האמנות הפסיכדלית פרצה לעולם בסערה באמצע שנות השישים אבל נמחקה מההיסטוריה של האמנות עם עליית המלחמה בסמים. האם הרנסנס הפסיכדלי מבשר תחיה גם עבורה? פורסם לראשונה בגלריה של הארץ.
נובמבר 2021. התערוכה של האמנית היפנית יאיוי קוסאמה במוזיאון תל אביב עוד לא נפתחה רשמית, והיא כבר שוברת שיאים. הכרטיסים אזלו, והתקשורת הישראלית מדווחת על תורים ארוכים שמשתרכים מחוץ לביתני האינסוף הצבעוניים של האמנית היפנית המתגוררת בבית חולים פסיכיאטרי בטוקיו. מילה אחת שחוזרת בביקורות לתערוכה של קוסאמה, ושלשמה נקשרים תארים כמו 'האמנית החיה הגדולה בעולם,' זו המילה 'פסיכדלי.' היצירות של קוסאמה, המתגאות בשמות כמו "זר של אהבה שראיתי ביקום" ו"אורו האינסופי לנצח של היקום מאיר את החיפוש אחר האמת" מתוארות בעיתונות הישראלית בביטויים כמו "פלא פסיכדלי," ו"יופי פסיכדלי." ולמרות שהתערוכה מרגישה כאילו היא מיועדת לאנשים על טריפ (ברשתות החברתיות יש דיווחים על מבקרים שמגיעים על אסיד), עשה רושם שהציבור הישראלי כולו חוגג על החוויה הצבעונית והמוטרפת.
ייתכן שניתן לראות בהצלחה יוצאת הדופן של התערוכה של קוסאמה את נקמתה המתוקה של האמנות הפסיכדלית. יותר מחמישים שנה לאחר שנים שהאמנות הזו הודרה מהשדרה המרכזית של שיח האמנות, ניתן לראות בהצלחה של התערוכה הדגמה חיה לכח המשיכה האדיר שיש גם היום לאסתטיקה פסיכדלית ולתימות פסיכדליות של קוסמיות ואינסוף.
מסע הצנזורה הגדול
כדי להבין את סיפור עלייתה, נפילתה ועלייתה המחודשת של האמנות הפסיכדלית, צריך לחזור לגל הפסיכדלי של אמצע המאה העשרים. עם עליית הפסיכדלים בפסיכיאטריה, היו האמנים מהראשונים לגלות עניין. כשהפסיכיאטר הקליפורני אוסקר ז'אניגר ערך מחקר על השפעות אל-אס-די הוא מצא עצמו במהרה מוצף בפניות מיוצרים שרצו לקחת אל-אס-די. ז'אניגר פתח ניסוי ספציפי לבחינת השפעת האל-אס-די על אמנים, שהיו ביניהם שטענו שהסם מלמד על אמנות יותר מארבע שנים באקדמיה לאמנות.
אמנות פסיכדלית פרצה לתודעת הציבורית באמצע שנות השישים. ב-9 לספטמבר 1966 הופיע על שער מגזין LIFE תמונה של בחור צעיר שעל גופו החשוף מוקרנות צורות גיאומטריות בגוון אדמדם. הכותרת בשער קראה: "אמנות אל-אס-די" והכריזה: "חוויה חדשה מפציצה את החושים." הרקע לדיווח על תנועה אמנותית חדשה היה הפופולריות הגוברת של יצירות אמנות השואבות השראתן מהחוויה הפסיכדלית. במקביל להופעת אלבומי המופת הפסיכדליים הראשונים של הביטלס והביץ' בויז, הופיע בחורף המערבי של ארה"ב סגנון אמנות חדש שכונה 'פוסטר פסיכדלי' ושימש לפרסום אירועים והופעות של הרכבים כמו הגרייטפול דד והדלתות. פוסטרים פסיכדליים אופיינו בצבעים בוהקים, ובפונטים שנזלו אחד לתוך השני עד גבול הבלתי-קריאות. הם שאבו השראה סגנונית מאמנות האר נובו של ראשית המאה העשרים אבל גם ממבול סגנונות הפסיכדליה שהציפו את התרבות הפופולרית במחצית השניה של שנות השישים. בתקופה זו הציגו הקולנוע, הארכיטקטורה, האופנה והעיצוב כל אחד משלו תגובה לחוויה הפסיכדלית. הסגנון הפסיכדלי שלט בהופעות רוק, אירועי הפנינג, הופעות אור (light shows), ושפע זירות מולטימדיה שבהם הופצצו חושי המבקרים בנחשולים של קול, צורות וצבעים.
לזמן קצר נדמה היה שאמנות פסיכדלית היא העתיד של עולם האמנות. בספר אמנות פסיכדלית שפרסם הזוג רוברט מאסטר וג'ין האוסטון ב-1968 הציגו השניים את האמנות הפסיכדלית כהמשך הטבעי והבוגר יותר של הסוריאליזם והאקספרסיוניזם האבסטרקטי. הם מצאו לה שורשים ביצירותיהם של מאסטרים עתיקים כמו הירונימוס בוש וחזו לה עתיד מרהיב מעבר לדמיון. אמנות פסיכדלית כלל יצירות של כ-35 אמנים פסיכדלים, ובהם יאיוי קוסאמה הצעירה, שחדרי האינסוף הראשונים שלה הוצגו בין דפיו. שאלת ההגדרה של האמנות הפסיכדלית תפסה מקום מרכזי בספר, כאשר מאסטרס והאוסטון מציעים הגדרה בלתי שגרתית לסגנון. לראשונה בהיסטוריה הוגדר סגנון אמנותי ביחס לסם ולמצב תודעתי. כשאנחנו מדברים על אמנות פסיכדלית, טענו מאסטרס והאוסטון, אנחנו מדברים על אמנות שיש לה קשר עמוק לחוויה מסוימת: אמנות שנוצרה במהלך או בהשראת חוויה פסיכדלית, ושיש לה גוון רוחני ואוניברסלי. מאסטרס והאוסטון ראו באמנות הפסיכדלית חידוש מרענן. נוכח ההתמקדות של האמנות המודרנית במכוער, הסוטה והחולני, אמנות פסיכדלית סימנה חזרה ליפה ולנשגב – אולי סיבה נוספת מדוע זכתה לפופולריות בציבור הרחב.
לרגע קצר פסיכדליה הייתה טרנד. גלריות מכובדות קפצו על העגלה והציגו אמנות פסיכדלית, שאותה כינו "חזיונית" כדי שלא להיות מואשמים בקידום סמים אסורים. אלא שהחיבור העמוק בין אמנות לסמים היווה מכשול. מאסטרס והאוסטון חזו שהאתגר הגדול שיעמוד בפני הצלחת האמנות הפסיכדלית יהיה החוק. ואכן, היחס לאמנות הפסיכדלית השתנה בחדות עם יציאת החומרים פסיכדלים מהחוק בסוף שנות השישים והתבטא במלחמת חורמה משטרתית נגד אמנים שיצרו בסגנון. ריצ'רד אלדקרופט, האמן הפסיכדלי שכיכב על כריכת מגזין LIFE הנזכר בתחילת הכתבה, נעצר באשמת החזקת מריחואנה ואושפז בבית חולים לחולי נפש בניו-יורק למשך שנתיים. האמן טום בלקוול קיבל פניה מ'סוחר אמנות' שהבטיח לרכוש את יצירותיו וביקש כטובה קונקשן לקנביס טוב. כשבלקוול ניסה לסייע התגלה שסוחר האמנות הוא סוכן פדרלי, ועדותו סייעה כדי לשלוח את בלקוול לכלא. גורל דומה היה מנת חלקם של אמנים פסיכדלים נוספים שנעצרו בזה אחר זה במה שנדמה כמסע הצנזורה האמנותי הנרחב ביותר שהתקיים במערב מאז מלחמת העולם השניה, ושהתרחש במקביל לצנזורה ולאיסור הדרקוניים על שימוש או מחקר בחומרים פסיכדלים. "אמנים הם עם רגיש," אומר היסטוריון ומבקר האמנות ההולנדי יוס טן ברגה בשיחה, "הם שמו לב שאם אני קורא לאמנות שלי פסיכדלית, הקריירה שלי הסתיימה. המשטרה תדפוק לי בדלת במקום בעלי גלריות. כל הסיפור התנדף לאוויר." הספר של מאסטרס והאוסטון הפך לספר היחיד והאחרון שנכתב על הנושא במשך עשרות שנים. אנציקלופדיות של אמנות טרחו בקושי להזכיר אותו.
האסתטיקה הפסיכדלית לא נעלמה לחלוטין מהמרחב כמובן. היא עדיין בלטה למעשה, אבל ההקשרים החדשים שלה כבר לא היו אמנותיים, פוליטיים או רוחניים אלא מסחריים וממוסחרים. במקום מרד ותרבות נגד, אסתטיקה פסיכדלית נוכסה כדי לסייע במכירת משקאות קלים וחטיפים. בסיוע הלסתות הבולסות של השוק החופשי הפכה האמנות החדשה והמסעירה לקלישאה ריקה ובנאלית: שם נרדף לטעם ילדותי ורע.
כמו לראות בפעם הראשונה
עשור קודם לכן, הדיונים הראשונים במעלותיה האסתטיות והאמנותיות של החוויה הפסיכדלית היו מעודנים לעין שיעור. בספריו "דלתות התודעה" "וגן עדן וגהינום" (1954 ו-1956) כתב הסופר והאינטלקטואל האנגלי אלדוס האקסלי על חוויות המסקלין שלו ומתח קווים ישירים בין החוויה והאסתטיקה הפסיכדלית לתיאורי עולמות העדן במיתולוגיות היוונית, היפנית וההינדית. האקסלי הצביע על כך שהדתות והמיתולוגיות הקדומות מתארות את גן העדן כמקום המתאפיין בצבעים ואורות בוהקים ויפהפיים, ממש כמו בחוויה הפסיכדלית. חזון יחזקאל בברית הישנה, וירושלים החדשה בברית החדשה מתוארים כמשופעים באבנים יקרות ומאירות. עולם האידאות של אפלטון מתואר כמקום שבו יש לצבעים חדות וטהרה שאינם קיימים בעולם הבשר.
החוויה הפסיכדלית מעתיקה את התיאורים האסתטיים של המיתולוגיות וכתבי הקדוש, טען האקסלי. הייתה זו חוויה אסתטית עילאית ונשגבת מעבר לכל תיאור, כמו לפקוח את העיניים ולראות בפעם הראשונה. מסקלין, העיד האקסלי, הראה לו כיצד תפסו את העולם מאסטרים של הציור כמו בוטיצ'לי וואן גוך, וגם גרם לו להבין מחדש את הצבעוניות המאירה של הויטראז'ים בכנסיות ימה"ב. הסופר האנגלי ראה בסם כלי פדגוגי מושלם עבור תלמיד האמנות שאינו רוצה להסתפק בלימוד האינטלקטואלי של הספרים ומעוניין להוסיף ללימודיו גוון חוויתי מעמיק, המורה כיצד לראות את העולם בעיניים צלולות וחודרות. האסתטיקה הפסיכדלית משכרת ביופיה, טען האקסלי, משום שהיא נוגעת היישר בליבה הרוחני של האסתטיקה; ביופי טרנסצנדנטי טהור שמעבר לצורה. (הפסיכואנליטיקאי הנודע קארל יונג היה סקפטי יותר. "שנוא עלי הרעיון שאגע בספירה שבה נוצר הצבע שצובע את העולם, ושבה נברא האור שמאיר את יופיו של השחר," כתב לידיד בתגובה לדלתות התודעה). האקסלי עלה על משהו – על קשר עמוק ונשגב בין אסתטיקה של אור וצבע למצב של פתיחות תודעתית. המילה הארה, שווה להזכיר מגיעה מהמילה אור. יש איכות מרוממת ואף רוחנית הגלומה במראה של קרני אור החודרות קרחת יער, או יוצרות קשת בענן, איכות שניתן למצוא אותה לאורכה ולרוחבה של ההיסטוריה של האמנות.
בשיחה עם האמנית האמריקאית העכשווית אמנדה סייג' ניתן להזכר במשהו מהאידאליזם הנשגב של האקסלי. סייג', אחת האמניות הפסיכדליות הבולטות והמצליחות של העשור האחרון, נמנית על מייסדי האקדמיה לאמנות חזיונית בוינה, ולימדה בעשור האחרון מאות תלמידים ברחבי העולם. היא מאמינה שציורים יכולים להיות פורטלים למצבי תודעה עילאיים ורואה בהם כלי להתפתחות פנימית ותיקון עולם.
סייג' אומרת שנחנכה לעולם האמנות הפסיכדלית בעקבות שורה של אירועים סינכרונים, סקרנות, ומפגשים עם מאסטרים גדולים. היא העבירה את שנות העשרים שלה כשוליה של האמן הווינאי ארנסט פוקס, מנציגיו הבולטים של ז'אנר הריאליזם הפנטסטי ואחת ההשפעות הבולטות על האמנות הפסיכדלית של 50 השנה האחרונות. פוקס שכוכבו דרך בעולם האמנות של וינה במחצית השנייה של שנות הארבעים ושנפטר ב-2015, היה אחת הדמויות הבלתי שגרתיות והשנויות במחלוקת של עולם האמנות האוסטרי. הוא צייר בסגנון שעירב סימבוליזם דתי, ארוטיקה, סוריאליזם והיפר-ריאליזם. דמותו האקסצנטרית, צי מכוניות הרולס רויס שלו, ומשפחתו העצומה (לפוקס היו 16 ילדים) כיכבו באופן קבוע בטבלואידים האוסטרים. האמן הווינאי הססגוני היה מזמין לאחוזתו חברים אמנים ועורך שם מסיבות עליזות שנמשכו ימים ארוכים וכללו יצירה אמנותית בלתי נפסקת. על הדרך זכה פוקס להיות בין הציירים שהחיו את השימוש בטכניקת הציור המעורב (mischtechnik) של הרנסנס ולהפוך למורה עבור שורה של אמנים חזיוניים בולטים של חמישים השנה האחרונות ובהם מתי קלרוויין, רוברט ונוסה ובריגיד מרלין.
פוקס אמנם התנסה בפיוטה אבל לא הגדיר את עצמו כאמן פסיכדלי, אולי בשל האסוציאציות הפליליות. כשאמנות פסיכדלית ספגה מהלומה בסוף בשנות השישים מצאו אמנים רבים מקלט בתואר "חזיוני." רבים זאת עושים גם היום, והאבחנה בין אמנות פסיכדלית לאמנות חזיונית נותרת מעורפלת, כאשר הכינוי 'אמנות חזיונית' נפוץ יותר, גם בקרב אמנים הפעילים בקונטקסט של התרבות הפסיכדלית. "אני לפעמים ביישנית בלקרוא לאמנות שלי פסיכדלית," אומרת סייג' בשיחת זום. "הרבה שנים הייתה תחושה שמי שעושה שימוש במושג הזה מסתכן בכך שיודבקו לו תוויות, אבל עכשיו כשיש את הגל העצום של הרנסנס הפסיכדלי אני מרגישה רצון להיות בחזית של מי שמהווים דוגמה לעבודה ובניית קהילות סביב שימוש בריא בפסיכדלים שמעצים אותנו לחיות את חיינו באופן אקטיבי ויצירתי."
סייג' עצמה עברה את החוויה הפסיכדלית הראשונה שלה רק בשלהי גילאי ה-20 כשכבר הייתה עמוק בסצינת האמנות החזיונית. היא מתארת את החוויה ההיא כרגע מופלא שסימן מפנה בסגנונה האמנותי. "החוויה הזו נתנה לי רשות להעמיק את החקירה שלי כאמנית," היא אומרת. המונח אמנות חזיונית, היא אומרת, מצביע לעבר תופעה רחבה יותר, אוניברסלית ורבת פנים, המלוווה את המין האנושי משחר קיומו. אמנות חזיונית מסוג זה נוצרת לא רק בהשראת פסיכדלים, למרות שהם עשויים בהחלט לעזור. היא קשורה קודם כל במטרה ובגישה של האמן. "החוויה הפסיכדלית הראשונה שלי הייתה פשוט לצייר. האופן שבו המנטור שלי, ארנסט פוקס צייר. רק להסתכל על זה היה כמו טריפ. הפעם הראשונה שציירתי 16 שעות ביום אחד זה היה איתו. הוא היה מתחיל לצייר וממשיך וממשיך, ויכולת לראות שהוא לא יודע לאן זה הולך, והוא היה בסדר גמור עם זה." סגנון העבודה של פוקס השפיע בתורו על האופן שסייג יוצרת אמנות כיום. היא מתארת את תהליך העבודה שלה כפלואידי. "זו חוויה של התגלות. אני לא יודעת לאן זה הולך כשאני מתחילה. יש לי רק תחושה כללית. אני מאפשרת לזה להתגלות מעצמו, והתפילה שלי היא שיצא משם משהו מופלא יותר ממה שהייתי מסוגלת לדמיין בעצמי."
הדבר המופלא הזה, אם שאלתם עצמכם, אינו רק יצירת אמנות יפה. אמנות פסיכדלית, מבחינת סייג', היא ייעוד קוסמי ודרך לתיקון עולם באמצעות יופי מרהיב. בשנתיים האחרונות מאז תחילת משבר הקורונה היא מפעילה חלל וירטואלי בשם רכבת החזיונות (Vision train) שאמנים חזיוניים מתקבצים בו כדי ליצור יחד אמנות בעולם שנמצא תחת סגרים ומגבלות שונות. "ככל שהעולם מתפרק כך אנחנו צריכים יותר את האמנים, המוזיקאים, והרפואה שהם מביאים: של חוויה של מה שיכול להיות. אנחנו לוקחים את העיר על המסילות שהביאו אותנו לסוף העולם, ומשאירים שם סימנים של המופלא. אמנות היא הסוס הטרויאני."
תמונות מחופשות מסוממות
אם סייג' מייצגת את הצד האופטימי והאידאליסטי של האמנות הפסיכדלית, דר' יוס טן ברגה מייצג את הסקפטי והספקן. טן ברגה הוא היסטוריון ומבקר אמנות המלמד באוניברסיטה החופשית באמסטרדם ומתמחה בקשר בין סמים לאמנות. הוא כתב דוקטורט בן שני כרכים ולמעלה מ-700 עמ' על ההשפעות של סמים על האמנות בין 1798 ל-1968, ומספר מאמרים על אמנות פסיכדלית, למרות שהוא מגדיר את היחס שלו לסגנון כ'לא ממש מעריץ.' מאמר של טן ברגה מ-1999 משווה בין ציור תחת השפעת סמים לניסויים של ציירים שציירו בידם האיטרת כדי לשחרר את עצמם משליטת המודע. בשני המקרים, לטענת טן ברגה, אפקט החידוש אבד במהרה, וערך הניסוי הפך מוטל בספק.
טן ברגה מודה שאינו עוקב מקרוב אחר הרנסנס הפסיכדלי באמנות, אבל טוען שיש בעיה בסיסית בטענה לקיומו של סגנון פסיכדלי. "כולנו יודעים על מה אנחנו מדברים כשאומרים 'אמנות פסיכדלית.' הכוונה היא לצורות הזוהרות, הצבעוניות והזורמות הללו. אבל השאלה היא האם זה קשור לחוויה או לא? זה יכול להיות קשור לחוויה, אבל לא בהכרח. אז מצד אחד יש לנו את סגנון הפוסטר של סן פרנסיסקו, שהפך להיות הפרדיגמה עבור הסגנון הפסיכדלי ולדיאלקט אסתטי של תרבות הנגד, אבל יכולות להיות הרבה דרכים להביע החוויה הזו בציור. השאלה מבחינתי היא למה אמנים אמצו את הסגנון הזה דווקא כמשהו שמתאר את החוויה הפסיכדלית? ועל זה קל לענות כשמחברים את הסגנון של הפוסט הפסיכדלי לתערוכות יוגנדסטיל [סגנון אמנותי גרמני מראשית המאה העשרים – ע.ה.] שנערכו בסן פרנסיסקו באותה התקופה."
טן ברגה מעדיף להסתמך על ההגדרה הקלאסית והנוקשה של מאסטרס והאוסטון לאמנות פסיכדלית כאמנות שנוצרה בהשראת חוויה פסיכדלית. הוא אומר שלפני שהוא משתמש בשם 'אמנות פסיכדלית' הוא רוצה לראות ראיות לחוויה פסיכדלית מצד האומן, ולא רק מחוות סגנוניות.
אתה לא חושש שזה עשוי לצמצם במידה ניכרת את מספר היצירות הרלבנטיות לדיון? אמנים רבים לא ששים לצאת מהארון לגבי השימוש שלהם בסמים אסורים.
"כן זה נכון למדי, ובכל זאת אני מתעקש על כך שהאמן יודה ויתאר את הצד הפסיכואקטיבי, משום שאין דבר מסוכן יותר מלהפוך להיסטוריון שמבצע רטרוספקטיבה דיאגנוסטית. כל פעם כשאני מסתכל בספרים על אמנות פסיכדלית אני מנסה לעשות רשימה ולכתוב ליד כל יצירה אם אני מאמין שנוצרה תחת ההשפעה או לא. הם אפילו לא מספקים את המידע הזה! בספר של מאסטרס והאוסטון מופיעה יצירה של אמן הולנדי בשם לסטר בראון. שנים רבות לאחר מכן ניסיתי לאתר אותו כדי ללמוד על התהליך בו נוצר הספר. שאלתי אותו: "איך נכנסת לספר הזה? הייתה לך באמת חוויה פסיכדלית?" והוא ענה "לא. מעולם לא. הייתי אומן בתחילת הדרך. .שמעתי על הספר הזה, ואמרו לי שאם אני אגיד שעשיתי סמים יפרסמו שם את היצירה שלי. "
אתה יכול להסביר למה אמנות פסיכדלית נתקלה בהתנגדות כזו, מלבד העניין החוקי, כלומר?
"אני מלמד היסטוריה של האמנות במאות ה-19 וה-20 ואני יכול לומר לך שזה מאוד קשה למצוא את המקום של האמנות הפסיכדלית בסיפור הזה. אם תשים את האמנות הפסיכדלית בקונטקסט של עולם האמנות –היא הופיעה באמצע שנות השישים, שזה הזמן של הפופ-ארט, המינימליזם, האמנות הקונספטואלית. אמנות פסיכדלית פשוט לא מתאימה על הציר הזה. ויש גם גורמים שקשורים לאמנות עצמה. מדובר באמנות של 'תראו מה ראיתי! הייתה לי חוויה מדהימה וציירתי אותה.' אבל בשביל מי שלא עבר את החוויה הזו, שזה, בין השאר, רובו של עולם האמנות המכובד, זה יכול להיות משעמם כמו להסתכל על תמונות מהחופשה של השכנים. ויש עוד נקודה חשובה. לאמנות פסיכדלית לא היה מעולם את הפיקאסו או הואן גוך שלה: מאסטר גדול שירומם את הסגנון הזה למדרגת איזם."
מבקר האמנות הישראלי יונתן אמיר, עורך שותף של כתב העת לאמנות "ערב רב," מסכים עם טן ברגה בעניין המקום הלא נח של האמנות הפסיכדלית בהיסטוריה של האמנות. כשהוא מתייחס להקשר הישראלי הוא אומר שהאמנות המקומית מאז שנות החמישים הייתה כזו שחייבה "מידה של אירוניה וחשדנות המנוגדת למצב הצפיה באמנות פסיכדלית, שמזמינה את הצופה להסיר שכבות הגנה ולהתמסר לחושניות הפלסטית שלה. המיינסטרים האמנותי המקומי התרחק שנים ממטאפיזיקה ומסימבוליות בעלת הקשרים רוחניים. במשך עשרות שנים עיסוק כזה נחשב לנחות ואפילו גזר על מי שבחרו בו נידוי מהשדה." כמו טן ברגה, המעיד על התרחבות העיסוק בנושא בשנים האחרונות, ויצירת לגיטימציה לסגנון על רקע צמיחת הרפואה הפסיכדלית, גם אמיר מציין פתיחות גדלה לכיוונים פסיכדליים בעולם האמנות העכשווי. כאלה ש"מאפשרים לאמנים 'פסיכדלים בארון' לשלב מקורות השראה כאלה ביצירה."
אמנות מעבר לסגנון
בין אם זו הצבעוניות הטריפית או הווירטואוזיות הטכנית שמאפיינת אמנים בתחום, אסתטיקה פסיכדלית זוכה לאהדת הקהל מפסטיבלים למוזיקה אלקטרונית ועד גלריות ומוזיאונים. סצינות מסיבות הטראנס והברנינג מן אמצו בגאון את הסגנון הפסיכדלי המתבטא בביגוד מוחצן ולעיתים קרובות מוזר, העושה שימוש בתאורת LED צבעונית, כמו גם בתחפושות הזויות משפע מינים. אמנים כמו אלכס ואליסון גריי, אנדרואיד ג'ונס, מרטינה הופמן, פבלו אמרינגו וטוקיו איומה זוכים לנראות מרשימה בסצינות הפופולריות הללו. סייג' מספרת שכשהיא מוזמנת לדבר בקולג'ים לאמנות המארחים נוטים להיות מופתעים כשהם מגלים שרבים הסטודנטים כבר מכירים את העבודות שלה מהמעורבות שלהם במסיבות, מה שפחות קורה עם אמנים אחרים. לתערוכות של קוסאמה אוזלים הכרטיסים בכל מקום אליו הן מגיעות בעולם. את האמנות הפסיכדלית העכשווית מאפיין, כך נדמה, מתח בין האהדה וההצלחה הציבורית לבין מעמד רשמי של צורת אמנות חשודה שאינה מקבלת עדיין הכרה מלאה.
ברקע כל זאת ממשיכה להטריד השאלה שמעלה טן ברגה: מהו סגנון פסיכדלי? האם יש משהו מהותי שקושר בין החוויה הפסיכדלית לביטוי האמנותי שלה? והאין מושג 'פסיכדלי' מנוגד במהותו לכל הרעיון של סגנון, על שלל חוקיו ומגבלותיו?
הפסיכונאוט וההוגה האיקוני טרנס מק'קנה נהג לומר שהתרבות אינה חברה שלך. היא אינה חברה כי היא משכנעת את האדם לצאת להלחם עד מוות באנשים שלא פגש מעולם או לדכא את נטיותיו המיניות. במקום להזדהות עם סגנונות ואידאולוגיות שהתרבות משליכה עלינו, האמין מק'קנה, עלינו לשאוף להתחבר לחוויה הפנימית, האישית והבלתי ניתנת לשכפול שלנו, שהסמים הפסיכדלים מהווים פתח לגילויה. אלא שהטענות של מק'קנה הותירו את התרבות הפסיכדלית בפני אתגר בלתי אפשרי. אם החוויה הפסיכדלית חותרת תחת תכתיבים תרבותיים, כיצד ניתן ליצור תרבות שאינה מתתפתחת לסגנונות מוגדרים וקבועים? כיצד ליצור תרבות שלא מאיימת להתנוון לכדי קלישאה כפי שקרה לסגנון הפוסטר הפסיכדלי ולסגנון הביגוד באירועי ברנינג מן וטרנס פסיכדלי.
אולי תרבות פסיכדלית אינה ניתנת להגדרה, ואולי ניתן להגדיר אותה באנסוף דרכים? אולי היא עוסקת בריבוי האינסופי של הדרכים שבאמצעותן ניתן לתפוס ולתאר את העולם? כשהקמתי ב-2010 את אתר 'הוידאו הפסיכדלי היומי' (Daily Psychedelic Video) וביקשתי מחברים שישלחו לי סרטונים הופתעתי מהמגוון הגדול של החומרים שהגיעו אלי. חלק מהסרטונים כלל לא נראו לי פסיכדליים. שבועות מעטים לאחר מכן הפך האתר לפרויקט שיתופי שמנוהל על ידי שבעה עורכים שאינם חולקים חזון משותף בשאלה מהו וידאו פסיכדלי. הקריטריון העיקרי לבחירת סרטונים הוא: דברים שכיף לצפות בהם במצב תודעה פסיכדלי – מה שמאפשר שפע דרכים לגשת לנושא. באופן טבעי ישנם מספר אלמנטים סגנוניים המהדהדים את החוויה הפסיכדלית שחוזרים על עצמם בהרבה מהסרטונים באתר כולל צבעוניות עזה, דינאמיות זורמת, דפוסים סימטריים, פרקטליים או דמויי מנדלה; ריבוי פרטים, פרספקטיבות וקני מידה. ברגעיה הטובים, האסתטיקה ההיפנוטית הזו מייצרת אפקט מהפנט, מרגיע, מעורר השתאות או השראה בדומה למבט מתמסר בעננים נעים בשמיים, בגיצי האש המקפצים, או בזרימה של נחל. ברוח הדברים שכתב האקסלי על שורשה הטרנסצנדנטי של האסתטיקה הפסיכדלית, המבט בזרימה ההרמונית והשלווה הנשקפת לעין מעודדים את הלב והנפש למצוא את השקט והריפוי החבויים מבפנים, בדומה לחוויית הריפוי העדין שעשויה להתעורר באדם במהלך שהות על כר דשא רענן ביום שמשי ונעים. ברגעים מעין אלו כאלה השאלה מהי אמנות פסיכדלית מאבדת ממשמעותה וגם זוכה למענה שלם.