Category Archives: תודעה

בין פסיכדליה למדיטציה: מחשבות ראשוניות

retreat1במשך שנים ארוכות נמנעתי ממדיטציה. החוויות הראשונות שלי בתחום במהלך גילאי העשרים היו מתסכלות למדי. הן הדגימו לי שיש לי מוח קוף חסר שקט ומקפץ שאינו יכול לנוח במקום אחד לרגע והסירו ממני כל אמונה שאני אי פעם "אצליח" לעשות מדיטציה. (חלק מהסיבה לכשלון הייתה בוודאי עצם המחשבה שמדיטציה זה דבר שאפשר להכשל בו). "יש כנראה אנשים שלא מסוגלים לעשות מדיטציה," חשבתי לעצמי, "ואני כנראה אחד מהם." רק בתחילת העשור הנוכחי התחלתי לעשות את צעדי הראשונים והמהוססים בתוך עולם המדיטציה. על חלק מהצעדים הראשונים ההם כתבתי בזמנו כאן בפוסט על סופ"ש ויפאסאנא שהשתתפתי בו בסוף 2011.

העניין שלי במדיטציה ובכח של הקשיבות ותשומת הלב התפתח בשנים הללו, גם מכיוון שרבים מחברי מתרגלים מדיטציה, וגם מכיוון שככל שביקשתי להביא יותר כוונה לתוך החוויות הפסיכדליות שלי גיליתי כמה חשובה היכולת לשמור על פוקוס ותשומת לב בסוג כזה של עבודה. ועדיין, גם אחרי שהתחלתי לפסוע בדרך היו לי הרבה תפיסות שגויות על מה זה מדיטציה. נדרשו עוד שנים של של תרגול לא תמיד סדיר עד שאתחיל להבין מהי בעצם מהות התרגול ולמה הוא טוב עבורי. וגם אחרי שהשתכנעתי בתועלת שיש לדבר הזה עבור איכות התודעה והחיים שלי והתחלתי לתרגל באופן יומיומי עדיין לא ממש יכולתי לראות קשר בין חוויות המדיטציה המונוטוניות ודי משעממות שבהן נדרשתי להביט שוב ושוב באותם דפוסים מנטליים מוכרים שחזרו והופיעו בתודעה שלי לבין החוויות הפסיכדליות רבות העוצמה והצבע שעיצבו את חיי.

בין פסיכדליה למדיטציה

במקביל לעניין הנמשך שלי בפסיכדליה ולעניין המתגבר שלי במדיטציה הוספתי להתקל לאורך השנים הללו בשאלות התכופות שנוגעות לקשר בין השתיים. אחת השאלות הנפוצות שנשמעות כשמדברים על פסיכדלים היא למה בעצם צריך את הדבר הזה? האם אי אפשר להגיע לאותה החוויה באופן טבעי (לרוב בלי שהשואל אי פעם ניסה או מוכן להקדיש את הזמן הנדרש לשם כך)? או טענה של הדובר שאין לו צורך במשני תודעה משום שהוא מגיע לאותם מצבי תודעה ללא שימוש בפסיכדלים (לרוב בלי שהתנסה בפסיכדלים).

חוויות פסיכדליות ותרגול רוחני לא עומדים זה מול זה אלא אלא משלימים זה את זה. טרנס מקנה.

חוויות פסיכדליות ותרגול רוחני לא עומדים זה מול זה אלא אלא משלימים זה את זה. טרנס מקנה.

כבר שנים שאני נתקל בשאלות וטענות מסוג זה, ובדרך כלל נהגתי להשיב שכדאי להמנע מהרדוקציה שיוצרת ההשוואה הפשטנית והמגבילה בין מדיטציה לחוויה פסיכדלית (כאילו שאין גם אנספור סוגי מדיטציות הנבדלים בטכניקות, מטרות והשפעות, ואנספור סוגים של חוויות פסיכדליות שנבדלים על ידי סוג החומר ועל ידי סוגי החוויות המאוד שונים שבני אדם שונים חווים איתם ברגעים שונים בחייהם). יתכן אמנם דמיון מסוים בין שני הדברים הללו, אבל לשים ביניהם סימן שיוויון משמעו לשטח ולהעלים הבדלים המשמעותיים. ובכלל כפי שאמר טרנס מקנה – תרגול רוחני וחוויות פסיכדליות אינם סותרים זה את זה. למעשה הם יכולים וצריכים להשלים זה את זה. חוויות פסיכדליות יכולות להעשיר ולהעמיק את התרגול התודעתי-רוחי ואילו תרגול תודעתי-רוחי כמו למשל מדיטציה, יוגה או אמנויות לחימה יכול להעשיר חוויות פסיכדליות ולהוות כלי שמאפשר להעניק צורה ולקרקע את ההכרות והתובנות שמתקבלות בחוויות פסיכדליות.

לורנזו האגרטי מהסלון הפסיכדלי אמר פעם שכל פסיכונאוט רציני שהכיר בחייו היה גם מודט רציני, ואכן, אין ספק שניסיון בשליטה ותיעול של התודעה שימושיים במיוחד בחוויות פסיכדליות דווקא משום החוויות הללו עוצמתיות ופותחות כל כך הרבה ערוצים לחוויה ועבודה. חוויות פסיכדליות מעצימות את החוויה שלנו, לעיתים באופנים מטלטלים – והמיומנות המדיטטיבית של ניתוב תשומת הלב שלנו עשויה להיות ייקרת ערך במצבים כאלה, על מנת לסייע להפיק מהם יותר וגם כדי להגן עלינו מפני דפוסי מחשבה לא נעימים שעשויים להתפתח למימדים מפלצתיים במהלך חוויה פסיכדלית. אחת החברות הפסיכדליות שלי, שהיא גם מודטת מדופלמת, אמרה לי פעם שהיא לא מצליחה להבין איך בכלל אנשים עוברים חוויות פסיכדליות בלי שיש להם ניסיון כמודטים מכיוון שזה נראה לה כלי בסיסי כל כך עבור כל מי שרוצה להתנסות בחוויות כאלו, וככל שהשנים עוברות זו פרספקטיבה שיותר ויותר הגיונית בעיני. במקביל גם חוויות פסיכדליות יכולות לסייע לתרגול המדיטציה. מצד אחד, ניתן לראות אותן כקיצור דרך. ההגעה למצב מדיטטיבי עילאי בתוך חוויה פסיכדלית אין משמעה שניתן יהיה להגיע למצב הזה מאוחר יותר ללא חומר פסיכדלי. ומצד שני, הגעה למצב תודעה כזה עשויה ללמד אותנו על עצם קיומו וכן לסייע בפיתוח המיומנות שבחזרה למצב תודעה דומה גם ללא שימוש פסיכדלים. אלברט הופמן, מגלה הלסד חותם את ספרו "לסד: הילד הבעייתי שלי" באמירה שהחשיבות האמיתית של הלסד היא ככלי עזר למדיטציה המכוונת לחוויה מיסטית ומעמיקה יותר של המציאות.

האמין שהלסד ישמש כאמצעי עזר למדיטציה. אלברט הופמן

האמין שהלסד ישמש כאמצעי עזר למדיטציה. אלברט הופמן

האמירה של הופמן מעידה על הפוטנציאל העמוק שרבים מחלוצי התנועה הפסיכדלית – מאלן וואטס, דרך מיירון סטולארוף ועד טימותי לירי, ראו בחיבור בין מדיטציה לפסיכדליה. ובכל זאת, בין שתי התנועות הללו ניצב גם פער גדול, לפחות ככל שזה נוגע לזרמי המדיטציה הבודהיסטים. מן המפורסמות הוא שאחת מחמשת עקרונות הסילא, הקוד האתי הבסיסי של הבודהיזם, היא המנעות מכל שימוש ב- intoxicants, חומרים משכרים. ובעוד שעל ההגדרה והמשמעות המדויקת של המילה והצו המוסרי הזה ניתן להתווכח (הבודהיזם העתיק לא הכיר את החומרים הפסיכדלים. העקרון החמישי מתייחס בעיקר לחומרים כגון יין ואופיום.) הרי שברור שהוא מצביע על יחס זהיר וחשדני כלפי משני תודעה שנחשבים לרוב במסורת הבודהיסטית כממסכי תודעה המשמשים לבריחה ומערפלים את תפיסת המציאות האמיתית.

אלא שאף כי הבודהיזם אינו אוהד באופן מסורתי חוויות של שינוי תודעה באמצעות צמחים וחומרים פסיכואקטיבים (ניתן לדבר על יוצאי דופן כגון כגון חיבתם של מורי זן מסוימים למשקה הסאקה, השימוש בליקר במסגרת חגיגות טנטריות מסוימות, וגם על השימוש בתה ירוק על ידי מודטים על מנת להלחם בעייפות במדיטציה, אך אלו הם היוצא מן הכלל המעידים על הכלל) התנאים שבו התפתח הבודהיזם בעולם המערבי בשנות השישים והשבעים הציבו אותו ביחסים קרובים לתנועה הפסיכדלית.

חוקר את הצומת בין פסיכדליה לבודהיזם ומדיטציה. הספר זיג זג זן

חוקר את הצומת בין פסיכדליה לבודהיזם ומדיטציה. הספר זיג זג זן

עבור רבים מהמורים הבודהיסטים המובילים במערב בחצי המאה האחרונה, הייתה זו חוויה פסיכדלית שפתחה את דרך החקירה הרוחנית. הם הגיעו לתרגול המדיטציה (כמו לפרקטיקות רבות אחרות מיוגה ועד טאי צ'י) במהלך חיפוש אחר דרך שתאפשר להם לחדור לאותם מימדים של רוח ותודעה מבלי להזדקק לשימוש חוזר ונשנה במשני תודעה ולהחדיר את האיכות התודעתית של החוויה הפסיכדלית לחיי היום יום שלהם. חלק מהמורים הללו שהגיעו למדיטציה באמצעות חוויות פסיכדליות התכחשו בהמשך הדרך לאפיק החקירה הזה ואסרו על תלמידיהם להתנסות בו. חלקם מוסיפים להוקיר תודה לפסיכדלים על שהביאו אותם לחקירה המדיטטיבית אך רואים אותם כרלבנטים בעיקר כקטליזטורים שמסייעים להצביע על כיוון ולהתניע את הדחף הרוחני הראשוני, וחלק נוסף רואה בשימוש רציני ומקודש באנתיאוגנים כדרך בעלת ערך שעשויה להשתלב בתרגול המדיטטיבי ולתמוך בו. קצרה היריעה מלגעת כאן בעושר הדעות והגישות שמופיעות בצומת המחברת בין הבודהיזם למשני התודעה הפסיכדלים. את הקוראים המתעניינים בנושא אפשר להפנות לספר Zig Zag Zen: Buddhism and Psychedelics שיצא שנה שעברה בהוצאה מחודשת, וגם לספר Altered States: Buddhism and Psychedelic Spirituality in America שראה אור לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת קולומביה.

קשרים ראשונים

כאמור, למרות שנים של תרגול מדיטציה בתדירויות אלו או אחרות, עד לפני שבועות ספורים לא ממש מצאתי את הקשר בין שתי החוויות. בסוף אפריל האחרון השתתפתי בריטריט בן תשעה ימים של עמותת תובנה עם המורה מעוררת ההשראה שאיילה קתרין. זו הייתה עבורי פעם ראשונה להשתתף בריטריט ארוך והאפקט המצטבר של הימים הארוכים של התרגול על איכות החוויה המדיטטיבית בלט לי ככל שהתקדם הריטריט ומצאתי את עצמי הולך ומאט את צעדי על הדשא בקיבוץ עין דור, מביט מעלה אל העצים, מקשיב לקולות הציפורים ומרגיש שהחושים מחודדים כל כך, הלב פתוח כל כך, והחוויה עוצמתית כל כך שבראש עולים לפתע זכרונות נשכחים מחוויות פסיכדליות.

מצאתי כמה נקודות דימיון וכמה נקודות הבדל בין חווית הקשיבות (מיינדפולנס) לבין החוויה הפסיכדלית ואני רוצה להזכיר אותן כאן בקצרה כנקודות ציון ראשונות מתוך חקירה אישית שנמצאת כרגע בשלביה הראשוניים ותוביל בוודאי לתובנות נוספות בהמשך.

נקודות דימיון בין מדיטציה לחוויה פסיכדלית[1]

הסתמכות על חוויה אישית ולא על כתובים וסמכות חיצונית – בניגוד לדתות המונותאיסטיות המתבססות על אמונה בסמכות של כתבי קודש, הפסיכדליה והמדיטציה הן דרכים שמסתמכות לא על סמכות חיצונית אלא על חוויה האישית של המשתמש/מתרגל במהלך החוויה הפסיכדלית/מדיטטיבית. בעוד שעשויה להיות הסתמכות מסוימת על הנחיות חיצוניות (גם במסגרת מדיטציה מונחית, וגם במסגרת טקס שאמאני או כזה של דתות איוואסקה) הרי שבסופו של דבר המשתמש/מתרגל נקרא שלא לאמץ באופן עיוור דוגמות חיצוניות אלא להסתמך על חוויתו האישית.

להיות עם אדם וחווה ברגע שטעמו מפרי עץ הדעת וברגע שגורשו מגן עדן

להיות עם אדם וחווה ברגע שטעמו מפרי עץ הדעת וברגע שגורשו מגן עדן

הרגע הזה – בחוויות פסיכדליות נדמה לעיתים שהזמן פסק מלכת ושהאדם נמצא במרכזו של זרם הזמן היקומי, במקום שמתעלה מעל הזמן והחלל, ומכיל בתוכו את הזמן כולו. האדם נמצא ברגע האחד שבו נברא העולם ובו הוא מסתיים, הרגע שבו טעמו אדם וחווה מהפרי, והרגע שבו גורשו מגן עדן – כל הזמנים הללו ואחרים הופכים לפתע לרגע אחד שבו מתרכזת המציאות כולה ושבו מהדהדים כל הרגעים שהיו וכל אלו שיהיו. החוויה של היקום כולו בגרגר חול, ושל הרגע הזה כמכיל את כל הרגעים מרכזית גם לחווית המדיטציה שהמוקד שלה הוא הריכוז ברגע הזה והחוויה המלאה של הנוכחות ברגע הזה (אלא שפה ניתן פחות דגש לעבר ולעתיד המהדהדים בתוכו. להפך, המתרגל נקרא להתמקד ברגע הזה בלבד).

הרעיון של ניקוי התפיסה ודלתות התודעה – כשאלדוס האקסלי הביא את החוויה הפסיכדלית לראשונה לתשומת ליבו של הציבור במערב הוא השתמש בדימוי הבייליקיאני של פתיחת דלתות התודעה. הפסיכדלים, על פי האקסלי ואחרים הם כלים המאפשרים לנו לחוות את המציאות באופן רחב ובהיר יותר, תוך שחרור והרפיית המנגנונים המגבילים הכופים צורות קבועות מראש על תפיסת וחווית העולם האנושית ומונעים מהאדם לחוות את המציאות כפי שהיא. באופן דומה, הרעיון הבסיסי במדיטציית הויפאסנא הוא להתגבר על דפוסי תודעה שמסיחים את דעתנו מהמציאות עצמה וגורמים לנו לתפוס את העולם תוך שימוש בשבלונות ישנות או דרך דפוסים מקובעים – לפתח מבט צלול בהיר החווה את המציאות כפי שהיא.

חווית הככות (Suchness/Thatness) –  בחווית המסקלין הראשונה שלו, שאותה תיעד בספרו "דלתות התודעה" מתאר אלדוס האקסלי כיצד כשהביט בקפלי מכנסיו הבין לפתע:

"'זהו האופן שבו על האדם לראות,' חזרתי פעם נוספת. והייתי עשוי להוסיף 'אלו הם סוגי הדברים שעל האדם להביט בהם.' דברים ללא יומרה, מסופקים בהיותם הם עצמם בלבד, מספקים בככותם, מבלי לשחק תפקיד כלשהו, מבלי לנסות, בטירוף, לפעול בנפרד מהדהרמה-בודי בקריאת תיגר שטנית על חסדו של האל"[2]

חווית הככות, התפיסה הישירה של הדבר כשלעצמו, של עצם הדבר, היא חוויה המתעוררת לעיתים בחוויות פסיכדליות והיא גם אלמנט מרכזי בתפיסה הבודהיסטית, במיוחד במהאיאנה ובזן. בבודהיזם חוויית הככות היא חוויה של מפגש ישיר עם הדברים כפי שהם — בניגוד למפגש בתפיסות המוכנות בראש שאנו מחזיקים לגביהם — המעורר תובנה על טבעם החולף.

תחושה של התעוררות לטבעו האמיתי של העולם – גם מתרגל המדיטציה וגם הפסיכונאוט עשוים לחוש במסגרת החוויה פורצת הדרך שהנה הם מתעוררים לראשונה לטבעו האמיתי של העולם – שהם רואים לראשונה את העולם בעיניים תמות, נקיות המאפשרות להן לחזות בדברים עצמם במקום בצלליהם.

חוויה מועצמת – לאורך השנים זכו הפסיכדלים לכינויים כגון זכוכית המגדלת של התודעה – הם תוארו כחומרים שמעצימים, מגדילים ומהדהדים את התכנים שנמצאים כבר בתודעה שלנו כמו גם את הסביבה שאליה היא נחשפת. והנה, דבר דומה קורה גם במסגרת חווית ריטריט המדיטציה. כשבמשך כמה ימים שותקים, מאטים את קצב ההליכה, ממעיטים בגרויים ומלמדים את המבט להשתהות ולהבחין, מתחילה כל חוויה לקבל סדר גודל מועצם. בתוך החלל המתרוקן של התודעה מורשה כל רושם שעובר להדהד עוד זמן ארוך. הדבר עשוי להתבטא ביכולת מועצמת להתרגש ממוזיקה או לחוש פליאה ויראה מול היופי שבשיירת נמלים החולפת על המדרכה או הרשרוש של של העצים – בדומה לאופן שהדבר עשוי לקרות בחוויה פסיכדלית. כמו בפסיכדליה כך גם במדיטציה מה שהשתנה הוא לא בהכרח האופן שבו הצבעים נראים (אם כי גם זה כמובן עשוי להשתנות) כמו האופן בו האדם מתבונן בהם. חלק ניכר מהשינוי מתרחש באופן שבו אנחנו מפנים את תשומת הלב שלנו לעולם: במבט שהופך לנינוח, עמוק, וישיר יותר.

שינויים בתפיסת הזמן – בחוויה פסיכדלית רגע קצר עשוי לחוש כמו שנים ארוכות ואף מאות שנה. המקבילה בתחום המדיטציה פחות קיצונית אולי, אבל שעה של מדיטציה בהחלט עשויה להדמות למשך זמן ארוך בהרבה עבור המודט.

משקף תודעה – המילה פסיכדלי משמעותה חושף או משקף תודעה, כאשר הרעיון הוא שהחוויה הפסיכדלית משקפת את הדברים שנמצאו כבר בתודעת המשתמש: פחדים, תקוות, חלומות, קווי אופי וכו' – ומעצימה אותם. במסגר הריטריט הכוונה היא להתנשא מעבר לדברים הללו על ידי התחברות לנשימה ולמקום ראשוני יותר של התודעה – אבל הריטריט גם הוא פסיכדלי במובן שאנחנו שואבים מתוך התודעה את בליל המחשבות שממלאות אותה במהלך חיי היום יום ומנסים לזכך אותה כך שישאר רק החומר הבסיסי של התודעה שמתוכו היא ונטיותה משתקפות באופן הברור ביותר. במהלך התהליך הזה אנחנו נתקלים בנטיות הבסיסיות של התודעה שלנו, הסרטים העיקריים שמפעילים אותנו כמו חרדה או אהבה. זכרונות עתיקים מהתודעה עשויים לצוף במהלך טריפ אבל גם בריטריט – כשבמדיטציה אחת יכולים להופיע לפתע רגעים מהילדות, מהתיכון או מתקופות אחרות בחיים.

תחושה של פתיחת הלב ואופוריה –  בחוויה הפסיכדלית וגם בחווית המדיטציה (שוב, במיוחד בריטריט) עשויה להופיע תחושת אופוריה, רוממות רוח עצומה ושמחה פנימית מתפרצת. זו עשויה להיות מלווה בפתיחה אדירה של הלב, תחושות מועצמות של אינטימיות וקרבה אל האנשים הקרובים אלינו ולעתים גם לזרים גמורים.

אפטרגלואו – גם לחווית הריטריט וגם לחוויה הפסיכדלית יש אפטרגלואו, תחושת אופוריה שאפשר לחוש בבטן, בנשימות העמוקות יותר, באינטואטיביות המוגברת, בקשר הרגשי המוגבר, בפתיחות המועצמת וגם במצב התודעה הרגיש והחשוף יותר שהוא יקר ערך אך לעיתים גם מקשה את החזרה לקצב של העולם שבחוץ. בשני המקרים אורכו של האפטרגלואו הזה תלוי מאוד במה עושים איתו. אם ממשיכים בתרגול, ובמקרה הפסיכדלי או ממשיכים בחברתם של האנשים שאיתם התקיימה החוויה הפסיכדלית ובמקום השקט בו התרחשה, האפטרגלואו יכול להמשך עוד זמן רב. לעומת זאת, אם אצים לחזור להרגלים הקודמים האפטרגלואו ימהר להתפוגג.

ניתוק ואינטגרציה מחדש – לאחר חוויה פסיכדלית, כמו לאחר ריטריט, המשתמש יכול לחוש מנותק מזרם וקצב החיים. הוא חווה חוויות עצומות שפתחו בפניו אופקים ודלתות חדשות בנוגע לדרכי מחשבה, התנהגות ותקשורת – אבל העולם שבחוץ עדיין מתנהל באותו האופן – הוא לא הכין את עצמו לקבלת הבשורה. ולכן המפגש עם בני המשפחה, החברים והנהגים בכביש עשוי להיות צורב. המפגש עם הדפוסים הישנים נושא בחובו את אותה הסכנה של שיבה לדפוסים אלה.

עוצמת הגילוי הראשוני – החוויה הפסיכדלית המשמעותית הראשונה והריטריט הארוך הראשון נוטים להיות חזקים במיוחד. אם האדם מתמיד בחוויות פסיכדליות או בריטריטים לאורך שנים חוויות עתידיות ינטו להיות דרמטיות פחות. המשתמש/מתרגל כבר יודע יותר למה לצפות. יש פחות מה שיפתיע אותו. ניתן לדבר על כך במובנים של סבילות (tolerance) מושג הלקוח מתחום הסמים, אבל בשני המקרים זו אינה סבילות פיזית. במקרה הפסיכדלי הסבילות נובעת מהכרות מוקדמת עם החוויה הפסיכדלית, במקרה של המדיטציה ה"סבילות" אם ניתן לכנות זאת כך נובעת מכך שהחוויה גם מוכרת כבר וגם עברה אינטגרציה לתוך החיים, אם מדובר באדם שמתרגל ביום יום.

הבדלים בין פסיכדליה לחווית הריטריט

עד כאן בעניין נקודות הדמיון בין החוויה הפסיכדלית לבין המדיטציה (כאמור, אני מתייחס כאן בעיקר למדיטציית ויפאסאנא במסגרת של ריטריט) אבל מה ההבדלים המרכזיים בין השתיים? הנה כמה מההבדלים המרכזיים שניתן להעלות על הדעת:

אמצעי ההפקה והיכולת לאינטגרציה – חברי בעז יניב כתב בפוסט מצוין שפרסם בעבר על פסיכדליה ומדיטציית ויפאסאנא שההבדל בין פסיכדליה למדיטציה הוא כמו ההבדל בין טכנולוגיה לטכניקה, ואכן ההבדל הראשון והבולט ביותר הוא שעל מנת לעבור לחוויה רוחנית עמוקה שממוססת את האגו, מערערת את תפיסת הזמן חלל, וחושפת רמה עמוקה יותר של המציאות מזו המטריאלית מספיק לרוב לקחת כמות נאה של פסיכדלים בכוונה נכונה ובסטינג המתאים בעוד שעל מנת להגיע לחוויה כזו באמצעות מדיטציה נדרש לימוד של טכניקה ושנים רבות של אימון מפרך, שגם הוא לא תמיד יספיק על מנת להוביל לחוויה מסוג זה (אם כי הוא יכול להוביל להרבה דברים אחרים טובים ויקרים בחיים שלכם). את חווית השיא הפסיכדלית ניתן לשחזר באופן אמין פחות או יותר באמצעות שימוש מושכל במשני תודעה ובסט וסטינג נכונים. לעומת זאת, בטווח הקצר קשה יותר לשחזר חוויות שיא מדיטטיביות. האניצ'ה – ארעיות המציאות והחוויה מראה לנו לא לצפות לשובה של חוויה רוחנית מרוממת שהגענו אליה במדיטציה אתמול. לעומת זאת בטווח הארוך, העבודה של המדיטציה והקשיבות — אם ממשיכים אותה לתוך חיי היום יום — מעניקה כלים לבנות בסיס יציב ובר קיימא יותר לקיומה של תודעה רחבה יותר בחיים.

הרפיה ואיסוף – ההבדל הזה בין טכנולוגיה לטכניקה גם יוצר הבדל בגישות שלנו בתוך החוויה. גם במדיטציה וגם בפסיכדליה מומלץ לאדם להרפות ולהתמסר – להניח לדברים להתרחש, לקבל אותם ולחקור אותם בסקרנות מבלי להתנגד. אבל בעוד שההרפיה הפסיכדלית היא הרפיה שלמה — החוויה מתרחשת ומתפתחת מאליה. לא נדרש מהאדם תרגול מיוחד — הרי שבהרפיה המדיטטיבית לא מספיק רק להרפות לחלוטין, האדם נדרש לעשות משהו (לחזור לנשימה, להיות בתשומת לב), גם אם הוא משהו שאינו עשיה, והמשהו הזה דורש מהאדם שלא רק ירפה את עצמו אלא גם יאסוף את עצמו.

פחות טיפוסי לחוויה המדיטטיבית. אפקטים וויזואלים פסיכדלים

פחות טיפוסי לחוויה המדיטטיבית. אפקטים וויזואלים פסיכדלים

מיקרודוזינג לעומת היי-דוזינג במדיטציה – ככל שהכמות של חומר פסיכדלי שנעשה בו שימוש גבוהה יותר כך יקשה יותר להפיק אותה ללא שימוש בחומר פסיכדלים. את השינויים הדקים בתפיסה שמחוללת חוויה פסיכדלית עם כמויות זעירות (מיקרודוזינג) ובמידה מסוימת גם בינוניות (מנות פסיכוליטיות) ניתן להשיא על ידי הכרה של הבטים שונים בדרך פעילותה של התודעה והדרכים השונות לבצע בהן מודולציות. לעומת זאת, חוויות היי-דוז פסיכדליות, כאלו שכוללות תחושה של פירוק מוחלט של האני, ego dissolution, ומפלי צבעים צבעוניים נדירות יותר וקשות יותר להפקה.

סוגי פעילות – כדי להמצא במצב פסיכדלי במסגרת מדיטציה יש לשמור על רמת ריכוז וקשיבות גבוהים. קל יותר לעשות את זה בישיבה עיניים עצומות או בהליכה איטית מאוד בחצר. קשה יותר לעשות את זה תוך כדי צפיה בסרט, ריצה בטבע או שיחה. לעומת זאת אפקטים פסיכדלים הנוצרים כתוצאה מפעולתם של משני תודעה פסיכדלים מתרחשים מכח חיצוני – הם אינם דורשים תשומת לב מיוחדת כדי שיתרחשו ויכולים להתממשק לסוגים מרובים של חוויות בזמן שדעתו של האדם יכולה להיות עסוקה בנושאים שונים ומגוונים. עם זאת, גם חוויות פסיכדליות ינטו להיות חזקות פחות כשיש אינטראקציה רבה עם העולם ועוצמתיות יותר כשעוצמים את העיניים ומפנים את תשומת הלב פנימה, אז יש להן יותר חלל ואפשרות להתבטא במלוא כוחן.

אפקטים שונים – ישנם הבטים שונים בחוויה הפסיכדלית שמרכזיים פחות לחוויה המדיטטיבית. העושר העצום של הצבעים, הנוכחות יוצאת הדופן של צלילים (אפקטים דומים יכולים להופיע תוך כדי מדיטציה אבל ינגעו יותר לאופן שבו אנחנו מתייחסים לצבעים וקולות ופחות להעצמה של התפיסה החושית עצמה כמו בחוויה פסיכדלית) ועוד סוגים רבים של חוויות אקזוטיות יותר ממנעד החוויה הפסיכדלית (למשל סינסתזיה, מסע אסטרלי, מעבר בין גלגולים או לתקופות אחרות בהיסטוריה). גם השינויים משמעותיים בתחושת הזמן אמנם קיימים גם במדיטציה אבל לא באותה המידה שקיימת תחת השפעת פסיכדלים, כשדקות נדמות למאות שנה ומחזור נשימה אחד יכול להראות כמו משהו שאורך שעות ארוכות.

הסנגהא עוזרת לשמור על התרגול. נזירים בודהיסטים.

הסנגהא עוזרת לשמור על התרגול. נזירים בודהיסטים.

נוכחות המורה והקהילה – רוב האנשים לומדים מדיטציה ממורה. בקורסים וריטיריטים של מדיטציה יש מורים שתומכים במתרגלים ומסייעים להם לפגוש את האתגרים שהם פוגשים בדרך. גם השימוש בפסיכדלים נעשה מסורתית בחברתו של שאמאן שהדריך את האדם במסעו לעבר מחוזות התודעה, אלא שבימינו, בשל המעמד החוקי של הפסיכדלים והקונטקסט הצרכני שבו רוב האנשים צורכים אותם אנשים יוצאים למסעות תודעה ללא נוכחות של מורה, אם כי לעיתים קרובות בנוכחות של חבר שיש לו ניסיון רב יותר. באופן דומה, בתורה הבודהיסטית ידועה חשיבות רבה לסנגהא, חבורת המתרגלים שתומכת זו בזו. גם שימוש בצמחי רפואה נעשה לעיתים קרובות במסגרת טקסים רבי משתתפים החולקים את אותה דרך רוחנית משותפת (למשל בכנסיה הילידית האמריקאית שעושות שימוש בפיוטה, או בדתות הסנטו דיימי והאוניאו דה וג'טאל שעושות שימוש איוואסקה). אלא שבשל המעמד החוקי של הפסיכדלים והקונטקסט הצרכני שמקבל השימוש בהם לעיתים קרובות לרוב האנשים אין מסגרת כזו והם עושים שימוש במסגרות קהילתיות מובנות פחות כמו אלו שמספקים פסטיבלי טרנס, או החברים הטובים.

מידת השליטה – חוויה פסיכדלית חזקה היא משהו שמהמם את האדם ונמצא מעבר לשליטתו. גם חוויה מדיטטיבית עשויה לצאת מכלל שליטה ויכולה לכלול נקודות מאיימות הדומות לאלה שיש לעיתים בחוויה פסיכדלית, אבל ככלל היא נמצאת יותר בשליטתו של המשתמש.

אתגרים נפשיים – האתגרים הנפשיים בהם ניתן להתקל בחוויה פסיכדלית ובחווית שיא מדיטטיבית נושאים נקודות דמיון וגם נקודות שוני. הנקודה שהמשותפת בין שתיהן היא שכשאנשים מגיעים למצבים נפשיים עוצמתיים ומטלטלים פעמים רבות פחות חשובה הדרך בה הם הגיעו למצב הזה – חשוב יותר עצם החוויה ומה מתרחש בה. אתגרים הנפשיים שעולים בחוויות פסיכדליות יכולות גם לעלות במסגרת חווית מדיטציה עוצמתיות, חרדות ופחדים למשל. בו בזמן ישנם גם הבדלים משמעותיים. החוויה הפסיכדלית עשויה להיות פתאומית יותר, ויש לנו פחות שליטה עליה ולכן היא עשויה להיות מפחידה יותר, אבל יש גם אתגרים אחרים שחוויות שיא מדיטטיביות עשויות לעורר. מכיוון שהתרגול הוא פרקטיקה נמשכת לחוויה יש מעין מנוע שממשיך לפעול גם לאחר חוויות שיא וממשיך את הנביעה של ההבטים המאתגרים שעשויים להתגלות במהלך התרגול גם לאחר הריטריט – מה שמדגיש ביתר שאת את החשיבות של האינטגרציה נכונה בחיי היום יום.

מדיטציה ופסיכדליה – מסקנות ראשוניות

ככל שמעמיקים לחקור את החוויה הפסיכדלית ואת המדיטציה ניתן לראות שיש ביניהן נקודות דמיון מרכזיות, אבל גם, כצפוי נקודות שוני. חוויות פסיכדליות פתחו ב-50 שנה האחרונות את הדרך לתרגול תודעתי עבור אנשים רבים שגילו דרכן לראשונה את הפוטנציאל של התודעה לחולל טרנספורמציה בחיינו. בו בזמן, לימוד התודעה על דרכיה ואופניה הוא האלפבית של הלימוד הפסיכונאוטי, במובן הזה מדיטציה היא אולי הפרקטיקה החשובה ביותר במגוון פרקטיקות שיכולות לסייע, להעצים ולבצר את הלימוד שמתרחש במסגרת חוויות פסיכדליות.

הטקסט הנוכחי, כנאמר בכותרת, הוא חלק מחקירה ראשונית שבוודאי תדויק ותחודד בהמשך הדרך. אם יש לכן תוספות, הערות בונות או חידודים על הדברים שנאמרים כאן, תרגישו חופשי לשתף אותם כאן בתגובות.

[1]  חלק מהנקודות ברשימה הזו נוגעות בעיקר למדיטציה בריטריט. כמו למשל תחושת האקסטזה, העוררות וההתרוממות שעבור רוב האנשים נדרש פרק זמן מסוים על מנת שתתפתח בהם. כלומר הן לא מתעוררות מישיבה של חצי שעה באמצע היום העבודה אלא דורשות תרגול לאורך פרק זמן נרחב יותר.

[2] Aldous Huxley, The Doors of Perception & Heaven and Hell ([S.I.]: Thinking Ink, 2011), 16–17.

מודעות פרסומת

מדוע האלכוהול חוקי בעוד ההרואין אינו חוקי, ומה אנחנו יכולים ללמוד מכך

opiumאם הייתם שואלים אדם מן השורה לפני מאה שנה מהם סמים (Drugs) הוא היה עונה לכם שסמים הינם כנראה חומרים שרושמים רופאים או מרקחות רפואיות מסוגים שונים. כפי שמעיר החוקר טובי סדון הקונספט של "סמים" כפי שאנו מבינים אותו היום במסגרת שיח הסמים המודרני, הוא המצאה חסרת בסיס או היגיון מבחינה מדעית (כימית או פסיכופרמקולוגית). מטרתה של המצאה זו, שפותחה במסגרת המלחמה בסמים, הוא בעיקר ליצור דימוי שלילי ולהטיל דופי מוסרי בשורה של חומרים פסיכואקטיבים שנאסרו לשימוש על ידי ממשלות העולם.[1]

באותם שנים, לפני שהומצא המונח "סם" כפי שאנו מבינים אותו היום, במסגרת מה שהחוקר טובי סדון  קרא לו The Great Regulatory Divide [2] לא התקיימה אבחנה בין חומרים כגון אלכוהול, הירואין, קוקאין, ניקוטין או קנאביס. התפיסה הרפואית השלטת באותה תקופה ראתה בשימוש בכל חומר לשינוי תודעה חלק מתופעה רחבה יותר שנקראה בשם Inebriation. תפיסת ה-Inebriation (מושג שאותו אתרגם כאן במונח "התבשמות") גרסה שהתמכרות לחומרים משני תודעה הינה תופעה בעלת מהות בסיסית ובלתי משתנה אף שהיא באה לידי ביטוי ביחס לסמים מסוגים שונים. היא לא הבחינה בין מה שתושבי העולם המודרני רואים בהם סמים קשים (כמו הרואין וקוקאין), לבין אותם חומרים שנחשבים בימינו למקובלים חברתית (כמו אלכוהול וטבק). למעשה, כפי שהראתה וירג'יניה ברידג' לגבי בריטניה במחצית הראשונה של המאה ה-19 היה המצב כזה שבעוד שאלכוהול עורר מידה ניכרת של דאגה וזעם, הרי שדווקא השימוש באופיום, שהיה פופולרי אצל רופאים כמו גם באוכלוסיה הכללית, ושימש לשורה ארוכה של אפליקציות רפואיות, משיכוך כאבים ועד הרגעת פעוטות, היה נפוץ בחברה כחלק מחיי היום ומקובל לצרכי הנאה ופנאי מבלי להטיל על משתמשיו סטיגמה חברתית.[3]

למעשה ההסכם הבינלאומי הראשון שביקש להגביל את השימוש והסחר בחומרים פסיכואקטיבים, החוק הכללי של בריסל (Brussels General Act) מהשנים 1889-90 , ביקש לפקח לא על השימוש באופיום אלא דווקא על השימוש באלכוהול. תורות ה-Gateway Drug המוקדמות (התיאוריות שמשמשות היום מתנגדי קנביס כדי לטעון שזה גורם למשתמשיו לעבור לסמים קשים יותר) פותחו ביחס לטבק שמתנגדיו טענו שהוא סם המוביל למעבר לשימוש בסמים קשים כמו אלכוהול ואופיום.[4]

על השאלה כיצד קרה הדבר שדווקא האופיום (ותוצרו ההירואין) הוא זה שהוצא בסופו של דבר אל מחוץ לחוק ולנורמה החברתית בעוד שהאלכוהול והטבק הפכו למוקד של תעשיה בינלאומית יוקרתית ומשגשגת המגלגלת מילארדים עונים שורה של חוקרים באמצעות שורה של טענות המשלימות זו את זו.

ראשית כל, כטענת סדון, מדיניות הסמים הבינלאומית התגבשה בשורה של הסכמים בינלאומיים שהוציאו אל מחוץ לחוק את סחר הקוקאין והאופיאטים הבינלאומי. מכיוון שבאותה תקופה המסחר הבנלאומי באלכוהול היה מצומצם בהשוואה למסחר בחומרים פסיכואקטיבים אחרים, ועידות בינלאומיות שעסקו במדיניות סמים עולמית כועידת האופיום שהתקיימה בשנחאי ב-1909 וועידת האופיום הבינלאומית שהתקיימה בהאג ב-1912 לא עסקו באלכוהול, כך שהפיקוח על האלכוהול נותר לשיקולן הפרטי של הארצות השונות, שרבות מהן אכן הוציאו את האלכוהול אל מחוץ לחוק במהלך החצי הראשון של המאה העשרים.  המקרה הידוע ביותר הוא זה של משטר היובש האמריקאי, אולם משטרי יובש אחרים התקיימו ברוסיה, פינלנד, נורבגיה וקנדה למשל. באיסלנד, אגב, הייתה שתיית בירה אסורה עד 1989. העדר פיקוח בינלאומי אפשר למדינות השונות לתקן תקנות עצמאיות לשימוש באלכוהול שהתחשבו בתרבות המקומית ואפשר גם לאלו שאמצו מדיניות יובש לסגת ממנה בהמשך מבלי להפר הסכמים בינלאומיים.[5]

סיבה נוספת היא שהאופיאטים (אופיום והירואין למשל) והסמים הסטימולנטים (כמו קוקאין ואמפטמינים למשל), היו באותה תקופה חלק מארסנל הטיפולים הרפואי, בניגוד לאלכוהול וטבק שהייתה להם אמנם בעברם היסטוריה ענפה של שימוש רפואי, אך חדלו לשמש כתרופות עד תחילת המאה העשרים. הזיהוי של האופיאטים עם שימוש רפואי התגבר עם המצאת המחט ההיפודרמית ופיתוח המודל הרפואי לשימוש באופיאטים.[6] למצב זה היו השפעות מרחיקות לכת על גורלם של החומרים השונים. בעוד שחברות התרופות לא הורשו לרוב לפרסם את תרופותיהן היישר לציבור באמצעי המדיה. יצרניות האלכוהול והטבק עשו שימוש מושכל ומסיבי בפרסום, במדיה ובקולנוע על מנת להעביר אל הציבור את המסר שצריכת אלכוהול וטבק הן פעילות חברתית מקובלת ונחשקת. הן גם עשו שימוש נרחב בכספם על מנת להעניק חסות לאירועי ספורט ותרבות, לממן לוביסטים ולהעניק תרומות פוליטיות נדיבות. כך למשל חברת הטבק פיליפ מוריס וחברות טבק אחרות מימנו 90% מהתקציב המוקדש לנושא הפרטיות בעבודה במסגרת האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (ACLU) אשר פעל בין השאר להגנת זכויות המעשנים במקומות העבודה.[7] התוצאה הייתה תדמית שונה לחלוטין של השימוש הבלתי רפואי באלכוהול וטבק לעומת השימוש הבלתי רפואי באופיאטים והסטימולנטים.

תעשיה משגשגת וגדולה מכדי לפול.  יקב צרפתי.

תעשיה משגשגת וגדולה מכדי לפול. יקב צרפתי.

היו גם סיבות ריאלפוליטיות אחרות. כך למשל, בעוד שחומרים אסורים כמו אופיום וקוקאין יוצרו במדינות נחשלות שלא היו חלק מהתעשיה בעולם המערבי (בדרום מזרח אסיה, ובדרום-מרכז אמריקה) הרי שתעשיית האלכוהול והטבק הייתה גורם חשוב בכלכלה המערבית. כך למשל השפיעה תעשיית האלכוהול של תחילת המאה ה-20 בצרפת על מחייתם של 5 מיליון צרפתים[8] ומיסים על צריכת אלכוהול עמדו בבסיס חלק ניכר מהכלכלות המערבית (כך למשל, מיסים על אלכוהול הניבו לצאר הרוסי בתחילת המאה סכומים שווים בערכם לכלל תקציב הצבא של רוסיה הצארית) זאת בעוד שחשיבותו הכלכלית של האופיום הייתה בירידה כבר בתחילת המאה העשרים.[9] כמו הבנקים במשבר הכלכלי של 2008, תעשיית האלכוהול והטבק הייתה פשוט גדולה מדי בשביל לפול. ב-1983 תעשיית הטבק העולמית סיפקה לא פחות מ-18 מיליון משרות, ובחישוב בני משפחה ועובדים עונתיים ובמשרה חלקית לא פחות מ-100 מיליון בני אדם היו תלויים למחייתם בתעשיית הטבק.[10]

והיו סיבות תרבותיות נוספות. הכשרתו של האלכוהול לאחר כשלון פרויקט היובש, באמצע המאה העשרים, נעשתה באמצעות פרויקט משותף שבו השתתפו חברות האלכוהול וארגונים כמו אלכוהוליסטים אנונימים – ושבהם הוסט הדגש מהבעייתיות הכרוכה בשימוש באלכוהול אל המשתמש כמוקד של שימוש לרעה. במילים אחרות אלכוהול הפך לסם מקובל בחברה, ואילו הבעייתיות שבשימוש באלכוהול הוסטה לעבר משתמשים אלכוהוליסטים. זאת בניגוד מוחלט לאופן שבו יוצגו סמים אחרים שבהם הבעייתיות (שלא לומר 'הרשע') נחשבה לעניין אינהרנטי בסם עצמו.

 

על צלבני פכחון והחברה המתנזרת

ההפרדה המוחצת בין אלכוהול, טבק וקפאין (הסמים החוקיים והפופולריים ביותר על פני הכוכב) לבין סוגי סמים אחרים שולטת עד ימינו. עם זאת, כפי שמראה החוקר קורטרייט בשנים האחרונות ההפרדה הזו קורסת. התובנה שהתגבשה בקרב חוקרי סמים בעשרות השנים האחרונות ועל פיה אין הבדל מהותי בין אלכוהול לבין "סמים קשים"  (כגון הירואין וקוקאין) מבחינת מנגנוני הפעילות והנזקים לאדם לחברה, זולגת לאוכלוסיה הכללית. קורטרייט מונה שורה של מחקרים בתחום הביולוגיה, הגנטיקה והאפידמיולוגיה, שהולכים ומקשים על שמירת המחיצה המפרידה בין אלכוהול וטבק לבין סמים אחרים ומצביעים על כך שהאבחנות החוקיות והתרבויות בין אלכוהול כסם מקובל להירואין או קוקאין כסמים קשים הינן חסרות כל תוקף מדעי.[11] מחקרים שניסו לאמוד ולהשוות בין הנזקים הבריאותיים והחברתיים של סמים שונים  כגון אלו של פרופסור דיוויד נאט הציבו את האלכוהול בשורה אחת עם ההירואין, הקוקאין והמתאמפטמינים. בחלק מהמחקרים נמצא כי האלכוהול למעשה מזיק יותר מסמים כמו הירואין וקוקאין.[12] שווה לציין, אגב, כי מספר החללים שמפיל האלכוהול כל שנה גדול פי כמה וכמה מכל הסמים הבלתי חוקיים גם יחד.

על הממצאים הללו עטים כמובן רבים מחברי הקהילה הפסיכדלית ותומכי הלגאליזציה של הקנביס. הם מצביעים (ובצדק) על כך שנזקיו של הקנביס צנועים בהרבה מנזקי האלכוהול, ושואלים כיצד יתכן שזה חוקי וזה אינו חוקי. על מנת לשכנע במטרתם, הם מבליטים את הנזקים הרבים שגורם האלכוהול לעומת התועלת הרפואית ההולכת ומתגלה של הקנאביס.

אין לי בעיה בסיסית עם ההיגיון שבטיעון זה. הטיעון שמציב את נזקי הקנביס והפסיכדלים אל מול האלכוהול והטבק נפוץ בקרב הקהילה הפסיכדלית עוד משנות השישים, כשדמויות כמו אוסמונד או לירי קוננו על כך שהחברה האמריקאית מקבלת כמובן מאליו את הקורבנות הרבים של האלכוהול (עשרות אלפים בשנה) משום שהן שגורות כל כך אך מנפחת כל תקרית הקשורה בחומרים פסיכדלים, דווקא משום שהן נדירות ולכן מעניינות כל כך.

המלחמה בסמים היא מלחמת קודש. מוחמד ברכה.

המלחמה בסמים היא מלחמת קודש. מוחמד ברכה.

הבעיה היא שעבור מתנגדי הסמים, שנוכחים גם הם בנפילתה של פרדיגמת ההתבשמות המסקנה הנובעת ממצב זה אינה לגאליזציה של הגראס או של פטריות הקסם. המסקנה העיקרית שאלו מפיקים ממצב עניינים זה היא שעלינו לבטל את חוסר השיוויון בין אלכוהול וטבק לבין סמים אחרים ולהטיל מגבלות הולכות ומתגברות גם על הסמים המותרים כיום עד כדי קריאות לאיסורם המוחלט של כל הסמים (הקפאין, סם היצרנות האולטימטיבי, מוחרג בינתיים למרבה הנוחות מסכמה זו, כמו גם כמובן סמים אחרים שמשרתים את האתוס היצרני והתחרותי של החברה שלנו, כמו הריטלין). ניתן לזהות מגמה זו של הטלת מגבלות מתגברות על האלכוהול והטבק בהעלאות המיסים עליהם, באכיפה היתרה של איסורי השתיה הפומבית ואיסור מכירת האלכוהול בלילות. הדברים שנשא היושב ראש החדש של הוועדה למלחמה לסמים, מוחמד ברכה, על הצורך להרחיב את המלחמה בסמים גם לתחום האלכוהול ותחומים נוספים נותן טעימה מהכיוון שמתנגדי הסמים באשר הם מעוניינים ללכת אליו.

אלא שרוב תומכי הלגאליזציה של הקנאביס אינם חפצים כנראה באמת בהוצאת האלכוהול אל מחוץ לחוק. למרות הרטוריקה האנטי-אלכוהולית של תנועת הלגאליזציה, רבים מתומכיה אוהבים גם הם לשתות מפעם לפעם בירה, יין או אפילו רחמנא ליצלן כוס עראק או וודקה. השאלה היא כמובן לאן תיטה המטוטלת של דעת הקהל בימים שלאחר נפילת קונספציית ההתבשמות: לכיוון הפיכת הקנאביס וסמים אחרים לחוקיים, או לכיוון הוצאת האלכוהול אל מחוץ לחוק.

המטרה שלנו בכך כשאנו מצביעים על כך שהאלכוהול אינו פחות מסוכן, ואף מסוכן יותר מרוב הסמים האסורים כיום בחוק אינה שהמחוקק יאסור גם את האלכוהול. המטרה צריכה להיות שאנשים ישאלו את עצמם איזה מין עולם היה לנו בלי סמים?

מאז שהומצא לפני מאה שנה, המונח "סמים" נקשר בשורה של סטיגמות וסטריאוטיפים שליליים הקושרים אותו לשימוש לרעה (Drug Abuse) והתמכרות (תופעות קשות ללא ספק, שהמלחמה בסמים לא עשתה דבר לפותרן ואף החריפה). אלא שבחברה שלנו נוטים להשתמש במונח "סמים" בהקשרים שליליים בלבד, כסוג של חטא (רמז לכך ניתן למצוא בכך שסוג המס המוטל על מוצרים כגון אלכוהול וטבק נקרא באנגלית Sin Tax), מבלי להתייחס לכל הדברים החיוביים שסמים עושים בשביל החברה שלנו.

דברים חיוביים שסמים עושים עבור החברה שלנו? יש כזה דבר? הרעיון שלסמים יש תפקיד חשוב בחברה שלנו נוטה להשמע ככפירה שערורייתית. איזה דברים חיוביים סמים עושים עבור החברה שלנו?

בתי הקפה היו בית גידול לתנועות תרבותיות ופוליטיות. בית קפה אנגלי במאה ה-17.

בתי הקפה היו בית גידול לתנועות תרבותיות ופוליטיות. בית קפה אנגלי במאה ה-17.

אלא שסמים הינם עמודי תווך של החברה המודרנית. שווה להזכיר שצורות הבילוי הפופולריות ביותר בחברה שלנו כמו בארים, מועדוני הלילה ואפילו בלתי הקפה בנויים סביב ריטואלים המוניים של צריכת חומרים פסיכואקטיבים. צריכת הקפאין שבקפה ובתה עמדה במרכז תנועות תרבותיות ואמנותיות שהתפתחו בבתי הקפה מאז המאה ה-17 ובמידה רבה עד היום, וקשה לתאר את טקסי הזיווג והסוציליזציה של החברה המודרנית בבארים ומסיבות מתרחשים ללא סיועו של המסכך החברתי הידוע בשם אלכוהול שמשחרר את העכבות של גברים ונשים הסובלים ממודעות יתר.

אז הבה נשאל את עצמנו לשם הניסוי המחשבתי, איזה מין חברה הייתה לנו בלי סמים? חברה שבה נמנע מהמבלים במסיבות ובמועדוני לילה לצרוך אף חומר משנה תודעה מאלכוהול ועד אקסטזי או קוקאין; שבה נדרשים כולנו לשמור על הוויה מפוכחת וחמורה של מתנזרים תמידיים המקפידים על אתוס של שליטה העצמית; איזה מין עולם זה שבו יסגרו כל הבארים ובתי הקפה משום שלא ניתן יהיה להציע בהם דבר מלבד אולי כוס מים (אפילו בתה, בקקאו ובקולה יש חומרים פסיכואקטיבים ממריצים).

איזה מין עולם זה יהיה שבו בודלייר לא יכול היה לעשן אופיום במאורותיה של פריז של המאה ה-19, שבו הייתה נאסרת על המינגווי, טולוז לוטרק וואן גוך כוס האבסינת' החביבה עליהם, שבו ג'ק קרואק לא היה יכול לכתוב את הרומן "בדרכים" בסערת אמפטמינים, והביטלס לא היו ממציאים יוצרים אלבומים כמו סרג'נט פפר בהשראת הלסד?

החברה שלנו, אחרי שתקחו ממנה את כל סוגי הסמים האפשריים, על כל הבעייתיות שבהם, תשאר  חברה אנאלית, מיובשת עם בעיות קשות של עצירות תודעתית. לא שהחברה צרכנית הסמים בת זמננו היא מושלמת – רחוק מכך – אבל האופציה האנטי-פסיכוטרופית מלבבת עוד פחות.

אין לי ספק שיש רבים ממתנגדי הסמים שזה בדיוק מה שהם רוצים. יו"ר "הוועדה למלחמה בנגע סמים", מר מוחמד ברכה תיאר בעבר את המלחמה בסמים כ"מלחמת קודש". תפיסת העולם של צלבני הפכחון הללו רואה בשינוי התודעה "נגע" שיש להכחידו מן העולם כחלק מג'יהאד שמטרתו להבטיח שאיש לא ישנה לעולם את מצב התודעה שלו ממצב תודעה "טבעי" פיקטיבי כלשהו.

אלא שניתן ללמוד מקריסתה של פרדיגמת ההתבשמות גם לקח אחר בתכלית והוא שמדיניות סמים שפויה ונבונה יותר הינה אפשרית, ושרוב תסריטי האימה ליום שלאחר הפסקת המלחמה בסמים הינם קשקוש מוחלט. אם אלכוהול אכן מסוכן לא פחות (ואולי אף יותר) מהירואין או קוקאין כפי שמראים המחקרים, ואם זהו הסם שהחברה שלנו מעודדת את צריכתו יותר מכל סם אחר בשבעים שנה האחרונות, הרי שגרוע הרבה יותר כבר לא יכול להיות…

זה לא אומר, אגב, שהפתרון המומלץ הוא הסרת כל המגבלות על שימוש בסמים. קורטרייט מצביע על שבע דרגות ביניים של מדיניות סמים הנעות בין איסור מוחלט על שימוש סם ועד גישה אוניברסלית לכולם.[13] סמים, כמו כלי רכב, כלי נשק או ניתוחים פלסטיים הם טכנולוגיה הדורשת יחס מורכב. מדיניות סמים שפויה יותר תדרוש התחשבות פרטנית בתכונות הפסיכופרמקולוגיות של כל חומר פסיכואקטיבי כמו גם בשורה ארוכה של גורמים חברתיים ותרבותיים. עם זאת הדבר הראשון שהיא דורשת מאיתנו הוא להשאיר מאחור את המוסכמות והסטריאוטיפים שהוטבעו בנו בתהליך היסטורי ושרירותי במהותו של  150 שנה של מלחמה בסמים.


[1] Toby Seddon, A History of Drugs: Drugs and Freedom in the Liberal Age (New York, NY: Routledge, 2010), 132.

[2] Seddon, A History of Drugs.

[3] Virginia Berridge, Opium and the People: Opiate Use and Drug Control Policy in Nineteeth and Early Twentieth Century England […] ; XD-US […] ; XD-US (London [u.a.: Free Association, 1999).

[4] DT Courtwright, “Mr. ATOD’s Wild Ride: What Do Alcohol, Toacco, and Other Drugs Have in Common,” Social History of Alcohol and Drugs 20, no. 1 (2005): 109.

[5] Seddon, A History of Drugs, 70.

[6] VIRGINIA BERRIDGE, “WHY ALCOHOL IS LEGAL AND OTHER DARUGS ARE NOT” (History Today, May 18, 2004), 50.

[7] David T Courtwright, Forces of Habit: Drugs and the Making of the Modern World (Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 2001), 102.

[8] BERRIDGE, “WHY ALCOHOL IS LEGAL AND OTHER DARUGS ARE NOT,” 51.

[9] Courtwright, Forces of Habit, 190–191.

[10] Ibid., 100.

[11] Courtwright, “Mr. ATOD’s Wild Ride: What Do Alcohol, Toacco, and Other Drugs Have in Common.”

[12] David Nutt et al., “Development of a Rational Scale to Assess the Harm of Drugs of Potential Misuse,” Lancet 369, no. 9566 (March 24, 2007): 1047–1053, doi:10.1016/S0140-6736(07)60464-4.;  David J Nutt, Leslie A King, and Lawrence D Phillips, “Drug Harms in the UK: a Multicriteria Decision Analysis,” The Lancet 376, no. 9752 (November 2010): 1558–1565, doi:10.1016/S0140-6736(10)61462-6.

[13] Courtwright, Forces of Habit, 188.

שפת הציפורים

תת-פרק מתוך הספר "הכשף החושי" ( The Spell of the Sensuous: Perception and Language in a More-than-Human world) מאת דיוויד אברם, אחד הספרים המרתקים ומאירי העיניים ביותר שקראתי בשנים האחרונות, והספר הטוב ביותר שמוכר לי לתיאור תפיסת העולם הפרה-אוראלית והילידית. התרגום שלי.

כל פעם שאנו, בניה של התרבות האלפביתית, מבקשים להבין ולהשתתף בשיח של תרבויות אוראליות, עלינו לנסות ולשחרר את עצמנו מההרגל לדמות כל שפה כמבנה סטטי אשר ניתן לאייר אותו כדיאגרמה או כסט של חוקים שאפשר לסדרם ברשימה. ללא מערכת כתיבה פורמאלית, השפה של תרבות אוראלית לא הופכת לאובייקט ולישות נבדלת בקרב דובריה. העדרו של תהליך האובייקטיפיקציה משפיע לא רק על האופן שבו תרבויות אוראליות חיות את שדה המשמעויות של השיח, אלא גם את עצם האופי והמבנה של שדה זה. בהעדרה של מקבילה כתובה לשפה המדוברת, נותרת הסביבה הטבעית, המוחשת, כהשלמה הויזואלית העיקרית של המילה המדוברת, הליווי הנראה של המשמעות הנהגית כולה. האדמה, במילים אחרות, הינה האתר המוחש שבתוכו מופיעה המשמעות ומתפתחת. בהעדרה של הכתיבה מקומנו בשדה השיח מקביל למקומנו בנוף הטבעי; ולמעשה שתי המטריצות הללו אינן נפרדות זו מזו. אין ביכולתנו לייצב את השפה ולהפוך את משמעותה לקבועה, כפי שאין ביכולתנו לעשות זאת לתוואי הנוף עצמו.

***

אם נאזין, תחילה, לקולות של תרבות שבעל-פה – לקצבים, לצלילים ולהטיות שמשחקים תפקיד בדיבור של תרבות שבעל-פה –נגלה כנראה שיסודות אלו תואמים במגוון דרכים נסתרות את קנה המידה והתוואי של הנוף המקומי, את רוחב עמקיו או את מימדי מרחביו הפתוחים, את הקצבים החזותיים של הטופוגרפיה המקומית. אבל הדיבור האנושי קשוב בהכרח גם לצלילים הלא-אנושיים המהדהדים בסביבה המקומית. קשר מסוג זה הינו הכרחי לכל תרבות שקיומה תלוי עדיין בציד. תנודות קלות במזג האוויר, שינויים בדפוסי ההגירה של חיות טרף, היסט קל בפוקוס של טורף – רגישות לדקויות מסוג זה היא יסוד הכרחי בכל תרבות  אוראלית בעלת תצורה בסיסית, ורגישות זו משתקפת באופן בלתי נמנע לא רק בתוכן אלא גם בצורות ובדפוסים של השיח האנושי.

בקהילה ילידית אוראלית דורש הציד יכולות ורגישויות שונות למדי מאלו המיוחסות לו בציביליזציה טכנולוגית. ללא רובים או אבק שריפה, נדרש הצייד הילידי לעיתים קרובות להגיע למצב של קרבה אל טרף הבר שבחר, אם ברצונו לצוד אותו. קרבה זו הינה לא רק פיזית אלא גם רגשית, כניסה אמפתית לקרבה עם דרכי החישה והחוויה של החיה האחרת. הציד הילידי נדרש למעשה להפוך למתלמד של החיות שאותן יהרוג. באמצעות התבוננות ארוכה וזהירה המוגברת על ידי הזדהות ריטואלית ומימזיס, הציד מפתח באופן הדרגתי ידע אינסטינקטיבי על הרגלי הטרף שלו, פחדיו ותשוקותיו, סוגי המזון החביבים עליו והמקומות שאותם הוא פוקד. הפעילות הבסיסית ביותר הנדרשת לשם כך היא לימוד הסימנים, המחוות וקריאות התקשורת של החיות המקומיות. זיהוי הקולות שבעזרתן מודיע קוף לשאר הקופים בלהקתו שאיתר מצבור מזון עשיר, או הקולות שציפור מסוימת מביעה באמצעותם מצוקה או שציפור אחרת קוראת באמצעותם לבן זוגה, מאפשרת לציד לחזות את תנועות החיות בקנה מידה גדול וקטן. הכרות עם קריאות החיות גם מרחיבה את הטווח החושי של הצייד ומיידעת אותו על אירועים המתרחשים מחוץ לשדה הראיה שלו, חבויים בעלוות היער או בחשכת הלילה. יתר על כן, הציד האנושי המיומן יכול לעיתים קרובות להפיק ולחקות קולות כאלו בעצמו, ויכולת זו היא המאפשרת לו להפוך לחלק מחברת החיות אחרות.

נחטף על ידי שבט ילידי ואומן להיות מנהיגם. עטיפת הספר שמוסר את סיפורו מנואל קורדובה ריוס.

אחד התיאורים המעניינים ביותר של קהילה ילידית שאופיה לא ניזוק עדיין יחסית עקב מגע עם הציביליזציה, הינו זה שכתב  פ. ברוס לאמב, על בסיס זכרונותיו שבעל-פה של הרופא הפרואני מנואל קורדובה-ריוס.[1] קורדובה-ריוס נתפס ב-1907, כאשר היה בן 15, על ידי קבוצה של אינדיאנים משבט האמהוואקה, שחיו עמוק ביערות הגשם של האמזונס (בין יובלי נהרות הג'ורואה, הפורוס, מדרה דה ריוס והאינויה) – כנראה שרידים של שבט גדול יותר שהושמד בעקבות פלישת תעשיית הגומי לתוך היער. מנהיג השבט הקטן אימן את קורדובה-ריוס בקפידה בכוונה להופכו ליורשו, והוא הודרך בדקדקנות במשך שש שנים בדרכי הציד, בכוחות הרפואה והקסם של צמחי יערות הגשם, ובהכנה והשימוש המסורתיים של תמציות מגפן האיוואסקה על מנת להשיג, במקרי הצורך, מצב חזיוני של אחדות עם המערכת האקולוגית של הג'ונגל כולו.

מעניין לציין כי שפתו של השבט שנותרה חסרת פשר לקורדובה-ריוס במשך ששה חודשים, הפכה מובנת לאוזניו כאשר התרגלו חושיו לדקויות הסביבה של יערות הגשם בה התקיימה תרבות זו. לבסוף הוא אמנם הפך לראש השבט אבל נמלט מיערות הגשם שנה מאוחר יותר לאחר נסיונות התנקשות שביצעה נגדו כנופיה שכנה.

 תיאוריו של קורדובה-ריוס את את מסעות הציד השונים שבהם השתתף מלמדים על המידה שבה היו קשובים חושי השבט הזה ליער המקיף אותם:

"הם הגיבו לאותות הדקים ביותר של קול וריח, קישרו אותם באופן אינטואטיבי לכל שאר תנאי הסביבה ואז פרשו אותם באופן שהניב להם את ההצלחה הגדולה ביותר בציד. (…) הציידים הטובים ידעו, כאילו בחוש נסתר, בדיוק היכן למצוא את החיות שאותן ביקשו לצוד, או שפתחו שיטות מיוחדות למשוך את החיות הללו אליהן. היכולת לחקות ולהשתמש באותות שבהן השתמשו החיות על מנת לתקשר עם בנות מינן במצבים שונים, עזרה באיתור החיות ובמשיכתן לטווח העין של ציד מוכשר."[2]

עדותו של קורדובה-ריוס כוללת תיאורים מדוקדקים של ציידים החבויים בעלווה של עצי פרי גבוהים, המושכים אליהם חוגלות בעזרת חיקויים של קריאות ציפורים המדווחות על גילויו של מקור אוכל שופע. אנו קוראים על ציד אחד, שבתגובה לקולותיה של להקת קופים הנעה בצמרת היער הסבוכה, משמיע קריאה הדומה לזו שמשמיע קוף צעיר שנפל לקרקע. קריאה זו עוצרת את הקופים המשוטטים ומושכת אותם מטה מעבר לכיסוי העלווה הצפוף ואל טווח הירי של הציד; הציד הורג שניים מהם על מנת להאכיל את משפחתו.[3] מאוחר יותר לומד קורדובה-ריוס מחבריו הילידים, כיצד להפיק את הקולות העיקריים שמשמיע מין של חזיר בר שאותו הם צדים.

באמצעות סיפורי אבות קדמוניים וסיפורי ציד מהעת אחרונה, מחליפים ביניהם הציידים בתכיפות ידע על המשמעות המדויקת של הקריאות השונות שמשמיעים מיני חיות שונים, ידע המבוסס על המפגשים החוזרים ונשנים עם החיות השונות שבבר. במקרים רבים הבנת המשמעות המדויקת של קריאות האזהרה שמשמיעות ציפורים או חיות אחרות מלמדות את הציידים האנושיים על הנוכחות של טורפים המסוכנים גם להם כמו היגואר.

דוגמה אופיינית לידע לשוני בין-מיני שכזה היא מפגש שאדם בשם ראסי מדווח עליו לשאר חברי משלחת הציד, כולל קורדובה-ריוס, בעוד הם שוכבים בערסליהם בלילה ומשתפים זה את זה בפרטי במסעות הציד שעשו אותו היום:

"הגיע הזמן לחזור ולא צדתי דבר. בדיוק כשפניתי לחזור חזרה למחנה השמיע טינאמו [סוג של חוגלה] הישן על הקרקע את קריאות העצובה, קרוב למקום שבו נמצאתי, וזו נענתה על ידי טינאמו אחר. אתם יודעים מדוע קריאת הערב שלהם עצובה כל כך? הם לא אוהבים לישון לבד וברדת החמה כל אחד מהם מתחיל לנדוד ללא מטרה ולקרוא עד שנשמעת תשובה ממקום כלשהו ואז השניים מתקרבים אחד לשני כשהקריאות מנחות אותן. כך הם מוצאים שותף לשינה. עניתי לקריאה ומצאתי את עצמי בין שתי הציפורים. אז נסוגתי לתוך שקע של עץ גדול, שם יכולתי לראות את הקרקע במרחק גדול לפני, והתחלתי קורא את הציפורים אלי. אתם יודעים שזה מסוכן לקרוא לטינאמו ללא ההגנה של עץ גדול. לפעמים היגואר מגיע בתגובה לקריאה! הטינאמו היא גם הציפור החביבה עליו.

ציפור אחת הייתה קרובה ובמהרה פילח חצי את גופה. היא נופפה בכנפיה ובעטה שוב ושוב אבל תוך זמן קצר כבר החזקתי אותה בבסיס העץ. שברתי את רגלה ומרחתי פס דם מתחת לכל אחת מעיני למזל טוב."[4]

לכל מסע ציד משותף קודמות הכנות טקסיות מדוקדקות שבמסגרתן מגבילים עצמם הציידים לאכילת מזונות מסוימים בלבד, מעלימים את ריח גופם על ידי טבילתו באמבטיות עשבים שונות ואפיפתו בעשן של עלים בוערים. מסעות הציד עצמם מלווים בזמירות לכבודן של רוחות היער השונות. על פי קורדובה-ריוס, הפרקטיקות השונות של השבט כוללות ידע ברור של הגבולות שמעבר אליהם אין לצוד מין מסוים של חיה; ציד-יתר של סוג מסוים של חיה או ציפור ידוע כמביא מזל רע לציד או אפילו לשבט כולו. קורודובה-ריוס למשל, לומד שאם הוא הורג את המנהיג של להקת של חזירי בר (דבר שמותיר את החזירים בלתי מאורגנים והופך אותם לטרף קל עד לעלייתו של מנהיג חדש), נאסר עליו להרוג שוב אי פעם מנהיג של אותה הלהקה.

קסומו, מנהיג השבט, פיקח על פעילויות הציד של הקבוצה ככלל. לכל ציד הוקצתה טריטוריה פרטית לציד וכל אחד מהם דיווח לקסומו באופן יומיומי על מקומן המשתנה של להקות הקופים, חזירי הבר, היגוארים ושאר תושבי היער. ראש השבט, שעודכן באופן זה על מערכת האירועים המתרחשים בחלקיו השונים של היער (עד מרחק של שבעה ימי הליכה בכל כיוון של הכפר), יכל לכוון כראוי את פעילויות השבט הקטן, ולשנות את הפעילויות הללו בתגובה ליער עצמו.

הסיפור של קורדובה-ריוס מספק עדות בהירה למידה שבה היו החיים האנושיים האנושיים והלא-אנושיים ביערות הגשם של האמזונס שלובים זה בזה. צורות אינטראקציה מקבילות עשויות להמצא בכל תרבות מבוססת-ציד אחרת. שכן ציד למטרות מחיה משמעותו שהצייד האנושי נדרש להכנס לתקשורת חושית עמוקה עם החיות האחרות, ותקשורת זו, כפי שמראה קורדובה-ריוס, מורחבת בהכרח למימד הווקאלי שבו הציידים קולטים, מחקים ומגיבים לקריאותיהן וקולותיהן של חיות, שהופכות באופן זה לחלק מאוצר המילים של השבט. כך לדוגמה, בני שבט הנעים בתוך היער במרחק זה מזה, מחקים לעיתים קרובות קולות של חיות וקריאות של ציפורים על מנת לתקשר בינם לבין עצמם, כדרך לקרוא זה לזה מבלי למשוך את תשומת ליבן של חיות מסוימות או של קבוצות אדם יריבות אשר עשויות לנוע באיזור. היה עלינו להתפלא, אם הקריאות, היללות, השריקות והמנגינות הללו לא היו משפיעות כלל על שפת היומיום של השבט ככלל. למעשה, בהעדר צורת כתיבה פורמלית שעשויה לקבע את השפה המקומית ולהפוך אותה אטומה לשינויי הקולות של הנוף החי, השיח שבעל פה של קבוצות ציידים אוראליות מגיב בגמישות ייחודית לקולות ולקצבים השונים של סביבתו הלא-אנושית, וקשוב במיוחד לקריאות החיות המקומיות.

חותר באמצעות השפה הילידית תחת יסודות התיאוריה הסוסיריאנית. דיוויד אברם.

ראינו אצל דה-סוסיר שהשפה אנושית בנויה לא כאוסף של מונחים בעלי משמעות מוגדרת, אלא כרשת מסועפת שהצמתים והמושגים בה מקבלים את מקומם ומשמעותם הספציפיים רק באמצעות הקשר הישיר והבלתי ישיר שלהם לכל המונחים האחרים שבתוך השפה. אם אכן זהו המצב, הרי שמושגים או ביטויים בודדים שהושאלו מקולות השפה הווקאלית של חיות אחרות ישפיעו באופן דק על כל היחסים הפנימיים בתוך השפה וינטעו אותה בבסביבה מסוימת, בנוף מסוים. שוב אנו רואים, שלא ניתן להבין אף שפה ילידית, אוראלית במנותק מהארץ המעבר-לאנושית שמקיפה אותה ושהשפה עצמה הינה מעין ביטוי פנימי שלה.

אלא שדה-סוסיר עצמו דחה את האפשרות של קשר אינטימי כזה בין השפה לבין האדמה; התעקשותו הנחרצת על השרירותיות של הקשר בין מילים מדוברות לבין המסומנים שלהן גרמה לו להפחית בערכם של חיקוי, אונומטופיאה וסימבוליזם צלילי בחייה של כל שפה. ועדיין, מחקרים שנעשו מאוחר יותר על חשיבות ההדים והמצלולים של קולות מדוברים הראו שצורות מעודנות של אונומטופיאה אינן חדלות לשחק תפקיד בשפה: משמעויות שונות נוטות באופן בלתי נמנע לעבר צלילים מסוימים ולהפך.[5] (כל משורר מודע לעומק הקמאי שבשפה, שבמסגרתו תחושות מסוימות נעורות על ידי הצלילים עצמם, והצורה, הקצב והטקסטורה של ביטויים מסוימים מעוררים את האופי האקספרסיבי של תופעות מסוימות).

דיוויד אברם הוא הוגה ופעיל סביבה ותרבות אמריקאי. ספרו האחרון Becoming Animal: An Earthly Cosmology, ראה אור ב-2010 בהוצאת פנתיאון.


[1] F. Bruce Lamb, Wizard of the Upper Amazon: The Story of Manuel Cordova-Rios, (Boston: Houghton Mifflin, 1971)

[2]  שם. עמ' 63-94.

[3]  שם. עמ' 51.

[4]  שם. עמ' 48-49.

[5]  ראו לדוגמה את עבודותיהם של אוטו יספרסון (Otto Jesperson) ורומן יעקובסון המצוטטות בפרקים 3 ו-8 של ספר זה. מאוחר יותר בחייו, טען יעקובסון שסרבנות של הבלשנים להכיר במשמעות הפנימית של צלילי קול היא תוצאה של כלשון הנסיונות הראשונים לתעד אותה בפירוקם של צלילי השפה לתוך מרכיביהם הבסיסיים ביותר. Jacobson and Waugh, The Sound Shape of Language (Bloomington: Indiana University Press, 1979), p.185.

הסם הקולקטיבי של המח הגלובלי

אחרי שלושה שבועות של חיים ללא אינטרנט (באדיבות בזק) אני מפתח סטואיות לגבי המצב. מה שהיה תחילה מטרד מרגיז מתגבש לאיטו למצב נתון וקיים של חיים פוסט-אינטרנטיים.

 בוקר אחד, כחלק משגרת החיים החדשה, אני שוכב במיטתי וקורא בספרו של ראלף מצנר MindSpace and TimeStream.  פגשתי את מצנר, הידוע לרוב בזכות עבודתו המשותפת עם טימותי לירי וראם דאס במהלך שנות השישים, במסגרת המחקר שערכתי לצורך הדוקטורט שלי בארה"ב בקיץ האחרון, והוא העניק לי את הספר הזה, חלק רביעי בסדרת ספריו The Ecology of Consciousness. הספר, שמסכם 50 שנה של פעילות במחקר התודעה מכיל שורה של אבחנות מעניינות למדי על התודעה.

 אחד ממוקדי הדיון בטקסט הוא התודעה כספקטרום שיכול להתרחב ולהצטמצם כמו קרן אור. כולנו מכירים את הכינוי של הפסיכדלים כחומרים מרחיבי תודעה (Mind Expanding Drugs), שטבע לירי. מצנר מרחיב בספרו את הדיון ומספק תיאור מקיף של ההבדל בין מצבי תודעה מורחבים שבהם התודעה שלנו מקיפה והופכת מודעת לרמות ואספקטים נוספים של המציאות, שאליהם לא היינו מודעים קודם (למשל באמצעות שימוש מושכל בפסיכדלים או מדיטציה [שגם הם, מצנר מדגיש, יכולים, כאשר משתמשים בהם לרעה, להפוך למצרי תודעה]) לבין מצבים שבהם אנחנו מצמצמים את טווח התודעה שלנו: למשל במהלך נהיגה או עבודה על מכונה, כאשר אנחנו מבקשים למקד את התודעה שלנו כמו קרן לפעילות אחת, ושדעתנו לא תוסח מגירויים נוספים.

 לשני סוגי המצבים יש מקום. מצבי תודעה מכווצים הינם בעלי חשיבות רבה מבחינה אבולוציונית, כאשר האורגניזם נדרש לפקס את האנרגיה שלו כולה בפעילויות הדרושות להשרדותו, אולם הבעיה בהם היא שדפוסי התנהגות המבוססים על מצבי תודעה מכווצים עשויים בנסיבות רבות, ובמיוחד בעולם המודרני שלנו, להפוך לממכרים. דפוסי ההתנהגות מכווצי התודעה ממכרים, על פי מצנר, משום שהם מסייעים לנו להתגבר על פחד, חרדה ורגשות בלתי נעימים אחרים.

 "מצבי תודעה מכווצים שקורים באופן זמני במהלך היום יום, בין אם כתוצאה מבחירה מכוונת או תגובות רגשיות בלתי מכוונות, יכולים להפוך להרגלים ממכרים בעקבות פיקסציה וחזרה." כותב מצנר. "בעוד שמצבים טרנסצנדטים ומורחבים מאופיינים בתנועה וזרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ושונה והעדפה למורכבות, הרי שמצבי תודעה מכווצים מאופיינים בפיקסציה, הצרת טווח תשומת הלב ומשיכה רפיטטיבית לפשוט ולמוכר." (שם, 86)

 מצנר משתמש בספרו במספר דוגמאות מרכזיות להתמכרויות והתנהגויות כפייתיות הנובעות מהצרת התודעה לפן אחד צר של הספקטרום התודעתי: וביניהן סקסואליות כפייתית (למשל התמכרות לפורנו), התמכרות להימורים, לקניות או לעבודה וכמובן לסוגים רבים של סמים מסיגריות ואלכוהול ועד להירואין וקוקאין. בכל המקרים הללו האדם הופך ממוקד כל כך בסוג גירוי מסוים עד שזה הופך עבורו לחזות הכל, ותודעתו לומדת לסנן את שאר הפנים של המציאות. ההתמכרות היחידה שחסרה ברשימה שלו, זו שאני מרגיש שרלבנטית לי במיוחד, היא כמובן ההתמכרות לאינטרנט.

האינטרנט כהתמכרות קולקטיבית

מוח עולמי שהולך ומתמכר.

אולי זה פער הדורות שמונע ממצנר, שכבר עבר את השבעים, לחשוב על האינטרנט בתור דוגמה מובהקת לפעילות התמכרותית. לי כבן לדור שגדל לתוך האינטרנט קל לראות שההתמכרות הזו מביסה בקלות בשכיחות שלה ובהשפעה שלה על החברה כל התמכרות אחרת שמצנר מזכיר – אולי כל התמכרות אחרת משחר האנושות.

כמי שלימד את עצמו בעשור האחרון (כמו רבים אחרים בדורנו) להשתמש באינטרנט עשרות פעמים ביום כדי לבדוק מידע, לבדוק מייל, ובשנים האחרונות במיוחד, את המצב ברשת החברתית – התגברה בי ככל שחלפו השנים התחושה שהאינטרנט הוא סם משנה תודעה ורב עוצמה יותר מכל מה שהכרנו קודם לכן.

לשם השוואה. בתחילת האלפיים, כשהייתי בתחילת גילאי העשרים שלי, ראיתי רבים מהאנשים סביבי מתמכרים לשימוש מופרז בקנאביס, וגם ראיתי את רובם המכריע, לאחר מספר שנים, מרפים משימוש ממכר ומצר התודעה בסם הזה. לעומת זאת, קשה לי שלא להתרשם מכך שהתמכרות לאינטרנט, התמכרות שהחלה בערך באותה תקופה, רק העמיקה מאז והפכה לרבת עוצמה בהרבה מכל התמכרות שקדמה לה בהיסטוריה. זוהי התמכרות שתפסה סקטורים שלמים מהחברה המערבית ובמיוחד באליטה שלה. התמכרות שהולכת ומחריפה, הולכת ומשתכללת, עד שנדמה שהיא החוק החשוב ביותר של זמננו. חוק שקובע שההתמכרות שלנו לרשת תלך ותחריף.

האינטרנט הוא סם קולקטיבי. למעשה, אם אנחנו חושבים על הרשת כעל המוח הגלובלי של הפלנטה אנחנו יכולים לראות את האינטרנט כסם הקולקטיבי הראשון, שממכר את כל חברי הפלנטה לאינטראקציה אלקטרונית זה עם זה, זה שמחבר ומהדק אותנו במידה הולכת ומתגברת זה לזה עד שנהפוך למוח קוהרנטי – כפי שחזה דה שארדן בשנות השלושים. כל אחד מאיתנו הוא נוירוטרנסמיטור שמתחבר לקולטנים אחרים בצורה מתהדקת והולכת דרך הפייסבוק, הטוויטר ושאר כל המדיה החברתיים. אם משווים את הפעילות של הרשת לפעילות נוירולוגית אפשר לומר שככל שכל אחד מהנוירונים ברשת (אנחנו) מפתח הרגלים מתבצע ריתוך הולך וגובר של המוח הגלובלי. ושכל נוירון שמצטרף לחגיגה מעצים את המגמה הכללית עבור כל שאר הנוירונים, שכן ככל שהלכנו והעברנו את החיים החברתיים שלנו לתוך הרשת, הנוכחות המתגברת של כל אחד מאיתנו בה הופכת את הרשת לאטרקטיבית יותר עבור האחרים.

 כשאנחנו חושבים על התמכרות שלנו לסמים אנחנו חושבים על איך זה מרגיש לנו. קשה לנו לחשוב על זה שכל נוירון ונוירון במוח חווה מה שאנחנו חווים. מתמכר בעצמו. אבל אם נצא שניה מנקודת המבט האישית שלנו. אולי ניתן לומר שהחוויה שלנו מקבילה לחוויה של הנוירון המתמכר, חלק מחווית התמכרות עצומה בהרבה שמתרחשת במוח הפלנטרי שמשתמש בפייסבוק כמו בסם על מנת לעצב מחדש את המבנה הנוירולוגי שלו?

 ובחזרה לנקודת ההשקפה של הנוירון. כלומר לזו שלנו? איך זה מרגיש להיות נוירון שחווה התמכרות כחלק מרשת גלובלית?

 מצנר כותב על חשיבות הריטואל עבור המכור. על המכור לסיגריות ששואב סיפוק כבר מלשלוף סיגריה מתוך החפיסה, עוד לפני שאיפת הניקוטין הראשונה. אני מצדי מהרהר בכל הג'וינטים שחלמנו לגלגל ברגע שסיימנו את זה שקדם להם, לא בגלל שחשבנו שהם ישנו את מצב התודעה שלנו (להתחסל כבר הספקנו), אלא בגלל שהם נתנו לנו משהו לצפות לו בהמשך הערב (עוד סיבה למה אני ממליץ להפסיק לעשן ולהתחיל לאכול).

כמה חלומות ומשאלות כמוסות תלינו בג'וינטים הללו, שכל עוד היו בהכנה, הרגשנו כאילו הכל עדיין בסדר בעולם, כי יש עדיין למה לצפות, ויש עדיין מעבר לפינה, תקווה חמקמקה כמו העשן, עד שלפעמים קראנו בתחינה "אל תדליקו אותו עוד!", שנשאר עוד קצת במצב הציפיה.

 אני לא יכול שלא לחשוב באותה נשימה גם על משתמש האייפון שזוכה לסיפוק שלו כבר ברגע שהוא שולף את המכשיר מהכיס, עוד לפני שקרא בו משהו חדש.

 האם לנוירון יש בחירה אם להתמכר או לא?

או שאולי המח הגלובלי בוחר עבורו?

משימוש מצר תודעה לשימוש מרחיב תודעה ברשת

אבל שימוש באינטרנט הוא לא רק מצר תודעה. הוא גם מרחיב תודעה. הוא שולח אותך למקומות חדשים. כשאני גולש באינטרנט אני נחשף לרעיונות, רגשות ומחשבות מעשירים. האינטרנט בהחלט תואם את ההגדרה שמצנר נותן לסם מרחיב תודעה (זרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ולמורכבות גדלה). ובכל זאת, אני מכיר את עצמי ואת האנשים סביבי מספיק טוב בשביל לדעת שהדרך הכפייתית שבה אנחנו עושים שימוש ברשת יש איכות מצרת תודעה ברורה.

 בעצם כשחושבים על זה הוא לא ממש שונה מההתמכרות לגראס, שסבלנו ממנה אז – שכשעישנו אותו פעם ב-, הוא היה פיצוץ מבזיק ומשחרר לתודעה, וכשהפכנו את השימוש ליומיומי הוא הפך להיות סם ההרדמה הארור שלה.

 אז מה הפתרון? האם זה באמת ריאלי להתנזר מהאינטרנט? אולי לא. כי הרשת היא הסם השימושי ביותר עד כה, ונדמה שהגלישה ברשת כבר מרושתת מדי לתוך מרקם החיים שלנו מכדי אפשר יהיה להכרית אותה.  אני אמנם שמח על האפשרות לקרוא במיטה ספר בלי לשאול את עצמי כל חמש דקות אם קיבלתי הודעות חדשות, אבל אני לא באמת חושב שאם אפסיק לגמרי להשתמש בג'ימייל או בפייסבוק החיים שלי יהיו יותר עשירים וטובים.

 בניגוד להתמכרויות כמו סגריות או אלכוהול, האינטרנט היא התמכרות שאין טעם בניסיון להכרית אותה לחלוטין. כמו אכילה, האינטרנט הוא פעילות שאנחנו מצויים איתה בדיאלוג מתמיד.

 אנדרו וייל אומר שמי שפיתח מערכת יחסים רעה עם סם יתקשה לחזור למערכת יחסים טובה איתו. מי שנגמל מהתמכרותו לטיפה המרה, יתקשה לשתות כוס יין אחת בערב מדי פעם בלי לפול חזרה להרגל השתיה שלו: הברירה היחידה שנותרת לו היא הנזירות.

 ומה לגבי כולנו? מה לגבי דור שלם שלמד להשמש באינטרנט בכפייתית התמכרותית? דור שאת סמי המידע שלו מכרו לו תאגידים בין-לאומיים ושאף ממשלה או ארגון (חוץ מאולי בסין) לא הזהירו אותו מההשלכות עבור התודעה שלו? האם נוכל אי פעם לשוב לאיזון?

 לא תהיה לנו ברירה אלא לעשות את זה עבור עצמנו. להמשיך במאבק הזה, ללמוד להשתמש ברשת באופן מודע יותר ומרחיב יותר. התמכרותי פחות. גורל הדור הזה מוטל על הכף.

דפוק וזרוק בראש פינה וחיפה – חוויות לאחר סדנת ויפאסנא

אחרי שירדתי במרכז המסחרי של מחניים, גיליתי שנגמרו לי הבטריות של הפלאפון. הייתה לי עוד שעה וחצי לחכות לאוטובוס לחיפה אז קצת התבאסתי והחלטתי להעביר את הבאסה עם איזה פיצה מקומית.

בזמן שהמוכר בן ה-19 בערך לקח את ההזמנה שלי, שמתי לב פתאום שהיה למקום הזה פיל מיוחד משלו, ושבעצם אני לא חייב לעמוד סתם בדלפק ולחכות לפיצה. אני יכול להתענג על האסליות, והיופי של פיצריה שכוחת אל בצומת מחניים.

אז עשיתי את זה. זה לא שיפר את הטעם של הפיצה (היא הייתה גרועה), אבל אחרי שסיימתי לאכול אותה, עשיתי מדיטציית מטא (מדיטציה שבה מרכזים אהבה, חמלה ואיחולים טובים כלפי אדם מסוים) עבור הבחור שמכר לי אותה. הוא היה מאוד נחמד שהוא נתן לי לשבת כאן ולצפות בטלוויזיה והכל. איחלתי לו שלא יחסר לו כסף, ושיפגוש בחורה טובה שתעשה לו טוב ושילמד לאפות פיצות ברמה חבל על הזמן.

אחר כך הלכתי לקנות וואפל "פסק זמן" במרכז המסחרי (כן, היייתי בפרץ בלתי נשלט של קניית דברים בלתי בריאים בניסיון לגרום לזמן לעבור איכשהו). בתוך המרכול היה ילד שמנמן בן 12 או 14 שהייתה לו איזה בעיה. כנראה שהוא לא יכל לדבר. רק להתבטא בגניחות ויללות. הוא כל הזמן רץ במעברים וצעק וגנח, מביע כעס וכאב. אמא שלו כל הזמן אמרה לו להפסיק. יכולתי לראות שאת המוכרים זה מעצבן לאללה. וגם לי זה לא היה כיף שהוא כל פעם עבר לידי בריצה, קרוב למסלול התנגשות, תוך שהוא שואג "אווווהההאווואאווואאאווואאא". עמדתי להתעצבן אבל אז פתאום הזכרתי לעצמי שהוא יצור קוסמי שרק רוצה שיהיה לו טוב. אז עשיתי מהר מדיטציית מטא בשבילו ובשביל אמא שלו. שיהיה לה קל. ושיהיה לו קל. ושימצאו שניהם את המשמעות בחיים שלהם. ושיקבלו תמיכה והבנה מהעולם, ואפילו אהבה. ושיהיה להם הרבה הרבה אור.

אז המשכתי לעצמי לכיוון תחנת האוטובוס ורגע אחרי שחציתי את הכביש אני שומע פתאום סירנה וניידת משטרה קוראת לי ברמקול. "אתה! תעצור בבקשה איפה שאתה!"

אמרתי לעצמי. "אוהו, מה הם רוצים אלה!! בטח בגלל שעברתי באדום" ובלב התחלתי מיד לעשות עליהם מדיטציית מטא.

הניידת עשתה פניית פרסה ועצרה בצד השני של הצומת. מתוכה יצא שוטר שחיכה בסבלנות עד שהרמזור התחלף לירוק ואז חצה לכיווני.

"אתה רואה? הם מתחלפים בסוף לירוק!" הוא אמר לי. "למה אתה עובר באדום?"

"לא יודע. מצטער, אדוני השוטר. אתה יודע איך זה… היה ריק." אמרתי ובינתיים המשכתי לאחל לו דברים טובים, פרנסה טובה, שלא יראה אף פעם צרות מהאחיות שלו, וגם לא ממפקד התחנה, ושלא חס וחלילה יפצע אי פעם במהלך פעילות מבצעית.

"זה מסוכן פה" הוא אמר "תאמין לי, אם מכונית הייתה מגיעה – לא ב-140 קמ"ש. רק 90 קמ"ש. לא היה לך סיכוי. לא חבל על החיים שלך?" הוא אמר, במבט שנראה מודאג באופן כנה.

"אתה צודק, אדוני. חבל עליהם" אמרתי לו ובינתיים המשכתי לאחל לו בשצף קצף אינספור ברכות, תשורות ודורונים שישפרו את חייו.

"יש לך תעודת זהות?" הוא שאל.

"לא. אבל יש לי רישיון נהיגה" אמרתי.

"אתה נוהג?" שאל ובחן אותי בחוסר אמון.

"לפעמים" אמרתי "אבל אין לי רכב"

"מאיפה אתה"

"חיפה" אמרתי.

"אז למה ברישיון כתוב 'הרצליה'"

"זה הכתובת של ההורים. עברתי לחיפה לפני שבוע." אמרתי.

בינתיים, בעוד הוא חוכך בדעתו מה לעשות איתי, לאחר שבלי ידיעתו כבר עברו חייו בדקות האחרונות מהפך שלם לצד החיוב, התפניתי לעיין בפניו, בזמן שהוא מביט בפני הניבטות אליו מרישיון הנהיגה שלי. היו לו פנים של בנאדם טוב. שמחתי שהתפללתי בשבילו.

"טוב, אולי אני יכול לתת לך רק אזהרה" הוא אמר לבסוף. "תגיד יש לך עבירות תנועה מהזמן האחרון?"

"אני? לא! אני אתפלא אם יש משהו מהשנים האחרונות", אמרתי, שמח שיש לי סוף סוף משהו חיובי לתרום לשיחה.

בזמן שהחבר שלו בדק במחשב, הוא שאל אותי.

"אז מה אתה עושה בחיפה בעצם?"

"כותב את הדוקטורט שלי" אמרתי. לא בטוח אם זה ירשים אותו או יעשה לו אנטגוניזם.

"וואלה? על מה?"

"אהמממ" התלבטתי אם להגיד לו, על 'על סמים פסיכדלים', אבל לא הייתי בטוח אם גם הוא יחשוב שזה ממש מגניב כמוני, אז הלכתי על "המחקר הפסיכיאטרי בשנות החמישים והשישים".

"וואלה, אחותי פסיכיאטרית. כמה כסף היא עושה. שיוואווה! שמעון, שמעת? זה פסיכיאטר! וואלה, אולי תבוא אלינו לתחנה יש כמה חברה' אצלנו שצריכים טיפול דחוף"

חייכתי ואמרתי שאעשה להם קפיצה כשהיה בסביבה, אבל שהם צריכים לדעת שאני רק חוקר על פסיכיאטרים. אני לא פסיכיאטר בעצמי.

הוא אמר שהם יקחו את זה בחשבון.

אז חיכיתי בתחנה. האוטובוס הגיע בזמן ועוד אפילו היו כמה מקומות פנויים. הייתי בשמיים! כשהתמקמתי, אמרתי שלום לבחורה שישבה לידי, אבל היא לא ענתה. לא הייתי בטוח אם היא שמעה, אז אמרתי לה עוד פעם שלום ואז היא הסתובבה, הסתכלה עלי כאילו אני איזה סוג של חייזר שנחת לה כרגע על הדשא בזמן שהיא אוכלת ארוחת ערב, והסתובבה חזרה. עשיתי גם עליה מדיטציית מטא.

באוטובוס ממרכזית המפרץ חזרה לשכונת הדר ישבו מולי אמא ובת. באיזשהו שלב האמא קיבלה טלפון. אפשר היה לשמוע שהיא ממש מתעצבנת מהשיחה שמה. היא התחילה לדבר ממש ברוגז לבנאדם בצד השני ואז היא פשוט קמה ממקומה, צעדה עם ביתה לחלקו האחורי של האוטובוס וקראה בעצבים לנהג "נהג, פתח את הדלת!" כאילו היא נותנת לו פקודה. ממש הרגשתי באותו רגע עלבון בשביל הנהג, שצריך לספוג את זה שמדברים אליו ככה כל מיני אנשים זרים. קיוויתי שהוא ניחן בדרגה הרוחנית גבוהה כזו שלא יקח את זה ללב, או אולי לפחות בעור של פיל, כי אני לא הייתי יודע איך להתמודד עם זה. אז ישר עשיתי בשבילו ובשבילה מדיטציית מטא.

ירדתי ליד הבית. עליתי במדרגות. השתדלתי להיות מיינדפול בזמן שעליתי אותן.

אחר כך יצאתי ל"תיכון", שם הייתה השקה לגיליון החדש של "מעיין" שצ'יקי כתב לי שיש שם סיפור עם דמות שקוראים לה "הרטוגזון". קראתי שם חלק מהסיפור. זה היה מאוד מבדח והתפוצצתי מצחוק אבל אחר כך הייתי שיכור מדי ושכחתי את הגיליון שם. החדשות הטובות הן שהצלחתי לבלות בחיפה עד שתיים בבוקר. זה אפשרי.

התעוררתי בבוקר עם הנג-אובר קטנטן, כשהיקום גוהר מעל מיטתי וצוחק בצחוק גדול. אני חושב שהצחוק הזה הוא מה שהעיר אותי. אמרתי לו: "היי יקום, בוקר טוב! אני עוד רגע קם ונמשיך לכייף ביחד. אוקיי?"

היקום גיחך ומלמטה שמעתי נער ונערה מדברים וצוחקים.

אני חושב שזו הייתה דרכו לברך אותי חזרה.

 

סיפורים ממיכל הציפה


חוקר דולפינים ופסיכונאוט. ממציא מתקן הציפה, ג'ון סי לילי.

מיכל ציפה הוא תא המבודד את האדם מרשמי החושים. המיכל מתוכנן כך שלא חודרים אליו אור, צליל או ריח, והוא מכיל כמות גדושה של מי מלח איפסום שמידת החום שלהם ווסתה לזו של הגוף כך שגוף האדם צף על פניהם בטבעיות וללא כל מאמץ ושהגוף לא יחוש תחושות חום או קור.

חוקר הדולפינים והפסיכונאוט האמריקאי ג'ון סי. לילי, המציא את מיכל הציפה ב-1954 על מנת לבחון את השפעתיו של "חסך חושי" (Sensory Deprivation) על האדם. אחת התיאוריות הנוירופיסיולוגיות של אותה תקופה גרסה שאם המוח ינותק מגירויים חיצוניים הוא פשוט יכבה את עצמו. לילי שהמציא את המתקן כדי לבחון את ההיפותיזה גילה שהשהיה בו מסייעת בהרפיה, במדיטציה ובמקרים מסוימים, לאחר שהמוח נותק מספיק זמן מהגירויים שבחוץ, אף מעוררת הזיות – כאשר המח ממציא  לעצמו עולם במקום זה שנותק ממנו.

הניסויים שהכניסו את לילי לפנתיאון היו אלו שבהם שילב לילי את השימוש במיכל הציפה עם שימוש בלסד, באופן שבו שני האמצעים משני התודעה הללו שימשו כקטליזטורים (Potentiators) זה של זה. חווית הלסד הועצמה פי כמה בתוך מצב הניתוק החושי שהסיר את כל הכבלים מתא הטייס של התודעה. בשלב מאוחר יותר, לאחר שנאסר השימוש בלסד, עבר לילי לעשות שימוש גם בקטמין. על חוויותיו הפסיכדליות במיכל הציפה סיפר לילי בספרו The Center of the Cyclone והן גם עובדו לסרט מופתי ומטורלל בשם Altered States, קלסיקה פסיכדלית שביים קן ראסל ב-1980 ושמתארת מדען הנמצא במסע גילוי קוסמי מוטרף שמערב שיקויים שבטיים ומיכלי ציפה.

בימינו המיינסטרים של עולם הציפה מתנהל בצורה סטרייטית לחלוטין, ללא כל שימוש בסמים. מתקני ציפה הפכו פופולריים במכוני בריאות רבים במערב ועושים בהם שימוש לטיפול בלחץ, כאב ואינסומניה. ובכל זאת מעניין לציין שמיכל הציפה הוא עדיין אחת משתי הטכניקות הבולטות ביותר בשורה של טכנולוגיות שפותחו לאורך השנים וששמן נקשר בחוויה הפסיכדלית, כשהשניה היא הנשימה ההולוטרופית מבית מדרשו של סטניסלב גרוף. המעניין הוא ששתי הטכניקות הללו הן מעין קטבים זו של זו, שההבדל ביניהם הוא זה שבין חסך לבין עודף, בין בולמוס לבין צום. בעוד שהנשימה ההולוטרופית מבוססת על היפר-ונטיליציה – האצת והעצמת פעילות מערכות הנשימה והגוף עד למצב קיצון המעורר חוויות מיסטיות של לידה מחדש ורה-אינטגרציה פסיכולוגית – הרי שמיכל הציפה מבוסס על השקטת החושים והנשימה, ביטול מערכת הרשמים החיצוניים על מנת להביא למצב של התמוססות האגו בחלל הלא ידוע, לטיפוח הרפיה ומסע תודעתי פנימי.

מיכלי ציפה בישראל

מיכל ציפה סגור במכון גלים. מתוך אתר המכון.

מכון גלים, ששוכן לו ליד מכון מור בבני ברק הוקם ב-1990 על ידי יעל לנגפורד ז"ל, מדענית ומיסטיקנית שבאה מהעולם הדתי ושנפטרה לפני כשנתיים. את המקום ממשיכים להפעיל כיום בני משפחתה המקסימים. קשה להעלות על הדעת איזור מתאים פחות למכון התרגעות מאשר מכון מור שבקרבתו ממוקם מכון גלים, אבל למרבה הפלא השהות במיכל הציפה מרגיעה כל כך, שגם כשיצאתי אחרי הציפות לתפוס קו אוטובוס בז'בוטינסקי המפויח הרעש וההמולה מסביב סירבו לגעת עלי וכאילו החליקו על התודעה שלי.

כיאה לטכנולוגיה שפותחה במקור בשנות השישים, יש למיכל הציפה אסתטיקת ספייס-אייג' סיקסטיזית של חללית מהסרט אוסטין פאוארס. המיכל לבן לגמרי, בעל קימורים חלקים וקוקפיט שמתרומם בלחיצת כפתור. אחרי שנכנסים לתוך תא הטייס התודעתי הגוף מתחיל לצוף, אתה לוחץ על הכפתור העליון מצד שמאל והקוקפיט יורד עליך בקול חרישי ומתחיל את הבידוד מהעולם החיצון. לחיצה על הכפתור שמצד ימין יוצרת קשר אינטרקום עם מרכז הבקרה: "יוסטון, אני מוכן לצאת למסע", האור הפנימי של המיכל מכובה וההרפתקה מתחילה. הכינוי פסיכונאוט לא נראה מעולם הולם יותר.

חוויות מהסשן האחרון והכפול

אחרי מה שהרגיש לי כמו עשרים דקות לתוך חוויית הציפה התחלתי לשמוע רעשים עמומים שנשמעו כמו צעדים או דלתות שנפתחות ונסגרות. כל פעם שנדמה היה שאני עומד לשקוע לתוך ריפיון מוחלט חזררו הקולות הללו ודרכו שוב ושוב את תודעתי, אם כי לא את גופי. מדי פעם שקלתי לפנות באינטרקום לנעמי ולשאול אותה אם מישהו מסתובב שם מאחור או שאני הוזה, אבל החלטתי לחכות.

ההזיות של מיכל הציפה שונות מאלו של הפסיכדלים. כחצי שעה מאוחר יותר התחלתי לשמוע קולות שהייתי בטוח בכך שלא ייתכן שהם אמיתיים. בהתחלה היו אלו בעיקר רעשים מוזרים ולא צפויים, אבל בהמשך שמתי לב שמדי פעם אני מתחיל לשמוע מקהלות ותזמורות, ולמרות שכהסבתי אליהן את תשומת לבי הן נמוגו להן, הרי שכל פעם ששכחתי מהן הן שבו והופיעו מנגנות לי מוזיקת רקע עדינה מיקום אחר.

רחל לנגפורד הסבירה לי שמיכל הציפה מסייע לאנשים להעביר את התודעה למצב של גלי תטא –מצב שבין ערות לשינה, שבו הגוף כבר לא מודע, אך התודעה עדיין שומרת על ערנות מסוימת. יש אנשים שמשתמשים במצב הזה לצורך פתרון בעיות ועבודה יצירתית.

אחרי כשעה במיכל הציפה הגוף שלי נמוג לו כבר לחלוטין, צף לו בחלל חסר מקום. רק התודעה המשיכה להתקיים במקום שבין ערות לחלום,היא הפכה צבעונית והחלה להמציא לעצמה סיפורים מכל מיני סוגים ומינים אבל גם חזרה שוב ושוב למקום שהתבונן במתרחש.

תמיד הייתי בערך האדם הכי גרוע במדיטציה, המוח שלי הוא מוח קופיפי קלאסי שאוהב לדלג ממחשבה למחשבה. גם במיכל הציפה, במיוחד בביקור הראשון, הציקו לי מחשבות טורדניות. ועם זאת, הסוד של מיכל הציפה, כך גיליתי, הוא שהוא נעים כל כך לגוף שגם אם התודעה ממשיכה בהתחלה לעסוק במחשבות טורדניות התחושה בגוף טובה כל כך שאינך יכול שלא להרגע לאחר פרק זמן מסוים כל עוד אינך מתנגד לכך בצורה קיצונית.

לא ניתן להעלות על הדעת צורה מושלמת יותר של הרפיה, שכן מי המלח מעצבים עצמם לפי המנח הטבעי ביותר לציפה, מחזיקים את הגוף בבטחון ושלמות כזו שניתן לבלות שעות מבלי להרגיש כל צורך ולו לתנועה הקטנה ביותר ושומרים אותו בציפה שבה אין הגוף נדרש לעשות דבר כדי להחזיק את עצמו ביציבות מושלמת מלבד להיות. ההרפיה הזו מושלמת כל כך שכשיצאתי מתא הציפה אחרי שעתיים הרגשתי כאילו הגוף שלי חוזר ממקום אחר לחלוטין. כאילו עזבה אותי הנשמה בתקופה הזו, או שהייתי ג'ק מהסרט אווטאר שחוזר לגוף שלו לאחר שהות ארוכה בגוף אחר (גם הגיבור באווטאר צף במיכל ציפה).

בדקות האחרונות של הציפה הרגשתי כאילו המים עוטפים אותי לחלוטין, כאילו הם נושאים אותו מעלה לחלל, מייצבים אותי בריחוף. התחלתי להעביר את הזמן תוך כדי שאני סורק את האיברים שלי אחד אחד ורואה אותם מתמלאים באור. ואז, כשהייתי במצב מעורר זה, האור נפתח, והקוקפיט התרומם. הטיסה נגמרה.

טכנולוגיית אי-תקשורת

אני לא יכול שלא לחשוב על על כך שה-Isolation Tank הוא ההפך המוחלט של מגיפת המדיה החברתית של השנים האחרונות, ההפך המוחלט מהכלים המקשרים שאנחנו מוצפים בהם.

בניגוד לטכנולוגית התקשורת, מיכל הציפה הוא דוגמה מעולה לטכנולוגית ניתוק, טכנולוגית אי-תקשורת. אחד הרגעים המאושרים ביותר שהיו לי בתוך מיכל הציפה היה הרגע שבו הבנתי שאין סיכוי שאפרסם מכאן סטטוס לפייסבוק עכשיו או לעולם. ה-Isolation tank הוא התא המנתק, המסר שלו הוא ניתוקם של כל החושים כולם, מכל המקומות ומכל הדברים מלבד התודעה. הוא הטכנולוגיה האנטי-טכנולוגית שמכבה את כל הטכנולוגיות האחרות ומותירה אותך לבד עם התודעה המנותקת, צף בחלל הריק.

שיר לגוף ללא איברים

בדירתי החדשה בפלורנטין קודחים בבקרים מתחת לבית. בערב נשמעות האזעקות. אחרי חצי שנה בשקט של אמירים ו-50 דקות של Floating in Space – העיר הגדולה מרגישה כמו ההפך המוחלט של Sensory Deprivation: תוכנית תפלצתית להעצמת החושים והרעשים עד דרגת הבלתי נסבל.

Sensory Deprivation כנגד צפירות המכוניות

Sensory Deprivation כנגד הקריינים בחדשות

Sensory Deprivation כנגד המסרים בפרסומות

Sensory Deprivation כנגד חלונות הפופ-אפ

Sensory Deprivation כנגד המקדחים בפרויקט הבניה הסמוך

Sensory Deprivation כנגד הגרפים של הבורסה

Sensory Deprivation כנגד עולם שלם של גרויים

Sensory Deprivation כנגד עולם שלם של איברים

שבמקומו מופיע, כמו הבטחה לגאולה

גוף ללא איברים שצף לו בחלל

על הקשר בין גוגל פלוס לחוויה הפסיכדלית

קווין קלי כותב בספר האחרון שלו What technology wants על כך שבשימוש במדיום חדש של תקשורת אנשים נוהגים לבלות זמן רב מהשיחה בשיחה על המדיום עצמו. כך לדוגמה, האנשים הראשונים שדיברו בטלפון או על גלי רדיו דיברו בעיקר על כך שהם מדברים בטלפון או ברדיו ועל איך שזה מרגיש. דבר דומה קורה בשנים האחרונות בפייסבוק, שחלק גדול מהשיחות שמתנהלות בו עוסקות בדינמיקה הבסיסית שנוצרה בתוכו: בדיונים על לייקים, על הרגלי גלישה בפייסבוק ועל משמעות השימוש באתר. גוגל פלוס הנערה החדשה בשכונת המדיה החברתית מאופיינת, כמו כל מדיה צעירה, ברמה גבוהה של הדיון הערס-פואטי הזה הטיפוסי לסוגי מדיה חדשים.

הנטיה של אנשים להשקיע את זמן השיחה שלהם בצורת מדיה חדשה לדיון בטבעה של המדיה החדשה הזו ובחווית השימוש בה, מזכירה לי את הנטיה של צרכני סמים לנהל שיחות ארכניות על טבעם של סמים שונים שהם משתמשים בהם, ועל חווית השימוש בהם.

מקנה אמר שסמים ומחשבים משנים שניהם את התודעה, הם רק משנים אותה בצורה שונה. אחרי שנים של שימוש בפייסבוק, בהם חלק ניכר מהחוויה של העולם החברתי עבר לתוך העולם הוירטואלי והתמקד ברובו בפייסבוק, השינוי המאסיבי שגוגל פלוס גורמת לחווית השימוש במדיה החברתית מעצב מחדש באופן רדיקלי את היקום החברתי ואת האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות. גוגל פלוס משנה את ממשק המציאות שלנו, באופן שמזכיר את זה שבו סמים משנים את הממשק הזה.

כפי שהשימוש בסמים גורם לרלטיביזציה של מצב התודעה הקונצנזואלי בכך שהוא חושף את טבעו השרירותי של מצב התודעה הרגיל שלנו, ואת האפשרות של צורות תודעה אחרות – כך מערערת גוגל פלוס על חלק מהנחות היסוד של הפייסבוק, שהפכו לחלק מהאופן שבו אנחנו מבינים את היקום החברתי שבו אנחנו מתקיימים. מעבר לפינה (אם גוגל פלוס תמריא) מצפה עולם חדש מופלא; יקום שיעצב מחדש את אופני התקשורת שלנו כאינדיבידואלים וכחברה באופן שקשה לנו עדיין להבין, כפי שלא הבנו לפני השימוש בפייסבוק מה היא תעשה לנו – בערך כמו אנשים שמעולם לא התנסו בסם חדש ולא מוכר שיוצא לשוק ושאף אחד לא יודע מה יהיו ההשפעות שלו לטווח הארוך.[1]

סטיוארט בראנד צדק כשכתב בשנות השבעים שמחשבים זה הלסד החדש. בפרספקטיבה היסטורית, המחשב האישי הופיע ממש באותה תקופה שבה תם עידן האסיד של שנות השישים, והיה השלב הראשון בדרך לאינטרנט ולרשתות החברתיות – כוחות שינוי התודעה הקולקטיביים רבי העוצמה ביותר של תקופתנו. פייסבוק, גוגל ואפל מתפקדות בתקופתנו כסוכנים לשינוי תודעה המעצבים את התודעה האנושית בתקופתנו. ההחלטות שלהם על שינוי ממשק ומדיניות הן חלק מההחלטות החשובות ביותר לגורלו של המין. אז מה הפלא בעצם בכך שאנחנו בוחרים לדבר עליהן כל כך הרבה?


[1]  ההבדל הוא שפייסבוק הייתה ראשונה מסוגה ולכן עוררה מהפכה גדולה יותר. באנלוגיה לעולם הסמים ניתן לומר שפייסבוק דמתה עבור המשתמשים שנחשפו באמצעותה לעולם הרשתות החברתיות למולקולה חדשה שייצגה משפחת סמים חדשה בעלי תכונות חדשות לחלוטין בעוד שגוגל פלוס היא נגזרת כימית בעלת תכונות קצת אחרות מתוך אותה המשפחה.

%d בלוגרים אהבו את זה: