צילמתי במשותף עם אתר סקרינז קורס וידאו על פסיכדליה בשם "בכל צבעי הקשת". מדובר ב-10 שיעורים של 10-15 דקות על נושאים כמו תרפיה פסיכדלית, מיסטיקה פסיכדלית, יצירתיות ופסיכדליה, סט וסטינג, אוטופיות פסיכדליות ועוד. ביחד יש מבוא לפסיכדליה שנותן פרספקטיבות עדכניות ומקיפות על הנושאים העיקריים שעל כל פסיכונאוט להכיר.
העבודה על הקורס הייתה הזדמנות מרגשת ומפרה למתוח שוב את הגבולות של העיסוק שלי בנושא הפסיכדלי ולקחת אותו לכיוון חדש-ישן. באקדמיה אני כותב על פסיכדליה כחוקר. בעיתון כפרשן. פה הייתה לי הזדמנות לזקק מהתובנות של 15 שנה עיסוק בנושא, לדבר בצורה ישירה יותר ולהביא קצת יותר מאיך אני רואה את הסוגיות המרכזיות בעולם הפסיכדליה. אפשר לצפות כאן ושתהיה צפיה מהנה ומועילה!
שבוע חדש, והזדמנות להעלות כמה דברים שהצטברו לאחרונה ממדיה אחרות שאינן טקסטואליות.
ב-27 לאוקטובר דיברתי בכנס ירושלים לאמנות על אמנות פסיכדלית ולמה המעמד שלה בשדה האמנות כה ירוד. זו הייתה הזדמנות עבורי לאסוף הרבה מהמחשבה שלי על אמנות פסיכדלית בהרצאה קצרה (18 דקות) וגם לשזור את כל זה בלא מעט אימג'ים פסיכדלים שאני אוהב. אפשר לצפות בוידאו למטה.
בנוסף הזדמן לי לאחרונה להתארח בפודקסט הקנביס המשובח "מקאלי ועד קוש" של דן בראונשטיין ויאיר רביב. ניהלנו שיחה חופשית, מעניינת וכיפית על פסיכדלים, קנביס, מדיה ומה שביניהם. יכולים להאזין פה בספוטיפייופה בפודבין (ויש בעוד כל מני מקומות)
בנוסף, אם כבר פודקסטים על קנביס. עושה רושם שהם מגיעים למיינסטרים לאחרונה. בהארץ שחררו לאחרונה פודקסט בשם "7 שאלות על קנביס" – אני מתארח בקצרה בפרק השביעי מסכם.
ואם כבר כתבתי בכותרת 'ודברים נוספים' – יצא לי לצפות באחרונה בסדרה המשעשעת של קומדי סנטרל Tales from the trip (ניתנת לצפיה ביוטיוב) שהעלתה מחשבות שונות על הייצוג של חוויות סמים במדיה. אפשר לקרוא את התקציר כאן בטוויטר שלי וכאן למטה את הוידאו האהוב עלי בסדרה שבו הקומיקאי ראמין נאזר יוצא למסע דיאמטי.
בקרן Mind כל כך התלהבו מהספר שלי American Trip: Set, Setting and the Psychedelic Experience in the 20th Century והמחקרים שלי על סט וסטינג של פלצבו שהם החליטו להפיק על כל זה סרט בן 20 דקות, כולל אנימציות, ופרשנויות מלאות השראה של היוצרת אדה ג'ארסמה, בעצמה פרופסורית לפילוסופיה שחוקרת את תופעת הפלצבו. בנוסף כל זה מלווה במאמר מעמיק על השלכות המחקרים שלי. האמת, הוחמאתי בטירוף. כאן תמצאו את המאמר המלא שכתבה פרופ' ג'ארסמה. ולמטה את הוידאו.
מה הקשר בין החוויה הפסיכדלית לחוויות הטבע והאם פסיכדלים יכולים לעזור במאבק במשבר האקלים?
האמין שפסיכדלים יכולים לסייע בריפוי הניכור האנושי מהטבע. אלברט הופמן.
אלברט הופמן, הכימאי השוויצרי שגילה את האל-אס-די נהג לטעון שאחת האיכויות החשובות ביותר של חומרים פסיכדליים היא העובדה שהם מחוללים תחושה של חיבור מועצם לטבע. הופמן האמין שאל-אס-די הופך את המשתמשים למודעים ורגישים יותר "ליופי של הטבע ושל ממלכות החי והצומח." הוא שאב הנאה מיוחדת ממשתמשים שסיפרו לו שגדלו בעיר, מנוכרים מהטבע, ושהחוויה הפסיכדלית גרמה להם לחוש לראשונה מחוברים לעולם הטבעי. בעידן של משבר סביבתי, הופמן האמין, שמור לפסיכדלים תפקיד מיוחד: לחבר מחדש את הנפש האנושית שהתנכרה מסביבתה, אל שורשיה שבטבע.
בעשור שחלף מאז מותו של הופמן המשיך המשבר הסביבתי להחריף, אולם התובנה הבסיסית של הופמן על כך שפסיכדלים יכולים לשחק תפקיד משמעותי בטיפוח ערכים פרו-אקולוגיים וביצירתה של ברית חדשה בין האדם לעולם הטבע, זוכה בשנים האחרונות לתשומת לב גוברת. שורה של מחקרים מהשנים האחרונות מצאו שחוויות פסיכדליות מעצימות את הקשר של משתמשים אל הטבע, ואת ההנאה וההערכה שהם חשים כלפיו.
זאת ועוד, מחקרים עכשוויים מגלים קשרים מפתיעים בין חוויות פסיכדליות וחוויות טבע. מחקרים אלו מצביעים על כך שהחוויה הפסיכדלית וחווית הטבע פועלות באמצעות אותם מנגנונים פסיכולוגים ויש להן במקרים רבים תועלות ואפקטים תודעתיים זהים כמו תחושת חיבור מועצמת, מיינדפולנס (קשיבות) מוגברת, אמפתיה מוגברת, חוויות רוחניות, ירידה במחשבות טורדניות והפחתה ברגשות שליליים.
במקביל לצמיחה של ספרות המחקר הפסיכדלית, צומחת בשנים האחרונות גם הספרות העוסקת בביופיליה, הנטיה האנושית המורשת לחפש אחר קרבה לטבע ולשאוב ממנו רפואה. מחקרים על ביופיליה מראים למשל שבילוי בטבע מגן מפני גורמי מחלה כמו קורטיזול ולחץ דם גבוה ואפילו מגביר יצירתיות. חולים שחדרם משקיף על נוף יפה מחלימים מהר יותר ועם פחות תרופות מחולים ששהו בלי חלון. מגורים בקרבה לאזורים מיוערים מורידים את הסבירות למחלות לב ומחלות מטאבוליות.
המחקרים מראים שלטבע יש אפקט מרפא.
לטבע, מתברר, יש אפקט מרפא. ובמקרים רבים האפקט הזה מהדהד את האפקט של החוויה הפסיכדלית. חוויות טבע וחוויות פסיכדליות נמצאו אלו וגם אלו כיעילות בטיפול במצבי דכאון, חרדה ופוסט טראומה. מעבר לכך, יש משהו בחוויה הפסיכדלית שמהדהד את חוויית השהות בטבע. תחושות ההתרחבות, הנשימה העמוקה, הרוגע והנוכחות שיורדות על האדם לאחר חוויה פסיכדלית מזכירות במידה רבה את החוויה שמעוררת שהות בת מספר ימים בטבע. החוויה הפסיכדלית, כך נדמה, היא כמו מיצוי מזוקק של רבות מהתחושות והתועלות שמקנה המגע עם עולם הטבע. אלא שהיא מאפשרת לייצר את האפקטים הללו מיידית, ללא הצורך (המבורך!) לבלות מספר ימים בטבע.
הצומת המחקרי המחבר בין חוויות פסיכדליות לחוויות טבע חדש, אבל החיבור בין שני העולמות הללו עתיק בהרבה. המולקולות הפסיכדליות הגדולות באו תמיד בצורה של אורגניזמים חיים כמו קקטוסים, פרחים, עלים, גפנים ופטריות. השימוש המסורתי בפסיכדלים במסגרות שאמאניות אופיין מאז ומעולם בקשר הדוק עם רוחות וכוחות הטבע. השמאן הקדום עשה שימוש בצמחים פסיכדליים על מנת לבוא במגע עם עולם רוח אנימיסטי שחיבר בין ישויות טבע למימדים מטאפיזיים.
הקשר עם הטבע שמר על מקומו המרכזי גם בתרבות הפסיכדלית המודרנית. הדתות הפסיכדליות הגדולות: דתות הפיוטה הצפון אמריקאיות ודתות האיוואסקה הברזילאיות מציבות את האהבה והכבוד לטבע במרכז. וחובבי פסיכדלים ידעו מאז ומעולם שטבע הוא הסביבה המושלמת לחוויות פסיכדליות. לפסיכונאוטים רציניים יש בדרך כלל פז"מ רציני של בהיה בעננים זזים, מים זורמים, נחילי נמלים ועלי הכותרת של פרח. מסיבות אסיד ידועות גם בתור מסיבות טבע, והמפגש בין דפוסים גיאומטרים המגיעים מפנים הקרנית לדפוסים הגיאומטרים של הטבע ידוע כמוצלח יותר מכל מופע VJ אפשרי.
הוגים פסיכדלים טוענים מזה עשרות שנים שעיתוי ההופעה המחודשת של הפסיכדלים בעיצומו של משבר אקולוגי אינו מקרי. ההוגה הפסיכדלי טרנס מק'קנה מתח בשנות השמונים קשרים בין פסיכדליה וסביבה. מק'קנה דיבר על צמח כוכב ותוכנית. (Plan. Plant. Planet) וטען שהחומרים הפסיכדלים שהחומרים הפסיכדלים חושפים בפנינו מודל אחר לדו-קיום עם הטבע. הופעתם המחודשת של הפסיכדלים בעידן של קריסה סביבתית, טען, הוא חלק מניסיון של הכוכב לתקשר עם האדם באמצעות קולות פנימיים העולים מתוך התודעה במהלך חוויות פסיכדליות כדי לסייע לאדם להבין את הקשרים והתלות ההדדית העמוקה בין כל מערכות החיים בפלנטה.
ואכן, אחת החוויות הנפוצות אצל משתמשים פסיכדלים היא מפגש עם רוחות טבע המתרות בהם לדאוג לטבע ולשמור אותו. בחלק מהמקרים המפגשי הללו הובילו לפעולות מהפכניות של ממש. גייל ברדברוק, מייסדת הארגון הסביבתי הרדיקלי מרד ההכחדה ייחסה את ההשראה לשיטות הפעולה המהפכניות של הארגון לריטריט איוואסקה ואיבוגה שבו השתתפה ושבו קיבלה "את הקוד לשינוי חברתי."
שואבים השראה מהחוויה הפסיכדלית. Extinction Rebellion.
פתרון המשבר הסביבתי אמנם רחוק, אבל בטווח המיידי, המפגש בין טבע לפסיכדלים מבטיח יתרונות לשני הצדדים. החוויה הפסיכדלית, מחד, מעצימה חוויות טבע ומגבירה את האהבה, ההערכה והדאגה לטבע. הטבע, מאידך, מציע סביבה תומכת, ומקרקעת עבור מי שמתנסים בפסיכדלים. במאמר מדעי שהתפרסם בשנה שעברה ושעוסק בקשר בין חוויות טבע לחוויות פסיכדליות ממליצים החוקרים על עבודות גינה כמו עישוב ובניית ערוגות כחלק מההכנה למסעות פסיכדליים וכחלק מעבודת האינטגרציה בסיומן. החוקרים גם קוראים תיגר על המונופול שרכשה לעצמה הסביבה הקלינית בתחום התרפיה הפסיכדלית. במקום הסביבות האורבניות המנכרות של בתי חולים הם ממליצים על סביבה היברידית המשלבת בין מבנה מוגן הכולל אלמנטים טבעיים, לבין גישה למרחב טבעי כמו בוסתן הממוקם באזור פסטורלי.
הפסיכולוג דיוויד לוק, שכתב כמה מהמחקרים החלוציים על הקשר בין חוויות פסיכדליות לחוויות טבע מספר שהסקרים והראיונות שביצע מגלים שרוב מי שעוברים חוויות פסיכדליות מבצעים בחייהם התאמות במטרה להתקרב לטבע, על ידי שינוי בתזונה, טיפוח הרגל גינון, ולפעמים אפילו מעבר לעבודה בתחומים אקולוגים. "זה מתחלק לשני סוגים של אנשים," אומר לוק. "הסוג הראשון מורכב מאנשים שכבר היה להם קשר עם הטבע בילדות, והם חווים את החוויה הפסיכדלית כמו חידוש של הקשר הזה. לצידם יש קבוצה נוספת של אנשים שמעולם לא חשבו על הטבע כעל משהו שהוא יותר מנוף יפה. הם האנשים עוברים את השינוי העמוק ביותר."
"במחקר שערכנו מצאנו שרוב האנשים שעוברים חוויות פסיכדליות מעדיפים את הטבע על כל סביבה אחרת לחוויות האלו. אני חושב שהערך הגדול ביותר שיהיה לחומרים האלה הוא כשלוקחים אותם בקבוצה, כחלק מקהילה בעלת המשכיות, ובתוך סביבה טבעית. זה גם מה שמלמדות אותנו אלפי שנה של פרקטיקות ילידיות."
"כמין ביולוגי, התפתחנו בסביבות טבעיות והניתוק שלנו מהסביבות הטבעיות הללו הוא אחד מהגורמים למשבר בריאות הנפש שאנחנו מצויים בו." אומר לוק. "אנחנו רואים עליה במצבי דכאון, חרדה ופסיכוזה, והיא חריפה במיוחד באיזורים אורבניים. עכשיו מצטרפות לזה הבעיות שיוצרת הוירטואליזציה וחיים שמתנהלים מול מסך. פסיכדלים מעצימים תחושת חיבור לטבע ואת הסיכוי שאנשים יבלו זמן בטבע, כך שהשילוב בין תרפיה פסיכדלית לבין סביבות טבעיות יכול לייצר סינרגיה."
לוק מאמין שבכוחה של הסינרגיה הזו לסייע במאבק במשבר האקלים. "מתוך 150 משתמשים פסיכדליים שהשתתפו במחקר שערכתי, 100% הרגישו יותר מחוברים לטבע לאחר החוויה הפסיכדלית ו-85% חשו דאגה גדולה יותר לשלום הטבע. כשאתה מדבר עם אקולוגים היום הם נוטים למצב רוח קודר משום שלמרות כל המחקרים המדעיים הם לא מצליחים לשנות את התפיסות של אנשים. מה שבאמת צריך זה שינוי פרספקטיבה תודעתי, והידע המדעי לא מספיק בשביל לייצר את זה. התודעה היא הבסיס. אי אפשר לשנות כלום עד שהגישה והדעות של אנשים ישתנו."
ב-1970, כשגרייס סליק, סולנית להקת ג'פרסון איירפליין, הוזמנה לאירוע פרטי בנוכחות ריצ'רד ניקסון, הזמרת הצעירה הגתה תוכנית נועזת. במהלך שיחת קוקטייל, היא תחדיר בחשאי טיפת אל-אס-די לכוס המשקה של הנשיא האמריקאי. סליק קיוותה שטריפ עצמתי דיו יפקח את עיניו של ניקסון ויגרום לו אותו להפסיק את המלחמה בויאטנם.
רצתה להדליק את ניקסון על אסיד. גרייס סליק
מזימתה של סליק נקטעה באיבה כשהמאבטחים זיהו ועצרו אותה בכניסה לאירוע, אבל היא לא הייתה היחידה שטפחה תקוות משיחיות לשחר פסיכדלי בפוליטיקה העולמית. בשנות השישים היו מי שהציעו להחדיר אל-אס-די לאספקת המים בערים כדי להביא להארה המונית, וסולן החיפושיות פול מקרטני הכריז בראיון שאם מנהיגי העולם פשוט יקחו אל-אס-די הרעב, העוני והמלחמה יעלמו במהרה. מקרטני וסליק בטאו סנטימנט רווח בקהילה הפסיכדלית: האמונה שאם רק ניתן לפוליטיקאים ואנשי ציבור כמות מספקת של פסיכדליים יפתחו להם הראש והלב והם יאמצו ערכי אהבה ושלום.
מדובר ברעיון שנראה כהזיה אבל אחת השיחות הנפוצות אצל מי שהתנסו בחוויה פסיכדלית מרחיבת לבב היא מה היה קורה אם ביבי, טראמפ או פוטין היו פה איתנו הלילה. האם גם הם היו קמים בבוקר עם פרספקטיבה קוסמית חדשה?
לזרם הרעיוני הרואה בפסיכדלים תרופה פסיכופוליטית שביכולתה לרפא בעיות פוליטיות וחברתיות עמוקות יש מורשת ענפה. בשנות החמישים, נערכו באומות המאוחדות, על פי דיווחים, סשנים פסיכדליים חשאיים שכללו חברי פרלמנט, שגרירי או"ם וראש ממשלה, במטרה להביא טרנספורמציה רעיונית בקרב מנהיגים בינלאומיים. "פוליטיקה, דת כלכלה ומבנה חברתי מבוססים על מצבי תודעה משותפים," טען בשנות השישים אידאולוג האל-אס-די טימותי לירי. "הסיבה לקונפליקט חברתי היא לרוב נוירולוגית. התרופה היא ביוכימית." צעירים אמריקאים שהתנסו בחוויה הפסיכדלית התקשו לקנות את הנרטיב של המלחמה הקרה: של אנחנו והם, אמריקאים טובים וסובייטים רעים. החוויה הפסיכדלית גרמה לרבים לראות סכסוכים פוליטיים ומדיניים כהסחת דעת ממציאות עמוקה יותר של חיבור ואחדות. "סמים שתלו לך אוטופיה בתודעה," סיכם זאת טוד גיטלין, ממנהיגי תנועת הסטודנטים האמריקאית בשנות השישים.
אז האם שימוש המוני בפסיכדליים באמת יכול להוביל לשלום עולמי? מחקר שהתפרסם ב-2017 דיווח שחוויות עוצמתיות עם פסיכדליים חזו עמדות ליברליות, פתיחות מוגברת, והפחתה בנטיה לסמכותניות. אלא שקריאה במחקר מעלה חשד שהזיהוי בין החוויה הפסיכדלית לבין עמדות ליברליות וסובלניות הינו תוצר לא רק של החומרים עצמם אלא גם של האוריינטציה הפוליטית השמאלית-ליברלית של רוב המשתמשים.
אם פסיכדלים מעצימים אמונות ותפיסות, ביכולתן להעצים תפיסות ליברליות וסובלניות, אבל גם תפיסות שמרניות ולאומיות. ואכן, ההיסטוריה הפסיכדלית ידעה גם דמויות בגוון שמרני כמו הסופר הגרמני השמרן והאנטי-דמוקרטי ארנסט יונגר, ידידו של מגלה האל-אס-די אלברט הופמן. כשהרמן קאהן, האסטרטג הגרעיני הבכיר של המלחמה הקרה לקח אל-אס-די הוא קרא "וואו" כל כמה דקות. לאחר מכן סיפר שהעביר את הטריפ כשהוא מדמה לנגד עיניו אסטרטגיות הפצצה נגד סין הקומוניסטית. בשנים האחרונות נרשמה התעניינות מוגברת בפסיכדליה בחוגי הימין ובקרב דמויות רחוקות מהשמאל כמו ג'ורדן פיטרסן וג'ו רוגן.
נפוץ לא פחות מהשאמאניזם המרפא . שמאניזם שחור.
גם מבט בהיסטוריה מגלה שפסיכדלים ואלימות לא סותרים זה את זה. השימוש בפסיכדלים לתקיפה רווח בשמאניזם האמזוני לא פחות מהשימוש לריפוי. ההיסטוריה כוללת סיפורים על צבאות שהשתמשו בפסיכדלים בקרבות, ואילו טקס הכתרתו של השליט האצטקי מונטזומה השני כלל לצד סעודת פטריות פסילוסיבין גם מעשי קניבליזם. דוגמאות מעין אלו מעמידות בסימן שאלה את הטענות לקשר מהותי בין פסיכדלים לשלום ואהבה.
על הפרק נמצאת שאלת הפרניאליזם של החוויה הפסיכדלית: האם החוויה הזו אוניברסלית בכל מקום, או שהיא משתנה בין תרבות לתרבות? כמי שחיים בארץ שבה מתקיימות מדי סופ"ש מסיבות שבהן אלפי חיילים מפזזים בטבע על אסיד ומבלים את המשך השבוע כשהם מנטרים אוכלוסיה אזרחית במחסומים, ושבה מתנחלים מקיימים טקסי איוואסקה בסביבת אפרטהייד, מותר לנו להטיל ספק בחיבור ישיר וחד-מימדי בין פסיכדליה לעמדות שמאל.
מי שבודק בשטח את הפוטנציאל של פסיכדלים לקדם שלום הוא ליאור רוזמן, חוקר ישראלי באימפריאל קולג', לונדון שמוביל מחקר על טקסי איוואסקה משותפים של ישראלים ופלסטינים והשפעותיהם על תהליכי פיוס.
"התהליכים שעברתי בקבוצות איוואסקה הראו לי שמתרחשים שם רגעים קבוצתיים עוצמתיים שיוצרים קשר חזק מאוד בין המשתתפים. מופיעים שם אלמנטים חזקים של הכרה, קבלה וחיבור שדחפו אותי לעשות את המחקר הזה," מסביר רוזמן.
במסגרת המחקר שלו, שנערך במשותף עם אנטואן סאקה, פעיל שלום פלסטיני, ונטלי גינסברג מארגון המחקר הפסיכדלי MAPS, צפתה הקבוצה בטקסי איוואסקה מעורבים וראיינה עשרות משתתפים יהודים, ערבים-ישראלים ופלסטינים.
במאמר שפרסמה הקבוצה לאחרונה החוקרים מבחינים בשלוש דינמיקות מרכזיות המתרחשות בטקסים היהודים-פלסטיניים. "תימה בולטת אחת היא חוויות של אחדות. מרואיינים מתארים שהזהות הלאומית מתמוססת באופן דומה למה שקורה לזהות האישית, שגם היא נוטה להתמוסס תחת השפעת פסיכדלים. פתאום אין פלסטינים וישראלים. פתאום כולם בני אדם שמחוברים ברמה אנושית עמוקה. זה רגע חזק שיוצר מערכות יחסים חזקות שגם מחזיקות לאחר הטקסים."
"תימה שניה היא חוויות של חיבור עם האחר. כשאישה פלסטינית שרה בטקס בערבית זה יכול ממש לגעת באנשים. הם מרגישים שהם מתעלים מעבר לעצמם ולעבר מפגש עם האחר, וזה מתואר הרבה פעמים כחוויה של שקט קדוש, של שלום שמהדהד באוויר. יש ברגעים האלה מעין הכרה באחר והרחבה של הנראטיבים שאנחנו מורגלים בהם. אנחנו מרשים לעצמנו להתחבר למשהו שבדרך כלל אנחנו לא מרשים לעצמנו לגעת בו."
"התימה השלישית היא חזיונות פוליטיים שקשורים לטראומה של הסכסוך. אלו חזיונות של טראומה בין-דורית, הכאב של האדמה, חזיונות של מלחמה, והרבה פעמים חזיונות של הנכבה. הרבה אנשים מוצאים בחזיונות הללו מסר שמתמרץ אותם לפעולה ולנסות לשנות דברים."
לצד ההשפעה המקרבת של האיוואסקה, רוזמן התמודד במהלך העבודה שלו עם אתגרים המוכרים לקבוצות פיוס מכל הסוגים. "נתקלנו בהגדרות שונות לשלום. כולם מסכימים ששלום זה בלי מלחמה, אבל הישראלים מדגישים את האלמנט של הרמוניה. עבור הפלסטינים שלום משמעותו צדק, דה-קולוניזציה ושחרור. ואחד מהדברים שגילינו היא שהתרבות הניו-אייג'ית שעומדת בבסיס הטקסים מקדמת חשיבה א-פוליטית. היא מאוד מוכוונת כלפי אחדות והרמוניה. הסכנה היא שזה יכול לקדם את הסטטוס-קוו של כיבוש ודיכוי בגלל שזה מונע אנרגיה של התנגדות ושחרור, שיש בה מקום גם למשהו כועס ואפילו אגרסיבי. לניו-אייג' יש נטיה אוניברסליסטית של 'בוא פשוט נשחרר מהזהויות שלנו ונהיה חברים.' עבור הקבוצה המוחלשת, הפלסטינים זה לא בהכרח ככה. הם רוצים לדבר על הזהות שלהם, כי המאבק שלהם לשחרור הוא קולקטיבי."
חוקר את הפוטנציאל של איוואסקה להביא לפיוס בין ישראלים לפלסטינים. ליאור רוזמן.
ויש פלסטיניםשנסחפים עם המגמה הניו-אייג'ית הזו?
"כמובן. אנטואן, שעבד איתי על המחקר, הסביר לי שעבור הרבה מהפלסטינים אזרחי ישראל יש משהו מאתגר בלהיות 'האחר' באופן תמידי, ולכן הרגעים שהזהות מתמוססת ושאפשר להיות בהרמוניה ואהבה הם הקלה. יש עבורם משהו מאוד מושך בפוסט-לאומיות הזו וניתן ליצור אותה במרחבים קטנים. הבעיה היא שזה לא משנה בהכרח את המציאות מחוץ לטקסים. לכן, חלק מהפלסטינים שחווים משהו כזה שוקלים לעזוב את כל הבלגן ולעבור לפורטוגל, כמו הרבה ישראלים כמובן."
עד כמה הגישה שלך לנושא של פסיכדלים ושלום השתנתה מאז שהתחלת את הפרויקט הזה?
"אני חושב שהתחלתי עם גישה הרבה יותר נאיבית, וזה השתנה ככל שהעמקתי בחומרים מחקריים ובשטח ולמדתי את החשיבות שיש למרכיב האקטיבי של כעס והתנגדות. מה שהיינו רוצים לעשות בשלב הבא זה להמשיך מהשלב התצפיתי של מבט בישראלים ופלסטינים ששותים איוואסקה ביחד ולארגן קבוצות כאלו שעובדות באופן מכוון על נושאים של יצירת שלום ושחרור, שיש בהן מקום להרמוניה ולאחדות אבל גם לשינוי דרך התנגדות, ושגם מעורבות בפעולה שיש לה השפעה על המציאות הפוליטית."
אז מה אתה חושב היה קורה אם ביידן היה מזמין את ביבי, האניה ואבו מאזן לבוא לשתות יחד איוואסקה? אתה חושב שזה יכול להביא שלום למזה"ת?
"יש לאיוואסקה פוטנציאל אמיתי לתמוך בפיוס בין אויבים. זה קשה לדעת כי סיכוי טוב שתהיה להם התנגדות עזה לחומר ולטקס. מצד שני," הוא עונה וצוחק "אם ביידן הוא מנחה טוב והוא יודע לייצר אמון בטקס, זה יכול ליצור שינוי. השאלה היא אם כשיחזרו מהטקס הם יוכלו לדבר את השינוי הזה לעמים שלהם בלי שיתנקשו בהם."
הטקסט הזה מבוסס על מחקר הדוקטורט שלי ופורסם במגזין אודיסאה בשנת 2015. מאחר שאודיסאה אודיסאה והאתר שלו בטלו שניהם מהעולם אני מפרסם אותו כאן.
לחקר ה-LSD בשנות החמישים והשישים ישנן השלכות מרחיקות לכת על האופן שבו אנו מתייחסים היום למושג "סמים". במהלך השנים, דווקא כשהחוקרים נצמדו לנורמות המחקריות ה"אובייקטיביות", תוך התעלמות מההשפעות התרבויות, התבררו תוצאות המחקרים על השפעת החומר ההזייתי כמוּטוֹת. נראה אם כן שחזרתה של לוסי מרקיע היהלומים, אחרי למעלה מארבעה עשורים, מחייבת היערכות מחקרית מיוחדת על הקרקע.
***
A volunteer participates in LSD research in Viejas, Calif., in 1966. Researchers are continuing work with psychedelics today, despite barriers, saying there are potential medical benefits.
לו היה קורא כלשהו מעיין בדיווחים השונים שהתפרסמו על אודות ה-LSD בכתבי העת המדעיים של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, כשצירוף האותיות LSD מחוק מהדף, היה מגיע מן הסתם למסקנה שהכותבים עוסקים בסמים שונים עם השפעות שונות ואף הפוכות באופיין.
בעוד שפסיכיאטרים מהאסכולה הפסיכוטומימטית טענו ש-LSD וחומרים דומים לו – כגון פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות חיזיון, ומסקלין, החומר הפעיל בקקטוסי הפיוטה והסן פדרו – יוצרים אצל מי שנוטל אותם מצב דמוי פסיכוזה בעל תסמינים דומים לאלה של מחלת נפש, טענו שורה של פסיכיאטרים ופסיכולוגים מהאסכולה הפסיכדלית שחומרים אלה דווקא מרפאים את הנפש ואף מבטיחים להנחיל לאנושות "שפיות חדשה". בעוד פסיכיאטרים פסיכוטומימטים טענו ש-LSD הוא בבסיסו סם מעורר חרדה הפוגע בקוגניציה, מעורר הפרעות בתפיסה וגורם ל"עוני מחשבתי", הרי שחוקרים אחרים טענו שהחומר הזה אופורי בהשפעתו, מעצים יכולות קוגניטיביות, מחדד את התפיסה ומרחיב את התודעה. בעוד הקבוצה הפסיכוטומימטית טענה שחוויית ה-LSD היא כה איומה שאף אחד שעבר אותה לא רוצה לחזור עליה שוב, טענו חוקרים מהאסכולה הפסיכדלית כי החוויה כה מופלאה שכל מי שעבר אותה רוצה לחוות אותה שוב ושוב. באופן מעורר תמיהה הציגה כל קבוצה מקבוצות המדענים שהיו מעורבות בדיון תוצאות שתמכו בטענותיה. יתרה מכך, לאורך שנות המחקר הרבות ב-LSD עשו מגוון גדול של קבוצות שימוש ב-LSD למטרות שונות ומרובות, ולעתים אף סותרות: לצורכי פסיכותרפיה, ליצירת חוויה מיסטית, להעצמת יצירתיות, לפתרון בעיות טכניות, למטרות פוליטיות-אידיאולוגיות, וגם לחקירת אסירים ולנטרול חיילים בידי סוכנויות ביון, דוגמת ה-CIA.
התיאורים השונים, לעתים הסותרים, להם זכה ה-LSD בשנות החמישים והשישים מעלים שאלות רבות. בין היתר, כיצד יכול סם אחד לשמש למגוון רחב כל כך של שימושים שונים ומנוגדים? איזו מהאסכולות השונות בחקר הסם צדקה בתיאורו, ומה היא השפעתו האמיתית? תשובה אפשרית לשאלות אלה, המוצגת מאז שנות השישים על ידי שורה של חוקרים, היא שניתן להסביר את הפערים בתוצאות המחקריות באמצע המאה ה-20 כשלוקחים בחשבון את עקרון הפעולה הבסיסי ביותר של חומרים פסיכדליים: עקרון הסט והסטינג.
על פי עיקרון זה, שקיבל את שמו מהפסיכולוג ד"ר טימותי לירי (Timothy Francis Leary) בתחילת שנות השישים ושנשען על רעיונות שזכו לתהודה גוברת כבר במחקר החומרים ההלוצינוגניים של שנות החמישים, האפקט של חומרים פסיכדליים אינו ספציפי – כלומר אינו מתבטא בצורה אחידה אצל כל פרט ובכל סיטואציה. רחוק מכך, השפעותיהם של סמים פסיכדליים הינן מגוונות להפליא ותלויות בראש ובראשונה בסט – משתנים פסיכולוגיים כגון אישיות, הכנה, ציפייה וכוונה; ובסטינג – משתנים שכוללים את הסביבה הפיזית, החברתית והתרבותית שבה מתחוללת חוויית הסם.
כך, למשל, חווית LSD שמתרחשת בסביבה זרה ומאיימת לאדם חרדתי החושש מהשפעת הסם צפויה לעורר תגובות בלתי נעימות עד מאוד, בעוד שחוויה שעובר אדם המבקש להפיק מהשימוש בחומר אפקט תרפויטי, אסתטי, יצירתי או רוחני, ושמתרחשת בסביבה נעימה ותומכת, צפויה לחולל השפעה נעימה ואופורית.
על פי היפותזה זו, היו אלה ההבדלים בתנאי הסט והסטינג שבמסגרתם נעשה שימוש ב-LSD שהובילו לתוצאות החריגות שקיבלו חוקרים שונים באמצע המאה ה-20. כך, למשל, מחקרי ה-LSD של חוקרים מהאסכולה הפסיכוטומימטית כגון מקס רינקל (Max Rinkel), רוברט הייד (Robert Hyde) ופול הוך (Paul H. Hoch), התקיימו במסגרת תנאי סט וסטינג שניבאו מכל בחינה שהיא את הופעתן של תגובות שליליות לסם. המשתתפים בניסויים אלה לא קיבלו הכנה של ממש לחוויה, מלבד רמיזות אקראיות על כך שהסם יגרום להם לאבד שליטה ולהפוך לפסיכוטיים לפרק זמן מסוים. הם עברו את הניסויים בבתי חולים פסיכיאטריים, בחדרים משרדיים משעממים מוארים באורות פלורסנט שבהם לא ניתנה למטופל האפשרות להשתרע ולנוח. במהלך החוויה נדרשו המשתתפים לבצע לעתים קרובות שורה ארוכה של מבחנים ומטלות או לעבור שלל בדיקות רפואיות טורדניות, כגון בדיקת אישונים ומתן דם ושתן. הסביבה החברתית הייתה לרוב מנוכרת, ויחס הצוות לנבדקים, שהיו במקרים רבים חולים פסיכיאטריים המאושפזים בכפייה, היה לרוב בלתי אישי ואף מתנשא.
בניגוד לכך, בניסויים של האסכולה הפסיכדלית, שנערכו על ידי חוקרים כגון טימותי לירי, בטי אייזנר (Betty G. Eisner) וג'יימס פדימן (James Fadiman), היו תנאי הסט והסטינג שונים בתכלית. המצטרפים למסעות התודעה הללו באו אליהם לרוב אחרי הכנה מקיפה, כשהם מצפים לחוויה משמעותית, מרוממת ומרחיבת אופקים. החוויות עצמן התקיימו בחדרים נעימים, דמויי סלון, שהוארו ברכות, צוידו בכריות ובספות נוחות, ושבהם הייתה למשתתפים גישה למוזיקה ולספרי אמנות. הסביבה החברתית הייתה תומכת, כאשר במקרים רבים היו הנוכחים מכרים וחברים שהכירו איש את רעהו היטב ובטחו זה בזה. לאחר המסע יכלו המשתתפים לשתף זה את זה בחוויותיהם ללא חשש, ולהרהר יחדיו במשמעויותיהן.
במסגרת מחקר הדוקטורט שלי בדקתי את היפותזת הסט והסטינג על ידי השוואה של תשעה פרמטרים שונים למדידת תנאי הסט והסטינג שבהם עשו שימוש קבוצות שונות של חוקרים. תוצאות הבדיקה היו חד-משמעיות. כל תשעת הפרמטרים של הסט והסטינג ניבאו סבירות גבוהה לחוויות מאיימות וקשות בתנאי הסט והסטינג של המחקר הפסיכוטומימטי, בעוד שכל תשעת הפרמטרים ניבאו סבירות גבוהה לחוויות אופוריות ומרחיבות נפש במסגרת תנאי הסט והסטינג של חוקרים פסיכדליים. תוצאות אלה מצביעות על הכוח ההסברי הרב שיש להיפותזת הסט והסטינג בניסיון להבין את המחלוקת הגדולה בין קבוצות החוקרים של ה-LSD בשנות החמישים והשישים.
זכוכית מגדלת לתודעה דמותו של ה-LSD, כפי שהיא מצטיירת מהסיפור של המחקר בשנות השישים, היא של סם שהשפעתו הבסיסית ביותר היא לעורר באדם מצב תודעתי גמיש לעיצוב של היפר-רגישות להשאות שונות. במצב זה המולקולה מעצימה את התגובות לגירויים שונים המגיעים מהסביבה החיצונית, כמו גם תכונות שונות הקיימות כבר בנפש האדם, ומאפשרת להתבונן ולהתמקד בהן ביתר שאת. אין פלא שמאז שנות השישים הרבו חוקרים של החומרים הפסיכדליים להתייחס אליהם כאל זכוכית מגדלת לתודעה, או כמגבר ומראה למצב התודעה של המשתמש בהם. תכונה זו של החומרים הפסיכדליים נרמזת גם במילה "פסיכדלי", שמשמעותה לקוחה מהמילים היווניות פסיכה (נפש) ודלוס (מגלה).
החוקר הפסיכדלי ג'יימס פדימן, שהיה שותף בשנות השישים בשורה של מחקרים פורצי דרך בתחום השימוש בפסיכדליה לצורכי פתרון בעיות טכניות, טוען שחומרים פסיכדליים יכולים להגביר כל יכולת קוגניטיבית. בשנות השישים, כשפדימן היה בוגר צעיר של המחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת סטנפורד, הוא הצטרף לקרן הבינלאומית ללימודים מתקדמים, מוסד שהקים וויליס הארמן, מהנדס חשמל מצליח שפרש מהעולם התאגידי ואסף סביבו חבורה של מהנדסים ומומחים מתחום בריאות הנפש לפרויקט שמטרתו חקר פוטנציאל החומרים הפסיכדליים עבור האנושות.
כשפדימן וחבריו בפאלו אלטו של שנות השישים ביקשו לרתום את האפקט רב העוצמה של ה-LSD והמסקלין לצורך פתרון בעיות מדעיות וטכניות, הם תיארו למהנדסי החשמל והאלקטרוניקה שהצטרפו לניסוי את השפעות הסם בדיוק באופן שחשבו שיעצים את היכולות הדרושות לפתרון בעיות, בלי לנסות אפילו לתת הקדמה אובייקטיבית ומאוזנת. הם אמרו להם שהסם יעניק להם גישה למשאבים יצירתיים חדשים, שיעצים את יכולתם לראות באחת את הפתרון השלם לבעיה, שהם יוכלו להתרכז בקלות בפתרון הבעיה מבלי שדעתם תוסח (תיאור שהיה מנוגד במובהק למה שדיווחו חוקרים פסיכוטומימטיים), שהזיכרון שלהם יהיה חסר רבב, שיהיה ביכולתם לסרוק במהירות את הפתרונות השונים לכל בעיה, ושתהיה להם יכולת הדמיה מושלמת, כך שאם הם למשל מתכננים מערכת טכנית כלשהי, יהיה ביכולתם להיכנס לתוך החלקים השונים שלה ולראות אותה מבפנים.
רבים מהמשתתפים בניסוי – עשרים ושבעה מדענים, מהנדסים, ארכיטקט ומעצב – דיווחו על תופעות דומות להפליא לאלה שאותן תיארו בפניהם החוקרים. בניסוי הם הביאו עימם ארבעים וארבע בעיות, כאשר הקריטריון לבעיה המתאימה עבור המחקר היה בעיות שהמשתתפים מתמודדים איתן בחייהם המקצועיים ושהם תקועים בפתרונן זה שלושה חודשים לפחות. מספר הבעיות היה גדול יותר ממספר המשתתפים משום שאחרי המפגש השני הבינו פדימן ושותפיו לניסוי שחלק מהמשתתפים פותרים את הבעיה שהביאו איתם על נקלה והם צריכים אתגר חדש שיעסיק אותם בהמשך היום.
תוצאות המחקר היו כדלהלן: בעשרים בעיות מתוך ארבעים וארבע נפתחו דרכים חדשות לחקירה, עשרים בעיות זכו לפתרון מלא או קרוב למלא, שהוביל לשורה של פטנטים שנרשמו ולמוצרים שפותחו ולעיצובים שנרכשו על ידי לקוחות. בארבע בעיות לא חלה כל התקדמות. מבחני היצירתיות שחילקו החוקרים לנבדקים לאחר המפגש העידו על זינוק של עד 200 אחוז במדדים פסיכומטריים שונים ליצירתיות. למרות התוצאות המרשימות הללו, המחקר של פדימן ושותפיו נפסק ב-1966, כשתקנות חדשות המקשות על מחקר בחומרים פסיכדליים עצרו את רובו.
דוגמה אחרת לשימוש משולב בסט וסטינג וחומרים פסיכדליים על מנת להעצים מצב תודעה מסוים ניתן לגלות בניסוי "יום שישי הטוב" שערכו טימותי לירי וואלטר פאהנקה (Walter N. Pahnke) ב-1962. במסגרת ניסוי זה ביקשו החוקרים לבדוק את האפשרות לחולל חוויה מיסטית באמצעות פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות חיזיון. משתתפי הניסוי, עשרים סטודנטים מבית הספר לתיאולוגיה של הרווארד, חולקו לשתי קבוצות שוות במספרן. קבוצה אחת קיבלה פסילוסיבין והקבוצה האחרת פלסיבו אקטיבי בשם ניאצין (ויטמין B3), תוך חלוקה אקראית וללא ידיעה מוקדמת של הנבדקים והחוקרים, בהתאם לקריטריונים של סמיות כפולה.
הניסוי נערך בכנסייה במהלך יום שישי הטוב – יום צליבת ישו, לפני חג הפסחא – והמשתתפים האזינו לדרשה של כומר והעבירו זמנם בתפילה. בחינה של חוויות המשתתפים על פי מדדים מקובלים לאומדן העוצמה של חוויות דתיות העלתה ששמונה מתוך עשרת המשתתפים שקיבלו פסילוסיבין עברו מה שניתן לתאר כחוויה מיסטית עזה, המזכירה את החוויות שעליהן דיווחו גדולי המיסטיקנים בהיסטוריה. לעומת זאת אף אחד מהמשתתפים בקבוצת הביקורת לא עבר חוויה מסוג זה, וניסוי יום שישי הטוב נחשב מאז להוכחה ברורה ליכולת של חומרים פסיכדליים לחולל חוויות מיסטיות. ממצאי הניסוי אוששו בשנות האלפיים בניסוי נוסף על פסילוסיבין וחוויות מיסטיות שנערך בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס.
כשל האובייקטיביות ניסויים מהסוג שערכו חוקרים כגון פדימן ולירי במהלך שנות השישים חשפו את הרבגוניות של החוויה הפסיכדלית ואת היותה נוחה לעיצוב במגוון דרכים וצורות. בד בבד הפרו המחקרים האלה את העיקרון הבסיסי של המדע המערבי – עקרון האובייקטיביות, שעל פיו נאסר על החוקר להשפיע על תוצאות הניסוי באמצעות שימוש בהשֹאות ועיצוב התנאים שבהם מתקיים הניסוי. זו הייתה אחת הביקורות העיקריות שספגו חוקרים פסיכדליים באותה העת. מבקרי המחקר טענו שעל ידי עיצוב הסט והסטינג מטים חוקרים כמו לירי ופדימן את תוצאות המחקרים שלהם ומונעים את האפשרות לבחון את השפעות הסמים כשהם בפני עצמם, בסביבה "אובייקטיבית". המתודולוגיות של ניסויים סמויים (Blind Studies) וניסויים אקראיים מבוקרים (Random Controlled Trials), שהפכו במהלך שנות החמישים והשישים לתו התקן החדש של התעשייה הפרמצבטית, מקדשות את אידיאל האובייקטיביות המדעי על ידי כך שהן מבקשות ליצור תנאים מבודדים, נטולי השפעות זרות ככל הניתן על השפעת הסם שאותו הן חוקרות. חוסר ההתאמה לניסויים אקראיים מבוקרים ולמחקרים "עיוורים" היה דרך אחת שבה התרפיה הפסיכדלית התנגשה בכמה מתפיסות היסוד של המדע המערבי.
אלא ששמירה על תנאים "אובייקטיביים" לחלוטין הייתה בלתי נחוצה ואף בלתי ישימה במחקר החומרים הפסיכדליים, שבו השפעת הסם קשורה קשר אינטימי להשֹאות שבהן עושה החוקר שימוש ולתנאים שבהם מתרחשת החוויה. כך, למשל, חוקרים שניסו לשחזר את ההצלחות המרשימות של הפסיכיאטרים המפרי אוסמונד (Humphry Fortescue Osmond ) ואברהם הופר (Abram Hoffer) בטיפול באלכוהוליזם באמצעות שימוש ב-LSD בסביבה מבוקרת ו"אובייקטיבית" לא הצליחו להשיג את אותה דרגת ההצלחה וטענו שהחוקרים כנראה מגזימים בטענותיהם. לעומתם, חוקרים אחרים שהשתמשו ב-LSD לטיפול באלכוהוליזם, תוך מתן דגש תרפויטי דווקא, הצליחו לשחזר את התוצאות.
במקרה של חומרים פסיכדליים, שהשפעותיהם תלויות בנפש ובסביבה, הרצון לאובייקטיביות מוחלטת התברר כמזיק להשגת התוצאות המבוקשות על ידי החוקרים. סט וסטינג אובייקטיבי הינו מושג חסר משמעות משום שלא יכול להיות סט וסטינג שכזה: כל סט וסטינג שבמסגרתו מתרחשת חוויה פסיכדלית מוגדר על ידי האישיות של מי שחווה את החוויה, הציפיות והכוונות שלו, כמו גם על ידי הסביבה הפיזית, החברתית והתרבותית, ואלה לעולם אינן יכולות להיות "אובייקטיביות". כפי שהעירו חוקרים מסוימים, במקרים שבהם לא ניתן להימנע מ"אפקט הצופה" – השפעת המודד/ת על הנמדד – הניסיון לבטלו הוא חסר תוחלת. במקום לראות בו מקור ל"הטיות", יש להסביר את השפעותיו ולהשתמש בהן בצורה האופטימלית לשם השגת מטרות המחקר.
עקרון הסט והסטינג עמד, אם כן, בסתירה חדה לעקרונות הבסיסיים ביותר של מדע הרפואה המודרני. אחת מהנחות היסוד של הפרמקולוגיה היא שמלבד התפקיד המסוים שמשחקים גורמים גנטיים או מצב רפואי, השפעתם של סמים על מטופלים שונים קבועה, אינה מושפעת ממשתנים פסיכולוגיים ובטח שלא ממשתנים חברתיים או תרבותיים. הפרמקולוגיה מקבלת כמובן את אפקט הפלסיבו, שעל פיו עצם הציפייה לאפקט תרפויטי עשוי לגרום להופעתו, אבל הרעיון שההשפעה של חומר יכולה להיות שונה אם לוקחים אותו באוהל או במשרד, או עם חבורות אנשים שונות, הינו אבסורדי מנקודת השקפתה.
למרבה ההפתעה, זה בדיוק מה שקרה בניסויים בחומרים פסיכדליים. האנתרופולוג האמריקאי ג'יימס סלוטקין (James s. Slotkin) פרסם ב-1956 מחקר שבו השווה את החוויות של אמריקאים לבנים שהשתתפו בניסויים קליניים במסקלין לאלה של אינדיאנים שהשתתפו בטקסי פיוטה (קקטוס שהחומר הפעיל בו הוא מסקלין) בטקסים של הכנסייה הילידית האמריקאית. בעוד אצל המשתתפים הלבנים נצפו תנודות רבות עוצמה במצב הרוח, בין אופוריה לחרדה ופחד, הרי אצל המשתתפים האינדיאנים נצפתה יציבות רגשית, והם הפגינו בעיקר יראת כבוד, אקסטזה וסיפוק דתי. בעוד אצל הלבנים חל שחרור בעכבות וחלק מהנבדקים התנהגו בצורה אגרסיבית או בוטה מינית, הרי שאצל האינדיאנים לא נצפו תופעות מהסוג הזה והמשתתפים שמרו על התנהגות נאותה לאורך החוויה. בעוד הלבנים הציגו חשדנות פרנואידית כלפי נוכחים אחרים, תופעות כאלה לא נרשמו אצל האינדיאנים. בעוד הלבנים דיווחו על תחושות לא נעימות של אובדן קשר עם המציאות ותחושת חוסר משמעות, הרי שאצל האינדיאנים דווח על תחושה של קשר עם מציאות מסדר גבוה ומשמעותי יותר. ולבסוף, בעוד אצל הלבנים לא נראו השפעות ארוכות טווח של החוויה, הרי שאצל המשתתפים האינדיאנים אובחנה תועלת תרפויטית שהתבטאה בירידה ברמות חרדה, בתחושת ערך עצמי גבוהה יותר ובהעצמת החיבור לקהילה.
האנתרופולוג הקנדי אנתוני וואלאס (Anthony Francis Clarke Wallace), שבחן את ממצאיו של סלוטקין, היה הראשון להצביע על כך שלהקשר התרבותי שבו מתרחשת חוויה הלוצינוגנית נודעת חשיבות בעיצובה. כך, למשל, בחברות שבהן הזיות נחשבות לג'יבריש מוחי חסר משמעות ואף נחשבות לאינדיקטור מרכזי לקיומו של מצב פסיכוטי, ושבהן נדרש הפרט להסתיר את הופעתן של הזיות מסביבתו החברתית על מנת להימנע מסנקציות חברתיות, יהיו ההשפעות של חומרים הלוצינוגניים שונות בתכלית מאשר בחברות שאינן רואות בעצם חוויית ההזיה דבר שלילי בהכרח, ואף מייחסות לה חשיבות. בחברה שבה עצם מצב ההזיה נחשב לאינדיקטור לפגם אישיותי ולפסיכוזה, כמו בחברה המערבית, החוויה תעורר אצל האדם חרדות והתנגדויות שלא יופיעו אצל חבר בחברה שבה המראות הפנימיים שאדם נחשף אליהם זוכים לתשומת לב, ושבה חוויות מסוג זה נחשבות כבעלות משמעות עבור האינדיבידואל והחברה הכללית.
הרעיונות שהציג וואלאס במאמרו נזנחו לאורך שנים רבות, ומושג הסט והסטינג הוגבל לסביבה המיידית שבה מתרחשת חוויה. אולם ראוי לחזור לרעיונות אלה, הפותחים פתח לפרשנות מורחבת של הסט והסטינג בהקשר תרבותי וקולקטיבי. למעשה, במבט קרוב יותר ניתן להכיר בכך שסט וסטינג הינם תמיד פונקציה קולקטיבית המעוצבת על ידי החברה והתרבות. האישיות של אדם מעוצבת על ידי התרבות שבה הוא גדל, וכך גם ההכנה שלו בבואו לחוויה פסיכדלית, הציפיות שלו מחוויה כזו והכוונה שהוא מביא איתו אליה. הסביבה הפיזית והחברתית שבה מתרחשת חוויה פסיכדלית מוכתבת גם היא על ידי החברה החיצונית. אנו יכולים, אם כן, להבחין בין שני סוגים של סט וסטינג: סט וסטינג אינדיבידואלי וסט וסטינג קולקטיבי. סט וסטינג אינדיבידואלי מתייחס לתנאים הקונקרטיים שבהם מתרחשת חוויה פסיכדלית מסוימת – המבנה הפסיכולוגי של האדם המשתתף בחוויה, המקום הספציפי שבו היא מתרחשת, מזג האוויר באותו יום, האנשים הנוכחים וכו'. לעומתו, סט וסטינג קולקטיבי מתייחס לכל הגורמים ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים המקיפים את הסט והסטינג האינדיבידואלי: האופן שבו עוצבו נפשות הפועלים על ידי התרבות, האופן שבו מפורשת חוויית הסם בחברה זו, תפיסת העולם המקובלת באותה חברה ועוד.
טכנולוגיה פסיכדלית חומרים פסיכדליים, אם כן, משקפים לא רק את נפש האנשים שמתנסים בהם, אלא גם את נפש החברה כולה. זו אולי הסיבה לדימוי החוזר ונשנה של שנות השישים הפסיכדליות כמעין טריפ קולקטיבי רחב היקף שבו התנסתה האומה האמריקאית במשך העשור (ושהוביל למשבר פסיכולוגי בדמותן של שנות השבעים). דימוי מטפורי זה נאמן יותר למציאות מכפי שהניחו כנראה רבים ממי שעשו בו שימוש, שכן האופי שקיבלה חוויית ה-LSD האמריקאית של שנות החמישים והשישים שיקף בצורה האינטימית ביותר את נפשה של האומה האמריקאית באותה תקופה מלאת תהפוכות.
במבט לאחור קל לראות היום כי רבות מהתופעות שנתפסו כאינהרנטיות להשפעת ה-LSD בשנות החמישים והשישים היו במידה רבה תוצר של החברה והתרבות שלתוכן הוזרק. דבר זה ניתן לומר על האופי ההדוניסטי של חוויית ה-LSD בקרב התרבות ההיפית, שם הלך השימוש בסם יד ביד עם אידיאולוגיה של שחרור וסקס אורגיאסטי, כמו גם על הטענות של פסיכולוגים פרוידיאנים ויונגיאנים שחוויות ה-LSD של הפציינטים שלהם מאמתות בבירור את אמיתות התיאוריה הפרוידיאנית/יונגיאנית – כל אחד לשיטתו. הפירוש הרוחני שקיבלו החומרים הפסיכדליים בתרבות הפופולרית של שנות השישים עוצב על ידי המגמות הדתיות בנות התקופה, ובהן העניין הגובר בדתות המזרח, ואילו תשומת הלב חסרת התקדים שקיבל הפוטנציאל של ה-LSD ככלי ליצירת פסיכוזה, לעינוי ולחילוץ מידע בכפייה שיקף את מנטליות המלחמה הקרה בשנות החמישים המוקדמות.
חוויית ה-LSD של הציבור האמריקאי בשנות השישים עוצבה נמרצות על ידי התיאורים הנלהבים שהציע אלדוס האקסלי בספרו "דלתות התודעה" לפוטנציאל המיסטי והפילוסופי של החומרים הפסיכדליים, כמו גם על ידי התיאור הפסיכיאטרי המקובל של חומרים אלה כחומרים מעוררי פסיכוזה. החוויה עוצבה מצד אחד על ידי העלייה של תרבות נגד שאימצה את ה-LSD כסמל לרדיקליות פוליטית ולנון-קונפורמיזם חברתי, ומצד שני על ידי מסע ההפחדה שניהלו הממסד הפוליטי והרפואי כנגד ה-LSD בסוף שנות השישים. הסוציולוג ריצ'רד בונסה טען שהסיבה לזינוק החד שחל בשיעור היחסי של הטריפים הרעים בשנות השישים המאוחרות ולירידה שחלה בשיעורם מאוחר יותר, בתחילת ובאמצע שנות השבעים, הייתה נטועה בחרדות הגוברות מהשפעות ה-LSD ומרשויות החוק, שהתעוררו בסוף שנות השישים בעקבות המתקפה הממסדית העזה נגד הסם.
עם זאת חשוב לציין שהיחסים בין ה-LSD לתרבות האמריקאית של שנות החמישים והשישים לא היו חד-כיווניים. ה-LSD היה כידוע סוכן אקטיבי שהשפיע בצורה מאסיבית ויסודית על התרבות של שנות השישים. הסגנון המוזיקלי "הפסיכדלי" של מוזיקאים כמו הביטלס, ג'ימי הנדריקס ופינק פלויד שיקף את המפגש של תרבות הצעירים הצומחת של ה"בייבי בומרס" עם הסמים הפסיכדליים. גם החדירה של דפוסים ועיצובים פסיכדליים לתוך שדה האופנה והעיצוב של שנות השישים המאוחרות משקפת מפגש שבו עוצב השדה התרבותי על ידי החוויה הפסיכדלית, וכך גם שורה של תופעות תרבותיות אחרות.
החוויה הפסיכדלית משתייכת לאותן תופעות המשנות את תכונותיהן בהתאם לאופן שבו הן נתפסות, דבר הגורם לשינוי באופן שבהם הן נתפסות, אשר שוב משנה את תכונותיהן הבסיסיות, וחוזר חלילה, באופן היוצר לופ נמשך. תוואי היחסים בין חומרים פסיכדליים לבין התרבות והחברה של שנות השישים היה בצורת לופ המזין עצמו בלולאת פידבק, בדומה לפידבק שבקע מהגיטרה של הנדריקס בוודסטוק וללופים הקיברנטיים שהיו חביבים כל כך על כותבי המגזין Whole Earth Catalogue, התנ"ך של תרבות הנגד הפסיכדלית בת התקופה.
החומרים פסיכדליים מהווים דוגמה פרדיגמטית לטכנולוגיה שעוברת הבניה רדיקלית על ידי המשתמשים בה. אמנם תיאוריות של טכנולוגיה בחנו לאורך השנים מגוון מקרים של הבניה חברתית של טכנולוגיות שונות – מקרים שבהם גורמים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים נטלו חלק מרכזי בעיצוב תוואי ההתפתחות של הטכנולוגיה – אבל הסמים הפסיכדליים הם הדוגמה המובהקת ביותר לטכנולוגיה שמעוצבת על ידי משתנים פסיכולוגיים: על ידי האופן שבו תופס אותה המשתמש. במאמרם הקלאסי "ההבניה החברתית של עובדות וארטיפקטים" מציגים חוקרי הטכנולוגיה טרבור פינץ' ווויב ביקר (Wiebe E. Bijker and Trevor J. Pinch) דוגמה מפורסמת להבניה החברתית של הטכנולוגיה כשהם מתארים את האופן שבו כוחות חברתיים שונים באנגליה של המאה ה-19 עיצבו את התפתחות האופניים המודרניים. אולם בעוד הדברים שמגדירים אופניים – צורתם, משקלם ואופן התנהגותם בכביש, למשל – אינם משתנים בהתאם לתפיסה של רוכב אופניים, הרי שתכונותיו המהותיות של ה-LSD כסם משנה תודעה עוצבו על ידי ציפיות המשתמשים. ניתן לומר, אם כן, כי טכנולוגיה פסיכדלית היא טכנולוגיה שמשנה את תכונותיה בהתאם למצב התודעה של משתמשיה. תופעה זו מתרחשת ברמה האישית: ההשפעה של ה-LSD משתנה בין אדם אחד לאחר, וגם עבור אותו אדם מפעם אחת לפעם אחרת; והיא מתרחשת גם ברמה הקולקטיבית: האופן שבו מתגלמים החומרים הפסיכדליים בתרבות אחת שונה מהאופן שבו הם מתגלמים בתרבות אחרת.
לקראת תרבות פסיכואקטיבית בוגרת הסיפור של הפסיכדליה באמצע המאה ה-20 קורא לנו להעניק יתר תשומת לב לאופן שבו גורמים חוץ-פרמקולוגיים מעצבים את השפעותיהם של סמים, ולא רק בתחום הפסיכדלי. מושג הסט והסטינג התפתח במקביל להתפתחות המחקר הפסיכדלי משום שהסמים הפסיכדליים הם אלה שבהם השפעת הסט והסטינג היא היסודית והבולטת ביותר, אולם סט וסטינג הם מושגים רלוונטיים עבור סמים רבים אחרים. כך, למשל, מחקרים שונים הצביעו על כך שלציפיות יש תפקיד קריטי בעיצוב ההשפעה של אלכוהול. בתרבויות שבהן שתיית אלכוהול מזוהה עם שחרור עכבות מיני ועם התנהגות אגרסיבית, יופיעו התנהגויות אלה אצל נסיינים ששותים משקה לא-אלכוהולי שהם טועים לחשוב שיש בו אלכוהול. לחלופין, השפעות אלה ייעדרו מהתנהגותם של מי ששתו משקה אלכוהולי שלא ידעו שקיים בו אלכוהול. לאופן שבו אנחנו מפרשים סמים יש השפעה רבה יותר על התנהגותם מכפי שהחברה שלנו נוטה להודות. קל להכיר שהשפעת הוודקה על האלכוהוליסט חסר הבית ששותה לבדו בפינת הרחוב שונה בתכלית מהשפעתה על יהודי חסידי ששותה את אותה וודקה במסגרת התוועדות שבת בבית רבו.
הבנה מלאה ועמוקה יותר של מושג הסט והסטינג יכולה לתרום רבות לחברה ספוגת הסמים שלנו, על חלקיה השונים, מצרכני הסמים הבלתי חוקיים ועד לרופאים המרבים במתן סמי מרשם. בשנים האחרונות ראו אור כמה ספרים רבי השפעה המבוססים על חומר מחקרי ענף המצביע על כך שעיקר ההשפעה התרפויטית שיש לסמים נוגדי דיכאון ממשפחת ה-SSRI, כמו גם להשפעה נוגדת החרדה של סמים ממשפחת הבנדוזיאפינים ושל תרופות פסיכואקטיביות נוספות, הוא תוצר של אפקט פלסיבו ולא של החומרים עצמם. פרסום עובדות אלה גרם לחלק בקהילה הפסיכיאטרית לטעון שיש להימנע מפרסום ממצאים מעין אלה, על מנת להימנע מפגיעה באפקט הפלסיבו שיוצרות התרופות. התגובות הללו מעידות שלאפקט הפלסיבו ולאפקטים חוץ-תרופתיים יש היום מקום נכבד בעולם הפסיכופרמקולוגיה, אלא שזה מקום מוכחש שמדברים בו בהסתר. העמדת הפנים שניתן לבודד את ההשפעה של תרופות פסיכואקטיביות מהתבניות הפסיכולוגיות, החברתיות והתרבותיות שבמסגרתן נעשה בהן שימוש נתפסת עדיין כנחוצה והכרחית על מנת שהטיפול התרופתי ייחשב למדעי. יצרניות התרופות לא רוצות את כאב הראש הגלום בכורח להכליל בתוך המודל הפסיכופרמקולוגי אובייקטים עמומים כמו "חברה" ו"תרבות". אפשר להבין אותן, אבל הטמנת הראש בחול אינה מעלימה את הבעיה.
אם נוותר לרגע על הפנטזיה של תרופות פסיכיאטריות כ-Magic Bullets, כלים פסיכואקטיביים שמטפלים בבעיות באופן כירורגי, שהשפעותיהם מבודדות מהסביבה ושניתן לפטור את המגוון המפתיע של השפעותיהם כ"תופעות לוואי", נוכל לפתח תפיסה חדשה, מורכבת יותר וחד-משמעית פחות, אך גם בוגרת, ריאליסטית וכנה יותר של השפעותיהם של חומרים פסיכואקטיביים. מתוך נקודת מבט שכזו נוכל לזהות שחומרים פסיכואקטיביים אינם בעלי תכונות אוטונומיות, מוגדרות לחלוטין, אלא הם מתקיימים בתוך רשת דביקה המאגדת פרמקולוגיה עם גורמים פסיכולוגיים, חברתיים ותרבותיים. מתוך תפיסה כזו נוכל לחשוב מחדש ובכנות על האופן שבו אנחנו, כתרבות, משתמשים בתרופות פסיכואקטיביות, על האופן שבו אנחנו מעצבים את השפעותיהן על המשתמשים, ועל ההשלכות שיש לכך על הדרך הראויה לעיצובה של תרפיה באמצעות חומרים פסיכואקטיביים.
במסגרת בחינה מחדש כזו של היחס שלנו לתרופות פסיכואקטיביות, נעשה טוב אם נהרהר גם בהשלכות שיש לתפיסה כזו על גישתנו לחומרים פסיכדליים – החומרים הפסיכואקטיביים המגיבים בצורה המיידית והגמישה ביותר לסט וסטינג. אם נגיע למסקנה שהכוח של סט וסטינג הוא משהו שבכוחנו להתמודד עימו במקום להתכחש לו, אולי נמצא גם את הכוח לרתום את כוחם של החומרים רבי העוצמה האלה למטרות שעבורן השתמשו בחומרים אלה בעבר תרבויות רבות, על מנת לרפא, לחנך ולתקן.
ב-8 ביוני יערך בבית ציוני אמריקה בתל אביב הכנס הפסיכדלי הישראלי הראשון "משנים תודעה: פרספקטיבות פסיכדליות על חברה תרבות וריפוי". זה כבר יותר מחצי שנה שאני שוקד על עריכת תוכנית הדוברים והתוכן לכנס ואני ממש מתרגש לראות אותו קורם עור וגידים.
יש כל מיני סיבות מדוע הכנס הוא מאורע יוצא דופן. כזה שאסור למי שחי במקום הזה ומתעניין במשני תודעה פסיכדלים לפספס אותה. אני לא איש מכירות גדול, אבל אני כן רוצה לנסות לשכנע את מי שקורא אותי למה בכל זאת מאוד כדאי לעשות את ההשקעה ולבוא לכנס.
פסילוסיבין עם מנהיגים דתיים, אנתוני בוזיס
קודם כל הכנס מביא לארץ לראשונה שורה של חוקרים מובילים מהתחום הפסיכדלי. כאלה שמתעסקים בו מהכיוון הקליני, כאלה שעוסקים בו מהכיוון הרעיוני, וכאלה שעוסקים בו מהכיוון של מדיניות סמים ושינוי חוקי הסמים. למבקרים תהיה הזדמנות למשל לראות את פרופ' אנתוני בוזיס מאוניברסיטת ניו-יורק, מענטש אמיתי שעושה מחקרים על טיפול בדכאון באמצעות פסילוסיבין, ושמנהל כרגע על מחקר שקיבל הרבה חשיפה בעיתונות העולמית ושבמסגרתו ניתן פסילוסיבין למנהיגים דתיים מזרמים דתיים שונים כמו יהדות, נצרות, בודהיזם והינדואיזם כדי להבין את החוויה הפסיכדלית מהפרספקטיבה של מסורות דתיות שונות. גם ליאור רוזמן, שמשלים בימים אלו את הדוקטורט שלו באימפריאל קולג' לונדון יבוא ויציג לראשונה בארצנו את מחקר על שימוש בפסילוסיבין לטיפול דכאון וידבר על חשיבות החוויה המיסטית במסגרת טיפול פסיכדלי.
אינטלקטואל של תרבות הנגד. אריק דיוויס
עוד מישהו שממש כדאי להצליח לתפוס זה אריק דיוויס, שהוא בעיני האינטלקטואל החשוב ביותר של התרבות הפסיכדלית בעשרים השנה האחרונות. דיוויס אמנם לא מוכר כמו טרנס מקנה (שנתן לדיוויס את הראיון האחרון איתו, לפני מותו בשנת 2000) אבל במובנים רבים הוא מהווה תיקון לחלק מהשגיאות של המיסיונריות והתלהבות היתר שאפיינה לפעמים חלק מההגות הפסיכדלית בהיסטוריה. דיוויס הוא הוגה מבריק, מקורי, עם מח בלתי שגרתי, אופקים רחבים ועמוקים באופן יוצא דופן, וידע פנומנלי במסורות איזוטריות ואוקולטיות. כשלוקחים בחשבון גם את עובדה שהוא דובר בחסד, ואת הנושא המסקרן של ההרצאה שלו שעוסקת במצב של התנועה הפסיכדלית בעת הנוכחית, על רקע ההתפתחויות הגלובליות אני מאמין שיש יש שם פוטנציאל להרצאה מרתקת שתשבור קונספציות לכל אחד מהנוכחים.
עוד דוברת שמגיע מחו"ל היא נטלי גינסברג, מנהלת המדיניות של ארגון MAPS (Multidisciplinary Association of Psychedelic Studies) ששותף בהפקה של הכנס. לגינסברג, שעומדת מאחורי חלק ניכר מהמאמצים (הפוריים) ליצור שינוי במדיניות הסמים הגלובלית, יש פז"מ נכבד של עבודה במסדרונות הקונגרס והאו"ם במטרה להשפיע על מחוקקים לשנות את המדיניות הכושלת של המלחמה בסמים ולפתוח צוהר לעידן חדש ותרפויטי של הפסיכדליה. בכנס היא תדבר על האופן שבו תיקון מדיניות הסמים יכול להוות פתח לריפוי עמוק יותר עבור החברה והתרבות.
משנה את מדיניות הסמים במסדרונות הקונגרס והאו"ם. נטלי גינסברג
מעבר לכל הדוברים הנכבדים מחו"ל, מה שבאמת מרגש בעיני בכנס הוא קבוצת הדוברים הישראלית שתתקבץ בכנס. החלק המעניין ביותר במסגרת העבודה על התוכנית של הועידה היה לקושש את האנשים שיתאימו לפרויקט מהסוג הזה, למצוא את האנשים בארץ שעוסקים בנושא הפסיכדלי וגם את הדמויות החשובות מתחומים שונים שיש להן נגיעה ופרספקטיבה ייחודית על הנושא.
על רקע השמות האמריקאים הנוצצים, רצף הדוברים הישראלים שלנו ממלא אותי בלא פחות גאווה וציפיה. גם כי זו הפעם הראשונה בהיסטוריה ששורה כזו נכבדה של דוברים נפגשת בארץ לדון בנושא הפסיכדלי. וגם כי זו תהיה הפעם ראשונה ששורה של דוברים ידברו על פסיכדליה מפרספקטיבה של התרבות והחברה הישראלית: אמית דניאל, טלי חורב, נדב נוימן, דר' זאביק מישור, פרופ' חגי רם ובעז יניב.
קצרה היריעה לספר כאן בהרחבה על כל אחד מהדוברים הישראלים, אבל בין השאר ידבר זקן השבט אמית דניאל על ההיסטוריה של הפסיכדליה בישראל; טלי חורב שמארגנת את קבוצת הנטוורק הפסיכדלי הישראלי שנפגש פעם בחודש בכרכור, תספר על ארגון קהילה פסיכדלית בישראל; דר' זאביק מישור שכתב על שימוש בפסיכדלים בקהילות חרדיות בצפת ידבר על שימוש בפסיכדלים בעולם החרדי, ואילו העיתונאי והמשורר נדב נוימן ידבר על שירה פסיכדלית מהזווית הישראלית. בהמשך המושב הראשון – המוקדש לזוויות חברתיות ותרבותיות על הפסיכדליה, ידברו גם ההיסטוריון פרופ' חגי רם מאוניברסיטת בן גוריון שידבר על ההיסטוריה של החשיש בישראל/פלסטין בהמשך לספר שהוא כותב על הנושא, והאנתרופולוג דר' דניאל נווה מאוניברסיטת בר אילן, שהעביר שנים עם קבוצות של צידים לקטים, ידבר על מצבי תודעה אלטרנטיבים במסגרת התרבויות שלהם.
חוקר המח הישראלי שחוקר פסילוסיבין לטיפול בדכאון, באימפריאל קולג, לונדון. ליאור רוזמן
במושב אחה"צ ידברו, מלבד אנתוני בוזיס וליאור רוזמן שהוזכרו קודם, ידברו גם בעז יניב ודר' גליה תנאי. שניהם חברים יקרים ושותפים לדרך, ולמגזין לפסיכונאוט. יניב, ידבר מנסיונו הנרחב בארגון אנשים טובים, על מזעור נזקים פסיכדלים במסגרת מסיבות טרנס, ואילו דר' תנאי, החוקרת והמלמדת מדיטציה ומיינדפולנס מזה שנים רבות, תדבר על הלקחים שהתחום הפסיכדלי הצומח במהירות יכול ללמוד מתהליכים דומים שעברו על עולם המיינדפולנס בעשור האחרון. בהמשך המושב דר' קרן צרפתי שעובדת כתרפיסטית במסגרת הה-MDMA הישראלי תדבר על ההבטחה והפרדיגמה החדשה שהטיפול ב-MDMA מציע לטיפול בפוסט טראומה.
במושב הערב, אחרי ההרצאות של נטלי גינסברג ואריק דיוויס, יתנהל פאנל בהנחייתי ובהשתתפות חלק מהדוברים, שאליו יצטרפו גם דר' תומר פרסיקו, מחבר הספר 'מדיטציה יהודית' ואחד הקולות הבולטים בחקר הרוחניות החדשה, ובעז וכטל, ממייסדי מפלגת עלה ירוק, ואדם עם ידע רחב ועמוק בנושא הפסיכדלי.
מילה אחרונה על מחירים לפני שאני מלנקק לכנס עצמו. חלק מהתגובות בדף האירוע של הכנס בפייסבוק היו של אנשים שהתלוננו על המחיר הגבוה של הכרטיסים. מצד אחד אני יכול להבין את הביקורת, ומצד שני כמי שהיה מעורב בהכנה של הכנס, אני יכול לומר שהארגון של הדבר הזה, כולל הזמנת מרצים מחו"ל, אולם בסדר גודל של בית ציוני אמריקה, ושאר דרישות הפקתיות, הוא לא זול בכלל. אמנם לא הייתי מעורב בתחשיבים הכלכליים, אבל הרושם שלי ממעורבות אינטנסיבית בארגון האירוע הוא שאף אחד לא עושה פה קופה. אמנם 400 שקל זה לא זול, אבל כשמדובר ביום הרצאות שלם שמתחיל בבוקר ומסתיים בלילה, וכולל 15 דוברים, שחלקם מגיעים מחו"ל, אני חושב שצריך לקחת בחשבון שדברים כאלה עולים הרבה כסף להפיק, שגם לאנשים שמרימים אירוע כזה מגיע להתפרנס, ושרבים מאיתנו מוציאים את הסכומים האלה מדי פעם על הופעה/טקס/בגד וכו', כך שהכל סדרי עדיפויות. כשמשווים את זה לעלויות של לנסוע לאירוע מהסוג הזה בחו"ל, העלויות בכלל מתגמדות. אז נכון שהיום ניתן למצוא הרבה מידע על פסיכדלים ברשת, אבל אני חושב שמדובר כאן במשהו אחר. ואני מקווה שהרבה יבינו שבאמת מדובר כאן בהזדמנות חד פעמית שאין לדעת מתי תחזור להיות חלק ממפגש של לימוד וצמיחה ואירוע היסטורי לקהילה הפסיכדלית המקומית. אגב, בשלב זה הכרטיסים עדין מוזלים, וגם ניתן לקנות כרטיסים פר מושב החל מ-138 ש"ח למושב.
במשך שנים ארוכות נמנעתי ממדיטציה. החוויות הראשונות שלי בתחום במהלך גילאי העשרים היו מתסכלות למדי. הן הדגימו לי שיש לי מוח קוף חסר שקט ומקפץ שאינו יכול לנוח במקום אחד לרגע והסירו ממני כל אמונה שאני אי פעם "אצליח" לעשות מדיטציה. (חלק מהסיבה לכשלון הייתה בוודאי עצם המחשבה שמדיטציה זה דבר שאפשר להכשל בו). "יש כנראה אנשים שלא מסוגלים לעשות מדיטציה," חשבתי לעצמי, "ואני כנראה אחד מהם." רק בתחילת העשור הנוכחי התחלתי לעשות את צעדי הראשונים והמהוססים בתוך עולם המדיטציה. על חלק מהצעדים הראשונים ההם כתבתי בזמנו כאן בפוסט על סופ"ש ויפאסאנא שהשתתפתי בו בסוף 2011.
העניין שלי במדיטציה ובכח של הקשיבות ותשומת הלב התפתח בשנים הללו, גם מכיוון שרבים מחברי מתרגלים מדיטציה, וגם מכיוון שככל שביקשתי להביא יותר כוונה לתוך החוויות הפסיכדליות שלי גיליתי כמה חשובה היכולת לשמור על פוקוס ותשומת לב בסוג כזה של עבודה. ועדיין, גם אחרי שהתחלתי לפסוע בדרך היו לי הרבה תפיסות שגויות על מה זה מדיטציה. נדרשו עוד שנים של של תרגול לא תמיד סדיר עד שאתחיל להבין מהי בעצם מהות התרגול ולמה הוא טוב עבורי. וגם אחרי שהשתכנעתי בתועלת שיש לדבר הזה עבור איכות התודעה והחיים שלי והתחלתי לתרגל באופן יומיומי עדיין לא ממש יכולתי לראות קשר בין חוויות המדיטציה המונוטוניות ודי משעממות שבהן נדרשתי להביט שוב ושוב באותם דפוסים מנטליים מוכרים שחזרו והופיעו בתודעה שלי לבין החוויות הפסיכדליות רבות העוצמה והצבע שעיצבו את חיי.
בין פסיכדליה למדיטציה
במקביל לעניין הנמשך שלי בפסיכדליה ולעניין המתגבר שלי במדיטציה הוספתי להתקל לאורך השנים הללו בשאלות התכופות שנוגעות לקשר בין השתיים. אחת השאלות הנפוצות שנשמעות כשמדברים על פסיכדלים היא למה בעצם צריך את הדבר הזה? האם אי אפשר להגיע לאותה החוויה באופן טבעי (לרוב בלי שהשואל אי פעם ניסה או מוכן להקדיש את הזמן הנדרש לשם כך)? או טענה של הדובר שאין לו צורך במשני תודעה משום שהוא מגיע לאותם מצבי תודעה ללא שימוש בפסיכדלים (לרוב בלי שהתנסה בפסיכדלים).
חוויות פסיכדליות ותרגול רוחני לא עומדים זה מול זה אלא אלא משלימים זה את זה. טרנס מקנה.
כבר שנים שאני נתקל בשאלות וטענות מסוג זה, ובדרך כלל נהגתי להשיב שכדאי להמנע מהרדוקציה שיוצרת ההשוואה הפשטנית והמגבילה בין מדיטציה לחוויה פסיכדלית (כאילו שאין גם אנספור סוגי מדיטציות הנבדלים בטכניקות, מטרות והשפעות, ואנספור סוגים של חוויות פסיכדליות שנבדלים על ידי סוג החומר ועל ידי סוגי החוויות המאוד שונים שבני אדם שונים חווים איתם ברגעים שונים בחייהם). יתכן אמנם דמיון מסוים בין שני הדברים הללו, אבל לשים ביניהם סימן שיוויון משמעו לשטח ולהעלים הבדלים המשמעותיים. ובכלל כפי שאמר טרנס מקנה – תרגול רוחני וחוויות פסיכדליות אינם סותרים זה את זה. למעשה הם יכולים וצריכים להשלים זה את זה. חוויות פסיכדליות יכולות להעשיר ולהעמיק את התרגול התודעתי-רוחי ואילו תרגול תודעתי-רוחי כמו למשל מדיטציה, יוגה או אמנויות לחימה יכול להעשיר חוויות פסיכדליות ולהוות כלי שמאפשר להעניק צורה ולקרקע את ההכרות והתובנות שמתקבלות בחוויות פסיכדליות.
לורנזו האגרטי מהסלון הפסיכדלי אמר פעם שכל פסיכונאוט רציני שהכיר בחייו היה גם מודט רציני, ואכן, אין ספק שניסיון בשליטה ותיעול של התודעה שימושיים במיוחד בחוויות פסיכדליות דווקא משום החוויות הללו עוצמתיות ופותחות כל כך הרבה ערוצים לחוויה ועבודה. חוויות פסיכדליות מעצימות את החוויה שלנו, לעיתים באופנים מטלטלים – והמיומנות המדיטטיבית של ניתוב תשומת הלב שלנו עשויה להיות ייקרת ערך במצבים כאלה, על מנת לסייע להפיק מהם יותר וגם כדי להגן עלינו מפני דפוסי מחשבה לא נעימים שעשויים להתפתח למימדים מפלצתיים במהלך חוויה פסיכדלית. אחת החברות הפסיכדליות שלי, שהיא גם מודטת מדופלמת, אמרה לי פעם שהיא לא מצליחה להבין איך בכלל אנשים עוברים חוויות פסיכדליות בלי שיש להם ניסיון כמודטים מכיוון שזה נראה לה כלי בסיסי כל כך עבור כל מי שרוצה להתנסות בחוויות כאלו, וככל שהשנים עוברות זו פרספקטיבה שיותר ויותר הגיונית בעיני. במקביל גם חוויות פסיכדליות יכולות לסייע לתרגול המדיטציה. מצד אחד, ניתן לראות אותן כקיצור דרך. ההגעה למצב מדיטטיבי עילאי בתוך חוויה פסיכדלית אין משמעה שניתן יהיה להגיע למצב הזה מאוחר יותר ללא חומר פסיכדלי. ומצד שני, הגעה למצב תודעה כזה עשויה ללמד אותנו על עצם קיומו וכן לסייע בפיתוח המיומנות שבחזרה למצב תודעה דומה גם ללא שימוש פסיכדלים. אלברט הופמן, מגלה הלסד חותם את ספרו "לסד: הילד הבעייתי שלי" באמירה שהחשיבות האמיתית של הלסד היא ככלי עזר למדיטציה המכוונת לחוויה מיסטית ומעמיקה יותר של המציאות.
האמין שהלסד ישמש כאמצעי עזר למדיטציה. אלברט הופמן
האמירה של הופמן מעידה על הפוטנציאל העמוק שרבים מחלוצי התנועה הפסיכדלית – מאלן וואטס, דרך מיירון סטולארוף ועד טימותי לירי, ראו בחיבור בין מדיטציה לפסיכדליה. ובכל זאת, בין שתי התנועות הללו ניצב גם פער גדול, לפחות ככל שזה נוגע לזרמי המדיטציה הבודהיסטים. מן המפורסמות הוא שאחת מחמשת עקרונות הסילא, הקוד האתי הבסיסי של הבודהיזם, היא המנעות מכל שימוש ב- intoxicants, חומרים משכרים. ובעוד שעל ההגדרה והמשמעות המדויקת של המילה והצו המוסרי הזה ניתן להתווכח (הבודהיזם העתיק לא הכיר את החומרים הפסיכדלים. העקרון החמישי מתייחס בעיקר לחומרים כגון יין ואופיום.) הרי שברור שהוא מצביע על יחס זהיר וחשדני כלפי משני תודעה שנחשבים לרוב במסורת הבודהיסטית כממסכי תודעה המשמשים לבריחה ומערפלים את תפיסת המציאות האמיתית.
אלא שאף כי הבודהיזם אינו אוהד באופן מסורתי חוויות של שינוי תודעה באמצעות צמחים וחומרים פסיכואקטיבים (ניתן לדבר על יוצאי דופן כגון כגון חיבתם של מורי זן מסוימים למשקה הסאקה, השימוש בליקר במסגרת חגיגות טנטריות מסוימות, וגם על השימוש בתה ירוק על ידי מודטים על מנת להלחם בעייפות במדיטציה, אך אלו הם היוצא מן הכלל המעידים על הכלל) התנאים שבו התפתח הבודהיזם בעולם המערבי בשנות השישים והשבעים הציבו אותו ביחסים קרובים לתנועה הפסיכדלית.
חוקר את הצומת בין פסיכדליה לבודהיזם ומדיטציה. הספר זיג זג זן
עבור רבים מהמורים הבודהיסטים המובילים במערב בחצי המאה האחרונה, הייתה זו חוויה פסיכדלית שפתחה את דרך החקירה הרוחנית. הם הגיעו לתרגול המדיטציה (כמו לפרקטיקות רבות אחרות מיוגה ועד טאי צ'י) במהלך חיפוש אחר דרך שתאפשר להם לחדור לאותם מימדים של רוח ותודעה מבלי להזדקק לשימוש חוזר ונשנה במשני תודעה ולהחדיר את האיכות התודעתית של החוויה הפסיכדלית לחיי היום יום שלהם. חלק מהמורים הללו שהגיעו למדיטציה באמצעות חוויות פסיכדליות התכחשו בהמשך הדרך לאפיק החקירה הזה ואסרו על תלמידיהם להתנסות בו. חלקם מוסיפים להוקיר תודה לפסיכדלים על שהביאו אותם לחקירה המדיטטיבית אך רואים אותם כרלבנטים בעיקר כקטליזטורים שמסייעים להצביע על כיוון ולהתניע את הדחף הרוחני הראשוני, וחלק נוסף רואה בשימוש רציני ומקודש באנתיאוגנים כדרך בעלת ערך שעשויה להשתלב בתרגול המדיטטיבי ולתמוך בו. קצרה היריעה מלגעת כאן בעושר הדעות והגישות שמופיעות בצומת המחברת בין הבודהיזם למשני התודעה הפסיכדלים. את הקוראים המתעניינים בנושא אפשר להפנות לספר Zig Zag Zen: Buddhism and Psychedelics שיצא שנה שעברה בהוצאה מחודשת, וגם לספר Altered States: Buddhism and Psychedelic Spirituality in America שראה אור לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת קולומביה.
קשרים ראשונים
כאמור, למרות שנים של תרגול מדיטציה בתדירויות אלו או אחרות, עד לפני שבועות ספורים לא ממש מצאתי את הקשר בין שתי החוויות. בסוף אפריל האחרון השתתפתי בריטריט בן תשעה ימים של עמותת תובנה עם המורה מעוררת ההשראה שאיילה קתרין. זו הייתה עבורי פעם ראשונה להשתתף בריטריט ארוך והאפקט המצטבר של הימים הארוכים של התרגול על איכות החוויה המדיטטיבית בלט לי ככל שהתקדם הריטריט ומצאתי את עצמי הולך ומאט את צעדי על הדשא בקיבוץ עין דור, מביט מעלה אל העצים, מקשיב לקולות הציפורים ומרגיש שהחושים מחודדים כל כך, הלב פתוח כל כך, והחוויה עוצמתית כל כך שבראש עולים לפתע זכרונות נשכחים מחוויות פסיכדליות.
מצאתי כמה נקודות דימיון וכמה נקודות הבדל בין חווית הקשיבות (מיינדפולנס) לבין החוויה הפסיכדלית ואני רוצה להזכיר אותן כאן בקצרה כנקודות ציון ראשונות מתוך חקירה אישית שנמצאת כרגע בשלביה הראשוניים ותוביל בוודאי לתובנות נוספות בהמשך.
הסתמכות על חוויה אישית ולא על כתובים וסמכות חיצונית – בניגוד לדתות המונותאיסטיות המתבססות על אמונה בסמכות של כתבי קודש, הפסיכדליה והמדיטציה הן דרכים שמסתמכות לא על סמכות חיצונית אלא על חוויה האישית של המשתמש/מתרגל במהלך החוויה הפסיכדלית/מדיטטיבית. בעוד שעשויה להיות הסתמכות מסוימת על הנחיות חיצוניות (גם במסגרת מדיטציה מונחית, וגם במסגרת טקס שאמאני או כזה של דתות איוואסקה) הרי שבסופו של דבר המשתמש/מתרגל נקרא שלא לאמץ באופן עיוור דוגמות חיצוניות אלא להסתמך על חוויתו האישית.
להיות עם אדם וחווה ברגע שטעמו מפרי עץ הדעת וברגע שגורשו מגן עדן
הרגע הזה – בחוויות פסיכדליות נדמה לעיתים שהזמן פסק מלכת ושהאדם נמצא במרכזו של זרם הזמן היקומי, במקום שמתעלה מעל הזמן והחלל, ומכיל בתוכו את הזמן כולו. האדם נמצא ברגע האחד שבו נברא העולם ובו הוא מסתיים, הרגע שבו טעמו אדם וחווה מהפרי, והרגע שבו גורשו מגן עדן – כל הזמנים הללו ואחרים הופכים לפתע לרגע אחד שבו מתרכזת המציאות כולה ושבו מהדהדים כל הרגעים שהיו וכל אלו שיהיו. החוויה של היקום כולו בגרגר חול, ושל הרגע הזה כמכיל את כל הרגעים מרכזית גם לחווית המדיטציה שהמוקד שלה הוא הריכוז ברגע הזה והחוויה המלאה של הנוכחות ברגע הזה (אלא שפה ניתן פחות דגש לעבר ולעתיד המהדהדים בתוכו. להפך, המתרגל נקרא להתמקד ברגע הזה בלבד).
הרעיון של ניקוי התפיסה ודלתות התודעה – כשאלדוס האקסלי הביא את החוויה הפסיכדלית לראשונה לתשומת ליבו של הציבור במערב הוא השתמש בדימוי הבייליקיאני של פתיחת דלתות התודעה. הפסיכדלים, על פי האקסלי ואחרים הם כלים המאפשרים לנו לחוות את המציאות באופן רחב ובהיר יותר, תוך שחרור והרפיית המנגנונים המגבילים הכופים צורות קבועות מראש על תפיסת וחווית העולם האנושית ומונעים מהאדם לחוות את המציאות כפי שהיא. באופן דומה, הרעיון הבסיסי במדיטציית הויפאסנא הוא להתגבר על דפוסי תודעה שמסיחים את דעתנו מהמציאות עצמה וגורמים לנו לתפוס את העולם תוך שימוש בשבלונות ישנות או דרך דפוסים מקובעים – לפתח מבט צלול בהיר החווה את המציאות כפי שהיא.
חווית הככות (Suchness/Thatness) – בחווית המסקלין הראשונה שלו, שאותה תיעד בספרו "דלתות התודעה" מתאר אלדוס האקסלי כיצד כשהביט בקפלי מכנסיו הבין לפתע:
"'זהו האופן שבו על האדם לראות,' חזרתי פעם נוספת. והייתי עשוי להוסיף 'אלו הם סוגי הדברים שעל האדם להביט בהם.' דברים ללא יומרה, מסופקים בהיותם הם עצמם בלבד, מספקים בככותם, מבלי לשחק תפקיד כלשהו, מבלי לנסות, בטירוף, לפעול בנפרד מהדהרמה-בודי בקריאת תיגר שטנית על חסדו של האל"[2]
חווית הככות, התפיסה הישירה של הדבר כשלעצמו, של עצם הדבר, היא חוויה המתעוררת לעיתים בחוויות פסיכדליות והיא גם אלמנט מרכזי בתפיסה הבודהיסטית, במיוחד במהאיאנה ובזן. בבודהיזם חוויית הככות היא חוויה של מפגש ישיר עם הדברים כפי שהם — בניגוד למפגש בתפיסות המוכנות בראש שאנו מחזיקים לגביהם — המעורר תובנה על טבעם החולף.
תחושה של התעוררות לטבעו האמיתי של העולם – גם מתרגל המדיטציה וגם הפסיכונאוט עשוים לחוש במסגרת החוויה פורצת הדרך שהנה הם מתעוררים לראשונה לטבעו האמיתי של העולם – שהם רואים לראשונה את העולם בעיניים תמות, נקיות המאפשרות להן לחזות בדברים עצמם במקום בצלליהם.
חוויה מועצמת – לאורך השנים זכו הפסיכדלים לכינויים כגון זכוכית המגדלת של התודעה – הם תוארו כחומרים שמעצימים, מגדילים ומהדהדים את התכנים שנמצאים כבר בתודעה שלנו כמו גם את הסביבה שאליה היא נחשפת. והנה, דבר דומה קורה גם במסגרת חווית ריטריט המדיטציה. כשבמשך כמה ימים שותקים, מאטים את קצב ההליכה, ממעיטים בגרויים ומלמדים את המבט להשתהות ולהבחין, מתחילה כל חוויה לקבל סדר גודל מועצם. בתוך החלל המתרוקן של התודעה מורשה כל רושם שעובר להדהד עוד זמן ארוך. הדבר עשוי להתבטא ביכולת מועצמת להתרגש ממוזיקה או לחוש פליאה ויראה מול היופי שבשיירת נמלים החולפת על המדרכה או הרשרוש של של העצים – בדומה לאופן שהדבר עשוי לקרות בחוויה פסיכדלית. כמו בפסיכדליה כך גם במדיטציה מה שהשתנה הוא לא בהכרח האופן שבו הצבעים נראים (אם כי גם זה כמובן עשוי להשתנות) כמו האופן בו האדם מתבונן בהם. חלק ניכר מהשינוי מתרחש באופן שבו אנחנו מפנים את תשומת הלב שלנו לעולם: במבט שהופך לנינוח, עמוק, וישיר יותר.
שינויים בתפיסת הזמן – בחוויה פסיכדלית רגע קצר עשוי לחוש כמו שנים ארוכות ואף מאות שנה. המקבילה בתחום המדיטציה פחות קיצונית אולי, אבל שעה של מדיטציה בהחלט עשויה להדמות למשך זמן ארוך בהרבה עבור המודט.
משקף תודעה – המילה פסיכדלי משמעותה חושף או משקף תודעה, כאשר הרעיון הוא שהחוויה הפסיכדלית משקפת את הדברים שנמצאו כבר בתודעת המשתמש: פחדים, תקוות, חלומות, קווי אופי וכו' – ומעצימה אותם. במסגר הריטריט הכוונה היא להתנשא מעבר לדברים הללו על ידי התחברות לנשימה ולמקום ראשוני יותר של התודעה – אבל הריטריט גם הוא פסיכדלי במובן שאנחנו שואבים מתוך התודעה את בליל המחשבות שממלאות אותה במהלך חיי היום יום ומנסים לזכך אותה כך שישאר רק החומר הבסיסי של התודעה שמתוכו היא ונטיותה משתקפות באופן הברור ביותר. במהלך התהליך הזה אנחנו נתקלים בנטיות הבסיסיות של התודעה שלנו, הסרטים העיקריים שמפעילים אותנו כמו חרדה או אהבה. זכרונות עתיקים מהתודעה עשויים לצוף במהלך טריפ אבל גם בריטריט – כשבמדיטציה אחת יכולים להופיע לפתע רגעים מהילדות, מהתיכון או מתקופות אחרות בחיים.
תחושה של פתיחת הלב ואופוריה – בחוויה הפסיכדלית וגם בחווית המדיטציה (שוב, במיוחד בריטריט) עשויה להופיע תחושת אופוריה, רוממות רוח עצומה ושמחה פנימית מתפרצת. זו עשויה להיות מלווה בפתיחה אדירה של הלב, תחושות מועצמות של אינטימיות וקרבה אל האנשים הקרובים אלינו ולעתים גם לזרים גמורים.
אפטרגלואו – גם לחווית הריטריט וגם לחוויה הפסיכדלית יש אפטרגלואו, תחושת אופוריה שאפשר לחוש בבטן, בנשימות העמוקות יותר, באינטואטיביות המוגברת, בקשר הרגשי המוגבר, בפתיחות המועצמת וגם במצב התודעה הרגיש והחשוף יותר שהוא יקר ערך אך לעיתים גם מקשה את החזרה לקצב של העולם שבחוץ. בשני המקרים אורכו של האפטרגלואו הזה תלוי מאוד במה עושים איתו. אם ממשיכים בתרגול, ובמקרה הפסיכדלי או ממשיכים בחברתם של האנשים שאיתם התקיימה החוויה הפסיכדלית ובמקום השקט בו התרחשה, האפטרגלואו יכול להמשך עוד זמן רב. לעומת זאת, אם אצים לחזור להרגלים הקודמים האפטרגלואו ימהר להתפוגג.
ניתוק ואינטגרציה מחדש – לאחר חוויה פסיכדלית, כמו לאחר ריטריט, המשתמש יכול לחוש מנותק מזרם וקצב החיים. הוא חווה חוויות עצומות שפתחו בפניו אופקים ודלתות חדשות בנוגע לדרכי מחשבה, התנהגות ותקשורת – אבל העולם שבחוץ עדיין מתנהל באותו האופן – הוא לא הכין את עצמו לקבלת הבשורה. ולכן המפגש עם בני המשפחה, החברים והנהגים בכביש עשוי להיות צורב. המפגש עם הדפוסים הישנים נושא בחובו את אותה הסכנה של שיבה לדפוסים אלה.
עוצמת הגילויהראשוני – החוויה הפסיכדלית המשמעותית הראשונה והריטריט הארוך הראשון נוטים להיות חזקים במיוחד. אם האדם מתמיד בחוויות פסיכדליות או בריטריטים לאורך שנים חוויות עתידיות ינטו להיות דרמטיות פחות. המשתמש/מתרגל כבר יודע יותר למה לצפות. יש פחות מה שיפתיע אותו. ניתן לדבר על כך במובנים של סבילות (tolerance) מושג הלקוח מתחום הסמים, אבל בשני המקרים זו אינה סבילות פיזית. במקרה הפסיכדלי הסבילות נובעת מהכרות מוקדמת עם החוויה הפסיכדלית, במקרה של המדיטציה ה"סבילות" אם ניתן לכנות זאת כך נובעת מכך שהחוויה גם מוכרת כבר וגם עברה אינטגרציה לתוך החיים, אם מדובר באדם שמתרגל ביום יום.
הבדלים בין פסיכדליה לחווית הריטריט
עד כאן בעניין נקודות הדמיון בין החוויה הפסיכדלית לבין המדיטציה (כאמור, אני מתייחס כאן בעיקר למדיטציית ויפאסאנא במסגרת של ריטריט) אבל מה ההבדלים המרכזיים בין השתיים? הנה כמה מההבדלים המרכזיים שניתן להעלות על הדעת:
אמצעי ההפקה והיכולת לאינטגרציה – חברי בעז יניב כתב בפוסט מצוין שפרסם בעבר על פסיכדליה ומדיטציית ויפאסאנא שההבדל בין פסיכדליה למדיטציה הוא כמו ההבדל בין טכנולוגיה לטכניקה, ואכן ההבדל הראשון והבולט ביותר הוא שעל מנת לעבור לחוויה רוחנית עמוקה שממוססת את האגו, מערערת את תפיסת הזמן חלל, וחושפת רמה עמוקה יותר של המציאות מזו המטריאלית מספיק לרוב לקחת כמות נאה של פסיכדלים בכוונה נכונה ובסטינג המתאים בעוד שעל מנת להגיע לחוויה כזו באמצעות מדיטציה נדרש לימוד של טכניקה ושנים רבות של אימון מפרך, שגם הוא לא תמיד יספיק על מנת להוביל לחוויה מסוג זה (אם כי הוא יכול להוביל להרבה דברים אחרים טובים ויקרים בחיים שלכם). את חווית השיא הפסיכדלית ניתן לשחזר באופן אמין פחות או יותר באמצעות שימוש מושכל במשני תודעה ובסט וסטינג נכונים. לעומת זאת, בטווח הקצר קשה יותר לשחזר חוויות שיא מדיטטיביות. האניצ'ה – ארעיות המציאות והחוויה מראה לנו לא לצפות לשובה של חוויה רוחנית מרוממת שהגענו אליה במדיטציה אתמול. לעומת זאת בטווח הארוך, העבודה של המדיטציה והקשיבות — אם ממשיכים אותה לתוך חיי היום יום — מעניקה כלים לבנות בסיס יציב ובר קיימא יותר לקיומה של תודעה רחבה יותר בחיים.
הרפיה ואיסוף – ההבדל הזה בין טכנולוגיה לטכניקה גם יוצר הבדל בגישות שלנו בתוך החוויה. גם במדיטציה וגם בפסיכדליה מומלץ לאדם להרפות ולהתמסר – להניח לדברים להתרחש, לקבל אותם ולחקור אותם בסקרנות מבלי להתנגד. אבל בעוד שההרפיה הפסיכדלית היא הרפיה שלמה — החוויה מתרחשת ומתפתחת מאליה. לא נדרש מהאדם תרגול מיוחד — הרי שבהרפיה המדיטטיבית לא מספיק רק להרפות לחלוטין, האדם נדרש לעשות משהו (לחזור לנשימה, להיות בתשומת לב), גם אם הוא משהו שאינו עשיה, והמשהו הזה דורש מהאדם שלא רק ירפה את עצמו אלא גם יאסוף את עצמו.
פחות טיפוסי לחוויה המדיטטיבית. אפקטים וויזואלים פסיכדלים
מיקרודוזינג לעומת היי-דוזינג במדיטציה – ככל שהכמות של חומר פסיכדלי שנעשה בו שימוש גבוהה יותר כך יקשה יותר להפיק אותה ללא שימוש בחומר פסיכדלים. את השינויים הדקים בתפיסה שמחוללת חוויה פסיכדלית עם כמויות זעירות (מיקרודוזינג) ובמידה מסוימת גם בינוניות (מנות פסיכוליטיות) ניתן להשיא על ידי הכרה של הבטים שונים בדרך פעילותה של התודעה והדרכים השונות לבצע בהן מודולציות. לעומת זאת, חוויות היי-דוז פסיכדליות, כאלו שכוללות תחושה של פירוק מוחלט של האני, ego dissolution, ומפלי צבעים צבעוניים נדירות יותר וקשות יותר להפקה.
סוגי פעילות – כדי להמצא במצב פסיכדלי במסגרת מדיטציה יש לשמור על רמת ריכוז וקשיבות גבוהים. קל יותר לעשות את זה בישיבה עיניים עצומות או בהליכה איטית מאוד בחצר. קשה יותר לעשות את זה תוך כדי צפיה בסרט, ריצה בטבע או שיחה. לעומת זאת אפקטים פסיכדלים הנוצרים כתוצאה מפעולתם של משני תודעה פסיכדלים מתרחשים מכח חיצוני – הם אינם דורשים תשומת לב מיוחדת כדי שיתרחשו ויכולים להתממשק לסוגים מרובים של חוויות בזמן שדעתו של האדם יכולה להיות עסוקה בנושאים שונים ומגוונים. עם זאת, גם חוויות פסיכדליות ינטו להיות חזקות פחות כשיש אינטראקציה רבה עם העולם ועוצמתיות יותר כשעוצמים את העיניים ומפנים את תשומת הלב פנימה, אז יש להן יותר חלל ואפשרות להתבטא במלוא כוחן.
אפקטים שונים – ישנם הבטים שונים בחוויה הפסיכדלית שמרכזיים פחות לחוויה המדיטטיבית. העושר העצום של הצבעים, הנוכחות יוצאת הדופן של צלילים (אפקטים דומים יכולים להופיע תוך כדי מדיטציה אבל ינגעו יותר לאופן שבו אנחנו מתייחסים לצבעים וקולות ופחות להעצמה של התפיסה החושית עצמה כמו בחוויה פסיכדלית) ועוד סוגים רבים של חוויות אקזוטיות יותר ממנעד החוויה הפסיכדלית (למשל סינסתזיה, מסע אסטרלי, מעבר בין גלגולים או לתקופות אחרות בהיסטוריה). גם השינויים משמעותיים בתחושת הזמן אמנם קיימים גם במדיטציה אבל לא באותה המידה שקיימת תחת השפעת פסיכדלים, כשדקות נדמות למאות שנה ומחזור נשימה אחד יכול להראות כמו משהו שאורך שעות ארוכות.
הסנגהא עוזרת לשמור על התרגול. נזירים בודהיסטים.
נוכחות המורה והקהילה – רוב האנשים לומדים מדיטציה ממורה. בקורסים וריטיריטים של מדיטציה יש מורים שתומכים במתרגלים ומסייעים להם לפגוש את האתגרים שהם פוגשים בדרך. גם השימוש בפסיכדלים נעשה מסורתית בחברתו של שאמאן שהדריך את האדם במסעו לעבר מחוזות התודעה, אלא שבימינו, בשל המעמד החוקי של הפסיכדלים והקונטקסט הצרכני שבו רוב האנשים צורכים אותם אנשים יוצאים למסעות תודעה ללא נוכחות של מורה, אם כי לעיתים קרובות בנוכחות של חבר שיש לו ניסיון רב יותר. באופן דומה, בתורה הבודהיסטית ידועה חשיבות רבה לסנגהא, חבורת המתרגלים שתומכת זו בזו. גם שימוש בצמחי רפואה נעשה לעיתים קרובות במסגרת טקסים רבי משתתפים החולקים את אותה דרך רוחנית משותפת (למשל בכנסיה הילידית האמריקאית שעושות שימוש בפיוטה, או בדתות הסנטו דיימי והאוניאו דה וג'טאל שעושות שימוש איוואסקה). אלא שבשל המעמד החוקי של הפסיכדלים והקונטקסט הצרכני שמקבל השימוש בהם לעיתים קרובות לרוב האנשים אין מסגרת כזו והם עושים שימוש במסגרות קהילתיות מובנות פחות כמו אלו שמספקים פסטיבלי טרנס, או החברים הטובים.
מידת השליטה – חוויה פסיכדלית חזקה היא משהו שמהמם את האדם ונמצא מעבר לשליטתו. גם חוויה מדיטטיבית עשויה לצאת מכלל שליטה ויכולה לכלול נקודות מאיימות הדומות לאלה שיש לעיתים בחוויה פסיכדלית, אבל ככלל היא נמצאת יותר בשליטתו של המשתמש.
אתגרים נפשיים – האתגרים הנפשיים בהם ניתן להתקל בחוויה פסיכדלית ובחווית שיא מדיטטיבית נושאים נקודות דמיון וגם נקודות שוני. הנקודה שהמשותפת בין שתיהן היא שכשאנשים מגיעים למצבים נפשיים עוצמתיים ומטלטלים פעמים רבות פחות חשובה הדרך בה הם הגיעו למצב הזה – חשוב יותר עצם החוויה ומה מתרחש בה. אתגרים הנפשיים שעולים בחוויות פסיכדליות יכולות גם לעלות במסגרת חווית מדיטציה עוצמתיות, חרדות ופחדים למשל. בו בזמן ישנם גם הבדלים משמעותיים. החוויה הפסיכדלית עשויה להיות פתאומית יותר, ויש לנו פחות שליטה עליה ולכן היא עשויה להיות מפחידה יותר, אבל יש גם אתגרים אחרים שחוויות שיא מדיטטיביות עשויות לעורר. מכיוון שהתרגול הוא פרקטיקה נמשכת לחוויה יש מעין מנוע שממשיך לפעול גם לאחר חוויות שיא וממשיך את הנביעה של ההבטים המאתגרים שעשויים להתגלות במהלך התרגול גם לאחר הריטריט – מה שמדגיש ביתר שאת את החשיבות של האינטגרציה נכונה בחיי היום יום.
מדיטציה ופסיכדליה – מסקנות ראשוניות
ככל שמעמיקים לחקור את החוויה הפסיכדלית ואת המדיטציה ניתן לראות שיש ביניהן נקודות דמיון מרכזיות, אבל גם, כצפוי נקודות שוני. חוויות פסיכדליות פתחו ב-50 שנה האחרונות את הדרך לתרגול תודעתי עבור אנשים רבים שגילו דרכן לראשונה את הפוטנציאל של התודעה לחולל טרנספורמציה בחיינו. בו בזמן, לימוד התודעה על דרכיה ואופניה הוא האלפבית של הלימוד הפסיכונאוטי, במובן הזה מדיטציה היא אולי הפרקטיקה החשובה ביותר במגוון פרקטיקות שיכולות לסייע, להעצים ולבצר את הלימוד שמתרחש במסגרת חוויות פסיכדליות.
הטקסט הנוכחי, כנאמר בכותרת, הוא חלק מחקירה ראשונית שבוודאי תדויק ותחודד בהמשך הדרך. אם יש לכן תוספות, הערות בונות או חידודים על הדברים שנאמרים כאן, תרגישו חופשי לשתף אותם כאן בתגובות.
[1] חלק מהנקודות ברשימה הזו נוגעות בעיקר למדיטציה בריטריט. כמו למשל תחושת האקסטזה, העוררות וההתרוממות שעבור רוב האנשים נדרש פרק זמן מסוים על מנת שתתפתח בהם. כלומר הן לא מתעוררות מישיבה של חצי שעה באמצע היום העבודה אלא דורשות תרגול לאורך פרק זמן נרחב יותר.
[2] Aldous Huxley, The Doors of Perception & Heaven and Hell ([S.I.]: Thinking Ink, 2011), 16–17.
על מדריך חדש וחלוצי לפסיכונאוטים, ועל הפרקטיקה הפסיכדלית של המיקרודוזינג
על הפסיכולוג ג'יימס פדימן כבר כתבתי כאן בהרחבה לפני 3 שנים. כדוקטורנט צעיר היה פדימן אחראי בשנות השישים על כמה מהמחקרים הפסיכדליים המעניינים והחדשניים ביותר של אותה התקופה. אף שהצליחו להשיג תוצאות מבטיחות בניסויים שרתמו חומרים פסיכדליים לצורך פתרון בעיות טכניות ואנליטיות ושהניבו שורה של המצאות, פטנטים ותגובות חיוביות מחברות מסחריות, ולמרות שהוכיחו כי לטיפול חד פעמי באמצעות חומרים פסיכדליים יש השפעות חיוביות ארוכות טווח על המטופל, נאלצו פדימן ועמיתיו לקטוע את נתיבי המחקר שלהם ב-1966, כאשר הטילה הממשלה הפדרלית איסור גורף על מחקרים בחומרים פסיכדליים. מאז עשה פדימן קריירה ענפה כפסיכולוג, ופרסם שורה של ספרים בנושאים מגוונים כמו פסיכולוגיה טרנספרסונלית, סופיזם, שגעון ועוד.
כיום, כשהוא כבר בן 72, חוזר פדימן סוף סוף לעסוק בנושא הפסיכדלי. כשביקרתי אותו בביתו בספטמבר 2011, הוא אמר לי שכעת, כשהוא כבר אינו תלוי במענקים וקרנות מחקר וכשהמחקר הפסיכדלי חווה סוג של רנסנס, הוא הרגיש צורך לסגור מעגל ולחזור לאותו נושא שריגש אותו כל כך כחוקר צעיר, ושעליו היה מנוע מלכתוב במשך עשרות שנים בשל השיח המדכא שאיים לחסל את הקריירה של כל מי שיעסוק בפוטנציאל של חומרים פסיכדליים באקדמיה. ספרו החדש של פדימן The Psychedelic Explorer’s Guide: Safe, Therapeutic and Sacred Journeys הוא מדריך אינפורמטיבי ופרקטי ראשון מסוגו לשימוש נבון בחומרים פסיכדליים.
חוקרי הפסיכדליה של שנות השישים, מסתבר, לא סתם נעלמו להם ביום שהמחקר נאסר. רבים מהם המשיכו להתנסות בחוויות פסיכדליות ואחרים היו חלק מרשת מטפלים פסיכדלים מחתרתית שפעלה בארה"ב לאורך השנים הללו באופן בלתי מאורגן (ושמתחילה להתארגן מחדש בשנים האחרונות). בביקורי בארה"ב בקיץ האחרון, פגשתי כמה מהחוקרים הללו (כיום בשנות השבעים והשמונים לחייהם) שסיפרו לי שבעשרות השנים שחלפו התנסו בחוויות פסיכדליות במרווחים קבועים של פעם או פעמיים בשנה, והיללו את ההשפעה שהיו לפסיכדלים על חייהם המקצועיים והאישיים בעשורים שחלפו. החזרה לנושא הפסיכדלי בשיבה, הינה מבחינת רבים מהם סוג של השבת גמול לצמחים ולמולקולות שהעניקו להם כה הרבה במהלך חייהם.
הרב שראה את האור
"המגע עם הנומינוזי הוא התרפיה האמיתית. והמידה שבה השגת את החוויה הנומינוזית, היא זו שבה אתה זוכה לשחרור מהפתולוגיה" (ק.ג. יונג).
Psychedelic Explorer’s Guide נכתב ברובו על ידי פדימן, אבל רבים מהפרקים בו לקוחים מטקסטים שכתבו דמויות מפתח אחרות בתולדות הפסיכדליה כמו אלן ווטס, סטיוארט בראנד וויליס הרמן ואחרים לאורך 70 שנות קיומה של התנועה הפסיכדלית המודרנית. הספר מורכב מ-22 פרקים המאורגנים בחמישה חלקים: סשנים אנתאוגנים; חקירה עצמית בעזרת פסיכדלים; פתרון בעיות יצירתיות בעזרת פסיכדלים; אופקים חדשים לפסיכדליה; וחלק חמישי שמוקדש ל"הכרחי, יוצא הדופן, וקצת מידע מוצק".
החלק הראשון בספר עוסק בהנחיה של סשנים אנתאוגנים (כלומר סשנים העושים שימוש בחומרים פסיכדליים למטרות ספיריטואליות). הוא כולל הנחיות והוראות למדריכים אנתאוגנים כמו גם למטופלים פסיכדלים ועונה על השאלות היסודיות שקובעות את האיכות של סשן פסיכדלי: כיצד לבנות את ה-Set וה-Setting של החוויה הפסיכדלית, כמה זמן יש לפנות לחוויה, כיצד לבחור את המינון, כיצד לבחור מדריך (למי שמחפש מדריך), כיצד לדעת שזהו הרגע הנכון, למה לצפות במהלך החוויה, כיצד להתמודד עם קשיים ועוד.
רב פסיכדלי. הרב זלמן שלומי-שחטר.
פרק חשוב נוסף הוא זה שמאגד "חוויות של חלוצים פסיכדליים". פדימן כולל כאן 13 תיאורי מסע פסיכדלים של כמה מהשמות הגדולים בתולדות הפסיכדליה, כשהם מחולקים לשלושה הגלים של הפסיכדליה. בגל הראשון נכללים מגלה הלסד אלברט הופמן, הסופר אלדוס האקסלי והפסיכותרפיסט הפסיכדלי סטניסלב גרוף. בגל השני נכללים גורו הלסד של שנות השישים פרופ' טימותי לירי, ושני חבריו למחקר ריצ'רד אלפרט (ראם דאס), ראלף מצנר, הכימאי הפסיכדלי אלכסנדר שולגין וחוקר הדת יוסטון סמית'. בגל השלישי של הפסיכדליה כולל פדימן את רבי זלמן שחכטר-שלומי, את הפסיכולוג צ'רלס טארט, את מייסד אלכוהוליסטים אנונימיים ביל ווילסון, הפסיכולוג פרנסס ווהן והשחקן פטר קויוטה.
מנקודת המבט המקומית מעניין במיוחד הצירוף של הרב זלמן שחטר-שלומי לרשימה המכובדת הזו. שחטר-שלומי, שנחשף לחומרים פסיכדלים במהלך שנות השישים הוא כבר שנים (מאז שקראתי את ספרו המצוין שתורגם לעברית: "קרבת אלוהים") הרב החביב עלי ביותר מהרבנים בני זמננו, ומסתבר שגם זוכה למעמד של כבוד בקהילה הפסיכדלית האמריקאית כדמות יהודית מרכזית שתומכת בגלוי בשימוש בפסיכדלים כאמצעי תקף לדבקות. הסיפור של הרב שלומי-שחטר עם הפסיכדלים מעניין במיוחד משום שבתחילת דרכו הוא בכלל נשלח על ידי הרבי מלובאביץ' להרביץ תורה בקמפוסים בארה"ב, אבל הרב שעיניו נפקחו על ידי החוויות הפסיכדליות לא ההתאפק מלהלל את הערך הדתי של הפסיכדלים ולבסוף נזרק מחב"ד. הרווח היה כולו שלנו. בספר מתאר שחטר-שלומי חוויה פסיכדלית משותפת שלו עם טימותי לירי וראם דאס שבה הוא מבין שמפות המציאות שלנו אינן מוחלטות, ורואה את העולם מאנספור נקודות מבט אלטרנטיביות. ביניהן גם זו הנוצרית.
החלק השני של הספר עוסק בשימושים תרפוייטיים בחומרים פסיכדליים. (למרות שפדימן עצמו מציע להמנע מהשימוש במילה תרפויטי משום שהיא מניחה מצב פתולוגי, בעוד שהחוויה הפסיכדלית חושפת לעיתים קרובות שאנו כבר בריאים יותר משאנו מאמינים). הוא כולל פרק שעוסק בהיסטוריה של התרפיה הפסיכדלית ובאפיקים המרכזיים שלה. פרק אחר, שימושי וחשוב, “Things can go wrong”, עוסק בעזרה ראשונה פסיכדלית ומסביר תוך כדי הפניה למקורות נוספים, כיצד לסייע לאדם הנמצא במצב מצוקה במהלך חוויה פסיכדלית. פרק חשוב אחר מפריך רבים מהמיתוסים והשקרים שהופצו על חומרים פסיכדלים, ושרבים מהם עדיין זוכים לתפוצה נרחבת גם בימינו, עשרות שנים לאחר שהופרכו בכתבי עת מדעיים (לעיתים קרובות בעידוד הרשויות למלחמה בסמים, ששמועות מבהילות בנוגע לפסיכדלים משחקות לידיהן, גם כאשר ברור להן שאין בהן ממש). הפרק האחרון בחלק זה הוא פרסום ראשון של מחקר שערך פדימן בשנות השישים ושלא פורסם מעולם, מכיוון שמחקר בחומרים פסיכדליים נאסר בדיוק באותה התקופה. המחקר בדק את ההשפעה ארוכת הטווח של סשן פסיכדלי תרפויטי מודרך ליחיד והתוצאות שלו מראות שגם לאחר חצי שנה הראו רוב ניכר של המשתתפים שינוי חיובי בחיי העבודה, הנישואים, ביחסים בין אישיים, במצב הפסיכולוגי ובעוד שורה של פרמטרים.
החלק השלישי בספר עוסק בפתרון בעיות טכניות באמצעות שימוש בפסיכדלים ועוסק במחקר המפורסם של פדימן שעליו כתבתי כאן בעבר וכולל עדויות ונתונים נוספים על האפקטיביות של פתרון בעיות הנדסיות ומדעיות באמצעות חומרים פסיכדליים. שני החלקים האחרונים של הספר מלאים גם הם בפרקים מעניינים וביניהם פרק שעוסק ברנסנס של המחקר הפסיכדלי בעשור האחרון, סקרים ראשונים מסוגם על הרגלי השימוש בפסיכדלים בארה"ב, עדויות של אנשים שעברו תרפיות פסיכדליות, רשימת צ'ק-ליסט עבור מי שמתעתדים לקיים סשן פסיכדלי, שאלון דוגמה למחקרים פסיכדלים ועוד.
מיקרודוזינג – על השימוש היומיומי בפסיכדלים
הספר, על 22 הפרקים שלו, מלא מכל טוב, אבל הפרק המעניין בו ביותר בעיני היה זה שעסק במיקרודוזינג, שימוש במנות תת-הכרתיות (Sub-Perceptual) של חומרים פסיכדלים לצורך שיפור התפקוד הקוגניטיבי ביום יום. הטקסט המופיע בספר הוא המאמר הראשון להתפרסם שעוסק בפרקטיקה הפסיכדלית המעניינת הזו, שקבוצות קטנות של חלוצים פסיכדלים משלבות אותה בחייהן כבר מזה שנים רבות.
חזה שמיקרודוזינג יהיה השימוש התרופתי המקובל והפופולרי ביותר ללסד. מגלה הלסד, אלברט הופמן.
מנה תת-הכרתית היא מנה קטנה מספיק על מנת שהשפעותיה יהיו על מתחת לסף התפיסה שלנו, ולא תעורר את ההשפעות הדרמטיות שיש לטריפ פסיכדלי מלא. בדרך כלל מדובר במנה שהיא כעשירית ממנה אפקטיבית ממוצעת של אותו סם פסיכדלי. לדוגמה 10 מיקרוגרם של לסד. מי שמשתמשים במנות תת-הכרתיות בדרך כלל עושים זאת, בדומה למי המשתמשים בתוספי תזונה, כחלק מפרקטיקה המוטמעת לשגרת היום יום: מדי יום, פעם במספר ימים או מספר פעמים בחודש. בניגוד לטריפ פסיכדלי מלא המטרה במנות סאב-פרספטואליות אינה התמסרות לחווית שיא תודעתית, אלא רתימת האיכות של הכלים הפסיכדלים לצורך תפקוד מועצם בתוך שגרת היום יום. מבחינת האנשים מסביב תפקודו של האדם אינו שונה מתמיד או פגום (העוצמה של מנה סאב-פרספטואלית הינה כזו שאינה פוגעת בכושר השיפוט) ולהפך מבחינות רבות התפקוד של אותו אדם משופר. משתמשים במנות תת-הכרתיות מדווחים על שיפור בתפקוד היומיומי שלהם ממגוון בחינות: פיזית, רגשית, יצירתית ורוחנית. המשתמש יכול לחוש בסוג של אנרגיה משנית וטובה לפעילות גופנית תוך תחושה של קשר משופר עם הגוף. מבחינה רגשית ניתן לחוש פתיחות וקלות רבה יותר בתקשורת עם בני אדם אחרים. מבחינה יצירתית, מדובר על מצב של זרימה יצירתית משופרת, או מה שג'ון לילי כינה פעם "סאטורי מקצועי". מבחינה רוחנית, מתקבלות הבלחות למסרים הגבוהים יותר של החוויה הפסיכדלית, אשר הופכות לחלק משגרת היומיום.
מדריך חלוצי וחשוב לפסיכונאוטים. ג'ים פדימן.
"לא ברור לי אם אני הופך רגיש יותר ללסד או שמא קורה משהו שונה בתכלית, אולי למידה וכמיהה להפיק מעט יותר מהמציאות שאותה אני תופס" כותב צ'ארלס, חובב מיקרודוזינג, בקטע יפה שבו הוא מספר על חוויותיו משימוש במנות תת-הכרתיות. "במהלך חודשים של מיקרודוזינג, הציפיות שלי לגבי מה שניתן לתפוס אותו בקלות גדלו. מושג ה"מדהים" שלי, מכוון כך נדמה, באופן קבוע, לסף מעט נמוך יותר, באופן שאני מרגיש שהפך את חיי למהנים יותר, רבי עוצמה יותר ואפקטיבים יותר במונחים של יכולתי לדאוג לעצמי ולתרום לאחרים."
"זה כמעט כאילו נולדתי להיות כזה, וכעת אני זוכה להיות כזה, על בסיס יומיומי יותר ויותר, והכל תודות למנות קטנות באופן יוצא דופן של החומר לסד-25" (Psychedelic Explorer’s Guide, 202).
הפרקטיקה של מיקרודוזינג, מתודה פסיכדלית מחתרתית שנמצאת עדיין בחיתוליה מבחינת המודעות לה ומספר האנשים שנתנסו בה, מציבה תשובה פוטנציאלית על אחת השאלות הגדולות של התנועה הפסיכדלית: כיצד לשלב את החוויה הפסיכדלית בחיי היום יום?
במקום (או בנוסף לכך) שהחוויה הפסיכדלית תהיה חוויה אקסטטית וטרנסצנדנטית אך נדירה ומנותקת מחיי היום יום, מציעים חובבי המיקרודוזינג לבצע לה אינטגרציה לתוך היום יום ולהפוך אותה לסוג של אימון רוחני. במהלך שגרת מיקרודוזינג המשתמש הופך לבלש תודעתי הנמצא בחיפוש מתמיד אחר רמזים לאיכויות הפסיכדליות שבעולם סביבו, תוך כדי כך הוא משתפר בזיהוי האיכויות הפסיכדליות בעולם זה, בין אם הוא התנסה במיקרודוז באותו היום ובין שלא. מסיבה זו מיקרודוזינג יכולה להיות פרקטיקה משלימה נהדרת לתרגול ויפאסאנה כמו גם לאנספור פרקטיקות רוחניות אחרות המכוונות להעשיר את חווית האדם. נוסף על כך אין במיקרודוזינג גם את הסיכון שבטריפים רעים או בהשפעות פסיכולוגיות שליליות ארוכות טווח שהן נדירות אך עשויות להתעורר בחוויה פסיכדלית מהדגם ההירואי.
למעשה, הספר חושף כי מגלה הלסד, אלברט הופמן וגם טרנס מקנה, שמזוהה בדרך כלל עם Heroic Tripping היו שניהם חובבי מיקרודוזינג. הופמן, מסתבר, אף טען שאם לא היה הלסד מוצא אל מחוץ לחוק, היה הופך השימוש היומיומי במנות תת-הכרתיות ליישום הרפואי המקובל והמצליח ביותר שלו, מעט בדומה לאופן שבו רושמים כיום ריטלין לילדים ולסטודנטים – אך ללא השפעות לוואי, ובעל השפעות אינטגרליות, מאוזנות ועשירות בהרבה.
סנונית האביב הפסיכדלי
The Psychedelic Explorer’s Guide: Safe, Therapeutic and Sacred Journeys הוא ספר ראשון מסוגו, שהלוואי שיהיה סנונית ראשונה באביב של פתיחות, מחקר והפצת ידע לגבי הפסיכדלים. ככזה הוא מהווה מקור רב ערך ומאוזן לכל פסיכונאוט שמעוניין להרחיב את הידע שלו בנוגע לשימוש מושכל בפסיכדלים ולכל מי שחפץ להתנסות בהם. הוא מספק מידע חשוב שיכול במקרים רבים לקבוע את ההבדל בין טריפ רע לחוויה שמימית, לסייע להפיק את המירב מחוויות פסיכדליות ובסיוע לאנשים אחרים במצבי מצוקה. מומלץ.
מישהו בתחילת 2011 ראיינו אותי ברדיו "כל השלום" יוסי למפל ואדם ססלר על פסיכדליה וגם קצת על טכנולוגיה. היה נרחב כיפי ומעניין ואני מעלה כאן את קובץ MP3 (פודקעסט) של השידור באותו היום למתעניינים.