ארכיון קטגוריה: סמים

איורוודה ומשני תודעה – סמי פיטה, ואטה וקאפה

כבר כתבתי פה פעם על העניין שלי באיורוודה, תורת הרפואה ההודית. מאז שהאיורוודה הפכה לחלק מהחיים שלי, היא הפכה גם לחלק מהאופן שאני רואה בו את העולם. אחד התחומים שהתחלתי לראות אחרת בעקבות העניין שלי באיורוודה הוא נושא משני התודעה.

כדי להתחיל לדבר על הקשר בין האיורוודה למשני תודעה, צריך קודם כל לדעת קצת מהי איורוודה. כמובן, קצרה היריעה מלתת כאן סקירה מקפת של התורה העתיקה הזו, אבל פטור בלא כלום אי אפשר.

אז האיורוודה ב-60 שניות

על פי האיוורודה יש בעולם שלוש דושות בסיסיות שכל אחת מהן מורכבת משניים מחמשת היסודות הקוסמיים:

פיטה – אש ומים. תכונות: חמה, שמנונית ונוטה לרוגז.

קאפה – אדמה ומים. תכונות: קרה, לחה, ויציבה.

ואטה – אוויר וחלל. תכונות: קרה יבשה ובלתי סדירה.

כל אדם נולד בעל מזג מסוים המחבר בין יסודות אלו בצורה ייחודית לו. בדומה לרפואה היוונית או היהודית העתיקה (מהסוג שבה עסק ברמב"ם למשל) האיורוודה עוסקת באופן שבו אותם יסודות שונים משתקפים באדם, ורואה בבעיות בבריאות הפיזית או הנפשית תוצאה של חוסר איזון של היסודות/הדושות השונות. כך למשל אצל אדם בעל פיטה בלתי מאוזנת, עשויים להתעורר מתח וכעס או לחלופין מהמימד הגופני דלקות  או בעיות עור. אצל אדם שאצלו הקאפה אינה מאוזנת עשויות להתפתח עצלות ופאסיביות או במימד הגופני אלרגיות, גודשים, ליחות ובצקות. ואילו אצל אדם עם ואטה לא מאוזנת תופיע לעיתים קרובות תגובה נפשית של חרדה ובמימד הגופני עשויות להופיע עצירויות, סחרחורות, איבוד משקל או תחושות כאב.

פיתות, ואטות וקאפות. אילוסטראציה.

מאחר שבני אדם נולדים עם מזג שונה, כאשר אצל כל אחד בולטת דושה אחרת, נדרשים הטיפוסים השונים לנקוט בסגנון חיים ותזונה שיהלום את נטיותיהם וימתן את נטיותהם הטבעיות לעודף ואטה/פיטה/קאפה. סגנון חיים זה מתחשב גם בעונות השנה (בקיץ הפיטה חזקה, ובחורף הקאפה), בזמני היום (הפיטה חזקה בצהריים, הואטה בשעות אחה"צ) ובגורמים נוספים אחרים. ההמלצות של איורוודה אומנם מתרכזות בנושא התזונה, אבל היא נוגעת לשלל נושאים אחרים כמו סוג האימון הגופני שאנחנו בוחרים לעצמנו, האופן שבו אנחנו קובעים את סדר יומנו, או ההתנהלות שלנו עם כסף או מערכות יחסים.

אין זה מעניינו של מאמר זה להציע כאן סקירה מלאה של תורת האיורוודה. מידע נוסף ניתן למצוא באתר של חברתי ומורתי גליה עזרן שהכירה לי את האיורוודה, ושמלווה לאורך השנים את העניין שלי בה. מספיק שנאמר כאן שהחשיבה האיורוודית היא ממכרת. אחרי שמתחילים לחשוב בדושות, כבר לא מסתכלים על אנשים באותו האופן. במקום להתבונן בבבואת האדם בלבד, מבטו של חובב האיורוודה כאילו חודר פנימה את הגוף והאופי של כל אחד ואחת, על מנת למצוא שם את הצירוף המיוחד שבו ניחנו, ושממזג באופן ייחודי את האלמנטים הקוסמים של האש, המים, האדמה, האוויר והחלל.

כדי לסבר את האוזן בעוד כמה אבחנות שיתנו מושג בסיסי על החשיבה האיורוודית הנה כמה אופנים בסיסיים שבהם קושרת האיורוודה בין המזג המולד של בני האדם לבין אופיים. אנשי ואטה למשל נוטים להיות פזרנים עם הכסף. הוא נושב מידיהם כמו ברוח. לעומתם אנשי קאפה נוטים לאגור את הכסף, כפי שהם אוגרים שומן בגופם, ואילו אנשי פיטה אוהבים לנהל את הכסף שלהם ולהשתמש בו בצורה אופטימלית. אנשי ואטה יצירתיים במיוחד, החשיבה שלהם עפה בגבהים וקופצת בצורות אסוציאטיביות לא שגרתיות, אבל הם פחות טובים בלנהל ולסדר את הרעיונות הללו במערכות מובנות (זוהי תכונה של פיטה, בעלי המח האנליטי) ואילו אנשי קאפה בכלל טובים יותר בדרך כלל בעבודה פרקטית ועם אנשים (למשל ניהול של מטבח, או הפקה). נקודות התורפה הפסיכולוגיות של הטיפוסים השונים מובחנות גם הן למדי. ואטות נוטים לחרדות, פיטות נוטים לרגזנות ואילו קאפות נוטים לפאסיביות והמנעות מעימותים. כל אלו יתבטאו גם בחיי העבודה: בעוד שהאש של הפיטות מובילה לוורקהוליזם, קאפה לא מאוזנת עשויה לנטות לעצלות ודחיינות ואילו ואטה לא מאוזנת מתחילה לעבוד, מאבדת במהרה את תשומת ליבה ועוברת לעשות דבר אחר.

עם כל מה שנאמר מעלה, מה שחשוב להבין פה הוא שלא מדובר פה חלילה בתפיסה אבסולוטיסטית. אין דינן של כל הקאפות שווה ואין דין כל הואטות שווה. כל אחת היא קאפה או ואטה בדרכה שלה, ואף אחת מהן אינה רק קאפה או רק ואטה. אבחון איורוודי אינו חלילה פרקטיקה שבה אנחנו אומרים לאדם מה תכונותיו בהתאם לדושה שלו. אנחנו מתחילים בלחקור את נטיותיו השונות של האדם על מנת לבנות לעצמנו מפה מנטלית שתאפשר לנו ליצור תמונה מלאה יותר של האופן בו משתקפות בו הדושות. רוב האנשים אינם מוגדרים כבעלי דושה אחת אלא כבעלי שתי דושות: פיטה-ואטה, פיטה-קאפה או קאפה-ואטה. אף אדם אינו מושתת על טהרתה של דושה אחת. לכל פיטה יש גם מידה מסוימת של ואטה וקאפה ולהפך. ובכל מקרה, אותה הדושה יכולה להתבטא בצורות שונות אצל אנשים אחרים. יש ואטות שמתבלטת אצלם תכונת היובש של הואטה, ואילו אצל אחרים מתבלטת תכונת הקור. כמו כל רפואה, אבחון איורוודי הוא אמנות המותירה מקום נרחב לפרשנות.

איורוודה וסמים

אמרנו כבר שיש קשר ישיר בין הדושה של אדם מסוים לבין כל דבר ועניין בחייו, החל ממבנה וגופו וכלה בדפוסי התקשורת והיחסים שלו. בהתחשב בחשיבות האוניברסלית של האיורוודה להבנת האנוש זה לא מפליא שגם את תחום שינוי התודעה ניתן לקשור לתורה האיורוודית. אנשים עם דושות שונות מגיבים בצורה שונה בתכלית לחומרים שונים שמחריפים או מאזנים את הדושות השונות שלהם. ובהקשר זה, כפי שיש מזונות מחריפי פיטה, ואטה וקאפה (וזהו הבסיס של תורת התזונה האיורוודית), ניתן גם לדבר על סמי ואטה, סמי פיטה וסמי קאפה שמשפיעים על הגוף והנפש כמו מזונות אבל בצורה דרמטית עוד יותר אפילו (ואת ההבדל העיקרי בין מזון לסם, אם רוצים לשמר אותו, ניתן לראות באופן כללי כהבדל במידת הדרמטיות שבו השניים משפיעים על התודעה, אם כי ברוב המקרים צריכתם של סמים היא תדירה ורציפה פחות מזו של מזון ולכן השפעתו של המזון בכל זאת גדולה יותר בטווח הארוך).

חלוקה מודרנית טיפוסית של משפחות הסמים

החלוקה בין סמי ואטה, פיטה וקאפה נושאת דמיון רב לחלוקה הקלאסית שגזר הפסיכופרמקולוג הגרמני לואיס לווין בספרו פנטסטיקה (1924) בין חמש מחלקות של חומרים פסיכואקטיבים: הממריצים, המדכאים, האופוריים, ההיפנוטיים וההזייתיים. החלוקה של לווין התגלגלה היום לחלוקה בין ממריצים, מדכאים, הזייתיים ואנטי-פסיכוטים וניתן למצוא דמיון בין חלק מהמחלקות הללו לסמים הדושיים אבל הדברים גם מורכבים יותר כפי שנראה להלן.

סמי ואטה

סם הואטה המובהק ביותר שאני יכול לחשוב עליו הוא הקנאביס. כסם שצורכים אותו לרוב בעישון, העשן של הקנאביס מבטא בצורה הישירה ביותר את אלמנט האוויר הנושב של הואטה. ואכן, ההשפעה של הקנאביס על התודעה היא החרפה של הואטה. הקנאביס מעיף את המחשבה עם הרוח. הוא גורם למחשבות לרדוף זו את זו בתעופה אסוציאטיבית שמאפיינת את צורת החשיבה של הואטה. עישון קנאביס נקי מוביל תחילה לתחושת קור החודרת את הגוף, כמו משב רוח שממלא אותנו בקור ואטאי. גם החרדות שצרכני קנאביס נתקפים בהם לעיתים תואמות את השפעתה של הואטה הבלתי מאוזנת והחרדתית ונוטות להיות חריפות יותר אצל אנשים שהינם ואטות, שחסרה להם יציבות עמוקה, ולכן מתעופפים מכמויות קטנות של קנאביס וגם נוטים לפתח חרדה במהירות. בצד השני של הסקאלה, החיבור בין קנאביס לבין בעלי דושות אחרות ויציבות יותר נוטה להיות בעל השפעה ממתנת. אנשי קאפה נוטים להיות מעשנים שמחים, ולסבול פחות מחרדות אם כי עישון קנאביס יכול לחזק אצלם את הנטיה השלילית של הקאפות: העצלות והפאסיביות. דבר זה מתרחש במיוחד כאשר הקנאביס מעורב עם טבק, שיש לו איכות מקרקעת, ושמאזן מצד אחד את האפקט מעורר החרדה של הקנאביס אצל מי שנוטים לחרדה, אבל גם יכול לחזק בשילוב עם קנאביס את הנטיה לפאסיביות אצל מי שנוטים אליה.

טיפוס ואטה חובב סמי ואטה (קנאביס). טרנס מקנה

הידיעה שקנאביס הוא חומר מעורר ואטה עשויה לשנות את האופן שהמשתמש נוהג בו. כך למשל לאדם ואטאי שנמצא בתקופה חסרת יציבות כדאי להמעיט בצריכת הקנאביס כדי לא להוציא את הואטה שבו מכלל איזון, ואם הוא צורך קנאביס, יתכן שעליו להעדיף חומר מזן אינדיקה בעל נטיות מרגיעות. לעומת זאת, קנאביס מעורר מזן סטיבה עשוי להיות מועיל עבור אדם קאפאי שחש חסר אנרגיה ותקוע. כל זאת אין משמעותו שצריך תמיד להשתמש בחומר מסוים כדי להתאזן, לעיתים יכולים גם ואטות לעשות שימוש מופלא בחומר על מנת להעצים עוד יותר איכות ואטאית מסוימת הטמונה בהם. דוגמה מובהקת לאדם שעשה שימוש באיכויות מעלות הואטה של הקנאביס ניתן למצוא בטרנס מקנה, הפילוסוף הפסיכדלי בעל הנטיות הואטאיות המובהקות שהיה גם חובב קנאביס מושבע ושהיה נושא מונולוגים ארוכים, מושחזים ואסוציאטיבים משך שעות ארוכות בכוחו מעורר המחשבה והדיבור של הקנאביס.

סמי פיטה

התכונה העיקרית של הפיטה היא האש, האנרגטית, החמה, והממוקדת. אנשי פיטה נוטים להיות אנרגטיים, היפר-פעלתניים, וממוקדים במחשבתם ומעשיהם. מבחינה זו תכונותיה של הפיטה תואמות באופן מובהק את השפעותיהם של קבוצת הסמים הסטימולנטים (ממריצים) שכוללים חומרים כמו אמפטמין, מתאמפטמין, ריטלין, קוקאין, קפה וגת. סמים ממריצים מגבירים את האנרגיה של המשתמשים בהם ומאפשרים להם להשאר ערים ופעלתניים שעות ארוכות ממש כפי שאוהבים לעשות טיפוסי פיטה. בנוסף, חומרים מעוררים ממקדים את המחשבה ומשמשים מסיבה זו כסמי פרודוקטיביות – בימינו השימוש בריטלין ואמפטמינים כמו אדרול למקד את המחשבה ולהגביר ביצועים בלימודים או בעבודה הינו שכיח, שלא לדבר בכלל על שימוש בקפה.

חובב נלהב של סמי פיטה (ניל קסדי)

כמו שסמי ואטה יכולים להוציא את הואטה מכלל איזון, כך גם לסמי פיטה יש את הפוטנציאל להוציא את הפיטה מהשלווה שגם כך לא ניחנה בה. שימוש מתון בסמי פיטה יכול להעניק לאדם אקסטרה כח, מוטיבציה ואנרגיה, אבל בשימוש גבוה סמי פיטה יכולים להוביל לפעלתנות יתר של המערכת ולפסיכוזת פיטה שהיא תופעה שכיחה אצל משתמשים בכמויות מופרזות של אמפטמינים, מתאמפטמינים, וקוקאין, אבל יכולה גם להתעורר אפילו משימוש בכמויות גדולות של קפה, וכנראה גם גת. כפי שאנשי ואטה נמשכים לעיתים לפעילויות מעצימות ואטה כמו טיולים ומסעות, כך גם אנשי פיטה חובבי פעילות קדחתנית נמשכים לעיתים לסמי פיטה דווקא. דוגמה קלאסית היא זו של אייקון הביט ניל קסידי, מי שג'ק קרואק ביסס עליו את דמותו של דין מוריארטי ברומן "בדרכים". קסדי שמת בסופו של דבר משימוש בברביטורטים דווקא, היה טיפוס פיטה וצרכן נלהב של אמפטמינים שהיה נוהג ללהג בהשפעתם רעיונות, חלומות וטירופים שונים בהיפראקטיביות עליזה ואינטנסיבית.

סמי קאפה

קבוצת החומרים הראשית הקשורה בקאפה היא כמובן קבוצת החומרים המדכאים: אופיום, הירואין, ברביטורטים, בנזודיאזפינים (כמו ואליום וזנקס), קרטום, אלכוהול (שיש לו גם השפעה חריפה על הפיטה, ושניתן לתאר את השפעתו בלצון כ"קודם פיטה אחר כך ק(כ)אפה") ואולי גם חומרי הרדמה דיסוציאטיבים כמו הקטמין וה-PCP. הקאפה הבלתי מאוזנת מאופיינת בפאסיביות, איטיות, כבדות ונמנום. כל אלו הן כמובן השפעות קלאסיות של סמים מדכאים המשמשים לצורכי הרדמה והרגעה. אלא שהדברים כאן מורכבים יותר. קאפה עודפת מזוהה לרוב עם עודף משקל, ואילו משתמשים באופיאטים נוטים דווקא לשדפון. ובכל זאת יש משהו באיכות המנטלית הטאמאסית, האיטית והכבדה של הקאפה שמשתקף באנשים שנמצאים תחת השפעה של חומרים מדכאים. השימוש במדכאים נעשה לעיתים קרובות על מנת להעצים איכויות של קאפה: לסייע לאנשים להרדם, או להרגיע מצבי חרדה ואטאיים.

סוג אחר וקצת פחות קלאסי של משני תודעה מסוג קאפה ניתן למצוא במשפחת הפסיכדלים. באופן כללי משני תודעה פסיכדלים מורכבים יותר להגדרה מאשר סמים מדכאים או ממריצים. כמו שראינו סיווגנו את הקנאביס כסם ואטה, ובאופן כללי ניתן לומר שבכל חומר פסיכדלי ש"מעיף" את המשתמש למקומות אחרים יש איכויות של ואטה. בו בזמן, הדברים מורכבים יותר בנוגע לקקטוסים כמו פיוטה וסן פדרו שיש להם השפעה מקרקעת, מפקסת וממריצה שניתן לראות אותה כהעצמה של הפיטה והקאפה גם יחד. סוג הפסיכדלים שקשור בצורה חזקה במיוחד לדושה של הקאפה הוא פטריות החיזיון. את האלמנט הראשון של הקשר ניתן למצוא באלמנטים של האדמה והמים שהם האלמנטים המרכיבים של הקאפה. פטריות גדלות בתנאי לחות, היישר מתוך האדמה, תוך כדי שרוב גופה של הפטריה נמצא בתפטיר (mycelium). למעשה הפטריה מגיעה מהאפלה והלחות שמתחת לאדמה,  גופה ספוג במים וכישות קפאית יש לה אנרגיה עגולה ורכה ועל פי ההתרשמות האישית (והמוגבלת) שלי הן אכן נוטות להשפיע באופן חזק במיוחד על טיפוסי קאפה דווקא, ונוטה לשחרר אצלם דמעות ושאר הפרשות מימיות לרוב. אפקט דומה אפשר אולי למצוא גם באסיד. שהוא אמנם פיטאי וממריץ יותר מהפטריות, ושהפיטאיות שלו משתקפת גם בשמו החומצתי, אבל גם מכיל קאפה מסוימת שהיא אולי האחראית להזעה המוגברת במהלך טריפ של אסיד, ולכך שבסיום טריפ של אסיד יש נטיה להשתין כמויות לא סבירות ולא הגיוניות.

סיכומון ביניים

הדברים שהעליתי כאן מבוססים על התרשמותי האישית בלבד. למרות שנכתבו אנספור כרכים על מזון והשפעתו על הדושות, לא מצאתי בשום מקום עיסוק בקשר בין דושות לבין סמים משני תודעה. מכיוון שאין ספק שלסמים משני תודעה יש השפעה עמוקה על הדושות, ומכיוון שעד היום לא היה עיסוק של ממש בסוגיה הזו (בתקופה שבה התפתחה האיורוודה רבים מהסמים שאנחנו עושים בהם שימוש כלל לא היו קיימים), מומלץ לקחת את הדברים האלה בערבון מוגבל ולראות בהם הצעה לכיווני מחשבה והמשך עבודה בכיוון.

כדאי לזכור שבעוד שהאיורוודה מורה לנו כיצד לאזן את הדושות שלנו באמצעות בחירות המזון שלנו, תהליך כזה הוא מורכב ובעייתי בהרבה כאשר אנו עוסקים במשני תודעה. מכיוון שההשפעות של משני תודעה עזות מאלו של מזון, ואף נתונות לעיתים קרובות לחוקים של סבילות פיזיולוגית (למשל שימוש בקפה להמרצת הפיטה גורם להתמכרות פיזיולוגית ולהחלשות הפיטה בטווח הארוך), הדבר מוציא כנראה מכלל אפשרות את האפשרות שמשני תודעה יכולים לשמש לצורך איזון של דושה בטווח הארוך. ועדיין, כפי שהבנה של הקשר בין המזון לבין המצב הגופני והתודעתי שלנו מהווה כלי בסיסי של האיורוודה על מנת לסייע לנו לטפח איזון ולהמנע מאיבוד האיזון, הבנה עמוקה יותר של הקשר בין דושות למשני תודעה יכולה לסייע לנו להבין כיצד משני תודעה מחריפים או מאזנים נטיות בסיסיות במזג האיורוודי שלנו על מנת לנקוט החלטות מושכלות יותר בנוגע לגופנו ודעתנו.

כל מה שרצית לדעת ופחדת לשאול על סמים, מדיניות סמים, פסיכדליה ושינוי חברתי

drug-policy3-michal

בשבועות האחרונים, עם סיום שנת 2016 וקללותיה, הייתה לי הבנה. אני לא מסוגל להתקיים בעולם הזה בלי להרגיש שאני עושה משהו קונסטרוקטיבי שנותן לי תקווה ומציע משהו אחר מהבורות, הניכור וחוסר האונים שמוכרים לנו. התוצאה של הדחף הזה לפעול היא סדרת חוגי בית/הרצאות חופשיות שאני מתכנן להעביר בשנה החדשה ושמטרתם להציע שיח אחר על סמים, מדיניות סמים ופסיכדליה בכל מיני מקומות שמחוץ למרכז התרבותי של ישראל (גוש דן וירושלים). אז אם אתם חיים בכל מקום שאינו גוש דן או ירושלים ורוצים להזמין אותי לדבר איתכם על סמים, מדיניות סמים, פסיכדליה ושינוי חברתי אני אשמח לבקר ולתת אצלכם הרצאה/חוג בית ביישוב תמורת כיסוי הוצאות הנסיעה בלבד. המטרה היא להפיץ ולהנגיש את הידע הזה בפריפריה של ישראל, במקומות שהוא לא זמין, כך שאין כזה מקום רחוק מדי גאוגרפית, חברתית או אתנית (אולי אילת לא, אבל אני לא פוסל על הסף). ככל שההרצאה תגיע למקומות צפויים פחות כן ייטב. הפרויקט תקף לשנת 2017 בלבד, אז אם אתם מעוניינים לארגן אירוע כזה ביישוב שלכם במהלך השנה הקרובה צרו איתי קשר ונתאם מועד. לינק לאיבנט בפייסבוק.

מבט אימפרסיוניסטי במולקולות פסיכואקטיביות

אני לא מומחה גדול לאספקטים הכימיים של חומרים משני תודעה, אבל השבוע הזדמן לי לעיין קצת בסכמות של מבנים מולקולרים של של חומרים פסיכואקטיבים נפוצים ומצאתי את עצמי משתאה מול התמונות הללו. מצד אחד תרשימים של מולקולות מבוססים על מוסכמות של סכימה וכתיבה שאין להן דבר או חצי דבר עם הכימיקלים עצמם או ההשפעות שלהם, ומצד שני, באופן קאונטר-אינטואיטיבי מבט בהם מותיר במתבונן חותם חזק כל כך שקשה שלא להרהר על הקשר בין המבנה הכימי למה שאנחנו יודעים על הסם וההשפעה שלו. הנה כמה הרשמים האישיים והאסוציאטיבים ביותר שלי:

סוכר

sugar

הסוכר נראה כאילו תפסת אותו בדיוק בעיצומו של מחול שמח וססגוני, מחזיק לעצמו את כל ידיים וחג סביב עצמו במעגלים סוערים הנישאים על גלי הגלוקוז עד להתמוטטות המלאה. הוא כמו גלגל ענק בלונה פארק שכל התרבות שלנו רוכבת עליו.

הרואין

molecule4-heroin

לעומת הסוכר הססגוני, המבנה המולקולארי של ההרואין נראה כמו תאונת שרשרת. משהו שכואב להסתכל עליו. זה נראה כמו שתי צורות שונות שנמעכות זו על זו או לופתות זו את זו. אולי הוא באה להצביע על ההתמכרות שאינה מרפה מהאדם, או האדם שלא מרפה מההתמכרות. ואולי זה דווקא האדם שאוחז במכור היטב בחיבוק, ואומר לו, לא אעזוב אותך.

קפאין

caffeine-molecule

קפאין נראה מאוד טיפוס מאוד מסודר וקפוץ. הראש שלו נישא זקוף מעל צוואר ארוך והוא כמו מלצר עם שלוש ידיים מושטות, שעל כל אחת מהן הוא מחזיק אטומי חנקן ומימן, תמיד מוכן לפעולה.

קוקאין

cocaine

קוקאין נראה כמו דג עם סנפיר או צוללן שתקוע לו בהישבן מוט עם ידית. הפנים שלו, הנשקפות מצידו הימנית של הציור מחוברות רק בקושי וכאילו במקרה לגופו המשייט בחלל, וההבעה על פניו אומרת הכל, או לא כלום…

לסד

lsdmolecular

לסד נראה כמו זחל שהתרומם על רגליו בכוונה זדונית. יש לו איזה עין אחת מפחידה שבוחנת אותך פקוחה לרווחה ושני מחושים מרושעים שבהם הוא עומד לתקוף אותך עם אטומי מימן ופחמן כשאתה באמצע טריפ זוועות.

DMT

dmt-molecule

דיאמטי נראה כמו יצור יעיל וחסכוני בלי הרבה איברים מיותרים. יש לו בדיוק מספיק גוף כדי שיוכל להחזיק בידו את המפתח שפותח את דלתות התודעה.

אלכוהול

alcohol-big

אלכוהול נראה כמו פגישת עבודה מסודרת סביב שולחן מלבני וארוך בקואופרטיב למכירת משקאות. הוא גם נראה כמו צלב עם שני זרועות שהושכב על הצד, ואולי הוא באמת הדת של החברה שלנו, על העוקם.

על כוונה ואינטגרציה בחוויה הפסיכדלית

המאמר המופיע כאן התפרסם לראשונה בגיליון 2/3 של מגזין לפסיכונאוט  שאותו ניתן לרכוש החל מהיום בבאר האנה לולו ברחוב הפנינים 2 ביפו כל ערב משעה שבע עד שעה חצות.

אחת הטענות המרכזיות שמושמעת תדירות כנגד השימוש בחומרים פסיכדלים היא שמדובר בדרך קיצור. מצבי התודעה שמייצרים הפסיכדליים הם אירעיים, חסרי תוקף פנימי אמיתי ולכן חסרי ערך, טוענים המתנגדים, שכן הם מושגים באמצעים חיצוניים, וחולפים במהרה כשמסתיימת השפעת הסם. האופי הארעי והחולף של חווית הסם, מונגד לעיתים קרובות עם העבודה ההדרגתית והרצינית שמאפיינת מתרגלים רוחניים רציניים כמו למשל מתרגלי מדיטציה.

ההנחה המובלעת בטענה המובעת מעלה היא שמאחר שהאפקט משנה התודעה של הפסיכדלים הינו מוגבל בזמן הרי שמדובר בלא יותר מהדוניזם, "בריחה" פזיזה לעולם "טוב יותר" שאין לה שורשים או קיום של ממש משום שאינה מבוססת על משמעת, התפתחות ולימוד אמיתי. במאמר זה אבקש להתמודד עם טענה זו ולטעון שעבודה פנימית, משמעת ולימוד הן חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מעבודה מושכלת עם פסיכדלים, ויש להם תפקיד מרכזי בהמרת חוויות השיא שמחוללים חומרים אלו לדרך רוחנית שתעשיר ותרומם את חיי האדם.

על חשיבות הכוונה

טבע את המונח "הולוטרופי". הפסיכיאטר וחוקר הלסד סטינסלב גרוף

טבע את המונח "הולוטרופי". הפסיכיאטר וחוקר הלסד סטינסלב גרוף

חומרים כגון לסד, פטריות ופיוטה זכו להרבה סוגים של שמות וכינויים לאורך השנים, כמו למשל: פסיכוטומימטים (מחקי פסיכוזה), פסיכדלים (מגלמי תודעה) ואנתאוגנים (מחוללי אלוהים מבפנים). כל אחד מהכינויים האלה מביע אספקט אחר של פעולתם של החומרים הללו. בהקשר של הטקסט הנוכחי המושג הרלבנטי ביותר בעיני הוא "הולוטרופי", מושג אותו טבע הפסיכותרפיסט וחוקר הלסד סטניסלב גרוף בהקשר של תנועת הנשימה ההולוטרופית ושמשמעותו היא "תנועה לקראת שלמות". הכינוי הזה מדויק בעיני לתיאור החומרים הנזכרים מעלה מכיוון שבעבודה נכונה מה שהם עושים זה להביא אותנו לקראת התכללות: אינטגרציה שלמה יותר של הנפש, הגוף והרוח. חומרים הולוטרופיים פותחים בפנינו תחושות ואפשרויות שהתרבות המודרנית אוטמת אותנו אליהן. הם פותחים אותנו לחיבור אל הגוף, לאהבה האוניברסלית, לנדיבות ולסליחה, ומאפשרים לנו לחרוג לרגע מתרבות הניכור וקהות החושים השלטת בחברה המודרנית. הם פותחים בפנינו אפשרות לעבודה שמטרתה לשמור את החיבור הזה: לקחת את החיבור הנחווה בתוך חוויה פסיכדלית, להמשיך אותו ולהרחיב את תחומו לתוך תחום חיינו.

אלדוס האקסלי, אחד האינטלקטואלים המערביים הראשונים שדיברו בשבח הפסיכדלים, נהג לומר שהם אינם מהווים תנאי הכרחי או מספק להשגת פריצת דרך רוחנית, ובכל זאת הם לא פחות מנס. אין ויכוח שעצם השימוש בחומר פסיכדלי לא הופך אדם באופן אוטומטי לטוב יותר. חומרים פסיכדלים הם כנראה הדרך המהירה, האמינה ורבת העוצמה ביותר הידועה לנו לחולל חוויות שיא וליצור פריצות דרך פנימיות, ועם זאת, המתח הקיים בין חוויות השיא והתובנות המושגות במהלך חוויה פסיכדלית לבין חיי היום יום הינו אתגר של ממש עבור כל פסיכונאוט. במהלך חוויה פסיכדלית, דפוסים שונים בהתנהגות ובהרגלים שלנו הופכים ברורים. מתוך מצב התודעה המורחב והגמיש הזה, האופן שבו אנחנו מזיקים לעצמנו ומעמעמים את אור נפשנו באמצעות דפוסי חשיבה והתנהגות שליליים מובלט לפתע, כמו גם הדרך החוצה, לקיום מודע יותר. ועדיין, לא פעם התובנות וההחלטות שמתקבלות במהלך חוויה פסיכדלית עולות על שרטון עם החזרה לחיי היום יום. סביבת ודפוסי החיים שלנו לעיתים קרובות עקשניים יותר מזכרון החוויה.

יזם והוביל את מחקר יום שישי הטוב שחקר את הפוטנציאל המיסטיקומימטי של פסילוסיבין. ואלטר פאהנקה

יזם והוביל את מחקר יום שישי הטוב שחקר את הפוטנציאל המיסטיקומימטי של פסילוסיבין. ואלטר פאהנקה

בכל זאת, ישנן עדויות לכך ש פסיכדלים יכולים להיות כלי אפקטיבי להתנעת והטמעת תהליכי שינוי פנימי. כך למשל, במחקר המשך לניסוי "יום שישי הטוב" שערך טימותי לירי בשנות השישים, מצא ריק דבלין כי סטודנטים לתיאולוגיה שהתנסו בפסילוסיבין בשנות השישים דיווחו שלושים שנה מאוחר יותר שהחוויה שיפרה את חייהם מאז במגוון דרכים: היא העצימה את ההערכה ליופי ולשמחה שבקיום, חיזקה את החיבור אל הטבע, סיפקה נחמה ברגעי משבר וסייעה בקבלת החלטות חשובות. החוויה גם הפכה את המשתתפים בניסוי לאנשים טובים יותר. אחד מממצאי מחקר ההמשך היה שהחוויה חיזקה את הסולידריות של צרכני הפסילוסיבין עם מיעוטים, עמים זרים ועולם הטבע. חלק מממשתפי הניסוי ציינו כי בעקבות החוויה הפכו מעורבים בפעילות חברתית וקהילתית לחיזוק קבוצות מוחלשות בחברה. גם חוקרי בית הספר לרפואה של ג'ון הופקינס שחקרו בשנות האלפיים את הפוטנציאל המיסטיקומימטי (מחולל החוויות המיסטיות) של הפסילוסיבין זיהו שינויי אישיות חיוביים אצל מי שקיבלו מנת פסילוסיבין במחקרי המשך שבוצעו 14 חודשים לאחר החוויה ושהתבססו על עדויות הנבדקים, אבל גם על הרשמים של בני משפחותיהם ופרמטרים נוספים.

אנחנו רואים, אם כן, שיש מקרים שבהם שימוש בחומרים פסיכדלים מסוגל להתניע שינוי אמיתי ובר קיימא באדם. אבל מה מבדיל בין המקרים בהם הדבר מתרחש למקרים בהם גם שימוש נרחב בחומרים פסיכדלים לא מחולל שינויים של ממש? במילים אחרות: למה זה עובד לפעמים ולפעמים לא?

האמת היא שתוצאות השימוש בחומרים פסיכדלים תלויות באופן מכריע בסוג הכוונה שמביא איתו המשתמש. שימוש בלתי מכוון בחומרים פסיכדלים מוביל במקרה הטוב לבאנליזציה ואיבוד העניין בחוויה ובמקרה הרע לחוויות קשות או אף הרסניות. בעוד שהאפשרות השניה חמורה יותר, הרי שהראשונה היא הנפוצה בחברה שלנו, והינה פועל יוצא של שינויים היסטוריים שחלו בהקשר שבו נעשה שימוש בפסיכדלים.

הצמחים הפסיכדלים והשפעותיהם רבות העוצמה נשמרו בקפידה במשך אלפי שנה. השימוש בהם הוגבל לחברים נבחרים בחברה, למועדים ספציפיים ולמטרות מסוימות בלבד. למצב זה היו השלכות שונות ולא תמיד חיוביות, אבל הוא הבטיח שהחוויה הפסיכדלית תזכה ליחס של כבוד ויראת קודש.

ביטוי לתהליך הגלובליזציה של התרבות הפסיכדלית. פסטיבל הברנינג מן.

ביטוי לתהליך הגלובליזציה של התרבות הפסיכדלית. פסטיבל הברנינג מן.

בשנים שחלפו מאז הגילוי המחודש של הפסיכדלים באמצע המאה העשרים עברה הפסיכדליה תהליך של גלובליזציה ומסחור התואם את רוח התקופה. מגוון החומרים הפסיכדליים הזמין לצרכן המודרני עצום לאין שיעור מזה שהיה זמין לשאמאן השבטי. תוצאה אחת של השפע הזה, שלווה בהתרופפות המסגרת הטקסית לשימוש במשני תודעה פסיכדליים, הייתה צמיחתה של תרבות פסיכדלית חדשה מהסוג שאנחנו רואים בין השאר בפסטיבלים כמו הברנינג מן או הבום. עם זאת, תוצאה נוספת ובעייתית יותר של הזמינות המוגברת של חומרים פסיכדלים והתרופפות המסגרות הקהילתיות הייתה העליה העצומה בשימוש בלתי מובחן ובלתי מושכל בפסיכדליה: שימוש תדיר, ללא מטרה ברורה, (לעיתים קרובות תוך הסתפקות במינונים נמוכים שהינם מהנים וגם מאיימים פחות אך בלתי מספקים כדי לחולל את שינוי התודעה השורשי שמאפיין חוויה פסיכדלית עמוקה). התוצאה של תהליך זה הייתה מעין טריויאליזציה או באנליזציה של החוויה הפסיכדלית. חוויה פסיכדלית ראשונה היא לרוב משמעותית, אבל אם חוזרים עליה שוב ושוב בלי להקדיש לכך מחשבה או כוונה רבה, ובלי הצדקה אמיתית, החוויה תלך ותאבד ממשמעותה. הכבוד לחוויה והעניין בה ילכו וידעכו גם הם.

על מנת שעבודה עם פסיכדלים תוביל לצמיחה ותניב פירות בנפש האדם עלינו להכין ולכוון את הכלי שלנו לקראתה. חומרים פסיכדלים הינם מולקולות שביכולתן לחולל תוצאות מפליגות, אולם אלו תלויות בראש ובראשונה לא בחומר עצמו, אלא באופן שבו אנחנו עושים בו שימוש. מאחר שאנחנו הכלי שבאמצעותו מתבטאת החוויה הפסיכדלית, נודעת חשיבות גדולה לאופן שבו אנחנו מכוונים את הכלי הזה לקראתה. על פי טימותי לירי, 99% מתוכנה של החוויה הפסיכדלית הוא בלתי ספציפי, ונקבע באמצעות הסט והסטינג – הגורמים הפסיכולוגים והחברתיים המעצבים את חווית הסם. רק דרך התייחסות רצינית ומעמיקה לסט ולסטינג אנחנו יכולים להבטיח אופטימליזציה של הפוטנציאל של החומרים הללו ומזעור של סכנותיהם.

האבולוציה של הסט והסטינג

הרעיון שההשפעה של חומרים פסיכדלים נגזרת בראש ובראשונה מהסביבה הפסיכולוגית והסביבה החברתית, או הסט והסטינג, הוא רעיון ששורשיו במערב

אכל חשיש יחד עם דיומא, בלזאק, בודלר והוגו. הפסיכיאטר הצרפתי בין המאה ה-19 ז'אן ז'וזף מורו

אכל חשיש יחד עם דיומא, בלזאק, בודלר והוגו. הפסיכיאטר הצרפתי בן המאה ה-19 ז'אן ז'וזף מורו

מגיעים עד לפסיכיאטר הצרפתי ז'אן ז'אק מורו, שאכל כמויות מעוררות יראה של חשיש בחברת רבים מגדולי הכותבים של פריז בת המאה ה-19 וביניהם צ'ראלס בודלר, אלכסנדר דיומא, אונרוה דה בלזאק, ויקטור הוגו ותיאופיל גוטיה. "אם ברצונו של אדם להנות ממלוא קסמו של החשיש" כתב מורו "הכרחי להתכונן מראש […] חשוב להיות עם גוף ורוח רגועים, להיות באותו יום ללא חרדה, חובות או סדר יום נוקשה, ולהמצא בדירה מהסוג שבודלר ואדגר פו אהבו: חדר המרוהט בנוחות פואטית, מותרות ביזאריות ואלגנטיות מסתורית; ריטריט פרטי ונסתר. […] ללא אמצעי זהירות אלו האקסטזה תהפוך בקלות לסיוט. תענוג יהפוך לסבל, הנאה לאימה, סבל נוראי יאחוז בלב וישבור את האדם במשקלו העצום והפנטסטי."

היה היגיון רב בדבריו של מורו. הם תאמו את הידוע לנו על החשיבות המופלגת שמיוחסת לטקסיות בשימוש בצמחים פסיכדלים בקרב חברות ילידיות. עם זאת, הספר של מורו זכה להתנגדות רבה בקרב הקהל הצרפתי והרעיונות של מורו ושל חבורת הבוהמיינים הפריזאים שלו נשכחו כמעט לחלוטין במהלך מאה השנה הבאות. הרעיון שהשפעתם של סם או תרופה נקבעים על ידי גורמים חוץ-פרמקולוגים היה מנוגד לחלוטין לעקרונות היסוד של מדע הפרמקולוגיה, על פיהם ההשפעה של סם היא קבועה ומשתנה לכל היותר על פי גורמים גנטיים או רפואיים – בשום אופן לא על ידי גורמים פסיכולוגים או חברתיים.

רק בשנות החמישים של המאה העשרים, בעקבות המחקר המתגבר בחומרים פסיכדלים, החל נושא ההשפעות ה"חוץ-פרמקולוגיות", כפי שכונו כעת, לקבל תשומת לב מחוקרים כגון רוברט הייד, מקס רינקל ואלברטו דימאשיו. במחקר משנת 1955 גילה הייד כי יחס מנוכר וקר לנבדקים שניתן להם לסד הגביר את חומרת ההשפעות הבלתי נעימות של הסם, בעוד שיחס תומך צמצם את אלו משמעותית, ויחס ניטראלי הוביל לתוצאות ביניים. הייד גם מצא שנסיינים שקיבלו את הסם בקבוצה היטיבו להתמודד איתו לעומת אלו שלקחו אותו לבדם, ושהשפעות הסם הפכו קשות כאשר הנסיינים נדרשו להתמודד עם מטלות קבועות מראש, ונעימות כאשר הותר לנסיינים להתפנות למלאכות בהן בחרו.

משתמשים לבנים ומשתמשים אינדיאנים הגיבו בצורות הפוכות לאותו החומר. האנתרופולוג אנתוני וואלאס.

משתמשים לבנים ומשתמשים אינדיאנים הגיבו בצורות הפוכות לאותו החומר. האנתרופולוג אנתוני וואלאס.

בסוף שנות החמישים פרסם האנתרופולוג הקנדי אנתוני וואלאס מאמר שעסק בין השאר בהבדלים בין השפעות של המסקלין (החומר הפעיל בפיוטה) על לבנים שקיבלו אותו במסגרת ניסויים קליניים לעומת אינדיאנים שצרכו את החומר במסגרת הטקסית של הכנסיה הילידית-אמריקאית (Native American Church). בעוד שמשתמשים לבנים במסקלין הציגו תנודות עזות במצב הרוח, תוך שהם נעים מאופוריה לדכאון וחרדה, עמיתיהם האינדיאנים הראו יציבות ותודעתם אופיינה בעיקר בהתלהבות, חרדת קודש וסיפוק. בעוד שאצל לבנים השימוש בפיוטה שחרר עכבות ועורר התנהגות מינית ואף אלימה, הרי שתופעות כאלו לא נצפו אצל עמיתיהם האינדיאנים שהקפידו על התנהגות הולמת. בעוד שתופעות פסיכיאטריות כגון דה-פרסונאליזציה, תחושת חוסר משמעות ואובדן קשר עם המציאות הופיעו אצל חלק מהמשתמשים הלבנים, הרי שאלו נעדרו כליל בקרב האינדיאנים. לבסוף, בעוד שהמשתמשים הלבנים לא הפיקו כל תועלת מהחוויה הרי שעמיתיהם האינדיאנים דיווחו שהחוויה הובילה לתחושה של קשר עם סדר גבוה ועמוק יותר של הקיום, ולאינטגרציה טובה יותר בתוך הקהילה.

הרעיון שהשפעות חוץ-פרמקולוגיות משחקות תפקיד מכריע בעיצובה של החוויה הפסיכדלית קיבל את צורתו המלאה והפופולרית ביותר בתיאוריית הסט והסטינג שהציגו טימותי לירי ועמיתי המחקר שלו בהרווארד של תחילת שנות השישים. התיאוריה גרסה שהתוכן של חוויה פסיכדלית נקבע בראש ובראשונה על ידי הסט (אישיות המשתמש, ההכנה לחוויה, ציפיות וכוונה) והסטינג (הסביבה הפיזית, החברתית והתרבותית שבמסגרתה נערכת החוויה). חוקרים מאוחרים יותר כמו בטי אייזנר וג'ים פדימן הוסיפו לאלו מאז משתנה נוסף, וידוע פחות, של "מטריקס" או "תמיכה" – הנוגע לסביבה שאליה חוזר המשתמש לאחר החוויה.

במהלך שנות השישים ומאז הפך מושג הסט והסטינג למוכר למדי בקרב תרבות הסמים, כלי בסיסי שפסיכונאוטים ברחבי העולם כולו עשו בו שימוש כדי לתכנן ולכוון את חוויותיהם. הוא זוקק לאמרות שפר של תרבות הסמים כגון "השתמש רק בזמן טוב, במקום טוב, עם אנשים טובים" או "הכר את גופך. הכר את תודעתך. הכר את החומר שלך. הכר את המקור שלך". אלא שבזמן שיש באמירות מסוג זה כדי לצמצם את הסיכון לחוויות שליליות ולהעלות את הסיכוי לחוויות חיוביות, אין הן מספיקות בפני עצמן על מנת להבטיח שהחוויה הפסיכדלית תהפוך לדרך חיים פוריה עבור האדם. מסיבה זו אני מתמקד כאן בחשיבותה של הכוונה. ישנם כמה וכמה גורמים שקובעים את הסט והסטינג. בעבודת הדוקטורט שלי, שעסקה באופן שבו הבנו הסט והסטינג את הקבלה של הפסיכדלים ברפואה ובתרבות של ארה"ב של אמצע המאה העשרים, אני מבחין בין תשעה גורמים פסיכו-חברתיים שמעצבים את החוויה הפסיכדלית. עם זאת, האספקט החשוב ביותר של הסט והסטינג לתפיסתי הינו הכוונה.

רוב הגורמים האחרים של הסט והסטינג מושפעים בעוצמה על ידי הכוונה, שכן הכוונה היא זו מעצבת את סוג ההכנה המתבצע לקראת חוויה פסיכדלית, את ציפיות המשתמש, ובנוסף גם את הסביבה הפיזית והחברתית שאותה הוא מייעד לחוויה. מעבר לכך, בעוד שעל אישיותינו, ציפיותנו, והסביבה הפיזית והחברתית ההשפעה שלנו מוגבלת, בוודאי במהלך החוויה עצמה, הרי שהכוונה היא אלמנט שהשליטה שלנו בו היא מוחלטת לאורך כל הדרך. הכוונה היא הגה החובל שבאמצעותו מנווט הפסיכונאוט במרחב הפסיכדלי – באמצעותה הוא מכוונן את עצמו, ואת השפעתם של צמחים ומולקולות פסיכדליות – טכנולוגיות תודעתיות שהשפעתן מתאימה עצמה למצב התודעה של המשתמש.

מקרה מבחן: הקנבינואידים הסינתטיים

על כוחה האדיר של הכוונה לעצב את חווית הסם שלנו עמדתי בעקבות חוויתי האישית עם קנבינואידים סינתטיים (תחליפי הקנאביס הסינתטיים והחוקיים לשעבר שנמכרו עד לא מכבר בפיצוציות רבות ברחבי הארץ, כגון מיסטר נייס גאי והמבסוטון לסוגיהם).

סם לאוכלוסיות מוחלשות פסיכואקטיבית. מיסטר נייס גאי

סם לאוכלוסיות מוחלשות פסיכואקטיבית. מיסטר נייס גאי

החוויה שלי עם קנבינואידים סינתטיים הובנתה על ידי ההתנגדות העזה שהביעו רבים בקהילה הפסיכדלית הישראלית כלפיהם, התדמית האפלולית שנוצרה להם בשל מעורבות של גורמי עולם תחתון במכירתם, והחזות הקודרת למדי של רוב מאורות המבסוטון, שהסמים שהם מוכרים נקראים בשמות כמו "בולדוג", "ב.מ.וו", "רדיטואקטיבי" או "דה-בומב" ושעל עטיפותיהן השחורות והנוצצות מופיעות דמויות של שלדים, ג'וקרים עקומי מבט ושלל דמויות מפוקפקות אחרות.

בתקופה שבה התנסיתי בעישון קנבינואידים סינתטיים גרתי בעיר חיפה. הייתי רחוק מהחברים במרכז, עבדתי קשה על כתיבת הדוקטורט שלי, והייתי רוב הזמן לבדי. מיסטר נייס גאי היה דרך לנפוש קצת בערבים ולתגמל את עצמי על יום עבודה מעייף במחיר זול. ההתחלה לא הייתה פשוטה. בפעמים הראשונות שהתנסיתי בקנבינואידים סינתטיים הרגשתי שהחומר מעורר בי ספקות עצמיים, עצבות, בדידות וחוסר בטחון. חברים שונים טענו שכשאני מדבר איתם בהשפעת הסם אני לא תקשורתי, נשמע יגע וחסר חיים. אחרי כמה התנסויות בלתי נעימות מסוג זה עמדתי להפטר מהסם, אבל אז, מעקשנות כלשהי, המשכתי להשתמש בו, ובאופן מפתיע ההשפעה שלו החלה להשתנות. עדיין לא כל כך אהבתי לדבר עם אנשים כשהיו מתקשרים אלי כשאני בהשפעתו, אולי בגלל שהייתי מעשן כדי לראות סדרות ולא אהבתי שהפריעו לי באמצע, אבל האיכויות המדכאות של הסם חלפו. הוא בעיקר הרגיע אותי ואפשר לי לשכוח קצת את היום שעבר. אפשר לומר שהשתמשתי בקנבינואידים סינתטיים כסוג של בריחה. אבל זו הייתה בריחה חיובית מבחינתי, שאפשרה לי לנקות קצת את הראש בערבים ולחזור לעבודה למחרת עם מרץ מחודש.

עברתי עם הקנבינואידים הסינתטיים באותה תקופה בחיפה כמה סבבים של שימוש אינטנסיבי שלאחריו מספר חודשים של התנזרות מוחלטת וחוזר חלילה. בסופו של דבר התחלתי להכיר ולחבב את ההשפעה של החומרים הללו למרות המסרים השליליים שהגיעו לגביהם מכל כיוון אפשרי כולל חברים וקהילת הקנאביס המקומית שתיארו כולם את הקנבינואידים הסינתטיים בגוונים הלא מחמיאים ביותר, כסמים עגומים אפלים ומסוכנים. במובנים רבים חשדתי שהתיאור הזה נבע מזיהוים של הסמים עם קבוצות חברתיות מסוימות, שאותן אני מכנה "אוכלוסיות מוחלשות פסיכואקטיבית", אוכלוסיות שהרגלי הסמים שלהם נוטות לדפוסים הרסניים בשל מספר ממאפייניהם החברתיים: 1) העדר ידע בסיסי על סוגי הסמים השונים, השפעותיהם, תועלתם וסכנותיהם כמו גם על עקרונת לשימוש נכון. 2) העדר גישה למשני תודעה איכותיים, כמו גם בעיות כלכליות, הכופות על אוכלוסיות אלו להסתפק במשני תודעה  נחותים ברמתם.

כך או כך, החוויה שהייתה לי עם החומרים הללו הייתה הרבה פחות חד מימדית ממה שתיארו מתנגדיהם. ככל שהזמן עבר והחשדנות שלי נגד המולקולות המושמצות הללו התפוגגה, הרשיתי לעצמי לקחת אותן למקומות חדשים. מצאתי את עצמי כותב בהשראתן ומשתמש בהן למטרות יצירתיות אחרות. הרשיתי לעצמי לשיר, לנגן ואפילו להתפלל בהשראתן. החוויות הללו היו עוצמתיות במיוחד עבורי כי הן הראו לי שכשאני מכניס את הכוונה הנכונה, אפילו סם "נחות" שכזה יכול להפוך כלי להתקדשות.

למרות שחלקתי חוויות כאלו עם אנשים בסביבתי הם עדיין היו ספקניים. בסופו של דבר, החלטתי לעשות את הצעד הסופי ולעשות עם הסם הזה את הדבר שהכי לא התיישב עם כל מה שטענו החברים לגבי השפעתו (חוסר תקשורתיות). התיישבתי לראשונה עם חברים וחלקתי איתם את החוויה הזו. בניגוד לציפיות, רובם די נהנו. החומר לא ניכר אותנו זה מזה. הוא דווקא העניק חוויה חברתית משחררת ונעימה, ובכל זאת הרוב נשארו חשדניים במידה זו או אחרת ואמרו שעדיף לעשן קנאביס. אני הסכמתי לגמרי, כמובן. גם אני הייתי מעדיף לעשן קנאביס. במובן הזה נמניתי על אוכלוסיה מוחלשת פסיכואקטיבית כי פניתי לקנבינואידים הסינתטיים מסיבות של חוקיות ומחיר. ומצד שני, חשבתי, גם אם קנאביס עדיף, באמירה הזו יש מעין עוול כלפי מולקולה שאינה הקנאביס ואינה מבקשת להיות הקנאביס, אלא היא מולקולה בזכות עצמה, שמשום מה הפכה למושא גידופים של הציבור. כמו לא מעט סמים, בקנבינואידים הסינתטיים היו גלום עולם שלם של יתרונות וחסרונות, אבל ההתעקשות של הציבור והתקשורת, כמו גם רובה המוחץ של קהילת הפסיכונאוטים המקומית, לצבוע את החומרים הללו בשחור חסר גוונים, הקשתה לגלות את האיכויות המסוימות שניתן היה למצוא בהם.

המקרה של הקנבינואידים הסינתטיים היה עבורי הוכחה רבת עוצמה לאופן שבו סט וסטינג שליליים, ושימוש בכוונה יכולים לשנות את האיכויות של סם. ההשפעה של הסם הזה עלי הייתה מדכאת ואנטי-חברתית בתקופות מסוימות, מרגיעה בתקופה אחרת, ולבסוף יצירתית, רוחנית ופרו-חברתית. נסיוני האישי מאז לימדני שבשימוש נכון, כל סם, גם הבזוי ביותר יכול להפוך כלי המשמש להתפתחות רוחנית, ואילו כל חומר משנה תודעה, גם הנשגב והמהולל ביותר, יכול להפוך אפיק לבריחה וניצול לרעה כשמשתמשים בו בצורה שגויה.

אינטגרציה

אם הכוונה היא דלת הכניסה למימד הפסיכדלי, הרי שהאינטגרציה היא העולם שהדלת מובילה אליו. בעבודה עם חומרים פסיכדלים נווט התודעה עובר תהליך חניכה, שבמהלכו הוא מקבל "שיעורים" שונים במגוון תחומים. השיעורים האלה כוללים לעיתים קרובות תובנות אישיות בעלי אופי לימודי על האופנים שבהם הרגליו השונים מזיקים לו או תורמים לו, הפוטנציאל שלו, הדרכים המדויקות בהן יוכל לחתור להשגת מטרותיו וגם אופיין של המטרות שאליהן עליו לשאוף. השיעורים הללו מלווים לעיתים קרובות בהוראות של ממש, היכולות גם הן להיות ספציפיות או כלליות ולגעת במגוון תחומים כמו האופן בו אנחנו מטפלים בגופנו, תפיסתנו העצמית, התנהלותנו עם אנשים אחרים, מטרות החיים שלנו, מסלול החיים שלנו ועוד. אלו יכולות להיות הוראות כמו לטפל טוב יותר בשיניים, לתרגל יוגה/פיאלטיס, לעבור לתפריט בריא יותר, או להתעמת עם הפחד שלך מקרבה אנושית.

לא להעריך חוויות פסיכדליות מעורר קארמה שלילית. החלוץ הפסיכדלי מיירון סטולארוף בתמונה עם מגלה הלסד הכימאי אלברט הופמן.

לא להעריך חוויות פסיכדליות מעורר קארמה שלילית. החלוץ הפסיכדלי מיירון סטולארוף בתמונה עם מגלה הלסד הכימאי אלברט הופמן.

השיעורים הללו, המתקבלים במהלך חוויות פסיכדליות, מהותיים לעבודה הפסיכדלית. הם מאפשרים לנו להפוך את החוויות הללו מגיחות קצרות אל עבר כוכבי הרקיע, לשביל אור המורה לנו את הדרך על האדמה. קשה לגלם בצורה מושלמת את השיעורים וההוראות שמעניקה העבודה הפסיכדלית, אבל המינימום שביכולתנו לעשות אם ברצוננו להכיר תודה על המתנות המתקבלות במצבי תודעה פסיכדלים הוא לעשות את המיטב שביכולתנו כדי לגלם בחיינו את החזון והמתנות שקיבלנו. אם המשתמש מפנה עורפו למסרים ולהוראות המתקבלים, יוטל צל כבד על העבודה הפסיכדלית. חזרה חוזרת ונשנית למרחב הפסיכדלי מבלי ששיעורי הערב עובדו ויושמו יובילו לשובם של אותם שיעורים והידיעה שיש משהו גבוה יותר שנאמר לך שוב ושוב לשאוף אליו, וחוסר היכולת/נכונות לעשות זאת מצדך, עשויות לגרום לדיסוננס פנימי ותחושות בלתי נעימות של אכזבה ורגשות אשם. חלוץ התנועה הפסיכדלית מיירון סטולארוף אמר דברים מדויקים בנושא בראיון שערך בערוב ימי חייו ובו הוא מכנה את החוויה הפסיכדליה "חסד בלתי יתואר" ו"זכות בלתי יתוארת". "לא להעריך במלואן את החוויות [הפסיכדליות] ולהתנהל בהתאם מתחיל ליצור קארמה שלילית", טוען סטולארוף. "אם אתה ממשיך להשתמש בפסיכדלים ולחפש את האפקטים החיוביים בלי לעשות בחייך את השינויים הנדרשים, או בלי לקחת את האחריות על התודעה שהשגת, אני חושב שהמודעות הפנימית חשה בהפרה, שמולידה חוסר נוחות." הדרך היחידה לעשות עבודה פסיכדלית עמוקה היא לעשות אותה בגאון, לגשת אליה ביראת קודש, מתוך ענווה ומצפון נקי. כך יוכל פרח התודעה ללבלב בגנו של גנן התודעה.

חשובה לא פחות היא הסביבה שאליה חוזר הפסיכונאוט לאחר החוויה. אם הסביבה הזו תומכת בתהליכי השינוי והלימוד שפותחת החוויה, הסיכוי שזו תניב פירות גדל משמעותית. דוגמה מאלפת לחשיבותה של הסביבה ניתן לראות בניסוי קונקורד פריזן שערך טימותי לירי בכלא קונקורד שבמסטצ'וסטס. במהלך ניסוי חלקו לירי ועמיתיו הפסיכולוגים פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות) עם קבוצה מאסירי בית הכלא. התוצאות היו יוצאות דופן. האסירים עברו חוויות רוחניות רבות עוצמה ומהפכים אישיים של התבוננות עצמית. חבורת החוקרים הפכה לגיבורתן של האסירים, שהפטריות הובילו אותם להרהר על משמעות הקיום, הטוב והרע, ויופי הבריאה. בעקבות הסשנים הקימו האסירים קבוצות תמיכה שהמשיכו לפעול עוד שנים לאחר סיום הניסוי, ובאופן פרדוקסלי מסגרת בית הכלא הפכה למסגרת תומכת עבור העבודה הפסיכדלית של האסירים. אלא שהניסוי של לירי נכשל בהשגת מטרתו המקורית: צמצום שיעור החזרה לכלא. הסביבה החברתית האכזרית אליה חזרו האסירים לאחר שחרורם הייתה עקשנית ומדכאת. התובנות הנשגבות נבלעו בקיום יומיומי קשה של עוני ופשע, ורוב האסירים מצאו עצמם תוך מספר שנים חזרה בכלא. למרות שרבים מהמשתתפים העידו עדיין שנים לאחר מכן שההשתתפות בניסוי ותרמה להם רבות, כשלון הניסוי העיד כאלף עדים על כך שללא סביבה תומכת, הפוטנציאל הטרנספורמטיבי של החוויה הפסיכדלית נוטה להתמוסס בתוך מציאות היומיום.

סיכום

כוונה ואינטגרציה הינן שתי פנים בסיסיות לעבודה הולוטרופית עם פסיכדלים. בעוד שהכוונה היא הכלי שבאמצעותו אנחנו מבקשים להבטיח עבודה פוריה ובטוחה עם משני תודעה, הרי שאינטגרציה היא היסוד שבאמצעותו אנחנו מבקשים להמשיך ולהרחיב את החוויה הפסיכדלית לתוך חיי היום יום. שימוש בפסיכדלים ללא דגש, כוונה ואינטגרציה צפוי להוביל בסופו של דבר לבאנליזציה של החוויה ומבוי סתום התפתחותי. עבודה נכונה שכוללת כוונה ואינטגרציה מסוגלת להעשיר את החוויה הפסיכדלית, למזער את הסיכונים הכרוכים בה, ולפתוח את הדרך לשימוש בפסיכדלים כדרך חיים פוריה ומעשירה.

***

בוקסה: עקרונות בסיסיים לסט וסטינג, כוונה ואינטגרציה

[בדברים האמורים לעיל אין בגדר המלצה להתנסויות פסיכדלי או חלילה למעבר על החוק, והם מפורסמים כאן על מנת לספק מידע מועיל עבור מי שכבר עוברים חוויות כאלה גם כך מתוך תקווה שיסייעו בצמצום סיכונים והפקה של חוויות חיוביות ומשמעותיות יותר.]

דעו את החומר, המינון, המקור

לפני חוויה פסיכדלית הקפידו לדעת את המידע החשוב על החומר שאותו אתם מתכוונים לצרוך, והשפעותיו השונות, החיוביות והשליליות. יש האומרים שאסור לקחת סם אם לא מוכנים להתמודד עם ההשפעות השליליות האפשריות שלו (חשוב לא פחות לדעת ממה אין צורך לחשוש). הקפידו גם לדעת את המינון שאותו אתם לוקחים. ולבסוף, הקפידו לקבל את הסם מאדם מוכר שאתם בוטחים בו. הקפדה על חוקים אלו יכולה למנוע לא מעט סיטואציות מבלבלות ובלתי נעימות.

רק כשזה מתאים

אל תקחו חומר פסיכדלי או כל סם אחר רק בגלל שהוא זמין לכם או שמישהו אחר חושב שאתם צריכים לעשות זאת. עשו זאת רק כשאתם מרגישים שמדובר בזמן/מקום נכונים מבחינתכם. חוויה פסיכדלית צריכה להתרחש בזמן ובמקום הנכון או בכלל לא.

חברים טובים

אל תצאו לחוויה פסיכדלית עם אנשים שאתם לא מכירים היטב, סומכים עליהם ומרגישים בטוחים בנוכחותם. אתם יוצאים למסע לקצה הגלקסיה התודעתית, ואתם רוצים לקחת איתכם רק פסיכונאוטים שאתם יכולים לסמוך עליהם בעיניים עצומות כשאתם מרחפים בחלל. אם אתם עוברים את המסע שלכם במסגרת טקסית או עם מדריך, ודאו היטב שזהו הטקס הנכון והמדריך הנכון עבורכם.

סביבה נעימה ומעוררת השראה

סביבה מבולגנת או כאוטית יוצרת כאוס תודעתי. הקדישו זמן לארגן את הסביבה שבה מתרחשת החוויה בצורה הרמונית ונעימה בהתאם לתפיסתכם. סמלים שליליים ותמונות בעלות תוכן אפל עשויים לערער את הנפש במצבה העדין. לעומת זאת, סמלים, תמונות ואובייקטים משרי הרמוניה, שלווה והשראה יאפשרו לרוח שלכם להתרומם ולנסוק אלעל.

כוונה/תכנית פעולה

הכינו את עצמכם לקראת החוויה באמצעות עבודה עם הכוונה שלכם. חדדו לעצמכם את הציפיות שלכם. מה הייתם רוצים להפיק מהחוויה? איזה נושאים בלתי פתורים יש כרגע בחייכם שהייתם מעוניינים לעבוד עליהם? הכינו לעצמכם תוכנית פעולה לסוג העבודה שאתם מעוניינים לערוך במהלך החוויה. האם אתם מעוניינים להקדיש את החוויה שלכם לעבודה רוחנית, פסיכולוגית, פילוסופית, יצירתית, חיבור אנושי, חיבור לטבע, חיבור לגוף או משהו אחר? כמובן, ברוב המקרים לא קורה שום דבר נורא משימוש אקראי בפסיכדליה, עם זאת, בטווח הארוך כוונה ותוכנית פעולה שומרות עלינו בדרך של לימוד והתפתחות ושומרות מפני חוויות שליליות שכן הן ממקדות את תשומת הלב בעבודה חיובית.

השעות והימים שאחרי

אחד הגורמים החשובים באינטגרציה של החוויה הוא המקום אנחנו מעניקים לחוויה הפסיכדלית בחיינו. חוויות פסיכדליות לוקחות אותנו למסע לתוך עומקי הנפש והתודעה. החזרה מהם צריכה להתבצע באופן איטי והדרגתי, בדומה לאופן בו אנו מחזירים אמודאים שירדו למעמקי הים. חזרה מהירה מדי עלולה לגרום לתובנות השבריריות שהעלנו עימנו להתפקע כמו בועות. טימותי לירי גרס שלחוויה פסיכדלית יש להקדיש לפחות שלושה ימים. אחד של התכווננות לקראת החוויה, השני עבור החוויה עצמה, והשלישי עבור אינטגרציה שלה.

הימים והשעות שלאחר החוויה הם זמן חשוב ורב עוצמה שיכול לשמש להפנמה, הטמעה והמשך עיבוד של התובנות שנתקבלו במהלך החוויה.

מה לא לעשות: להכנס לאתרי חדשות, לבלות ברשתות חברתיות, לבלות זמן עם אנשים זרים או כאלו שאיננו חשים עימם בנח, להמצא במקומות שאנחנו מרגישים בהם שלא בנח, לעשות עבודה שאנחנו לא נהנים ממנה.

מה כן לעשות: לכתוב (כתיבת טריפ-ריפורט, דו"ח אישי על החוויה, היא פרקטיקה מומלצת ביותר). לצייר. לנגן. להיות עם אנשים אהובים. לנוח. לתרגל מדיטציה, יוגה, קונג-פו, ג'אגלינג, או כל פרקטיקה תודעתית-גופנית אחרת שאתם עושים. לאכול טוב ובתשומת לב.

לעשות את השיעורים

השיעורים שמתקבלים בחוויות פסיכדליות הינם לעיתים קרובות זיקוק של המסע. הם מפתח המאפשר להכניס את האיכויות של החוויה לתוך חיי היום יום. לכן חשוב להתייחס אליהם בתשומת לב ולטפחם. אם כתבתם טריפ ריפורט, השאירו שם סקשן שנוגע להוראות. אם לא, אפשר להקדיש יומן שבו אנחנו שומרים את השיעורים התובנות שקיבלנו, חוזרים אליהם מפעם לפעם ועוקבים אחר יישומם בחיינו.

תדירות

פרק הזמן שאנחנו מאפשרים לעצמנו בין חוויה אחת למשנתה הוא בעל חשיבות רבה. ככלל, שהות ארוכה יותר בין חוויה לחוויה מגדילה את הסיכוי שכל חוויה תהיה בעלת משמעות. כשאנחנו חוזרים לבקר את המימד הפסיכדלי באופן תדיר מדי, בלי שהספקנו עדיין להטמיע את השיעורים שקיבלנו בפעם הקודמת, ובלי שמשהו השתנה בחיינו, נתקל שוב ושוב באותם נופים פנימיים ונקבל שוב ושוב את אותם השיעורים. לעיתים קרובות הדבר יוביל אינדיבידואלים שגילו את העולם הפסיכדלי והסתערו עליו במהירות גם לאבד במהרה את עניין בו ולעזוב את העבודה הפסיכדלית, בעוד שדווקא מי שנכנס אליו בהדרגה יותר, הסיכוי שלו להתמיד בעבודה פסיכדלית לאורך שנים רב יותר. לכן, למרות שבשימוש  טקסי מסוים עשויה להיות חשיבות דווקא לשמירה על רציפות העבודה, ישנן סיבות טובות לעקוב אחר ההמלצה של סטולארוף לא לגשת לחוויה נוספת עד שלא עובדה הקודמת ויש צורך מהותי בחוויה קודמת.

שלוש הצעות לסדר היום עבור מחקר משני התודעה

השילוב הנפיץ בין סמים למדיה חברתית, שיח זהויות פסיכואקטיבי, וגם כיצד תרם משרד הבריאות לטוהר הנשק של התרבות הפסיכדליה הישראלית

בעולם מתוקן, כזה שבו תחום מחקר הסמים לא היה סובל מסטיגמות ואפליה המבוססות על בורות ומוסרנות, הייתה כבר מזמן צריכה לצוץ לה דיסציפלינה אקדמית המוקדשת לחקר משני התודעה ותרבות שינוי התודעה. בדיוק כמו שיש לנו מחלקות ללימודי מגדר, לימודי גזע ואתניות, לימודי תרבות החרשים או לימודי תרבות צרפת, גם הנושא הזה ראוי לשדה מחקרי עצמאי משלו. במסגרת דיסציפלינה כזו יהיה מקום לא רק למחקרים על נזקים שמעוררים סמים שונים אלא גם על ההקשרים התרבותיים השונים של השימוש במשני תודעה, וטכניקות לשינוי תודעה, במסגרת התרבות האנושית. מחלקה כזו תהיה מחלקה מולטי-דיסציפלינרית מהיסוד שתשאב ותדבר עם שורה של תחומים כמו רפואה, פסיכולוגיה, היסטוריה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, למודי הספרות ולמודי הטכנולוגיה. היא תהווה צומת שמחבר את כל השיחים הללו לשיח כללי על משני התודעה והתפקיד שלהם בחיי האדם.

הרוב הגדול של בני האדם על הפלנטה עושה שימוש במשני תודעה אלו או אחרים. כל שנה מעבירים בני אדם מיליארדים על מיליארדים של שעות במצבי תודעה אלטרנטיבים שמעוצבים על ידי מגוון של משני תודעה, חוקיים ולא חוקיים, מאלכוהול, קפה וריטאלין ועד קנביס, פטריות וקוקאין. יש בעולם יותר משתמשי סמים מצרפתים, ובכל זאת יש חוגים ללמודי תרבות צרפת אבל לא חוגים ללמודי תרבות הסמים. אנשים מבלים זמן רב יותר עם חומרים משני תודעה מאשר שהם מבלים בקריאה או בצפיה באומנות ומייחסים לאלו השפעה מהותית על חייהם לא פחות מלספרות או האומנות, ובכל זאת יש חוגים רבים ללמודי הספרות או ללמודי ההיסטוריה של האמנות אבל אין אף חוג ללמודי תרבות שינוי התודעה (ולא, אני לא מדבר על חוגים לפסיכיאטריה).

ישנם כתבי עת מדעיים העוסקים בנושאים ספציפים למדי כמו כתב עת שמוקדש כולו לחקר הפחמן, כתב עת שמוקדש ללימודי המשך של אנשי מקצוע בתחום הרפואה או כזה שעוסק בגישות פמיניסטיות לביואתיקה, אבל אין כתב עת אחד שמוקדש לחוויה הפסיכדלית ויש רק צדיק בסדום אחד שפתוח באופן מוצהר לחקירות אינטרדיסציפלינריות על סמים (The Journal of Psychoactive Drugs שהתחיל את דרכו בהייט אשבורי של הסיקסטיז כ-Journal of Psychedelic Drugs). כתבי העת שכן מוקדשים לסמים מקובצים תחת הכותרת הבעייתית והמוטה של substance abuse. אין לימודים של שימוש שגור, נורמלי וסביר בסמים פסיכואקטיבים כפי שעושים הרוב הגדול של האנשים בעולם. ההנחה היא מראש שהשימוש הוא שימוש לרעה ונקודת המבט היא פתולוגית מבסיסה.

המצב המעוות שבו תחום ידע שלם סובל מקיפוח משאבי בולט כל כך מוביל לכך ששאלות בסיסיות בתחום אינן נשאלות ומצד שני לכך שיש גם הזדמנויות יוצאות דופן למחקר וחידוש. בתקופה שבה מתגברת בעולם כולו ההכרה כי המלחמה בסמים הייתה כשלון מהדהד, ושממשלות רבות עוברות לגישות אלטרנטיביות כמו דה-קרימינליזציה, לגאליזציה ומזעור נזקים, עושה רושם שיש גם אפשרויות חדשות עבור תחום מחקר הסמים (Drug studies) המתהווה. הנה כמה רעיונות למחקרים אפשריים בחוג אקדמי היפותטי שכזה.

סמים ומדיה חברתית

socialdrugs1השילוב של מדיה חברתית וסמים הוא אחד השילובים הנפיצים של העידן המודרני. הוא נפיץ בגלל שהמדיה החברתית מנפצת את גבולות הזמן חלל שבתוכן, באופן מסורתי, מתקיימות חוויות של שינוי תודעה באמצעות סמים, והדבר הזה מסוכן למדי, במקרים רבים יותר מהסמים עצמם. הוא מסוכן מפני שחוויות סמים מובילות את המשתמש למצב תודעה אלטרנטיבי למצב התודעה השגור והמפגש של מצב התודעה הזה עם המרחב האינטרנטי הוא רגיש. כל עוד משנה התודעה נמצא בסביבה הפיזית והחברתית המיידית לו ושותפה לשינוי התודעה שהוא עובר ההתנהגות שלו מתקבלת בהבנה – אחרי הכל לרוב הם שותים איתו בירות בבאר או מעשנים איתו בסלון של חבר. הדברים השונים שהמשתמש עשוי לפלוט כאן מתקבלים כאן במסגרת הקשר מסוים ומקומי. הם נאמרים ונשכחים.

המצב הופך לשונה בתכלית עם כניסת המדיה החברתית שמאפשרת לסם לדברר את עצמו לתוך חלל לא מוכר, המורכב מאנשים זרים, ובכל מקרה מאנשים שאינם שותפים להקשר שבו נאמרו הדברים. חלל שבו הדברים נותרים כתובים על הקיר גם כשמצב התודעה חלף עבר. כל זה הופך להיות חמור יותר בשל הנטיה הטבעית של סמים מסוימים לשחרר את חרצובות הלשון של האדם, ולתת ביטוי למצב התודעה החדש – אלכוהול, קוקאין, ריטלין, אקסטזי, קנביס – כולם חומרים שיכולים להעצים את הצורך בביטוי עצמי בלתי מרוסן המשקף את השפעתם, והם לא היחידים.

אצל הרבה אנשים כבר ידוע שאסור לכתוב סטטוס בפייסבוק כשאתה שיכור. בדצמבר האחרון פורסם שפייסבוק מפתחים תוכנה שמזהה בתמונה אם המשתמש מצולם שיכור ושואלת אותו לפני שהוא מפרסם אם הוא בטוח שהוא רוצה שהבוס או אמא שלו יראו את התמונה הזו.

הפיתוח השימושי הזה, דוגמה נהדרת לאופן בו טכנולוגיה יכולה לסייע לנו לנהל את האפשרויות הבלתי צפויות שהיא יוצרת, אפשרי כנראה על ידי ניתוח צבע הפנים ואולי גם הבעות פנים שונות בתמונות. מה שנמצא למרבה הצער עדיין מחוץ לתחום האפשרות הטכנולוגי הוא לזהות האם כותבי סטטוסים נמצאים תחת השפעת סמים מסוימים.

בהקשר הזה הייתי שמח לדעת איך משפיעה צריכת הסמים של אנשים על האופן שבו הם מתבטאים במדיה החברתית. איזה סמים הכי גורמים לפאדיחות ברשתות חברתיות ואיזה דפוסי שימוש יש לאנשים ברשתות חברתיות כשהם תחת השפעת סמים. האם יש סמים מסוימים שתומכים בשימוש ברשתות חברתיות – כמו ששתיית אלכוהול תומכת בעישון טבק – חומרים שגורמים לאנשים להכנס לרשתות חברתיות ולבלות בהן זמן רב או לחלופין לצאת מהן ולשכוח אותן. הריטלין למשל עוזר לאנשים להתרכז בלימודים ולא להכנס למדיה החברתית, אבל לפעמים הוא גם יכול לגרום לאנשים להכנס למדיה החברתית ולהתקע בה למשך שעות ארוכות. לעומת זאת חוויות פסיכדליות מאופיינות בכך שהן משכיחות מהאדם לגמרי את קיומה של המדיה החברתית, וגורמות לעולם הממוחשב להרגיש זר ומוזר, כזה שגם אחרי שהמסע מסתיים די מוזר לשוב אליו.

לפני שנתיים הפכה לויראלית ברשת כתבה על אמן שצייר את עצמו תחת השפעת סמים שונים, מפטריות ומריחואנה עד קוקאין, ריטלין וזנקס. היה יכול להיות מעניין לעשות מחקר דומה על האופן שבו משתנים הסטטוסים שכותבים אנשים בהשפעת הסמים השונים שהם צורכים. וגם היה יכול להיות מעניין לראות איך הם מגיבים לסטטוסים של אנשים אחרים כאשר הם על סמים. סמים מסוימים שמעוררים אהבה בוודאי משנים מאוד את דפוסי הענקת הלייקים ברשתות חברתיות. אדם שמתנסה ב-MDMA למשל עשוי לעבור על הניוזפיד שלו, לחוש  אהבה עצומה לכל אחד ממכריו ולעשות לייק לכל פוסט ופוסט שיקרה בדרכו. זה אולי לא השימוש המוצלח ביותר בחומר משנה תודעה, אבל הוא לפחות לא מביך או מזיק מדי. לעומת זאת אם יכתוב סטטוס על האהבה הרבה שהוא חש לכל חברי הרשת החברתית זה בהחלט עשוי להסתיים למחרת בתחושת מבוכה.

זהויות של תרבויות פסיכואקטיביות

תרבויות אלכוהול. באר בתקופת היובש בארה"ב.

תרבויות אלכוהול. באר בתקופת היובש בארה"ב.

כולם יודעים ששימוש בסמים קשור הדוקות לחברה. צריכת סמים היא ארוע חברתי. אנשים צורכים סמים במשותף באירועים חברתיים, מתחברים על רקע של שימוש בסמים וגם לפעמים מתרחקים זה מזה על רקע של חוסר התאמה בהעדפות צריכת הסמים. בני אדם נוהגים להפגש סביב שימוש במשני תודעה, מקבוצות השתיינים של בתי הקפה, דרך החבורה בבאר המקומי, המתמסטלים בקופי-שופס או הרוקדים במסיבות אסיד. כל חומר משנה תודעה יוצר סביבו קבוצה סוציולוגית מוגדרת עם תרבות משלה.

למשל חובבי אלכוהול שונים מחובבי קנביס ואלו גם אלו שונים מחובבי קפה, ששונים מחובבי תה, ששונים מחובבי הקוקאין או הריטלין. כמובן שיש חפיפות בין הדברים הללו ורוב האנשים צורכים יותר מחומר אחד, ובכל זאת ניתן לומר שלכל אחד מהחומרים הללו יש סוג של תרבות שנוצרת סביבו. ואכן קל לראות שלאלכוהול ולקנביס יש תרבויות מאוד שונות עם אתוס מאוד שונה, כמו גם לקוקאין ולאסיד ולכל סם וסם. אפילו לריטלין, שנהוג לתפוס אותו כחומר רפואי שהשימוש בו אינסטרומנטלי לחלוטין יש תרבות משלו – תרבות של סטודנטים שלומדים בקצב לקראת הבחינות או של היפסטרים תפרנים שמסניפים אותו בשירותים כי אין להם כסף לקוקאין.

בהקשר זה היה יכול להיות מעניין לבחון את נושא ההעדפות למשני תודעה ספציפים מה גורם לאנשים לבחור בחומר אחד ולא באחר. עד כמה הדבר הזה קשור למשיכה למצב תודעה מסוים ועד כמה לתיוגים חברתיים ולסביבה החברתית? מה המבדיל והמשותף בין האתוסים של צריכת משני תודעה בתוך כל תתי התרבויות הללו? ובנוסף, סמים שונים גורמים לאנשים לראות את העולם בצורה שונה. היה מעניין לבדוק איזה הבדלים סוציולוגים מובחנים ניתן לאתר בין משתמשי סמים שונים מבחינת היחס לשאלות פילוסופיות, דתיות, מוסריות, חברתיות ופוליטיות? כיצד משנים סמים שונים את היחס האל הזולת, אל האני ואל המציאות? איך חיים של שתיית אלכוהול משפיעים על השקפת העולם של אדם לעומת חיים של עישון קנביס או חיים של צריכת ריטלין?

תרבות קנביס. קופי שופ אמסטרדמי.

תרבויות קנביס. קופי שופ אמסטרדמי.

לבסוף, מה גורם לסמים מסוימים לחולל סביבם קהילה ותרבות יותר קוהרנטית (פסיכדלים) ולאחרים להיות כמעט חסרי יומרה קהילתית או תרבותית (פרוזאק, או ריטלין נניח). מה מאפיין תרבויות כאלה אחת מול השניה, והאם העיסוק בתרבויות שונות של משתמשי סמים לא חושף בפנינו את החברה של עידן המלחמה בסמים כחברה שבה חבורות אנשים מסוימות והשקפות עולמם מקבלות לגיטימיות ואילו אחרות נרדפות עד חרמה (אלכוהול על פני גאנג'ה למשל). אם נלך עוד כמה צעדים בכיוון הזה כבר נמצא, כך נדמה, מרחק קצר מצירוף התחום הפסיכדלי לשיח הזהויות, כי הרי גם לצרוך את הסם החביב עליך בלי לחשוש מרדיפה על ידי המשטרה זו פריבילגיה.

הקנביס הרפואי ושינויים בהרגלי העישון הישראלים

ויש מחקר אחרון ומקומי שאפשר להציע. בזמן האחרון התחלתי לשים לב שיותר אנשים בישראל מעשנים נקי, כלומר, קנביס נקי בלי טבק. בסה"כ זו תופעה מבורכת ויש בה היגיון מכיוון שלהכניס טבק לתוך ג'וינט בעיקר מבטל ומלכלך את ההשפעה של הקנביס. קנביס מעיף, טבק מקרקע, והשילוב ביניהם לעיתים קרובות מפיל את המשתמש איפשהו באמצע. מה שמעניין בשינוי הזה הוא שהמגמה הזו החלה להתרחש במקביל לכניסה של הקנביס הרפואי לשוק הישראלי. הסטטוס הרפואי של הקנביס כתרופה גרם להוצאתו של הטבק מהמשוואה, כך שהפציינטים של קנביס רפואי מקבלים אותו מגולגל נקי, בלי טבק. בשנים האחרונות כל מיני ג'וינטים נקיים כאלה של משרד הבריאות התגלגלו להם לכל מיני אירועים חברתיים ברחבי הארץ. (כולם יודעים הרי ש"רפואי" זה התואר הכי יוקרתי שניתן לתת לחומר בשוק הסמים הישראלים). רבים מהמעשנים הקאזואלים שהגיע לידיהם ג'וינט רפואי של קנביס חזק ונקי ראו כי טוב, ובאופן זה נפתחו עיניהם לגבי ההשפעות הפסיכדליות של הקנביס. פתאום הם הבינו שהחומר הזה לא רק מפיל, הוא גם יכול לפתוח את הראש. חלק מהמעשנים הללו שינו בעקבות המפגש הזה את ההרגלים שלהם, ואולי באופן זה חל לו איזה שינוי סוציולוגי מעישון בסגנון אירופאי (רוב האירופאים מעשנים בדרך כלל מעורב עם טבק) לעישון בסגנון אמריקאי (שם נהוג לעשן ירוק נקי). השינוי הזה בוודאי היה בעל השפעות על תרבות העישונים המקומית והיה מעניין לעקוב אחריו ולראות איך המעבר לעישון נקי השפיע על חוויות המעשנים – איזה יתרונות בריאותיים גלומים בו (למשל חוסר עישון הטבק), אילו סיכונים פוטנציאלים גלומים בו (המריחואנה כאמור פוטנטית בהרבה כמעשנים אותה ללא טבק) וכיצד הוא השפיע על התפיסה של המשתמשים לגבי הקנביס, ההשפעות שלו והדרכים הנכונות לעשות בו שימוש.

חקר הסמים המתחדש

מחקרים מהסוג שציינתי מעלה יכולים לעזור לנו להבין יותר לעומק את האופן שבו סמים מתמשקים עם החברה והתרבות בעולם האמיתי, לא בעולם מדומיין שבו קנביס וספיד הם סמים אבל אלכוהול וריטלין הם לא, ושבו כל מי שמודה בשימוש ב"סמים" הוא מטרה לפתולוגיזציה ותיוג כסוטה חברתית. למרבה השמחה, עושה רושם שבמקביל לעליית תנועת הלגאליזציה העולמית ולביקורת המתגברת על המלחמה בסמים ישנה גם פתיחות גדלה לדיון כנה ואמיתי על משני תודעה. אולי יום אחד בעתיד הוא יוביל ליצירת מחלקות כמו Drug Studies או Psychedelic Studies. מותר לחלום.

 

 

 

אימבציל או צבוע: על עמדותיו של שארל בודלר בעניין החשיש והיין

מספר מחברי מועדון החשישאים. 1843.

מספר מחברי מועדון החשישאים. 1843.

כשכבשו חייליו הצרפתים של נפוליאון את מצרים ב-1798 נתקלו במנהג מקומי שמיהר ללכוד את תשומת ליבם: מאכל חשיש. החומר הירקרק שמופק מהשרף של צמח הקנביס הפך במהרה לפופולארי אצל החיילים המשועממים והמחפשים שעשוע כלשהו על מנת להעביר בו את זמנם. מצרך החשיש הפך נפוץ מספיק בשורות הצבא הצרפתי כדי שתצא פקודה האוסרת על השימוש בו. כמובן שרובם המכריע של החיילים לא שם ליבו לפקודה זו, והמשיכו לצרוך את החומר. כשחזרו החיילים לצרפת הם הביאו איתם את המנהג.

הסם החדש, שהסיפורים עליו יצאו למרחוק, עורר התעניינות רבה בחברה הצרפתית של אמצע המאה התשע עשרה. קצת כמו ארצות הברית של שנות החמישים והשישים, צרפת הפוסט-נפוליאונית הייתה מצויה בהתפכחות כואבת מהעידן הרציונאלי וההרס שנזרע בחסותו ברחבי אירופה. העניין של הרומנטיקה והתנועה הדקדנטית בחלום ובאי-רציונלי, הובילו אמנים ויוצרים רבים להתעניין במצבי תודעה חלופיים. בין המשוררים והסופרים שנמנו על מועדון החשישאים, מועדון בוהמייני למאכל חשיש שפעל בפריז באמצע המאה ה-19, נמנים השמות הגדולים של הספרות הצרפתית בת התקופה, שמות כגון אלכסנדר דיומא, אונרוה דה באלזאק, שארל בודלר וויקטור הוגו. למעשה רוב הסופרים הללו לא התנסו בחשיש יותר מפעמים ספורות, ורק על מנת על מנת לספק את סקרנותם. בין היחידים בחבורה זו שהתנסו בחשיש יותר מפעמים ספורות היו תאופיל גוטייה והפסיכיאטר ז'אן ז'וזף מורו, חלוץ המחקרים הפסיכיאטרים על חומרים פסיכדלים, שסיפורו ראוי למאמר נפרד.

כך או כך, הסיפור של הפסיכונאוטים הפריזאים בני המאה התשע עשרה מעניין משום שהוא מייצג את הפגישה הראשונה של התרבות המערבית המודרנית במשני תודעה פסיכדלים וניתן ללמוד ממנו רבות על הגישות שימשיכו ויתפתחו בהמשך בחברה המערבית לגבי משני תודעה פסיכדלי. (רבים מהקוראים בוודאי ירימו גבה על כך שאני מכנה את החשיש חומר פסיכדלי. על כך יש להעיר שבמינונים ובאופנים בהם צרכו אותו הפריזאים של המאה ה-19 יצר החשיש אפקטים פסיכדלים רבי עוצמה. התיאורים של החברים במועדון החשישאים שנהגו לאכול כמויות גדולות [שמונה גרם בבת אחת], הם של טריפים שנמשכים שעות ארוכות אם לא ימים שלמים ושכוללים תמורות תודעה מרחיקות לכת).

מספר מחברי מועדון החשישאים כתבו על חוויות החשיש שלהם. אלכסנדר דומה וגוסטב פלובר עשו שימוש בחשיש במסגרת עלילות הספרים שלהם. ז'אן ז'וזף מורו כתב על הנושא בספר מדעי, ואילו תיאופיל גוטייה פרסם חיבורים אישיים ופואטיים על הנושא. עניין מיוחד ניתן למצוא בכתביו של המשורר והמסאי הצרפתי הנודע שארל בודלר על תימת החשיש, בעמדתו בעניין החשיש ובקשר בינה לבין עמדתו בסוגיית היין.

כתביו של בודלר בנושא החשיש מרוכזים בכרך שכותרתו "גני העדן המלאכותיים" שראה אור ב-1860 ושתרגום שלו שפורסם בעברית בשנת 2004. הספר כולל מספר מסות שהחשובה שבהם הוא החיבור "על החשיש" בו ניתן למצוא את התיאור המוקדם הממצה ביותר להשפעות החשיש. בודלר מתאר שם באופן פואטי ומדויק למדי, ברוב המקרים, רבות מהתופעות הנוטות להתרחש בהשפעת החשיש: שינויים בתפיסת הזמן חלל, סינסתזיה ושינויים אחרים בתפיסה החזותית והשמעית, נטיה לפרצי צחוק, הקסמות מפרטים קטנים ויומיומיים, שקיעה בחלומות בהקיץ ואף תופעות מוכרות פחות כמו תחושת הקור העזה המתפשטת לעיתים בגוף, תחושת המוזרות והחשש להיות מטריד את הזולת. הטקסט של בודלר הוא אחד התיאורים הראשונים של אפקטים פסיכדלים קלאסיים שהרבה כל כך נכתב עליהם מאז, במיוחד מאז החצי השני של המאה העשרים. מה שהופך אותו לרב ערך כל כך הוא בין השאר העובדה שבודלר ביצע לצורך הכתיבה עבודת תחקיר דקדקנית שכללה קריאה של הספרות שהייתה קיימת בזמנו בנושא החשיש, וראיון עם רבים מצרכני הסם. ועם זאת, באופן מפתיע, היחס שמגלה בודלר למשחה הירקרקה הוא שמרני ודוגמטי באופן מטלטל, במיוחד כשמשווים אותו ליחס שלו אל היין.

בודלר והחשיש

תומך נלהב באיסור החשיש. צ'ארלס בודלר.

תומך נלהב באיסור החשיש. שארל בודלר.

היחס השמרני של בודלר אל החשיש (שאליו הוא מתייחס כ"רעל", ו"כלי שטני") מפתיע במיוחד כשלוקחים בחשבון את הדימוי שלו כמשורר מסומם ופרוע. בערך על בודלר בוויקיפדיה העברית מצוין, למשל, שבודלר התמודד עם הדכאון שלו "באמצעות נטילת סמים כאופיום וחשיש" ושעד שנות החמישים הביטה בו הביקורת בעין לא יפה בשל  התדמית שלו כ"מסומם". עם זאת, בניגוד לתדמית המסוממת של בודלר, הוא כנראה לא עשה שימוש בחשיש יותר מפעמים בודדות. המחקר שלו מבוסס כמעט כולו על העדויות ששמע מאוכלי חשיש אחרים. אולי בעובדה זו ניתן לגלות חלק מהסיבה לעויינות של בודלר כלפי החשיש שגרמה לו לתמוך באיסורו בתקופה שבה היה עדיין חוקי:

"התוכלו להעלות על דעתכם מדינה שבה כל התושבים צורכים חשיש? איזה מין אזרחים יהיו אלו? איזה מין חיילים? איזה מין מחוקקים? אפילו במדינות המזרח, שם השימוש בו נפוץ, ישנן ממשלות שראו צורך לאסור את החשיש. למעשה אסור לאדם להתערב עם התנאים הבסיסיים של קיומו, תוך כדי התגרות בהרס שכלו ובמוות, ולזעזע את שיווי המשקל בין חושיו לבין הסביבה שבהן עליה לפעול; בקצרה, לקרוא תיגר על גורלו ולהחליפו בוודאות חדשה."[1]

החשיש הוא עבור בודלר עסקה פאוסטיאנית עם השטן. הוא רואה בצרכני החשיש עבדים, ומזהיר מתוצאות השימוש ארוך הטווח בו. במקום מסוים בחיבורו מציע בודלר לקורא להזכר במלמות', דמות הלקוחה מרומן גותי פרוטסטנטי, אשר מכרה את נשמתה עבור 150 שנים נוספות של חיים, אך מתחרטת במהרה על בחירתה ונידונה לנדוד את האדמה בחיפוש אחר מי שישחררה מעסקה זו. החשיש, כגן עדן מלאכותי, הוא שקר, גניבה בלתי חוקית של רגעי עונג ושמחה שתוצאתה הבלתי נמנעת היא עונש קשה שהטבע יטיל על החוטא. בגישה זו ניתן לגלות את אתיקת העבודה הפרוטסטנטית, ומסיבה זו משווה בודלר את החשיש לקסם – קיצור דרך שמאפשר לאדם להשיג באופנים בלתי כשרים את מה שאל לו להשיג אלא בעבודה קשה או בכלל לא. תלאות הקיום הופכות כאן אצל בודלר לאידאל והוא מבהיר כי "כל אדם הדוחה את תנאי החיים מוכר את נשמתו."[2] "ברצונו להיות אלוהים, נופל האדם במהרה, כתוצאה מחוק מוסרי שאין לפקפק בו, נמוך יותר מכדי טבעו האמיתי."[3] מצב זה, מבהיר בודלר, תקף כלפי כל משני התודעה ואף עבור "השפעותיהן המופלאות" של חומרים כמו אתר וכלורופורם.  חשיש, מסכם בודלר הוא "התאבדות איטית: כלי נשק הלח תמיד מדם והמשתוקק תמיד לירות. אין אדם רציונלי אחד היכול לחלוק על כך."[4]

בסיום דבריו מציע בודלר פסקה המדגימה את תחושהת התנשאות המדהימה שהוא מייחס בחיבורו לצרכני החשיש. כך הוא מסביר שבעוד שהמוני העם הוולגרים פונים לסמים על מנת לספק את רצונם בהתנשאות והתעלות הרי ש"אנחנו הפילוסופים והמשוררים התחדשנו בנשמותנו על ידי עבודה ומחשבה מתמידות. על ידי התרגול החרוץ של של כח הרצון שלנו והנאצלות התמידית של כוונתנו, יצרנו גן יפה באמת עבור עצמנו."[5] מונולוג האנטי-סמים הזה אף מוביל את בודלר האתאיסט לחזור אל עולם הדימויים של הדת, כשהוא טוען שהפניה שביכולתו של כל אדם לזכות בגן עדן באמצעים כשרים וטבעיים, ומכאן שאסור לו למכור את נשמתו ולפנות לפרמקולוגיה וכישוף. "מה שווה גן העדן, אם הוא בא במחיר גאולתנו הנצחית?"[6]

בודלר והיין

ההתנגדות של בודלר לחשיש ולמשני תודעה אחרים נחרצת וגמורה כל כך שהקורא עשוי להשתומם כאשר שבשלב מאוחר יותר בספר "גני העדן המלאכותיים", בחיבור על היין, נתקל הקורא בשיר הלל להשפעותיו משנות התודעה של זה. כך, בעוד שהחשיש הוא כלי שטני, אל היין מציע בודלר להתייחס כשווה בין שווים, שכן למעשה הוא ממש "כמו אדם".[7] כשבודלר כותב על יין הוא מתקשה שלא להתפייט:

"אני נשמתה של מדינתך, החצי האבירי שלה, חציה הצבאי. אני התקווה של כל יום ראשון. העבודה מעניקה שגשוג לימיך, והיין עושה את ימי הראשון שלך שמחים. כשהמרפקים על שולחן המשפחה, עם שרוולים מקופלים תמצא בי שמחה גאה ואושר אמיתי. אני אשים אור בעיניה של אישתך המזדקנת, המלווה הנצחית של צערך ותקוותיך הנושנות. אני ארכך את מבטיה ואחזיר את ברק הנעורים לאישוניה."[8]

בודלר לא מסתפק רק בלהלל את כוחו של היין אלא גם מקלל את כל שמעזים לפקפק בו: "קללה על אותם לבבות אנוכיים האטומים לסבל אחיהם והנותרים חרשים לשיר זה! [שירו של היין]."[9]  המשורר המוסרני שבשלב מוקדם יותר בספר התריע נגד הכשלון המוסרי שמציע החשיש, לועג כעת למתנזרים ליין, מאשים אותם בדוגמטיות, וטוען שכל מי שאינו שותה הינו "אימבציל או צבוע."[10]

לקראת סיום חיבורו על החשיש והיין מסכם בודלר את עמדותיו בנושא ההבדל בין החשיש והיין:

"יין מעצים את כוח הרצון שלנו; חשיש מחסל אותו. יין תומך בגופנו; חשיש הוא נשק להתאבדות. יין הופך אנשים לנעימים וחברותיים; חשיש מבודד. האחד ממריץ, השני עצלן בטבעו. (…) בסופו של דבר, יין הוא עבור אלו שעובדים והרוויחו ביושר את הזכות לשתות אותו. חשיש שייך להנאות המתבודדות; הוא הולם יותר מכל בטלנים אומללים. יין הוא שימושי ומניב פירות טובים, חשיש הוא חסר תועלת ומסוכן."[11]

אימבציל או צבוע?

אני משער שרבים מהקוראים נוחרים כעת בבוז כלפי דמותו הדמיונית של בודלר. העמדות הנחרצות שהוא מציג על חשיש כחומר מסוכן, עצלני, מתבודד וחסר תועלת ובניגוד אליו את היין כבריא, חברותי, ושימושי הינן מוטות תרבותית באופן ברור כל כך, שהן לא יכולות שלא לעורר גיחוך, בוודאי אצל מי שבקיאים בשיח לגבי אלכוהול וקנביס בתחילת המאה העשרים ואחת.

קשה להבין איך בודלר כשתיין מושבע ונלהב יכול להיות ביקורתי כל כך כלפי צרכני החשיש, ולבוז להם בהתנשאות רבה כל כך. הפסקה המסיימת של החיבור על החשיש והיין טוענת ש"קשה לראות מדוע אדם רציונלי ואינטיליגנטי ידרש לאמצעים מלאכותיים על מנת להגיע למצב של חסד פואטי, מאחר שהתלהבות וכח רצון הם כל מה שדרוש על מנת לגעת בקיום העל-טבעי."[12] האם בודלר כל כך עיוור שהוא לא רואה שזה בדיוק הדבר שלו משמש היין שאותו הוא משבח במילים נשגבות כל כך? כיצד הוא מרשה לעצמו להתנשא על צרכני החשיש כ"משורר" הנוגע בנשגב בכח רצונו בלבד, כאשר הוא מודה בפה מלא שהוא חובב הטיפה המרה?

זוהי שאלה מעניינת שמובילה אותי לסיבת כתיבת הדברים הללו. אחרי הכל, למה בכלל להתייחס לשטויות שכתב על החשיש איזה משורר צרפתי לפני 150 שנה? סיבה ראשונה שניתן לתת לשאלה זו היא עניין היסטורי. הספר של בודלר הוא אחד החיבורים הראשונים שהתייחסו לחשיש באופן רציני ומקיף כל כך, ויתכן מאוד שהוא הראשון שהשווה את השפעותיו לאלו של האלכוהול. בכך הוא טקסט חלוצי שמציג כמה מהטיעונים העיקריים שיהפכו בהמשך לאבני היסוד של הדיון על הקנביס והפסיכדלים בכלל. מעבר לכך, לבודלר יש עדיין בחוגים מסויימים תדמית של משורר מסומם ומגניב ששובר מוסכמות, תדמית שעומד בסתירה גמורה לעמדות הדוגמטיות שהוא מציג לגבי היין והחשיש בחיבורים שלו בנושא. רוב האנשים זוכרים שבודלר עישן חשיש, אבל נוטים לשכוח שהוא היה מתנגד נחרץ שלו. זו סיבה נוספת להעמיד דברים על דיוקם.

סיבה שניה, וחשובה יותר, לכתוב את הדברים הללו היא לנסות להבין למה בודלר כתב את הדברים הללו כפי שכתבם. בניגוד למשתמע מהכותרת, אני לא חושב שבודלר היה אימבציל או צבוע. לעומת זאת אני חושב שהוא נפל למלכודת פסיכולוגית נפוצה שגורמת לאנשים להלל את הסמים החביבים שלהם אבל למצוא דופי באלו שבהם אינם עושים שימוש ולטפול עליהם אנספור מגרעות.

אימבציל או צבוע. ג'ים דובין.

אימבציל או צבוע. ג'ים דובין, עליו השלום.

דוגמאות לאנשים שמשתמשים באופן באופן מופרז בסמים מסוימים אבל מעקמים את האף כשאחרים עושים שימוש כלשהו (אחראי או לא) בסוגים אחרים של סמים, אפשר למצוא בשפע. דוגמה טיפוסית אחת ניתן למצוא בהרצאה המאלפת של פרופ' נאט על האופן בו חוקים אוויליים חוסמים מחקר מדעי במשני תודעה, כאשר הוא מספר על ג'ים דובין, חבר פרלמנט פריטי ו"מדען" שעשה כל שביכולתו על מנת לתקוע מקלות בגלגלים של המחקר המדעי בפסילוסיבין. דובין, שהתנגד קטגורית לכל מחקר מדעי על חומרים האסורים בחוק בגלל שהאמין שאם הם אסורים בחוק יש לכך כנראה סיבה טובה, מת שנה שעברה מהרעלת אלכוהול (סם מסוכן עשרות מונים מפסילוסיבין, על פי הספרות המדעית) לאחר לילה של שתיה מרובה. גם בודלר שהזהיר כל כך מהשפעותיו המזיקות של החשיש מת בגיל 46 לאחר תקופה של שתיה מופרזת.

אם ניתן ללמוד איזשהו לקח מהסיפור של בודלר, זה אולי לזכור שהשפעות של סמים יכולות להיות מתוארות בצורות מאוד שונות, ותלוי מאוד מי המתאר. אם הייתם שואלים סופרים ומשוררים בני ימינו על האלכוהול והקנביס, איזה מהם מסוכן לבריאות ואיזה מהם טוב לה; איזה מהם מסייע ליצירתיות ואיזה חסר תועלת עבורה; איזה סם הופך אנשים לחברותיים ואיזה הופך אותם למתבודדים – סביר למדי שהייתם מקבלים תשובות הפוכות לאלו שנתן בודלר לפני 155 שנה. השפעות הקנביס והאלכוהול לא השתנו כנראה עד כדי כך מאז, אבל המבנה החברתי שסביבן והסטיגמות החברתיות בהחלט כן. וזו סיבה נוספת, כנראה, מדוע כדאי לקחת בערבון מוגבל עמדות נחרצות מדי לגבי "ההשפעה" של חומר מסוים. עד כמה שההשפעות של סמים קבועות וידועות, במובנים רבים הן גם נזילות ונתונות לפרשנויות ולפרמטרים חיצוניים שונים – עוד סיבה להיות ביקורתיים על הדברים השונים – חיוביים או שליליים – שמספרים לנו על ההשפעות של סמים.

[1] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 734-738).  . Kindle Edition.

התרגום שלי כאן ובשאר הציטוטים.

[2] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Location 741).  . Kindle Edition.

[3] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 742-743).  . Kindle Edition.

[4] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 758-760).  . Kindle Edition.

[5] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 798-799).  . Kindle Edition.

[6] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Location 791).  . Kindle Edition.

[7] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Location 2140).  . Kindle Edition.

[8] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 2150-2156).  . Kindle Edition.

[9] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 2160-2161).  . Kindle Edition.

[10] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 2190-2193).  . Kindle Edition

[11] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 2441-2445).  . Kindle Edition.

[12] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 2451-2454).  . Kindle Edition.

המאבק הקריפטו-אנרכיסטי, דרך המשי ולמה זה נוגע לכולנו

נשפט למאסר עולם בכלא ללא אפשרות לחנינה. רוס אלבריכט.

נשפט למאסר עולם בכלא ללא אפשרות לחנינה. רוס אלבריכט.

המלחמה במלחמה בסמים מניבה בשנים האחרונות כמה מהסרטים הדוקומנטרים הנוקבים והמרשימים של התקופה. הסרט Deep Web נוגע בסיפור של משני תודעה והפסיכדליה באופן שולי כביכול, אבל למעשה הוא קריטי לכל דיון על הההשפעות של מלחמה בסמים על החברה שלנו ועל הסכנה שהיא מהווה לדמוקרטיה ולזכויות האזרח. "דיפ ווב" מספר את הסיפור של "דרך המשי" אתר מסחר הסמים ששגשג ברשת האפלה (Darknet) עד שנסגר על ידי ה- FBI ב-2013. זה סיפור מרתק על התארגנות קהילתית של קריפטו-אנרכיסטים אידאליסטים שביקשו ליצור צורת תקשורת אלטרנטיבית המאפשרת לאזרחים לעקוף את מנגנוני הפיקוח והמעקב הממשלתיים ההולכים ומתהדקים באינטרנט. בדרך הם הצליחו להוריד בצורה משמעותית את שיעור האלימות הקשורה בסמים ובכך השיגו יותר משהשיגו עשרות שנים ומאות מיליארדי דולרים שנשפכו על המלחמה בסמים. אלא שכאן, כמובן, נכנסו לתמונה מדיה היסטרית, פוליטיקאים דמגוגים, ומשטרה ומערכת המשפט שתפסו להם שעיר לעזאזל: מתמטיקאי צעיר ומחונן בעל עקרונות ליברטיאנים בשם ראס אולבריכט שהיה כנראה חלק מגרעין הקהילה שהפעילה את האתר. בעזרת שיטות מלוכלכות, שקרים, מניפולציות, ומשפט מכור שכלל שימוש בראיות שהושגו באופן לא חוקי, הם הצליחו לצייר את אולבריכט כברון סמים מפוקפק וגזרו עליו למאסר עולם בכלא ללא אפשרות לחנינה. השוטרים שהכניסו את אולבריכט לכלא הודו אגב מאוחר יותר בגניבה מהאתר של ביטקוינים בשווי של קרוב למליון דולר ובשיבוש תהליכי חקירה (עוד עובדה שהשופטת הכריזה עליה כבלתי רלבנטית למשפט).

הסיפור של דיפ ווב מטריד במיוחד כי הוא הרבה מעבר לסגירה של איזה שוק למסחר חופשי במשני תודעה. הוא סיפור על משטרה ומערכת משפט שלא עוצרות באדום ועל האופן שהמלחמה הכושלת בסמים משמשת כאמתלה עבור סלילת הדרך לחברת מעקב בסגנון 1984 שנזקיה לחברה גדולים לאין שיעור מהנזק פוטנציאלי שעשוי לכל לסם כלשהו. במסגרת התהליך שהוביל לאולבריכט, עברו החוקרים על התיקון הרביעי לחוקה האמריקאית, עובדה שבית המשפט התעלם ממנה ולא הסכים אפילו לעסוק באי החוקיות שלה. בכך נוצר תקדים המקדם ומכשיר חברת מעקב שבה כל תקשורת שאנחנו עושים ברשתות האלקטרוניות מנוטרת, ובה לממשלה יש זכות לעיין בכל דבר שאנחנו כותבים בין אם לאחרים ובין אם לעצמנו.

המתכנת וההאקטיביסט ארון שוורץ  שהתאבד ב-2013 בעקבות תיק שנתפר לו באירוע של Creative Commons בשנת 2008. תמונה: וויקיפדיה.

המתכנת וההאקטיביסט ארון שוורץ שהתאבד ב-2013 בעקבות חקירה של הממשל האמריקאי של Creative Commons בשנת 2008. תמונה: וויקיפדיה.

אבל יש לסיפור גם סוף אופטימי. כמו נאפסטר, שלאחר סגירתו הופיעו מגוון שירותים המחליפים אותו, גם לדרך המשי כבר צצו אנספור תחליפים מתוחכמים יותר. הקהילה האנרכו-קריפטוגרפית הבנלאומית מתמרצת את פעילותה ליצירת כלי רשת שיחזירו לגולשי הרשת את האנונימיות שלהם וימנעו עולם שבהם כל תקשורת אלקטרונית שלנו מנוטרת על ידי הממשלה.

כמו המתכנת והאקטיביסט האינטרנט החופשי ארון שוורץ', ששם נפשו בכפו ב-2013 לאחר שהממשלה האמריקאית תפרה לו תיק ונכנס מאוחר יותר להיכל התהילה של האינטרנט, כך גם רוס אולבריכט הוא גיבור של מלחמה הניטשת בתקופתנו על שחרור האינטרנט משליטתם של התאגידים והממשלות ועל זכויות האזרח בעידן שבו מערכות שיטור חדלו להגן על האוכלוסיה והפכו לבריונים שמטילים עליה את חיתתם. תצפו בדיפ ווב, ותשקלו לתרום למאבק משפט חוזר עבור ראס אולבריכטזה המאבק של כולנו.

על סמים ואנשים – מחשבות מהחלל הפסיכונאוטי

 הפעם הראשונה

כמו כל מצב תודעתי ששונה מהמצב התודעתי הרגיל שלנו, מצבי תודעה פסיכונאוטים הם משהו שקשה לכתוב אודותיו הביתה ("הביתה", כלומר למצב התודעה הביתי והשגור). לכן אנחנו נוטים לבוא לחוויות סמים ראשונות מתוך תחושה של סקרנות, כשהדרך היחידה לללמוד היא להתנסות, לזנק מתוך מצב של חוסר ידיעה למצב של ידיעה.

 הפעם הראשונה שעושים סם חדש היא חציית סף, קפיצה לתוך חלל בלת ידוע שמתבהר רק כשנכנסים לתוך מרחב החוויה עצמו.

 אפשר לחקור הרבה אודות הסם הזה לפני שמתנסים בו. אפשר לקרוא אודותיו או לשאול על זה אפילו רגע לפני:

"בפעם הראשונה שעשיתי DMT אמרתי לעצמי - זה לא סם, זה קסם!". טרנס מקנה.

".בפעם הראשונה שעשיתי די.אמ.טי אמרתי לעצמי – זה לא סם, זה קסם!". טרנס מקנה.

כמה זמן אני ארגיש את זה?

 איך זה מרגיש?

איפה מרגישים את זה? בגוף? בחושים? בתודעה?

זה מפחיד או מרגיע? מעייף או ממריץ? מרעיב או מונע רעב?

וכו' וכו' וכו'

השאלות הללו מאבדות את הרלבנטיות שלהן במהירות לאחר שהאדם פוסע לתוך החלל החדש של הסם. ברגע כשהחוויה התחילה כבר אין צורך לשאול שאלות או לדמיין את החוויה של הסם – כעת אפשר כבר לחוש את הדבר עצמו.  מספר שעות, ולפעמים אפילו דקות או שניות יכולות ללמד אותנו על סם יותר משנים של קריאה בספרים.

ומצד שני, חוויה ראשונה עם סם מסוים יכולה אמנם ללמד המון אודותיו אבל בדרך כלל היא לא מספיקה על מנת להבין אותו באמת. כלומר, אפשר להבין הרבה דברים על סם באמצעות חוויה בודדת, אבל ברוב המקרים אי אפשר להבין אותו לאשורו. החוויה הבודדת לא מספיקה על מנת לגבש עמדה מושכלת באמת. בפעם הראשונה ששתיתי אלכוהול לא באמת הבנתי מה זה אלכוהול, בפעם ראשונה שעישנתי לא ממש הבנתי מה זה קנאביס, ובפעם הראשונה שאכלתי פטריות לא ממש הבנתי מי הן הפטריות.

הסיבה היא שסמים, כמו אנשים, הם ישויות מורכבות. כמו שקשה לגבש רושם מקיף על אדם מפגישה אחת שהאופי שלה נקבע על ידי הנסיבות שבהן נפגשתם, מקום הפגישה, מצב הרוח של הנוכחים והאנשים האחרים בסביבה כך קשה לבודד את ההשפעה של סם מהנסיבות המקיפות את השימוש בו. חווית סם היא משוואה עם לפחות שני נעלמים – הסם, וכל שאר המרכיבים שמייצרים את החוויה. על מנת להבין סם כהלכה, יש צורך לבודד אותו מהנסיבות הספציפיות שבהן חווינו אותו בפעם הראשונה. רק באמצעות שילוב של מספר נקודות מבט ניתן לגבש אודותיו פרספקטיבה. רק כך אפשר להבין סם.

אם אפשר בכלל להבין סם.

כי סמים כמו אנשים הם דבר משתנה. הקנאביס של אדם אחד הוא לא הקנאביס של אדם אחר, והקנאביס של העישון הראשון אינו הקנאביס של העישון ה-50 אינו הקנאביס של העישון ה-500.

אנשים וסמים נמצאים במערכות יחסים דינמיות. כמו מערכות יחסים בין אנשים, אופי מערכות היחסים האלה נקבע בדרך כלל מוקדם בתחילת הדרך: יש קליק או אין. כמו מערכות יחסים עם אנשים, הקשר בין האדם לסם עשוי להפסק אם מערכת היחסים הופכת פחות פוריה או רלבנטית עבור האדם (לסם יש פחות אמירה מבחינה זו). וגם כאן, כמו ביחסים בין בני אדם, עשויים להתפתח יחסים לא בריאים שיצרו תלות בין האדם לבין הסם, זמן רב אחרי שמערכת היחסים ביניהם כבר הגיע למיצוי מלא והפכה למשהו שחבריו הטובים של האדם מתפללים שיעלם מחייו.

תדירות

מה התדירות הנכונה לשימוש בפסיכדלים?

זו כמובן שאלה בעייתית מאוד. התדירות הפסיכדלית משתנה מאוד מאדם לאדם, בין אלו שחווים חוויות פסיכדליות לעיתים תכופות יחסית לבין אלו שלא מעוניינים בהן כלל, ואולי אף רצוי שלא יעברו אותן.

השאלה גם מסתירה בחובה הנחת מוצא בעייתית בנוגע לשימוש בפסיכדלים – שטריפ הוא טריפ הוא טריפ, ושכל חוויה נספרת באופן זהה ביומן החוויות הפסיכדלי. למעשה חוויות פסיכדליות מתחלקות לסוגים שונים. מצד אחד, יש חוויות פסיכדליות רבות עוצמה, אותן חוויות הירואיות שטרנס מקנה הילל ושיבח כמשברות את האגו ומשגרות את האדם למימדים חדשים. ומצד שני יש גם חוויות פסיכדליות עדינות מאוד, חוויות מיקרודוזינג של עשירית טיפה שאנשים מסוימים עושים בהן שימוש יומיומי, כמעין תרופה הומיאופתית המחזקת יצירתיות ואת תחושת החיבור.

נהג לעיתים קרובות לעשות שימוש בכמויות מזעריות של לסד כסוג קטליזטור תודעתי. הכימאי אלברט הופמן.

נהג לעיתים קרובות לעשות שימוש בכמויות מזעריות של לסד כסוג קטליזטור תודעתי. הכימאי אלברט הופמן.

כמובן שהתדירות הרצויה לחוויות הרואיות ולחוויות מיקרודוזינג שונה בתכלית. בעוד שחוויות הירואיות הן משהו שרוב הפסיכונאוטים מעדיפים להתנסות בו לעיתים רחוקות בלבד, יש, כאמור, גם מי שעושים במיקרודוזינג שימוש כחלק מחיי היומיום.

באופן גס ניתן לחלק את עולם החוויות הפסיכדליות לשלוש רמות שונות. (לצורך הנוחות השתמשתי באסיד כקנה המידה לטבלה הזו. אני נותן כאן הערכה בטיפות על פי טיפה היפותטית בעוצמה של 100 מיקרוגרם)

5-30 מיקרוגרם – מיקרודוזינג. חוויה עדינה יחסית. 1/20 עד רבע טיפה.

50-250 מיקרוגרם – חוויה פסיכדלית בעוצמה בינונית. חצי טיפה עד טיפה וחצי.

400 מיקרוגרם ומעלה – מנת היי-דוז. ארבע טיפות ומעלה.

החלוקה הזאת בעייתית מכל מיני בחינות. ראשית כל משום שבנסיבות מסוימות חווית מיקרודוזינג עשויה להפוך לחוויה עוצמתית יחסית בעוד שגם 400 מיקרוגרם לא תמיד מבטיחים חוויה הירואית. אנשים שונים חווים סמים באופנים שונים בזמנים ובנסיבות שונות. ובכל זאת, היא כן מרמזת על כך שכל אחת מהמנות הללו ממלאת פונקציה שונה בעולמו של הפסיכונאוט.

חוויות מיקרודוזינג משמשות במידה זו או אחרת כחלק מחיי היום יום: הן יכולות להעשיר חוויות שונות ולשמש במגוון פעילויות: כתיבה, נגינה, פעילות גופנית, הרפיה, טיול בטבע, ניקיון בית ועוד. היחסים עם האגו לא משתנים בצורה משמעותית.

חוויות בינוניות בעוצמתן הן החוויות הפסיכדליות ה"סטנדרטיות" כפי שרוב האנשים מכירים אותן. הן יכולות להתאים למסע עם חברים בטבע, למסיבה, לטקס או למגוון אירועים מיוחדים אחרים שבהם האדם מפריש עצמו מחיי היום יום, אבל עדיין נמצא בתוך המסגרת של העולם הזה. היחסים עם האגו עשויים להשתנות במידה ניכרת אבל מבנהו הכללי של האגו עדיין נשמר.

חווות היי-דוז, שטרנס מקנה כינה אותן "הירואיות" הן חוויות בעוצמה גבוהה כל כך שלא ניתן ובלוא הכי לא רצוי לשלב אותן במסגרת של העולם הזה. אלו חוויות עוצמתיות שכדאי לעבור אותן אך ורק בסביבה תומכת ובטוחה לחלוטין. אלו חוויות שבמהלכן האגו עשוי להמחק לחלוטין ושמתרחשות בהן לעיתים חוויות מיסטיות משנות חיים.

התדירות הרצויה משתנה בהתאם לגודל המנה. ככל שעולה גודל המנה, כך כמובן יעלה גם הזמן המומלץ לריווח בין חוויה לחוויה. לדוגמה, פעם בחודש זו תדירות גבוהה מאוד לטריפ הירואי אבל היא לא תדירות גבוהה לחווית מיקרודוזינג.

לסיכום, אין תדירות מומלצת אחת לשימוש בחומרים פסיכדליים. יש אנשים שיעשו בפסיכדלים שימוש יומיומי ויש מי שמעדיפים לשמור אותם להזדמנויות מיוחדות, פעם בכמה שנים, אולי רק פעם אחת בחיים. תהיה התדירות הרצויה לכם אשר תהיה, את משק הפסיכדליה הביתי אפשר ורצוי לכלכל תוך כדי התחשבות במצב הנוכחי בחיים, ובשאלות כמו מה אנחנו רוצים להפיק מחומר מסוים ואיזו סוג של יחסים היינו מעוניינים לטפח איתו.

 על סמים ודעות קדומות

אם נקבל לרגע את העמדה הילידית שלכל צמח משנה תודעה יש ספיריט ששוכן בו, הרי שאין בעולם הרבה ישויות שאנשים חשים כל כך בנח להחזיק כלפיהם בדיעות קדומות ומכלילות כמו כלפי סמים.

טהרנות פסיכופרמקולוגית היא עמדה נפוצה בהרבה ממה שנהוג לחשוב, אם מישהו בכלל נוהג לחשוב על הנושא. לטוב ולרע, קשה למצוא אנשים שאין להם דעות קדומות שליליות על סמים אלו או אחרים. בדרך כלל, ככל שיש לאותם אנשים פחות ניסיון עם סם מסוים, כך הדעות הקדומות שלהם לגביו יהיו מוצקות יותר. אנשים שאין להם כל ניסיון עם חומרים מסוימים נוטים להחזיק בדעות הקדומות המוצקות ביותר אודותיהם.

רוב האנשים אוהבים לחלק את הסמים לסמים טובים וסמים רעים, או קדושים וטמאים. הם אוהבים לחשוב שהסמים שהם עושים הם הסמים הטובים והסמים שאנשים אחרים עושים הם הסמים הרעים, למרות שקורה שהם מתנסים בסמים הרעים ואז הם לפעמים ירגישו רע לגבי זה.

מוות בעינויים למעשני טבק. הסולטן מוראד הרביעי.

מוות בעינויים למעשני טבק. הסולטן מוראד הרביעי.

ככה חינכו אותנו כמובן. חינכו אותנו שיש כמה סמים לגיטימיים (אלכוהול, ניקוטין וקפאין), וסמים רעים ולא לגיטימיים. כמובן, בתוך הקבוצה של הסמים הרעים יש סמים רעים יותר וסמים רעים פחות. בעוד שעישון מריחואנה מתקבל בחברה שלנו בסלחנות יחסית, הרי שקוקאין מעורר אימה וזעם רבים יותר בציבור, ואילו הירואין וקראק נחשבים לשטן האולטימטיבי שאפילו שוחרי לגאליזציה מתנגדים לו לרוב נחרצות. ועדיין, הדעות הנחרצות הללו נוטות לעיתים קרובות להשתנות לאורך השנים. מריחואנה נחשבה פעם לסם נורא מאוד, כזה שיוציא אותך מדעתך ויגרום לך לרצוח את דודתך. היום איש כבר אינו מאמין למעשיות הסבתא האלה. מעשני טבק רוסים הסתכנו פעם בגלות, ראשיהם של נתינים סיניים שהמרו את האיסור האימפריאלי על עישון טבק שופדו על גבי חניתות ואילו הסולטן העותומאני מוראד הרביעי גמל על החטא הנורא של עישון הטבק בעינויים למוות.

לסמים רעים באמת, כמו קראק והירואין, יש שמות מפחידים מספיק שרוב האנשים יעדיפו להתרחק מהם כמו ממחלות מין, מבלי לשקול יותר מדי בגוף העניין. יש לכך כמובן סיבה. סמים הם דבר מסוכן וסמים מסוימים כמו הירואין או קראק מסוכנים במיוחד וכבר חרבו את החיים של לא מעט אנשים שלא פחדו מספיק. פחד ככלות הכל, הוא מנגנון הגנה אבולוציוני מהמעלה הראשונה.

אז אנשים מספרים לעצמם את הסיפורים על הסמים הטובים והסמים רעים. לא חסרים סיפורים.

יש צרכני אלכוהול שמספרים לעצמם שמריחואנה מורידה לך את המוטיבציה. ויש צרכני קנאביס שחושבים שאלכוהול עושה אותך אדם אלים וגס רוח. (שני הסמים יכולים לעשות את זה לאנשים מסוימים, זה לא אומר שזה מה שהם עושים). יש אנשים שלוקחים ריטלין כל יום ולא יגעו לעולם בטריפ. יש אנשים שלוקחים טריפים ולא יחשבו לעולם לגעת בריטלין. על העובדה שריטלין שימש בתקופה מסוימת במחקר הפסיכדלי כסוג של תחליף לאסיד בכמויות קטנות רוב האנשים האלה כמובן לא יודעים.

הנה רשימה של  סמים, חלקם מקובלים יותר בחברה שלנו וחלקם פחות. קראו אותה וחשבו על כל סם, מה הדעה שלכם עליו? האם זה סם חיובי או שלילי? האם אי פעם התנסיתם בסם הזה? האם הייתם שוקלים לעשות זאת?

אלכוהול, קנאביס, מבסוטון, סירוקסט, קפה, ריטלין, מיץ גת, אפדרין, ציפרלקס, אמפטמינים, ברביטורטים, לסד, פטריות, 2CI, 2CB, זנקס, פיוטה, מסקלין, גת, חגיגת, ניקוטין, קוקאין, הירואין, קראק, קרוקודיל, איבוגה, איוואסקה, קטמין, PCP, GHB.

סביר להניח שחלק מהסמים ברשימה נראים בעיניכם סימפטיים או מסקרנים יותר, חלק פחות וחלק אתם בכלל לא מכירים. ומה לגבי הסמים שרק השם שלהם כבר מעורר בכם אימה?

מעטים האנשים שאין להם שום דעה קדומה על אף סם. בדרך כלל זה לא סוג האנשים שתרצו להסתובב איתם, כי אנשים שאין להם שום דיעה קדומה על אף סם נוטים להיות אנשים שצריכת הסמים שלהם יוצאת מגדר איזון.

הירואין גרם לו להרגיש ששום דבר לא מאוד חשוב לו. אלכסנדר שולגין.

הירואין גרם לו להרגיש ששום דבר לא מאוד חשוב לו. אלכסנדר שולגין.

מצד שני צריך לזכור שאף אחד מהסמים האלה הוא לא השטן בכבודו או בעצמו, לא משנה מה מנסים לומר לנו. הם בסה"כ מולקולות פסיכואקטיביות שמעבירות את התודעה והגוף של האדם דרך חוויה מסוימת. לחוויה הזו יש ערך מסוים, שתלוי בעיקר במה אנחנו לוקחים ממנה. השאלה האם אנחנו מעוניינים לצרוך את הסם הזה פעמים נוספות, או אפילו פעם אחת בודדת היא שאלה שונה לחלוטין, ובמקרים מסוימים התשובה יכולה להיות "לא" החלטי.

אין הרבה אנשים שמסוגלים לבוא לסמים בלי דעות קדומות בלי לפשל וליפול לאורך הדרך – הניסיון לעשות זאת היה מנת חלקם של לא מעט פסיכונאוטים שביקשו לבקר אישית כל פינה של התודעה במסע המחקר הפנימי שלהם. לירי  הרגיש חובה לנסות הירואין אחרי שבורוז' וגינסברג עשו זאת, אבל לאחר מספר חוויות חש שהסם קונה בו שליטה והשמיד את המלאי שהיה בידו. שולגין  התנסה גם הוא בהירואין, אך החליט כנגדו לדבריו משום שתחת השפעת הסם שום דבר לא היה חשוב מאוד עבורו. הסיפור שלהם ושל עוד פסיכונאוטים אחרים שהתנסו בכמעט כל סם אפשרי והמשיכו הלאה בדרכם הפסיכונאוטית מלמד אותנו שזה אפשרי לנסות כמעט כל סם בלי להרוס את החיים שלך. אפשרי, אבל לא לכל אחד, לא נטול סיכונים ולא בהכרח נכון, וזו אולי חלק מהסיבה מדוע דעות קדומות על סמים הן כל כך שימושיות עבור החברה שלנו, גם כשהן לעיתים קרובות מוטעות מיסודן.

מדוע האלכוהול חוקי בעוד ההרואין אינו חוקי, ומה אנחנו יכולים ללמוד מכך

opiumאם הייתם שואלים אדם מן השורה לפני מאה שנה מהם סמים (Drugs) הוא היה עונה לכם שסמים הינם כנראה חומרים שרושמים רופאים או מרקחות רפואיות מסוגים שונים. כפי שמעיר החוקר טובי סדון הקונספט של "סמים" כפי שאנו מבינים אותו היום במסגרת שיח הסמים המודרני, הוא המצאה חסרת בסיס או היגיון מבחינה מדעית (כימית או פסיכופרמקולוגית). מטרתה של המצאה זו, שפותחה במסגרת המלחמה בסמים, הוא בעיקר ליצור דימוי שלילי ולהטיל דופי מוסרי בשורה של חומרים פסיכואקטיבים שנאסרו לשימוש על ידי ממשלות העולם.[1]

באותם שנים, לפני שהומצא המונח "סם" כפי שאנו מבינים אותו היום, במסגרת מה שהחוקר טובי סדון  קרא לו The Great Regulatory Divide [2] לא התקיימה אבחנה בין חומרים כגון אלכוהול, הירואין, קוקאין, ניקוטין או קנאביס. התפיסה הרפואית השלטת באותה תקופה ראתה בשימוש בכל חומר לשינוי תודעה חלק מתופעה רחבה יותר שנקראה בשם Inebriation. תפיסת ה-Inebriation (מושג שאותו אתרגם כאן במונח "התבשמות") גרסה שהתמכרות לחומרים משני תודעה הינה תופעה בעלת מהות בסיסית ובלתי משתנה אף שהיא באה לידי ביטוי ביחס לסמים מסוגים שונים. היא לא הבחינה בין מה שתושבי העולם המודרני רואים בהם סמים קשים (כמו הרואין וקוקאין), לבין אותם חומרים שנחשבים בימינו למקובלים חברתית (כמו אלכוהול וטבק). למעשה, כפי שהראתה וירג'יניה ברידג' לגבי בריטניה במחצית הראשונה של המאה ה-19 היה המצב כזה שבעוד שאלכוהול עורר מידה ניכרת של דאגה וזעם, הרי שדווקא השימוש באופיום, שהיה פופולרי אצל רופאים כמו גם באוכלוסיה הכללית, ושימש לשורה ארוכה של אפליקציות רפואיות, משיכוך כאבים ועד הרגעת פעוטות, היה נפוץ בחברה כחלק מחיי היום ומקובל לצרכי הנאה ופנאי מבלי להטיל על משתמשיו סטיגמה חברתית.[3]

למעשה ההסכם הבינלאומי הראשון שביקש להגביל את השימוש והסחר בחומרים פסיכואקטיבים, החוק הכללי של בריסל (Brussels General Act) מהשנים 1889-90 , ביקש לפקח לא על השימוש באופיום אלא דווקא על השימוש באלכוהול. תורות ה-Gateway Drug המוקדמות (התיאוריות שמשמשות היום מתנגדי קנביס כדי לטעון שזה גורם למשתמשיו לעבור לסמים קשים יותר) פותחו ביחס לטבק שמתנגדיו טענו שהוא סם המוביל למעבר לשימוש בסמים קשים כמו אלכוהול ואופיום.[4]

על השאלה כיצד קרה הדבר שדווקא האופיום (ותוצרו ההירואין) הוא זה שהוצא בסופו של דבר אל מחוץ לחוק ולנורמה החברתית בעוד שהאלכוהול והטבק הפכו למוקד של תעשיה בינלאומית יוקרתית ומשגשגת המגלגלת מילארדים עונים שורה של חוקרים באמצעות שורה של טענות המשלימות זו את זו.

ראשית כל, כטענת סדון, מדיניות הסמים הבינלאומית התגבשה בשורה של הסכמים בינלאומיים שהוציאו אל מחוץ לחוק את סחר הקוקאין והאופיאטים הבינלאומי. מכיוון שבאותה תקופה המסחר הבנלאומי באלכוהול היה מצומצם בהשוואה למסחר בחומרים פסיכואקטיבים אחרים, ועידות בינלאומיות שעסקו במדיניות סמים עולמית כועידת האופיום שהתקיימה בשנחאי ב-1909 וועידת האופיום הבינלאומית שהתקיימה בהאג ב-1912 לא עסקו באלכוהול, כך שהפיקוח על האלכוהול נותר לשיקולן הפרטי של הארצות השונות, שרבות מהן אכן הוציאו את האלכוהול אל מחוץ לחוק במהלך החצי הראשון של המאה העשרים.  המקרה הידוע ביותר הוא זה של משטר היובש האמריקאי, אולם משטרי יובש אחרים התקיימו ברוסיה, פינלנד, נורבגיה וקנדה למשל. באיסלנד, אגב, הייתה שתיית בירה אסורה עד 1989. העדר פיקוח בינלאומי אפשר למדינות השונות לתקן תקנות עצמאיות לשימוש באלכוהול שהתחשבו בתרבות המקומית ואפשר גם לאלו שאמצו מדיניות יובש לסגת ממנה בהמשך מבלי להפר הסכמים בינלאומיים.[5]

סיבה נוספת היא שהאופיאטים (אופיום והירואין למשל) והסמים הסטימולנטים (כמו קוקאין ואמפטמינים למשל), היו באותה תקופה חלק מארסנל הטיפולים הרפואי, בניגוד לאלכוהול וטבק שהייתה להם אמנם בעברם היסטוריה ענפה של שימוש רפואי, אך חדלו לשמש כתרופות עד תחילת המאה העשרים. הזיהוי של האופיאטים עם שימוש רפואי התגבר עם המצאת המחט ההיפודרמית ופיתוח המודל הרפואי לשימוש באופיאטים.[6] למצב זה היו השפעות מרחיקות לכת על גורלם של החומרים השונים. בעוד שחברות התרופות לא הורשו לרוב לפרסם את תרופותיהן היישר לציבור באמצעי המדיה. יצרניות האלכוהול והטבק עשו שימוש מושכל ומסיבי בפרסום, במדיה ובקולנוע על מנת להעביר אל הציבור את המסר שצריכת אלכוהול וטבק הן פעילות חברתית מקובלת ונחשקת. הן גם עשו שימוש נרחב בכספם על מנת להעניק חסות לאירועי ספורט ותרבות, לממן לוביסטים ולהעניק תרומות פוליטיות נדיבות. כך למשל חברת הטבק פיליפ מוריס וחברות טבק אחרות מימנו 90% מהתקציב המוקדש לנושא הפרטיות בעבודה במסגרת האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (ACLU) אשר פעל בין השאר להגנת זכויות המעשנים במקומות העבודה.[7] התוצאה הייתה תדמית שונה לחלוטין של השימוש הבלתי רפואי באלכוהול וטבק לעומת השימוש הבלתי רפואי באופיאטים והסטימולנטים.

תעשיה משגשגת וגדולה מכדי לפול.  יקב צרפתי.

תעשיה משגשגת וגדולה מכדי לפול. יקב צרפתי.

היו גם סיבות ריאלפוליטיות אחרות. כך למשל, בעוד שחומרים אסורים כמו אופיום וקוקאין יוצרו במדינות נחשלות שלא היו חלק מהתעשיה בעולם המערבי (בדרום מזרח אסיה, ובדרום-מרכז אמריקה) הרי שתעשיית האלכוהול והטבק הייתה גורם חשוב בכלכלה המערבית. כך למשל השפיעה תעשיית האלכוהול של תחילת המאה ה-20 בצרפת על מחייתם של 5 מיליון צרפתים[8] ומיסים על צריכת אלכוהול עמדו בבסיס חלק ניכר מהכלכלות המערבית (כך למשל, מיסים על אלכוהול הניבו לצאר הרוסי בתחילת המאה סכומים שווים בערכם לכלל תקציב הצבא של רוסיה הצארית) זאת בעוד שחשיבותו הכלכלית של האופיום הייתה בירידה כבר בתחילת המאה העשרים.[9] כמו הבנקים במשבר הכלכלי של 2008, תעשיית האלכוהול והטבק הייתה פשוט גדולה מדי בשביל לפול. ב-1983 תעשיית הטבק העולמית סיפקה לא פחות מ-18 מיליון משרות, ובחישוב בני משפחה ועובדים עונתיים ובמשרה חלקית לא פחות מ-100 מיליון בני אדם היו תלויים למחייתם בתעשיית הטבק.[10]

והיו סיבות תרבותיות נוספות. הכשרתו של האלכוהול לאחר כשלון פרויקט היובש, באמצע המאה העשרים, נעשתה באמצעות פרויקט משותף שבו השתתפו חברות האלכוהול וארגונים כמו אלכוהוליסטים אנונימים – ושבהם הוסט הדגש מהבעייתיות הכרוכה בשימוש באלכוהול אל המשתמש כמוקד של שימוש לרעה. במילים אחרות אלכוהול הפך לסם מקובל בחברה, ואילו הבעייתיות שבשימוש באלכוהול הוסטה לעבר משתמשים אלכוהוליסטים. זאת בניגוד מוחלט לאופן שבו יוצגו סמים אחרים שבהם הבעייתיות (שלא לומר 'הרשע') נחשבה לעניין אינהרנטי בסם עצמו.

 

על צלבני פכחון והחברה המתנזרת

ההפרדה המוחצת בין אלכוהול, טבק וקפאין (הסמים החוקיים והפופולריים ביותר על פני הכוכב) לבין סוגי סמים אחרים שולטת עד ימינו. עם זאת, כפי שמראה החוקר קורטרייט בשנים האחרונות ההפרדה הזו קורסת. התובנה שהתגבשה בקרב חוקרי סמים בעשרות השנים האחרונות ועל פיה אין הבדל מהותי בין אלכוהול לבין "סמים קשים"  (כגון הירואין וקוקאין) מבחינת מנגנוני הפעילות והנזקים לאדם לחברה, זולגת לאוכלוסיה הכללית. קורטרייט מונה שורה של מחקרים בתחום הביולוגיה, הגנטיקה והאפידמיולוגיה, שהולכים ומקשים על שמירת המחיצה המפרידה בין אלכוהול וטבק לבין סמים אחרים ומצביעים על כך שהאבחנות החוקיות והתרבויות בין אלכוהול כסם מקובל להירואין או קוקאין כסמים קשים הינן חסרות כל תוקף מדעי.[11] מחקרים שניסו לאמוד ולהשוות בין הנזקים הבריאותיים והחברתיים של סמים שונים  כגון אלו של פרופסור דיוויד נאט הציבו את האלכוהול בשורה אחת עם ההירואין, הקוקאין והמתאמפטמינים. בחלק מהמחקרים נמצא כי האלכוהול למעשה מזיק יותר מסמים כמו הירואין וקוקאין.[12] שווה לציין, אגב, כי מספר החללים שמפיל האלכוהול כל שנה גדול פי כמה וכמה מכל הסמים הבלתי חוקיים גם יחד.

על הממצאים הללו עטים כמובן רבים מחברי הקהילה הפסיכדלית ותומכי הלגאליזציה של הקנביס. הם מצביעים (ובצדק) על כך שנזקיו של הקנביס צנועים בהרבה מנזקי האלכוהול, ושואלים כיצד יתכן שזה חוקי וזה אינו חוקי. על מנת לשכנע במטרתם, הם מבליטים את הנזקים הרבים שגורם האלכוהול לעומת התועלת הרפואית ההולכת ומתגלה של הקנאביס.

אין לי בעיה בסיסית עם ההיגיון שבטיעון זה. הטיעון שמציב את נזקי הקנביס והפסיכדלים אל מול האלכוהול והטבק נפוץ בקרב הקהילה הפסיכדלית עוד משנות השישים, כשדמויות כמו אוסמונד או לירי קוננו על כך שהחברה האמריקאית מקבלת כמובן מאליו את הקורבנות הרבים של האלכוהול (עשרות אלפים בשנה) משום שהן שגורות כל כך אך מנפחת כל תקרית הקשורה בחומרים פסיכדלים, דווקא משום שהן נדירות ולכן מעניינות כל כך.

המלחמה בסמים היא מלחמת קודש. מוחמד ברכה.

המלחמה בסמים היא מלחמת קודש. מוחמד ברכה.

הבעיה היא שעבור מתנגדי הסמים, שנוכחים גם הם בנפילתה של פרדיגמת ההתבשמות המסקנה הנובעת ממצב זה אינה לגאליזציה של הגראס או של פטריות הקסם. המסקנה העיקרית שאלו מפיקים ממצב עניינים זה היא שעלינו לבטל את חוסר השיוויון בין אלכוהול וטבק לבין סמים אחרים ולהטיל מגבלות הולכות ומתגברות גם על הסמים המותרים כיום עד כדי קריאות לאיסורם המוחלט של כל הסמים (הקפאין, סם היצרנות האולטימטיבי, מוחרג בינתיים למרבה הנוחות מסכמה זו, כמו גם כמובן סמים אחרים שמשרתים את האתוס היצרני והתחרותי של החברה שלנו, כמו הריטלין). ניתן לזהות מגמה זו של הטלת מגבלות מתגברות על האלכוהול והטבק בהעלאות המיסים עליהם, באכיפה היתרה של איסורי השתיה הפומבית ואיסור מכירת האלכוהול בלילות. הדברים שנשא היושב ראש החדש של הוועדה למלחמה לסמים, מוחמד ברכה, על הצורך להרחיב את המלחמה בסמים גם לתחום האלכוהול ותחומים נוספים נותן טעימה מהכיוון שמתנגדי הסמים באשר הם מעוניינים ללכת אליו.

אלא שרוב תומכי הלגאליזציה של הקנאביס אינם חפצים כנראה באמת בהוצאת האלכוהול אל מחוץ לחוק. למרות הרטוריקה האנטי-אלכוהולית של תנועת הלגאליזציה, רבים מתומכיה אוהבים גם הם לשתות מפעם לפעם בירה, יין או אפילו רחמנא ליצלן כוס עראק או וודקה. השאלה היא כמובן לאן תיטה המטוטלת של דעת הקהל בימים שלאחר נפילת קונספציית ההתבשמות: לכיוון הפיכת הקנאביס וסמים אחרים לחוקיים, או לכיוון הוצאת האלכוהול אל מחוץ לחוק.

המטרה שלנו בכך כשאנו מצביעים על כך שהאלכוהול אינו פחות מסוכן, ואף מסוכן יותר מרוב הסמים האסורים כיום בחוק אינה שהמחוקק יאסור גם את האלכוהול. המטרה צריכה להיות שאנשים ישאלו את עצמם איזה מין עולם היה לנו בלי סמים?

מאז שהומצא לפני מאה שנה, המונח "סמים" נקשר בשורה של סטיגמות וסטריאוטיפים שליליים הקושרים אותו לשימוש לרעה (Drug Abuse) והתמכרות (תופעות קשות ללא ספק, שהמלחמה בסמים לא עשתה דבר לפותרן ואף החריפה). אלא שבחברה שלנו נוטים להשתמש במונח "סמים" בהקשרים שליליים בלבד, כסוג של חטא (רמז לכך ניתן למצוא בכך שסוג המס המוטל על מוצרים כגון אלכוהול וטבק נקרא באנגלית Sin Tax), מבלי להתייחס לכל הדברים החיוביים שסמים עושים בשביל החברה שלנו.

דברים חיוביים שסמים עושים עבור החברה שלנו? יש כזה דבר? הרעיון שלסמים יש תפקיד חשוב בחברה שלנו נוטה להשמע ככפירה שערורייתית. איזה דברים חיוביים סמים עושים עבור החברה שלנו?

בתי הקפה היו בית גידול לתנועות תרבותיות ופוליטיות. בית קפה אנגלי במאה ה-17.

בתי הקפה היו בית גידול לתנועות תרבותיות ופוליטיות. בית קפה אנגלי במאה ה-17.

אלא שסמים הינם עמודי תווך של החברה המודרנית. שווה להזכיר שצורות הבילוי הפופולריות ביותר בחברה שלנו כמו בארים, מועדוני הלילה ואפילו בלתי הקפה בנויים סביב ריטואלים המוניים של צריכת חומרים פסיכואקטיבים. צריכת הקפאין שבקפה ובתה עמדה במרכז תנועות תרבותיות ואמנותיות שהתפתחו בבתי הקפה מאז המאה ה-17 ובמידה רבה עד היום, וקשה לתאר את טקסי הזיווג והסוציליזציה של החברה המודרנית בבארים ומסיבות מתרחשים ללא סיועו של המסכך החברתי הידוע בשם אלכוהול שמשחרר את העכבות של גברים ונשים הסובלים ממודעות יתר.

אז הבה נשאל את עצמנו לשם הניסוי המחשבתי, איזה מין חברה הייתה לנו בלי סמים? חברה שבה נמנע מהמבלים במסיבות ובמועדוני לילה לצרוך אף חומר משנה תודעה מאלכוהול ועד אקסטזי או קוקאין; שבה נדרשים כולנו לשמור על הוויה מפוכחת וחמורה של מתנזרים תמידיים המקפידים על אתוס של שליטה העצמית; איזה מין עולם זה שבו יסגרו כל הבארים ובתי הקפה משום שלא ניתן יהיה להציע בהם דבר מלבד אולי כוס מים (אפילו בתה, בקקאו ובקולה יש חומרים פסיכואקטיבים ממריצים).

איזה מין עולם זה יהיה שבו בודלייר לא יכול היה לעשן אופיום במאורותיה של פריז של המאה ה-19, שבו הייתה נאסרת על המינגווי, טולוז לוטרק וואן גוך כוס האבסינת' החביבה עליהם, שבו ג'ק קרואק לא היה יכול לכתוב את הרומן "בדרכים" בסערת אמפטמינים, והביטלס לא היו ממציאים יוצרים אלבומים כמו סרג'נט פפר בהשראת הלסד?

החברה שלנו, אחרי שתקחו ממנה את כל סוגי הסמים האפשריים, על כל הבעייתיות שבהם, תשאר  חברה אנאלית, מיובשת עם בעיות קשות של עצירות תודעתית. לא שהחברה צרכנית הסמים בת זמננו היא מושלמת – רחוק מכך – אבל האופציה האנטי-פסיכוטרופית מלבבת עוד פחות.

אין לי ספק שיש רבים ממתנגדי הסמים שזה בדיוק מה שהם רוצים. יו"ר "הוועדה למלחמה בנגע סמים", מר מוחמד ברכה תיאר בעבר את המלחמה בסמים כ"מלחמת קודש". תפיסת העולם של צלבני הפכחון הללו רואה בשינוי התודעה "נגע" שיש להכחידו מן העולם כחלק מג'יהאד שמטרתו להבטיח שאיש לא ישנה לעולם את מצב התודעה שלו ממצב תודעה "טבעי" פיקטיבי כלשהו.

אלא שניתן ללמוד מקריסתה של פרדיגמת ההתבשמות גם לקח אחר בתכלית והוא שמדיניות סמים שפויה ונבונה יותר הינה אפשרית, ושרוב תסריטי האימה ליום שלאחר הפסקת המלחמה בסמים הינם קשקוש מוחלט. אם אלכוהול אכן מסוכן לא פחות (ואולי אף יותר) מהירואין או קוקאין כפי שמראים המחקרים, ואם זהו הסם שהחברה שלנו מעודדת את צריכתו יותר מכל סם אחר בשבעים שנה האחרונות, הרי שגרוע הרבה יותר כבר לא יכול להיות…

זה לא אומר, אגב, שהפתרון המומלץ הוא הסרת כל המגבלות על שימוש בסמים. קורטרייט מצביע על שבע דרגות ביניים של מדיניות סמים הנעות בין איסור מוחלט על שימוש סם ועד גישה אוניברסלית לכולם.[13] סמים, כמו כלי רכב, כלי נשק או ניתוחים פלסטיים הם טכנולוגיה הדורשת יחס מורכב. מדיניות סמים שפויה יותר תדרוש התחשבות פרטנית בתכונות הפסיכופרמקולוגיות של כל חומר פסיכואקטיבי כמו גם בשורה ארוכה של גורמים חברתיים ותרבותיים. עם זאת הדבר הראשון שהיא דורשת מאיתנו הוא להשאיר מאחור את המוסכמות והסטריאוטיפים שהוטבעו בנו בתהליך היסטורי ושרירותי במהותו של  150 שנה של מלחמה בסמים.


[1] Toby Seddon, A History of Drugs: Drugs and Freedom in the Liberal Age (New York, NY: Routledge, 2010), 132.

[2] Seddon, A History of Drugs.

[3] Virginia Berridge, Opium and the People: Opiate Use and Drug Control Policy in Nineteeth and Early Twentieth Century England […] ; XD-US […] ; XD-US (London [u.a.: Free Association, 1999).

[4] DT Courtwright, “Mr. ATOD’s Wild Ride: What Do Alcohol, Toacco, and Other Drugs Have in Common,” Social History of Alcohol and Drugs 20, no. 1 (2005): 109.

[5] Seddon, A History of Drugs, 70.

[6] VIRGINIA BERRIDGE, “WHY ALCOHOL IS LEGAL AND OTHER DARUGS ARE NOT” (History Today, May 18, 2004), 50.

[7] David T Courtwright, Forces of Habit: Drugs and the Making of the Modern World (Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 2001), 102.

[8] BERRIDGE, “WHY ALCOHOL IS LEGAL AND OTHER DARUGS ARE NOT,” 51.

[9] Courtwright, Forces of Habit, 190–191.

[10] Ibid., 100.

[11] Courtwright, “Mr. ATOD’s Wild Ride: What Do Alcohol, Toacco, and Other Drugs Have in Common.”

[12] David Nutt et al., “Development of a Rational Scale to Assess the Harm of Drugs of Potential Misuse,” Lancet 369, no. 9566 (March 24, 2007): 1047–1053, doi:10.1016/S0140-6736(07)60464-4.;  David J Nutt, Leslie A King, and Lawrence D Phillips, “Drug Harms in the UK: a Multicriteria Decision Analysis,” The Lancet 376, no. 9752 (November 2010): 1558–1565, doi:10.1016/S0140-6736(10)61462-6.

[13] Courtwright, Forces of Habit, 188.

%d בלוגרים אהבו את זה: