טכנומיסטיקה

חוקר דולפינים ופסיכונאוט. ממציא מתקן הציפה, ג'ון סי לילי.

מיכל ציפה הוא תא המבודד את האדם מרשמי החושים. המיכל מתוכנן כך שלא חודרים אליו אור, צליל או ריח, והוא מכיל כמות גדושה של מי מלח איפסום שמידת החום שלהם ווסתה לזו של הגוף כך שגוף האדם צף על פניהם בטבעיות וללא כל מאמץ ושהגוף לא יחוש תחושות חום או קור.

חוקר הדולפינים והפסיכונאוט האמריקאי ג'ון סי. לילי, המציא את מיכל הציפה ב-1954 על מנת לבחון את השפעתיו של "חסך חושי" (Sensory Deprivation) על האדם. אחת התיאוריות הנוירופיסיולוגיות של אותה תקופה גרסה שאם המוח ינותק מגירויים חיצוניים הוא פשוט יכבה את עצמו. לילי שהמציא את המתקן כדי לבחון את ההיפותיזה גילה שהשהיה בו מסייעת בהרפיה, במדיטציה ובמקרים מסוימים, לאחר שהמוח נותק מספיק זמן מהגירויים שבחוץ, אף מעוררת הזיות – כאשר המח ממציא  לעצמו עולם במקום זה שנותק ממנו.

הניסויים שהכניסו את לילי לפנתיאון היו אלו שבהם שילב לילי את השימוש במיכל הציפה עם שימוש בלסד, באופן שבו שני האמצעים משני התודעה הללו שימשו כקטליזטורים (Potentiators) זה של זה. חווית הלסד הועצמה פי כמה בתוך מצב הניתוק החושי שהסיר את כל הכבלים מתא הטייס של התודעה. בשלב מאוחר יותר, לאחר שנאסר השימוש בלסד, עבר לילי לעשות שימוש גם בקטמין. על חוויותיו הפסיכדליות במיכל הציפה סיפר לילי בספרו The Center of the Cyclone והן גם עובדו לסרט מופתי ומטורלל בשם Altered States, קלסיקה פסיכדלית שביים קן ראסל ב-1980 ושמתארת מדען הנמצא במסע גילוי קוסמי מוטרף שמערב שיקויים שבטיים ומיכלי ציפה.

בימינו המיינסטרים של עולם הציפה מתנהל בצורה סטרייטית לחלוטין, ללא כל שימוש בסמים. מתקני ציפה הפכו פופולריים במכוני בריאות רבים במערב ועושים בהם שימוש לטיפול בלחץ, כאב ואינסומניה. ובכל זאת מעניין לציין שמיכל הציפה הוא עדיין אחת משתי הטכניקות הבולטות ביותר בשורה של טכנולוגיות שפותחו לאורך השנים וששמן נקשר בחוויה הפסיכדלית, כשהשניה היא הנשימה ההולוטרופית מבית מדרשו של סטניסלב גרוף. המעניין הוא ששתי הטכניקות הללו הן מעין קטבים זו של זו, שההבדל ביניהם הוא זה שבין חסך לבין עודף, בין בולמוס לבין צום. בעוד שהנשימה ההולוטרופית מבוססת על היפר-ונטיליציה – האצת והעצמת פעילות מערכות הנשימה והגוף עד למצב קיצון המעורר חוויות מיסטיות של לידה מחדש ורה-אינטגרציה פסיכולוגית – הרי שמיכל הציפה מבוסס על השקטת החושים והנשימה, ביטול מערכת הרשמים החיצוניים על מנת להביא למצב של התמוססות האגו בחלל הלא ידוע, לטיפוח הרפיה ומסע תודעתי פנימי.

מיכלי ציפה בישראל

מיכל ציפה סגור במכון גלים. מתוך אתר המכון.

מכון גלים, ששוכן לו ליד מכון מור בבני ברק הוקם ב-1990 על ידי יעל לנגפורד ז"ל, מדענית ומיסטיקנית שבאה מהעולם הדתי ושנפטרה לפני כשנתיים. את המקום ממשיכים להפעיל כיום בני משפחתה המקסימים. קשה להעלות על הדעת איזור מתאים פחות למכון התרגעות מאשר מכון מור שבקרבתו ממוקם מכון גלים, אבל למרבה הפלא השהות במיכל הציפה מרגיעה כל כך, שגם כשיצאתי אחרי הציפות לתפוס קו אוטובוס בז'בוטינסקי המפויח הרעש וההמולה מסביב סירבו לגעת עלי וכאילו החליקו על התודעה שלי.

כיאה לטכנולוגיה שפותחה במקור בשנות השישים, יש למיכל הציפה אסתטיקת ספייס-אייג' סיקסטיזית של חללית מהסרט אוסטין פאוארס. המיכל לבן לגמרי, בעל קימורים חלקים וקוקפיט שמתרומם בלחיצת כפתור. אחרי שנכנסים לתוך תא הטייס התודעתי הגוף מתחיל לצוף, אתה לוחץ על הכפתור העליון מצד שמאל והקוקפיט יורד עליך בקול חרישי ומתחיל את הבידוד מהעולם החיצון. לחיצה על הכפתור שמצד ימין יוצרת קשר אינטרקום עם מרכז הבקרה: "יוסטון, אני מוכן לצאת למסע", האור הפנימי של המיכל מכובה וההרפתקה מתחילה. הכינוי פסיכונאוט לא נראה מעולם הולם יותר.

חוויות מהסשן האחרון והכפול

אחרי מה שהרגיש לי כמו עשרים דקות לתוך חוויית הציפה התחלתי לשמוע רעשים עמומים שנשמעו כמו צעדים או דלתות שנפתחות ונסגרות. כל פעם שנדמה היה שאני עומד לשקוע לתוך ריפיון מוחלט חזררו הקולות הללו ודרכו שוב ושוב את תודעתי, אם כי לא את גופי. מדי פעם שקלתי לפנות באינטרקום לנעמי ולשאול אותה אם מישהו מסתובב שם מאחור או שאני הוזה, אבל החלטתי לחכות.

ההזיות של מיכל הציפה שונות מאלו של הפסיכדלים. כחצי שעה מאוחר יותר התחלתי לשמוע קולות שהייתי בטוח בכך שלא ייתכן שהם אמיתיים. בהתחלה היו אלו בעיקר רעשים מוזרים ולא צפויים, אבל בהמשך שמתי לב שמדי פעם אני מתחיל לשמוע מקהלות ותזמורות, ולמרות שכהסבתי אליהן את תשומת לבי הן נמוגו להן, הרי שכל פעם ששכחתי מהן הן שבו והופיעו מנגנות לי מוזיקת רקע עדינה מיקום אחר.

רחל לנגפורד הסבירה לי שמיכל הציפה מסייע לאנשים להעביר את התודעה למצב של גלי תטא –מצב שבין ערות לשינה, שבו הגוף כבר לא מודע, אך התודעה עדיין שומרת על ערנות מסוימת. יש אנשים שמשתמשים במצב הזה לצורך פתרון בעיות ועבודה יצירתית.

אחרי כשעה במיכל הציפה הגוף שלי נמוג לו כבר לחלוטין, צף לו בחלל חסר מקום. רק התודעה המשיכה להתקיים במקום שבין ערות לחלום,היא הפכה צבעונית והחלה להמציא לעצמה סיפורים מכל מיני סוגים ומינים אבל גם חזרה שוב ושוב למקום שהתבונן במתרחש.

תמיד הייתי בערך האדם הכי גרוע במדיטציה, המוח שלי הוא מוח קופיפי קלאסי שאוהב לדלג ממחשבה למחשבה. גם במיכל הציפה, במיוחד בביקור הראשון, הציקו לי מחשבות טורדניות. ועם זאת, הסוד של מיכל הציפה, כך גיליתי, הוא שהוא נעים כל כך לגוף שגם אם התודעה ממשיכה בהתחלה לעסוק במחשבות טורדניות התחושה בגוף טובה כל כך שאינך יכול שלא להרגע לאחר פרק זמן מסוים כל עוד אינך מתנגד לכך בצורה קיצונית.

לא ניתן להעלות על הדעת צורה מושלמת יותר של הרפיה, שכן מי המלח מעצבים עצמם לפי המנח הטבעי ביותר לציפה, מחזיקים את הגוף בבטחון ושלמות כזו שניתן לבלות שעות מבלי להרגיש כל צורך ולו לתנועה הקטנה ביותר ושומרים אותו בציפה שבה אין הגוף נדרש לעשות דבר כדי להחזיק את עצמו ביציבות מושלמת מלבד להיות. ההרפיה הזו מושלמת כל כך שכשיצאתי מתא הציפה אחרי שעתיים הרגשתי כאילו הגוף שלי חוזר ממקום אחר לחלוטין. כאילו עזבה אותי הנשמה בתקופה הזו, או שהייתי ג'ק מהסרט אווטאר שחוזר לגוף שלו לאחר שהות ארוכה בגוף אחר (גם הגיבור באווטאר צף במיכל ציפה).

בדקות האחרונות של הציפה הרגשתי כאילו המים עוטפים אותי לחלוטין, כאילו הם נושאים אותו מעלה לחלל, מייצבים אותי בריחוף. התחלתי להעביר את הזמן תוך כדי שאני סורק את האיברים שלי אחד אחד ורואה אותם מתמלאים באור. ואז, כשהייתי במצב מעורר זה, האור נפתח, והקוקפיט התרומם. הטיסה נגמרה.

טכנולוגיית אי-תקשורת

אני לא יכול שלא לחשוב על על כך שה-Isolation Tank הוא ההפך המוחלט של מגיפת המדיה החברתית של השנים האחרונות, ההפך המוחלט מהכלים המקשרים שאנחנו מוצפים בהם.

בניגוד לטכנולוגית התקשורת, מיכל הציפה הוא דוגמה מעולה לטכנולוגית ניתוק, טכנולוגית אי-תקשורת. אחד הרגעים המאושרים ביותר שהיו לי בתוך מיכל הציפה היה הרגע שבו הבנתי שאין סיכוי שאפרסם מכאן סטטוס לפייסבוק עכשיו או לעולם. ה-Isolation tank הוא התא המנתק, המסר שלו הוא ניתוקם של כל החושים כולם, מכל המקומות ומכל הדברים מלבד התודעה. הוא הטכנולוגיה האנטי-טכנולוגית שמכבה את כל הטכנולוגיות האחרות ומותירה אותך לבד עם התודעה המנותקת, צף בחלל הריק.

שיר לגוף ללא איברים

בדירתי החדשה בפלורנטין קודחים בבקרים מתחת לבית. בערב נשמעות האזעקות. אחרי חצי שנה בשקט של אמירים ו-50 דקות של Floating in Space – העיר הגדולה מרגישה כמו ההפך המוחלט של Sensory Deprivation: תוכנית תפלצתית להעצמת החושים והרעשים עד דרגת הבלתי נסבל.

Sensory Deprivation כנגד צפירות המכוניות

Sensory Deprivation כנגד הקריינים בחדשות

Sensory Deprivation כנגד המסרים בפרסומות

Sensory Deprivation כנגד חלונות הפופ-אפ

Sensory Deprivation כנגד המקדחים בפרויקט הבניה הסמוך

Sensory Deprivation כנגד הגרפים של הבורסה

Sensory Deprivation כנגד עולם שלם של גרויים

Sensory Deprivation כנגד עולם שלם של איברים

שבמקומו מופיע, כמו הבטחה לגאולה

גוף ללא איברים שצף לו בחלל