טכנומיסטיקה

1. The Pharmacratic Inquistion, סרט שנוצר על ידי Jan Irvin ו- Andrew Rutajit, מהאתר Gnostic Media, מזכיר לי ספר שאני רוצה לכתוב כבר הרבה זמן: גרסה פסיכדלית לצופן דה וינצ'י שבה בלש מסוגו של לנגדון של דן בראון, נחשף למזימה בת אלפי שנה להסתיר את מקורותיהן העתיקים של דתות העולם בכתות הלוצינוגניות עתיקות.

הסרט של אירווין מסתמך על מחקריו של הפילולוג ג'ון אלגרו, שטען בספרו The sacred mushroom and the cross כי מוצאה של הדת הנוצרית הוא בפולחן הפטריות העתיק.

מה לא תמצאו כאן: טענות על כך שהגביע הקדוש הוא סמל לפטריית האמניטה מוסקריה; תיאוריות מפותלות המבקשות להביא הוכחות לכך שדמותו של סנטה קלאוס מתכתבת במדויק עם דמותו של שמאן האמניטה; לכך שפרי גן העדן הוא למעשה סמל לפטריית האמניטה ולכך שתורתו של ישו מלאה התייחסויות לתרפיית השתן של השאמאנים הקדומים.

הסרט קצת מייגע לפרקים אבל רצוף בפרטים מעניינים המקושרים בלא מעט יצירתיות. אפשר להתלהב, להתווכח או לומר שמדובר בתיאורית קונספירציה בזויה שמחברת יחדיו חצאי עובדות במניפולטיביות. לי, כמי שלא קרא את הספר של אלגרו, או את הספר שכתב אירווין בנושא, קשה לשפוט. כך או כך, האינקוויזיציה הפרמקרטית מצליח לעלות כמה סימני שאלה מעניינים על הקשר בין נצרות לחומרים הלוצינוגנים. ולהוות לכל הפחות מעין "צייטגייסט" של הקהילה הפסיכדלית, סרט הקונספירציה הפסיכדלי הראשון…

צפו כאן (111 דקות, החלק שעוסק בחומרים פסיכדליים מתחיל בסביבות דקה 45)

2. ביקור בבית האמנים תאכ'לס בברלין הפתיע אותי לטובה. באתי עם מינימום ציפיות, בשל שמועות על התמסדותו של המקום ומצאתי את עצמי מבלה שעות ארוכות בשיחות עם אמנים שעובדים בבניין.

אבל הדבר שהכי הפתיע אותי הייתה כמות היצירה הפסיכדלית. רובם המכריע של האומנים היוצרים יצרו בסגנון שהינו "פסיכדלי" לתפיסתי: מאלכסנדר רודין הבלרוסי ועד יצירותיה החדשות והיפהפיות של יעל הרולד הישראלית.

חלק מהאמנים גם הודה בגלוי בהשפעות הפסיכדליות בשיחותי עימם. עבורי היה בכך סימן מעודד לקראת כתיבתו של מאמר נרחב שיתפרסם בעתיד על האסתטיקה הפסיכדלית. בשעות שביליתי במקום התפעמתי מאמנות יותר משהתפעמתי אי פעם בביקור במוזיאון או בגלריה ובסוף נאלצתי להודות בריש גלי: נגמרו הימים שיכולתי לומר שאני לא אוהב אמנות או שאין לי טעם באמנות. אני חולה על אמנות, ויש לי טעם מובהק. הדבר היחיד שחבל לי הוא שבסיורי בגלריות התל-אביביות מצאתי עד היום מעט כל כך יצירות ברוח זו.

3. הסרט הצרפתי-אנגלי-מקסיקני Renegadeי(2004),  הוא אולי הסרט הפסיכדלי ביותר שראיתי עד היום. מה שהופך אותו לשונה כל כך הוא סגנון בימוי ייחודי שגורם לכל סצינה ורגע בסרט הזה להרגיש כמו חלק מהזיה.

שיאו של הסרט מגיע כשוינסנט קאסל שותה איוואסקה, קטע שגרם לי להבין שהגדרה אפשרית למושג "סרט פסיכדלי" תהיה סרט שרגע המפנה שלו מתרחש בתוך חוויה פסיכדלית, סרט שמרחב העלילה שלו הינו  המרחב הפנימי, הפסיכדלי. כרגע הסרט הנוסף היחיד שעונה על דרישה ושעולה לי בראש זו הוא Altered States של קן ראסל. אם למישהו יש רעיונות נוספים אשמח לשמוע.

(קטע מתוך חווית השתייה של וינסנט קאסל בסרט)

4. הסדרה האינטרנטית Did you know הקדישה פרק למלחמה בסמים ומציגה שורה של עובדות מאירות עיניים בנושא. שווה לצפות ולהעביר הלאה.

5. וס' אמרה לי. בתוך חברת צריכה אטומה כל כך בתפיסתה המבוססת על ניכור ושרשרת בלתי נגמרת של סימולקרות חסרות ממשות, חווית הסם עשויה להיות עבור רבים האפשרות היחידה לשים לב לכך שמשהו אינו כשורה. Drogen als politisches Mittel.