ארכיון תג: אינטרנט

הסם הקולקטיבי של המח הגלובלי

אחרי שלושה שבועות של חיים ללא אינטרנט (באדיבות בזק) אני מפתח סטואיות לגבי המצב. מה שהיה תחילה מטרד מרגיז מתגבש לאיטו למצב נתון וקיים של חיים פוסט-אינטרנטיים.

 בוקר אחד, כחלק משגרת החיים החדשה, אני שוכב במיטתי וקורא בספרו של ראלף מצנר MindSpace and TimeStream.  פגשתי את מצנר, הידוע לרוב בזכות עבודתו המשותפת עם טימותי לירי וראם דאס במהלך שנות השישים, במסגרת המחקר שערכתי לצורך הדוקטורט שלי בארה"ב בקיץ האחרון, והוא העניק לי את הספר הזה, חלק רביעי בסדרת ספריו The Ecology of Consciousness. הספר, שמסכם 50 שנה של פעילות במחקר התודעה מכיל שורה של אבחנות מעניינות למדי על התודעה.

 אחד ממוקדי הדיון בטקסט הוא התודעה כספקטרום שיכול להתרחב ולהצטמצם כמו קרן אור. כולנו מכירים את הכינוי של הפסיכדלים כחומרים מרחיבי תודעה (Mind Expanding Drugs), שטבע לירי. מצנר מרחיב בספרו את הדיון ומספק תיאור מקיף של ההבדל בין מצבי תודעה מורחבים שבהם התודעה שלנו מקיפה והופכת מודעת לרמות ואספקטים נוספים של המציאות, שאליהם לא היינו מודעים קודם (למשל באמצעות שימוש מושכל בפסיכדלים או מדיטציה [שגם הם, מצנר מדגיש, יכולים, כאשר משתמשים בהם לרעה, להפוך למצרי תודעה]) לבין מצבים שבהם אנחנו מצמצמים את טווח התודעה שלנו: למשל במהלך נהיגה או עבודה על מכונה, כאשר אנחנו מבקשים למקד את התודעה שלנו כמו קרן לפעילות אחת, ושדעתנו לא תוסח מגירויים נוספים.

 לשני סוגי המצבים יש מקום. מצבי תודעה מכווצים הינם בעלי חשיבות רבה מבחינה אבולוציונית, כאשר האורגניזם נדרש לפקס את האנרגיה שלו כולה בפעילויות הדרושות להשרדותו, אולם הבעיה בהם היא שדפוסי התנהגות המבוססים על מצבי תודעה מכווצים עשויים בנסיבות רבות, ובמיוחד בעולם המודרני שלנו, להפוך לממכרים. דפוסי ההתנהגות מכווצי התודעה ממכרים, על פי מצנר, משום שהם מסייעים לנו להתגבר על פחד, חרדה ורגשות בלתי נעימים אחרים.

 "מצבי תודעה מכווצים שקורים באופן זמני במהלך היום יום, בין אם כתוצאה מבחירה מכוונת או תגובות רגשיות בלתי מכוונות, יכולים להפוך להרגלים ממכרים בעקבות פיקסציה וחזרה." כותב מצנר. "בעוד שמצבים טרנסצנדטים ומורחבים מאופיינים בתנועה וזרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ושונה והעדפה למורכבות, הרי שמצבי תודעה מכווצים מאופיינים בפיקסציה, הצרת טווח תשומת הלב ומשיכה רפיטטיבית לפשוט ולמוכר." (שם, 86)

 מצנר משתמש בספרו במספר דוגמאות מרכזיות להתמכרויות והתנהגויות כפייתיות הנובעות מהצרת התודעה לפן אחד צר של הספקטרום התודעתי: וביניהן סקסואליות כפייתית (למשל התמכרות לפורנו), התמכרות להימורים, לקניות או לעבודה וכמובן לסוגים רבים של סמים מסיגריות ואלכוהול ועד להירואין וקוקאין. בכל המקרים הללו האדם הופך ממוקד כל כך בסוג גירוי מסוים עד שזה הופך עבורו לחזות הכל, ותודעתו לומדת לסנן את שאר הפנים של המציאות. ההתמכרות היחידה שחסרה ברשימה שלו, זו שאני מרגיש שרלבנטית לי במיוחד, היא כמובן ההתמכרות לאינטרנט.

האינטרנט כהתמכרות קולקטיבית

מוח עולמי שהולך ומתמכר.

אולי זה פער הדורות שמונע ממצנר, שכבר עבר את השבעים, לחשוב על האינטרנט בתור דוגמה מובהקת לפעילות התמכרותית. לי כבן לדור שגדל לתוך האינטרנט קל לראות שההתמכרות הזו מביסה בקלות בשכיחות שלה ובהשפעה שלה על החברה כל התמכרות אחרת שמצנר מזכיר – אולי כל התמכרות אחרת משחר האנושות.

כמי שלימד את עצמו בעשור האחרון (כמו רבים אחרים בדורנו) להשתמש באינטרנט עשרות פעמים ביום כדי לבדוק מידע, לבדוק מייל, ובשנים האחרונות במיוחד, את המצב ברשת החברתית – התגברה בי ככל שחלפו השנים התחושה שהאינטרנט הוא סם משנה תודעה ורב עוצמה יותר מכל מה שהכרנו קודם לכן.

לשם השוואה. בתחילת האלפיים, כשהייתי בתחילת גילאי העשרים שלי, ראיתי רבים מהאנשים סביבי מתמכרים לשימוש מופרז בקנאביס, וגם ראיתי את רובם המכריע, לאחר מספר שנים, מרפים משימוש ממכר ומצר התודעה בסם הזה. לעומת זאת, קשה לי שלא להתרשם מכך שהתמכרות לאינטרנט, התמכרות שהחלה בערך באותה תקופה, רק העמיקה מאז והפכה לרבת עוצמה בהרבה מכל התמכרות שקדמה לה בהיסטוריה. זוהי התמכרות שתפסה סקטורים שלמים מהחברה המערבית ובמיוחד באליטה שלה. התמכרות שהולכת ומחריפה, הולכת ומשתכללת, עד שנדמה שהיא החוק החשוב ביותר של זמננו. חוק שקובע שההתמכרות שלנו לרשת תלך ותחריף.

האינטרנט הוא סם קולקטיבי. למעשה, אם אנחנו חושבים על הרשת כעל המוח הגלובלי של הפלנטה אנחנו יכולים לראות את האינטרנט כסם הקולקטיבי הראשון, שממכר את כל חברי הפלנטה לאינטראקציה אלקטרונית זה עם זה, זה שמחבר ומהדק אותנו במידה הולכת ומתגברת זה לזה עד שנהפוך למוח קוהרנטי – כפי שחזה דה שארדן בשנות השלושים. כל אחד מאיתנו הוא נוירוטרנסמיטור שמתחבר לקולטנים אחרים בצורה מתהדקת והולכת דרך הפייסבוק, הטוויטר ושאר כל המדיה החברתיים. אם משווים את הפעילות של הרשת לפעילות נוירולוגית אפשר לומר שככל שכל אחד מהנוירונים ברשת (אנחנו) מפתח הרגלים מתבצע ריתוך הולך וגובר של המוח הגלובלי. ושכל נוירון שמצטרף לחגיגה מעצים את המגמה הכללית עבור כל שאר הנוירונים, שכן ככל שהלכנו והעברנו את החיים החברתיים שלנו לתוך הרשת, הנוכחות המתגברת של כל אחד מאיתנו בה הופכת את הרשת לאטרקטיבית יותר עבור האחרים.

 כשאנחנו חושבים על התמכרות שלנו לסמים אנחנו חושבים על איך זה מרגיש לנו. קשה לנו לחשוב על זה שכל נוירון ונוירון במוח חווה מה שאנחנו חווים. מתמכר בעצמו. אבל אם נצא שניה מנקודת המבט האישית שלנו. אולי ניתן לומר שהחוויה שלנו מקבילה לחוויה של הנוירון המתמכר, חלק מחווית התמכרות עצומה בהרבה שמתרחשת במוח הפלנטרי שמשתמש בפייסבוק כמו בסם על מנת לעצב מחדש את המבנה הנוירולוגי שלו?

 ובחזרה לנקודת ההשקפה של הנוירון. כלומר לזו שלנו? איך זה מרגיש להיות נוירון שחווה התמכרות כחלק מרשת גלובלית?

 מצנר כותב על חשיבות הריטואל עבור המכור. על המכור לסיגריות ששואב סיפוק כבר מלשלוף סיגריה מתוך החפיסה, עוד לפני שאיפת הניקוטין הראשונה. אני מצדי מהרהר בכל הג'וינטים שחלמנו לגלגל ברגע שסיימנו את זה שקדם להם, לא בגלל שחשבנו שהם ישנו את מצב התודעה שלנו (להתחסל כבר הספקנו), אלא בגלל שהם נתנו לנו משהו לצפות לו בהמשך הערב (עוד סיבה למה אני ממליץ להפסיק לעשן ולהתחיל לאכול).

כמה חלומות ומשאלות כמוסות תלינו בג'וינטים הללו, שכל עוד היו בהכנה, הרגשנו כאילו הכל עדיין בסדר בעולם, כי יש עדיין למה לצפות, ויש עדיין מעבר לפינה, תקווה חמקמקה כמו העשן, עד שלפעמים קראנו בתחינה "אל תדליקו אותו עוד!", שנשאר עוד קצת במצב הציפיה.

 אני לא יכול שלא לחשוב באותה נשימה גם על משתמש האייפון שזוכה לסיפוק שלו כבר ברגע שהוא שולף את המכשיר מהכיס, עוד לפני שקרא בו משהו חדש.

 האם לנוירון יש בחירה אם להתמכר או לא?

או שאולי המח הגלובלי בוחר עבורו?

משימוש מצר תודעה לשימוש מרחיב תודעה ברשת

אבל שימוש באינטרנט הוא לא רק מצר תודעה. הוא גם מרחיב תודעה. הוא שולח אותך למקומות חדשים. כשאני גולש באינטרנט אני נחשף לרעיונות, רגשות ומחשבות מעשירים. האינטרנט בהחלט תואם את ההגדרה שמצנר נותן לסם מרחיב תודעה (זרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ולמורכבות גדלה). ובכל זאת, אני מכיר את עצמי ואת האנשים סביבי מספיק טוב בשביל לדעת שהדרך הכפייתית שבה אנחנו עושים שימוש ברשת יש איכות מצרת תודעה ברורה.

 בעצם כשחושבים על זה הוא לא ממש שונה מההתמכרות לגראס, שסבלנו ממנה אז – שכשעישנו אותו פעם ב-, הוא היה פיצוץ מבזיק ומשחרר לתודעה, וכשהפכנו את השימוש ליומיומי הוא הפך להיות סם ההרדמה הארור שלה.

 אז מה הפתרון? האם זה באמת ריאלי להתנזר מהאינטרנט? אולי לא. כי הרשת היא הסם השימושי ביותר עד כה, ונדמה שהגלישה ברשת כבר מרושתת מדי לתוך מרקם החיים שלנו מכדי אפשר יהיה להכרית אותה.  אני אמנם שמח על האפשרות לקרוא במיטה ספר בלי לשאול את עצמי כל חמש דקות אם קיבלתי הודעות חדשות, אבל אני לא באמת חושב שאם אפסיק לגמרי להשתמש בג'ימייל או בפייסבוק החיים שלי יהיו יותר עשירים וטובים.

 בניגוד להתמכרויות כמו סגריות או אלכוהול, האינטרנט היא התמכרות שאין טעם בניסיון להכרית אותה לחלוטין. כמו אכילה, האינטרנט הוא פעילות שאנחנו מצויים איתה בדיאלוג מתמיד.

 אנדרו וייל אומר שמי שפיתח מערכת יחסים רעה עם סם יתקשה לחזור למערכת יחסים טובה איתו. מי שנגמל מהתמכרותו לטיפה המרה, יתקשה לשתות כוס יין אחת בערב מדי פעם בלי לפול חזרה להרגל השתיה שלו: הברירה היחידה שנותרת לו היא הנזירות.

 ומה לגבי כולנו? מה לגבי דור שלם שלמד להשמש באינטרנט בכפייתית התמכרותית? דור שאת סמי המידע שלו מכרו לו תאגידים בין-לאומיים ושאף ממשלה או ארגון (חוץ מאולי בסין) לא הזהירו אותו מההשלכות עבור התודעה שלו? האם נוכל אי פעם לשוב לאיזון?

 לא תהיה לנו ברירה אלא לעשות את זה עבור עצמנו. להמשיך במאבק הזה, ללמוד להשתמש ברשת באופן מודע יותר ומרחיב יותר. התמכרותי פחות. גורל הדור הזה מוטל על הכף.

מודעות פרסומת

פייסבוק כהתגשמות אלוהית בעולמנו


?סקנד לייף. זוכרים

תמיד הדהים אותי איך המצאות טכנולוגיות מסוימות שחזו להן עתיד מזהיר לא הצליחו להמריא (למשל עולמות תלת מימד וירטואליים כמו סקנד לייף, קסדות מציאות מדומה או הסגווי. אם כי חייבים לסייג-וואי ולומר – Never say never…) ואילו אחרות, כמו צורות חיים בעלות DNA שתלטני במיוחד, מתפתחות במהירות סרטנית שיוצאת מכלל שליטה, מצמיחות מתוכן כמו גידולי פרא, אקולוגיות טכנולוגיות שלמות והופכות לסמלים של מבני תרבות וחיים עצומי מימדים שנוצרים בהשראתן (לדוגמה הפלאפון, הדפוס או המחשב האישי).

פייסבוק היא דוגמה מובהקת לטכנולוגיה בעל מזג פראי במיוחד,והיא לא מפסיקה להפתיע. ה"רשת חברתית" הזו  הולכת ומתפתחת וחורגת שוב ושוב מהתפקידים והגבולות שחוזיה ופרשניה הקצו לה בעבר. זו גם הסיבה שאני שם את המילים "רשת חברתית" במרכאות. המילים "רשת חברתית" רומזות על כך שפייסבוק היא אחת מיני רשתות חברתיות רבות, או שיש לה תפקיד מוגדר. אבל פייסבוק אינה "רשת חברתית" היא (כשם הסרט) "הרשת החברתית" והיא גם לא זה. היא הרבה יותר.

פייסבוק היא המציאות. היא מצמיחה מתוכה עוד ועוד צורות של אינטראקציה ומשנה את הפרקטיקות היומיומיות שלי, החל מהאופן שבו אני מארגן את אלבומי התמונות שלי, המשך בסוג הדברים שאני שם אליהם לב בחיי היום יום (שורת הסטטוס של הפייסבוק הופכת למעין פונקציה פנים-תודעתית שפועלת תמיד ברקע של התודעה שלי, וסורקת אחר רגעים ותובנות יומיומיות שניתן יהיה לקפסל אותם לסטטוס מוצלח) וכלה במקורות המידע שלי על פוליטיקה, תרבות וחברה.

אני לא יודע מי האדם הכי טוב בלהסביר מדיה חברתית, אבל היא הכי טובה בלהסביר את זה לי. כרמל וייסמן בבלוגפרנס, יולי 2007.

אני זוכר שבתחילת יולי 2007, בכנס "הבלוגפרנס" שהתקיים אז במרכז הבינתחומי בהרצליה, שמעתי את כרמל וייסמן אומרת שאוטוטו מקורות המידע שלנו עומדים להשתנות ואנשים יקומו בבוקר ולא יכנסו לדף הראשי של ויינט כדי לפתוח את היום, אלא ישתמשו במקורות מידע שיגיעו מבלוגים ורשתות חברתיות. באותו הרגע היה לי עדיין קשה לדמיין את התחזיות הללו של וייסמן מתגשמות. היום, כשהפייסבוק ורשימות המאמרים הנקראים ביותר של החברים שלי (מבלוגים אבל גם מהעיתונות הישנה, שם הם מטומעים לתוך הדף הראשי), מהוות חלק משמעותי בהבניית מקורות המידע שמזינים אותי (ובהבניית תפיסת המציאות שלי בכלל) הרעיון הזה נראה כל כך פשוט, כל כך אינטואיטיבי, כל כך נכון. ועדיין, אני מוצא את עצמי מופתע שוב ושוב מפייסבוק. ממה שהיא עושה. ויש חלק בתוכי, שבעומדו מול אלוהות בקנה מידה כזה, אינו יכול שלא להתמסר.

וזה, אני משער, ההבדל ביני לבין אנשים אחרים, פוליטיים יותר בהוויתם ממני, שבעיקר מקוננים על פייסבוק. בעוד אנשים אחרים מודאגים מפגיעה בפרטיות, אני עדיין לא הצלחתי להבין למה צריך להיות לי אכפת שאנשים יכולים לראות תמונה שלי ברשת, או לקרוא סטטוס שהעליתי לפייסבוק. אני לא אומר שזה טוב או נכון, אבל התכונה הבסיסית שלי היא פחות לבקר ויותר להשתאות. מטבעי, אני אדם יותר משתאה מביקורתי (האם זו נטיה ביולוגית? כימית? תודעתית? תרבותית? אלוהים יודע, אני רק יודע שאני כזה) כך שהנטיה הבסיסית שלי היא פחות לייצור של פיסות ביקורת תיאורטיות בעלות נטיה ספקנית ומתריעה ויותר להתקפות מאניה פסיכומיסטיות.

אני יכול להבין את הביקורת על הפייסבוק. אולי לא לגמרי[1], אבל הדבר שאני באמת לא מבין זה איך, על אף כל הביקורת, המבקרים הגדולים של הפייסבוק מתעלמים באופן בוטה כל כך מהמעלות הבלתי ניתנות להכחשה שלו או אפילו רק מעצם העובדה שהוא כל כך חדש ומדהים בעושר התופעות שהוא מייצר. אני קורא נלהב של טורי "הטכנולוגי על הבוקר" של יוסי גורביץ'  ב'כלכליסט' אבל הדבר שתמיד מוזר לי כשאני קורא אותו זה שהוא אף פעם לא יכתוב לצד הביקורת הפוליטית שלו (המוצדקת בחלקה), על כל הדברים המדהימים שפייסבוק עושה. זה כאילו פייסבוק מבחינתו הוא כלי לשליטה פוליטית, וכל ההשפעות התרבותיות האדירות שלו הן לא יותר מתופעת לוואי מחוסרת חשיבות. כנראה שיש אנשים שהחוש הביקורתי שלהם חזק בהרבה מהחוש המשתאה שלהם.

פייסבוק ופנתאון האלים הטכנולוגי

אם בתחילת הדרך, כמו רבים אחרים, לא הבנתי מה עושים בפייסבוק (ואפילו כתבתי בספר שלי פרק שטען שפייסבוק היא לא יותר ממגרש משחקים לאגו, אחת הטעויות המביכות ביותר שעשיתי, אבל היה קל הרבה יותר לטעות אותה בנקודה בזמן שבה נכתבו הדברים ההם לראשונה.) הרי שעכשיו כשאני פוגש אנשים שאין להם פייסבוק הם נראים לי כמו סוג של מוטאציה. כסוג של חוליה חסרה. כלומר, אני חולק איתם את את אותה מציאות, אבל רק חלקית. חלקים אדירים כל כך מהמציאות שלי, מהפרקטיקות היומיומיות שלי לתקשורת עם אנשים ולצריכת תרבות, חדשות ומציאות פשוט לא קיימים.

האפיפאניה הגדולה שלי לגבי פייסבוק ולגבי יוטיוב והאינטרנט בכלל אירעה לפני מספר ימים. ישבתי עם א' וצפינו בכל מיני קליפים מגניבים באינטרנט כמו זה והדבר הזה וגם הדבר הזה. ופתאום קלטתי כמה דברים בעולם הזה נוצרים בזכות האינטרנט, או אם לומר זאת במילים אחרות – כמה דברים מעולים לא היו נוצרים אם לא היה לנו אינטרנט, ואם היו נוצרים, בוודאי לא היו זוכים לחשיפה. פתאום נקלט לי כמה יצירות אמנות מופלאות לא היו נהגות לעולם, ובוודאי שלא היו מתפתחות מרעיון ליצירת וידאו, סאונד או טקסט, אם לא היה לנו את הכלי המופלא הזה – ההיפר-מוליך היצירתי הזה, המהפכת דפוס על אמפטמינים הזו, שיש עדיין מי שקוראים לה "מהפכת האינטרנט" – שהוא סוג של סם ממריץ ליוצרי כל העולם. וברגע הזה, שבו הבנתי איך קבוצה של אתרים וטכנולוגיות יצרה נפח אדיר כל כך של יצירה חדשה, פתאום התמלאתי בתחושת יראה אדירה.

כמו האלוהות של הגל, גם פייסבוק היא אלוהות דינאמית. היא נמצאת במצב התפתחות מתמיד.

כמו פנתאון האלים ההינדואיסטי, גם העולם הטכנולוגי הוא עולם פוליתאיסטי מובהק שהאלים בו נמצאים במאבק בלתי נגמר זה מול זה, וכלי הנשק בעלי המימדים האגדיים שהם בהם עושים שימוש במלחמתם, הם הטכנולוגיות הסופר-מתוחכמות וחובקות הפלנטה שבאמצעותן הם נלחמים על הבניית אופני הייצור של המציאות והתודעה שלנו.

טיפס לראשות הפנתיאון כמו מטאור. כמו פייסבוק. שיווה סופרסטאר.

כמו האלים בפנתיאון האלים הינדואיסטי, גם האלים בפנתאון האלים הטכנולוגי הם חבורה שמורכבת ממאות אלפי אלוהיות, חלקן חובקות כל, חלקן קיקיוניות לחלוטין, וכולן דינאמיות לחלוטין בכוחן ובתפקידן. כמו ששיווה, שהיה משני עד לא קיים בספרות הוודית, נסק לו בתקופות מאוחרות יותר בהיסטוריה של ההינדואיזם והפך לאחד משלושת האלים המרכזיים של ההינדואיזם, בעוד אלים אחרים כמו "אינדרה" או "אגני" שזכו למקום של כבוד בהינדואיזם המוקדם הודרו לתפקידים נחותים או חסרי חשיבות – כך גם אלים כמו פייסבוק, שהיה לפני מספר שנים בלבד "אלילון" קטנטון הפכו לאלוהים הגדולים ביותר של הרשת, מאיימים על כוחם של אלים ותיקים כמו גוגל, ואילו אלים שאיבדו מכוחם כמו מיקרוסופט או יאהו, נאבקים בנואשות מול אלים צעירים ורעננים מהם על הזכות להמנות על שוכני האולימפוס.

ואנחנו יושבים ביציע. מביטים בהתגוששות האלים הזו. מפרשנים, לוקחים צדדים, מעמידים פנים שאנחנו מבינים מה קורה, שיש לנו איזושהי שליטה, ושמה שקורה זה בסה"כ מאבק בין כל מיני חברות בעלי אינטרסים כלכליים. זה כן. זה גם. אבל מעבר לזה, זה המאבק על תצורתה העתידית של התודעה האנושית. יתגוששו האלים לפנינו. הקומדיה האלוהית מתחוללת לנגד עינינו. מאות אלפי אנשים הצטרפו היום לפייסבוק. כמו אתמול וכמו מחר. זה מאות אלפי מהגרים חדשים שמהגרים לתוך תפיסת עולם ותרבות חדשה. מזל טוב לכל הילדים.

 

* ושווה לעיין גם. התחזיות של אורן פרנק בדה מרקר להתפתחויות הטכנולוגיות ב-10-20 השנה הקרובות הן לטעמי מהנועזות ועם זאת הבלתי מתלהמות והמדויקות שקראתי מזה זמן רב. לגזור, לסמן את ההימורים שלכם, לשמור ולהסתכל שוב עוד עשרים שנה. זה מה שאני עשיתי.

 


[1] כמו שאמרתי, אני לא מצליח להזדעזע מ"אובדן  הפרטיות" שלי, דבר שהוא אולי מדאיג כשלעצמו. אני מודאג הרבה יותר מהאיום שיש בפייסבוק על משאבי תשומת הלב של התודעה שלי, ועל מצב התודעה שלי ככלל ועניין זה גם זוכה מצדי להרבה יותר ביקורת…

 

%d בלוגרים אהבו את זה: