ארכיון תג: לסד

סמים טובים וסמים רעים: המקרה של הריטלין

בשיח הסמים המקובל בחברה שלנו יש כמעט תמיד "סמים טובים" ו"סמים רעים". אמנם ההגדרה של סמים טובים וסמים רעים נוטה להשתנות אך הדיכוטומיה לעולם נשארת.

מבחינת הממסד הרפואי והחוקי הסמים ה"טובים" או ה"נסבלים" הינם קפאין, אלכוהול, ריטלין, פרוזק, אמפטמינים, מטאמפאמינים וכמובן סמים פסיכיאטרים אחרים למשפחותיהם השונות. הסמים הרעים הינם מריחואנה, חומרים פסיכדלים, חומרים אופיאטים, קוקאין, ואמפטמינים או מתאמפטמינים שלא ניתנו במרשם רופא. לעומת זאת בקרב אנשי קהילת הסמים העולמית (והדברים נאמרים כמובן בהכללה) הסמים ה"טובים" הינם הסמים הפסיכדלים הקלאסיים כמו הפטריות, הלסד, האיוואסקה, הקנאביס ובמידה פחותה ומולקולות אחרות כמו נניח 2CI או MDMA. הסמים הרעים הם הסמים של הממסד: האלכוהול והקפאין ועוד יותר מכך הסמים של הממסד הפסיכיאטרי: הריטלין והפרוזאק. (ומעניין לציין שבאף אחת מהקבוצות לא תמצאו אנשים רבים שידברו בזכותם של הקוקאין, ההירואין למשל).

כמו תמיד כאשר אנחנו מחלקים את המציאות לדיכוטומיות אידאולוגיות, הקורבן העיקרי היא האמת. מסיבה זו מעניין במיוחד לחזור לעידן של המחקר הפסיכדלי של שנות השישים, תקופה שבה הסמים הפסיכדליים עדיין לא נאסרו והמחנות בנוגע לסמים השונים עוד לא חצויים באופן ברור עד כדי כך. תקופה שבה מחקר ריטלין גר עם לסד, וחוקרים עשו נסיונות בשימוש סינרגטי בלסד וריטלין למטרות תרפיה.

בהקשר זה מעניינת במיוחד עבודתה של בטי אייזנר, פסיכולוגית אמריקאית שהייתה פעילה בתחום מחקר הלסד והריטלין בלוס אנג'לס של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים.

כשקוראים את אייזנר כותבת על ריטלין באמצע שנות השישים הקונספציות שלנו לגבי הדיכוטומיה שבין ריטלין לחומרים פסיכדליים מתפוררת. מבחינתה של אייזנר אין סתירה בין השניים, והיא משתמשת בהם למטרות דומות. למעשה, היא מדווחת כי החליפה את טיפולי הלסד הראשונים בסדרות הטיפולים שלה, שנערכו בדרך כלל עם כמויות קטנות יותר של לסד, בטיפולים בעזרת ריטלין – ששימשו כהכנה לקראת טיפול לסד עוצמתי יותר.

הסשנים שערכה אייזנר לפציינטים שלה בעזרת ריטלין, היו זהים כמעט לאלו שערכה להם עם הלסד, עם מוזיקה, יצירות אמנות ולא מעט השאה שמטרתה לעורר אצל הפציינט חוויה אינטגרטיבית ומרפאת. מכתביה השונים של אייזנר ניתן לזהות שבעיניה ההבדל בין שני הסמים לא היה תהומי כפי שמציעים לנו כיום, ובתנאים מסוימים היא אף ראתה את השפעתו של הריטלין כשקולות לאלו של הלסד.

לדוגמה, באחד מהמאמרים שלה (Psychedelics and People as Adjuncts to Psychotherapy), בקטע שבו אייזנר מדברת על ההשפעה הרבה שיש לאנשי צוות בהכוונת האיכות של חוויות הסמים היא מציעה: "כאשר חבר מסוים (ב') נכנס לתוך הסשן, הריטלין מקבל את האיכות של הלסד. זה כמעט כאילו ריטלין+תרפיסט+ב =לסד."

מי שחושב שאייזנר היא שתולה של הממסד הפסיכיאטרי, יכול להרגע. מדובר באחת התומכות הנלהבות ביותר שנמצאו לתרפיה הפסיכדלית בתחילת שנות השישים, ואישה שחיה במסגרת קהילה פסיכדלית שהמשיכה להתקיים ולתפקד כמופת במשך 20 שנה, וגם לאחר שהפסיכדלים הוצאו מן החוק.

אז האם ריטלין ולסד באמת שקולים זה לזה? משפט כזה הוא ללא ספק הטעיה גסה, ואני בטוח שגם אייזנר הייתה מתנגדת אליו. לשני הסמים הללו יש כל אחד יתרונות וחסרונות משלו. כל אחד מהם ניתן לנצל לטובה או לרעה. (אם כי לי אין כמובן ספק שלסד הוא סם מעניין, מופלא ומהפכני בהרבה מהריטלין).

אבל אולי הסיפור של אייזנר והריטלין יכול ללמד אותנו משהו על הסכנה שביצירת דיכוטמיות בין סמים טובים לסמים רעים. בין אם היא מתבצעת בידיו של הממסד, ובין אם היא מתבצעת בידינו, קהילת צרכני הסמים.

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: