ארכיון קטגוריה: סמים

אימבציל או צבוע: על עמדותיו של שארל בודלר בעניין החשיש והיין

מספר מחברי מועדון החשישאים. 1843.

מספר מחברי מועדון החשישאים. 1843.

כשכבשו חייליו הצרפתים של נפוליאון את מצרים ב-1798 נתקלו במנהג מקומי שמיהר ללכוד את תשומת ליבם: מאכל חשיש. החומר הירקרק שמופק מהשרף של צמח הקנביס הפך במהרה לפופולארי אצל החיילים המשועממים והמחפשים שעשוע כלשהו על מנת להעביר בו את זמנם. מצרך החשיש הפך נפוץ מספיק בשורות הצבא הצרפתי כדי שתצא פקודה האוסרת על השימוש בו. כמובן שרובם המכריע של החיילים לא שם ליבו לפקודה זו, והמשיכו לצרוך את החומר. כשחזרו החיילים לצרפת הם הביאו איתם את המנהג.

הסם החדש, שהסיפורים עליו יצאו למרחוק, עורר התעניינות רבה בחברה הצרפתית של אמצע המאה התשע עשרה. קצת כמו ארצות הברית של שנות החמישים והשישים, צרפת הפוסט-נפוליאונית הייתה מצויה בהתפכחות כואבת מהעידן הרציונאלי וההרס שנזרע בחסותו ברחבי אירופה. העניין של הרומנטיקה והתנועה הדקדנטית בחלום ובאי-רציונלי, הובילו אמנים ויוצרים רבים להתעניין במצבי תודעה חלופיים. בין המשוררים והסופרים שנמנו על מועדון החשישאים, מועדון בוהמייני למאכל חשיש שפעל בפריז באמצע המאה ה-19, נמנים השמות הגדולים של הספרות הצרפתית בת התקופה, שמות כגון אלכסנדר דיומא, אונרוה דה באלזאק, שארל בודלר וויקטור הוגו. למעשה רוב הסופרים הללו לא התנסו בחשיש יותר מפעמים ספורות, ורק על מנת על מנת לספק את סקרנותם. בין היחידים בחבורה זו שהתנסו בחשיש יותר מפעמים ספורות היו תאופיל גוטייה והפסיכיאטר ז'אן ז'וזף מורו, חלוץ המחקרים הפסיכיאטרים על חומרים פסיכדלים, שסיפורו ראוי למאמר נפרד.

כך או כך, הסיפור של הפסיכונאוטים הפריזאים בני המאה התשע עשרה מעניין משום שהוא מייצג את הפגישה הראשונה של התרבות המערבית המודרנית במשני תודעה פסיכדלים וניתן ללמוד ממנו רבות על הגישות שימשיכו ויתפתחו בהמשך בחברה המערבית לגבי משני תודעה פסיכדלי. (רבים מהקוראים בוודאי ירימו גבה על כך שאני מכנה את החשיש חומר פסיכדלי. על כך יש להעיר שבמינונים ובאופנים בהם צרכו אותו הפריזאים של המאה ה-19 יצר החשיש אפקטים פסיכדלים רבי עוצמה. התיאורים של החברים במועדון החשישאים שנהגו לאכול כמויות גדולות [שמונה גרם בבת אחת], הם של טריפים שנמשכים שעות ארוכות אם לא ימים שלמים ושכוללים תמורות תודעה מרחיקות לכת).

מספר מחברי מועדון החשישאים כתבו על חוויות החשיש שלהם. אלכסנדר דומה וגוסטב פלובר עשו שימוש בחשיש במסגרת עלילות הספרים שלהם. ז'אן ז'וזף מורו כתב על הנושא בספר מדעי, ואילו תיאופיל גוטייה פרסם חיבורים אישיים ופואטיים על הנושא. עניין מיוחד ניתן למצוא בכתביו של המשורר והמסאי הצרפתי הנודע שארל בודלר על תימת החשיש, בעמדתו בעניין החשיש ובקשר בינה לבין עמדתו בסוגיית היין.

כתביו של בודלר בנושא החשיש מרוכזים בכרך שכותרתו "גני העדן המלאכותיים" שראה אור ב-1860 ושתרגום שלו שפורסם בעברית בשנת 2004. הספר כולל מספר מסות שהחשובה שבהם הוא החיבור "על החשיש" בו ניתן למצוא את התיאור המוקדם הממצה ביותר להשפעות החשיש. בודלר מתאר שם באופן פואטי ומדויק למדי, ברוב המקרים, רבות מהתופעות הנוטות להתרחש בהשפעת החשיש: שינויים בתפיסת הזמן חלל, סינסתזיה ושינויים אחרים בתפיסה החזותית והשמעית, נטיה לפרצי צחוק, הקסמות מפרטים קטנים ויומיומיים, שקיעה בחלומות בהקיץ ואף תופעות מוכרות פחות כמו תחושת הקור העזה המתפשטת לעיתים בגוף, תחושת המוזרות והחשש להיות מטריד את הזולת. הטקסט של בודלר הוא אחד התיאורים הראשונים של אפקטים פסיכדלים קלאסיים שהרבה כל כך נכתב עליהם מאז, במיוחד מאז החצי השני של המאה העשרים. מה שהופך אותו לרב ערך כל כך הוא בין השאר העובדה שבודלר ביצע לצורך הכתיבה עבודת תחקיר דקדקנית שכללה קריאה של הספרות שהייתה קיימת בזמנו בנושא החשיש, וראיון עם רבים מצרכני הסם. ועם זאת, באופן מפתיע, היחס שמגלה בודלר למשחה הירקרקה הוא שמרני ודוגמטי באופן מטלטל, במיוחד כשמשווים אותו ליחס שלו אל היין.

בודלר והחשיש

תומך נלהב באיסור החשיש. צ'ארלס בודלר.

תומך נלהב באיסור החשיש. שארל בודלר.

היחס השמרני של בודלר אל החשיש (שאליו הוא מתייחס כ"רעל", ו"כלי שטני") מפתיע במיוחד כשלוקחים בחשבון את הדימוי שלו כמשורר מסומם ופרוע. בערך על בודלר בוויקיפדיה העברית מצוין, למשל, שבודלר התמודד עם הדכאון שלו "באמצעות נטילת סמים כאופיום וחשיש" ושעד שנות החמישים הביטה בו הביקורת בעין לא יפה בשל  התדמית שלו כ"מסומם". עם זאת, בניגוד לתדמית המסוממת של בודלר, הוא כנראה לא עשה שימוש בחשיש יותר מפעמים בודדות. המחקר שלו מבוסס כמעט כולו על העדויות ששמע מאוכלי חשיש אחרים. אולי בעובדה זו ניתן לגלות חלק מהסיבה לעויינות של בודלר כלפי החשיש שגרמה לו לתמוך באיסורו בתקופה שבה היה עדיין חוקי:

"התוכלו להעלות על דעתכם מדינה שבה כל התושבים צורכים חשיש? איזה מין אזרחים יהיו אלו? איזה מין חיילים? איזה מין מחוקקים? אפילו במדינות המזרח, שם השימוש בו נפוץ, ישנן ממשלות שראו צורך לאסור את החשיש. למעשה אסור לאדם להתערב עם התנאים הבסיסיים של קיומו, תוך כדי התגרות בהרס שכלו ובמוות, ולזעזע את שיווי המשקל בין חושיו לבין הסביבה שבהן עליה לפעול; בקצרה, לקרוא תיגר על גורלו ולהחליפו בוודאות חדשה."[1]

החשיש הוא עבור בודלר עסקה פאוסטיאנית עם השטן. הוא רואה בצרכני החשיש עבדים, ומזהיר מתוצאות השימוש ארוך הטווח בו. במקום מסוים בחיבורו מציע בודלר לקורא להזכר במלמות', דמות הלקוחה מרומן גותי פרוטסטנטי, אשר מכרה את נשמתה עבור 150 שנים נוספות של חיים, אך מתחרטת במהרה על בחירתה ונידונה לנדוד את האדמה בחיפוש אחר מי שישחררה מעסקה זו. החשיש, כגן עדן מלאכותי, הוא שקר, גניבה בלתי חוקית של רגעי עונג ושמחה שתוצאתה הבלתי נמנעת היא עונש קשה שהטבע יטיל על החוטא. בגישה זו ניתן לגלות את אתיקת העבודה הפרוטסטנטית, ומסיבה זו משווה בודלר את החשיש לקסם – קיצור דרך שמאפשר לאדם להשיג באופנים בלתי כשרים את מה שאל לו להשיג אלא בעבודה קשה או בכלל לא. תלאות הקיום הופכות כאן אצל בודלר לאידאל והוא מבהיר כי "כל אדם הדוחה את תנאי החיים מוכר את נשמתו."[2] "ברצונו להיות אלוהים, נופל האדם במהרה, כתוצאה מחוק מוסרי שאין לפקפק בו, נמוך יותר מכדי טבעו האמיתי."[3] מצב זה, מבהיר בודלר, תקף כלפי כל משני התודעה ואף עבור "השפעותיהן המופלאות" של חומרים כמו אתר וכלורופורם.  חשיש, מסכם בודלר הוא "התאבדות איטית: כלי נשק הלח תמיד מדם והמשתוקק תמיד לירות. אין אדם רציונלי אחד היכול לחלוק על כך."[4]

בסיום דבריו מציע בודלר פסקה המדגימה את תחושהת התנשאות המדהימה שהוא מייחס בחיבורו לצרכני החשיש. כך הוא מסביר שבעוד שהמוני העם הוולגרים פונים לסמים על מנת לספק את רצונם בהתנשאות והתעלות הרי ש"אנחנו הפילוסופים והמשוררים התחדשנו בנשמותנו על ידי עבודה ומחשבה מתמידות. על ידי התרגול החרוץ של של כח הרצון שלנו והנאצלות התמידית של כוונתנו, יצרנו גן יפה באמת עבור עצמנו."[5] מונולוג האנטי-סמים הזה אף מוביל את בודלר האתאיסט לחזור אל עולם הדימויים של הדת, כשהוא טוען שהפניה שביכולתו של כל אדם לזכות בגן עדן באמצעים כשרים וטבעיים, ומכאן שאסור לו למכור את נשמתו ולפנות לפרמקולוגיה וכישוף. "מה שווה גן העדן, אם הוא בא במחיר גאולתנו הנצחית?"[6]

בודלר והיין

ההתנגדות של בודלר לחשיש ולמשני תודעה אחרים נחרצת וגמורה כל כך שהקורא עשוי להשתומם כאשר שבשלב מאוחר יותר בספר "גני העדן המלאכותיים", בחיבור על היין, נתקל הקורא בשיר הלל להשפעותיו משנות התודעה של זה. כך, בעוד שהחשיש הוא כלי שטני, אל היין מציע בודלר להתייחס כשווה בין שווים, שכן למעשה הוא ממש "כמו אדם".[7] כשבודלר כותב על יין הוא מתקשה שלא להתפייט:

"אני נשמתה של מדינתך, החצי האבירי שלה, חציה הצבאי. אני התקווה של כל יום ראשון. העבודה מעניקה שגשוג לימיך, והיין עושה את ימי הראשון שלך שמחים. כשהמרפקים על שולחן המשפחה, עם שרוולים מקופלים תמצא בי שמחה גאה ואושר אמיתי. אני אשים אור בעיניה של אישתך המזדקנת, המלווה הנצחית של צערך ותקוותיך הנושנות. אני ארכך את מבטיה ואחזיר את ברק הנעורים לאישוניה."[8]

בודלר לא מסתפק רק בלהלל את כוחו של היין אלא גם מקלל את כל שמעזים לפקפק בו: "קללה על אותם לבבות אנוכיים האטומים לסבל אחיהם והנותרים חרשים לשיר זה! [שירו של היין]."[9]  המשורר המוסרני שבשלב מוקדם יותר בספר התריע נגד הכשלון המוסרי שמציע החשיש, לועג כעת למתנזרים ליין, מאשים אותם בדוגמטיות, וטוען שכל מי שאינו שותה הינו "אימבציל או צבוע."[10]

לקראת סיום חיבורו על החשיש והיין מסכם בודלר את עמדותיו בנושא ההבדל בין החשיש והיין:

"יין מעצים את כוח הרצון שלנו; חשיש מחסל אותו. יין תומך בגופנו; חשיש הוא נשק להתאבדות. יין הופך אנשים לנעימים וחברותיים; חשיש מבודד. האחד ממריץ, השני עצלן בטבעו. (…) בסופו של דבר, יין הוא עבור אלו שעובדים והרוויחו ביושר את הזכות לשתות אותו. חשיש שייך להנאות המתבודדות; הוא הולם יותר מכל בטלנים אומללים. יין הוא שימושי ומניב פירות טובים, חשיש הוא חסר תועלת ומסוכן."[11]

אימבציל או צבוע?

אני משער שרבים מהקוראים נוחרים כעת בבוז כלפי דמותו הדמיונית של בודלר. העמדות הנחרצות שהוא מציג על חשיש כחומר מסוכן, עצלני, מתבודד וחסר תועלת ובניגוד אליו את היין כבריא, חברותי, ושימושי הינן מוטות תרבותית באופן ברור כל כך, שהן לא יכולות שלא לעורר גיחוך, בוודאי אצל מי שבקיאים בשיח לגבי אלכוהול וקנביס בתחילת המאה העשרים ואחת.

קשה להבין איך בודלר כשתיין מושבע ונלהב יכול להיות ביקורתי כל כך כלפי צרכני החשיש, ולבוז להם בהתנשאות רבה כל כך. הפסקה המסיימת של החיבור על החשיש והיין טוענת ש"קשה לראות מדוע אדם רציונלי ואינטיליגנטי ידרש לאמצעים מלאכותיים על מנת להגיע למצב של חסד פואטי, מאחר שהתלהבות וכח רצון הם כל מה שדרוש על מנת לגעת בקיום העל-טבעי."[12] האם בודלר כל כך עיוור שהוא לא רואה שזה בדיוק הדבר שלו משמש היין שאותו הוא משבח במילים נשגבות כל כך? כיצד הוא מרשה לעצמו להתנשא על צרכני החשיש כ"משורר" הנוגע בנשגב בכח רצונו בלבד, כאשר הוא מודה בפה מלא שהוא חובב הטיפה המרה?

זוהי שאלה מעניינת שמובילה אותי לסיבת כתיבת הדברים הללו. אחרי הכל, למה בכלל להתייחס לשטויות שכתב על החשיש איזה משורר צרפתי לפני 150 שנה? סיבה ראשונה שניתן לתת לשאלה זו היא עניין היסטורי. הספר של בודלר הוא אחד החיבורים הראשונים שהתייחסו לחשיש באופן רציני ומקיף כל כך, ויתכן מאוד שהוא הראשון שהשווה את השפעותיו לאלו של האלכוהול. בכך הוא טקסט חלוצי שמציג כמה מהטיעונים העיקריים שיהפכו בהמשך לאבני היסוד של הדיון על הקנביס והפסיכדלים בכלל. מעבר לכך, לבודלר יש עדיין בחוגים מסויימים תדמית של משורר מסומם ומגניב ששובר מוסכמות, תדמית שעומד בסתירה גמורה לעמדות הדוגמטיות שהוא מציג לגבי היין והחשיש בחיבורים שלו בנושא. רוב האנשים זוכרים שבודלר עישן חשיש, אבל נוטים לשכוח שהוא היה מתנגד נחרץ שלו. זו סיבה נוספת להעמיד דברים על דיוקם.

סיבה שניה, וחשובה יותר, לכתוב את הדברים הללו היא לנסות להבין למה בודלר כתב את הדברים הללו כפי שכתבם. בניגוד למשתמע מהכותרת, אני לא חושב שבודלר היה אימבציל או צבוע. לעומת זאת אני חושב שהוא נפל למלכודת פסיכולוגית נפוצה שגורמת לאנשים להלל את הסמים החביבים שלהם אבל למצוא דופי באלו שבהם אינם עושים שימוש ולטפול עליהם אנספור מגרעות.

אימבציל או צבוע. ג'ים דובין.

אימבציל או צבוע. ג'ים דובין, עליו השלום.

דוגמאות לאנשים שמשתמשים באופן באופן מופרז בסמים מסוימים אבל מעקמים את האף כשאחרים עושים שימוש כלשהו (אחראי או לא) בסוגים אחרים של סמים, אפשר למצוא בשפע. דוגמה טיפוסית אחת ניתן למצוא בהרצאה המאלפת של פרופ' נאט על האופן בו חוקים אוויליים חוסמים מחקר מדעי במשני תודעה, כאשר הוא מספר על ג'ים דובין, חבר פרלמנט פריטי ו"מדען" שעשה כל שביכולתו על מנת לתקוע מקלות בגלגלים של המחקר המדעי בפסילוסיבין. דובין, שהתנגד קטגורית לכל מחקר מדעי על חומרים האסורים בחוק בגלל שהאמין שאם הם אסורים בחוק יש לכך כנראה סיבה טובה, מת שנה שעברה מהרעלת אלכוהול (סם מסוכן עשרות מונים מפסילוסיבין, על פי הספרות המדעית) לאחר לילה של שתיה מרובה. גם בודלר שהזהיר כל כך מהשפעותיו המזיקות של החשיש מת בגיל 46 לאחר תקופה של שתיה מופרזת.

אם ניתן ללמוד איזשהו לקח מהסיפור של בודלר, זה אולי לזכור שהשפעות של סמים יכולות להיות מתוארות בצורות מאוד שונות, ותלוי מאוד מי המתאר. אם הייתם שואלים סופרים ומשוררים בני ימינו על האלכוהול והקנביס, איזה מהם מסוכן לבריאות ואיזה מהם טוב לה; איזה מהם מסייע ליצירתיות ואיזה חסר תועלת עבורה; איזה סם הופך אנשים לחברותיים ואיזה הופך אותם למתבודדים – סביר למדי שהייתם מקבלים תשובות הפוכות לאלו שנתן בודלר לפני 155 שנה. השפעות הקנביס והאלכוהול לא השתנו כנראה עד כדי כך מאז, אבל המבנה החברתי שסביבן והסטיגמות החברתיות בהחלט כן. וזו סיבה נוספת, כנראה, מדוע כדאי לקחת בערבון מוגבל עמדות נחרצות מדי לגבי "ההשפעה" של חומר מסוים. עד כמה שההשפעות של סמים קבועות וידועות, במובנים רבים הן גם נזילות ונתונות לפרשנויות ולפרמטרים חיצוניים שונים – עוד סיבה להיות ביקורתיים על הדברים השונים – חיוביים או שליליים – שמספרים לנו על ההשפעות של סמים.

[1] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 734-738).  . Kindle Edition.

התרגום שלי כאן ובשאר הציטוטים.

[2] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Location 741).  . Kindle Edition.

[3] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 742-743).  . Kindle Edition.

[4] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 758-760).  . Kindle Edition.

[5] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 798-799).  . Kindle Edition.

[6] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Location 791).  . Kindle Edition.

[7] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Location 2140).  . Kindle Edition.

[8] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 2150-2156).  . Kindle Edition.

[9] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 2160-2161).  . Kindle Edition.

[10] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 2190-2193).  . Kindle Edition

[11] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 2441-2445).  . Kindle Edition.

[12] Baudelaire, Charles (2015-01-16). Artificial Paradises (Kindle Locations 2451-2454).  . Kindle Edition.

המאבק הקריפטו-אנרכיסטי, דרך המשי ולמה זה נוגע לכולנו

נשפט למאסר עולם בכלא ללא אפשרות לחנינה. רוס אלבריכט.

נשפט למאסר עולם בכלא ללא אפשרות לחנינה. רוס אלבריכט.

המלחמה במלחמה בסמים מניבה בשנים האחרונות כמה מהסרטים הדוקומנטרים הנוקבים והמרשימים של התקופה. הסרט Deep Web נוגע בסיפור של משני תודעה והפסיכדליה באופן שולי כביכול, אבל למעשה הוא קריטי לכל דיון על הההשפעות של מלחמה בסמים על החברה שלנו ועל הסכנה שהיא מהווה לדמוקרטיה ולזכויות האזרח. "דיפ ווב" מספר את הסיפור של "דרך המשי" אתר מסחר הסמים ששגשג ברשת האפלה (Darknet) עד שנסגר על ידי ה- FBI ב-2013. זה סיפור מרתק על התארגנות קהילתית של קריפטו-אנרכיסטים אידאליסטים שביקשו ליצור צורת תקשורת אלטרנטיבית המאפשרת לאזרחים לעקוף את מנגנוני הפיקוח והמעקב הממשלתיים ההולכים ומתהדקים באינטרנט. בדרך הם הצליחו להוריד בצורה משמעותית את שיעור האלימות הקשורה בסמים ובכך השיגו יותר משהשיגו עשרות שנים ומאות מיליארדי דולרים שנשפכו על המלחמה בסמים. אלא שכאן, כמובן, נכנסו לתמונה מדיה היסטרית, פוליטיקאים דמגוגים, ומשטרה ומערכת המשפט שתפסו להם שעיר לעזאזל: מתמטיקאי צעיר ומחונן בעל עקרונות ליברטיאנים בשם ראס אולבריכט שהיה כנראה חלק מגרעין הקהילה שהפעילה את האתר. בעזרת שיטות מלוכלכות, שקרים, מניפולציות, ומשפט מכור שכלל שימוש בראיות שהושגו באופן לא חוקי, הם הצליחו לצייר את אולבריכט כברון סמים מפוקפק וגזרו עליו למאסר עולם בכלא ללא אפשרות לחנינה. השוטרים שהכניסו את אולבריכט לכלא הודו אגב מאוחר יותר בגניבה מהאתר של ביטקוינים בשווי של קרוב למליון דולר ובשיבוש תהליכי חקירה (עוד עובדה שהשופטת הכריזה עליה כבלתי רלבנטית למשפט).

הסיפור של דיפ ווב מטריד במיוחד כי הוא הרבה מעבר לסגירה של איזה שוק למסחר חופשי במשני תודעה. הוא סיפור על משטרה ומערכת משפט שלא עוצרות באדום ועל האופן שהמלחמה הכושלת בסמים משמשת כאמתלה עבור סלילת הדרך לחברת מעקב בסגנון 1984 שנזקיה לחברה גדולים לאין שיעור מהנזק פוטנציאלי שעשוי לכל לסם כלשהו. במסגרת התהליך שהוביל לאולבריכט, עברו החוקרים על התיקון הרביעי לחוקה האמריקאית, עובדה שבית המשפט התעלם ממנה ולא הסכים אפילו לעסוק באי החוקיות שלה. בכך נוצר תקדים המקדם ומכשיר חברת מעקב שבה כל תקשורת שאנחנו עושים ברשתות האלקטרוניות מנוטרת, ובה לממשלה יש זכות לעיין בכל דבר שאנחנו כותבים בין אם לאחרים ובין אם לעצמנו.

המתכנת וההאקטיביסט ארון שוורץ  שהתאבד ב-2013 בעקבות תיק שנתפר לו באירוע של Creative Commons בשנת 2008. תמונה: וויקיפדיה.

המתכנת וההאקטיביסט ארון שוורץ שהתאבד ב-2013 בעקבות חקירה של הממשל האמריקאי של Creative Commons בשנת 2008. תמונה: וויקיפדיה.

אבל יש לסיפור גם סוף אופטימי. כמו נאפסטר, שלאחר סגירתו הופיעו מגוון שירותים המחליפים אותו, גם לדרך המשי כבר צצו אנספור תחליפים מתוחכמים יותר. הקהילה האנרכו-קריפטוגרפית הבנלאומית מתמרצת את פעילותה ליצירת כלי רשת שיחזירו לגולשי הרשת את האנונימיות שלהם וימנעו עולם שבהם כל תקשורת אלקטרונית שלנו מנוטרת על ידי הממשלה.

כמו המתכנת והאקטיביסט האינטרנט החופשי ארון שוורץ', ששם נפשו בכפו ב-2013 לאחר שהממשלה האמריקאית תפרה לו תיק ונכנס מאוחר יותר להיכל התהילה של האינטרנט, כך גם רוס אולבריכט הוא גיבור של מלחמה הניטשת בתקופתנו על שחרור האינטרנט משליטתם של התאגידים והממשלות ועל זכויות האזרח בעידן שבו מערכות שיטור חדלו להגן על האוכלוסיה והפכו לבריונים שמטילים עליה את חיתתם. תצפו בדיפ ווב, ותשקלו לתרום למאבק משפט חוזר עבור ראס אולבריכטזה המאבק של כולנו.

על סמים ואנשים – מחשבות מהחלל הפסיכונאוטי

 הפעם הראשונה

כמו כל מצב תודעתי ששונה מהמצב התודעתי הרגיל שלנו, מצבי תודעה פסיכונאוטים הם משהו שקשה לכתוב אודותיו הביתה ("הביתה", כלומר למצב התודעה הביתי והשגור). לכן אנחנו נוטים לבוא לחוויות סמים ראשונות מתוך תחושה של סקרנות, כשהדרך היחידה לללמוד היא להתנסות, לזנק מתוך מצב של חוסר ידיעה למצב של ידיעה.

 הפעם הראשונה שעושים סם חדש היא חציית סף, קפיצה לתוך חלל בלת ידוע שמתבהר רק כשנכנסים לתוך מרחב החוויה עצמו.

 אפשר לחקור הרבה אודות הסם הזה לפני שמתנסים בו. אפשר לקרוא אודותיו או לשאול על זה אפילו רגע לפני:

"בפעם הראשונה שעשיתי DMT אמרתי לעצמי - זה לא סם, זה קסם!". טרנס מקנה.

".בפעם הראשונה שעשיתי די.אמ.טי אמרתי לעצמי – זה לא סם, זה קסם!". טרנס מקנה.

כמה זמן אני ארגיש את זה?

 איך זה מרגיש?

איפה מרגישים את זה? בגוף? בחושים? בתודעה?

זה מפחיד או מרגיע? מעייף או ממריץ? מרעיב או מונע רעב?

וכו' וכו' וכו'

השאלות הללו מאבדות את הרלבנטיות שלהן במהירות לאחר שהאדם פוסע לתוך החלל החדש של הסם. ברגע כשהחוויה התחילה כבר אין צורך לשאול שאלות או לדמיין את החוויה של הסם – כעת אפשר כבר לחוש את הדבר עצמו.  מספר שעות, ולפעמים אפילו דקות או שניות יכולות ללמד אותנו על סם יותר משנים של קריאה בספרים.

ומצד שני, חוויה ראשונה עם סם מסוים יכולה אמנם ללמד המון אודותיו אבל בדרך כלל היא לא מספיקה על מנת להבין אותו באמת. כלומר, אפשר להבין הרבה דברים על סם באמצעות חוויה בודדת, אבל ברוב המקרים אי אפשר להבין אותו לאשורו. החוויה הבודדת לא מספיקה על מנת לגבש עמדה מושכלת באמת. בפעם הראשונה ששתיתי אלכוהול לא באמת הבנתי מה זה אלכוהול, בפעם ראשונה שעישנתי לא ממש הבנתי מה זה קנאביס, ובפעם הראשונה שאכלתי פטריות לא ממש הבנתי מי הן הפטריות.

הסיבה היא שסמים, כמו אנשים, הם ישויות מורכבות. כמו שקשה לגבש רושם מקיף על אדם מפגישה אחת שהאופי שלה נקבע על ידי הנסיבות שבהן נפגשתם, מקום הפגישה, מצב הרוח של הנוכחים והאנשים האחרים בסביבה כך קשה לבודד את ההשפעה של סם מהנסיבות המקיפות את השימוש בו. חווית סם היא משוואה עם לפחות שני נעלמים – הסם, וכל שאר המרכיבים שמייצרים את החוויה. על מנת להבין סם כהלכה, יש צורך לבודד אותו מהנסיבות הספציפיות שבהן חווינו אותו בפעם הראשונה. רק באמצעות שילוב של מספר נקודות מבט ניתן לגבש אודותיו פרספקטיבה. רק כך אפשר להבין סם.

אם אפשר בכלל להבין סם.

כי סמים כמו אנשים הם דבר משתנה. הקנאביס של אדם אחד הוא לא הקנאביס של אדם אחר, והקנאביס של העישון הראשון אינו הקנאביס של העישון ה-50 אינו הקנאביס של העישון ה-500.

אנשים וסמים נמצאים במערכות יחסים דינמיות. כמו מערכות יחסים בין אנשים, אופי מערכות היחסים האלה נקבע בדרך כלל מוקדם בתחילת הדרך: יש קליק או אין. כמו מערכות יחסים עם אנשים, הקשר בין האדם לסם עשוי להפסק אם מערכת היחסים הופכת פחות פוריה או רלבנטית עבור האדם (לסם יש פחות אמירה מבחינה זו). וגם כאן, כמו ביחסים בין בני אדם, עשויים להתפתח יחסים לא בריאים שיצרו תלות בין האדם לבין הסם, זמן רב אחרי שמערכת היחסים ביניהם כבר הגיע למיצוי מלא והפכה למשהו שחבריו הטובים של האדם מתפללים שיעלם מחייו.

תדירות

מה התדירות הנכונה לשימוש בפסיכדלים?

זו כמובן שאלה בעייתית מאוד. התדירות הפסיכדלית משתנה מאוד מאדם לאדם, בין אלו שחווים חוויות פסיכדליות לעיתים תכופות יחסית לבין אלו שלא מעוניינים בהן כלל, ואולי אף רצוי שלא יעברו אותן.

השאלה גם מסתירה בחובה הנחת מוצא בעייתית בנוגע לשימוש בפסיכדלים – שטריפ הוא טריפ הוא טריפ, ושכל חוויה נספרת באופן זהה ביומן החוויות הפסיכדלי. למעשה חוויות פסיכדליות מתחלקות לסוגים שונים. מצד אחד, יש חוויות פסיכדליות רבות עוצמה, אותן חוויות הירואיות שטרנס מקנה הילל ושיבח כמשברות את האגו ומשגרות את האדם למימדים חדשים. ומצד שני יש גם חוויות פסיכדליות עדינות מאוד, חוויות מיקרודוזינג של עשירית טיפה שאנשים מסוימים עושים בהן שימוש יומיומי, כמעין תרופה הומיאופתית המחזקת יצירתיות ואת תחושת החיבור.

נהג לעיתים קרובות לעשות שימוש בכמויות מזעריות של לסד כסוג קטליזטור תודעתי. הכימאי אלברט הופמן.

נהג לעיתים קרובות לעשות שימוש בכמויות מזעריות של לסד כסוג קטליזטור תודעתי. הכימאי אלברט הופמן.

כמובן שהתדירות הרצויה לחוויות הרואיות ולחוויות מיקרודוזינג שונה בתכלית. בעוד שחוויות הירואיות הן משהו שרוב הפסיכונאוטים מעדיפים להתנסות בו לעיתים רחוקות בלבד, יש, כאמור, גם מי שעושים במיקרודוזינג שימוש כחלק מחיי היומיום.

באופן גס ניתן לחלק את עולם החוויות הפסיכדליות לשלוש רמות שונות. (לצורך הנוחות השתמשתי באסיד כקנה המידה לטבלה הזו. אני נותן כאן הערכה בטיפות על פי טיפה היפותטית בעוצמה של 100 מיקרוגרם)

5-30 מיקרוגרם – מיקרודוזינג. חוויה עדינה יחסית. 1/20 עד רבע טיפה.

50-250 מיקרוגרם – חוויה פסיכדלית בעוצמה בינונית. חצי טיפה עד טיפה וחצי.

400 מיקרוגרם ומעלה – מנת היי-דוז. ארבע טיפות ומעלה.

החלוקה הזאת בעייתית מכל מיני בחינות. ראשית כל משום שבנסיבות מסוימות חווית מיקרודוזינג עשויה להפוך לחוויה עוצמתית יחסית בעוד שגם 400 מיקרוגרם לא תמיד מבטיחים חוויה הירואית. אנשים שונים חווים סמים באופנים שונים בזמנים ובנסיבות שונות. ובכל זאת, היא כן מרמזת על כך שכל אחת מהמנות הללו ממלאת פונקציה שונה בעולמו של הפסיכונאוט.

חוויות מיקרודוזינג משמשות במידה זו או אחרת כחלק מחיי היום יום: הן יכולות להעשיר חוויות שונות ולשמש במגוון פעילויות: כתיבה, נגינה, פעילות גופנית, הרפיה, טיול בטבע, ניקיון בית ועוד. היחסים עם האגו לא משתנים בצורה משמעותית.

חוויות בינוניות בעוצמתן הן החוויות הפסיכדליות ה"סטנדרטיות" כפי שרוב האנשים מכירים אותן. הן יכולות להתאים למסע עם חברים בטבע, למסיבה, לטקס או למגוון אירועים מיוחדים אחרים שבהם האדם מפריש עצמו מחיי היום יום, אבל עדיין נמצא בתוך המסגרת של העולם הזה. היחסים עם האגו עשויים להשתנות במידה ניכרת אבל מבנהו הכללי של האגו עדיין נשמר.

חווות היי-דוז, שטרנס מקנה כינה אותן "הירואיות" הן חוויות בעוצמה גבוהה כל כך שלא ניתן ובלוא הכי לא רצוי לשלב אותן במסגרת של העולם הזה. אלו חוויות עוצמתיות שכדאי לעבור אותן אך ורק בסביבה תומכת ובטוחה לחלוטין. אלו חוויות שבמהלכן האגו עשוי להמחק לחלוטין ושמתרחשות בהן לעיתים חוויות מיסטיות משנות חיים.

התדירות הרצויה משתנה בהתאם לגודל המנה. ככל שעולה גודל המנה, כך כמובן יעלה גם הזמן המומלץ לריווח בין חוויה לחוויה. לדוגמה, פעם בחודש זו תדירות גבוהה מאוד לטריפ הירואי אבל היא לא תדירות גבוהה לחווית מיקרודוזינג.

לסיכום, אין תדירות מומלצת אחת לשימוש בחומרים פסיכדליים. יש אנשים שיעשו בפסיכדלים שימוש יומיומי ויש מי שמעדיפים לשמור אותם להזדמנויות מיוחדות, פעם בכמה שנים, אולי רק פעם אחת בחיים. תהיה התדירות הרצויה לכם אשר תהיה, את משק הפסיכדליה הביתי אפשר ורצוי לכלכל תוך כדי התחשבות במצב הנוכחי בחיים, ובשאלות כמו מה אנחנו רוצים להפיק מחומר מסוים ואיזו סוג של יחסים היינו מעוניינים לטפח איתו.

 על סמים ודעות קדומות

אם נקבל לרגע את העמדה הילידית שלכל צמח משנה תודעה יש ספיריט ששוכן בו, הרי שאין בעולם הרבה ישויות שאנשים חשים כל כך בנח להחזיק כלפיהם בדיעות קדומות ומכלילות כמו כלפי סמים.

טהרנות פסיכופרמקולוגית היא עמדה נפוצה בהרבה ממה שנהוג לחשוב, אם מישהו בכלל נוהג לחשוב על הנושא. לטוב ולרע, קשה למצוא אנשים שאין להם דעות קדומות שליליות על סמים אלו או אחרים. בדרך כלל, ככל שיש לאותם אנשים פחות ניסיון עם סם מסוים, כך הדעות הקדומות שלהם לגביו יהיו מוצקות יותר. אנשים שאין להם כל ניסיון עם חומרים מסוימים נוטים להחזיק בדעות הקדומות המוצקות ביותר אודותיהם.

רוב האנשים אוהבים לחלק את הסמים לסמים טובים וסמים רעים, או קדושים וטמאים. הם אוהבים לחשוב שהסמים שהם עושים הם הסמים הטובים והסמים שאנשים אחרים עושים הם הסמים הרעים, למרות שקורה שהם מתנסים בסמים הרעים ואז הם לפעמים ירגישו רע לגבי זה.

מוות בעינויים למעשני טבק. הסולטן מוראד הרביעי.

מוות בעינויים למעשני טבק. הסולטן מוראד הרביעי.

ככה חינכו אותנו כמובן. חינכו אותנו שיש כמה סמים לגיטימיים (אלכוהול, ניקוטין וקפאין), וסמים רעים ולא לגיטימיים. כמובן, בתוך הקבוצה של הסמים הרעים יש סמים רעים יותר וסמים רעים פחות. בעוד שעישון מריחואנה מתקבל בחברה שלנו בסלחנות יחסית, הרי שקוקאין מעורר אימה וזעם רבים יותר בציבור, ואילו הירואין וקראק נחשבים לשטן האולטימטיבי שאפילו שוחרי לגאליזציה מתנגדים לו לרוב נחרצות. ועדיין, הדעות הנחרצות הללו נוטות לעיתים קרובות להשתנות לאורך השנים. מריחואנה נחשבה פעם לסם נורא מאוד, כזה שיוציא אותך מדעתך ויגרום לך לרצוח את דודתך. היום איש כבר אינו מאמין למעשיות הסבתא האלה. מעשני טבק רוסים הסתכנו פעם בגלות, ראשיהם של נתינים סיניים שהמרו את האיסור האימפריאלי על עישון טבק שופדו על גבי חניתות ואילו הסולטן העותומאני מוראד הרביעי גמל על החטא הנורא של עישון הטבק בעינויים למוות.

לסמים רעים באמת, כמו קראק והירואין, יש שמות מפחידים מספיק שרוב האנשים יעדיפו להתרחק מהם כמו ממחלות מין, מבלי לשקול יותר מדי בגוף העניין. יש לכך כמובן סיבה. סמים הם דבר מסוכן וסמים מסוימים כמו הירואין או קראק מסוכנים במיוחד וכבר חרבו את החיים של לא מעט אנשים שלא פחדו מספיק. פחד ככלות הכל, הוא מנגנון הגנה אבולוציוני מהמעלה הראשונה.

אז אנשים מספרים לעצמם את הסיפורים על הסמים הטובים והסמים רעים. לא חסרים סיפורים.

יש צרכני אלכוהול שמספרים לעצמם שמריחואנה מורידה לך את המוטיבציה. ויש צרכני קנאביס שחושבים שאלכוהול עושה אותך אדם אלים וגס רוח. (שני הסמים יכולים לעשות את זה לאנשים מסוימים, זה לא אומר שזה מה שהם עושים). יש אנשים שלוקחים ריטלין כל יום ולא יגעו לעולם בטריפ. יש אנשים שלוקחים טריפים ולא יחשבו לעולם לגעת בריטלין. על העובדה שריטלין שימש בתקופה מסוימת במחקר הפסיכדלי כסוג של תחליף לאסיד בכמויות קטנות רוב האנשים האלה כמובן לא יודעים.

הנה רשימה של  סמים, חלקם מקובלים יותר בחברה שלנו וחלקם פחות. קראו אותה וחשבו על כל סם, מה הדעה שלכם עליו? האם זה סם חיובי או שלילי? האם אי פעם התנסיתם בסם הזה? האם הייתם שוקלים לעשות זאת?

אלכוהול, קנאביס, מבסוטון, סירוקסט, קפה, ריטלין, מיץ גת, אפדרין, ציפרלקס, אמפטמינים, ברביטורטים, לסד, פטריות, 2CI, 2CB, זנקס, פיוטה, מסקלין, גת, חגיגת, ניקוטין, קוקאין, הירואין, קראק, קרוקודיל, איבוגה, איוואסקה, קטמין, PCP, GHB.

סביר להניח שחלק מהסמים ברשימה נראים בעיניכם סימפטיים או מסקרנים יותר, חלק פחות וחלק אתם בכלל לא מכירים. ומה לגבי הסמים שרק השם שלהם כבר מעורר בכם אימה?

מעטים האנשים שאין להם שום דעה קדומה על אף סם. בדרך כלל זה לא סוג האנשים שתרצו להסתובב איתם, כי אנשים שאין להם שום דיעה קדומה על אף סם נוטים להיות אנשים שצריכת הסמים שלהם יוצאת מגדר איזון.

הירואין גרם לו להרגיש ששום דבר לא מאוד חשוב לו. אלכסנדר שולגין.

הירואין גרם לו להרגיש ששום דבר לא מאוד חשוב לו. אלכסנדר שולגין.

מצד שני צריך לזכור שאף אחד מהסמים האלה הוא לא השטן בכבודו או בעצמו, לא משנה מה מנסים לומר לנו. הם בסה"כ מולקולות פסיכואקטיביות שמעבירות את התודעה והגוף של האדם דרך חוויה מסוימת. לחוויה הזו יש ערך מסוים, שתלוי בעיקר במה אנחנו לוקחים ממנה. השאלה האם אנחנו מעוניינים לצרוך את הסם הזה פעמים נוספות, או אפילו פעם אחת בודדת היא שאלה שונה לחלוטין, ובמקרים מסוימים התשובה יכולה להיות "לא" החלטי.

אין הרבה אנשים שמסוגלים לבוא לסמים בלי דעות קדומות בלי לפשל וליפול לאורך הדרך – הניסיון לעשות זאת היה מנת חלקם של לא מעט פסיכונאוטים שביקשו לבקר אישית כל פינה של התודעה במסע המחקר הפנימי שלהם. לירי  הרגיש חובה לנסות הירואין אחרי שבורוז' וגינסברג עשו זאת, אבל לאחר מספר חוויות חש שהסם קונה בו שליטה והשמיד את המלאי שהיה בידו. שולגין  התנסה גם הוא בהירואין, אך החליט כנגדו לדבריו משום שתחת השפעת הסם שום דבר לא היה חשוב מאוד עבורו. הסיפור שלהם ושל עוד פסיכונאוטים אחרים שהתנסו בכמעט כל סם אפשרי והמשיכו הלאה בדרכם הפסיכונאוטית מלמד אותנו שזה אפשרי לנסות כמעט כל סם בלי להרוס את החיים שלך. אפשרי, אבל לא לכל אחד, לא נטול סיכונים ולא בהכרח נכון, וזו אולי חלק מהסיבה מדוע דעות קדומות על סמים הן כל כך שימושיות עבור החברה שלנו, גם כשהן לעיתים קרובות מוטעות מיסודן.

מדוע האלכוהול חוקי בעוד ההרואין אינו חוקי, ומה אנחנו יכולים ללמוד מכך

opiumאם הייתם שואלים אדם מן השורה לפני מאה שנה מהם סמים (Drugs) הוא היה עונה לכם שסמים הינם כנראה חומרים שרושמים רופאים או מרקחות רפואיות מסוגים שונים. כפי שמעיר החוקר טובי סדון הקונספט של "סמים" כפי שאנו מבינים אותו היום במסגרת שיח הסמים המודרני, הוא המצאה חסרת בסיס או היגיון מבחינה מדעית (כימית או פסיכופרמקולוגית). מטרתה של המצאה זו, שפותחה במסגרת המלחמה בסמים, הוא בעיקר ליצור דימוי שלילי ולהטיל דופי מוסרי בשורה של חומרים פסיכואקטיבים שנאסרו לשימוש על ידי ממשלות העולם.[1]

באותם שנים, לפני שהומצא המונח "סם" כפי שאנו מבינים אותו היום, במסגרת מה שהחוקר טובי סדון  קרא לו The Great Regulatory Divide [2] לא התקיימה אבחנה בין חומרים כגון אלכוהול, הירואין, קוקאין, ניקוטין או קנאביס. התפיסה הרפואית השלטת באותה תקופה ראתה בשימוש בכל חומר לשינוי תודעה חלק מתופעה רחבה יותר שנקראה בשם Inebriation. תפיסת ה-Inebriation (מושג שאותו אתרגם כאן במונח "התבשמות") גרסה שהתמכרות לחומרים משני תודעה הינה תופעה בעלת מהות בסיסית ובלתי משתנה אף שהיא באה לידי ביטוי ביחס לסמים מסוגים שונים. היא לא הבחינה בין מה שתושבי העולם המודרני רואים בהם סמים קשים (כמו הרואין וקוקאין), לבין אותם חומרים שנחשבים בימינו למקובלים חברתית (כמו אלכוהול וטבק). למעשה, כפי שהראתה וירג'יניה ברידג' לגבי בריטניה במחצית הראשונה של המאה ה-19 היה המצב כזה שבעוד שאלכוהול עורר מידה ניכרת של דאגה וזעם, הרי שדווקא השימוש באופיום, שהיה פופולרי אצל רופאים כמו גם באוכלוסיה הכללית, ושימש לשורה ארוכה של אפליקציות רפואיות, משיכוך כאבים ועד הרגעת פעוטות, היה נפוץ בחברה כחלק מחיי היום ומקובל לצרכי הנאה ופנאי מבלי להטיל על משתמשיו סטיגמה חברתית.[3]

למעשה ההסכם הבינלאומי הראשון שביקש להגביל את השימוש והסחר בחומרים פסיכואקטיבים, החוק הכללי של בריסל (Brussels General Act) מהשנים 1889-90 , ביקש לפקח לא על השימוש באופיום אלא דווקא על השימוש באלכוהול. תורות ה-Gateway Drug המוקדמות (התיאוריות שמשמשות היום מתנגדי קנביס כדי לטעון שזה גורם למשתמשיו לעבור לסמים קשים יותר) פותחו ביחס לטבק שמתנגדיו טענו שהוא סם המוביל למעבר לשימוש בסמים קשים כמו אלכוהול ואופיום.[4]

על השאלה כיצד קרה הדבר שדווקא האופיום (ותוצרו ההירואין) הוא זה שהוצא בסופו של דבר אל מחוץ לחוק ולנורמה החברתית בעוד שהאלכוהול והטבק הפכו למוקד של תעשיה בינלאומית יוקרתית ומשגשגת המגלגלת מילארדים עונים שורה של חוקרים באמצעות שורה של טענות המשלימות זו את זו.

ראשית כל, כטענת סדון, מדיניות הסמים הבינלאומית התגבשה בשורה של הסכמים בינלאומיים שהוציאו אל מחוץ לחוק את סחר הקוקאין והאופיאטים הבינלאומי. מכיוון שבאותה תקופה המסחר הבנלאומי באלכוהול היה מצומצם בהשוואה למסחר בחומרים פסיכואקטיבים אחרים, ועידות בינלאומיות שעסקו במדיניות סמים עולמית כועידת האופיום שהתקיימה בשנחאי ב-1909 וועידת האופיום הבינלאומית שהתקיימה בהאג ב-1912 לא עסקו באלכוהול, כך שהפיקוח על האלכוהול נותר לשיקולן הפרטי של הארצות השונות, שרבות מהן אכן הוציאו את האלכוהול אל מחוץ לחוק במהלך החצי הראשון של המאה העשרים.  המקרה הידוע ביותר הוא זה של משטר היובש האמריקאי, אולם משטרי יובש אחרים התקיימו ברוסיה, פינלנד, נורבגיה וקנדה למשל. באיסלנד, אגב, הייתה שתיית בירה אסורה עד 1989. העדר פיקוח בינלאומי אפשר למדינות השונות לתקן תקנות עצמאיות לשימוש באלכוהול שהתחשבו בתרבות המקומית ואפשר גם לאלו שאמצו מדיניות יובש לסגת ממנה בהמשך מבלי להפר הסכמים בינלאומיים.[5]

סיבה נוספת היא שהאופיאטים (אופיום והירואין למשל) והסמים הסטימולנטים (כמו קוקאין ואמפטמינים למשל), היו באותה תקופה חלק מארסנל הטיפולים הרפואי, בניגוד לאלכוהול וטבק שהייתה להם אמנם בעברם היסטוריה ענפה של שימוש רפואי, אך חדלו לשמש כתרופות עד תחילת המאה העשרים. הזיהוי של האופיאטים עם שימוש רפואי התגבר עם המצאת המחט ההיפודרמית ופיתוח המודל הרפואי לשימוש באופיאטים.[6] למצב זה היו השפעות מרחיקות לכת על גורלם של החומרים השונים. בעוד שחברות התרופות לא הורשו לרוב לפרסם את תרופותיהן היישר לציבור באמצעי המדיה. יצרניות האלכוהול והטבק עשו שימוש מושכל ומסיבי בפרסום, במדיה ובקולנוע על מנת להעביר אל הציבור את המסר שצריכת אלכוהול וטבק הן פעילות חברתית מקובלת ונחשקת. הן גם עשו שימוש נרחב בכספם על מנת להעניק חסות לאירועי ספורט ותרבות, לממן לוביסטים ולהעניק תרומות פוליטיות נדיבות. כך למשל חברת הטבק פיליפ מוריס וחברות טבק אחרות מימנו 90% מהתקציב המוקדש לנושא הפרטיות בעבודה במסגרת האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (ACLU) אשר פעל בין השאר להגנת זכויות המעשנים במקומות העבודה.[7] התוצאה הייתה תדמית שונה לחלוטין של השימוש הבלתי רפואי באלכוהול וטבק לעומת השימוש הבלתי רפואי באופיאטים והסטימולנטים.

תעשיה משגשגת וגדולה מכדי לפול.  יקב צרפתי.

תעשיה משגשגת וגדולה מכדי לפול. יקב צרפתי.

היו גם סיבות ריאלפוליטיות אחרות. כך למשל, בעוד שחומרים אסורים כמו אופיום וקוקאין יוצרו במדינות נחשלות שלא היו חלק מהתעשיה בעולם המערבי (בדרום מזרח אסיה, ובדרום-מרכז אמריקה) הרי שתעשיית האלכוהול והטבק הייתה גורם חשוב בכלכלה המערבית. כך למשל השפיעה תעשיית האלכוהול של תחילת המאה ה-20 בצרפת על מחייתם של 5 מיליון צרפתים[8] ומיסים על צריכת אלכוהול עמדו בבסיס חלק ניכר מהכלכלות המערבית (כך למשל, מיסים על אלכוהול הניבו לצאר הרוסי בתחילת המאה סכומים שווים בערכם לכלל תקציב הצבא של רוסיה הצארית) זאת בעוד שחשיבותו הכלכלית של האופיום הייתה בירידה כבר בתחילת המאה העשרים.[9] כמו הבנקים במשבר הכלכלי של 2008, תעשיית האלכוהול והטבק הייתה פשוט גדולה מדי בשביל לפול. ב-1983 תעשיית הטבק העולמית סיפקה לא פחות מ-18 מיליון משרות, ובחישוב בני משפחה ועובדים עונתיים ובמשרה חלקית לא פחות מ-100 מיליון בני אדם היו תלויים למחייתם בתעשיית הטבק.[10]

והיו סיבות תרבותיות נוספות. הכשרתו של האלכוהול לאחר כשלון פרויקט היובש, באמצע המאה העשרים, נעשתה באמצעות פרויקט משותף שבו השתתפו חברות האלכוהול וארגונים כמו אלכוהוליסטים אנונימים – ושבהם הוסט הדגש מהבעייתיות הכרוכה בשימוש באלכוהול אל המשתמש כמוקד של שימוש לרעה. במילים אחרות אלכוהול הפך לסם מקובל בחברה, ואילו הבעייתיות שבשימוש באלכוהול הוסטה לעבר משתמשים אלכוהוליסטים. זאת בניגוד מוחלט לאופן שבו יוצגו סמים אחרים שבהם הבעייתיות (שלא לומר 'הרשע') נחשבה לעניין אינהרנטי בסם עצמו.

 

על צלבני פכחון והחברה המתנזרת

ההפרדה המוחצת בין אלכוהול, טבק וקפאין (הסמים החוקיים והפופולריים ביותר על פני הכוכב) לבין סוגי סמים אחרים שולטת עד ימינו. עם זאת, כפי שמראה החוקר קורטרייט בשנים האחרונות ההפרדה הזו קורסת. התובנה שהתגבשה בקרב חוקרי סמים בעשרות השנים האחרונות ועל פיה אין הבדל מהותי בין אלכוהול לבין "סמים קשים"  (כגון הירואין וקוקאין) מבחינת מנגנוני הפעילות והנזקים לאדם לחברה, זולגת לאוכלוסיה הכללית. קורטרייט מונה שורה של מחקרים בתחום הביולוגיה, הגנטיקה והאפידמיולוגיה, שהולכים ומקשים על שמירת המחיצה המפרידה בין אלכוהול וטבק לבין סמים אחרים ומצביעים על כך שהאבחנות החוקיות והתרבויות בין אלכוהול כסם מקובל להירואין או קוקאין כסמים קשים הינן חסרות כל תוקף מדעי.[11] מחקרים שניסו לאמוד ולהשוות בין הנזקים הבריאותיים והחברתיים של סמים שונים  כגון אלו של פרופסור דיוויד נאט הציבו את האלכוהול בשורה אחת עם ההירואין, הקוקאין והמתאמפטמינים. בחלק מהמחקרים נמצא כי האלכוהול למעשה מזיק יותר מסמים כמו הירואין וקוקאין.[12] שווה לציין, אגב, כי מספר החללים שמפיל האלכוהול כל שנה גדול פי כמה וכמה מכל הסמים הבלתי חוקיים גם יחד.

על הממצאים הללו עטים כמובן רבים מחברי הקהילה הפסיכדלית ותומכי הלגאליזציה של הקנביס. הם מצביעים (ובצדק) על כך שנזקיו של הקנביס צנועים בהרבה מנזקי האלכוהול, ושואלים כיצד יתכן שזה חוקי וזה אינו חוקי. על מנת לשכנע במטרתם, הם מבליטים את הנזקים הרבים שגורם האלכוהול לעומת התועלת הרפואית ההולכת ומתגלה של הקנאביס.

אין לי בעיה בסיסית עם ההיגיון שבטיעון זה. הטיעון שמציב את נזקי הקנביס והפסיכדלים אל מול האלכוהול והטבק נפוץ בקרב הקהילה הפסיכדלית עוד משנות השישים, כשדמויות כמו אוסמונד או לירי קוננו על כך שהחברה האמריקאית מקבלת כמובן מאליו את הקורבנות הרבים של האלכוהול (עשרות אלפים בשנה) משום שהן שגורות כל כך אך מנפחת כל תקרית הקשורה בחומרים פסיכדלים, דווקא משום שהן נדירות ולכן מעניינות כל כך.

המלחמה בסמים היא מלחמת קודש. מוחמד ברכה.

המלחמה בסמים היא מלחמת קודש. מוחמד ברכה.

הבעיה היא שעבור מתנגדי הסמים, שנוכחים גם הם בנפילתה של פרדיגמת ההתבשמות המסקנה הנובעת ממצב זה אינה לגאליזציה של הגראס או של פטריות הקסם. המסקנה העיקרית שאלו מפיקים ממצב עניינים זה היא שעלינו לבטל את חוסר השיוויון בין אלכוהול וטבק לבין סמים אחרים ולהטיל מגבלות הולכות ומתגברות גם על הסמים המותרים כיום עד כדי קריאות לאיסורם המוחלט של כל הסמים (הקפאין, סם היצרנות האולטימטיבי, מוחרג בינתיים למרבה הנוחות מסכמה זו, כמו גם כמובן סמים אחרים שמשרתים את האתוס היצרני והתחרותי של החברה שלנו, כמו הריטלין). ניתן לזהות מגמה זו של הטלת מגבלות מתגברות על האלכוהול והטבק בהעלאות המיסים עליהם, באכיפה היתרה של איסורי השתיה הפומבית ואיסור מכירת האלכוהול בלילות. הדברים שנשא היושב ראש החדש של הוועדה למלחמה לסמים, מוחמד ברכה, על הצורך להרחיב את המלחמה בסמים גם לתחום האלכוהול ותחומים נוספים נותן טעימה מהכיוון שמתנגדי הסמים באשר הם מעוניינים ללכת אליו.

אלא שרוב תומכי הלגאליזציה של הקנאביס אינם חפצים כנראה באמת בהוצאת האלכוהול אל מחוץ לחוק. למרות הרטוריקה האנטי-אלכוהולית של תנועת הלגאליזציה, רבים מתומכיה אוהבים גם הם לשתות מפעם לפעם בירה, יין או אפילו רחמנא ליצלן כוס עראק או וודקה. השאלה היא כמובן לאן תיטה המטוטלת של דעת הקהל בימים שלאחר נפילת קונספציית ההתבשמות: לכיוון הפיכת הקנאביס וסמים אחרים לחוקיים, או לכיוון הוצאת האלכוהול אל מחוץ לחוק.

המטרה שלנו בכך כשאנו מצביעים על כך שהאלכוהול אינו פחות מסוכן, ואף מסוכן יותר מרוב הסמים האסורים כיום בחוק אינה שהמחוקק יאסור גם את האלכוהול. המטרה צריכה להיות שאנשים ישאלו את עצמם איזה מין עולם היה לנו בלי סמים?

מאז שהומצא לפני מאה שנה, המונח "סמים" נקשר בשורה של סטיגמות וסטריאוטיפים שליליים הקושרים אותו לשימוש לרעה (Drug Abuse) והתמכרות (תופעות קשות ללא ספק, שהמלחמה בסמים לא עשתה דבר לפותרן ואף החריפה). אלא שבחברה שלנו נוטים להשתמש במונח "סמים" בהקשרים שליליים בלבד, כסוג של חטא (רמז לכך ניתן למצוא בכך שסוג המס המוטל על מוצרים כגון אלכוהול וטבק נקרא באנגלית Sin Tax), מבלי להתייחס לכל הדברים החיוביים שסמים עושים בשביל החברה שלנו.

דברים חיוביים שסמים עושים עבור החברה שלנו? יש כזה דבר? הרעיון שלסמים יש תפקיד חשוב בחברה שלנו נוטה להשמע ככפירה שערורייתית. איזה דברים חיוביים סמים עושים עבור החברה שלנו?

בתי הקפה היו בית גידול לתנועות תרבותיות ופוליטיות. בית קפה אנגלי במאה ה-17.

בתי הקפה היו בית גידול לתנועות תרבותיות ופוליטיות. בית קפה אנגלי במאה ה-17.

אלא שסמים הינם עמודי תווך של החברה המודרנית. שווה להזכיר שצורות הבילוי הפופולריות ביותר בחברה שלנו כמו בארים, מועדוני הלילה ואפילו בלתי הקפה בנויים סביב ריטואלים המוניים של צריכת חומרים פסיכואקטיבים. צריכת הקפאין שבקפה ובתה עמדה במרכז תנועות תרבותיות ואמנותיות שהתפתחו בבתי הקפה מאז המאה ה-17 ובמידה רבה עד היום, וקשה לתאר את טקסי הזיווג והסוציליזציה של החברה המודרנית בבארים ומסיבות מתרחשים ללא סיועו של המסכך החברתי הידוע בשם אלכוהול שמשחרר את העכבות של גברים ונשים הסובלים ממודעות יתר.

אז הבה נשאל את עצמנו לשם הניסוי המחשבתי, איזה מין חברה הייתה לנו בלי סמים? חברה שבה נמנע מהמבלים במסיבות ובמועדוני לילה לצרוך אף חומר משנה תודעה מאלכוהול ועד אקסטזי או קוקאין; שבה נדרשים כולנו לשמור על הוויה מפוכחת וחמורה של מתנזרים תמידיים המקפידים על אתוס של שליטה העצמית; איזה מין עולם זה שבו יסגרו כל הבארים ובתי הקפה משום שלא ניתן יהיה להציע בהם דבר מלבד אולי כוס מים (אפילו בתה, בקקאו ובקולה יש חומרים פסיכואקטיבים ממריצים).

איזה מין עולם זה יהיה שבו בודלייר לא יכול היה לעשן אופיום במאורותיה של פריז של המאה ה-19, שבו הייתה נאסרת על המינגווי, טולוז לוטרק וואן גוך כוס האבסינת' החביבה עליהם, שבו ג'ק קרואק לא היה יכול לכתוב את הרומן "בדרכים" בסערת אמפטמינים, והביטלס לא היו ממציאים יוצרים אלבומים כמו סרג'נט פפר בהשראת הלסד?

החברה שלנו, אחרי שתקחו ממנה את כל סוגי הסמים האפשריים, על כל הבעייתיות שבהם, תשאר  חברה אנאלית, מיובשת עם בעיות קשות של עצירות תודעתית. לא שהחברה צרכנית הסמים בת זמננו היא מושלמת – רחוק מכך – אבל האופציה האנטי-פסיכוטרופית מלבבת עוד פחות.

אין לי ספק שיש רבים ממתנגדי הסמים שזה בדיוק מה שהם רוצים. יו"ר "הוועדה למלחמה בנגע סמים", מר מוחמד ברכה תיאר בעבר את המלחמה בסמים כ"מלחמת קודש". תפיסת העולם של צלבני הפכחון הללו רואה בשינוי התודעה "נגע" שיש להכחידו מן העולם כחלק מג'יהאד שמטרתו להבטיח שאיש לא ישנה לעולם את מצב התודעה שלו ממצב תודעה "טבעי" פיקטיבי כלשהו.

אלא שניתן ללמוד מקריסתה של פרדיגמת ההתבשמות גם לקח אחר בתכלית והוא שמדיניות סמים שפויה ונבונה יותר הינה אפשרית, ושרוב תסריטי האימה ליום שלאחר הפסקת המלחמה בסמים הינם קשקוש מוחלט. אם אלכוהול אכן מסוכן לא פחות (ואולי אף יותר) מהירואין או קוקאין כפי שמראים המחקרים, ואם זהו הסם שהחברה שלנו מעודדת את צריכתו יותר מכל סם אחר בשבעים שנה האחרונות, הרי שגרוע הרבה יותר כבר לא יכול להיות…

זה לא אומר, אגב, שהפתרון המומלץ הוא הסרת כל המגבלות על שימוש בסמים. קורטרייט מצביע על שבע דרגות ביניים של מדיניות סמים הנעות בין איסור מוחלט על שימוש סם ועד גישה אוניברסלית לכולם.[13] סמים, כמו כלי רכב, כלי נשק או ניתוחים פלסטיים הם טכנולוגיה הדורשת יחס מורכב. מדיניות סמים שפויה יותר תדרוש התחשבות פרטנית בתכונות הפסיכופרמקולוגיות של כל חומר פסיכואקטיבי כמו גם בשורה ארוכה של גורמים חברתיים ותרבותיים. עם זאת הדבר הראשון שהיא דורשת מאיתנו הוא להשאיר מאחור את המוסכמות והסטריאוטיפים שהוטבעו בנו בתהליך היסטורי ושרירותי במהותו של  150 שנה של מלחמה בסמים.


[1] Toby Seddon, A History of Drugs: Drugs and Freedom in the Liberal Age (New York, NY: Routledge, 2010), 132.

[2] Seddon, A History of Drugs.

[3] Virginia Berridge, Opium and the People: Opiate Use and Drug Control Policy in Nineteeth and Early Twentieth Century England […] ; XD-US […] ; XD-US (London [u.a.: Free Association, 1999).

[4] DT Courtwright, “Mr. ATOD’s Wild Ride: What Do Alcohol, Toacco, and Other Drugs Have in Common,” Social History of Alcohol and Drugs 20, no. 1 (2005): 109.

[5] Seddon, A History of Drugs, 70.

[6] VIRGINIA BERRIDGE, “WHY ALCOHOL IS LEGAL AND OTHER DARUGS ARE NOT” (History Today, May 18, 2004), 50.

[7] David T Courtwright, Forces of Habit: Drugs and the Making of the Modern World (Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 2001), 102.

[8] BERRIDGE, “WHY ALCOHOL IS LEGAL AND OTHER DARUGS ARE NOT,” 51.

[9] Courtwright, Forces of Habit, 190–191.

[10] Ibid., 100.

[11] Courtwright, “Mr. ATOD’s Wild Ride: What Do Alcohol, Toacco, and Other Drugs Have in Common.”

[12] David Nutt et al., “Development of a Rational Scale to Assess the Harm of Drugs of Potential Misuse,” Lancet 369, no. 9566 (March 24, 2007): 1047–1053, doi:10.1016/S0140-6736(07)60464-4.;  David J Nutt, Leslie A King, and Lawrence D Phillips, “Drug Harms in the UK: a Multicriteria Decision Analysis,” The Lancet 376, no. 9752 (November 2010): 1558–1565, doi:10.1016/S0140-6736(10)61462-6.

[13] Courtwright, Forces of Habit, 188.

%d בלוגרים אהבו את זה: