Category Archives: תרבות

היפרנורמליזציה, טראמפ, לואס והאוטופיה הפסיכדלית – עדכון בעניין מצב העולם 8/11/2016

שלשום בערב חזרתי מביקור של שבוע בלונדון שבמסגרתו נתתי שתי הרצאות על ההיסטוריה והעתיד של סט וסטינג בשני מרכזים מתחדשים של מחקר פסיכדלי: באימפריאל קולג' ובחברה הפסיכדלית של קינגס קולג' (אחת משורה של חברות פסיכדליות שהוקמו באנגליה בשנים האחרונות). זה היה ביקור עמוס בכל טוב שבמהלכו הספקתי גם לבקר בתערוכה You Say You Want a Revolution: Rebels and Records 1966-1970 ב-V&A Museum שעסקה בשנות השישים ובמורשת שלהם לתרבות העכשווית. אחרי התערוכה עוד היה כנס על שנות השישים על דיונים במצב הנוכחי של האקטיביזם והאידאלים של הסיקסטיז. כל זה הצטרף בשבוע האחרון לסרט חדש ומטלטל של אדם קרטיס, לעונה החדשה של מראה שחורה, לשיעור הראשון בקורס האינטרנט שלי בבר אילן (שמתחיל בתפיסות טכנואוטופיסטיות של הרשת), לבחירות בארה"ב, ול-9 בנובמבר – מה שגרם למחשבות שלי לעסוק בימים האחרונים ביתר שאת בנושאים הגדולים של אוטופיה, דיסטופיה ועתיד האנושות.

היפרנורמליזציה

למרות שרבים עדיין לא מכירים אותו, אדם קרטיס הוא אחד היוצרים הדוקומנטריים המעניינים של זמננו. ובכל זאת, חשוב לציין שהיצירות של קרטיס רחוקות מלהיות סרטים דוקומנטרים במובן המסורתי. הם עושים הרבה יותר מרק לתעד ולהציג מציאות קיימת.

hypernormalization

הסרטים של קרטיס הם טקסטים תיאורטיים ופרוגרמטיים שבהם הוא מציג פרספקטיבות ספציפיות למדי על התרבות והפוליטיקה שלנו. הטקסטים האלה (ולא סתם אני קורא להם טקסטים, הסרטים של קרטיס משובצים בקטעי קריינות ארוכים שלו היו שולפים אותם החוצה ומעלים על הדף כנראה היו נקראים כספר או מאמר) מלווים בצילומי ארכיון מענגים, מטלטלים ומדויקים שקרטיס אוסף בשקדנות בארכיוני ה-BBC.

קרטיס הוא יוצר נרטיבי, שלא לומר מניפולטיבי – יש לו נטיה לברור את העובדות שמתאימות לו לנרטיב ולנפות מתיאור העניינים שלו את כל מה שלא מסתדר, מה שגרם למבקרים מסוימים להאשים שסרטיו מרובי התיאוריות עשויים לגרום לקלקול קיבה רעיוני. הנקודות שבהם קרטיס מעגל פינות בולטות במיוחד כשהוא עוסק בנושאים שמוכרים לצופה היטב. היצירה שלו אינה מתמודדת עם המורכבות המלאה של העולם (כאילו שזה באמת אפשרי) אלא מצמצמת את ההתרחשויות ההיסטוריות למספר קווי עלילה מרכזיים מבלי להתעכב על הפרטים הקטנים, וכאן גם הגדולה שלו. לקרטיס יש את הכשרון להציג את הקווים העיקריים שמניעים את העולם המודרני במשיכות מכחול עזות, תוך כדי שהוא יוצר קישורים מרחיקי לכת, מרתקים ומאירי עיניים בין נקודות היסטוריות, פוליטיות ותרבותיות שהתרחשו בחצי המאה החדשה.

 

Hypernomalization, הסרט החדש של קרטיס, הוא ניתוח קר עד מקפיא דם של התהליכים שהתרחשו בעולם מאז שנות השבעים ועד מלחמת האזרחים בסוריה ועלייתו של דונלד טראמפ. הוא שם במרכז את התרסקות תנועות המחאה של שנות השישים, ההשתלטות של כוחות השוק על הפוליטיקה הבינלאומית, עליית הרשת ומה שקרטיס מתאר כנסיגה של האוכלוסייה הכללית מניסיון לשנות את העולם על מורכבויותיו, לטובת התמכרות למציאות מדומיינת שבאה בצורה של עולמות וירטואלים ועיסוק מוגבר ונרקסיסטי באני. בדרך, קרטיס טוען, הגענו למצב של היפר-נורמליזציה – קבלה פסיבית ואמונה מזויפת במערכת שברור לכל שהיא שבורה ורקובה עד היסוד. הפוליטיקה הפכה למשחק פנטסטי שעניינו העיקרי הוא מניפולציה של דעת הציבור וטשטוש ההבדלים בין מציאות לבדיון. הסרט של קרטיס בעייתי במגוון רמות ולוקח לעצמו חירויות רבות בעיצוב הנאראטיב ההיסטורי, אבל בו זמנית זהו גם אחד הטקסטים המדויקים והחשובים יותר שניתן לקרוא על העידן הנוכחי. טקסט חובה למי שרוצה להבין טוב יותר איך הגענו למקום שבו אנחנו נמצאים כיום.

אפשרות לאוטופיה?

כמה ימים לפני שנסעתי ללונדון הוזמנתי על ידי מרכז הרצל לפרוש את משנתי האוטופית בכנס האוטופיות הגדול שארגנו עודד כרמלי ודוד (ניאו) בוחבוט. הפורמט עצמו כפי שהציג לי אותו כרמלי נשמע אידאלי: הכלל היה שכל דובר יציג בקצרה את החזון שלו לאוטופיה. אין אילוצים אקדמיים ולא צריך להתחשב בגבולות המציאות. ולכן, למרות שהאוטופיזם שלי כבר הספיק לעבור את שיאו, החלטתי לקחת בשתי ידיים את ההזדמנות שהוצעה לי כדי לחשוב מחדש על מושג האוטופיה הפסיכדלית שמעסיק אותי כבר שנים רבות. וזו לא הייתה הפעם הראשונה שעשיתי זאת בשנה האחרונה. כשביקרתי ב-Curfew Tower באירלנד במרץ האחרון נאלצתי כתבתי טיוטה לספר המשך אוטופי-פסיכדלי לאלטנוילנד של הרצל וכבר שם במהל תהליך הכתיבה נאלצתי להתמודד עם השחיקה בשכנוע הפנימי שלי לגבי אפשרות האוטופיה הזו.

זה לא שאני כבר לא מאמין בפוטנציאל האוטופי של הפסיכדלים. אני חושב שהם בהחלט מספקים אוטופיה בזעיר אנפין, ועושים זאת מדי יום לרבבות אנשים מסביב לעולם, אבל ברמה התרבותית הרחבה יותר ככל שהשנים חולפות אני נאלץ להכיר במגבלות של הדגם הפסיכדלי האוטופי הקלאסי שהציגו האקסלי, לירי ומקנה – דגם ששם את הדגש על מהפכה תודעתית ואוטופיסטית פנימית שתוביל למהפכה אוטופיסטית במציאות האובייקטיבית. כמו שהקפדתי לציין בנאום שלי בכנס האוטופיות (למורת רוחו של כרמלי שהתלונן שלא הרהבתי מספיק עוז ללכת שבי אחר הדמיון והרהב האוטופיסטי) פסיכדלים לבדם לא יספיקו על מנת להביא אוטופיה. עליהם להיות מלווים בלא מעט גורמים ותהליכים אחרים.

אבל עזבו אתכם מאוטופיה. אני לא רוצה אפילו לעסוק במונחים טעונים כל כך, מה גם שאוטופיה היא באמת מציאות בלתי מציאותית מעצם הגדרתה (ומשמעות המילה אוטופיה, כידוע, היא 'שום מקום'). אני מוכן להסתפק בעולם שמתפקד בצורה סבירה – עולם שלא נמצא על דרך המלך לעבר טוטאליטאריות, אסונות אקולוגים, פערים חברתיים מתרחבים, וקטסטרופות גלובליות. אז תתייחסו בבקשה למושג אוטופיה כאן כפשוט שם קוד לעולם מתוקן פחות או יותר, גם אם לא מושלם.

הסיבה שאני ספקן יותר לגבי האפשרות של פסיכדלים להביא אוטופיה בכוחות עצמם היא שככל שהשנים חלפו נאלצתי להכיר בתפקיד שממלאים גורמים ותהליכים מבניים, טכנולוגיים וחברתיים ממאירים שהולכים ומתחזקים בעשרות השנים האחרונות. הגורמים הללו חזקים כל כך שללא הסרתם נידונות גם הטרנספורמציות (המופלאות) שמציעים משני תודעה פסיכדליים לחברה ולתרבות לעלות על שרטון. כמו שאמר היסטוריון תרבות הנגד והסייבר פרד טרנר בכנס בלונדון, מה שרבים מהאקטיביסטים הרדיקלים עדיין לא הפנימו הוא ששינוי תודעה אינו מספיק בפני עצמו. כדי להשפיע רעיונות חדשים חייבים למצוא לעצמם ביטוי ממש בתוך המוסדות ומוקדי הכח שמתוכם מנוהלת החברה. זו הסיבה שתנועת אוקיופיי התפזרה לכל עבר לאחר שעזבה את הכיכרות ואילו מפלגת התה הרפובליקנית שולטת בקונגרס.

וזה לא שלא היו השגים בעשרות השנים האחרונות. תנועות המיעוטים ושיח הזהויות (פמיניזם, להט"בים, שחורים וכו') היוו את היסוד החיוני והמצליח ביותר בתנועות המחאה החברתית של 40 השנה האחרונות. בעשור האחרון הן הראו שקבוצה של פעילים מסורים העושים שימוש בטכניקות חדשות יכולות לקרוא תיגר על הנורמות השליטות בחברה ולשנות אותן מהבסיס (ואליהם הצטרפו, בהצלחה מוגבלת יותר, גם תנועות שעשו זאת בנושאים סביבתיים ושל זכויות בעלי חיים, למשל). אלו תנועות חשובות מאין כמוהן, אבל ההצלחה שלהן לא מעודדת אותי משום שלחווייתי הן אומנם מציעות שיפור דרמטי למצב העניינים של מיעוטים בחברה (שזה בפני עצמו דבר חשוב, כמובן) אבל הן לא מציעות חזון אמיתי לגבי מצב החברה עצמה. העיסוק המתגבר של החברה שלנו בתיקון היחס למיעוטים יכול להראות לפעמים כמו גיזום אסתטי שנערך לעלווה של צמח שחולה מהשורש – המערכות הכלכליות, החברתיות, הפוליטיות והאקולוגיות. הם מוציאים את הדוקים שבשולי הערימה אבל לא עוסקים או מתיימרים אפילו לעסוק בפלונטר הגדול שהתרבות שלנו נמצאת בו כיום ובבעיות השורש שמאפיינות את הפלונטר הזה- הניגוד הבסיסי בין השיטה הכלכלית שלנו לאפשרות הקיום על כוכב בר קיימא, האופי מעצים הפערים של תצורת הרשת האלקטרונית שבה מתקיימת התרבות שלנו, ההסתמכות של החברה שלנו על מערכות מחשבים שמנהלות אותה בצורה עיוורת ומבלי להתחשב בתוצאות האנושיות, השליטה של בעלי הון ואינטרסים בפוליטיקה ובתקשורת, והנטייה של מערכות התקשורת שלנו למנוע כל דיון בבעיות המהותיות ולעודד במקום שיח סנסציוני מתלהם וחשיבה פשטנית ורדודה.

עם גיא פוקס בלואס

בלילה לפני שעזבתי את אנגליה נסעתי לצפות בחגיגת המדורות הגדולה של יום גיא פוקס בלואס (Lewes). פוקס, למי שלא זוכר, היה מהפכן קתולי שניסה ב-1605 לבצע הפיכה כושלת נגד המונרכיה הפרוטסטנטית על ידי פיצוץ הפרלמנט הבריטי התנקשות בחייו של המלך ג'יימס הראשון, אלא שהמזימה שלו נתגלתה ופוקס נתפס והוצא להורג. מאז אותו היום, האומה הבריטית חוגגת את התאריך הזה בתהלוכות, זיקוקים ומדורות ענק שבהן מעלים על המוקד דמויות ענק של גיא פוקס ופוליטיקאים שנואים.

כאוס פירומאני בלואס

כאוס פירומאני בלואס

אל החגיגות ב-Lewes, שהן המפורסמות ביותר בכל אנגליה, הגעתי באדיבותו של ליאור רוזמן, חוקר המח הישראלי שחוקר פסיכדלים באימפריאל קולג' ושארח אותי במהלך הביקור שלי. את יריית הפתיחה לחלק העיקרי של הערב סיפק גיא פוקס שעלה באש בלהבות ענק ואחריו הגיעה חבורת חשמני דמיקולו נישאים על קתדרה נוסעת וחמושים ברמקולים וגלימות לבנות חגיגיות עם מצנפות לבנות סטייל הקו-קלוקס-קלאן. התפקיד של החברה האלה היה לקרוא לתוך הרמקולים ססמאות קתוליות נבובות בטונים מרגיזים על מנת לייצג קריקטורה של הקתולים השנואים ולגרות את כל הפרחחים בקהל שבילו את החודשים האחרונים באיסוף נפצים וחומרי להבה. קצת כמו השעיר לעזאזל היהודי, מטרתם של חשמני הדמה הללו הייתה להוות אובייקט שאליו אפשר לכוון את השנאה ולהשליך עליו נפצים וחפצים בוערים. אבל החשמנים המגוחכים היו רק המתאבן לקראת המנה הראשית שהיא ההעלאה במוקד של פוליטיקאים ודמויות אחרות מהווי העולם והממלכה, בעוד הקהל מרבה לצעוק "Burn him" במיטב מסורת ציד המכשפות.

lewes3

כמי שעורך בשבע השנים האחרונות את האתר Daily Psychedelic Video, יצא לי בשנים האחרונות לחזות הרבה אסתטיקה פסיכדלית אבל שום דבר שראיתי עד כה לא היה פסיכדלי כמו להבות הענק שפרצו מגופו של גיא פוקס כשהעלו אותו באש. הייתי בברנינג מן, וראיתי את האיש בוער ואת המקדש עולה באש, אבל השריפה בלואס הייתה בסדרי גודל שונים לחלוטין. מדובר כאן, קחו בחשבון, בחבורות פירומאנים אדריכלי להבות מקצוענים ומאורגנים היטב שמתעסקים בתחום כבר מאות שנים ומתמחים בבניית מבני-מדורה שימקסמו את גובה, עוצמת ומשך הלהבות. בוידיואים שיש ב-Daily Psychedelic יש לא מעט שנוצרים על ידי אלגוריתמים שמחקים את תנועת הזרימה האוניברסלית – הזרימה שמאפיינת את המים, והעננים והאש. זה נחמד ולפעמים גם יפהפה לצפות בסרטונים כאלה כשהם עשויים היטב וברזולוציה גבוהה, אבל זה לא התקרב לחוויה של להביט בלהבות הענק של לואס, בזרמים הגועשים של האש והעשן שעלו אל השמיים רושפים וזועמים. החוויה הייתה קמאית, אטיביסטית ועוצמתית כל כך שבשלב מסוים הקהל הגדול כולו השתתק ועל פני כולם הייתה נסוכה הבעה של השתאות קדמונית לנוכח הנשגב שבאש. בשלב הזה אף אחד כבר לא החזיק פלאפון או מצלמה ביד – היה ברור שהרגע הזה נוכח ועצום כל כך שאין אפילו טעם לנסות ללכוד אותו בעדשת הטלפון. אפשר היה רק להיות נוכח ברגע הזה ולצפות בכוחות השריפה וההרס העצומים שעלו מהלהבות האדירות שבתוכן ניתן היה לראות את סוף ההיסטוריה כולה.

בזמן שצפיתי וחיוך אדיר על פני בלהבות העולות לשמים לא יכולתי שלא לחשוב שוב על כך שהלהבות הללו יפות ופסיכדליות כל כך בעיני משום שהדינמיקה של התנועה שלהן היא ייצוג ויזואלי של האלגוריתמים שבבסיסם של חוקי הקוסמוס וההרמוניה שלו אותם החוקים האוניברסליים שמעצבים את זרימת המים, והעננים, והאש. מה שהפך את הידיעה הזו למטלטלת וחריפה במיוחד היה הידיעה כי אותם חוקים קוסמיים שמעצבים את זרימת כוחות הטבע הללו הם גם אלה שמעצבים את זרימת הכסף והמידע בשווקים הבנלאומיים – אותם חוקים עיוורים ויפהפיים שיצרו את העולם הזה, שהאדם רתם אותם לצרכי הטכנולוגיה וניהול השווקים, ושעשויים בהמשך להביא לחורבן הציביליזציה.

lewes5

בשריפות על המוקד שמתרחשות בלואס יש משהו שמזכיר גירוש שדים המוני וטיהור קולקטיבי. וכשהעלנו בסוף הערב לקול תשואות ההמון את דמותו של דונלד טראמפ על המוקד הקהל היה באקסטזה כללית. בעוד טראמפ עולה בלהבות התעופפו לו מהשיער והישבן אנספור זיקוקים שטסו לשמיים והתפוצצו שם בקולות רמים, וכל זיקוק שהתעופף לו היה עוד קתרזיס קטן בלראות את עצמנו מטהרים עצמנו באופן קולקטיבי וסימבולי מדמותו של הנוכל הגזען ושונא הנשים שעשוי להפוך מחר לנשיא ארה"ב. "Yeah, Fuck of you punk" קרא מישהו במבטא מעמד פועלים אנגלי שגרם לי עונג ולרגע קצר הייתי מסופק לחלוטין מהגאולה שהערב הזה סיפק – האשליה שאפשר פשוט להעלות את כל החלאות על המוקד ולסגור עניין. ביני לבין עצמי השמעתי תפילה שכמו בובת וודו, הלהבות הללו גם יאכלו את טראמפ עצמו ושיתחפף לו במהרה מבמת ההיסטוריה כמו בן דמותו הלוהב. בתוכי ידעתי שגם אם טראמפ עצמו יעלה בלהבות הדבר הזה לא ישנה הרבה לגבי תופעת הטראמפיזם ושורשיה.

מצב האוטופיה בעולם דיסטופי

גם Hypernomalization, מסתיים עם טראמפ ופוטין שאת שניהם הוא מציג כתוצאה הסופית של תהליך זוחל ומתמשך שבו נסוגה התרבות מעיסוק במציאות עצמה לטובת עיסוק בדימויים. פוטין וטראמפ, טוען קרטיס, הם שני יצוגים של אותה תופעה: פוליטיקה פוסט-מודרנית שבה כבר לא משנה מה מתרחש בפועל בעולם הממשי, שבה מרוב מניפולציות אף אחד כבר לא יודע באמת מה מתרחש באמת. העולם נשלט על ידי מניפולציות של דעת הציבור שכל קשר בינן לבין המציאות בשטח הוא מקרי בהחלט. הציבור הרחב וגם הפוליטיקאים איבדו אמונה שניתן לכוון את מהלך העולם או אף לדעת מהו.

putin-lewes

אחד הדברים שאני אוהב בסרטים של אדם קרטיס זה שהוא לא מרגיש צורך לסיים אותם באיזה מסר אופטימי מצוץ בסגנון אמריקאי. היפרנורמליזציה מסתיים בקולאז' דימויים מתוך המציאות העכשווית שמציגים את השוקת השבורה שבפניה ניצב בימים אלו הציבור הגלובלי. קרטיס לא מעמיד פנים שיש לו פתרון או שהוא אפילו יודע לאן דברים הולכים. השבר שהוא מדבר עליו עמוק אולי יותר מכל שבר אחר בהיסטוריה האנושית – מצב חסר תקדים שבו איש אינו יודע איך להמשיך מכאן: לא הפוליטיקאים, לא הבירוקרטים, לא הציבור, ואפילו לא הרדיקלים והמהפכנים. יש רעיונות טובים ונקודתיים לגבי מה אפשר לשנות – אבל מעט מאוד אנשים שמציעים איך לבצע את השינוי המערכתי הנדרש ולהגיע מהתרבות הנוכחית וחסרת התוחלת לעולם חדש, צודק ובר קיימא. העולם, כך נדמה, הפך מורכב מדי בשביל שהציבור יוכל לנהל עליו דיון מושכל, בוודאי בתרבות המדיה בת ימינו. ואולי העולם הפך מורכב מדי בשביל שאדם אחד, מוכשר ככל שיהיה, יוכל להבין אותו, של לא לדבר על להתמודד עם מלוא רמות מורכבותו הפרקטלית. יש מי שאמר שהאנושות עדיין מתמודדת עם השלכות המהפכה הניאוליתית ונטישת אורח החיים הציידי-לקטי. כשחיינו בקבוצות קטנות של לקטים המציאות הייתה כזו שהמוח האנושי שלנו ידע להבין אותה ולפעול בתוכה – כעת אנחנו חיים בקבוצות גדולות והטרוגניות כל כך ובתוך מערכות טכנולוגיות ענפות כל כך שהאדם ניצב חסר אונים למולן, ולא רק האדם הפשוט אלא גם הפוליטיקאים שאמורים להתוות את הדרך ולנווט את העניינים, אבל כל מה שהם יודעים להציע הוא תיקונים קטנים על מסלול כמעט בלתי נמנע לעתיד חשוך ובלתי ברור.

בניגוד לקרטיס חשוב לי לסיים בקצת אופטימיות, והאופטימיות שלי נובעת מכמה סיבות. ראשית מכך שההיסטוריה מלאה בברבורים שחורים, הנבואה ניתנה לשוטים, והחורבן הבלתי נמנע כביכול של הציביליזציה בת זמננו עוד יהווה תמריץ ללא מעט שינויים רדיקליים בעשורים הקרובים – כך שאי אפשר לשלול שום אפשרות, חוץ משיהיה משעמם. אבל מעבר לכך, בניגוד לקרטיס אני מאמין בתפקיד של המימד הרוחני והדתי ובאפשרות שלו להציע לא רק נחמה אלא תשובה של ממש גם על רקע העידן הזה וזוועותיו. קרטיס מפנה ב-Hypernomalization  חצי ביקורת כלפי התרבות המערבית של העיסוק בעצמי ובמשמעות האישית ולא חוסך שבטו מתרבות הסייבר ומהמורשת הפסיכדלית של שנות השישים בפרט. הביקורת הזו נכונה וחשובה, אבל היא גם חלקית ומוטה כי גם המימד הפוליטי הוא כלי ריק ללא המימד פנימי, כי פוליטיקה בלי נשמה היא פגומה ממהותה, וכי חיפוש עצמי יכול וצריך להיות חלק ממסע המוביל לפעולה בעולם. בתוך כל רגע נתון בהיסטוריה הפגומה של האנושות החוויה הפנימית היא ההשגחה הפרטית – ההבטחה שנתונה בידינו לגאולה וישועה האישית בתוך סדום ועמורה ובתוך גוג ומגוג, והיא זו שמכילה בתוכה גם דגם לישועה הכללית. אני לא יודע מה יעלה בגורל העולם ואני חרד לעתידו, אבל בהשראתה של אתי הילסום האלמותית אני מחויב להמשיך להאבק במימד החיצוני וגם במימד הפנימי. צפו בסרט של אדם קרטיס, כי הוא חיבור חשוב מאין כמוהו על העולם בן ימינו והתהליכים שעצבו את המשבר שבו נמצאת כיום האנושות. צפו בו ואז תקראו את השמיים שבתוכי של אתי הילסום ותמשיכו להאבק על העולם הזה, על להיות בני אדם גם במקומות שאין בו בני אדם, על להמשיך לשאת את נס האנושיות, הרכות והחמלה מול הגזענות, הגסות והאלימות, על להמשיך להאמין שיש אפשרות לעולם טוב יותר.

מודעות פרסומת

בין פוליטיקה לרוח

על הניגוד הקשה בין החיים הפוליטיים לחיים הרוחניים, וכיצד ניתן לשלב בין השניים. מאמר שנתפרסם לפני כשנה במגזין כביש אחד.

ברשותו של הקורא, אפתח בציטוט מהפייסבוק. הציטוט הזה לקוח מהפיד של מיכל, חברה אקטיביסטית שעברה בשנים האחרונות מסעות רבים ונועזים על הקו שבין פיתוח מודעות רוחנית לפיתוח תודעה פוליטית. המסעות האלו הובילו אותה לשורה של מקומות שונים, לעיתים מרחיקי לכת, ותמיד כנים ואמיתיים, ונדמה לי שמובילים אותה כיום לשילוב נדיר ויפה של אמת פוליטית ורוחנית. הסטטוס שבו אפתח כאן פורסם בוול שלה לפני כשנה והוא מגלם בעיני באופן חד ומדויק את השסע על קו התפר של הרוחניות והפוליטיקה; זה שמעסיק אותי כאן. אני מביא את הדברים במלואם:

"פגשתי היפית שמכירה אותי מהפייסבוק אחרי מצעד זכויות האדם, בפלאפל האורגני מול כיכר רבין. צעירה, מתוקה וחייכנית, כולה אור ואהבה. היא קפצה עלי בחיבוק סוער ולחצה את ידי בהתרגשות. לסימן השאלה על פניי היא הסבירה שאנחנו מכירות מהפייסבוק, ומאיזו קבוצה שנקראת "האקדמיה לגיבורי על" זו קבוצה מתפקעת מחיוביות שמטרתה לקדם עולם טוב יותר במעגלים מתרחבים – מגיבור העל עצמו ותוכו פנימה, אחר כך הקהילה שלו ובסוף העולם כולו.
שאלתי אותה אם היא נהנתה במצעד, והיא ענתה שהיא עקפה את המצעד "כי כל ההפגנות הזועמות האלו ממש לא נכונות" ושמבחינתה המצעד היה "מלא אנרגיות שליליות".
משכתי בכתפיים והלכתי משם, אבל המשכתי לחשוב על התגובה שלה. אולי המצעד הענק עשה אותי אופטימית, או שאני מאמינה ביכולתם של גיבורי על לפחות להקשיב ולהשתמש בשכל וברגש שלהם; כך או כך החלטתי לחזור לפלאפל ולדבר איתה, לנסות להסביר לה למה אני ועוד הרבה אנשים כועסים ולמה זה לגיטימי לכעוס.
ניסיתי לספר לה איך לפני שנה, בדיוק בזמן המצעד, בנאדם, מישהו שאני מכירה, שאני מיודדת עם משפחתו, הפגין כמה מטרים מביתו בתוך הכפר שלו ו…
ואז היא עצרה אותי: "אני לא רוצה לשמוע" "… אבל… א" "אני לא רוצה לשמוע, וזו חוצפה מצידך לספר לי בכוח דברים שסתם לא קשורים לחיים שלי" "אלו כן החיים שלך, זו המדינה שלך, זה הצבא שלך" "אבל זה ממש לא מעניין אותי, תפסיקי."
ואז עשיתי משהו שלא תיכננתי לעשות, והטחתי על השולחן את הצילום של פרצופו המרוסק של מוסטפה תמימי –
"שיהיה לך בתאבון". והלכתי. זה היה דבר רע ואלים לעשות, כמו לתת את צילום הזוועה הזה לילדה קטנה.
היפים בעלי מודעות רוחנית מפותחת כמו הבחורה הזו שומרים על תודעתם מכל משמר – לא כועסים, חושבים רק חיובי, מחפשים בכל מקום רק את האור ודוחקים את החושך רחוק מהם. נפשה של אותה היפית הייתה בודאי הדבר הטהור והמצוחצח ביותר באותה פלאפלייה נקייה ממילא.
עד אותו רגע לא הבנתי איך המושג "יפת נפש" הפך לדבר של גנאי, אבל עכשיו אני מתחילה להבין: יפת נפש היא מי שמרחפת מעלינו כמלאך, לא נגועה בשנאה שלנו כי החיים שלה מוגנים מספיק. אני שונאת אותה כי הנפש שלה יפה בזמן ששלי פצועה. ועדיין עלי לזכור שגם אני עלולה להיות יפת נפש, ושהתבוססות בזיעה ובדם של אחרים לא תנקה אותי מהתנשאות ואטימות. אני מתפללת לאלוהים היהודי – אל נוקם ונוטר, אל הזעם: תן לי את הכוח לחיות בעולם הקשה שבראת, בתוכו ולא מעליו."

 

***

מרחב אוטונומי ארעי שמכניס את הרוח לתוך הפוליטי. מחאת 2011.

מרחב אוטונומי ארעי שמכניס את הרוח לתוך הפוליטי. מחאת האוהלים של קיץ 2011.

הסיפור של מיכל מתאר לטעמי היטב מתח שמתקיים לעיתים בין העיסוק בפוליטיקה לפוליטיקה של התודעה. שניהם הכרחיים, אך לעיתים קרובות נדמה שהם סותרים זה את זה. ומדוע בעצם? על פניו לא חייב להתקיים ניגוד בין הרצון לקדם את הצדק בעולם לבין הרצון בהגשמה רוחנית, אלא שכשממקדים את המבט מתגלה בין השניים סתירה בסיסית וקשה ליישוב.

הדחף הפוליטי הוא מיסודו דחף לתיקונו של עוול כלשהו, ותמיד יש עוול, ולכן הפוליטיקה היא תמיד הכרחית. הפוליטיקה הינה הדרישה המוצדקת והחיונית לצדק, דין ודיין. אלא שהדחף החשוב הזה טומן בחובו דרדר מטריד: הרצון לתקן את העוול דורש מן האדם למקד את תודעתו בעוול, וההתמקדות בעוול ממלאת את האדם, באופן מובן למדי, בחימה, זעם ותחושות שליליות אחרות, ובכך הוא מעולל עוול לעצמו, ולעיתים גם לאחר.

כאן נכנסת הרוחניות. היא יכולה לתקן את כל זה, היא מלמדת אותנו להעריך את מה שיפה וטוב בחיים האלה, להתרכז במה שחיובי במקום במה ששלילי.[1] הבעיה כאן היא שבמצוקתם נוכח הזוועה שבעולם אנשים רוחניים נוטים לעיתים לעשות לעצמם חיים קלים באמצעות הדחקת המציאות הפוליטית.

ההמנעות מהשדה הפוליטי, האופיינית לחלק ניכר מהשיח הרוחני הישראלי בן זמננו, מבקשת לשמר מרחב המגונן ומבודד משדה התודעה הלא פשוט שקיים במקום זה. היא גורסת שהחשפות לרעש ולסבל שמפומפמים ללא הרף במדיה אינם תורמים לדבר מלבד זיהומה של התודעה ברעלנים. באמצעות המנעות מחשיפה והשתתפות בשיח הפוליטי, שיח רוחני מסוג זה מבקש לבסס אוטונומיה שבמסגרתה יוכלו אנשים להיות מאושרים, מה שיאפשר להם, כך גורסת התורה, להפוך לסוכני שינוי בטרנספורמציה שתתחיל מלמטה, מהזרקת אהבה, חמלה ונדיבות לתוך המציאות הקרובה והיומיומית.

מנקודת השקפה זו, האדם הינו חלק ממבנה יקומי שבמסגרתו כל נפש היא פנינה המשקפת את אלו המקיפות אותה – התעלות התודעה האישית מהווה השראה המסייעת למבנה כולו להתרומם. לכל אדם יש אחריות לעצמו ולאחר לטפח את נפשו כמו גן חמד, על מנת להפיץ דרכה אור, שמחה ואהבה. מסיבה זו האקטואליה אינה יכולה למצוא מקום בתודעה. התודעה העסוקה בטיפוסה במעלה הסולם הקוסמי אינה יכולה להרשות לעצמה להתפס לכעס, לתסכול, לשנאה חלילה ולשאר "האנרגיות השליליות" שהעיסוק בפוליטיקה מעורר תדירות. וזה עוד בלי לדבר על הבעיה המהותית שיש ברוח ההבל והשקר הכללית האופפת את אמצעי תקשורת ההמונים, ובאופן שבו אמצעי המדיה מהווים אופיום להמונים המאפשר בריחה מהמציאות של כאן ועכשיו.

הפרדיגמה הא-פוליטית של הרוח מסייעת לה להמנע מרעלנים תודעתיים ולהתעלות אבל עולה במחיר החנקת המעורבות הפוליטית והפיכה לשותפים דוממים של עוולות הסדר הקיים. גם כאן, כמו בכל דיון אינטרנטי טוב, מקרה הקיצון הוא השואה, והשאלה: האם הייתם יכולים להקדיש עצמכם להתמקדות רוחנית ולפרוש מן העולם לבועה שלכם בידיעה שמתחוללת סביבכם שואה נוראית שיתכן שיש באפשרותכם לעשות דבר כדי למונעה? האין בכך עיוות נורא של הרוח?

מקרה הקיצון ההפוך הוא זה של הפעיל הפוליטי שמרשה למצעד העוולות שמתרחש בעולם סביבו להשתלט על חייו עד כדי כך שאין ביכולתו יכול לחוש את הקסם שבשקיעה, פרח או חיוך. העובדה שמתחוללות על גבי הכוכב אנספור זוועות ועוולות מדי שעה ורגע לא עומדת להשתנות בקרוב – אבל אם היא מובילה לדרישה אבסולוטית לזכור בכל רגע ורגע את הזוועות האלה התוצאה היא א-הדוניות קיצונית, המנעות מוחלטת מהנאה לנוכח הזוועה. במקרים רבים, אצל הפעיל מעונה הנפש, מעורבת פה גם תחושת אשמה מסוימת על הפריבילגיה שמאפשרת לנו לשמוח בזמן שאחרים סובלים. הבעיה בתפיסה זו היא שבאופן דומה לזה בו תפיסה רוחנית טהרנית מוחקת את העוול, כך מוחקת תפיסה פוליטית טהרנית את הנשגב והיפה. זהו עוול שלא לאהוב את העולם הזה, שכן האהבה לעולם היא הדבר היחיד שמעניק משמעות לכל הסבל הנוראי שיש בו. אנשים שנמנעים מהנאה בגלל שבמקום אחר סובלים אינם מתקנים בזה את העולם, הם רק מוסיפים עוד סבל לעולם. אם היו נמנעים כולם מהנאה ושמחה בשל גודלו ועוצמו של הסבל, היה זה זוכה לנצחונו הסופי. לכן התיקון האמיתי הוא לשמוח באופן פראי ועמוק ומהלב ולשתף את אחיך ואחיותיך בשמחה.

 

***

הרוחניות ותיקון העולם הן הזכות הבסיסית והתביעה הבסיסית. הזכות לצמצם את הסבל האישי והתביעה להפסיק את הסבל של כל הישויות. רוחניות שאין בה תיקון עולם דינה לשתף פעולה עם הרוע בעולם. פוליטיקה שאינה מותירה מקום להנאה ושמחה תמימה חותרת תחת עצם הטעם שבמאבק ותחת המאבק עצמו. כשמפתחים אותן עד לקיצוניות התפיסה הרוחנית-מתבדלת והתפיסה הפוליטית האנטי-דתית מופרכות באותה מידה.

אסור לנו להניח לרצון שלנו להתעלות בדרכה של הרוח, השמחה והאהבה להסיט את עינינו מהזוועות הנוראיות המתרחשות בעולמנו מדי יום ומדי שעה. בה בשעה, אל לנו להניח לרצון לתקן את הזוועות הללו למנוע מאיתנו לראות את היופי המופלא והמושלם הגלום בעולמנו: לאהוב כאילו אין עוולות ולהתקומם כלפי העוולות מבלי לשכוח את האהבה והאחדות שבכל, זוהי התורה כולה על רגל אחת, אך הו כמה מכשולים ישנם בדרך.

אחת החוויות שמסמלות עבורי יותר מכל את ההתנגשות בין המימד הרוחני לבין המימד הפוליטי בחיי הפרטיים היא החוויה של כניסה לאתרי החדשות באינטרנט לאחר חזרה ממסע של עבודה רוחנית. אחרי מסע פנימי כזה, המלווה בתקופה של ניתוק מאמצעי התקשורת, הנפש חשה התעלות של חופש, שמחה ואהבה. החזרה לסביבת החיים היומיומית על אתגריה הינה לא טריויאלית מטבעה אבל נדמה שאין רגע שמגלם את נקודת השבר עבורי כמו הרגע שבו אני פותח בקריאת החדשות והמאמרים בעיתון. תוך מספר דקות של קריאה בידיעות, שטף השליליות הפורץ מהמסך גורם לנשימה שלי להעצר וגודש אותי בתחושות כעס, תסכול וייאוש – כל מה שניסיתי להרפות ממנו.

הקריאה באתרי החדשות מציבה עבורי את הדוגמה הקוטבית ביותר לסתירה בין המודעות הפוליטית והמודעות הרוחנית. החדשות מרוכזות בכל מה שרע, בניגוד לרוחניות שמבקשת לסייע לאדם להתרכז בטוב. עמודי החדשות עוסקים בפילוג, בהנגדה של הדעה אחת בדעה שניה, וזאת לעומת הרוחניות שמבקשת לאחד את הניגודים. בעוד שהרוחניות מבקש לעורר באדם את הכרת התודה והאמונה, הרי שהחדשות מטפחות בנו לרוב בעיקר תודעת עוול, כעס ותסכול. במקום שהרוחניות מצביעה על היופי הטבוע בכל, החדשות מלמדות אותנו על העוול הטבוע בכל.

הבעיה, אגב, היא לא רק במסר. הבעיה היא לא פחות במדיום שמשאיר את הגולש בהוויתו הבודדת והאנונימית. את האנונימיות חסרת הפנים והישע הזה מגלם בצורה האכזרית ביותר מוסד הטוקבקים הגדוש במשתמשים אנונימיים המגדפים זה את זה בגועליות ושהדבר היחיד הגדול מהארסיות שבדיונם הוא עקרותו.

לא פלא שהיפים נרתעים כל כך מצריכת חדשות. בפילדלפיה פגשתי את פאבל, חבר פולני שמטייל כדרך חיים. כשהסביר לי למה הוא נמנע מלהתעדכן בחדשות בטלויזיה או ברשת אמר שהחדשות ממלאות את החברה שלנו בכעס, סבל ופחד. בטלוויזיה מדווחים על האדם היחיד שנרצח או נאנס באותו יום במקום על הרבים האחרים ששמחו, אהבו, תרגלו נדיבות או עשו מעשים טובים. החדשות, טען פאבל, גורמות לנו לחשוש מאנשים אחרים ולחוש אליהם טינה – הן מונעות מאיתנו להפתח לעולם. חשבו כמה זעם ושנאה החדשות מעוררות אצלנו בחזרה חסרת הקץ על חוסר הצדק או העוולה שמעוללים בהן ללא הרף קבוצה או מגזר זה או אחר בחברה, ובתמונה שהן מציירות של חברה גסה ומושחתת. התוצאה התדירה מדי של צפיה מרובה בחדשות היא אובדן האמונה בחברה שלנו – "הכל כסף" "הכל פוליטיקה" "כולם נבלות". אם אדם רוצה להחשף לעולם, טען פאבל, הוא צריך לפגוש אנשים אחרים באופן בלתי אמצעי במקום להסתמך על המדיה שמסלפת ומרחיקה אותנו מבני האדם האחרים.

פאבל צדק במידה רבה. התעדכנות בחדשות הינה עקרה ומתסכלת כל עוד היא נחותה בדרגתה לפעולה פוליטית אקטיבית. כל עוד עיקר העיסוק שלנו במציאות הפוליטית הוא עיסוק פסיבי המרוכז בספיגת תודעת העוולות הקיימות במקום בתיקונן, אנחנו גורמים לעצמנו נזק רב יותר משאנחנו מתקנים בעולם. אם אנשים היו משקיעים בתיקון העולם רבע מהזמן שהם משקיעים בעיסוק בעוולות הנעשות בו, היה העולם כבר במצב טוב לעין ערוך. בעשיה הפוליטית יש את הפוטנציאל לפגישה עם האחר, לגישור ותיקון. גם כשהיא מלווה באתגרים יש בכוחה להוות מנוע לחיבור רוחני אל הנדיבות, החמלה והאהבה שניתן לבטא בה. היא יכולה להפוך אותנו לאנשים טובים יותר ואת העולם למקום טוב יותר. התשובה אם כן נעוצה בעשיה, אבל רק בעשיה הנעשית מתוך ראיה רוחנית וכוללת. כאשר זו אינה נעשית בצורה זו, עשיה פוליטית תוביל לעיתים קרובות שוב לרגשות כמו כעס, תסכול וייאוש. באופן זה היא תוביל גם לחסימות במערכת הגופנפש כולה ובפגיעה ביכולת לחוש שמחה, אהבה, חמלה, נדיבות או תקווה.

 

***

תיקון עולם כשילוב של פעילות רוחנית ופעילות הגשמית. טיך נאת האן.

תיקון עולם כשילוב של פעילות רוחנית ופעילות הגשמית. טיך נאת האן.

תנועות השמאל הפוליטיות בעולם אופיינו היסטורית בטינה כלפי הממסד הדתי ואף כלפי המימד הדתי, באופן המגולם בתיאורו של מרקס את הדת כאופיום להמונים. הדת, המפייסת את בני האדם עם המציאות החברתית, המציעה להם תפיסת עולם מנחמת ומונעת מהם להתמרד, נתפסה כאויבתה של אידאולוגיה שביקשה להעיר את האדם למציאות חייו ההיסטורית על העוולות הגלומות בה.

ניתן להבין את השורשים ההיסטורים ואף המהותיים של עוינות הפוליטיקה למימד הדתי. עם זאת נדמה שהעוינות הזו מנכרת לעיתים קרובות פעילים פוליטיים מהקהל אליו הם מעוניינים לפנות, על ידי כך שהיא מנכרת אותם מעצמם. עשיה פוליטית נבחנת בראש ובראשונה באופן שבו אנחנו חיים את חיינו ומתקנים את העולם סביבנו בחיי היום יום שלנו. מי שנוהג בזולת מתוך תודעה של אהבה ונדיבות עושה פעולה פוליטית ראשונה במעלה.

אחד הדברים המשמחים במחאת קיץ 2011 היה האופנים בהם היו שזורים בה החומר והתודעה. במאמרו המבריק "Occupy Psychedelics" כתב ידידי בעז יניב על האופן שבו המחאה הביאה ליצירתו מרחב אוטונמי ארעי (TAZ) ברחוב הישראלי, מרחב שבמסגרתו יכלה לשגשג סוג של תקשורת נדיבה ובלתי אמצעית מהסוג המוכר למבקרי מסיבות טבע או פסטיבלים טרנספורמטיביים בסגנון הברנינג מן. המחאה הזו שכללה אוהלים של אנרכיסטים לצד אוהלים שהוקדשו למדיטציה, תפילה או מעגלי תופים כללה בתוכה מסר פוליטי שנגע קודם כל לא דווקא לפוליטיקה של הראש, אלא לפוליטיקה של הלב והדמות של דפני ליף ייצגה זאת יותר מכל אחת אחרת. דפני ליף לא הציגה בשום שלב בדרך משנה פוליטית סדורה. מה שהיא כן הציגה היה לב ענק ומלא באהבה ואמונה. דפני פעלה בשדה הפוליטי בצורה שמאנית, מייצרת שינוי בתודעה באמצעות שילוב של תפילה ופעולה פוליטית.

את התפיסה של חיבור של הרוחניות והעשיה הפוליטית לפעולה אחת אינטגרלית ניתן למצוא במושג "תיקון עולם" שמאחד בתוכו פעילות רוחנית (בתפילה למשל) עם פעולה ישירה במציאות עצמה. תיקון עולם המכיל הבטים רוחניים וגשמיים השלובים זה בזה ניתן למצוא בתנועות דתיות שחרטו על דגלן את אידאל ההגנה והסיוע לחלש כמו רבנים לזכויות אדם, תנועת הכשרות החברתית או תנועות השמאל הנוצרי והשמאל האוונגלי; ניתן לזהות אותן בדמויות כגון הרב אברהם יהושע השל והכומר מרטין לותר קינג, שהיו שותפים בולטים בתנועת זכויות האזרח של שנות השישים, בדמותו של מהטמא גנדי, או בדמותם של מורים רוחניים בני זמננו כמו טיך נהאת האן וסטיבן פולדר שפעילותם משלבת דרך רוחנית עם פעילות אקטיביסטית מסורה עבור שלום ותמיכה בקהילות ואוכלוסיות מוחלשות. מידע נוסף ומאיר עיניים על אישים ותנועות הפועלות לשילוב אינטגרטיבי של מודעות רוחנית ופוליטית ניתן למצוא בבלוג "דהרמה מעורבת חברתית", שכותרת המשנה שלו, הלקוחה משבועת הבודהיסטווה, קוראת "הברואים הם רבים מספור – אני נשבעת לשחרר את כולם".

 

 

***

אין פתרון קל לסוגיית הסתירה שבין רוחניות לעיסוק בפוליטיקה. העיסוק באחד מאיים תמיד לפגוע בעיסוק בשני, אבל נדמה שאסור לנו לוותר על אף אחד מהשניים. הפתרון, אם לסכם בקצרה את הדברים שנאמרו כאן עד כה, צריך לבוא בצורה של עשיה אקטיבית ומעוררת תקווה במקום צריכה פסיבית של מדיה מייאשת. יותר מכך, עליו להציג דרך אינטגרטיבית שתשלב בין הידע שבראש לאהבה שבלב, בין יכולת אבחנה חדה ליכולת לראות מעבר להבדלים שעל פני השטח ולאחד את הניגודים. לדרך הרוחנית-אקטיביסטית לאפשר לתודעה לעמוד נוכחת מול העוולות הקיימות ובו בזמן לאפשר לגוף להעמיק בנשימה, לא להניח לו להתכווץ לתוך השליליות המאכלת של העוולות. הדרך הזו היא מאתגרת יותר, כי קשה יותר לשמור על תודעה צלולה, בהירה ואוהבת כשנתקלים בעוולות, סבל ושנאה; זו רק סיבה נוספת להיותה כר נהדר לעבודה רוחנית מעמיקה ולעשיה פוליטית מופלאה.

 

אחרית דבר, יולי 2015

חלפה כשנה מאז שהדברים הללו התפרסמו במגזין כביש אחד. אני עדיין מתחבט ונאבק בקושי הפנימי שלי לשלב בין המודעות לדברים שמתרחשים בישראל ובעולם, לבין היכולת שלא להכנע לכאב ולכעס, ולאפשר מקום לחמלה, צמיחה ואהבה. במסגרת מסע שעברתי לאחרונה האזנתי למיסה בסי במול של יוהאן סבסטיאן באך האלוהי. באך שהתייתם בילדותו ושמגיל צעיר נספגה בו החשדנות כלפי עולם אכזר ושרירותי; עולם שמתוך מעמקיו שירת את האל ביצירתו המוזיקלית רווית הכמיהה וההדר. המוזיקה של באך, המשורר את תהילת האל מתוך עולם מלא עוולות וחוסר צדק, רלבנטית ביותר לעידן שלנו על כל מוראותיו, הרגשתי כעת.

זה היה שבוע מזעזע עבורי. צפיתי במהלכו בסרט על The Internet's Own Boy על ארון שוורץ זצ"ל, ובסרט Citizen Four על אדווארד סנואדן ותוכנית המעקב של ה-NSA והם העציבו וערערו אותי עד היסוד. ותוך כדי שאני חוזה במקהלות של באך שרות ברקיע זמירותיהן על עולם מלא הוד ספוג בסבל, חזיתי בסופר-אימפוזיציה בתלאות ובעוולות המתרחשות על פני האדמה. מאוחר יותר אחזתי בגיטרה ושרתי משך זמן ארוך, וראיתי את כל העוולות הללו לנגד עיני, אבל מתוך המצב המיוחד שבו נמצאתי גם חשתי את השמחה האדירה להיות בעולם הזה ולהיות מסוגל להאבק מתוכו, ולעשות בתוכו, ולהתפלל בתוכו. והרגשתי שהייחוד הזה יקר מכל, ושאני אסיר תודה עבורו. והנה כמה דברים שכתבתי באותו לילה.

"זה תמיד היה ככה. התפקיד שלהם היה מאז ומעולם לשלוט, לרצוח, לחמוס, לגזול ולהעביר חוקים אכזריים ואנחנו התפקיד שלנו זה למחות ולקרוא לשינוי וגם להיות בעצמנו השינוי: לחגוג, לעוף על החיים, לחיות בשמחה ולהנות ולאהוב את החיים למרות כל הדברים הנוראיים שיש בהם, ולהגיד כן גדול לעולם הזה למרות כל הדברים שהם מחוללים ולדעת שהם זה אנחנו, וחלק מאיתנו, ושזו עבודה אינסופית של הטהרות להטהר מזה וכדאי שתאהב אותה כי אחרת אנחנו עוד נסבול הרבה.

מצד אחד יש את כל הסבל בעולם וזה נורא וזה מייאש. ואז יש לשים לצד הסבל הזה תפילה, ואז פתאום זה משהו אחר, משהו שאפשר לחיות בו ולהאמין."

 

 

[1] ברי לי לחלוטין כי יש סוגים שונים של רוחניות, שבמקרים רבים אין עניינם דווקא העצמת השמחה, האהבה או רגש התודה בנפשו של אדם. במאמר זה אני מתרכז במאפיין זה של החיפוש הרוחני שהוא לדעתי חוט השני העובר דרך הרוב המכריע של השיטות הרוחניות הנפוצות בעידננו.

ביקורת וראיון על הספר נטופיה, עם י.ג. לוימור (הישות המשותפת של יסמין לוי וגל מור)

קצת מאוחר לביקורת על הספר נטופיה. ככלות הכל הספר התפרסם לפני כשנה בערך, והקרקס הנודד של שיח התרבות כבר נע לו הלאה למחוזות חדשים. ובכל זאת, מכיוון שאני מאמין בצורך לטפח את העכשיו הארוך, ובכך שלתרבות יש אורך חיים עמוק ורחב יותר מזה שמתירים לה מוספי הסופ"ש, אולי יש גם יתרון מסוים במועד הפרסום המאוחר של הביקורת והראיון האלו.

על הספר נטופיה של יסמין לוי וגל מור שמעתי כבר כשיצא. למעשה אפילו הזדמן לי לעשות ביקור קצרצר במסיבת ההשקה שלו איזה ערב תל-אביבי קריר בחורף שעבר. הספר משך את תשומת לבי  מכמה סיבות. הראשונה היא שלא מתפרסמת בארץ הרבה ספרות מדע בדיוני, לפחות לא כזו שזוכה לחשיפה מהסוג לה זכה נטופיה (למרות שכן מתפרסמת יותר ספרות מד"ב ממה שנהוג לחשוב, כפי שאפשר לגלות מהסקירה המקיפה והמעניינת הזו של אלי אשד הבלתי נלאה). הסיבה השניה הייתה הנחת המוצא של הספר. כפי שנכתב על גב הספר נטופיה:

"בעולם העתידי שעליו מסופר בספר נטופיה, כל פנטזיה נהפכת למציאות תלת מימדית. האנשים המשתמשים ברשת המחשבות יכולים לבקר בכל מקום בעולם, להחיות מחדש זכרונות, לשתף רגשות מבלי לומר מילה ולהתאים את המציאות לטעמם האישי. הם יכולים לתזמן את השקיעות והזריחות, לברוא בעיני רוחם צמחייה טרופית צבעונית לאורך כביש מדברי ולהפוך קול צורמני לקול פעמונים. אם ירצו יוכלו אף להעלים מהסביבה אנשים ועצמים שהיו מעדיפים לא לראות. נשמע כמו עולם מושלם? ובכן, מסתבר שהנוחות האולטימטיבית הזו מוגשת בצירוף תג מחיר מצמרר."

netopia1

כמי שהרהר לא מעט על האפשרויות האוטופיות של עולם מהסוג שהפסקה מתארת, וגם על המגבלות התיאורטיות שלו (כאן תמצאו מאמר ישן וטכנואופטימי ברובו שנכתב ב-2007, בימי השיא של העולם הוירטואלי סקנד לייף, ושכותרתו "עולמות וירטואלים – הארץ המובטחת?") הנושא ריתק אותי מיד. ככלות הכל, יש לי היסטוריה אישית ארוכה של רצון להתעלות מעל הגוף והמציאות החומרית באמצעות טכנולוגיה. הרצון להתנשא מעל הגופני והחומרי אמנם זוכה כיום לתיוג גובר כ"התכחשות לגוף" במסגרת תגובת הבקלאש שלה זוכה תנועת הסינגולריות ושמבקש להחזיר את משקל הכובד אל הגוף, הכאן, העכשיו והמציאות הממשית – עם זאת, על אף כל הסכנות שבוירטואליזציה והביקורת עליה, ולמרות שסופיות וארעיות הגוף והתודעה זוכים כיום בחוגים אינטלקטואלים מסוימים ליחס אוהד מהסוג שלא זכור כמותו, כעוגן אחרון בעולם שהולך ומאבד מיציבותו, הרי שאין טעם להעמיד פנים שהאנושות עומדת להשליך אל הפח בקרוב את מגמת הוירטואליזציה של החיים.

 מכיוון שהאופציה הוירטואלית האוטופיסטית כל כך מפתה אותי עניין אותי לראות אותה קורמת עור וגידים במסגרתו של עולם בדיוני, וגם לראות מה הכשלים שיפגמו אותה במסגרת עולם כזה. מהבחינה הזו נטופיה אכזבה אבל גם קיימה. הדיסטופיה שבוקעת מתוך האוטופיה הוירטואלית הרשתית של נטופיה היא דיסטופיה שנובעת מפעילויות פושעות שנעשות במסגרת הרשת, לא מתכונות אינהרנטיות של הרשת עצמה, ולכן אכזבה. ומצד שני, לאורך כל הדרך הספר גם מציג את הבנאליזציה והריקנות התודעתית והפסיכולוגית שנוצרת באוטופיה וירטואלית, לפחות מהסוג שמתוארת בנטופיה, ומהבחינה הזו הספר קיים עבורי את ההבטחה.

כמו הסדרה מראה שחורה (שיצאה כשהספר נטופיה היה כבר בשלביו האחרונים), נטופיה מציג את המציאות הדיגיטלית בת זמננו על סטרואידים. הוא עושה זאת במסגרת של שורה של סיפורים קצרים המתארים את האופן בו המציאות הוירטואלית מעצבת את חייהם של דמויות שונות בעולם זה. סיפורים אלו מתחברים בסיכומו של דבר לקשת עלילתית שמתארת את השתלטות העולם הוירטואלי על עולם ממשי שהולך ונדחק לשוליים. תוך כדי כך נוגעים לוי וגל בשורה של נושאים ושאלות שמרחפות מעל המציאות הוירטואלית הנרקמת סביבנו כמו הדרוויניזם שעומד בבסיס שלטון האלגוריתמים המדרגים שמנהלים אתרים כמו גוגל, פייסבוק ואמזון, והשאלה איך נראה עולם שבו ההגיון האלגוריתמי המייעל נלקח אל הקצה; מקומו המעורער של הפרט במציאות רשתית המבוססת על אידאולוגיה ניאו-ליברלית, תכליתנית, מופרטת ומפורדת; האיום שבקולקטיביזציה של התודעה הגלובלית; וגם כמובן, הסכנות והבעייתיות שבהענקת המפתחות לשערי המציאות שלנו לחברות מסחריות.

בסופו של דבר נטופיה הוא מותחן אפקטיבי למדי, אבל לא זו הסיבה לקרוא אותו, אלא הדמיון העשיר שמאפיין את הכתיבה של לוי ומור. נטופיה מלא במגוון רעיונות מקוריים, יצירתיים ומרתקים על האופן שטכנולוגיות עתידניות של סינתוז מציאות וממשקי מח-מחשב יכולות להתגשם בקונטקסט של החברה הצרכנית, והאופן שבו טכנולוגיות כאלו עשויות לסלף את חיי הנפש ולרוקן את חיי האנוש מתוכן. למרות שהעולם הבדיוני של נטופיה סובל בנקודות מסוימות  מחוסר עקביות, כפי שהצביעו למשל בבלוג תודעה כוזבת, הרי שבסופו של דבר הוא יוצר תמונה ספקולטיבית שלמה, משכנעת ומטרידה של חברה אנושית בסביבה וירטואלית, והוא תוספת נכבדה, ראויה וחשובה למדף המצומצם אך המתרחב של המד"ב העברי.

netopia2

יסמין לוי וגל מור

והנה כמה שאלות ששלחתי בסיום הקריאה לי.ג. לוימור, הישות הכותבת המשותפת של יסמין לוי וגל מור, על נטופיה, תהליך הכתיבה שלו, מה שיש בו ומה שאין בו.

עידו: לא ציינתם שנה מסוימת שבה הספר מתרחש, ומופיעה בו ערבוביה רבגונית למדי של המצאות טכנולוגיות שחלקן עשויות להמצא מעבר לפינה וחלקן כנראה לא יתגשמו בעתיד הנראה לאין (מכוניות מעופפות או אסטרונאוט שנוחת על צדק, למשל). האם ביקשתם לשמור גם על קשר לתחזיות טכנולוגיות הנוכחיות ועד כמה הן היו נוכחות בתהליך הכתיבה? הספר נקרא כמו כתב אזהרה מעולם שמעבר לפינה, אבל האם הוא אכן מעבר לפינה או שמדובר בעיקר בתרגיל היפותטי על עולם בדיוני ובלתי מושג טכנולוגית? עד כמה לדעתכם התפתחויות מהסוג שאתם מתארים הן אפשריות ועד כמה זה עקרוני עבור המסר שמעביר הספר? כתבת בעבר (גל) שנטופיה למעשה כבר נוכחת כאן. באיזה אופן היא נוכחת כבר כאן וחלק מהמציאות שלנו?

י.ג. לוימור: בכוונה לא ציינו שנה כדי שלא יבואו אחר כך וינזפו בנו. לתת שנה זה עניין מחייב מדי. מה גם שקשה באמת לדעת מתי מה שנראה לנו שיקרה באמת יקרה. הטכנולוגיות מבוססות על מה שמתפתח כבר היום. מאז שכתבנו את הספר נתקלנו כל פעם בכתבה שמספרת על משהו ממה שכתבנו שבדרך לפיתוח, אפילו הנאו קאר. היה לנו חשוב לכתוב על המצאות שיכולות להתקיים מבחינה טכנית ופחות להצהיר מתי זה יהיה. לא רצינו להמציא משה מופרך. יש ביסוס לדברים, אפילו לרשת המחשבות יש ביסוס מחקרי שאנשים יכולים לתקשר מוחית ממדינות שונות. מה שכן נוכח כבר כאן זו התחושה שרשת חברתית היא בעצם כלכלית והניכור שניתן לחוש אם נפלטים ממערכת וירטואלית. הבדידות העוטפת את האנשים המחוברים והיכולת של הטכנולוגיה להרוס חיים או לבנות אותם.

עידו: יש בספר לא מעט עיסוק בפערים בן דוריים בין דור הורים שמחובר עדיין לערכים של עולם ישן ("ערכי הפרט הישן" למשל) ומתקשה להתרגל למציאות ההיפר-טכנולוגית שמשנה את העולם לבין צאצאיהם הצעירים שמבקשים להקים עולם חדש אלגוריתמי ומוכוון יעילות. האם זה משהו שאתה מכירים מהבית או מסיפורים של חברים? האם שאלות של טכנולוגיה והמקום שצריך להיות לה אצל ילדים ומתבגרים מעסיקות אתכם ומה עמדתכם בנושא?

י.ג. לוימור: אבא שלי למשל לא רוצה או צריך סמפרטפון חדש ולא מבין למה העיניים שלי נצנצו כשהחזקתי גלקסי 5 חדש. ברור לי שהרבה מבוגרים חוששים או לא צריכים את מה שהפך עבורנו לצורך מתמיד. דור ה-ז בכלל מחובר יותר מאיתנו כך שהם שולטים בטכנולוגיה אפילו יותר. רציתי להמחיש את הניכור של הורים אומללים אלה מול הפיתוחים הללו ולהדגיש קרע, גם אם לא ממש במודעות מוחלטת. גם ניתן להזדהות עם קני, אבין של דון ליטל שלא רוצה להוציא מכספו ברשת ולבסוף, משלם על כך מחיר. יש באנשים הללו משהו אמיתי ורמז לכך שאולי הקידמה אינה באמת קידמה והעולם הישן הוא איפשהו, טהור יותר. מה שכן, ביום יום אין זה באמת מעסיק אותי.

עידו: היזמים הטכנולוגיים שמניעים את העלילה של נטופיה (כריסטוף וסולי, למשל) הינם זכרים צעירים, אאוטסיידרים ומנותקים רגשית שמעצבים מחדש את העולם בהתאם לקשיי התקשורת האישיים שלהם ורעיונות קיצונים על האופן שיש לארגן מחדש את החברה כדי שתתאים לערכיהם. על מי מבוססות הדמויות הללו? האם זהו קו מנחה של יזמים בעולם הדיגיטלי לדעתכם? האם הממציאים של עולם התקשורת החדש הם אנשים שסבלו בעולם הישן מבעיות תקשורת עמוקות? יש לא מעט עיסוק באידאולוגיה של היעילות בספר (עבורי זה נקרא קצת כמו טיילוריזם לעידן הצרכנות הדיגיטילי). האם העיסוק באדאולוגיה של יעילות הוא משהו בדיוני או שאתם רואים אידאליזם מהסוג שמפגין כריסטוף באלגוריתמיזציה של המציאות כפי שמובילות אותה היום חברות כגון גוגל, אמזון ופייסבוק?

י.ג. לוימור: הדמויות לא מבוססות על אף אחד אבל אוכל לספר כשהשחקן פיליפ סימור הופמן מת משהו בי מת כי מעבר לכך שהוא שחקן אדיר קיוויתי שיגלם את סולי גריי והיה עוד אדם שבא ואמר לי שהוא חייב לגלם אותו. לא דמיינתי מישהו ספציפי כשכתבתי עליהם. אם נראה בהם גיקים אז ניתן לאפיין גיקים כאנשים שלפעמים טיפה מנותקים מהסביבה, היו אאוטסיידרים, חיו בבועה שלהם וכריסטוף באמת מנותק מעם. הוא תמיד חש מורם מכולם. סולי יותר רגשי מכריסטוף. הממציאים של עולם התקשורת החדש אינם בהכרח אנשים שסבלו בעולם הישן אלא אנשים מוכשרים מאוד שמזהים צורך ומגשרים עליו. הם יודעים שטכנולוגיה נועדה לייעל תהליכים, גם פשוטים לכאורה. הם אנשים שמבינים מה מפעיל אחרים ומספקים את הצורך הזה. טכנולוגיה טובה היא פשוטה לתפעול. האידיאולוגיה של כריסטוף נראית לי מאוד ריאליסטית בהתאם למציאות בה הם חיים. מי לא היה רוצה להעלים את הגורמים המעכבים בחיים? אני מודה שהאידיאולוגיה של כריסטוף קצת "נאצית" במידה מסויימת בכך שתורת האלגוריתם שלו מקדמת את מי שהוא רוצה ומדחיקה מחוץ לחברה את אלה שלא. בעיניו הוא הופך את החברה ל"טהורה ונקייה" יותר. החברות שציינת עדיין לא בעלות כוח כמו של כריסטוף, שמחליט גורלות בפועל על סמך שיתופיות ברשת "מיינדז". בניגוד לגוגל, אמזון ופייסבוק, כאן אם אינך מיישר קו אתה הופך לנברמיינד שזה הרבה יותר גרוע מלהיות רק ב"הייד" בפייסבוק. אנחנו כבר היום רואים אלגוריתמיזציה של החיים, וכפי שיש פייג'ראנק ואדג'ראנק, סביר להניח שיהיה מדד יעילות כללי לחיים של בן אדם כדי לדעת עד כמה הוא רלוונטי לאחרים ולעולם.

עידו: יש בספר לא מעט ביקורת על זרם תרבותי שמשלב בין טכנואוטפיזם לבין תובנות עידן חדש, ושמתגלם באופן הברור ביותר בדמותו של רובין נייס, או בדברים של סולי, שמבטיח לגולשי רשת מיינדז עולם חדש שבו "מחשבה יוצרת מציאות" (אחת הססמאות השגורות ביותר של העידן החדש). מהספר משתמע שאנשים נוטים לתלות תקוות בטכנולוגיה שתעביר אותם מהפכה תודעתית ורוחנית אבל שהתוצאה בסופו של דבר היא דווקא קונפורמיות, חוסר כנות, שטחיות תסכול וקנאה. מי ומה עמד לנגד עיניכם כשכתבתם על התנועה הזו של טכנואוטופיזם דיגיטלי ניו-אייג'י ודביק? מי מקדם את האג'נדה הזו בימינו ומה המאפיינים שלה? מה הצדדים השליליים שמסתיר הטכנואוטפיזם עידן חדש הזה, אם כן והאם יש לו גם צדדים חיוביים?

י.ג. לוימור: דמותו של רובין נייס מבוססת בהחלט על כל הז'אנר המקושקש וניו אייג'י הזה שמשגשג בימינו והפך לבדיחה. נכון, יש כמה אנשים שבאמת ניתן ללמוד מהם דבר או שניים אבל מצחיק איך סופרים מחרטטים משהו בסגנון של "גורלך בידך", מזיזים לך את הגבינה ועושים קופה כאילו מי ישמע מה גילו לעולם. ברשתות החברתיות קראתי לא מעט פוסטים מעפנים של "אור ואהבה", סיסמאות חלולות שזכו ללא מעט לייקים והם בהחלט השפיעו על דמותו. קמו מיליוני אנשים שעושים הון בלדקלם מנטרות עלובות וחסרות תוכן. מכאן שרובין מייצג את ההצלחה האדירה למרות שספריו רדודים ואפילו הוא נבוך מזה. במקרה רובין איפשהו מודע לעצמו והוא ההפך ממה שהוא מייצג כלפי חוץ אבל בחיינו ישנם אנשים גרועים ממנו – אלה שבאמת מאמינים לבולשיט שהם מוכרים. אין צדדים חיוביים בלספר לאנשים קלישאות שלא יעזרו להם באמת. אלא אם אתה נורא רוצה להתעשר.

עידו: בשנים האחרונים אפשר לשמוע יותר ויותר טכנואוטופיסטים לשעבר יוצאים באזהרות מההשפעות ההרסניות שיש לרשת על האדם והחברה (למשל ז'ארון לאניר ודאגלס ראשקוף). האם גם אתם כאנשי רשת עברתם תהליך התפכחות מהרשת? אם כן, כיצד הוא מתיישב עם הפעילות שלכם באתר חורים ברשת והתכנים שהוא מקדם? האם אתם חשים שניות בעבודה שלכם כאנשי רשת שתורמים לקידום תכנים ויראלים ולטיפוח הצרכנים ובו בזמן רואים את הבעייתיות שבעולם המרושת והצרכני. בביקורת על נטופיה בבלוג תודעה כוזבת נטען שבסיפור של רובין נייס נטען לשמוע את הזעקה המשותפת של הכותבים "על האופן שבו הם עצמם משתעבדים, מרצון לכאורה, לאישיות המקוונת שלהם, לצורך לספק עוד ועוד תוכן, להקרין איזו אופטימיות קיומית מתמדת." מה תגובתכם על הדברים?

י.ג. לוימור: אין ממה להתפכח באמת. ב"חורים ברשת" רק עלו מספר הגולשים ולולא פייסבוק לא היינו איפה שאנחנו היום. אי אפשר להסתכל על מציאות במובנים של שחור ולבן. לעתים רחוקות דבר הוא כולו טוב או כולו רע. אנחנו נהנים לספק תכנים ויראליים ברשת ואנחנו כותבים על מה שהלהיב אותנו באמת אין לנו בעיה לקדם מותגים וחברות כל עוד זה קורה באופן מעניין ושיש תוכן טוב שעומד בזכות עצמו ושקיפות מול הקהילה. התכנים שלנו רחבים ואנחנו לא מוגבלים לשום דבר. נכתוב על כל מה שיראה לנו מעניין, מצחיק, מרגש וחשוב. גם אין לי בעיה גורפת עם העולם הצרכני שאני חלק ממנו ונהנית ממוצריו. אבל אין זה אומר שאיני מודעת לדיכאון שהעולם הצרכני גם יוצר, לתסכול לתחושת ה"זה אף פעם לא מספיק", המבחר שלא נגמר, האופציות המרובות והמירוץ לעבר סיפוק מטריאליסטי שלא מגיע. ב"תודעה כוזבת" הוא אכן עמד בשמו ואיכזב באמת כשקבע זאת כי מה לעשות, לא חשבנו על עצמנו בכלל כשכתבנו על רובין. הפוסטים שלנו בוול ובאתר רחוקים מרחק שנות אור מכל ה"אור ואהבה". ראיתי את עצמי, אם כבר, קצת בכריסטוף. לא ברור לי מה האישיות המכוונת שלנו אבל לא באנו לרשת כדי לדכא אנשים. ועדיין, היו לנו גם לא מעט פוסטים עצובים ואפילו מרסקים באתר. פשוט מצאנו גם אלמנט מעורר השראה בסיפור. למשל, העלינו פוסט מרסק על צילומים של הורים עם התינוק המת שלהם. זה עצוב ביותר אבל התמונות מדהימות ונוגעות.

עידו: האם נטופיה היא כתב אזהרה? אם כן, ממה בדיוק היא מזהירה? מהטכנולוגיה עצמה או מהאופן שבה אנחנו מאמצים אותן? האם ניתן לראות אופן שבו הטכנולוגיות והרעיונות שמופיעים בספר יאומצו בצורה מטיבה או שהן כוללות בתוכן את האסון? אם יש אפשרות כזו, מה תהיה הדרך להבטיח שכך יהיה הדבר?

י.ג. לוימור: אם יש אזהרה, היא מפני האמונה העיוורת בפוליטיקה של הטכנולוגיה, חוסר ההבנה, למשל, שאתה נחשף לתכנים מסוימים בניוזפיד רק מפני שפייסבוק רוצה שתיחשף לתכנים כאלה ולא אחרים. אם היא תרצה להציג לך רק תכנים בנושא גלידה, למשל, היא תוכל, ואין ספק שזה יוביל לעליה במכירות הגלידה. הטכנולוגיה היא אובייקטיבית. אלה האנשים המפעילים אותה שמהם צריך להיזהר. הספר מזהיר אותנו מהאנשים שנהיה: קרים יותר, מרוחקים יותר, מנותקים רגשית יותר ויותר. כבר היום אנשים הפסיקו להביט בעיני השני כשהם מדברים כי הפרצוף שלהם תקוע במסך הסמפרטפון או האייפד. הוא מזהיר אותנו מפני המניפולציות שהטכנולוגיה תאפשר, שיכולות לבנות או להרוס אדם. הדמויות הן קורבנות הטכנולוגיה אבל אין זה אומר שהטכנולוגיה לא צריכה להתקיים. פשוט הפכנו בדרך לאנשים המכורים לסלפי, לייקים וצפיות ואם זה ימשיך ככה, כל זכר לימים בהם שיחקנו קלפים, קפצנו חבל, נפגשנו סתם לדבר עוד יעלם. אני פסימיסטית קצת מטבעי ומאמינה שהיכן שקיימים בני אדם, קיים רוע, הונאה, נוכלות, שקר, קנאה ושאר תכונות שתמיד יצוצו בכל פלטפורמה. לצערי, אי אפשר להבטיח דבר. אבל אשאל את כריסטוף מה דעתו.

עידו: אפשר לקרוא בספר הדים ללא מעט יצירות מד"ב. מ-1984 ועולם חדש מופלא ועד ויליאם גיבסון ומראה שחורה (שיצאה במקביל לספר ושקרובה לו ברוחה מבחינות רבות). עד כמה אתם חובבי מד"ב גם כקוראים? מי כותבי המד"ב החביבים עליכם ומי לקחתם איתכם לכתיבה של נטופיה?

י.ג. לוימור: נגעת בדיוק מה שקוראים אחרים אמרו לנו על הספר ואני רואה בכך מחמאה גדולה. ללא ספק, 1984 הייתה השראה, גם האקסלי, וצפינו ב"מראה שחורה" רק כשכבר שלחנו את הספר להוצאה. הספר שהשפיע עלי היה "המוות והפינגווין" והוא אינו מדע בדיוני אלא ספר אדיר עם הומור שחור וסאטירה. האיש שם מגדל פינגווין מתוק באמבטיה וכל האווירה חורפית וקרה. משהו מזה ליווה אותי בכתיבה. גם המיזנטרופיות הבאה לידי ביטוי בכתיבה של מישל וולבק השפיעה קצת על עיצוב דמותו של רובין נייס. איני קוראת ספרים כמו שאני צופה בסדרות וסרטים ובוהה באינספור צילומים יפים מבלוגים. אני אדם יותר ויזואלי וזה השפיע על הראייה האסתטית בספר.

עידו: איך כותבים ספר בשניים? האם אחד מכם היה אחראי על הרעיונות והשניה על הכתיבה עצמה? מתחלקים חצי חצי בפרקים? במשפטים? אחד כותב והשני מציץ מעבר לגב?

י.ג. לוימור: ישבנו קבוע על עלילת כל פרק בנפרד ואחר כך אני הלכתי לכתוב את הפרק. העברתי אותו לגל והוא הוסיף, ערך, שידרג. הוא החזיר לי והחזרתי לו שוב וכך בעצם התקדמנו מפרק לפרק עם לו"ז מאוד יסודי. היינו יעילים כמו שכריסטוף היה מעריך.

מהפכה בקולנוע: חלק ב' – מהפכה ושברה: על תנועת הגרילה

לחלקו הראשון של המאמר

סוף שנות השישים הייתה אחת התקופות המפכחות והכואבות בהיסטוריה האמריקאית. התקוות האוטופיסטיות של העשור שחלף התנפצו זו אחר זו על חופה המכוער של המציאות ומנהיגי השמאל ותרבות הנגד הוצאו מהמשחק זה אחר זה בנסיבות מסתוריות או מוזרות: רוברט קנדי, אחיו של ג'ון קנדי, ואולי המועמד המרגש ביותר בפוליטיקה האמריקאית של המאה ה-20, מי שזכה לכינוי "מועמד הילדים" בשל תמיכתם של ההיפים בו, ושזכה בבחירות המקדימות בקליפורניה, נרצח על ידי פלסטיני שביקש למחות על מלחמת ששת הימים. מרטין לותר קינג נרצח בטנסי בגיל 39, שלוש שנים לאחר הרצחו של מלקולם איקס. מנהיגי הפנתרים השחורים בובי האטון ופרד המפטון נהרגו על ידי המשטרה, במה שלדעת רבים היו חלק מתוכנית ממשלתית לרסק את הנהגת הפנתרים. זו אינה תיאוריית קונספירציה הזויה. ב-1971, נחשפה על ידי פעילי שמאל שפרצו למשרדי ה-FBI, תוכנית סודית של ה-FBI בשם COINTELPRO שפעלה החל מ-1956 במטרה לסלק מהמפה הפוליטית גורמים הנחשבים על ידי הממשל האמריקאי "חתרניים". COINTELPRO שמה על הכוונת את תנועת זכויות האזרח האמריקאית, תנועות שמאל, תנועות שחורות ושלל תנועות פרוגרסיביות אחרות. מפעילי התוכנית לא בחלו באמצעים על מנת להתנכל לתנועוות פוליטיות שלא מצאו חן ביניהן: על ידי שתילת ראיות, זיוף מידע, הטרדה שיטתית וגם התנקשויות פוליטיות.

מאות אלפי פעילי שמאל אמריקאים היו על הכוונת. Cointelpro.

חצי מיליון אזרחים אמריקאים היו נתונים בתקופה זו תחת מעקב, ביניהם רבים מהפעילים כנגד המלחמה (מרטין לותר קינג, למשל) וחברי קבוצות אחרות. ג'יי אדגר הובר, ראש ה-FBI, הנחה את סוכניו לתקוף את הפעילים הפוליטיים בנקודת התורפה שלהם, לנצל כל הזדמנות על מנת לתפוס אותם בכל עבירה, לדוגמה עבירות סמים זניחות, ולהביא למאסרם. ג'ון סינקלייר, ראש מפלגת הפנתרים הלבנים במישיגן, נדון לתשע וחצי שנות מאסר על כך שהעביר שני ג'וינטים לשוטר חשאי; לי אוטיס ג'ונסון, פעיל שחור נגד המלחמה, נדון לשלושים שנות מאסר על כך שחלק ג'וינט עם שוטר חשאי; ואנרכיסט שחור בשם מרטין סוסטרה, שהמשטרה שתלה סמים בחנות הספרים שלו, נכלא לשש שנים עד ששוחרר בהתערבות ארגון אמנסטי. ה-FBI הפעיל את סוכניו גם בניסיון להפליל אנשי תרבות המזוהים עם תרבות הנגד, כמו אלן גינסברג וג'ון לנון, ועקב בקפידה אחר ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין וכוכבי רוק אחרים שרבים מהם נתבעו על עבירות סמים. שלושת הגיבורים הללו של שנות השישים, סיימו את חייהם ב-1970 ומותם סימל את סוף של תקופה, כמו פסטיבל אלמונט, התשובה של החוף המערבי לוודסטוק, שהתדרדר לאורגיית אלימות, או הרצח של שרון טייט על ידי כנופיית ה-LSD של צ'רלס מנסון ב-1969.

המלחמה בויאטנם רק הלכה והחריפה, גובה את חייהם של מליוני ויאטנמים, ואת מקום השפע הכלכלי של שנות השישים, שהוליד פנטזיות על חברה מבוססת יצירתיות שלא יהיה בה עוד צורך בעבודה, החליף משבר כלכלי עמוק. התקוות האסטרומשיחיות של תוכנית החלל של נסתיימו באסון אפולו 13, והתודעה צנחה חזרה מהגלאקסיה לכוכב במשבר נפט, ולאנספור תרחישים אפוקליפטים על עתידה של האנושות. אמריקה הייתה בטריפ רע. את האקלים התרבותי הקודר של השנים 70 עד 74 ניתן לגלות ברבות מיצירות התקופה, בין השאר למשל למשל באלבום What’s Going On של מארווין גיי (1971), בסרט המד"ב הדיסטופי Soylent Green (1973) או ברומן "סורק אפלה" (1977) מאת פיליפ ק. דיק.

אם הסרטים בחלק הראשון של המאמר התמקדו באדרנלין ובסרוטונין של שלביה הראשונים של המהפכה, הסרטים הללו מספרים את סיפור ניכורה, התפוררותה ורקבונה: סיפור תבוסתה של המהפכה. אלו סיפורים על מחתרות הירואיות שהוקמו בסוף שנות השישים במטרה לצאת למלחמה כוללת כנגד הממסד המערבי ולהכריע אותו, על מנת להקים חברה חדשה מהפכנית וטובה יותר, אלא שהוכרעו בעצמן ככל שהעשור נמשך וככל שהתגברה הרוח התרבותית שנשבה נגדן.

חברי המחתרות הללו היו ברובם סטודנטים שבאו מקרב האליטה הצעירה של התרבות ושבשלב כלשהו בסוף שנות השישים החלו לחוש ניכור מהמערכת שאותה ייעדו אותם להוביל. הסטודנטים הללו, השמנה וסולתה של החברה המערבית, החלו לחוש הזדהות גוברת עם המעמדות המדוכאים ועם גורלו של העולם השלישי. הייתה זו כנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה שקבוצת אליטה פיתחה מודעות עמוקה לסבלם של ההמונים המדוכאים בארצה ובעמים אחרים מסביב לעולם.

בנסיון שלהם להפוך מילדי שמנת לבנים ומפונקים למהפכנים של ממש, הצעירים הללו חשו צורך ליצור הפרדה ברורה בין האני המהפכני שלהם לבין הסמלים והערכים של החברה בה גדלו. בדרך הם נקטו בפעולות קיצוניות שלעיתים קשה היה להפריד בין הצד המהפכני שבהן, לבין הצד בהן שהיווה לא יותר מניסיון לענות על הצורך שחשו חברי אותן הקבוצות ליצור חייץ ביניהם לבין החברה השנואה והרקע האליטיסיטי שממנו באו. פעולות מרחיקות לכת כאלו לא היו מכוונות תמיד כנגד הכוחות המדכאים אלא גם כלפי התודעה שנדרשה להתנתק מהתכנות הבורגני ולהפוך לתודעה מהפכנית אמיתית באמצעות תהליך בחינה עצמית (Self Critic) מזוכיסטי כמעט שמזכיר את ההלקאות העצמיות של נזירי ימי הביניים במטרה להפוך למאמינים אמיתיים. במקרים מסוימים, שהמובהקים בהם ארעו אצל הצבא האדום הגרמני והצבא האדום היפני, הגיעה האלימות הזו המופנית כלפי פנים במסווה של "בחינה עצמית", כלפי האני הבורגני, לדרגה של פגיעות בנפש.

בעוד האקלים התרבותי ממשיך להשתנות, בעת שהסולידריות של 68 הולכת והופכת לזכרון רחוק, בזמן שחבריהם מתבגרים ומתחילים להקים משפחות ושסדר עולמי חדש, מנוכר ונשלט על ידי תאגידים הולך ונבנה, נדרשו גם המחתרות הללו לחשבון נפש. חלק מחברי התנועות הללו מצאו דרכם אל הכלא, חלק סרבו להכנע עד הסוף המר, אחרים הפכו ללא יותר מטרוריסטים חסרי עוגן אידאולוגי ואחרים נאלצו לעבור שלב ארוך וכואב של קבלת המצב החדש, וויתור על הפאתוס המהפכני וכניעה לתכתיבי המציאות. הסיפור של המחתרות הללו הוא בעיני אחד הסיפורים העצובים, המרגשים והמפכחים ביותר.

מחתרת מזג האוויר (Weather Underground-  (2002

“Freaks are revolutionaries and revolutionaries are freaks. If you want to find us, this is where we are. In every tribe, commune, dormitory, farmhouse, barracks and townhouse where kids are making love, smoking dope and loading guns” (מחתרת מזג האוויר, 1970)

יש רגע אחד בסרט הזה שכבש את הלב שלי. הגיבורה, רדיקלית למודת קרבות משנות השישים, אזרחית אמריקאית שהרהיבה עוז להכריז מלחמה על ארצות הברית ולהצטרף לארגון הגרילה הצפון-אמריקאי הבולט ביותר של שנות השישים והשבעים, פוסעת איזה יום באמצע שנות השבעים ברחוב ומרגישה לפתע אבודה וזרה. שנים עברו מאז שירדה למחתרת, המלחמה בויאטנם, הסיבה המקורית להצטרפותה למחתרת מזג האוויר, כבר תמה, היא לא ראתה את משפחתה ואת חבריה מזה שנים, והיא חיה בבידוד מהחברה בתוך כרך מנוכר. הרגע הזה הוא בעיני אחד הייצוגים החריפים והיפים ביותר של המשבר שעבר השמאל הרדיקלי באמצע שנות השבעים, כשהחל להיות ברור שהמהפכה של שנות השישים נכשלה סופית, שכוחות הממסד ניצחו, כשהקומונות התחילו להתפרק, נזקי הסמים יצאו אל האור, הקפיטליזם חשף את שיניו וכל מה שנשאר זה להעביר עוד כמה שנים באפס ציפיות ואז לצאת  לרקוד דיסקו, לראות את סטאר-וורז בקולנוע ורייגן כבר הופה מעבר לפינה. The Empire Strikes Back.

"מחתרת מזג האוויר" הוא סרט תיעודי מצוין שמספר את הסיפור של מחתרת מזג האוויר, האגף רדיקלי שהתפצל ב-1969 מה-Students for Democratic Society (SDS), אחד מארגוני השמאל החשובים ביותר של סוף שנות השישים, והעז להכריז מלחמה על ממשלת ארה"ב.

הסיפור של "מחתרת מזג האוויר", תנועה ששמה הושאל מהשורה המפורסמת של דילן You don’t need a weatherman to know where the wind blows, הוא בעיני, מסיבות שונות, הסיפור המעניין והמורכב ביותר בין הסיפורים של כל תנועות הגרילה וההתנגדות של שנות השישים. זה גם הסיפור שהכי קל לצופה בן זמננו להזדהות איתו. ראשית כי פעילי המחתרת מעולם לא פגעו בחיי אדם ולמעשה הקפידו תמיד לפוצץ את הפצצות שלהם בלילה משרדים ריקים או להודיע מראש על הטמנתן; שנית משום שהיו פחות דוגמטיים, ניהיליסטים ומיליטריסטים ויותר מוכווני שינוי חברתי חיובי מפעילי שאר המחתרות; שלישית משום שהיה בהם משהו שנותר אנושי לכל אורך הדרך; ולבסוף משום שהסיטואציה שמתוכה הגיחה המחתרת היא הדומה ביותר, בהשוואה לשאר הסרטים שמוזכרים כאן, למצב שבו נמצא בימינו השמאל הרדיקלי הישראלי.

בסוף שנות השישים, בתקופה בה הרגה ארה"ב אלפי ורבבות אזרחים ויאטנמים מדי חודש, התגברה בתוך השמאל הרדיקלי האמריקאי תחושה שעצרות וצעדות השלום, לא משנות דבר, ושאין ברירה אלא לנקוט בפעולה רדיקלית שתמשוך את הקרקע מתחת לכללי המשחק המקובלים. או כפי שאמרה זאת אז ברנדין דוהרן, עורכת דין בעברה שהפכה למנהיגה המפורסמת ביותר של המחתרת: "אי אפשר להיות מחויבים לאי-אלימות מתוך החברה האלימה ביותר בהיסטוריה".

תהליך ההקצנה של המחתרת היה קשור באופן עמוק לרדיפת הפנתרים השחורים, שמחתרת מזג האוויר, כמו רבים בשמאל הרדיקלי האמריקאי, חשה אליהם זיקה עמוקה. כמו להרבה אמריקאים לבנים בשנות השישים (וכמו רבים מאנשי שמאל הישראלי בימינו), חשו חברי המחתרת אכולי אשמה על אי יכולתם להתנתק מהרקע שלהם במעמד המדכא ולהפוך למיעוט. עבור המהפכנים הלבנים של שנות השישים, שביקשו להתנתק מהרקע הבורגני שממנו באו, הייתה המיליטנטיות השחורה של הפנתרים מקור השראה. כך נוצר הקשר בין שתי התנועות, שהוביל את הפנתרים להכריז כי לא כל הלבנים הם אויבים וכי חברי מחתרת מזג האוויר הם אחים למאבק.

אלא שבניגוד לסטודנטים הלבנים, זכו הפנתרים השחורים ליחס קשוח הרבה יותר הממסד האמריקאי. בעוד שהדבר הגרוע ביותר שקרה לפעילי שמאל לבנים היה מעצר או מאסר, הרי שהמנהיגים הפוליטיים של הפנתרים השחורים החלו למצוא את מותם זה אחר זה בנסיבות לא ברורות. בדצמבר 1969, לאחר הרצח הברוטאלי של פרד המפטון, מנהיג צעיר ועתיר כריזמה של הפנתרים השחורים, בידי המשטרה האמריקאית, התחושה הייתה שפניה האמיתיים של אמריקה נחשפו, ומה שנחשף היה משטר טוטליטארי המעמיד פנים של דמוקרטיה כל עוד הדברים מתנהלים לרוחו, אבל נחוש לרצוח ולהרוג ברגע הראשון שבו הוא חש איום אמיתי על הלגיטימציה שלו.

"בנקודה הזו" כותב חברת המחתרת מארק ראד בזכרונות שלו "כבר לא היה אמריקנים תמימים, לפחות לא בין הלבנים. הם שחקו כולם תפקיד בזוועות של ויאטנם, ולו רק באמצעות הבורות הפאסיבית, ההסכמה שבשתיקה ואימוץ מקומם המועדף. כולם אשמים. כל האמריקנים היו מטרות לגיטימיות למתקפה. רצינו שהארץ הזו תטעם ולו מעט ממה שהיא מאכילה את שאר העולם. בדיוק כמו האמריקאים הפאסיביים שלהם בזנו, קיבלתי בהכנעה את הלוגיקה המעוותת הזו. לא רק שהייתי מוכן לקחת סיכונים ולשאת בתוצאות, אלא, חשוב מכך, הוצפתי כולי בשנאה. אצרתי בתוכי את השנאה כאות המציין עליונות מוסרית."

זה היה הרגע שבו הכריזה המחתרת מלחמה על מדינת ארה"ב והחלה בסדרה של פעולות חבלה נגד מוסדות ממשלה ובנקים שסחפו אחרים בארה"ב והיו לחלק מגל של מאות פעולות חבלה שבוצעו על ידי פעילי שמאל נגד המשטר האמריקאי בתחילת שנות השבעים. הפעולות של המחתרת כוונו פחות על מנת לגרום הרס ויותר להיות תגובה סמלית, פגיעה בסמלי הכח של המשטר וביכולתו להדחיק את חוסר הצדק. הן נערכו תמיד כתגובה מנומקת לפעילויות של הממשלה: בנקמה על רצח פרד המפטון, כנקמה על מעשי טבח בויאטנם, לציון יום השנה ה-11 של המהפכה בקובה ועוד.

קל להסחף ברומנטיקה של המחתרת ותנועות הגרילה של שנות השבעים. לתנועות הללו היו לא רק רעיונות נשגבים, אלא גם את הסטיילינג הנכון: בטקסטים, בכרזות המהפכניות ובלבוש שפרטו באופן מופלא על הרגישויות של האסתטיקה המהפכנית. לעומת הנכונות שלנו כצופים, במיוחד ממרחק הזמן, להסחף עם הרעיונות והסנטימנטים של חלק מתנועות הגרילה הללו, ניצבת הביקורת הנחרצת שמשמיע טוד גיטלין, ממנהיגי השמאל החדש בארה"ב של שנות השישים, ומבקר נחרץ של "מחתרת מזג האוויר" שאומר בסרט: "הדבר שצריך לשים לב אליו, הוא שאנשי המחתרת הביאו את עצמם לנקודה שבו היו מוכנים להפוך לרוצחי המונים. הם הגיעו למסקנה שאליה הגיעו כל הרוצחים הגדולים: היטלר, סטאלין או מאו:  שיש להם פרויקט גדול לשינוי וטיהור העולם, ושלמען הפרויקט הזה ניתן להקריב את חייהם של בני אדם רגילים. הם הצטרפו למסורת הזו."

עשור של חיים במחתרת. חברי מחתרת מזג האוויר.

הביקורת של גיטלין היא ביקורת נוקבת שניתן להשית על כל המחתרות של שנות השישים, אלא שהמחתרת כאמור היא דווקא דוגמא נדירה לארגון שלא התדרדר לאלימות לשם אלימות, שהיה מחויב לביקורת עצמית אמיתית, שהשקיע גם במסרים קונסטרוקטיבים (את העלון הראשון של מגזין המחתרת ניתן לקרוא כאן) ושחבריו השתלבו לאחר חזרתם לחברה ביוזמות חברתיות. (רוב חברי המחתרת שוחררו במהרה לאחר שיצאו מהמחתרת מכיוון שבמשפטים נגדם התברר שהמשטרה ביצעה הפרות בוטות של החוק במהלך המצוד אחריהם). זאת גם כנראה הסיבה שזה הארגון היחיד שהסרטים שנעשו עליו נעשו מנקודת מבט אוהדת ברובה.

ואני מתאר לעצמי שאם היו אנשי המחתרת מבקשים לענות לגיטלין, התשובה נמצאת בדברים של ביל איירס בסרט אנדרגראונד, "אני חושב שטעות נפוצה היא לחשוב שאלימות היא בחירה פוליטית. אלימות קיימת במצבים חברתיים מסוימים וזו לא שאלה של לבחור להיות אלים או לא להיות אלים" ובדברים של קת'י בודין: "לא לפעול, לא לעשות כלום, או לא לעשות כל מה שאתה יכול, זה אלים בדיוק כמו לעשות כל מה שאתה יכול."

אנדגרגראונד (Underground –  (1975

סרט שמצלם את המראיינים. Underground.

אמיל דה אנטוניו היה סוג של מייק מור של שנות השבעים. הוא ביים סדרה של סרטים פוליטיים בעלי גוון מהפכני כמו In the year of the pig (1969) (סרט אנטי-ויאטנם שהיה מועמד לאוסקר) ו-Millhouse (1971) (פורטרט של הנשיא השנוא ניקסון). ב-1975 יצר דה אנטוניו יחד עם האקסל וקסלר, במאי הסרט Medium Cool (עליו כתבתי בפוסט הקודם), את אנדרגראונד, סרט שנועד לאפשר ל"מחתרת מזג האוויר" לדבר מתוך מקום מחבוא ולהעביר את המסר שלה לציבור האמריקאי.

אנדרגראונד הוא סרט תעמולה מהפכני של ממש. הוא מתאר קבוצת גרילה שהכריזה מלחמה על ממשלת ארה"ב, ומבקש לשכנע את הצופים בצדקת הדרך המהפכנית תוך כדי שימוש בקטעי ארכיון של צ'ה גווארה, קסטרו, מלקולם איקס, הפנתרים השחורים ומגוון סמלים אחרים של המהפכה.

 מה שהופך את הסרט הזה למרתק עוד יותר, הוא דווקא העובדה שהוא סדוק כל כך, וטעון בתובנות העצובות שמאפיינות את שלבי הקיום האחרונים של המחתרת. בתקופה שהסרט צולם הצייטגייסט כבר השתנה, כשלון המהפכה של שנות השישים כבר היה בולט והמחתרת הייתה ארגון זניח בדרכו אל חוסר הרלבנטיות. כשהחברים במחתרת מזג האוויר מנסים להסביר בסרט הזה למה הם מאמינים שהמהפכה קרובה ושאנחנו רק בתחילתה נדמה שהם מנסים לשכנע לא רק את הצופים אלא גם את עצמם.

גם הסגנון של הסרט הינו בלתי שגרתי לגמרי. מאחר שלא ניתן היה לחשוף את פניהם של חברי המחתרת, הם מצולמים מהגב. במקום לראות את המרואיינים אנחנו רואים רוב הזמן את המראיינים שמקשיבים לדבריהם.

חברי המחתרת, שבשלב זה של קיומה של המחתרת חיו במידור מרוחק ואנונימי זה מזה, קובצו לשם הפקת הסרט לשלושה ימי צילומים מרוכזים. הסרט חושף את אי הנוחות שהם חשים ביחס לתהליך ההסרטה וגם מציג אותם בסוג של חשבון נפש, שהופך את הקבוצה הזו לאנושית יותר משאר הקבוצות שבהם אני עוסק כאן. קשה לדמיין את קארלוס או חברי קבוצת באדר מאיינהוף המקורית למשל מנהלים חשבון נפש. הם היו דוגמטיים מדי בעמדותיהם. חברי מחתרת מזג האוויר, לעומת זאת, מדברים על הקשיים שבחיי המחתרת, וגם על החרטה שלהם על כך שמיהרו מדי בתחילת הדרך לאמץ סמלים מיליטנטים. כמו שאומר בסרט ביל איירס "עליך להיות מיליטנטי, אבל אסור לך להיות מיליטריסטי".

בשלבים מסוימים נדמה שהסרט הוא סוג של תרפיית-ריאליטי למהפכנים. אולי ההחיכוכים הכואבים ביותר בין הקולנוענים למחתרת הם בשאלה, שם מה מצולם הסרט הזה? בעוד שהמחתרת רוצה לעשות סרט שישנה את העולם, הקולנוענים, כמו עיתונאים טובים, רוצים להתמקד בפנים המרגשים של הסיפור האנושי. הפשרה, שנוגעת עמוק במסרים ובאסתטיקה של המהפכה, חושפת את צידה האנושי, אנושי מדי, והיא כואבת, וכואב לצפות בה גם 35 שנה אחרי.

באדר-מיינהוף קומפלקס  (Baader Meinhof Complex  –  (2008

באדר-מיינהוף קומפלקס של אולי אדל הוא ההיפוך הגמור של אנדגראונד. זהו הסרט הספקטקולרי ביותר שנעשה על מהפכות שנות השישים וגם לא במקרה היחיד מבין סרטי המחתרות שהגיע לטקס האוסקר, כמועמד לפרס הסרט הזר הטוב ביותר של 2008.

הרבה אנשים שונאים את הסרט הזה. משפחות הקורבנות גינו אותו כמסולף ומשפיל, אנשי שמאל רדיקלי האשימו אותו בשיטוח האידאולוגיה שמאחורי "סיעת הצבא האדום", וחבר שלי אורי האשים אותו בכך במניפולטיביות, חוסר אופי וסוף מייגע.

ובכל זאת בעיני באדר-מיינהוף הוא סרט מדהים. גם בגלל הסיפור של כנופיית באדר-מיינהוף, "סיעת הצבא האדום" שעשתה בגרמניה גדול יותר ורצחני יותר, את מה שעשתה בארה"ב מחתרת מזג האוויר, והמשיכה עם זה עד 1998 – אבל גם, ובעיקר, משום שאדל הצליח בסרט הזה ליצור את הייצוגים והדימויים  הקולנועים המרהיבים, העוצמתיים והסוחפים ביותר שנוצרו עד כה למהפכה. גם בגלל שאדל הוא במאי מוכשר, וגם מהסיבה הפרוזאית שתקציב ההפקה שלו היה גבוה משמעותית מזה של כל הסרטים האחרים.

חובבי אוונגארד מושבעים כמו אורי בטח יגידו בזה הרגע שזה בכלל לא מעניין, וחלקם (אבל לא אורי) יבוזו לי על אהבתי לספקטקל. אבל ספקטקל, או לפחות סוגים מסוימים של ספקטקל, זוכים אצלי להערכה.

מהרגע הראשון של הסרט, שמתחיל בעימות אלים בין משמר השאה האיראני המבקר בגרמניה לבין תומכי שמאל רדיקלי המפגינים נגד השאה ביוני 1967 – הסרט הזה מהפנט ביכולת שלו ליצור זיקוק מושלם של האסתטיקה המהפכנית ולהפוך אותה למוצר קולנועי מלוטש ומרהיב.

אני לא אכנס כאן לסיפור של גרמניה בשנות השישים, המרד של הדור הגרמני של 68 וכנופיית באדר-מאיינהוף שמי שהגתה והובילה אותה הייתה בכלל אנסלן גודרון, נכדה של נכדה של הפילוסוף הגרמני הגל, שהעיתונות שמטה את שמה מהכינוי שהעניק למחתרת. המאמר הזה עובר כבר ככה את גבול ה-8,000 מילה.אבל הנה קליפ עכשווי של תומכי "סיעת הצבא האדום" הגרמנית, עם דגש מיוחד על שחרור פלסטין והרבה אסתטיקה מהפכנית.

(Guerilla: The Taking of Petty Hearst (2004

גרילה בסוואהילית. צבא השחרור הסימביוטי.

מבין שלל ארגוני הגרילה/טרור של שנות השבעים, הסיפור של צבא השחרור הסימביוטי (Symbionese Liberation Army) הוא ההזוי ביותר, הצבעוני ביותר ובעל הזיקה העזה ביותר לתרבות הפופ.

צבא השחרור הסימביוטי הוקם ב-1973, על רקע האקלים התרבותי שיצרה המלחמה בויאטנם, אבל לאחר שזו כבר נסתיימה. בשלב זה, אחרי 7 שנות שלטונו של ריצ'רד ניקסון, אחד הנשיאים השנואים בתולדות ארה"ב ומי שהפך בשורות השמאל לסמל בקנה מידה כמעט תיאולוגי של כוחות אפלים ודמוניים (ב'ואליס' של פיליפ ק. דיק, ניקסון הוא לא פחות מסמל לשלטונו של השטן על פני האדמה), המאבק כבר לא נגע בדרישה ספציפית זו או אחרת, הוא נגע בתחושת ניכור כללית שהרגישו רבים מהצעירים בארה"ב כלפי התרבות שבתוכה גדלו. תרבות שלתפיסתם הייתה מבוססת על רצח המוני, מערכות טכנולוגיות לשליטה בתודעת ההמון, ושקרים בקנה מידה חסר תקדים.

צבא השחרור הסימביוטי הוקם על ידי קבוצה של סטודנטים רדיקליים מברקלי שהחליטו שהגיע הזמן לנקוט צעדים ממשיים כנגד החיה ולשחרר את ההמונים משלטונה של "אמריקה הפשיסטית". שמו של צבא השחרור הסימביוטי התייחס לשאיפת הקבוצה לחסל את "החרק הפשיסטי שיונק את חיי האומה"  וליצור קיום סימביוטי ואוטופי שבו כל חלקי האומה תורמים זה לזה. שבע הראשים של נחש הקוברה שהופיע בסמל של הארגון סימלו את שבע הערכים המרכזיים של הארגון, שהופיעו בשמם הסוואהילי.

ה-SLA ביצע כל מיני פעולות במהלך שנות קיומו הקצר, אבל הפעולה שהפכה אותו לשם מוכר ברחבי העולם כולו הייתה חטיפתה של פטרישיה הרסט, נכדתו בת ה-19 של וויליאם רנדולף הרסט, איל העיתונות האגדי שעל דמותו מבוסס על פי השמועה הסרט "האזרח קיין". בהודעה ששחרר ה-SLA לאחר חטיפתה של הרסט הודיע הארגון כי "רנדולף הרסט הוא יושב הראש של אימפריית המדיה הפשיסטית של קואופרטיב הרסט שהוא מוסד התעמולה הגדול ביותר של הדיקטטורה הצבאית של מדינת התאגידים המחומשים שתחת שלטונה אנו חיים בזמנים אלו".

ה-SLA קיוו לקבל תמורת הרסט שניים מחברי הארגון שנעצרו זמן קצר קודם לכן, אבל לאחר שתקווה זו נכזבה, החליטו למנף את הרסט לצורך מבצע רובין הודי בקנה מידה ארצי. הם דרשו מאביה העשיר כקורח של הרסט לארגן חלוקת מזון המונית לעניים שתערך ב-16 רובעים שונים ברחבי ארה"ב, שלוש פעמים בשבוע למשך ארבע שבועות רצופים ולא, יהרגו את ביתו. הרסט נאלץ לציית, וחלוקת המזון האדירה (4,000 מתנדבים מחוגי השמאל סייעו בחלוקה, שהשווי הכללי של המזון שחולק בה הגיע למליוני דולרים) הוציאה לרחוב המון של רעבים וחשפה את מימדי העוני בארה"ב.

יורשת צעירה ועשירה שהפכה לסמל הגרילה המהפכנית. פטי הרסט.

אבל התפנית המוזרה ביותר בעלילה, זו שהציתה את הדמיון של מליונים ברחבי ארה"ב, התחוללה כאשר החליפה לפתע פטרישיה הרסט, החטופה הצעירה, את הצדדים. בהודעה מוקלטת שנתפרסמה כחודשיים לאחר חטיפתה, היא הודיעה להוריה שהם חזירים קפיטליסטים, מסרה לארוס שלה שלא אכפת לה אם לא תראה אותו יותר, הצהירה על רומן חדש ובעל מימדים קוסמיים עם אחד ממנהיגי המהפכה, והצהירה בפני האומה לאומה כי שמה הוא מעתה הוא "טניה", על שם חברתו למאבק של צ'ה גווארה. זמן קצר מאוחר יותר צולמה הרסט, כעת טניה, כשהיא משתתפת בשוד מזוין של בנק, חמושה בתת מקלע וחובשת ברט מהפכני.

אין צורך לומר שהמהפך של הרסט הכה בתדהמה את ארה"ב כולה. היה זה כאילו ערקה יורשת העצר של הצאר הרוסי לשורות הבולשביקים והודיעה על רומן סוער עם ולדימיר לנין. משפחת הרסט סרבה להאמין והודיעה שהיא ממשיכה לראות בפטי שלהם קורבן של חטיפה. ציבור הסטודנטים לעומת זאת נשא כרזות המודיעות "אנחנו אוהבים אותך טניה" והכריז על הפיכתה לגיבורת העם.

טניה נותרה במחתרת במשך שנתיים כמעט, במשך מה שהיה אחד המצודים המתוקשרים בהיסטוריה האמריקאית ושכלל את קרב היריות החי הראשון בהיסטוריה של הטלוויזיה. לאחר שנתפסה לבסוף ב-1975, התנערה הרסט במשפט שנערך לה מכל ההצהרות הלוחמניות שהפיקה בתקופתה המהפכנית וטענה כי נפלה קורבן לסוג מתוחכם של שליטה בתודעה ולסינדרום שטוקהולם. לאחר שריצתה שנתיים מתוך גזר דין של 22 שנה בכלא, קוצר גזר דינה על ידי הנשיא קרטר היא שוחררה ב-1979. מאז הפכה הרסט לדמות קאלט של התרבות האמריקאית, וכוכבת קבועה בסרטי הקאמפ של במאי המופת ג'ון ווטרס. אם אתם חובבים של ווטרס, ראיתם אותה אולי בסרטים כגון "פקר", "ססיל ב. דמנטד", "אמא סדרתית", "נער שוליים" ו"איזו בושה".

קארלוס – (Carlos –  (2010

אם הסרטים מדיום-קר, מחתרת מזג האוויר, צבא השחרור הסימביוטי ובאדר מיינהוף קומפלקס מייצגים החרפה נמשכת של האלימות, הרי שקארלוס מייצג את השלב הסופי של האלימות המהפכנית: רוריזם חסר פשרות, חסר עכבות והחל משלב מסוים גם חסר ערכים.

דיוקן של מהפכן-טרוריסט בינלאומי. קארלוס.

אדגר רמירז נותן את תפקיד חייו בתור איליץ סאנצ'ז רמירז, הלא הוא קארלוס, הטרוריסט הונצואלי האדום והפרו-פלסטיני שפעל במהלך שנות השבעים בשיתוף פעולה עם "החזית העממית לשחרור פלסטין", ארגון השחרור הפלסטיני-מרקסיסטי, בתכנון והוצאה לפועל של שורה של פעולות כמו חיסולם של אנשי עסקים יהודים, ירי על מטוסי נוסעים של אל-על, וחטיפתם של שרי אופ"ק.

קארלוס, סרט הטלוויזיה עטור השבחים והארוך (שש השעות) של אוליבר אסאיאסמתאר אדם שהוא ליבידו יוקד של תשוקה, אלימות ואגו מנופח שמוסר את כולו למען המהפכה. "כלי נשק הם שלוחה של הגוף שלי" הוא אומר באיזושהי נקודה בסרט, במעין פרפראזה על מאמרו המפורסם של מקלוהן, ואכן ככל שהוא ממשיך בדרכו, נושרים מעל קרלוס הערכים ומה שנשאר הם רק כלי הנשק. בהתחלה הוא טוען שהמאבק היחידי שקיים עבורו הוא מאבק המדוכאים נגד האימפריאליזם, אבל כאשר הוא הופך כלי שרת בתשלום של דיקטטורים מזרח אירופאים וים תיכוניים, הוא עובר אט אט מסטטוס של אידאליסט לסטטוס של שכיר חרב, שהאידאולוגיה המרקסיסטית והאנטי-ציונית שלו נותרה בעיקר כאיבר מנוון. בסופו של הסרט קרלוס נוסע במכוניות יפות, שותה משקאות קלים של חברות קפיטליסטיות ועובר ניתוח להסרת שומן.

(United red army  (2007

הסרט הזה על הצבא האדום היפני בוים בסגנון ה-  Jitsuroku, שמבקש להצמד לאמת ההיסטורית ולהיות לקולנוע אמת.  בנקודות מסוימות ההצמדות הכמעט נוקדנית הזו לאמת ההיסטורית הופכת את הסרט הזה למייגע, אבל הוא גם מעניין כסרט שנותן זווית מהמזרח הרחוק על המהפכות של שנות השישים. הצבא האדום היפני שהיה אחראי לטבח בשדה התעופה לוד בשנת 1972 (בו נהרגו 26 בני אדם), ושכמו קרלוס וה-RAF הגרמנים שיתף פעולה עם החזית העממית לשחרור פלסטין.

הסרט "צבא אדום מאוחד" מהווה דוגמה לדגם הכיתתי של תנועות מהפכניות בצורתו הגרועה ביותר. מנהיגי הצבא האדום היפני השליטו בתוכו שלטון אימה, תוך שהם דורשים מחבריו הנאמנים למאבק המהפכני "ביקורת עצמית", מושג שמשמעותו לא ברורה באף שלב בסרט, נדמה שאף לא לגיבורים, ושמתבטא בעיקר בעינויים שמענים ראשי הצבא האדום את חברי הקבוצה שלהם. בחורף 1972 הקבוצה טבחה ב-12 מחבריה במהלך תהליך הביקורת העצמית הזה.

"צבא אדום מאוחד" מספר בסגנון שמערב בין קולנוע תיעודי לקולנוע עלילתי את סיפורה של תנועת הסטודנטים היפנית של שנות השישים, ואת סיפורו של ה-JRA. הוא מתמקד במחנה האימונים החורפי והידוע לשמצה של הארונה 1972, שבמהלכו כאמור רצחו ראשי הצבא היפני האדום תריסר מחברי הקבוצה כחלק מתהליך סדיסטי שמטרתו המוצהרת הייתה להפוך את החברים ל"מהפכנים אמיתיים".

קוג'י וואקאמאטסו, במאי "הצבא האדום היפני", הוא בוגר הרדיקליזם היפני של סוף שנות השישים  ותחילת השבעים, תקופה שבה ביים סרטים פוליטיים רדיקליים. בסרט זה הוא מתחשבן בצורה מדוקדקת עם העיוורון האידאולוגי של חלק ממייצגי התקופה ההיא. הריאליזם הנוקשה, האכזרי והלעיתים מיייגע של הסרט הזה מפורר את הרומנטיקה של המהפכה וממיר אותה בקטנוניות אפורה של מאבקי כח שאין דבר ביניהם לבין צדק חברתי.

לאחר 1972 הצבא האדום היפני כבר היה מחוסל ביפן ופעל בעיקר במזה"ת ובשיתוף פעולה עם "החזית העממית לשחרור פלסטין" והנה קטע מ- Red Army/PFLP: Declaration of War סרט דוקומנטרי בעל גוון תעמולתי שצילם וואקאמאטסו  ב-1971, נראה לי שבביירות.

לביקורת במגזין הקולנוע היפני Midnight Eye על "הצבא האדום היפני" מאת תיאורטיקן הקולנוע הישראלי רע עמית

לאחר המהפכה

 יונה שיהיה בן 25 בשנת אלפיים – (Jonah Who will be 25 in the year 2000 – (1976

החיים בעידן שאחרי המהפכה. יונה שיהיה בן 25 בשנת 2000.

"יונה שיהיה בן 25 בשנת 2000" הוא סרט שוויצרי אינטיליגנטי ויפה מ-1976 שעוסק בהתפכחות של השמאל האירופאי מתוצאות המהפכה של 1968.  הגיבורים, מי שהיו הסטודנטים של מהפכת מאי 1968, הם כעת סביב גיל השלושים, מנסים להסתדר בערים מנוכרות, במציאות כלכלית קשה שהסולידריות החברתית הולכת והופכת בה לנדירה.

שמונה הסוציאליסטים לשעבר מציירים את הכיוונים השונים שהתפרק אליו השמאל המהפכני בשנות השישים. אחד מהם הוא סוציאליסט מיליטנט שפוטר מעבודתו בבית הדפוס ועובר לעבוד בחקלאות אורגנית. שני שהופך למורה להיסטוריה, מבקש ללמד את תלמידיו על ההיסטוריה האמיתית, ועל כך שגם הקפיטליזם יכול לקרוס, ומפוטר לבסוף מעבודתו. שלישית קופאית שגונבת מהסופרמרקט בו היא עובדת ומחלקת ללקוחות מוצרים בחינם, מתוך שנאה למערכת. רביעית, שהחליטה לנטוש את הפוליטיקה על מנת למצוא את האחדות והנצחיות בתוך תורת הטנטרה. חמישי, עיתונאי שמנסה למנוע מבעלי ההון להשתלט על האדמות בעיר. ועוד…

"יונה שיהיה בן 25 בשנת 2000 מלא בשיחות רגישות על חיים, מהפכה ואידאלים. רוב הדמויות בסרט עסוקות בניסיון להכניס חמלה לתוך החיים הקטנים שבתוכם הן לכודות, כעת לאחר כשלון שהמהפכה. הן ממשיכות להאמין שמתישהו יהיה טוב יותר, או שאפשר למצוא טוב במציאות הנוכחית, תחת שלטון האימפריה. לעומתן מקס, המהפכן המפוכח, מתעקש שוב ושוב להזכיר את המציאות. בשיחה על מאי 68 הוא מכריז בפני בת זוגו חובבת הטנטרה: "שום דבר לא השתנה. הכל גרוע יותר מקודם. חוץ מהאופנות, המזון מאקרו-משהו, הילדים המטונפים, הסקס המזדמן והטנטרה – כל מה שאני רואה זה את קיסינג'ר משתלט על העולם".

המהפכנים שאחרי המהפכה קוצצים ירקות, שרים על נפלאות הבצל ומצטערים על כך שאין להם תנור עץ, שיודע לאפות עוגות בטעם של פעם. רק מקס הזועם לועג על כמיהתם לעבר, ואף להכרזותיהם שהוא שוגה שהוא רואה את המהפכה בעתיד, בעוד המהפכה נמצאת ברגע, למעשה בחזרה לעבר. "זהו זמן של התפכחות, משום שכולם מחפשים אחר בריחה" הוא מכריז "הגוף. הטבע. סקס. בצלים. פרחי לוטוס. ניחומים קטנים בעולם בלתי נסבל שנאמר לנו שלא ניתן לשנות אותו."

רק הילדים הם סמל של תקווה ב"יונה שיהיה בן 25 בשנת 2000". מרקו מנסה ללמד את תלמידי התיכון על תודעה מעמדית, על ההיסטוריה של החשיבה הכלכלית, ועל טבעה של הנבואה. ומת'יו שבסיום הסרט רוכב על אופניים בדרכו לעבודתו החדשה והשנואה במפעל הנצלני, נשבע שיקדיש עצמו ללמד את בנו יונה שיהיה בן 25 בשנת 2000, בשנה שבה אולי תגיע המהפכה הבאה. בדרך, בזמן שהוא קופא מצינת הבוקר המכה בתוך כדי רכיבה, הוא מזמר תוך כדי פניה ליונה השוכב בעת זו במיטתו:

"אני רוכב לעבודה. שם אהיה מנוצל. אני במאה ה-20 יונה, דורשים ממני רק להיות בשקט, לקבל את הכל. מרשים לי לעשות רק את מה שמשלמים לי לעשות. אני עובד.

יונה, המשחק לא נגמר. הבט בחיים מהרגע שאנחנו מתחילים ללמוד ללכת ועד הרגע שהצבא מתחיל לירות על אלפים מתוכנו. מהשיעור הראשון שלך ועד ההחלטה הדמוקרטית הראשונה שלך: לא להכנע. לדבר, למרות כל האיומים."

עוד סרטי מהפכה:

קסם החיים – (La Melgio Gioventu – (2003 – סרט איטלקי אפי (גם הוא שש שעות) ומרגש שעוקב אחר שני אחים משנות השישים המהפכניות ועד לשנות ה-2000. לסרט יש מוטיבים חזקים של אנטי-פסיכיאטריה, אחת מהזרמים החשובים של תרבות הנגד של שנות הששים. והוא עוקב אחר הטלטלות הפוליטיות שעברו על איטליה לאורך העשורים באמצעות אחת הגיבורות, חברה בארגון הגרילה האיטלקי: 'הבריגדות האדומות'.

צ'ה – (Che-  (2008 – סטיבן סודברג מספר בשני סרטי קולנוע שמהווים מכלול אחד את סיפורו של צ'ה גווארה. הסרט הראשון מוקדש למערכה בקובה של 1958. החלק השני והמלנכולי מוקדש לניסיון הכושל של גווארה לייבא את שיטות הגורילה שעבדו בקובה לבוליביה של 1967 ולהצית שם מהפכה. ניסיון שמסתיים בלכידתו ובמותו.

Return of the Secaucus 7 – סרט של ג'ון סיילס מ-1980 על שבעה אקטיביסטים לשעבר משנות השישים נפגשים לסופ"ש מר שכופה עליהם להתעמת עם השבר הערכי הפוסט סיקסטיזי.

הקולנוע של גודאר – "החייל הקטן" (1963), "פיירו המטורף" (1965), Masculine, Feminine (1966) ו"שניים או שלושה דברים שאני יודע אודותיה" (1967), "סופשבוע" (1967) וכמובן "הסינית" (1967) שעליו כתבתי בהרחבה בחלק הקודם של המאמר. הקולנוע של גודאר שמר על קווים מהפכניים, מיליטנטיים במוצהר לאורך שנות השישים. ב-1968, בעקבות אירועי מאי אותה שנה, נטש גודאר את העשיה בתחום הקולנוע המסחרי, הקים יחדיו עם ז'אן פייר גורין את קבוצת הקולנוע הפוליטית דז'יגה ורטוב ופנה לכיוון של קולנוע פוליטי-נסיוני, עם סרטים כמו "הכל בסדר", "מכתב לג'יין" – יצירות אדומות תיאורטיות לא פחות מקולנועיות, המבקשות לחתור תחת מנגוני הייצור של המשמעות.

State ofSiege– סרט צרפתי מ-1972 שמתאר את המאבק בין ממשל הדיכוי של אורגוואי לבין הטופאמארוס תנועת הגרילה האורגוואית שהייתה פעילה בשנות השישים והשבעים ושנתנה השראה לפעילות מחתרת מזג האוויר.

Baader-Meinhof: In love with terror – סרט תיעודי של הבי.בי.סי. על כנופיית באדר מאיינהוף. זמין לצפיה ביוטיוב.

מלבד הסרט הזה נעשו על באדר-מאיינהוף עוד שורה ארוכה של סרטים. ראו כאן.

 

מהפכה שם וכאן אז ועכשיו

ההתנגדות נותרת לא אלימה. אנרכיסטים נגד הגדר.

אחר הפרטים המעניינים בסיפור של ארגוני שחרור/גרילה/טרור (בחרו את הכינוי המועדף עליכם) שהוקמו בסוף שנות השישים הוא שהם המשיכו להתקיים עשרות רבות של שנים לאחר הקמתם, ולאחר שהמאורעות שהובילו להקמתם (למשל המלחמה בויאטנם) כבר הפכו לזכרון רחוק. מחתרת מזג האוויר המשיכו להתקיים עד תחילת שנות השמונים, קרלוס והצבא האדום היפני היו פעילים עד סוף שנות השמונים, ואילו כנופיית באדר-מיינהוף המשיכו לבצע פעולות טרור עוד ב-1993 והתפרקה סופית רק ב-1998. קריסת הקומוניזם היוותה מכה תודעתית וגם תשתיתית ניצחת לאלו מן התנועות הללו ששרדו עד סוף שנות השמונים, ורובן לא שרדו אותה, אך המשיכו להופיע בחדשות לאורך השנים. המהפכנים המזדקנים של שנות השישים המשיכו מאז להמלט מהרשויות הבינלאומיות, וחלקם נעצרו לאורך שנות התשעים והאלפיים.

כמעט על כל הארגונים הגרילה הבולטים שקמו בשנות השישים בעולם הראשון, כבר נעשו סרטים, אחת הקבוצות הבולטות שלא נעשה עליה סרט עד כה היא הבריגדות האדומות האיטלקית, ואולי אחת הסיבות לכך היא שבניגוד לכל שאר הקבוצות שנמנו כאן, הבריגדות האדומות עדיין קיימות, אם כי הארגון שמנה פעם כ-14,000 חברים מונה היום לפי הערכות כ-50 בלבד.

אחד הדברים המעניינים שעולים תוך כדי עיסוק בתנועות המהפכניות של שנות השישים והשבעים, היא שאין להן מקבילה ישראלית. לא אז (אולי מלבד במידה מסוימת לפנתרים השחורים המקומיים) ולא מאז. המקום הקיצוני ביותר שהמחאה של השמאל הישראלי כנגד מדיניותה הצבאית-מדינית  של ישראל הגיע אליו הוא פעילות האנרכיסטים נגד הגדר, טלי פחימה (לפי טענות הממסד, לפחות) או מרדכי ואנונו. עד היום לא קמה תנועת שמאל ישראלית רדיקלית שביקשה לפתוח במלחמה כנגד מדינת ישראל במטרה לכפות עליה לשנות את מדיניותה. נדמה שיש כאן גבול הקשור לזהות וגם לאופי המאבק שהשמאל הישראלי נרתע מלחצות אותו. אפשר לתלות זאת בגורמים שונים שמבדילים את ישראל מאירופה או ארה"ב, כמו העובדה שישראל, בניגוד לכל המדינות שהוזכרו למעלה, מבצעת מדיניות בעייתית תוך כדי שהיא גם נאבקת על קיומה, אבל נדמה שהסיבה העיקרית לכך נוגעת לא דווקא למקום אלא לזמן. שכן העובדה הבולטת ביותר בעיסוק בתנועות הללו הוא שאין להן מקבילות בנות ימינו, לפחות בעולם המערבי. יש לנו היום תנועות נגד הגלובליזציה, ארגוני NGO ושלל תנועות אנרכיסטיות ברחבי העולם, אבל אף אחד מאלו לא מנסה לפתוח בחזית מיליטנטית של מלחמה כללית כנגד הסדר הקיים. אולי בגלל שכבר אין מטריה אידאולוגית מתאימה שתתן מסגרת למאבק כזה (מלבד באיסלאם הרדיקלי), אולי זה בגלל שהן יודעות שאין להם סיכוי, ואולי זה בגלל שלמדנו משנות השישים והשבעים דבר אחד או שניים. זהו פרט שהוא אולי חלק מהתבגרות הכרחית, ויש בו בכל זאת פן נוגה ועצוב שגם הוא אולי חלק הכרחי של העידן שאחרי המהפכה. כך או כך, על רקע ניסיון העבר, נדמה לי שבסופו של דבר זה לטובה.

לחיות על הקצה

Human Planet היא אחד הסדרות התעודיות המרשימות ביותר שנעשו. הסדרה ששודרה בחודשיים האחרונים ב-BBC, היא מאמץ נרחב ויוצא דופן לתאר את הדרכים מעוררות ההשתאות שתרבויות שונות על הפלנטה שורדות פנים אל פנים מול הטבע: באוקיאנוס, בקוטב, במדבר, בג'ונגל, בסוואנה, בהרים וגם בנוף האורבני.

4 צוותים של ה-BBC בילו שלוש שנים אינטנסיביות בצילום 70 סיפורים שונים של עמים ילידיים בפינות שונות של הכוכב. התוצאה היא עדות מהממת ליכולת האנושית להתקיים בתנאים קיצוניים ולצורות חיים וידע שהולכות ונעלמות במהירות בעוד יותר ויותר אנשים על הכוכב עוברים לחיות בסגנון החיים האורבני המודרני.

הסיפורים ש-Human Planet מביא, על שבטים שחיים על עצים בגובה של 35 מטר, קבוצות אחרות שחיות בים בלי אזרחות ומגיעות ליבשה רק לביקורים חטופים (ואז חוטפות "מחלת יבשה"), דייגים שיוצאים לצוד תוך כדי צעידה בת דקות ארוכות על קרקעית בתוך הים בלי כל ציוד עזר או ילדים שמבריחים לבדם עדרי פילים שלמים – קוראים תיגר על הרבה ממה שאנחנו נוטים להניח לגבי מה זה להיות אנושי, ומזכירים לי את הנקודה החשובה שהאנתרופולוג ווייד דיוויס שב ומעלה בספריו: האופן שבו תרבויות אחרות מרחיבות את התפיסה שלנו לגבי "מהי משמעות הדבר, להיות אנושי?".

אז הנה כמה פעילויות שאם הייתם נולדים במקום אחר על הגלובוס, ייתכן שהיו מרכיבות את חיי היום יום שלכם:

גניבת דבש מדבורים זועמות על צמרת של עץ בגובה 40 מטר

הברחת 15 אריות עם שני חברים

מגורים בבית-עץ בגובה של 35 מטר

ציד תת-מימי ללא אמצעי עזר

קישוש טארנטולות ענק לארוחת ערב

במקום להסתפק בקטעונים ביוטיוב, מומלץ מאוד לצפות בסדרה כולה. זו חוויה די חזקה. בינתיים כדאי גם לצפות במצגת התמונות היפהפיה שנוצרה עבור הספר שיצא במקביל לסדרה.

ולסיום. הקטע הזה מראה תמונות ראשונות של שבט מבודד שעדיין לא יצר קשר עם הציביליזציה, אחד מכ-70 שקיימים עדיין בברזיל על פי ההערכות שנוקבים בסדרה. צילום בני השבט בעזרת משקפת, ממרחק של קילומטר, נועד להוות הוכחה נגדית כנגד מי שטוענים שהאנשים הללו לא קיימים ושמבקשים להשתלט על היערות הללו ולגרש או לחסל את האנשים הללו.

החוקר והאקטיביסט הברזילאי חוזה קרלוס מרלס שמופיע בקטע הזה, קורא לאנשים הללו, החיים בניתוק מוחלט מהציביליזציה, "האנשים החופשיים האחרונים". אם אתם רוצים לעזור לשמור אותם חופשיים ולעצור את רצח העם המתנהל כנגד העמים הילידיים בברזיל ובמקומות אחרים בעולם, תרגישו חופשיים להכנס כאן ולתרום לשימור התרבויות הילידיות האחרונות שנותרו על כוכבנו.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: