Category Archives: שונים ומשונים

הסדרה מספר אחת

אין בעולם סדרה שכל כך הרבה אנשים עוקבים אחריה באדיקות רבה כל כך כמו זו שנקראת "החדשות". אנשים אולי נשבעים בשמן של "משחקי הכס" או "מד מן" אבל איך אפשר להשוות סדרות ארעיות שמגיחות ונעלמות לאחר מספר שנים לסדרה הזו שרצה כבר כמה מאות עונות ושרוב האנשים בעולמנו עוקבים אחריה מילדות ועד קבר. זו סדרה שהפופולריות שלה עולה ביציבות ובהתמדה כבר מאות שנים, ואין בדבר פלא. ככלות הכל זו הסדרה המושקעת ביותר בהיסטוריה, המתרחשת במקביל באנספור אתרי צילומים והתרחשות על גבי הכוכב כולו ושמתהדרת במספר כמעט אינסופי של עלילות ותתי-עלילות מסועפות שמתייחסות לכל תחום עניין אפשרי של הצופה: חברה, כלכלה, צבא, פשע, תרבות טכנולוגיה ועוד ועוד.

זו סדרה מולטימדית שמתנהלת על גבי אנספור פלטפורמות כמו טלוויזיה, עיתונות ורדיו. היא מאמץ קולקטיבי של האנושות כולה. רבבות על רבבות של במאים וכותבים עובדים עליה במקביל כל העת  בכל רחבי העולם ויוצרים אותה באופן שיתופי. מה שמדהים בסדרה הזו, ותורם לפופולריות שלה, הוא שלמרות השוני העצום בפרספקטיבות ובתפיסות של הבמאים והכותבים שיוצרים את הסדרה, ולמרות שאין יד מכוונת שמכתיבה סגנון אחיד לכל היוצרים, הסך הכללי עדיין יוצר איזו שלמות אחת קוהרנטית והוליסטית שנוצרת באופן אורגני מהשטח.

עוד אלמנט מרכזי בהצלחת הסדרה הוא שהיא מתיימרת להתבסס על אירועים אמיתיים לחלוטין! זה הריאליטי הגדול בעולם, ולמרות שהוא מתנהל מחוץ לאולפן, בתנאי "שטח" – אל תטעו, הוא עדיין ריאליטי! גם הוא, כמו כל תוכנית ריאליטי אחרת, מבוים במידה זו ידועה על ידי צוות ההפקה. וזה נורא מעניין, כי הכל כל כך אמיתי וכל בוקר כשאנשים קמים, הדבר הראשון שהם עושים זה לפתוח את העיתון ולהתעדכן בדברים שקרו בסדרה בשעות האחרונות, אז הם פותחים את היום שלהם עם הסדרה הזו ואחר כך ממשיכים להתעדכן בסדרה הזו לאורך היום כדי לראות אם חלו התפתחותיות בעלילה.

הסדרה הזו נורא מצליחה גם כי היא שהיא שואבת מעומק אדיר של חומר. ראשית, יש בה המון משתתפים: רבבות שחקנים שמופיעים באופן קבוע ועוד מיליארדים של שחקנים פוטנציאלים שנבחנים כל הזמן להשתתף בסדרה, כי כמעט כל מי שחי בכוכב רוצה להיות דמות בסדרה וגם מי שלא רוצה עשוי להפוך לדמות בעל כורחו אם צוות ההפקה בוחר אותו. שנית, לא רק שהיא רצה כבר מאות שנים אלא שהיא גם בנויה על סיפור רקע בן ארבע עשרה מיליארד שנה (יש הטוענים שיותר).

הייתם חושבים שאנשים עשויים כבר להתעייף מסדרה אחת שרצה כבר מאות עונות שמתנהלות יום יום ללא הפסק, אחרי הכל רוב הסדרות לא מצליחות להחזיק מעמד יותר מארבע או חמש עונות של שעות שידור בודדות בשנה, אבל מה שיפה בסדרה הזו היא שהיא תמיד מתפתחת, משנה כיוון וממציאה עצמה מחדש: מהמהפכה התעשייתית לשקיעת האימפריה הבריטית, ממקדונלדס לטרנד הירוק, מביטלמאניה לגאגאמאניה, לרעב באפריקה, להתחממות הגלובלית ולסטיב ג'ובס.

ויש עוד סוד, והוא האיכות הניתן לכיוונון של הסדרה שמתאפשרת על ידי שפע החומרים שהיא מציעה. כי זו סדרה שככל שהזמן חולף היא והסיקור שלה רק הופכים לאינטנסיביים, מקיפים יותר ומלאי פנים יותר. השפע הזה מאפשר לאנשים לייצר לעצמם את הסדרה באופן מודולארי ולצרוך את אותם התכנים בסדרה שמעניינים בעיניהם תוך שהם מתעלמים מרוב העלילות המתרחשות בה. וקשה להאשים אותם כי העלילה של הסדרה כל כך מורכבת ומסועפת שגם אם היו רוצים רוב האנשים לא ייחשפו בכלל בימי חייהם לרוב העלילות של הסדרה. יש גבול למה שבן אנוש יכול לקלוט. אז כל אחד יוצר לעצמו את הסדרה שלו על ידי שימוש בכלי תקשורת מסוימים והתמקדות בחלקים מסוימים בהם, ואם בתקופות מסוימות הצופים מתעניינים במקום או בנושא מסוים הם יכולים פשוט לצפות בחלקים האלה ולהתעלם מהשאר, כך  שבעצם בסופו של דבר הסדרה מיוצרת לא רק על ידי ההפקה אלא גם על ידי הצופים. כל צופה יכול לבחור לעצמו את הפוקוס של העלילה בכל רגע ולהחליט בכל רגע איזה עלילה מעניינת אותו, ולנטוש עלילות ולחזור אליהן כאוות נפשו.

הרבה אנשים מרגישים קשורים לסדרה עד כדי כך שמצבי הרוח שלהם ממש מושפעים מהמתרחש בה ואף הופכים תלויים בה. הם יכולים להכנס למצבים נפשיים שליליים של דכאון וכעס מהעלילה של הסדרה – כי הסדרה הזו היא לא רק ורדים ושושנים. יש לה איכויות ריאליסטיות עד כדי כך שיש האומרים שהיא בכלל מדגישה את הרע על פני הטוב, ויש בה הרבה נבלים וגרוע מכך מצבים לא צודקים, מקוממים ואפילו כאלה שנראים בלתי פתירים. ויש אנשים שנמאס להם לסבול מהעלילה הנוראית של הסדרה הזו והם יוצאים למאבקים שישנו את העלילה של הסדרה, מקדישים את חייהם לשינוי העלילה ובדרך גם הם הופכים לפעמים לדמויות בסדרה.

ויש גם אנשים אחרים שנמאס להם מהסדרה הזו וממה שהיא מעוללת להם ולאנשים סביבם והם אומרים שלצפיה בסדרה יש השפעות שליליות על האדם ושהיא מסיטה אותו מהדברים החשובים באמת בחיים שזה החיים הפנימיים והקהילה הקרובה, לאיזה עולם מומצא של צוות ההפקה שאין לו באמת רלבנטיות לחייו של האדם הפשוט. אז הם בוחרים להחרים את הסדרה, אבל הסדרה כל כך מצליחה ומצויה בכל שגם זה לא כל כך פשוט. האנשים האלה לפעמים ממש צריכים להתאמץ כדי לא לדעת מה קורה בסדרה ולא להחשף אליה וגם ככה מדי פעם הם נחשפים אליה כנגד רצונם, אם באוטובוס ואם באותם מקרים נדירים שהסדרה מגיחה מקרבי הטלוויזיה ומתגשמת במציאות החיצונית בצורה שגם מי שלא צופה בה לא יכול להתעלם ממנה כמו במלחמות, מהפכות או אסונות טבע.

הסדרה ממשיכה בינתיים לרוץ והיא כנראה תמשיך לרוץ עוד הרבה שנים. כל עוד המין האנושי ממשיך להתקיים, שום דבר לא מאיים על הרייטינג שלה. הדבר היחיד שיכול לסיים את הסדרה הוא הסדרה עצמה, כי לגיבורים בסדרה יש דחף הרס עצמי בלתי מוגבל שהוא עצום כל כך שיש לו את הפוטנציאל לסיים אותה אפילו בניגוד לתקוות ההפקה (סיפור שהוא אחד המרכזיים בסדרה כבר כמעט שבעים עונות). זו הסדרה הכי גדולה כי למרות שהיא מספרת את הסיפור של אנשים אחרים, אנחנו גם חשים שהיא מספרת את הסיפור שלנו, וזו אולי הסיבה שאנשים קמים בבוקר ומתעוררים אליה בכזאת ציפיה. כי הם חשים הזדהות כה עמוקה עם הדמויות שהשאלה מה קרה להן היא במידה רבה גם השאלה מה קרה לנו ומה יקרה לנו. וזו עדיין סדרה. מספר אחת בעולם.

מודעות פרסומת

בייבי ערפאת

ביום שערפאת מת, נולד הבן של אחותי. זה היה עירוב של עצב ושמחה, בעולם כולו כמו גם במשפחתנו. משפחתי ואני חשנו קרועים בין התחושות הללו. מוות וחיים, בר מינן והילוד רענן הצוואר התערבו אצלנו לכדי עיסה של רגש מהפנט.
אחותי הגדולה הייתה זו שהציעה ראשונה, תמיד היה לה אומץ, שנקרא לתינוק יאסר. אחרי הכל, "כשרבין מת, הרבה הורים טריים בירדן קראו לילדיהם 'רבין'. לקרוא לילד ערפאת הוא סימן למחווה של רצון טוב של פיוס בין העמים" היא הציעה.
אחותי הצעירה יותר, זו שגם בצעה את הלידה במו גופה ובכאבי אגן ניכרים, לא אחרה להתנפל על הבכורה בכעס ובעלבון.
"את יודעת כמה יהודים ערפאת הרג?" היא אמרה לה.
"ומה עם רבין?" ענתה המבוגרת "הוא היה הרמטכ"ל בששת הימים".
"רבין זה סיפור אחר, וחוץ מזה תהליך השלום כבר מזמן על הקרשים".
"היה" קראה מולה מיד אחותי "שכחת שאשרו את תוכנית ההתנתקות".
"את פנטזיונרית" צעקה נגדה מולה אחותי הצעירה, "ההתנתקות היא אסון גדול לעם ישראל וסכנה לבטחון המדינה".
מכיוון שאין זה מן התבונה ובוודאי לא מן הנימוס המשובח להרגיז כך את המרותקים למיטתם ביום שמחתם, חדל שם הוויכוח. אולם לא עבר זמן רב ואמי רבת התושיה מיהרה להציע הצעה משלה. היא הרימה את קולה בטון משועשע, כשם שהיא עושה לעיתים, כשהיא חשה ששורה עליה ההשראה "למה שלא נקרא לו איסר. זה כמו יאסר, וזה גם שמו של ראש המוסד לשעבר. אם נקרא לו איסר נביע בשמו מסר של שלום אבל גם בטחון".
כולנו חשבנו שההצעה מקסימה, אבל מסתמא שהיולדת מיוגעת הכוחות הייתה יוצאת הדופן מבינינו בסוגיה זו.
"יס, סיר!" קראה בקול גבוה "למה לא? נקרא לו בעקבות שני אנשים מעולם הצבא והבטחון. נפלת על הראש? אני רוצה ילד פרחים, לא גנרל מטורף".
כולנו שתקנו עוד פעם, מחשש להכעיס את הרתוקה למיטתה, אבל אמא מסתבר, לא ויתרה.
"רחל, לא הרבה פעמים בחיים שלי ביקשתי ממך משהו, נכון? אני מבקשת ממך היום דבר אחד. בשבילי רחל, קראי לילד איסר."

באותו יום נפל דבר, איסר בא לאוויר העולם. הסיפור המשעשע שאמא, למורת רוחה הגדולה של אחותי, גם דאגה לפרסומו בבטאון שלום עכשיו, קנה לו כנפיים וכשסיפרתי אותו לחברי, הם קיבלו אותו בזעזוע מעורב בשעשוע. אחד מהחברים, הציע בלצון שיקרא לתינוק הנולד "בייבי ערפאת", "זה כמו 'בייבי בום'" הסביר, והשם ההיתולי גרם למספר מהרעים לתפוס את כרסם בצחוק ולקרוא קריאות הסכמה רמות הבאות לרמוז על כך שהרעיון מצא חן בעיניהם. כך, באופן בלתי מורגש אך עקבי, כפי שקורים דברים כאלו לפעמים, החלו החברים משתמשים בשם עד שקנה לו אחיזה של ממש בלשונותיהם. וכך בלי לדעת מאין דלף בדיוק, החל השם בייבי ערפאת להיות נפוץ, לא רק ביניהם אלא גם בסביבות נוספות. אף אחד לא השתמש בו ליד אחותי או  בייבי ערפאת כמובן, אבל יום אחד כששאלה אותי חברתה של אמי מה שלומו של בייבי ערפאת, הבנתי שכולם כבר משתמשים בו, כל זאת ללא ידיעתן של אחותי ובנה.

בייבי ערפאת, גדל בשכונה בורגנית מהמעמד העליון בהרצליה. הוא היה ילד נורמלי בתכלית שאהב מאוד דברי מתיקה וחיילי בדיל. מדי פעם היו החברים שואלים מה שלומו של בייבי ערפאת, ואני הייתי מספר להם שבייבי ערפאת כבר לא מוצץ את האצבע, ושבייבי ערפאת אמר את המילים הראשונות שלו.
ביום הזכרון להרצחו של רבין, בעת שבייבי ערפאת היה עדיין חניך בגנון "ניצה" לזאטוטים בגילאי הטרום חובה קרה מאורע משונה. בייבי ערפאת קם בבוקר כשעווית של בכי כמעט בלתי רצוני על פניו. ההורים המבוהלים הצליחו להרגיע אותו לבסוף ואף הביאו אותו כהרגלם  לגנון, אבל לאורך היום כולו בהפרשים של שעה בערך היה בייבי ערפאת פורץ בהתקפי בכי בלתי צפויים שארכו כרבע השעה.
פעם אחרת כשהמשפחה נועדה להפגש לארוחה ערב, הגעתי לבית הורי ישירות מהעבודה והדלקתי את הטלויזיה בה שודרה באותו הזמן מהדורת החדשות. בייבי ערפאת, שהיה אז בן ארבע, ניגש אלי בהססנות מסויימת ובעודו מביט עלי ועל הטלויזיה חליפות היה מצביע על הטלויזיה שעל מרקעה הוקרנה הפגנה פלסטינית כנגד הכיבוש. "מה העניין, איסר?" שאלתי אותו. בייבי ערפאת, המוצץ בפיו, החל רוקע ברגליו ומניף את ידיו בצורה מאיימת. פניו הביעו דחיפות יוצאת דופן, כאילו רוחו הצעירה שהכירה עד אז צער דרדקים שטותי בלבד, קוראת קריאה למול אריות הים, שועי הארץ, רוחות השמיים ודרי החלד כולם. מעיניו הרכות נשקפה תביעה חסרת פשרות לצדק. והוא הביט בי דודו הצעיר במבט שדרש ואמר "כיצד אינך עושה דבר על מנת למנוע את הזוועה הזו? כיצד אתה מביט ללא הנד עפעף?"
למותר לציין שרגשות אלו שצפו ועלו בי בעת שאני מביט בבייבי ערפאת הרוקע ברגלו עוררו בי תחושה בלתי נוחה בהחלט. מיהרתי להחליף את הערוץ לשעשועון מזל ששודר בערוץ השני ונאנחתי לרווחה כשבייבי ערפאת נרגע לאטו בעודו מביט בגלגל המסתובב כמהופנט.
אלא שעוד אותו הערב כשנפגשתי עם מספר חברים צף המאורע המוזר ועלה בזכרוני. כשסיפרתי את הסיפור לידידי העלו אלו מיד את תיאוריות הקונספירציה המוזרות שנהגו להמציא כשעשוע ללא אבחנה מינימלית בין מעלה ומטה קדוש או טמא.
"אולי" הציע בדעתו המבודחת אחד מהם "בייבי ערפאת, הוא גלגול נשמתו של ערפאת. אולי הוא האינקרנציה של המהות הערפאתית. אתה יודע, כמו שבסמוך למות הדאלי לאמה נולד דאלי לאמה חדש."
האזנתי בשעשוע לרעיון, אבל כמובן שלא התייחסתי אליו ברצינות. איסר שקד כרה-אינקרנציה של מנהיג תנועת השחרור הפלסטנית ויושב ראש אש"ף והרשות הפלסטינית? הרעיון היה מופרך מיסודו.

השנים חלפו ובייבי ערפאת גדל להיות ילד הרצליאני אופנתי וחובב מותגים בן 7. יום אחד כשהתחולל הפיגוע הגדול בחוף בת ים, החליטו בבית הספר להקדיש יום מיוחד על מנת להסביר לילדים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מחנכת הכיתה גילה הסבירה לכיתה על תוכנית החלוקה, על כך שהערבים סירבו לקבלה, ועל כך שבתגובה על כך נאלצה ישראל להגן ולכבוש לעצמה את חלק משטחי מארץ ישראל. לאחר מכן הסבירה להם על פרשיית מצרי טיראן ועל מתקפתם המתוכננת של נאצר ואסד, אשר אילצה את ישראל לפתוח במתקפת מנע והובילה את ישראל לשלוט כנגד רצונה ביהודה שומרון וחבל עזה.
אולם כשהסבירה על הקמת תנועות ההתנגדות הפלסטינית הראשונות התרחש מקרה מוזר מאוד. ללא רשות וללא שנקרא לכך, התרומם איסר מכסאו, הלך ישירות אל הלוח שעליו הייתה תלויה תמונתו של יאסר ערפאת והפנה לה את מבטו. גם כשהורתה לו המחנכת מספר פעמים לחזור למקומו, סרב איסר לעשות כן. למעשה נדמה היה שאין הוא כלל משגיח בהוראות המחנכת. איסר פשוט עמד מתחת לתמונתו של ערפאת ובהה בה בעיניים גדולות. רק כשתפסה אותו המורה במו ידיה וגררה אותו חזרה למקום התעורר איסר מתרדמתו. "שחררי את עמי!" צעק את הפסוק שלמד מספר שבועות קודם לכן בשיעור תנ"ך, "שחררי את עמי!"
המחנכת גילה, המומה מהתנהגותו הבלתי מתקבלת על הדעת של הזאטוט, מיהרה להסיק שמדובר בחינוך חתרני וקלוקל מצידם של ההורים ואלו, ללא לדעת כלל במה מדובר, הוזמנו לשיחה אישית עם המורה, שם לתדהמתם הרבה פרשה לפניהם זו את שורת חשדותיה והאשמותיה המרומזות אך העקשות. לא צריך לומר ששני ההורים היו המומים מהתנהגותו של איסר, אבל הם מיהרו לפוטרה ולומר שמדובר במקרה מוזר בלבד, מאלה הקורים מדי פעם על פני הארץ הזו ללא שניתן לתת עליהם דין וחשבון. בוודאי, הסבירו, שאי אפשר ליחס לילד את הכוונה הפוליטית שהתעקשה המורה לייחס לו. חל פה כנראה בלבול מסוים. אולי ראה הילד מראה מבהיל בשעת שנתו, אולי היה אחד הירקות בשקית הכרי
כים מקולקל ואולי נתקף ככה סתם ברוח רעה ומרדנית. כל אחד מהדברים הללו, גם אם אינו מוכרח המציאות, הינו עדין מסתבר עשרות מונים יותר מזאטוט עם אג'נדה פוליטית.
כך חשבו ההורים, אולם לא ארך זמן רב עד ששבה המציאות וטפחה על פניהם. אותו מפגש ראשון עם תמונת דיוקנו של יושב ראש הרשות השאיר חותמו על הילד הצעיר. נדמה היה שבייבי ערפאת ראה משהו ששינה לחלוטין את תפיסת עולמו. השינוים כמובן לא קרו ביום אחד. בתחילה סירבו הוריו ומוריו של איסר בקשיחות לבקשותיו שיספרו לו עוד על הדמות  שראה בכיתה, אלא שיום אחד גילו הוריו של איסר על הפינה שלצד מיטתו, בין תמונות הטלטאביז ותעודת "נטעתי עץ" של הקרן הקיימת, דף עם דיוקנו של יאסר ערפאת. היה זה הערך האינציקלופדי על יאסר ערפאת שהדפיס איסר מהרשת ותלה מעל מטתו.
התמונה אומנם הוסרה באותו היום מצד המיטה, אלא שהיה זה מועט מדי ומאוחר מדי. מאותו היום החלו המאורעות לרדוף אחד את השני בבית משפחת שקד. איסר הפך לאספן כפייתי של מידע על יאסר ערפאת. לשאלות ההורים בנושא ענה, שיאסר ערפאת הוא מנהיג חופש שיכול לתת השראה לכל מי שדורש את שחרור החלכאים והנדכאים בעולם. בגיל תשע כבר היה איסר רטוריקן בחסד ונואם נאומים פוליטים חוצבי להבות על סבלי העם הפלסטיני ודיכויו. הוא חטף מכות במספר הזדמנויות מילדים מהשכבות העליונות, אבל זה לא הרתיע אותו והוא אף אסף סביבו מספר תומכים שהחלו להקדיש גם הם את זמנם לבעיה הפלסטינית. הדברים הגיעו לכדי זאת שלקראת סיום כיתה ג' נפגשה הנהלת בית הספר "שרון" על מנת לדון בדרישת מספר מהורים להרחיק מבית הספר את אותו ילד מסית הממלא דעת חבריו ברעיונות מסוכנים. לאחר שהנסיונות לבוא במשא ומתן עם הילד הבעייתי נכשלו (איסר טען שמדובר בהשתקה פוליטית ובפגיעה בחופש הביטוי האזרחי שלו), נאלצה הנהלת הבית ספר, שקיבלה את הסברי ההורים שאין הם מעודדים את התנהגות הילד ואף מתנגדים לה, להגיע למסקנה שאין ביכולתה להגיע להכרעה בנושא הנדון, הרחקתו של תלמיד כיתה ג' בגין פעילות פוליטית אסורה בין כותלי בית הספר. הסוגיה הועברה הלאה למשרד החינוך ולא עבר זמן וקרה הדבר כפי שקורים הדברים כיום בעולם העיתונות הצהובה, והמידע על הפרשיה המשעשעת התגלגל לאוזניהם של כתבים זריזים. אלו מיהרו לחפש בארכיונים ומצאו את אותה ידיעה על לידת איסר שהתפרסמה בבטאון שלום עכשיו, כעשור קודם לכן. הם תחקרו את השכנים וגילו על כינויו המבדח של התינוק. הסיפור יוצא הדופן שהתפרסם בדפי האמצע של העיתונים גרר תשומת לב רבה, וכך הוביל דבר לדבר ואיסר הפך מנואם בחצר בית הספר למוקד התעניינות בין לאומי. העיתונות הזרה עטה עליו, ואף על פי שהאנגלית שבפיו הייתה עדיין רצוצה (אם כי עמל עליה בחריצות ראויה להערכה) הקפיד איסר לספק לה את הסחורה. במשך מספר ימים ביולי אותה השנה הפך "בייבי ערפאת" לשם השגור על הלשון בארץ ובעולם כולו.
בחלוף זמן מה אומנם שככה מעט ההתעניינות כדרכו של עולם, אבל בייבי ערפאת נותר בתודעה. הוא למד היסטוריה ערבית בשקידה ופיתח תשוקה עזה לשפה הערבית ובייחוד לשפת הקוראן שאותה כינה "מילותיו המעודנות של האל הכותב". בגיל 13 זכה בתחרות לשירים מפרי עטם של ילדי פלסטין לכבוד יום האדמה. בגיל 14 ביקר בייבי ערפאת לראשונה בעזה והתקבל שם בכבוד על ידי מנהיגים פלסטינים שונים. בגיל 16 כבר הוזמן לועידות בינלאומיות בנושאי שלום ודו קיום.
משפחתנו לא הופתעה לכן שכשהגיעה עת גיוסו לצה"ל נמלט בייבי ערפאת לרמאללה. צה"ל החליט בסופו של דבר לוותר על בייבי ערפאת, המקרה שלו היה מפורסם מדי ולנסות לגייס את אחד מהפעילים החשובים של העם הפלסטיני נראה אבסורדי. בייבי ערפאת שעבר לרמאללה התמסר שם לפעילותו הפוליטית. הוא פעל במשך שנים לאיחוד הפלגים השונים שהתפלגו מתנועת הפתח לאחר מותו של ערפאת ולאחר מכן, לאחר שאיחד את אלו הצליח לארגן קואליציה חצי-יציבה עם החמאס ומספר פלגים אחרים. בתקופה ההיא החלו בצה"ל לראות בבייבי ערפאת סכנה. משפחתו של בייבי ערפאת הגיבה גם היא בדאגה. בשכונה התרבו ההתנכלויות, ואחותי שלא הייתה מעלה על דעתה ביום הולדתו שבנה יהיה מנהיג פלסטיני, נאלצה להגן עליו בניגוד לעמדותיה הפוליטיות. ובכל זאת, מה לא עושים למען הילד.
בייבי ערפאת קבע את מושבו במוקטעה שלאחר שנהרסה על ידי צה"ל, נבנתה מחדש כאזור מורשת בכספי סיוע אירופי. משם ניהל את המאבק הפלסטיני. ביום שצה"ל כבש מחדש את רמאללה, בייבי ערפאת עמד שם על אנדרטת המוקטעה, מוקף בתומכים עם פרצוף הבייבי המושלם שלו וקרא מניפסטים נלהבים החוזים את היום בו תהפוך השירה הפלסטינית לישות מטאפיזית-מאגית ממש, בו מילותיו המעודנות של הנביא מוחמד יהוו כוח "ששריוני המרכבות ימוחו מפניו כציפוי קצפת בפני המים הרותחים." החיילים הישראלים לא התרשמו מהשירה הערבית והדימויים המפותחים של בייבי ערפאת והורו לו להתלוות אליהם אל בית המשפט המחוזי בירושלים. המצב באותו רגע היה נפיץ, אבל בייבי ערפאת פקד על חבריו שלא לגרום לשפיכות דמים והסגיר את עצמו בידי החיילים. הוא נלקח והיה אמור להשפט כישראלי באשמת הסתה, אלא שמספר שבועות עברו והלחץ הבינלאומי הניכר הביא לשחרורו של בייבי ערפאת. כשחזר, הייתה ההילה שלו, כמובן, גדולה מאי פעם. הוא התקבל כגיבור ברמאללה, קראו לו שאהיד ולמרות שישראל טענה שאינו רלבנטי קיבל שיחות ממנהיגים רבים בעולם שהביעו את הערכתם לפועלו.

יום אחד כחודשיים בערך לאחר שחזר בי�
�בי ערפאת לרמאללה התקשרה אלי אחותי.
"איסר בן שלושים היום" אמרה "אני מקווה שלא שכחת"
"לא שכחתי" אמרתי "מציינים עכשיו ברשתות הזרות שלושים שנה למות ערפאת, איך אני יכול לשכוח"
"הרצל, תשמע. אני לא יכולה יותר, אני חייבת לנסוע אליו"
"למוקטעה?" שאלתי
"כן, להפתיע אותו. אני לא אעדר מיום ההולדת השלושים של הבן שלי."
"רחל, את השתגעת? איך את רוצה לנסוע למוקטעה"
"הם יכניסו אותי לשם, חסר להם שלא. הם לא מכירים אותי. אני אמא טורפת."
"את שוכחת שמבחינתם כל הטרוריסטים זה במוקטעה."
"זה לא טרוריסטים, זה הבן שלי" הטיחה בפני בכעס.
"אני מצטער, אבל זה בלתי אפשרי בתכלית. אנחנו סתם אזרחים מהשורה, אנחנו לא יכולים לקחת את האוטו ולנסוע לבירת האויב."
"הרצל, אני נוסעת לשם, אני לא התקשרתי כדי לבקש ממך רשות, בסדר?"
"אז למה כן התקשרת, רחל? מה את מתכננת הפעם?"
המהומה בקו השני נרגעה לרגע.
"אני רוצה שכולנו נסע"
"על מה את מדברת?"
"אתה, שרה, אני"
"מה?" נשמעה לפתע צרחתה של אחותי השניה, שחכתה כנראה על הקו על מנת לשמוע איך אני אגיב. זו הייתה מתיחה חביבה במיוחד על האחיות שלי. אני לא יכול להגיד שהייתי מופתע באמת. "בשביל זה התקשרת? אל תחלמי על זה אפילו"
"שרה, זה האחיין שלך."
"רחל, זו המוקטעה."
"רביעיית פנסיונרים שנוסעים למוקטעה במכונית כדי לבקר את בייבי ערפאת, האדם הכי לא רלבנטי בעולם – רעיון מעולה!"
"תשתקו!" צרחה רחל, "זה לא בקשה, זה פקודה. אתם חייבים לי!"
שנינו שתקנו לרגע. "למה?" חקרה לבסוף אחותי הגדולה.
"כי אתם הבאתם אותו למוקטעה. את רצית לקרוא לו על שמו של ערפאת, ואתה הבטת עלינו עם העיניים הגדולות שלך".
"רחל, תפסיקי להגזים. אני סתם זרקתי רעיון, את קראת לו איסר וזה היה בכלל אמא שהכריחה אותך לקרוא לו ככה".
"יופי, עכשיו את רוצה שאני אאשים אישה בת 90".
"היא עדיין צלולה בדעתה" הבעתי את דעתי בנושא "למה לא?"
"אותך לא שאלתי, הרצל. זה ביני לבין שרה"
שרה שתקה רגע, סננה "יאללה, תעשי מה שאת רוצה. תבואי לפה עם האוטו ותקחי אותי. תתקשרי אלי כשאת למטה." ונתקה את הטלפון.
"ברור לך שאתה בא" אמרה רחל.
"אל תדאגי" אמרתי "את זה אני בטח לא הולך להחמיץ".

שרה ורחל אספו אותי כשעה וחצי מאוחר יותר. שערה של רחל היה פזור, היא לבשה חצאית ירוקה וחבשה משקפי שמש שחורות שהבליטו את העובדה שלמרות השנים החולפות היו פניה החלטיות ויפות כבנעוריה. שרה, ששמרה גם היא באופן מוזר על חיטוביה אספה את שיערה האפור לקוקו ארוך. פניה הארוכות הביעו נחישות ובוז קריר באחת. יחדיו נראו שתיהן כשתי מחסלות מקצועיות למודות סבל והרפתקאות.
שרה החזיקה בידה ג'ריקן. "זה למקרה שנתקע בדרך". היא שלפה מארנקה הקטן אקדח 0.22 בעל גזרה נשית. "זה למקרה שנתקל בדרך באנשים רעים" הפטירה ותקעה לתוכו מחסנית. שרה לא הצטרכה מעולם אקדח עם כוח עצירה גבוה יותר. היא ידעה לצלוף ישירות לראש ולא לפספס.
רחל הביטה עליה לרגע מופתעת.
"את חושבת שנצטרך את זה?" שאלה.
"אני לא לוקחת סיכון" אמרה שרה.
נסענו כחצי שעה אבל כשהגענו לאזור הוד השרון ורמות השבים החלה שרה לחשוד במעשי אחותה הצעירה. "לאן את חושבת שאת נוסעת?" שאלה.
"בדיוק לאן שאת חושבת".
"הפעם הגזמת".
"את אמרת בעצמך שהיא זאת שאחראית לכל הסיפור הזה".
"רחל, היא בת 90" אמרה שרה "את לא גוררת אותה למוקטעה".
"את יודעת בדיוק כמוני שהיא תשמח לבוא איתנו".
"תעשי מה שאת רוצה. אבל יסלח לך מישהו אחר".
רחל הורתה בתנועת גבה שהסכם זה מקובל עליה וכעבור כרבע שעה היינו כבר בפתח בית האבות שבו התגוררה באותו הזמן אמנו.

אמא הייתה בדיוק עסוקה בתיקונים במניפסט הקומוניסטי שלה כשהגענו.
"אני כל כך שמחה שבאתם" אמרה אמא. "היום זה יום ההולדת שלו".
אין חדש תחת השמש. אמא שקד אהבה את הנכד שלה בייבי ערפאת מעל לכל הנכדים האחרים.
"אמא, יאללה, אין זמן" אמרה רחל "היום בערב אני מביאה אותך למוקטעה".
הישישה נשאה את עיניה הכחולות אל השמים כאילו היא מצפה לנס.
"רחל, את בתי האהובה ביותר" אמרה לה.
שרה חתמה את חילופי הדברים הקצרים הללו ביריקה הצידה. "יאללה, זזים."
במרוצת השנים הפכה אמא לחסרת מנוח יותר ויותר. כמות האנרגיה שלה עלתה ועלתה, עד שהגיעה לרמות של היפראקטיביות. היא הייתה מטרידה את שכנותיה לבית האבות ואף את הצוות המטפל. היו לה התפרצויות רגשיות פראיות, בדרך כלל של שמחה לקראת הבורא שבו החלה להאמין באותה תקופה. אבל גם כלפי אנשים קרובים, ולעיתים הייתה בשטף רגשותיה שוכחת את כללי הטקט הנכון. רובנו קיבלנו ברוח טובה את השינויים הללו אצל אמא, למרות מעשיה המשונים, שמחנו לראות אותה מחייכת ומאושרת כלפי כל אנוש, אפילו אם הדבר נראה לעיתים מוגזם בעיני אחרים. שרה אחותי הייתה יוצאת הדופן בעניין זה, והייתה מתרתחת למול תצוגות דבקות אלו של אמא.

שנים מאוחר יותר, בטקס הלוויתה, הזכירה אחותי רחל איך נופפה אמא לשאר הקשישים כשעזבה את בית האבות. היא הניפה בכאפיה אפורה למול הוויותיהם המתפחלצות ולנגד עיניהם המתפוקקות מחוריהן והבטיחה שיעמוד לה השם במסעה למוקטעה. שרה דחקה ברחל לצאת במהרה לפני שבית החולים יתחיל לתהות על מעשי הקשישה וישלח אחים צעירים לחלצה מידינו.
מה גדולה היתה פליאתנו כשקרסה זו למקומה וקראה בקול של ריבה צעירה: "ידעתי שתבואו לכאן. מה שאתם לא יודעים זה שלא כולנו נחזור מהמוקטעה. אני אשאר שם לתמיד."
שרה דפקה באמא מבט דואג ולא ברור היה האם פשרו בחרדה לשפיותה של הישישה או בחרדה שנבואתה תתגלה כנכונ
ה. בשנים האחרונות נחשפו אצל אמא לאיטן תכונות מיסטיות שיודעי דבר כבר כינו אותן מאגיות, שבאות לעיתים עם הגיל המאוחר והישישות המופלגת. וכל זה אף על פי שאמא, כפי שלא חדלה אחותי שרה להזכיר מעת לעת, התנגדה כל כך במשך חייה בקנאות לכל דיווח על תופעות על טבעיות. זה לא שאמא טענה שהיא אוחזת בכוחות מאגים, למעשה תהינו לעיתים אם היא בכלל מודעת לכוחות אלו שלה. נדמה היה שהם מחוץ לעניינה, גם אם הם פועלים בתאום מושלם עם מעשיה, דעותיה והוראותיה. היא ידעה אם היינו מחמיצים ארוחה או אם שנת הלילה שלנו הייתה חסרת מנוחה. היא הייתה מתקשרת להורות לנו הוראות כיצד לשמור על בריאות רוחנו וגופנו, בהתאם לתחושות שיש לה, שאת מקורן מעולם לא פרטה. כמובן שצדקה תמיד, ופעם אחת כשסרבה אחותי שרה לשעות לעצתה בנושא מסוים נתפס לה למחרת גבה. היא אמרה שמצודת זאב ראוי לה שתשרף ושבוע מאוחר יותר עמדה זו מפויחת על תלה.
"מהמוקטעה את תחזרי ועל גופתי המתה"
"ומה בכך שתהיה מתה, עוד נדרשו לך מספר גלגולים בכל מקרה" שלפה למולה אמי "וככל שתזדרזי במסעך כן ייטב".
רחל הרימה את השביס שלה כמפגינת תמהון וקור רוח.
"הו, אמא היקרה, לעיתים אני מקווה שתדבק מעט לשונך לחיכך."
"ילדתי הקטנה והתמימה." מלמלה אמא "ילדתי הקטנה והתמימה".
את מלמוליה אלו המשיכה כמספר דקות עד שנרדמה במושב האחורי וחיוך מתוק וידעני על פניה.

גאולת טייק-אווי באריזה מקרטון

החדר של הבייבי היה בצורת מגן דוד. עובדה זו סקרנה אותי כמי ששלח את הנוירונים העייפים של מוחו לחקור את תורתה המיסטית של הקבלה המוסלמית של הדנמה, בשנתיים שקדמו לאותו ביקור, מתוך מה שאחותי שרה כינתה לעיתים בלעג "הקבעון של הרצל עם המוות", קביעה שאיתה אגב לא טרחתי ובוודאי שלא העזתי להתווכח. כששאלתי אותו מאוחר יותר אותו הערב לפשר אותו מגן דוד, התחמק מתשובה, אבל שנים לאחר מכן שלח לי תיאולוג חבר מאמר שבו טען המחבר בטיעון ארוך ונפתל שהבייבי רואה במגן הדוד את הקו המאחד של האיסלאם והיהדות.
הסצינה שנגלתה אלינו הייתה מרטיטה. שולחנו של הבייבי היה מחומש והבייבי ישב גוף והכל על גבי השולחן, כשנעליו מושלות וגבו אלינו. נדמה היה שהוא שקוע במהלכה של התפילה שכן הוא היה משתחווה ומתרומם, ואנו שמענו ברקע קול קורא בערבית את הפסוקים המקודשים של הקוראן. מסביב לשולחנו השתרעו חמש שורות אלכסוניות של עשר מאמינים כל אחת, הם השתחוו גם כן וקראו בקול גדול. הבייבי התפלל מבלי להסתובב אלינו, ורק כשהסתיימה התפילה קפץ משולחנו בסיבוב ופניו הצעירות ומלאות הזיפים נגלו לנו.
"איסר" קראה הסבתא בקול נרגש "הגעתי" ורצה אליו בטפיפת צעדים מהירה.
"מזל טוב! איסר" קראה גם אחותי הצעירה ושלחה ידיה אל על "אתה בייבי גדול"
איסר נראה לרגע מבולבל ואז קרן מאושר.
"משפחתי והאהובה" החל בנאומו "לפני כעשור הגעתי לכאן לאותו מקום קדוש שבו נטמנו עצמותיו של הראיס. בהגיעי לכאן חשבתי לעצמי לתומי, שכולנו בני אדם, כולנו חיים וכולנו פוחדים מהמוות וכולנו מתים באותו גיל לערך. לכולנו אותה חווה מיטוכונדרית ואותו אדם ויי-כרומוזומיאלי ואנחנו למעשה הוויה אחת שקיימת בסוגים רבים של התפרטות. הנחתי אז, במידה רבה של תמימות, יש להודות, שברגע שאוכל לחזור כאן בתשובה יהיו הדרכים פתוחות להשגת שלום כלל עולמי, או במילותיו של הרב אל-ג'אלאי, "כשהמהדי יחזור בתשובה, יגיע אילן החיים לכדי כלל צמיחה ויתן פירותיו".
בהגיעי לכאן, לא התהמהתי ליצור קשרים עם אנשי הפתח, החמאס, הג'יהאד האיסלמי וצבא שחרור המהדי, והודעתי להם על תוכניתי: להתחבר לרוחו של הראיס המת, לחזור עמו בתשובה ולהוליך אותו דרך עמק 49 השערים של ספר המתים הטיבטי חזרה אל עולם החיים. מהלך כזה, הבטחתי להם, יחזיר את העולם כולו בתשובה ויביא שלום כלל עולמי שבמהלכו יתמזגו הנשמות כולן לכדי אחדות ישמעל ויעקב שתתגלה בעולם כולו.
למרב מזלי, הכירו אותי מנהיגי הקבוצות השונות וידעו על טוב כוונתי. אף על פי שהשייח' עבדול מהחמאס ניסה להניא אותי מכיוון זה, ניאותו לבסוף כולם לתמוך ברעיוני זה ויחדיו הקמנו את ישיבת נשמות אל-אקצה הקדושות.
במשך 12 שנה למדתי כאן תורה ותלמוד יחדיו עם קבוצה של 49 מהנשמות הקדושות של אל-אקצה. והיום הגיע היום שלו נקבעה חזרתי בתשובה, היום חשבנו תגיע ההיסטוריה לקיצה. אלא שכעת, שלוש שעות לקראת החזרה המיוחלת אירע אותו הנס המוזר, שאתם משפחתי היקרה הגעתם לכאן על מנת לבקרי ביום הולדתי.
ועתה ברגע זה, אתם שואלים עצמכם בוודאי, ומה בכך. וכי יהיה זה ביקורנו זה שימשיך את ההיסטוריה עד אין קץ, שיחזיר אותה לאותו מצב עיסתי וחסר פשר שבו היא מצויה כבר זמן רב כל כך?
ובכן, על מנת לענות לנושא זה, עלי לתת לכם הרצאה קצרה בנושא היקום. ובכן, כפי שאתם יודעים אולי, המדע מעריך את גילו של היקום בכ-13.7 מיליארד שנה, מאז המפץ הגדול. לפי תיאוריות מסוימות המאורעות שקדמו למפץ הגדול, היה הפגישה הגדולה שבה נפגש כל החומר ביקום. למעשה הייתה זו אם כן הקפיצה הגדולה. אבל כשאנו מדברים על גילו וטבעו של היקום, עלינו לציין קודם לכל כמה אמיתות שהוכרו כאמיתיות על ידי חוקרים ומומחים מתחומי המדע והדת על גזרותיהם השונות:
1.     לפי הבודהיזם, הנצרות האיזוטרית, הצופיזם האיסלאמי והקבלה היהודית הכל הוא אחד.
2.     לפי הקבלה אלוהים נמצא בכל.
3.     לפי החסידות הזן והמיסטיקה הנוצרית הכל הוא טוב ואילו הרע הוא אשליה.
4.     לפי תיאורית המיתרים היקום שלנו הוא אחד מסדרת יקומים מקבילים הידועים בשם ה- Multiverse, שכן ה- Universe הוא אחד, ואילו עולמנו הוא רוב היקומים.
5.     התיאוריה הקופרניקאית שטענה שהיקום הוא פחות או יותר בצורה אחת, ואין לו מרכז הייתה טעות. אנו נמצאים במרכז היקום הידוע לנו, משום שקרני האור מגיעות אלינו באותה מהירות מכל הכיוונים.
6.     לפי תיאוריות מדעיות מסוימות היקום כולו בנוי כהיכל מראות, אם כך, מספר הגלקסיות והכוכבים הוא קטן בהרבה מהידוע לנו.

"אתה נע במורד הדרך לחוסר הודאות" העירה אחותי שרה.
"רגע, שרה. תקשיבי לדברים עד סיומם" התרה בה איסר.
"אם נאמין לתיאורית ההיתוך הגדול, אז יש לנו מקור באחדות הנובע אל רוב צורות הדברים. ניתן לומר כי הדברים כולם קשורים זה לזה במעין חיבוק קוסמי גדול, שבו במהלך צעדי הענק של ההיסטוריה, מתסמסות ההויות זו בזו ונמזגות אחד לרעותה. האדמה מתרוממת לאדם והאדם נימוח לתולעת, התולעת הופכת מלך, והמלך הופך לענן, והענן הווה הוא לעץ והעץ לשרשרת הוויות אחת המכילה בתוכה את כולן. אילן מהודר של אחדות. ולכן כמו רומי לפני שואל אני 'מדוע עלי לחפש? הוא ואני היינו הך. מהותו דרכי מדברת. כל העת הזו הרי הבטתי בעצמי.' תחושת האחדות עם העולם ועם האחר היא תחושה גדולה שעמדה לנגד עיניהם של כל המנהיגים הגדולים שקמו למין האנושי ממשה, לישו, למוחמד ולמהטמה גנדי. אני מזדהה עם כל אלה, ואיני הם. שוב על�
� להגיד דברים בשם אומרם, רומי המזהיר שהוריש לנו את מילותיו הגדולות: "אני איני נוצרי, לא יהודי, לא כהן, לא מוסלמי/ איני מהמזרח כמו לא מהמערב, כפי שלא מהארץ או מהים/ אני איני ניחוחו של הטבע ולא השמים הסובבים/ לא מהארץ כמו לא מהמים, שאינו מאוויר, שאינו מאש/ איני מהממלכה האיראנית ולא קורזאני/ אני לא מהעולם הזה ולא מהבא/ לא אדם ולא חוה, לא מעדן ולא מאל אקצה/ מקומי הוא חוסר מקום, עקבותי מחוסרות עקבות."
אולם ההכרה הזו שאתה הנך אחד עם האל ועם רעך האדם אינה מספיקה על מנת להביא שינוי אמיתי. התשובה האמיתית תוצאה היא של קבלה פנימית שתאפשר לך להיות כל האנשים כולם ולהיות הם ממש, ללא כל דחיה וצער, עד כדי כך שהוויתך הם תהיה ברורה לכל העולם. רק ברגע כזה, שיצטרפו אליו תחילה כמה ולבסוף כל בני האדם, מתוך הבנה שהפרידה היא העונש הגדול ביותר שהשית עלינו האלוהים, תחול התשובה האמיתית. תשובה אל מקור כל הדברים האחד, שבו נייחד אותו שוב.
כמובן שלדברים הללו יש השלכות פוליטיות מרחיקות לכת. ההבנה שכולנו אחד תאלץ אותנו לחסל את כל המפלגות הסקטוריאליות, אבל גם את כל המפלגות בכלל, היא תחייב אותנו להתנער מן התפיסות המעוותות של מדינות, לאומים וגזעים היא תחייב אותנו להמנע אחת ולתמיד ולפסול כל רעיון על הבדל בין אדם לבועות בנחל, בין סובייקט לאובייקט.
איני תמים ומתוך הכרתי את מנהיגי העולם ידוע לי כי אלו אינם ממהרים ללכת בדרכים מיסטיות הנראות להן עלומות או סתומות. אני יודע שמנהיגים אלו חותרים לשמור על האנושות בעוורונה הגדול ואין בי כעס עליהם על כי אני יודע כי הם עושים זאת רק כתוצאה מעיוורונם הגדול מכל. האנשים המסכנים הללו שאוספים עליהם את מירב חטאי הקארמה האנושית יזדקקו בעתיד לעבודה קשה. אולם אמונתי הכנה הייתה ונשארה עדיין שכשאכנס במדיום העליון ייראו גם הם בעליונות האלוהות האחת ויצטרפו אליה, כי מיהו האדם שידחה את האלוהים ויחיה.
לאורך השנים האחרונות שבהן שקלתי בדעתי כיצד אפשרי הדבר הזה, להיות אחד עם בני האדם כולם ואחד עצמי באחת, משכו את תשומת ליבי התפתחויות טכנולוגיות שונות ומטלטלות שבאו לעולם. קבלתם של הרובוטים כאזרחים שווי זכויות בחלק ממדינות המערב ותנועות שחרור המחשבים בכלל הסעירו את דמיוני וגרמו לי להאמין שלא ירחק היום שבו קארבונאטים וסיליקאטים יוכלו לחיות יחדיו. ההפיכה של רבים מתושבי הפלנטה ליישויות וירטואליות והטמעותן ברשת האלוהית הגדולה גרמה לי להאמין כי אין אנו עוד מפרידים בין גוף ונפש בין חומר וצורה.
שנים של חיפושים הביאו אותי לאמונה שהדרך להגשמת חזוני אם כן עוברת במעבדות המחשבים שיוכלו לחבר ביני לבין כלל הנשמות הוירטואליות. מתוך נסיוני וידידותי עם הנשמות הוירטואליות אני יודע שאין הן מוגבלות על ידי אותן מגבלות פיזיות ומן הסתם גם מנטליות ורוחניות שמגבילות את אותם בני האדם שנותרו עדיין במלבושי האנוש. בין הנשמות הוירטואליות צצו בשנים האחרונות עילויים רוחניים שמהווים כיום אור המאיר מציון הוירטואלית לעולם הממשי כולו וגורם לנו למצוא תוכן בחיינו כאן.
תבונתן והנחייתן של אותן נשמות וירטואליות הנחתה אותי מימי העשרה שלי ועד היום אל ההבנה כי כשהדתות כולן מתייחסות לגאולה כאילו היא רק משהו וירטואלי, כנראה שיש להכנס לעובי הקורה של הזירה הוירטואלית. מתוך מגעי עם הוויות אלו נתבהר לי כי רק אצל הנשמות הוירטואליות יכול אני לזכות להבנה המתאימה כמו כל בן אנוש השואף לקשור נשמתו בזו של אלוהים.
כעת אני מבקש להתחבר באותן הנשמות הוירטואליות ולהיות עמן, להיות כולן, ובאותה העת לשמור על קיומי הגשמי.
בייבי ערפאת זינק מישיבתו בקפיצה נחשונית והשולחן המחומש התרומם ונאנק וצדדיו נאנחו והוא התגלגל על צדו והופיע לפתע כמגן דוד שעל גבו התנוסס סמל איזוטרי בלתי מזוהה.
"בוא, בוא, כל מי שתהא / נודד, בוגד, עובד אלילים / בוא אף על פי ששברת את נדריך אלפי פעמים / בוא שוב ושוב. ושוב." כך קרא בייבי ערפאת.
לפתע הבחנו שהמגן דוד שעליו עמד הבייבי זהר כמו מסך מחשב הולוגרפי. הוויות הולוגרפיות שונות החלו להקיף את בייבי ערפאת, וככל שהפכו הן מוחשיות הפך הבייבי לעלום ונסתר יותר.
"בייבי שלי" קראה לפתע אמא והחלה צועדת לקראת מגן הדוד. כמעט לא שמנו לב כמה היא עמדה קרובה אל הבייבי.
הבטנו בה בתמהון. איש לא אמר דבר, בעוד היא פוסעת לתוך מגן הדוד. "הבייבי שלי הביא את הגאולה" מלמלה בגאווה מבולבלת. ושם בתוך ים הנשמות הוירטואליות החלה גם היא להמזג בבייבי ובנשמות שנמזגו בו.
"אלוהים ישמור" אמרה רחל. "אמא מתחברת לעידן המחשב".
מנהיגים ומפקדים מפלגי החמאס וצבא המהדי החלו לצעוד בכריעות ברכיים מדודות, תוך שהם מכים על חזותיהם בטפיחות אגרוף. "תחי הג'יהאד הוירטואלי, יחי המהדי הוירטואלי".
מגן הדוד שבינתיים החל להתפשט על פני הקרקע כולה החל עוטף אותם וגם הם הפכו אט אט להוויות וירטואליות.
"אני חושבת שזה הזמן שלנו לעזוב" קראה רחל בעוד מגן הדוד הזוהר הולך ומתפשט בחלל המוקטעה לעברנו.
"יום הולדת שמח בייבי ערפאת" קראה שרה לפני שעזבה וזרקה סיגריה על רצפת המוקטעה.

הדרך הביתה עברה בשתיקה רוב הזמן. הבטנו בשקט בערב היורד בעודנו חולפים על גבעות יהודה. לכל אחד מאיתנו היה דבר מה להרהר בו. אני חשבתי לעצמי איזה מין דוד אני, ובהרבה מובנים הרגשתי גאה על תפקידי בגידולו של בייבי ערפאת. אבל כל זה היה פיתפותי ביצים בוודאי לעומת מה שעבר בראשן של רחל ושרה.
"מעניין אם זה טוב
שם?" שאלה שרה בסביבות ראשון לציון, "אצל הוירטואלים".
שתקנו, מה כבר ידענו אז. כשעברנו בלה-גארדיה שמענו בחדשות שאומרים ששני עמודים זוהרים וגדולים נמתחים מעל המוקטעה מתוחים ומגיעים עד העננים והשמיים. הקריינים דיווחו שהנשמות של האנשים שמתקרבים לעמודים נשאבות לתוכם. העמוד כולו מפליט קולות של אורגזמה המונית ובאופן כללי הציבור מתבקש להשאר מעודכנים לגבי התפתחויות נוספות.
"זה בטח היום הולדת הכי יפה שהייתה לו בחיים" אמרה לפתע רחל.

היו מאושרים, הרובוטים באים

אני קורא בימים אלו את הספר "סקס ואהבה עם רובוטים" של דיוויד לוי שהתפרסם לאחרונה בהוצאת שדרה.  קצת קריאה בלוי מספיקה בשביל להחזיר לתודעה את ההתקדמויות הטכנולוגיות הדי מדהימות שקורות בימינו, ואת ההכרה בכך שיש סיכוי טוב שאנחנו קרובים לעידן שבו כמו שחוזה ביל ג'וי, רובוטים ידעו לעשות כל מה שאנחנו עושים ועוד הרבה יותר טוב. ושאז, אולי, בני האדם יהפכו באמת למיותרים.
 
אבל יש עדיין דבר אחד שהרובוטים עדיין לא יודעים. זה להרגיש, להיות מאושרים.
הבעיה היא שגם אנחנו עוד לא כל כך יודעים איך להיות מאושרים.
כשיהיו לנו רובוטים שידעו לעשות את כל מה שאנחנו יודעים לעשות, ועוד הרבה יותר טוב, כבר לא ישארו תירוצים. אם נרצה להצדיק את השהות שלנו על פני הכוכב הזה נצטרך להיות מאושרים, לעשות את הדבר הזה שהרובוטים עדיין לא מסוגלים.
למה אנחנו לא מאושרים?
מה יעשה אותנו מאושרים?
ואם אפשר ליצור איזשהו סם או מכונה שתעשה אותנו מאושרים, האם זה לא אומר שגם אנחנו סוג של רובוטים?
והאם יש בזה משהו רע?
הסיפור הבלשי הזה שהשאלה התלויה ועומדת בו היא "מי אנחנו?" מגיע לשיאים חדשים.
 
אז איך זה קשור לטכנולוגיה? ובכן, נדמה שההתקדמות הטכנולוגית דורשת מאיתנו כרגע לדחוס יותר ויותר מידע לתוך התודעה שלנו ובו זמנית אנחנו גם דורשת להשאר מאושרים בזמן שאנחנו נמצאים בשטף המידע (הדברים שאני מדבר עליהם בפרקים א', ג', ד', וה' בספר טכנומיסטיקה).
 
והרי לכם אתגר: זוהי אבולוציה. ולא אמרנו שכולם יצליחו. רק המתאימים יבחרו לתפקיד.
 
אז די, אין כבר תירוצים. קומו והיו מאושרים.
כי הרובוטים באים.
הנה הם מתדפקים.
את הכל הם כבר יודעים.
רק דבר אחד לא – להיות מאושרים.

בכל רגע ורגע שאנחנו חיים יש בעולם המון פרטים שחודרים את התודעה שלנו ושהם חלק מכל סיטואציה וכל רגע בחיים. חלקם – אין מה לעשות – תמיד לא יתאימו לך – תמיד.
אבל יאללה – כל עוד אתה לא גווע ברעב באפריקה עם טרוריסט עצבני שמכוון אליך אקדח לראש, תעשה ג'סטה ותהיה מאושר. אחרת, טוב נו, אתה יודע, הרובוטים בדרך…

הספד לרון בן אמנון – ממציא שפת הירטימה

לפני כשבועיים, ב-4.11.2008 (יום מלא אירועים) הלך לעולמו בגיל 77 רון בן אמנון, ממציא שפת הירטימה (Iartima, Yartima), "השפה של אף אחד".

בן אמנון, ניצול שואה ודמות ייחודית החל את מסעו לתוך "משחק המילים" כבר כתלמיד תיכון, כשעסק ביצירת טבלאות סודיות של מילים לתקשורת עם חבריו. בהמשך חייו העמיק את מסעו לתוך המילים והקדיש את כל זמנו החופשי על מנת להמציא שפה חדשה. הוא הרכיב לאורך שנים סדרה ארוכה של ניסויי שפה שתוצאתם הייתה שפת הירטימה, שפה שהייתה בעיניו השפה האולטימטיבית משום שהייתה "פונטית, גמישה, נשמעת טוב, וחשוב מכל – היא אמיתית, אף אחד לא דיבר בה מעולם".

[בינתיים תיקן הדקדקן בתגובות את התרגום שלי. אפשר לקרוא בתגובות למטה]

אפשר להתפלא על האפיון מעורר התמיהה שמציב בן אמנון לשפה האמיתית כשפה שאיש לא דיבר בה מעולם. באופן מעורר פליאה בן אמנון אמנם ראה בירטימה שפה מועדפת משום שאיש לא דיבר בה מעולם אבל גם תלה בו זמנית תקוות בכך שתהפוך לשפה אינטרנציונלית. "יש לי תחושה שלא עבדתי לחינם" כתב בדף של שפת הירטימה "ושלירטימה יש סיכוי כאשר יגיע הזמן ותוקם וועדה עולמית לקביעת האינטר-שפה לאנושות".

המתח הזה שבין שפה שאיש לא דובר אותה (גם בן אמנון לא יכל לדבר את הירטימה שוטף) לבין שפה שתשמש אולי יום אחד כשפתה של האנושות מצוי גם בשמה של השפה הזו. על כך כותב בן אמנון "התרגום של Iartima הוא 'השפה של אף אחד'. אם תתקבל, תהפוך השפה ל-Yartima, 'השפה של מיליונים'. כמעט אותה מילה, ועדיין שונה לגמרי. הבחירה מוטלת עליך, אנושות".

אני שמעתי לראשונה על בן אמנון מקרוב משפחתו טל פולקמן שהציג לי את הקליפ שהעלה בן אמנון לפני שנה וקצת ליוטיוב ושבו הוא מדבר בירטימה. ככל הידוע לי זהו קטע הוידאו היחיד ברשת של שפת הירטימה ועל אף שהוא קצר הוא מכיל מידע חשוב על ההגיה הנכונה של השפה העלומה הזו מה שמעלה מחשבות על האופן שיוטיוב יכול לסייע בשימור שפות נכחדות על ידי תיעודן.

* אגב, אם צופים בקליפ הזה ביוטיוב ניתן לקרוא שם בצד תרגום של הטקסט המדובר.

יש משהו בורחסיאני בצפיה בקליפ הזה שמכיל הודעה מקודדת בשפה שאיש מעולם לא דיבר בה מאדם שהלך לא מזמן לעולמו ושבעצמו דיבר את השפה הזו רק בקושי. בקטע הקצר הזה (שהזכיר לי קצת את הפרק השמיני של האינטרגלאקטיק) מזמין בן אמנון את הצופים בקליפ ללמוד את השפה שלו, שפה "שאף אחד לא יודע, שאף אחד לא דיבר מעולם, שאף אחד לא יבין".

למי שרוצה להעמיק בסיפור הזה נזכיר גם את הסרט הדוקומנטרי שיצרה על בן אמנון נכדתו החורגת דנה לוי ב-2007 ושאותו ניתן למצוא באוזן השלישית. אגב, בן אמנון היה גם סופר ובספריית תל אביב ניתן למצוא מספר מספריו, ביניהם מילון ירטימה-אנגלי.
ומי שירצה להתמיד עוד בלימודי הירטימה שלו יכול לבקר בספריה הלאומית בירושלים שמחזיקה עותקים מעבודתו או ליצור קשר עם טל פולקמן (טל. 0528222864) שאצלו שמורים מסמכי השפה של בן אמנון וגם להשיג דרכו (בחינם!) עותק של האוטוביוגרפיה של בן אמנון.

מאנצ'יס – הזווית המדעית

באתר של יס-וואלה עלה הפרק השלישי והפסיכוטי בסדרת "למה אסור לעשן גראס" שאני עושה יחד עם אורי בן עזרא לכבוד העונה החדשה של הסדרה "העשב של השכן".

 

בפרק הנוכחי אני משחק את דמותו של המדען האיטלקי לואיג'יו גאלילוטי המסביר בהתלהבות על ההשפעות משנות התודעה של הטטרההידרוקנבינול, הלא הוא החומר הפעיל בגראס, וגם די נכנס לעניין בעצמו…

 

כאן

למה אסור לעשן גראס

כשיס פנו אלי בהצעה להרתם ולעשות משהו לכבוד העונה החדשה של העשב של השכן באמת שמחתי כי אני משוגע על הסדרה הזו ואני מעריץ גדול של מארי לואיז-פארקר שננסי בוטווין, הדמות שהיא מגלמת בסדרה, היא בעיני אחת מהדמויות הנשיות הכי חזקות שראיתי אי פעם על המסך. מיד הצעתי כבמאי את חברי הטוב אורי בן עזרא שבעבר שחקתי בכמה מהסרטים הקצרים והמופרעים למדי שלו, ושהיה מעורב גם בצילום ובעריכה של האינטרגלאקטיק.
 
אני לא שחקן מקצועי וזו חוויה די מפחידה ומטריפה לעשות את כל הדבר הזה. מדי פעם אני מרגיש שאני באיזה תוכנית ריאליטי, אבל הריאליטי הזה זה המציאות. בכל מקרה, אנחנו נעשה 7 פרקים שיציגו  סיבות שונות למה לא לעשן גראס, והמבין יבין. אני קצת לא מאמין שאני חלק ממערך הקידום של תוכנית טלויזיה אבל במקרה הזה אני יכול לומר שהיי, זו תוכנית ממש טובה שאני אוהד שרוף שלה.
 
בפרק הראשון שמופיע כאן אני משחק את דמותו של אינטלקטואל גרמני שאינו מאמין שסמים יכולים לשנות את התודעה.

גן החיות האלכימי של דנה לין

הציורים הניאו-אלכימיים של דנה לין הם חלק מנסיון נואש לברוא מחדש את האני בעזרת סמלים על מנת לחזור לרגע ההארה האבוד.
 
כשהיא הייתה בת 21 חוותה דנה לין חוויה של התעלות רוחנית שנמשכה במשך מספר חודשים רצופים. "באותה תקופה הייתי מתכתבת כל הזמן בשידור ישיר עם משהו שהיה מלווה אותי תמידית. הוא היה מדבר אלי ואני הייתי מבקשת ממנו." סיפרה לי בראיון שערכתי איתה לפני כשלוש וחצי שנים. "כל דבר שקלטתי בחושים, הרגשתי איתו הזדהות נפשית. כאילו אני מתקשרת איתו ומקבלת ממנו מידע ואהבה. הייתי מרגישה שהצמחים אוהבים אותי וממש חברים שלי. הרגשתי שאני מקבלת אהבה מהאוויר."
 
ואז יום אחד הסתיימה תקופת ההארה של לין באחת והתחלפה בתחושה של כלים ריקים. "ראיתי ציפור מתעופפת בשמים, זכוכיות על החלונות והאור המשתקף בהן – והכל היה רק קליפות." סיפרה לי אז. מאז מחפשת לין את ההארה האבודה בדרך שאותה היא מכנה מדעית, בעזרת עבודה עם אלפי מדבקות גזורות שדנה יוצרת מהן אמנות פלסטית עמוסת פרטים בעלות מבנה מפורק ודמוי DNA.
 

"כל הציורים שלי קשורים לחוויות שהיו לי לפני כמה שנים. אני מנסה להגיש מנחות לאלוהים בשביל שהוא יקח אותי עוד הפעם" סיפרה לי לין בראיון שערכתי איתה לאחרונה לקראת עליית התערוכה החדשה שלה בגלריית גל-און בתל אביב. כדי לתת לי דוגמה היא מצביעה על דמות של האישה בגלימה בציור דמות בגלימה ומספרת לי שהיא מבוססת על דמות מלווה שהלכה איתה לכל מקום במשך חודשי ההתעלות ההיא. "ניסיתי לברוא אותה בציור מחדש כדי שתכנס לחיים שלי" היא מסבירה.
 
הדבורים בונות את דנה מחדש
המסלול האמנותי של לין הוא מסע אלכימי שעוסק בנסיון להרכיב מאנספור חלקיקים מולקולרים גזורים את הדימוי של ההארה. לין משתמשת באמנות שלה על מנת לברוא את עצמה מחדש. "התפקיד של הציור הוא להשפיע על החיים שלי. אני מכשפת את החיים שלי בעזרת הציור".
 
לפני שנתיים וחצי ביקרה לין באילת וקבלה חזון חדש, לבנות ציור מעצמות. "רציתי לבנות את הגוף שלי מחדש. החלטתי שזהו, כלו כל הקיצין, הגיעו מים עד נפש ואני חייבת לבנות את הגוף שלי מחדש. ואם אני אבנה את הגוף שלי מחדש אז יתחיל דף חדש. אבל אז חזרתי ולא ידעתי איך לעשות את זה אז השתמשתי במה שהיה לי. היו לי צילומי רנטגן של עצמי, אז השתמשתי בהם."
 
אם בתערוכה הקודמת של לין ניסתה לין באחד הציורים לחדור לתוך הבשר של הגוף, הרי שבניית הגוף מעצמות הייתה צעד נוסף פנימה. "החלטתי ללכת עד הסוף, עד העצמות. חשבתי שאם אני אבנה את הגוף שלי מחדש ואהיה אחראית על תהליך הבניה במקום להיות מופקרת למשהו שרירותי ומקרי שעיוות אותי ויצר אותי מה שאני – שאם תהיה לי שליטה על הבניה הזאת אז אני אוכל לבנות את עצמי בצורה טובה יותר."
 
את מלאכת הבניה מחדש של הגוף נתנה דנה לדבורים. בציור "עיר הדבורים" שבו מופיע גוף העצמות של לין אפשר לראות אותן עומלות בשקדנות על טוויתן של הרקמות בגוף האידאלי. "קראתי את הספר חיי הדבורים באותה תקופה והרגשתי שהכי טוב שהדבורים יעשו את העבודה. הן בונות הכל בצורה מאוד מדויקת וגם מאוד מצא חן בעיני שאפשר לתת להן צורה הנדסית, לא משנה איזה, והם ייצרו את הדבש איך שהן רגילות אבל זה עדיין יצא בתבנית הכללית. ואז החלטתי שאתן להן לבנות את העיר שלהן מסביב לשלד הזה שלי וזה מה שיצא."
 
החיות מסתערות
הדבורים הן רק חיה אחת מתוך סדרות של חיות שמופיעות בציורים של לין: זאבים, אריות, ג'וקים וסוס ים. כל אחת מהחיות הללו מבטאת חלק אחר בתהליך אלכימי-שאמאני פנימי שבו בוראת לין מחדש את פנימיותה.
 
הזאבים שעשו את ההופעות הראשונות שלהם כבר בתערוכה הקודמת של לין כיכבו לאורך שנים ביצירה של דנה. הם היו רצים בלהקות לאורכם ולרוחבם של ציורים, נוגסים בכל מוסכמה, מסתערים על צורות גיאומטריות וצדים בערבות של מדבקות.  "הזאב הוא חיה שאני קשורה אליה איכשהו" אומרת דנה "היא מביעה חלק מהאישיות שלי. יש לי רצונות או רגשות מסוימים שלובשים את הצורה של הזאב". אבל איכשהו התערוכה הנוכחית מוצאת את לין מפוכחת מן הזאב שנאלץ הפעם להאבק על מקומו מול האריות והג'וקים.
 
מקורו של השינוי היה בפגישה שערכה לין עם מטפלת שאמאנית. "היא אמרה לי שהחיה שלי באמת הייתה הזאב, אבל שהוא במצב ממש גרוע ושצריך להחליף אותו ולקבל חיה חדשה. היא עשתה לי את הטקס הזה ושאלה איזה חיה מתנדבת להיות לי לחיה שומרת חדשה. היא אמרה שהתנדב האריה ואז החלטתי שאני צריכה ליצור קשר עם האריה ועשיתי את התמונה הזאת" היא מספרת ומצביעה על התמונה "קרקס".
 
הבעיה שחיות הטוטם שלין יוצרת איתן קשר על מנת להכניס את כוחותיהן לחייה לא תמיד נשמעות לה. החיבור עם האריה לדוגמה התגלה ככשלון. "זה לא כל כך הצליח. הוא גדול עלי. אני לא יודעת מה עושים עם אריה" אומרת לין.
 
במקום האריה האציל הופיע בתוך החיים של לין דווקא הג'וק השנוא עליה כל כך. זה קרה בתקופה אחרי שדנה ציירה את מלאך המוות שעל פי התלמוד כולו מלא עיניים. לין ציירה ציור שמורכב כולו מעיניים מתוך מחשבה שאם ישכון מלאך המוות בביתה לא יוכל לפגוע בה עוד. הציור אמור היה לשמש למלאך המוות כמראה שתמנע ממנו לקרוב אליה. "זה כמו בובת וודו של מלאך המוות" היא אומרת.
 
אלא שמתוך העיסוק במלאך המוות נכנסו לחיה של דנה הג'וקים. "נכנס לי הרעיון שאני חייבת להפוך לג'וק בשביל להפסיק לפחד מג'וקים. שאם אני כל כך מפחדת מג'וקים כנראה שאני בעצמי ג'וק ושאני חייבת להפוך את עצמי לג'וק והדרך היחידה שלי להפוך את עצמי לג'וק היא ביצירת מודלים. כל מה שאני עושה זה יצירת מודלים. אני אומרת לבנות את השלד שלי מחדש, אז אני בונה מודל עד שזה יכנס לי למוח וישפיע עלי. אז בניתי מודל של אישה שהיא גם ג'וק".

 

 

מלחמה

 

מלחמה, הציור שבמרכזו עומדת אשת המקק מוקפת צבאות התיקנים הוא אולי הציור המרשים ביותר בתערוכה של לין והוא מבטא מאבק רוחני על דמותה של הנשיות החדשה. במרכז הציור עומדת מלחמה קבלית שעורכת אשת המקק בפרפרית הברבי שמייצגת על פי לין את "כל הנשים היפות באשר הן". כלי הנשק בעזרתם מתבצע המאבק הזה הם לגיונות של אותיות ונהרות דם שמחברים את השתיים במעין מערכה על דמותה של הווסת. במרכז שדה הקרב של השתיים מוטלת על הקרקע בתוך ערימה של אותיות דמות נשית שלישית, חצי מקקית, חצי ברבי מעין קורבן ששני הכוחות האדירים הללו נלחמים על השליטה בו. המחזה כולו הוא מזוויע, אפוקליפטי, נוטף דם וחיות.
 
למי ששאל את עצמו, הציור החדש לא עזר ללין לפחד מהג'וקים. "גם זה לא עבד. מזה נהייתי משוגעת, מהציור הזה. התחלתי לראות ג'וקים בכל מקום. לא יכולתי לדרוך על הרצפה, לא יכולתי ללכת באש, לא יכולתי לעצום את העיניים. לא יכולתי לסגור את האור. היה יורד חושך, הייתי עולה באש. לא ידעתי מה לעשות".
 
בינתיים, עד יעבור זעם, חזרה דנה לזאב. "הזאב עשה בשבילי כל כך הרבה, היה איתי כל כך הרבה" היא עונה לשאלה האם היא מוכנה לחזור מחדש ולהכריז על הקשר עם הזאב. "הוא נותן את כל הנשמה. זה כאילו אני חייבת לבחור בו. אבל אני יודע שבשביל לגדול באמת אני צריכה לשחרר אותו".
 
הגילוי המחודש של החיה
בתערוכה החדשה מוצאים מאבקי הטוטם בנפשה של לין את הדיהם באמנות שהיא ניאו-שאמאנית וניאו-אלכימית. הטכניקה הייחודית של המדבקות משמשת את לין על מנת לפרק ולבנות מחדש את הארכיטיפים של החיות הפנימית, החומרים של הקיום הפרטי שלה. היצירה שלה כל כך אישית, כאילו היא מתחוללת בתוך עמקי נפש שהיא עצמה לא מצליחה לפענח, אבל היא ממשיכה מסורת אמנותית בת אלפי שנה שמתחילה עוד מציורי המערות, של חיות שהן יותר מתיאור פסטורלי, יותר אפילו מסמל – חיות שהן כוח פועם של חיות בתוך הנפש. לא לטעות, החיות הללו קיימות בכולנו.
 
התערוכה של דנה לין, "מעשה מרכבה" עולה ב-6.9.2008 בגלריית גל-און, יהודה הלוי 79-81 ת"א. אוצרת: שירה אהרן.

חיות עם כוחות על טבעיים

ב-NRG ניו אייג' התפרסמה בסופהשבוע כתבה שלי על חיות עם כוחות על טבעיים. העברתי את סופהשבוע בצפיה בסרטים אקולוגיים של מיאזאקי כך שזה בהחלט התחבר למצב רוח הטבעי שלי.

לקריאה לחצו כאן

%d בלוגרים אהבו את זה: