ארכיון תג: תורת האקלימים

פסיכוגיאוגרפיה: אקלימי התודעה

על הקשר בין קווי רוחב למצבי תודעה והמיפוי התודעתי של הגלובוס.

על התפקיד שמשחקים אלמנטים גיאוגרפים בעיצוב תודעתי הרהרתי ברצינות לראשונה לפני שנתיים במהלך חוויה פסיכואקטיבית אמסטרדמית ושהבהירה לי את הקשר בין אקלימים גיאוגרפים למזגי תודעה. התיאוריה הזו שניתן גם לכנות אותה תיאורית האקלימים הפסיכולוגית מלווה אותי מאז במחשבה וחוזרת ועולה בזמנים מסוימים.

התיאוריה הפסיכוגיאוגרפית טוענת שאת התודעה האנושית ניתן למפות כספקטרום המתפרס על פני הגלובוס בהתאם לפריסת קווי הרוחב. ליתר דיוק, התיאוריה הפסיכוגיאוגרפית טוענת טענות רק על העולם שמשתרע בין סקנדינביה בצפון לסהרה והתת-סהרה בדרום. אין בה יומרה לטעון בה טענות על כל העולם שמשתרע מחוצה לאיזור הזה. היא מתמקדת בגבולות העולם העתיק עולם שהיה מוכר לציביליזציות העתיקות של איזור הים התיכון. אי לכך, כשאני משתמש במילה "עולם" בהמשך הדברים, הכוונה רק לעולם שבין סקנדינביה בצפון למרכז אפריקה בדרום. עם זאת לא אתפלא אם ניתן יהיה למצוא מיני מקבילות גיאוגרפיות לתיאוריה הפסיכוגיאוגרפית גם באיזורים אחרים בעולם.

התיאוריה הפסיכוגיאוגרפית, חשוב לציין, אינה מתיימרת להיות תיאוריה מדעית. כמו התורה הפיזיונומית, שאף שאין בה ערך מדעי רב, יש רבים שמוצאים בה חכמה והכוונה, כך גם גם התיאוריה הפסיכוגיאוגרפית הינה כלי פואטי-אינטואיטיבי למיפויו הפסיכוגיאוגרפי של העולם והבנת מזג העמים השונים.

 מפת התודעה הגלובלית

אחת המטאפורות המרכזיות בהתרבות שלנו היא זו של החום והקור: של אנשים חמים ואנשים קרים, ובאופן דומה של תרבויות חמות וקרירות יותר אשר מקומן תואם בדרך כלל את האקלים במקום בו התפתחו. כך נהוג לדבר על המזגים החמים של אנשי ארצות הדרום הלוהטות והמזגים הקרים של אנשי הכפור הצפוני. על פי דיכוטומיה זו אנשי הדרום מתוארים כפאמיליארים, ישירים, רחבי לב ומורגלים בקרבה רבה יותר בעוד אנשי הצפון מתוארים כקרים יותר רגשית, מנומסים ומסודרים.

התיאוריה הפסיכוגיאוגרפית מבקשת לבצע סיסטמטיזציה לרעיון זה, המוטמע בתרבותנו, וגורסת שמפת העולם הינה למעשה מפה של תודעה כאשר האקלים התודעתי משתנה בהתאם לקווי הרוחב ולאקלים הגיאוגרפי ככל שמצפינים או מדרימים. הנטיה צפונה היא נטיה כלפי רציונליות, סדר, סטריליות ואופי "קר" בעוד שהנטיה הדרומית היא נטיה כלפי בלאגן, לכלוך ואופי "חם".

ההוויה הצפונית מאופיינת בתכונת ההתכווצות האופיינית לגופים המצויים במצבי קור – המאבדים מגמישותם וקופאים בתוך עצמם. ההוויה הדרומית מאופיינת בתכונת ההתרחבות האופיינית לגופים המצויים בתנאי חום – תנועה מוגברת, אנרגיה וחיות.

חבריי מהמבורג נוהגים לתאר לי בקנאה את הסדר וההיגיון שבהם מתרחשים דברים בסקנדינביה, ולהתלונן על גסות הרוח של הבווארים. הם נהנים לנפוש באיטליה שם האנשים "חמים" יותר, אבל לא היו חולמים לחיות שם, בגלל הבלאגן והזוהמה האיטלקיים (איטליה אגב מתחלקת גם היא בין צפון "קר" לדרום "חם" העוינים זה את זה). לעמי הים התיכון בעלי האקלים החמים כמו ספרד או איטליה יש אופי "חם" יותר מזה של אנשי צפון אירופה שנתפסים אצלנו כ"קרים", אבל האופי שלהם והתרבות שלהם אינם "חמים" כל כך כמו אלו של מרוקו, אלג'יריה או מצרים. דברים דומים ניתן אולי לומר בהשוואה לאלו על יושבי התת-סהרה.

את הקשר בין אקלים לתודעה ניתן למצוא גם במעבר עונות השנה. כשחייתי בגרמניה שמעתי פעמים רבות את הטענה שהגרמנים קופאים בחורף והופכים נחמדים פחות, ומפשירים חזרה עם בוא הקיץ – עונה שנוחה יותר לקיום אינטראקציה חברתית. בישראל, שאינה סובלת מרמות קור מצמתות, רמות הצפירות והאגרסיביות עולות יחד עם רמות החום שעולות לרמה בלתי נסבלת בקיץ.

אפשר לנסות לתאר את התופעות התרבותיות הללו באמצעות דימוי פיזיקלי. את החום הדרומי ניתן לראות כתנאים שבהם, כמו בחימום של כל חומר, מתעצמת האנרגיה החלקיקית והם נעים במהירות הולכת וגוברת היוצרת עוד אינטראקציות וחיכוכים – ואילו את הצפון כמקום שבו תנועת החלקיקים בחומר איטית והם מגיעים לידי קפיאה. את עודף החיות שיש לדרום על פני הצפון ניתן לראות גם במונחים של עוצמת השמש. אור השמש כידוע הוא המקור הבלעדי לחיים על פני כדור הארץ. מקומות שבהם נקלט אור שמש רב יותר נהנים מאנרגיה רבה יותר – ומכאן החיות העזה, עד טירוף הדעת לעיתים, של הדרום. לעומת זאת באיזורי הצפון שם מגיע אור מועט בלבד אל הקרקע, מורגשת דלות החיים של החורף הסקנדינבי והצפון אירופאי המתבטאת בהתכווצות קרה של האדם לתוך נפשו ושממתה הפנימית.

אם לסכם את הדברים: היתרונות של הצפון הם בסדר וברציונליות שלו, בעוד שהיתרונות של הדרום הם בחיות שלו. החסרונות של הצפון הם בצימות, בקור ובדלות מקור החיים הפנימי שלו ואילו החסרונות של הדרום הינם נטייתו לבלאגן וחיכוכים רבים יותר. כמובן שהחסרונות והיתרונות הללו הם בעיקר בעיני המתבונן. מה שנראה כחסרון בעיני בן אדם אחד עשוי להראות כיתרון בעיני אדם אחר, ומה שנראה כיתרון בתקופה אחת בחיים עשוי להראות כחסרון בזמן אחר. מה שמביא אותנו לנקודה הבאה.

החיפוש אחר האקלים המושלם

תיאוריית האקלימים הגיאוגרפית אינה רק עניין תיאורטי. היא גם עניין פרקטי מאוד. היא מתארת את מפת התודעה הגלובאלית ואת האפשרויות העומדות בפני האזרח הגלובלי. תרצה סדר ורציונליות? הצפן לך. תרצה חיות וקרבה רבה יותר? הדרם לך.

אלא שהדברים אינם פשוטים עד כדי כך. ניסיון החיים שלי היה סיפור של קושי להתמסר לנטיה אחת, לצפון או לדרום. אהבה עזה לדרומיות הישראלית החמה ומלאת החיות, אבל גם רתיעה מעודף החיות והקרבה המרתיע שלה. מן הצד השני כמיהה לאלמנט צפון אירופי רציונלי ומסודר, ומצד שני חוסר סיפוק מהחיות המועטה המצויה בחיים בתוך חברה המעוצבת על ידי עקרונות מארגנים אירופאים סטרילים.

היה תומך נלהב של תורת האקלימים. רבי יהודה הלוי.

הדילמה הזו הזכירה לי את תורת האקלימים שהעסיקה את הציביליזציות של העת העתיקה וימי הביניים. לפי תורה זו, שהושפעה עמוקות מתורת דרך האמצע של אריסטו שעל פיה הגודל הנכון למדינה הוא הגודל הבינוני, והמעמד המתאים ביותר לשלטון הוא המעמד הבינוני – כך מאורגן העולם ל-7 אקלימים: שלושה חמים (בדרום), שלושה קרים (בצפון) ואחד אמצעי וממוזג שהוא הטוב ביותר. הוגי תורת האקלים טענו שכל אקלים מצמיח אופי אנושי התואם אותו. אקלים קר (צפוני) מדי או חם (דרומי) מדי יצור אנשים עם נטיות קיצוניות ולא מאוזנות. לעומת זאת האקלים האמצעי יביא לבני אדם "יפים, בריאים, מאוזנים בנפשם" (אברהם מלמד. היהפוך הכושי עורו. 152).

בהתאם לכך טענו הוגים שונים ממקומות שונים טענות שונות לגבי מקום המצאו של האקלים המושלם. כך למשל טענו גאלינוס, היפוקרטס ופילון עבור היותה של יוון ארץ האקלים המושלם המצמיחה בני אדם אמיתיים ובני חורין. מאוחר יותר אומצה תורת האקלימים ברומא וכעת זוהתה איטליה כארץ האקלים האידאלי. גם מלומדים מוסלמים כמו אבן רושד ואבן סינא עשו בתורם שימוש בתורת האקלימים. בעולם המוסלמי שימשה התורה על מנת להוכיח את עליונותן של הערבים וארצות מכורתן, לעיתים עיראק ולעיתים חצי האי ערב, בהתאם למוצאו של הכותב.

גם על הוגים יהודים כגון רבי יהודה הלוי לא פסח הטרנד האתנוצנטרי המגוחך הלז. אני זוכר ששלמדתי על תורת האקלימים לראשונה במסגרת קורס אוניברסיטאי במסגרת לימודי החוג לפילוסופיה יהודית. זה היה אמצע הקיץ, המזגנים לא עבדו, הסטודנטים בכיתה הזיעו כמו חמורים וזה היה נראה נורא מגוחך שרבי יהודה הלוי טוען שלארץ ישראל יש את האקלים המושלם.

 פלורלקלימיזם: לקראת תפיסה של רב-אקלימיות

אם מקבלים את האמת הבסיסית של תורת האקלימים ומבינים שהאקלים מהווה את אחת ההשפעות המובהקות ביותר על צביונה של התרבות ושל הקשרים הבין-אישיים בתוכה (כפי שניתן למשל בישראל ובתהליכים התרבותיים שהיא עוברת, שאותם ניתן לראות מבחינה כ'התאקלמות' פסיכוגיאוגרפית לסביבתה) הרי שהשאלה היכן מצוי האקלים המושלם הופכת להיות שאלה מכרעת לעתידו של האדם. האם הוא בישראל? בספרד? בקליפורניה? ואולי בכלל בפפואה גינאה או בנורבגיה?

אני לא יודע אם יש דבר כזה אקלים מושלם. מבחינתי האקלים המושלם משתנה ומתהווה כל העת, נמצא באינטראקציה מתמדת עם האקלים של הנפש שלי ועם הצורך שלו שיאזנו אותו – שיתנו לו קצת דרומיות כשהוא בצפון וקצת צפוניות כשהוא בדרום. יש בי דווקא משהו שאוהב אקלימים קיצוניים ואת האנשים שהם יוצרים. שפע האקלימים על פני הכוכב הוא אחד מגורמי השפע התרבותי שהכוכב הזה ניחן בו. בתור שכזה, אני שמח על כל אקלים ואקלים.

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: