ארכיון תג: קנאביס

מפסיק לעשן, מתחיל לאכול

דווקא עכשיו כשהגעתי לברלין שהפכה ל”בירת החשיש של אירופה” החלטתי להפסיק לעשן. ואולי זה נכון ככה, ורק סמלי שהמקום שבו קיבלתי את ההחלטה המרגשת הזו היה באמסטרדם.

אני מפסיק לעשן מכל מיני סיבות אבל קודם כל בגלל שבאיזשהו שלב הבנתי שמערכת היחסים שלי עם קנאביס היא כבר מזה זמן מה לא מערכת יחסים טובה במיוחד. בגלל שהבנתי שהמחיר שאני משלם על השימוש שלי בסם הזה הוא גבוה יותר כרגע ממה שאני מוכן לשלם עבורו כרגע, יותר ממה שאני מקבל ממנו כרגע, ויותר מכל מכל דווקא בגלל שהכרתי לפתע בקושי שלי להפסיק את השימוש בו. זה היה דווקא אחרי שבחורף האחרון עשיתי לראשונה אחרי עשור  הפסקה ארוכה מהעישון. היה בהפסקה ההיא משהו מאוד מעצים אבל אחריה כשהחלטתי לחזור לעשן לעיתים רחוקות כדי להמשיך להנות מדי פעם מההשפעה המתוקה של הקנאביס, גיליתי כמה קשה לי להחזיק ב”לעיתים הרחוקות האלו” ולומר ‘לא’ לג’וינט שעובר לידי. היה הרבה יותר קל לא לעשן בכלל, הרבה יותר קשה להחליט שאני מעשן “לעיתים רחוקות”. וזו הייתה נקודת השבירה מבחינתי. הנקודה שהייתי חייב להביט לעצמי בעיניים ולהבין שאני מכור ושאני צריך להתחיל להתייחס לעצמי כאל מכור.

אנדרו וייל, שהוא מקור ההשראה העיקרי שלי בנוגע להתנהגות נבונה עם סמים טוען שברגע שנכנסת למערכת יחסים רעה עם סם, רוב הסיכויים שכבר לא תוכל לחזור איתו למערכת יחסים טובה. אלכוהוליסט שהתרגל לשתות כל יום יתקשה לחזור ולהפוך לשתיין חברתי. ברוב המקרים הוא יצטרך לוותר לחלוטין על הטיפה המרה אם ברצונו להפסיק להיות אלכוהוליסט.

וייל טוען שאחד מהדברים שמאפיינים מערכות יחסים רעות עם סמים הוא חוסר מודעות לכך שמה שאתה צורך הוא סם או לסוג היחסים שלך איתו. אנשים ששותים קפה, מעשנים סיגריות או גראס בלי להבין שהם משתמשים בסם (או בלי שאכפת להם) הם הצפויים ביותר לפתח מערכות יחסים בעייתיות עם החומרים הללו. הרגע שבו הבנתי שאני מכור ושאני צריך להתייחס לעצמי כמכור היה מבחינתי רגע מרגש של זיכוך והתגלות משום שבאותו הרגע שבו הסתכלתי על ההרגלים שלי במערומיהם ויכולתי לראות את הפגמים בעצמי היה גם הרגע שבו קיבלתי מתנה עצומה שהייתה האפשרות להשתנות. זה היה אותו הרגע שהבנתי שאם אני רוצה להיות האדם שאני רוצה להיות, אותו אדם שאני רואה את עצמי כמותו בחזוני ושאני יודע שאני יכול להיות,  אני צריך להרפות מהחומר הזה. הרגע הזה שבו הבנתי את כל חטאי ארוכי השנים, שבו ראיתי באופן מפוכח את האופן שבו השתמשתי בסם הזה כדי לברוח מעצמי ולא כדי להרחיב את עצמי. באותו הרגע הרגשתי את התקווה וידעתי שעכשיו כשארפה מהעישון אזכה למטר של מתנות.

הפרידה מהקנאביס הייתה מרגשת ומלאה בתחושת התעלות, דווקא משום שבשום שלב בפרידה שלי ממנו, שהייתה פרידה מאוד טקסית, ארוכה ומשמעותית, לא כעסתי עליו ולא ראיתי בו חלילה חומר שטני כפי שמציגים אותו חלק ממתנגדיו הדמגוגים. כלל לא. נפרדתי מאמא קנאביס מתוך תחושה עמוקה שהיא יישות קדושה בעלת כוחות מרפאים רבים, אבל מתוך הכרה בכך שעשיתי בה שימוש לרעה, ולכן היא אסורה לי. ואין בכך כדי לערער על זכותם של אחרים לעשות שימוש בצמח הקדושה הזה. יש אנשים שעושים בו שימוש מקודש ומופלא ויש רבים אחרים שגם להם כדאי להביט במראה. כל אחד יעשה את החשבון שלו עם עצמו.

***

אז אני מפסיק לעשן קנאביס, אבל זה לא אומר שאני לא בהכרח נפרד ממנו לחלוטין. אנדרו וייל מתייחס במקומות רבים לכך שהאופן שבו אנחנו מציגים סם לתוך מערכת העצבים שלנו משנה באופן רדיקלי את ההשפעה שלו. למעשה אותו החומר יכול ליצור אפקטים שונים לחלוטין כשמכניסים אותו לגוף בצורה שונה. כך לדוגמה אוכלי החשיש האירופאים של המאה ה-19 כמו בודלייר, תיאופיל גוטיה, אלכסנדר דיומה, ז’אק ג’וזף מורו ושאר חברי מועדון החשישאים הפריסאי דיווחו בכתביהם על החשיש על השפעות שונות כמעט לחלוטין מאלו המוכרות למעשן החשיש הממוצע של ימינו. אצלם החשיש היה פתח לעולם של חלומות, הזיות ועולמות רחוקים שרוב המעשנים בני ימינו לא היו מאמינים שהחשיש מסוגל להוביל אליהם.

וזה מוביל אותי לנקודה נוספת חשובה ועקרונית בעיני בנוגע לאופן שבו אנחנו בוחרים להכניס סמים לגוף שלנו. אחד החוקים הבסיסיים של הפסיכופרמקולוגיה גורס שככל שאנחנו מציגים למערכת העצבים שלנו סם באופן מהיר ומרוכז יותר כך הוא הופך חזק יותר וממכר יותר. הסנפה, עישון והזרקה הן הדרכים המהירות ביותר להכניס חומר לגוף שלנו. כאשר אנחנו משתמשים בסם באופנים אלו אנחנו עוקפים את מערכת העיכול של הגוף שתפקידה לסנן חלק מהרעלים המצויים בחומר והופכת את חלוקת הסם בגוף להדרגתית יותר. באופן כזה הוא גם הופך לממכר בהרבה.

הסיפור של המאה העשרים (שהוא במידה רבה הסיפור של הרפואה המערבית, המבקשת תמיד לבודד חומר אחד פעיל ולהשמיט את כל שאר החומרים שמתלווים אליו בצמחים שבהם הוא נמצא במקור) הוא סיפור של הפיכת צריכת הסמים למרוכזת והרסנית יותר. האינדיאנים במרכז אמריקה אכלו אלפי שנה עלי הקוקה באופן קהילתי ששיפר את ביצועיהם בציד, במסעות ובמגוון פעילויות – מבלי להתמכר או לסבול מהשפעות שליליות.  הבידוד והסינתוז של היסוד הפעיל בעלי הקוקה, הקוקאין, בסוף המאה ה-19 הובילו להופעת סם הקוקאין המזוקק והפיכתו לסף מוסנף, פופולרי והיפר-ממכר בתוך החברה המערבית. באופן דומה גם השפעותיו השליליות של האופיום הוגברו פי כמה ברגע שהחומר הפעיל בו בודד וזוקק והוביל ליצירת ההירואין, עוד סם מערבי מזוקק והיפר-ממכר.

זה במובנים רבים גם מה שקרה לקנאביס בהבדל הקטן ששאיפת קנאביס היא מנהג עתיק יומין (אפילו בעולם העתיק שלא ידע על העישון מכיוון שזה התגלה למערב רק לאחר גילוי אמריקה [חלוצי העולם החדש כינו בהתחלה את המנהג הילידי הזה – ‘לשתות אוויר’] נהגו לשאוף קנאביס. היוונים נהגו להכין אוהלים אטומים להבעיר בתוכם קנאביס עד שהתמלאו בעשן ולשאוף ממנו עמוקות). ובכל זאת ההינדואיסטים, הבודהיסטים והסופים כולם אכלו קנאביס כשהשתמשו בו כצמח קדוש בטקסים הדתיים שלהם. אני מאמין שאחד הדברים הכי מסוכנים שאנחנו עושים עם הקנאביס זה לעשן אותו ושהדבר הזה נכון במיוחד כאשר אנחנו מעשנים אותו יחד עם טבק, שהיא צורת העישון המוכרת לרוב המעשנים בישראל. זו צורה מאוד נוחה ונעימה וכיפית אבל זו גם סיבה שנוח כל כך לפתח כך הרגלים התמכרותיים כלפיו.

אני מאמין שאכילה עשויה להיות פתרון טוב יותר לא רק משום שיש פחות סיכוי שתעבור לידך במסיבה עוגיה לעומת ג’וינט אלא משום שהאפקט שלה הוא לא מהיר ומיידי כל כך. משום כך היא לא מייצרת את הקיק הזה שגורם למעשן לחשוק בו. היא מייצרת הפרדה בין האפקט של הקיק (העקרוני לאפקט ההתמכרותי) לבין האפקט של הסם עצמו ומקלה על האדם לחשוב בצורה מושכלת על השימוש שלו בסם. אני מאמין שבשימוש כזה הסיכוי להתדרדר כנגד רצונך לשימוש תכוף בקנאביס יורד משמעותית.

כשאוכלים קנאביס באופן כזה האיכויות הפסיכדליות שלו הופכות בולטות הרבה יותר. החוויה הופכת להיות חוויה מרובת שעות שמתחילה כשעה או שעה ומחצה לאחר האכילה וחודרת לתוך הגוף באיטיות מרגשת. החוויה יכולה להיות קלילה ונעימה בהרבה. ומעבר לכך, כשהחוויה הקנאביסית הופכת להיות פסיכדלית באמת היא גם הופכת להיות, כמו במקרה של הסמים הפסיכדליים האחרים, לחוויה בלתי ממכרת. חוויה שנדרשים אליה לא בדרך אגב אלא רק מתוך מחשבה ותכנון מוקדם.

***

יום אחרי שקיבלתי את ההחלטה הזו, לפני כשבועיים, פגשתי את אד, ישיש הולנדי שהיה הדבר הכי קרוב לזקן שבט פסיכדלי שיכולתי להעלות על דעתי. אד שהיה לבוש בחולצות פסיכדליות ושפניו עטויות הזקן הלבן מקנות לו מראה של חכם סיני, טייל בעולם במשך עשרות שנים וניסה כל דבר אפשרי. הוא סיפר לי שהוא כבר שנים לא מעשן אלא רק אוכל עוגיות של קנאביס אורגני בגידול עצמי.

הפגישה הפתאומית הזו עם אד, יום אחרי ההחלטה הייתה מבחינתי מעין דרישת שלום מהארכיטקט היקומי. שלום אדם ישן. הלו עולם חדש. נפרדים מצורת קיום אחת ועוברים לצורה חדשה. שלום אמסטרדם, הלו ברלין.

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: