ארכיון תג: קווין קלי

עתיד העבודה והחופש בעידן הרובוטיקה

לכבוד חג החירות 2014, איך יכולות ההתפתחויות בתחום הרובוטיקה להביא לסוף הקפיטליזם ולשחרר אותנו לעשות דברים חשובים ומתגמלים יותר מעבודה.

mcdonalds robot
כבר שנים רבות שעתידנים כמו ריי קורצוויל ופול סאפו טוענים שאנחנו על סיפה של מהפכת רובוטיקה שתשנה את שוק העבודה, ואת העולם כולו, אולם בתקופה האחרונה נדמה שרעיונות מסוג זה מקבלים הכרה גדלה גם בזרם המרכזי של עולם הטכנולוגיה והכלכלה. בחודשים האחרונים אנו עדים להתפתחותו של שיח בנושא החדירה הגוברת של רובוטים לתוך שוק העבודה. מספר גדל של מומחים מתריע כי התפתחויות בתחום הרובוטיקה והבינה המלאכותית מאיימות להביא לחיסולן ההדרגתי של רוב המלאכות הקיימות כיום. גם הכסף אומר את דברו. סדרת רכישות שביצעה גוגל בשנה האחרונה בחברות רובוטיקה מגוונות הפכה את תחום הרובוטיקה מתחום נישתי לכזה ששואב השקעות ניכרות מחברת הטכנולוגיה הבולטת בעולם.

בין המגזרים התעסוקתיים שצפויים להעלם על פי התחזיות השונות ניתן לציין את נהגי המוניות, האוטובוסים והמשאיות, שיוחלפו על ידי מכוניות הנוהגות את עצמן, המתרגמים שמרבית עבודתם תלקח על ידי תוכנות תרגום אוטומטי  והבאריסטים בבתי הקפה שיוחלפו על ידי באריסטים רובוטיים. אבל אלו הם רק קצה הקרחון. על פי ההיסטוריון הכלכלה קרל בנדיקט פריי ומומחה הרובוטיקה מייקל אוסבורן מאוניברסיטת אוקספורד  47% מהמקצועות הקיימים כיום נמצאים בסיכון גבוה של מיכון וביניהם גם מקצועות צווארון לבן כגון ראיית חשבון, משפטים וכתיבה טכנית. פריי ואוסבורן מדברים על שלושה צווארי הבקבוק שמעכבים בינתיים את היכולת של רובוטיקה ובינה מלאכותית להחליף בני אנוש בעבודה שלהם: תפיסה ומניפולציה (למשל מיומנות אצבעות וידיים), אינטיליגנציה יצירתית (כמו מקוריות והבנה של השדה התרבותי הדרושה ליצירה אמנותית) ואינטיליגנציה חברתית (יכולת להבין תגובות חברתיות, לשכנע, לפשר, ולהעניק תמיכה לבני אדם). הם מגיעים למסקנה שהמקצועות שהסיכון למיכונם הוא הנמוך ביותר הם אלו שדורשים הבנה של אנשים אחרים ויצירתיות כמו חינוך, אמנות ורפואה. לעומת זאת, לטענתם, רוב המקצועות השכיחים כיום נמצאים בסיכון זה או אחר להחלפה על ידי רובוטים ומערכות בינה מלאכותית כאשר בסיכון הגבוה ביותר עומדים נהגים, עובדים אדמיניסטרטיבים ועובדי פס ייצור – חלק ארי של הכלכלה בת זמננו. באופן כללי ניתן לומר שככל שעבודה ניתנת לפירוק לשורה של מטלות פשוטות החוזרות על עצמן בצורה ידועה, כך גדל הסיכוי שתוך זמן לא רב מכונות ידעו לעשות אותה טוב וזול יותר.

הסופר וחוקר הטכנולוגיה קווין קלי חוזה שעד סיום המאה הנוכחית 7 מתוך 10 מקצועות אנושיים יבוצעו על ידי רובוטים. הוא מחלק את המקצועות השונים לארבעה סוגים: מקצועות שקיימים כיום ושבני אדם מבצעים כרגע אבל מכונות ידעו לעשות טוב יותר בעתיד; מקצועות שקיימים כיום ורק רובוטים מסוגלים לעשות; מקצועות שיווצרו בעתיד ושרק בני אדם יוכלו למלא אותם בשלב ראשון ומקצועות רובוטיים עתידיים שאנחנו עדיין לא יכולים אפילו לדמיין. הוא מציין שכבר כעת רוב המקצועות החדשים שנוצרים בשוק העבודה הם מקצועות שרק מכונות מסוגלות לבצע. המקצועות הללו שקופים עבורנו משום שאנחנו לא חושבים על המטלות הרבות מספור שגוגל, ואפליקציות או מכונות שונות ממלאות עבורנו מדי יום כעבודה. אבל אם נחשוב על שירותים כגון וייז (מדריך בדרכים) או גוגל (יועץ לכל נושא) כמעין משרות חדשות שממלאים אותם מחשבים נוכל לראות את התחום של מלאכות המיועדות למכונות כתחום הצומח במהירות הרבה ביותר בשוק העבודה.

בהעלמות של עבודות כתוצאה ממיכון אין כמובן שום דבר חדש. כפי שמציינים פריי ואוסבורן בעשרות השנים האחרונות חזינו בהעלמותן של עבודות כמו מרכזניות טלפוניה, נערי מעליות וכספרים שהוחלפו על ידי רשתות טלפונים אוטומטיות, מעליות אוטומטיות וכספומטים. ההיסטוריה של הציביליזציה אופיינה, במיוחד מאז המהפכה התעשייתית, בהחלפה המתמדת של המלאכה האנושית באמצעות מיכון. בתחילת המאה ה-19 70% מהאוכלוסיה האמריקאית עבדו בחקלאות. כיום, כתוצאה ממיכון והתפתחויות טכנולוגיות אחרות, עובד בחקלאות רק אחוז בודד מהאוכלוסיה. שאר האוכלוסיה עברה לעסוק בעבודות אחרות שרובן הגדול לא היה קיים לפני 200 או 300 שנה. כפי שמציינים הוגים טכנו-אוטופיסטים כגון ריי קורצוויל, כל גל מיכון כזה הוביל לרמות חדשות של שפע חומרי שמתוכו באה דרישה לשירותים ומקצועות חדשים שדרשו כישורים חדשים ולרוב משוכללים יותר. כך עבר שוק העבודה מדגש על חקלאות, לדגש על תעשיה, ולאחר מכן לשירותים ולטכנולוגיה. העתיד של שוק העבודה, לדעת משקיפים מסוימים כמו העתידן הישראלי דוד פסיג נמצא דווקא בתחומים יצירתיים ורוחניים. על פי האקונומיסט "הזינוק בבינתה מכונות עשוי ליצור מקום לאנשים שמתמחים במקצועות רגשיים יותר, שעדיין אינם מתאימים למכונות: עולם של אמנים ותרפיסטים, יועצי אהבה ומדריכי יוגה."

אז למה אנחנו עובדים יותר?

חזה שבזמננו כבר נעבוד 15 שעות בשבוע. הכלכלן מיינרד קיינס.

חזה שבזמננו כבר נעבוד 15 שעות בשבוע. הכלכלן מיינרד קיינס.

יש כמה בעיות בטיעון שכל גל חדש של מיכון יוצר עבודות מתגמלות ומשוכללות יותר. ראשית עולה השאלה למה בעצם זה המצב והאם יש בכך היגיון? אם כל גל של מיכון מחליף עבודות שהיו קיימות קודם לכן, מדוע נדרשים אנשים כיום לעבוד שעות ארוכות כל כך וסובלים כתוצאה מכך מרמות גבוהות כל כך של סטרס? בשנות השלושים חזה הכלכלן הנודע מיינרד ריינס  שתוך מספר עשורים תוביל ההתפתחות הטכנולוגית לכך שהעובד הממוצע יעבוד כ-15 שעות בשבוע, או שלוש שעות ביום. התחזית של קיינס, שהעולם ציפה תקופה ארוכה להתממשותה, ושבשנות השישים היה נדמה שהנה הנה היא מגיעה, נגנזה מאז בעולם של משכורות נסוגות ושעות עבודה מתארכות. למעשה בעוד מספר משקי הבית שבהם עובדים שני ההורים כמפרנסים במשרה מלאה גדול כיום לאין שיעור מבתקופתו של קיינס. השאלה היא כמובן למה? מה קרה לחלום על העולם ללא עבודה שלו ציפו רבים כל כך עד לפני 40 שנה?

 תשובה נפוצה אחת לשאלה זו היא ששעות העבודה לא מתקצרות מכיוון שאנשים היום נהנים מאיכות חיים טובה יותר. על פי היגיון זה לאנשים יש היום יותר מכוניות, מכשירים אלקטרונים, הם טסים לחו"ל ומרשים לעצמם ללכת לכל מיני טיפולים וסדנאות שלא היו זמינים להם בעבר. בעיה אחת עם התשובה הזו היא שעבור שחלקים נרחבים בחברה בת זמננו, המאופיינת במעמד הבינוני מתכווץ ונעלם, סובלים כיום מרמת חיים וכח קניה ירודים יותר מבעבר. למרות שהם עובדים יותר מבעבר הם מתקשים יותר לספק את צורכי החיים הבסיסיים של דיור מזון וחינוך. גם אם נתלה את כל זה בחוסר השיוויון בחלוקת המשאבים, ונתרכז באותם אנשים שרמת החיים שלהם אכן עלתה משמעותית בחמישים השנה האחרונות עדיין נשארת השאלה האם זה בהכרח העסקה שאנשים היו מעדיפים? האם רוב האנשים לא היו מעדיפים לנסוע פחות לחו"ל, להסתפק במכונית אחת במקום שתיים, ולשתות מים מהברז במקום מים מבוקבקים אם היו יכולים לעבוד שלוש שעות ביום במקום תשע ולהקדיש את שאר הזמן שלהם למשפחה, לחברים ופעילויות פנאי?

 חלק מהסיבה לכך שעומס העבודה המוטל על האנושות לא ירד קשור לצמיחה האדירה של מגזר השירותים. בזמן שמספר המשרות הגלובלי בחקלאות ובתעשיה ירד, עלה מספר המשרות במגזר השירותים. תחומים כמו בנקאות, ביטוח, אדמיניסטרציה, מכירות, ניהול חשבונות, ייעוץ, תמיכה טכנית, נדל"ן, פרסום, יחסי ציבור ועריכת דין זכו לצמיחה אדירה בעשורים האחרונים ואיתם מה שהאנתרופולוג הבריטי דיוויד גרייבר מכנה "משרות בולשיט".

לגרייבר יש דעה לא מחמיאה במיוחד על המשרות הללו שהפכו בעשורים האחרונים לעמוד השדרה של הכלכלה (מאז תחילת המאה צמח שיעור המשרות בסקטורים שונים של מכירות ניהול ושירותים מרבע בתחילת המאה, לשלושת רבעים מסך המשרות הפעילות כיום). הוא טוען שבכלכלה בת זמננו ככל שאנשים מייצרים משהו שמועיל לאחרים באופן מיידי (כמו למשל חקלאים, עובדים סוציאלים או אחיות) כך קטן הסיכוי שלהם להיות מתוגמלים עבורו כהלכה  לעומת אנשים אחרים שאינם יוצרים ערך מיידי עבור החברה אך מתוגמלים היטב עבור החלוקה של הדברים שיוצרים אחרים כמו בנקאים, עורכי דין, או אנשי נדל"ן. הוא תולה את העובדה שמספר שעות העבודה לעובד לא ירד בעשורים האחרונים, למרות ההתפתחות הטכנולוגית, בצמיחה האדירה ב"משרות בולשיט" שאינן מייצרות שום ערך אמיתי ושאיש לא ירגיש בחסרונן לו יעלמו מחר מהעולם. אלו משרות שגם רוב מי שממלאים אותן יודעים שאין להן כל משמעות של ממש. השאלה היא כמובן למה הדברים התפתחו באופן כזה? מנקודת מבט קפיטליסטית כל שירות חדש מופיע משם שיש עבורו דרישה. ניתן לטעון כי ככל שהכלכלה מתפתחת כך מתפתחים צרכי האנשים. מכירות, בנקאות עריכת דין ויחסי ציבור הם צרכים לגיטימיים ומבטאים עולם שהולך והופך מורכב יותר ושבו כמות הולכת וגדלה מהאנרגיה הכללית נדרשת על מנת לחלק את המשאבים עצמם, ועל מנת לאפשר את המשך הצמיחה.

 גם התמונה שמתקבלת מהסבר זה מטרידה בלשון המעטה. זו תמונה של אנושות שהצליחה לייצר את כל הדברים שהיו דרושים בעבר לצורך קיומה באמצעים אוטומטים כך שיכלה להתפנות כעת לצורכיה שלה, אלא שבמקום להתפנות להתפתחות ולתיקון הבעיות שלה, היא מפנה כעת את עיקר מרצה לפיתוח דרכים חדשות ומתוחכמות יותר להרבות הון בצורה ספקולטיבית, לחלק אותו בצורה בלתי שיוויונית, לגרום לאנשים לקנות דברים, ולשלוט באמצעי המדיה.

 ולבסוף יש בעיה אחרונה בטיעון שכל גל מיכון יוצר עבודות חדשות ומתגמלות יותר. נדמה שהוא כבר לא עומד במבחן המציאות. בשנים האחרונות אנחנו רואים עליה מתמדת בשיעורי האבטלה הגלובלים, ובמיוחד בשיעורי האבטלה לטווח ארוך בחברות המפותחות. אבטלה כרונית וגדלה שכיחה בחברות המערביות בנות ימינו ומספר גדל של מומחים טוען שהאבטלה הופכת לנתון בסיסי של החברה בת ימינו. למרות שרווחי התאגידים כבר חזרו לרמותיהם של לפני משבר 2008, ושבשכלול רווחי מגזר הבנקאות הרווחים התאגידיים כבר גבוהים מאי פעם, חברות אינן שבות להעסיק עובדים. כפי שצוין מעלה, מומחים רבים טוענים כי גל המיכון החדש של התעסוקה מבשר שחורות למצב התעסוקה ברבים מהמגזרים שהופיעו בעשורים האחרונים בתחום השירותים ובכללם אדמיניסטרציה, ראיית חשבון ואף משפטים, וכלל לא בטוח שיצמיח מספיק משרות חדשות עבור מי שיתפנו ממלאכותיהם. חלק מהסיבה לכך היא שאנחנו הולכים ומתקרבים לנקודה שבה מכונות יהיו מסוגלות לבצע כמעט כל מה שמסוגלים בני אדם לבצע. ההשפעה על שוק העבודה צפויה להיות מטלטלת. גם המאמר האופטימי יחסית של האקונומיסט מסכם באומרו ש "החברה האנושית עלולה למצוא עצמה בקשיים אם הצמיחה והחדשנות יתגמלו את בעלי הכישורים בעוד שהשאר ייאחזו נואשות בהזדמנויות תעסוקההולכות ומידלדלות בשכר דורך במקום."

אז האם כל העבודה שבני אנוש עוסקים בה כיום באמת נחוצה או מועילה? ומה נעשה אם גם העבודה המיותרת שמתבצעת כיום תנוהל על ידי רובוטים ותהפוך את המשרות בשוק העבודה לנדירות יותר? שאלות מסוג זה הופכות קריטיות יותר ככל שהזמן חולף ומתגברת החדירה של הטכנולוגיה החדשה לשוק העבודה.

מודלים חברתיים ותרבותיים לעולם רובוטי פוסט-תעסוקתי

האפקט הרדיקלי שיהיה על פי התחזיות להתפתחות הרובוטיקה על שוק העבודה של העשורים הקרובים מעורר מספר עמדות קוטביות. אופטימיסטים טכנולוגים כגון קורצוויל וקלי מאמינים, כאמור, שכל גל חדש של מיכון יוביל ליצירתן של עבודות חדשות. השאלה כאמור היא האם יהיה בעבודות הללו על מנת ליצור מספיק עבודה לאוכלוסיה, והאם הכישורים הנדרשים לעבודות מסוג זה יהיו נגישים לכולם. לטענת חלק מהעוסקים בנושא, עידן העבודה החדש ידגיש את הצורך בחינוך ליצירתיות ולכישורים שהם אנושיים במובהק,בעוד שאחרים מזהירים שהמהפכות שבפתח יגרמו להחרפה נוספת בפער בין לחינוך לעשירים לחינוך הציבורי שספק אם יעניק לתלמידיו את הכישורים הנדרשים להצלחה תעסוקתית בעידן החדש.

 קווין קלי, לדוגמה, אינו עוסק בשאלות מסוג זה. הוא מציג עתיד קליפורני ניאו-ליברלי, והיפר-יזמי שבו כל עובד נדרש להמציא את עצמו שוב ושוב מחדש לאחר שמשלח ידו הקודם הועבר אל המכונות, ולמצוא שוב ושוב תחומים חדשים שהמכונות עדיין לא מסוגלות למלא. ההנחה של קלי היא שרובוטים יהיו מסוגלים בסופו של דבר לבצע כל עבודה שאדם מסוגל לעשות.

חזון היפר-דרוויניסטי מטריד המבקש להכפיף את האנושות כולה לחזון האדם החופשי, היזמי והיצירתי של הטכנו-אוטופיזם הקליפורני. קווין קלי.

חזון היפר-דרוויניסטי מטריד המבקש להכפיף את האנושות כולה לחזון האדם החופשי, היזמי והיצירתי של הטכנו-אוטופיזם הקליפורני. קווין קלי.

אפשר להתווכח על התחזיות הטכנולוגיות של קלי, אבל מספר נקודות אחרות בחזון שלו מעוררות אצלי התנגדות בסיסית יותר. ראשית, כאמור, כלל לא בטוח שמספר העבודות החדשות שיווצרו תוך כדי שרובוטים ילמדו לבצע יותר ויותר מלאכות אנושיות יהיה מספיק לאוכלוסיה כולה. שנית, המודל שקלי מציע הוא המשך והחרפה של ההרעה בתנאים של העובד במאה העשרים ואחת. הוא מציג אנושות המורכבת מפרטים מבודדים ומפורדים הנאלצים להמציא את עצמם שוב ושוב במשלחי יד חדשים שעליהם להסתגל אליהם מדי פרקי זמן הולכים ומתקצרים, תוך כדי מהלך נסיגה אנושי נמשך משוק העבודה. החזון של קלי עבור העובד העתידי הוא חזון היפר-דרוויניסטי מטריד המבקש להכפיף את האנושות כולה לחזון האדם החופשי, היזמי והיצירתי של הטכנו-אוטופיזם הקליפורני מבית מדרשם של וויירד ומונדו 2000. ההכרח להתאים את עצמך לאידאל האדם האוטונומי, היצירתי והיזמי שמסוגל להמציא עצמו מחדש שוב ושוב ולהסתגל לכל סביבה תרבותית ותעסוקתית היא דבר שרובה של האוכלוסיה האנושית כנראה לא מסוגל לו, ובוודאי שאינו מעוניין בו. אפשר להבין זאת. החזון הזה דן לחיי אבטלה ועוני את כל מי שלא מסוגל להתאים את עצמו לקצב ההולך ומתגבר של הטכנולוגיה.

מתנגדי חדירתה של הטכנולוגיה לשוק העבודה מזהירים, ובצדק, מפני ההשפעה הרסנית שתהיה לתנועה החדשה על המרקם החברתי. כך למשל כותב הבלוגר  שי עדן כי הפגיעה תורגש "בעיקר במעמדות התחתונים בחברה. רובוטים אוטונומיים הם כוח עבודה חדש שבא על חשבונם של בעלי מלאכ הרבים וביניהם: שליחים, נהגים, קופאיות, אופים, פועלים פשוטים. זמנם של אלה קצוב." הדאגה של עדן מובנת לגמרי. עם זאת המסקנה אליה הוא מגיע תמוהה בעיני. במקום לקרוא לחלוקת משאבים מסוג אחר בעידן של עבודה רובוטית, הוא קורא לשמר באופן מלאכותי את את העבודות שמבצעים כיום בני אדם, כאילו האפשרות לכלות את יומך בעבודות רפיטטיביות, משעממות ובלתי מתגמלות היא זכות אדם בסיסית…

"אפשר לחשוב שזה באמת רע שיש אנשים פשוטים שמרוויחים את לחמם מעבודה שחורה[?!]" כותב עדן. "נהגי המוניות לא רוצים רובוט שידיח אותם מתפקידם. הטבח לא זקוק לרובוט שיבשל במקומו. הקופאית בסופר לא זקוקה למכונה שתגרום לפיטוריה. השיפוצניק רוצה להמשיך לשפץ בתים, והאיש שאוסף את הזבל, לא זקוק לרובוט שירים במקומו את הפח הירוק אל המשאית." ההנחה של עדן היא כמובן שכל מי שהעבודה שלו תוחלף יהיה נידון לחיי עוני וניוול. אולם כמובן שקשה להניח שבעלי העסקים יעדיפו להשתמש בכח אדם אנושי יקר ובלתי מהימן כשיש להם חלופות אוטומטיות עדיפות, כך שלעדן אין הצעות אופרטיביות והוא מודה שאין בטור שלו "כל כוח לשנות משהו בכוון העצוב הזה שאליו אנחנו הולכים."

האם נהגי המוניות היו מתנגדים שתחליף אותם מכונית אוטומטית לו הייתה מובטחת פרנסתם? המכונית ללא נהג של גוגל.

האם נהגי המוניות היו מתנגדים שתחליף אותם מכונית אוטומטית לו הייתה מובטחת פרנסתם? המכונית ללא נהג של גוגל.

התגובה שמציג עדן למודל הטכנואוטופיסטי נרפית ופסימית בצורה מפתיעה. היא לוקחת כנתון את מודל הכלכלה הקפיטליסטי הנוכחי שבו הדרך היחידה להתפרנס היא באמצעות משרה והופכת את השיעבוד של בני אדם לעבודות משמימות כמו עבודה בקופה, או איסוף זבל לאידאל שאוי ואבוי אם מישהו יגע בו. הוא מייצג את השמרנות הטכנולוגית של חלק ממי שמתיימרים להגן על זכויות העובדים בצורתה הבעייתית ביותר. השיח המתנגד לחידושים טכנולוגים משום שהם יגרמו לעליה באחוז האבטלה מבצע טעות פרדיגמטית אנושה בכך שהוא מציב את העבודה כערך עליון, כאילו שייטב למישהו אם הקופאית מהסופר תאלץ לעמוד שעות ארוכות מאחורי הקופה במקום שעבודתה תעשה באופן אוטומטי והיא תוכל להקדיש את עצמה לחייה האישיים. למעשה הרובוטים לא מאיימים לקחת את עבודתו של אף אחד שלא היה שמח להתפטר מחר בבוקר אם הייתה מובטחת לו הכנסה מספיקה. אני בספק רב אם מישהו מנהגי המוניות שאת עבודתם יוכלו לבצע מכוניות הנוהגות עצמן בצורה אוטומטית, המנקים שאת עבודתם יבצעו רובוטים לניקיון, או המתמללים שעבודתם תעשה על ידי טכנולוגיות להמרת קול לטקסט, יתנגד לעסוק בדברים אחרים במקום בעמידה בפקקים, ניקיון משרדים ורחובות או הקלדת טקסטים מנהליים – אם יבטיחו לו שרמת החיים שלו לא תפגע.

הדאגה של עדן ואחרים לגורל העובדים בעידן העבודה הרובוטית מובנת לגמרי, אלא שאחת מהתועלות העיקריות שעשויה להיות למהפכת רובוטיקה שתייתר את העבודה אנושית היא דווקא חיסולו של הקפיטליזם כמודל בר קיימא לניהול הכלכלה. קל לתפוס שכאשר כמויות הולכות וגדלות מהאוכלוסיה נידונות לאבטלה כרונית בשוק קפיטליסטי שממכן כל מה שניתן כדי לחסוך בעלויות, וכאשר שיעור המובטלים הופך לרוב האוכלוסיה, שמירה על הסדר הקיים הופכת בלתי אפשרית בלי שימוש באמצעי דיכוי דיקטטורים. עולם שמורכב ממובטלים שאין להם מה להפסיד לא יכול להוות בסיס לחברה מתפקדת כפי שאנחנו מבינים את המושג הזה כיום.

מצב כזה מעורר את הצורך חיפוש מודל כלכלי אלטרנטיבי למודל הנוכחי והבלתי ישים בעליל. למרבה המזל אחד התחומים התיאורטיים המתעוררים של השנים האחרונות הוא השיח על צורות כלכלה אלטרנטיביות לקפיטליזם. תנועות כמו תנועת הצייטגייסט, לדוגמה, גרפו תמיכה אינטרנטית מרשימה בחזון שהציגו לכלכלה מבוססת משאבים המבוססת על מיכון מסיבי של עבודה, ביטול הכסף, וחלוקה כללית וחופשית של השפע החומרי. מודל כזה של עולם ללא כסף ייתר את הצורך בכמה מהתעשיות הרווחיות יותר והפרודקטיביות פחות [שלא לומר קאונטר-פרודקטיביות] בנות זמננו כמו בנקאות, פרסום ומשפט תאגידי. הוא גם יבטל את ההיגיון בחלק ניכר מהפשעים המתרחשים כיום – אלו שהמניע אליהם הוא כסף. גם היעילות הטכנולוגית צפויה לעלות בעולם שמבוסס על שיתוף ידע ושיתוף פעולה במקום על קרבות פטנטים בין חברות המנסות לפתח במקביל את אותן הטכנולוגיות ולמנוע מחברות אחרות להשתמש בטכנולוגיות שכבר פותחו. לבסוף, טוענים אנשי תנועת הצייטגייסט, הוא מותאם בצורה יותר לשימורו הסביבתי של הכוכב מממערכת שוק שבה תלויה הכלכלה בהתכלותם המחזורית של מוצרים, ושמוצרי צריכה מתוכננים בה על מנת להתכלות במהירות ולדרוש מהצרכן להחליפם מדי מספר שנים, פרקטיקה שהיא בזבזנית וחסרת היגיון עבור כוכב שהמשאבים הפיזיים שלו הולכים ומתכלים.

אבל גם אם בוחרים שלא ללכת שבי אחרי החזון האוטופי של אנשי הצייטגייסט, ניתן לאתר גם בתוך עולם התיאוריה הכלכלית דעות המציעות אלטרנטיבות לכלכלת השוק הקלאסית וחולקות על ההיגיון ועל עצם הקיימות שלה עבור החברה בת ימינו. כתבה מצוינת שפורסמה בכלכליסט נותנת במה לקולות המתרבים הקוראים לפתרונות כגון דמי קיום בסיסיים לאוכלוסיה כולה, מתוך הבנה שהצטמצמות מספר המשרות הפנויות למעמד הביניים אינה טרנד מקרי, אלא מבטאת עולם שבו המעמד הבינוני הולך ומצטמק כתוצאה מהעלמות שכבת עבודות הביניים לטובת שוק עבודה קטן המקוטב בין עבודות נהדרות השמורות למתי מעט לבין עבודות מחורבנות המשלמות שכר רעב. האלטרנטיבה שהם מציעים, בהתבסס על העליה העצומה בפיריון לעובד (עליה שתורגמה בעשורים האחרונים בעיקר לעליה ברווחי בעלי ההון, אך לא לעליית שכר העובד. בכלכליסט מצטטים נתון שעל פיו ב-30 השנה האחרונות עלה הפיריון פי שבע מעליית השכר), היא עולם שבו רק חלק קטן יחסית מהאוכלוסיה עובד בעוד השאר נהנים מהכנסה בסיסית המובטחת להם מתוקף זכויותיהם בנכסי הטבע ונכסי המדינה, כמו גם גם בקניינים רוחניים וטכנולוגיים השייכים לחברה. הנסיונות שנערכו בשיטת ההכנסה הבסיסית המובטחת במקומות כמו אלסקה או בכפרים בנמיביה, הראו שזו גרמה לירידה בפשע ועליה ברמת החינוך. עולם הפוסט תעסוקה המוצע על ידי הוגים אלו אינו אם כן עולם ללא עבודה, אלא עולם שבו עבודה חדלה להיות תנאי כפוי וקשה השגה לקיום אנושי בכבוד, והפכה להיות בחירה עבור מי שמעוניינים להגשימה ממטרותיהם שלהם, אם לשם הגשמה עצמית או אם לשם השגת שפע חומרי רב יותר.

המסקנה המתבקשת ממצב חדש שבו רובוטים מאיימים לקחת את העבודות שלנו אינה אם כן להמשיך ולהעסיק את האוכלוסיה באופן מלאכותי במלאכות מיותרות כפי שמציע עדן (טקטיקה שנראית בלוא הכי חסרת תקווה לאורך זמן במסגרת שוק קפיטליסטי). המסקנה המתבקשת היא שינוי רדיקלי במערכת הכלכלית: כזה שלוקח בחשבון שכמויות העבודה האנושיות הנדרשות הולכות ומצטמצמות, ושהדבר הנכון, מבחינה אקולוגית, חברתית, מוסרית ואנושית הוא לנסח מחדש את זכויות האזרח הגלובלי (ותהליך כזה דורש יישום גלובלי) באופן כזה שכל אדם ואדם יהיה זכאי לנתח בסיסי מתוך המורשת הטכנו-כלכלית שיצרה האנושות ושתאפשר לראשונה את קיומם הנוח של כל אזרחית ואזרח ללא צורך בעבודת הפרך שבה נענש האדם בספר בראשית.

תוצאת מהפכה הרובוטית בשוק העבודה לא חייבות אם כן להיות החרפה של היגיון השוק האכזר אשר תותיר אנושות חרבה בעלי פערי אי שיוויון מתרחבים והולכים ותפוצה חסרת תקדים של עוני. אימוץ של מודלים כלכליים חלופיים למודל הנוכחי יכול להוביל לחברה שבה בני אדם לא חייבים לעבוד, אבל נהנים משפע חומרי כתוצאה מהמיכון הגובר של העבודה.

זה המקום שבו מתגלה הבעייתיות העמוקה שמצויה בחזון של קלי. גם אם נניח שבעתיד העבודה הרובוטית ימצאו מספיק משרות לכל האנשים, וגם אם רוב האנשים יהיו מסוגלים לדלג בקלילות ממקצוע למקצוע בעוד שרובוטים לומדים מיומנויות חדשות בקצב הולך וגובר, יש בחזון הזה סיזיפיות שלא ברור מה הצורך בה. כמו שקלי כותב בחזון שלו לעולם התעסוקה בעידן הרובוטי: "הכלכלה הפוסט-תעשייתית תמשיך להתרחב למרות שרוב העבודה תעשה על ידי בוטים בגלל שחלק מהעבודה שלך מחר יהיה למצוא, לעשות ולהשלים דברים חדשים לעשות. דברים חדשים שיהפכו מאוחר יותר למלאכות רפיטטיביות עבור רובוטים."  השאלה היא כמובן למה? למה אנחנו חייבים להמשיך ולחפש עבור עצמנו דברים חדשים לעשות כדי להתקיים בכבוד? מי קבע שחברה אנושית חייבת להתבסס על נסיון נצחי להשאיר את האוכלוסיה עסוקה בניסיון להתפרנס ולהעלות את התוצר ו"רמת המחיה" עוד ועוד, כאשר הדבר שיעלה את רמת המחיה יותר מכל דבר אחר הוא דווקא יותר בטחון כלכלי, פנאי וחופש לאוכלוסיה כולה?! הפתרון הנכון מבחינה אנושית, חברתית, תרבותית ואקולוגית הינו הכרה בכך שהגענו לשלב שבו אנחנו מסוגלים לספק בנוחות את צרכיהם הבסיסיים של כולם, ואף הרבה יותר מכך, ושכעת יכולה האנושות סוף סוף להתמקד בלהקדיש את מרצה לתיקון המרקם האנושי, החברתי התרבותי והאקולוגי.

s

קראו מהממשל לשאוף ל-100% אבטלה. הייפיז.

וזה מחזיר אותי 50 שנה אחורה, לשנות השישים, לעידן אבוד שבו נתפסה העליה המתמדת ברמת החיים ובשעות הפנאי כנתון וחוק טבע כמעט. נביאי חברת הפנאי והשפע של אותה התקופה נבאו, על בסיס המגמות שהיו קיימות בזמנם, עולם שבו מספר שעות העבודה הממוצע הולך ויורד, בזמן שהשפע החומרי הולך ומתעצם עד כדי העלמות מוחלטת של מושג העבודה. תחזיות אלו היו מבוססות על מגמות חברתיות בנות אותה התקופה. בשנות השישים נדמה היה שהחברה המערבית נהנית משפע חומרי הולך וגובר ותנאים סוציאלים משופרים, תוך כדי שכל עובד נדרש לפחות ופחות שעות עבודה, ותוך כדי שהכלכלה משגשגת. באותה תקופה נהוג היה לדבר על "כיסי עוני" – כאילו שעוני היא תופעה נכחדת, שמתרכזת במובלעות שעומדות אוטוטו להעלם. אי אפשר להבין את הצלחת תרבות הנגד הפסיכדלית של שנות השישים על  אידאולוגיית ה-Turn On, Tune in & Drop Out מבלי להבין שזו תודלקה על ידי השפע הכלכלי של אותה התקופה, שאפשר לאנספור צעירים לפרוש מהמרוץ החומרי מתוך בטחון שלא ייקשה עליהם להמשיך להתקיים בנוחות גם בשולי החברה, בלי לעבוד. קבוצות מהפכנים פסיכדלים בני התקופה ההיא כמו הדיגרס והייפיז טענו שעודפי הייצור של התרבות הפכו כבר גדולים כל כך שהשוליים החברתיים יכולים להתקיים מהם בנוחות מבלי להדרש לעבוד, ומבלי שיחסר משהו למישהו. הם הפיצו את רעיון ה-FREE שבמסגרתו העודפים של החברה הופצו בצורה חופשית: מזון חופשי, בגדים חופשיים ואפילו כסף חופשי. הייפיז, למשל, הציעו לשנות את מטרות הממשל מ-0% אבטלה ל-0% אחוזי תעסוקה או 100% אבטלה: עולם שבו כולם יהיו חופשיים מהעבודה ויוכלו להקדיש עצמם להגשמת הפוטנציאל ההתפתחותי שלהם.

חזון פסיכדלי לעידן הרובוטי הפוסט-תעסוקתי

התקוות של הסיקסטיז התרסקו מאז על שרטון היסטורי בדמותו של עולם עם אוכלוסיה גדלה שנאלצת לעבוד מסביב לשעון, ורמות אי שיוויון גדלות. אפשר להתווכח על הסיבות לכך (הצעתי למעלה כמה אפשרויות), אבל הסימנים מתרבים לכך שההתפתחויות הטכנולוגיות בנות ימינו מקרבות אותנו להזדמנות היסטורית שתאפשר את ההגשמה של הנבואות הללו מאמצע המאה העשרים, וזו סיבה אחת שכדאי לחזור אל השיח של הסיקסטיז על חברת השפע העתידית.

אחת השאלות הקשות של עידן השפע הייתה מה יעשו בני האדם עם כל הזמן שיעמוד לרשותם. אתיקת העבודה הפרוטסטנטית מגדירה את האדם באמצעות העבודה שבה הוא עוסק ומציגה את העבודה כערך בפני עצמו. על עוצמתה של עמדה זו בחברה שלנו ניתן לעמוד מהדיונים הציבוריים על הסכנה הפסיכדלית של שנות השישים – דיונים אלו התמקדו לעיתים מזומנות בטענה שהפסיכדלים יצרו דור חדש של עצלנים, חסרי שאיפות חומריות ותמריץ לעבודה. הטענה הזו ניזונה מבדל אמת מסוים. חומרים פסיכדלים גורמים למשתמשים בהם למצוא יותר עניין וסיפוק בהתפתחותם האישית, במערכות היחסים הקרובות אליהם, ובמקסום של חווית הקיום האנושי. על רקע זה העיסוק בשפע חומרי נסוג לעיתים אל הרקע. אלא שהתכונות הללו של הפסיכדלים עשויות  להפוך אותם לחשובים במיוחד עבור עידן הפוסט-תעסוקה.

אחת השאלות שחזרו ועלו בדיון של שנות השישים על עידן השפע המתקרב הייתה, מה תעשה האנושות בכל הזמן החדש שיתפנה לידיה. נביאי הזעם הזהירו מפני השעמום הצפוי כמו גם מפני ההתמכרות לתענוגות שטחיים. הם הזהירו כי חיים ללא צורך בעבודה יגרמו לדיסאוריינטציה באוכלוסיה שלא יודעת כיצד להעסיק את עצמה ומה לעשות בפנאי רב כל כך. וכאן בדיוק, טענו חלק מחסידי החוויה הפסיכדלית, עשויה להתברר החשיבות של הפסיכדלים בחברה מתקדמת של פוסט תעסוקה. חומרים פסיכדלים מגדילים בקרב צרכניהם את העניין בעולם החוויה האישי שלהם, בהתפתחות אישית וחווית החיים כמסע. באופן זה, הם יכולים להיות מרכיב מרכזי ונחוץ בתזונה התודעתית של אנושות שנדרשת להגמל מההרגל להגדיר עצמה באמצעות עבודה וצרכנות. באקונומיסט כותבים שמהפכת הרובוטיקה המתקרבת תשחרר אנשים  להקדיש עצמם לכתיבת שירה ולחינוך ילדים מקבוצות אוכלוסיה מוחלשות "למרות שאל לנו להיות מופתעים אם רוב האנשים ישתמשו בזמן שיתפנה להם על מנת לשחק במשחק הוידאו החביב עליהם." הפסיכדלים יכולים להיות מרכיב הכרחי בתוכנית שמטרתה לסייע לאנשים למצוא בחיים משמעות שאינה נגזרת של עבודה וצרכנות.

 הנבואות הקודרות על הפוטנציאל ההרסני שעשוי להיות לצמיחת הרובוטיקה עבור הכלכלה והחברה (בין השאר) עשויות בהחלט להתברר מוצדקות, וזו סיבה אחת טובה לחפש אלטרנטיבה שתהפוך את הסיוט הרובוטי לחלום. החברה הפוסט-תעסוקתית הפסיכדלית תהיה החברה ההומניסטית הראשונה בהיסטוריה: הראשונה שבה בני אדם יכולים להתפנות מעבודה משעממת ומאבק משאבים הרסני, ולהקדיש את עצמם להגשמתם האישית ולתיקון העולם.

 חג חירות שמח.

מודעות פרסומת

אלוהי הרשת: נקודת האומגה והאינטרנט

כיצד ההגות של כומר ישועי צרפתי שכתב בשנות השלושים השפיעה על תפיסות משיחיות עכשוויות של רשת האינטרנט.

חוקר האבולוציה והכומר הישועי הצרפתי פייר תייאר דה שארדן היה דמות מלאת סתירות. הוא היה איש מדע ותיאולוג שהאמין שהקצוות המנוגדים כביכול של המדע והדת נפגשים בקטבים, פליאונתולוג שחקר את התפתחות החיים על פני כדור הארץ אבל גם האמין בתחייתו של ישו. עבור דה שארדן הייתה האבולוציה תהליך אורתוגנזי, תהליך התפתחותי בעל כיוון מוגדר, שהמדע והטכנולוגיה משחקים בו תפקיד מכריע ואשר עתיד להגיע לשיאו בהופעתו של הכרייסט הקוסמי, בנקודת זמן-תודעה שאותה כינה נקודת האומגה. אלא שתפיסתו של דה שארדן את תחייתו של ישו הייתה שונה במובהק מזו של הכנסיה. זו מצידה, התנכרה לדעותיו יוצאות הדופן, גזרה עליו עשרות שנים במעין גלות מדעית במזרח הרחוק ומנעה ממנו לפרסם את ספריו אשר ראו אור רק לאחר מותו, אך הפכו מאז לרבי מכר והשפיעו השפעה עמוקה על המחשבה המערבית על אבולוציה ועל טכנולוגיה.

בחיבור זה ארצה לדון ברעיון נקודת האומגה, שהיווה את מוקד ההגות של דה-שארדן מסוף שנות השלושים והלאה, בהתפתחות הרעיון בשבעים השנה שחלפו מאז, ובהפיכתו ממושג הנטוע בתורה מדעית-דתית איזוטרית לאחד המושגים המשפיעים ביותר על התפיסה של הוגים ניו-אייג'ים בני ימינו את רשת האינטרנט ועל תפיסות רוחניות של הרשת בכלל.

נקודת האומגה של דה שארדן

pierre-teilhard-de-chardin

האמין שכללות תודעות האדם תאוחד באמצעות רשת אלקטרונית. דה שארדן.

"נקודת האומגה" של דה שארדן היא פועל יוצא של תפיסתו את תהליך האבולוציה. בעיני דה שארדן מהווה האבולוציה תהליך רב שלבי שמוביל את היקום מחומר-לחיים-למחשבה. בניגוד לפליאונתולוגיה הקלאסית שהקדישה את עיקר תשומת ליבה למחקר התפתחות מבני השלד והרקמות הביולוגיות במהלך האבולוציה, התעניין דה שארדן לא פחות בתהליך התפתחותה של התודעה. הוא ראה את האבולוציה כתהליך התפתחות דו-מישורי ומשולב של חומר ותודעה, הבפנים והבחוץ של הדברים.

ההתפתחות האבולוציונית היא על פי דה שארדן אבולוציה של תודעה – מושג שהפך לקראת סוף המאה העשרים לאחד המושגים הפופולריים ברוחניות העכשווית. בספר The Phenomenon of Man (Teilhard de Chardin, 1955) בו סוקר דה שארדן את ההתפתחות המשולבת של החומר והתודעה במהלך האבולוציה, מן המפץ הגדול ועד אחרית הימים הוא הולך בעקבות הגיאוכימאי ולדימיר ורדנסקי ומתאר את כדור הארץ ככוכב דמוי בצל המורכב משכבות בדרגות הוויה שונות. מעל השכבה הראשונה, הגיאוספירה, מופיעה רקמה דקה של ביוספירה (הספירה של החיים), שמעליה נרקמת ככתר שכבה נוספת: שכבה של מחשבה. דה שארדן כינה את שכבת המחשבה הזו הנוספירה (שם, 180-184). הוא מתאר אותה כרקמה של מחשבות ותודעות הנוצרות על ידי כללות התודעות על הפלנטה ומתפתחות יחדיו, מעט כמו הממים של ריצ'רד דוקינס (Dawkins, 1989), בתקשורת בין בני האדם תוך כדי שהן יוצרות מערכת אקולוגית ואבולוציונית של רוח.

נקודת האומגה היא עבור דה שארדן שיאו של תהליך ההתכנסות הנוספרה. לאחר שהמינים הפרה-הומינידים השונים שקדמו לאדם התכנסו למין ביולוגי אחד, ההומו-סאפיינס, התרבותו של המין האנושי על פני הכוכב מובילה למגע הולך ומתהדק בגבולות בין תרבויות, מגע אשר יוצר את הבסיס לתהליך המוביל לאומגה. "עמים וציביליזציות הגיעו לדרגה כזו של קשר בגבולות, תלות כלכלית ושיתוף תודעתי שלא יכלו עוד להתפתח אלא על ידי חדירה הדדית זה של זה" (Teilhard de Chardin, 1995:252) כותב דה שארדן ומכנה תהליך זה "צעד חדש בהולדתה של הרוח" (שם, 253). "על מנת להפוך לאדם בצורה מלאה" הוא כותב "נדרש האדם להפוך לליגיון" (שם, 256)  שכן "לא ממתין לאדם כל עתיד אבולוציוני מלבד בקשר לכל האנשים כולם." (שם, 246).

תהליך התכללותה של האנושות מואץ על ידי האמצעים הטכנולוגיים שדה שארדן רואה אותם כהמשך טבעי ועמוק של האבולוציה (שם, 223). אמצעי התקשורת המתפתחים מהדקים את התקשורת בין בני האדם ויוצרים שכבת תודעה משותפת המתקיימת בצלילי הרדיו ובדימויים המשודרים בטלוויזיה."כיצד אפשר שלא לראות את תפקידה הקונסטרוקטיבי של המכונה ביצירתה של תודעה קולקטיבית אמיתית?" הוא שואל "אני מתכוון כמובן ראשית כל לרשתות המופלאות של הרדיו והטלוויזיה (…) אשר קושרות אותנו כבר עתה בסוג של תודעה אוניברסלית אתרית." (Teilhard de Chardin, 1959:161-162) דה שארדן אף מתייחס באותו מקום למחשבים ומציע כי האמצעים האלקטרוניים "הינם לא פחות ממניפסטציה של סוג של מוח-על" ויוצרים "מכניזם אחד" ו"רשת יחידה החובקת את הכוכב כולו" (שם, 160). את הנוספירה שנוצרת על ידי הרישות הטכנולוגי הוא מציג כ"גוף גדול שנולד עם צלעות משלו, מערכת העצבים משלו, אברי חישה משלו וזכרון משלו." (Teilhard de Chardin, 1955:246).

התהליך האבולוציוני של הנוגניזה מוביל לנקודה סינגולרית עתידית. "אנחנו נעים לקראת נקודה קריטית שניצבת למולנו" הוא כותב. "למרות הקשרים האורגניים שלה, שקיומם ניכר בעינינו בכל מקום, הביוספירה לא הייתה עד עתה יותר מרשת של קווים מתפלגים, פרומים בקצוותיהם. על ידי תהליך הרפלקסיה וההתכנסות שהיא מעוררת, הקצוות החופשיים נקשרים זה בזה והנוספירה יוצרת מערכת אחת סגורה שבה כל אלמנט רואה, מרגיש, רוצה וסובל בעצמו כמו כל האחרים ובסימולטניות" (שם, 251).

תהליך הנוגניזה מוביל להיווצרות של ישות קולקטיבית חדשה שאותה מכנה דה שארדן "קולקטיביות הרמונית של תודעה הדומה לסופר-תודעה" (שם). כפי שהתאים הביולוגיים הראשונים חיו במושבות משותפות אך היו נפרדים זה מזה עד שהשתלבו זה בזה והפכו למולטי-אורגניזמים, כך יתרשתו המולטי-אורגניזמים השונים שעל האדמה ויהפכו לסופר-אורגניזם שבו כל אדם ואדם מהווה חלק מתודעת על מסדר גבוה יותר.

דה שארדן היה מודע להשלכות הפוליטיות הבעייתיות העלולות להשתמע מרעיונותיו, בוודאי על רקע הפשיזם, הקומוניזם והנאציזם שהיו דומיננטים בתקופתו. "לא הייתה תקופה בהיסטוריה שבה רוכז מאמץ כזה ושבו פיתחה האנושות יכולות מעין אלו לארגן את ההמון לתוך סדר." הוא כותב "יש לנו תנועות המונים (…) אבל כל זה מוביל בסופו של דבר לקומוניזם ונציונל-סוציאליזם ותופעות איומות. במקום לקבל תא חי, קיבלנו גביש. תל נמלים במקום אחוות אחים. במקום הזינוק בתודעה שלו ציפינו נדמה שהטוטאליזציה מייצרת באופן נמנע מכאניזציה" (שם, 256).

אלא שדה שארדן התעקש שהנסיונות הכושלים הללו של המין האנושי להתאחד מייצגים משהו נשגב יותר "מפלצתי ככל שיהיה, האין הטוליטריזם המודרני למעשה עיוות של משהו מופלא ולכן קרוב למדי לאמת?" הוא שואל (שם, 256). תהליך האומגה פוינט אליו הוא מתייחס נועד להתרחש באופן שונה מהותית מהתהליכים הסרטניים של הפשיזם. "אנו חווים את הסימפטומים הראשונים של אגרגציה מדרגה גבוהה עוד יותר: לידתו של מרכז יחיד מהקרניים המתכנסות של מליוני מרכזים אלמנטרים המפוזרים על שטחה על הארץ החושבת" (שם, 259) הדברים כולם מתכנסים לעבר "נקודה שאנו יכולים לקרוא לה אומגה, אשר מתיכה ומעכלת אותם לתוכה באופן אינטגרלי" (שם).

המילה אינטגרלי חשובה כאן. דה שארדן רואה את נקודת האומגה לא כסתם נקודת מרכז אחת שהכל מותך לתוכה."מבנה האומגה, בעיקרון האולטימטיבי שלו, יכול" לדברי דה שארדן "להיות רק מרכז מובחן המקרין מתוך מערכת מרכזים" (שם, 262). על תהליך ההתכללות להיות תהליך אורגני, כזה שמצרף את התודעות כולן לכדי תודעה אחת, אבל גם שומר על הייחודיות של כל תודעה ותודעה ואף מעלה אותה לדרגה גבוהה יותר. הפנים של האדם אינן נמחקות אלא שומרות על יחודיותן, בו בזמן הן הופכות לחלק מפנים מסדר גבוה יותר שאותו מכנה דה-שארדן "ההיפר-פרסונלי" (שם, 260). "בלתי אפשרי להזדהות עם מספר אנונימי" הוא כותב "אבל אם היקום יעטה פנים ולב, הרי על ידי האווירה שתיווצר ממיקוד זה, משיכת היסודות זה לזה תתגבר במהרה" (שם, 267).

דה שארדן מתאר את מצב האומגה כמצב שבו נכללות כל התודעה בתודעה אחת כאשר "כל תודעה פרטית נותרת מודעת לעצמה בסוף התהליך, ואפילו (זאת יש להבין) כל תודעה פרטית הופכת יותר ויותר לעצמה ובאופן זה הופכת מובחנת יותר מהאחר ככל שהיא מתקרבת אליו באומגה" (שם, 262).

חזונו של דה שארדן יצא מגבולות המדע והדת גם יחד. למרביתם של בני זמנו הוא נראה תמוה ובלתי מסתבר באופן קיצוני. "עבור ההיגיון הבריא של 'האדם מהרחוב' וגם לפילוסופיה מסוימת של העולם אשר עבורה דבר אינו אפשרי אלא אם כן התקיים מאז ומעולם, אפשרויות מעין אלו עשויות להראות בלתי מסתברות עד מאוד." הודה דה שארדן "אבל לרוח המודעת למימדיו הפנטסטיים של היקום אפשרויות מעין אלו יראו טבעיות למדי משום שהן פרופורציונליות לממדי הענק האסטרונומיים. במימד המחשבה, האם יתכן שהיקום יסתיים במשהו שהוא פחות מזה שבלתי ניתן למדודו – כמו הזמן והחלל ולא אחרת" (שם, 252). דה שארדן התעקש שתהליך האומגה אינו רק אפשרי אלא הכרחי (שם, 266).

רעיון המח הגלובלי אצל מקלוהן

mcluhan

"העידן האלקטרוני מקים רשת גלובלית שתכונותיה דומות מאוד לתכונות מערכת העצבים המרכזית שלנו." מקלוהן.

ספריו של דה שארדן, אשר התפרסמו לאחר מותו ב-1955 זכו להצלחה והשפעה ניכרת. ב-1964, פחות מעשור לאחר מותו של דה שארדן, הופיע להבין את המדיה, ספרו הסמינאלי של חוקר המדיה מרשל מקלוהן אשר ממשיך בפיתוח הרעיון שהגה דה שארדן על התכנסות התודעות האנושיות לכדי תודעת-על באמצעות כלי המדיה האלקטרונית.

"אחרי שלושת אלפים שנים של התפוצצות באמצעות טכנולוגיות מפוצלות ומכאניות" פותח מקלוהן את ספרו "חל בעולם המערבי תהליך של הצטופפות. במהלך התקופות המכניות הרחבנו את גופנו בשלוחות לעבר המרחב. כיום, כעבור למעלה ממאה שנות טכנולוגיה אלקטרונית, אנו שולחים שלוחות של מערכת העצבים המרכזית עצמה בחיבוק גלובלי, ומבטלים זמן ומרחב גם יחד, עד כמה שהדבר נוגע לכדור הארץ. אנחנו קרבים במהירות אל השלב האחרון בפרישת שלוחותיו של האדם – הדמיה טכנולוגית של תודעה. בשלב זה יתרחש התהליך היצירתי של ידיעה והוא ישתף וישלב את החברה האנושית כולה." (מקלוהן, 2003: 9).

הדעות בנוגע להשפעתו של דה שארדן על מקלוהן חלוקות. מקלוהן מזכיר את דה שארדן רק פעמים בודדות בכתיבתו[1], ומחקרים משנות השישים כמו אלו של לירי (Leary, 1969) או מקפרטי (McCafferty, 1969) טענו שמקלוהן לא הושפע ישירות מדה שארדן. עם זאת חוקרי מקלוהן מאוחרים יותר כמו היקי (Hickey, 2005) ויוכום (Jochum, 2004) טענו שדה שארדן דווקא השפיע על מקלוהן השפעה מובהקת. לטענתו של וולף (Wolfe, 2003), דה שארדן היה אחד משתי ההשפעות העיקריות על מקלוהן אלא שזה חשש לזהות את עצמו בכתיבתו עם דמותו הקונטרוברסלית של דה שארדן ולנקוט בקו תיאולוגי מובהק מדי אשר עשוי להרתיע את המעגלים האקדמיים החילוניים בהם פעל.

הז'רגון אמנם השתנה מדתי לטכנולוגי אולם המשמעויות נשאו דמיון רב. מערכת העצבים הפלנטרית שדה שארדן חזה הפכה בהגותו של מקלוהן לרשת התקשורת האלקטרונית, ואת התודעה הקולקטיבית ניתן היה לזהות במושג "הכפר הגלובלי" שטבע מקלוהן.

מקלוהן דיבר גם הוא על טכנולוגיות כהמשכים, שלוחות בלשונו, של הגוף ושל תהליך האבולוציה. על פי מקלוהן אמצעי התקשורת מהווים המשך של מערכת העצבים המרכזית של האדם ומאחדים את האנושות בסינכרוניות "לתודעה מכלילה אחת" (מקלוהן, 2003: 130). "דאנטה חלם על קיום מודע אוניברסלי כזה עבור האנושות. הוא האמין שבני אדם ישארו בחזקת רסיסים שבורים עד אשר יתאחדו לתודעה מכלילה אחת. אלא שבמקום תודעה חברתית מאורגנת על ידי סדר אלקטרוני, יש לנו כיום תת-תודעה פרטית, כלומר 'זווית ראיה' אישית, שאותה כופה עלינו בנוקשות טכנולוגיה מכנית ישנה" (שם).

כנגד זאת, "העידן האלקטרוני מקים רשת גלובלית שתכונותיה דומות מאוד לתכונות מערכת העצבים המרכזית שלנו. זהו אחד העקרונות המרכזיים המאפיינים אותו. מערכת העצבים המרכזית היא לא רק רשת חשמל. היא גם יוצרת שדה אחד ואחיד של התנסות" (שם, 416). "מהירות המעורבות האלקטרונית יוצרת את השלמות האינטגרלית של המודעות האישית והציבורית. אנו חיים כיום בעידן המידע והתקשורת, מפני שתקשורת אלקטרונית יוצרת בקביעות ובמיידיות שדה כולל של אירועים המקיימים ביניהם אינטראקציה, ושכל בני האדם משתתפים בהם" (שם, 293). "הבו-זמניות של התקשורת האלקטרונית האופיינית גם למערכת העצבים המרכזית, עושה כל אחד מאיתנו נוכח ונגיש לכל אדם אחר בעולם" (שם, 294).

בדומה לדה שארדן, ולמרות שהוא נמנע כמעט תמיד מלהעניק לדבריו משמעות דתית, טוען מקלוהן כי אמצעי התקשורת האלקטרוניים הופכים לרשת עצבים פלנטרית שמחברת ומכנסת את כולנו לתודעה משותפת החווה את העולם כאחד.

 

ממשיכיהם של דה שארדן ומקלוהן בעידן האינטרנט

רעיונותיו של דה-שארדן המשיכו והשפיעו בעשורים הבאים על שורה ארוכה של קוראים שבין המפורסמים שבהם סגן הנשיא האמריקאי אל גור ומושל מדינת ניו-יורק מריו קואומו. הם מצאו אוזן קשבת במיוחד אצל הוגי עידן חדש כגון מרילין פרוגסון בריאן סווים ואחרים וגם הפכו לחלק מהספרות המשפיעה על התנועה האינטגרלית, אלא שהתנופה המהותית להגותו של דה שארדן התרחשה עם פתיחת רשת האינטרנט לציבור באמצע שנות התשעים של המאה העשרים. ביוני 1995 התפרסמה במגזין האמריקאי Wired, מגזין שגילם בדמותו יותר מכל כתב עת אחר את האינטרנט-אוונגליזם של שנות התשעים, כתבה של ג'ניפר קוב קרייסברג, תיאולוגית וחוקרת טכנולוגיה שטענה ש"תייאר חזה את הופעתה של רשת האינטרנט יותר מחצי מאה לפני שהופיעה" (Kreisberg, 1995).

בכתבתה של קרייסברג, שחלק ניכר ממנה מוקדש לתיאור הגותו של דה שארדן, משובצים קטעי ראיונות עם חלוצי סייברספייס בעלי קשרים לתרבות הנגד ולקהילה הפסיכדלית בפרט אשר טוענים שתייאר היה נביא הרשת. ביניהם ג'ון פרי בארלו, תמלילן להקת הגרייטפולד דד שפרסם ב-1996 את הצהרת העצמאות של הסייברפייס וראלף אברהם, פיזיקאי ופילוסוף ששמו נקשר גם כן בתנועה הפסיכדלית אשר פרסם באותה תקופה ספר על רשת האינטרנט. "תייאר תיאר 'את הפיכתה של האבולוציה למודעת לעצמה'" כותבת קרייסברג "הרשת, קבלן הקולקטיביזציה הגדול של התודעות היא הכלי העיקרי לבקיעתנו לעבר השלב השלישי" והיא מצטטת את בארלו "בסייברספייס אנחנו למעשה מרשתים את התודעה הקולקטיבית" (שם).

שלוש שנים מאוחר יותר, פרסמה קרייסברג את ספרה Cybergrace (Kriesberg, 1998) בו היא מקדישה פרק שלם לנוספירה ולקשר בין האינטרנט לנקודת האומגה של דה שארדן. אותה שנה הקדיש ההוגה הפסיכדלי אריק דיוויס לאותו הנושא פרק בספרו Techgnosisשבו משובצים בו ציטוטים של חלוץ סייברספייס ופסיכונאוט ידוע אחר, מרק פשה, ממציא שפת התכנות VRML, המתייחס גם הוא לאינטרנט כהתגשמות נקודת האומגה של דה שארדן. שנתיים מאוחר יותר פירסם לורנזו האגרטי, יוצר הפודקסט האינטרנטי 'הסלון הפסיכדלי' ספר בשם The Spirit of the Internet שבו מוקדש פרק לנקודת האומגה והאינטרנט.

נקודת האומגה, דה שארדן ומקלוהן זכו גם לאזכורים מרובים בדרשותיו הפופולריות של ההוגה הפסיכדלי טרנס מקנה, הדמות החשובה ביותר בתנועה הפסיכדלית של שנות התשעים אשר הרבה לפתח תיאוריות פרועות על האינטרנט ועל תפקידו באבולוציה הרוחנית של האנושות.[2] בו בזמן, בפרק השמיני של סדרת האנימציה היפנית Serial Experiments Lain מ-1997, אשר טווה תסריט מד"בי סביב עולם עתידני ומרושת שובצו קטעים על התפתחות האינטרנט שבהם נאמר: "מספרה של האוכלוסיה האנושית על פני כדור הארץ מתקרב לזה של מספר הנוירונים במוח. דאגלס ראשקוף טוען שתודעת כדור הארץ עצמו עשויה להתעורר כאשר כל בני האדם על פני הכוכב ירושתו בצורה קולקטיבית ויהדהדו באותו התדר. האבולוציה של הרשת תתקיים כרשת נוירונים וכפי שנוירונים במוח האנושי מחוברים בסינפסות, כך יהפוך הכוכב עצמו לרשת נוירונים אחת" (Serial Experiments Lain, 2005). ואילו הסופר האנגלי פטר ראסל, אשר מתיייחס לדה שארדן בהרחבה ואף מונה אותו בראש רשימת ההוגים שהשפיעו עליו בכתיבת ספרו The Global Brain Awakens (Russell, 1995: 36), טען כי הרשת מהווה את שיאו של תהליך התעוררות של הפלנטה והשווה בין התפתחות האנושות להתפתחותו של המוח. בשלבים הראשונים של התפתחות המוח מתרבה מספר התאים במהירות, לאחר מכן מפסיק ייצור התאים החדשים ומתחיל תהליך יצירת הקישורים בין התאים שהופך אתם למוח חושב אחד. בצורה דומה לאחר שהאוכלוסיה האנושית זינקה באלפי השנים האחרונות מסמנת האטת גידול האוכלוסין בשנים האחרונות את הרגע להופעת רשת האינטרנט ויצירת הקישורים שיבנו את מה שראסל מכנה אותו "המוח הגלובלי". לדברי ראסל בקרוב "לא נראה את עצמנו עוד כישויות נבדלות, אלא נכיר עצמנו כחלק מרשת גלובלית מתהדקת, תאי עצב של המוח הגלובלי המתעורר" (Russell, 1995:141).

lain1

"כפי שנוירונים במוח האנושי מחוברים בסינפסות, כך יהפוך הכוכב עצמו לרשת נוירונים אחת". ליין מתוך סדרת האנימה היפנית Serial Experiments Lain.

לצד הכינוי הפופולרי "מוח גלובלי" שטבע ראסל, זכתה נקודת האומגה זכתה למספר גרסאות ושמות בעלי גוון דתי פחות כמו המח הפלנטרי, מוח עולמי[3], רוח גלובלית, מוח סוציאלי, סופר אורגניזם וסופר-ישות. (Heylighen, 2004). התיאורה השתלבה היטב בתורות אחרות שזכו לפופולריות בשנות התשעים כמו תיאוריות האינטיליגנציה הקולקטיבית שבהן עסקו הוגים כמו פייר לוי (Levy, 1999) וקווין קלי בספרו (Kelly, 1994) והיפותיזת גאיה מבית מדרשו של הביולוג ג'יימס לאבלוק.

בו בזמן זכו רעיונותיו של דה שארדן לפופולריות מתגברת בקרב מדענים ואנשי טכנולוגיה ובאופן ספציפי בתנועת הטרנס-הומניסטים, כפי שמראה סטיינהרדט (Steinhard, 2008). בין אלו שרעיונותיהם מושפעים מרעיונתיו של דה שארדן ניתן למנות אנשי טכנולוגיה כמו ריי קורצוויל והאנס מורבק ופיזיקאים כמו ג'ורג' דייסון, פרנק טיפלר וג'ון בארו. במקרים מסוימים אף היו נסיונות לתאר את התנאים הטכנולוגיים להיווצרותו של מוח גלובלי (Heylighen, 2004). למרות שמוקד כתיבתם של אלו היה חילוני יותר מכתביהם של אנשי קהילת הניו-אייג', שמר הנושא על ניחוח רוחני ואיזוטרי מובהק.

ראויה לתשומת לב מיוחדת הגותו של תיאורטיקן הטכנולוגיה קווין קלי, מייסד מגזין Wired שכמו דה שארדן ומקלוהן ידוע גם הוא, מעניין לציין, באדיקותו הנוצרית. במאמר שפרסם קלי Wired ב-2005 (Kelly, 2005) הוא ממשיך ומפתח את ההשוואה בין האינטרנט למוח הגלובלי. "גם במח וגם ברשת יש מאות מיליארדי תאי עצב (או דפי רשת). כל תא עצב ביולוגי יוצר אלפי קשרים סינפטיים עם תאי עצב אחרים בעוד כל דף רשת מוביל לעשרות היפרלינקים. כל זה מסתכם בטריליון 'סינפסות' בין הדפים הסטטיים של הרשת. למוח האנושי יש בערך פי 100 יותר, אבל מוחות לא מכפילים את עצמם מדי מספר שנים. המכונה כן." טוען קלי.

kelly1

הוויקיפדים הם בוני המח הגלובלי. קווין קלי.

"בעוד עשר שנים המערכת תהיה מורכבת ממאות מיליוני קילומטרים של תאי עצב פייבראופטיים המקשרים את מליארדי הצ'יפים החכמים המוטמעים במוצרים השונים, חיישני סביבה המביטים בנו ממצלמות לווין, מנחים מכוניות וממלאים את עולמנו במספיק מורכבות על מנת ללמוד. אנחנו נחיה בתוך הדבר הזה" (שם).

"ומי יכתוב את התוכנה שתהפוך את המנגנון הזה לשימושי ופרודוקטיבי? אנחנו. למעשה אנחנו כבר עושים זאת, כל אחד מאיתנו. מדי יום אנחנו מלמדים את המכונה לתת שמות לתמונות. הקישורים המתהדקים בין תמונות וכיתוב יוצרים רשת נוירונים לומדת. תחשבו על 100 מיליארד הפעמים מדי יום שבהם בני אדם מקליקים על דפי רשת כדרך ללמד את המכונה מה חשוב בעינינו. כל פעם שאנחנו יוצרים קשר בין מילים אנחנו מלמדים אותה רעיון. וויקיפדיה מעודדת את הוויקיפדים לקשר כל עובדה למאמר ברפרנס. עם הזמן מאמר וויקיפדיה מתמלא בקישורים כחולים בעוד הרעיונות מקושרים זה לזה. קישוריות הדדית מסיבית זו היא האופן שבו מוחות חושבים וזוכרים. כך עונות לנו רשתות עצבים על שאלות. זהו האופן שבו העור הגלובלי של הנוירונים שלנו יתאים עצמו בצורה אוטונומית וירכוש רמה גבוהה יותר של אינטיליגנציה" (שם).

שנתיים מאוחר יותר, ב-2007, בהרצאתו "5000 הימים הבאים של הרשת" בכנס TED אמר קלי: "מקלוהן אמר 'מכונות הינן שלוחות של החושים האנושיים.' ואני אומר 'בני אדם הופכים כעת להיות השלוחות המורחבות של המכונה', במובן מסוים. וכך יש לנו טריליון עיניים ואוזניים וחיישנים מכל התמונות והמצלמות הדיגיטליות שלנו. ואנחנו רואים את זה ביישומים כמו פליקר או פותוסינת', תוכנה של מיקרוסופט שמאפשרת לך להרכיב פנורמה של אתר תיירות מאלפי תמונות התיירים שלו. המכונה רואה דרך הפיקסלים של המצלמות האינדיבידואליות" (Kelly, 2007). הפרשנות של קלי מתייחסת להתפתחויות טכנולוגיות עכשוויות כמו רשתות חברתיות, ותיוג תמונות ומהדקת בכך את הקשר בין נקודת האומגה לרשת.

 

האומגה והאינטרנט

אהבה קוסמית ששמה הוא רשת האינטרנט. דה שארדן פותח מטריה ומתכונן לאחרית הימים.

אהבה קוסמית ששמה הוא רשת האינטרנט. דה שארדן פותח מטריה ומתכונן לאחרית הימים.

"אהבה, כפי שאמרתי, מתה כאשר היא בקשר עם חסר האישיות והאנונימי. היא מתדלדלת ללא יוצא מן הכלל גם בעקבות ריחוק בחלל ואפילו עוד יותר כאשר מתקיים ריחוק בזמן. על מנת שתהא האהבה אפשרית היא חייב להמצא בקיום סינכרוני." כותב דה שארדן (Teilhard de Chardin, 1955:269). גם מקלוהן הצביע שוב ושוב בכתיבתו על הסינכרוניות כאחד מהעקרונות היסודיים והחשובים ביותר של מערכת העצבים האלקטרונית והפנלנטרית החדשה.

אפשר רק לדמיין מה היה הכומר הצרפתי חושב על פייסבוק, טוויטר ועל שאר הרשתות החברתיות בנות זמננו אשר מציבות את הגולשים במעין מרחב משותף שבו הם מתקיימים בסמיכות סינכרונית של זמן וחלל וירטואלים. האם היה חושב שהן מרבות את האהבה הדרושה, לדידו של דה שארדן, בכדי להגיע לנקודת האומגה, או אולי דווקא מהוות כלים לבנאליזציה של התקשורת האנושית. מפתה לחפש קשרים בין השורות מלאות ההשראה, המיסטיות באופיין, של דה שארדן לבין התרחשויות עכשוויות ברשת.  "גבישי התודעה אינם מאבדים מצורתם ואינם מתערים בחוגם סביב מסלולי המרכזים, אלא להפך, מבליטים את העומק ואי היכולת לתקשר את האגו שלהם. ככל שהם הופכים יותר 'אחרים' בצירופם, כך הם נעשים 'עצמי'." (עמ' 262). היינו יכולים כמעט לנסות להסב את המילים הללו על מנת לתאר את המתרחש ברשתות החברתיות שבהן ככל שהמשתמשים יוצרים קשרים הדוקים יותר זה עם זה, כן הם מנסים להבליט את ייחודיותם (בתכנים שהם מפרסמים) ודרך תהליך זה, בו בזמן, חוקרים את זהותם העצמית.

אלו, כמובן, לא יותר מפירושים מרחיקי לכת, נסיונות נוספים להשתמש בשורות הנבואיות של דה שארדן בכדי לתאר לאורן את המציאות האינטרנטית העכשווית. במאמר זה, ביקשתי לעקוב אחר מספר נסיונות כאלו ולהראות את התפתחות הרעיון שרשת האינטרנט הינה הגשמה של רעיון נקודת האומגה של דה שארדן. הרעיון שרשת האינטרנט הינה תחילתה של יצירת תודעה גלובלית ממשיך להיות אחד הרעיונות הדומיננטים בשיח הרוחני על הרשת וכפי שהראיתי אף זוכה לפיתוחים חדשים שלוקחים בחשבון התפתחויות טכנולוגיות כמו וויקיפדיה, אתרי שיתוף קבצים ורשתות חברתיות. דומה שלתורה זו, ששורשיה בנבואתו של דה שארדן משנות השלושים, ואשר הלכה והתפתחה בשבעים השנה שחלפו מאז בהתאם לאבולוציה של טכנולוגיות התקשורת, נכון עוד עתיד פורה.

 

ביבליוגרפיה

מרשל מקלוהן. להבין את המדיה.תרגום: עידית שורר. תל אביב: בבל.2003

Davis, Erik. Techgnosis. New York: Harmony Books. 1998.

Dawkins, Richard. The Selfish Gene. New York: OxfordUniversity Press. 1989.

Ferguson, Marilyn. Aquairan Conpisracy. J. P. Tarcher. 1980.

Hagerty, Lorenzo. The Spirit of the Internet. Matrix Masters. 2000.

Avilable at: http://www.matrixmasters.com/spirit/html/html.html

Heylighen Francis. "Das Globale Gehirn als neue Utopia" (The Global Brain as a new Utopia). Renaissance der Utopie. ed. R. Maresch & F. Rötzer. Frankefurt: Suhrkampf. 2004.

Heylighen, Francis. "Conceptions of a Global Brain: an historical review".  Technological Forecasting and Social Change. 2005.

Avilable at: http://pespmc1.vub.ac.be/Papers/GBconceptions.pdf

Hickey, Niel. “McLuhan in the Digital Age: Where Are You Now That We Need You?”. in The Legacy of McLuhan. New York: Hampton Press. 2005.

Jochum, Uwe. “The Gnosis of Media.” Library Quarterly 74, no. 1 (2004): 31–32.

Kelly, Kevin. Out of Control: The New Biology of Machines, Social Systems and the Economic World. Reading, MA: Addison Wesley Publishing Company. 1994.

Kelly, Kevin. “We are the Web”.Wired 13.08 (August, 2005).

Available at: http://www.wired.com/wired/archive/13.08/tech_pr.html

Kelly, Kevin. “Kevin Kelly on the next 5,000 days of the web”. TED video. 2007. Available at:

http://www.ted.com/talks/kevin_kelly_on_the_next_5_000_days_of_the_web.html

Transcript available at:

http://www.cloudhosting.co.uk/content/future-internet-kevin-kelly

Kreisberg, Jeniffer Cobb. “A globe, clothing itself with a brain”. Wired 3.06 (June 1995).

Available at: http://www.wired.com/wired/archive/3.06/teilhard.html

Kreisberg, Jeniffer Cobb. Cybergrace. New York: Random House. 1998.

Leary, J. Daniel. “Voices of Convergence: Teilhard, McLuhan, and Brown,”.  The Continuous Flame: Teilhard in the Great Traditions. Ed. Harry J. Cargas Jefferson. St. Louis: B. Herder. 1969.

Levy, Pierre. Collective Intelligence: Mankind’s Emerging World in Cyberspace.New York: Persus Books: 1997.

McCafferty, Richard B. “The Influence of Teilhard De Chardin on Marshall McLuhan,” (Northwestern University, Ph.D. diss., 1969).

Russell, Peter. The Global Brain Awakens.Palo Alto: Global Brain.1995.

Serial Experiments Lain. Dir. Ryutaro Nakatura. DVD Boxed Set. Geneon [Pioneer]. 1995.

Steinhard, Eric. Teilhard de Chardin and Transhumanism. In Journal of Evolution and Technology. Vol. 20 (1), December 2008.

Avilable at: http://jetpress.org/v20/steinhart.htm

Swimme, Brian. The Universe is a Green Dragon.Rochester, Vermont: Bear & Company. 1984.

Teilhard de Chardin, P. The phenomenon of man. Translated B. Wall. New York: Harper Collins. 1955.

Teilhard de Chardin, P. The Future of Man. Trans. N. Denny. New York: Doubleday. 1959

Teilhard de Chardin. P. The Divine Milieu. Translated by B. Wall. New York: Harper & Row. 1960.

Wolfe, Tom. Foreward to Understanding Me: Lectures and Interviews. Ed. Stephanie McLuhan & David Staines. Toronto: M&S. 2003.


[1]  וולף טוען שבחוגים פרטיים הרבה מקלוהן להתייחס לדה שארדן בהשפעתו עליו.

[3]  מושג שסופר המד"ב ה.ג. וולס טבע אותו כבר ב-1937 World Brain: The Idea of a Permanent World Encyclopedia אשר חזה למעשה את הופעתה של אינציקלופדיה חובקת עולם בסגנון וויקיפדיה של היום.

19 דברות לחיים טכנולוגיים בריאים באדיבות קווין קלי

כבר כתבתי כאן בעבר שאני רואה בקווין קלי  (הנה ראיון שקיימתי איתו בעבר)  את אחד ההוגים החשובים ביותר החיים כיום, וכנראה ההוגה המעניין ביותר בנושא טכנולוגיה. ספרו האחרון של קלי, What Technology Wants  שהתפרסם באוקטובר האחרון ושאותו גמאתי לפני חודשים מספר, הוא בעיני אחד הספרים היפים והחשובים ביותר שנכתבו על טכנולוגיה.

קלי לוקח לו למטרה לחדור לתוך הספירה הטכנולוגית (מה שהוא קורא לו 'הטכניום') ולחשוף את סודותיה בצורה שיטתית ומרתקת. הוא חוקר את שורשי הטכניום בביולוגיה, את הקשרים בינו לחוקיו של הקוסמוס, את האופן שבו מתפתח הטכניום בתקופתנו, וגם מרהיב עוז לחזות את עתידו של הטכניום ביקום. זו משימה בעלת מימדים כמעט מיסטיים, אבל קלי מצליח לטעמי לעמוד בה בכבוד ומייצר הגות בעלת מימדיים יקומיים והשלכות מטאפיזיות ששורשיה נטועים היטב באנספור עובדות ומחקרים כמו גם בהכרות מעמיקה וראיונות עם כמה מהאנשים המבריקים ביותר של תקופתנו (קלי, שבין השאר היה ממקימי מגזין Wired ועורכו הראשון, הוא אחד האנשים המקושרים ביותר באליטה התרבותית של החוף המערבי).

טכנו-אופטימיסט זהיר

"ככל שאנו מתחקים עמוק יותר אחר ראשית ההיסטוריה של הטכניום, כן נסוגים שורשיו לאחור" כותב קלי בפתיחת הפרק השני של ספרו. במקרה או שלא במקרה המשפט הזה מהדהד באופן מושלם כמעט את זה שפותח  את הפרק הראשון בספרו של הקלאסי  דה-שארדן "התופעה האנושית": "כאשר מתחקים אחריהם עמוק ככל הניתן למקורותיהם, שורשיו הקדמוניים של המין האנושי נעלמים מהעין ומתמזגים עם החומר היקומי".

גם אם קלי לא התכוון לזה, הדמיון בין שני המשפטים אינו באמת מקרי, ומלמד רבות על ההקשר ההיסטורי שהגותו של קלי ניצבת בה. דה שארדן ביקש בספריו לחשוף את ההרמוניה שקושרת יחד את החיים, האדם והיקום, ובספריו המאוחרים גם הקדיש תשומת לב גדלה לספירה הטכנולוגית במטרה להראות את אחדות הטכנולוגיה עם החיים ואת היותה המשך אינטגרלי של מהלך החיים הקוסמי. קלי, שהסיפור שהוא מספר על היקום משקף במובנים רבים את תפיסותיו של דה שארדן, מבצע בספרו את החקירה המקיפה והעמוקה ביותר עד כה לתוך ה-DNA ושורשי הנשמה של הטכנולוגיה, ולקשר שלה למקורות החיים. בכך הוא משלים את המהלך שהחל דה שארדן בשנות השלושים.

רעיונותיו הטכנו-פרוגריסיבים של קלי מותקפים חדשות לערבים על ידי אקדמאים ספקנים שנוהגים להאשים אותו במיסטיפיקציה של הטכנולוגיה ובטכנו-אוטופיזם שמתעלם מהצדדים השליליים של הטכנולוגיה (ראה לדוגמה כאן). קלי מצדו, רואה את עצמו כטכנו-אופטימיסט זהיר. הוא לא מתכחש לבעיות שהטכנולוגיה יוצרת. אחת המשימות העיקריות של כל דור חדש של טכנולוגיה היא לפתור את הבעיות שיצרו דורות קודמים של טכנולוגיה; וכל דור חדש של טכנולוגיה יוצר וייצור בעיות חדשות שלא ניצפו בעת שהטכנולוגיה פותחה. ובכל זאת לטענתו של קלי, בראיה היסטורית רחבה השינוי הוא אולי איטי, אבל לטובה. משקלן של הבעיות שנפתרו בעזרת טכנולוגיה עולה על משקל הבעיות שיצרה. ניתן להתווכח על האחוזים המדויקים, אבל קלי מאמין שיותר מ-50% מהשינוי שמתרחש בטכניום הוא לטובה.

כשממשיכים את השינוי הזה לאורך זמן, אנחנו מקבלים סוג של טכנו-פרוגרסיביזם שעל פיו באופן ממוצע החיים היום טובים יותר מאשר החיים לפני 50 שנה ואלו טובים יותר מהחיים לפני 200 שנה, ואלו טובים יותר מהחיים לפני 5,000 שנה. בספרו מגבש קלי קבוצה של קריטריונים שמטרתן להוכיח נקודה זו באופן "אובייקטיבי" (אם דבר כזה בכלל אפשרי): מהעליה בתוחלת החיים, בהשכלה בבריאות ובאושר, המשך בנהירה לערים, בהתרחבות תפיסת הקבוצה החברתית מהמשפחה והשבט ועד לאנושות ולקוסמוס, וכלה בחופש הבחירה הגדל לבחור בין מגוון גדל של מוצרים וסגנונות חיים. (במהלך פרובוקטיבי אבל גם מעניין מבקש קלי באחד הפרקים להראות שעובד פשוט במקדונדלס נהנה מאיכות חיים גבוהה יותר משהייתה למלך הנרי ה-8).

אפשר כמובן להתווכח עם קלי. התפיסות הללו הפוכות לחלוטין לתפיסות של הוגים פרימיטיביסטים ואנטי-ציביליזציונים בהם עסקתי בבלוג הזה בעבר, ושקלי הרבה להתנצח איתם בחייו (הדיאלוג שלו עם ההוגה הניאו-לודיט קירפטריק סייל) הוא עדיין השיחה המוצלחת ביותר שקראתי בין טכנופיל לטכנופוב). לזכותו של קלי יאמר שהוא לא טכנופיל הממוצע. הוא בילה שנים ארוכות מחייו בדרום מזרח אסיה עם תרמיל על הגב, חקר באופן מעמיק את סגנון החיים של תרבויות מסביב לעולם ולאורך ההיסטוריה, מתנזר מסוגים רבים של טכנולוגיה ומאמין בקשר ביקורתי ומודע עם הטכנולוגיה.

 בפוסט שפרסם קלי בחמישי האחרון בבלוג שלו "The Technium", הוא מציע שורה של עקרונות לשימוש בטכנולוגיה שיכולים להוות א' ב' נהדר לשימוש מאוזן וחכם בטכנולוגיה בעידן היפר-טכנולוגי.  אני מפרסם כאן, ברשותו של קלי, תרגום עברי של הפוסט.

כישורים לחיים טכנולוגיים / קווין קלי

אם אתם לומדים בבית ספר, הטכנולוגיות שתשתמשו בהן בתור מבוגרים עדיין לא הומצאו. לכן הכישור העיקרי שתדרשו לו בחיים אינו שליטה בטכנולוגיות ספציפיות אלא שליטה בטכניום ככלל – איך טכנולוגיה עובדת באופן כללי.

אני אוהב לחשוב על היכולת לעבוד עם כל סוג של טכנולוגיה חדשה כאוריינות טכנולוגית. על מנת שתוכלו להתרגע בזרם הטכנולוגי של העולם המודרני, תצטרכו לשלוט בעקרונות הבאים:

  • כל דבר שאתה קונה, עליך גם לתחזק. כל כלי דורש זמן על מנת ללמוד להשתמש בו, להתקין אותו, לשדרג אותו או לתקן אותו. רכישה היא רק ההתחלה. אתה יכול לצפות לכך שתדרש להקדיש בתחזוקה של הטכנולוגיה כמות אנרגיה/כסף/זמן דומה לזו שהשקעת ברכישתה.
  • טכנולוגיות משתפרות מהר כל כך שעליך לדחות את הקניה של כל דבר עד 5 דקות לפני שתצטרך אותו. התרגל לעובדה שכל דבר שאתה קונה הוא כבר מיושן. לכן קנה ברגע האחרון האפשרי.
  • תמיד תהיה משתמש מתחיל. השתפר בלהיות משתמש חדש, בלימוד תוכנות חדשות, בשאלת שאלות טיפשיות, בעשיית טעויות טיפשיות, בבקשת עזרה, ובעזרה לאחרים באמצעות מה שלמדת אתה (הדרך הטובה ביותר ללמוד)
  • פעמים רבות אנחנו נדרשים לשכוח את עקרונות השימוש בכלי ישן על מנת ללמוד להשתמש בכלי חדש. הרגלי השימוש בטלפון קוי לא עובדים במייל או בטלפון סלולרי הרגלי השימוש של האימייל לא עובדים בטוויטר. ההרגלים של הטוויטר לא יעבדו בטכנולוגיה הבאה שתגיע.
  • עשה לעצמך שבת. פעם בשבוע הרפה מהכלים שלך. פעם בשנה, השאר אותם מאחור. פעם בחיים עזוב אותם לחלוטין. אתה תחזור אליהם עם התלהבות ופרספקטיבה מחודשות.
  • כמה פשוט להחליף טכנולוגיה? בזמן כלשהו בעתיד הקרוב תדרש לנטוש את הכלי שאתה משתמש בו היום. כמה קל זה יהיה? אם ההחלפה כופה עליך להשאיר מאחור את המידע שלך, או ללמוד צורת הקלדה חדש, או לוותר על ארבע טכנולוגיות אחרוות שאתה עדין משתמש בהן, אז אולי זה לא המעשה הנכון?
  • איכות אינה תמיד קשורה למחיר. לפעמים ציוד יקר טוב יותר, לפעמים הציוד הזול ביותר הוא הטוב ביותר בשבילך. הערכת מפרטים טכניים וביקורות צריכה להיות נורמה.
  • על כל דעה של מומחה שתמצא ברשת ישנה דעה שקולה אך הפוכה במקום אחר. קבל החלטות על בסיס מגוון של עמדות.
  • אין זה הכרחי לדעת כיצד טכנולוגיה עובדת על מנת להשתמש בהן כהלכה. אנחנו לא מבינים איך ביולוגיה עובדת ובכל זאת אנחנו יודעים לעשות שימוש בעץ.
  • כלים הם מטאפורות שמעצבים את החשיבה שלך. אילו הנחות מובנות יוצר אצלך כלי חדש? האם מובלעת בו ההנחה של שימוש ביד ימין, או אוריינות, או ססמא, או מקום להשליך אותו אליו? המקום שבו שוכנת ברירת המחדל משקף את ההטיה של הכלי.
  • על מה אתה מוותר? נדרש לי זמן רב ללמוד את החוק הזה. הדרך היחידה לאמץ טכנולוגיה חדשה היא להפחית את השימוש בטכנולוגיה קודמת שאני עושה בה שימוש. טוויטר חייב לבוא על חשבון משהו אחר שכבר עשיתי – אפילו אם זה סתם חלימה בהקיץ.
  • טכנולוגיות חדשות תמיד ינשכו חזרה. ככל שהיתרונות של טכנולוגיה גדולים יותר, כך גדלה גם האפשרות לשימוש לרעה. הבט היטב במחיר.
  • הסכנות שבטכנולוגיה חדשה חייבות לעבור השוואה לסכנות שבטכנולוגיה ישנה או באי שימוש בטכנולוגיה. את הסכנות שבשימוש בסוג חדש של MRI דנטלי יש להשוות לסכנות שבשימוש בקרני רנטגן דנטליות, ואת הסכנות שבשימוש בקרני רנטגן דנטליות יש להשוות לסכנות שבאי שימוש ברנטגן ובחורים בשיניים.
  • שמור על חשדנות כלפי כל טכנולוגיה שמקימה חומות על מנת למנוע גישה. אם אתה יכול לתקן את זה, לשנות את זה, או להתעסק ישירות עם הקוד, זה סימן טוב.
  • התגובה ההולמת לטכנולוגיה טפשית זה ליצור בעצמך טכנולוגיה טובה יותר, בדיוק כפי שהתשובה ההולמת לרעיון טיפשי היא לא לאסור אותו אלא להחליף אותו ברעיון טוב יותר.
  • לאף אחד אין מושג באיזה אופן טכנולוגיה חדשה תהיה שימושית. אל תחשוב בכדי להעריך, תתנסה.
  • ההשפעות מהדרגה השניה של הטכנולוגיה מופיעות לרוב רק לאחר שכבר לכולם יש ממנה או שהיא נפוצה בכל מקום.
  • ככל שטכנולוגיה היא ישנה יותר, כך יותר סביר שתמשיך להיות שימושית.
  • מצא את הכמות המינימלית של טכנולוגיה שתמקסם את האפשרויות שלך.
%d בלוגרים אהבו את זה: