Tag Archives: פסיכדליה

משנים תודעה: על הכנס הפסיכדלי הישראלי הראשון, ולמה אתם צריכים להיות שם

ב-8 ביוני יערך בבית ציוני אמריקה בתל אביב הכנס הפסיכדלי הישראלי הראשון "משנים תודעה: פרספקטיבות פסיכדליות על חברה תרבות וריפוי". זה כבר יותר מחצי שנה שאני שוקד על עריכת תוכנית הדוברים והתוכן לכנס ואני ממש מתרגש לראות אותו קורם עור וגידים.

יש כל מיני סיבות מדוע הכנס הוא מאורע יוצא דופן. כזה שאסור למי שחי במקום הזה ומתעניין במשני תודעה פסיכדלים לפספס אותה. אני לא איש מכירות גדול, אבל אני כן רוצה לנסות לשכנע את מי שקורא אותי למה בכל זאת מאוד כדאי לעשות את ההשקעה ולבוא לכנס.

פסילוסיבין עם מנהיגים דתיים, אנתוני בוזיס

קודם כל הכנס מביא לארץ לראשונה שורה של חוקרים מובילים מהתחום הפסיכדלי. כאלה שמתעסקים בו מהכיוון הקליני, כאלה שעוסקים בו מהכיוון הרעיוני, וכאלה שעוסקים בו מהכיוון של מדיניות סמים ושינוי חוקי הסמים. למבקרים תהיה הזדמנות למשל לראות את פרופ' אנתוני בוזיס מאוניברסיטת ניו-יורק, מענטש אמיתי שעושה מחקרים על טיפול בדכאון באמצעות פסילוסיבין, ושמנהל כרגע על מחקר שקיבל הרבה חשיפה בעיתונות העולמית ושבמסגרתו ניתן פסילוסיבין למנהיגים דתיים מזרמים דתיים שונים כמו יהדות, נצרות, בודהיזם והינדואיזם כדי להבין את החוויה הפסיכדלית מהפרספקטיבה של מסורות דתיות שונות. גם ליאור רוזמן, שמשלים בימים אלו את הדוקטורט שלו באימפריאל קולג' לונדון יבוא ויציג לראשונה בארצנו את מחקר על שימוש בפסילוסיבין לטיפול דכאון וידבר על חשיבות החוויה המיסטית במסגרת טיפול פסיכדלי.

אינטלקטואל של תרבות הנגד. אריק דיוויס

עוד מישהו שממש כדאי להצליח לתפוס זה אריק דיוויס, שהוא בעיני האינטלקטואל החשוב ביותר של התרבות הפסיכדלית בעשרים השנה האחרונות. דיוויס אמנם לא מוכר כמו טרנס מקנה (שנתן לדיוויס את הראיון האחרון איתו, לפני מותו בשנת 2000) אבל במובנים רבים הוא מהווה תיקון לחלק מהשגיאות של המיסיונריות והתלהבות היתר שאפיינה לפעמים חלק מההגות הפסיכדלית בהיסטוריה. דיוויס הוא הוגה מבריק, מקורי, עם מח בלתי שגרתי, אופקים רחבים ועמוקים באופן יוצא דופן, וידע פנומנלי במסורות איזוטריות ואוקולטיות. כשלוקחים בחשבון גם את עובדה שהוא דובר בחסד, ואת הנושא המסקרן של ההרצאה שלו שעוסקת במצב של התנועה הפסיכדלית בעת הנוכחית, על רקע ההתפתחויות הגלובליות אני מאמין שיש יש שם פוטנציאל להרצאה מרתקת שתשבור קונספציות לכל אחד מהנוכחים.

עוד דוברת שמגיע מחו"ל היא נטלי גינסברג, מנהלת המדיניות של ארגון MAPS (Multidisciplinary Association of Psychedelic Studies) ששותף בהפקה של הכנס. לגינסברג, שעומדת מאחורי חלק ניכר מהמאמצים (הפוריים) ליצור שינוי במדיניות הסמים הגלובלית, יש פז"מ נכבד של עבודה במסדרונות הקונגרס והאו"ם במטרה להשפיע על מחוקקים לשנות את המדיניות הכושלת של המלחמה בסמים ולפתוח צוהר לעידן חדש ותרפויטי של הפסיכדליה. בכנס היא תדבר על האופן שבו תיקון מדיניות הסמים יכול להוות פתח לריפוי עמוק יותר עבור החברה והתרבות.

משנה את מדיניות הסמים במסדרונות הקונגרס והאו"ם. נטלי גינסברג

מעבר לכל הדוברים הנכבדים מחו"ל, מה שבאמת מרגש בעיני בכנס הוא קבוצת הדוברים הישראלית שתתקבץ בכנס. החלק המעניין ביותר במסגרת העבודה על התוכנית של הועידה היה לקושש את האנשים שיתאימו לפרויקט מהסוג הזה, למצוא את האנשים בארץ שעוסקים בנושא הפסיכדלי וגם את הדמויות החשובות מתחומים שונים שיש להן נגיעה ופרספקטיבה ייחודית על הנושא.

על רקע השמות האמריקאים הנוצצים, רצף הדוברים הישראלים שלנו ממלא אותי בלא פחות גאווה וציפיה. גם כי זו הפעם הראשונה בהיסטוריה ששורה כזו נכבדה של דוברים נפגשת בארץ לדון בנושא הפסיכדלי. וגם כי זו תהיה הפעם ראשונה ששורה של דוברים ידברו על פסיכדליה מפרספקטיבה של התרבות והחברה הישראלית: אמית דניאל, טלי חורב, נדב נוימן, דר' זאביק מישור, פרופ' חגי רם ובעז יניב.

קצרה היריעה לספר כאן בהרחבה על כל אחד מהדוברים הישראלים, אבל בין השאר ידבר זקן השבט אמית דניאל על ההיסטוריה של הפסיכדליה בישראל; טלי חורב שמארגנת את קבוצת הנטוורק הפסיכדלי הישראלי שנפגש פעם בחודש בכרכור, תספר על ארגון קהילה פסיכדלית בישראל; דר' זאביק מישור שכתב על שימוש בפסיכדלים בקהילות חרדיות בצפת ידבר על שימוש בפסיכדלים בעולם החרדי, ואילו העיתונאי והמשורר נדב נוימן ידבר על שירה פסיכדלית מהזווית הישראלית. בהמשך המושב הראשון – המוקדש לזוויות חברתיות ותרבותיות על הפסיכדליה, ידברו גם ההיסטוריון פרופ' חגי רם מאוניברסיטת בן גוריון שידבר על ההיסטוריה של החשיש בישראל/פלסטין בהמשך לספר שהוא כותב על הנושא, והאנתרופולוג דר' דניאל נווה מאוניברסיטת בר אילן, שהעביר שנים עם קבוצות של צידים לקטים, ידבר על מצבי תודעה אלטרנטיבים במסגרת התרבויות שלהם.

חוקר המח הישראלי שחוקר  פסילוסיבין לטיפול בדכאון, באימפריאל קולג, לונדון. ליאור רוזמן

במושב אחה"צ ידברו, מלבד אנתוני בוזיס וליאור רוזמן שהוזכרו קודם, ידברו גם בעז יניב ודר' גליה תנאי. שניהם חברים יקרים ושותפים לדרך, ולמגזין לפסיכונאוט. יניב, ידבר מנסיונו הנרחב בארגון אנשים טובים, על מזעור נזקים פסיכדלים במסגרת מסיבות טרנס, ואילו דר' תנאי, החוקרת והמלמדת מדיטציה ומיינדפולנס מזה שנים רבות, תדבר על הלקחים שהתחום הפסיכדלי הצומח במהירות יכול ללמוד מתהליכים דומים שעברו על עולם המיינדפולנס בעשור האחרון. בהמשך המושב דר' קרן צרפתי שעובדת כתרפיסטית במסגרת הה-MDMA  הישראלי תדבר על ההבטחה והפרדיגמה החדשה שהטיפול ב-MDMA מציע לטיפול בפוסט טראומה.

במושב הערב, אחרי ההרצאות של נטלי גינסברג ואריק דיוויס, יתנהל פאנל בהנחייתי ובהשתתפות חלק מהדוברים, שאליו יצטרפו גם דר' תומר פרסיקו, מחבר הספר 'מדיטציה יהודית' ואחד הקולות הבולטים בחקר הרוחניות החדשה, ובעז וכטל, ממייסדי מפלגת עלה ירוק, ואדם עם ידע רחב ועמוק בנושא הפסיכדלי.

מילה אחרונה על מחירים לפני שאני מלנקק לכנס עצמו. חלק מהתגובות בדף האירוע של הכנס בפייסבוק היו של אנשים שהתלוננו על המחיר הגבוה של הכרטיסים. מצד אחד אני יכול להבין את הביקורת, ומצד שני כמי שהיה מעורב בהכנה של הכנס, אני יכול לומר שהארגון של הדבר הזה, כולל הזמנת מרצים מחו"ל, אולם בסדר גודל של בית ציוני אמריקה, ושאר דרישות הפקתיות, הוא לא זול בכלל. אמנם לא הייתי מעורב בתחשיבים הכלכליים, אבל הרושם שלי ממעורבות אינטנסיבית בארגון האירוע הוא שאף אחד לא עושה פה קופה. אמנם 400 שקל זה לא זול, אבל כשמדובר ביום הרצאות שלם שמתחיל בבוקר ומסתיים בלילה, וכולל 15 דוברים, שחלקם מגיעים מחו"ל, אני חושב שצריך לקחת בחשבון שדברים כאלה עולים הרבה כסף להפיק, שגם לאנשים שמרימים אירוע כזה מגיע להתפרנס, ושרבים מאיתנו מוציאים את הסכומים האלה מדי פעם על הופעה/טקס/בגד וכו', כך שהכל סדרי עדיפויות. כשמשווים את זה לעלויות של לנסוע לאירוע מהסוג הזה בחו"ל, העלויות בכלל מתגמדות. אז נכון שהיום ניתן למצוא הרבה מידע על פסיכדלים ברשת, אבל אני חושב שמדובר כאן במשהו אחר. ואני מקווה שהרבה יבינו שבאמת מדובר כאן בהזדמנות חד פעמית שאין לדעת מתי תחזור להיות חלק ממפגש של לימוד וצמיחה ואירוע היסטורי לקהילה הפסיכדלית המקומית. אגב, בשלב זה הכרטיסים עדין מוזלים, וגם ניתן לקנות כרטיסים פר מושב החל מ-138 ש"ח למושב.

מקווה לראות אתכם שם.  פה תמצאו את התוכנית של הכנס וכרטיסים.

בין פסיכדליה למדיטציה: מחשבות ראשוניות

retreat1במשך שנים ארוכות נמנעתי ממדיטציה. החוויות הראשונות שלי בתחום במהלך גילאי העשרים היו מתסכלות למדי. הן הדגימו לי שיש לי מוח קוף חסר שקט ומקפץ שאינו יכול לנוח במקום אחד לרגע והסירו ממני כל אמונה שאני אי פעם "אצליח" לעשות מדיטציה. (חלק מהסיבה לכשלון הייתה בוודאי עצם המחשבה שמדיטציה זה דבר שאפשר להכשל בו). "יש כנראה אנשים שלא מסוגלים לעשות מדיטציה," חשבתי לעצמי, "ואני כנראה אחד מהם." רק בתחילת העשור הנוכחי התחלתי לעשות את צעדי הראשונים והמהוססים בתוך עולם המדיטציה. על חלק מהצעדים הראשונים ההם כתבתי בזמנו כאן בפוסט על סופ"ש ויפאסאנא שהשתתפתי בו בסוף 2011.

העניין שלי במדיטציה ובכח של הקשיבות ותשומת הלב התפתח בשנים הללו, גם מכיוון שרבים מחברי מתרגלים מדיטציה, וגם מכיוון שככל שביקשתי להביא יותר כוונה לתוך החוויות הפסיכדליות שלי גיליתי כמה חשובה היכולת לשמור על פוקוס ותשומת לב בסוג כזה של עבודה. ועדיין, גם אחרי שהתחלתי לפסוע בדרך היו לי הרבה תפיסות שגויות על מה זה מדיטציה. נדרשו עוד שנים של של תרגול לא תמיד סדיר עד שאתחיל להבין מהי בעצם מהות התרגול ולמה הוא טוב עבורי. וגם אחרי שהשתכנעתי בתועלת שיש לדבר הזה עבור איכות התודעה והחיים שלי והתחלתי לתרגל באופן יומיומי עדיין לא ממש יכולתי לראות קשר בין חוויות המדיטציה המונוטוניות ודי משעממות שבהן נדרשתי להביט שוב ושוב באותם דפוסים מנטליים מוכרים שחזרו והופיעו בתודעה שלי לבין החוויות הפסיכדליות רבות העוצמה והצבע שעיצבו את חיי.

בין פסיכדליה למדיטציה

במקביל לעניין הנמשך שלי בפסיכדליה ולעניין המתגבר שלי במדיטציה הוספתי להתקל לאורך השנים הללו בשאלות התכופות שנוגעות לקשר בין השתיים. אחת השאלות הנפוצות שנשמעות כשמדברים על פסיכדלים היא למה בעצם צריך את הדבר הזה? האם אי אפשר להגיע לאותה החוויה באופן טבעי (לרוב בלי שהשואל אי פעם ניסה או מוכן להקדיש את הזמן הנדרש לשם כך)? או טענה של הדובר שאין לו צורך במשני תודעה משום שהוא מגיע לאותם מצבי תודעה ללא שימוש בפסיכדלים (לרוב בלי שהתנסה בפסיכדלים).

חוויות פסיכדליות ותרגול רוחני לא עומדים זה מול זה אלא אלא משלימים זה את זה. טרנס מקנה.

חוויות פסיכדליות ותרגול רוחני לא עומדים זה מול זה אלא אלא משלימים זה את זה. טרנס מקנה.

כבר שנים שאני נתקל בשאלות וטענות מסוג זה, ובדרך כלל נהגתי להשיב שכדאי להמנע מהרדוקציה שיוצרת ההשוואה הפשטנית והמגבילה בין מדיטציה לחוויה פסיכדלית (כאילו שאין גם אנספור סוגי מדיטציות הנבדלים בטכניקות, מטרות והשפעות, ואנספור סוגים של חוויות פסיכדליות שנבדלים על ידי סוג החומר ועל ידי סוגי החוויות המאוד שונים שבני אדם שונים חווים איתם ברגעים שונים בחייהם). יתכן אמנם דמיון מסוים בין שני הדברים הללו, אבל לשים ביניהם סימן שיוויון משמעו לשטח ולהעלים הבדלים המשמעותיים. ובכלל כפי שאמר טרנס מקנה – תרגול רוחני וחוויות פסיכדליות אינם סותרים זה את זה. למעשה הם יכולים וצריכים להשלים זה את זה. חוויות פסיכדליות יכולות להעשיר ולהעמיק את התרגול התודעתי-רוחי ואילו תרגול תודעתי-רוחי כמו למשל מדיטציה, יוגה או אמנויות לחימה יכול להעשיר חוויות פסיכדליות ולהוות כלי שמאפשר להעניק צורה ולקרקע את ההכרות והתובנות שמתקבלות בחוויות פסיכדליות.

לורנזו האגרטי מהסלון הפסיכדלי אמר פעם שכל פסיכונאוט רציני שהכיר בחייו היה גם מודט רציני, ואכן, אין ספק שניסיון בשליטה ותיעול של התודעה שימושיים במיוחד בחוויות פסיכדליות דווקא משום החוויות הללו עוצמתיות ופותחות כל כך הרבה ערוצים לחוויה ועבודה. חוויות פסיכדליות מעצימות את החוויה שלנו, לעיתים באופנים מטלטלים – והמיומנות המדיטטיבית של ניתוב תשומת הלב שלנו עשויה להיות ייקרת ערך במצבים כאלה, על מנת לסייע להפיק מהם יותר וגם כדי להגן עלינו מפני דפוסי מחשבה לא נעימים שעשויים להתפתח למימדים מפלצתיים במהלך חוויה פסיכדלית. אחת החברות הפסיכדליות שלי, שהיא גם מודטת מדופלמת, אמרה לי פעם שהיא לא מצליחה להבין איך בכלל אנשים עוברים חוויות פסיכדליות בלי שיש להם ניסיון כמודטים מכיוון שזה נראה לה כלי בסיסי כל כך עבור כל מי שרוצה להתנסות בחוויות כאלו, וככל שהשנים עוברות זו פרספקטיבה שיותר ויותר הגיונית בעיני. במקביל גם חוויות פסיכדליות יכולות לסייע לתרגול המדיטציה. מצד אחד, ניתן לראות אותן כקיצור דרך. ההגעה למצב מדיטטיבי עילאי בתוך חוויה פסיכדלית אין משמעה שניתן יהיה להגיע למצב הזה מאוחר יותר ללא חומר פסיכדלי. ומצד שני, הגעה למצב תודעה כזה עשויה ללמד אותנו על עצם קיומו וכן לסייע בפיתוח המיומנות שבחזרה למצב תודעה דומה גם ללא שימוש פסיכדלים. אלברט הופמן, מגלה הלסד חותם את ספרו "לסד: הילד הבעייתי שלי" באמירה שהחשיבות האמיתית של הלסד היא ככלי עזר למדיטציה המכוונת לחוויה מיסטית ומעמיקה יותר של המציאות.

האמין שהלסד ישמש כאמצעי עזר למדיטציה. אלברט הופמן

האמין שהלסד ישמש כאמצעי עזר למדיטציה. אלברט הופמן

האמירה של הופמן מעידה על הפוטנציאל העמוק שרבים מחלוצי התנועה הפסיכדלית – מאלן וואטס, דרך מיירון סטולארוף ועד טימותי לירי, ראו בחיבור בין מדיטציה לפסיכדליה. ובכל זאת, בין שתי התנועות הללו ניצב גם פער גדול, לפחות ככל שזה נוגע לזרמי המדיטציה הבודהיסטים. מן המפורסמות הוא שאחת מחמשת עקרונות הסילא, הקוד האתי הבסיסי של הבודהיזם, היא המנעות מכל שימוש ב- intoxicants, חומרים משכרים. ובעוד שעל ההגדרה והמשמעות המדויקת של המילה והצו המוסרי הזה ניתן להתווכח (הבודהיזם העתיק לא הכיר את החומרים הפסיכדלים. העקרון החמישי מתייחס בעיקר לחומרים כגון יין ואופיום.) הרי שברור שהוא מצביע על יחס זהיר וחשדני כלפי משני תודעה שנחשבים לרוב במסורת הבודהיסטית כממסכי תודעה המשמשים לבריחה ומערפלים את תפיסת המציאות האמיתית.

אלא שאף כי הבודהיזם אינו אוהד באופן מסורתי חוויות של שינוי תודעה באמצעות צמחים וחומרים פסיכואקטיבים (ניתן לדבר על יוצאי דופן כגון כגון חיבתם של מורי זן מסוימים למשקה הסאקה, השימוש בליקר במסגרת חגיגות טנטריות מסוימות, וגם על השימוש בתה ירוק על ידי מודטים על מנת להלחם בעייפות במדיטציה, אך אלו הם היוצא מן הכלל המעידים על הכלל) התנאים שבו התפתח הבודהיזם בעולם המערבי בשנות השישים והשבעים הציבו אותו ביחסים קרובים לתנועה הפסיכדלית.

חוקר את הצומת בין פסיכדליה לבודהיזם ומדיטציה. הספר זיג זג זן

חוקר את הצומת בין פסיכדליה לבודהיזם ומדיטציה. הספר זיג זג זן

עבור רבים מהמורים הבודהיסטים המובילים במערב בחצי המאה האחרונה, הייתה זו חוויה פסיכדלית שפתחה את דרך החקירה הרוחנית. הם הגיעו לתרגול המדיטציה (כמו לפרקטיקות רבות אחרות מיוגה ועד טאי צ'י) במהלך חיפוש אחר דרך שתאפשר להם לחדור לאותם מימדים של רוח ותודעה מבלי להזדקק לשימוש חוזר ונשנה במשני תודעה ולהחדיר את האיכות התודעתית של החוויה הפסיכדלית לחיי היום יום שלהם. חלק מהמורים הללו שהגיעו למדיטציה באמצעות חוויות פסיכדליות התכחשו בהמשך הדרך לאפיק החקירה הזה ואסרו על תלמידיהם להתנסות בו. חלקם מוסיפים להוקיר תודה לפסיכדלים על שהביאו אותם לחקירה המדיטטיבית אך רואים אותם כרלבנטים בעיקר כקטליזטורים שמסייעים להצביע על כיוון ולהתניע את הדחף הרוחני הראשוני, וחלק נוסף רואה בשימוש רציני ומקודש באנתיאוגנים כדרך בעלת ערך שעשויה להשתלב בתרגול המדיטטיבי ולתמוך בו. קצרה היריעה מלגעת כאן בעושר הדעות והגישות שמופיעות בצומת המחברת בין הבודהיזם למשני התודעה הפסיכדלים. את הקוראים המתעניינים בנושא אפשר להפנות לספר Zig Zag Zen: Buddhism and Psychedelics שיצא שנה שעברה בהוצאה מחודשת, וגם לספר Altered States: Buddhism and Psychedelic Spirituality in America שראה אור לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת קולומביה.

קשרים ראשונים

כאמור, למרות שנים של תרגול מדיטציה בתדירויות אלו או אחרות, עד לפני שבועות ספורים לא ממש מצאתי את הקשר בין שתי החוויות. בסוף אפריל האחרון השתתפתי בריטריט בן תשעה ימים של עמותת תובנה עם המורה מעוררת ההשראה שאיילה קתרין. זו הייתה עבורי פעם ראשונה להשתתף בריטריט ארוך והאפקט המצטבר של הימים הארוכים של התרגול על איכות החוויה המדיטטיבית בלט לי ככל שהתקדם הריטריט ומצאתי את עצמי הולך ומאט את צעדי על הדשא בקיבוץ עין דור, מביט מעלה אל העצים, מקשיב לקולות הציפורים ומרגיש שהחושים מחודדים כל כך, הלב פתוח כל כך, והחוויה עוצמתית כל כך שבראש עולים לפתע זכרונות נשכחים מחוויות פסיכדליות.

מצאתי כמה נקודות דימיון וכמה נקודות הבדל בין חווית הקשיבות (מיינדפולנס) לבין החוויה הפסיכדלית ואני רוצה להזכיר אותן כאן בקצרה כנקודות ציון ראשונות מתוך חקירה אישית שנמצאת כרגע בשלביה הראשוניים ותוביל בוודאי לתובנות נוספות בהמשך.

נקודות דימיון בין מדיטציה לחוויה פסיכדלית[1]

הסתמכות על חוויה אישית ולא על כתובים וסמכות חיצונית – בניגוד לדתות המונותאיסטיות המתבססות על אמונה בסמכות של כתבי קודש, הפסיכדליה והמדיטציה הן דרכים שמסתמכות לא על סמכות חיצונית אלא על חוויה האישית של המשתמש/מתרגל במהלך החוויה הפסיכדלית/מדיטטיבית. בעוד שעשויה להיות הסתמכות מסוימת על הנחיות חיצוניות (גם במסגרת מדיטציה מונחית, וגם במסגרת טקס שאמאני או כזה של דתות איוואסקה) הרי שבסופו של דבר המשתמש/מתרגל נקרא שלא לאמץ באופן עיוור דוגמות חיצוניות אלא להסתמך על חוויתו האישית.

להיות עם אדם וחווה ברגע שטעמו מפרי עץ הדעת וברגע שגורשו מגן עדן

להיות עם אדם וחווה ברגע שטעמו מפרי עץ הדעת וברגע שגורשו מגן עדן

הרגע הזה – בחוויות פסיכדליות נדמה לעיתים שהזמן פסק מלכת ושהאדם נמצא במרכזו של זרם הזמן היקומי, במקום שמתעלה מעל הזמן והחלל, ומכיל בתוכו את הזמן כולו. האדם נמצא ברגע האחד שבו נברא העולם ובו הוא מסתיים, הרגע שבו טעמו אדם וחווה מהפרי, והרגע שבו גורשו מגן עדן – כל הזמנים הללו ואחרים הופכים לפתע לרגע אחד שבו מתרכזת המציאות כולה ושבו מהדהדים כל הרגעים שהיו וכל אלו שיהיו. החוויה של היקום כולו בגרגר חול, ושל הרגע הזה כמכיל את כל הרגעים מרכזית גם לחווית המדיטציה שהמוקד שלה הוא הריכוז ברגע הזה והחוויה המלאה של הנוכחות ברגע הזה (אלא שפה ניתן פחות דגש לעבר ולעתיד המהדהדים בתוכו. להפך, המתרגל נקרא להתמקד ברגע הזה בלבד).

הרעיון של ניקוי התפיסה ודלתות התודעה – כשאלדוס האקסלי הביא את החוויה הפסיכדלית לראשונה לתשומת ליבו של הציבור במערב הוא השתמש בדימוי הבייליקיאני של פתיחת דלתות התודעה. הפסיכדלים, על פי האקסלי ואחרים הם כלים המאפשרים לנו לחוות את המציאות באופן רחב ובהיר יותר, תוך שחרור והרפיית המנגנונים המגבילים הכופים צורות קבועות מראש על תפיסת וחווית העולם האנושית ומונעים מהאדם לחוות את המציאות כפי שהיא. באופן דומה, הרעיון הבסיסי במדיטציית הויפאסנא הוא להתגבר על דפוסי תודעה שמסיחים את דעתנו מהמציאות עצמה וגורמים לנו לתפוס את העולם תוך שימוש בשבלונות ישנות או דרך דפוסים מקובעים – לפתח מבט צלול בהיר החווה את המציאות כפי שהיא.

חווית הככות (Suchness/Thatness) –  בחווית המסקלין הראשונה שלו, שאותה תיעד בספרו "דלתות התודעה" מתאר אלדוס האקסלי כיצד כשהביט בקפלי מכנסיו הבין לפתע:

"'זהו האופן שבו על האדם לראות,' חזרתי פעם נוספת. והייתי עשוי להוסיף 'אלו הם סוגי הדברים שעל האדם להביט בהם.' דברים ללא יומרה, מסופקים בהיותם הם עצמם בלבד, מספקים בככותם, מבלי לשחק תפקיד כלשהו, מבלי לנסות, בטירוף, לפעול בנפרד מהדהרמה-בודי בקריאת תיגר שטנית על חסדו של האל"[2]

חווית הככות, התפיסה הישירה של הדבר כשלעצמו, של עצם הדבר, היא חוויה המתעוררת לעיתים בחוויות פסיכדליות והיא גם אלמנט מרכזי בתפיסה הבודהיסטית, במיוחד במהאיאנה ובזן. בבודהיזם חוויית הככות היא חוויה של מפגש ישיר עם הדברים כפי שהם — בניגוד למפגש בתפיסות המוכנות בראש שאנו מחזיקים לגביהם — המעורר תובנה על טבעם החולף.

תחושה של התעוררות לטבעו האמיתי של העולם – גם מתרגל המדיטציה וגם הפסיכונאוט עשוים לחוש במסגרת החוויה פורצת הדרך שהנה הם מתעוררים לראשונה לטבעו האמיתי של העולם – שהם רואים לראשונה את העולם בעיניים תמות, נקיות המאפשרות להן לחזות בדברים עצמם במקום בצלליהם.

חוויה מועצמת – לאורך השנים זכו הפסיכדלים לכינויים כגון זכוכית המגדלת של התודעה – הם תוארו כחומרים שמעצימים, מגדילים ומהדהדים את התכנים שנמצאים כבר בתודעה שלנו כמו גם את הסביבה שאליה היא נחשפת. והנה, דבר דומה קורה גם במסגרת חווית ריטריט המדיטציה. כשבמשך כמה ימים שותקים, מאטים את קצב ההליכה, ממעיטים בגרויים ומלמדים את המבט להשתהות ולהבחין, מתחילה כל חוויה לקבל סדר גודל מועצם. בתוך החלל המתרוקן של התודעה מורשה כל רושם שעובר להדהד עוד זמן ארוך. הדבר עשוי להתבטא ביכולת מועצמת להתרגש ממוזיקה או לחוש פליאה ויראה מול היופי שבשיירת נמלים החולפת על המדרכה או הרשרוש של של העצים – בדומה לאופן שהדבר עשוי לקרות בחוויה פסיכדלית. כמו בפסיכדליה כך גם במדיטציה מה שהשתנה הוא לא בהכרח האופן שבו הצבעים נראים (אם כי גם זה כמובן עשוי להשתנות) כמו האופן בו האדם מתבונן בהם. חלק ניכר מהשינוי מתרחש באופן שבו אנחנו מפנים את תשומת הלב שלנו לעולם: במבט שהופך לנינוח, עמוק, וישיר יותר.

שינויים בתפיסת הזמן – בחוויה פסיכדלית רגע קצר עשוי לחוש כמו שנים ארוכות ואף מאות שנה. המקבילה בתחום המדיטציה פחות קיצונית אולי, אבל שעה של מדיטציה בהחלט עשויה להדמות למשך זמן ארוך בהרבה עבור המודט.

משקף תודעה – המילה פסיכדלי משמעותה חושף או משקף תודעה, כאשר הרעיון הוא שהחוויה הפסיכדלית משקפת את הדברים שנמצאו כבר בתודעת המשתמש: פחדים, תקוות, חלומות, קווי אופי וכו' – ומעצימה אותם. במסגר הריטריט הכוונה היא להתנשא מעבר לדברים הללו על ידי התחברות לנשימה ולמקום ראשוני יותר של התודעה – אבל הריטריט גם הוא פסיכדלי במובן שאנחנו שואבים מתוך התודעה את בליל המחשבות שממלאות אותה במהלך חיי היום יום ומנסים לזכך אותה כך שישאר רק החומר הבסיסי של התודעה שמתוכו היא ונטיותה משתקפות באופן הברור ביותר. במהלך התהליך הזה אנחנו נתקלים בנטיות הבסיסיות של התודעה שלנו, הסרטים העיקריים שמפעילים אותנו כמו חרדה או אהבה. זכרונות עתיקים מהתודעה עשויים לצוף במהלך טריפ אבל גם בריטריט – כשבמדיטציה אחת יכולים להופיע לפתע רגעים מהילדות, מהתיכון או מתקופות אחרות בחיים.

תחושה של פתיחת הלב ואופוריה –  בחוויה הפסיכדלית וגם בחווית המדיטציה (שוב, במיוחד בריטריט) עשויה להופיע תחושת אופוריה, רוממות רוח עצומה ושמחה פנימית מתפרצת. זו עשויה להיות מלווה בפתיחה אדירה של הלב, תחושות מועצמות של אינטימיות וקרבה אל האנשים הקרובים אלינו ולעתים גם לזרים גמורים.

אפטרגלואו – גם לחווית הריטריט וגם לחוויה הפסיכדלית יש אפטרגלואו, תחושת אופוריה שאפשר לחוש בבטן, בנשימות העמוקות יותר, באינטואטיביות המוגברת, בקשר הרגשי המוגבר, בפתיחות המועצמת וגם במצב התודעה הרגיש והחשוף יותר שהוא יקר ערך אך לעיתים גם מקשה את החזרה לקצב של העולם שבחוץ. בשני המקרים אורכו של האפטרגלואו הזה תלוי מאוד במה עושים איתו. אם ממשיכים בתרגול, ובמקרה הפסיכדלי או ממשיכים בחברתם של האנשים שאיתם התקיימה החוויה הפסיכדלית ובמקום השקט בו התרחשה, האפטרגלואו יכול להמשך עוד זמן רב. לעומת זאת, אם אצים לחזור להרגלים הקודמים האפטרגלואו ימהר להתפוגג.

ניתוק ואינטגרציה מחדש – לאחר חוויה פסיכדלית, כמו לאחר ריטריט, המשתמש יכול לחוש מנותק מזרם וקצב החיים. הוא חווה חוויות עצומות שפתחו בפניו אופקים ודלתות חדשות בנוגע לדרכי מחשבה, התנהגות ותקשורת – אבל העולם שבחוץ עדיין מתנהל באותו האופן – הוא לא הכין את עצמו לקבלת הבשורה. ולכן המפגש עם בני המשפחה, החברים והנהגים בכביש עשוי להיות צורב. המפגש עם הדפוסים הישנים נושא בחובו את אותה הסכנה של שיבה לדפוסים אלה.

עוצמת הגילוי הראשוני – החוויה הפסיכדלית המשמעותית הראשונה והריטריט הארוך הראשון נוטים להיות חזקים במיוחד. אם האדם מתמיד בחוויות פסיכדליות או בריטריטים לאורך שנים חוויות עתידיות ינטו להיות דרמטיות פחות. המשתמש/מתרגל כבר יודע יותר למה לצפות. יש פחות מה שיפתיע אותו. ניתן לדבר על כך במובנים של סבילות (tolerance) מושג הלקוח מתחום הסמים, אבל בשני המקרים זו אינה סבילות פיזית. במקרה הפסיכדלי הסבילות נובעת מהכרות מוקדמת עם החוויה הפסיכדלית, במקרה של המדיטציה ה"סבילות" אם ניתן לכנות זאת כך נובעת מכך שהחוויה גם מוכרת כבר וגם עברה אינטגרציה לתוך החיים, אם מדובר באדם שמתרגל ביום יום.

הבדלים בין פסיכדליה לחווית הריטריט

עד כאן בעניין נקודות הדמיון בין החוויה הפסיכדלית לבין המדיטציה (כאמור, אני מתייחס כאן בעיקר למדיטציית ויפאסאנא במסגרת של ריטריט) אבל מה ההבדלים המרכזיים בין השתיים? הנה כמה מההבדלים המרכזיים שניתן להעלות על הדעת:

אמצעי ההפקה והיכולת לאינטגרציה – חברי בעז יניב כתב בפוסט מצוין שפרסם בעבר על פסיכדליה ומדיטציית ויפאסאנא שההבדל בין פסיכדליה למדיטציה הוא כמו ההבדל בין טכנולוגיה לטכניקה, ואכן ההבדל הראשון והבולט ביותר הוא שעל מנת לעבור לחוויה רוחנית עמוקה שממוססת את האגו, מערערת את תפיסת הזמן חלל, וחושפת רמה עמוקה יותר של המציאות מזו המטריאלית מספיק לרוב לקחת כמות נאה של פסיכדלים בכוונה נכונה ובסטינג המתאים בעוד שעל מנת להגיע לחוויה כזו באמצעות מדיטציה נדרש לימוד של טכניקה ושנים רבות של אימון מפרך, שגם הוא לא תמיד יספיק על מנת להוביל לחוויה מסוג זה (אם כי הוא יכול להוביל להרבה דברים אחרים טובים ויקרים בחיים שלכם). את חווית השיא הפסיכדלית ניתן לשחזר באופן אמין פחות או יותר באמצעות שימוש מושכל במשני תודעה ובסט וסטינג נכונים. לעומת זאת, בטווח הקצר קשה יותר לשחזר חוויות שיא מדיטטיביות. האניצ'ה – ארעיות המציאות והחוויה מראה לנו לא לצפות לשובה של חוויה רוחנית מרוממת שהגענו אליה במדיטציה אתמול. לעומת זאת בטווח הארוך, העבודה של המדיטציה והקשיבות — אם ממשיכים אותה לתוך חיי היום יום — מעניקה כלים לבנות בסיס יציב ובר קיימא יותר לקיומה של תודעה רחבה יותר בחיים.

הרפיה ואיסוף – ההבדל הזה בין טכנולוגיה לטכניקה גם יוצר הבדל בגישות שלנו בתוך החוויה. גם במדיטציה וגם בפסיכדליה מומלץ לאדם להרפות ולהתמסר – להניח לדברים להתרחש, לקבל אותם ולחקור אותם בסקרנות מבלי להתנגד. אבל בעוד שההרפיה הפסיכדלית היא הרפיה שלמה — החוויה מתרחשת ומתפתחת מאליה. לא נדרש מהאדם תרגול מיוחד — הרי שבהרפיה המדיטטיבית לא מספיק רק להרפות לחלוטין, האדם נדרש לעשות משהו (לחזור לנשימה, להיות בתשומת לב), גם אם הוא משהו שאינו עשיה, והמשהו הזה דורש מהאדם שלא רק ירפה את עצמו אלא גם יאסוף את עצמו.

פחות טיפוסי לחוויה המדיטטיבית. אפקטים וויזואלים פסיכדלים

פחות טיפוסי לחוויה המדיטטיבית. אפקטים וויזואלים פסיכדלים

מיקרודוזינג לעומת היי-דוזינג במדיטציה – ככל שהכמות של חומר פסיכדלי שנעשה בו שימוש גבוהה יותר כך יקשה יותר להפיק אותה ללא שימוש בחומר פסיכדלים. את השינויים הדקים בתפיסה שמחוללת חוויה פסיכדלית עם כמויות זעירות (מיקרודוזינג) ובמידה מסוימת גם בינוניות (מנות פסיכוליטיות) ניתן להשיא על ידי הכרה של הבטים שונים בדרך פעילותה של התודעה והדרכים השונות לבצע בהן מודולציות. לעומת זאת, חוויות היי-דוז פסיכדליות, כאלו שכוללות תחושה של פירוק מוחלט של האני, ego dissolution, ומפלי צבעים צבעוניים נדירות יותר וקשות יותר להפקה.

סוגי פעילות – כדי להמצא במצב פסיכדלי במסגרת מדיטציה יש לשמור על רמת ריכוז וקשיבות גבוהים. קל יותר לעשות את זה בישיבה עיניים עצומות או בהליכה איטית מאוד בחצר. קשה יותר לעשות את זה תוך כדי צפיה בסרט, ריצה בטבע או שיחה. לעומת זאת אפקטים פסיכדלים הנוצרים כתוצאה מפעולתם של משני תודעה פסיכדלים מתרחשים מכח חיצוני – הם אינם דורשים תשומת לב מיוחדת כדי שיתרחשו ויכולים להתממשק לסוגים מרובים של חוויות בזמן שדעתו של האדם יכולה להיות עסוקה בנושאים שונים ומגוונים. עם זאת, גם חוויות פסיכדליות ינטו להיות חזקות פחות כשיש אינטראקציה רבה עם העולם ועוצמתיות יותר כשעוצמים את העיניים ומפנים את תשומת הלב פנימה, אז יש להן יותר חלל ואפשרות להתבטא במלוא כוחן.

אפקטים שונים – ישנם הבטים שונים בחוויה הפסיכדלית שמרכזיים פחות לחוויה המדיטטיבית. העושר העצום של הצבעים, הנוכחות יוצאת הדופן של צלילים (אפקטים דומים יכולים להופיע תוך כדי מדיטציה אבל ינגעו יותר לאופן שבו אנחנו מתייחסים לצבעים וקולות ופחות להעצמה של התפיסה החושית עצמה כמו בחוויה פסיכדלית) ועוד סוגים רבים של חוויות אקזוטיות יותר ממנעד החוויה הפסיכדלית (למשל סינסתזיה, מסע אסטרלי, מעבר בין גלגולים או לתקופות אחרות בהיסטוריה). גם השינויים משמעותיים בתחושת הזמן אמנם קיימים גם במדיטציה אבל לא באותה המידה שקיימת תחת השפעת פסיכדלים, כשדקות נדמות למאות שנה ומחזור נשימה אחד יכול להראות כמו משהו שאורך שעות ארוכות.

הסנגהא עוזרת לשמור על התרגול. נזירים בודהיסטים.

הסנגהא עוזרת לשמור על התרגול. נזירים בודהיסטים.

נוכחות המורה והקהילה – רוב האנשים לומדים מדיטציה ממורה. בקורסים וריטיריטים של מדיטציה יש מורים שתומכים במתרגלים ומסייעים להם לפגוש את האתגרים שהם פוגשים בדרך. גם השימוש בפסיכדלים נעשה מסורתית בחברתו של שאמאן שהדריך את האדם במסעו לעבר מחוזות התודעה, אלא שבימינו, בשל המעמד החוקי של הפסיכדלים והקונטקסט הצרכני שבו רוב האנשים צורכים אותם אנשים יוצאים למסעות תודעה ללא נוכחות של מורה, אם כי לעיתים קרובות בנוכחות של חבר שיש לו ניסיון רב יותר. באופן דומה, בתורה הבודהיסטית ידועה חשיבות רבה לסנגהא, חבורת המתרגלים שתומכת זו בזו. גם שימוש בצמחי רפואה נעשה לעיתים קרובות במסגרת טקסים רבי משתתפים החולקים את אותה דרך רוחנית משותפת (למשל בכנסיה הילידית האמריקאית שעושות שימוש בפיוטה, או בדתות הסנטו דיימי והאוניאו דה וג'טאל שעושות שימוש איוואסקה). אלא שבשל המעמד החוקי של הפסיכדלים והקונטקסט הצרכני שמקבל השימוש בהם לעיתים קרובות לרוב האנשים אין מסגרת כזו והם עושים שימוש במסגרות קהילתיות מובנות פחות כמו אלו שמספקים פסטיבלי טרנס, או החברים הטובים.

מידת השליטה – חוויה פסיכדלית חזקה היא משהו שמהמם את האדם ונמצא מעבר לשליטתו. גם חוויה מדיטטיבית עשויה לצאת מכלל שליטה ויכולה לכלול נקודות מאיימות הדומות לאלה שיש לעיתים בחוויה פסיכדלית, אבל ככלל היא נמצאת יותר בשליטתו של המשתמש.

אתגרים נפשיים – האתגרים הנפשיים בהם ניתן להתקל בחוויה פסיכדלית ובחווית שיא מדיטטיבית נושאים נקודות דמיון וגם נקודות שוני. הנקודה שהמשותפת בין שתיהן היא שכשאנשים מגיעים למצבים נפשיים עוצמתיים ומטלטלים פעמים רבות פחות חשובה הדרך בה הם הגיעו למצב הזה – חשוב יותר עצם החוויה ומה מתרחש בה. אתגרים הנפשיים שעולים בחוויות פסיכדליות יכולות גם לעלות במסגרת חווית מדיטציה עוצמתיות, חרדות ופחדים למשל. בו בזמן ישנם גם הבדלים משמעותיים. החוויה הפסיכדלית עשויה להיות פתאומית יותר, ויש לנו פחות שליטה עליה ולכן היא עשויה להיות מפחידה יותר, אבל יש גם אתגרים אחרים שחוויות שיא מדיטטיביות עשויות לעורר. מכיוון שהתרגול הוא פרקטיקה נמשכת לחוויה יש מעין מנוע שממשיך לפעול גם לאחר חוויות שיא וממשיך את הנביעה של ההבטים המאתגרים שעשויים להתגלות במהלך התרגול גם לאחר הריטריט – מה שמדגיש ביתר שאת את החשיבות של האינטגרציה נכונה בחיי היום יום.

מדיטציה ופסיכדליה – מסקנות ראשוניות

ככל שמעמיקים לחקור את החוויה הפסיכדלית ואת המדיטציה ניתן לראות שיש ביניהן נקודות דמיון מרכזיות, אבל גם, כצפוי נקודות שוני. חוויות פסיכדליות פתחו ב-50 שנה האחרונות את הדרך לתרגול תודעתי עבור אנשים רבים שגילו דרכן לראשונה את הפוטנציאל של התודעה לחולל טרנספורמציה בחיינו. בו בזמן, לימוד התודעה על דרכיה ואופניה הוא האלפבית של הלימוד הפסיכונאוטי, במובן הזה מדיטציה היא אולי הפרקטיקה החשובה ביותר במגוון פרקטיקות שיכולות לסייע, להעצים ולבצר את הלימוד שמתרחש במסגרת חוויות פסיכדליות.

הטקסט הנוכחי, כנאמר בכותרת, הוא חלק מחקירה ראשונית שבוודאי תדויק ותחודד בהמשך הדרך. אם יש לכן תוספות, הערות בונות או חידודים על הדברים שנאמרים כאן, תרגישו חופשי לשתף אותם כאן בתגובות.

[1]  חלק מהנקודות ברשימה הזו נוגעות בעיקר למדיטציה בריטריט. כמו למשל תחושת האקסטזה, העוררות וההתרוממות שעבור רוב האנשים נדרש פרק זמן מסוים על מנת שתתפתח בהם. כלומר הן לא מתעוררות מישיבה של חצי שעה באמצע היום העבודה אלא דורשות תרגול לאורך פרק זמן נרחב יותר.

[2] Aldous Huxley, The Doors of Perception & Heaven and Hell ([S.I.]: Thinking Ink, 2011), 16–17.

המדריך לפסיכונאוט

על מדריך חדש וחלוצי לפסיכונאוטים, ועל הפרקטיקה הפסיכדלית של המיקרודוזינג

על הפסיכולוג ג'יימס פדימן כבר כתבתי כאן בהרחבה לפני 3 שנים. כדוקטורנט צעיר היה פדימן אחראי בשנות השישים על כמה מהמחקרים הפסיכדליים המעניינים והחדשניים ביותר של אותה התקופה. אף שהצליחו להשיג תוצאות מבטיחות בניסויים שרתמו חומרים פסיכדליים לצורך פתרון בעיות טכניות ואנליטיות ושהניבו שורה של המצאות, פטנטים ותגובות חיוביות מחברות מסחריות, ולמרות שהוכיחו כי לטיפול חד פעמי באמצעות חומרים פסיכדליים יש השפעות חיוביות ארוכות טווח על המטופל, נאלצו פדימן ועמיתיו לקטוע את נתיבי המחקר שלהם ב-1966, כאשר הטילה הממשלה הפדרלית איסור גורף על מחקרים בחומרים פסיכדליים. מאז עשה פדימן קריירה ענפה כפסיכולוג, ופרסם שורה של ספרים בנושאים מגוונים כמו פסיכולוגיה טרנספרסונלית, סופיזם, שגעון ועוד.

כיום, כשהוא כבר בן 72, חוזר פדימן סוף סוף לעסוק בנושא הפסיכדלי. כשביקרתי אותו בביתו בספטמבר 2011, הוא אמר לי שכעת, כשהוא כבר אינו תלוי במענקים וקרנות מחקר וכשהמחקר הפסיכדלי חווה סוג של רנסנס, הוא הרגיש צורך לסגור מעגל ולחזור לאותו נושא שריגש אותו כל כך כחוקר צעיר, ושעליו היה מנוע מלכתוב במשך עשרות שנים בשל השיח המדכא שאיים לחסל את הקריירה של כל מי שיעסוק בפוטנציאל של חומרים פסיכדליים באקדמיה. ספרו החדש של פדימן The Psychedelic Explorer’s Guide: Safe, Therapeutic and Sacred Journeys הוא מדריך אינפורמטיבי ופרקטי ראשון מסוגו לשימוש נבון בחומרים פסיכדליים.

חוקרי הפסיכדליה של שנות השישים, מסתבר, לא סתם נעלמו להם ביום שהמחקר נאסר. רבים מהם המשיכו להתנסות בחוויות פסיכדליות ואחרים היו חלק מרשת מטפלים פסיכדלים מחתרתית שפעלה בארה"ב לאורך השנים הללו באופן בלתי מאורגן (ושמתחילה להתארגן מחדש בשנים האחרונות). בביקורי בארה"ב בקיץ האחרון, פגשתי כמה מהחוקרים הללו (כיום בשנות השבעים והשמונים לחייהם) שסיפרו לי שבעשרות השנים שחלפו התנסו בחוויות פסיכדליות במרווחים קבועים של פעם או פעמיים בשנה, והיללו את ההשפעה שהיו לפסיכדלים על חייהם המקצועיים והאישיים בעשורים שחלפו. החזרה לנושא הפסיכדלי בשיבה, הינה מבחינת רבים מהם סוג של השבת גמול לצמחים ולמולקולות שהעניקו להם כה הרבה במהלך חייהם.

הרב שראה את האור

"המגע עם הנומינוזי הוא התרפיה האמיתית. והמידה שבה השגת את החוויה הנומינוזית, היא זו שבה אתה זוכה לשחרור מהפתולוגיה" (ק.ג. יונג).

Psychedelic Explorer’s Guide נכתב ברובו על ידי פדימן, אבל רבים מהפרקים בו לקוחים מטקסטים שכתבו דמויות מפתח אחרות בתולדות הפסיכדליה כמו אלן ווטס, סטיוארט בראנד וויליס הרמן ואחרים לאורך 70 שנות קיומה של התנועה הפסיכדלית המודרנית. הספר מורכב מ-22 פרקים המאורגנים בחמישה חלקים: סשנים אנתאוגנים; חקירה עצמית בעזרת פסיכדלים; פתרון בעיות יצירתיות בעזרת פסיכדלים; אופקים חדשים לפסיכדליה; וחלק חמישי שמוקדש ל"הכרחי, יוצא הדופן, וקצת מידע מוצק".

החלק הראשון בספר עוסק בהנחיה של סשנים אנתאוגנים (כלומר סשנים העושים שימוש בחומרים פסיכדליים למטרות ספיריטואליות). הוא כולל הנחיות והוראות למדריכים אנתאוגנים כמו גם למטופלים פסיכדלים ועונה על השאלות היסודיות שקובעות את האיכות של סשן פסיכדלי: כיצד לבנות את ה-Set וה-Setting של החוויה הפסיכדלית, כמה זמן יש לפנות לחוויה, כיצד לבחור את המינון, כיצד לבחור מדריך (למי שמחפש מדריך), כיצד לדעת שזהו הרגע הנכון, למה לצפות במהלך החוויה, כיצד להתמודד עם קשיים ועוד.

רב פסיכדלי. הרב זלמן שלומי-שחטר.

פרק חשוב נוסף הוא זה שמאגד "חוויות של חלוצים פסיכדליים". פדימן כולל כאן 13 תיאורי מסע פסיכדלים של כמה מהשמות הגדולים בתולדות הפסיכדליה, כשהם מחולקים לשלושה הגלים של הפסיכדליה. בגל הראשון נכללים מגלה הלסד אלברט הופמן,  הסופר אלדוס האקסלי והפסיכותרפיסט הפסיכדלי סטניסלב גרוף. בגל השני נכללים גורו הלסד של שנות השישים פרופ' טימותי לירי, ושני חבריו למחקר ריצ'רד אלפרט (ראם דאס), ראלף מצנר,  הכימאי הפסיכדלי אלכסנדר שולגין וחוקר הדת יוסטון סמית'. בגל השלישי של הפסיכדליה כולל פדימן את רבי זלמן שחכטר-שלומי, את הפסיכולוג צ'רלס טארט, את מייסד אלכוהוליסטים אנונימיים ביל ווילסון, הפסיכולוג פרנסס ווהן והשחקן פטר קויוטה.

מנקודת המבט המקומית מעניין במיוחד הצירוף של הרב זלמן שחטר-שלומי לרשימה המכובדת הזו. שחטר-שלומי, שנחשף לחומרים פסיכדלים במהלך שנות השישים הוא כבר שנים (מאז שקראתי את ספרו המצוין שתורגם לעברית: "קרבת אלוהים") הרב החביב עלי ביותר מהרבנים בני זמננו, ומסתבר שגם זוכה למעמד של כבוד בקהילה הפסיכדלית האמריקאית כדמות יהודית מרכזית שתומכת בגלוי בשימוש בפסיכדלים כאמצעי תקף לדבקות. הסיפור של הרב שלומי-שחטר עם הפסיכדלים מעניין במיוחד משום שבתחילת דרכו הוא בכלל נשלח על ידי הרבי מלובאביץ' להרביץ תורה בקמפוסים בארה"ב, אבל הרב שעיניו נפקחו על ידי החוויות הפסיכדליות לא ההתאפק מלהלל את הערך הדתי של הפסיכדלים ולבסוף נזרק מחב"ד. הרווח היה כולו שלנו. בספר מתאר שחטר-שלומי חוויה פסיכדלית משותפת שלו עם טימותי לירי וראם דאס שבה הוא מבין שמפות המציאות שלנו אינן מוחלטות, ורואה את העולם מאנספור נקודות מבט אלטרנטיביות. ביניהן גם זו הנוצרית.

החלק השני של הספר עוסק בשימושים תרפוייטיים בחומרים פסיכדליים. (למרות שפדימן עצמו מציע להמנע מהשימוש במילה תרפויטי משום שהיא מניחה מצב פתולוגי, בעוד שהחוויה הפסיכדלית חושפת לעיתים קרובות שאנו כבר בריאים יותר משאנו מאמינים). הוא כולל פרק שעוסק בהיסטוריה של התרפיה הפסיכדלית ובאפיקים המרכזיים שלה. פרק אחר, שימושי וחשוב, “Things can go wrong”, עוסק בעזרה ראשונה פסיכדלית ומסביר תוך כדי הפניה למקורות נוספים, כיצד לסייע לאדם הנמצא במצב מצוקה במהלך חוויה פסיכדלית. פרק  חשוב אחר מפריך רבים מהמיתוסים והשקרים שהופצו על חומרים פסיכדלים, ושרבים מהם עדיין זוכים לתפוצה נרחבת גם בימינו, עשרות שנים לאחר שהופרכו בכתבי עת מדעיים (לעיתים קרובות בעידוד הרשויות למלחמה בסמים, ששמועות מבהילות בנוגע לפסיכדלים משחקות לידיהן, גם כאשר ברור להן שאין בהן ממש). הפרק האחרון בחלק זה הוא פרסום ראשון של מחקר שערך פדימן בשנות השישים ושלא פורסם מעולם, מכיוון שמחקר בחומרים פסיכדליים נאסר בדיוק באותה התקופה. המחקר בדק את ההשפעה ארוכת הטווח של סשן פסיכדלי תרפויטי מודרך ליחיד והתוצאות שלו מראות שגם לאחר חצי שנה הראו רוב ניכר של המשתתפים שינוי חיובי בחיי העבודה, הנישואים, ביחסים בין אישיים, במצב הפסיכולוגי ובעוד שורה של פרמטרים.

החלק השלישי בספר עוסק בפתרון בעיות טכניות באמצעות שימוש בפסיכדלים ועוסק במחקר המפורסם של פדימן שעליו כתבתי כאן בעבר וכולל עדויות ונתונים נוספים על האפקטיביות של פתרון בעיות הנדסיות ומדעיות באמצעות חומרים פסיכדליים. שני החלקים האחרונים של הספר מלאים גם הם בפרקים מעניינים וביניהם פרק שעוסק ברנסנס של המחקר הפסיכדלי בעשור האחרון, סקרים ראשונים מסוגם על הרגלי השימוש בפסיכדלים בארה"ב, עדויות של אנשים שעברו תרפיות פסיכדליות, רשימת צ'ק-ליסט עבור מי שמתעתדים לקיים סשן פסיכדלי,  שאלון דוגמה למחקרים פסיכדלים ועוד.

מיקרודוזינג – על השימוש היומיומי בפסיכדלים

הספר, על 22 הפרקים שלו, מלא מכל טוב, אבל הפרק המעניין בו ביותר בעיני היה זה שעסק במיקרודוזינג, שימוש במנות תת-הכרתיות (Sub-Perceptual) של חומרים פסיכדלים לצורך שיפור התפקוד הקוגניטיבי ביום יום. הטקסט המופיע בספר הוא המאמר הראשון להתפרסם שעוסק בפרקטיקה הפסיכדלית המעניינת הזו, שקבוצות קטנות של חלוצים פסיכדלים משלבות אותה בחייהן כבר מזה שנים רבות.

חזה שמיקרודוזינג יהיה השימוש התרופתי המקובל והפופולרי ביותר ללסד. מגלה הלסד, אלברט הופמן.

מנה תת-הכרתית היא מנה קטנה מספיק על מנת שהשפעותיה יהיו על מתחת לסף התפיסה שלנו, ולא תעורר את ההשפעות הדרמטיות שיש לטריפ פסיכדלי מלא. בדרך כלל מדובר במנה שהיא כעשירית ממנה אפקטיבית ממוצעת של אותו סם פסיכדלי. לדוגמה 10 מיקרוגרם של לסד. מי שמשתמשים במנות תת-הכרתיות בדרך כלל עושים זאת, בדומה למי המשתמשים בתוספי תזונה, כחלק מפרקטיקה המוטמעת לשגרת היום יום: מדי יום, פעם במספר ימים או מספר פעמים בחודש. בניגוד לטריפ פסיכדלי מלא המטרה במנות סאב-פרספטואליות אינה התמסרות לחווית שיא תודעתית, אלא רתימת האיכות של הכלים הפסיכדלים לצורך תפקוד מועצם בתוך שגרת היום יום. מבחינת האנשים מסביב תפקודו של האדם אינו שונה מתמיד או פגום (העוצמה של מנה סאב-פרספטואלית הינה כזו שאינה פוגעת בכושר השיפוט) ולהפך מבחינות רבות התפקוד של אותו אדם משופר. משתמשים במנות תת-הכרתיות מדווחים על שיפור בתפקוד היומיומי שלהם ממגוון בחינות: פיזית, רגשית, יצירתית ורוחנית. המשתמש יכול לחוש בסוג של אנרגיה משנית וטובה לפעילות גופנית תוך תחושה של קשר משופר עם הגוף. מבחינה רגשית ניתן לחוש פתיחות וקלות רבה יותר בתקשורת עם בני אדם אחרים. מבחינה יצירתית, מדובר על מצב של זרימה יצירתית משופרת, או מה שג'ון לילי כינה פעם "סאטורי מקצועי". מבחינה רוחנית, מתקבלות הבלחות למסרים הגבוהים יותר של החוויה הפסיכדלית, אשר הופכות לחלק משגרת היומיום.

מדריך חלוצי וחשוב לפסיכונאוטים. ג'ים פדימן.

"לא ברור לי אם אני הופך רגיש יותר ללסד או שמא קורה משהו שונה בתכלית, אולי למידה וכמיהה להפיק מעט יותר מהמציאות שאותה אני תופס" כותב צ'ארלס, חובב מיקרודוזינג, בקטע יפה שבו הוא מספר על חוויותיו משימוש במנות תת-הכרתיות. "במהלך חודשים של מיקרודוזינג, הציפיות שלי לגבי מה שניתן לתפוס אותו בקלות גדלו. מושג ה"מדהים" שלי, מכוון כך נדמה, באופן קבוע, לסף מעט נמוך יותר, באופן שאני מרגיש שהפך את חיי למהנים יותר, רבי עוצמה יותר ואפקטיבים יותר במונחים של יכולתי לדאוג לעצמי ולתרום לאחרים."

"זה כמעט כאילו נולדתי להיות כזה, וכעת אני זוכה להיות כזה, על בסיס יומיומי יותר ויותר, והכל תודות למנות קטנות באופן יוצא דופן של החומר לסד-25" (Psychedelic Explorer’s Guide, 202).

הפרקטיקה של מיקרודוזינג, מתודה פסיכדלית מחתרתית שנמצאת עדיין בחיתוליה מבחינת המודעות לה ומספר האנשים שנתנסו בה, מציבה תשובה פוטנציאלית על אחת השאלות הגדולות של התנועה הפסיכדלית: כיצד לשלב את החוויה הפסיכדלית בחיי היום יום?

במקום (או בנוסף לכך) שהחוויה הפסיכדלית תהיה חוויה אקסטטית וטרנסצנדנטית אך נדירה ומנותקת מחיי היום יום, מציעים חובבי המיקרודוזינג לבצע לה אינטגרציה לתוך היום יום ולהפוך אותה לסוג של אימון רוחני. במהלך שגרת מיקרודוזינג המשתמש הופך לבלש תודעתי הנמצא בחיפוש מתמיד אחר רמזים לאיכויות הפסיכדליות שבעולם סביבו, תוך כדי כך הוא משתפר בזיהוי האיכויות הפסיכדליות בעולם זה, בין אם הוא התנסה במיקרודוז באותו היום ובין שלא. מסיבה זו מיקרודוזינג יכולה להיות פרקטיקה משלימה נהדרת לתרגול ויפאסאנה כמו גם לאנספור פרקטיקות רוחניות אחרות המכוונות להעשיר את חווית האדם. נוסף על כך אין במיקרודוזינג גם את הסיכון שבטריפים רעים או בהשפעות פסיכולוגיות שליליות ארוכות טווח שהן נדירות אך עשויות להתעורר בחוויה פסיכדלית מהדגם ההירואי.

למעשה, הספר חושף כי מגלה הלסד, אלברט הופמן וגם טרנס מקנה, שמזוהה בדרך כלל עם Heroic Tripping היו שניהם חובבי מיקרודוזינג. הופמן, מסתבר, אף טען שאם לא היה הלסד מוצא אל מחוץ לחוק, היה הופך השימוש היומיומי במנות תת-הכרתיות ליישום הרפואי המקובל והמצליח ביותר שלו, מעט בדומה לאופן שבו רושמים כיום ריטלין לילדים ולסטודנטים – אך ללא השפעות לוואי, ובעל השפעות אינטגרליות, מאוזנות ועשירות בהרבה.

סנונית האביב הפסיכדלי

 The Psychedelic Explorer’s Guide: Safe, Therapeutic and Sacred Journeys הוא ספר ראשון מסוגו, שהלוואי שיהיה סנונית ראשונה באביב של פתיחות, מחקר והפצת ידע לגבי הפסיכדלים. ככזה הוא מהווה מקור רב ערך ומאוזן לכל פסיכונאוט שמעוניין להרחיב את הידע שלו בנוגע לשימוש מושכל בפסיכדלים ולכל מי שחפץ להתנסות בהם. הוא מספק מידע חשוב שיכול במקרים רבים לקבוע את ההבדל בין טריפ רע לחוויה שמימית, לסייע להפיק את המירב מחוויות פסיכדליות ובסיוע לאנשים אחרים במצבי מצוקה. מומלץ.

ראיון על פסיכדליה ושיחה עם דרור פויר

מישהו בתחילת 2011  ראיינו אותי ברדיו "כל השלום"  יוסי למפל ואדם ססלר  על פסיכדליה   וגם קצת על  טכנולוגיה.  היה  נרחב כיפי ומעניין ואני מעלה כאן את קובץ MP3 (פודקעסט) של השידור באותו היום למתעניינים.

אפשר להוריד את הקובץ כאן.

***

ומי שנשאר עם חשק לעוד, ביום ראשון הקרוב דרור פויר יארח אותי במועצת העם.  פרטים במודעה. אשמח לראותכם.

קדחת הסלוויה – על דיווחי סמים בעיתונות הישראלית ועל סרטוני היוטיוב-סלוויה

באתר ויינט עלתה אתמול כתבה על תופעת סרטוני הסלוויה דיבינורום ביוטיוב – מתבגרים שמעלים לרשת סרטונים שמתעדים אותם מתמסטלים מהחומר הדיסוציאטיבי הזה יחד עם חברים – וחבר העלה לי לוול בפייסבוק לינק לכתבה ושאל אותי מה דעתי. עמדתי לכתוב לו תגובה שם, אבל הבנתי שמה שיש לי לומר ארוך למדי אז החלטתי לייצא את התגובה מהפייסבוק לכאן.

אז איפה להתחיל? ראשית כל מחוסר הדיוק הבסיסי בכתבה שמאפיינת את הסאלביה כסם פסיכדלי. קשה להבין למה כל פעם שמתעסקים בסמים כל העקרונות העיתונאיים הבסיסיים של דיווח מהימן נזרקים מהחלון וציבור הקוראים זוכה במקרה הטוב למידע בלתי מדויק ולוקה בחסר או במקרה הרע למידע מגמתי (לזכות הכתבה הנוכחית יש לציין שלפחות אינה מגמתית כמו רבות אחרות). אולי הגיע הזמן שהעיתונים הישראלים יקצו לנושא הסמים כתב ייעודי או לפחות ימצאו במערכת כתב בעל ידע בסיסי בנושא שיכול לכתוב על הנושאים האלה בלי לפדח?

אז לא. סאלביה זה לא סם פסיכדלי. זה סם דיסוציאטיבי, ולמרות שטקסונומיה של סמים זה עניין מורכב, כמו כל טקסונומיה, אני חושב שרוב הטקסנומיות המקובלות יסכימו שעישון סלוויה היא לא חוויה פסיכדלית, לפחות לא במובן הקלאסי, אלא חוויה דיסוציאטיבית. ההבדל? ובכן, יש שורה של הבדלים. בעוד שבשימוש בסמים פסיכדליים קלאסיים (LSD, פטריות, פיוטה וכו') הפסיכודינמיקה של החוויה היא של יציאה למסע שמתחיל באופן הדרגתי ומסתיים באופן הדרגתי – הרי שהטריפ של הסלוויה הוא פתאומי מאוד, מתחיל בבום ומסתיים לאחר מספר דקות (בין השאר משום שמעשנים אותה). בעוד שהסמים הפסיכדליים מאופיינים בכך שמי שמתנסה בהם יודע שלקח סם, ושהוא נמצא תחת השפעה, המתנסה בסאלוויה ישכח פעמים רבות שלקח את הסם או כלל את זהותו. בעוד החוויה הפסיכדלית היא חוויה שהאלמנטים הבסיסיים שלה הם בבסיסם: תחושת אקסטזה, יכולת מוגברת לאינטרוספקציה, לחיבור לעצמי, לגוף, לאנשים אחרים, לטבע וכו' – החוויה הבסיסית של הסאלוויה, לפחות על פי הניסיון שלי ושל פסיכונאוטים רבים אחרים שאני מכיר ושהתנסו בה – היא לעיתים רבות קודם כל ביזארית ומתאפיינת בתחושת מוזרה (במשמעות המקורית של המילה) ולא בלתי מאיימת שבה האדם חש מנותק מהגוף שלו, מעצמו ומהעולם (לכן הוא נקרא סם דיסוציאטיבי). זו הסיבה שהאמירה של הכתבת דובילנסקי שחוויות הסם מזכירות את חוויות ה-LSD מוטעה ומטעה גם אם היא מסתתרת מאחורי המילים "לדברי משתמשיו", משום שהמידע הזה פשוט לא נכון כפי שאפילו בדיקה פשוטה בוויקיפדיה הייתה יכולה לגלות.

 

ולשאלה המקורית: "מה אתה אומר על התופעה הזו?"

ובכן. בשתי מילים אני חושב שהיא עצובה ודוחה, ואני לא משתמש במילים הללו כדי להתנגח במישהו אלא פשוט כדי לתאר את התחושות שהיא מעוררת אצלי. אני חושב שזו אחת הדוגמאות המובהקות והעצובות לדברים הרעים שקורים לסמים עתיקים ששימשו שאמאנים לאורך דורות כשהם נפגשים בחברת הצריכה והמדיה שלנו: הצמחים המקודשים הללו, שחניכי החוויה השאמאנית ברחבי העולם שמרו עליהם והתייחסו אליהם ביראת כבוד משך אלפי שנה הופכים לאמצעי ליצירת דאחקות ילדותיות וצבירת צפיות ביוטיוב.

בעוד שבעבר שימשו הסמים הללו על מנת להשיג מבט מעמיק יותר לתוך העצמי ולתוך עולמות אחרים, על מנת ללמד אותנו, עכשיו הם משמשים כסמי הטפשה שמשתמשיהם מחוסרי המושג ביוטיוב משתמשים בהם כדי להתחרות אחד בשני מי יצא יותר טמבל, קרוע ודפוק ממשנהו. החוויה הכל כך אינטימית של מסע לתוך עצמך ולתוך עולמות התודעה הופכת לאובייקט אקסהיביציוניסטי שנבחן במופעיו החיצוניים (צחקוקים, פרצופים אידיוטיים, התגלגלות על הרצפה) ומשודר לעולם כולו.

אני לא כועס כמובן על הצעירים שמשתמשים בחומרים הללו באופן הזה, אלא על החברה הצינית, הילדותית והמטראיליסטית שבהדחקותיה את עולמות התודעה האחרים שהם חלק מהמורשת התרבותית של מין האדם לא ציידה את הנערים האלה בכלים מושגיים שיאפשרו להם להבין במה מדובר ולהפיק מחומרים כמו סאלביה דיבינורום יותר מחוויה של דפיקת ראש – ולמעשה, על כל רטוריקת האנטי-סמים שלה, בעצם עודדה את הילדים הללו לדפוק לעצמם את הראש משום המסגרות הקונספטואליות המסולפות והמעוותות שבאמצעותן היא ממשיגה חומרים משני תודעה.

ועכשיו כמובן מגיעים כל אבירי המוסר והסדר הטוב שטוענים שצריך להוציא את הסאלביה מחוץ לחוק, מבלי לדעת דבר או חצי דבר על הצמח הזה, ההיסטוריה שלו או האפקטים שהוא מעורר – ובלי שאי פעם הוכח או אפילו נטען שהוא גורם נזק כלשהו – פשוט מתוך הפרדיגמה האינקוויזטורית השולטת בתרבות הגלובלית בת ימינו ועל פיה מצבי תודעה אחרים הם טאבו שיש לאסור אותו על האנשים (אלא אם כן הם נוצרים על ידי אלכוהול, ג'אנק פוד, טלוויזיה, פרסומות, פרופגנדה פוליטית וכו'…). את הטענה שמה שאנחנו זקוקים לו הוא חינוך מבוסס יותר, כנה יותר ומסולף פחות בתחום יותר כנראה לא נשמע באף אחד מאמצעי המדיה הגדולים.

לי אגב יצא להתנסות בסאלוויה לפני כ-5 שנים פעם אחת ועד שהבנתי מי אני ושלקחתי סאלוויה כבר עבר החלק המשמעותי והחזק ביותר של הטריפ, מה שהיה די מתסכל מבחינתי. היה משהו די ביזארי, לא נעים וחייזרי בחוויה של הסאלביה ובאותו הערב החלטתי שאין לי רצון להתנסות בה שוב. שם הרומן הקצר שלי עם הסאלביה נגמר.

המילון הפסיכדלי: קונטקט-היי

"פטריה אפוקליפטית". טקאשי מורקאמי.

קונטקט היי הוא מושג שמקורו בתרבות הפסיכדלית. הוא מתייחס למצב שבו אדם שלא הכניס לגופו חומר פסיכדלי נכנס למצב תודעתי פסיכדלי בעקבות מגע עם אדם אחר שנמצא בעיצומה של חוויה פסיכדלית. זהו מצב שקורה לפעמים לטריפ-סיטרים ולא רק להם. אני זוכר פעם אחת שאכלתי פטריות באמסטרדם והייתי בפארק עם חבר שלי, שלא אכל אבל ליווה אותי לטיול. באופן מעניין למרות שהוא לא אכל ואני כן זה הרגיש כאילו אנחנו מקיימים איזה שדה תודעתי משותף שבו הפטריות מתחלקות בין שנינו. הדבר המפליא היה שהשפעת הפטריות עלי הייתה חלשה יותר ממה שציפיתי בהתחשב בכמות שאכלתי, ואילו החבר, למרות שלא אכל כלום נכנס במהירות למצב פסיכדלי שבו הוא מצחקק, חושב מחשבות מוזרות, מביט על השמיים בהשתאות ומחבק עצים בהתלהבות. זה היה ממש כאילו התחלקנו חצי חצי בפטריות. בספרות הפסיכדלית, הרוויה בסוגי תקשורת ביזאריים ומוזרים בין תודעות יש לא מעט דוגמאות לקונטקט-היי. ספרו של טום וולף, The Kool Aid Acid Tests מתאר את מפגשיהם המסוממים והמרובים של קן קיזי וניל קסידי עם שוטרים במהלך מסע החוף לחוף שלהם בקיץ 1964. כשהפרנקסטרים היו נעצרים, על אסיד, השניים היו עטים על השוטרים במלוא עצימות החוויה הפסיכדלית שלהם ומכניסים אותם לתוך "הסרט שלהם". השוטרים היו מתבלבלים תוך מספר דקות וקיזי וקסידי היו ממשיכים בדרכם כשהם משאירים מאחוריהם שובל של שוטרים הלומי אסיד.

בועז יניב סיפר לי פעם על פסטיבלי טראנס אירופאים שהעוצמות התודעתיות של הנוכחים משקפות בהם אחת את השניה בעוצמה כזו, שאתה פתאום מבין שבעצם אתה מסטול לחלוטין מאז שאתה זוכר למרות שלא הכנסת שום סם לגוף שלך כבר כמה ימים טובים. זה הגיוני מאוד כי חוק פסיכדלי בסיסי מאוד הוא שככל שיותר אנשים מסביב לנוסע הפסיכונאוטי נמצאים בטריפ משלהם, כך חווית הטריפ הופכת לעוצמתית יותר. אם הנוסע הפסיכדלי נמצא בחברתם של אנשים שמחזיקים את החוויה הטריפית שלהם וששומרים על מצב תודעה טריפי, הם יכולים ליצור מעין כור תודעתי שדליפת התודעה ממנו היא מינמלית. קבוצת אנשים כזו שעשתה ביחד טריפ ומשמרת על דליפת תודעה מינימלית יכולה לשמר את תודעת הטריפ למשך זמן ארוך. באופן כזה למרות שהטריפ עצמו מסתיים לאחר 4-8 שעות, תודעת הטריפ יכולה להמשך גם ימים ארוכים לאחר מכן. כל זה תלוי בכמה דברים כמו למשל שמירה על רמת שינה מינימלית: כל עוד אתה לא הולך לישון רמת הדליפה של הטריפיות היא מינימלית (ואילו כפי שג'ים פדימן העיר, שינה מוציאה אותך מהטריפ), אבל גם אם נרדמת, אם בזמן שהלכת לישון מישהו אחר שמר על להבת הטריפ והוא עדיין שם בתוך החוויה שלו כשאתה מתעורר, הוא יכול להדליק מחדש את הלהבה שלך והסיכוי שתוכל לחזור לתוך החוויה של הטריפ בלי לקחת כלום עולה בהרבה). לעומת זאת יציאה לתוך עולם הסחים, העולם של האנשים הרגילים, עם צורות התקשורת המיובשות/אגרסיביות/מנוכרות שלהם תייבש לכם את הטריפ ותשלוף אתכם מתוכו באכזריות חסרת קץ שתגרום לכם לרצות לחזור ולהתחפר בתוך המחילה הקטנה שלכם עד יעבור זעם.

אבל גם אם קונטקט-היי הוא מושג שמקורו בהגות הפסיכדלית, הרי שהוא מתייחס לשורה ארוכה של מצבים אחרים, חלקם ללא קשר ישיר לחוויה הפסיכדלית. לאחרונה הייתה לי חוויה שהתחילה בטריפ שלי שהכניס את חברתי (שלא הכניסה שום דבר לגוף) למצב טריפי עמוק ביותר שבסופו של דבר היה כמעט בלתי אפשרי להבדיל בינו לבין המצב שבו הייתי נתון אני. עד כאן טוב ויפה, אבל החלק המעניין באמת היה שבארבע לפנות בוקר באותו היום אני חזרתי הביתה לישון בעוד שחברתי המשיכה לבלות. כשפגשתי אותה בבוקר שש שעות מאוחר יותר, אני שהספקתי לעבור בבית לכמה שעות כבר חזרתי למצב תודעה של Baseline, היא לעומת זאת שימרה במשך הלילה את המצב שבו הדבקתי אותה אתמול ועוד ביצרה אותו בעזרת Sleep Deprivation. דקות מועטות אחרי שפגשתי אותה היא כבר החזירה אותי למצב התודעה של אתמול. כלומר, זה לא שהתחלתי לראות הזיות אבל חזרתי למצב הרוח שאפיין את הטריפ שלי יום לכם, על השמחה, היצירתיות, הרוגע ותחושת התודה העמוקה שאפיינו אותו. זה היה כאילו הדבקתי אותה במשהו, הספקתי להבריא ולחטוף ממנה את הדבר הזה בחזרה.

החוויה הזו גרמה לי להבין שקונטקט-היי, אינו תופעה המתרחשת רק כשאדם מסוים נמצא בהשפעת חומר פסיכדלי והאדם שבמחיצתו פוסע גם הוא לתוך החוויה פסיכדלית איתו, אלא תופעה שמתרחשת תחת כל סם ובכל קשר שיש שלנו עם אנשים אחרים. כמובן שהמצב הפסיכדלי עם אפקט ההעצמה והאינטימיות הרבה שהוא יוצר בין בני אדם מאפשר לנו לחוש את הקונטקט-היי טוב יותר. המצב הפסיכדלי מעצים את רמת הסוגסטיביות שלנו ומאפשר לנו לחוש בצורה מועצמת את ההשפעות שיש לכל דבר ועולם עלינו. אלא שלמעשה כמו תופעות אחרות רבות שמתרחשות בתוך החוויה הפסיכדלית, קונטקט-היי הוא בסך הכל העצמה של תופעה יומיומית. החומרים הפסיכדליים שוב משמשים כאן כזכוכית מגדלת המאפשרת לנו להביט מקרוב יותר על הדרכים שבהן התודעה שלנו פועלת ביום יום ולהבין לעומק את מושג הקונטקט-היי במובנו הרחב – את המשמעות התהומית והקריטית שיש לדברים בחיינו שאנחנו נותנים להם לחדור לתוך התודעה שלנו: אדם זה או אדם אחר, פרח או תמונה מחרידה, טבע או עיר.

למעשה כל דבר בעולם יוצר אצלנו קונקט-היי או קונטקט-לואו. שימו לב לאנשים סביבכם ושאלו את עצמכם אם הם יוצרים אצלכם את הקונטקט-היי או את הקונטקט-לואו ופשוט תצמדו לאלו ששולחים אתכם למעלה ותסלקו מהחיים שלכם את אלו שעושים לכם את הקונטקט-לואו. תעשו את אותו הדבר עם סרטים, ספרים, מקומות, סמים, אתרים ברשת, כל דבר!

ואני אסיים בקטע מתוך ספרו של סטיבן גאסקין Amazing Dope Tales and Haight-Ashbury Flashbacks, מתוך פרק שבו גאסקין מספר על הר שטיפס עליו עם חברים במהלך טריפ בסוף שנות השישים וחווה בו חוויות רוחניות מאוד מטהרות ועוצמתיות ("האינדיאנים אומרים ששמו של אלוהים הוא קול קריאתן של כל החיות יחדיו"!!!).

על הירידה מההר והחזרה הביתה הוא מספר: "ירדנו מההר וחשנו שינוי עמוק כל כך שזה יצר שינוי אדיר בדרך החיים שלנו. חזרנו הביתה וראינו שהרבה מהדברים שנמצאו בבית שלנו לא היו נחמדים. הייתה לנו תמונה מצחיקה על הקיר, תמונה של איזה בית בשביל כל מיני נשים שחיפשו בית. היו שם גבוהות ורזות, נמוכות ושמנות, מוזרות ובכל הצורות וזו הייתה תמונה מצחיקה. אבל כאשר ירדנו מההר והבטנו עליה זו לא הייתה תמונה מצחיקה. היא לא הייתה מצחיקה בכלל. זה היה מגעיל לתלות אותה על הקיר בשביל לצחוק עליה, והיינו חייבים להוריד אותה."

התיאור של גאסקין הזכיר לי את התחושה הזו שאני מכיר מכל כך הרבה אנשים יקרים שנכנסו לתוך העולם הפסיכדלי וגילו שהם לא יכולים להמשיך לצפות בפרסומות, בפורנו או בסרטי זוועה – לפחות לא בקלות כמו פעם. כי הם הרגישו טוב טוב את המטען האנרגטי של כל אובייקט ומעשה ואת ההשפעה שיש לאלו עליהם. הקטע הבא של גאסקין מתאר בצורה נפלאה את השינוי הזה שאני מכיר טוב כל כך מהרבה אנשים אהובים וקרובים לי:

"זה היה כמו חיפוש אחר סוג של טוהר אסטרלי. כאשר אתה תחת ההשפעה, כל דבר קטן מהדהד חזק כל כך שכל דבר שהוא אפילו קצת מגעיל מרגיש עוצמתי מאוד.

זה היה טריפ מאוד מכונן מבחינתנו. הוא שם אותנו בתחושה של אחדות ושל חמלה שאחריה לא יכולנו יותר לשאוב הנאה מלהביט על אנשים אחרים נפגעים או על ייצוגים של יצורים מעונים. לא היה טוב להביט בזה.

בדיוק מסיבה זו אני לא אוהב את התמונה של ישו על הצלב עם המסמרים תקועים בגופו. זה סמל לא נכון. צריך לצייר אותו חי ומלא שמחה."

תודה לכל האנשים שחלקו איתי מההיי שלהם והביאו אותי לקונטקט-היי. תודה לאחת שעשתה זאת ממש לאחרונה. ישתבח שמו של בורא היקום. שבת שלום.

%d בלוגרים אהבו את זה: