באנרג'י התפרסם היום המאמר על המאסטר האינטרגלאקטי העשירי דוד אבידן בגרסה מקוצרת מעט. אני מפרסם כאן את הנוסח המלא של המאמר.
מאמר זה מוקדש לתומר ליכטש שהאמין במחברת האבודה והציל את המאמר הזה.
מה עושה חייזר שנחת נחיתת אונס ונתקע בישראל של שנות החמישים? הסיטואציה הזו שכאילו לקוחה ממדריך הטרמפיסט לגלקסיה היא בדיוק מה שקרה לחייזר דוד אבידן שעדיין ידוע בישראל הקרתנית כ"משורר דור המדינה". אלא שבזמן שמאסטרים אינטרגלאקטים אחרים היו בקשר עם חייזרים (הנדריקס, מקנה, לאפולי, פיליפ ק. דיק, הידאקי אנו) אבידן היה חייזר ממש.
לזכותו יאמר שהוא לא ניסה להסתיר את זה. אחת מנשותיו לשעבר דיווחה שמהרגע הראשון הכירה שהוא חייזר והוא אף התייחס למוצאו החייזרי בחופשיות בראיונות לעיתונות מתוך אותה ידיעה שהאינטיליגנציות החלבוניות השולטות בכוכב הלכת ארץ יתעלמו קרוב לוודאי מכל מידע בעל משמעות. נאס"א וכל סוכניות החלל הממשלתיות הרי לא היו מזהות חייזר לו הוא היה מופיע במשרד הקבלה ומבקש להרשם.
היי-טק לשוני
מה עושה חייזר שנחת נחיתת אונס בישראל? כל מיני דברים מצחיקים. הוא בורא עצמו למשל מחדש כסוכנוסע שמתנסה בסמים המקומיים, בולע טבליות LSD ומדווח בספר על הפנצ'ר הקוסמי שהביא אותו לכוכב הכחול: "במסגרת התנאים הכפויים האלה, על כוכב לכת זה, בשנת אלף-תשע-מאות-ששים-ושבע לספירת הנוצרים, תקוע".
ישראל של שנות החמישים, ישראל בכלל, היא מקום מדכא למדי בשביל חייזר שנקלע אליה בטעות. "ארץ פרימיטיבית" מכנה אבידן את המקום שבו נתקע. הוא מכנה אותה "ארץ אוכלת חושביה", "ארץ האפשרויות המוגבלות" ומצהיר ש"אין עלית רוחנית בארץ הזו".
תחילה הוא מדווח ביאוש על צרות המקום. "את גופותינו הצעירים נושאים אנו בקלות/ לא מעולם של מה בכך הגענו לעולם הבלות" ומאבחן מתוך הגוף החדש שנתגלגל אליו "אתה תופש/ במערכת מושגים חמרית מאוד, שהשנאה/ צומחת קדמכל על רקע של צרות-מקום ועצלנות ומגבלות/ של יצורים חסרי תנופה ורחבלב בתוך אטמוספירה דחוסת חמצן מאוד".
מה עושה חייזר שנחת נחיתת אונס בישראל? במזימה למנוע מהביצה שלתוכה נפל לגרום לו לשכוח את מוצאו הנאצל האמיתי, הוא הופך למשורר ומודיע "משורר היא מילה מגוחכת. אם שואלים אותי מה אני עושה אני מעדיף לומר: מנהל את ענייני היקום".
בעולמו של החייזר אבידן, אתם מבינים, אי אפשר להפריד בין שירה לבין ניהול היקום. אצל אבידן הלשון היא הטכנולוגיה הגבוהה ביותר. השירה, המילים, היו הטכנולוגיה העילית של אבידן – בעזרתן הוא ברא עולמות ובעזרתן הוא שלט ביקום.
לשלוט ביקום עם עשר אצבעות
הגוף אולי לכוד בכלא הבשר, אבל לא חייזר כאבידן יתן למקום הירוד הזה לגרום לו לשכוח ממוצאו האמיתי. ולכן הוא משגר אותות אל היקום הטרנסגלקטי – האותות האלה שאחרים קראו להן שירה והוא כינה אותן "תשדורות" הן האפיק האינטרגלאקטי הטרנס-ממדי לעולמות האחרים.
תשדורות עם עולמות אחרים לא מתנהלות בעזרת אנטנות. בעזרת אנטנות קשה להעביר איזושהי תשדורת בעלת משמעות. תשדורות אינטרגלאקטיות נמסרות בדרך כלל בעזרת אנטנות פנימיות של התודעה, בשביל מי שמסוגלים לכוון את גלי הרדיו של תודעתם כדי לקלוט את תדרי הרטיטות הקוסמיים שבהם משדרים כל העת חייזרים מכל רחבי הגלקסיה האינטרגלאקטית.
"אין מה לעשות שירה/ היא עדין ותמשיך להיות/ הדבר המגונה והנפלא ביותר/ שניתן לעשות לבד לבד/ בראש פתוח ובעשר אצבעות" כותב אבידן. עם ראש פתוח, ראש שמתקשר עם הגלקסיה הפנימית השוקקת חייזרים לא צריך שום טכנולוגיה נוספת. עם עשר אצבעות, כפי שנהג אבידן לומר, אפשר לשלוט ביקום כולו.
השפה היא הכח המוחלט. הנשק היחיד אבל המספק בהחלט של החייזר שנחת נחיתת אונס לתוך גוף אנושי. כולנו חייזרים שבאנו מעולמות אחרים ונחתנו נחיתת אונס לתוך תערובת בשרית לחה. אבל יש לנו אפשרות להחלץ ממגבלותיה על ידי הפיכה לתחנות שידור אינטרגלאקטית.
השליטים האמיתיים
וזה מה שהוא עשה. אבידן היה תחנת שידור אינטרגלאקטית שפעלה לאורך מחציתה השניה של המאה העשרים מתוך ישראל קלטה ושדרה תשדורות אינטרגלאקטיות מוצפנות. "אנשים כמוני ולא כמוך/ קובעים את הפוליטיקה של הלשון/ בכל מקום בגלקסיה הסמנטית" כותב אבידן. ומבחינתו זה נכון, העולם נשלט לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח.
העולם אצל אבידן הוא גלקסיה סמנטית, גלקסיה של משמעויות, והגלקסיה הזו היא גלקסיה נסתרת של יקומים ומימדים חבויים שבתוכן אנו חיים. "יש ביקום הזה הרבה תת יקומים" הוא כותב "הם מקיפים אותו כסיעת-יתומים/ הם מבקשים מרכז, אב, כוח כבידה/ הם מציאה נדירה, מציאה אבודה… / אנחנו נגלה מתת-תת-יקומנו, אנחנו נגלה/ אנחנו נעלה בדרגה, אנחנו נעלה/ אנחנו נגלה שאנחנו חזקים ונועזים/ ואז נחוש פתאום שאנחנו זזים".
רוב האנשים חיים את כל חייהם מחופרים בתוך איזה תת-יקום שלתוכו נפלו באופן רנדומלי ולא שמים ליבם למציאויות האבודות והנדירות שסביבם. אבל מי שחזק ונועז יודע כיצד לעבוד. הוא יכול לזוז, הוא יכול לצאת למסע האינטרגלאקטי.
אך קודם צריך להאזין היטב לשיר הזה שאותו אנחנו מכנים המציאות כדי לאתר בו את השידורים החבויים. "הם מאזינים לרטט הרך, הסמוי, התת אטומי/ של הזמזום החשאי, החוץ לוגי, המט-פסיכולוגי, התת-מדעי והסופר-דקדו
קי", הוא כותב. ואז הם מגלים שבפנים ישנו חייזר "תמיד יש בי מישהו", כמילותיו של אבידן. זהו המישהו האחר, החייזרי הזה שחי בתוכנו ושאיתו אפשר תמיד לתקשר.
אלא שכמו שאנשים מניחים ברוב טפשות שמי שאחראי על התקשורת עם חייזרים הם נאס"א וסוכניות שונות שמבקשות לשלוט בחלל החיצוני, כך הם גם מניחים שמי ששולט בעולם הם פוליטיקאים ואנשי ממון. אבל המאסטר האינטרגלאקטי אינו נמצא תחת שליטתם של הפוליטיקאים ששולטים בפיסת המרחב הזעירה הזו המוכרת לאימפריה הזומבית. בפניו פתוחים כל מרחבי התודעה והוא יכול לגלוש בין יקומים כאוות נפשו כמו טרמפיסט טרנס-ממדי.
אם העולם מורכב מיקום של מחשבות, של מילים מעופפות שיוצרות את התפיסות שלנו, המשוררים הם השליטים. אבידן הבין את זה והוא כותב על השולטים בלשון: "אנחנו קובעים את מנגנוני ההבנה שלך/ מכוננים את מנגנוני הקלט-פלט/ אין לנו כסף, אין לנו כוח, אין לנו שלטון/ על כל אלה ויתרנו לטובת היותנו/ הפוסקים הראשונים והאחרונים בתחום הפוליטיקה של הלשון" "אנחנו קובעים איך אתה תבין".
האמונה שמי ששולט בעולם הם בעלי הכסף, הכח והשלטון היא אמונה תפלה של אנשים שאינם טורחים אפילו לבחון מהו העולם הזה הבאמת. ברמות אחרות של הוויה ישנם אחרים ששולטים במחשבות של התרבות שלנו, של האורגניזם האנושי הקולקטיבי יותר מכל פוליטיקאי או איל ממון. גולשים אינטרגלאקטים שקופצים בין ממדים תוך שימוש בעקרונות הקוונטיים של המחשבה שהיא השליטה היחידה. בראיון עם מנחם בן מכנה אבידן את השירה "הכלי השיפוטי העליון", "חיל האוויר" ו"הלווינים". "מילים יודעות עליך הרבה יותר ממה שאתה יודע או אי פעם תדע עליהן" הוא אומר. מילים אחרי הכל, הן סוג של חייזרים – תודעות אחרות שמתחברות עם התודעה שלנו.
היוצר האינטרגלאקטי
"חוק: בכל רגע נתון, בו מעשה הבריאה מבין את עצמו מחדש, מעשה הבריאה מתחיל מחדש" (דוד אבידן, תשדורות מלווין ריגול"
יש הרבה סיבות לראות את אבידן כמאסטר אינטרגלאקטי. הוא רומז על כך בעצמו כשהוא כותב בספרו האחרון על יהדות טרנס-גלקטית. וכשהוא מכנה את עצמו "מאסטר" בסרטו האחרון "שדר מן העתיד".
אבל אלה כמובן רק סמפטומים. אבידן היה יוצר אינטרגלאקטי משום שהוא פעל מתוך תודעה אינטרגלאקטית. הוא לא היה יוצר "דור מדינה" מזורגג כמו שמנסים להסביר לנו פרופסורים לספרות. הוא הרי התעקש שהוא "לא פועל בתל אביב" אלא "פועל מתל אביב" – בכך התכוון לומר שהוא משדר לשאר היקום מתל אביב. הוא גם לא היה יוצר בינלאומי. "מי רוצה להיות משורר אמריקני" הוא כותב "כל שירה קהילתית היא מגונה במידה שווה". אבידן היה יוצר אינטרגלאקטי ובפני יוצרים אינטרגלאקטים הקרתנות של התרבות הקופיפית של הכוכב הכחול שקופה כמו תשדיר בחירות.
יוצרים אינטרגלאקטים פועלים מתוך שדה תרבותי שונה לחלוטין ורחב בהרבה – שדה אינטרגלאקטי. בספרים שלו מודיע אבידן כי הוצאת הספרים שלו, המאה השלושים, פועלת בשיתוף פעולה עם גורמים אינטרגלאקטים כגון אלפא קנטאורי ומגוון ארגונים איזוטרים כמו עולםחדש או המרכז הכדור-ארצי לתפעול קוסמואנרגיות. גם את "הפסיכיאטר האלקטרוני שלי", הספר שפרסם אבידן במשותף עם תוכנת המחשב "אליזה" יש לראות בהקשר כולל של מאמציו של אבידן להיות יוצר שפועל לא בתוך תרבות ביולוגית קרתנית אלא כחלק מתרבות חייזרית נרחבת אינטרגלאקטית, במקרה הזה תוך שיתוף פעולה עם האינטיליגנציה החייזרית של המחשב.
ולכן אבידן לא התעניין במיוחד בסופרים אחרים בני כדור הארץ. נתן זך מכנה אותו דון קישוט שלא הושפע מספריהם של אחריהם כי אם מכוחו שלו עצמו. ולמה שיתעניין? הוא הרי גילה את האבידניום. האבידניום, מעין יסוד כימי חדש שנכרה מתוך הנשמה הוא סוג מזוקק של תרבות חדשה הגלומה בכל אחד, אלא שרובנו איננו מגלים אותה לעולם. אבל מי שגילה את האבידניום שבתוכו, מי שהופך ליוצר אינטרגלאקטי אינו כבול לשום דבר ממה שנוצר עד כה. הוא יכול ליצור במסע אינטרגלאקטי של אחר צהריים ציביליזיות שלמות עם ספרות, שירה, קולנוע ומטאפיזיקה חדשות. היוצר האינטרגלאקטי, כמו האותנטי של היידגר, אינו כבול למגבלות המקום שאליו נשלח. זך היה משורר דור המדינה. אבידן היה חייזר – כפי שראוי לכל אחד להיות.
"לחשוב בצורה ממוחשבת זה ענין חשוב/ בג'ונגל, במדבר, הרחק ממקום ישוב/ במקום נדח או בלא מקום או בחלל/ ולא לחשוב מחשבה ביולוגית בכלל". המילים הללו מזקקות את תמצית החשיבה האינטרגלאקטית, החשיבה מחוץ לגבולות שטווה סביבנו האימפריה הזומבית. "לחשוב בצורה אחרת זה עניין אחר/ חשוב להתחיל בזה מיד ולא לאחר/ אפשר להטיל על חשיבה כזו משימות -/ מציאויות חדשות, אפשרויות שונות, חלומות".
אייבי נתן של התודעה
הקריאה של אבידן לחשיבה אחרת מהדהדת בחלל האינטרגלאקטי, אלא שלא רבים מאזינים לה. אזניים להם ולא ישמעו. אבל למי שמקשיבים, למי שמוכנים לפרוץ את דלתות התודעה בסער ובפרץ מובטחת מלכות שמיים. "בדמוקרטיה הקוסמית הגדולה כל אחד יכול להיות אלוהים אם יש בו רוח" כותב אבידן בספר תשדורות של לווין ריגול (1978).
אבידן לא היה טיפש. הוא ידע כמובן שרוב האנשים מפחדים להיות גולשים אינטרגלאקטים. בעולם שנשלט על ידי אמפריה זומבית שטוענת למונופול על המציאות עצם הרעיון לצאת ולחפש את העולמות האחרים, להפוך לאייבי נתן של התודעה שנוסע עם מסר של שלום לעולמות חייזריים שהאימפריה הזומבית מחרימה אותם הוא רעיון מאיים. זה מש
ימה לסיירת מטכ"ל של התודעה.
"הממסד הקוסמי הגדול לא יפחיד אותנו בנשק המוות" מודיע אבידן לאימפריה הזומבית. "לביומת אין מה להפסיד זולת מותו" הוא קובע בוריאציה על מרקס "יקום ומלואו לפניו לזכות בו/ ביומתי כל העולם התאחדו". למעשה זוהי הקריאה של אבידן למהפכה אינטרגלאקטית.
אלא שקריאות למהפכות אינטרגלאקטיות אובדות לעיתים בחלל. איך אפשר לקרוא לבני האדם למהפכה כנגד האויב האמיתי כשהם לא רואים אפילו מי נגד מי ולמה? כשמילים אינטרגלאקטיות הן כמו סינית בשבילם, כמו בדיחה.
בישראל המיליטריסטית, הקפיטליסטית והאטומה זכתה הקריאה החייזרית של אבידן להתעלמות כללית. אנשים פה לא מזהים חייזר גם כשהוא עולה מולם בטלויזיה ומודיע להם שהוא חייזר. הם עסוקים לשלוח לווינים לחלל במקום לטרוח אי פעם לחקור את החלל הפנימי שבתוכם.
להתראות במאה השלושים
"אני מברך על העתיד/ כאשר ילדים ישחקו בלוויני-תקשורת/ במקום בעפיפונים" (דוד אבידן, ספר האפשרויות)
בסרטו המופתי "שדר מן העתיד" (1981) מספר לנו אבידן על נוסע בזמן שמגיע משנת 3005 לשנת 1985 עם מסר לאנושות. זהו מן הסתם, סרט אוטוביוגרפי, אבידן הרי הבהיר מפורשות בעיתונות שהוא הגיע מן העתיד. ומצד שני כשאבידן מודיע שהוא בא מן העתיד מדובר בהצהרה דו משמעית. הוא לא מספר לנו רק שהוא בא ממקום אחר ביקום הזמן-חלל (חייזר מן העתיד). הוא מספר לנו באופן יותר מטאפורי שהוא בא מתרבות עתידנית, כלומר תרבות שאנחנו איננו מפותחים עדיין לקולטה.
האיש שבא מן העתיד הוא איש שבא מעולמות תודעה רחוקים כל כך שאפשר רק לכנותם במילים "המאה השלושים". גם הסרט הזה, כמו כלל היצירה ה"מדע בדיונית" של אבידן זכה כמובן להתעלמות ואפילו בוז מהסצינה התרבותית הקרתנית של מדינת ישראל.
אבל הוא ידע שהמסר האינטרגלאקטי העתידני והתועה שלו יתקבל יום אחד, כשהעתיד יגיע. "אתה יודע היטב שאתה בן דור המדבר" כתב כבר כבר בשנות השישים על מצבו כחייזר בתרבות הארץ הקרתנית "העניין עצמו יתחיל רק אחריך".
והוא התחיל. חבל שאבידן לא איתנו. הוא נפטר ב-1995 בפתח הארץ המובטחת, על סף עידן האינטרנט, הסלולרים והגאדג'טים. האדם שהתלהב כל כך מהדיקטפון הפשוט שבעזרתו הקליט את שיריו היה מגיע לאורגזמה טרנסיקומית מעושר החייזרים האלקטרונים שמקיפים אותנו כיום. הוא היה כנראה מעלה כמו מטורף סרטים ליוטיוב, הקלטות למייספייס תמונות לפליקר וכמובן שירים באיזה בלוג.
"עשיתי פשלה במאה השלוש עשרה/ אני אפצה במאה השלושים" הבטיח אבידן כמו משיח שמתכנן את חזרתו. איך נקרא את אבידן במאה השלושים? האם עד אז נבין את אבידן? האם נגלה גם אנחנו את האבידניום?
טכנומיסטיקה 