פסיכדליה | טכנומיסטיקה

באתר ויינט עלתה אתמול כתבה על תופעת סרטוני הסלוויה דיבינורום ביוטיוב – מתבגרים שמעלים לרשת סרטונים שמתעדים אותם מתמסטלים מהחומר הדיסוציאטיבי הזה יחד עם חברים – וחבר העלה לי לוול בפייסבוק לינק לכתבה ושאל אותי מה דעתי. עמדתי לכתוב לו תגובה שם, אבל הבנתי שמה שיש לי לומר ארוך למדי אז החלטתי לייצא את התגובה מהפייסבוק לכאן.

אז איפה להתחיל? ראשית כל מחוסר הדיוק הבסיסי בכתבה שמאפיינת את הסאלביה כסם פסיכדלי. קשה להבין למה כל פעם שמתעסקים בסמים כל העקרונות העיתונאיים הבסיסיים של דיווח מהימן נזרקים מהחלון וציבור הקוראים זוכה במקרה הטוב למידע בלתי מדויק ולוקה בחסר או במקרה הרע למידע מגמתי (לזכות הכתבה הנוכחית יש לציין שלפחות אינה מגמתית כמו רבות אחרות). אולי הגיע הזמן שהעיתונים הישראלים יקצו לנושא הסמים כתב ייעודי או לפחות ימצאו במערכת כתב בעל ידע בסיסי בנושא שיכול לכתוב על הנושאים האלה בלי לפדח?

אז לא. סאלביה זה לא סם פסיכדלי. זה סם דיסוציאטיבי, ולמרות שטקסונומיה של סמים זה עניין מורכב, כמו כל טקסונומיה, אני חושב שרוב הטקסנומיות המקובלות יסכימו שעישון סלוויה היא לא חוויה פסיכדלית, לפחות לא במובן הקלאסי, אלא חוויה דיסוציאטיבית. ההבדל? ובכן, יש שורה של הבדלים. בעוד שבשימוש בסמים פסיכדליים קלאסיים (LSD, פטריות, פיוטה וכו') הפסיכודינמיקה של החוויה היא של יציאה למסע שמתחיל באופן הדרגתי ומסתיים באופן הדרגתי – הרי שהטריפ של הסלוויה הוא פתאומי מאוד, מתחיל בבום ומסתיים לאחר מספר דקות (בין השאר משום שמעשנים אותה). בעוד שהסמים הפסיכדליים מאופיינים בכך שמי שמתנסה בהם יודע שלקח סם, ושהוא נמצא תחת השפעה, המתנסה בסאלוויה ישכח פעמים רבות שלקח את הסם או כלל את זהותו. בעוד החוויה הפסיכדלית היא חוויה שהאלמנטים הבסיסיים שלה הם בבסיסם: תחושת אקסטזה, יכולת מוגברת לאינטרוספקציה, לחיבור לעצמי, לגוף, לאנשים אחרים, לטבע וכו' – החוויה הבסיסית של הסאלוויה, לפחות על פי הניסיון שלי ושל פסיכונאוטים רבים אחרים שאני מכיר ושהתנסו בה – היא לעיתים רבות קודם כל ביזארית ומתאפיינת בתחושת מוזרה (במשמעות המקורית של המילה) ולא בלתי מאיימת שבה האדם חש מנותק מהגוף שלו, מעצמו ומהעולם (לכן הוא נקרא סם דיסוציאטיבי). זו הסיבה שהאמירה של הכתבת דובילנסקי שחוויות הסם מזכירות את חוויות ה-LSD מוטעה ומטעה גם אם היא מסתתרת מאחורי המילים "לדברי משתמשיו", משום שהמידע הזה פשוט לא נכון כפי שאפילו בדיקה פשוטה בוויקיפדיה הייתה יכולה לגלות.

ולשאלה המקורית: "מה אתה אומר על התופעה הזו?"

ובכן. בשתי מילים אני חושב שהיא עצובה ודוחה, ואני לא משתמש במילים הללו כדי להתנגח במישהו אלא פשוט כדי לתאר את התחושות שהיא מעוררת אצלי. אני חושב שזו אחת הדוגמאות המובהקות והעצובות לדברים הרעים שקורים לסמים עתיקים ששימשו שאמאנים לאורך דורות כשהם נפגשים בחברת הצריכה והמדיה שלנו: הצמחים המקודשים הללו, שחניכי החוויה השאמאנית ברחבי העולם שמרו עליהם והתייחסו אליהם ביראת כבוד משך אלפי שנה הופכים לאמצעי ליצירת דאחקות ילדותיות וצבירת צפיות ביוטיוב.

בעוד שבעבר שימשו הסמים הללו על מנת להשיג מבט מעמיק יותר לתוך העצמי ולתוך עולמות אחרים, על מנת ללמד אותנו, עכשיו הם משמשים כסמי הטפשה שמשתמשיהם מחוסרי המושג ביוטיוב משתמשים בהם כדי להתחרות אחד בשני מי יצא יותר טמבל, קרוע ודפוק ממשנהו. החוויה הכל כך אינטימית של מסע לתוך עצמך ולתוך עולמות התודעה הופכת לאובייקט אקסהיביציוניסטי שנבחן במופעיו החיצוניים (צחקוקים, פרצופים אידיוטיים, התגלגלות על הרצפה) ומשודר לעולם כולו.

אני לא כועס כמובן על הצעירים שמשתמשים בחומרים הללו באופן הזה, אלא על החברה הצינית, הילדותית והמטראיליסטית שבהדחקותיה את עולמות התודעה האחרים שהם חלק מהמורשת התרבותית של מין האדם לא ציידה את הנערים האלה בכלים מושגיים שיאפשרו להם להבין במה מדובר ולהפיק מחומרים כמו סאלביה דיבינורום יותר מחוויה של דפיקת ראש – ולמעשה, על כל רטוריקת האנטי-סמים שלה, בעצם עודדה את הילדים הללו לדפוק לעצמם את הראש משום המסגרות הקונספטואליות המסולפות והמעוותות שבאמצעותן היא ממשיגה חומרים משני תודעה.

ועכשיו כמובן מגיעים כל אבירי המוסר והסדר הטוב שטוענים שצריך להוציא את הסאלביה מחוץ לחוק, מבלי לדעת דבר או חצי דבר על הצמח הזה, ההיסטוריה שלו או האפקטים שהוא מעורר – ובלי שאי פעם הוכח או אפילו נטען שהוא גורם נזק כלשהו – פשוט מתוך הפרדיגמה האינקוויזטורית השולטת בתרבות הגלובלית בת ימינו ועל פיה מצבי תודעה אחרים הם טאבו שיש לאסור אותו על האנשים (אלא אם כן הם נוצרים על ידי אלכוהול, ג'אנק פוד, טלוויזיה, פרסומות, פרופגנדה פוליטית וכו'…). את הטענה שמה שאנחנו זקוקים לו הוא חינוך מבוסס יותר, כנה יותר ומסולף פחות בתחום יותר כנראה לא נשמע באף אחד מאמצעי המדיה הגדולים.

לי אגב יצא להתנסות בסאלוויה לפני כ-5 שנים פעם אחת ועד שהבנתי מי אני ושלקחתי סאלוויה כבר עבר החלק המשמעותי והחזק ביותר של הטריפ, מה שהיה די מתסכל מבחינתי. היה משהו די ביזארי, לא נעים וחייזרי בחוויה של הסאלביה ובאותו הערב החלטתי שאין לי רצון להתנסות בה שוב. שם הרומן הקצר שלי עם הסאלביה נגמר.

"פטריה אפוקליפטית". טקאשי מורקאמי.

קונטקט היי הוא מושג שמקורו בתרבות הפסיכדלית. הוא מתייחס למצב שבו אדם שלא הכניס לגופו חומר פסיכדלי נכנס למצב תודעתי פסיכדלי בעקבות מגע עם אדם אחר שנמצא בעיצומה של חוויה פסיכדלית. זהו מצב שקורה לפעמים לטריפ-סיטרים ולא רק להם. אני זוכר פעם אחת שאכלתי פטריות באמסטרדם והייתי בפארק עם חבר שלי, שלא אכל אבל ליווה אותי לטיול. באופן מעניין למרות שהוא לא אכל ואני כן זה הרגיש כאילו אנחנו מקיימים איזה שדה תודעתי משותף שבו הפטריות מתחלקות בין שנינו. הדבר המפליא היה שהשפעת הפטריות עלי הייתה חלשה יותר ממה שציפיתי בהתחשב בכמות שאכלתי, ואילו החבר, למרות שלא אכל כלום נכנס במהירות למצב פסיכדלי שבו הוא מצחקק, חושב מחשבות מוזרות, מביט על השמיים בהשתאות ומחבק עצים בהתלהבות. זה היה ממש כאילו התחלקנו חצי חצי בפטריות. בספרות הפסיכדלית, הרוויה בסוגי תקשורת ביזאריים ומוזרים בין תודעות יש לא מעט דוגמאות לקונטקט-היי. ספרו של טום וולף, The Kool Aid Acid Tests מתאר את מפגשיהם המסוממים והמרובים של קן קיזי וניל קסידי עם שוטרים במהלך מסע החוף לחוף שלהם בקיץ 1964. כשהפרנקסטרים היו נעצרים, על אסיד, השניים היו עטים על השוטרים במלוא עצימות החוויה הפסיכדלית שלהם ומכניסים אותם לתוך "הסרט שלהם". השוטרים היו מתבלבלים תוך מספר דקות וקיזי וקסידי היו ממשיכים בדרכם כשהם משאירים מאחוריהם שובל של שוטרים הלומי אסיד.

בועז יניב סיפר לי פעם על פסטיבלי טראנס אירופאים שהעוצמות התודעתיות של הנוכחים משקפות בהם אחת את השניה בעוצמה כזו, שאתה פתאום מבין שבעצם אתה מסטול לחלוטין מאז שאתה זוכר למרות שלא הכנסת שום סם לגוף שלך כבר כמה ימים טובים. זה הגיוני מאוד כי חוק פסיכדלי בסיסי מאוד הוא שככל שיותר אנשים מסביב לנוסע הפסיכונאוטי נמצאים בטריפ משלהם, כך חווית הטריפ הופכת לעוצמתית יותר. אם הנוסע הפסיכדלי נמצא בחברתם של אנשים שמחזיקים את החוויה הטריפית שלהם וששומרים על מצב תודעה טריפי, הם יכולים ליצור מעין כור תודעתי שדליפת התודעה ממנו היא מינמלית. קבוצת אנשים כזו שעשתה ביחד טריפ ומשמרת על דליפת תודעה מינימלית יכולה לשמר את תודעת הטריפ למשך זמן ארוך. באופן כזה למרות שהטריפ עצמו מסתיים לאחר 4-8 שעות, תודעת הטריפ יכולה להמשך גם ימים ארוכים לאחר מכן. כל זה תלוי בכמה דברים כמו למשל שמירה על רמת שינה מינימלית: כל עוד אתה לא הולך לישון רמת הדליפה של הטריפיות היא מינימלית (ואילו כפי שג'ים פדימן העיר, שינה מוציאה אותך מהטריפ), אבל גם אם נרדמת, אם בזמן שהלכת לישון מישהו אחר שמר על להבת הטריפ והוא עדיין שם בתוך החוויה שלו כשאתה מתעורר, הוא יכול להדליק מחדש את הלהבה שלך והסיכוי שתוכל לחזור לתוך החוויה של הטריפ בלי לקחת כלום עולה בהרבה). לעומת זאת יציאה לתוך עולם הסחים, העולם של האנשים הרגילים, עם צורות התקשורת המיובשות/אגרסיביות/מנוכרות שלהם תייבש לכם את הטריפ ותשלוף אתכם מתוכו באכזריות חסרת קץ שתגרום לכם לרצות לחזור ולהתחפר בתוך המחילה הקטנה שלכם עד יעבור זעם.

אבל גם אם קונטקט-היי הוא מושג שמקורו בהגות הפסיכדלית, הרי שהוא מתייחס לשורה ארוכה של מצבים אחרים, חלקם ללא קשר ישיר לחוויה הפסיכדלית. לאחרונה הייתה לי חוויה שהתחילה בטריפ שלי שהכניס את חברתי (שלא הכניסה שום דבר לגוף) למצב טריפי עמוק ביותר שבסופו של דבר היה כמעט בלתי אפשרי להבדיל בינו לבין המצב שבו הייתי נתון אני. עד כאן טוב ויפה, אבל החלק המעניין באמת היה שבארבע לפנות בוקר באותו היום אני חזרתי הביתה לישון בעוד שחברתי המשיכה לבלות. כשפגשתי אותה בבוקר שש שעות מאוחר יותר, אני שהספקתי לעבור בבית לכמה שעות כבר חזרתי למצב תודעה של Baseline, היא לעומת זאת שימרה במשך הלילה את המצב שבו הדבקתי אותה אתמול ועוד ביצרה אותו בעזרת Sleep Deprivation. דקות מועטות אחרי שפגשתי אותה היא כבר החזירה אותי למצב התודעה של אתמול. כלומר, זה לא שהתחלתי לראות הזיות אבל חזרתי למצב הרוח שאפיין את הטריפ שלי יום לכם, על השמחה, היצירתיות, הרוגע ותחושת התודה העמוקה שאפיינו אותו. זה היה כאילו הדבקתי אותה במשהו, הספקתי להבריא ולחטוף ממנה את הדבר הזה בחזרה.

החוויה הזו גרמה לי להבין שקונטקט-היי, אינו תופעה המתרחשת רק כשאדם מסוים נמצא בהשפעת חומר פסיכדלי והאדם שבמחיצתו פוסע גם הוא לתוך החוויה פסיכדלית איתו, אלא תופעה שמתרחשת תחת כל סם ובכל קשר שיש שלנו עם אנשים אחרים. כמובן שהמצב הפסיכדלי עם אפקט ההעצמה והאינטימיות הרבה שהוא יוצר בין בני אדם מאפשר לנו לחוש את הקונטקט-היי טוב יותר. המצב הפסיכדלי מעצים את רמת הסוגסטיביות שלנו ומאפשר לנו לחוש בצורה מועצמת את ההשפעות שיש לכל דבר ועולם עלינו. אלא שלמעשה כמו תופעות אחרות רבות שמתרחשות בתוך החוויה הפסיכדלית, קונטקט-היי הוא בסך הכל העצמה של תופעה יומיומית. החומרים הפסיכדליים שוב משמשים כאן כזכוכית מגדלת המאפשרת לנו להביט מקרוב יותר על הדרכים שבהן התודעה שלנו פועלת ביום יום ולהבין לעומק את מושג הקונטקט-היי במובנו הרחב – את המשמעות התהומית והקריטית שיש לדברים בחיינו שאנחנו נותנים להם לחדור לתוך התודעה שלנו: אדם זה או אדם אחר, פרח או תמונה מחרידה, טבע או עיר.

למעשה כל דבר בעולם יוצר אצלנו קונקט-היי או קונטקט-לואו. שימו לב לאנשים סביבכם ושאלו את עצמכם אם הם יוצרים אצלכם את הקונטקט-היי או את הקונטקט-לואו ופשוט תצמדו לאלו ששולחים אתכם למעלה ותסלקו מהחיים שלכם את אלו שעושים לכם את הקונטקט-לואו. תעשו את אותו הדבר עם סרטים, ספרים, מקומות, סמים, אתרים ברשת, כל דבר!

ואני אסיים בקטע מתוך ספרו של סטיבן גאסקין Amazing Dope Tales and Haight-Ashbury Flashbacks, מתוך פרק שבו גאסקין מספר על הר שטיפס עליו עם חברים במהלך טריפ בסוף שנות השישים וחווה בו חוויות רוחניות מאוד מטהרות ועוצמתיות ("האינדיאנים אומרים ששמו של אלוהים הוא קול קריאתן של כל החיות יחדיו"!!!).

על הירידה מההר והחזרה הביתה הוא מספר: "ירדנו מההר וחשנו שינוי עמוק כל כך שזה יצר שינוי אדיר בדרך החיים שלנו. חזרנו הביתה וראינו שהרבה מהדברים שנמצאו בבית שלנו לא היו נחמדים. הייתה לנו תמונה מצחיקה על הקיר, תמונה של איזה בית בשביל כל מיני נשים שחיפשו בית. היו שם גבוהות ורזות, נמוכות ושמנות, מוזרות ובכל הצורות וזו הייתה תמונה מצחיקה. אבל כאשר ירדנו מההר והבטנו עליה זו לא הייתה תמונה מצחיקה. היא לא הייתה מצחיקה בכלל. זה היה מגעיל לתלות אותה על הקיר בשביל לצחוק עליה, והיינו חייבים להוריד אותה."

התיאור של גאסקין הזכיר לי את התחושה הזו שאני מכיר מכל כך הרבה אנשים יקרים שנכנסו לתוך העולם הפסיכדלי וגילו שהם לא יכולים להמשיך לצפות בפרסומות, בפורנו או בסרטי זוועה – לפחות לא בקלות כמו פעם. כי הם הרגישו טוב טוב את המטען האנרגטי של כל אובייקט ומעשה ואת ההשפעה שיש לאלו עליהם. הקטע הבא של גאסקין מתאר בצורה נפלאה את השינוי הזה שאני מכיר טוב כל כך מהרבה אנשים אהובים וקרובים לי:

"זה היה כמו חיפוש אחר סוג של טוהר אסטרלי. כאשר אתה תחת ההשפעה, כל דבר קטן מהדהד חזק כל כך שכל דבר שהוא אפילו קצת מגעיל מרגיש עוצמתי מאוד.

זה היה טריפ מאוד מכונן מבחינתנו. הוא שם אותנו בתחושה של אחדות ושל חמלה שאחריה לא יכולנו יותר לשאוב הנאה מלהביט על אנשים אחרים נפגעים או על ייצוגים של יצורים מעונים. לא היה טוב להביט בזה.

בדיוק מסיבה זו אני לא אוהב את התמונה של ישו על הצלב עם המסמרים תקועים בגופו. זה סמל לא נכון. צריך לצייר אותו חי ומלא שמחה."

תודה לכל האנשים שחלקו איתי מההיי שלהם והביאו אותי לקונטקט-היי. תודה לאחת שעשתה זאת ממש לאחרונה. ישתבח שמו של בורא היקום. שבת שלום.