משפחתו וחבריו של עמוס דב סילבר, מייסד רשת טלגראס, פנו אלי בבקשה שאכתוב מכתב עבור צוות ההגנה שלו במשפט. הנה מה שכתבתי.
12.4.2020
הנדון: עדות בעניינו של מר עמוס דב סילבר
לכבוד שופטי בית המשפט,
שמי דר' עידו הרטוגזון, ואני חבר סגל בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן. במהלך העשור האחרון הקדשתי את עצמי למחקר היסטורי, סוציולוגי ותרבותי של סמים פסיכואקטיביים (משני תודעה) תוך התמקדות בתחום של סמים פסיכדלים ועיסוק נרחב גם בנושא הקנביס. הקדשתי לנושא זה את מחקר הדוקטורט שלי באוניברסיטת בר אילן, את הפוסט-דוקטורט שלי באוניברסיטת הרווארד, וכן מספר מאמרים מדעיים ואת ספרי החדש העתיד הרואה אור בהוצאת MIT Press.
משפחתו וחבריו של מר עמוס דב סילבר פנו אלי על מנת שאציג כמה מהעובדות וההקשרים הרחבים יותר שאולי זמינים פחות לבית המשפט בבואו לדון בתיק זה שזכה לנראות ציבורית כה גבוהה. אי לכך, ברצוני להביא מעט מהידע הרחב שרכשתי ביחס לנושא של קנביס ופסיכדלים על מנת להציג בפני בית המשפט מספר עובדות רלבנטיות, בתקווה שיסייעו במתן הקשר רחב יותר להאשמות החמורות בפניהן ניצב מר עמוס דב סילבר.
ברצוני לפתוח בכמה דברים כלליים בנוגע לתשתית המדעית והערכית למה שמכונה המאבק בסמים. ראשית, לעניין הנזק שנגרם כתוצאה משימוש בקנביס או בחומרים פסיכדלים, שהמשטרה מתארת את המסחר בהם במסגרת פלטפורמת הטלגראס כחמור במיוחד. ברי לי כי אין זה מעניינו של בית המשפט לדון בהיגיון הקיים בחוקי הסמים. ועם זאת, ראוי לציין כי למרות האיסור הדרקוני בעניינם, סמים פסיכדלים, מהסוג שהיה בהם מסחר בפלטפורמה של טלגראס נחשבים לחומרים בטוחים בצורה יוצאת דופן בהשוואה למשני תודעה אחרים, חוקיים ובלתי חוקיים כאחד. במחקרים המשווים שנערכו בתחום זה הופיעו חומרים פסיכדלים שוב ושוב כחומרים בלתי ממכרים, בעלי רעילות נמוכה מאוד (אינם גורמים מנות יתר) ובאופן כללי ככאלו שנזקיהם למשתמש ולסביבתו נמוכים משמעותית מזו של חומרים אחרים הנמצאים בפקודת הסמים, ואף כאלו שאינם נמצאים בה [מראה מקום, 1]. דבר זה תקף גם לגבי השימוש בצמח הקנביס, שמדינת ישראל, כמו מדינות רבות בעולם, מכירה בשימושיים הרפואיים החשובים בו ואשר עובר בתקופה זו תהליכים של דה-קרימנליזציה ולגאליזציה במדינות רבות בעולם.
כמו כן, חשוב לציין כי חוקי הסמים הקיימים אינם מבוססים על ידע מדעי כלשהו ולמעשה אינם תואמים את המלצות הגורמים המקצועיים בתחומי הסמים, בריאות הציבור, הקרימינולוגיה ועוד. מעולם לא נערך דיון מושכל, מבוסס מידע מדעי על מנת להצדיק את חוקי הסמים הנקוטים בישראל (כמו במקומות שונים בעולם). מחקרים רבים הצביעו על מה שנראה כהעדר ההיגיון הבסיסי בחוקים אלה (העדר כל התאמה בין מידת הנזק שגורם סם מסוים לבין מעמדו בחוק), העובדה שהם מפרים זכויות אדם ופרט (כמו זכותו של האדם להיות אדון לתודעתו, וכפי שהדבר מתגלם בהחרפת השימוש במעקב ואמצעי משטור שונים במסגרת המלחמה בסמים), מקורותיהם בתנועות פוליטיות מפוקפקות והעובדה שהם מייצגים בעיקר עמדות מוסרניות שאין להן מקום במערכת חוקים דמוקרטית ופלורליסטית (פחד ודמוניזציה של האחר, צרכן הסמים, ודעה מוסרנית המגנת ושוללת את הזכות להנאה או התפתחות כתוצאה משימוש במשני תודעה). בסיכומו של דבר המלחמה בסמים מובילה להחלשתם של צרכני סמים, לסכנות מיותרות עבורם, ולתחושת ניכור כלפי רשויות החוק בקרב אותם אזרחים נורמטיביים רבים שנדחקים לעמדת הפושע.
משטרת ישראל מתארת את מר עמוס סילבר כעבריין שאחראי להפעלתה של רשת סמים שסחרה בסמים מסוכנים, גלגלה סכומים גדולים ומוצג כדמות מפוקפקת של העולם התחתון. אלו דברים חמורים לכאורה, וכמובן שלא ניתן לצפות שבית המשפט יקל ראש במעשיו של מר דב סילבר, המנוגדים ללשון החוק. ועם זאת ראוי לתת גם את הדעת על ההקשר הקהילתי, המוסרי והערכי שבו יש צורך, לטעמי, לראות את פעילותו של מר דב עמוס סילבר.
ראשית, יש לציין כי לשימוש בחומרים מסוג קנביס ופסיכדלים יש היסטוריה ארוכה של שימוש לצרכים רפואיים, דתיים ורוחניים בתרבויות רבות לאורך ההיסטוריה. חומרים אלו נתפסו בהיסטוריה כחומרים מקודשים הראויים לכבוד ושנעשה בהם שימוש ריטואלי וחיובי בתרבויות רבות מסביב לעולם: מהודו ויוון העתיקות ועד התרבויות הילידיות של אפריקה ודרום אמריקה. אי לכך ניתן לראות בהם חלק ממורשתה התרבותית והרוחנית של האנושות. למעשה הרדיפה הדרקונית של המשתמשים בחומרים הללו החלה רק בשלב מאוחר בהיסטוריה והיא מורשתה של הנצרות, ותפיסותיה המוסרניות הטהרניות (והתלויות תרבות) לגבי שינוי תודעה שהתקבעו להן במהלך המאה העשרים בחוקי הסמים המודרנים.
מאז אמצע המאה הקודמת התפתחה לה תרבות מרשימה סביב השימוש בחומרים מסוג קנביס ופסיכדלים. תרבות זו הובילה ליצירות אמנותיות, מוזיקליות ואף טכנולוגיות שתופסות כיום מקום איקוני בתרבות ובציביליזציה האנושית (מהאלבומים הקלאסים של הביטלס ועד טכניקת ה-PCR שמשמשת באבחון נגיף הקורונה ושממציאה זוכה פרס הנובל קארי מוליס ייחס את ההמצאה שלה להשראה שקיבל במהלך חוויותיו הפסיכדליות). על אף רדיפה קשה מצד רשויות החוק, הציגה תרבות זו דוגמאות מרשימות ואף מרגשות של סולידריות ושיתוף פעולה שמטרתן להגן ולתת כלים לאנשים שמעוניינים להתנסות בחוויות אלו. כך למשל ניתן לציין את ההפעלה של ארגוני מתנדבים הפועלים במסיבות טרנס (ובאירועים אחרים) ומקימים שם עמדות סיוע כדי לספק תמיכה נפשית למי שעוברים חוויות נפשיות מאתגרות (בהשפעת סמים וגם שלא), ארגוני מתנדבים המספקים ערכות בדיקה לסמים עבור חוגגים במסיבות שנאלצים לרכוש חומרים לא מזוהים בשל מדיניות הסמים הקיימת, רשתות לתמיכה נפשית אינטרנטית לחברי קהילה הזקוקים לכך או למשל רשתות פעולה של אקטיביסטים המספקים קנביס כאקט של חסד לחולים שזקוקים לו. אלו מצטרפים על כנסים, ועידות, ופעילות פוליטית ענפה היוצאת מהשטח בשאיפה לשנות את מה שכמויות אדירות של צרכנים נורמטיביים (מרופאים, לעובדי ניקיון, לעובדים סוציאלים ועד מתכנתים) רואים כרדיפה בלתי מוצדקת ודרקונית של בחירותיהם האישיות.
יוזמות אלו ואחרות משמשות כרשת הגנה קהילתית וסולידרית עבור כל מי שמסיבותיהם האישיות מבקשים להתנסות בחוויות משנות תודעה. הן מייצגות את התשתית הערכית והפוליטית האיתנה של תנועה לרפורמה בחוקי ובתרבות הסמים ואשר מתבססת על גישה של מזעור נזקים. על פי גישה זו גם אם אנחנו בוחרים לשפוט את המשתמשים בסמים על בחירותיהם, יש להכיר בכשלונה של המלחמה בסמים כאסטרטגיה למניעת שימוש בסמים [מראה מקום, 2] ולשים את בריאותם ורווחתם של המשתמשים במקום הראשון. מאחר ששינוי תודעה הינו צורך אנושי בסיסי שהתקיים בכל חברה אנושית לאורך ההיסטוריה, שהמשיך להתקיים גם תחת המלחמה בסמים, ושאינו צפוי על פי כל הראיות להעלם מהעולם, תופס פלח האוכלוסיה הלא-קטן שעושה שימוש בחומרים הללו את היוזמות הקהילתיות ואת מוביליהן כמי שמייצגים אותו ואת האינטרסים הבריאותיים והדמוקרטיים שלו באופן הולם יותר ממערכת חוקים אטומה שמשמשת לרדיפת המשתמשים ולהתנכלות להם.
בבואנו לבחון את מקרהו של מר דב סילבר, יש להתבונן בו אם כן בהקשר זה, הרחב יותר. עבור מאות אלפי ישראלים שעשו ועושים שימוש בטלגראס (ובכלים דומים לו) על מנת להשיג גישה נוחה ובטוחה יותר לקנביס פעילותו של מר דב סילבר הייתה פעילות ברוכה שייצגה רגע נדיר ומרגש של הרתמות קהילתית לטובתו של הפרט, המודר על ידי חוקים דרקוניים הנראים כסדורים נגד האזרח הקטן. עבור אותם אנשים רבים מר עמוס דב סילבר היה ומהווה עדיין גיבור שייצג את האינטרס שלהם טוב יותר מכל אלו המתיימרים להגן עליהם תוך רמיסה גסה של זכויותיהם והטלת משטר פחד על יותר ממיליון ישראלים נורמטיביים צרכני קנביס.
עבור כל אותם ישראלים, טלגראס ופעילותה שיפרו את איכות החיים יותר מכל רפורמה ממשלתית. במקום להתחכך עם גורמי עולם פשע ועולם תחתון, אותם צרכנים יכלו כעת לרכוש את המוצרים שלהם מרשת שהפגינה אחריות כלפי המשתמשים שלה, שדאגה להורדת מחירים, שאפשרה בקרת איכות (במקום לקנות חתול בשק, לקוחות יכלו כעת להסתמך על שיטת השוק והמוניטין של המוכרים), שדאגה לאיכות נאותה של שירות, ואף פעלה בצורה ראויה לשבח כדי למגר תופעות של הטרדות מיניות. רשת זו שפעלו בה מתנדבים רבים ברוח התרומה לקהילה, ושדאגה לסייע לחולים הנזקקים לטיפול בקנביס רפואי ייצגה עבור רבים אופציה ערכית וראויה יותר מזו של המלחמה בסמים המובילה לתוצאות קשות ואכזריות ליחידים ולקהילות [מראה מקום, 3]. עבור כל אותם ישראלים רבים, מר דב סילבר אינו פושע אלא מייצג ראוי להערכה של תנועה ציבורית שמייצגת אותם טוב יותר ממערכת פוליטית ומשפטית שמפקירה את האינטרסים שלהם.
בשנים האחרונות, בד ובד עם ההכרה המחקרית הגוברת באיכויות הרפואיות של הקנביס, ובפוטנציאל התרפויטי העמוק של רפואה באמצעות חומרים פסיכדלים (שזכתה לאחרונה למעמד טיפול פורץ דרך על ידי רשות הסמים והתרופות האמריקאית, ה-FDA), הולכת ומתפשטת ההכרה בכך שאי אפשר להמשיך כבעבר. יש צורך בלגאליזציה או לכל הפחות דה-קרימינליזציה של השימוש בקנביס (ולדעת רבים גם חומרים פסיכדלים). מדינות רבות באירופה, בארה"ב וביבשת אמריקה כבר נקטו צעדים חוקיים בכיוון זה, ואף בארצנו כבר הביעו שורה ארוכה של פוליטיקאים ודמויות ציבור ובכללם ראש ממשלת ישראל, ואף בכירי המשטרה בדימוס תמיכה בשינוי מדיניות והפסקת המלחמה בקנביס.
למרבה הצער, גם לאחר המהפכה הרבתי שהתחוללה בשיח התרבותי בנושא הקנביס, ממשיכים אנשים מסוגו של עמוס דב סילבר לשלם את המחיר על מדיניות שכמעט כולם (כולל רוב הסיעות שהתמודדו בבחירות האחרונות) כבר מסכימים שהיא מזיקה ושאבד עליה הכלח. אף שאין זה תפקידו של בית המשפט להכריע כאן ביחס להיגיון או חוסר ההיגיון שנמצא בפקודות הסמים עצמן (כולי תקווה שדיון מעין זה יגיע ביום מן הימים), מן הראוי שיתן את הדעת על הקונטקסט המדעי, ההיסטורי, החברתי והאנושי הזה בואו לדון את מר דב סילבר. אף כי אין לצפות מבית המשפט שיקל ראש באישומים הניצבים נגד מר סילבר, יש לראות אותם בקונטקסט רחב יותר. על רקע הציור של פעילות של רשת טלגראס בצבעים קודרים, יש לומר: כלל לא בטוח שהנזק שגרמה גדול יותר מהתועלת שגרמה. מבחינת הישראלים הרבים שעשו בה שימוש (ושהיו ה"קורבנות" היחידים של פעילותה) ההפך הוא הנכון. במהלך שנות פעילותה של רשת טלגראס הפך מר דב סילבר לגיבור תרבותי של קהילה גדולה שראתה בו מייצג אותנטי ומבורך של צרכיה ורצונותיה. שפיטתו בחומרה של מר סילבר תפגע לא רק בו ובמשפחתו, אלא תהווה גם סמל לאטימות ונקמנות ממסדית ותוביל להחרפת הרגשות האנטגוניסטים שרבים בציבור חשים כלפי מערכת אכיפת החוק ויחסה לצרכני הקנביס. לעומת זאת, גזר דין רחום, שמכיר במורכבות הנושא ושמחווה על הצורך במחשבה מקפת ורחבה יותר על נושא זה יטיב לא רק עם הנאשם ומשפחתו אלא יכול להוות עלה זית היסטורי שיסייע בהבאתה לסיום של אחת המלחמות והרדיפות המזיקות, המיותרות וחסרות התוחלת של זמננו.
על החתום,
דר' עידו הרטוגזון
מראי מקום
[1]
Gable, Robert S. “Comparison of Acute Lethal Toxicity of Commonly Abused Psychoactive Substances.” Addiction (Abingdon, England) 99, no. 6 (June 2004): 686–96. https://doi.org/10.1111/j.1360-0443.2004.00744.x.
Nutt, David, Leslie A King, William Saulsbury, and Colin Blakemore. “Development of a Rational Scale to Assess the Harm of Drugs of Potential Misuse.” Lancet 369, no. 9566 (March 24, 2007): 1047–53. https://doi.org/10.1016/S0140-6736(07)60464-4.
Nutt, David J, Leslie A King, and Lawrence D Phillips. “Drug Harms in the UK: A Multicriteria Decision Analysis.” The Lancet 376, no. 9752 (November 2010): 1558–65. https://doi.org/10.1016/S0140-6736(10)61462-6.
Van Amsterdam, Jan, Antoon Opperhuizen, Maarten Koeter, and Wim van den Brink. “Ranking the Harm of Alcohol, Tobacco and Illicit Drugs for the Individual and the Population.” European Addiction Research 16, no. 4 (2010): 202–7. https://doi.org/10.1159/000317249.
[2]
Werb, Dan, Thomas Kerr, Bohdan Nosyk, Steffanie Strathdee, Julio Montaner, and Evan Wood. “The Temporal Relationship between Drug Supply Indicators: An Audit of International Government Surveillance Systems.” BMJ Open 3, no. 9 (August 1, 2013): e003077. https://doi.org/10.1136/bmjopen-2013-003077.
[3]
Hari, Johann. Chasing the Scream: The First and Last Days of the War on Drugs. New York: Bloomsbury USA, 2016.
Hart, Carl. High Price: A Neuroscientist’s Journey of Self-Discovery That Challenges Everything You Know About Drugs and Society. Reprint edition. New York: Harper, 2013.
הנושא של סט וסטינג, ההקשרים הפסיכולוגים החברתיים והתרבותיים שבתוכם מתפתחת חוויה פסיכדלית,הוא כנראה הנושא המרכזי ביותר בשיח הפסיכדלי המודרני. המושג הזה מצביע על העובדה שלחוויה הפסיכדלית יש אנספור מודוסים אפשריים. אין חוויה פסיכדלית אחת, אלא היא משתנה ומתעצבת ביחס להקשר.
יצאתי לכתיבה של הספר הזה עם שאלה מסקרנת: אם נקבל כפשוטה את החוכמה הרווחת שגורסת שהסיקסטיז היו כמו טריפ קולקטיבי אחד ארוך שכל אמריקה לקחה ביחד, מה רעיון הסט וסטינג יכול ללמד אותנו על מהלך הטריפ הזה? מה היה הסט והסטינג של הטריפ הזה? איך הקשרים ההיסטורים והתרבותיים עצבו את הטריפ הקולקטיבי הזה? ואיך הם עצבו את האופן שאנחנו מבינים וחווים את החוויה הפסיכדלית מאז?
הסדרה "המהפכה הפסיכדלית" ששודרה בכאן 11 בשבוע שעבר הייתה פספוס מאכזב ודוגמה נוספת לקושי של אמצעי המדיה להציג את הנושא של התנסויות בחומרים פסיכדלים בצורה ראויה ובלי הטיקים השגורים של התקשורת כשהיא עוסקת בחומרים משני תודעה.
שימוש בחומרים משני תודעה היה חלק מרפרטואר ההתנהגות האנושית מקדמת דנא. הוא איפיין חברות ברחבי העולם ונחשב לצורך אנושי בסיסי. במדינות אחרות, מתוקנות, כבר הבינו שהניסיון לאסור חוויות כאלו באמצעות חוק פלילי הוא חסר תועלת ואפילו מזיק – אנשים ישתמשו בסמים בכל מקרה. המלחמה בסמים לא הצליחה לשנות את העובדה הבסיסית הזו, אלא רק לעורר שוק שחור, עברייני ובלתי מפוקח היוצר שורה נוספת של סכנות החמורות מסכנות הסמים עצמם. הדרך היחידה להפחית מהסיכון הקיים הוא באמצעות חינוך לשימוש נבון ואחראי, שכולל בין השאר מידע על כמויות, שילובי סמים מסוכנים, ועידוד לתרבות של אוריינות פרמקולוגית הכוללת היכרות עם הסכנות והדרכים לצמצם אותן.
טכנומיסטיקה 