ארכיון קטגוריה: תרבות

מהפכה בקולנוע: חלק ב' – מהפכה ושברה: על תנועת הגרילה

לחלקו הראשון של המאמר

סוף שנות השישים הייתה אחת התקופות המפכחות והכואבות בהיסטוריה האמריקאית. התקוות האוטופיסטיות של העשור שחלף התנפצו זו אחר זו על חופה המכוער של המציאות ומנהיגי השמאל ותרבות הנגד הוצאו מהמשחק זה אחר זה בנסיבות מסתוריות או מוזרות: רוברט קנדי, אחיו של ג'ון קנדי, ואולי המועמד המרגש ביותר בפוליטיקה האמריקאית של המאה ה-20, מי שזכה לכינוי "מועמד הילדים" בשל תמיכתם של ההיפים בו, ושזכה בבחירות המקדימות בקליפורניה, נרצח על ידי פלסטיני שביקש למחות על מלחמת ששת הימים. מרטין לותר קינג נרצח בטנסי בגיל 39, שלוש שנים לאחר הרצחו של מלקולם איקס. מנהיגי הפנתרים השחורים בובי האטון ופרד המפטון נהרגו על ידי המשטרה, במה שלדעת רבים היו חלק מתוכנית ממשלתית לרסק את הנהגת הפנתרים. זו אינה תיאוריית קונספירציה הזויה. ב-1971, נחשפה על ידי פעילי שמאל שפרצו למשרדי ה-FBI, תוכנית סודית של ה-FBI בשם COINTELPRO שפעלה החל מ-1956 במטרה לסלק מהמפה הפוליטית גורמים הנחשבים על ידי הממשל האמריקאי "חתרניים". COINTELPRO שמה על הכוונת את תנועת זכויות האזרח האמריקאית, תנועות שמאל, תנועות שחורות ושלל תנועות פרוגרסיביות אחרות. מפעילי התוכנית לא בחלו באמצעים על מנת להתנכל לתנועוות פוליטיות שלא מצאו חן ביניהן: על ידי שתילת ראיות, זיוף מידע, הטרדה שיטתית וגם התנקשויות פוליטיות.

מאות אלפי פעילי שמאל אמריקאים היו על הכוונת. Cointelpro.

חצי מיליון אזרחים אמריקאים היו נתונים בתקופה זו תחת מעקב, ביניהם רבים מהפעילים כנגד המלחמה (מרטין לותר קינג, למשל) וחברי קבוצות אחרות. ג'יי אדגר הובר, ראש ה-FBI, הנחה את סוכניו לתקוף את הפעילים הפוליטיים בנקודת התורפה שלהם, לנצל כל הזדמנות על מנת לתפוס אותם בכל עבירה, לדוגמה עבירות סמים זניחות, ולהביא למאסרם. ג'ון סינקלייר, ראש מפלגת הפנתרים הלבנים במישיגן, נדון לתשע וחצי שנות מאסר על כך שהעביר שני ג'וינטים לשוטר חשאי; לי אוטיס ג'ונסון, פעיל שחור נגד המלחמה, נדון לשלושים שנות מאסר על כך שחלק ג'וינט עם שוטר חשאי; ואנרכיסט שחור בשם מרטין סוסטרה, שהמשטרה שתלה סמים בחנות הספרים שלו, נכלא לשש שנים עד ששוחרר בהתערבות ארגון אמנסטי. ה-FBI הפעיל את סוכניו גם בניסיון להפליל אנשי תרבות המזוהים עם תרבות הנגד, כמו אלן גינסברג וג'ון לנון, ועקב בקפידה אחר ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין וכוכבי רוק אחרים שרבים מהם נתבעו על עבירות סמים. שלושת הגיבורים הללו של שנות השישים, סיימו את חייהם ב-1970 ומותם סימל את סוף של תקופה, כמו פסטיבל אלמונט, התשובה של החוף המערבי לוודסטוק, שהתדרדר לאורגיית אלימות, או הרצח של שרון טייט על ידי כנופיית ה-LSD של צ'רלס מנסון ב-1969.

המלחמה בויאטנם רק הלכה והחריפה, גובה את חייהם של מליוני ויאטנמים, ואת מקום השפע הכלכלי של שנות השישים, שהוליד פנטזיות על חברה מבוססת יצירתיות שלא יהיה בה עוד צורך בעבודה, החליף משבר כלכלי עמוק. התקוות האסטרומשיחיות של תוכנית החלל של נסתיימו באסון אפולו 13, והתודעה צנחה חזרה מהגלאקסיה לכוכב במשבר נפט, ולאנספור תרחישים אפוקליפטים על עתידה של האנושות. אמריקה הייתה בטריפ רע. את האקלים התרבותי הקודר של השנים 70 עד 74 ניתן לגלות ברבות מיצירות התקופה, בין השאר למשל למשל באלבום What’s Going On של מארווין גיי (1971), בסרט המד"ב הדיסטופי Soylent Green (1973) או ברומן "סורק אפלה" (1977) מאת פיליפ ק. דיק.

אם הסרטים בחלק הראשון של המאמר התמקדו באדרנלין ובסרוטונין של שלביה הראשונים של המהפכה, הסרטים הללו מספרים את סיפור ניכורה, התפוררותה ורקבונה: סיפור תבוסתה של המהפכה. אלו סיפורים על מחתרות הירואיות שהוקמו בסוף שנות השישים במטרה לצאת למלחמה כוללת כנגד הממסד המערבי ולהכריע אותו, על מנת להקים חברה חדשה מהפכנית וטובה יותר, אלא שהוכרעו בעצמן ככל שהעשור נמשך וככל שהתגברה הרוח התרבותית שנשבה נגדן.

חברי המחתרות הללו היו ברובם סטודנטים שבאו מקרב האליטה הצעירה של התרבות ושבשלב כלשהו בסוף שנות השישים החלו לחוש ניכור מהמערכת שאותה ייעדו אותם להוביל. הסטודנטים הללו, השמנה וסולתה של החברה המערבית, החלו לחוש הזדהות גוברת עם המעמדות המדוכאים ועם גורלו של העולם השלישי. הייתה זו כנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה שקבוצת אליטה פיתחה מודעות עמוקה לסבלם של ההמונים המדוכאים בארצה ובעמים אחרים מסביב לעולם.

בנסיון שלהם להפוך מילדי שמנת לבנים ומפונקים למהפכנים של ממש, הצעירים הללו חשו צורך ליצור הפרדה ברורה בין האני המהפכני שלהם לבין הסמלים והערכים של החברה בה גדלו. בדרך הם נקטו בפעולות קיצוניות שלעיתים קשה היה להפריד בין הצד המהפכני שבהן, לבין הצד בהן שהיווה לא יותר מניסיון לענות על הצורך שחשו חברי אותן הקבוצות ליצור חייץ ביניהם לבין החברה השנואה והרקע האליטיסיטי שממנו באו. פעולות מרחיקות לכת כאלו לא היו מכוונות תמיד כנגד הכוחות המדכאים אלא גם כלפי התודעה שנדרשה להתנתק מהתכנות הבורגני ולהפוך לתודעה מהפכנית אמיתית באמצעות תהליך בחינה עצמית (Self Critic) מזוכיסטי כמעט שמזכיר את ההלקאות העצמיות של נזירי ימי הביניים במטרה להפוך למאמינים אמיתיים. במקרים מסוימים, שהמובהקים בהם ארעו אצל הצבא האדום הגרמני והצבא האדום היפני, הגיעה האלימות הזו המופנית כלפי פנים במסווה של "בחינה עצמית", כלפי האני הבורגני, לדרגה של פגיעות בנפש.

בעוד האקלים התרבותי ממשיך להשתנות, בעת שהסולידריות של 68 הולכת והופכת לזכרון רחוק, בזמן שחבריהם מתבגרים ומתחילים להקים משפחות ושסדר עולמי חדש, מנוכר ונשלט על ידי תאגידים הולך ונבנה, נדרשו גם המחתרות הללו לחשבון נפש. חלק מחברי התנועות הללו מצאו דרכם אל הכלא, חלק סרבו להכנע עד הסוף המר, אחרים הפכו ללא יותר מטרוריסטים חסרי עוגן אידאולוגי ואחרים נאלצו לעבור שלב ארוך וכואב של קבלת המצב החדש, וויתור על הפאתוס המהפכני וכניעה לתכתיבי המציאות. הסיפור של המחתרות הללו הוא בעיני אחד הסיפורים העצובים, המרגשים והמפכחים ביותר.

מחתרת מזג האוויר (Weather Underground-  (2002

“Freaks are revolutionaries and revolutionaries are freaks. If you want to find us, this is where we are. In every tribe, commune, dormitory, farmhouse, barracks and townhouse where kids are making love, smoking dope and loading guns” (מחתרת מזג האוויר, 1970)

יש רגע אחד בסרט הזה שכבש את הלב שלי. הגיבורה, רדיקלית למודת קרבות משנות השישים, אזרחית אמריקאית שהרהיבה עוז להכריז מלחמה על ארצות הברית ולהצטרף לארגון הגרילה הצפון-אמריקאי הבולט ביותר של שנות השישים והשבעים, פוסעת איזה יום באמצע שנות השבעים ברחוב ומרגישה לפתע אבודה וזרה. שנים עברו מאז שירדה למחתרת, המלחמה בויאטנם, הסיבה המקורית להצטרפותה למחתרת מזג האוויר, כבר תמה, היא לא ראתה את משפחתה ואת חבריה מזה שנים, והיא חיה בבידוד מהחברה בתוך כרך מנוכר. הרגע הזה הוא בעיני אחד הייצוגים החריפים והיפים ביותר של המשבר שעבר השמאל הרדיקלי באמצע שנות השבעים, כשהחל להיות ברור שהמהפכה של שנות השישים נכשלה סופית, שכוחות הממסד ניצחו, כשהקומונות התחילו להתפרק, נזקי הסמים יצאו אל האור, הקפיטליזם חשף את שיניו וכל מה שנשאר זה להעביר עוד כמה שנים באפס ציפיות ואז לצאת  לרקוד דיסקו, לראות את סטאר-וורז בקולנוע ורייגן כבר הופה מעבר לפינה. The Empire Strikes Back.

"מחתרת מזג האוויר" הוא סרט תיעודי מצוין שמספר את הסיפור של מחתרת מזג האוויר, האגף רדיקלי שהתפצל ב-1969 מה-Students for Democratic Society (SDS), אחד מארגוני השמאל החשובים ביותר של סוף שנות השישים, והעז להכריז מלחמה על ממשלת ארה"ב.

הסיפור של "מחתרת מזג האוויר", תנועה ששמה הושאל מהשורה המפורסמת של דילן You don’t need a weatherman to know where the wind blows, הוא בעיני, מסיבות שונות, הסיפור המעניין והמורכב ביותר בין הסיפורים של כל תנועות הגרילה וההתנגדות של שנות השישים. זה גם הסיפור שהכי קל לצופה בן זמננו להזדהות איתו. ראשית כי פעילי המחתרת מעולם לא פגעו בחיי אדם ולמעשה הקפידו תמיד לפוצץ את הפצצות שלהם בלילה משרדים ריקים או להודיע מראש על הטמנתן; שנית משום שהיו פחות דוגמטיים, ניהיליסטים ומיליטריסטים ויותר מוכווני שינוי חברתי חיובי מפעילי שאר המחתרות; שלישית משום שהיה בהם משהו שנותר אנושי לכל אורך הדרך; ולבסוף משום שהסיטואציה שמתוכה הגיחה המחתרת היא הדומה ביותר, בהשוואה לשאר הסרטים שמוזכרים כאן, למצב שבו נמצא בימינו השמאל הרדיקלי הישראלי.

בסוף שנות השישים, בתקופה בה הרגה ארה"ב אלפי ורבבות אזרחים ויאטנמים מדי חודש, התגברה בתוך השמאל הרדיקלי האמריקאי תחושה שעצרות וצעדות השלום, לא משנות דבר, ושאין ברירה אלא לנקוט בפעולה רדיקלית שתמשוך את הקרקע מתחת לכללי המשחק המקובלים. או כפי שאמרה זאת אז ברנדין דוהרן, עורכת דין בעברה שהפכה למנהיגה המפורסמת ביותר של המחתרת: "אי אפשר להיות מחויבים לאי-אלימות מתוך החברה האלימה ביותר בהיסטוריה".

תהליך ההקצנה של המחתרת היה קשור באופן עמוק לרדיפת הפנתרים השחורים, שמחתרת מזג האוויר, כמו רבים בשמאל הרדיקלי האמריקאי, חשה אליהם זיקה עמוקה. כמו להרבה אמריקאים לבנים בשנות השישים (וכמו רבים מאנשי שמאל הישראלי בימינו), חשו חברי המחתרת אכולי אשמה על אי יכולתם להתנתק מהרקע שלהם במעמד המדכא ולהפוך למיעוט. עבור המהפכנים הלבנים של שנות השישים, שביקשו להתנתק מהרקע הבורגני שממנו באו, הייתה המיליטנטיות השחורה של הפנתרים מקור השראה. כך נוצר הקשר בין שתי התנועות, שהוביל את הפנתרים להכריז כי לא כל הלבנים הם אויבים וכי חברי מחתרת מזג האוויר הם אחים למאבק.

אלא שבניגוד לסטודנטים הלבנים, זכו הפנתרים השחורים ליחס קשוח הרבה יותר הממסד האמריקאי. בעוד שהדבר הגרוע ביותר שקרה לפעילי שמאל לבנים היה מעצר או מאסר, הרי שהמנהיגים הפוליטיים של הפנתרים השחורים החלו למצוא את מותם זה אחר זה בנסיבות לא ברורות. בדצמבר 1969, לאחר הרצח הברוטאלי של פרד המפטון, מנהיג צעיר ועתיר כריזמה של הפנתרים השחורים, בידי המשטרה האמריקאית, התחושה הייתה שפניה האמיתיים של אמריקה נחשפו, ומה שנחשף היה משטר טוטליטארי המעמיד פנים של דמוקרטיה כל עוד הדברים מתנהלים לרוחו, אבל נחוש לרצוח ולהרוג ברגע הראשון שבו הוא חש איום אמיתי על הלגיטימציה שלו.

"בנקודה הזו" כותב חברת המחתרת מארק ראד בזכרונות שלו "כבר לא היה אמריקנים תמימים, לפחות לא בין הלבנים. הם שחקו כולם תפקיד בזוועות של ויאטנם, ולו רק באמצעות הבורות הפאסיבית, ההסכמה שבשתיקה ואימוץ מקומם המועדף. כולם אשמים. כל האמריקנים היו מטרות לגיטימיות למתקפה. רצינו שהארץ הזו תטעם ולו מעט ממה שהיא מאכילה את שאר העולם. בדיוק כמו האמריקאים הפאסיביים שלהם בזנו, קיבלתי בהכנעה את הלוגיקה המעוותת הזו. לא רק שהייתי מוכן לקחת סיכונים ולשאת בתוצאות, אלא, חשוב מכך, הוצפתי כולי בשנאה. אצרתי בתוכי את השנאה כאות המציין עליונות מוסרית."

זה היה הרגע שבו הכריזה המחתרת מלחמה על מדינת ארה"ב והחלה בסדרה של פעולות חבלה נגד מוסדות ממשלה ובנקים שסחפו אחרים בארה"ב והיו לחלק מגל של מאות פעולות חבלה שבוצעו על ידי פעילי שמאל נגד המשטר האמריקאי בתחילת שנות השבעים. הפעולות של המחתרת כוונו פחות על מנת לגרום הרס ויותר להיות תגובה סמלית, פגיעה בסמלי הכח של המשטר וביכולתו להדחיק את חוסר הצדק. הן נערכו תמיד כתגובה מנומקת לפעילויות של הממשלה: בנקמה על רצח פרד המפטון, כנקמה על מעשי טבח בויאטנם, לציון יום השנה ה-11 של המהפכה בקובה ועוד.

קל להסחף ברומנטיקה של המחתרת ותנועות הגרילה של שנות השבעים. לתנועות הללו היו לא רק רעיונות נשגבים, אלא גם את הסטיילינג הנכון: בטקסטים, בכרזות המהפכניות ובלבוש שפרטו באופן מופלא על הרגישויות של האסתטיקה המהפכנית. לעומת הנכונות שלנו כצופים, במיוחד ממרחק הזמן, להסחף עם הרעיונות והסנטימנטים של חלק מתנועות הגרילה הללו, ניצבת הביקורת הנחרצת שמשמיע טוד גיטלין, ממנהיגי השמאל החדש בארה"ב של שנות השישים, ומבקר נחרץ של "מחתרת מזג האוויר" שאומר בסרט: "הדבר שצריך לשים לב אליו, הוא שאנשי המחתרת הביאו את עצמם לנקודה שבו היו מוכנים להפוך לרוצחי המונים. הם הגיעו למסקנה שאליה הגיעו כל הרוצחים הגדולים: היטלר, סטאלין או מאו:  שיש להם פרויקט גדול לשינוי וטיהור העולם, ושלמען הפרויקט הזה ניתן להקריב את חייהם של בני אדם רגילים. הם הצטרפו למסורת הזו."

עשור של חיים במחתרת. חברי מחתרת מזג האוויר.

הביקורת של גיטלין היא ביקורת נוקבת שניתן להשית על כל המחתרות של שנות השישים, אלא שהמחתרת כאמור היא דווקא דוגמא נדירה לארגון שלא התדרדר לאלימות לשם אלימות, שהיה מחויב לביקורת עצמית אמיתית, שהשקיע גם במסרים קונסטרוקטיבים (את העלון הראשון של מגזין המחתרת ניתן לקרוא כאן) ושחבריו השתלבו לאחר חזרתם לחברה ביוזמות חברתיות. (רוב חברי המחתרת שוחררו במהרה לאחר שיצאו מהמחתרת מכיוון שבמשפטים נגדם התברר שהמשטרה ביצעה הפרות בוטות של החוק במהלך המצוד אחריהם). זאת גם כנראה הסיבה שזה הארגון היחיד שהסרטים שנעשו עליו נעשו מנקודת מבט אוהדת ברובה.

ואני מתאר לעצמי שאם היו אנשי המחתרת מבקשים לענות לגיטלין, התשובה נמצאת בדברים של ביל איירס בסרט אנדרגראונד, "אני חושב שטעות נפוצה היא לחשוב שאלימות היא בחירה פוליטית. אלימות קיימת במצבים חברתיים מסוימים וזו לא שאלה של לבחור להיות אלים או לא להיות אלים" ובדברים של קת'י בודין: "לא לפעול, לא לעשות כלום, או לא לעשות כל מה שאתה יכול, זה אלים בדיוק כמו לעשות כל מה שאתה יכול."

אנדגרגראונד (Underground –  (1975

סרט שמצלם את המראיינים. Underground.

אמיל דה אנטוניו היה סוג של מייק מור של שנות השבעים. הוא ביים סדרה של סרטים פוליטיים בעלי גוון מהפכני כמו In the year of the pig (1969) (סרט אנטי-ויאטנם שהיה מועמד לאוסקר) ו-Millhouse (1971) (פורטרט של הנשיא השנוא ניקסון). ב-1975 יצר דה אנטוניו יחד עם האקסל וקסלר, במאי הסרט Medium Cool (עליו כתבתי בפוסט הקודם), את אנדרגראונד, סרט שנועד לאפשר ל"מחתרת מזג האוויר" לדבר מתוך מקום מחבוא ולהעביר את המסר שלה לציבור האמריקאי.

אנדרגראונד הוא סרט תעמולה מהפכני של ממש. הוא מתאר קבוצת גרילה שהכריזה מלחמה על ממשלת ארה"ב, ומבקש לשכנע את הצופים בצדקת הדרך המהפכנית תוך כדי שימוש בקטעי ארכיון של צ'ה גווארה, קסטרו, מלקולם איקס, הפנתרים השחורים ומגוון סמלים אחרים של המהפכה.

 מה שהופך את הסרט הזה למרתק עוד יותר, הוא דווקא העובדה שהוא סדוק כל כך, וטעון בתובנות העצובות שמאפיינות את שלבי הקיום האחרונים של המחתרת. בתקופה שהסרט צולם הצייטגייסט כבר השתנה, כשלון המהפכה של שנות השישים כבר היה בולט והמחתרת הייתה ארגון זניח בדרכו אל חוסר הרלבנטיות. כשהחברים במחתרת מזג האוויר מנסים להסביר בסרט הזה למה הם מאמינים שהמהפכה קרובה ושאנחנו רק בתחילתה נדמה שהם מנסים לשכנע לא רק את הצופים אלא גם את עצמם.

גם הסגנון של הסרט הינו בלתי שגרתי לגמרי. מאחר שלא ניתן היה לחשוף את פניהם של חברי המחתרת, הם מצולמים מהגב. במקום לראות את המרואיינים אנחנו רואים רוב הזמן את המראיינים שמקשיבים לדבריהם.

חברי המחתרת, שבשלב זה של קיומה של המחתרת חיו במידור מרוחק ואנונימי זה מזה, קובצו לשם הפקת הסרט לשלושה ימי צילומים מרוכזים. הסרט חושף את אי הנוחות שהם חשים ביחס לתהליך ההסרטה וגם מציג אותם בסוג של חשבון נפש, שהופך את הקבוצה הזו לאנושית יותר משאר הקבוצות שבהם אני עוסק כאן. קשה לדמיין את קארלוס או חברי קבוצת באדר מאיינהוף המקורית למשל מנהלים חשבון נפש. הם היו דוגמטיים מדי בעמדותיהם. חברי מחתרת מזג האוויר, לעומת זאת, מדברים על הקשיים שבחיי המחתרת, וגם על החרטה שלהם על כך שמיהרו מדי בתחילת הדרך לאמץ סמלים מיליטנטים. כמו שאומר בסרט ביל איירס "עליך להיות מיליטנטי, אבל אסור לך להיות מיליטריסטי".

בשלבים מסוימים נדמה שהסרט הוא סוג של תרפיית-ריאליטי למהפכנים. אולי ההחיכוכים הכואבים ביותר בין הקולנוענים למחתרת הם בשאלה, שם מה מצולם הסרט הזה? בעוד שהמחתרת רוצה לעשות סרט שישנה את העולם, הקולנוענים, כמו עיתונאים טובים, רוצים להתמקד בפנים המרגשים של הסיפור האנושי. הפשרה, שנוגעת עמוק במסרים ובאסתטיקה של המהפכה, חושפת את צידה האנושי, אנושי מדי, והיא כואבת, וכואב לצפות בה גם 35 שנה אחרי.

באדר-מיינהוף קומפלקס  (Baader Meinhof Complex  –  (2008

באדר-מיינהוף קומפלקס של אולי אדל הוא ההיפוך הגמור של אנדגראונד. זהו הסרט הספקטקולרי ביותר שנעשה על מהפכות שנות השישים וגם לא במקרה היחיד מבין סרטי המחתרות שהגיע לטקס האוסקר, כמועמד לפרס הסרט הזר הטוב ביותר של 2008.

הרבה אנשים שונאים את הסרט הזה. משפחות הקורבנות גינו אותו כמסולף ומשפיל, אנשי שמאל רדיקלי האשימו אותו בשיטוח האידאולוגיה שמאחורי "סיעת הצבא האדום", וחבר שלי אורי האשים אותו בכך במניפולטיביות, חוסר אופי וסוף מייגע.

ובכל זאת בעיני באדר-מיינהוף הוא סרט מדהים. גם בגלל הסיפור של כנופיית באדר-מיינהוף, "סיעת הצבא האדום" שעשתה בגרמניה גדול יותר ורצחני יותר, את מה שעשתה בארה"ב מחתרת מזג האוויר, והמשיכה עם זה עד 1998 – אבל גם, ובעיקר, משום שאדל הצליח בסרט הזה ליצור את הייצוגים והדימויים  הקולנועים המרהיבים, העוצמתיים והסוחפים ביותר שנוצרו עד כה למהפכה. גם בגלל שאדל הוא במאי מוכשר, וגם מהסיבה הפרוזאית שתקציב ההפקה שלו היה גבוה משמעותית מזה של כל הסרטים האחרים.

חובבי אוונגארד מושבעים כמו אורי בטח יגידו בזה הרגע שזה בכלל לא מעניין, וחלקם (אבל לא אורי) יבוזו לי על אהבתי לספקטקל. אבל ספקטקל, או לפחות סוגים מסוימים של ספקטקל, זוכים אצלי להערכה.

מהרגע הראשון של הסרט, שמתחיל בעימות אלים בין משמר השאה האיראני המבקר בגרמניה לבין תומכי שמאל רדיקלי המפגינים נגד השאה ביוני 1967 – הסרט הזה מהפנט ביכולת שלו ליצור זיקוק מושלם של האסתטיקה המהפכנית ולהפוך אותה למוצר קולנועי מלוטש ומרהיב.

אני לא אכנס כאן לסיפור של גרמניה בשנות השישים, המרד של הדור הגרמני של 68 וכנופיית באדר-מאיינהוף שמי שהגתה והובילה אותה הייתה בכלל אנסלן גודרון, נכדה של נכדה של הפילוסוף הגרמני הגל, שהעיתונות שמטה את שמה מהכינוי שהעניק למחתרת. המאמר הזה עובר כבר ככה את גבול ה-8,000 מילה.אבל הנה קליפ עכשווי של תומכי "סיעת הצבא האדום" הגרמנית, עם דגש מיוחד על שחרור פלסטין והרבה אסתטיקה מהפכנית.

(Guerilla: The Taking of Petty Hearst (2004

גרילה בסוואהילית. צבא השחרור הסימביוטי.

מבין שלל ארגוני הגרילה/טרור של שנות השבעים, הסיפור של צבא השחרור הסימביוטי (Symbionese Liberation Army) הוא ההזוי ביותר, הצבעוני ביותר ובעל הזיקה העזה ביותר לתרבות הפופ.

צבא השחרור הסימביוטי הוקם ב-1973, על רקע האקלים התרבותי שיצרה המלחמה בויאטנם, אבל לאחר שזו כבר נסתיימה. בשלב זה, אחרי 7 שנות שלטונו של ריצ'רד ניקסון, אחד הנשיאים השנואים בתולדות ארה"ב ומי שהפך בשורות השמאל לסמל בקנה מידה כמעט תיאולוגי של כוחות אפלים ודמוניים (ב'ואליס' של פיליפ ק. דיק, ניקסון הוא לא פחות מסמל לשלטונו של השטן על פני האדמה), המאבק כבר לא נגע בדרישה ספציפית זו או אחרת, הוא נגע בתחושת ניכור כללית שהרגישו רבים מהצעירים בארה"ב כלפי התרבות שבתוכה גדלו. תרבות שלתפיסתם הייתה מבוססת על רצח המוני, מערכות טכנולוגיות לשליטה בתודעת ההמון, ושקרים בקנה מידה חסר תקדים.

צבא השחרור הסימביוטי הוקם על ידי קבוצה של סטודנטים רדיקליים מברקלי שהחליטו שהגיע הזמן לנקוט צעדים ממשיים כנגד החיה ולשחרר את ההמונים משלטונה של "אמריקה הפשיסטית". שמו של צבא השחרור הסימביוטי התייחס לשאיפת הקבוצה לחסל את "החרק הפשיסטי שיונק את חיי האומה"  וליצור קיום סימביוטי ואוטופי שבו כל חלקי האומה תורמים זה לזה. שבע הראשים של נחש הקוברה שהופיע בסמל של הארגון סימלו את שבע הערכים המרכזיים של הארגון, שהופיעו בשמם הסוואהילי.

ה-SLA ביצע כל מיני פעולות במהלך שנות קיומו הקצר, אבל הפעולה שהפכה אותו לשם מוכר ברחבי העולם כולו הייתה חטיפתה של פטרישיה הרסט, נכדתו בת ה-19 של וויליאם רנדולף הרסט, איל העיתונות האגדי שעל דמותו מבוסס על פי השמועה הסרט "האזרח קיין". בהודעה ששחרר ה-SLA לאחר חטיפתה של הרסט הודיע הארגון כי "רנדולף הרסט הוא יושב הראש של אימפריית המדיה הפשיסטית של קואופרטיב הרסט שהוא מוסד התעמולה הגדול ביותר של הדיקטטורה הצבאית של מדינת התאגידים המחומשים שתחת שלטונה אנו חיים בזמנים אלו".

ה-SLA קיוו לקבל תמורת הרסט שניים מחברי הארגון שנעצרו זמן קצר קודם לכן, אבל לאחר שתקווה זו נכזבה, החליטו למנף את הרסט לצורך מבצע רובין הודי בקנה מידה ארצי. הם דרשו מאביה העשיר כקורח של הרסט לארגן חלוקת מזון המונית לעניים שתערך ב-16 רובעים שונים ברחבי ארה"ב, שלוש פעמים בשבוע למשך ארבע שבועות רצופים ולא, יהרגו את ביתו. הרסט נאלץ לציית, וחלוקת המזון האדירה (4,000 מתנדבים מחוגי השמאל סייעו בחלוקה, שהשווי הכללי של המזון שחולק בה הגיע למליוני דולרים) הוציאה לרחוב המון של רעבים וחשפה את מימדי העוני בארה"ב.

יורשת צעירה ועשירה שהפכה לסמל הגרילה המהפכנית. פטי הרסט.

אבל התפנית המוזרה ביותר בעלילה, זו שהציתה את הדמיון של מליונים ברחבי ארה"ב, התחוללה כאשר החליפה לפתע פטרישיה הרסט, החטופה הצעירה, את הצדדים. בהודעה מוקלטת שנתפרסמה כחודשיים לאחר חטיפתה, היא הודיעה להוריה שהם חזירים קפיטליסטים, מסרה לארוס שלה שלא אכפת לה אם לא תראה אותו יותר, הצהירה על רומן חדש ובעל מימדים קוסמיים עם אחד ממנהיגי המהפכה, והצהירה בפני האומה לאומה כי שמה הוא מעתה הוא "טניה", על שם חברתו למאבק של צ'ה גווארה. זמן קצר מאוחר יותר צולמה הרסט, כעת טניה, כשהיא משתתפת בשוד מזוין של בנק, חמושה בתת מקלע וחובשת ברט מהפכני.

אין צורך לומר שהמהפך של הרסט הכה בתדהמה את ארה"ב כולה. היה זה כאילו ערקה יורשת העצר של הצאר הרוסי לשורות הבולשביקים והודיעה על רומן סוער עם ולדימיר לנין. משפחת הרסט סרבה להאמין והודיעה שהיא ממשיכה לראות בפטי שלהם קורבן של חטיפה. ציבור הסטודנטים לעומת זאת נשא כרזות המודיעות "אנחנו אוהבים אותך טניה" והכריז על הפיכתה לגיבורת העם.

טניה נותרה במחתרת במשך שנתיים כמעט, במשך מה שהיה אחד המצודים המתוקשרים בהיסטוריה האמריקאית ושכלל את קרב היריות החי הראשון בהיסטוריה של הטלוויזיה. לאחר שנתפסה לבסוף ב-1975, התנערה הרסט במשפט שנערך לה מכל ההצהרות הלוחמניות שהפיקה בתקופתה המהפכנית וטענה כי נפלה קורבן לסוג מתוחכם של שליטה בתודעה ולסינדרום שטוקהולם. לאחר שריצתה שנתיים מתוך גזר דין של 22 שנה בכלא, קוצר גזר דינה על ידי הנשיא קרטר היא שוחררה ב-1979. מאז הפכה הרסט לדמות קאלט של התרבות האמריקאית, וכוכבת קבועה בסרטי הקאמפ של במאי המופת ג'ון ווטרס. אם אתם חובבים של ווטרס, ראיתם אותה אולי בסרטים כגון "פקר", "ססיל ב. דמנטד", "אמא סדרתית", "נער שוליים" ו"איזו בושה".

קארלוס – (Carlos –  (2010

אם הסרטים מדיום-קר, מחתרת מזג האוויר, צבא השחרור הסימביוטי ובאדר מיינהוף קומפלקס מייצגים החרפה נמשכת של האלימות, הרי שקארלוס מייצג את השלב הסופי של האלימות המהפכנית: רוריזם חסר פשרות, חסר עכבות והחל משלב מסוים גם חסר ערכים.

דיוקן של מהפכן-טרוריסט בינלאומי. קארלוס.

אדגר רמירז נותן את תפקיד חייו בתור איליץ סאנצ'ז רמירז, הלא הוא קארלוס, הטרוריסט הונצואלי האדום והפרו-פלסטיני שפעל במהלך שנות השבעים בשיתוף פעולה עם "החזית העממית לשחרור פלסטין", ארגון השחרור הפלסטיני-מרקסיסטי, בתכנון והוצאה לפועל של שורה של פעולות כמו חיסולם של אנשי עסקים יהודים, ירי על מטוסי נוסעים של אל-על, וחטיפתם של שרי אופ"ק.

קארלוס, סרט הטלוויזיה עטור השבחים והארוך (שש השעות) של אוליבר אסאיאסמתאר אדם שהוא ליבידו יוקד של תשוקה, אלימות ואגו מנופח שמוסר את כולו למען המהפכה. "כלי נשק הם שלוחה של הגוף שלי" הוא אומר באיזושהי נקודה בסרט, במעין פרפראזה על מאמרו המפורסם של מקלוהן, ואכן ככל שהוא ממשיך בדרכו, נושרים מעל קרלוס הערכים ומה שנשאר הם רק כלי הנשק. בהתחלה הוא טוען שהמאבק היחידי שקיים עבורו הוא מאבק המדוכאים נגד האימפריאליזם, אבל כאשר הוא הופך כלי שרת בתשלום של דיקטטורים מזרח אירופאים וים תיכוניים, הוא עובר אט אט מסטטוס של אידאליסט לסטטוס של שכיר חרב, שהאידאולוגיה המרקסיסטית והאנטי-ציונית שלו נותרה בעיקר כאיבר מנוון. בסופו של הסרט קרלוס נוסע במכוניות יפות, שותה משקאות קלים של חברות קפיטליסטיות ועובר ניתוח להסרת שומן.

(United red army  (2007

הסרט הזה על הצבא האדום היפני בוים בסגנון ה-  Jitsuroku, שמבקש להצמד לאמת ההיסטורית ולהיות לקולנוע אמת.  בנקודות מסוימות ההצמדות הכמעט נוקדנית הזו לאמת ההיסטורית הופכת את הסרט הזה למייגע, אבל הוא גם מעניין כסרט שנותן זווית מהמזרח הרחוק על המהפכות של שנות השישים. הצבא האדום היפני שהיה אחראי לטבח בשדה התעופה לוד בשנת 1972 (בו נהרגו 26 בני אדם), ושכמו קרלוס וה-RAF הגרמנים שיתף פעולה עם החזית העממית לשחרור פלסטין.

הסרט "צבא אדום מאוחד" מהווה דוגמה לדגם הכיתתי של תנועות מהפכניות בצורתו הגרועה ביותר. מנהיגי הצבא האדום היפני השליטו בתוכו שלטון אימה, תוך שהם דורשים מחבריו הנאמנים למאבק המהפכני "ביקורת עצמית", מושג שמשמעותו לא ברורה באף שלב בסרט, נדמה שאף לא לגיבורים, ושמתבטא בעיקר בעינויים שמענים ראשי הצבא האדום את חברי הקבוצה שלהם. בחורף 1972 הקבוצה טבחה ב-12 מחבריה במהלך תהליך הביקורת העצמית הזה.

"צבא אדום מאוחד" מספר בסגנון שמערב בין קולנוע תיעודי לקולנוע עלילתי את סיפורה של תנועת הסטודנטים היפנית של שנות השישים, ואת סיפורו של ה-JRA. הוא מתמקד במחנה האימונים החורפי והידוע לשמצה של הארונה 1972, שבמהלכו כאמור רצחו ראשי הצבא היפני האדום תריסר מחברי הקבוצה כחלק מתהליך סדיסטי שמטרתו המוצהרת הייתה להפוך את החברים ל"מהפכנים אמיתיים".

קוג'י וואקאמאטסו, במאי "הצבא האדום היפני", הוא בוגר הרדיקליזם היפני של סוף שנות השישים  ותחילת השבעים, תקופה שבה ביים סרטים פוליטיים רדיקליים. בסרט זה הוא מתחשבן בצורה מדוקדקת עם העיוורון האידאולוגי של חלק ממייצגי התקופה ההיא. הריאליזם הנוקשה, האכזרי והלעיתים מיייגע של הסרט הזה מפורר את הרומנטיקה של המהפכה וממיר אותה בקטנוניות אפורה של מאבקי כח שאין דבר ביניהם לבין צדק חברתי.

לאחר 1972 הצבא האדום היפני כבר היה מחוסל ביפן ופעל בעיקר במזה"ת ובשיתוף פעולה עם "החזית העממית לשחרור פלסטין" והנה קטע מ- Red Army/PFLP: Declaration of War סרט דוקומנטרי בעל גוון תעמולתי שצילם וואקאמאטסו  ב-1971, נראה לי שבביירות.

לביקורת במגזין הקולנוע היפני Midnight Eye על "הצבא האדום היפני" מאת תיאורטיקן הקולנוע הישראלי רע עמית

לאחר המהפכה

 יונה שיהיה בן 25 בשנת אלפיים – (Jonah Who will be 25 in the year 2000 – (1976

החיים בעידן שאחרי המהפכה. יונה שיהיה בן 25 בשנת 2000.

"יונה שיהיה בן 25 בשנת 2000" הוא סרט שוויצרי אינטיליגנטי ויפה מ-1976 שעוסק בהתפכחות של השמאל האירופאי מתוצאות המהפכה של 1968.  הגיבורים, מי שהיו הסטודנטים של מהפכת מאי 1968, הם כעת סביב גיל השלושים, מנסים להסתדר בערים מנוכרות, במציאות כלכלית קשה שהסולידריות החברתית הולכת והופכת בה לנדירה.

שמונה הסוציאליסטים לשעבר מציירים את הכיוונים השונים שהתפרק אליו השמאל המהפכני בשנות השישים. אחד מהם הוא סוציאליסט מיליטנט שפוטר מעבודתו בבית הדפוס ועובר לעבוד בחקלאות אורגנית. שני שהופך למורה להיסטוריה, מבקש ללמד את תלמידיו על ההיסטוריה האמיתית, ועל כך שגם הקפיטליזם יכול לקרוס, ומפוטר לבסוף מעבודתו. שלישית קופאית שגונבת מהסופרמרקט בו היא עובדת ומחלקת ללקוחות מוצרים בחינם, מתוך שנאה למערכת. רביעית, שהחליטה לנטוש את הפוליטיקה על מנת למצוא את האחדות והנצחיות בתוך תורת הטנטרה. חמישי, עיתונאי שמנסה למנוע מבעלי ההון להשתלט על האדמות בעיר. ועוד…

"יונה שיהיה בן 25 בשנת 2000 מלא בשיחות רגישות על חיים, מהפכה ואידאלים. רוב הדמויות בסרט עסוקות בניסיון להכניס חמלה לתוך החיים הקטנים שבתוכם הן לכודות, כעת לאחר כשלון שהמהפכה. הן ממשיכות להאמין שמתישהו יהיה טוב יותר, או שאפשר למצוא טוב במציאות הנוכחית, תחת שלטון האימפריה. לעומתן מקס, המהפכן המפוכח, מתעקש שוב ושוב להזכיר את המציאות. בשיחה על מאי 68 הוא מכריז בפני בת זוגו חובבת הטנטרה: "שום דבר לא השתנה. הכל גרוע יותר מקודם. חוץ מהאופנות, המזון מאקרו-משהו, הילדים המטונפים, הסקס המזדמן והטנטרה – כל מה שאני רואה זה את קיסינג'ר משתלט על העולם".

המהפכנים שאחרי המהפכה קוצצים ירקות, שרים על נפלאות הבצל ומצטערים על כך שאין להם תנור עץ, שיודע לאפות עוגות בטעם של פעם. רק מקס הזועם לועג על כמיהתם לעבר, ואף להכרזותיהם שהוא שוגה שהוא רואה את המהפכה בעתיד, בעוד המהפכה נמצאת ברגע, למעשה בחזרה לעבר. "זהו זמן של התפכחות, משום שכולם מחפשים אחר בריחה" הוא מכריז "הגוף. הטבע. סקס. בצלים. פרחי לוטוס. ניחומים קטנים בעולם בלתי נסבל שנאמר לנו שלא ניתן לשנות אותו."

רק הילדים הם סמל של תקווה ב"יונה שיהיה בן 25 בשנת 2000". מרקו מנסה ללמד את תלמידי התיכון על תודעה מעמדית, על ההיסטוריה של החשיבה הכלכלית, ועל טבעה של הנבואה. ומת'יו שבסיום הסרט רוכב על אופניים בדרכו לעבודתו החדשה והשנואה במפעל הנצלני, נשבע שיקדיש עצמו ללמד את בנו יונה שיהיה בן 25 בשנת 2000, בשנה שבה אולי תגיע המהפכה הבאה. בדרך, בזמן שהוא קופא מצינת הבוקר המכה בתוך כדי רכיבה, הוא מזמר תוך כדי פניה ליונה השוכב בעת זו במיטתו:

"אני רוכב לעבודה. שם אהיה מנוצל. אני במאה ה-20 יונה, דורשים ממני רק להיות בשקט, לקבל את הכל. מרשים לי לעשות רק את מה שמשלמים לי לעשות. אני עובד.

יונה, המשחק לא נגמר. הבט בחיים מהרגע שאנחנו מתחילים ללמוד ללכת ועד הרגע שהצבא מתחיל לירות על אלפים מתוכנו. מהשיעור הראשון שלך ועד ההחלטה הדמוקרטית הראשונה שלך: לא להכנע. לדבר, למרות כל האיומים."

עוד סרטי מהפכה:

קסם החיים – (La Melgio Gioventu – (2003 – סרט איטלקי אפי (גם הוא שש שעות) ומרגש שעוקב אחר שני אחים משנות השישים המהפכניות ועד לשנות ה-2000. לסרט יש מוטיבים חזקים של אנטי-פסיכיאטריה, אחת מהזרמים החשובים של תרבות הנגד של שנות הששים. והוא עוקב אחר הטלטלות הפוליטיות שעברו על איטליה לאורך העשורים באמצעות אחת הגיבורות, חברה בארגון הגרילה האיטלקי: 'הבריגדות האדומות'.

צ'ה – (Che-  (2008 – סטיבן סודברג מספר בשני סרטי קולנוע שמהווים מכלול אחד את סיפורו של צ'ה גווארה. הסרט הראשון מוקדש למערכה בקובה של 1958. החלק השני והמלנכולי מוקדש לניסיון הכושל של גווארה לייבא את שיטות הגורילה שעבדו בקובה לבוליביה של 1967 ולהצית שם מהפכה. ניסיון שמסתיים בלכידתו ובמותו.

Return of the Secaucus 7 – סרט של ג'ון סיילס מ-1980 על שבעה אקטיביסטים לשעבר משנות השישים נפגשים לסופ"ש מר שכופה עליהם להתעמת עם השבר הערכי הפוסט סיקסטיזי.

הקולנוע של גודאר – "החייל הקטן" (1963), "פיירו המטורף" (1965), Masculine, Feminine (1966) ו"שניים או שלושה דברים שאני יודע אודותיה" (1967), "סופשבוע" (1967) וכמובן "הסינית" (1967) שעליו כתבתי בהרחבה בחלק הקודם של המאמר. הקולנוע של גודאר שמר על קווים מהפכניים, מיליטנטיים במוצהר לאורך שנות השישים. ב-1968, בעקבות אירועי מאי אותה שנה, נטש גודאר את העשיה בתחום הקולנוע המסחרי, הקים יחדיו עם ז'אן פייר גורין את קבוצת הקולנוע הפוליטית דז'יגה ורטוב ופנה לכיוון של קולנוע פוליטי-נסיוני, עם סרטים כמו "הכל בסדר", "מכתב לג'יין" – יצירות אדומות תיאורטיות לא פחות מקולנועיות, המבקשות לחתור תחת מנגוני הייצור של המשמעות.

State ofSiege– סרט צרפתי מ-1972 שמתאר את המאבק בין ממשל הדיכוי של אורגוואי לבין הטופאמארוס תנועת הגרילה האורגוואית שהייתה פעילה בשנות השישים והשבעים ושנתנה השראה לפעילות מחתרת מזג האוויר.

Baader-Meinhof: In love with terror – סרט תיעודי של הבי.בי.סי. על כנופיית באדר מאיינהוף. זמין לצפיה ביוטיוב.

מלבד הסרט הזה נעשו על באדר-מאיינהוף עוד שורה ארוכה של סרטים. ראו כאן.

 

מהפכה שם וכאן אז ועכשיו

ההתנגדות נותרת לא אלימה. אנרכיסטים נגד הגדר.

אחר הפרטים המעניינים בסיפור של ארגוני שחרור/גרילה/טרור (בחרו את הכינוי המועדף עליכם) שהוקמו בסוף שנות השישים הוא שהם המשיכו להתקיים עשרות רבות של שנים לאחר הקמתם, ולאחר שהמאורעות שהובילו להקמתם (למשל המלחמה בויאטנם) כבר הפכו לזכרון רחוק. מחתרת מזג האוויר המשיכו להתקיים עד תחילת שנות השמונים, קרלוס והצבא האדום היפני היו פעילים עד סוף שנות השמונים, ואילו כנופיית באדר-מיינהוף המשיכו לבצע פעולות טרור עוד ב-1993 והתפרקה סופית רק ב-1998. קריסת הקומוניזם היוותה מכה תודעתית וגם תשתיתית ניצחת לאלו מן התנועות הללו ששרדו עד סוף שנות השמונים, ורובן לא שרדו אותה, אך המשיכו להופיע בחדשות לאורך השנים. המהפכנים המזדקנים של שנות השישים המשיכו מאז להמלט מהרשויות הבינלאומיות, וחלקם נעצרו לאורך שנות התשעים והאלפיים.

כמעט על כל הארגונים הגרילה הבולטים שקמו בשנות השישים בעולם הראשון, כבר נעשו סרטים, אחת הקבוצות הבולטות שלא נעשה עליה סרט עד כה היא הבריגדות האדומות האיטלקית, ואולי אחת הסיבות לכך היא שבניגוד לכל שאר הקבוצות שנמנו כאן, הבריגדות האדומות עדיין קיימות, אם כי הארגון שמנה פעם כ-14,000 חברים מונה היום לפי הערכות כ-50 בלבד.

אחד הדברים המעניינים שעולים תוך כדי עיסוק בתנועות המהפכניות של שנות השישים והשבעים, היא שאין להן מקבילה ישראלית. לא אז (אולי מלבד במידה מסוימת לפנתרים השחורים המקומיים) ולא מאז. המקום הקיצוני ביותר שהמחאה של השמאל הישראלי כנגד מדיניותה הצבאית-מדינית  של ישראל הגיע אליו הוא פעילות האנרכיסטים נגד הגדר, טלי פחימה (לפי טענות הממסד, לפחות) או מרדכי ואנונו. עד היום לא קמה תנועת שמאל ישראלית רדיקלית שביקשה לפתוח במלחמה כנגד מדינת ישראל במטרה לכפות עליה לשנות את מדיניותה. נדמה שיש כאן גבול הקשור לזהות וגם לאופי המאבק שהשמאל הישראלי נרתע מלחצות אותו. אפשר לתלות זאת בגורמים שונים שמבדילים את ישראל מאירופה או ארה"ב, כמו העובדה שישראל, בניגוד לכל המדינות שהוזכרו למעלה, מבצעת מדיניות בעייתית תוך כדי שהיא גם נאבקת על קיומה, אבל נדמה שהסיבה העיקרית לכך נוגעת לא דווקא למקום אלא לזמן. שכן העובדה הבולטת ביותר בעיסוק בתנועות הללו הוא שאין להן מקבילות בנות ימינו, לפחות בעולם המערבי. יש לנו היום תנועות נגד הגלובליזציה, ארגוני NGO ושלל תנועות אנרכיסטיות ברחבי העולם, אבל אף אחד מאלו לא מנסה לפתוח בחזית מיליטנטית של מלחמה כללית כנגד הסדר הקיים. אולי בגלל שכבר אין מטריה אידאולוגית מתאימה שתתן מסגרת למאבק כזה (מלבד באיסלאם הרדיקלי), אולי זה בגלל שהן יודעות שאין להם סיכוי, ואולי זה בגלל שלמדנו משנות השישים והשבעים דבר אחד או שניים. זהו פרט שהוא אולי חלק מהתבגרות הכרחית, ויש בו בכל זאת פן נוגה ועצוב שגם הוא אולי חלק הכרחי של העידן שאחרי המהפכה. כך או כך, על רקע ניסיון העבר, נדמה לי שבסופו של דבר זה לטובה.

לחיות על הקצה

Human Planet היא אחד הסדרות התעודיות המרשימות ביותר שנעשו. הסדרה ששודרה בחודשיים האחרונים ב-BBC, היא מאמץ נרחב ויוצא דופן לתאר את הדרכים מעוררות ההשתאות שתרבויות שונות על הפלנטה שורדות פנים אל פנים מול הטבע: באוקיאנוס, בקוטב, במדבר, בג'ונגל, בסוואנה, בהרים וגם בנוף האורבני.

4 צוותים של ה-BBC בילו שלוש שנים אינטנסיביות בצילום 70 סיפורים שונים של עמים ילידיים בפינות שונות של הכוכב. התוצאה היא עדות מהממת ליכולת האנושית להתקיים בתנאים קיצוניים ולצורות חיים וידע שהולכות ונעלמות במהירות בעוד יותר ויותר אנשים על הכוכב עוברים לחיות בסגנון החיים האורבני המודרני.

הסיפורים ש-Human Planet מביא, על שבטים שחיים על עצים בגובה של 35 מטר, קבוצות אחרות שחיות בים בלי אזרחות ומגיעות ליבשה רק לביקורים חטופים (ואז חוטפות "מחלת יבשה"), דייגים שיוצאים לצוד תוך כדי צעידה בת דקות ארוכות על קרקעית בתוך הים בלי כל ציוד עזר או ילדים שמבריחים לבדם עדרי פילים שלמים – קוראים תיגר על הרבה ממה שאנחנו נוטים להניח לגבי מה זה להיות אנושי, ומזכירים לי את הנקודה החשובה שהאנתרופולוג ווייד דיוויס שב ומעלה בספריו: האופן שבו תרבויות אחרות מרחיבות את התפיסה שלנו לגבי "מהי משמעות הדבר, להיות אנושי?".

אז הנה כמה פעילויות שאם הייתם נולדים במקום אחר על הגלובוס, ייתכן שהיו מרכיבות את חיי היום יום שלכם:

גניבת דבש מדבורים זועמות על צמרת של עץ בגובה 40 מטר

הברחת 15 אריות עם שני חברים

מגורים בבית-עץ בגובה של 35 מטר

ציד תת-מימי ללא אמצעי עזר

קישוש טארנטולות ענק לארוחת ערב

במקום להסתפק בקטעונים ביוטיוב, מומלץ מאוד לצפות בסדרה כולה. זו חוויה די חזקה. בינתיים כדאי גם לצפות במצגת התמונות היפהפיה שנוצרה עבור הספר שיצא במקביל לסדרה.

ולסיום. הקטע הזה מראה תמונות ראשונות של שבט מבודד שעדיין לא יצר קשר עם הציביליזציה, אחד מכ-70 שקיימים עדיין בברזיל על פי ההערכות שנוקבים בסדרה. צילום בני השבט בעזרת משקפת, ממרחק של קילומטר, נועד להוות הוכחה נגדית כנגד מי שטוענים שהאנשים הללו לא קיימים ושמבקשים להשתלט על היערות הללו ולגרש או לחסל את האנשים הללו.

החוקר והאקטיביסט הברזילאי חוזה קרלוס מרלס שמופיע בקטע הזה, קורא לאנשים הללו, החיים בניתוק מוחלט מהציביליזציה, "האנשים החופשיים האחרונים". אם אתם רוצים לעזור לשמור אותם חופשיים ולעצור את רצח העם המתנהל כנגד העמים הילידיים בברזיל ובמקומות אחרים בעולם, תרגישו חופשיים להכנס כאן ולתרום לשימור התרבויות הילידיות האחרונות שנותרו על כוכבנו.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: