Category Archives: מאסטרים אינטרגלאקטים

המאסטר האינטרגלאקטי אלבר בריה (יוצר היה היה)

היקום כולו מרכין ראשו, הטקסט פורסם לראשונה ב-28 לספטמבר 2008 בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י

המאסטר האינטרגלאקטי אלבר ברייה, מייסדה של חברת האנימציה פרוסידיס, ידוע בישראל בעיקר כמי שיצר את הסדרה הבלתי נשכחת היה היה -האדם (או כפי שהייתה ידועה בארץ, וכפי שנכנה אותן כאן ברוב המקרים, פשוט היה היה) ששודרה בשנות השמונים בטלויזיה החינוכית והייתה להיט ענק אצל הילדים.

מי לא זוכר את הגמד הג'ינג'י והמעצבן שתמיד נטפל לחלשים והזקן החכם עם הזקן הלבן שמוביל את האנושות מעידן לעידן. היה היה היה פרויקט אנימציה אדיר במימדי הימים ההם שלצורך הוצאתו אל הפועל התאחדו מגוון חברות הפקה מצרפת, קנדה, איטליה, שוויץ, בלגיה, הולנד, נורבגיה, שבדיה וספרד ובטח שכחנו עוד כמה. אבל מעבר להיותה אחת להיותה אחת הסדרות המאוירות המצליחות ביותר של תקופתה, היה היה הייתה גם אחת מהסדרות הנבואיות, החכמות והרגישות בהיסטוריה של האנימציה לילדים.

אלבר ברייה היוצר שכתב, ביים וקריין את הסדרה הוא אדם שרואה את המטרה שלו ב"לגרום לילדים שלנו לרצות לדעת, בגירוי הסקרנות שלהם". ביצירה שלו מבקש ברייה "להתייחס אליהם [לילדים] כבני אדם בזכות עצמם, שמבינים הרבה יותר ממה שהיו רוצים המבוגרים להאמין." סדרת היה היה של ברייה היא הבית ספר המאויר שיצר ברייה לילדי הדור הבא.

כולנו אחד
קליפ הפתיחה המפורסם של היה היה סיכם בסרטון מסחרר של 90 שניות, לצלילי העוגב של הטוקטה ופוגה ברה מינור של באך, את ההיסטוריה הקוסמית מהמפץ הגדול ועד סופו של כדור הארץ. היומרה של היה היה לספר בסדרת טלויזיה את החיים מראשיתם ועד סופם הייתה חסרת תקדים. היא מובילה את הסדרה דרך עידנים ועל רקע של אנספור התפתחויות היסטוריות טכנולוגיות, חברתיות, תרבותיות, כלכליות ודתיות.

אבל היה היה – האדם, רק מתחפשת לסדרת היסטוריה. היה היה – האדם, כשמה כן היא, עוסקת במשהו גדול הרבה יותר: באדם. ההיסטוריון האנגלי גיבון אמר במאה ה-18 כי ה"ההיסטוריה היא לא הרבה יותר מדברי הפשעים, העוולות והאסונות שעולל המין האנושי". ישעיהו לייבוביץ' ענה לו כמאתים שנה מאוחר יותר שההיסטוריה היא אמנם גם דברי הפשעים העוולות והאסונות שעולל המין האנושי אבל היא גם דברי המאבק הנמשך בפשעים, בעוולות ובאסונות הללו. היה היה מספרת את הסיפור העתיק הזה של ההיסטוריה האנושית, הסיפור על המאבק הנמשך של כוחות הטוב והקדמה נגד כוחות האגו והאלימות בנסיון ליצור עולם טוב וצודק יותר.

הטוב והרע מופיעים במהלך הסדרה שוב ושוב ברגעים שונים בסיפורה של האנושות כאשר הם מיוצגים תמיד על ידי אותן דמויות ארכיטיפיות. בצד אחד נמצאים הזקן החכם עם הזקן הלבן שמשמש (בפרקים שונים) כראש שבט, מנהיג דתי, יועץ למלך וממציא, לצדו פייר הצעיר הסקרן האמיץ וטוב הלב, חברו הענקי ושאר בני משפחתם. החבורה הזו שמופיעה שוב ושוב בחלקים שונים בהיסטוריה פועלת למען הקדמה ולמען שלום ושגשוג לאנושות. מולם פועלים תמיד כוחות אפלים המיוצגים על ידי הגמד הג'ינג'י והבוס הזוממים תמיד לשלוט ולהכפיף את מרותם על אחרים על ידי אלימות. שתי הקבוצות היריבות הללו שזורות לאורך היה היה מימי הקופים ועד שנת 2150 שבה מסתיימת הסדרה.

השימוש באותן דמויות על מנת לגלם אישים מכל חלקי ההיסטוריה מעניק להיסטוריה סוג של המשכיות, הוא מעלה את המחשבה שאפשר למצוא חוט מקשר בין האנשים של העת העתיקה, לאנשי ימי הביניים, אנשי הרנסנס והאנשים היום – איזושהי שאיפה המשותפת לאנושות כולה ומאחדת אותה. קליפ הפתיחה של התוכנית מציג את התפיסה בצורה הבהירה ביותר כשהוא מראה את פייר וחברו הענקי עוברים מבלי להשתנות דרך תקופות שונות בהיסטוריה כשלבושם וסביבתם הטכנולוגית מתפתחים במהירות בהתאם לתקופה. המסר ברור: פייר הוא האדם באשר הוא, בכל רגע בהיסטוריה. פייר הוא כל כל אחד שהיה צריך להיוולד בכל זמן שהוא למציאות היסטורית נתונה ולהלחם במסגרתה על זכותו להתקיים בכבוד.

הסאבטקסט של הבחירה של ברייה לספר את ההיסטוריה עם אנסמבל מצומצם של דמויות הוא שכל בני האדם הם אחד, שכולנו נאבקים ביחד מאז שחר הימים כנגד הרעות והפורענויות מתוך נסיון לברוא עולם שיהיה טוב וצודק יותר. בהתאם לאידאולוגיה הזו הציג הסגיר הבלתי נשכח של פרקי הסדרה את הגיבורים שלנו כשהם חגים מרחפים מסביב לכדור הארץ ומחזיקים ידיים באחווה קוסמית.

סופה של האנושות
הפתיח והסגיר של היה היה מתייחסים שניהם לפרק האחרון המונומנטלי והנבואי שלה. מי שזוכר את קליפ הפתיחה של היה היה זוכר בוודאי שלאחר שחלף במהירות את ההיסטוריה כולה, מהפירמידות ועד המטוס, מסתיים הקליפ כאשר הגיבורים שלנו נמלטים מכדור הארץ בחללית והכוכב מתפוצץ בעקבות מלחמה גרעינית.

לאורך היה היה מהווה הדיבור על הקדמה ועל ההמצאות טכנולוגיות החדשות מוטיב חוזר. אחד האפקטים הבולטים של הצפיה בסדרה הוא התחושה של צפיה בהתקדמותה ההולכת ונמשכת של האנושות. היה היה עוקבת אחר עשרות אם לא מאות של דוגמאות להתפתחותה הטכנולוגית של האנושות מהאש והאוכף ועד המכונית והטלויזיה. הקדמה היא בהיה היה האידאולוגיה של הטובים, של הזקן החכם שרוצה לבנות ולהבנות, בעוד ההתנגדות לקדמה היא לרוב מנת חלקם של צרי העין.

כל זה משתנה בפרק הסיום הפסימי. בערך באותה תקופה שהמאסטר האינטרגלאקטי גודפרי רג'יו יצר את הסרט הירוק המונומנטלי שלו קויאניסקאצי, העמיד גם ברייה בפרק האחרון של סדרת הילדים היה היה כתב אישום מפורט כנגד החברה הצרכנית, זיהום הסביבה והפוליטיקאים המטומטמים והמושחתים.

אמרנו כבר שברייה מאמין בלומר לילדים את האמת בפרצוף? בפרק האחרון הוא מספר לילדים בבית  שהבעיה של האנושות היא שלמרות שפיתחה כלי נשק עתידניים יש לה עדיין מנטליות של אדם קדמון. בעתיד שמצייר ברייה לאנושות בפרק האחרון ממשיכה האנושות להתרבות תוך כשהיא מכפילה את עצמה מדי 30 שנה (ברייה חוזה שבשנת 2010 יהיו בעולם 7 מיליארד בני אדם, נכון ל-2008 יש כ-6.95 מיליארד), וזאת משום שהפוליטיקאים שיודעים שמספרים גדולים הם כח אוהבים יותר את הכח יותר מדי בשביל לחשוב על האינטרס הגלובלי.

הסכסוך הגדול מגיע עוד כמה עשרות שנים בעתיד כשכמות הפסולת בעולם הופכת גדולה מדי ובני האדם מנסים לדחוף את הזבל שלהם אחד למדינתו של השני מה שמוביל בסופו של דבר למלחמה גרעינית. האנושות כולה מושמדת והיחידים ששורדים את האסון הם גיבורינו הטובים שנמלטים מבעוד מועד לחלל, שם הם מקימים מושבה אקולוגית המבוססת על כח סולארי וממתינים לטיהורו של כדור הארץ מזיהום על מנת לחזור אליו בעתיד. את כל זה חוזה ברייה, שימו לב, כבר ב-1979.

רק כדקה לסיום הפרק מופיע הטוויסט העלילתי שמגלה שהעתיד הקודר שהוצג לנו היה חלק מהרצאה שהעביר מורה לתלמידיו בכיתה בקריאה להאבק עבור עתיד עולמנו. הדמויות המוכרות לנו מהסדרה מופיעות כתלמידים בכיתה. זה היו הם כל הזמן. כל הדמויות משיעור ההיסטוריה היו אנחנו, אותם אנשים שהתגלגלו שוב ושוב בצורות שונות, אותן נטיות אנושיות כל כך. ועכשיו זה אנחנו, הצופים ב�
�ם על המסך. כי אחרי שההיסטוריה הסתיימה הגענו להווה ושם אין אף אחד אחר חוץ מאיתנו. אנחנו הם אלה שצריכים להמשיך להאבק את אותו מאבק גנוסטי נצחי של הטוב נגד הרע ולהבטיח את המשכם של החיים.

החיים
היה היה –האדם, הייתה רק הראשונה בסדרה של עונות היה היה שיצרה פרוסידיס לאורך העשורים הבאים ושהתבססו על אותו אנסמבל הדמויות שהופיע לראשונה בהיה היה –האדם. בסדרות שהופיעו בשנים שלאחר מכן היו היה היה – החלל, היה היה – אמריקה, היה היה – ממציאים והיה היה – מגלי ארצות. הסדרות הללו אמנם לא הגיעו לטלויזיה הישראלית אבל אחת העונות האחרות של היה היה כן הגיעה לכאן בסוף שנות השמונים ווזכתה גם היא להצלחה לא מבוטלת אצל הילדים. הכוונה היא כמובן לסדרה "החיים".

לומר שהחיים היא סדרה על הביולוגיה של גוף האדם זה כמו לומר שמלחמה ושלום זה על רוסיה. מעבר לכל מה שסדרות טיפוסיות על ביולוגיה יודעות להציע, החיים הייתה גם סדרה פילוסופית בעלת רובד רוחני מובהק. השילוב בין סדרה מדעית לבין תפיסות רוחניות עשוי אולי להשמע מפוקפק, אבל בשביל ברייה שהציג בהיה היה בלי שום בעיה היסטוריה שבה מופיע המפץ הגדול לצד מעמד הר סיני, שילובים אינטגרלים כאלה באים בטבעיות רבה.

החיים הייתה סדרה ביולוגית עם גוון רוחני מובהק. כמו היה היה –האדם, גם הפתיח של החיים מתחיל במפץ גדול, בגבר ואישה ערומים שמתאחדים זה עם זה ויוצרים כדור שמשחרר הבזק של אור שממנו מתחיל הכל – אור החיים. שיר הפתיחה של החיים נפתח במילים "אלו החיים, שבזכותם אנו קיימים" קורא לחגוג את פלא החיים ומכריז ללא בושה ש"הרמוניה מחברת אותנו".

החיים היא סדרה שנתנה לתאי הדם האדומים ושאר צורות החיים המיקרוסקופיות של הגוף פנים ואופי. בפרקים של הסדרה כשכדוריות הדם הולכות עם פחמן דו חמצני כבד על הגב הן מדוכאות כמו בתקופות הקשות בחיים, וכשהן לוקחות את החמצן הקליל הן בהיי כמו אנשים בתקופות הטובות. הכל בא לסמל שגם שהחיים בתוך הגוף אינם משהו זר ומוזר, אלא קרובים מאוד אלינו.

באופן מעניין בחר ברייה לצייר את הגוף האנושי דווקא בדימויים מעולם הטכנולוגיה והמדע הבדיוני. הדמויות בהחיים משייטות בתוך העורקים של הגוף בעזרת חלליות ומגנות על הגוף האנושי מאויבים בעזרת כלי נשק מתוחכמים. אלא שהגוף דווקא לא מצויר בהחיים בצבעים אוטופים. לאורך הסדרה ניתן לשמוע לא מעט פעמים שגם פלא החיים דורש הרבה הקרבה. על המסך מופיעים עובדים שחורים בדמותן של כדוריות דם אדומות שמתקדמות באיטיות בטורים ארוכים שמזכירים פקקי תנועה, פיגועי טרור שמבצעים חיידקים זורעים הרס המוני, וגם שוטרים בעלי גוון פאשיסטי מופיעים ומפזרים את ההתקהלות שלאחר הפיגועים בקריאות רמות "המשיכו בדרככם", ו"שום דבר לא קרה". ממש מדינת משטרה.

ברייה אומר לנו שגם בשביל צורות החיים המיקרוסופיות שחיות בתוכנו החיים לאו דווקא קלים. אבל הם ממשיכים, כי חייבים להמשיך את החיים. באחת מהקטעים הבלתי נשכחים בהחיים הולכים יחדיו שני תאי דם אדומים ומדברים על המוות. "נמאס לי כבר, כל הזמן עד המוות לעבוד ולעבוד 365 ימים בשנה" אומר הראשון. "אני מצטער לאכזב אותך ידידי, אבל 365 יום זה תקופת חיים ארוכה מאוד בשביל אחד כמונו" עונה לו חברו הזקן. "רובנו נמות הרבה קודם".

כמו היה היה -האדם גם החיים חוגגת לא מושלמות מדומה של האנושות או של החיים אלא את האוניברסליות והאחדות של החיים, אותו ניצוץ חיות שחוזר שוב ושוב ברמות שונות מורידי גופנו ועד האנשים שמניעים את ההיסטוריה, אותו ניצוץ חיות שבעבורו שווה להאבק.

והעונה החדשה בדרך
הסדרה היה היה על 6 העונות שלה היא טלויזיה חינוכית במיטבה, כזו שמעבירה את הידע ההיסטורי בצורה מרתקת, תוך מסירה של שפע של פרטים היסטוריים אבל המנעות מדקדקנות מייגעת. הייתי מעז לומר ש-156 הפרקים שמרכיבים את ששת העונות של היה היה מתחרים בחינוך ההיסטורי והתרבותי שמעניקה מערכת החינוך שלנו. הם מעניקים אינפורמציה מדויקת באופן מפתיע, ומי שצופה בהם ישמע על טולסטוי ודוסטוייבסקי, יכיר ממציאים כמו ארכימדס ואיינשטיין ויעשה את כל זה מתוך סקרנות אמיתית ומתוך תחושת הרלבנטיות של הדברים האלה. יותר מזה הוא גם יקבל מסר רוחני שמייצר מכל הידע הזה משמעות ששווה לחיות בעבורה.

היה היה -האדם יצאה לאחרונה ב-DVD בגרסתה העברית המיתולוגית עם הקריינות המופלאה של בני הנדל (והמוזיקה המשובחת של מישל לגרנד ויסואו סוגייאמה). צפיה חוזרת בה מגלה שגם היום היא עדיין יכולה ללמד אותנו מגוון של דברים על ההיסטוריה, על המין האנושי ועל הקוסמוס.

אלבר ברייה כבר קשיש היום. לאחרונה הוא הודיע שהוא עובד על עונה נוספת של היה היה, כזו שתעסוק באתגר האקולוגי העומד כיום בפני המין האנושי. זו תהיה העונה השביעית של היה היה ו-30 שנה אחרי, נראה שברייה סוגר את המעגל שהתחיל בתחזית האיימים שהציג בסיומה של העונה הראשונה של היה היה. נקווה שהפעם יקשיבו לו.

ותודה לעמית קגיאן על הסיוע שהגיש בהכנת הכתבה באבחנות וההארות החשובות שלו בנוגע לסדרה החיים.

המאסטר האינטרגלאקטי ה-13 – קן קיזי

ב-NRG ניו-אייג' התפרסם היום המאמר שלי על המאסטר האינטרגלאקטי ה-13 קן קיזי. אני מפרסם כאן את הגרסה המלאה של המאמר.

זה בתחושה של כבוד עמוק וגם שניות מסויימת שאני ניגש לכתוב כאן על המאסטר האינטרגלאקטי ה-13, הסופר והפסיכונאוט קן קיזי. קיזי והחבורה שלו הקונדסנים העליזים (Merry Pranksters) היו אנשים שהשתמשו בסמים פסיכדלים בצורה הכי בלתי אחראית שיכולה להיות (חוץ מה-CIA והממשל האמריקני), ומצד שני הם חיו על הקצה, בכל נים מנימי ישותם, חיו ב-Now וזה דבר נדיר מאוד שראוי לטור ב-NRG לצד כתבה על עוד הפצצות בעזה.

אספקת LSD חופשית מה-CIA
הזמן הוא סוף שנות החמישים, ואנחנו בתקופה משונה שבה הגוף העיקרי שמחלק LSD לנוער האמריקאי הוא ה-CIA שפרוייקט ה-MKULTRA שלו בדק את האפשרות לעשות שימושים צבאיים בסם הפסיכדלי העוצמתי.

קן קיזי שהיה באותה תקופה סטודנט בתוכנית הכתיבה היצירתית של סטנספורד התנדב להיות שפן הניסויים הפסיכדלי של ה-CIA, אלא שבמהלך הניסויים הפסיכדלים התחיל העולם של קיזי לשנות את צורתו במהירות. בשביל קיזי, כמו בשביל רבים אחרים באותה תקופה היה ה-LSD חזית חדשה לחלוטין בחקר התודעה ובהיסטוריה של האנושות, כרטיס כניסה לעולם סודי ומופלא שאותו הכירו רק בודדים.

הספר The Electric Kool-Aid Acid Tests שכתב טום וולף על הרפתקאות קיזי והקונדסנים העליזים מספר איך קיזי יושב עם רופא שמעולם לא ניסה LSD בעצמו ומנסה להבין את השפעות הסם על ידי תחקורו של קיזי.

"כשאני אומר לך 'עכשיו' תגיד לי מתי אתה חושב שעברה דקה". אומר הרופא. לקיזי רצות בין הסינפסות אלפי מחשבות בשניה, כל רגע נראה לו כמו חמישים גלגולי חיים – אבל הוא זוכר דבר אחד, שכל פעם שהרופאים מודדים לו את הדופק, הדופק הוא תמיד 75. הוא מחליק את האצבע שלו בהחבא סופר עד 75 וקורא: "זהו". הד"ר מביא בשעונו וקורא "מדהים".  בדיוק, חושב לעצמו קיזי, ואין לך אפילו מושג עד כמה. בעיניו הייתה זו אירוניה מדהימה. בעוד הרופאים של ה-CIA הניחו שהם שולטים משתמשים בנסייני ה-LSD כשפני נסיון, הם למעשה נתנו להם את המפתח הקוסמי הישר לידיים.

החוויות של קיזי בחוות הניסויים הפסיכדלית של ה-CIA היוו את הבסיס לספר הביכורים של קיזי, הספר המצליח "קן הקוקיה" שנכתב בהשפעת LSD והפך לבסוף לסרט עטור אוסקרים. קיזי זכה באותה תקופה לכבוד כאחד הכשרונות הספרותיים המבטיחים של ארה"ב. בשביל השכנים האינטלקטואלים בשכונת Perry Lane ההצלחה הלאומית של קיזי אצל המבקרים הייתה הוכחה לכך ש-LSD לא דופק את המוח  אלא דווקא מרים אותו לגבהים יצירתיים. זו הייתה תחילתו של מהלך שהובילה רבים מהאינטלקטואלים והבוהמיינים של אמריקה להתחיל להתנסות בחומרים משני תודעה.

קיזי שבאותה תקופה כבר עזב את ניסויי ה-MKULTRA והמשיך להתנסות בעצמו ב-LSD ובסמים מוזרים אחרים כמו הסם ההלוצינוגני הסובייטי IT-290 עוד הספיק לכתוב ספר נוסף, אבל נראה שחוויות ה-LSD שינו אצלו משהו. ה-LSD פתח אצל קיזי משהו, את התאווה לדבר הזה, לדבר האמיתי, לדבר הזה שמילים לעולם לא יוכלו לתאר אותו – לחוויה. החזון החדש של קיזי היה לצאת מעבר למילים, לעבור לחיות ב-עכשיו.

איך להפנט שוטר
וה-NOW המוחלט הזה, החוויה הבלתי מעורערת של להיות חי עד הסוף ולגעת בשמיים עמדה בבסיס של הפרויקט הבא של קיזי – האוטובוס הפסיכדלי. אוטובוס ה-LSD הפסיכדלי של קיזי הפך לאחד הסמלים הבולטים של החיים החופשיים של שנות השישים. בולט כל כך שהביטלס כתבו בהשראתו את השיר Magical Mystery Tour ואף יצאו לצלם סרט באותו השם בחיקוי ברור של הסרט הפסיכדלי שצילמו הקונדסנים של קיזי.

אוטובוס הקסמים של קיזי היה אוטובוס בית ספר שקנה בזיל הזול. קיזי והקונדסנים העליזים צבעו את הרכב בקרנבל ססגוני של צבעים זוהרים (שבהם היו נוהגים לצבוע כל דבר שבו נתקלו) וחיווטו את האוטובוס עם מערכת סאונד, ואנספור רמקולים ומיקרופונים שקישרו בין חלקיו השונים. בגג הם קדחו חור שאיפשר לעלות למעלה, לשבת ולנגן מוזיקה. אפילו מערכת תופים הייתה שם. מאחורי האוטובוס שמו הקונדסנים שלט "אזהרה: מטען מוזר" ובמקום יעד הם כתבו מקדימה בגדול Furthur. הלאה, לכל מקום, בכל הכח, מבלי התחשבות בתחביר או דקדוק.

השנה היא 1964, התנועה ההיפית עדיין לא התחילה, אבל היא בדיוק יוצאת לדרך. האוטובוס של קיזי היה טירוף מתנייע על גלגלים: הוא היה מורכב מחבורה של צעירים שלוחי רסן במצב של שכרון חושים מתמיד שמשתמשים בכל סם אפשרי ללא כל חשבון, ללא כל אמצעי זהירות במטרה אחת ויחידה – לדרוך עד כמה שאפשר על הגז ולהגיע כמה שיותר רחוק במרוץ אל קצה התודעה האנושית וריסוק כל מוסכמה של החברה האמריקאית השמרנית.

במושב הנהג ישב ניל קסדי, גיבורו החסון וחופשי הדרך של  הרומן 'בדרכים' של ג'ק קרואק שהפך לסמל הביטניקים של שנות החמישים. קסדי כבר היה קרוב לגיל 40 כשהפרנקסטרים יצאו למסע שלהם והצטרפותו למסע העניקה לו רובד נוסף של משמעות. זה היה המסע שבו יעביר דור הביטניקים של שנות החמישים את השרביט לדור ההיפים של שנות השישים.

אבל למרות גילו המתקדם לא שיחק קסדי תפקיד המבוגר והממתן. למעשה הוא נהג באוטובוס תחת השפעת טריפים הרואיים של LSD ימים ארוכים ללא הפסקה, בהרים תלולים ובכבישים פתלתליםתוך כדי שהוא מפתח תחביב מוזר לנהוג שעות ארוכות מבלי ללחוץ לעולם על הברקס.

אין. אין שום תירוץ להתנהגות המחפירה של הפרנקסטרים. הם היו אחת מחבורות הסטלנים חסרות האחריות ביותר שהלכו על פני הכוכב הזה. אין שום תירוץ, אבל נמשיך איתם בדרך.

כמובן שכשנוסעים בדרכים בצורה פוחחת כל כך עשויים ל
התקל בשוטרים ממינים שונים וחבורת הפרנקסטרים שלנו אכן נתקלה בכמה שוטרים בדרכה. אפשר לומר שמה שחילץ אותם ברוב המקרים היה הכישורים הפסיכו-טלפאתיים של קיזי וקסדי. לקיזי וקסדי, שניהם אנשים כריזמטים בצורה בלתי רגילה היה כשרון יוצא דופן לגרור כל אדם שאותם פגשו לתוך "הסרט" שלהם, כפי שכינו זאת ולגרום להם להאמין בכל דבר שרצו שיאמין בו (תחשבו על הג'דיים במלחמת הכוכבים). אנספור ההתקלויות של חברות הפרנקסטרים הצבעוניים והטריפיים עם שוטרים לאורך הדרך לא הניבו מעצרים אלא בעיקר שוטרים מבולבלים שהתופעות המוזרות שאותן פגשו הדהימו אותן כל כך עד שהניחו להן להמשיך הלאה בדרכם – Furthur.

החוויה הדתית של קיזי
האוטובוס המטורלל של קיזי היה ישות קוסמית פסיכדלית ואמורפית ששנתה את צורתה לאורך הנסיעה. לאורך הדרך עלו וירדו אנשים, נערים ונערות צעירים שכרגע גילו את עצמם ושרצו להצטרף לאוטובוס הזה ששמעו כבר יצא למרחוק. האוטובוס היה אלגוריה לחיים. "או שאתה על האוטובוס, או שאתה לא על האוטובוס" היה קיזי נוהג לומר. להיות על האוטובוס היה להיות במסע מתמיד של גילוי, של הרפתקה – לחיות ב-עכשיו.

כדי להצליח להוביל בהרמוניה קבוצה אינדיבידואליסטית כל כך של צעירים פורקי עול בכל מובן נדרשת כריזמה וחכמה יוצאת דופן, וזה בדיוק מה שהיה לקיזי. קיזי לא היה המנהיג של הפרנקסטרים אלא ה"לא-נווט" שהוביל את חבורת הפרנקסטרים מבלי להוביל, באופן דאואיסטי, בסגנון של זן ממש. כל פוטנציאל לעימות נפתר על ידי קיזי במחווה פשוטה או משפט קצר שקצת כמו תורות זן גרמו לפרנקסטרים להסתכל על הכל קצת אחרת.

הוא לעולם לא נתן הוראות אלא רק רמז על הכיוון המשוער שבהם צריכה ההרפתקה הרוחנית. התורות הרוחניות שלו היו משפטים סתומים למחצה כמו "שום דבר אינו לעד" או "ראה עם אוזניך ושמע עם עיניך". טום וולף משווה בספר שלו בין מסע האוטובוס של החבורה של קיזי לבין הרגעים הנדירים הללו בתחילת הדרך של דתות ותנועות דתיות – כאשר ההתנסות הדתית היא עדיין אותנטית, חיה, נושמת, בועטת, חסרת גבולות.

לא הייתה שום תיאולוגיה, שום פילוסופיה, שום תביעה מוסרית או חברתית. מה שהיה הייתה המחויבות הסוחפת של קבוצת אנשים ל-NOW, להשאר בעכשיו לא משנה מה. היה כאן משהו רוחני ואפילו דתי חזק מאוד, אומר וולף, אבל כמו בתחילה של כל הדתות הגדולות העניין לא היה איזושהי מערכת אלא החוויה.

וולף מרחיב בנסיון שלו להראות שכל הקבוצות הדתיות הגדולות יצאו מתוך הדבר הזה, מתוך קבוצה קטנה של אנשים שגילו משהו חדש, חוויה של אקסטזה דתית, משהו שהעולם מסביב עיוור לו. זו קבוצה שהולכת בעקבות החוויה החדשה הזו, בעקבות דמות כריזמטית שמתחילה לאסוף סביבה תלמידים, "הנביא המופתי אינו מציג חוקים להתנהגות. הוא מציג את חייו שלו כדוגמה לחסידיו" כותב וולף.
והם הופכים לקבוצה לא-פורמלית אך קשורה בקשרים עבותים. וולף מצטט את חוקר הדת הגרמני יואכים וואך: "הוא [המנהיג] מופיע כמחדש של חוזים אבודים עם כוחותיהם המסורתים של החיים" "בדרך כלל לא בא מהאריסטוקרטיה אלא מהעם הפשוט ונותר נאמן למוצאו אפילו בסביבה המשתנה" "מדבר בצורה נסתרת עם מילים, סימנים, מחוות, הרבה מטאפורות, פעולות סימבוליות מסוגים מגוונים"  "מאיר ומפרש את העבר וצופה את העתיד במונחים של הקיירוס (הרגע הנעלה)".

קיזי הגואל
הנוכחות הרוחנית של קיזי הייתה אותנטית וחיה כל כך שהוא הצליח לסחוף לטריפ פסיכדלי שלו גם גם הרבה קבוצות אחרות ולא שגרתיות. בשלב מסוים הצליח קיזי לזכות באהדתם של כנופיית האופנוענים האלימים ופורעי החוק הידועה בשם 'מלאכי הגהנום'. מלאכי הגהנום היו באמצע שנות השישים סמל לכנופיה רדיקלית שרתקה את האינטלקטואלים אבל הייתה פראית מכדי שיעזו להתקרב אליה. אבל קיזי עם גישת ה"בלי בולשיט" שלו והבעיות שלו עם המשטרה זכה במהירות להערצתם של המלאכים. קיזי הביא את המלאכים למעון הפרנקסטרים בלה הונדה, שם התנסו המלאכים לראשונה ב-LSD והפגינו בהשפעתו של קיזי התנהגות מופתית לצד אנספור ההיפים והילדים החנונים ששרצו בלה הונדה באותה תקופה. למשך תקופה מסוימת מלאכי הגהנום הצטרפו לפרנקסטרים וקיזי היה כמו מאלף אריות שהצליח לגרום לחבורה המופרעת הזו לסור למשמעתו ללא אפילו רמז לאלימות.

בהזדמנות אחרת הוזמנו הפרנקסטרים להשתתף בכנס בן 7 של הכנסיה היוניטארית. הכנסיה היוניטארית הייתה ידועה ככנסיה אנרכיסטית וליברלית למדי אבל הרגלי צריכת הסמים וההתנהגות המוזרה של קיזי וחבריו הרימו כמה גבות בין הכמרים, אלא שהענף הצעיר של הכנסיה התעקש שקיזי הוא בדיוק ההתנסות הדתית הרדיקלית שהכנסיה זקוקה לה. וקיזי באמת תפס את הפגישה עם הכנסיה היוניטארית כאתגר רוחני. בתחילת השבוע הוא הציג לפרנקסטרים מטרה: אנחנו הולכים לייצר פה נס בשבעה ימים. במשך שבעה ימים עבדו הפרנקסטרים שלו בחריצות על מנת לערער כל קבעון רוחני שהיה לכמרים ולמאמינים הצעירים. בסיום השבוע האינטנסיבי היו חברי הכנסיה היוניטארית במצב של התעלות רוחנית, שבויים לחלוטין בקסמו של קיזי. זה לא היה נביא נוקשה שמלמד בדרשות מליציות או למדניות. זה היה הדבר האמיתי. קיזי פשוט יצר את האורה הנבואית סביבו.

אבל כשהועידה נגמרה והפרנקסטרים קיבלו מכתב ממעריצה יוניטארית שעטרה את מכתבה במשפטים פסאודו-מקראיים על מלאכותיו של "הנביא קיזי" הניע קיזי בראשו במלנכוליה "אנחנו לא על הטריפ של ישו" אמר "כב�
� עשו את זה, וזה לא עובד. אתה מוכיח את הנקודה שלך ואז יש לך 2,000 שנה של מלחמות. אנחנו יודעים לאן הטריפ הזה הולך".

את התפיסות הפוליטיות-דתיות הרדיקליות והאנטי-סמכותניות של קיזי היה ניתן לראות בצורה ברורה בהופעה השנויה במחלוקת שלו בעצרת האנטי-מלחמתית בברקלי בסתיו 1965. קיזי הוזמן כדובר הלפני אחרון בעצרת שנמשכה יום שלם והייתה אמורה להסתיים בעימות מול כוחות המשטרה. המטרה שאליה כיוונו מארגני העצרת הייתה לחמם את האווירה ולהדגיש את האמונה המוחלטת בצדקת הדרך. אלא שמבחינת קיזי והפרנקסטרים העצרת האנטי-מלחמתית הייתה עוד ביטוי פאתטי של כוחות ממסדיים. כשקיזי עלה לנאום מוקף בפרנקסטרים הם כנראה נראו לסטודנטים כמו פרודיה הזויה של המטרה הגדולה. חבושים בקסדות טייסים, עם משקפי טיסה ובבגדים פסיכדליים זוהרים קיזי וחבריו היוו את האלטרנטיבה החדשה לאמצעים הפוליטיים המסורתיים של השמאל החדש.

"אתם יודעים, אתם לא תעצרו את המלחמה הזו בעזרת עצרת, על ידי מצעד … זה מה שהם עושים … הם עורכים עצרות והם צועדים" אמר קיזי לסטודנטים הנדהמים "הם עושים מלחמות כבר 10,000 שנה ואתם לא תפסיקו את זה ככה … עשרת אלפים שנה, וזה המשחק שהם משחקים בשביל לעשות את זה … עושים עצרות וצועדים … וזה המשחק שאותו אתם משחקים … המשחק שלהם".

וקיזי שלף מכיס המעיל הזוהר שלו מפוחית והחל לנגן לתוך המיקרופון שיר בלוז מוטרף למול קהל האלפים ההמום. מדי פעם עצר על מנת לספר להם שהנואם הקודם שראה הזכיר לו בטון הדיבור ובשפת הגוף שלו את מוסוליני. "כן… אתם משחקים את המשחק שלהם" וחזר לנגן במפוחית. את הצעקות של המפגינים הוא השווה לצרחות של המעריצות בקונצרט של הביטלס בו ביקר כחודש לפני כן. "הן צועקות אני! אני! אני! אני! זו הצעקה של האגו וזו הצעקה של העצרת הזו". העצה שלו למפגינים: פשוט תסתכלו על המלחמה הזו ואז תפנו לה את הגב ותגידו 'שתלך להזדיין'.

המפגינים לא יצאו באותו יום להתעמת מול השוטרים. הנאום של קיזי היה כמו בעיטה היישר בבטן של תנועות השמאל החדש של שנות השישים – הוא הציג את האלטרנטיבה המיסטית החדשה שהחלה לשבות קהל רב יותר ויותר באיזור קליפורניה ולהעביר אותם מפעילות פוליטית לפעילות פסיכדלית.

הפרופסור של מבחני האסיד
אבל השיא הבלתי מעורער של הפעילות של קיזי והפרנקסטרים היו מבחני האסיד המפורסמים. היוזמה הראשונית למבחנים יצאה מתוך "פסטיבל הטריפים" שהפרנקסטרים ארגנו יחדיו עם סטיוארט בראנד. הרעיון היה פשוט. לקחת קבוצה של אנשים שמעולם לא ניסו מעולם אסיד, לשים אותם בסביבה הפסיכדלית של הפרנקסטרים עם המוזיקה, הצבעים הזוהרים והאורות הסטרבוסקופים, לתת להם LSD ולהעביר אותם חוויה רוחנית שכמותה לא חוו מעולם. אם אתה מצליח לעבור את זה בכבוד ולהתעמת מול המציאות העליונה בלי להתחרפן הרי שעברת את מבחן האסיד.

החזון של מבחני האסיד היה חזון של מדיה. אם במדיות הישנות כמו הריאנוע או הרדיו האדם השתתף בעולם המדומיין בעזרת חוש אחד בלבד, ובקולנוע ובטלויזיה הוא נמצא מול עולם של מראה וקול – הרי מבחן האסיד היה מדיה חדשה שבו אתם הסרט, שבו אין עוד הבחנה בין סרט לשחקנים. במסיבה הגדולה עם מלאכי הגהנום בלה הונדה כולם היו חלק מהוייב – לכל אחד, לקיזי, לפרנקסטרים, למלאכי הגהנום, לסקרנים שהגיעו מרחוק, לכל אחד היה תפקיד. אפילו השוטרים היו חלק מהוייב.

מבחני האסיד היו חזון על הפצת החוויה לתוך ארה"ב. כל אדם יכול להתנסות בחוויה, להיות חלק ממבחן האסיד. המועדים למבחני האסיד היו מפורסמים במקומות מיוחדים שעות ספורות לפני האירוע, קצת כמו במסיבות הטבע היום. אאוזלי (השפן הלבן מהשיר של ג'פרסון איירפליין) היה ספונסור ה-LSD, הפרנקסטרים דאגו לאווירה הפסיכדלית, הגרייטפול דד היו להקת הבית (שרוב האירוע הייתה קרועה מכדי לנגן) והקהל בא להתנסות.

שוב חייבים לומר. חסר אחריות לחלוטין. Never trust a prankster נהגו הפרנקסטרים לומר. מבחני האסיד היו מקור בלתי נדלה לסיטואציות פסיכדליות ונפשיות קיצוניות שהתרחשו על הרקע של תקופה פסיכדלית קיצונית בחייו של קיזי. המשטרה שרצתה לשפוט את קיזי על אחזקת מריחואנה כבר הייתה קרובה על עקבותיו ובשלב מסויים החליט קיזי לביים את ההתאבדות שלו וברח למקסיקו שם המשיך לקיים מבחני אסיד בשביל האוכלוסיה המקומית. אחרי חצי שנה במקסיקו שבה הספיק להסתבך גם עם המשטרה המקומית חזר הסופר הנמלט והפושע הפסיכדלי לארה"ב והמשיך משם במעשי הקונדס שלו. החזון של קיזי בשלב הזה היה להיות מעין גיבור קומיקס פסיכדלי ולגרור את האומה האמריקנית כולה לתוך הטריפ שלו. בעוד המצוד בעקבותיו נמשך היה קיזי מופיע לרגע או שניים לראיון פתאומי בעיתון, בטלויזיה או באיזה אירוע גדול ואז נעלם כעבור מספר רגעים כלעומת שהגיע.

החזון הגדול היה בשלב הזה לערוך לאלפי בני אדם את מבחן האסיד הגדול בהיסטוריה באולם ווינטרלנד מתחת לאף של המשטרה. הרעיון היה לעשות נשף מסכות פסיכדלי. המשטרה כולה תגיע אבל לא תדע מי מחובשי המסכות הוא קיזי. באמצע מבחן האסיד יחשוף קיזי את עצמו, ישא דברים קצרים להמון ואז יתלה על חבל בקרבת מקום ויחולץ ממסוק שיגיע לפתע מהגג ויחלץ אותו מבין טפרי המשטרה.

כל זה לא קרה. באמצע הספיק קיזי להתפס על ידי המשטרה, להשתחרר, לתכנן שוב את האירוע בווינטרלנד ולחטוף בסוף סכין בגב מהתנועה הפסיכדלית שהתחילה לקבל סחרחורת מהטריפר המטורלל הזה. טקס האסיד האחרון
שקיזי קיים היה טקס הסיום של מבחני האסיד, שאליו הזמין את כל מי שהיו חלק ממבחני האסיד לאורך השנים. שם הוא דיבר לראשונה בפני הקהל על "להמשיך מעבר לאסיד" על להפסיק להתבונן בשלהבת ולהפוך לשלהבת עצמה. "במשך שנה היינו בגן עדן. האסיד פתח את הדלת אליו. זה היה גן העדן והתמימות והכיף. האסיד פתח את הדלת הזו ואתה נכנס ונשאר זמן מה" אמר במבחן האחרון ההוא. "אנחנו נכנסו דרך הדלת ההיא ונשארנו שם קצת ואז יצאנו החוצה דרך אותה דלת. אבל עד שנתחיל ללכת למרחק כזה… ואז להמשיך הלאה… אנחנו לא הולכים להגיע לשום מקום, אנחנו לא הולכים לחוות שום דבר חדש".

בטקס הסיום של מבחני האסיד קיבלו לובשי סטודנטים פסיכדלים חובשי גלימות וחובשי כובעים תעודות על כך שסיימו בהצלחה את מסע המסתורין הקסום והגדול. במהרה לאחר מכן נאסר קיזי, הפרנקסטרים התפזרו לדרכם. השנה הייתה 1967 אבל זו כבר הייתה ההתחלה של הסוף של שנות השישים. התנועה ההיפית שהתפתחה בהשראת רבים מהמעשים והרעיונות הרדיקליים של קיזי וחבריו הפכה להיות תנועה רחבה וגדולה הרבה יותר שבסופו של דבר יצרה טריוויאליזציה של הדבר האותנטי למוסכמה של סקס, סמים ורוקנרול.

אופניים לרקיע – הספד לדר' אלברט הופמן (1906-2008)

שום דבר לא הכין את הכימאי דר' אלברט הופמן לאותה חוויה מוזרה וקסומה מעל לתיאור שבה התנסה באותו יום אביב ב-19 באפריל 1943 שבו טעם לראשונה מה-LSD. הימים ימי מלחמת העולם השניה והשואה והופמן השוויצרי היה עסוק באותה תקופה בסינתוז של נגזרות כימיותת של השיפונית, פטריה הגדלה על חיטה ושלאורך ההיסטוריה הספיקה להיות רעל מעורר אימה וגם אמצעי ריפוי מסתורי.

לגלות את החומצה האלוהית
מספר ימים קודם לכן, ב-16 באפריל 1943, החליט הופמן באופן בלתי מוסבר (בעקבות תחושת בטן) לחזור ולסנתז עקבות את החומר LSD25, ההרכב הסינתטי העשרים וחמשה בסדרת הנגזרות שיצר מהשיפונית, שאותו סינתז לראשונה חמש שנים קודם לכן. אלא שבמהלך ניסוי המעבדה שנערך בתנאי בטיחות מקסימלים, וללא שנטל לעצמו מהחומר נתקף לפתע הופמן בתחושות של סחרחורת ונאלץ לשוב בביתו שם שקע "במצב לא בלתי נעים, דמוי שכרון, שהתאפיין בדמיון מגורה באופן קיצוני".

 

הופמן הצעיר מחזיק מודל של מולקולת ה-LSD

המאורע הבלתי צפוי גרם להופמן לנסות על עצמו שלושה ימים מאוחר יותר את התרכובת מתוך השערה שהתחושות המסקרנות שחווה היו קשורות בצורה כלשהי לחומר. "תוך הקפדה על זהירות מירבית" נטל לעצמו הופמן את מה שחשב לכמות מזערית: "הכמות הקטנה ביותר ממנה אפשר היה לצפות להשפעה כלשהי". הכמות הזו הייתה 0.25 מיליגרם, בערך פי 5 מהכמות הנהוגה היום בטריפים הממוצעים שבהם מתנסי צרכני LSD בימינו.

הכמות הזעירה הזו הספיקה להופמן להתדרדר למצב של "משבר חריף ביותר". בשלב זה היה ברור להופמן ש-LSD הוא הגורם לחוויה המדהימה שארעה לו מספר ימים קודם לכן. הוא ביקש מהלבורנט שלו במעבדות סנדוז ללוות אותו הביתה ואז בנסיעת האופניים המפורסמת בהיסטוריה נחשף לנגד עיניו עולם חדש ולא קל לעיכול "הכל בשדה הראיה שלי התנודד ועוות כאילו השתקף בראי עקום" כתב מאוחר יותר.

כשהגיע הביתה זיהה רק בקושי את השכנה שנראתה לו כמו מכשפה מרושעת. אבל גרועות מכך היו ההשפעות הפנימיות. "כל מאמץ של כוח הרצון שלי, כל נסיון להפסיק את התפוררות העולם החיצון והתמוססות האגו שלי נראו כמאמצי שווא". דר' הופמן המסכן החל לחוש שהוא מחוץ לגופו. בתוכו התעורר חשש נורא שהוא עומד למות. "אפילו לא נפרדתי ממשפחתי" תיאר מאוחר יותר בספרו "לסד: הילד הבעייתי שלי" (פורסם בהוצאת ירון גולן) שכתב ב-1979 את התחושות והחרדות שהתעוררו בו באותו יום לגורל משפחתו הצעירה. "האם אי פעם הם יבינו שלא ערכתי את הניסוי בפזיזות, בחוסר אחריות, אלא להיפך מתוך זהירות מרבית, ושאי אפשר היה לצפות בשום אופן לתוצאה מעין זו".

כשהגיע הרופא, כבר לא היה דר' הופמן מסוגל לנסח אפילו משפט רצוף אחד אולם זה הניד בראשו במבוכה למשמע חרדותיו של הופמן. הוא לא הצליח לגלות שום סימפטומים חריגים מלבד אישונים מורחבים במידה קיצונית ולא ראה שום סיבה לרשום תרופה.

בשלב זה החל כבר תהליך ההתאוששות. "לאט לאט חזרתי מעולם תמהוני, בלתי מוכר, אל מציאות היום יום המשרה ביטחון. הזוועה התרככה ופינתה מקום להרגשה של מזל מבורך והכרת תודה, ככל ששבו תחושות ומחשבות נורמליות, ןונעשיתי בטוח יותר שסכנת השיגעון חלפה סופית". עכשיו יכל הופמן להתחיל להנות ממשחקי הצבעים וצורות שלא ידע כמותם מעודו. "צורות ססגוניות, פנטסטיות, גאו כלפי בתנועה גלית, מתחלפות, מתגוונות, נפתחות ואחר נסגרות במעגלים לולייניים, מתנפצות למזרקות צבעוניות, נערכות מחדש ומצטלבות בתנועה מתמדת".

כשהתעורר למחרת בבוקר התמלא הופמן בחוויה של רווחה וחיים מחודשים. ארוחת הבוקר התמלאה בטעמים והסבה לו הנאה יוצאת דופן וכשטייל מאוחר יותר בגן נצנץ הכל וזהר באור רענן. "העולם כאילו נברא מחדש. כל חושי רטטו במצב של רגישות עליונה אשר התמידה למשך כל היום."

פצצת האטום של התודעה
התגובה הראשונית שבאה לגילוי ממנהלי מעבדת סנדוז שבה עבד הופמן הייתה ספקנית ביותר "אתה בטוח שלא שגית בשקילה?". הרעיון שייתכן חומר פסיכואקטיבי רב עוצמה כל כך שהוא פעיל בצורה אינטנסיבית כל כך ברמות של 0.25 מיליגרם היה בלתי נתפס. החומר הפסיכדלי רב העוצמה ביותר שהיה ידוע באותה תקופה המסקלין היה פעיל ברמות גדולות פי 5,000 עד 10,000 מאלו של ה-LSD.

אלא שלאחר שהתנסו ד"ר סטול ואחרים מהמעבדה בהשפעה של מנות קטנות בהרבה מהמנה שאותה ניסה הופמן השתכנעו בהשפעות המרתקות והמרשימות של החומר החדש. שינוי מולקולרי זעיר במבנה התרכובת הפך את ה-LSD25 לתרכובת שבניגוד לנגזרות דומות לה הייתה בלתי רעילה, ובעלת השפעות פסיכואקטיביות בלתי ישוערו.

 

בלי LSD גם אין ביטלס מאוחרים. 4 מופלאים וסם פלא אחד ששינה את ההיסטוריה.

לאחר שהתנסה ב-LSD מספר פעמים השתכנע הופמן שלא מדובר בסם הזיות בלבד, אלא בחלון למימדים גבוהים יותר של המציאות. "האמונה החד צדדית בהשקפה המדעית מבוססת על חוסר הבנה מרחיק לכת. כמובן, כל מה שהיא מחזיקה הוא אמיתי – אבל זה מייצג רק חצי מהמציאות; רק את החלק המטריאלי והניתן למדידה. חסר לה כל המימדים הספיריטואלים אשר לא ניתן לתאר אותם במונחים פיזיים או כימיים; ואלו בדיוק המימדים אשר מכילים את התכונות החשובות ביותר של כל החיים" (מתוך הספר: Insight-Look). ב-LSD ראה כלי שיוכל לסייע לבני אדם להתעלות מעל הבנאליות של הקיום בחברה המערבית המכאנית והמשועממת – לעבר מציאויות אחרות. ה-LSD יכול להיות כלי שיאפשר לבני אדם למצוא רוחניות חדשה, מחוץ לדוגמות של הדתות הממוסדות. במעין דוגמה חיה להשפעה שיכולה להיות ל-LSD על האדם הפכה את התרכובת את הופמן ממדען לפילוסוף חשוב, מיסטיקן ומבקר תרבות.

השימושים הראשונים שאותם הגו במעבדות סנדוז לחומר החדש היו לפסיכותראפיה ואכן בשנות החמישים והשישים הפך החומר החדש לחומר הפלא של הפסיכולוגיה, כלי חקר התודעה המבטיח ביותר שאי פעם מצאה הפסיכולוגיה. בשנים עד שנאסר ה-LSD פורסמו כאלף מחקרים עליו אשר עסקו בטיפול ב-40,000 מטופלים ותיארו הצלחות מדהימות (תשאלו את קרי גראנט). אחד מהאנשים שהתנסו מאוחר  יותר  בטיפול LSD היה סופר השואה ק. צטניק שטיפול ה-LSD שעבר בהולנד שחרר אותו לעדותו מאימי המלחמה.

אלא שההשפעות יוצאות הדופן של ה-LSD מנעו ממנו להשאר סם פסיכיאטרי הנמצא בחסות הפסיכולוגים – הוא פשוט היה יוצא דופן מדי בשביל לעניין רק קבוצה מצומצמת של רופאים. בסוף שנות החמישים כבר החלו ה-CIA לעשות ניסויים בסם במסגרת תוכנית ה-MKULTRA למיינד קונטרול. הניסויים הללו של ה-CIA היו באופן אירוני מבין הגורמים הראשיים להתפרצות של ה-LSD מחוץ למעבדות ומכוני המחקר היישר לתוך החיק המאמץ של ילדי הפרחים.

קן קיזי אחד מהמשתתפים בניסויי ה-LSD של ה-CIA הבין שבזמן שהרופאים חושבים שהם משתמשים בו, הם למעשה נתנו לו את המפתח ליקום כולו. הוא יצא למסע על אוטובוס הקסמים שלו עם חבורת הקונדנסנים העליזים והחל לחלק LSD לאומה האמריקאית. באותו זמן טעמו גם טימותי לירי וחבריו בפקולטה בפסיכולוגיה בהרווארד מהחוויה הפסיכדלית וגם הם החלו להטיף לשימוש ב-LSD ככלי שיחולל טרנספורמציה בתודעה האנושית. שנות השישים יצאו לדרך. הסם החדש כבש בסערה את אמריקה והפך לאחד מהסמלים הגדולים של מהפכת שנות השישים. הביטלס, ג'ימי הנדריקס, הדלתות ורבים מהסמלים האחרים של התקופה יצרו בהשראתו ודור שלם חקר את המציאות מחדש דרך העדשה הפסיכדלית. אי אפשר לדמיין את שנות השישים בלי לסד שכונה אז "פצצת האטום של התודעה".

אלא שאלו היו ימים צעירים ותמימים והשימוש האינטנסיבי והלעיתים חסר האחריות והטראגי ב-LSD במסגרת תנועת ילדי הפרחים הוביל בסופו של דבר לאיסורו של הסם ב-1966. הופמן עצמו נאלץ פעמים לא מעטות לעמוד במתקפה. זה לא היה ש-LSD גרם יותר נזק מחומרים אחרים וחוקיים כמו אלכוהול או טבק, למעשה להרבה פחות, אבל קריאת התיגר שלו על ערכיה השמרניים של החברה הייתה יותר מדי – עצם התפיסה הפסיכדלית נראתה לממסד כסוג של חטא כנגד הציביליזציה.
הסקנדלים והשערוריות שנקשרו בחומר שפיתח הביאו מבוכה למעבדות סנדוז שהחליטה ב-1965 להפסיק לייצר ולהפיץ את הסם. במהלך שנות השבעים איבד ה-LSD מתהילתו. הסם מעורר התודעה של התקופה הפסיכדלית פינה את מקומו לסמים שהתאימו יותר למציאות הקפיטליסטית המתהווה ולמצבי התודעה האהובים עליה כח (קוקאין) וניתוק מכאב (הירואין).

נכון להיום ה-LSD הוא חומר אסור בכל מדינות העולם. אפילו הולנד שהתירה את מכירתם של חומרים פסיכדלים רבים אחרים אוסרת את מכירתו, כנראה משום שהוא סם סינתטי.

לסמם את נשיא ארה"ב
הופמן עצמו לא רווה נחת מהפיכתו של ה-LSD לסם רחוב. הוא הזהיר תמיד שיש צורך לגשת ל-LSD בזהירות וכבוד. למרות שהופמן ראה ב-LSD סם מקודש הוא האמין שהשימוש בו צריך להעשות על ידי פסיכולוגים, אינטלקטואלים ואמנים שישתמשו בו למטרות חקירה וקידום התודעה האנושית ושאין לתתו לצעירים.

 

אלברט הופמן בציור של הצייר הפסיכדלי אלכס גריי.

המצאת ה-LSD והחוויות הפסיכדליות שינו לתמיד את חייו של הכימאי. לאורך השנים פיתח הופמן בעקבות התגלית שלו יחסים עם מגוון אנשי רוח כמו הסופר ארנסט יונר והמשורר והרופא וולטר ווגט שאיתם גם התנסה בחוויות LSD משותפות. הוא גם נפגש עם אנשי שם של התנועה הפסיכדלית כמו אלדוס האקסלי וטימותי לירי.

לגבי לירי אבחן הופמן שהוא "נראה כאלוף טניס הרבה יותר מאשר כמרצה לשעבר בהרווארד" ושהוא "אישיות מקסימה, משוכנע בשליחותו ומגן על השקפותיו בהומור אך ללא פשרות. אדם שבאמת ובתמים הרקיע שחקים על כנפי אמונתו בדבר השפעתם המופלאה של סמים פסיכודליים". בה בעת גם גם ביקר אותו בפגישתם על הפצת ה-LSD בקרב הנוער ועל תאוות הפרסום שלו בכל הנוגע למחקרי ה-LSD והפסילוסיבין שלו.

לאורך השנים עלו לרגל לביתו של הופמן מבקרים שונים מכל קצוות העולם. הם רצו לראות את אבי ה-LSD. חלקם רצו להודות לו, אחרים לספר על התנסויות אישיות ב-LSD ולדון במשמעותם עם "המקור". הופמן מספר שהשתדל ככל יכולתו לקדם בברכה את פניהם של המבקרים, להפגש עמם ולסייע ביעוץ והדרכה מאחר שהחשיב זאת לחובה הקשורה לתפקידו ההיסטורי בגילוי ה-LSD.

בספרו מספר הופמן על איש עסקים שבא להודות לו על שיצר את ה-LSD ששינה את כיוון חייו ממטריאליזם וחשף בפניו את הצד הרוחני של הקיום; על אישה צעירה שדרך שימוש אינטנסיבי ב-LSD גילתה את המשמעות העמוקה של קיומה ולבסוף הפכה לאדם מאושר ובעל בטחון עצמי פנימי ויכלה לוותר על LSD ללא מחשבה. והייתה גם ג'ואן שניסתה לשכנע את הופמן שיתן לה LSD על מנת להחדיר ממנו לנשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון ולכוון את תודעתו לכיוון הנכון. הופמן סידר לג'ואן עבודה כפנסתרנית במסעדה בציריך אבל היא המשיכה לנדוד בעולם ולבסוף הגיעה לישראל שם אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי.

הופמן לא הפסיק מעולם להתנסות עם ה-LSD וגם עם חומרים פסיכואקטיבים אחרים. לאחר שהתגלו פטריות הקסם (Magic Mushrooms) באמצע שנות החמישים היה הופמן גם הראשון לסנתז את הפסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות וגם התנסה בקרוב המשפחה הטבעי של ה-LSD, ה-LSA. ב-1962 אף נסע הופמן למקסיקו שם השתתף בטקס פטריות מקומי עם השמאנית מריה סאבינה. עד שנותיו האחרונות הוא המשיך בהתנסויות הפסיכדליות שלו ונשאר בצלילות ובמצב בריאותי נפלא לגילו עד מותו השבוע בגיל 102.

מהרהוריו של כימאי
הופמן נחשב לאחת הדמויות הרציניות והשקולות של התנועה הפסיכדלית הפרועה. הוא מעולם לא עודד שימוש המוני בפסיכדלים ולמרות החיבוק הגדול שנתנה לו התנועה הפסיכדלית נשאר הופמן עצמו מחוץ למחלוקות שאפפו את הגוף המרכזי של התנועה הפסיכדלית בארה"ב. עולם הרוח הפנימי שלו שעבר מהפכה בעקבות השימוש ב-LSD המשיך להיות העולם של הספרות והתרבות האירופאית.

 

דר' אלברט הופמן בגיל 100. שמר על חיוניות, סקרנות ושמחת החיים עד ימיו האחרונים.

הלקח הגדול של הופמן מחוויות ה-LSD היה ש"מה שנהוג להתייחס אליו כ'המציאות', כולל המציאות הפרטית של האני האינדיבידואלי, איננו בשום פנים דבר קבוע, אלא משהו חמקמק ורב פנים – כי לא רק מציאות אחת קיימת אלא הרבה מציאויות וכל אחת מהן מכלילה תודעת-אני אחרת".

הופמן ראה את ה-LSD כחומר שיכול לנגוד את מה שהסופר הגרמני גוטפריד בן מכנה "הקטסטרופה הסכיזופרנית, נברוזת המציאות של המערב" – החיים שבהם העצמי והעולם נבדלים זה מזה, הקיום של אובייקט וסובייקט. את האופן שבו הכניעו בני האדם את העולם מכנה הופמן "ביזה". "השימוש לרעה בידע ובהבנה, תוצריה של האינטיליגנציה החקרנית, לא היה צומח בתודעת מציאות שבה בני האדם מחוברים לסביבה וקיימים כחלק מן הטבע החי והיקום."

התפיסה שקיבל הופמן מה-LSD על יחסי האדם עם הטבע היא גישה של אקולוגיה עמוקה. "כל המאמצים כיום לכפר על הנזק בצעדי הגנה סביבתיים, יישארו בהכרח רק מעשי טלאיים שטחיים, חסרי תוחלת, אם לא יבוא בעקבותיהם מרפא ל"נברוזת המציאות של המערב" כפי שאיפיין בן את תפיסת המציאות האובייקטיבית. פירושו של מרפא זה יהיה התנסות קיומית במציאות עמוקה יותר, החובקת את העצמי". את ההתנסות הזו מצא הופמן לבסוף בטבע הוא שאב הנאה אדירה מהקשר עם הצמחיה שהקיפה את ביתו שאותו נהג לכנות "גן עדן".

הופמן האמין שהלסד צריך לשמש כאמצעי משלים למדיטציה. בעוד המדיטציה דורשת תרגול מתמיד ויכולה ליצור טרנספורמציה מתפיסת עולם אובייקטיבית לתודעת מציאות מועקמת הרי סוג אחר של חוויות התגלויות מתעוררות כהארה פתאומית. חוויה מיסטית מעין זו ניתנת ליחידים בלבד בכל דור ולא תוכל להגרם לדעתו של הופמן "אפילו על ידי מדיטציה של עשור שנים". ב-LSD ראה הופמן חומר עזר למדיטציה ובמדיטציה פרקטיקה מכינה בשביל LSD "בעזרת ל.ס.ד, תהיה ההתגלות המיסטית גולת הכותרת של המדיטציה, זמינה ליותר ויותר אנשים העוסקים במדיטציה" כתב. "שימוש מעין זה מתיישב לחלוטין עם מהותו ואופיו המעשי של הל.ס.ד. כסם מקודש". ראוי לציין כי כיום ישנם אנשים בעולם שעושים בדיוק את השימוש הזה ב-LSD.

אולי בזכות מתינות זו האריך הופמן ימים יותר מכל אדם אחר בתנועה הפסיכדלית. הוא המשיך להשתתף בכנסים עד השנים האחרונות ואף היה אמור לדבר בפורום הפסיכדלי העולמי שנתכנס במרץ השנה בבאזל. האדם שבהשפעת ה-LSD היה סמל לסקרנות כדרך חיים שמר על בהירות וחיוניות עד הרגע האחרון. מותו השבוע בגיל 102 עם תודעה צלולה לאחר טריפים רבים הוא סטירה על פניה של הסטיגמות שהפיצו ממשלות ברחבי העולם על ה-LSD והשפעותיו המפלצתיות כביכול.

המורשת של ה-LSD תמשיך להיות בטווח הנראה לעין שדה קרב בין אידאולוגיות שונות. אבל נדמה שזכרו של הדוקטור שהטיף תמיד לשימוש קדוש ובטוח ב-LSD נשאר נקי יחסית מהמחלוקות. דר' הופמן הוא רק המדען שגילה את החומר הכימי של ה-LSD, אבל בשביל מליונים רבים של אנשים ברחבי העולם שחבים לו חוויות מופלאות מעבר לתיאור הוא ישאר דר' הופמן הטוב, הסבא של התנועה הפסיכדלית, מוריד המתנה המופלאה.

"ידעתי שהכל הוא טוב – הסיבה והמקור להכל הם טוב. אבל בו ברגע הבנתי גם את הסבל והמיאוס הדכאון וחוסר ההבנה שבחיים הרגילים: שם האדם לעולם לא "שלם" אלא חצוי, קרוע לגזרים, מפוצל לשברירים הזעירים של שניות, דקות, שעות, ימים, שבועות ושנים: שם האדם הוא עבד למולך הזמן, הבולע אותו טיפין טיפין; הוא נידון לגימגומים, קילקולים ומעשי טלאים; עליו לקרטע עם השלמות והמוחלטות, עם האחדות של כל הדברים; הרגע הניצחי של תור הזהב, קרקע טבעית זו של הוויתו – שאמנם למרות הכל תמיד התקיימה ולעד תמשיך להתקיים – שם, ביום החול של הקיום האנושי, נעוץ הרגע הניצחי עמוק בתוך הנפש כקוץ מענה, כמצבת זיכרון לתביעה שמעולם לא סופקה, כפאטה מורגנה של גן עדן אבוד ומובטח; דרך "הווה" זה שכולו חלום קדחתני אל "עבר" שנגזר דינו ב"עתיד" מעורפל. הבנתי. השיכרון הזה היה טיסת חלל, לא של האדם החיצוני אלא של הפנימי, ולרגע חוויתי את המציאות ממקום המצוי היכן שהוא מעבר לכוח המשיכה של הזמן" (אלברט הופמן, 6 באפריל 1961)

המאסטר האינטרגלאקטי השניים עשר – דר' סשה שולגין

המאמר התפרסם היום במדור אנרג'י ניו-אייג' תחת השם 'מה קורה, דוק'

את ד"ר אלכסנדר (סשה) שולגין המאסטר האינטרגלאקטי ה-12 והאחרון השווה פעם דניאל פינצ'בק לקוסם מרלין מאגדות אבירי השולחן העגול. שולגין, החוקר הבולט ביותר בהיסטוריה של הסמים הפסיכדלים, הוא מעין אלכימאי מודרני היוצר חומרי קסם בוראי עולמות.

לאורך 50 שנות מחקר אינטנסיביות המציא שולגין כ-90% מכלל החומרים הפסיכדליים הידועים כיום לאנושות, ביניהם ה-MDMA (החומר האמפתוגני הפעיל באקסטזי), ה-DOM ומשפחת ה-2C שכוללת את הסמים הפופולרים ה-2CI וה-2CB. בין השאר היה שולגין הראשון לפתח מילון פסיכדלי כולל ולחקור את הנושאים הבוערים של הפסיכדליה שהעולם האקדמי והמדעי בורח מהם כמו מאש.

האבקה הכילה את אלוהים?
הכל התחיל מתישהו בסוף שנות החמישים כששולגין שאז עבד עדיין ככימאי צעיר במעבדות Dow Chemical Company ניסה לראשונה מסקלין. החוויה שהעניק הקקטוס לשולגין הצעיר הייתה מהממת בהשפעתה: "העולם היה מרהיב בפרטיו. יכולתי לראות את המבנה האינטימי של הדבורה המניחה משהו לתוך שקיק המונח על רגליה האחוריות על מנת לקחת אותו לכוורת ועדיין הייתי בשלווה מוחלטת לקרבת הדבורה לפני." כתב מאוחר יותר. "יותר מכל הדהים אותי העולם בכך שראיתי אותו כפי שראיתיו כשהייתי ילד. שכחתי את היופי ואת הקסם ואת הידיעה של העולם ושל עצמי." שולגין חווה הזכרות ברגשות וחוויות שמילאו את ילדותו אך הודחקו במהלך תהליך ההתבגרות.

אולם בתוך החוויה משדדת העולמות היה עוד משהו בהיר. "התובנה החשובה ביותר של אותו היום הייתה שחווית ההזכרות המדהימה נגרמה על ידי חלקיק גרם של אבקה לבנה אבל שבלתי אפשרי לטעון שהזכרונות הללו נמצאו באבקה הלבנה. כל הדברים שגיליתי באו מעומקי הזכרון והנפש שלי."

"הבנתי שהיקום כולו נמצא בתוך התודעה והרוח" כותב שולגין "אנחנו יכולים לבחור שלא לחפש גישה אליו, אנחנו יכולים אפילו להכחיש את קיומו אבל הוא עדיין בתוכנו וישנם כימיקלים שיכולים לעורר את זמינותו".

עשרת המופלאים הפסיכדלים
חווית המסקלין שינתה את מסלול חייו של שולגין. הוא התחיל להתעניין בחומרים הפסיכדלים והפך למעצמת מחקר של איש אחד. לאורך השנים ניסה שולגין כבר אלפי חומרים וביצע בהם ניסויים בדרך היחידה האפשרית במחקר פסיכדלי: על עצמו.

השיטה של שולגין לניסויים הפסיכדלים היא מקורית ומיוחדת במינה. ראשית כל, על מנת להמנע ממנת יתר שולגין מתחיל את הניסויים עם כל חומר חדש בכמויות מזעריות הקטנות פי 50 בערך מהרמות האקטיביות של החומרים האנלוגיים אליו. אם ההשפעה של החומר אינה ברורה הוא מעלה את מינון החומר בהדרגה מניסוי לניסוי כאשר הוא מתעד בקפדנות את ההשפעות של החומר בכל רמה ורמה.

לבסוף אם החומר מתגלה כמעניין נותן אותו שולגין לנסיון לאשתו אן. אם גם היא נלהבת לגבי הפוטנציאל של החומר קורא שולגין לנסיינים שלו. קבוצת המחקר של שולגין היא אחת הקבוצות המיתולוגיות בתולדות הפסיכדליה. מדובר בקבוצה המורכבת מכ-10 פסיכונאוטים מנוסים הנפגשים מזה שנים רבות בבתים פרטיים באיזור המפרץ על מנת לנסות את התרכובות החדשות שרוקח שולגין. "הם מתנדבים, חלקם מדענים, חלקם פסיכולוגים וכולם מנוסים בהשפעות של מגוון רחב של סמים פסיכוטרופים" כותב שולגין. יש לציין כאן כי בעשרות השנים שבהם מתרחשים הניסויים לא נגרם מעולם נזק פיזי או מנטלי לאף אחד מחברי הקבוצה כתוצאה מהשימוש בסמים הפסיכדלים של שולגין, אם כי היו כמובן חוויות בלתי נעימות ספציפיות שהסתיימו לאחר שפגה השפעת הסם.

יחד עם קבוצת המחקר שלו פיתח שולגין גם שפה ייחודית המשמשת לתיאור מדויק של ההשפעה הפסיכדלית של סם מסוים על המחשבה, הראיה, השמיעה ועוד. כמו כן הוא פיתח את שיטת הפלוסים שלו לדירוג חוויות פסיכדליות שאפשר להקביל אותה לשיטת הכוכבים לדירוג סרטים. את הציון הגבוה ביותר בשיטה (4 פלוסים) מתאר שולגין כ "חוויה חד פעמית, מיסטית או אפילו דתית שלעולם לא תשכח. היא נוטה להביא לשינוי עמוק בפרספקטיבה או בכיוון החיים של האדם שבורך בה".

אבל לא משנה איזה סם מהדירוג של שולגין מחליטים לנסות כדאי לזכור את עצתו הטובה: "אפשר להשוות סם פסיכדלי לטלויזיה. טלויזיה יכולה להיות מאוד מגלה ומלמדת וכאשר בוחרים את הערוצים בקפידה אפשר אפילו לקבל בעזרתה תובנות רבות משמעות. אבל עבור הרבה אנשים סמים פסיכדלים הם פשוט סוג של בידור; אין חיפוש עבור משהו עמוק ולכן לרוב שום דבר עמוק לא נחווה". המקום שממנו בא האדם לחוויה חשוב לא פחות מהחומר שבו הוא מתנסה.

ספר מתכונים פסיכדלי
לאורך השנים נהנה שולגין מהסדר נוח וחצי מפוקפק עם ה-DEA, היחידה האמריקאית ללוחמה בסמים. שולגין סייע ליחידה בזיהוי סמי רחוב, שימש כעד מומחה במשפטי סמים (הוא מדגיש שלרוב שימש כעד מטעם ההגנה) ובאורח פלא כלשהו זכה לאישור חוקי להמשיך ולסתנז בשלווה את הכימיקלים הקסומים שלו…

אלא שבסוף שנות השמונים נתקף שולגין בחששות עמוקים שאימפריית התודעה של ארה"ב עשויה לשבור את הסכם הפסקת האש, לפשוט על המעבדה שלו ולהשמיד את הממצאים שעליהם שקד בעשרות השניםה אחרונות כפי שעשתה בעבר לפסיכואנליטיקן הגרמני וילהלם רייך.

באותה תקופה עדיין לא היה אינטרנט ורבים מהג'ורנלים המדעיים הגיבו בביטול למחקרים על חומרים משני תודעה כך שהאפשרויות שעמדו לרשות שולגין לצורך פרסום תוצאות הניסויים שלו היו מצומצמות. שולגין בחר לפרסם את ה
מידע היקר שאסף בספר PIHKAL (קיצור ל-Phenethylamines I have known and loved).

PIHKAL, A Chemical Love Story שפורסם בהוצאה עצמית ב-1991 תיאר את סיפור האהבה בין שולגין לאשתו ובין שניהם לבין משפחת הפנתילאמינים (הכוללת לדוגמה את ה-MDMA והמסקלין). מדובר בספר עב כרס (978 עמוד) המורכב ברובו (מלבד הרבה סיפורי פסיכדליה) כספר מתכונים  המכיל הוראות ייצור והרכבה למאות סמים פסיכדלים שיצר שולגין במעבדתו. על כל חומר מפרט שולגין את המבנה הכימיקלי, גודל המנה הנדרש, תיאור ההשפעה והערות נוספות.

TIHKAL ההמשך של PIHKAL כולל מתכונים פסיכדלים ממשפחת הטריפטמינים (המשפחה הכוללת בתוכה את ה-LSD, פטריות הפסילוסיבין, האיוואסקה ואחרים). שני הספרים הפכו ללהיטים בקהילת הפסיכדליה. למעשה פרסומם היא שהובילה כנראה לשלילת הרשיון של שולגין לאחר שהספרים נתפסו על ידי המשטרה במעבדות לייצור סמים בלתי חוקיים.

LSD נגד פצצת אטום
שולגין ניסה במהלך חייו כמעט כל סם אפשרי. "כל סם חוקי או לא חוקי מציע גמול מסוים. כל סם מציב סיכון מסוים" הוא אומר. לתפיסתו של שולגין מוטל על כל אחד לשקול את הגמול לעומת הסיכון ולהחליט עבור עצמו. בין השאר ניסה שולגין דפרסנטים כהירואין (שולגין אומר שהחליט להמנע ממנו לא מפחד מהתמכרות אלא בגלל העובדה שתחת ההשפעה של הרואין "שום דבר לא נראה לי חשוב במיוחד"); סטימולנטים כקוקאין (גם אותו נטש בחוסר עניין: "אין שם תובנות. אין שם למידה" הוא אומר "ישנה ידיעה בלתי נמנעת בפנים שזה אינו כח אמיתי, שאני לא באמת על גג העולם ושכשכוחו של הסם יפוג לא הרווחתי דבר) וגם סיגריות ("מה שהפחיד אותי לא היה הסיכון הבריאותי אלא שהפכתי מכור להן לחלוטין וזה היה בעיני מחיר בלתי מקובל לחלוטין") אבל את חייו הוא הקדיש לפסיכדליה.
בתחילת המאה העשרים היו ידועים לעולם המערבי 2 חומרים פסיכדלים בלבד: הקנביס והמסקלין. באמצע המאה כבר היו 20 פסיכדלים ידועים שכללו את ה-LSD, הפסילוסיבין ואחרים. בשנת 2000 כבר כללה הספריה הפסיכדלית האנושית מעל ל-200 סמים, רובם פותחו במעבדה הפרטית של שולגין. בין השאר פיתח שולגין סמים איזוטרים כמו סמים שפועלים על השמיעה או על תפיסת הזמן בלבד ללא להשפיע על כל אלמנט אחר בתודעה.

אבל למה הוא עושה את זה? השאלה הזו שמוצגת לעיתים נראית משום מה מוזרה כששואלים אותה על המדענים והמהנדסים השוקדים יומם ולילה בתקצוב נדיב של מאות מיליארדים של דולרים על פיתוח כלי נשק שיהיו יעילים יותר בחיסול בני אנוש, אלא שבחברה כמו שלנו חקירת התודעה האנושית היא פעולה לגיטימית פחות מהרג המוני ומחוסר היגיון.

שולגין הוא מדען של ההארה. המכונות המולקולריות שהוא בונה הן טכנולוגיות המכוונות להביא את התודעה האנושית למקומות חדשים ולהעניק לה כלים משופרים להתמודד עם המציאות.  בועידה הפסיכדלית שהתקיימה בסנטה ברברה ב-1983 נאם שולגין ונתן הסבר מסוים לסיבה שהוא עושה את מה שהוא עושה.

"אני מאמין איתן במציאותו של איזון בין האספקטים השונים של העולם. כל פעם שישנה התפתחות מסוימת שנעה בכיוון אחד, הרי באופן כלשהו, כמעט באופן מידי, ישנה גם התפתחות שנעה לכיוון השני" הוא אומר. "בתוך התודעה האנושית מתקיימים יחדיו הארוס, הכח אוהב החיים ויוצר החיים והתנטוס שאיפת המוות וההרס העצמי. שני אלו קיימים בתוכנו אבל מופרדים בדרך כלל על ידי הקיר הקשה מאוד של התת מודע." אומר שולגין.

שולגין רואה את ההיסטוריה האנושית כמתנהלת באיזון העדין בין הטוב לרע בין הארוס לתנטוס. בעת משטר הדיכוי של האינקוויזציה הופיעה האלכימיה שכיוונה ללימוד העולם והעצמי על ידי לימוד החומר. גילוי הרדיואקטיביות התרחש במקביל לגילוי המסקלין במערב ואילו ה-LSD שהופק ב-1943 על רקע השואה ופיתוח פצצת האטום היה כלי נשק תודעתי לעידן החדש, החומר הפסיכדלי הראשון שאפשר סנתוז המוני וזול ללא תלות במשאבים טבעיים.

בעיני שולגין החומרים הפסיכדלים הם התשובה למרוץ ההרס העצמי שבו נמצאת האנושות. "הגדרה אחת של הכלים שבהם אני עושה שימוש הוא שהם עשויים לאפשר לנו אוצר מילים שיאפשר לכל אדם לתקשר בצורה בהירה יותר ומודעת יותר עם הפנימיות של נפשו. אוצר מילים של מודעות".

המצב של האנושות כחבורת קופים חרמנים שהשיגו בעלות על נשק גרעיני הוא מצב בלתי נסבל. טרנס מקנה נהג לומר שתת מודע, איזור תודעה אפלולי שאין אליו גישה או שליטה, זה דבר נסבל כל עוד אתה רץ וצד חזירי בר, אבל לא כשיש לך כלי נשק גרעיניים. מטרת הכלים הפסיכדלים של שולגין היא להוות טכנולוגיות הארה שיאפשרו לאנושות לפתח מודעות מוגברת ויהוו איזון למרוץ הטכנולוגי המטורף לעבר השמדה.

אייבי נתן של התודעה
ויש דרך נוספת להבין את קדחת הכימיה הפסיכדלית ששולגין נתון בה כבר 50 שנה. מי שהתנסה בחומרים פסיכדלים יכול להעיד שהמפגש איתם הוא מעין מפגש עם תרבויות זרות וחייזריות. בני אדם מרבים לקונן על בדידותו של האדם ביקום כאשר הם מחפשים חייזרות מהסוג הקלאסי, זה המתאפיין בצבע ירוק, ראש בסגנון אי.טי. וקול בסגנון בלון הליום.

החומרים הפסיכדלים מדברים על סוג אחר של חייזרות, זרה ומסתורית בהרבה ששפתה היא שפה מולקולרית ותרבויותיה שוכנות בעולמות תודעתיים. הם מדברת על תקשורת שמתבצעת בין בין בני אדם לבין תרבויות חייזריות השוכנות בתוך המוח. ההחרמה של המולקולות הללו על ידי המשטר דומה להחרמה הדיפלומטית שמחרימות מדינות אחרות זו את זו.

שולגין הוא מהבחינה הזו מעין אייבי נתן שיוצא למסעות חלוציים על מנת להפגש וליצור קשר ראשון עם עם תרבויות שהמין האנושי אינו מכיר בהן ולעיתים אף מחרים. למעשה ניתן לראות אותו כשגריר של המין האנושי במפגשים מהסוג השלישי המתרחשים דרך קבע במעבדתו. "אתה פוגש משהו שאתה לא מכיר והוא פוגש משהו שהוא לא מכיר ואז אתם מנהלים החלפה של תכונות ורעיונות" הוא אומר.

פרס נובל לכימיה וחקר התודעה
לרוע המזל הסמים שיוצר שולגין נכנסים אוטומטית לפקודת הסמים האסורים של ארה"ב ושל רוב מדינות העולם שאותן מעניינים מירוצי חימוש הרבה יותר מהמירוץ לתודעה האנושית ללא שמישהו כלל שוקל את הפוטנציאל או הסכנות שלהם. אחד מהפרדוקסים של חוקי הסמים של ארה"ב הוא שהן אוסרים  מראש אפילו חומרים פסיכדלים שמעולם לא סונתזו ושמעולם לא נוסו ושעל השפעותיהם לא ידוע דבר מתוך מאמץ נואש למנוע גישה לתודעה האנושית.

העובדה שחומרים פסיכדלים אחראים לפחות מקרי מוות מאספירין ושבריר אחוז מהמיתות שגורמים אלכוהול וסיגריות לא מעניינת אף אחד במשטרים אוטורטיבים (קפיטליסטים, סוציאליסטים או רודניים) שמעניינים אותו בעיקר סובייקטים צייתנים ויצרניים. האיסור החוקי על חקירת התודעה באמצעים אנתיאוגנים הוא גורף ללא קשר לרמת הבטיחות או ההשפעות החיוביות שלו. "הדור שלנו הוא הראשון אי פעם שהפך את החיפוש אחר מודעות עצמית לפשע, בין אם הוא נעשה בעזרת צמחים או חומרים כימיים כאמצעים לפתיחת השערים הנפשיים" אומר שולגין.

את האיבה המתמשכת של הממסד וחלק מהציבור לחקר התודעה משווה שולגין לתגובת הכנסיה לתיאוריה של גלילאו שהארץ אינה מרכז מערכת השמש. כמו מקנה משווה גם שולגין את החומרים הפסיכדלים לטלסקופ או מיקרוסקופ הפותחים מימדים חבויים ושמי שמבקש לחקור את התודעה ומתעלם מהם הוא כמו אסטרונום המסרב להביט דרך טלסקופ או ביולוג המסרב להביט דרך מיקרוסקופ.

דניאל פינצ'בק כותב על כך בספרו "לפתוח את הראש": 'לפני שלוש מאות וחמישים שנה ציין שולגין, טענה הכנסיה ש"כדור הארץ הוא מרכז היקום וכל מי שטוען אחרת הוא כופר". היום טוען הממשל: "כל הסמים שמסוגלים להרחיב את גבולות התודעה אין להם כל הצדקה רפואית או חברתית, וכל מי שמשתמש בהם הוא פושע". בתקופתו של גלילאו טענו הרשויות: "איננו צריכים להביט מבעד למכשיר המוזר הזה." כעת הממשל אומר: "אין כל צורך לטעום באמת את החומרים המסתוריים האלה." בעבר אמרה הכנסיה: "איך אתם מעזים לטעון שכדור הארץ אינו מרכז היקום" היום אומר הממשל הממשל: "איך אתם מעזים לומר שידיעת האל יכולה להמצא באבקה לבנה".'

אחרי יותר מ-4,000 טריפים אקספרימנטלים ממשיך שולגין גם היום בגיל 82 בעבודתו, שוקד על כתיבתה של אנציקלופדיה פסיכדלית ממצה של כל החומרים הפסיכדלים הידועים לאנושות ונהנה מבריאות מנטלית וגופנית שבה יכולים להתקנא רבים בגילו.

הממסד המדעי עדיין מסרב ברובו להכיר בחשיבותה של עבודתו של שולגין, אולי מתוך צרות עין ואולי מתוך פחד אבל בקהילה הפסיכדלית כבר רואים בו רבים את אחד המדענים החשובים של המאה הקודמת ומועמד טבעי לפרס נובל כימיה. אולי יום אחד כששלטון האינקוויזציה של התודעה יחלוף עוד תזכה עבודתו של שולגין להכרה כאחת מהיצירות פורצות הדרך, המקוריות והחשובות בתולדות הכימיה המודרנית וחקר התודעה.

המאסטר האינטרגלאקטי האחד עשרה – פול לאפולי

קשה קצת להגדיר את פול לאפולי: כאילו הוא מאחד תחומים נפרדים למהות חדשה: אמן, נביא, ממציא, גאון ומדען מטורף מהעתיד. לאפולי הוא מעין עירוב של נביא מבית שני שהתגלגל למאה ה-21 בתור צייר אובססיבי ופריק של אזוטריה ומדע בדיוני.

לאפולי, שכונה כבר "איש רנסנס של המאה העשרים ואחת", צייר ב-40 שנות הקריירה שלו מעל 800 ציורים המבטאים חיים ארוכים של חזיונות. מדובר ביצירות מפורטות להפליא, שעוסקות בתרבויות מיתיות ועתיקות לצד תרבויות עתידניות, ידע חייזרי ובתוכניות גרנדיוזיות להמשך התפתחותו של המין האנושי.

קשה קצת לקרוא ליצירות של לאפולי ציורים. לא פחות משאלו ציורים (יפהפיים) אלו גם תרשימים ודיאגרמות של הוזה, כמו מפרטים של מכונות מהעתיד ותרשימים של תהליכים קוגניטיבים, רוחניים או תרבותיים. "אתה יכול ליצור דיאגרמה מכל דבר" טוען לאפולי.

גם מקומו של הטקסט לא נפקד מהיצירות הללו. כפי שניתן לכנות אותן ציורים ודיאגרמות כך ניתן גם לכנות אותם מאמרים. היצירות של לאפולי עמוסות בטקסטים ארוכים ומורכבים מהסוג שצריך לקרוא בניחותא כאילו קוראים בספר פילוסופיה.

הידע התרבותי והחוץ תרבותי של לאפולי הוא מרשים בהקפו. ההשפעות שהוא מונה נעות על קשת רחבה של עולמות בין סופר המדע הבדיוני ה.ג. וולס, למדען והתיאולוג הנוצרי טייאר דה שארדן לממציא ניקולה טסלה, מפתח פיזיקת הקוואנטים וורנר הייזנברג, ההוגה אוסוולד שפנגלר, הארכיטקט האיזוטרי קלוד ברגדו, הממציא באקמינסטר פולר והפיזיקאי האוטופיסט פרנק טיפלר.

אבל כל ההגדרות הללו חסרות משהו. בסופו של דבר היצירות של לאפולי אינן ציורים, דיאגרמות או מאמרים – כי אם אג'נדה כללית לאנושות ולהוויה, לא פחות.

להמשך הכתבה על המאסטר האינטרגאלקטי פול לאפולי

המאסטר האינטרגלאקטי העשירי – דוד אבידן

באנרג'י התפרסם היום המאמר על המאסטר האינטרגלאקטי העשירי דוד אבידן בגרסה מקוצרת מעט. אני מפרסם כאן את הנוסח המלא של המאמר.
מאמר זה מוקדש לתומר ליכטש שהאמין במחברת האבודה והציל את המאמר הזה.

מה עושה חייזר שנחת נחיתת אונס ונתקע בישראל של שנות החמישים? הסיטואציה הזו שכאילו לקוחה  ממדריך הטרמפיסט לגלקסיה היא בדיוק מה שקרה לחייזר דוד אבידן שעדיין ידוע בישראל הקרתנית כ"משורר דור המדינה". אלא שבזמן שמאסטרים אינטרגלאקטים אחרים היו בקשר עם חייזרים (הנדריקס, מקנה, לאפולי, פיליפ ק. דיק, הידאקי אנו) אבידן היה חייזר ממש.

לזכותו יאמר שהוא לא ניסה להסתיר את זה. אחת מנשותיו לשעבר דיווחה שמהרגע הראשון הכירה שהוא חייזר והוא אף התייחס למוצאו החייזרי בחופשיות בראיונות לעיתונות מתוך אותה ידיעה שהאינטיליגנציות החלבוניות השולטות בכוכב הלכת ארץ יתעלמו קרוב לוודאי מכל מידע בעל משמעות. נאס"א וכל סוכניות החלל הממשלתיות הרי לא היו מזהות חייזר לו הוא היה מופיע במשרד הקבלה ומבקש להרשם.

היי-טק לשוני
מה עושה חייזר שנחת נחיתת אונס בישראל? כל מיני דברים מצחיקים. הוא בורא עצמו למשל מחדש כסוכנוסע שמתנסה בסמים המקומיים, בולע טבליות LSD ומדווח בספר על הפנצ'ר הקוסמי שהביא אותו לכוכב הכחול: "במסגרת התנאים הכפויים האלה, על כוכב לכת זה, בשנת אלף-תשע-מאות-ששים-ושבע לספירת הנוצרים, תקוע".

ישראל של שנות החמישים, ישראל בכלל, היא מקום מדכא למדי בשביל חייזר שנקלע אליה בטעות. "ארץ פרימיטיבית" מכנה אבידן את המקום שבו נתקע. הוא מכנה אותה "ארץ אוכלת חושביה", "ארץ האפשרויות המוגבלות" ומצהיר ש"אין עלית רוחנית בארץ הזו".

תחילה הוא מדווח ביאוש על צרות המקום. "את גופותינו הצעירים נושאים אנו בקלות/ לא מעולם של מה בכך הגענו לעולם הבלות" ומאבחן מתוך הגוף החדש שנתגלגל אליו "אתה תופש/ במערכת מושגים חמרית מאוד, שהשנאה/ צומחת קדמכל על רקע של צרות-מקום ועצלנות ומגבלות/ של יצורים חסרי תנופה ורחבלב בתוך אטמוספירה דחוסת חמצן מאוד".

מה עושה חייזר שנחת נחיתת אונס בישראל? במזימה למנוע מהביצה שלתוכה נפל לגרום לו לשכוח את מוצאו הנאצל האמיתי, הוא הופך למשורר ומודיע "משורר היא מילה מגוחכת. אם שואלים אותי מה אני עושה אני מעדיף לומר: מנהל את ענייני היקום".

בעולמו של החייזר אבידן, אתם מבינים, אי אפשר להפריד בין שירה לבין ניהול היקום. אצל אבידן הלשון היא הטכנולוגיה הגבוהה ביותר. השירה, המילים, היו הטכנולוגיה העילית של אבידן – בעזרתן הוא ברא עולמות ובעזרתן הוא שלט ביקום.

לשלוט ביקום עם עשר אצבעות
הגוף אולי לכוד בכלא הבשר, אבל לא חייזר כאבידן יתן למקום הירוד הזה לגרום לו לשכוח ממוצאו האמיתי. ולכן הוא משגר אותות אל היקום הטרנסגלקטי – האותות האלה שאחרים קראו להן שירה והוא כינה אותן "תשדורות" הן האפיק האינטרגלאקטי הטרנס-ממדי לעולמות האחרים.

תשדורות עם עולמות אחרים לא מתנהלות בעזרת אנטנות. בעזרת אנטנות קשה להעביר איזושהי תשדורת בעלת משמעות. תשדורות אינטרגלאקטיות נמסרות בדרך כלל בעזרת אנטנות פנימיות של התודעה, בשביל מי שמסוגלים לכוון את גלי הרדיו של תודעתם כדי לקלוט את תדרי הרטיטות הקוסמיים שבהם משדרים כל העת חייזרים מכל רחבי הגלקסיה האינטרגלאקטית.

"אין מה לעשות שירה/ היא עדין ותמשיך להיות/ הדבר המגונה והנפלא ביותר/ שניתן לעשות לבד לבד/ בראש פתוח ובעשר אצבעות" כותב אבידן. עם ראש פתוח, ראש שמתקשר עם הגלקסיה הפנימית השוקקת חייזרים לא צריך שום טכנולוגיה נוספת. עם עשר אצבעות, כפי שנהג אבידן לומר, אפשר לשלוט ביקום כולו.

השפה היא הכח המוחלט. הנשק היחיד אבל המספק בהחלט של החייזר שנחת נחיתת אונס לתוך גוף אנושי. כולנו חייזרים שבאנו מעולמות אחרים ונחתנו נחיתת אונס לתוך תערובת בשרית לחה. אבל יש לנו אפשרות להחלץ ממגבלותיה על ידי הפיכה לתחנות שידור אינטרגלאקטית.

השליטים האמיתיים
וזה מה שהוא עשה. אבידן היה תחנת שידור אינטרגלאקטית שפעלה לאורך מחציתה השניה של המאה העשרים מתוך ישראל קלטה ושדרה תשדורות אינטרגלאקטיות מוצפנות.  "אנשים כמוני ולא כמוך/ קובעים את הפוליטיקה של הלשון/ בכל מקום בגלקסיה הסמנטית" כותב אבידן. ומבחינתו זה נכון, העולם נשלט לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח.

העולם אצל אבידן הוא גלקסיה סמנטית, גלקסיה של משמעויות, והגלקסיה הזו היא גלקסיה נסתרת של יקומים ומימדים חבויים שבתוכן אנו חיים. "יש ביקום הזה הרבה תת יקומים" הוא כותב "הם מקיפים אותו כסיעת-יתומים/ הם מבקשים מרכז, אב, כוח כבידה/ הם מציאה נדירה, מציאה אבודה… / אנחנו נגלה מתת-תת-יקומנו, אנחנו נגלה/ אנחנו נעלה בדרגה, אנחנו נעלה/ אנחנו נגלה שאנחנו חזקים ונועזים/ ואז נחוש פתאום שאנחנו זזים".

רוב האנשים חיים את כל חייהם מחופרים בתוך איזה תת-יקום שלתוכו נפלו באופן רנדומלי ולא שמים ליבם למציאויות האבודות והנדירות שסביבם. אבל מי שחזק ונועז יודע כיצד לעבוד. הוא יכול לזוז, הוא יכול לצאת למסע האינטרגלאקטי.

אך קודם צריך להאזין היטב לשיר הזה שאותו אנחנו מכנים המציאות כדי לאתר בו את השידורים החבויים. "הם מאזינים לרטט הרך, הסמוי, התת אטומי/ של הזמזום החשאי, החוץ לוגי, המט-פסיכולוגי, התת-מדעי והסופר-דקדו
קי", הוא כותב. ואז הם מגלים שבפנים ישנו חייזר "תמיד יש בי מישהו", כמילותיו של אבידן. זהו המישהו האחר, החייזרי הזה שחי בתוכנו ושאיתו אפשר תמיד לתקשר.

אלא שכמו שאנשים מניחים ברוב טפשות שמי שאחראי על התקשורת עם חייזרים הם נאס"א וסוכניות שונות שמבקשות לשלוט בחלל החיצוני, כך הם גם מניחים שמי ששולט בעולם הם פוליטיקאים ואנשי ממון. אבל המאסטר האינטרגלאקטי אינו נמצא תחת שליטתם של הפוליטיקאים ששולטים בפיסת המרחב הזעירה הזו המוכרת לאימפריה הזומבית. בפניו פתוחים כל מרחבי התודעה והוא יכול לגלוש בין יקומים כאוות נפשו כמו טרמפיסט טרנס-ממדי.

אם העולם מורכב מיקום של מחשבות, של מילים מעופפות שיוצרות את התפיסות שלנו, המשוררים הם השליטים. אבידן הבין את זה והוא כותב על השולטים בלשון: "אנחנו קובעים את מנגנוני ההבנה שלך/ מכוננים את מנגנוני הקלט-פלט/ אין לנו כסף, אין לנו כוח, אין לנו שלטון/ על כל אלה ויתרנו לטובת היותנו/ הפוסקים הראשונים והאחרונים בתחום הפוליטיקה של הלשון" "אנחנו קובעים איך אתה תבין".

האמונה שמי ששולט בעולם הם בעלי הכסף, הכח והשלטון היא אמונה תפלה של אנשים שאינם טורחים אפילו לבחון מהו העולם הזה הבאמת. ברמות אחרות של הוויה ישנם אחרים ששולטים במחשבות של התרבות שלנו, של האורגניזם האנושי הקולקטיבי יותר מכל פוליטיקאי או איל ממון. גולשים אינטרגלאקטים שקופצים בין ממדים תוך שימוש בעקרונות הקוונטיים של המחשבה שהיא השליטה היחידה. בראיון עם מנחם בן מכנה אבידן את השירה "הכלי השיפוטי העליון", "חיל האוויר" ו"הלווינים". "מילים יודעות עליך הרבה יותר ממה שאתה יודע או אי פעם תדע עליהן" הוא אומר. מילים אחרי הכל, הן סוג של חייזרים – תודעות אחרות שמתחברות עם התודעה שלנו.

היוצר האינטרגלאקטי
"חוק: בכל רגע נתון, בו מעשה הבריאה מבין את עצמו מחדש, מעשה הבריאה מתחיל מחדש" (דוד אבידן, תשדורות מלווין ריגול"

יש הרבה סיבות לראות את אבידן כמאסטר אינטרגלאקטי. הוא רומז על כך בעצמו כשהוא כותב בספרו האחרון על יהדות טרנס-גלקטית. וכשהוא מכנה את עצמו "מאסטר" בסרטו האחרון "שדר מן העתיד".

אבל אלה כמובן רק סמפטומים. אבידן היה יוצר אינטרגלאקטי משום שהוא פעל מתוך תודעה אינטרגלאקטית. הוא לא היה יוצר "דור מדינה" מזורגג כמו שמנסים להסביר לנו פרופסורים לספרות. הוא הרי התעקש שהוא "לא פועל בתל אביב" אלא "פועל מתל אביב" – בכך התכוון לומר שהוא משדר לשאר היקום מתל אביב. הוא גם לא היה יוצר בינלאומי. "מי רוצה להיות משורר אמריקני" הוא כותב "כל שירה קהילתית היא מגונה במידה שווה". אבידן היה יוצר אינטרגלאקטי ובפני יוצרים אינטרגלאקטים הקרתנות של התרבות הקופיפית של הכוכב הכחול שקופה כמו תשדיר בחירות.

יוצרים אינטרגלאקטים פועלים מתוך שדה תרבותי שונה לחלוטין ורחב בהרבה – שדה אינטרגלאקטי. בספרים שלו מודיע אבידן כי הוצאת הספרים שלו, המאה השלושים, פועלת  בשיתוף פעולה עם גורמים אינטרגלאקטים כגון אלפא קנטאורי ומגוון ארגונים איזוטרים כמו עולםחדש או המרכז הכדור-ארצי לתפעול קוסמואנרגיות. גם את "הפסיכיאטר האלקטרוני שלי", הספר שפרסם אבידן במשותף עם תוכנת המחשב "אליזה" יש לראות בהקשר כולל של מאמציו של אבידן להיות יוצר שפועל לא בתוך תרבות ביולוגית קרתנית אלא כחלק מתרבות חייזרית נרחבת אינטרגלאקטית, במקרה הזה תוך שיתוף פעולה עם האינטיליגנציה החייזרית של המחשב.

ולכן אבידן לא התעניין במיוחד בסופרים אחרים בני כדור הארץ. נתן זך מכנה אותו דון קישוט שלא הושפע מספריהם של אחריהם כי אם מכוחו שלו עצמו. ולמה שיתעניין? הוא הרי גילה את האבידניום. האבידניום, מעין יסוד כימי חדש שנכרה מתוך הנשמה הוא סוג מזוקק של תרבות חדשה הגלומה בכל אחד, אלא שרובנו איננו מגלים אותה לעולם. אבל מי שגילה את האבידניום שבתוכו, מי שהופך ליוצר אינטרגלאקטי אינו כבול לשום דבר ממה שנוצר עד כה. הוא יכול ליצור במסע אינטרגלאקטי של אחר צהריים ציביליזיות שלמות עם ספרות, שירה, קולנוע ומטאפיזיקה חדשות. היוצר האינטרגלאקטי, כמו האותנטי של היידגר, אינו כבול למגבלות המקום שאליו נשלח. זך היה משורר דור המדינה. אבידן היה חייזר – כפי שראוי לכל אחד להיות.

"לחשוב בצורה ממוחשבת זה ענין חשוב/ בג'ונגל, במדבר, הרחק ממקום ישוב/ במקום נדח או בלא מקום או בחלל/ ולא לחשוב מחשבה ביולוגית בכלל". המילים הללו מזקקות את תמצית החשיבה האינטרגלאקטית, החשיבה מחוץ לגבולות שטווה סביבנו האימפריה הזומבית. "לחשוב בצורה אחרת זה עניין אחר/ חשוב להתחיל בזה מיד ולא לאחר/ אפשר להטיל על חשיבה כזו משימות -/ מציאויות חדשות, אפשרויות שונות, חלומות".

אייבי נתן של התודעה
הקריאה של אבידן לחשיבה אחרת מהדהדת בחלל האינטרגלאקטי, אלא שלא רבים מאזינים לה. אזניים להם ולא ישמעו. אבל למי שמקשיבים, למי שמוכנים לפרוץ את דלתות התודעה בסער ובפרץ מובטחת מלכות שמיים. "בדמוקרטיה הקוסמית הגדולה כל אחד יכול להיות אלוהים אם יש בו רוח" כותב אבידן בספר תשדורות של לווין ריגול (1978).

אבידן לא היה טיפש. הוא ידע כמובן שרוב האנשים מפחדים להיות גולשים אינטרגלאקטים. בעולם שנשלט על ידי אמפריה זומבית שטוענת למונופול על המציאות עצם הרעיון לצאת ולחפש את העולמות האחרים, להפוך לאייבי נתן של התודעה שנוסע עם מסר של שלום לעולמות חייזריים שהאימפריה הזומבית מחרימה אותם הוא רעיון מאיים. זה מש
ימה לסיירת מטכ"ל של התודעה.

"הממסד הקוסמי הגדול לא יפחיד אותנו בנשק המוות" מודיע אבידן לאימפריה הזומבית. "לביומת אין מה להפסיד זולת מותו" הוא קובע בוריאציה על מרקס "יקום ומלואו לפניו לזכות בו/ ביומתי כל העולם התאחדו". למעשה זוהי הקריאה של אבידן למהפכה אינטרגלאקטית.

אלא שקריאות למהפכות אינטרגלאקטיות אובדות לעיתים בחלל. איך אפשר לקרוא לבני האדם למהפכה כנגד האויב האמיתי כשהם לא רואים אפילו מי נגד מי ולמה? כשמילים אינטרגלאקטיות הן כמו סינית בשבילם, כמו בדיחה.

בישראל המיליטריסטית, הקפיטליסטית והאטומה זכתה הקריאה החייזרית של אבידן להתעלמות כללית. אנשים פה לא מזהים חייזר גם כשהוא עולה מולם בטלויזיה ומודיע להם שהוא חייזר. הם עסוקים לשלוח לווינים לחלל במקום לטרוח אי פעם לחקור את החלל הפנימי שבתוכם.

להתראות במאה השלושים
"אני מברך על העתיד/ כאשר ילדים ישחקו בלוויני-תקשורת/ במקום בעפיפונים" (דוד אבידן, ספר האפשרויות)

בסרטו המופתי "שדר מן העתיד" (1981) מספר לנו אבידן על נוסע בזמן שמגיע משנת 3005 לשנת 1985 עם מסר לאנושות. זהו מן הסתם, סרט אוטוביוגרפי, אבידן הרי הבהיר מפורשות בעיתונות שהוא הגיע מן העתיד. ומצד שני כשאבידן מודיע שהוא בא מן העתיד מדובר בהצהרה דו משמעית. הוא לא מספר לנו רק שהוא בא ממקום אחר ביקום הזמן-חלל (חייזר מן העתיד). הוא מספר לנו באופן יותר מטאפורי שהוא בא מתרבות עתידנית, כלומר תרבות שאנחנו איננו מפותחים עדיין לקולטה.

האיש שבא מן העתיד הוא איש שבא מעולמות תודעה רחוקים כל כך שאפשר רק לכנותם במילים "המאה השלושים". גם הסרט הזה, כמו כלל היצירה ה"מדע בדיונית" של אבידן זכה כמובן להתעלמות ואפילו בוז מהסצינה התרבותית הקרתנית של מדינת ישראל.

אבל הוא ידע שהמסר האינטרגלאקטי העתידני והתועה שלו יתקבל יום אחד, כשהעתיד יגיע. "אתה יודע היטב שאתה בן דור המדבר" כתב כבר כבר בשנות השישים על מצבו כחייזר בתרבות הארץ הקרתנית "העניין עצמו יתחיל רק אחריך".

והוא התחיל. חבל שאבידן לא איתנו. הוא נפטר ב-1995 בפתח הארץ המובטחת, על סף עידן האינטרנט, הסלולרים והגאדג'טים. האדם שהתלהב כל כך מהדיקטפון הפשוט שבעזרתו הקליט את שיריו היה מגיע לאורגזמה טרנסיקומית מעושר החייזרים האלקטרונים שמקיפים אותנו כיום. הוא היה כנראה מעלה כמו מטורף סרטים ליוטיוב, הקלטות למייספייס תמונות לפליקר וכמובן שירים באיזה בלוג.

"עשיתי פשלה במאה השלוש עשרה/ אני אפצה במאה השלושים" הבטיח אבידן כמו משיח שמתכנן את חזרתו.  איך נקרא את אבידן במאה השלושים? האם עד אז נבין את אבידן? האם נגלה גם אנחנו את האבידניום?

המאסטר האינטרגלאקטי התשיעי – גודפרי רג'יו

מי???

וברצינות, באנרג'י ניו-אייג' התפרסם אתמול הפרק החמישי בסדרת המאסטרים האינטרגלאקטים והפעם גיבורנו הוא גודפרי רג'יו, הבמאי של סדרת סרטי הקאטסי. הסרטים של רג'יו, נזיר שהפך לבמאי, הם מעין מראה המוצבת ומשקפת ללא רחמים את גופו של הקולקטיב האנושי, יצירה מלאת פאתוס שיכולה לחולל מהפך תודעתי בנוגע לשאלות הבסיסיות ביותר. מה אנחנו? מה אנחנו עושים? איזה תהליכים עוברים עלינו? מה המצב הפיזי והרוחני שלנו כאנושות? או במילים אחרות מי אתה, מאין באת ולאן אתה הולך.

הסרטים של רג'יו מספקים מעין מיקרוסקופ וטלסקופ סימולטני לתוך הנשמה של האנושות, ונותנים לנו תשובות שהן כל דבר חוץ מישירות אבל כשמקשיבים להם באמת הן חודרות את הלב ויוצרות מעין חלון תודעתי לעולם אחר לחלוטין.

המאסטר האינטרגלאקטי גודפרי רג'יו

המאסטר האינטרגלאקטי השמיני – פיליפ ק. דיק

ב-NRG התפרסם היום הפרק השמיני בסדרת המאסטרים האינטרגלאקטים שעוסק בסופר המד"ב פיליפ ק. דיק. את זה שחזרתי לקרוא ספרות בחודשים האחרונים אני חייב למר דיק. אין הרבה סופרים שמספקים מצד אחד את הצד התיאולוגי והפילוסופי העמוק ביותר וגורמים לך מצד שני להתפוצץ מצחוק להשתגע ממתח וגם להתפנן בכיף. מעבר לזה כמו הרבה מאסטרים אינטרגלאקטים אחרים גם לו היה קשר די מעניין עם כוחות חייזריים. 
 
פיליפ ק. דיק – המאסטר האינטרגלאקי השמיני

המאסטר האינטרגלאקטי השביעי – הידאקי אנו

באנרג'י ניו אייג' התפרסמה היום הכתבה שלי על המאסטר האינטרגלאקטי הידאקי אנו, הבמאי של אוונגליון. אפשר לומר שהכתבה הזו היא הגרסה הקצרה מאוד למחקר שאני מפרסם בימים אלו פה בבלוג, לרגל היציאה של הראשון בסרטי אוונגליון מזה 12 שנה, בשביל מי שאין לו כוח לקרוא את המחקר השלם. כמו כן, הכתבה הזו שיצאה מתוך עמקי נשמתי יכולה להוות מעין בוסטר למוטיבציה בשביל מי שרוצה שיהיה לו כח לקרוא את המחקר השלם 🙂  

אחחח המאסטרים האינטרגלאקטים. מאחד לאחד אנחנו ממשיכים בדרך לקראת המאסטר ה-12, וכל אחד מרגש אותי שוב מחדש כשהוא מתפרסם. אבל לאט לאט אנחנו נעים לקראת הסוף. אז הנה עכשיו יש לנו מאסטר אינטרגלאקטי יפני ואני יכול לנוח קצת בשקט.

מדכאון לגאולה – המאסטר האינטרגלאקטי הידאקי אנו

המאסטר האינטרגלאקטי טרנס מקנה

פורסם באוגוסט 2007 באתר אנרג'י מעריב.

%d בלוגרים אהבו את זה: