ארכיון תג: תודעה

מדיה וזכרון ילדות 3

shanikooלפני יומיים עשיתי טיול עם בת זוגי שניקו בנחל חדרה. זה היה יום יפה של תחילת הקיץ. טיילנו בין חורשות אקליפטוסים והתבוננו בשפמנונים ששוחים בנחל ובהשתקפות שבמים. הנוף הארצישראלי הזכיר לנו את ימי הילדות שלנו, מה שאנחנו זוכרים כארץ ישראל הישנה והטובה. צילמתי את שניקו ואחר כך חיפשנו לתמונות את הפילטר הנכון במצלמה של הסמרטפון כדי להעניק להן את האווירה הנכונה. ואז התגלו המחלוקות בינינו. שניקו העדיפה פילטר אחד. אני העדפתי פילטר אחר. שנינו התעקשנו שארץ ישראל הישנה והטובה נראתה כמו בפילטר שבחרנו. כשחשבתי על זה קצת הבנתי שהגורם לכך הוא ההפרש הגילי (שש וחצי שנים) בינינו. אני חשבתי שארצישראל הישנה נראתה כמו בפילטרים שגרמו לתמונה להראות כאילו צולמה בסוף שנות השבעים או תחילת השמונים. שניקו חשבה שארצישראל הישנה נראתה כמו בפילטרים שגרמו לתמונה להראות כאילו צולמה באמצע או סוף השמונים.

שוב הרהרתי לעצמי על איך האופן שבו אנחנו זוכרים את הילדות שלנו (והחיים בכלל) מעוצב מהדימויים בקולנוע ובצילום בתקופת חיינו. האופן שבו זכרנו את ארצישראל הישנה היה נטוע במצב של המדיה (המצלמות הביתיות) בתקופה בה גדלנו.

אנחנו זוכרים את שנות השלושים בשחור לבן, את שנות החמישים בטכניקולור, את שנות השמונים בוידאו. את שנות האלפיים נזכור ב-HD.

מדיה וזכרון ילדות 1

מדיה וזכרון ילדות 2

מודעות פרסומת

סמים טובים וסמים רעים: המקרה של הריטלין

בשיח הסמים המקובל בחברה שלנו יש כמעט תמיד "סמים טובים" ו"סמים רעים". אמנם ההגדרה של סמים טובים וסמים רעים נוטה להשתנות אך הדיכוטומיה לעולם נשארת.

מבחינת הממסד הרפואי והחוקי הסמים ה"טובים" או ה"נסבלים" הינם קפאין, אלכוהול, ריטלין, פרוזק, אמפטמינים, מטאמפאמינים וכמובן סמים פסיכיאטרים אחרים למשפחותיהם השונות. הסמים הרעים הינם מריחואנה, חומרים פסיכדלים, חומרים אופיאטים, קוקאין, ואמפטמינים או מתאמפטמינים שלא ניתנו במרשם רופא. לעומת זאת בקרב אנשי קהילת הסמים העולמית (והדברים נאמרים כמובן בהכללה) הסמים ה"טובים" הינם הסמים הפסיכדלים הקלאסיים כמו הפטריות, הלסד, האיוואסקה, הקנאביס ובמידה פחותה ומולקולות אחרות כמו נניח 2CI או MDMA. הסמים הרעים הם הסמים של הממסד: האלכוהול והקפאין ועוד יותר מכך הסמים של הממסד הפסיכיאטרי: הריטלין והפרוזאק. (ומעניין לציין שבאף אחת מהקבוצות לא תמצאו אנשים רבים שידברו בזכותם של הקוקאין, ההירואין למשל).

כמו תמיד כאשר אנחנו מחלקים את המציאות לדיכוטומיות אידאולוגיות, הקורבן העיקרי היא האמת. מסיבה זו מעניין במיוחד לחזור לעידן של המחקר הפסיכדלי של שנות השישים, תקופה שבה הסמים הפסיכדליים עדיין לא נאסרו והמחנות בנוגע לסמים השונים עוד לא חצויים באופן ברור עד כדי כך. תקופה שבה מחקר ריטלין גר עם לסד, וחוקרים עשו נסיונות בשימוש סינרגטי בלסד וריטלין למטרות תרפיה.

בהקשר זה מעניינת במיוחד עבודתה של בטי אייזנר, פסיכולוגית אמריקאית שהייתה פעילה בתחום מחקר הלסד והריטלין בלוס אנג'לס של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים.

כשקוראים את אייזנר כותבת על ריטלין באמצע שנות השישים הקונספציות שלנו לגבי הדיכוטומיה שבין ריטלין לחומרים פסיכדליים מתפוררת. מבחינתה של אייזנר אין סתירה בין השניים, והיא משתמשת בהם למטרות דומות. למעשה, היא מדווחת כי החליפה את טיפולי הלסד הראשונים בסדרות הטיפולים שלה, שנערכו בדרך כלל עם כמויות קטנות יותר של לסד, בטיפולים בעזרת ריטלין – ששימשו כהכנה לקראת טיפול לסד עוצמתי יותר.

הסשנים שערכה אייזנר לפציינטים שלה בעזרת ריטלין, היו זהים כמעט לאלו שערכה להם עם הלסד, עם מוזיקה, יצירות אמנות ולא מעט השאה שמטרתה לעורר אצל הפציינט חוויה אינטגרטיבית ומרפאת. מכתביה השונים של אייזנר ניתן לזהות שבעיניה ההבדל בין שני הסמים לא היה תהומי כפי שמציעים לנו כיום, ובתנאים מסוימים היא אף ראתה את השפעתו של הריטלין כשקולות לאלו של הלסד.

לדוגמה, באחד מהמאמרים שלה (Psychedelics and People as Adjuncts to Psychotherapy), בקטע שבו אייזנר מדברת על ההשפעה הרבה שיש לאנשי צוות בהכוונת האיכות של חוויות הסמים היא מציעה: "כאשר חבר מסוים (ב') נכנס לתוך הסשן, הריטלין מקבל את האיכות של הלסד. זה כמעט כאילו ריטלין+תרפיסט+ב =לסד."

מי שחושב שאייזנר היא שתולה של הממסד הפסיכיאטרי, יכול להרגע. מדובר באחת התומכות הנלהבות ביותר שנמצאו לתרפיה הפסיכדלית בתחילת שנות השישים, ואישה שחיה במסגרת קהילה פסיכדלית שהמשיכה להתקיים ולתפקד כמופת במשך 20 שנה, וגם לאחר שהפסיכדלים הוצאו מן החוק.

אז האם ריטלין ולסד באמת שקולים זה לזה? משפט כזה הוא ללא ספק הטעיה גסה, ואני בטוח שגם אייזנר הייתה מתנגדת אליו. לשני הסמים הללו יש כל אחד יתרונות וחסרונות משלו. כל אחד מהם ניתן לנצל לטובה או לרעה. (אם כי לי אין כמובן ספק שלסד הוא סם מעניין, מופלא ומהפכני בהרבה מהריטלין).

אבל אולי הסיפור של אייזנר והריטלין יכול ללמד אותנו משהו על הסכנה שביצירת דיכוטמיות בין סמים טובים לסמים רעים. בין אם היא מתבצעת בידיו של הממסד, ובין אם היא מתבצעת בידינו, קהילת צרכני הסמים.

הסם הקולקטיבי של המח הגלובלי

אחרי שלושה שבועות של חיים ללא אינטרנט (באדיבות בזק) אני מפתח סטואיות לגבי המצב. מה שהיה תחילה מטרד מרגיז מתגבש לאיטו למצב נתון וקיים של חיים פוסט-אינטרנטיים.

 בוקר אחד, כחלק משגרת החיים החדשה, אני שוכב במיטתי וקורא בספרו של ראלף מצנר MindSpace and TimeStream.  פגשתי את מצנר, הידוע לרוב בזכות עבודתו המשותפת עם טימותי לירי וראם דאס במהלך שנות השישים, במסגרת המחקר שערכתי לצורך הדוקטורט שלי בארה"ב בקיץ האחרון, והוא העניק לי את הספר הזה, חלק רביעי בסדרת ספריו The Ecology of Consciousness. הספר, שמסכם 50 שנה של פעילות במחקר התודעה מכיל שורה של אבחנות מעניינות למדי על התודעה.

 אחד ממוקדי הדיון בטקסט הוא התודעה כספקטרום שיכול להתרחב ולהצטמצם כמו קרן אור. כולנו מכירים את הכינוי של הפסיכדלים כחומרים מרחיבי תודעה (Mind Expanding Drugs), שטבע לירי. מצנר מרחיב בספרו את הדיון ומספק תיאור מקיף של ההבדל בין מצבי תודעה מורחבים שבהם התודעה שלנו מקיפה והופכת מודעת לרמות ואספקטים נוספים של המציאות, שאליהם לא היינו מודעים קודם (למשל באמצעות שימוש מושכל בפסיכדלים או מדיטציה [שגם הם, מצנר מדגיש, יכולים, כאשר משתמשים בהם לרעה, להפוך למצרי תודעה]) לבין מצבים שבהם אנחנו מצמצמים את טווח התודעה שלנו: למשל במהלך נהיגה או עבודה על מכונה, כאשר אנחנו מבקשים למקד את התודעה שלנו כמו קרן לפעילות אחת, ושדעתנו לא תוסח מגירויים נוספים.

 לשני סוגי המצבים יש מקום. מצבי תודעה מכווצים הינם בעלי חשיבות רבה מבחינה אבולוציונית, כאשר האורגניזם נדרש לפקס את האנרגיה שלו כולה בפעילויות הדרושות להשרדותו, אולם הבעיה בהם היא שדפוסי התנהגות המבוססים על מצבי תודעה מכווצים עשויים בנסיבות רבות, ובמיוחד בעולם המודרני שלנו, להפוך לממכרים. דפוסי ההתנהגות מכווצי התודעה ממכרים, על פי מצנר, משום שהם מסייעים לנו להתגבר על פחד, חרדה ורגשות בלתי נעימים אחרים.

 "מצבי תודעה מכווצים שקורים באופן זמני במהלך היום יום, בין אם כתוצאה מבחירה מכוונת או תגובות רגשיות בלתי מכוונות, יכולים להפוך להרגלים ממכרים בעקבות פיקסציה וחזרה." כותב מצנר. "בעוד שמצבים טרנסצנדטים ומורחבים מאופיינים בתנועה וזרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ושונה והעדפה למורכבות, הרי שמצבי תודעה מכווצים מאופיינים בפיקסציה, הצרת טווח תשומת הלב ומשיכה רפיטטיבית לפשוט ולמוכר." (שם, 86)

 מצנר משתמש בספרו במספר דוגמאות מרכזיות להתמכרויות והתנהגויות כפייתיות הנובעות מהצרת התודעה לפן אחד צר של הספקטרום התודעתי: וביניהן סקסואליות כפייתית (למשל התמכרות לפורנו), התמכרות להימורים, לקניות או לעבודה וכמובן לסוגים רבים של סמים מסיגריות ואלכוהול ועד להירואין וקוקאין. בכל המקרים הללו האדם הופך ממוקד כל כך בסוג גירוי מסוים עד שזה הופך עבורו לחזות הכל, ותודעתו לומדת לסנן את שאר הפנים של המציאות. ההתמכרות היחידה שחסרה ברשימה שלו, זו שאני מרגיש שרלבנטית לי במיוחד, היא כמובן ההתמכרות לאינטרנט.

האינטרנט כהתמכרות קולקטיבית

מוח עולמי שהולך ומתמכר.

אולי זה פער הדורות שמונע ממצנר, שכבר עבר את השבעים, לחשוב על האינטרנט בתור דוגמה מובהקת לפעילות התמכרותית. לי כבן לדור שגדל לתוך האינטרנט קל לראות שההתמכרות הזו מביסה בקלות בשכיחות שלה ובהשפעה שלה על החברה כל התמכרות אחרת שמצנר מזכיר – אולי כל התמכרות אחרת משחר האנושות.

כמי שלימד את עצמו בעשור האחרון (כמו רבים אחרים בדורנו) להשתמש באינטרנט עשרות פעמים ביום כדי לבדוק מידע, לבדוק מייל, ובשנים האחרונות במיוחד, את המצב ברשת החברתית – התגברה בי ככל שחלפו השנים התחושה שהאינטרנט הוא סם משנה תודעה ורב עוצמה יותר מכל מה שהכרנו קודם לכן.

לשם השוואה. בתחילת האלפיים, כשהייתי בתחילת גילאי העשרים שלי, ראיתי רבים מהאנשים סביבי מתמכרים לשימוש מופרז בקנאביס, וגם ראיתי את רובם המכריע, לאחר מספר שנים, מרפים משימוש ממכר ומצר התודעה בסם הזה. לעומת זאת, קשה לי שלא להתרשם מכך שהתמכרות לאינטרנט, התמכרות שהחלה בערך באותה תקופה, רק העמיקה מאז והפכה לרבת עוצמה בהרבה מכל התמכרות שקדמה לה בהיסטוריה. זוהי התמכרות שתפסה סקטורים שלמים מהחברה המערבית ובמיוחד באליטה שלה. התמכרות שהולכת ומחריפה, הולכת ומשתכללת, עד שנדמה שהיא החוק החשוב ביותר של זמננו. חוק שקובע שההתמכרות שלנו לרשת תלך ותחריף.

האינטרנט הוא סם קולקטיבי. למעשה, אם אנחנו חושבים על הרשת כעל המוח הגלובלי של הפלנטה אנחנו יכולים לראות את האינטרנט כסם הקולקטיבי הראשון, שממכר את כל חברי הפלנטה לאינטראקציה אלקטרונית זה עם זה, זה שמחבר ומהדק אותנו במידה הולכת ומתגברת זה לזה עד שנהפוך למוח קוהרנטי – כפי שחזה דה שארדן בשנות השלושים. כל אחד מאיתנו הוא נוירוטרנסמיטור שמתחבר לקולטנים אחרים בצורה מתהדקת והולכת דרך הפייסבוק, הטוויטר ושאר כל המדיה החברתיים. אם משווים את הפעילות של הרשת לפעילות נוירולוגית אפשר לומר שככל שכל אחד מהנוירונים ברשת (אנחנו) מפתח הרגלים מתבצע ריתוך הולך וגובר של המוח הגלובלי. ושכל נוירון שמצטרף לחגיגה מעצים את המגמה הכללית עבור כל שאר הנוירונים, שכן ככל שהלכנו והעברנו את החיים החברתיים שלנו לתוך הרשת, הנוכחות המתגברת של כל אחד מאיתנו בה הופכת את הרשת לאטרקטיבית יותר עבור האחרים.

 כשאנחנו חושבים על התמכרות שלנו לסמים אנחנו חושבים על איך זה מרגיש לנו. קשה לנו לחשוב על זה שכל נוירון ונוירון במוח חווה מה שאנחנו חווים. מתמכר בעצמו. אבל אם נצא שניה מנקודת המבט האישית שלנו. אולי ניתן לומר שהחוויה שלנו מקבילה לחוויה של הנוירון המתמכר, חלק מחווית התמכרות עצומה בהרבה שמתרחשת במוח הפלנטרי שמשתמש בפייסבוק כמו בסם על מנת לעצב מחדש את המבנה הנוירולוגי שלו?

 ובחזרה לנקודת ההשקפה של הנוירון. כלומר לזו שלנו? איך זה מרגיש להיות נוירון שחווה התמכרות כחלק מרשת גלובלית?

 מצנר כותב על חשיבות הריטואל עבור המכור. על המכור לסיגריות ששואב סיפוק כבר מלשלוף סיגריה מתוך החפיסה, עוד לפני שאיפת הניקוטין הראשונה. אני מצדי מהרהר בכל הג'וינטים שחלמנו לגלגל ברגע שסיימנו את זה שקדם להם, לא בגלל שחשבנו שהם ישנו את מצב התודעה שלנו (להתחסל כבר הספקנו), אלא בגלל שהם נתנו לנו משהו לצפות לו בהמשך הערב (עוד סיבה למה אני ממליץ להפסיק לעשן ולהתחיל לאכול).

כמה חלומות ומשאלות כמוסות תלינו בג'וינטים הללו, שכל עוד היו בהכנה, הרגשנו כאילו הכל עדיין בסדר בעולם, כי יש עדיין למה לצפות, ויש עדיין מעבר לפינה, תקווה חמקמקה כמו העשן, עד שלפעמים קראנו בתחינה "אל תדליקו אותו עוד!", שנשאר עוד קצת במצב הציפיה.

 אני לא יכול שלא לחשוב באותה נשימה גם על משתמש האייפון שזוכה לסיפוק שלו כבר ברגע שהוא שולף את המכשיר מהכיס, עוד לפני שקרא בו משהו חדש.

 האם לנוירון יש בחירה אם להתמכר או לא?

או שאולי המח הגלובלי בוחר עבורו?

משימוש מצר תודעה לשימוש מרחיב תודעה ברשת

אבל שימוש באינטרנט הוא לא רק מצר תודעה. הוא גם מרחיב תודעה. הוא שולח אותך למקומות חדשים. כשאני גולש באינטרנט אני נחשף לרעיונות, רגשות ומחשבות מעשירים. האינטרנט בהחלט תואם את ההגדרה שמצנר נותן לסם מרחיב תודעה (זרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ולמורכבות גדלה). ובכל זאת, אני מכיר את עצמי ואת האנשים סביבי מספיק טוב בשביל לדעת שהדרך הכפייתית שבה אנחנו עושים שימוש ברשת יש איכות מצרת תודעה ברורה.

 בעצם כשחושבים על זה הוא לא ממש שונה מההתמכרות לגראס, שסבלנו ממנה אז – שכשעישנו אותו פעם ב-, הוא היה פיצוץ מבזיק ומשחרר לתודעה, וכשהפכנו את השימוש ליומיומי הוא הפך להיות סם ההרדמה הארור שלה.

 אז מה הפתרון? האם זה באמת ריאלי להתנזר מהאינטרנט? אולי לא. כי הרשת היא הסם השימושי ביותר עד כה, ונדמה שהגלישה ברשת כבר מרושתת מדי לתוך מרקם החיים שלנו מכדי אפשר יהיה להכרית אותה.  אני אמנם שמח על האפשרות לקרוא במיטה ספר בלי לשאול את עצמי כל חמש דקות אם קיבלתי הודעות חדשות, אבל אני לא באמת חושב שאם אפסיק לגמרי להשתמש בג'ימייל או בפייסבוק החיים שלי יהיו יותר עשירים וטובים.

 בניגוד להתמכרויות כמו סגריות או אלכוהול, האינטרנט היא התמכרות שאין טעם בניסיון להכרית אותה לחלוטין. כמו אכילה, האינטרנט הוא פעילות שאנחנו מצויים איתה בדיאלוג מתמיד.

 אנדרו וייל אומר שמי שפיתח מערכת יחסים רעה עם סם יתקשה לחזור למערכת יחסים טובה איתו. מי שנגמל מהתמכרותו לטיפה המרה, יתקשה לשתות כוס יין אחת בערב מדי פעם בלי לפול חזרה להרגל השתיה שלו: הברירה היחידה שנותרת לו היא הנזירות.

 ומה לגבי כולנו? מה לגבי דור שלם שלמד להשמש באינטרנט בכפייתית התמכרותית? דור שאת סמי המידע שלו מכרו לו תאגידים בין-לאומיים ושאף ממשלה או ארגון (חוץ מאולי בסין) לא הזהירו אותו מההשלכות עבור התודעה שלו? האם נוכל אי פעם לשוב לאיזון?

 לא תהיה לנו ברירה אלא לעשות את זה עבור עצמנו. להמשיך במאבק הזה, ללמוד להשתמש ברשת באופן מודע יותר ומרחיב יותר. התמכרותי פחות. גורל הדור הזה מוטל על הכף.

%d בלוגרים אהבו את זה: