Tag Archives: גל מור

ביקורת וראיון על הספר נטופיה, עם י.ג. לוימור (הישות המשותפת של יסמין לוי וגל מור)

קצת מאוחר לביקורת על הספר נטופיה. ככלות הכל הספר התפרסם לפני כשנה בערך, והקרקס הנודד של שיח התרבות כבר נע לו הלאה למחוזות חדשים. ובכל זאת, מכיוון שאני מאמין בצורך לטפח את העכשיו הארוך, ובכך שלתרבות יש אורך חיים עמוק ורחב יותר מזה שמתירים לה מוספי הסופ"ש, אולי יש גם יתרון מסוים במועד הפרסום המאוחר של הביקורת והראיון האלו.

על הספר נטופיה של יסמין לוי וגל מור שמעתי כבר כשיצא. למעשה אפילו הזדמן לי לעשות ביקור קצרצר במסיבת ההשקה שלו איזה ערב תל-אביבי קריר בחורף שעבר. הספר משך את תשומת לבי  מכמה סיבות. הראשונה היא שלא מתפרסמת בארץ הרבה ספרות מדע בדיוני, לפחות לא כזו שזוכה לחשיפה מהסוג לה זכה נטופיה (למרות שכן מתפרסמת יותר ספרות מד"ב ממה שנהוג לחשוב, כפי שאפשר לגלות מהסקירה המקיפה והמעניינת הזו של אלי אשד הבלתי נלאה). הסיבה השניה הייתה הנחת המוצא של הספר. כפי שנכתב על גב הספר נטופיה:

"בעולם העתידי שעליו מסופר בספר נטופיה, כל פנטזיה נהפכת למציאות תלת מימדית. האנשים המשתמשים ברשת המחשבות יכולים לבקר בכל מקום בעולם, להחיות מחדש זכרונות, לשתף רגשות מבלי לומר מילה ולהתאים את המציאות לטעמם האישי. הם יכולים לתזמן את השקיעות והזריחות, לברוא בעיני רוחם צמחייה טרופית צבעונית לאורך כביש מדברי ולהפוך קול צורמני לקול פעמונים. אם ירצו יוכלו אף להעלים מהסביבה אנשים ועצמים שהיו מעדיפים לא לראות. נשמע כמו עולם מושלם? ובכן, מסתבר שהנוחות האולטימטיבית הזו מוגשת בצירוף תג מחיר מצמרר."

netopia1

כמי שהרהר לא מעט על האפשרויות האוטופיות של עולם מהסוג שהפסקה מתארת, וגם על המגבלות התיאורטיות שלו (כאן תמצאו מאמר ישן וטכנואופטימי ברובו שנכתב ב-2007, בימי השיא של העולם הוירטואלי סקנד לייף, ושכותרתו "עולמות וירטואלים – הארץ המובטחת?") הנושא ריתק אותי מיד. ככלות הכל, יש לי היסטוריה אישית ארוכה של רצון להתעלות מעל הגוף והמציאות החומרית באמצעות טכנולוגיה. הרצון להתנשא מעל הגופני והחומרי אמנם זוכה כיום לתיוג גובר כ"התכחשות לגוף" במסגרת תגובת הבקלאש שלה זוכה תנועת הסינגולריות ושמבקש להחזיר את משקל הכובד אל הגוף, הכאן, העכשיו והמציאות הממשית – עם זאת, על אף כל הסכנות שבוירטואליזציה והביקורת עליה, ולמרות שסופיות וארעיות הגוף והתודעה זוכים כיום בחוגים אינטלקטואלים מסוימים ליחס אוהד מהסוג שלא זכור כמותו, כעוגן אחרון בעולם שהולך ומאבד מיציבותו, הרי שאין טעם להעמיד פנים שהאנושות עומדת להשליך אל הפח בקרוב את מגמת הוירטואליזציה של החיים.

 מכיוון שהאופציה הוירטואלית האוטופיסטית כל כך מפתה אותי עניין אותי לראות אותה קורמת עור וגידים במסגרתו של עולם בדיוני, וגם לראות מה הכשלים שיפגמו אותה במסגרת עולם כזה. מהבחינה הזו נטופיה אכזבה אבל גם קיימה. הדיסטופיה שבוקעת מתוך האוטופיה הוירטואלית הרשתית של נטופיה היא דיסטופיה שנובעת מפעילויות פושעות שנעשות במסגרת הרשת, לא מתכונות אינהרנטיות של הרשת עצמה, ולכן אכזבה. ומצד שני, לאורך כל הדרך הספר גם מציג את הבנאליזציה והריקנות התודעתית והפסיכולוגית שנוצרת באוטופיה וירטואלית, לפחות מהסוג שמתוארת בנטופיה, ומהבחינה הזו הספר קיים עבורי את ההבטחה.

כמו הסדרה מראה שחורה (שיצאה כשהספר נטופיה היה כבר בשלביו האחרונים), נטופיה מציג את המציאות הדיגיטלית בת זמננו על סטרואידים. הוא עושה זאת במסגרת של שורה של סיפורים קצרים המתארים את האופן בו המציאות הוירטואלית מעצבת את חייהם של דמויות שונות בעולם זה. סיפורים אלו מתחברים בסיכומו של דבר לקשת עלילתית שמתארת את השתלטות העולם הוירטואלי על עולם ממשי שהולך ונדחק לשוליים. תוך כדי כך נוגעים לוי וגל בשורה של נושאים ושאלות שמרחפות מעל המציאות הוירטואלית הנרקמת סביבנו כמו הדרוויניזם שעומד בבסיס שלטון האלגוריתמים המדרגים שמנהלים אתרים כמו גוגל, פייסבוק ואמזון, והשאלה איך נראה עולם שבו ההגיון האלגוריתמי המייעל נלקח אל הקצה; מקומו המעורער של הפרט במציאות רשתית המבוססת על אידאולוגיה ניאו-ליברלית, תכליתנית, מופרטת ומפורדת; האיום שבקולקטיביזציה של התודעה הגלובלית; וגם כמובן, הסכנות והבעייתיות שבהענקת המפתחות לשערי המציאות שלנו לחברות מסחריות.

בסופו של דבר נטופיה הוא מותחן אפקטיבי למדי, אבל לא זו הסיבה לקרוא אותו, אלא הדמיון העשיר שמאפיין את הכתיבה של לוי ומור. נטופיה מלא במגוון רעיונות מקוריים, יצירתיים ומרתקים על האופן שטכנולוגיות עתידניות של סינתוז מציאות וממשקי מח-מחשב יכולות להתגשם בקונטקסט של החברה הצרכנית, והאופן שבו טכנולוגיות כאלו עשויות לסלף את חיי הנפש ולרוקן את חיי האנוש מתוכן. למרות שהעולם הבדיוני של נטופיה סובל בנקודות מסוימות  מחוסר עקביות, כפי שהצביעו למשל בבלוג תודעה כוזבת, הרי שבסופו של דבר הוא יוצר תמונה ספקולטיבית שלמה, משכנעת ומטרידה של חברה אנושית בסביבה וירטואלית, והוא תוספת נכבדה, ראויה וחשובה למדף המצומצם אך המתרחב של המד"ב העברי.

netopia2

יסמין לוי וגל מור

והנה כמה שאלות ששלחתי בסיום הקריאה לי.ג. לוימור, הישות הכותבת המשותפת של יסמין לוי וגל מור, על נטופיה, תהליך הכתיבה שלו, מה שיש בו ומה שאין בו.

עידו: לא ציינתם שנה מסוימת שבה הספר מתרחש, ומופיעה בו ערבוביה רבגונית למדי של המצאות טכנולוגיות שחלקן עשויות להמצא מעבר לפינה וחלקן כנראה לא יתגשמו בעתיד הנראה לאין (מכוניות מעופפות או אסטרונאוט שנוחת על צדק, למשל). האם ביקשתם לשמור גם על קשר לתחזיות טכנולוגיות הנוכחיות ועד כמה הן היו נוכחות בתהליך הכתיבה? הספר נקרא כמו כתב אזהרה מעולם שמעבר לפינה, אבל האם הוא אכן מעבר לפינה או שמדובר בעיקר בתרגיל היפותטי על עולם בדיוני ובלתי מושג טכנולוגית? עד כמה לדעתכם התפתחויות מהסוג שאתם מתארים הן אפשריות ועד כמה זה עקרוני עבור המסר שמעביר הספר? כתבת בעבר (גל) שנטופיה למעשה כבר נוכחת כאן. באיזה אופן היא נוכחת כבר כאן וחלק מהמציאות שלנו?

י.ג. לוימור: בכוונה לא ציינו שנה כדי שלא יבואו אחר כך וינזפו בנו. לתת שנה זה עניין מחייב מדי. מה גם שקשה באמת לדעת מתי מה שנראה לנו שיקרה באמת יקרה. הטכנולוגיות מבוססות על מה שמתפתח כבר היום. מאז שכתבנו את הספר נתקלנו כל פעם בכתבה שמספרת על משהו ממה שכתבנו שבדרך לפיתוח, אפילו הנאו קאר. היה לנו חשוב לכתוב על המצאות שיכולות להתקיים מבחינה טכנית ופחות להצהיר מתי זה יהיה. לא רצינו להמציא משה מופרך. יש ביסוס לדברים, אפילו לרשת המחשבות יש ביסוס מחקרי שאנשים יכולים לתקשר מוחית ממדינות שונות. מה שכן נוכח כבר כאן זו התחושה שרשת חברתית היא בעצם כלכלית והניכור שניתן לחוש אם נפלטים ממערכת וירטואלית. הבדידות העוטפת את האנשים המחוברים והיכולת של הטכנולוגיה להרוס חיים או לבנות אותם.

עידו: יש בספר לא מעט עיסוק בפערים בן דוריים בין דור הורים שמחובר עדיין לערכים של עולם ישן ("ערכי הפרט הישן" למשל) ומתקשה להתרגל למציאות ההיפר-טכנולוגית שמשנה את העולם לבין צאצאיהם הצעירים שמבקשים להקים עולם חדש אלגוריתמי ומוכוון יעילות. האם זה משהו שאתה מכירים מהבית או מסיפורים של חברים? האם שאלות של טכנולוגיה והמקום שצריך להיות לה אצל ילדים ומתבגרים מעסיקות אתכם ומה עמדתכם בנושא?

י.ג. לוימור: אבא שלי למשל לא רוצה או צריך סמפרטפון חדש ולא מבין למה העיניים שלי נצנצו כשהחזקתי גלקסי 5 חדש. ברור לי שהרבה מבוגרים חוששים או לא צריכים את מה שהפך עבורנו לצורך מתמיד. דור ה-ז בכלל מחובר יותר מאיתנו כך שהם שולטים בטכנולוגיה אפילו יותר. רציתי להמחיש את הניכור של הורים אומללים אלה מול הפיתוחים הללו ולהדגיש קרע, גם אם לא ממש במודעות מוחלטת. גם ניתן להזדהות עם קני, אבין של דון ליטל שלא רוצה להוציא מכספו ברשת ולבסוף, משלם על כך מחיר. יש באנשים הללו משהו אמיתי ורמז לכך שאולי הקידמה אינה באמת קידמה והעולם הישן הוא איפשהו, טהור יותר. מה שכן, ביום יום אין זה באמת מעסיק אותי.

עידו: היזמים הטכנולוגיים שמניעים את העלילה של נטופיה (כריסטוף וסולי, למשל) הינם זכרים צעירים, אאוטסיידרים ומנותקים רגשית שמעצבים מחדש את העולם בהתאם לקשיי התקשורת האישיים שלהם ורעיונות קיצונים על האופן שיש לארגן מחדש את החברה כדי שתתאים לערכיהם. על מי מבוססות הדמויות הללו? האם זהו קו מנחה של יזמים בעולם הדיגיטלי לדעתכם? האם הממציאים של עולם התקשורת החדש הם אנשים שסבלו בעולם הישן מבעיות תקשורת עמוקות? יש לא מעט עיסוק באידאולוגיה של היעילות בספר (עבורי זה נקרא קצת כמו טיילוריזם לעידן הצרכנות הדיגיטילי). האם העיסוק באדאולוגיה של יעילות הוא משהו בדיוני או שאתם רואים אידאליזם מהסוג שמפגין כריסטוף באלגוריתמיזציה של המציאות כפי שמובילות אותה היום חברות כגון גוגל, אמזון ופייסבוק?

י.ג. לוימור: הדמויות לא מבוססות על אף אחד אבל אוכל לספר כשהשחקן פיליפ סימור הופמן מת משהו בי מת כי מעבר לכך שהוא שחקן אדיר קיוויתי שיגלם את סולי גריי והיה עוד אדם שבא ואמר לי שהוא חייב לגלם אותו. לא דמיינתי מישהו ספציפי כשכתבתי עליהם. אם נראה בהם גיקים אז ניתן לאפיין גיקים כאנשים שלפעמים טיפה מנותקים מהסביבה, היו אאוטסיידרים, חיו בבועה שלהם וכריסטוף באמת מנותק מעם. הוא תמיד חש מורם מכולם. סולי יותר רגשי מכריסטוף. הממציאים של עולם התקשורת החדש אינם בהכרח אנשים שסבלו בעולם הישן אלא אנשים מוכשרים מאוד שמזהים צורך ומגשרים עליו. הם יודעים שטכנולוגיה נועדה לייעל תהליכים, גם פשוטים לכאורה. הם אנשים שמבינים מה מפעיל אחרים ומספקים את הצורך הזה. טכנולוגיה טובה היא פשוטה לתפעול. האידיאולוגיה של כריסטוף נראית לי מאוד ריאליסטית בהתאם למציאות בה הם חיים. מי לא היה רוצה להעלים את הגורמים המעכבים בחיים? אני מודה שהאידיאולוגיה של כריסטוף קצת "נאצית" במידה מסויימת בכך שתורת האלגוריתם שלו מקדמת את מי שהוא רוצה ומדחיקה מחוץ לחברה את אלה שלא. בעיניו הוא הופך את החברה ל"טהורה ונקייה" יותר. החברות שציינת עדיין לא בעלות כוח כמו של כריסטוף, שמחליט גורלות בפועל על סמך שיתופיות ברשת "מיינדז". בניגוד לגוגל, אמזון ופייסבוק, כאן אם אינך מיישר קו אתה הופך לנברמיינד שזה הרבה יותר גרוע מלהיות רק ב"הייד" בפייסבוק. אנחנו כבר היום רואים אלגוריתמיזציה של החיים, וכפי שיש פייג'ראנק ואדג'ראנק, סביר להניח שיהיה מדד יעילות כללי לחיים של בן אדם כדי לדעת עד כמה הוא רלוונטי לאחרים ולעולם.

עידו: יש בספר לא מעט ביקורת על זרם תרבותי שמשלב בין טכנואוטפיזם לבין תובנות עידן חדש, ושמתגלם באופן הברור ביותר בדמותו של רובין נייס, או בדברים של סולי, שמבטיח לגולשי רשת מיינדז עולם חדש שבו "מחשבה יוצרת מציאות" (אחת הססמאות השגורות ביותר של העידן החדש). מהספר משתמע שאנשים נוטים לתלות תקוות בטכנולוגיה שתעביר אותם מהפכה תודעתית ורוחנית אבל שהתוצאה בסופו של דבר היא דווקא קונפורמיות, חוסר כנות, שטחיות תסכול וקנאה. מי ומה עמד לנגד עיניכם כשכתבתם על התנועה הזו של טכנואוטופיזם דיגיטלי ניו-אייג'י ודביק? מי מקדם את האג'נדה הזו בימינו ומה המאפיינים שלה? מה הצדדים השליליים שמסתיר הטכנואוטפיזם עידן חדש הזה, אם כן והאם יש לו גם צדדים חיוביים?

י.ג. לוימור: דמותו של רובין נייס מבוססת בהחלט על כל הז'אנר המקושקש וניו אייג'י הזה שמשגשג בימינו והפך לבדיחה. נכון, יש כמה אנשים שבאמת ניתן ללמוד מהם דבר או שניים אבל מצחיק איך סופרים מחרטטים משהו בסגנון של "גורלך בידך", מזיזים לך את הגבינה ועושים קופה כאילו מי ישמע מה גילו לעולם. ברשתות החברתיות קראתי לא מעט פוסטים מעפנים של "אור ואהבה", סיסמאות חלולות שזכו ללא מעט לייקים והם בהחלט השפיעו על דמותו. קמו מיליוני אנשים שעושים הון בלדקלם מנטרות עלובות וחסרות תוכן. מכאן שרובין מייצג את ההצלחה האדירה למרות שספריו רדודים ואפילו הוא נבוך מזה. במקרה רובין איפשהו מודע לעצמו והוא ההפך ממה שהוא מייצג כלפי חוץ אבל בחיינו ישנם אנשים גרועים ממנו – אלה שבאמת מאמינים לבולשיט שהם מוכרים. אין צדדים חיוביים בלספר לאנשים קלישאות שלא יעזרו להם באמת. אלא אם אתה נורא רוצה להתעשר.

עידו: בשנים האחרונים אפשר לשמוע יותר ויותר טכנואוטופיסטים לשעבר יוצאים באזהרות מההשפעות ההרסניות שיש לרשת על האדם והחברה (למשל ז'ארון לאניר ודאגלס ראשקוף). האם גם אתם כאנשי רשת עברתם תהליך התפכחות מהרשת? אם כן, כיצד הוא מתיישב עם הפעילות שלכם באתר חורים ברשת והתכנים שהוא מקדם? האם אתם חשים שניות בעבודה שלכם כאנשי רשת שתורמים לקידום תכנים ויראלים ולטיפוח הצרכנים ובו בזמן רואים את הבעייתיות שבעולם המרושת והצרכני. בביקורת על נטופיה בבלוג תודעה כוזבת נטען שבסיפור של רובין נייס נטען לשמוע את הזעקה המשותפת של הכותבים "על האופן שבו הם עצמם משתעבדים, מרצון לכאורה, לאישיות המקוונת שלהם, לצורך לספק עוד ועוד תוכן, להקרין איזו אופטימיות קיומית מתמדת." מה תגובתכם על הדברים?

י.ג. לוימור: אין ממה להתפכח באמת. ב"חורים ברשת" רק עלו מספר הגולשים ולולא פייסבוק לא היינו איפה שאנחנו היום. אי אפשר להסתכל על מציאות במובנים של שחור ולבן. לעתים רחוקות דבר הוא כולו טוב או כולו רע. אנחנו נהנים לספק תכנים ויראליים ברשת ואנחנו כותבים על מה שהלהיב אותנו באמת אין לנו בעיה לקדם מותגים וחברות כל עוד זה קורה באופן מעניין ושיש תוכן טוב שעומד בזכות עצמו ושקיפות מול הקהילה. התכנים שלנו רחבים ואנחנו לא מוגבלים לשום דבר. נכתוב על כל מה שיראה לנו מעניין, מצחיק, מרגש וחשוב. גם אין לי בעיה גורפת עם העולם הצרכני שאני חלק ממנו ונהנית ממוצריו. אבל אין זה אומר שאיני מודעת לדיכאון שהעולם הצרכני גם יוצר, לתסכול לתחושת ה"זה אף פעם לא מספיק", המבחר שלא נגמר, האופציות המרובות והמירוץ לעבר סיפוק מטריאליסטי שלא מגיע. ב"תודעה כוזבת" הוא אכן עמד בשמו ואיכזב באמת כשקבע זאת כי מה לעשות, לא חשבנו על עצמנו בכלל כשכתבנו על רובין. הפוסטים שלנו בוול ובאתר רחוקים מרחק שנות אור מכל ה"אור ואהבה". ראיתי את עצמי, אם כבר, קצת בכריסטוף. לא ברור לי מה האישיות המכוונת שלנו אבל לא באנו לרשת כדי לדכא אנשים. ועדיין, היו לנו גם לא מעט פוסטים עצובים ואפילו מרסקים באתר. פשוט מצאנו גם אלמנט מעורר השראה בסיפור. למשל, העלינו פוסט מרסק על צילומים של הורים עם התינוק המת שלהם. זה עצוב ביותר אבל התמונות מדהימות ונוגעות.

עידו: האם נטופיה היא כתב אזהרה? אם כן, ממה בדיוק היא מזהירה? מהטכנולוגיה עצמה או מהאופן שבה אנחנו מאמצים אותן? האם ניתן לראות אופן שבו הטכנולוגיות והרעיונות שמופיעים בספר יאומצו בצורה מטיבה או שהן כוללות בתוכן את האסון? אם יש אפשרות כזו, מה תהיה הדרך להבטיח שכך יהיה הדבר?

י.ג. לוימור: אם יש אזהרה, היא מפני האמונה העיוורת בפוליטיקה של הטכנולוגיה, חוסר ההבנה, למשל, שאתה נחשף לתכנים מסוימים בניוזפיד רק מפני שפייסבוק רוצה שתיחשף לתכנים כאלה ולא אחרים. אם היא תרצה להציג לך רק תכנים בנושא גלידה, למשל, היא תוכל, ואין ספק שזה יוביל לעליה במכירות הגלידה. הטכנולוגיה היא אובייקטיבית. אלה האנשים המפעילים אותה שמהם צריך להיזהר. הספר מזהיר אותנו מהאנשים שנהיה: קרים יותר, מרוחקים יותר, מנותקים רגשית יותר ויותר. כבר היום אנשים הפסיקו להביט בעיני השני כשהם מדברים כי הפרצוף שלהם תקוע במסך הסמפרטפון או האייפד. הוא מזהיר אותנו מפני המניפולציות שהטכנולוגיה תאפשר, שיכולות לבנות או להרוס אדם. הדמויות הן קורבנות הטכנולוגיה אבל אין זה אומר שהטכנולוגיה לא צריכה להתקיים. פשוט הפכנו בדרך לאנשים המכורים לסלפי, לייקים וצפיות ואם זה ימשיך ככה, כל זכר לימים בהם שיחקנו קלפים, קפצנו חבל, נפגשנו סתם לדבר עוד יעלם. אני פסימיסטית קצת מטבעי ומאמינה שהיכן שקיימים בני אדם, קיים רוע, הונאה, נוכלות, שקר, קנאה ושאר תכונות שתמיד יצוצו בכל פלטפורמה. לצערי, אי אפשר להבטיח דבר. אבל אשאל את כריסטוף מה דעתו.

עידו: אפשר לקרוא בספר הדים ללא מעט יצירות מד"ב. מ-1984 ועולם חדש מופלא ועד ויליאם גיבסון ומראה שחורה (שיצאה במקביל לספר ושקרובה לו ברוחה מבחינות רבות). עד כמה אתם חובבי מד"ב גם כקוראים? מי כותבי המד"ב החביבים עליכם ומי לקחתם איתכם לכתיבה של נטופיה?

י.ג. לוימור: נגעת בדיוק מה שקוראים אחרים אמרו לנו על הספר ואני רואה בכך מחמאה גדולה. ללא ספק, 1984 הייתה השראה, גם האקסלי, וצפינו ב"מראה שחורה" רק כשכבר שלחנו את הספר להוצאה. הספר שהשפיע עלי היה "המוות והפינגווין" והוא אינו מדע בדיוני אלא ספר אדיר עם הומור שחור וסאטירה. האיש שם מגדל פינגווין מתוק באמבטיה וכל האווירה חורפית וקרה. משהו מזה ליווה אותי בכתיבה. גם המיזנטרופיות הבאה לידי ביטוי בכתיבה של מישל וולבק השפיעה קצת על עיצוב דמותו של רובין נייס. איני קוראת ספרים כמו שאני צופה בסדרות וסרטים ובוהה באינספור צילומים יפים מבלוגים. אני אדם יותר ויזואלי וזה השפיע על הראייה האסתטית בספר.

עידו: איך כותבים ספר בשניים? האם אחד מכם היה אחראי על הרעיונות והשניה על הכתיבה עצמה? מתחלקים חצי חצי בפרקים? במשפטים? אחד כותב והשני מציץ מעבר לגב?

י.ג. לוימור: ישבנו קבוע על עלילת כל פרק בנפרד ואחר כך אני הלכתי לכתוב את הפרק. העברתי אותו לגל והוא הוסיף, ערך, שידרג. הוא החזיר לי והחזרתי לו שוב וכך בעצם התקדמנו מפרק לפרק עם לו"ז מאוד יסודי. היינו יעילים כמו שכריסטוף היה מעריך.

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: