אם הייתם שואלים אדם מן השורה לפני מאה שנה מהם סמים (Drugs) הוא היה עונה לכם שסמים הינם כנראה חומרים שרושמים רופאים או מרקחות רפואיות מסוגים שונים. כפי שמעיר החוקר טובי סדון הקונספט של "סמים" כפי שאנו מבינים אותו היום במסגרת שיח הסמים המודרני, הוא המצאה חסרת בסיס או היגיון מבחינה מדעית (כימית או פסיכופרמקולוגית). מטרתה של המצאה זו, שפותחה במסגרת המלחמה בסמים, הוא בעיקר ליצור דימוי שלילי ולהטיל דופי מוסרי בשורה של חומרים פסיכואקטיבים שנאסרו לשימוש על ידי ממשלות העולם.[1]
באותם שנים, לפני שהומצא המונח "סם" כפי שאנו מבינים אותו היום, במסגרת מה שהחוקר טובי סדון קרא לו The Great Regulatory Divide [2] לא התקיימה אבחנה בין חומרים כגון אלכוהול, הירואין, קוקאין, ניקוטין או קנאביס. התפיסה הרפואית השלטת באותה תקופה ראתה בשימוש בכל חומר לשינוי תודעה חלק מתופעה רחבה יותר שנקראה בשם Inebriation. תפיסת ה-Inebriation (מושג שאותו אתרגם כאן במונח "התבשמות") גרסה שהתמכרות לחומרים משני תודעה הינה תופעה בעלת מהות בסיסית ובלתי משתנה אף שהיא באה לידי ביטוי ביחס לסמים מסוגים שונים. היא לא הבחינה בין מה שתושבי העולם המודרני רואים בהם סמים קשים (כמו הרואין וקוקאין), לבין אותם חומרים שנחשבים בימינו למקובלים חברתית (כמו אלכוהול וטבק). למעשה, כפי שהראתה וירג'יניה ברידג' לגבי בריטניה במחצית הראשונה של המאה ה-19 היה המצב כזה שבעוד שאלכוהול עורר מידה ניכרת של דאגה וזעם, הרי שדווקא השימוש באופיום, שהיה פופולרי אצל רופאים כמו גם באוכלוסיה הכללית, ושימש לשורה ארוכה של אפליקציות רפואיות, משיכוך כאבים ועד הרגעת פעוטות, היה נפוץ בחברה כחלק מחיי היום ומקובל לצרכי הנאה ופנאי מבלי להטיל על משתמשיו סטיגמה חברתית.[3]
למעשה ההסכם הבינלאומי הראשון שביקש להגביל את השימוש והסחר בחומרים פסיכואקטיבים, החוק הכללי של בריסל (Brussels General Act) מהשנים 1889-90 , ביקש לפקח לא על השימוש באופיום אלא דווקא על השימוש באלכוהול. תורות ה-Gateway Drug המוקדמות (התיאוריות שמשמשות היום מתנגדי קנביס כדי לטעון שזה גורם למשתמשיו לעבור לסמים קשים יותר) פותחו ביחס לטבק שמתנגדיו טענו שהוא סם המוביל למעבר לשימוש בסמים קשים כמו אלכוהול ואופיום.[4]
על השאלה כיצד קרה הדבר שדווקא האופיום (ותוצרו ההירואין) הוא זה שהוצא בסופו של דבר אל מחוץ לחוק ולנורמה החברתית בעוד שהאלכוהול והטבק הפכו למוקד של תעשיה בינלאומית יוקרתית ומשגשגת המגלגלת מילארדים עונים שורה של חוקרים באמצעות שורה של טענות המשלימות זו את זו.
ראשית כל, כטענת סדון, מדיניות הסמים הבינלאומית התגבשה בשורה של הסכמים בינלאומיים שהוציאו אל מחוץ לחוק את סחר הקוקאין והאופיאטים הבינלאומי. מכיוון שבאותה תקופה המסחר הבנלאומי באלכוהול היה מצומצם בהשוואה למסחר בחומרים פסיכואקטיבים אחרים, ועידות בינלאומיות שעסקו במדיניות סמים עולמית כועידת האופיום שהתקיימה בשנחאי ב-1909 וועידת האופיום הבינלאומית שהתקיימה בהאג ב-1912 לא עסקו באלכוהול, כך שהפיקוח על האלכוהול נותר לשיקולן הפרטי של הארצות השונות, שרבות מהן אכן הוציאו את האלכוהול אל מחוץ לחוק במהלך החצי הראשון של המאה העשרים. המקרה הידוע ביותר הוא זה של משטר היובש האמריקאי, אולם משטרי יובש אחרים התקיימו ברוסיה, פינלנד, נורבגיה וקנדה למשל. באיסלנד, אגב, הייתה שתיית בירה אסורה עד 1989. העדר פיקוח בינלאומי אפשר למדינות השונות לתקן תקנות עצמאיות לשימוש באלכוהול שהתחשבו בתרבות המקומית ואפשר גם לאלו שאמצו מדיניות יובש לסגת ממנה בהמשך מבלי להפר הסכמים בינלאומיים.[5]
סיבה נוספת היא שהאופיאטים (אופיום והירואין למשל) והסמים הסטימולנטים (כמו קוקאין ואמפטמינים למשל), היו באותה תקופה חלק מארסנל הטיפולים הרפואי, בניגוד לאלכוהול וטבק שהייתה להם אמנם בעברם היסטוריה ענפה של שימוש רפואי, אך חדלו לשמש כתרופות עד תחילת המאה העשרים. הזיהוי של האופיאטים עם שימוש רפואי התגבר עם המצאת המחט ההיפודרמית ופיתוח המודל הרפואי לשימוש באופיאטים.[6] למצב זה היו השפעות מרחיקות לכת על גורלם של החומרים השונים. בעוד שחברות התרופות לא הורשו לרוב לפרסם את תרופותיהן היישר לציבור באמצעי המדיה. יצרניות האלכוהול והטבק עשו שימוש מושכל ומסיבי בפרסום, במדיה ובקולנוע על מנת להעביר אל הציבור את המסר שצריכת אלכוהול וטבק הן פעילות חברתית מקובלת ונחשקת. הן גם עשו שימוש נרחב בכספם על מנת להעניק חסות לאירועי ספורט ותרבות, לממן לוביסטים ולהעניק תרומות פוליטיות נדיבות. כך למשל חברת הטבק פיליפ מוריס וחברות טבק אחרות מימנו 90% מהתקציב המוקדש לנושא הפרטיות בעבודה במסגרת האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (ACLU) אשר פעל בין השאר להגנת זכויות המעשנים במקומות העבודה.[7] התוצאה הייתה תדמית שונה לחלוטין של השימוש הבלתי רפואי באלכוהול וטבק לעומת השימוש הבלתי רפואי באופיאטים והסטימולנטים.
תעשיה משגשגת וגדולה מכדי לפול. יקב צרפתי.
היו גם סיבות ריאלפוליטיות אחרות. כך למשל, בעוד שחומרים אסורים כמו אופיום וקוקאין יוצרו במדינות נחשלות שלא היו חלק מהתעשיה בעולם המערבי (בדרום מזרח אסיה, ובדרום-מרכז אמריקה) הרי שתעשיית האלכוהול והטבק הייתה גורם חשוב בכלכלה המערבית. כך למשל השפיעה תעשיית האלכוהול של תחילת המאה ה-20 בצרפת על מחייתם של 5 מיליון צרפתים[8] ומיסים על צריכת אלכוהול עמדו בבסיס חלק ניכר מהכלכלות המערבית (כך למשל, מיסים על אלכוהול הניבו לצאר הרוסי בתחילת המאה סכומים שווים בערכם לכלל תקציב הצבא של רוסיה הצארית) זאת בעוד שחשיבותו הכלכלית של האופיום הייתה בירידה כבר בתחילת המאה העשרים.[9] כמו הבנקים במשבר הכלכלי של 2008, תעשיית האלכוהול והטבק הייתה פשוט גדולה מדי בשביל לפול. ב-1983 תעשיית הטבק העולמית סיפקה לא פחות מ-18 מיליון משרות, ובחישוב בני משפחה ועובדים עונתיים ובמשרה חלקית לא פחות מ-100 מיליון בני אדם היו תלויים למחייתם בתעשיית הטבק.[10]
והיו סיבות תרבותיות נוספות. הכשרתו של האלכוהול לאחר כשלון פרויקט היובש, באמצע המאה העשרים, נעשתה באמצעות פרויקט משותף שבו השתתפו חברות האלכוהול וארגונים כמו אלכוהוליסטים אנונימים – ושבהם הוסט הדגש מהבעייתיות הכרוכה בשימוש באלכוהול אל המשתמש כמוקד של שימוש לרעה. במילים אחרות אלכוהול הפך לסם מקובל בחברה, ואילו הבעייתיות שבשימוש באלכוהול הוסטה לעבר משתמשים אלכוהוליסטים. זאת בניגוד מוחלט לאופן שבו יוצגו סמים אחרים שבהם הבעייתיות (שלא לומר 'הרשע') נחשבה לעניין אינהרנטי בסם עצמו.
על צלבני פכחון והחברה המתנזרת
ההפרדה המוחצת בין אלכוהול, טבק וקפאין (הסמים החוקיים והפופולריים ביותר על פני הכוכב) לבין סוגי סמים אחרים שולטת עד ימינו. עם זאת, כפי שמראה החוקר קורטרייט בשנים האחרונות ההפרדה הזו קורסת. התובנה שהתגבשה בקרב חוקרי סמים בעשרות השנים האחרונות ועל פיה אין הבדל מהותי בין אלכוהול לבין "סמים קשים" (כגון הירואין וקוקאין) מבחינת מנגנוני הפעילות והנזקים לאדם לחברה, זולגת לאוכלוסיה הכללית. קורטרייט מונה שורה של מחקרים בתחום הביולוגיה, הגנטיקה והאפידמיולוגיה, שהולכים ומקשים על שמירת המחיצה המפרידה בין אלכוהול וטבק לבין סמים אחרים ומצביעים על כך שהאבחנות החוקיות והתרבויות בין אלכוהול כסם מקובל להירואין או קוקאין כסמים קשים הינן חסרות כל תוקף מדעי.[11] מחקרים שניסו לאמוד ולהשוות בין הנזקים הבריאותיים והחברתיים של סמים שונים כגון אלו של פרופסור דיוויד נאט הציבו את האלכוהול בשורה אחת עם ההירואין, הקוקאין והמתאמפטמינים. בחלק מהמחקרים נמצא כי האלכוהול למעשה מזיק יותר מסמים כמו הירואין וקוקאין.[12] שווה לציין, אגב, כי מספר החללים שמפיל האלכוהול כל שנה גדול פי כמה וכמה מכל הסמים הבלתי חוקיים גם יחד.
על הממצאים הללו עטים כמובן רבים מחברי הקהילה הפסיכדלית ותומכי הלגאליזציה של הקנביס. הם מצביעים (ובצדק) על כך שנזקיו של הקנביס צנועים בהרבה מנזקי האלכוהול, ושואלים כיצד יתכן שזה חוקי וזה אינו חוקי. על מנת לשכנע במטרתם, הם מבליטים את הנזקים הרבים שגורם האלכוהול לעומת התועלת הרפואית ההולכת ומתגלה של הקנאביס.
אין לי בעיה בסיסית עם ההיגיון שבטיעון זה. הטיעון שמציב את נזקי הקנביס והפסיכדלים אל מול האלכוהול והטבק נפוץ בקרב הקהילה הפסיכדלית עוד משנות השישים, כשדמויות כמו אוסמונד או לירי קוננו על כך שהחברה האמריקאית מקבלת כמובן מאליו את הקורבנות הרבים של האלכוהול (עשרות אלפים בשנה) משום שהן שגורות כל כך אך מנפחת כל תקרית הקשורה בחומרים פסיכדלים, דווקא משום שהן נדירות ולכן מעניינות כל כך.
המלחמה בסמים היא מלחמת קודש. מוחמד ברכה.
הבעיה היא שעבור מתנגדי הסמים, שנוכחים גם הם בנפילתה של פרדיגמת ההתבשמות המסקנה הנובעת ממצב זה אינה לגאליזציה של הגראס או של פטריות הקסם. המסקנה העיקרית שאלו מפיקים ממצב עניינים זה היא שעלינו לבטל את חוסר השיוויון בין אלכוהול וטבק לבין סמים אחרים ולהטיל מגבלות הולכות ומתגברות גם על הסמים המותרים כיום עד כדי קריאות לאיסורם המוחלט של כל הסמים (הקפאין, סם היצרנות האולטימטיבי, מוחרג בינתיים למרבה הנוחות מסכמה זו, כמו גם כמובן סמים אחרים שמשרתים את האתוס היצרני והתחרותי של החברה שלנו, כמו הריטלין). ניתן לזהות מגמה זו של הטלת מגבלות מתגברות על האלכוהול והטבק בהעלאות המיסים עליהם, באכיפה היתרה של איסורי השתיה הפומבית ואיסור מכירת האלכוהול בלילות. הדברים שנשא היושב ראש החדש של הוועדה למלחמה לסמים, מוחמד ברכה, על הצורך להרחיב את המלחמה בסמים גם לתחום האלכוהול ותחומים נוספים נותן טעימה מהכיוון שמתנגדי הסמים באשר הם מעוניינים ללכת אליו.
אלא שרוב תומכי הלגאליזציה של הקנאביס אינם חפצים כנראה באמת בהוצאת האלכוהול אל מחוץ לחוק. למרות הרטוריקה האנטי-אלכוהולית של תנועת הלגאליזציה, רבים מתומכיה אוהבים גם הם לשתות מפעם לפעם בירה, יין או אפילו רחמנא ליצלן כוס עראק או וודקה. השאלה היא כמובן לאן תיטה המטוטלת של דעת הקהל בימים שלאחר נפילת קונספציית ההתבשמות: לכיוון הפיכת הקנאביס וסמים אחרים לחוקיים, או לכיוון הוצאת האלכוהול אל מחוץ לחוק.
המטרה שלנו בכך כשאנו מצביעים על כך שהאלכוהול אינו פחות מסוכן, ואף מסוכן יותר מרוב הסמים האסורים כיום בחוק אינה שהמחוקק יאסור גם את האלכוהול. המטרה צריכה להיות שאנשים ישאלו את עצמם איזה מין עולם היה לנו בלי סמים?
מאז שהומצא לפני מאה שנה, המונח "סמים" נקשר בשורה של סטיגמות וסטריאוטיפים שליליים הקושרים אותו לשימוש לרעה (Drug Abuse) והתמכרות (תופעות קשות ללא ספק, שהמלחמה בסמים לא עשתה דבר לפותרן ואף החריפה). אלא שבחברה שלנו נוטים להשתמש במונח "סמים" בהקשרים שליליים בלבד, כסוג של חטא (רמז לכך ניתן למצוא בכך שסוג המס המוטל על מוצרים כגון אלכוהול וטבק נקרא באנגלית Sin Tax), מבלי להתייחס לכל הדברים החיוביים שסמים עושים בשביל החברה שלנו.
דברים חיוביים שסמים עושים עבור החברה שלנו? יש כזה דבר? הרעיון שלסמים יש תפקיד חשוב בחברה שלנו נוטה להשמע ככפירה שערורייתית. איזה דברים חיוביים סמים עושים עבור החברה שלנו?
בתי הקפה היו בית גידול לתנועות תרבותיות ופוליטיות. בית קפה אנגלי במאה ה-17.
אלא שסמים הינם עמודי תווך של החברה המודרנית. שווה להזכיר שצורות הבילוי הפופולריות ביותר בחברה שלנו כמו בארים, מועדוני הלילה ואפילו בלתי הקפה בנויים סביב ריטואלים המוניים של צריכת חומרים פסיכואקטיבים. צריכת הקפאין שבקפה ובתה עמדה במרכז תנועות תרבותיות ואמנותיות שהתפתחו בבתי הקפה מאז המאה ה-17 ובמידה רבה עד היום, וקשה לתאר את טקסי הזיווג והסוציליזציה של החברה המודרנית בבארים ומסיבות מתרחשים ללא סיועו של המסכך החברתי הידוע בשם אלכוהול שמשחרר את העכבות של גברים ונשים הסובלים ממודעות יתר.
אז הבה נשאל את עצמנו לשם הניסוי המחשבתי, איזה מין חברה הייתה לנו בלי סמים? חברה שבה נמנע מהמבלים במסיבות ובמועדוני לילה לצרוך אף חומר משנה תודעה מאלכוהול ועד אקסטזי או קוקאין; שבה נדרשים כולנו לשמור על הוויה מפוכחת וחמורה של מתנזרים תמידיים המקפידים על אתוס של שליטה העצמית; איזה מין עולם זה שבו יסגרו כל הבארים ובתי הקפה משום שלא ניתן יהיה להציע בהם דבר מלבד אולי כוס מים (אפילו בתה, בקקאו ובקולה יש חומרים פסיכואקטיבים ממריצים).
איזה מין עולם זה יהיה שבו בודלייר לא יכול היה לעשן אופיום במאורותיה של פריז של המאה ה-19, שבו הייתה נאסרת על המינגווי, טולוז לוטרק וואן גוך כוס האבסינת' החביבה עליהם, שבו ג'ק קרואק לא היה יכול לכתוב את הרומן "בדרכים" בסערת אמפטמינים, והביטלס לא היו ממציאים יוצרים אלבומים כמו סרג'נט פפר בהשראת הלסד?
החברה שלנו, אחרי שתקחו ממנה את כל סוגי הסמים האפשריים, על כל הבעייתיות שבהם, תשאר חברה אנאלית, מיובשת עם בעיות קשות של עצירות תודעתית. לא שהחברה צרכנית הסמים בת זמננו היא מושלמת – רחוק מכך – אבל האופציה האנטי-פסיכוטרופית מלבבת עוד פחות.
אין לי ספק שיש רבים ממתנגדי הסמים שזה בדיוק מה שהם רוצים. יו"ר "הוועדה למלחמה בנגע סמים", מר מוחמד ברכה תיאר בעבר את המלחמה בסמים כ"מלחמת קודש". תפיסת העולם של צלבני הפכחון הללו רואה בשינוי התודעה "נגע" שיש להכחידו מן העולם כחלק מג'יהאד שמטרתו להבטיח שאיש לא ישנה לעולם את מצב התודעה שלו ממצב תודעה "טבעי" פיקטיבי כלשהו.
אלא שניתן ללמוד מקריסתה של פרדיגמת ההתבשמות גם לקח אחר בתכלית והוא שמדיניות סמים שפויה ונבונה יותר הינה אפשרית, ושרוב תסריטי האימה ליום שלאחר הפסקת המלחמה בסמים הינם קשקוש מוחלט. אם אלכוהול אכן מסוכן לא פחות (ואולי אף יותר) מהירואין או קוקאין כפי שמראים המחקרים, ואם זהו הסם שהחברה שלנו מעודדת את צריכתו יותר מכל סם אחר בשבעים שנה האחרונות, הרי שגרוע הרבה יותר כבר לא יכול להיות…
זה לא אומר, אגב, שהפתרון המומלץ הוא הסרת כל המגבלות על שימוש בסמים. קורטרייט מצביע על שבע דרגות ביניים של מדיניות סמים הנעות בין איסור מוחלט על שימוש סם ועד גישה אוניברסלית לכולם.[13] סמים, כמו כלי רכב, כלי נשק או ניתוחים פלסטיים הם טכנולוגיה הדורשת יחס מורכב. מדיניות סמים שפויה יותר תדרוש התחשבות פרטנית בתכונות הפסיכופרמקולוגיות של כל חומר פסיכואקטיבי כמו גם בשורה ארוכה של גורמים חברתיים ותרבותיים. עם זאת הדבר הראשון שהיא דורשת מאיתנו הוא להשאיר מאחור את המוסכמות והסטריאוטיפים שהוטבעו בנו בתהליך היסטורי ושרירותי במהותו של 150 שנה של מלחמה בסמים.
[1] Toby Seddon, A History of Drugs: Drugs and Freedom in the Liberal Age (New York, NY: Routledge, 2010), 132.
[2] Seddon, A History of Drugs.
[3] Virginia Berridge, Opium and the People: Opiate Use and Drug Control Policy in Nineteeth and Early Twentieth Century England […] ; XD-US […] ; XD-US (London [u.a.: Free Association, 1999).
[4] DT Courtwright, “Mr. ATOD’s Wild Ride: What Do Alcohol, Toacco, and Other Drugs Have in Common,” Social History of Alcohol and Drugs 20, no. 1 (2005): 109.
[5] Seddon, A History of Drugs, 70.
[6] VIRGINIA BERRIDGE, “WHY ALCOHOL IS LEGAL AND OTHER DARUGS ARE NOT” (History Today, May 18, 2004), 50.
[7] David T Courtwright, Forces of Habit: Drugs and the Making of the Modern World (Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 2001), 102.
[8] BERRIDGE, “WHY ALCOHOL IS LEGAL AND OTHER DARUGS ARE NOT,” 51.
[9] Courtwright, Forces of Habit, 190–191.
[11] Courtwright, “Mr. ATOD’s Wild Ride: What Do Alcohol, Toacco, and Other Drugs Have in Common.”
[12] David Nutt et al., “Development of a Rational Scale to Assess the Harm of Drugs of Potential Misuse,” Lancet 369, no. 9566 (March 24, 2007): 1047–1053, doi:10.1016/S0140-6736(07)60464-4.; David J Nutt, Leslie A King, and Lawrence D Phillips, “Drug Harms in the UK: a Multicriteria Decision Analysis,” The Lancet 376, no. 9752 (November 2010): 1558–1565, doi:10.1016/S0140-6736(10)61462-6.
[13] Courtwright, Forces of Habit, 188.
טכנומיסטיקה 