ארכיון קטגוריה: סמים

הספר החדש שלי יוצא לאור – טריפ אמריקאי: סט, סטינג והחוויה הפסיכדלית במאה העשרים

הספר שלי American Trip: Set, Setting and the Psychedelic Experience in the 20th Century רואה אור היום בהוצאת MIT Press ואני גאה ומאושר.

התחלתי את העבודה על הספר הזה לפני יותר מעשר שנים והוא היווה מוקד של מסע אינטלקטואלי ואישי שליווה אותי לאורך העשור האחרון והפך לסדרה של מאמרים פורצי דרך שהרחיבו את האופן שאנחנו מבינים חוויות פסיכדליות ואת הקשר שלהן להקשר (סט ולסטינג).

הנושא של סט וסטינג, ההקשרים הפסיכולוגים החברתיים והתרבותיים שבתוכם מתפתחת חוויה פסיכדלית,הוא כנראה הנושא המרכזי ביותר בשיח הפסיכדלי המודרני. המושג הזה מצביע על העובדה שלחוויה הפסיכדלית יש אנספור מודוסים אפשריים. אין חוויה פסיכדלית אחת, אלא היא משתנה ומתעצבת ביחס להקשר.

הספר החדש מוביל את הרעיון הזה למסקנה הסופית. הוא לא רק מסביר ומתאר לעומק איך סט וסטינג (קונטקסט) מעצבים חוויות פסיכדליות אלא גם תוקף את השאלות הרחבות והמענייינות יותר כמו איך הסט והסטינג של התרבות המערבית בת זמננו עיצב את החוויה הפסיכדלית בתרבות שלנו, וממשיך לעצב את החוויות הפסיכדליות שלנו עד היום.

השיח על סט וסטינג התרכז לאורך השנים במיקרו: מי עובר חוויה? איפה? עם אלו כוונות והציפיות? מי נמצא שם? איזה עבודת אינטגרציה מתבצעת לאחר מכן? כל אלו דברים חשובים, אבל בניתוח הזה היה חסר הבט עקרוני וחשוב לא פחות. העובדה שהסט והסטינג של חוויה פסיכדלית נטוע תמיד בסט וסטינג היסטורי ותרבותי רחב יותר. כל החלקים של הסט וסטינג האינדיבידואלי תלויים בהקשרים ההיסטורים החברתיים, מהציפיות והכוונות, ועד החלל, האנשים, והאמונות התרבותיות.

אמריקן טריפ הוא הספר הראשון ששם את מושג הסט והסטינג בקונטקסט הרחב יותר הזה. הוא  יוצא מנקודת ההנחה שהסט והסטינג של חוויה פסיכדלית לעולם לא מתקיים בואקום אלא הוא תמיד חלק מסט וסטינג היסטורי ותרבותי רחב יותר.

יצאתי לכתיבה של הספר הזה עם שאלה מסקרנת: אם נקבל כפשוטה את החוכמה הרווחת שגורסת שהסיקסטיז היו כמו טריפ קולקטיבי אחד ארוך שכל אמריקה לקחה ביחד, מה רעיון הסט וסטינג יכול ללמד אותנו על מהלך הטריפ הזה?  מה היה הסט והסטינג של הטריפ הזה? איך הקשרים ההיסטורים והתרבותיים עצבו את הטריפ הקולקטיבי הזה? ואיך הם עצבו את האופן שאנחנו מבינים וחווים את החוויה הפסיכדלית מאז?

תהליך הכתיבה של הספר הזה הוביל אותי לשבע אסכולות של מחקר ושימוש בלסד (ופסיכדלים אחרים) בשנות החמישים והשישים משימושים פסיכותרפויטים לשימושים צבאיים, מהרוחני לאמנותי ולטכנולוגי-יזמי. כל אחת מהאסכולות הללו יצרה מעין מיקרו-אקלים של סט וסטינג שעצב את החוויה הפסיכדלית אחרת והפיק ממנה תוצאות שונות (מה שכמובן בלבל מאוד את החוקרים באותה תקופה). הכתיבה הזו גם הובילה אותי לכל מיני אירועים ותנועות היסטריות אחרות שעצבו ולעיתים ממשיכות לעצב עד היום הרבה מהתפיסות  שלנו על פסיכדליה: מהמלחמה הקרה למהפכה המינית, מהקיברנטיקה לתנועת האנטי-פסיכיאטריה. על הדרך למדתי להבין את הלסד כטכנולוגיה פסיכדלית – טכנולוגיה מגלמת תודעה שמשנה את צבעיה ותכונותיה בהתאם להקשרים השונים שהיא מופיעה בהם.

אני רוצה להודות לכל מי שעזר לספר הזה להופיע לאוויר העולם, ואני מקווה ומצפה שהספר החדש יהפוך לספר שישנה את האופן שאנחנו מבינים חוויות פסיכדליות ויתן לנו כלים לחשוב ולהבין את החוויה המופלאה הזו בצורה עשירה ומלאה יותר. מדובר בספר שהוא לא רק חדשני ומעמיק אלא גם קולח וסוחף אז אני מזמין אתכם להזמין את העותק שלכם כאן באמזון או לחלופין בבוקדפוזיטורי שיש להם הנחה יפה ומשלוח חינם לארץ, להתחיל לקרוא, ולספר לי מה חשבתם.

ולבסוף, הנה קצת מתשבוחות הקוראים:

American Trip presents a timely and invaluable guide to the crucial lessons that twentieth-century psychedelic history provides for the current psychedelic renaissance, and to using set and setting as a strategic tool for ensuring the healthy integration of psychedelics into society.
RICK DOBLIN, Founder and Executive Director of the Multidisciplinary Association for Psychedelic Studies (MAPS).

In clearly and rigorously exploring the single most consequential idea in psychedelic studies—the notion of set and setting—American Trip not only insightfully reframes the many histories of LSD, but offers a humanistic and reflexive alternative to the often simplistic discourse of today’s growing psychedelic industry.
ERIK DAVIS, author of High Weirdness: Drugs, Esoterica, and Visionary Experience in the Seventies.

American Trip guides its readers through the reflexive arts and sciences of set and setting used to study psychedelics, beckoning towards an intense pluriverse, full of beguiling guises, strange twists, and thrice-told tales.
NANCY D. CAMPBELL, Professor of Science and Technology Studies, Rensselaer Polytechnic Institute, author of OD: Naloxone and the Politics of Overdose

In this landmark book, Hartogsohn enlarges the traditional parameters of set and setting by including the larger social-cultural matrix. This expanded definition provides a more sophisticated understanding on how non-drug factors determine the nature of any psychedelic drug experience.
RICK STRASSMAN MD, Clinical Associate Professor of Psychiatry, University of New Mexico School of Medicine Author, DMT: The Spirit Molecule

American Trip amounts to a sociological enlightenment of our drug culture. Hartogsohn’s vibrant book shows how 1960s America made psychedelics do what they did and suggests that these wondrous molecules will do something altogether different in other times and places.
NICOLAS LANGLITZ, Associate Professor of Anthropology at the New School for Social Research, author of Neuropsychedelia: The Revival of Hallucinogen Research since the Decade of the Brain

המהפכה שלא תשודר בטלויזיה: ביקורת על הסדרה המהפכה הפסיכדלית בכאן 11

הביקורת פורסמה לראשונה באתר שיחה מקומית.

הסדרה "המהפכה הפסיכדלית" ששודרה בכאן 11 בשבוע שעבר הייתה פספוס מאכזב ודוגמה נוספת לקושי של אמצעי המדיה להציג את הנושא של התנסויות בחומרים פסיכדלים בצורה ראויה ובלי הטיקים השגורים של התקשורת כשהיא עוסקת בחומרים משני תודעה.

לתקשורת הישראלית, כמו לתקשורת בעולם, יש היסטוריה ארוכה של עיסוק צהוב בחומרים משני תודעה, או פשוט "סמים" כפי שנהוג לכנותם ללא אבחנה. עם זאת, בשנים האחרונות, עם העיסוק הגובר בפוטנציאל התרפויטי של משני תודעה פסיכדלים כגון פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות), והפופולריות הגוברת של טקסי רפואה שעושים שימוש בתה החזיונות האמזוני איוואסקה, חזינו בשטף הולך וגובר של סרטים וכתבות שעסקו בנושא הפסיכדלי בהרחבה. חלקם ניסו והצליחו להביא זוויות מעניינות יותר ושגרתיות פחות על הסיפור של הפסיכדליה מכיוונים של תרפיה, מדעי המח, היסטוריה, תרבות ואפילו הומור.

במבט ראשון, נראית הסדרה המהפכה הפסיכדלית כיוזמה חיובית חיובית שמעוניינת לרכוב על הגל הזה. סדרה רחבת יריעה (ארבעה פרקים בני 12 דקות) שמוקדשת לפסיכדליה ומפיצה ניחוח אופטימי. הפרק הראשון מוקדש לנושא של תרפיה פסיכדלית, השני לטקסי איוואסקה, השלישי לעולם מזעור הנזקים במסיבות והרביעי לשינויי תודעה ללא סמים. עד כאן הכל טוב ויפה, ומעורר תקווה שהיוצרים יגישו זווית חדשה ורעננה על הנושא של חומרים פסיכדלים.

הסדרה לא מבריקה בשני הפרקים הראשונים שמציגים את הנושא של תרפיה פסיכדלית ועולם האיוואסקה בצורה שגרתית וחסרת השראה, אבל הבעיות הקשות מופיעות בשני הפרקים האחרונים. בפרק השלישי, למשל, מופיעה אמירה מונפצת של קריין חמור טון המכריז בסמכותיות ש-10% מהישראלים שיקחו סמים במסיבה יפתחו פסיכוזה או ימותו (נתון מופרך ממקור לא ידוע). לצדה מופיע אזכור בעייתי ביותר של מקרי המוות הטראגיים בפסטיבל הנוורלנד (שמה לעשות, אינם תוצאה של פסיכדלים אלא של שילוב בלתי אחראי של ערבוביה שלמה של סמים אחרים), ואזכור של מכורים לקטמין במרפאות קטמין שזה בכלל פשלה של המודל הקפיטלסטי והאינסטרומנטלי של הרפואה המערבית שגורמים בקהילה הפסיכדלית מזהירים מפניו כבר שנים. כל הדברים הללו באים כך נדמה כדי להרשיע, או אולי פשוט "לשם האיזון" (יוצרי הסדרה נבהלו כנראה מהמחשבה שמשהו חיובי נאמר על סמים בלי משהו שלילי לצידו)  אבל מאחר שהם מבוססים על אי דיוקים, שקרים או פיסות מידע לא רלבנטיות הן מעלות את המחשבה שמאחורי העטיפה העדכנית, הסדרה "המהפכה הפסיכדלית" לא שונה עד כדי כך מאותם סרטוני Reefer Madness מגוחכים משנות השלושים שטענו שמי שמעשן קנביס הופך לאנס ורוצח.

מתוך הדברים הללו עולה השאלה, האם ב-2020 אנחנו עדיין צריכים את דמות הפסיכיאטר המפחידן בגילומו של דר' צבי פישל כדי שתלעיט אותנו בהפחדות הזויות בסגנון "לך למועדונים בסופי שבוע, אתה רואה אנשים שהשתמשו בסמים, ויש אמבולנסים שמחכים כדי לקחת את האנשים האלה לבתי חולים ולחדרי מיון. חלקם עם דום לב. חלקם מתו." למה אנחנו צריכים את השיח השטחי, מלא האי-דיוקים הזה על הקשר בין פסיכדלים לפסיכוזה כשבכתבה מופיעים שורה של דוברים כמו למשל ניר תדמור ויגאל טרטקובסקי שבאים מעולם מזעור הנזקים אצל משתמשים פסיכדלים ויודעים לדבר על המצבים הללו בגובה העיניים ובצורה אינטיגנטית בהרבה מהפסיכיאטר חמור הסבר? לצד ההפחדות השגרתיות מפסיכוזות, ניתן היה להעשיר את הדיון השטחי על ידי מתן במה לביקורת החשובה על הדלות וההטיה הקונספטואלית הפתולוגית שבעצם תפיסת הפסיכוזה בפסיכיאטריה המערבית, כמו גם להקשרים העשירים בהרבה שחברות מסורתיות ואף שיטות טיפול מערביות בנות זמננו מעניקות לחוויות קיצון עם פסיכדלים ובלעדיהם.

הפרק אחרון בסדרה המהפכה הפסיכדלית מתרכז בהרחבת תודעה ללא חומרים. נושא ראוי וחשוב לולא הסייפא הצפוי של כל הדיון הזה היה ש"סוף יום לבד עם אוזניות וכמה קילומטרים של ריצה" יעבירו אתכם חוויה שקולה לחוויה פסיכדלית בחינם ובצורה בריאה יותר. ושוב עולה השאלה, האם באמת הייינו צריכים להקדיש את 50 הדקות הללו רק כדי ללמוד בסוף ש"כל הסמים האלה" הם סתם תחליף ושהדבר האמיתי זה בכלל היי בנטורל?! למה תורמת ההשטחה החד-מימדית והמטופשת הזו שמנסה לשכנע אותנו שבעצם כל החוויות הללו — ריצה, נשימה הולוטרופית או שימוש באיוואסקה – הם אותו דבר ומנכיחה את הסטיגמה שמי שבוחרים בפסיכדלים ככלי להתפתחות, יצירה או חקירה הם פשוט עצלנים שמחפשים קיצורי דרך? ריצת בוקר עם מוזיקה באוזניות היא דבר נפלא, אבל האם בכאן 11 באמת מצפים שנאמין שהחוויה שהיא מייצרת שקולה ללילה מהפך קרביים בטקס איוואסקה, או ללילה אקסטטי של גילוי עצמי במסיבת טבע? ולמה צריך בכלל לנסות לייצר שקילות בין החוויות הללו?

קיווינו ש"המהפכה הפסיכדלית" תציע זווית רעננה ועכשווית על ההתפוצצות הפסיכדלית של תקופתנו. במקום זה, שוב גילינו שהתקשורת שלנו מתקשה לגשת לנושא הפסיכדלי בלי להטעין אותו במידה גדושה של סנסציונליזם, הפחדה ומוסרניות. במקום לשים את הפסיכדלים בהקשר רחב יותר של סט וסטינג, של החולי העמוק של פרדיגמות בריאות הנפש במערב, של המשבר בחברה המערבית בכלל, ומה לפסיכדלים יש לומר לנו על כל זה – "המהפכה הפסיכדלית" מציג את הפסיכדלים בצורה שטחית, חד-מימדית ומנותקת מההקשרים הרחבים שהופכים אותם למעניינים כל כך. מגיע לנו יותר מזה.

מכתב לבית המשפט הישראלי עבור עמוס דב סילבר

משפחתו וחבריו של עמוס דב סילבר, מייסד רשת טלגראס, פנו אלי בבקשה שאכתוב מכתב עבור צוות ההגנה שלו במשפט. הנה מה שכתבתי.

12.4.2020

הנדון: עדות בעניינו של מר עמוס דב סילבר

לכבוד שופטי בית המשפט,

שמי דר' עידו הרטוגזון, ואני חבר סגל בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן. במהלך העשור האחרון הקדשתי את עצמי למחקר היסטורי, סוציולוגי ותרבותי של סמים פסיכואקטיביים (משני תודעה) תוך  התמקדות בתחום של סמים פסיכדלים ועיסוק נרחב גם בנושא הקנביס. הקדשתי לנושא זה את מחקר הדוקטורט שלי באוניברסיטת בר אילן, את הפוסט-דוקטורט שלי באוניברסיטת הרווארד, וכן מספר מאמרים מדעיים ואת ספרי החדש העתיד הרואה אור בהוצאת MIT Press.

משפחתו וחבריו של מר עמוס דב סילבר פנו אלי על מנת שאציג כמה מהעובדות וההקשרים הרחבים יותר שאולי זמינים פחות לבית המשפט בבואו לדון בתיק זה שזכה לנראות ציבורית כה גבוהה. אי לכך, ברצוני להביא מעט מהידע הרחב שרכשתי ביחס לנושא של קנביס ופסיכדלים על מנת להציג בפני בית המשפט מספר עובדות רלבנטיות, בתקווה שיסייעו במתן הקשר רחב יותר להאשמות החמורות בפניהן ניצב מר עמוס דב סילבר.

ברצוני לפתוח בכמה דברים כלליים בנוגע לתשתית המדעית והערכית למה שמכונה המאבק בסמים. ראשית, לעניין הנזק שנגרם כתוצאה משימוש בקנביס או בחומרים פסיכדלים, שהמשטרה מתארת את המסחר בהם במסגרת פלטפורמת הטלגראס כחמור במיוחד. ברי לי כי אין זה מעניינו של בית המשפט לדון בהיגיון הקיים בחוקי הסמים. ועם זאת, ראוי לציין כי למרות האיסור הדרקוני בעניינם, סמים פסיכדלים, מהסוג שהיה בהם מסחר בפלטפורמה של טלגראס נחשבים לחומרים בטוחים בצורה יוצאת דופן בהשוואה למשני תודעה אחרים, חוקיים ובלתי חוקיים כאחד. במחקרים המשווים שנערכו בתחום זה הופיעו חומרים פסיכדלים שוב ושוב כחומרים בלתי ממכרים, בעלי רעילות נמוכה מאוד (אינם גורמים מנות יתר) ובאופן כללי ככאלו שנזקיהם למשתמש ולסביבתו נמוכים משמעותית מזו של חומרים אחרים הנמצאים בפקודת הסמים, ואף כאלו שאינם נמצאים בה [מראה מקום, 1]. דבר זה תקף גם לגבי השימוש בצמח הקנביס, שמדינת ישראל, כמו מדינות רבות בעולם, מכירה בשימושיים הרפואיים החשובים בו ואשר עובר בתקופה זו תהליכים של דה-קרימנליזציה ולגאליזציה במדינות רבות בעולם.

כמו כן, חשוב לציין כי חוקי הסמים הקיימים אינם מבוססים על ידע מדעי כלשהו ולמעשה אינם תואמים את המלצות הגורמים המקצועיים בתחומי הסמים, בריאות הציבור, הקרימינולוגיה ועוד. מעולם לא נערך דיון מושכל, מבוסס מידע מדעי על מנת להצדיק את חוקי הסמים הנקוטים בישראל (כמו במקומות שונים בעולם). מחקרים רבים הצביעו על מה שנראה כהעדר ההיגיון הבסיסי בחוקים אלה (העדר כל התאמה בין מידת הנזק שגורם סם מסוים לבין מעמדו בחוק), העובדה שהם מפרים זכויות אדם ופרט (כמו זכותו של האדם להיות אדון לתודעתו, וכפי שהדבר מתגלם בהחרפת השימוש במעקב ואמצעי משטור שונים במסגרת המלחמה בסמים), מקורותיהם בתנועות פוליטיות מפוקפקות והעובדה שהם מייצגים בעיקר עמדות מוסרניות שאין להן מקום במערכת חוקים דמוקרטית ופלורליסטית (פחד ודמוניזציה של האחר, צרכן הסמים, ודעה מוסרנית המגנת ושוללת את הזכות להנאה או התפתחות כתוצאה משימוש במשני תודעה). בסיכומו של דבר המלחמה בסמים מובילה להחלשתם של צרכני סמים, לסכנות מיותרות עבורם, ולתחושת ניכור כלפי רשויות החוק בקרב אותם  אזרחים נורמטיביים רבים שנדחקים לעמדת הפושע.

משטרת ישראל מתארת את מר עמוס סילבר כעבריין שאחראי להפעלתה של רשת סמים שסחרה בסמים מסוכנים, גלגלה סכומים גדולים ומוצג כדמות מפוקפקת של העולם התחתון. אלו דברים חמורים לכאורה, וכמובן שלא ניתן לצפות שבית המשפט יקל ראש במעשיו של מר דב סילבר, המנוגדים ללשון החוק. ועם זאת ראוי לתת גם את הדעת על ההקשר הקהילתי, המוסרי והערכי שבו יש צורך, לטעמי, לראות את פעילותו של מר דב עמוס סילבר.

ראשית, יש לציין כי לשימוש בחומרים מסוג קנביס ופסיכדלים יש היסטוריה ארוכה של שימוש לצרכים רפואיים, דתיים ורוחניים בתרבויות רבות לאורך ההיסטוריה. חומרים אלו נתפסו בהיסטוריה כחומרים מקודשים הראויים לכבוד ושנעשה בהם שימוש ריטואלי וחיובי בתרבויות רבות מסביב לעולם: מהודו ויוון העתיקות ועד התרבויות הילידיות של אפריקה ודרום אמריקה. אי לכך ניתן לראות בהם חלק ממורשתה התרבותית והרוחנית של האנושות. למעשה הרדיפה הדרקונית של המשתמשים בחומרים הללו החלה רק בשלב מאוחר בהיסטוריה והיא מורשתה של הנצרות, ותפיסותיה המוסרניות הטהרניות (והתלויות תרבות) לגבי שינוי תודעה שהתקבעו להן במהלך המאה העשרים בחוקי הסמים המודרנים.

מאז אמצע המאה הקודמת התפתחה לה תרבות מרשימה סביב השימוש בחומרים מסוג קנביס ופסיכדלים. תרבות זו הובילה ליצירות אמנותיות, מוזיקליות ואף טכנולוגיות שתופסות כיום מקום איקוני בתרבות ובציביליזציה האנושית (מהאלבומים הקלאסים של הביטלס ועד טכניקת ה-PCR שמשמשת באבחון נגיף הקורונה ושממציאה זוכה פרס הנובל קארי מוליס ייחס את ההמצאה שלה להשראה שקיבל במהלך חוויותיו הפסיכדליות). על אף רדיפה קשה מצד רשויות החוק, הציגה תרבות זו דוגמאות מרשימות ואף מרגשות של סולידריות ושיתוף פעולה שמטרתן להגן ולתת כלים לאנשים שמעוניינים להתנסות בחוויות אלו. כך למשל ניתן לציין את ההפעלה של ארגוני מתנדבים הפועלים במסיבות טרנס (ובאירועים אחרים) ומקימים שם עמדות סיוע כדי לספק תמיכה נפשית למי שעוברים חוויות נפשיות מאתגרות (בהשפעת סמים וגם שלא), ארגוני מתנדבים המספקים ערכות בדיקה לסמים עבור חוגגים במסיבות שנאלצים לרכוש חומרים לא מזוהים בשל מדיניות הסמים הקיימת, רשתות לתמיכה נפשית אינטרנטית לחברי קהילה הזקוקים לכך או למשל רשתות פעולה של אקטיביסטים המספקים קנביס כאקט של חסד לחולים שזקוקים לו. אלו מצטרפים על כנסים, ועידות, ופעילות פוליטית ענפה היוצאת מהשטח בשאיפה לשנות את מה שכמויות אדירות של צרכנים נורמטיביים (מרופאים, לעובדי ניקיון, לעובדים סוציאלים ועד מתכנתים) רואים כרדיפה בלתי מוצדקת ודרקונית של בחירותיהם האישיות.

יוזמות אלו ואחרות משמשות כרשת הגנה קהילתית וסולידרית עבור כל מי שמסיבותיהם האישיות מבקשים להתנסות בחוויות משנות תודעה. הן מייצגות את התשתית הערכית והפוליטית האיתנה של תנועה לרפורמה בחוקי ובתרבות הסמים ואשר מתבססת על גישה של מזעור נזקים. על פי גישה זו גם אם אנחנו בוחרים לשפוט  את המשתמשים בסמים על בחירותיהם, יש להכיר בכשלונה של המלחמה בסמים כאסטרטגיה למניעת שימוש בסמים [מראה מקום, 2]  ולשים את בריאותם ורווחתם של המשתמשים במקום הראשון. מאחר ששינוי תודעה הינו צורך אנושי בסיסי שהתקיים בכל חברה אנושית לאורך ההיסטוריה, שהמשיך להתקיים גם תחת המלחמה בסמים, ושאינו צפוי על פי כל הראיות להעלם מהעולם, תופס פלח האוכלוסיה הלא-קטן שעושה שימוש בחומרים הללו את היוזמות הקהילתיות ואת מוביליהן כמי שמייצגים אותו ואת האינטרסים הבריאותיים והדמוקרטיים שלו באופן הולם יותר ממערכת חוקים אטומה שמשמשת לרדיפת המשתמשים ולהתנכלות להם.

בבואנו לבחון את מקרהו של מר דב סילבר, יש להתבונן בו אם כן בהקשר זה, הרחב יותר. עבור מאות אלפי ישראלים שעשו ועושים שימוש בטלגראס (ובכלים דומים לו) על מנת להשיג גישה נוחה ובטוחה יותר לקנביס פעילותו של מר דב סילבר הייתה פעילות ברוכה שייצגה רגע נדיר ומרגש של הרתמות קהילתית לטובתו של הפרט, המודר על ידי חוקים דרקוניים הנראים כסדורים נגד האזרח הקטן. עבור אותם אנשים רבים מר עמוס דב סילבר היה ומהווה עדיין גיבור שייצג את האינטרס שלהם טוב יותר מכל אלו המתיימרים להגן עליהם תוך רמיסה גסה של זכויותיהם והטלת משטר פחד על יותר ממיליון ישראלים נורמטיביים צרכני קנביס.

עבור כל אותם ישראלים, טלגראס ופעילותה שיפרו את איכות החיים יותר מכל רפורמה ממשלתית. במקום להתחכך עם גורמי עולם פשע ועולם תחתון, אותם צרכנים יכלו כעת לרכוש את המוצרים שלהם מרשת שהפגינה אחריות כלפי המשתמשים שלה, שדאגה להורדת מחירים, שאפשרה בקרת איכות (במקום לקנות חתול בשק, לקוחות יכלו כעת להסתמך על שיטת השוק והמוניטין של המוכרים), שדאגה לאיכות נאותה של שירות, ואף פעלה בצורה ראויה לשבח כדי למגר תופעות של הטרדות מיניות. רשת זו שפעלו בה מתנדבים רבים ברוח התרומה לקהילה, ושדאגה לסייע לחולים הנזקקים לטיפול בקנביס רפואי ייצגה עבור רבים אופציה ערכית וראויה יותר מזו של המלחמה בסמים המובילה לתוצאות קשות ואכזריות ליחידים ולקהילות [מראה מקום, 3]. עבור כל אותם ישראלים רבים, מר דב סילבר אינו פושע אלא מייצג ראוי להערכה של תנועה ציבורית שמייצגת אותם טוב יותר ממערכת פוליטית ומשפטית שמפקירה את האינטרסים שלהם.

בשנים האחרונות, בד ובד עם ההכרה המחקרית הגוברת באיכויות הרפואיות של הקנביס, ובפוטנציאל התרפויטי העמוק של רפואה באמצעות חומרים פסיכדלים (שזכתה לאחרונה למעמד טיפול פורץ דרך על ידי רשות הסמים והתרופות האמריקאית, ה-FDA), הולכת ומתפשטת ההכרה בכך שאי אפשר להמשיך כבעבר. יש צורך בלגאליזציה או לכל הפחות דה-קרימינליזציה של השימוש בקנביס (ולדעת רבים גם חומרים פסיכדלים). מדינות רבות באירופה, בארה"ב וביבשת אמריקה כבר נקטו צעדים חוקיים בכיוון זה, ואף בארצנו כבר הביעו שורה ארוכה של פוליטיקאים ודמויות ציבור ובכללם ראש ממשלת ישראל, ואף בכירי המשטרה בדימוס תמיכה בשינוי מדיניות והפסקת המלחמה בקנביס.

למרבה הצער, גם לאחר המהפכה הרבתי שהתחוללה בשיח התרבותי בנושא הקנביס, ממשיכים אנשים מסוגו של עמוס דב סילבר לשלם את המחיר על מדיניות שכמעט כולם (כולל רוב הסיעות שהתמודדו בבחירות האחרונות) כבר מסכימים שהיא מזיקה ושאבד עליה הכלח. אף שאין זה תפקידו של בית המשפט להכריע כאן ביחס להיגיון או חוסר ההיגיון שנמצא בפקודות הסמים עצמן (כולי תקווה שדיון מעין זה יגיע ביום מן הימים), מן הראוי שיתן את הדעת על הקונטקסט המדעי, ההיסטורי, החברתי והאנושי הזה בואו לדון את מר דב סילבר. אף כי אין לצפות מבית המשפט שיקל ראש באישומים הניצבים נגד מר סילבר, יש לראות אותם בקונטקסט רחב יותר. על רקע הציור של פעילות של רשת טלגראס בצבעים קודרים, יש לומר: כלל לא בטוח שהנזק שגרמה גדול יותר מהתועלת שגרמה. מבחינת הישראלים הרבים שעשו בה שימוש (ושהיו ה"קורבנות" היחידים של פעילותה) ההפך הוא הנכון. במהלך שנות פעילותה של רשת טלגראס הפך מר דב סילבר לגיבור תרבותי של קהילה גדולה שראתה בו מייצג אותנטי ומבורך של צרכיה ורצונותיה. שפיטתו בחומרה של מר סילבר תפגע לא רק בו ובמשפחתו, אלא תהווה גם סמל לאטימות ונקמנות ממסדית ותוביל להחרפת הרגשות האנטגוניסטים שרבים בציבור חשים כלפי מערכת אכיפת החוק ויחסה לצרכני הקנביס. לעומת זאת, גזר דין רחום, שמכיר במורכבות הנושא ושמחווה על הצורך במחשבה מקפת ורחבה יותר על נושא זה יטיב לא רק עם הנאשם ומשפחתו אלא יכול להוות עלה זית היסטורי שיסייע בהבאתה לסיום של אחת המלחמות והרדיפות המזיקות, המיותרות וחסרות התוחלת של זמננו.

על החתום,

דר' עידו הרטוגזון

מראי מקום

[1]

Gable, Robert S. “Comparison of Acute Lethal Toxicity of Commonly Abused Psychoactive Substances.” Addiction (Abingdon, England) 99, no. 6 (June 2004): 686–96. https://doi.org/10.1111/j.1360-0443.2004.00744.x.

Nutt, David, Leslie A King, William Saulsbury, and Colin Blakemore. “Development of a Rational Scale to Assess the Harm of Drugs of Potential Misuse.” Lancet 369, no. 9566 (March 24, 2007): 1047–53. https://doi.org/10.1016/S0140-6736(07)60464-4.

Nutt, David J, Leslie A King, and Lawrence D Phillips. “Drug Harms in the UK: A Multicriteria Decision Analysis.” The Lancet 376, no. 9752 (November 2010): 1558–65. https://doi.org/10.1016/S0140-6736(10)61462-6.

Van Amsterdam, Jan, Antoon Opperhuizen, Maarten Koeter, and Wim van den Brink. “Ranking the Harm of Alcohol, Tobacco and Illicit Drugs for the Individual and the Population.” European Addiction Research 16, no. 4 (2010): 202–7. https://doi.org/10.1159/000317249.

 

[2]

Werb, Dan, Thomas Kerr, Bohdan Nosyk, Steffanie Strathdee, Julio Montaner, and Evan Wood. “The Temporal Relationship between Drug Supply Indicators: An Audit of International Government Surveillance Systems.” BMJ Open 3, no. 9 (August 1, 2013): e003077. https://doi.org/10.1136/bmjopen-2013-003077.

 

[3]

Hari, Johann. Chasing the Scream: The First and Last Days of the War on Drugs. New York: Bloomsbury USA, 2016.

Hart, Carl. High Price: A Neuroscientist’s Journey of Self-Discovery That Challenges Everything You Know About Drugs and Society. Reprint edition. New York: Harper, 2013.

 

 

עישנתי וואטסאפ אבל לא לקחתי לריאות

בעקבות הפוסט האחרון שלי "אפליקציות הזיה וואטסאפ ופייסבוק כסמים משני תודעה" התארחתי בפודקסט של עיתונאי הרשת עידו קינן לשיחה נמרצת על אפליקציות משנות תודעה, סמים דיגיטלים והחינוך מחדש שהמח האנושי מקבל ברשת. היה אנרגטי, תזזיתי, הזיייתי, adhd וכיף לאללה. האזינו בלינק

 

איזה לקח אפשר ללמוד מהאסון בפסטיבל נברלנד – טור בעיתון 'הארץ'

בהארץ פורסם היום טור שלי בנושא האסון שהתרחש בפסטיבל נברלנד, ניסיון להעמיד אלטרנטיבה מסוימת לסוג הדיון המוגבל, קצר הרואי והמזיק שאירועים כאלה מעוררים בדרך כלל בציבוריות.  לינק לכתבה באתר 'הארץ'.

ושוב סוערת הארץ בעקבות מותם של שני גברים במסיבת טבע במסגרת פסטיבל שהתקיים בצפון. סיבת המוות, כך נמסר, היא ככל הנראה סמים – אותה מלה מאיימת המציינת משפחה רחבה של חומרים הכוללים כל דבר בין סמים חוקיים כגון אלכוהול ו"רד בול", לסמים בלתי חוקיים כמו קוקאין, מריחואנה ואקסטזי. דיון כוללני במונח "סמים" דומה לדיון באסון תחבורה מבלי לציין אם האסון קשור למכונית, למטוס או לקורקינט חשמלי. אבל מכיוון שהתקשורת נאלצת לדווח ללא פרטים נוספים, כבר הוזכרו גם "סמים פסיכדליים" – וזאת למרות שהסמים הפסיכדלים הקלאסיים לא מסוגלים להוביל למקרים של מנת יתר, ופיזיולוגית לא מעמידים את המשתמשים בהם בסכנת חיים בניגוד, למשל, לאלכוהול, שהוא סם חוקי.

ושוב יתחיל המחול המוכר: כותרות מאיימות ופוליטיקאים שקוראים לסיים עם זה אחת ולתמיד, עם מסיבות הסמים הנלוזות האלה. אלא שעובדה אחת לא תוזכר גם בסבב הזה, והיא התפקיד המרכזי שיש לחוק בישראל, פקודת הסמים המסוכנים, בכך שמקרים כאלו ימשיכו לקרות גם בעתיד.

שימוש בחומרים משני תודעה היה חלק מרפרטואר ההתנהגות האנושית מקדמת דנא. הוא איפיין חברות ברחבי העולם ונחשב לצורך אנושי בסיסי. במדינות אחרות, מתוקנות, כבר הבינו שהניסיון לאסור חוויות כאלו באמצעות חוק פלילי הוא חסר תועלת ואפילו מזיק – אנשים ישתמשו בסמים בכל מקרה. המלחמה בסמים לא הצליחה לשנות את העובדה הבסיסית הזו, אלא רק לעורר שוק שחור, עברייני ובלתי מפוקח היוצר שורה נוספת של סכנות החמורות מסכנות הסמים עצמם. הדרך היחידה להפחית מהסיכון הקיים הוא באמצעות חינוך לשימוש נבון ואחראי, שכולל בין השאר מידע על כמויות, שילובי סמים מסוכנים, ועידוד לתרבות של אוריינות פרמקולוגית הכוללת היכרות עם הסכנות והדרכים לצמצם אותן.

בפורטוגל, מדינה שביצעה כבר בתחילת שנות האלפיים דה-קרימינליזציה של כל סוגי הסמים ועברה לגישה של הסברה, חינוך ומניעה, שיעור השימוש בסמים נותר מהנמוכים באירופה, ואילו שיעור מקרי ההתמכרות ומנות היתר צומצם דרמטית. במסיבות הטבע שם, ניצבים דוכנים של ארגונים המחלקים חומרי הסברה ומבצעים בדיקות שטח, שמטרתן לבדוק את תכולת הסמים הנמכרים. ואילו אצלנו אותן ערכות, שתפקידן לסייע לחוגגים לוודא שהסמים שקיבלו הם מה שחשבו שקיבלו ולא חלילה משהו אחר ומפוקפק שמעמיד אותם בסכנה, אסורות בשימוש.

המשטרה מצדה מתמקדת בגביית עלויות מופקעות מהמארגנים לצורך מימון נוכחות משטרתית אימתנית. זו תורמת בעיקר לתחושות חרדה ומצוקה נפשית בקרב משתתפים, החוששים מהיתקלות עם המשטרה, אך אינה מסייעת במאום לצמצום הסכנות הקיימות. ארגונים כגון "אנשים טובים" ו"חוף מבטחים" עושים עבודת קודש בטיפול במי שעוברים חוויות מאתגרות עם חומרים פסיכדליים (כלומר חוויות פסיכולוגיות מאתגרות, ולא כאלו הדורשות התערבות רפואית) ומשיגים תוצאות מרשימות. אולם פעילותם היא טיפה בים בתרבות השרויה בבולמוס צרכני, שהשתלט גם על רבים מהמשתמשים בסמים.

לא ניתן לבטל לחלוטין את הסכנות שבשימוש הציבורי בסמים, כפי שלא ניתן לבטל לחלוטין את הסכנות הקיימות בכביש. השיח הרדוד והמתלהם בנושא "סמים" אינו תורם לטיפול בנזקיהם. למעשה, הוא רק מבטיח שכשהמקרה הבא יקרה, שוב נהיה עדים לאותו מחול האשמות צפוי מראש. עבור מי שמעוניין במניעתם של המקרים הבאים, האופציה היחידה היא שינוי מהותי בשיח הציבורי, ומעבר מגישה של ענישה וטמינת ראש בחול לגישה של חינוך, מידע, הסברה, ומתן כלים לציבור.

ד"ר הרטוגזון הוא סוציולוג והיסטוריון של סמים משני תודעה

סרטים משני תודעה: מדריך לפרמהקופיה סינמאטית

מה הופך סרטים למשני תודעה? מה ההבדל בין סרט פסיכדלי לסרט דיסוציאטיבי לסרט דליריאנטי? ואיך להתמסטל מצפיה סרטים וסדרות טלוויזיה?

בפייסבוק יש קבוצה שנקראת 'סרטים משני תודעה' ומוקדשת 'לסרטים ולהרצאות ]…[ בעלי תוכן משנה תודעה.'  מתפרסמות שם המלצות על סרטים בנושאים מגוונים כמו תזונה, צרכנות, פוליטיקה ורוחניות, כאשר המונח 'סרטים משני תודעה' מכוון לסרטים שמשנים את הדעות והמחשבות שאנשים מחזיקים על העולם. אף שסרטים כאלה יכולים להיות חשובים ומשמעותיים מאין כמוהם, אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לקבוצה מצומצמת יותר של סרטים שאפשר לטעון עליהם שהם משנים תודעה בצורה עמוקה עוד יותר. סרטים שמשנים לא רק את התוכן החולף בתודעה אלא את דפוסי התפישה של המח, סרטים שנדמה שהם פורמים את הקטגוריות הבסיסיות ביותר של התודעה כמו זמן וסיבתיות, ומשנים אותה באופן רדיקלי שמזכיר את ההשפעה של חומרים משני תודעה ממש, ושעשוי להיות עוצמתי אף יותר.

טקסונומיה של הסרטים משני התודעה והשפעותיהם

ניתורים במעלה המימד הרביעי. ממנטו

הפעם הראשונה שנתקלתי בסרט משנה תודעה מהסוג שתיארתי כאן היה כשצפיתי בסרט ממנטו של כריסטופר נולן. הסרט של נולן, למי שלא מכיר, עוסק באדם שהיכולת שלו ליצור זכרונות חדשים נפגעה, כך שהוא חי ללא עבר קרוב, רק זכרונות נושנים מעבר הולך ומתרחק. תפיסת המציאות של לינארד, גיבור הסרט, מורכבת מפרגמנטים מקוטעים שהקשר בינם אינו ברור. נולן בחר להמחיש לצופה את מצב התודעה של אדם מסוג זה על ידי כך שערך את הסצינות בסרט בסדר הפוך. האירועים המאוחרים יותר בסיפור מופיעים בתחילתו ואילו האירועים שמניחים את הבסיס לעלילה מופיעים רק בסופו, כך שכל כמה דקות אנחנו קופצים אחורה בזמן ומגיעים לסצינה שקדמה כרונולוגית לסצינה שהוקרנה כעת ושמאירה אותה באור חדש. הבחירה הסגנונית הזו לא רק אחראית לשורה של הפתעות עלילתיות, אלא גם מסוגלת לחולל אפקטים תודעתיים דרמטיים. לאחר הצפיה הראשונה שלי בממנטו מצאתי את עצמי במצב של דיסאוריינטאציה טמפוראלית. לאחר שהתודעה הורגלה בשעתיים הקודמות לקפץ שוב ושוב בדילוגים מעלה המימד הרביעי, כשראשה מנוגד לזרם הזמן, היא כאילו שינתה את הקצב הפנימי שלה. לאחר הצפיה בממנטו מצאתי את עצמי נתקף בתחושה מוזרה כאילו כל כמה דקות מוסט הזמן לאחור, כאילו אני שקוע באותו זרם זמן מקוטע ורגרסיבי שבתוכו מתקיים גיבור הסרט.

חוויה דומה לזו שהייתה לי עם הסרט ממנטו עברתי מאוחר יותר עם הפרק הראשון של העונה השלישית בסדרת המד"ב הבריטית הקלאסית "Red Dwarf", הפרק Backwards שבמסגרתו נקלעים הגיבורים למערבולת זמן שלוקחת אותם לשנה ההופכית ל-1993, בעולם שמתקיים על פי הקוסמולוגיה של הניתור הגדול – כלומר עולם שבו כל ההיסטוריה של היקום מאז המפץ הגדול מתרחשת שוב, אבל הפעם בתנועה לאחור (הפרק צולם לפני שהתפתחויות במדעים המדויקים ערערו שוב את המודל הקוסמולוגי שלנו, ב-1998). בעולם זה, המשחזר את הילוכו המקורי של היקום, אבל בכיוון ההפוך, המכוניות נוסעות אחורה, המלצר שופך זבל על השולחן ומגיש ללקוח את הכסף שישלם לפני שזה פולט חזרה את הבירה אל כוס המשקה שיזמין, ואילו כותרות העיתונים מדווחות: "שלושה הוחזרו לחיים בשוד בנק. אדם חמוש עם רובה מקוצר שאב כדורים משני קופאים ושומר בבנק בדרום לונדון מחר. השודד החמוש כפה על האנשים המבוהלים לקבל 10,000 פאונד, שאותם דרש שיניחו בכספת הבנק. האיש, מייקל אליס, השלים עונש של חמש עשרה שנה עבור המעשה לפני שנתיים." אלא שאחרי זמן קצר הגיבורים, שהופכים לאטרקציה בזכות יכולתם לעשות דברים קדימה, מתרגלים לחיים בעולם מוזר זה. "ברגע שמתגברים על השוק הראשוני דברים הרבה יותר הגיוני כשחיים בכיוון הזה." אומר אחד מהם "אין כאן מוות למשל. אתה מתחיל מת, ואז יש לך הלוויה ואז אתה מתעורר לחיים. ככל שהשנים חולפות אתה הופך צעיר יותר ויותר עד שאתה נהיה תינוק בן יומו. אז אתה נכנס חזרה לתוך אמא שלך, שנכנסת חזרה לתוך אמא שלה וכן הלאה, עד שכולנו הופכים לשלמות אחת ומופלאה."

כמו הצפיה בפרק של ממנטו, גם צפיה ב-Backwards הצליחה לעוות את חוש הזמן שלי אבל בצורה שונה מעט. בעוד לאחר צפיה בממנטו נתקפתי בתחושה שמדי כמה דקות הזמן מנתר אחורה בקפיצות מקוטעות, אחרי צפיה ב-Red Dwarf נדמה היה לי שההיגיון הבסיסי של הזמן והסיבתיות השתנה. כל מה שעשיתי נדמה היה כתוצאה של דבר שיקרה בעתיד, וכאילו הוא מתרחש בכיוון ההפוך.

מעשיית מוסר על מסע בזמן. פרויקט אלמאנק.

סרטים שעוסקים במסע בזמן הינם כר פורה לשינויים עוצמתיים בתפיסת המציאות שלנו אבל השינויים אינם בהכרח כאלה של היפוך זרם הזמן בתודעה כפי שמתרחש בשני המקרים הקודמים. הסרטים  About Time, Project Almanac ו-Homem do Futuro  O הברזילאי מציגים סוג שונה של אפקט שאופייני למה שניתן לכנות אותה ז'אנר מעשיות המוסר בתחום מסעות הזמן. בשלושת הסרטים הללו הגיבורים ממציאים מכונת זמן, נוהגים בה בחוסר אחריות ויוצרים שורה של הפרעות זמן-חלל, מה שגורם למבנה המציאות להשתבש במידה הולכת ומחריפה. ככל שהעלילה מתקדמת טבעה של המציאות הופך כאוטי והגיבורים נזרקים שוב ושוב ממציאות אחת למשנתה,מטולטלים במרחב האפשרויות כתוצאה מהתערבויות קודמות ולא בהכרח ידועות ברצף הזמן. לאחר צפיה בסרטים מסוג זה מצאתי את עצמי נתקף בתחושת סחרחורת קוסמית, כאילו הושלכתי למציאות הנוכחית מבלי להיות מודע לאירועים קודמים שהתרחשו ברצף הזמן-חלל ושעצבו אותה זה עתה בדרכים סמויות מן העין. כאילו ברקע המציאות שאני מתקיים בה בתחושת טבעיות מזויפת מתרחשות דרמות קוסמיות שלמעשה שבות ומייצרות מחדש מציאויות מרובות ומתחדשות שמופיעות סביבי כל העת גם אם איני מודע אליהן.

חזרה נצחית. קצה המחר

דוגמה אחרת לסרט שמתערב במימד הזמן ויוצר אפקט תודעתי מרשים היא הסרט Source Code שהגיבור בו מושלך שוב ושוב לאותה סיטואציה בה הוא מקבל את ההזדמנות למנוע פיגוע טרור המוני . לאחר צפיה בסרט זה, התעוררה בי תחושה כאילו אני זוכה להזדמנויות חוזרות ונשנות לאתר את מקור הבעיה שבעולם סביבי ולשנות אותו כעת  (סרט אחר עם מבנה עלילתי ואפקט תודעתי דומה הוא Edge of Tomorrow בכיכובו של טום קרוז). עם זאת, ז'אנר המסע בזמן אינו הז'אנר היחיד בקולנוע שמסוגל לייצר השפעות תודעתיות רדיקליות מהסוג שתיארתי. סרט נוסף שחולל אצלי חוויה מסוג זה הוא הסרט Adjustment Bureau (נגד כל הסיכויים) על פי סיפור של פיליפ ק. דיק, שבו פועלת מאחורי הקלעים לשכה סודית של בעלי כוחות על המעצבים את המציאות בהתאם לתוכנית-על קוסמית על ידי שליטה בבחירותיהם ועתידם של האנשים. שני גיבורי הסרט הם  גבר ואישה שאינם אמורים להתאהב על פי תוכנית הלשכה, אבל במהלך הסרט הם מצליחים בדרכים שונות להפגש ולחמוק מהשליטה של סוכני הלשכה שמנסים שוב שוב להתערב במבנה המציאות על מנת למנוע מההכרות ביניהם להתפתח. לאחר צפיה בסרט זה חשתי כאילו מסביב לכל בחירה ומעשה שלי מתרחשת דרמה גדולה שמעורבים בה כוחות המבקשים להשפיע על בחירותי ולקבוע אותן ללא ידיעתי.

מה הופך סרט לסרט משנה תודעה?

התערבות במימד הזמן הינה אם כן נפוצה אם כי לא הכרחית לצורך ייצור האפקטים משני התודעה של הסרטים מהסוג שאני דן בהם כאן. עם זאת, המכנה המשותף הרחב יותר שמאפיין את כל הסרטים הללו הוא התערבות דרמטית בהבטים בסיסיים של תפיסת המציאות שלנו על ידי ערעור הנחות המוצא הבסיסיות שלנו והשלכת הצופה לעולם קולנועי ששונה מהותית מבחינות כמו כיוון זרם הזמן, סיבתיות, ריבוי עולמות, חזרתיות נצחית או גורמים נסתרים השולטים במציאות. עם זאת, לא כל סרט שעוסק בתימות שציינתי כאן יחולל את ההשפעות משנות התודעה שהזכרתי. רוב הסרטים לא עושים זאת. גם לא סרטים קלאסיים שעוסקים במסעות בזמן או כוחות נסתרים המעצבים את המציאות כמו בחזרה לעתיד, טרמינייטור, או המטריקס. מה שמבחין את הסרטים משני התודעה מסרטים אחרים שאינם מייצרים אפקט דומה הוא שקיימת בהם סוג של חזרתיות, של גליץ' מסוים בזמן/מציאות ששב ומתרחש. זוהי חזרתיות שהמח שלנו מתרגל אליה ככל שאנחנו ממשיכים בצפיה, כך שכשהצפיה מסתיימת המח שלנו כבר מאומן בלחשוב באמצעות הגליץ' הספציפי הזה והוא ממשיך ליישם אותו שוב ושוב על המציאות. התכונה הייחודית הזו של סרטים משני תודעה מהסוג שאני מדבר עליו פה מבדילה אותם מסרטים שמשתמשים באמצעים סינמאטיים ויזואלים על מנת ליצור השפעה דמויית טריפ/סמים. חוקרת הקולנוע Anna Powel דנה בספרה Deleuze, Altered States and Film בשורה של סרטים החוקרים ומחקים את המצב התודעה המסומם וביניהם הסרטים 'אדם בעקבות גורלו,' 'טריינספוטינג,' ו'רקוויאם לחלום.' אף שהבמאים של הסרטים הללו משתמשים באמצעים ויזואלים כדי לחקורת אפקטים תודעתיים של שימוש בסמים, ההשפעה שלהם נותרת ברמה שטחית יותר — הם לא מייצרים איזושהי השפעה תודעתית ברורה שנמשכת לאחר הצפיה, אולי מכיוון שהם לא עושים שימוש באפקט הגליץ' החזרתי שקיים בכל שאר הסרטים שהזכרתי.

סרטים משני תודעה מהסוג שאני מדבר עליהם כאן, יוצרים שינוי מוחש וברור באופן בו התודעה שלנו עובדת שנמשך גם (ואף במיוחד) לאחר הצפיה בסרט.

בין סרטים פסיכדלים לסרטים דיסוציאטיבים ודליריאנטים

סרטים משנית תודעה יוצרים אפקטים שמזכירים את אלו של חומרים משני תודעה — אבל אילו? קל לראות שההשפעה של סרטים כאלו רדיקלית בהרבה מזו של חומרים כמו אלכוהול, אופיום או קוקאין, שאינם משפיעים על תפיסת הזמן חלל שלנו. מה היא אם כן המקבילה הפסיכופרמקולוגית ההולמת? תגובה אחת תהיה לטעון שלסרטונים הללו יש השפעה פסיכדלית, אלא שלטעמי זו תהיה אבחנה בלתי מדויקת. מזה שנים שאני עורך את האתר הוידאו הפסיכדלי היומי המוקדש לסרטונים פסיכדלים העושים שימוש במאפיינים פסיכדלים כמו צבעוניות, זרימה, ריבוי פרספקטיבות ומימדים. אף כי לסרטונים אלו יכולה להיות השפעה ניכרת על מצב התודעה, והם מסוגלים לסייע בטיפוח מצב תודעה חלופי ואף בריפוי הנפש, אלו השפעות שונות מהותית מאלו של הסרטים שמדובר בהם כאן, והן אינן נמשכות במובהקות לאחר שתמה הצפיה. לחומרים הפסיכדלים עצמם יש שורה של השפעות רדיקליות על הנפש, כולל על תפיסת הזמן-חלל, אבל קשה לטעון שזוהי ההשפעה הבולטת ביותר שלהם. את המקבילה המובהקת ביותר להשפעות של הסרטים המוזכרים כאן ניתן למצוא לדעתי דווקא בחומרים דיסוציאטיבים כמו סלביה דיבינורום או קטמין (ואולי גם, בחלק מהמקרים, לחומרים דליריאנטים כגון הבלדונה אטרופה, דודאים  [mandrake], שכרון [henbane], והדאטורה [שומר נפשו ירחק מהם!]). כמו הסרטים הללו, חומרים דיסוציאטיבים ודליריאנטים פורמים מהיסוד את תפיסת המציאות והופכים אותה למקוטעת, פרגמנטרית, בלתי קוהרנטית ומאופיינת בריבוי של גליצ'ים מבלבלים המייצרים דיסאוריינטאציה. הסרטים משני התודעה שבהם אני עוסק כאן אינם סרטים פסיכדליים אם כן. תחת זאת, ניתן לכנותם סרטים דיסוציאטיבים או סרטים דליריאנטים.

דיסוציאטיבי או דליריאנטי. איש העתיד

באופן מעניין גם סרטים משני תודעה, כמו סמים משני תודעה, יוצרים בשימוש חוזר סבילות מסוימת אצל הצופה. צפיות מאוחרות לא הצליחו לשחזר במלואו את האפקט שייצרה עבורי הצפיה הראשונה בסרט ממנטו. צפיה חוזרת בכל אחת מהיצירות שהוזכרו כאן עשויה לעורר מחדש את אותן ההשפעות אולם במידה מתונה יותר, כפי ששתיה של אלכוהול או עישון קנביס יום אחר יום לא יניבו את אותה עוצמת החוויה שהניב הסם ביום הקודם. ברוח אופנת מדעי המח שפשתה בעשורים האחרונים, יכול להיות מעניין לבדוק האם כפי שסמים והתנהגויות כמו הימורים או משחקי וידאו מייצרים שינויים בפעילות המח, ניתן למדוד גם את האפקט שיש על המח לצפיה בסרטים משני תודעה. דלז אומר שהמסך הוא המח, ומתייחס לאופן שבו המח של צופה הקולנוע מתמזג עם התוכן המוקרן מולו על המסך. סרטים משני תודעה עשויים להוות פתח לחקירה נוירומדעית של התמזגות המסך והמח.

ההשפעות משנות התודעה של סרטים מסוימים הן משהו שהלך והתחוור לי עם השנים ומפגש בסרטים נוספים מז'אנר משני התודעה, אבל כמעט ולא הזדמן לי לדון בנושא זה עם אנשים אחרים. מהסיבה הזו עדיין לא ברור לי אם זה משהו שכולם חווים אותו, או תופעה אידיוסינקרטית שמופיעה אצלי בלבד, ואם היא מופיעה בצפיה באותם סרטים דווקא אצל כולם. אם גם אתם חוויתם (או לא) את ההשפעות משנות תודעה עם הסרטים שהוזכרו פה או עם סרטים אחרים, אשמח אם תשתפו מהחוויות שלכם. אילו סרטים גרמו לתודעה שלכם להשתנות? האם יש סרטים נוספים שהייתם מוסיפים לרשימה שנתתי כאן? סרטים משני תודעה מהסוג שהזכרתי מסוגלים לשנות תודעת זמן, סיבתיות, תודעה של רצון חופשי, ותודעת המשכיות המציאות. האם קיימות פונקציות נוספות של התודעה שקולנוע מסוגל לשנות מהיסוד?

איורוודה ומשני תודעה – סמי פיטה, ואטה וקאפה

כבר כתבתי פה פעם על העניין שלי באיורוודה, תורת הרפואה ההודית. מאז שהאיורוודה הפכה לחלק מהחיים שלי, היא הפכה גם לחלק מהאופן שאני רואה בו את העולם. אחד התחומים שהתחלתי לראות אחרת בעקבות העניין שלי באיורוודה הוא נושא משני התודעה.

כדי להתחיל לדבר על הקשר בין האיורוודה למשני תודעה, צריך קודם כל לדעת קצת מהי איורוודה. כמובן, קצרה היריעה מלתת כאן סקירה מקפת של התורה העתיקה הזו, אבל פטור בלא כלום אי אפשר.

אז האיורוודה ב-60 שניות

על פי האיוורודה יש בעולם שלוש דושות בסיסיות שכל אחת מהן מורכבת משניים מחמשת היסודות הקוסמיים:

פיטה – אש ומים. תכונות: חמה, שמנונית ונוטה לרוגז.

קאפה – אדמה ומים. תכונות: קרה, לחה, ויציבה.

ואטה – אוויר וחלל. תכונות: קרה יבשה ובלתי סדירה.

כל אדם נולד בעל מזג מסוים המחבר בין יסודות אלו בצורה ייחודית לו. בדומה לרפואה היוונית או היהודית העתיקה (מהסוג שבה עסק ברמב"ם למשל) האיורוודה עוסקת באופן שבו אותם יסודות שונים משתקפים באדם, ורואה בבעיות בבריאות הפיזית או הנפשית תוצאה של חוסר איזון של היסודות/הדושות השונות. כך למשל אצל אדם בעל פיטה בלתי מאוזנת, עשויים להתעורר מתח וכעס או לחלופין מהמימד הגופני דלקות  או בעיות עור. אצל אדם שאצלו הקאפה אינה מאוזנת עשויות להתפתח עצלות ופאסיביות או במימד הגופני אלרגיות, גודשים, ליחות ובצקות. ואילו אצל אדם עם ואטה לא מאוזנת תופיע לעיתים קרובות תגובה נפשית של חרדה ובמימד הגופני עשויות להופיע עצירויות, סחרחורות, איבוד משקל או תחושות כאב.

פיתות, ואטות וקאפות. אילוסטראציה.

מאחר שבני אדם נולדים עם מזג שונה, כאשר אצל כל אחד בולטת דושה אחרת, נדרשים הטיפוסים השונים לנקוט בסגנון חיים ותזונה שיהלום את נטיותיהם וימתן את נטיותהם הטבעיות לעודף ואטה/פיטה/קאפה. סגנון חיים זה מתחשב גם בעונות השנה (בקיץ הפיטה חזקה, ובחורף הקאפה), בזמני היום (הפיטה חזקה בצהריים, הואטה בשעות אחה"צ) ובגורמים נוספים אחרים. ההמלצות של איורוודה אומנם מתרכזות בנושא התזונה, אבל היא נוגעת לשלל נושאים אחרים כמו סוג האימון הגופני שאנחנו בוחרים לעצמנו, האופן שבו אנחנו קובעים את סדר יומנו, או ההתנהלות שלנו עם כסף או מערכות יחסים.

אין זה מעניינו של מאמר זה להציע כאן סקירה מלאה של תורת האיורוודה. מידע נוסף ניתן למצוא באתר של חברתי ומורתי גליה עזרן שהכירה לי את האיורוודה, ושמלווה לאורך השנים את העניין שלי בה. מספיק שנאמר כאן שהחשיבה האיורוודית היא ממכרת. אחרי שמתחילים לחשוב בדושות, כבר לא מסתכלים על אנשים באותו האופן. במקום להתבונן בבבואת האדם בלבד, מבטו של חובב האיורוודה כאילו חודר פנימה את הגוף והאופי של כל אחד ואחת, על מנת למצוא שם את הצירוף המיוחד שבו ניחנו, ושממזג באופן ייחודי את האלמנטים הקוסמים של האש, המים, האדמה, האוויר והחלל.

כדי לסבר את האוזן בעוד כמה אבחנות שיתנו מושג בסיסי על החשיבה האיורוודית הנה כמה אופנים בסיסיים שבהם קושרת האיורוודה בין המזג המולד של בני האדם לבין אופיים. אנשי ואטה למשל נוטים להיות פזרנים עם הכסף. הוא נושב מידיהם כמו ברוח. לעומתם אנשי קאפה נוטים לאגור את הכסף, כפי שהם אוגרים שומן בגופם, ואילו אנשי פיטה אוהבים לנהל את הכסף שלהם ולהשתמש בו בצורה אופטימלית. אנשי ואטה יצירתיים במיוחד, החשיבה שלהם עפה בגבהים וקופצת בצורות אסוציאטיביות לא שגרתיות, אבל הם פחות טובים בלנהל ולסדר את הרעיונות הללו במערכות מובנות (זוהי תכונה של פיטה, בעלי המח האנליטי) ואילו אנשי קאפה בכלל טובים יותר בדרך כלל בעבודה פרקטית ועם אנשים (למשל ניהול של מטבח, או הפקה). נקודות התורפה הפסיכולוגיות של הטיפוסים השונים מובחנות גם הן למדי. ואטות נוטים לחרדות, פיטות נוטים לרגזנות ואילו קאפות נוטים לפאסיביות והמנעות מעימותים. כל אלו יתבטאו גם בחיי העבודה: בעוד שהאש של הפיטות מובילה לוורקהוליזם, קאפה לא מאוזנת עשויה לנטות לעצלות ודחיינות ואילו ואטה לא מאוזנת מתחילה לעבוד, מאבדת במהרה את תשומת ליבה ועוברת לעשות דבר אחר.

עם כל מה שנאמר מעלה, מה שחשוב להבין פה הוא שלא מדובר פה חלילה בתפיסה אבסולוטיסטית. אין דינן של כל הקאפות שווה ואין דין כל הואטות שווה. כל אחת היא קאפה או ואטה בדרכה שלה, ואף אחת מהן אינה רק קאפה או רק ואטה. אבחון איורוודי אינו חלילה פרקטיקה שבה אנחנו אומרים לאדם מה תכונותיו בהתאם לדושה שלו. אנחנו מתחילים בלחקור את נטיותיו השונות של האדם על מנת לבנות לעצמנו מפה מנטלית שתאפשר לנו ליצור תמונה מלאה יותר של האופן בו משתקפות בו הדושות. רוב האנשים אינם מוגדרים כבעלי דושה אחת אלא כבעלי שתי דושות: פיטה-ואטה, פיטה-קאפה או קאפה-ואטה. אף אדם אינו מושתת על טהרתה של דושה אחת. לכל פיטה יש גם מידה מסוימת של ואטה וקאפה ולהפך. ובכל מקרה, אותה הדושה יכולה להתבטא בצורות שונות אצל אנשים אחרים. יש ואטות שמתבלטת אצלם תכונת היובש של הואטה, ואילו אצל אחרים מתבלטת תכונת הקור. כמו כל רפואה, אבחון איורוודי הוא אמנות המותירה מקום נרחב לפרשנות.

איורוודה וסמים

אמרנו כבר שיש קשר ישיר בין הדושה של אדם מסוים לבין כל דבר ועניין בחייו, החל ממבנה וגופו וכלה בדפוסי התקשורת והיחסים שלו. בהתחשב בחשיבות האוניברסלית של האיורוודה להבנת האנוש זה לא מפליא שגם את תחום שינוי התודעה ניתן לקשור לתורה האיורוודית. אנשים עם דושות שונות מגיבים בצורה שונה בתכלית לחומרים שונים שמחריפים או מאזנים את הדושות השונות שלהם. ובהקשר זה, כפי שיש מזונות מחריפי פיטה, ואטה וקאפה (וזהו הבסיס של תורת התזונה האיורוודית), ניתן גם לדבר על סמי ואטה, סמי פיטה וסמי קאפה שמשפיעים על הגוף והנפש כמו מזונות אבל בצורה דרמטית עוד יותר אפילו (ואת ההבדל העיקרי בין מזון לסם, אם רוצים לשמר אותו, ניתן לראות באופן כללי כהבדל במידת הדרמטיות שבו השניים משפיעים על התודעה, אם כי ברוב המקרים צריכתם של סמים היא תדירה ורציפה פחות מזו של מזון ולכן השפעתו של המזון בכל זאת גדולה יותר בטווח הארוך).

חלוקה מודרנית טיפוסית של משפחות הסמים

החלוקה בין סמי ואטה, פיטה וקאפה נושאת דמיון רב לחלוקה הקלאסית שגזר הפסיכופרמקולוג הגרמני לואיס לווין בספרו פנטסטיקה (1924) בין חמש מחלקות של חומרים פסיכואקטיבים: הממריצים, המדכאים, האופוריים, ההיפנוטיים וההזייתיים. החלוקה של לווין התגלגלה היום לחלוקה בין ממריצים, מדכאים, הזייתיים ואנטי-פסיכוטים וניתן למצוא דמיון בין חלק מהמחלקות הללו לסמים הדושיים אבל הדברים גם מורכבים יותר כפי שנראה להלן.

סמי ואטה

סם הואטה המובהק ביותר שאני יכול לחשוב עליו הוא הקנאביס. כסם שצורכים אותו לרוב בעישון, העשן של הקנאביס מבטא בצורה הישירה ביותר את אלמנט האוויר הנושב של הואטה. ואכן, ההשפעה של הקנאביס על התודעה היא החרפה של הואטה. הקנאביס מעיף את המחשבה עם הרוח. הוא גורם למחשבות לרדוף זו את זו בתעופה אסוציאטיבית שמאפיינת את צורת החשיבה של הואטה. עישון קנאביס נקי מוביל תחילה לתחושת קור החודרת את הגוף, כמו משב רוח שממלא אותנו בקור ואטאי. גם החרדות שצרכני קנאביס נתקפים בהם לעיתים תואמות את השפעתה של הואטה הבלתי מאוזנת והחרדתית ונוטות להיות חריפות יותר אצל אנשים שהינם ואטות, שחסרה להם יציבות עמוקה, ולכן מתעופפים מכמויות קטנות של קנאביס וגם נוטים לפתח חרדה במהירות. בצד השני של הסקאלה, החיבור בין קנאביס לבין בעלי דושות אחרות ויציבות יותר נוטה להיות בעל השפעה ממתנת. אנשי קאפה נוטים להיות מעשנים שמחים, ולסבול פחות מחרדות אם כי עישון קנאביס יכול לחזק אצלם את הנטיה השלילית של הקאפות: העצלות והפאסיביות. דבר זה מתרחש במיוחד כאשר הקנאביס מעורב עם טבק, שיש לו איכות מקרקעת, ושמאזן מצד אחד את האפקט מעורר החרדה של הקנאביס אצל מי שנוטים לחרדה, אבל גם יכול לחזק בשילוב עם קנאביס את הנטיה לפאסיביות אצל מי שנוטים אליה.

טיפוס ואטה חובב סמי ואטה (קנאביס). טרנס מקנה

הידיעה שקנאביס הוא חומר מעורר ואטה עשויה לשנות את האופן שהמשתמש נוהג בו. כך למשל לאדם ואטאי שנמצא בתקופה חסרת יציבות כדאי להמעיט בצריכת הקנאביס כדי לא להוציא את הואטה שבו מכלל איזון, ואם הוא צורך קנאביס, יתכן שעליו להעדיף חומר מזן אינדיקה בעל נטיות מרגיעות. לעומת זאת, קנאביס מעורר מזן סטיבה עשוי להיות מועיל עבור אדם קאפאי שחש חסר אנרגיה ותקוע. כל זאת אין משמעותו שצריך תמיד להשתמש בחומר מסוים כדי להתאזן, לעיתים יכולים גם ואטות לעשות שימוש מופלא בחומר על מנת להעצים עוד יותר איכות ואטאית מסוימת הטמונה בהם. דוגמה מובהקת לאדם שעשה שימוש באיכויות מעלות הואטה של הקנאביס ניתן למצוא בטרנס מקנה, הפילוסוף הפסיכדלי בעל הנטיות הואטאיות המובהקות שהיה גם חובב קנאביס מושבע ושהיה נושא מונולוגים ארוכים, מושחזים ואסוציאטיבים משך שעות ארוכות בכוחו מעורר המחשבה והדיבור של הקנאביס.

סמי פיטה

התכונה העיקרית של הפיטה היא האש, האנרגטית, החמה, והממוקדת. אנשי פיטה נוטים להיות אנרגטיים, היפר-פעלתניים, וממוקדים במחשבתם ומעשיהם. מבחינה זו תכונותיה של הפיטה תואמות באופן מובהק את השפעותיהם של קבוצת הסמים הסטימולנטים (ממריצים) שכוללים חומרים כמו אמפטמין, מתאמפטמין, ריטלין, קוקאין, קפה וגת. סמים ממריצים מגבירים את האנרגיה של המשתמשים בהם ומאפשרים להם להשאר ערים ופעלתניים שעות ארוכות ממש כפי שאוהבים לעשות טיפוסי פיטה. בנוסף, חומרים מעוררים ממקדים את המחשבה ומשמשים מסיבה זו כסמי פרודוקטיביות – בימינו השימוש בריטלין ואמפטמינים כמו אדרול למקד את המחשבה ולהגביר ביצועים בלימודים או בעבודה הינו שכיח, שלא לדבר בכלל על שימוש בקפה.

חובב נלהב של סמי פיטה (ניל קסדי)

כמו שסמי ואטה יכולים להוציא את הואטה מכלל איזון, כך גם לסמי פיטה יש את הפוטנציאל להוציא את הפיטה מהשלווה שגם כך לא ניחנה בה. שימוש מתון בסמי פיטה יכול להעניק לאדם אקסטרה כח, מוטיבציה ואנרגיה, אבל בשימוש גבוה סמי פיטה יכולים להוביל לפעלתנות יתר של המערכת ולפסיכוזת פיטה שהיא תופעה שכיחה אצל משתמשים בכמויות מופרזות של אמפטמינים, מתאמפטמינים, וקוקאין, אבל יכולה גם להתעורר אפילו משימוש בכמויות גדולות של קפה, וכנראה גם גת. כפי שאנשי ואטה נמשכים לעיתים לפעילויות מעצימות ואטה כמו טיולים ומסעות, כך גם אנשי פיטה חובבי פעילות קדחתנית נמשכים לעיתים לסמי פיטה דווקא. דוגמה קלאסית היא זו של אייקון הביט ניל קסידי, מי שג'ק קרואק ביסס עליו את דמותו של דין מוריארטי ברומן "בדרכים". קסדי שמת בסופו של דבר משימוש בברביטורטים דווקא, היה טיפוס פיטה וצרכן נלהב של אמפטמינים שהיה נוהג ללהג בהשפעתם רעיונות, חלומות וטירופים שונים בהיפראקטיביות עליזה ואינטנסיבית.

סמי קאפה

קבוצת החומרים הראשית הקשורה בקאפה היא כמובן קבוצת החומרים המדכאים: אופיום, הירואין, ברביטורטים, בנזודיאזפינים (כמו ואליום וזנקס), קרטום, אלכוהול (שיש לו גם השפעה חריפה על הפיטה, ושניתן לתאר את השפעתו בלצון כ"קודם פיטה אחר כך ק(כ)אפה") ואולי גם חומרי הרדמה דיסוציאטיבים כמו הקטמין וה-PCP. הקאפה הבלתי מאוזנת מאופיינת בפאסיביות, איטיות, כבדות ונמנום. כל אלו הן כמובן השפעות קלאסיות של סמים מדכאים המשמשים לצורכי הרדמה והרגעה. אלא שהדברים כאן מורכבים יותר. קאפה עודפת מזוהה לרוב עם עודף משקל, ואילו משתמשים באופיאטים נוטים דווקא לשדפון. ובכל זאת יש משהו באיכות המנטלית הטאמאסית, האיטית והכבדה של הקאפה שמשתקף באנשים שנמצאים תחת השפעה של חומרים מדכאים. השימוש במדכאים נעשה לעיתים קרובות על מנת להעצים איכויות של קאפה: לסייע לאנשים להרדם, או להרגיע מצבי חרדה ואטאיים.

סוג אחר וקצת פחות קלאסי של משני תודעה מסוג קאפה ניתן למצוא במשפחת הפסיכדלים. באופן כללי משני תודעה פסיכדלים מורכבים יותר להגדרה מאשר סמים מדכאים או ממריצים. כמו שראינו סיווגנו את הקנאביס כסם ואטה, ובאופן כללי ניתן לומר שבכל חומר פסיכדלי ש"מעיף" את המשתמש למקומות אחרים יש איכויות של ואטה. בו בזמן, הדברים מורכבים יותר בנוגע לקקטוסים כמו פיוטה וסן פדרו שיש להם השפעה מקרקעת, מפקסת וממריצה שניתן לראות אותה כהעצמה של הפיטה והקאפה גם יחד. סוג הפסיכדלים שקשור בצורה חזקה במיוחד לדושה של הקאפה הוא פטריות החיזיון. את האלמנט הראשון של הקשר ניתן למצוא באלמנטים של האדמה והמים שהם האלמנטים המרכיבים של הקאפה. פטריות גדלות בתנאי לחות, היישר מתוך האדמה, תוך כדי שרוב גופה של הפטריה נמצא בתפטיר (mycelium). למעשה הפטריה מגיעה מהאפלה והלחות שמתחת לאדמה,  גופה ספוג במים וכישות קפאית יש לה אנרגיה עגולה ורכה ועל פי ההתרשמות האישית (והמוגבלת) שלי הן אכן נוטות להשפיע באופן חזק במיוחד על טיפוסי קאפה דווקא, ונוטה לשחרר אצלם דמעות ושאר הפרשות מימיות לרוב. אפקט דומה אפשר אולי למצוא גם באסיד. שהוא אמנם פיטאי וממריץ יותר מהפטריות, ושהפיטאיות שלו משתקפת גם בשמו החומצתי, אבל גם מכיל קאפה מסוימת שהיא אולי האחראית להזעה המוגברת במהלך טריפ של אסיד, ולכך שבסיום טריפ של אסיד יש נטיה להשתין כמויות לא סבירות ולא הגיוניות.

סיכומון ביניים

הדברים שהעליתי כאן מבוססים על התרשמותי האישית בלבד. למרות שנכתבו אנספור כרכים על מזון והשפעתו על הדושות, לא מצאתי בשום מקום עיסוק בקשר בין דושות לבין סמים משני תודעה. מכיוון שאין ספק שלסמים משני תודעה יש השפעה עמוקה על הדושות, ומכיוון שעד היום לא היה עיסוק של ממש בסוגיה הזו (בתקופה שבה התפתחה האיורוודה רבים מהסמים שאנחנו עושים בהם שימוש כלל לא היו קיימים), מומלץ לקחת את הדברים האלה בערבון מוגבל ולראות בהם הצעה לכיווני מחשבה והמשך עבודה בכיוון.

כדאי לזכור שבעוד שהאיורוודה מורה לנו כיצד לאזן את הדושות שלנו באמצעות בחירות המזון שלנו, תהליך כזה הוא מורכב ובעייתי בהרבה כאשר אנו עוסקים במשני תודעה. מכיוון שההשפעות של משני תודעה עזות מאלו של מזון, ואף נתונות לעיתים קרובות לחוקים של סבילות פיזיולוגית (למשל שימוש בקפה להמרצת הפיטה גורם להתמכרות פיזיולוגית ולהחלשות הפיטה בטווח הארוך), הדבר מוציא כנראה מכלל אפשרות את האפשרות שמשני תודעה יכולים לשמש לצורך איזון של דושה בטווח הארוך. ועדיין, כפי שהבנה של הקשר בין המזון לבין המצב הגופני והתודעתי שלנו מהווה כלי בסיסי של האיורוודה על מנת לסייע לנו לטפח איזון ולהמנע מאיבוד האיזון, הבנה עמוקה יותר של הקשר בין דושות למשני תודעה יכולה לסייע לנו להבין כיצד משני תודעה מחריפים או מאזנים נטיות בסיסיות במזג האיורוודי שלנו על מנת לנקוט החלטות מושכלות יותר בנוגע לגופנו ודעתנו.

כל מה שרצית לדעת ופחדת לשאול על סמים, מדיניות סמים, פסיכדליה ושינוי חברתי

drug-policy3-michal

בשבועות האחרונים, עם סיום שנת 2016 וקללותיה, הייתה לי הבנה. אני לא מסוגל להתקיים בעולם הזה בלי להרגיש שאני עושה משהו קונסטרוקטיבי שנותן לי תקווה ומציע משהו אחר מהבורות, הניכור וחוסר האונים שמוכרים לנו. התוצאה של הדחף הזה לפעול היא סדרת חוגי בית/הרצאות חופשיות שאני מתכנן להעביר בשנה החדשה ושמטרתם להציע שיח אחר על סמים, מדיניות סמים ופסיכדליה בכל מיני מקומות שמחוץ למרכז התרבותי של ישראל (גוש דן וירושלים). אז אם אתם חיים בכל מקום שאינו גוש דן או ירושלים ורוצים להזמין אותי לדבר איתכם על סמים, מדיניות סמים, פסיכדליה ושינוי חברתי אני אשמח לבקר ולתת אצלכם הרצאה/חוג בית ביישוב תמורת כיסוי הוצאות הנסיעה בלבד. המטרה היא להפיץ ולהנגיש את הידע הזה בפריפריה של ישראל, במקומות שהוא לא זמין, כך שאין כזה מקום רחוק מדי גאוגרפית, חברתית או אתנית (אולי אילת לא, אבל אני לא פוסל על הסף). ככל שההרצאה תגיע למקומות צפויים פחות כן ייטב. הפרויקט תקף לשנת 2017 בלבד, אז אם אתם מעוניינים לארגן אירוע כזה ביישוב שלכם במהלך השנה הקרובה צרו איתי קשר ונתאם מועד. לינק לאיבנט בפייסבוק.

מבט אימפרסיוניסטי במולקולות פסיכואקטיביות

אני לא מומחה גדול לאספקטים הכימיים של חומרים משני תודעה, אבל השבוע הזדמן לי לעיין קצת בסכמות של מבנים מולקולרים של של חומרים פסיכואקטיבים נפוצים ומצאתי את עצמי משתאה מול התמונות הללו. מצד אחד תרשימים של מולקולות מבוססים על מוסכמות של סכימה וכתיבה שאין להן דבר או חצי דבר עם הכימיקלים עצמם או ההשפעות שלהם, ומצד שני, באופן קאונטר-אינטואיטיבי מבט בהם מותיר במתבונן חותם חזק כל כך שקשה שלא להרהר על הקשר בין המבנה הכימי למה שאנחנו יודעים על הסם וההשפעה שלו. הנה כמה הרשמים האישיים והאסוציאטיבים ביותר שלי:

סוכר

sugar

הסוכר נראה כאילו תפסת אותו בדיוק בעיצומו של מחול שמח וססגוני, מחזיק לעצמו את כל ידיים וחג סביב עצמו במעגלים סוערים הנישאים על גלי הגלוקוז עד להתמוטטות המלאה. הוא כמו גלגל ענק בלונה פארק שכל התרבות שלנו רוכבת עליו.

הרואין

molecule4-heroin

לעומת הסוכר הססגוני, המבנה המולקולארי של ההרואין נראה כמו תאונת שרשרת. משהו שכואב להסתכל עליו. זה נראה כמו שתי צורות שונות שנמעכות זו על זו או לופתות זו את זו. אולי הוא באה להצביע על ההתמכרות שאינה מרפה מהאדם, או האדם שלא מרפה מההתמכרות. ואולי זה דווקא האדם שאוחז במכור היטב בחיבוק, ואומר לו, לא אעזוב אותך.

קפאין

caffeine-molecule

קפאין נראה מאוד טיפוס מאוד מסודר וקפוץ. הראש שלו נישא זקוף מעל צוואר ארוך והוא כמו מלצר עם שלוש ידיים מושטות, שעל כל אחת מהן הוא מחזיק אטומי חנקן ומימן, תמיד מוכן לפעולה.

קוקאין

cocaine

קוקאין נראה כמו דג עם סנפיר או צוללן שתקוע לו בהישבן מוט עם ידית. הפנים שלו, הנשקפות מצידו הימנית של הציור מחוברות רק בקושי וכאילו במקרה לגופו המשייט בחלל, וההבעה על פניו אומרת הכל, או לא כלום…

לסד

lsdmolecular

לסד נראה כמו זחל שהתרומם על רגליו בכוונה זדונית. יש לו איזה עין אחת מפחידה שבוחנת אותך פקוחה לרווחה ושני מחושים מרושעים שבהם הוא עומד לתקוף אותך עם אטומי מימן ופחמן כשאתה באמצע טריפ זוועות.

DMT

dmt-molecule

דיאמטי נראה כמו יצור יעיל וחסכוני בלי הרבה איברים מיותרים. יש לו בדיוק מספיק גוף כדי שיוכל להחזיק בידו את המפתח שפותח את דלתות התודעה.

אלכוהול

alcohol-big

אלכוהול נראה כמו פגישת עבודה מסודרת סביב שולחן מלבני וארוך בקואופרטיב למכירת משקאות. הוא גם נראה כמו צלב עם שני זרועות שהושכב על הצד, ואולי הוא באמת הדת של החברה שלנו, על העוקם.

על כוונה ואינטגרציה בחוויה הפסיכדלית

המאמר המופיע כאן התפרסם לראשונה בגיליון 2/3 של מגזין לפסיכונאוט  שאותו ניתן לרכוש החל מהיום בבאר האנה לולו ברחוב הפנינים 2 ביפו כל ערב משעה שבע עד שעה חצות.

אחת הטענות המרכזיות שמושמעת תדירות כנגד השימוש בחומרים פסיכדלים היא שמדובר בדרך קיצור. מצבי התודעה שמייצרים הפסיכדליים הם אירעיים, חסרי תוקף פנימי אמיתי ולכן חסרי ערך, טוענים המתנגדים, שכן הם מושגים באמצעים חיצוניים, וחולפים במהרה כשמסתיימת השפעת הסם. האופי הארעי והחולף של חווית הסם, מונגד לעיתים קרובות עם העבודה ההדרגתית והרצינית שמאפיינת מתרגלים רוחניים רציניים כמו למשל מתרגלי מדיטציה.

ההנחה המובלעת בטענה המובעת מעלה היא שמאחר שהאפקט משנה התודעה של הפסיכדלים הינו מוגבל בזמן הרי שמדובר בלא יותר מהדוניזם, "בריחה" פזיזה לעולם "טוב יותר" שאין לה שורשים או קיום של ממש משום שאינה מבוססת על משמעת, התפתחות ולימוד אמיתי. במאמר זה אבקש להתמודד עם טענה זו ולטעון שעבודה פנימית, משמעת ולימוד הן חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מעבודה מושכלת עם פסיכדלים, ויש להם תפקיד מרכזי בהמרת חוויות השיא שמחוללים חומרים אלו לדרך רוחנית שתעשיר ותרומם את חיי האדם.

על חשיבות הכוונה

טבע את המונח "הולוטרופי". הפסיכיאטר וחוקר הלסד סטינסלב גרוף

טבע את המונח "הולוטרופי". הפסיכיאטר וחוקר הלסד סטינסלב גרוף

חומרים כגון לסד, פטריות ופיוטה זכו להרבה סוגים של שמות וכינויים לאורך השנים, כמו למשל: פסיכוטומימטים (מחקי פסיכוזה), פסיכדלים (מגלמי תודעה) ואנתאוגנים (מחוללי אלוהים מבפנים). כל אחד מהכינויים האלה מביע אספקט אחר של פעולתם של החומרים הללו. בהקשר של הטקסט הנוכחי המושג הרלבנטי ביותר בעיני הוא "הולוטרופי", מושג אותו טבע הפסיכותרפיסט וחוקר הלסד סטניסלב גרוף בהקשר של תנועת הנשימה ההולוטרופית ושמשמעותו היא "תנועה לקראת שלמות". הכינוי הזה מדויק בעיני לתיאור החומרים הנזכרים מעלה מכיוון שבעבודה נכונה מה שהם עושים זה להביא אותנו לקראת התכללות: אינטגרציה שלמה יותר של הנפש, הגוף והרוח. חומרים הולוטרופיים פותחים בפנינו תחושות ואפשרויות שהתרבות המודרנית אוטמת אותנו אליהן. הם פותחים אותנו לחיבור אל הגוף, לאהבה האוניברסלית, לנדיבות ולסליחה, ומאפשרים לנו לחרוג לרגע מתרבות הניכור וקהות החושים השלטת בחברה המודרנית. הם פותחים בפנינו אפשרות לעבודה שמטרתה לשמור את החיבור הזה: לקחת את החיבור הנחווה בתוך חוויה פסיכדלית, להמשיך אותו ולהרחיב את תחומו לתוך תחום חיינו.

אלדוס האקסלי, אחד האינטלקטואלים המערביים הראשונים שדיברו בשבח הפסיכדלים, נהג לומר שהם אינם מהווים תנאי הכרחי או מספק להשגת פריצת דרך רוחנית, ובכל זאת הם לא פחות מנס. אין ויכוח שעצם השימוש בחומר פסיכדלי לא הופך אדם באופן אוטומטי לטוב יותר. חומרים פסיכדלים הם כנראה הדרך המהירה, האמינה ורבת העוצמה ביותר הידועה לנו לחולל חוויות שיא וליצור פריצות דרך פנימיות, ועם זאת, המתח הקיים בין חוויות השיא והתובנות המושגות במהלך חוויה פסיכדלית לבין חיי היום יום הינו אתגר של ממש עבור כל פסיכונאוט. במהלך חוויה פסיכדלית, דפוסים שונים בהתנהגות ובהרגלים שלנו הופכים ברורים. מתוך מצב התודעה המורחב והגמיש הזה, האופן שבו אנחנו מזיקים לעצמנו ומעמעמים את אור נפשנו באמצעות דפוסי חשיבה והתנהגות שליליים מובלט לפתע, כמו גם הדרך החוצה, לקיום מודע יותר. ועדיין, לא פעם התובנות וההחלטות שמתקבלות במהלך חוויה פסיכדלית עולות על שרטון עם החזרה לחיי היום יום. סביבת ודפוסי החיים שלנו לעיתים קרובות עקשניים יותר מזכרון החוויה.

יזם והוביל את מחקר יום שישי הטוב שחקר את הפוטנציאל המיסטיקומימטי של פסילוסיבין. ואלטר פאהנקה

יזם והוביל את מחקר יום שישי הטוב שחקר את הפוטנציאל המיסטיקומימטי של פסילוסיבין. ואלטר פאהנקה

בכל זאת, ישנן עדויות לכך ש פסיכדלים יכולים להיות כלי אפקטיבי להתנעת והטמעת תהליכי שינוי פנימי. כך למשל, במחקר המשך לניסוי "יום שישי הטוב" שערך טימותי לירי בשנות השישים, מצא ריק דבלין כי סטודנטים לתיאולוגיה שהתנסו בפסילוסיבין בשנות השישים דיווחו שלושים שנה מאוחר יותר שהחוויה שיפרה את חייהם מאז במגוון דרכים: היא העצימה את ההערכה ליופי ולשמחה שבקיום, חיזקה את החיבור אל הטבע, סיפקה נחמה ברגעי משבר וסייעה בקבלת החלטות חשובות. החוויה גם הפכה את המשתתפים בניסוי לאנשים טובים יותר. אחד מממצאי מחקר ההמשך היה שהחוויה חיזקה את הסולידריות של צרכני הפסילוסיבין עם מיעוטים, עמים זרים ועולם הטבע. חלק מממשתפי הניסוי ציינו כי בעקבות החוויה הפכו מעורבים בפעילות חברתית וקהילתית לחיזוק קבוצות מוחלשות בחברה. גם חוקרי בית הספר לרפואה של ג'ון הופקינס שחקרו בשנות האלפיים את הפוטנציאל המיסטיקומימטי (מחולל החוויות המיסטיות) של הפסילוסיבין זיהו שינויי אישיות חיוביים אצל מי שקיבלו מנת פסילוסיבין במחקרי המשך שבוצעו 14 חודשים לאחר החוויה ושהתבססו על עדויות הנבדקים, אבל גם על הרשמים של בני משפחותיהם ופרמטרים נוספים.

אנחנו רואים, אם כן, שיש מקרים שבהם שימוש בחומרים פסיכדלים מסוגל להתניע שינוי אמיתי ובר קיימא באדם. אבל מה מבדיל בין המקרים בהם הדבר מתרחש למקרים בהם גם שימוש נרחב בחומרים פסיכדלים לא מחולל שינויים של ממש? במילים אחרות: למה זה עובד לפעמים ולפעמים לא?

האמת היא שתוצאות השימוש בחומרים פסיכדלים תלויות באופן מכריע בסוג הכוונה שמביא איתו המשתמש. שימוש בלתי מכוון בחומרים פסיכדלים מוביל במקרה הטוב לבאנליזציה ואיבוד העניין בחוויה ובמקרה הרע לחוויות קשות או אף הרסניות. בעוד שהאפשרות השניה חמורה יותר, הרי שהראשונה היא הנפוצה בחברה שלנו, והינה פועל יוצא של שינויים היסטוריים שחלו בהקשר שבו נעשה שימוש בפסיכדלים.

הצמחים הפסיכדלים והשפעותיהם רבות העוצמה נשמרו בקפידה במשך אלפי שנה. השימוש בהם הוגבל לחברים נבחרים בחברה, למועדים ספציפיים ולמטרות מסוימות בלבד. למצב זה היו השלכות שונות ולא תמיד חיוביות, אבל הוא הבטיח שהחוויה הפסיכדלית תזכה ליחס של כבוד ויראת קודש.

ביטוי לתהליך הגלובליזציה של התרבות הפסיכדלית. פסטיבל הברנינג מן.

ביטוי לתהליך הגלובליזציה של התרבות הפסיכדלית. פסטיבל הברנינג מן.

בשנים שחלפו מאז הגילוי המחודש של הפסיכדלים באמצע המאה העשרים עברה הפסיכדליה תהליך של גלובליזציה ומסחור התואם את רוח התקופה. מגוון החומרים הפסיכדליים הזמין לצרכן המודרני עצום לאין שיעור מזה שהיה זמין לשאמאן השבטי. תוצאה אחת של השפע הזה, שלווה בהתרופפות המסגרת הטקסית לשימוש במשני תודעה פסיכדליים, הייתה צמיחתה של תרבות פסיכדלית חדשה מהסוג שאנחנו רואים בין השאר בפסטיבלים כמו הברנינג מן או הבום. עם זאת, תוצאה נוספת ובעייתית יותר של הזמינות המוגברת של חומרים פסיכדלים והתרופפות המסגרות הקהילתיות הייתה העליה העצומה בשימוש בלתי מובחן ובלתי מושכל בפסיכדליה: שימוש תדיר, ללא מטרה ברורה, (לעיתים קרובות תוך הסתפקות במינונים נמוכים שהינם מהנים וגם מאיימים פחות אך בלתי מספקים כדי לחולל את שינוי התודעה השורשי שמאפיין חוויה פסיכדלית עמוקה). התוצאה של תהליך זה הייתה מעין טריויאליזציה או באנליזציה של החוויה הפסיכדלית. חוויה פסיכדלית ראשונה היא לרוב משמעותית, אבל אם חוזרים עליה שוב ושוב בלי להקדיש לכך מחשבה או כוונה רבה, ובלי הצדקה אמיתית, החוויה תלך ותאבד ממשמעותה. הכבוד לחוויה והעניין בה ילכו וידעכו גם הם.

על מנת שעבודה עם פסיכדלים תוביל לצמיחה ותניב פירות בנפש האדם עלינו להכין ולכוון את הכלי שלנו לקראתה. חומרים פסיכדלים הינם מולקולות שביכולתן לחולל תוצאות מפליגות, אולם אלו תלויות בראש ובראשונה לא בחומר עצמו, אלא באופן שבו אנחנו עושים בו שימוש. מאחר שאנחנו הכלי שבאמצעותו מתבטאת החוויה הפסיכדלית, נודעת חשיבות גדולה לאופן שבו אנחנו מכוונים את הכלי הזה לקראתה. על פי טימותי לירי, 99% מתוכנה של החוויה הפסיכדלית הוא בלתי ספציפי, ונקבע באמצעות הסט והסטינג – הגורמים הפסיכולוגים והחברתיים המעצבים את חווית הסם. רק דרך התייחסות רצינית ומעמיקה לסט ולסטינג אנחנו יכולים להבטיח אופטימליזציה של הפוטנציאל של החומרים הללו ומזעור של סכנותיהם.

האבולוציה של הסט והסטינג

הרעיון שההשפעה של חומרים פסיכדלים נגזרת בראש ובראשונה מהסביבה הפסיכולוגית והסביבה החברתית, או הסט והסטינג, הוא רעיון ששורשיו במערב

אכל חשיש יחד עם דיומא, בלזאק, בודלר והוגו. הפסיכיאטר הצרפתי בין המאה ה-19 ז'אן ז'וזף מורו

אכל חשיש יחד עם דיומא, בלזאק, בודלר והוגו. הפסיכיאטר הצרפתי בן המאה ה-19 ז'אן ז'וזף מורו

מגיעים עד לפסיכיאטר הצרפתי ז'אן ז'אק מורו, שאכל כמויות מעוררות יראה של חשיש בחברת רבים מגדולי הכותבים של פריז בת המאה ה-19 וביניהם צ'ראלס בודלר, אלכסנדר דיומא, אונרוה דה בלזאק, ויקטור הוגו ותיאופיל גוטיה. "אם ברצונו של אדם להנות ממלוא קסמו של החשיש" כתב מורו "הכרחי להתכונן מראש […] חשוב להיות עם גוף ורוח רגועים, להיות באותו יום ללא חרדה, חובות או סדר יום נוקשה, ולהמצא בדירה מהסוג שבודלר ואדגר פו אהבו: חדר המרוהט בנוחות פואטית, מותרות ביזאריות ואלגנטיות מסתורית; ריטריט פרטי ונסתר. […] ללא אמצעי זהירות אלו האקסטזה תהפוך בקלות לסיוט. תענוג יהפוך לסבל, הנאה לאימה, סבל נוראי יאחוז בלב וישבור את האדם במשקלו העצום והפנטסטי."

היה היגיון רב בדבריו של מורו. הם תאמו את הידוע לנו על החשיבות המופלגת שמיוחסת לטקסיות בשימוש בצמחים פסיכדלים בקרב חברות ילידיות. עם זאת, הספר של מורו זכה להתנגדות רבה בקרב הקהל הצרפתי והרעיונות של מורו ושל חבורת הבוהמיינים הפריזאים שלו נשכחו כמעט לחלוטין במהלך מאה השנה הבאות. הרעיון שהשפעתם של סם או תרופה נקבעים על ידי גורמים חוץ-פרמקולוגים היה מנוגד לחלוטין לעקרונות היסוד של מדע הפרמקולוגיה, על פיהם ההשפעה של סם היא קבועה ומשתנה לכל היותר על פי גורמים גנטיים או רפואיים – בשום אופן לא על ידי גורמים פסיכולוגים או חברתיים.

רק בשנות החמישים של המאה העשרים, בעקבות המחקר המתגבר בחומרים פסיכדלים, החל נושא ההשפעות ה"חוץ-פרמקולוגיות", כפי שכונו כעת, לקבל תשומת לב מחוקרים כגון רוברט הייד, מקס רינקל ואלברטו דימאשיו. במחקר משנת 1955 גילה הייד כי יחס מנוכר וקר לנבדקים שניתן להם לסד הגביר את חומרת ההשפעות הבלתי נעימות של הסם, בעוד שיחס תומך צמצם את אלו משמעותית, ויחס ניטראלי הוביל לתוצאות ביניים. הייד גם מצא שנסיינים שקיבלו את הסם בקבוצה היטיבו להתמודד איתו לעומת אלו שלקחו אותו לבדם, ושהשפעות הסם הפכו קשות כאשר הנסיינים נדרשו להתמודד עם מטלות קבועות מראש, ונעימות כאשר הותר לנסיינים להתפנות למלאכות בהן בחרו.

משתמשים לבנים ומשתמשים אינדיאנים הגיבו בצורות הפוכות לאותו החומר. האנתרופולוג אנתוני וואלאס.

משתמשים לבנים ומשתמשים אינדיאנים הגיבו בצורות הפוכות לאותו החומר. האנתרופולוג אנתוני וואלאס.

בסוף שנות החמישים פרסם האנתרופולוג הקנדי אנתוני וואלאס מאמר שעסק בין השאר בהבדלים בין השפעות של המסקלין (החומר הפעיל בפיוטה) על לבנים שקיבלו אותו במסגרת ניסויים קליניים לעומת אינדיאנים שצרכו את החומר במסגרת הטקסית של הכנסיה הילידית-אמריקאית (Native American Church). בעוד שמשתמשים לבנים במסקלין הציגו תנודות עזות במצב הרוח, תוך שהם נעים מאופוריה לדכאון וחרדה, עמיתיהם האינדיאנים הראו יציבות ותודעתם אופיינה בעיקר בהתלהבות, חרדת קודש וסיפוק. בעוד שאצל לבנים השימוש בפיוטה שחרר עכבות ועורר התנהגות מינית ואף אלימה, הרי שתופעות כאלו לא נצפו אצל עמיתיהם האינדיאנים שהקפידו על התנהגות הולמת. בעוד שתופעות פסיכיאטריות כגון דה-פרסונאליזציה, תחושת חוסר משמעות ואובדן קשר עם המציאות הופיעו אצל חלק מהמשתמשים הלבנים, הרי שאלו נעדרו כליל בקרב האינדיאנים. לבסוף, בעוד שהמשתמשים הלבנים לא הפיקו כל תועלת מהחוויה הרי שעמיתיהם האינדיאנים דיווחו שהחוויה הובילה לתחושה של קשר עם סדר גבוה ועמוק יותר של הקיום, ולאינטגרציה טובה יותר בתוך הקהילה.

הרעיון שהשפעות חוץ-פרמקולוגיות משחקות תפקיד מכריע בעיצובה של החוויה הפסיכדלית קיבל את צורתו המלאה והפופולרית ביותר בתיאוריית הסט והסטינג שהציגו טימותי לירי ועמיתי המחקר שלו בהרווארד של תחילת שנות השישים. התיאוריה גרסה שהתוכן של חוויה פסיכדלית נקבע בראש ובראשונה על ידי הסט (אישיות המשתמש, ההכנה לחוויה, ציפיות וכוונה) והסטינג (הסביבה הפיזית, החברתית והתרבותית שבמסגרתה נערכת החוויה). חוקרים מאוחרים יותר כמו בטי אייזנר וג'ים פדימן הוסיפו לאלו מאז משתנה נוסף, וידוע פחות, של "מטריקס" או "תמיכה" – הנוגע לסביבה שאליה חוזר המשתמש לאחר החוויה.

במהלך שנות השישים ומאז הפך מושג הסט והסטינג למוכר למדי בקרב תרבות הסמים, כלי בסיסי שפסיכונאוטים ברחבי העולם כולו עשו בו שימוש כדי לתכנן ולכוון את חוויותיהם. הוא זוקק לאמרות שפר של תרבות הסמים כגון "השתמש רק בזמן טוב, במקום טוב, עם אנשים טובים" או "הכר את גופך. הכר את תודעתך. הכר את החומר שלך. הכר את המקור שלך". אלא שבזמן שיש באמירות מסוג זה כדי לצמצם את הסיכון לחוויות שליליות ולהעלות את הסיכוי לחוויות חיוביות, אין הן מספיקות בפני עצמן על מנת להבטיח שהחוויה הפסיכדלית תהפוך לדרך חיים פוריה עבור האדם. מסיבה זו אני מתמקד כאן בחשיבותה של הכוונה. ישנם כמה וכמה גורמים שקובעים את הסט והסטינג. בעבודת הדוקטורט שלי, שעסקה באופן שבו הבנו הסט והסטינג את הקבלה של הפסיכדלים ברפואה ובתרבות של ארה"ב של אמצע המאה העשרים, אני מבחין בין תשעה גורמים פסיכו-חברתיים שמעצבים את החוויה הפסיכדלית. עם זאת, האספקט החשוב ביותר של הסט והסטינג לתפיסתי הינו הכוונה.

רוב הגורמים האחרים של הסט והסטינג מושפעים בעוצמה על ידי הכוונה, שכן הכוונה היא זו מעצבת את סוג ההכנה המתבצע לקראת חוויה פסיכדלית, את ציפיות המשתמש, ובנוסף גם את הסביבה הפיזית והחברתית שאותה הוא מייעד לחוויה. מעבר לכך, בעוד שעל אישיותינו, ציפיותנו, והסביבה הפיזית והחברתית ההשפעה שלנו מוגבלת, בוודאי במהלך החוויה עצמה, הרי שהכוונה היא אלמנט שהשליטה שלנו בו היא מוחלטת לאורך כל הדרך. הכוונה היא הגה החובל שבאמצעותו מנווט הפסיכונאוט במרחב הפסיכדלי – באמצעותה הוא מכוונן את עצמו, ואת השפעתם של צמחים ומולקולות פסיכדליות – טכנולוגיות תודעתיות שהשפעתן מתאימה עצמה למצב התודעה של המשתמש.

מקרה מבחן: הקנבינואידים הסינתטיים

על כוחה האדיר של הכוונה לעצב את חווית הסם שלנו עמדתי בעקבות חוויתי האישית עם קנבינואידים סינתטיים (תחליפי הקנאביס הסינתטיים והחוקיים לשעבר שנמכרו עד לא מכבר בפיצוציות רבות ברחבי הארץ, כגון מיסטר נייס גאי והמבסוטון לסוגיהם).

סם לאוכלוסיות מוחלשות פסיכואקטיבית. מיסטר נייס גאי

סם לאוכלוסיות מוחלשות פסיכואקטיבית. מיסטר נייס גאי

החוויה שלי עם קנבינואידים סינתטיים הובנתה על ידי ההתנגדות העזה שהביעו רבים בקהילה הפסיכדלית הישראלית כלפיהם, התדמית האפלולית שנוצרה להם בשל מעורבות של גורמי עולם תחתון במכירתם, והחזות הקודרת למדי של רוב מאורות המבסוטון, שהסמים שהם מוכרים נקראים בשמות כמו "בולדוג", "ב.מ.וו", "רדיטואקטיבי" או "דה-בומב" ושעל עטיפותיהן השחורות והנוצצות מופיעות דמויות של שלדים, ג'וקרים עקומי מבט ושלל דמויות מפוקפקות אחרות.

בתקופה שבה התנסיתי בעישון קנבינואידים סינתטיים גרתי בעיר חיפה. הייתי רחוק מהחברים במרכז, עבדתי קשה על כתיבת הדוקטורט שלי, והייתי רוב הזמן לבדי. מיסטר נייס גאי היה דרך לנפוש קצת בערבים ולתגמל את עצמי על יום עבודה מעייף במחיר זול. ההתחלה לא הייתה פשוטה. בפעמים הראשונות שהתנסיתי בקנבינואידים סינתטיים הרגשתי שהחומר מעורר בי ספקות עצמיים, עצבות, בדידות וחוסר בטחון. חברים שונים טענו שכשאני מדבר איתם בהשפעת הסם אני לא תקשורתי, נשמע יגע וחסר חיים. אחרי כמה התנסויות בלתי נעימות מסוג זה עמדתי להפטר מהסם, אבל אז, מעקשנות כלשהי, המשכתי להשתמש בו, ובאופן מפתיע ההשפעה שלו החלה להשתנות. עדיין לא כל כך אהבתי לדבר עם אנשים כשהיו מתקשרים אלי כשאני בהשפעתו, אולי בגלל שהייתי מעשן כדי לראות סדרות ולא אהבתי שהפריעו לי באמצע, אבל האיכויות המדכאות של הסם חלפו. הוא בעיקר הרגיע אותי ואפשר לי לשכוח קצת את היום שעבר. אפשר לומר שהשתמשתי בקנבינואידים סינתטיים כסוג של בריחה. אבל זו הייתה בריחה חיובית מבחינתי, שאפשרה לי לנקות קצת את הראש בערבים ולחזור לעבודה למחרת עם מרץ מחודש.

עברתי עם הקנבינואידים הסינתטיים באותה תקופה בחיפה כמה סבבים של שימוש אינטנסיבי שלאחריו מספר חודשים של התנזרות מוחלטת וחוזר חלילה. בסופו של דבר התחלתי להכיר ולחבב את ההשפעה של החומרים הללו למרות המסרים השליליים שהגיעו לגביהם מכל כיוון אפשרי כולל חברים וקהילת הקנאביס המקומית שתיארו כולם את הקנבינואידים הסינתטיים בגוונים הלא מחמיאים ביותר, כסמים עגומים אפלים ומסוכנים. במובנים רבים חשדתי שהתיאור הזה נבע מזיהוים של הסמים עם קבוצות חברתיות מסוימות, שאותן אני מכנה "אוכלוסיות מוחלשות פסיכואקטיבית", אוכלוסיות שהרגלי הסמים שלהם נוטות לדפוסים הרסניים בשל מספר ממאפייניהם החברתיים: 1) העדר ידע בסיסי על סוגי הסמים השונים, השפעותיהם, תועלתם וסכנותיהם כמו גם על עקרונת לשימוש נכון. 2) העדר גישה למשני תודעה איכותיים, כמו גם בעיות כלכליות, הכופות על אוכלוסיות אלו להסתפק במשני תודעה  נחותים ברמתם.

כך או כך, החוויה שהייתה לי עם החומרים הללו הייתה הרבה פחות חד מימדית ממה שתיארו מתנגדיהם. ככל שהזמן עבר והחשדנות שלי נגד המולקולות המושמצות הללו התפוגגה, הרשיתי לעצמי לקחת אותן למקומות חדשים. מצאתי את עצמי כותב בהשראתן ומשתמש בהן למטרות יצירתיות אחרות. הרשיתי לעצמי לשיר, לנגן ואפילו להתפלל בהשראתן. החוויות הללו היו עוצמתיות במיוחד עבורי כי הן הראו לי שכשאני מכניס את הכוונה הנכונה, אפילו סם "נחות" שכזה יכול להפוך כלי להתקדשות.

למרות שחלקתי חוויות כאלו עם אנשים בסביבתי הם עדיין היו ספקניים. בסופו של דבר, החלטתי לעשות את הצעד הסופי ולעשות עם הסם הזה את הדבר שהכי לא התיישב עם כל מה שטענו החברים לגבי השפעתו (חוסר תקשורתיות). התיישבתי לראשונה עם חברים וחלקתי איתם את החוויה הזו. בניגוד לציפיות, רובם די נהנו. החומר לא ניכר אותנו זה מזה. הוא דווקא העניק חוויה חברתית משחררת ונעימה, ובכל זאת הרוב נשארו חשדניים במידה זו או אחרת ואמרו שעדיף לעשן קנאביס. אני הסכמתי לגמרי, כמובן. גם אני הייתי מעדיף לעשן קנאביס. במובן הזה נמניתי על אוכלוסיה מוחלשת פסיכואקטיבית כי פניתי לקנבינואידים הסינתטיים מסיבות של חוקיות ומחיר. ומצד שני, חשבתי, גם אם קנאביס עדיף, באמירה הזו יש מעין עוול כלפי מולקולה שאינה הקנאביס ואינה מבקשת להיות הקנאביס, אלא היא מולקולה בזכות עצמה, שמשום מה הפכה למושא גידופים של הציבור. כמו לא מעט סמים, בקנבינואידים הסינתטיים היו גלום עולם שלם של יתרונות וחסרונות, אבל ההתעקשות של הציבור והתקשורת, כמו גם רובה המוחץ של קהילת הפסיכונאוטים המקומית, לצבוע את החומרים הללו בשחור חסר גוונים, הקשתה לגלות את האיכויות המסוימות שניתן היה למצוא בהם.

המקרה של הקנבינואידים הסינתטיים היה עבורי הוכחה רבת עוצמה לאופן שבו סט וסטינג שליליים, ושימוש בכוונה יכולים לשנות את האיכויות של סם. ההשפעה של הסם הזה עלי הייתה מדכאת ואנטי-חברתית בתקופות מסוימות, מרגיעה בתקופה אחרת, ולבסוף יצירתית, רוחנית ופרו-חברתית. נסיוני האישי מאז לימדני שבשימוש נכון, כל סם, גם הבזוי ביותר יכול להפוך כלי המשמש להתפתחות רוחנית, ואילו כל חומר משנה תודעה, גם הנשגב והמהולל ביותר, יכול להפוך אפיק לבריחה וניצול לרעה כשמשתמשים בו בצורה שגויה.

אינטגרציה

אם הכוונה היא דלת הכניסה למימד הפסיכדלי, הרי שהאינטגרציה היא העולם שהדלת מובילה אליו. בעבודה עם חומרים פסיכדלים נווט התודעה עובר תהליך חניכה, שבמהלכו הוא מקבל "שיעורים" שונים במגוון תחומים. השיעורים האלה כוללים לעיתים קרובות תובנות אישיות בעלי אופי לימודי על האופנים שבהם הרגליו השונים מזיקים לו או תורמים לו, הפוטנציאל שלו, הדרכים המדויקות בהן יוכל לחתור להשגת מטרותיו וגם אופיין של המטרות שאליהן עליו לשאוף. השיעורים הללו מלווים לעיתים קרובות בהוראות של ממש, היכולות גם הן להיות ספציפיות או כלליות ולגעת במגוון תחומים כמו האופן בו אנחנו מטפלים בגופנו, תפיסתנו העצמית, התנהלותנו עם אנשים אחרים, מטרות החיים שלנו, מסלול החיים שלנו ועוד. אלו יכולות להיות הוראות כמו לטפל טוב יותר בשיניים, לתרגל יוגה/פיאלטיס, לעבור לתפריט בריא יותר, או להתעמת עם הפחד שלך מקרבה אנושית.

לא להעריך חוויות פסיכדליות מעורר קארמה שלילית. החלוץ הפסיכדלי מיירון סטולארוף בתמונה עם מגלה הלסד הכימאי אלברט הופמן.

לא להעריך חוויות פסיכדליות מעורר קארמה שלילית. החלוץ הפסיכדלי מיירון סטולארוף בתמונה עם מגלה הלסד הכימאי אלברט הופמן.

השיעורים הללו, המתקבלים במהלך חוויות פסיכדליות, מהותיים לעבודה הפסיכדלית. הם מאפשרים לנו להפוך את החוויות הללו מגיחות קצרות אל עבר כוכבי הרקיע, לשביל אור המורה לנו את הדרך על האדמה. קשה לגלם בצורה מושלמת את השיעורים וההוראות שמעניקה העבודה הפסיכדלית, אבל המינימום שביכולתנו לעשות אם ברצוננו להכיר תודה על המתנות המתקבלות במצבי תודעה פסיכדלים הוא לעשות את המיטב שביכולתנו כדי לגלם בחיינו את החזון והמתנות שקיבלנו. אם המשתמש מפנה עורפו למסרים ולהוראות המתקבלים, יוטל צל כבד על העבודה הפסיכדלית. חזרה חוזרת ונשנית למרחב הפסיכדלי מבלי ששיעורי הערב עובדו ויושמו יובילו לשובם של אותם שיעורים והידיעה שיש משהו גבוה יותר שנאמר לך שוב ושוב לשאוף אליו, וחוסר היכולת/נכונות לעשות זאת מצדך, עשויות לגרום לדיסוננס פנימי ותחושות בלתי נעימות של אכזבה ורגשות אשם. חלוץ התנועה הפסיכדלית מיירון סטולארוף אמר דברים מדויקים בנושא בראיון שערך בערוב ימי חייו ובו הוא מכנה את החוויה הפסיכדליה "חסד בלתי יתואר" ו"זכות בלתי יתוארת". "לא להעריך במלואן את החוויות [הפסיכדליות] ולהתנהל בהתאם מתחיל ליצור קארמה שלילית", טוען סטולארוף. "אם אתה ממשיך להשתמש בפסיכדלים ולחפש את האפקטים החיוביים בלי לעשות בחייך את השינויים הנדרשים, או בלי לקחת את האחריות על התודעה שהשגת, אני חושב שהמודעות הפנימית חשה בהפרה, שמולידה חוסר נוחות." הדרך היחידה לעשות עבודה פסיכדלית עמוקה היא לעשות אותה בגאון, לגשת אליה ביראת קודש, מתוך ענווה ומצפון נקי. כך יוכל פרח התודעה ללבלב בגנו של גנן התודעה.

חשובה לא פחות היא הסביבה שאליה חוזר הפסיכונאוט לאחר החוויה. אם הסביבה הזו תומכת בתהליכי השינוי והלימוד שפותחת החוויה, הסיכוי שזו תניב פירות גדל משמעותית. דוגמה מאלפת לחשיבותה של הסביבה ניתן לראות בניסוי קונקורד פריזן שערך טימותי לירי בכלא קונקורד שבמסטצ'וסטס. במהלך ניסוי חלקו לירי ועמיתיו הפסיכולוגים פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות) עם קבוצה מאסירי בית הכלא. התוצאות היו יוצאות דופן. האסירים עברו חוויות רוחניות רבות עוצמה ומהפכים אישיים של התבוננות עצמית. חבורת החוקרים הפכה לגיבורתן של האסירים, שהפטריות הובילו אותם להרהר על משמעות הקיום, הטוב והרע, ויופי הבריאה. בעקבות הסשנים הקימו האסירים קבוצות תמיכה שהמשיכו לפעול עוד שנים לאחר סיום הניסוי, ובאופן פרדוקסלי מסגרת בית הכלא הפכה למסגרת תומכת עבור העבודה הפסיכדלית של האסירים. אלא שהניסוי של לירי נכשל בהשגת מטרתו המקורית: צמצום שיעור החזרה לכלא. הסביבה החברתית האכזרית אליה חזרו האסירים לאחר שחרורם הייתה עקשנית ומדכאת. התובנות הנשגבות נבלעו בקיום יומיומי קשה של עוני ופשע, ורוב האסירים מצאו עצמם תוך מספר שנים חזרה בכלא. למרות שרבים מהמשתתפים העידו עדיין שנים לאחר מכן שההשתתפות בניסוי ותרמה להם רבות, כשלון הניסוי העיד כאלף עדים על כך שללא סביבה תומכת, הפוטנציאל הטרנספורמטיבי של החוויה הפסיכדלית נוטה להתמוסס בתוך מציאות היומיום.

סיכום

כוונה ואינטגרציה הינן שתי פנים בסיסיות לעבודה הולוטרופית עם פסיכדלים. בעוד שהכוונה היא הכלי שבאמצעותו אנחנו מבקשים להבטיח עבודה פוריה ובטוחה עם משני תודעה, הרי שאינטגרציה היא היסוד שבאמצעותו אנחנו מבקשים להמשיך ולהרחיב את החוויה הפסיכדלית לתוך חיי היום יום. שימוש בפסיכדלים ללא דגש, כוונה ואינטגרציה צפוי להוביל בסופו של דבר לבאנליזציה של החוויה ומבוי סתום התפתחותי. עבודה נכונה שכוללת כוונה ואינטגרציה מסוגלת להעשיר את החוויה הפסיכדלית, למזער את הסיכונים הכרוכים בה, ולפתוח את הדרך לשימוש בפסיכדלים כדרך חיים פוריה ומעשירה.

***

בוקסה: עקרונות בסיסיים לסט וסטינג, כוונה ואינטגרציה

[בדברים האמורים לעיל אין בגדר המלצה להתנסויות פסיכדלי או חלילה למעבר על החוק, והם מפורסמים כאן על מנת לספק מידע מועיל עבור מי שכבר עוברים חוויות כאלה גם כך מתוך תקווה שיסייעו בצמצום סיכונים והפקה של חוויות חיוביות ומשמעותיות יותר.]

דעו את החומר, המינון, המקור

לפני חוויה פסיכדלית הקפידו לדעת את המידע החשוב על החומר שאותו אתם מתכוונים לצרוך, והשפעותיו השונות, החיוביות והשליליות. יש האומרים שאסור לקחת סם אם לא מוכנים להתמודד עם ההשפעות השליליות האפשריות שלו (חשוב לא פחות לדעת ממה אין צורך לחשוש). הקפידו גם לדעת את המינון שאותו אתם לוקחים. ולבסוף, הקפידו לקבל את הסם מאדם מוכר שאתם בוטחים בו. הקפדה על חוקים אלו יכולה למנוע לא מעט סיטואציות מבלבלות ובלתי נעימות.

רק כשזה מתאים

אל תקחו חומר פסיכדלי או כל סם אחר רק בגלל שהוא זמין לכם או שמישהו אחר חושב שאתם צריכים לעשות זאת. עשו זאת רק כשאתם מרגישים שמדובר בזמן/מקום נכונים מבחינתכם. חוויה פסיכדלית צריכה להתרחש בזמן ובמקום הנכון או בכלל לא.

חברים טובים

אל תצאו לחוויה פסיכדלית עם אנשים שאתם לא מכירים היטב, סומכים עליהם ומרגישים בטוחים בנוכחותם. אתם יוצאים למסע לקצה הגלקסיה התודעתית, ואתם רוצים לקחת איתכם רק פסיכונאוטים שאתם יכולים לסמוך עליהם בעיניים עצומות כשאתם מרחפים בחלל. אם אתם עוברים את המסע שלכם במסגרת טקסית או עם מדריך, ודאו היטב שזהו הטקס הנכון והמדריך הנכון עבורכם.

סביבה נעימה ומעוררת השראה

סביבה מבולגנת או כאוטית יוצרת כאוס תודעתי. הקדישו זמן לארגן את הסביבה שבה מתרחשת החוויה בצורה הרמונית ונעימה בהתאם לתפיסתכם. סמלים שליליים ותמונות בעלות תוכן אפל עשויים לערער את הנפש במצבה העדין. לעומת זאת, סמלים, תמונות ואובייקטים משרי הרמוניה, שלווה והשראה יאפשרו לרוח שלכם להתרומם ולנסוק אלעל.

כוונה/תכנית פעולה

הכינו את עצמכם לקראת החוויה באמצעות עבודה עם הכוונה שלכם. חדדו לעצמכם את הציפיות שלכם. מה הייתם רוצים להפיק מהחוויה? איזה נושאים בלתי פתורים יש כרגע בחייכם שהייתם מעוניינים לעבוד עליהם? הכינו לעצמכם תוכנית פעולה לסוג העבודה שאתם מעוניינים לערוך במהלך החוויה. האם אתם מעוניינים להקדיש את החוויה שלכם לעבודה רוחנית, פסיכולוגית, פילוסופית, יצירתית, חיבור אנושי, חיבור לטבע, חיבור לגוף או משהו אחר? כמובן, ברוב המקרים לא קורה שום דבר נורא משימוש אקראי בפסיכדליה, עם זאת, בטווח הארוך כוונה ותוכנית פעולה שומרות עלינו בדרך של לימוד והתפתחות ושומרות מפני חוויות שליליות שכן הן ממקדות את תשומת הלב בעבודה חיובית.

השעות והימים שאחרי

אחד הגורמים החשובים באינטגרציה של החוויה הוא המקום אנחנו מעניקים לחוויה הפסיכדלית בחיינו. חוויות פסיכדליות לוקחות אותנו למסע לתוך עומקי הנפש והתודעה. החזרה מהם צריכה להתבצע באופן איטי והדרגתי, בדומה לאופן בו אנו מחזירים אמודאים שירדו למעמקי הים. חזרה מהירה מדי עלולה לגרום לתובנות השבריריות שהעלנו עימנו להתפקע כמו בועות. טימותי לירי גרס שלחוויה פסיכדלית יש להקדיש לפחות שלושה ימים. אחד של התכווננות לקראת החוויה, השני עבור החוויה עצמה, והשלישי עבור אינטגרציה שלה.

הימים והשעות שלאחר החוויה הם זמן חשוב ורב עוצמה שיכול לשמש להפנמה, הטמעה והמשך עיבוד של התובנות שנתקבלו במהלך החוויה.

מה לא לעשות: להכנס לאתרי חדשות, לבלות ברשתות חברתיות, לבלות זמן עם אנשים זרים או כאלו שאיננו חשים עימם בנח, להמצא במקומות שאנחנו מרגישים בהם שלא בנח, לעשות עבודה שאנחנו לא נהנים ממנה.

מה כן לעשות: לכתוב (כתיבת טריפ-ריפורט, דו"ח אישי על החוויה, היא פרקטיקה מומלצת ביותר). לצייר. לנגן. להיות עם אנשים אהובים. לנוח. לתרגל מדיטציה, יוגה, קונג-פו, ג'אגלינג, או כל פרקטיקה תודעתית-גופנית אחרת שאתם עושים. לאכול טוב ובתשומת לב.

לעשות את השיעורים

השיעורים שמתקבלים בחוויות פסיכדליות הינם לעיתים קרובות זיקוק של המסע. הם מפתח המאפשר להכניס את האיכויות של החוויה לתוך חיי היום יום. לכן חשוב להתייחס אליהם בתשומת לב ולטפחם. אם כתבתם טריפ ריפורט, השאירו שם סקשן שנוגע להוראות. אם לא, אפשר להקדיש יומן שבו אנחנו שומרים את השיעורים התובנות שקיבלנו, חוזרים אליהם מפעם לפעם ועוקבים אחר יישומם בחיינו.

תדירות

פרק הזמן שאנחנו מאפשרים לעצמנו בין חוויה אחת למשנתה הוא בעל חשיבות רבה. ככלל, שהות ארוכה יותר בין חוויה לחוויה מגדילה את הסיכוי שכל חוויה תהיה בעלת משמעות. כשאנחנו חוזרים לבקר את המימד הפסיכדלי באופן תדיר מדי, בלי שהספקנו עדיין להטמיע את השיעורים שקיבלנו בפעם הקודמת, ובלי שמשהו השתנה בחיינו, נתקל שוב ושוב באותם נופים פנימיים ונקבל שוב ושוב את אותם השיעורים. לעיתים קרובות הדבר יוביל אינדיבידואלים שגילו את העולם הפסיכדלי והסתערו עליו במהירות גם לאבד במהרה את עניין בו ולעזוב את העבודה הפסיכדלית, בעוד שדווקא מי שנכנס אליו בהדרגה יותר, הסיכוי שלו להתמיד בעבודה פסיכדלית לאורך שנים רב יותר. לכן, למרות שבשימוש  טקסי מסוים עשויה להיות חשיבות דווקא לשמירה על רציפות העבודה, ישנן סיבות טובות לעקוב אחר ההמלצה של סטולארוף לא לגשת לחוויה נוספת עד שלא עובדה הקודמת ויש צורך מהותי בחוויה קודמת.

%d בלוגרים אהבו את זה: