טכנומיסטיקה

באתר ויינט עלתה אתמול כתבה על תופעת סרטוני הסלוויה דיבינורום ביוטיוב – מתבגרים שמעלים לרשת סרטונים שמתעדים אותם מתמסטלים מהחומר הדיסוציאטיבי הזה יחד עם חברים – וחבר העלה לי לוול בפייסבוק לינק לכתבה ושאל אותי מה דעתי. עמדתי לכתוב לו תגובה שם, אבל הבנתי שמה שיש לי לומר ארוך למדי אז החלטתי לייצא את התגובה מהפייסבוק לכאן.

אז איפה להתחיל? ראשית כל מחוסר הדיוק הבסיסי בכתבה שמאפיינת את הסאלביה כסם פסיכדלי. קשה להבין למה כל פעם שמתעסקים בסמים כל העקרונות העיתונאיים הבסיסיים של דיווח מהימן נזרקים מהחלון וציבור הקוראים זוכה במקרה הטוב למידע בלתי מדויק ולוקה בחסר או במקרה הרע למידע מגמתי (לזכות הכתבה הנוכחית יש לציין שלפחות אינה מגמתית כמו רבות אחרות). אולי הגיע הזמן שהעיתונים הישראלים יקצו לנושא הסמים כתב ייעודי או לפחות ימצאו במערכת כתב בעל ידע בסיסי בנושא שיכול לכתוב על הנושאים האלה בלי לפדח?

אז לא. סאלביה זה לא סם פסיכדלי. זה סם דיסוציאטיבי, ולמרות שטקסונומיה של סמים זה עניין מורכב, כמו כל טקסונומיה, אני חושב שרוב הטקסנומיות המקובלות יסכימו שעישון סלוויה היא לא חוויה פסיכדלית, לפחות לא במובן הקלאסי, אלא חוויה דיסוציאטיבית. ההבדל? ובכן, יש שורה של הבדלים. בעוד שבשימוש בסמים פסיכדליים קלאסיים (LSD, פטריות, פיוטה וכו') הפסיכודינמיקה של החוויה היא של יציאה למסע שמתחיל באופן הדרגתי ומסתיים באופן הדרגתי – הרי שהטריפ של הסלוויה הוא פתאומי מאוד, מתחיל בבום ומסתיים לאחר מספר דקות (בין השאר משום שמעשנים אותה). בעוד שהסמים הפסיכדליים מאופיינים בכך שמי שמתנסה בהם יודע שלקח סם, ושהוא נמצא תחת השפעה, המתנסה בסאלוויה ישכח פעמים רבות שלקח את הסם או כלל את זהותו. בעוד החוויה הפסיכדלית היא חוויה שהאלמנטים הבסיסיים שלה הם בבסיסם: תחושת אקסטזה, יכולת מוגברת לאינטרוספקציה, לחיבור לעצמי, לגוף, לאנשים אחרים, לטבע וכו' – החוויה הבסיסית של הסאלוויה, לפחות על פי הניסיון שלי ושל פסיכונאוטים רבים אחרים שאני מכיר ושהתנסו בה – היא לעיתים רבות קודם כל ביזארית ומתאפיינת בתחושת מוזרה (במשמעות המקורית של המילה) ולא בלתי מאיימת שבה האדם חש מנותק מהגוף שלו, מעצמו ומהעולם (לכן הוא נקרא סם דיסוציאטיבי). זו הסיבה שהאמירה של הכתבת דובילנסקי שחוויות הסם מזכירות את חוויות ה-LSD מוטעה ומטעה גם אם היא מסתתרת מאחורי המילים "לדברי משתמשיו", משום שהמידע הזה פשוט לא נכון כפי שאפילו בדיקה פשוטה בוויקיפדיה הייתה יכולה לגלות.

ולשאלה המקורית: "מה אתה אומר על התופעה הזו?"

ובכן. בשתי מילים אני חושב שהיא עצובה ודוחה, ואני לא משתמש במילים הללו כדי להתנגח במישהו אלא פשוט כדי לתאר את התחושות שהיא מעוררת אצלי. אני חושב שזו אחת הדוגמאות המובהקות והעצובות לדברים הרעים שקורים לסמים עתיקים ששימשו שאמאנים לאורך דורות כשהם נפגשים בחברת הצריכה והמדיה שלנו: הצמחים המקודשים הללו, שחניכי החוויה השאמאנית ברחבי העולם שמרו עליהם והתייחסו אליהם ביראת כבוד משך אלפי שנה הופכים לאמצעי ליצירת דאחקות ילדותיות וצבירת צפיות ביוטיוב.

בעוד שבעבר שימשו הסמים הללו על מנת להשיג מבט מעמיק יותר לתוך העצמי ולתוך עולמות אחרים, על מנת ללמד אותנו, עכשיו הם משמשים כסמי הטפשה שמשתמשיהם מחוסרי המושג ביוטיוב משתמשים בהם כדי להתחרות אחד בשני מי יצא יותר טמבל, קרוע ודפוק ממשנהו. החוויה הכל כך אינטימית של מסע לתוך עצמך ולתוך עולמות התודעה הופכת לאובייקט אקסהיביציוניסטי שנבחן במופעיו החיצוניים (צחקוקים, פרצופים אידיוטיים, התגלגלות על הרצפה) ומשודר לעולם כולו.

אני לא כועס כמובן על הצעירים שמשתמשים בחומרים הללו באופן הזה, אלא על החברה הצינית, הילדותית והמטראיליסטית שבהדחקותיה את עולמות התודעה האחרים שהם חלק מהמורשת התרבותית של מין האדם לא ציידה את הנערים האלה בכלים מושגיים שיאפשרו להם להבין במה מדובר ולהפיק מחומרים כמו סאלביה דיבינורום יותר מחוויה של דפיקת ראש – ולמעשה, על כל רטוריקת האנטי-סמים שלה, בעצם עודדה את הילדים הללו לדפוק לעצמם את הראש משום המסגרות הקונספטואליות המסולפות והמעוותות שבאמצעותן היא ממשיגה חומרים משני תודעה.

ועכשיו כמובן מגיעים כל אבירי המוסר והסדר הטוב שטוענים שצריך להוציא את הסאלביה מחוץ לחוק, מבלי לדעת דבר או חצי דבר על הצמח הזה, ההיסטוריה שלו או האפקטים שהוא מעורר – ובלי שאי פעם הוכח או אפילו נטען שהוא גורם נזק כלשהו – פשוט מתוך הפרדיגמה האינקוויזטורית השולטת בתרבות הגלובלית בת ימינו ועל פיה מצבי תודעה אחרים הם טאבו שיש לאסור אותו על האנשים (אלא אם כן הם נוצרים על ידי אלכוהול, ג'אנק פוד, טלוויזיה, פרסומות, פרופגנדה פוליטית וכו'…). את הטענה שמה שאנחנו זקוקים לו הוא חינוך מבוסס יותר, כנה יותר ומסולף פחות בתחום יותר כנראה לא נשמע באף אחד מאמצעי המדיה הגדולים.

לי אגב יצא להתנסות בסאלוויה לפני כ-5 שנים פעם אחת ועד שהבנתי מי אני ושלקחתי סאלוויה כבר עבר החלק המשמעותי והחזק ביותר של הטריפ, מה שהיה די מתסכל מבחינתי. היה משהו די ביזארי, לא נעים וחייזרי בחוויה של הסאלביה ובאותו הערב החלטתי שאין לי רצון להתנסות בה שוב. שם הרומן הקצר שלי עם הסאלביה נגמר.