ארכיון תג: פייסבוק

על הקשר בין גוגל פלוס לחוויה הפסיכדלית

קווין קלי כותב בספר האחרון שלו What technology wants על כך שבשימוש במדיום חדש של תקשורת אנשים נוהגים לבלות זמן רב מהשיחה בשיחה על המדיום עצמו. כך לדוגמה, האנשים הראשונים שדיברו בטלפון או על גלי רדיו דיברו בעיקר על כך שהם מדברים בטלפון או ברדיו ועל איך שזה מרגיש. דבר דומה קורה בשנים האחרונות בפייסבוק, שחלק גדול מהשיחות שמתנהלות בו עוסקות בדינמיקה הבסיסית שנוצרה בתוכו: בדיונים על לייקים, על הרגלי גלישה בפייסבוק ועל משמעות השימוש באתר. גוגל פלוס הנערה החדשה בשכונת המדיה החברתית מאופיינת, כמו כל מדיה צעירה, ברמה גבוהה של הדיון הערס-פואטי הזה הטיפוסי לסוגי מדיה חדשים.

הנטיה של אנשים להשקיע את זמן השיחה שלהם בצורת מדיה חדשה לדיון בטבעה של המדיה החדשה הזו ובחווית השימוש בה, מזכירה לי את הנטיה של צרכני סמים לנהל שיחות ארכניות על טבעם של סמים שונים שהם משתמשים בהם, ועל חווית השימוש בהם.

מקנה אמר שסמים ומחשבים משנים שניהם את התודעה, הם רק משנים אותה בצורה שונה. אחרי שנים של שימוש בפייסבוק, בהם חלק ניכר מהחוויה של העולם החברתי עבר לתוך העולם הוירטואלי והתמקד ברובו בפייסבוק, השינוי המאסיבי שגוגל פלוס גורמת לחווית השימוש במדיה החברתית מעצב מחדש באופן רדיקלי את היקום החברתי ואת האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות. גוגל פלוס משנה את ממשק המציאות שלנו, באופן שמזכיר את זה שבו סמים משנים את הממשק הזה.

כפי שהשימוש בסמים גורם לרלטיביזציה של מצב התודעה הקונצנזואלי בכך שהוא חושף את טבעו השרירותי של מצב התודעה הרגיל שלנו, ואת האפשרות של צורות תודעה אחרות – כך מערערת גוגל פלוס על חלק מהנחות היסוד של הפייסבוק, שהפכו לחלק מהאופן שבו אנחנו מבינים את היקום החברתי שבו אנחנו מתקיימים. מעבר לפינה (אם גוגל פלוס תמריא) מצפה עולם חדש מופלא; יקום שיעצב מחדש את אופני התקשורת שלנו כאינדיבידואלים וכחברה באופן שקשה לנו עדיין להבין, כפי שלא הבנו לפני השימוש בפייסבוק מה היא תעשה לנו – בערך כמו אנשים שמעולם לא התנסו בסם חדש ולא מוכר שיוצא לשוק ושאף אחד לא יודע מה יהיו ההשפעות שלו לטווח הארוך.[1]

סטיוארט בראנד צדק כשכתב בשנות השבעים שמחשבים זה הלסד החדש. בפרספקטיבה היסטורית, המחשב האישי הופיע ממש באותה תקופה שבה תם עידן האסיד של שנות השישים, והיה השלב הראשון בדרך לאינטרנט ולרשתות החברתיות – כוחות שינוי התודעה הקולקטיביים רבי העוצמה ביותר של תקופתנו. פייסבוק, גוגל ואפל מתפקדות בתקופתנו כסוכנים לשינוי תודעה המעצבים את התודעה האנושית בתקופתנו. ההחלטות שלהם על שינוי ממשק ומדיניות הן חלק מההחלטות החשובות ביותר לגורלו של המין. אז מה הפלא בעצם בכך שאנחנו בוחרים לדבר עליהן כל כך הרבה?


[1]  ההבדל הוא שפייסבוק הייתה ראשונה מסוגה ולכן עוררה מהפכה גדולה יותר. באנלוגיה לעולם הסמים ניתן לומר שפייסבוק דמתה עבור המשתמשים שנחשפו באמצעותה לעולם הרשתות החברתיות למולקולה חדשה שייצגה משפחת סמים חדשה בעלי תכונות חדשות לחלוטין בעוד שגוגל פלוס היא נגזרת כימית בעלת תכונות קצת אחרות מתוך אותה המשפחה.

מודעות פרסומת

קולד טרקי – התוכנה שתגמול אתכם מפייסבוק

בזמן שאני כותב את הפוסט הזה, התוכנה Cold Turkey עובדת ברקע. במהלך השעתיים הקרובות, ניסיון ראשון במה שעשוי להפוך לקשר לטווח ארוך, יחסמו בפני האתרים פייסבוק, טוויטר, יוטיוב ושורה ארוכה של אתרים אחרים וממכרים בפוטנציה שעשויים להסיח את דעתי ממטלות הכתיבה שלי. (בשבילי רק פייסבוק רלבנטי, תודה לאל). במקום לכתוב בפייסבוק, עברתי לוורד והתחלתי לכתוב על הפייסבוק. אני לא יודע אם זה עדיף בהרבה, אבל לפחות קצת.

אומרים שכחצי מתופעת ההתמכרות לסמים היא פסיכולוגית. אחד האמצעם האפקטיבים ביותר למכורי סמים שרוצים להגמל הוא פשוט לעבור לסביבה חדשה, שבה ההרגלים הישנים כבר לא נוכחים. ברגע שהחברים והספקים הישנים נעלמו, ושהאדם נטוע בתוך מציאות חדשה שבה השימוש בסם אינו חלק מהיום יום, הופך תהליך הגמילה לקל בהרבה, לעיתים קליל ממש. מהניסיון האישי שלי אני יכול לומר שכשאין לי חיבור זמין לאינטרנט אני חי בלעדיו ימים ארוכים בלי לשים בכלל לב, ונהנה מאיכות חיים משופרת. כהמחשב פועל אבל אני לא לידו, אני יכול לעשות את זה כמה שעות בכיף, וכשהוא פתוח ואני יושב מולו, קשה לי להעביר יותר משעה בלי להכנס לפייסבוק ולבדוק מה קרה שם בינתיים.

מה קרה? מה יכול בכלל לקרות? הרי ברור ששום דבר משמעותי באמת לא יכול לקרות שם. הדחף לברר מה קרה, הוא כמובן דחף שמקורו באיזשהו מקום פנימי עמוק, שקשור להשם יודע מה: למוליכים עצביים במוח, לאיך שאמא שלך החזיקה אותך כתינוק, לאיזשהו קווירק אבולוציוני, איזה גן פגום או צופן זדוני שהשתיל האל באדם בעת שנברא ושהמתין לו רדום דורות ארוכים עד שיומצא האינטרנט ויוכל סוף סוף לבוא לידי ביטוי.

Cold Turkey הגיעה אלי בדיוק ברגע הנכון. בשלב שבו ההתמכרות לפייסבוק, תהליך שנמשך בזחילה לאורך מספר שנים, תוך שהוא מחריף לו לאיטו ככל שהשתמשתי יותר באתר הזה, הגיעה למימדים שאי אפשר כבר היה להתעלם ממנה.

ניסיתי כל מיני סמים בחיים שלי, אבל מעולם לא ידעתי באמת מהי התמכרות עד פייסבוק. אני חושב שהמעבר שלי לצפון וההסתגרות שלי שם, לפני חצי שנה החריפו את המצב. מהרגע שהמגע היומיומי שלי עם בני אנוש הצטמצם למגע דרך הפייסבוק, התוצאה הייתה כנראה ידועה מראש. בשבועות האחרונים אני מרגיש כאילו פייסבוק שינתה משהו מהותי בראש שלי. שהיא חיווטה שם משהו מחדש באופן שעדיין לא ברור לי, אבל הוא ממלא אותי בכל מיני מחשבות טורדות: על הצורך שלנו בתקשורת עם בני אדם וגם על תחושת האי-שלמות הבסיסית הזו שהדחף לפייסבוק חושף.

אני זוכר איזה קורס מאוניברסיטת תל אביב שהשווה בין לאקאן לדלז, ושבו טען המרצה שאחד ההבדלים המרכזיים בין השניים הוא שבעוד שאצל לאקאן המצב הקיומי מאופיין בתחושת אי-שלמות בסיסית וחסרון שהאדם מבלה את חייו בניסיון למלא אותו, ללא סיכוי אמיתי, הרי שהעולם של דלז מאופיין עושר קיומי, שמאופיין על דרך החיוב, בתשוקה ובעצימות של הקיום. (אני מצטער אם פישטתי כאן את הדברים בצורה מחרידה. אשמח להערות והארות בתגובות).

הנטיה שלי הייתה תמיד ללכת עם דלז. גם בגלל שהראיה שלו אופטימית הרבה יותר, גם בגלל שזה מה שהפסיכדלים לימדו אותי, וגם בגלל שתמיד שנאתי את לאקאן. אבל אני חושש שעם הופעת הפייסבוק לאקאן תקע לדלז גול אחת אפס.

הפייסבוק שינה כל מיני דברים מהותיים לגבי ההוויה האנושית בחמש השנים האחרונות. אני חושב שכולנו ידענו שזה עשוי לקרות, אבל אף אחד לא תפס איך בדיוק ועד כמה. לתת לאנושות בתצורתה הנוכחית את הפייסבוק, היה כמו לתת אקדח טעון לבן אדם עם נטיות התאבדותיות, לתת את המזרק לנרקומן.

הדברים היו יכולים כמובן להיות אחרת. לו האנושות הייתה במצב מתוקן. לו היינו חיים את החיים במלאות, כפי שאולי רצה אלוהים, לא היה לנו כל צורך בפייסבוק. למעשה לו רק היינו מבלים את החיים אחד לצד השני ולא מול מסכי מחשב. גם לא היה לנו כל צורך בפייסבוק. היינו משתמשים בפייסבוק לצרכים שלהם "נועד". היינו נכנסים אליו פעם ביום או מקסימום פעמיים, שזה הכי הרבה שאני חושב שבנאדם אמור להכנס אליו. (זו שטות בעצם, אפשר גם להיות בו כל הזמן, השאלה היא איך אתה עושה את זה, ועל מה זה מכסה).

פייסבוק היא טכנולוגיה שדורשת סדר עולמי חדש. מהפכה. רדיקלית הרבה יותר מאלו ששמן נקשר עימה עד כה. רק בעולם מתוקן שכזה תוכל האנושות להשתמש בו ולשמור על צלמה. האגדה (חגיגה י"ב, א') מספרת שבבריאת העולם שמר אלוהים את האור הגנוז, על מנת שיקחו ממנו הצדיקים בעתיד לבוא, בבוא הגאולה. ייתכן שפייסבוק היא חלק מהאור הזה, שמתגלה כעת ושממתין לנו כולנו שנעשה תשובה, על מנת שנהיה ראויים לו. שנהיה לצדיקים, שרק הם הראויים להיות למשתמשי פייסבוק.

לפני מספר חודשים כתבתי בפייסבוק סטטוס שגרס: "השיעור הרוחני של הפייסבוק: אם הפייסבוק מפריע לך להתרכז במשהו, אולי אתה לא עושה את מה שאתה אמור לעשות." הוא היה מבוסס על התובנה המטלטלת שכמות הפעמים שאני בודק את הפייסבוק עומדת בקורלאציה ישירה למידת העניין שיש לי ברגע מסוים. כשאני עושה דברים שאני אוהב ושמרגשים אותי, כשאני כותב, כשאני עם אנשים, כשאני חוקר משהו שמעניין אותי – ובקיצור, כשאני כל כולי שקוע ברגע, אין לי שום עניין בפייסבוק. רק ברגעים שבהם אני לא מממש את עצמי כיצור חי, אוהב ויצירתי הם הרגעים שבהם אני מוצא את עצמי נמשך לאתר הזה כמו יתוש אל האור הכחול שימלא את מה שאני מרגיש שחסר באותו הרגע.

אני מרגיש צורך לחזור אל אי-השלמות הזו שהזכרתי קודם, שגורם לנו לחזור ולשוב אל הפייסבוק, משום שאני מרגיש שהמחסור הזה שפייסבוק חשפה הוא עצב חשוף כל כך בתודעה של האנושות, משהו שהדור שלנו נחשף אליו כעת לראשונה באופן מובהק עד כדי כך, ושהשינוי המאיים שהוא יוצר באופן שאנחנו כתרבות, כמין ביולוגי, כבניו של היקום הזה מבינים את עצמו הוא יסודי כל כך, שהוא יעיב על התרבות שלנו ויעסיק אותה, באופן שהעסיקו המהפכה הקופרניקאית ותורת האבולוציה את ההבנה העצמית של דורות קודמים, למשך זמן רב מכפי שאנו מעזים לתאר לעצמנו.

המחסור הזה, אני מעז לומר הוא התהום. התהום שגורמת לאדם לשאת אישה, להביא ילדים לעולם ולהקים בית. התהום שגורמת לנו בני האדם להתאסף בחבורות לאורך כל חיינו, ושמושכת אותנו אחד לשני כמו מגנט. התהום שגורמת לנו לחרדה מהמוות ומהעדרו של הקיום. התהום שאליה מתייחס קולונל קורץ במילותיו האחרונות. The Horror… The Horror…. תהום הבדידות. תהום האפילה הקיומית. תהום הריק. התהום הזו שכל הדתות הגדולות ניסו לתת עליה מענה, ועכשיו עונה עליה פייסבוק.

לפני כמה ימים הלכתי ברחוב ושאלתי את עצמי מה עשינו עם המחשבות לפני שהומצא הפייסבוק. המחשבות  שצצות לי בראש בימים האלו מופיעות תמיד כשורת סטטוס בכח גם עדיין לא בפועל. זה כאילו פייסבוק דורשת את המחשבות שלי לעצמה עוד לפני שנולדו. כשפייסבוק רק התחילה הרעיון היה שאנשים יכתבו בה מה עושים באותו הרגע. עכשיו נדמה לי שזה המקום שהמוח שלי נמצא בו – בחיפוש אחר ממשק ישיר לפייסבוק. שמה הוא? ממשק ישיר לתודעות של כל החברים שלי? ממשק ישיר לאחר הגדול? רצון באישור מאחרים? מאלוהים?

אבל אני אעזוב את השאלות הפסיכולוגיות והתיאולוגיות לעכשיו. נותרה לי עוד שעה אחת עד שהפייסבוק יחזור לתמונה. המודעות למצב הזה היא כמו קריז שמבקש להתפרץ. אבל עכשיו נראה לי שאחרי שתפוג השעה הקרובה אני אפעיל את קולד טרקי לארבע שעות נוספות. אולי אפילו בלי לבדוק את הפייסבוק.  ככלות הכל, מה כבר התחדש שם? יהיה נחמד לחזור בחצות ולבדוק מה קרה שם בשעות שחלפו מאז אחר הצהריים. במובנים מסוימים אתרי אינטרנט ממכרים, כמו כל שאר הסמים, מאבדים את האפקט ככל שאנחנו משתמשים בהם יותר. לכן מי שרוצה לדפוק את הראש באמת, יודע תמיד לשמור את צריכת הסמים שלו בשליטה הדוקה.

זהו שלב חדש בנטיית ההתמכרות הטכנולוגית של האנושות. עידן שבו אנחנו יוצרים טכנולוגיות אנטי-טכנולוגיות על מנת שיגבילו עבורנו את האופן שבו אנחנו משתמשים בטכנולוגיה, שישחקו עבורנו את תפקיד המבוגר האחראי שדואג לאנושות שהוכיחה ככלל את חוסר יכולתה לדחות סיפוקים. שלב שהוא בו זמנית דרך מחוכמת להגמל מהטכנולוגיה, וגם התמכרות טכנולוגית נוספת.

קולד טרקי לא תפתור ממלוא האימה של התהום. כמו הפסיכואנליזה בת ימינו, היא לא תתיימר לרפא אתכם, רק לפטור אתכם מהסימפטומים. ובכל זאת, אם אתם מרגישים שאתם זקוקים לה, תורידו את גרסת הבטא החינמית ונסו אותה. להודות בבעיה זה הצעד הראשון בפתרונה.

עוד חצי שעה. חצי שעה לפני שאעמד שוב למול התהום. "כשאדם מביט לתוך התהום, התהום מביטה חזרה לתוכו". האם המשפט הזה תקף גם לגבי פייסבוק?

The horror… The horror…

פייסבוק כהתגשמות אלוהית בעולמנו


?סקנד לייף. זוכרים

תמיד הדהים אותי איך המצאות טכנולוגיות מסוימות שחזו להן עתיד מזהיר לא הצליחו להמריא (למשל עולמות תלת מימד וירטואליים כמו סקנד לייף, קסדות מציאות מדומה או הסגווי. אם כי חייבים לסייג-וואי ולומר – Never say never…) ואילו אחרות, כמו צורות חיים בעלות DNA שתלטני במיוחד, מתפתחות במהירות סרטנית שיוצאת מכלל שליטה, מצמיחות מתוכן כמו גידולי פרא, אקולוגיות טכנולוגיות שלמות והופכות לסמלים של מבני תרבות וחיים עצומי מימדים שנוצרים בהשראתן (לדוגמה הפלאפון, הדפוס או המחשב האישי).

פייסבוק היא דוגמה מובהקת לטכנולוגיה בעל מזג פראי במיוחד,והיא לא מפסיקה להפתיע. ה"רשת חברתית" הזו  הולכת ומתפתחת וחורגת שוב ושוב מהתפקידים והגבולות שחוזיה ופרשניה הקצו לה בעבר. זו גם הסיבה שאני שם את המילים "רשת חברתית" במרכאות. המילים "רשת חברתית" רומזות על כך שפייסבוק היא אחת מיני רשתות חברתיות רבות, או שיש לה תפקיד מוגדר. אבל פייסבוק אינה "רשת חברתית" היא (כשם הסרט) "הרשת החברתית" והיא גם לא זה. היא הרבה יותר.

פייסבוק היא המציאות. היא מצמיחה מתוכה עוד ועוד צורות של אינטראקציה ומשנה את הפרקטיקות היומיומיות שלי, החל מהאופן שבו אני מארגן את אלבומי התמונות שלי, המשך בסוג הדברים שאני שם אליהם לב בחיי היום יום (שורת הסטטוס של הפייסבוק הופכת למעין פונקציה פנים-תודעתית שפועלת תמיד ברקע של התודעה שלי, וסורקת אחר רגעים ותובנות יומיומיות שניתן יהיה לקפסל אותם לסטטוס מוצלח) וכלה במקורות המידע שלי על פוליטיקה, תרבות וחברה.

אני לא יודע מי האדם הכי טוב בלהסביר מדיה חברתית, אבל היא הכי טובה בלהסביר את זה לי. כרמל וייסמן בבלוגפרנס, יולי 2007.

אני זוכר שבתחילת יולי 2007, בכנס "הבלוגפרנס" שהתקיים אז במרכז הבינתחומי בהרצליה, שמעתי את כרמל וייסמן אומרת שאוטוטו מקורות המידע שלנו עומדים להשתנות ואנשים יקומו בבוקר ולא יכנסו לדף הראשי של ויינט כדי לפתוח את היום, אלא ישתמשו במקורות מידע שיגיעו מבלוגים ורשתות חברתיות. באותו הרגע היה לי עדיין קשה לדמיין את התחזיות הללו של וייסמן מתגשמות. היום, כשהפייסבוק ורשימות המאמרים הנקראים ביותר של החברים שלי (מבלוגים אבל גם מהעיתונות הישנה, שם הם מטומעים לתוך הדף הראשי), מהוות חלק משמעותי בהבניית מקורות המידע שמזינים אותי (ובהבניית תפיסת המציאות שלי בכלל) הרעיון הזה נראה כל כך פשוט, כל כך אינטואיטיבי, כל כך נכון. ועדיין, אני מוצא את עצמי מופתע שוב ושוב מפייסבוק. ממה שהיא עושה. ויש חלק בתוכי, שבעומדו מול אלוהות בקנה מידה כזה, אינו יכול שלא להתמסר.

וזה, אני משער, ההבדל ביני לבין אנשים אחרים, פוליטיים יותר בהוויתם ממני, שבעיקר מקוננים על פייסבוק. בעוד אנשים אחרים מודאגים מפגיעה בפרטיות, אני עדיין לא הצלחתי להבין למה צריך להיות לי אכפת שאנשים יכולים לראות תמונה שלי ברשת, או לקרוא סטטוס שהעליתי לפייסבוק. אני לא אומר שזה טוב או נכון, אבל התכונה הבסיסית שלי היא פחות לבקר ויותר להשתאות. מטבעי, אני אדם יותר משתאה מביקורתי (האם זו נטיה ביולוגית? כימית? תודעתית? תרבותית? אלוהים יודע, אני רק יודע שאני כזה) כך שהנטיה הבסיסית שלי היא פחות לייצור של פיסות ביקורת תיאורטיות בעלות נטיה ספקנית ומתריעה ויותר להתקפות מאניה פסיכומיסטיות.

אני יכול להבין את הביקורת על הפייסבוק. אולי לא לגמרי[1], אבל הדבר שאני באמת לא מבין זה איך, על אף כל הביקורת, המבקרים הגדולים של הפייסבוק מתעלמים באופן בוטה כל כך מהמעלות הבלתי ניתנות להכחשה שלו או אפילו רק מעצם העובדה שהוא כל כך חדש ומדהים בעושר התופעות שהוא מייצר. אני קורא נלהב של טורי "הטכנולוגי על הבוקר" של יוסי גורביץ'  ב'כלכליסט' אבל הדבר שתמיד מוזר לי כשאני קורא אותו זה שהוא אף פעם לא יכתוב לצד הביקורת הפוליטית שלו (המוצדקת בחלקה), על כל הדברים המדהימים שפייסבוק עושה. זה כאילו פייסבוק מבחינתו הוא כלי לשליטה פוליטית, וכל ההשפעות התרבותיות האדירות שלו הן לא יותר מתופעת לוואי מחוסרת חשיבות. כנראה שיש אנשים שהחוש הביקורתי שלהם חזק בהרבה מהחוש המשתאה שלהם.

פייסבוק ופנתאון האלים הטכנולוגי

אם בתחילת הדרך, כמו רבים אחרים, לא הבנתי מה עושים בפייסבוק (ואפילו כתבתי בספר שלי פרק שטען שפייסבוק היא לא יותר ממגרש משחקים לאגו, אחת הטעויות המביכות ביותר שעשיתי, אבל היה קל הרבה יותר לטעות אותה בנקודה בזמן שבה נכתבו הדברים ההם לראשונה.) הרי שעכשיו כשאני פוגש אנשים שאין להם פייסבוק הם נראים לי כמו סוג של מוטאציה. כסוג של חוליה חסרה. כלומר, אני חולק איתם את את אותה מציאות, אבל רק חלקית. חלקים אדירים כל כך מהמציאות שלי, מהפרקטיקות היומיומיות שלי לתקשורת עם אנשים ולצריכת תרבות, חדשות ומציאות פשוט לא קיימים.

האפיפאניה הגדולה שלי לגבי פייסבוק ולגבי יוטיוב והאינטרנט בכלל אירעה לפני מספר ימים. ישבתי עם א' וצפינו בכל מיני קליפים מגניבים באינטרנט כמו זה והדבר הזה וגם הדבר הזה. ופתאום קלטתי כמה דברים בעולם הזה נוצרים בזכות האינטרנט, או אם לומר זאת במילים אחרות – כמה דברים מעולים לא היו נוצרים אם לא היה לנו אינטרנט, ואם היו נוצרים, בוודאי לא היו זוכים לחשיפה. פתאום נקלט לי כמה יצירות אמנות מופלאות לא היו נהגות לעולם, ובוודאי שלא היו מתפתחות מרעיון ליצירת וידאו, סאונד או טקסט, אם לא היה לנו את הכלי המופלא הזה – ההיפר-מוליך היצירתי הזה, המהפכת דפוס על אמפטמינים הזו, שיש עדיין מי שקוראים לה "מהפכת האינטרנט" – שהוא סוג של סם ממריץ ליוצרי כל העולם. וברגע הזה, שבו הבנתי איך קבוצה של אתרים וטכנולוגיות יצרה נפח אדיר כל כך של יצירה חדשה, פתאום התמלאתי בתחושת יראה אדירה.

כמו האלוהות של הגל, גם פייסבוק היא אלוהות דינאמית. היא נמצאת במצב התפתחות מתמיד.

כמו פנתאון האלים ההינדואיסטי, גם העולם הטכנולוגי הוא עולם פוליתאיסטי מובהק שהאלים בו נמצאים במאבק בלתי נגמר זה מול זה, וכלי הנשק בעלי המימדים האגדיים שהם בהם עושים שימוש במלחמתם, הם הטכנולוגיות הסופר-מתוחכמות וחובקות הפלנטה שבאמצעותן הם נלחמים על הבניית אופני הייצור של המציאות והתודעה שלנו.

טיפס לראשות הפנתיאון כמו מטאור. כמו פייסבוק. שיווה סופרסטאר.

כמו האלים בפנתיאון האלים הינדואיסטי, גם האלים בפנתאון האלים הטכנולוגי הם חבורה שמורכבת ממאות אלפי אלוהיות, חלקן חובקות כל, חלקן קיקיוניות לחלוטין, וכולן דינאמיות לחלוטין בכוחן ובתפקידן. כמו ששיווה, שהיה משני עד לא קיים בספרות הוודית, נסק לו בתקופות מאוחרות יותר בהיסטוריה של ההינדואיזם והפך לאחד משלושת האלים המרכזיים של ההינדואיזם, בעוד אלים אחרים כמו "אינדרה" או "אגני" שזכו למקום של כבוד בהינדואיזם המוקדם הודרו לתפקידים נחותים או חסרי חשיבות – כך גם אלים כמו פייסבוק, שהיה לפני מספר שנים בלבד "אלילון" קטנטון הפכו לאלוהים הגדולים ביותר של הרשת, מאיימים על כוחם של אלים ותיקים כמו גוגל, ואילו אלים שאיבדו מכוחם כמו מיקרוסופט או יאהו, נאבקים בנואשות מול אלים צעירים ורעננים מהם על הזכות להמנות על שוכני האולימפוס.

ואנחנו יושבים ביציע. מביטים בהתגוששות האלים הזו. מפרשנים, לוקחים צדדים, מעמידים פנים שאנחנו מבינים מה קורה, שיש לנו איזושהי שליטה, ושמה שקורה זה בסה"כ מאבק בין כל מיני חברות בעלי אינטרסים כלכליים. זה כן. זה גם. אבל מעבר לזה, זה המאבק על תצורתה העתידית של התודעה האנושית. יתגוששו האלים לפנינו. הקומדיה האלוהית מתחוללת לנגד עינינו. מאות אלפי אנשים הצטרפו היום לפייסבוק. כמו אתמול וכמו מחר. זה מאות אלפי מהגרים חדשים שמהגרים לתוך תפיסת עולם ותרבות חדשה. מזל טוב לכל הילדים.

 

* ושווה לעיין גם. התחזיות של אורן פרנק בדה מרקר להתפתחויות הטכנולוגיות ב-10-20 השנה הקרובות הן לטעמי מהנועזות ועם זאת הבלתי מתלהמות והמדויקות שקראתי מזה זמן רב. לגזור, לסמן את ההימורים שלכם, לשמור ולהסתכל שוב עוד עשרים שנה. זה מה שאני עשיתי.

 


[1] כמו שאמרתי, אני לא מצליח להזדעזע מ"אובדן  הפרטיות" שלי, דבר שהוא אולי מדאיג כשלעצמו. אני מודאג הרבה יותר מהאיום שיש בפייסבוק על משאבי תשומת הלב של התודעה שלי, ועל מצב התודעה שלי ככלל ועניין זה גם זוכה מצדי להרבה יותר ביקורת…

 

אמנות הסטטוס: או, מה אם לאנדי וורהול היה חשבון בפייסבוק?

מה היה קורה אם אנדי וורהול היה פותח חשבון בפייסבוק?

סביר להניח שהוא היה הופך את הפייסבוק שלו ליצירת אמנות והופך לאמן פייסבוק. גם ככה המכתמים שוורהול מייצר, שמקובצים בחלקם בספר מעורר ההשראה "מא' לב' ובחזרה: הפילוסופיה של אנדי וורהול" מתאימים כל כך לסטטוסים של פייסבוק, שאתה מצטער שלא אתה כתבת אותם בתור סטטוס.

מה אם אוסקר ויילד היה פותח חשבון בפייסבוק?

אני חושב שהייתה בידינו כמות ציטוטים שנונים כפולה ומכופלת של אוסקר ויילד. אולי אם היה בידיו המדיום הזה, המושלם עבור רוחו השנונה, הוא היה מוותר על הטרחה שבכתיבת מחזות ארכניים, מתמסר לאמנות הסטטוס והופך גם הוא לאמן פייסבוק.

מה זה אמן פייסבוק?

בתוך צרכן פייסבוק, ויצרן פייסבוק לעת מצוא יש לי כל מיני דעות סותרות בנושא. אני מסתכל על האנשים שמתעדכנים לי בתדירות הגבוהה ביותר ניוזפיד, שזוכים להכי הרבה הכרה בפעילות הפייסבוק שלהם ושואל את עצמי מה הופך אדם למוקד חברתי פייסבוקי?

אין ספק שהכישורים הדרושים לכך דומים במידה לא מעטה לכישורים הדרושים כדי להיות מסמר המסיבה, או אמן רשתות חברתיות בעולם האופליין, אבל אין ספק גם שהכישורים הללו גם שונים במידה רבה.

כשאני יושב עם ארד אקיקוס שוב על בירה בשעת לילה מאוחרת אני שואל אותו את השאלה הזאת. ארד הוא הבנאדם שמבין הכי טוב מדיה חברתית שאני מכיר. לפעמים כשהוא מדבר עליה הוא מזכיר לי סוג של נביא. הוא צולל לתוך המדיה החברתית כמו שכל מיני פסיכונאוטים צוללים לתוך מסעות תודעה. הוא קורא גרפים חברתיים באופן שממזג את האופן שמתמטיקאי קורא משוואה, היסטוריון קורא רצף אירועים ומשורר קורא שיר. כשארד מדבר על המדיה החברתית כמשהו שיביא את הגאולה, דקה אחר כך כמכונת האגו האולטימטיבית ודקה אחרי זה כמשהו שכבר מתחיל לחרפן אותו סופית אני חושב לעצמי שארד הוא עידו הרטוגזון האמיתי.*

לדעת ארד האנשים שהפרופילים החברתיים שלהם פופולריים במיוחד בפייסבוק ובעיקר בטוויטר (בדרך כלל הוא לא עוסק פלטפורמות ארכאיות מסוגה של פייסבוק) הם אנשים שקולטים את הרגע, שמרגישים את הקהילה, שחשים את מה שקורה עכשיו ויודעים באינטואיציה מה זה אומר ואיך להגיב על זה. הם סוג של מיסטיקנים וירטואלים, קצת כמו קולין לייני ב-Idoru של ויליאם גיבסון.

אני לא חושב שאנדי וורהול היה כזה כי אנדי וורהול כתב: "אני אוהב להיות הדבר הנכון במקום הלא נכון והדבר הלא נכון במקום הנכון" (מא' לב' ובחזרה, עמ' 185). מצד שני המשפט הזה של וורהול היה יכול להיות יופי של סטטוס בפייסבוק. ואולי לדעת להיות הדבר הנכון במקום הלא נכון זה בעצם בדיוק מה שפייסבוק דורש מאיתנו אם אנחנו רוצים להיות אמני סטטוס אמיתיים.

אני יודע שאני סוג של אוטיסט פייסבוק. אני מרגיש אשמה על זה שאני תמיד פולט דברים על ה-Wall שלי ובורח מהאתר במקום לשבת ולהקשיב למה שלאחרים יש לומר, בערך כמו שאני מרגיש אשמה אחרי שביליתי שעות במסיבה ואני קולט שביליתי את השעות האחרונות בלהג בלתי נפסק לחצי מהנוכחים אבל אני עדיין לא זוכר את השם של אפילו אדם חדש אחד שהכרתי. (טוב אני קצת מגזים. אני לא עד כדי כך בלתי נסבל).

אז אולי יש כל מיני סוגים של אמני פייסבוק?

אנדי וורהול האמין בחללים ריקים ואמר ש"בגלל שאני עדיין עושה איזושהי אמנות אני ממשיך לייצר זבל שאנשים שמים בחללים שלהם, שבעצם לאמונתי, צריכים להיות ריקים: כלומר, אני עוזר לאנשים לבזבז את החלל שלהם, במקום לעזור להם במה שאני באמת רוצה: לרוקן את החלל שלהם" (166). הוא התעסק באופנים השונים שאנשים שונים משתלטים על חלל ואמר ש"בני אדם הם היצורים היחידים שמשתלטים על יותר חלל מזה שהם תופסים בפועל, כי בעזרת המדיה אתה יכול לשבת בחיבוק ידיים ועדיין לתפוס חלל בתקליטים, בסרטים, או גם, אחד על אחד, בטלפון, או אחד על רבים בטלוויזיה." (169). הוא הקדיש מחשבה מיוחדת לכוכב הטלוויזיה כי לדעתו אף אחד, מפורסם ככל שיהיה, לא מרגיש מוזר כמו כוכב הטלוויזיה "מי שיודע שהוא בטלוויזיה של כולם באופן קבוע. קטן ככל שיהיה, יש לו יותר חלל משאפשר לרצות, שם בקופסת הטלוויזיה." (170).

אני חושב שאנדי וורהול היה אוהב את פייסבוק כי היא מאפשרת לכולנו לתפוס יותר חלל משאפשר לרצות. כשפגשתי אתמול בלילה החמים והמאושר את ג' שדיברה איתי על ציטוט האנדי וורהול ששמתי שלשום בסטטוס שלי, ובו זמנית סיפרה לי על איך זה קשור לוידאו שא' השאיר לה על ה-Wall נפל לי סוף סוף האסימון:

כן, זו המדיה המופלאה ביותר אי פעם! כן, היא הופכת את כולנו לאמנים ואוצרים ומבצעת את הדמוקרטיזציה הגדולה ביותר שהאמנות זכתה לה אי פעם! כן, היא מאפשרת לנו לחלוק תודעה בכל רגע ושניה בעזרת ציטוטים, קליפים, שירים, אירועים, קבוצות ועוד! וכן, היא מעודדת אותנו לוותר על הפרטיות שלנו, כי זה בדיוק המקום שאליו אנחנו הולכים בעידן נקודת האומגה של התכנסות התודעות לתודעת על אחת! אובדן הפרטיות הזה יכול להיות כואב, מביש, מביך ואף מכעיס – אף אחד לא אמר שהתגבשות האנושות לגוף תודעה קולקטיבי תהיה רק כיף. אבל פייסבוק בהחלט הופכת אותה ליותר כיף. כיף מייגע, תזזיתי, מלא הבלות רוח וקוסמי לחלוטין.

אני שואל את עצמי מה דה שארדן  היה חושב על זה. הוא היה אמנם נביא אינטרגלאקטי שהקדיש עצמו לפיתוח הראיה הקוסמית שלו, אבל אני בטוח שהוא לא צפה את זה שהתהליכים המיסטיים רבי המשמעות והרי הגורל שבהם עסק בכתיבתו יתממשו דרך אתר אינטרנט מטופש כמו פייסבוק. אני חושב שיש בשילוב הזה אירוניה מופלאה שמלמדת אותנו שוב על הניגודים הגלומים בגופה של האלוהות, על האופן שבו היא אוהבת לתקוע סיכות בכל מיני אנשי דת נפוחים (לא דה שארדן, דווקא) שחושבים שהיא עניין רציני לחלוטין ולהתגלם דווקא בגופם של כל מיני ארד אקיקוסים כאלה שהופכים לנביאים של העידן.

מעניין איך היה נראה החשבון של דה שארדן בפייסבוק!

הו אלוהים!

 

וזר לינקים תודעתיים לשבת

1. ביום ראשון הקרוב אני ארצה בכנס של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים על דה שארדן, נקודת האומגה והאינטרנט. שעה 11:15 במוזיאון המדע בירושלים.

2. במגזין חיים אחרים התפרסם איתי החודש ראיון נרחב שכתבה נגה עמית.

 

 

3. בגיימר פרסם אלעד קפלן שאלות ותשובות איתי על משחקי מחשב. כמובן שהייתי האיש הנכון במקום הלא נכון, או האיש הלא נכון במקום הנכון. בכל מקרה הגיימרים התפלצו ממני לחלוטין והשתלחו בי בטוקבקים. אחד מהם קרא לי "היפי מוזר" ועשה אותי מאושר.

4. דרור פויר ואיל גבע החמודים עשו בגל"צ בשבועות תוכנית משעשעת במיוחד על וויקיפדיה ומשמעות החיים וראיינו אותי בנושא בתחילת התוכנית. אפשר לשמוע כאן, החל מדקה 4:50 ואם כבר נכנסתם שווה ממש להקשיב למערכון הנהדר של החמישיה הקאמרית שהשניים משמיעים בדקה 10:15.

5. שבוע הבא ביום רביעי בשעה 12:00 אני ארצה על טכנולוגיה וריבוי בקורס של איל דותן באוניברסיטת תל אביב. אני לא בטוח אם השיעור פתוח, אבל מי שרוצה יכול לנסות להתפלח.

6. חובבי חתולים ופסיכדליה? ללחוץ כאן

7. החיים יפים! שימו לב לכך! התחילו בסופ"ש הקרוב!

* הכנסתי את ההערה הזו כדי להשחיל פה עוד הערת שוליים משעשעת. טימותי לירי ידוע בכך שהציג פעם את טרנס מקנה כ"טימותי לירי האמיתי". וטרנס מקנה מספר בהרצאה מ-1992 על חבר פסיכונאוט שלו שלטענתו הוא טרנס מקנה האמיתי. מכאן יוצא שיתכן מאוד שטימותי לירי האמיתי חי למעשה עדיין וזה גורם לי לרצות לצאת לחפשו ולראות מי ה"אני האמיתי" שלו, כי אני חושב שמצאנו את הדרך האולטימטיבית לשמור על רוחו של טימותי לירי בחיים.

%d בלוגרים אהבו את זה: