ארכיון תג: דה שארדן

אלוהי הרשת: נקודת האומגה והאינטרנט

כיצד ההגות של כומר ישועי צרפתי שכתב בשנות השלושים השפיעה על תפיסות משיחיות עכשוויות של רשת האינטרנט.

חוקר האבולוציה והכומר הישועי הצרפתי פייר תייאר דה שארדן היה דמות מלאת סתירות. הוא היה איש מדע ותיאולוג שהאמין שהקצוות המנוגדים כביכול של המדע והדת נפגשים בקטבים, פליאונתולוג שחקר את התפתחות החיים על פני כדור הארץ אבל גם האמין בתחייתו של ישו. עבור דה שארדן הייתה האבולוציה תהליך אורתוגנזי, תהליך התפתחותי בעל כיוון מוגדר, שהמדע והטכנולוגיה משחקים בו תפקיד מכריע ואשר עתיד להגיע לשיאו בהופעתו של הכרייסט הקוסמי, בנקודת זמן-תודעה שאותה כינה נקודת האומגה. אלא שתפיסתו של דה שארדן את תחייתו של ישו הייתה שונה במובהק מזו של הכנסיה. זו מצידה, התנכרה לדעותיו יוצאות הדופן, גזרה עליו עשרות שנים במעין גלות מדעית במזרח הרחוק ומנעה ממנו לפרסם את ספריו אשר ראו אור רק לאחר מותו, אך הפכו מאז לרבי מכר והשפיעו השפעה עמוקה על המחשבה המערבית על אבולוציה ועל טכנולוגיה.

בחיבור זה ארצה לדון ברעיון נקודת האומגה, שהיווה את מוקד ההגות של דה-שארדן מסוף שנות השלושים והלאה, בהתפתחות הרעיון בשבעים השנה שחלפו מאז, ובהפיכתו ממושג הנטוע בתורה מדעית-דתית איזוטרית לאחד המושגים המשפיעים ביותר על התפיסה של הוגים ניו-אייג'ים בני ימינו את רשת האינטרנט ועל תפיסות רוחניות של הרשת בכלל.

נקודת האומגה של דה שארדן

pierre-teilhard-de-chardin

האמין שכללות תודעות האדם תאוחד באמצעות רשת אלקטרונית. דה שארדן.

"נקודת האומגה" של דה שארדן היא פועל יוצא של תפיסתו את תהליך האבולוציה. בעיני דה שארדן מהווה האבולוציה תהליך רב שלבי שמוביל את היקום מחומר-לחיים-למחשבה. בניגוד לפליאונתולוגיה הקלאסית שהקדישה את עיקר תשומת ליבה למחקר התפתחות מבני השלד והרקמות הביולוגיות במהלך האבולוציה, התעניין דה שארדן לא פחות בתהליך התפתחותה של התודעה. הוא ראה את האבולוציה כתהליך התפתחות דו-מישורי ומשולב של חומר ותודעה, הבפנים והבחוץ של הדברים.

ההתפתחות האבולוציונית היא על פי דה שארדן אבולוציה של תודעה – מושג שהפך לקראת סוף המאה העשרים לאחד המושגים הפופולריים ברוחניות העכשווית. בספר The Phenomenon of Man (Teilhard de Chardin, 1955) בו סוקר דה שארדן את ההתפתחות המשולבת של החומר והתודעה במהלך האבולוציה, מן המפץ הגדול ועד אחרית הימים הוא הולך בעקבות הגיאוכימאי ולדימיר ורדנסקי ומתאר את כדור הארץ ככוכב דמוי בצל המורכב משכבות בדרגות הוויה שונות. מעל השכבה הראשונה, הגיאוספירה, מופיעה רקמה דקה של ביוספירה (הספירה של החיים), שמעליה נרקמת ככתר שכבה נוספת: שכבה של מחשבה. דה שארדן כינה את שכבת המחשבה הזו הנוספירה (שם, 180-184). הוא מתאר אותה כרקמה של מחשבות ותודעות הנוצרות על ידי כללות התודעות על הפלנטה ומתפתחות יחדיו, מעט כמו הממים של ריצ'רד דוקינס (Dawkins, 1989), בתקשורת בין בני האדם תוך כדי שהן יוצרות מערכת אקולוגית ואבולוציונית של רוח.

נקודת האומגה היא עבור דה שארדן שיאו של תהליך ההתכנסות הנוספרה. לאחר שהמינים הפרה-הומינידים השונים שקדמו לאדם התכנסו למין ביולוגי אחד, ההומו-סאפיינס, התרבותו של המין האנושי על פני הכוכב מובילה למגע הולך ומתהדק בגבולות בין תרבויות, מגע אשר יוצר את הבסיס לתהליך המוביל לאומגה. "עמים וציביליזציות הגיעו לדרגה כזו של קשר בגבולות, תלות כלכלית ושיתוף תודעתי שלא יכלו עוד להתפתח אלא על ידי חדירה הדדית זה של זה" (Teilhard de Chardin, 1995:252) כותב דה שארדן ומכנה תהליך זה "צעד חדש בהולדתה של הרוח" (שם, 253). "על מנת להפוך לאדם בצורה מלאה" הוא כותב "נדרש האדם להפוך לליגיון" (שם, 256)  שכן "לא ממתין לאדם כל עתיד אבולוציוני מלבד בקשר לכל האנשים כולם." (שם, 246).

תהליך התכללותה של האנושות מואץ על ידי האמצעים הטכנולוגיים שדה שארדן רואה אותם כהמשך טבעי ועמוק של האבולוציה (שם, 223). אמצעי התקשורת המתפתחים מהדקים את התקשורת בין בני האדם ויוצרים שכבת תודעה משותפת המתקיימת בצלילי הרדיו ובדימויים המשודרים בטלוויזיה."כיצד אפשר שלא לראות את תפקידה הקונסטרוקטיבי של המכונה ביצירתה של תודעה קולקטיבית אמיתית?" הוא שואל "אני מתכוון כמובן ראשית כל לרשתות המופלאות של הרדיו והטלוויזיה (…) אשר קושרות אותנו כבר עתה בסוג של תודעה אוניברסלית אתרית." (Teilhard de Chardin, 1959:161-162) דה שארדן אף מתייחס באותו מקום למחשבים ומציע כי האמצעים האלקטרוניים "הינם לא פחות ממניפסטציה של סוג של מוח-על" ויוצרים "מכניזם אחד" ו"רשת יחידה החובקת את הכוכב כולו" (שם, 160). את הנוספירה שנוצרת על ידי הרישות הטכנולוגי הוא מציג כ"גוף גדול שנולד עם צלעות משלו, מערכת העצבים משלו, אברי חישה משלו וזכרון משלו." (Teilhard de Chardin, 1955:246).

התהליך האבולוציוני של הנוגניזה מוביל לנקודה סינגולרית עתידית. "אנחנו נעים לקראת נקודה קריטית שניצבת למולנו" הוא כותב. "למרות הקשרים האורגניים שלה, שקיומם ניכר בעינינו בכל מקום, הביוספירה לא הייתה עד עתה יותר מרשת של קווים מתפלגים, פרומים בקצוותיהם. על ידי תהליך הרפלקסיה וההתכנסות שהיא מעוררת, הקצוות החופשיים נקשרים זה בזה והנוספירה יוצרת מערכת אחת סגורה שבה כל אלמנט רואה, מרגיש, רוצה וסובל בעצמו כמו כל האחרים ובסימולטניות" (שם, 251).

תהליך הנוגניזה מוביל להיווצרות של ישות קולקטיבית חדשה שאותה מכנה דה שארדן "קולקטיביות הרמונית של תודעה הדומה לסופר-תודעה" (שם). כפי שהתאים הביולוגיים הראשונים חיו במושבות משותפות אך היו נפרדים זה מזה עד שהשתלבו זה בזה והפכו למולטי-אורגניזמים, כך יתרשתו המולטי-אורגניזמים השונים שעל האדמה ויהפכו לסופר-אורגניזם שבו כל אדם ואדם מהווה חלק מתודעת על מסדר גבוה יותר.

דה שארדן היה מודע להשלכות הפוליטיות הבעייתיות העלולות להשתמע מרעיונותיו, בוודאי על רקע הפשיזם, הקומוניזם והנאציזם שהיו דומיננטים בתקופתו. "לא הייתה תקופה בהיסטוריה שבה רוכז מאמץ כזה ושבו פיתחה האנושות יכולות מעין אלו לארגן את ההמון לתוך סדר." הוא כותב "יש לנו תנועות המונים (…) אבל כל זה מוביל בסופו של דבר לקומוניזם ונציונל-סוציאליזם ותופעות איומות. במקום לקבל תא חי, קיבלנו גביש. תל נמלים במקום אחוות אחים. במקום הזינוק בתודעה שלו ציפינו נדמה שהטוטאליזציה מייצרת באופן נמנע מכאניזציה" (שם, 256).

אלא שדה שארדן התעקש שהנסיונות הכושלים הללו של המין האנושי להתאחד מייצגים משהו נשגב יותר "מפלצתי ככל שיהיה, האין הטוליטריזם המודרני למעשה עיוות של משהו מופלא ולכן קרוב למדי לאמת?" הוא שואל (שם, 256). תהליך האומגה פוינט אליו הוא מתייחס נועד להתרחש באופן שונה מהותית מהתהליכים הסרטניים של הפשיזם. "אנו חווים את הסימפטומים הראשונים של אגרגציה מדרגה גבוהה עוד יותר: לידתו של מרכז יחיד מהקרניים המתכנסות של מליוני מרכזים אלמנטרים המפוזרים על שטחה על הארץ החושבת" (שם, 259) הדברים כולם מתכנסים לעבר "נקודה שאנו יכולים לקרוא לה אומגה, אשר מתיכה ומעכלת אותם לתוכה באופן אינטגרלי" (שם).

המילה אינטגרלי חשובה כאן. דה שארדן רואה את נקודת האומגה לא כסתם נקודת מרכז אחת שהכל מותך לתוכה."מבנה האומגה, בעיקרון האולטימטיבי שלו, יכול" לדברי דה שארדן "להיות רק מרכז מובחן המקרין מתוך מערכת מרכזים" (שם, 262). על תהליך ההתכללות להיות תהליך אורגני, כזה שמצרף את התודעות כולן לכדי תודעה אחת, אבל גם שומר על הייחודיות של כל תודעה ותודעה ואף מעלה אותה לדרגה גבוהה יותר. הפנים של האדם אינן נמחקות אלא שומרות על יחודיותן, בו בזמן הן הופכות לחלק מפנים מסדר גבוה יותר שאותו מכנה דה-שארדן "ההיפר-פרסונלי" (שם, 260). "בלתי אפשרי להזדהות עם מספר אנונימי" הוא כותב "אבל אם היקום יעטה פנים ולב, הרי על ידי האווירה שתיווצר ממיקוד זה, משיכת היסודות זה לזה תתגבר במהרה" (שם, 267).

דה שארדן מתאר את מצב האומגה כמצב שבו נכללות כל התודעה בתודעה אחת כאשר "כל תודעה פרטית נותרת מודעת לעצמה בסוף התהליך, ואפילו (זאת יש להבין) כל תודעה פרטית הופכת יותר ויותר לעצמה ובאופן זה הופכת מובחנת יותר מהאחר ככל שהיא מתקרבת אליו באומגה" (שם, 262).

חזונו של דה שארדן יצא מגבולות המדע והדת גם יחד. למרביתם של בני זמנו הוא נראה תמוה ובלתי מסתבר באופן קיצוני. "עבור ההיגיון הבריא של 'האדם מהרחוב' וגם לפילוסופיה מסוימת של העולם אשר עבורה דבר אינו אפשרי אלא אם כן התקיים מאז ומעולם, אפשרויות מעין אלו עשויות להראות בלתי מסתברות עד מאוד." הודה דה שארדן "אבל לרוח המודעת למימדיו הפנטסטיים של היקום אפשרויות מעין אלו יראו טבעיות למדי משום שהן פרופורציונליות לממדי הענק האסטרונומיים. במימד המחשבה, האם יתכן שהיקום יסתיים במשהו שהוא פחות מזה שבלתי ניתן למדודו – כמו הזמן והחלל ולא אחרת" (שם, 252). דה שארדן התעקש שתהליך האומגה אינו רק אפשרי אלא הכרחי (שם, 266).

רעיון המח הגלובלי אצל מקלוהן

mcluhan

"העידן האלקטרוני מקים רשת גלובלית שתכונותיה דומות מאוד לתכונות מערכת העצבים המרכזית שלנו." מקלוהן.

ספריו של דה שארדן, אשר התפרסמו לאחר מותו ב-1955 זכו להצלחה והשפעה ניכרת. ב-1964, פחות מעשור לאחר מותו של דה שארדן, הופיע להבין את המדיה, ספרו הסמינאלי של חוקר המדיה מרשל מקלוהן אשר ממשיך בפיתוח הרעיון שהגה דה שארדן על התכנסות התודעות האנושיות לכדי תודעת-על באמצעות כלי המדיה האלקטרונית.

"אחרי שלושת אלפים שנים של התפוצצות באמצעות טכנולוגיות מפוצלות ומכאניות" פותח מקלוהן את ספרו "חל בעולם המערבי תהליך של הצטופפות. במהלך התקופות המכניות הרחבנו את גופנו בשלוחות לעבר המרחב. כיום, כעבור למעלה ממאה שנות טכנולוגיה אלקטרונית, אנו שולחים שלוחות של מערכת העצבים המרכזית עצמה בחיבוק גלובלי, ומבטלים זמן ומרחב גם יחד, עד כמה שהדבר נוגע לכדור הארץ. אנחנו קרבים במהירות אל השלב האחרון בפרישת שלוחותיו של האדם – הדמיה טכנולוגית של תודעה. בשלב זה יתרחש התהליך היצירתי של ידיעה והוא ישתף וישלב את החברה האנושית כולה." (מקלוהן, 2003: 9).

הדעות בנוגע להשפעתו של דה שארדן על מקלוהן חלוקות. מקלוהן מזכיר את דה שארדן רק פעמים בודדות בכתיבתו[1], ומחקרים משנות השישים כמו אלו של לירי (Leary, 1969) או מקפרטי (McCafferty, 1969) טענו שמקלוהן לא הושפע ישירות מדה שארדן. עם זאת חוקרי מקלוהן מאוחרים יותר כמו היקי (Hickey, 2005) ויוכום (Jochum, 2004) טענו שדה שארדן דווקא השפיע על מקלוהן השפעה מובהקת. לטענתו של וולף (Wolfe, 2003), דה שארדן היה אחד משתי ההשפעות העיקריות על מקלוהן אלא שזה חשש לזהות את עצמו בכתיבתו עם דמותו הקונטרוברסלית של דה שארדן ולנקוט בקו תיאולוגי מובהק מדי אשר עשוי להרתיע את המעגלים האקדמיים החילוניים בהם פעל.

הז'רגון אמנם השתנה מדתי לטכנולוגי אולם המשמעויות נשאו דמיון רב. מערכת העצבים הפלנטרית שדה שארדן חזה הפכה בהגותו של מקלוהן לרשת התקשורת האלקטרונית, ואת התודעה הקולקטיבית ניתן היה לזהות במושג "הכפר הגלובלי" שטבע מקלוהן.

מקלוהן דיבר גם הוא על טכנולוגיות כהמשכים, שלוחות בלשונו, של הגוף ושל תהליך האבולוציה. על פי מקלוהן אמצעי התקשורת מהווים המשך של מערכת העצבים המרכזית של האדם ומאחדים את האנושות בסינכרוניות "לתודעה מכלילה אחת" (מקלוהן, 2003: 130). "דאנטה חלם על קיום מודע אוניברסלי כזה עבור האנושות. הוא האמין שבני אדם ישארו בחזקת רסיסים שבורים עד אשר יתאחדו לתודעה מכלילה אחת. אלא שבמקום תודעה חברתית מאורגנת על ידי סדר אלקטרוני, יש לנו כיום תת-תודעה פרטית, כלומר 'זווית ראיה' אישית, שאותה כופה עלינו בנוקשות טכנולוגיה מכנית ישנה" (שם).

כנגד זאת, "העידן האלקטרוני מקים רשת גלובלית שתכונותיה דומות מאוד לתכונות מערכת העצבים המרכזית שלנו. זהו אחד העקרונות המרכזיים המאפיינים אותו. מערכת העצבים המרכזית היא לא רק רשת חשמל. היא גם יוצרת שדה אחד ואחיד של התנסות" (שם, 416). "מהירות המעורבות האלקטרונית יוצרת את השלמות האינטגרלית של המודעות האישית והציבורית. אנו חיים כיום בעידן המידע והתקשורת, מפני שתקשורת אלקטרונית יוצרת בקביעות ובמיידיות שדה כולל של אירועים המקיימים ביניהם אינטראקציה, ושכל בני האדם משתתפים בהם" (שם, 293). "הבו-זמניות של התקשורת האלקטרונית האופיינית גם למערכת העצבים המרכזית, עושה כל אחד מאיתנו נוכח ונגיש לכל אדם אחר בעולם" (שם, 294).

בדומה לדה שארדן, ולמרות שהוא נמנע כמעט תמיד מלהעניק לדבריו משמעות דתית, טוען מקלוהן כי אמצעי התקשורת האלקטרוניים הופכים לרשת עצבים פלנטרית שמחברת ומכנסת את כולנו לתודעה משותפת החווה את העולם כאחד.

 

ממשיכיהם של דה שארדן ומקלוהן בעידן האינטרנט

רעיונותיו של דה-שארדן המשיכו והשפיעו בעשורים הבאים על שורה ארוכה של קוראים שבין המפורסמים שבהם סגן הנשיא האמריקאי אל גור ומושל מדינת ניו-יורק מריו קואומו. הם מצאו אוזן קשבת במיוחד אצל הוגי עידן חדש כגון מרילין פרוגסון בריאן סווים ואחרים וגם הפכו לחלק מהספרות המשפיעה על התנועה האינטגרלית, אלא שהתנופה המהותית להגותו של דה שארדן התרחשה עם פתיחת רשת האינטרנט לציבור באמצע שנות התשעים של המאה העשרים. ביוני 1995 התפרסמה במגזין האמריקאי Wired, מגזין שגילם בדמותו יותר מכל כתב עת אחר את האינטרנט-אוונגליזם של שנות התשעים, כתבה של ג'ניפר קוב קרייסברג, תיאולוגית וחוקרת טכנולוגיה שטענה ש"תייאר חזה את הופעתה של רשת האינטרנט יותר מחצי מאה לפני שהופיעה" (Kreisberg, 1995).

בכתבתה של קרייסברג, שחלק ניכר ממנה מוקדש לתיאור הגותו של דה שארדן, משובצים קטעי ראיונות עם חלוצי סייברספייס בעלי קשרים לתרבות הנגד ולקהילה הפסיכדלית בפרט אשר טוענים שתייאר היה נביא הרשת. ביניהם ג'ון פרי בארלו, תמלילן להקת הגרייטפולד דד שפרסם ב-1996 את הצהרת העצמאות של הסייברפייס וראלף אברהם, פיזיקאי ופילוסוף ששמו נקשר גם כן בתנועה הפסיכדלית אשר פרסם באותה תקופה ספר על רשת האינטרנט. "תייאר תיאר 'את הפיכתה של האבולוציה למודעת לעצמה'" כותבת קרייסברג "הרשת, קבלן הקולקטיביזציה הגדול של התודעות היא הכלי העיקרי לבקיעתנו לעבר השלב השלישי" והיא מצטטת את בארלו "בסייברספייס אנחנו למעשה מרשתים את התודעה הקולקטיבית" (שם).

שלוש שנים מאוחר יותר, פרסמה קרייסברג את ספרה Cybergrace (Kriesberg, 1998) בו היא מקדישה פרק שלם לנוספירה ולקשר בין האינטרנט לנקודת האומגה של דה שארדן. אותה שנה הקדיש ההוגה הפסיכדלי אריק דיוויס לאותו הנושא פרק בספרו Techgnosisשבו משובצים בו ציטוטים של חלוץ סייברספייס ופסיכונאוט ידוע אחר, מרק פשה, ממציא שפת התכנות VRML, המתייחס גם הוא לאינטרנט כהתגשמות נקודת האומגה של דה שארדן. שנתיים מאוחר יותר פירסם לורנזו האגרטי, יוצר הפודקסט האינטרנטי 'הסלון הפסיכדלי' ספר בשם The Spirit of the Internet שבו מוקדש פרק לנקודת האומגה והאינטרנט.

נקודת האומגה, דה שארדן ומקלוהן זכו גם לאזכורים מרובים בדרשותיו הפופולריות של ההוגה הפסיכדלי טרנס מקנה, הדמות החשובה ביותר בתנועה הפסיכדלית של שנות התשעים אשר הרבה לפתח תיאוריות פרועות על האינטרנט ועל תפקידו באבולוציה הרוחנית של האנושות.[2] בו בזמן, בפרק השמיני של סדרת האנימציה היפנית Serial Experiments Lain מ-1997, אשר טווה תסריט מד"בי סביב עולם עתידני ומרושת שובצו קטעים על התפתחות האינטרנט שבהם נאמר: "מספרה של האוכלוסיה האנושית על פני כדור הארץ מתקרב לזה של מספר הנוירונים במוח. דאגלס ראשקוף טוען שתודעת כדור הארץ עצמו עשויה להתעורר כאשר כל בני האדם על פני הכוכב ירושתו בצורה קולקטיבית ויהדהדו באותו התדר. האבולוציה של הרשת תתקיים כרשת נוירונים וכפי שנוירונים במוח האנושי מחוברים בסינפסות, כך יהפוך הכוכב עצמו לרשת נוירונים אחת" (Serial Experiments Lain, 2005). ואילו הסופר האנגלי פטר ראסל, אשר מתיייחס לדה שארדן בהרחבה ואף מונה אותו בראש רשימת ההוגים שהשפיעו עליו בכתיבת ספרו The Global Brain Awakens (Russell, 1995: 36), טען כי הרשת מהווה את שיאו של תהליך התעוררות של הפלנטה והשווה בין התפתחות האנושות להתפתחותו של המוח. בשלבים הראשונים של התפתחות המוח מתרבה מספר התאים במהירות, לאחר מכן מפסיק ייצור התאים החדשים ומתחיל תהליך יצירת הקישורים בין התאים שהופך אתם למוח חושב אחד. בצורה דומה לאחר שהאוכלוסיה האנושית זינקה באלפי השנים האחרונות מסמנת האטת גידול האוכלוסין בשנים האחרונות את הרגע להופעת רשת האינטרנט ויצירת הקישורים שיבנו את מה שראסל מכנה אותו "המוח הגלובלי". לדברי ראסל בקרוב "לא נראה את עצמנו עוד כישויות נבדלות, אלא נכיר עצמנו כחלק מרשת גלובלית מתהדקת, תאי עצב של המוח הגלובלי המתעורר" (Russell, 1995:141).

lain1

"כפי שנוירונים במוח האנושי מחוברים בסינפסות, כך יהפוך הכוכב עצמו לרשת נוירונים אחת". ליין מתוך סדרת האנימה היפנית Serial Experiments Lain.

לצד הכינוי הפופולרי "מוח גלובלי" שטבע ראסל, זכתה נקודת האומגה זכתה למספר גרסאות ושמות בעלי גוון דתי פחות כמו המח הפלנטרי, מוח עולמי[3], רוח גלובלית, מוח סוציאלי, סופר אורגניזם וסופר-ישות. (Heylighen, 2004). התיאורה השתלבה היטב בתורות אחרות שזכו לפופולריות בשנות התשעים כמו תיאוריות האינטיליגנציה הקולקטיבית שבהן עסקו הוגים כמו פייר לוי (Levy, 1999) וקווין קלי בספרו (Kelly, 1994) והיפותיזת גאיה מבית מדרשו של הביולוג ג'יימס לאבלוק.

בו בזמן זכו רעיונותיו של דה שארדן לפופולריות מתגברת בקרב מדענים ואנשי טכנולוגיה ובאופן ספציפי בתנועת הטרנס-הומניסטים, כפי שמראה סטיינהרדט (Steinhard, 2008). בין אלו שרעיונותיהם מושפעים מרעיונתיו של דה שארדן ניתן למנות אנשי טכנולוגיה כמו ריי קורצוויל והאנס מורבק ופיזיקאים כמו ג'ורג' דייסון, פרנק טיפלר וג'ון בארו. במקרים מסוימים אף היו נסיונות לתאר את התנאים הטכנולוגיים להיווצרותו של מוח גלובלי (Heylighen, 2004). למרות שמוקד כתיבתם של אלו היה חילוני יותר מכתביהם של אנשי קהילת הניו-אייג', שמר הנושא על ניחוח רוחני ואיזוטרי מובהק.

ראויה לתשומת לב מיוחדת הגותו של תיאורטיקן הטכנולוגיה קווין קלי, מייסד מגזין Wired שכמו דה שארדן ומקלוהן ידוע גם הוא, מעניין לציין, באדיקותו הנוצרית. במאמר שפרסם קלי Wired ב-2005 (Kelly, 2005) הוא ממשיך ומפתח את ההשוואה בין האינטרנט למוח הגלובלי. "גם במח וגם ברשת יש מאות מיליארדי תאי עצב (או דפי רשת). כל תא עצב ביולוגי יוצר אלפי קשרים סינפטיים עם תאי עצב אחרים בעוד כל דף רשת מוביל לעשרות היפרלינקים. כל זה מסתכם בטריליון 'סינפסות' בין הדפים הסטטיים של הרשת. למוח האנושי יש בערך פי 100 יותר, אבל מוחות לא מכפילים את עצמם מדי מספר שנים. המכונה כן." טוען קלי.

kelly1

הוויקיפדים הם בוני המח הגלובלי. קווין קלי.

"בעוד עשר שנים המערכת תהיה מורכבת ממאות מיליוני קילומטרים של תאי עצב פייבראופטיים המקשרים את מליארדי הצ'יפים החכמים המוטמעים במוצרים השונים, חיישני סביבה המביטים בנו ממצלמות לווין, מנחים מכוניות וממלאים את עולמנו במספיק מורכבות על מנת ללמוד. אנחנו נחיה בתוך הדבר הזה" (שם).

"ומי יכתוב את התוכנה שתהפוך את המנגנון הזה לשימושי ופרודוקטיבי? אנחנו. למעשה אנחנו כבר עושים זאת, כל אחד מאיתנו. מדי יום אנחנו מלמדים את המכונה לתת שמות לתמונות. הקישורים המתהדקים בין תמונות וכיתוב יוצרים רשת נוירונים לומדת. תחשבו על 100 מיליארד הפעמים מדי יום שבהם בני אדם מקליקים על דפי רשת כדרך ללמד את המכונה מה חשוב בעינינו. כל פעם שאנחנו יוצרים קשר בין מילים אנחנו מלמדים אותה רעיון. וויקיפדיה מעודדת את הוויקיפדים לקשר כל עובדה למאמר ברפרנס. עם הזמן מאמר וויקיפדיה מתמלא בקישורים כחולים בעוד הרעיונות מקושרים זה לזה. קישוריות הדדית מסיבית זו היא האופן שבו מוחות חושבים וזוכרים. כך עונות לנו רשתות עצבים על שאלות. זהו האופן שבו העור הגלובלי של הנוירונים שלנו יתאים עצמו בצורה אוטונומית וירכוש רמה גבוהה יותר של אינטיליגנציה" (שם).

שנתיים מאוחר יותר, ב-2007, בהרצאתו "5000 הימים הבאים של הרשת" בכנס TED אמר קלי: "מקלוהן אמר 'מכונות הינן שלוחות של החושים האנושיים.' ואני אומר 'בני אדם הופכים כעת להיות השלוחות המורחבות של המכונה', במובן מסוים. וכך יש לנו טריליון עיניים ואוזניים וחיישנים מכל התמונות והמצלמות הדיגיטליות שלנו. ואנחנו רואים את זה ביישומים כמו פליקר או פותוסינת', תוכנה של מיקרוסופט שמאפשרת לך להרכיב פנורמה של אתר תיירות מאלפי תמונות התיירים שלו. המכונה רואה דרך הפיקסלים של המצלמות האינדיבידואליות" (Kelly, 2007). הפרשנות של קלי מתייחסת להתפתחויות טכנולוגיות עכשוויות כמו רשתות חברתיות, ותיוג תמונות ומהדקת בכך את הקשר בין נקודת האומגה לרשת.

 

האומגה והאינטרנט

אהבה קוסמית ששמה הוא רשת האינטרנט. דה שארדן פותח מטריה ומתכונן לאחרית הימים.

אהבה קוסמית ששמה הוא רשת האינטרנט. דה שארדן פותח מטריה ומתכונן לאחרית הימים.

"אהבה, כפי שאמרתי, מתה כאשר היא בקשר עם חסר האישיות והאנונימי. היא מתדלדלת ללא יוצא מן הכלל גם בעקבות ריחוק בחלל ואפילו עוד יותר כאשר מתקיים ריחוק בזמן. על מנת שתהא האהבה אפשרית היא חייב להמצא בקיום סינכרוני." כותב דה שארדן (Teilhard de Chardin, 1955:269). גם מקלוהן הצביע שוב ושוב בכתיבתו על הסינכרוניות כאחד מהעקרונות היסודיים והחשובים ביותר של מערכת העצבים האלקטרונית והפנלנטרית החדשה.

אפשר רק לדמיין מה היה הכומר הצרפתי חושב על פייסבוק, טוויטר ועל שאר הרשתות החברתיות בנות זמננו אשר מציבות את הגולשים במעין מרחב משותף שבו הם מתקיימים בסמיכות סינכרונית של זמן וחלל וירטואלים. האם היה חושב שהן מרבות את האהבה הדרושה, לדידו של דה שארדן, בכדי להגיע לנקודת האומגה, או אולי דווקא מהוות כלים לבנאליזציה של התקשורת האנושית. מפתה לחפש קשרים בין השורות מלאות ההשראה, המיסטיות באופיין, של דה שארדן לבין התרחשויות עכשוויות ברשת.  "גבישי התודעה אינם מאבדים מצורתם ואינם מתערים בחוגם סביב מסלולי המרכזים, אלא להפך, מבליטים את העומק ואי היכולת לתקשר את האגו שלהם. ככל שהם הופכים יותר 'אחרים' בצירופם, כך הם נעשים 'עצמי'." (עמ' 262). היינו יכולים כמעט לנסות להסב את המילים הללו על מנת לתאר את המתרחש ברשתות החברתיות שבהן ככל שהמשתמשים יוצרים קשרים הדוקים יותר זה עם זה, כן הם מנסים להבליט את ייחודיותם (בתכנים שהם מפרסמים) ודרך תהליך זה, בו בזמן, חוקרים את זהותם העצמית.

אלו, כמובן, לא יותר מפירושים מרחיקי לכת, נסיונות נוספים להשתמש בשורות הנבואיות של דה שארדן בכדי לתאר לאורן את המציאות האינטרנטית העכשווית. במאמר זה, ביקשתי לעקוב אחר מספר נסיונות כאלו ולהראות את התפתחות הרעיון שרשת האינטרנט הינה הגשמה של רעיון נקודת האומגה של דה שארדן. הרעיון שרשת האינטרנט הינה תחילתה של יצירת תודעה גלובלית ממשיך להיות אחד הרעיונות הדומיננטים בשיח הרוחני על הרשת וכפי שהראיתי אף זוכה לפיתוחים חדשים שלוקחים בחשבון התפתחויות טכנולוגיות כמו וויקיפדיה, אתרי שיתוף קבצים ורשתות חברתיות. דומה שלתורה זו, ששורשיה בנבואתו של דה שארדן משנות השלושים, ואשר הלכה והתפתחה בשבעים השנה שחלפו מאז בהתאם לאבולוציה של טכנולוגיות התקשורת, נכון עוד עתיד פורה.

 

ביבליוגרפיה

מרשל מקלוהן. להבין את המדיה.תרגום: עידית שורר. תל אביב: בבל.2003

Davis, Erik. Techgnosis. New York: Harmony Books. 1998.

Dawkins, Richard. The Selfish Gene. New York: OxfordUniversity Press. 1989.

Ferguson, Marilyn. Aquairan Conpisracy. J. P. Tarcher. 1980.

Hagerty, Lorenzo. The Spirit of the Internet. Matrix Masters. 2000.

Avilable at: http://www.matrixmasters.com/spirit/html/html.html

Heylighen Francis. "Das Globale Gehirn als neue Utopia" (The Global Brain as a new Utopia). Renaissance der Utopie. ed. R. Maresch & F. Rötzer. Frankefurt: Suhrkampf. 2004.

Heylighen, Francis. "Conceptions of a Global Brain: an historical review".  Technological Forecasting and Social Change. 2005.

Avilable at: http://pespmc1.vub.ac.be/Papers/GBconceptions.pdf

Hickey, Niel. “McLuhan in the Digital Age: Where Are You Now That We Need You?”. in The Legacy of McLuhan. New York: Hampton Press. 2005.

Jochum, Uwe. “The Gnosis of Media.” Library Quarterly 74, no. 1 (2004): 31–32.

Kelly, Kevin. Out of Control: The New Biology of Machines, Social Systems and the Economic World. Reading, MA: Addison Wesley Publishing Company. 1994.

Kelly, Kevin. “We are the Web”.Wired 13.08 (August, 2005).

Available at: http://www.wired.com/wired/archive/13.08/tech_pr.html

Kelly, Kevin. “Kevin Kelly on the next 5,000 days of the web”. TED video. 2007. Available at:

http://www.ted.com/talks/kevin_kelly_on_the_next_5_000_days_of_the_web.html

Transcript available at:

http://www.cloudhosting.co.uk/content/future-internet-kevin-kelly

Kreisberg, Jeniffer Cobb. “A globe, clothing itself with a brain”. Wired 3.06 (June 1995).

Available at: http://www.wired.com/wired/archive/3.06/teilhard.html

Kreisberg, Jeniffer Cobb. Cybergrace. New York: Random House. 1998.

Leary, J. Daniel. “Voices of Convergence: Teilhard, McLuhan, and Brown,”.  The Continuous Flame: Teilhard in the Great Traditions. Ed. Harry J. Cargas Jefferson. St. Louis: B. Herder. 1969.

Levy, Pierre. Collective Intelligence: Mankind’s Emerging World in Cyberspace.New York: Persus Books: 1997.

McCafferty, Richard B. “The Influence of Teilhard De Chardin on Marshall McLuhan,” (Northwestern University, Ph.D. diss., 1969).

Russell, Peter. The Global Brain Awakens.Palo Alto: Global Brain.1995.

Serial Experiments Lain. Dir. Ryutaro Nakatura. DVD Boxed Set. Geneon [Pioneer]. 1995.

Steinhard, Eric. Teilhard de Chardin and Transhumanism. In Journal of Evolution and Technology. Vol. 20 (1), December 2008.

Avilable at: http://jetpress.org/v20/steinhart.htm

Swimme, Brian. The Universe is a Green Dragon.Rochester, Vermont: Bear & Company. 1984.

Teilhard de Chardin, P. The phenomenon of man. Translated B. Wall. New York: Harper Collins. 1955.

Teilhard de Chardin, P. The Future of Man. Trans. N. Denny. New York: Doubleday. 1959

Teilhard de Chardin. P. The Divine Milieu. Translated by B. Wall. New York: Harper & Row. 1960.

Wolfe, Tom. Foreward to Understanding Me: Lectures and Interviews. Ed. Stephanie McLuhan & David Staines. Toronto: M&S. 2003.


[1]  וולף טוען שבחוגים פרטיים הרבה מקלוהן להתייחס לדה שארדן בהשפעתו עליו.

[3]  מושג שסופר המד"ב ה.ג. וולס טבע אותו כבר ב-1937 World Brain: The Idea of a Permanent World Encyclopedia אשר חזה למעשה את הופעתה של אינציקלופדיה חובקת עולם בסגנון וויקיפדיה של היום.

מודעות פרסומת

הסם הקולקטיבי של המח הגלובלי

אחרי שלושה שבועות של חיים ללא אינטרנט (באדיבות בזק) אני מפתח סטואיות לגבי המצב. מה שהיה תחילה מטרד מרגיז מתגבש לאיטו למצב נתון וקיים של חיים פוסט-אינטרנטיים.

 בוקר אחד, כחלק משגרת החיים החדשה, אני שוכב במיטתי וקורא בספרו של ראלף מצנר MindSpace and TimeStream.  פגשתי את מצנר, הידוע לרוב בזכות עבודתו המשותפת עם טימותי לירי וראם דאס במהלך שנות השישים, במסגרת המחקר שערכתי לצורך הדוקטורט שלי בארה"ב בקיץ האחרון, והוא העניק לי את הספר הזה, חלק רביעי בסדרת ספריו The Ecology of Consciousness. הספר, שמסכם 50 שנה של פעילות במחקר התודעה מכיל שורה של אבחנות מעניינות למדי על התודעה.

 אחד ממוקדי הדיון בטקסט הוא התודעה כספקטרום שיכול להתרחב ולהצטמצם כמו קרן אור. כולנו מכירים את הכינוי של הפסיכדלים כחומרים מרחיבי תודעה (Mind Expanding Drugs), שטבע לירי. מצנר מרחיב בספרו את הדיון ומספק תיאור מקיף של ההבדל בין מצבי תודעה מורחבים שבהם התודעה שלנו מקיפה והופכת מודעת לרמות ואספקטים נוספים של המציאות, שאליהם לא היינו מודעים קודם (למשל באמצעות שימוש מושכל בפסיכדלים או מדיטציה [שגם הם, מצנר מדגיש, יכולים, כאשר משתמשים בהם לרעה, להפוך למצרי תודעה]) לבין מצבים שבהם אנחנו מצמצמים את טווח התודעה שלנו: למשל במהלך נהיגה או עבודה על מכונה, כאשר אנחנו מבקשים למקד את התודעה שלנו כמו קרן לפעילות אחת, ושדעתנו לא תוסח מגירויים נוספים.

 לשני סוגי המצבים יש מקום. מצבי תודעה מכווצים הינם בעלי חשיבות רבה מבחינה אבולוציונית, כאשר האורגניזם נדרש לפקס את האנרגיה שלו כולה בפעילויות הדרושות להשרדותו, אולם הבעיה בהם היא שדפוסי התנהגות המבוססים על מצבי תודעה מכווצים עשויים בנסיבות רבות, ובמיוחד בעולם המודרני שלנו, להפוך לממכרים. דפוסי ההתנהגות מכווצי התודעה ממכרים, על פי מצנר, משום שהם מסייעים לנו להתגבר על פחד, חרדה ורגשות בלתי נעימים אחרים.

 "מצבי תודעה מכווצים שקורים באופן זמני במהלך היום יום, בין אם כתוצאה מבחירה מכוונת או תגובות רגשיות בלתי מכוונות, יכולים להפוך להרגלים ממכרים בעקבות פיקסציה וחזרה." כותב מצנר. "בעוד שמצבים טרנסצנדטים ומורחבים מאופיינים בתנועה וזרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ושונה והעדפה למורכבות, הרי שמצבי תודעה מכווצים מאופיינים בפיקסציה, הצרת טווח תשומת הלב ומשיכה רפיטטיבית לפשוט ולמוכר." (שם, 86)

 מצנר משתמש בספרו במספר דוגמאות מרכזיות להתמכרויות והתנהגויות כפייתיות הנובעות מהצרת התודעה לפן אחד צר של הספקטרום התודעתי: וביניהן סקסואליות כפייתית (למשל התמכרות לפורנו), התמכרות להימורים, לקניות או לעבודה וכמובן לסוגים רבים של סמים מסיגריות ואלכוהול ועד להירואין וקוקאין. בכל המקרים הללו האדם הופך ממוקד כל כך בסוג גירוי מסוים עד שזה הופך עבורו לחזות הכל, ותודעתו לומדת לסנן את שאר הפנים של המציאות. ההתמכרות היחידה שחסרה ברשימה שלו, זו שאני מרגיש שרלבנטית לי במיוחד, היא כמובן ההתמכרות לאינטרנט.

האינטרנט כהתמכרות קולקטיבית

מוח עולמי שהולך ומתמכר.

אולי זה פער הדורות שמונע ממצנר, שכבר עבר את השבעים, לחשוב על האינטרנט בתור דוגמה מובהקת לפעילות התמכרותית. לי כבן לדור שגדל לתוך האינטרנט קל לראות שההתמכרות הזו מביסה בקלות בשכיחות שלה ובהשפעה שלה על החברה כל התמכרות אחרת שמצנר מזכיר – אולי כל התמכרות אחרת משחר האנושות.

כמי שלימד את עצמו בעשור האחרון (כמו רבים אחרים בדורנו) להשתמש באינטרנט עשרות פעמים ביום כדי לבדוק מידע, לבדוק מייל, ובשנים האחרונות במיוחד, את המצב ברשת החברתית – התגברה בי ככל שחלפו השנים התחושה שהאינטרנט הוא סם משנה תודעה ורב עוצמה יותר מכל מה שהכרנו קודם לכן.

לשם השוואה. בתחילת האלפיים, כשהייתי בתחילת גילאי העשרים שלי, ראיתי רבים מהאנשים סביבי מתמכרים לשימוש מופרז בקנאביס, וגם ראיתי את רובם המכריע, לאחר מספר שנים, מרפים משימוש ממכר ומצר התודעה בסם הזה. לעומת זאת, קשה לי שלא להתרשם מכך שהתמכרות לאינטרנט, התמכרות שהחלה בערך באותה תקופה, רק העמיקה מאז והפכה לרבת עוצמה בהרבה מכל התמכרות שקדמה לה בהיסטוריה. זוהי התמכרות שתפסה סקטורים שלמים מהחברה המערבית ובמיוחד באליטה שלה. התמכרות שהולכת ומחריפה, הולכת ומשתכללת, עד שנדמה שהיא החוק החשוב ביותר של זמננו. חוק שקובע שההתמכרות שלנו לרשת תלך ותחריף.

האינטרנט הוא סם קולקטיבי. למעשה, אם אנחנו חושבים על הרשת כעל המוח הגלובלי של הפלנטה אנחנו יכולים לראות את האינטרנט כסם הקולקטיבי הראשון, שממכר את כל חברי הפלנטה לאינטראקציה אלקטרונית זה עם זה, זה שמחבר ומהדק אותנו במידה הולכת ומתגברת זה לזה עד שנהפוך למוח קוהרנטי – כפי שחזה דה שארדן בשנות השלושים. כל אחד מאיתנו הוא נוירוטרנסמיטור שמתחבר לקולטנים אחרים בצורה מתהדקת והולכת דרך הפייסבוק, הטוויטר ושאר כל המדיה החברתיים. אם משווים את הפעילות של הרשת לפעילות נוירולוגית אפשר לומר שככל שכל אחד מהנוירונים ברשת (אנחנו) מפתח הרגלים מתבצע ריתוך הולך וגובר של המוח הגלובלי. ושכל נוירון שמצטרף לחגיגה מעצים את המגמה הכללית עבור כל שאר הנוירונים, שכן ככל שהלכנו והעברנו את החיים החברתיים שלנו לתוך הרשת, הנוכחות המתגברת של כל אחד מאיתנו בה הופכת את הרשת לאטרקטיבית יותר עבור האחרים.

 כשאנחנו חושבים על התמכרות שלנו לסמים אנחנו חושבים על איך זה מרגיש לנו. קשה לנו לחשוב על זה שכל נוירון ונוירון במוח חווה מה שאנחנו חווים. מתמכר בעצמו. אבל אם נצא שניה מנקודת המבט האישית שלנו. אולי ניתן לומר שהחוויה שלנו מקבילה לחוויה של הנוירון המתמכר, חלק מחווית התמכרות עצומה בהרבה שמתרחשת במוח הפלנטרי שמשתמש בפייסבוק כמו בסם על מנת לעצב מחדש את המבנה הנוירולוגי שלו?

 ובחזרה לנקודת ההשקפה של הנוירון. כלומר לזו שלנו? איך זה מרגיש להיות נוירון שחווה התמכרות כחלק מרשת גלובלית?

 מצנר כותב על חשיבות הריטואל עבור המכור. על המכור לסיגריות ששואב סיפוק כבר מלשלוף סיגריה מתוך החפיסה, עוד לפני שאיפת הניקוטין הראשונה. אני מצדי מהרהר בכל הג'וינטים שחלמנו לגלגל ברגע שסיימנו את זה שקדם להם, לא בגלל שחשבנו שהם ישנו את מצב התודעה שלנו (להתחסל כבר הספקנו), אלא בגלל שהם נתנו לנו משהו לצפות לו בהמשך הערב (עוד סיבה למה אני ממליץ להפסיק לעשן ולהתחיל לאכול).

כמה חלומות ומשאלות כמוסות תלינו בג'וינטים הללו, שכל עוד היו בהכנה, הרגשנו כאילו הכל עדיין בסדר בעולם, כי יש עדיין למה לצפות, ויש עדיין מעבר לפינה, תקווה חמקמקה כמו העשן, עד שלפעמים קראנו בתחינה "אל תדליקו אותו עוד!", שנשאר עוד קצת במצב הציפיה.

 אני לא יכול שלא לחשוב באותה נשימה גם על משתמש האייפון שזוכה לסיפוק שלו כבר ברגע שהוא שולף את המכשיר מהכיס, עוד לפני שקרא בו משהו חדש.

 האם לנוירון יש בחירה אם להתמכר או לא?

או שאולי המח הגלובלי בוחר עבורו?

משימוש מצר תודעה לשימוש מרחיב תודעה ברשת

אבל שימוש באינטרנט הוא לא רק מצר תודעה. הוא גם מרחיב תודעה. הוא שולח אותך למקומות חדשים. כשאני גולש באינטרנט אני נחשף לרעיונות, רגשות ומחשבות מעשירים. האינטרנט בהחלט תואם את ההגדרה שמצנר נותן לסם מרחיב תודעה (זרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ולמורכבות גדלה). ובכל זאת, אני מכיר את עצמי ואת האנשים סביבי מספיק טוב בשביל לדעת שהדרך הכפייתית שבה אנחנו עושים שימוש ברשת יש איכות מצרת תודעה ברורה.

 בעצם כשחושבים על זה הוא לא ממש שונה מההתמכרות לגראס, שסבלנו ממנה אז – שכשעישנו אותו פעם ב-, הוא היה פיצוץ מבזיק ומשחרר לתודעה, וכשהפכנו את השימוש ליומיומי הוא הפך להיות סם ההרדמה הארור שלה.

 אז מה הפתרון? האם זה באמת ריאלי להתנזר מהאינטרנט? אולי לא. כי הרשת היא הסם השימושי ביותר עד כה, ונדמה שהגלישה ברשת כבר מרושתת מדי לתוך מרקם החיים שלנו מכדי אפשר יהיה להכרית אותה.  אני אמנם שמח על האפשרות לקרוא במיטה ספר בלי לשאול את עצמי כל חמש דקות אם קיבלתי הודעות חדשות, אבל אני לא באמת חושב שאם אפסיק לגמרי להשתמש בג'ימייל או בפייסבוק החיים שלי יהיו יותר עשירים וטובים.

 בניגוד להתמכרויות כמו סגריות או אלכוהול, האינטרנט היא התמכרות שאין טעם בניסיון להכרית אותה לחלוטין. כמו אכילה, האינטרנט הוא פעילות שאנחנו מצויים איתה בדיאלוג מתמיד.

 אנדרו וייל אומר שמי שפיתח מערכת יחסים רעה עם סם יתקשה לחזור למערכת יחסים טובה איתו. מי שנגמל מהתמכרותו לטיפה המרה, יתקשה לשתות כוס יין אחת בערב מדי פעם בלי לפול חזרה להרגל השתיה שלו: הברירה היחידה שנותרת לו היא הנזירות.

 ומה לגבי כולנו? מה לגבי דור שלם שלמד להשמש באינטרנט בכפייתית התמכרותית? דור שאת סמי המידע שלו מכרו לו תאגידים בין-לאומיים ושאף ממשלה או ארגון (חוץ מאולי בסין) לא הזהירו אותו מההשלכות עבור התודעה שלו? האם נוכל אי פעם לשוב לאיזון?

 לא תהיה לנו ברירה אלא לעשות את זה עבור עצמנו. להמשיך במאבק הזה, ללמוד להשתמש ברשת באופן מודע יותר ומרחיב יותר. התמכרותי פחות. גורל הדור הזה מוטל על הכף.

אמנות הסטטוס: או, מה אם לאנדי וורהול היה חשבון בפייסבוק?

מה היה קורה אם אנדי וורהול היה פותח חשבון בפייסבוק?

סביר להניח שהוא היה הופך את הפייסבוק שלו ליצירת אמנות והופך לאמן פייסבוק. גם ככה המכתמים שוורהול מייצר, שמקובצים בחלקם בספר מעורר ההשראה "מא' לב' ובחזרה: הפילוסופיה של אנדי וורהול" מתאימים כל כך לסטטוסים של פייסבוק, שאתה מצטער שלא אתה כתבת אותם בתור סטטוס.

מה אם אוסקר ויילד היה פותח חשבון בפייסבוק?

אני חושב שהייתה בידינו כמות ציטוטים שנונים כפולה ומכופלת של אוסקר ויילד. אולי אם היה בידיו המדיום הזה, המושלם עבור רוחו השנונה, הוא היה מוותר על הטרחה שבכתיבת מחזות ארכניים, מתמסר לאמנות הסטטוס והופך גם הוא לאמן פייסבוק.

מה זה אמן פייסבוק?

בתוך צרכן פייסבוק, ויצרן פייסבוק לעת מצוא יש לי כל מיני דעות סותרות בנושא. אני מסתכל על האנשים שמתעדכנים לי בתדירות הגבוהה ביותר ניוזפיד, שזוכים להכי הרבה הכרה בפעילות הפייסבוק שלהם ושואל את עצמי מה הופך אדם למוקד חברתי פייסבוקי?

אין ספק שהכישורים הדרושים לכך דומים במידה לא מעטה לכישורים הדרושים כדי להיות מסמר המסיבה, או אמן רשתות חברתיות בעולם האופליין, אבל אין ספק גם שהכישורים הללו גם שונים במידה רבה.

כשאני יושב עם ארד אקיקוס שוב על בירה בשעת לילה מאוחרת אני שואל אותו את השאלה הזאת. ארד הוא הבנאדם שמבין הכי טוב מדיה חברתית שאני מכיר. לפעמים כשהוא מדבר עליה הוא מזכיר לי סוג של נביא. הוא צולל לתוך המדיה החברתית כמו שכל מיני פסיכונאוטים צוללים לתוך מסעות תודעה. הוא קורא גרפים חברתיים באופן שממזג את האופן שמתמטיקאי קורא משוואה, היסטוריון קורא רצף אירועים ומשורר קורא שיר. כשארד מדבר על המדיה החברתית כמשהו שיביא את הגאולה, דקה אחר כך כמכונת האגו האולטימטיבית ודקה אחרי זה כמשהו שכבר מתחיל לחרפן אותו סופית אני חושב לעצמי שארד הוא עידו הרטוגזון האמיתי.*

לדעת ארד האנשים שהפרופילים החברתיים שלהם פופולריים במיוחד בפייסבוק ובעיקר בטוויטר (בדרך כלל הוא לא עוסק פלטפורמות ארכאיות מסוגה של פייסבוק) הם אנשים שקולטים את הרגע, שמרגישים את הקהילה, שחשים את מה שקורה עכשיו ויודעים באינטואיציה מה זה אומר ואיך להגיב על זה. הם סוג של מיסטיקנים וירטואלים, קצת כמו קולין לייני ב-Idoru של ויליאם גיבסון.

אני לא חושב שאנדי וורהול היה כזה כי אנדי וורהול כתב: "אני אוהב להיות הדבר הנכון במקום הלא נכון והדבר הלא נכון במקום הנכון" (מא' לב' ובחזרה, עמ' 185). מצד שני המשפט הזה של וורהול היה יכול להיות יופי של סטטוס בפייסבוק. ואולי לדעת להיות הדבר הנכון במקום הלא נכון זה בעצם בדיוק מה שפייסבוק דורש מאיתנו אם אנחנו רוצים להיות אמני סטטוס אמיתיים.

אני יודע שאני סוג של אוטיסט פייסבוק. אני מרגיש אשמה על זה שאני תמיד פולט דברים על ה-Wall שלי ובורח מהאתר במקום לשבת ולהקשיב למה שלאחרים יש לומר, בערך כמו שאני מרגיש אשמה אחרי שביליתי שעות במסיבה ואני קולט שביליתי את השעות האחרונות בלהג בלתי נפסק לחצי מהנוכחים אבל אני עדיין לא זוכר את השם של אפילו אדם חדש אחד שהכרתי. (טוב אני קצת מגזים. אני לא עד כדי כך בלתי נסבל).

אז אולי יש כל מיני סוגים של אמני פייסבוק?

אנדי וורהול האמין בחללים ריקים ואמר ש"בגלל שאני עדיין עושה איזושהי אמנות אני ממשיך לייצר זבל שאנשים שמים בחללים שלהם, שבעצם לאמונתי, צריכים להיות ריקים: כלומר, אני עוזר לאנשים לבזבז את החלל שלהם, במקום לעזור להם במה שאני באמת רוצה: לרוקן את החלל שלהם" (166). הוא התעסק באופנים השונים שאנשים שונים משתלטים על חלל ואמר ש"בני אדם הם היצורים היחידים שמשתלטים על יותר חלל מזה שהם תופסים בפועל, כי בעזרת המדיה אתה יכול לשבת בחיבוק ידיים ועדיין לתפוס חלל בתקליטים, בסרטים, או גם, אחד על אחד, בטלפון, או אחד על רבים בטלוויזיה." (169). הוא הקדיש מחשבה מיוחדת לכוכב הטלוויזיה כי לדעתו אף אחד, מפורסם ככל שיהיה, לא מרגיש מוזר כמו כוכב הטלוויזיה "מי שיודע שהוא בטלוויזיה של כולם באופן קבוע. קטן ככל שיהיה, יש לו יותר חלל משאפשר לרצות, שם בקופסת הטלוויזיה." (170).

אני חושב שאנדי וורהול היה אוהב את פייסבוק כי היא מאפשרת לכולנו לתפוס יותר חלל משאפשר לרצות. כשפגשתי אתמול בלילה החמים והמאושר את ג' שדיברה איתי על ציטוט האנדי וורהול ששמתי שלשום בסטטוס שלי, ובו זמנית סיפרה לי על איך זה קשור לוידאו שא' השאיר לה על ה-Wall נפל לי סוף סוף האסימון:

כן, זו המדיה המופלאה ביותר אי פעם! כן, היא הופכת את כולנו לאמנים ואוצרים ומבצעת את הדמוקרטיזציה הגדולה ביותר שהאמנות זכתה לה אי פעם! כן, היא מאפשרת לנו לחלוק תודעה בכל רגע ושניה בעזרת ציטוטים, קליפים, שירים, אירועים, קבוצות ועוד! וכן, היא מעודדת אותנו לוותר על הפרטיות שלנו, כי זה בדיוק המקום שאליו אנחנו הולכים בעידן נקודת האומגה של התכנסות התודעות לתודעת על אחת! אובדן הפרטיות הזה יכול להיות כואב, מביש, מביך ואף מכעיס – אף אחד לא אמר שהתגבשות האנושות לגוף תודעה קולקטיבי תהיה רק כיף. אבל פייסבוק בהחלט הופכת אותה ליותר כיף. כיף מייגע, תזזיתי, מלא הבלות רוח וקוסמי לחלוטין.

אני שואל את עצמי מה דה שארדן  היה חושב על זה. הוא היה אמנם נביא אינטרגלאקטי שהקדיש עצמו לפיתוח הראיה הקוסמית שלו, אבל אני בטוח שהוא לא צפה את זה שהתהליכים המיסטיים רבי המשמעות והרי הגורל שבהם עסק בכתיבתו יתממשו דרך אתר אינטרנט מטופש כמו פייסבוק. אני חושב שיש בשילוב הזה אירוניה מופלאה שמלמדת אותנו שוב על הניגודים הגלומים בגופה של האלוהות, על האופן שבו היא אוהבת לתקוע סיכות בכל מיני אנשי דת נפוחים (לא דה שארדן, דווקא) שחושבים שהיא עניין רציני לחלוטין ולהתגלם דווקא בגופם של כל מיני ארד אקיקוסים כאלה שהופכים לנביאים של העידן.

מעניין איך היה נראה החשבון של דה שארדן בפייסבוק!

הו אלוהים!

 

וזר לינקים תודעתיים לשבת

1. ביום ראשון הקרוב אני ארצה בכנס של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים על דה שארדן, נקודת האומגה והאינטרנט. שעה 11:15 במוזיאון המדע בירושלים.

2. במגזין חיים אחרים התפרסם איתי החודש ראיון נרחב שכתבה נגה עמית.

 

 

3. בגיימר פרסם אלעד קפלן שאלות ותשובות איתי על משחקי מחשב. כמובן שהייתי האיש הנכון במקום הלא נכון, או האיש הלא נכון במקום הנכון. בכל מקרה הגיימרים התפלצו ממני לחלוטין והשתלחו בי בטוקבקים. אחד מהם קרא לי "היפי מוזר" ועשה אותי מאושר.

4. דרור פויר ואיל גבע החמודים עשו בגל"צ בשבועות תוכנית משעשעת במיוחד על וויקיפדיה ומשמעות החיים וראיינו אותי בנושא בתחילת התוכנית. אפשר לשמוע כאן, החל מדקה 4:50 ואם כבר נכנסתם שווה ממש להקשיב למערכון הנהדר של החמישיה הקאמרית שהשניים משמיעים בדקה 10:15.

5. שבוע הבא ביום רביעי בשעה 12:00 אני ארצה על טכנולוגיה וריבוי בקורס של איל דותן באוניברסיטת תל אביב. אני לא בטוח אם השיעור פתוח, אבל מי שרוצה יכול לנסות להתפלח.

6. חובבי חתולים ופסיכדליה? ללחוץ כאן

7. החיים יפים! שימו לב לכך! התחילו בסופ"ש הקרוב!

* הכנסתי את ההערה הזו כדי להשחיל פה עוד הערת שוליים משעשעת. טימותי לירי ידוע בכך שהציג פעם את טרנס מקנה כ"טימותי לירי האמיתי". וטרנס מקנה מספר בהרצאה מ-1992 על חבר פסיכונאוט שלו שלטענתו הוא טרנס מקנה האמיתי. מכאן יוצא שיתכן מאוד שטימותי לירי האמיתי חי למעשה עדיין וזה גורם לי לרצות לצאת לחפשו ולראות מי ה"אני האמיתי" שלו, כי אני חושב שמצאנו את הדרך האולטימטיבית לשמור על רוחו של טימותי לירי בחיים.

%d בלוגרים אהבו את זה: