משנה תודעה – טור 12 – צמחים נגד מולקולות

מה עדיף צמחים או מולקולות? על מחלוקת שמטרידה את העולם הפסיכדלי.

יש דרכים שונות להיות טהרן. יש טהרנים אידאולוגים שפוסלים את כל מי שחורגים מתפיסותיהם הרעיוניות, ויש טהרנות דתית ששואפת להכחיד כל מין של מגוון והטלת ספק. גם לעולם הפסיכדלי יש צורה אופיינית של טהרנות. נקרא לה טהרנות פרמקולוגית.

טהרנות פרמקולוגית גורסת שיש מולקולות מסוימות, אבל לא אחרות, שהן טובות, מועילות וראויות. שמולקולות מסוימות מקודשות בעוד שמולקולות אחרות הן טמאות ואסורות במגע. דיכוטומיה קלאסית ונפוצה אחת היא זו המנגידה בין חומרים פסיכדלים לכל סוגי הסמים האחרים.

צורה אחרת של טהרנות פסיכדלית פרמקולוגית היא טהרנות שמבדילה בין שימוש בפסיכדליים ממקור טבעי (צמחים, פטריות או בעלי חיים) לבין שימוש בחומרים פסיכדלים מסונתזים. דברו עם משתתפים בטקסי איוואסקה, סן פדרו, פיוטה או פטריות ורבים מהם יגידו לכם שהם נמנעים באופן קטגורי משימוש בסמים "כימיים" או "מסונתזים". הסיבות להתנזרות הזו מגוונות, אבל בבסיסן נמצאת אבחנה ארכיטיפית רבת עוצמה בין שימוש מקודש בחומרי משני תודעה (שימוש טקסי בחומרים טבעיים) לבין שימוש טמא בסמים (שימוש בחומרים סינתטיים למטרות הנאה).

בעולם הסימבולי העשיר המקיף את תהליכי הריפוי המתרחשים בחומרים פסיכדליים מיוחסת משמעות גדולה לשורשן של הרפואות הללו בטבע ובמסורות עתיקות. עבור אנשים שחיים בתרבות נהנתנית שמשלבת בין שימוש מופרז בסמים לגינוי של משתמשי סמים, האבחנה בין שימוש ריטואלי בצמחים משני תודעה לבין שימוש הדוניסטי בסמים הוא חשוב. גם המוניטין הרע שיצא לתעשיית התרופות לא משחק לטובת המולקולות הסינתטיות. רבים מחובבי הפסיכדליה הטבעית הופכים את החלוקה המקובלת בין סמים ותרופות על ראשה. צמחים פסיכדלים ידועים כרפואות מקודשות, ואילו החומרים שאותם מייצרת תעשיית התרופות ידועים כסמים.

אז מה בעצם ההבדל בין פסיכדלים טבעיים וסינתטיים והאם פסיכדלים שמקורם בטבע אכן טובים יותר מאלו שמיוצרים במעבדה? התשובה, שלא במפתיע, תלויה בזהות המשיב. מרבית הפסיכיאטרים ואנשי הרפואה יגידו לכם שלחומר שיוצר במעבדה יש יתרון מובהק על חומר טבעי. תרופות מעבדה מכילות חומר פעיל שבודד במינון ידוע ומדוד. באופן זה הן מאפשרות לרופא המטפל להשתמש בכמויות מדויקות של חומר פעיל, בניגוד למה שאפשרי אצל מי שאוכל פטריה או שותה כוס איוואסקה.

מצד שני גם לחומרים טבעיים יש יתרונות. ההוגה הפסיכדלי טרנס מקנה נהג לטעון שצמחים פסיכואקטיביים עדיפים על מולקולות מסונתזות משום שהם מוכרים למערכת העצבים, שמחזיקה באנזימים הנדרשים לפירוקם. מולקולות מסונתזות לעומת זאת יכולות לנחות על הגוף כמו אובייקט זר לחלוטין, וגם הידע שלנו לגבי השפעות הלוואי האפשריות שלהן שלהם דל בהרבה מהידע העשיר שיש לנו על צמחים שבשימוש מזה מאות ואלפי שנה.

נימוק נוסף לטובת הצמחים הוא אפקט הפמליה, מונח אותו טבע הכימאי הישראלי, רפאל משולם, מגלה ה-THC (המולקולה משנת התודעה בקנביס). בשנים שלאחר גילוי ה-THC איתרו משולם ושותפיו מעל למאה סוגי קנבינואידים – מולקולות המצויות בצמח הקנביס והמלוות את ה-THC בכניסתו לגוף, כמו פמליה. משולם טען כי המולקולות הללו פועלות יחדיו בסינרגיה ומייצרות אפקט של שלם הגדול מסך חלקיו. טענה זו זכתה להשפעה רבה עד כדי כך שחברות תרופות החלו לשלב קנבינואידים שונים במוצריהן כדי להשיג אפקט פמליה סינתטי. חובבי הצמחים ראו בכך אבסורד. למה להשקיע הון ואנרגיה כדי לחלץ קנבינואידים ולהזריק אותם מחדש כשעושר אדיר של קנבינואידים כבר נמצא בצמח באופן טבעי?

ואז יש את עניין הישויות. משתמשים בפסיכדלים מדווחים לעיתים קרובות על מפגש עם ספיריטס, מעין רוח או אינטיליגנציה הגלומה בצמח. הספיריטס הללו מתגלות בפניהם במהלך החוויה, מדברות אליהם, מציגות להן חזיונות ונותנות להם הדרכה בנושאים שונים. המפגש עם הישויות הללו, שיש המכנים אותן "מורות צמח" (plant teachers) מתברר כבעל חשיבות גדולה לפסיכונאוטים רבים. הוא מתואר כמפגש דיאלוגי עם אינטליגנציה זרה שיש לה יכולות ריפוי מופלגות וידע יקר למסור. אלא שמפגשים עם ישויות אינטיליגנטיות מסוג זה נוטים, למרבה העניין, להתרחש בעיקר במגע עם פסיכדליים טבעיים ולא עם מולקולות מסונתזות. פסיכונאוטים נוטים לדבר על ההוראות שקיבלו מסבתא (איוואסקה), סבא (פיוטה) או הפטריות. מולקולות סינתטיות כמו אל-אס-די, להבדיל, מומשגות לרוב ככלי, לא כאינטליגנציה עצמאית שניתן לנהל איתה דיאלוג.

לעין הסערה הזו נכנס לאחרונה עיתונאי המדע ומומחה הסמים המילטון מוריס, כוכב סדרת הטלוויזיה הפופולרית Hamilton's Pharmacopeia של Vice. הסדרה מתעדת את הרפתקאותיו הפרועות של מוריס בעודו חוקר (על בשרו) שורה של חומרים פסיכואקטיביים אקזוטיים ברחבי העולם. באחד מהפרקים הפופולריים בסדרה יצא מוריס למדבר סונורה שבמקסיקו בחיפוש אחר קרפדות הבופו-אלברוס המפיקות מבלוטותיהן ארס המכיל את החומר הפסיכדלי האולטרא-פוטנטי 5-MeO-DMT. הפרק המצליח של מוריס תרם לעלייה המסחררת בעניין הגלובלי ב-5-MeO-DMT וזו בתורה תרמה לכרסום מתמשך באוכלוסיית הקרפדות הפסיכואקטיביות ממדבר סונורה. מוריס הנרעש הגיב לכך בפניה נרגשת לאוכלוסיית הפסיכונאוטים העולמית להפסיק לצרוך 5-MeO-DMT שמקורו בקרפדות ולעבור ל5-MeO-DMT שהופק סינתטית.

"העובדה שהחומר הזה מגיע מקרפדה מעוררת גישה אנימיסטית," אמר המילטון לאחרונה בראיון בפודקסט של הסופר והפעיל הפסיכדלי טים פריס. "אנחנו נוטים לחשוב על חומרים סינתטיים כמשהו שהוא חסר נשמה. משהו רע. זה מגיע מהמעבדה הזאת בסין, אז זה רע. זה מלוכלך. אין לזה את הקדושה והסימבוליזם של משהו שבקע מקרפדה שחיה מתחת לאדמה בסונורה 9 חודשים בשנה בהמתנה לגשמי הקיץ."

מוריס דוחה את הטענות על הבדל בין השפעות 5-MeO-DMT מסונתז וטבעי. אם יש הבדל, הוא אומר, מקורו כנראה לא בחומר עצמו אלא ברשת ההקשרים הסימבולים שמקיפה אותו. השאלה, מבחינת מוריס, היא כיצד ניתן ליצור סביב חומרים סינתטיים הילה סימבולית דומה לזו המקיפה את ארס הקרפדה.

שאלת הקיימות של שימוש בארס קרפדות מצטרפת לשורה של שאלות קיימות העולות בשנים האחרונות ככל שמתגברת הדרישה הגלובלית לצמחים פסיכואקטיביים שחלקם צומחים בקצב איטי מדי בכדי לענות על הביקוש העולה.

"זכיתי להרבה תועלת תרפויטית מהחומרים הללו" אמר פריס בפרק "ונאלצתי להכיר באמת הלא נוחה שהמקורות שהעולם הפסיכדלי מסתמך עליהם כיום הם במקרים רבים לא ברי קיימא. עבור אנשים שמתעניינים בפיוטה, אני אומר, בבקשה אל תשתמשו בפיוטה. שימרו אותו לאוכלוסיות ילידיות ושקלו להשתמש בקקטוסים אחרים שמכילים מסקלין ומתחדשים מהר יותר, כמו קקטוס הסן פדרו. בנוגע לקמבו [קרפדה המייצרת ארס המשמש למטרות ריפוי] אני אומר פשוט אל תשתמשו בזה. רוב הציביליזציות שרדו ושגשגו ופתחו פרקטיקות רוחניות עמוקות בלי להשתמש בשום סוג של קרפדות."

אלא שלא כולם מסכימים עם הטענות של מוריס לגבי הזהות בין השפעות הגרסה הסינתטית והגרסה האורגנית של 5-MeO-DMT. בכנס שהוקדש לקרפדת הבופו-אלברוס היו מי שטענו שיש הבדל של ממש בין ההשפעות של 5-MeO-DMT טבעי ומסונתז. מוריס מצידו עדיין לא משתכנע ומצביע על העובדה שאין בידינו עדיין מחקר מדעי שתומך בכך שמדובר ביותר מהטיה פסיכולוגית. וגם אם כן "אתה יכול לסנתז את כל החומרים האלה ולנסות אותם בקומבינציות שונות. אז תעשה מזה את האתגר שלך, להראות את הכבוד שלך לקרפדה באופן הזה."

וכך, בתקופה שמספר גדל של מולקולות פסיכדליות הופכות זמינות לפסיכונאוטים בעולם גלובלי, הרנסנס הפסיכדלי מעלה לפני השטח גם שאלות של קיימות, ואת הכורח בפשרות שחוצות את מרחב הטאבו שחוצץ בין צמחים פסיכדליים למולקולות סינתטיות. מבחינת פריס המסקנה ברורה. "אפילו אם אנחנו מניחים שחלק מהאופציות הללו שמקורן בחיה או בצמח טובות יותר מהמקבילה הסינתטית שלהן, אני חושב שזה יהיה צבוע להמיט נזק אקולוגי עבור ריפוי עצמי כשיש כלים אחרים שהם טובים מספיק."

הופעה בתוכנית סוכן תרבות של קובי מידן

קובי מידן אירח אותי לא ממזמן בתכנית סוכן תרבות לשיחה על הרנסנס הפסיכדלי, יחד עם הפסיכיאטר אורי שוורצמן (מחבר הספר המומלץ 'רופא לבן, אלים שחורים') שדיבר על איבוגה באפריקה. היה מוצלח ומעניין, והצליח להעמיק עד כמה שניתן בפורמט של תכנית טלויזיה.

קרן מיינד הפיקה סרט של 20 דקות על הספר שלי אמריקן טריפ!

בקרן Mind כל כך התלהבו מהספר שלי American Trip: Set, Setting and the Psychedelic Experience in the 20th Century והמחקרים שלי על סט וסטינג של פלצבו שהם החליטו להפיק על כל זה סרט בן 20 דקות, כולל אנימציות, ופרשנויות מלאות השראה של היוצרת אדה ג'ארסמה, בעצמה פרופסורית לפילוסופיה שחוקרת את תופעת הפלצבו. בנוסף כל זה מלווה במאמר מעמיק על השלכות המחקרים שלי. האמת, הוחמאתי בטירוף. כאן תמצאו את המאמר המלא שכתבה פרופ' ג'ארסמה. ולמטה את הוידאו.

משנה תודעה – טור 11 – פסיכדלים ופוליטיקת הזהויות

הקהילה הפסיכדלית תופסת את עצמה בימים כתיקונם כקהילה פרוגרסיבית המחזיקה בערכים מתקדמים. המאבק הפסיכדלי לרפורמה במדיניות הסמים שילב לאורך השנים כוחות עם מאבקים חברתיים אחרים שמזוהים עם הצד השמאלי של המפה כמו מאבקים למען שלום, סביבה ותיקון המערכת הכלכלית.

עם זאת, השינויים במפת השמאל, ועלייתה של פוליטיקת הזהויות ששמה במרכז את הדיכוי של קבוצות מיעוט כמו נשים, שחורים ולהט"בים מאתגרים בשנים האחרונות את העולם הפסיכדלי וכופים עליו להכיר בנקודות העיוורון שלו, ובמקומות בהם ערכי ההכלה והקבלה המוצהרים נשברים על חומותיה של הגמוניה גברית, לבנה והטרוסקסואלית.

אם להודות על האמת, העולם הפסיכדלי היה מאז ומתמיד רחוק מהתדמית שביקש לטפח, של ללה לנד שיווני ונאור. האייקונים הגדולים של הפסיכדליה מהסיקסטיז היו כולם גברים לבנים. בקומונות האידאליסטיות והרדיקליות ביותר של שנות השישים תפקידי המגדר המסורתיים נותרו לרוב על כינם. וגם הנסיונות ליצור גשר עם קבוצות מיעוטים כמו שחורים ולטינים עלו ברובם על שרטון. הקהילה הפסיכדלית נותרה מיוצגת בידי קבוצה של גברים לבנים הטרוסקסואלים.

לאורך שנים נחשבו שאלות של זהות והכללת מיעוטים לבעיות שוליים וזכו להתייחסות מועטה. הקהילה הפסיכדלית הייתה קטנה, שולית ונאבקה על קיומה מול מלחמה בסמים ששללה את זכות קיומה של תרבות פסיכדלית וביקשה למחות אותה מהעולם. עיסוק בשאלות של ייצוג הולם למיעוטים נראה כסוג של מותרות.

כל זה השתנה בשנים האחרונות עם הצמיחה המהירה של הקהילה הפסיכדלית ועלייתה המטאורית של פוליטיקת הזהויות. שאלות של ייצוג הולם, מגדר וגזע החלו בעשור האחרון לעשות דרכם לתוך השיח הפסיכדלי. וב-2017, במקביל לגל עדויות ההטרדה והתקיפות המיניות של תנועת המיטו, גם התנועה הפסיכדלית זכתה לרגע המיטו שלה. הסופר והאייקון הפסיכדלי דניאל פינצ'בק שכתב את הספר "לשבור את הראש" (תורגם לעברית, הוצאות כתר ורימון, 2005), התוודה בפוסט נרחב על התנהגויות מיניות "קריפיות" ו"משחרות לטרף" שכללו את השימוש בחומרים משני תודעה לצורך פיתוי של נשים צעירות. הפוסט של פינצ'בק הוביל להוקעה ציבורית וביטול אירועים בהשתתפותו. שנה מאוחר יותר, ב-2018, הפסיכותרפיסט והסופר ניל גולדסמית' הורחק מהועד המנהל של כנס הורייזון, כנס פסיכדלי ותיק ומרכזי, לאחר שמארגני הכנס עודכנו על עדויות מרובות לגבי התנהגות מינית בלתי הולמת מצידו של גולדסמית'.

בערב "עליונות גברית ופטריארכיה פסיכדלית" שהתקיים בניו יורק ב-2018 עלתה לבמה לילי רוס, חוקרת שכותבת מזווית פמיניסטית על סוגיות של התנהגות מינית בלתי הולמת, שרלטנות ויחסי כח במרחבים פסיכדלים. רוס שיתפה סיפור מזעזע על שורה של חוויות אונס והתעללות שחוותה בידיו של שאמאן אמזוני שסימם אותה לאורך תקופה בסקופולמין, אלקלואיד טרופאני הנוטל מהאדם את חופש הרצון וידוע בדרום אמריקה כסם המשמש לשוד ולתקיפות מיניות. כשהצליחה רוס להמלט מאותו "שאמאן" פושע שהתברר כרוצח סדרתי, היא נאלצה להתמודד עם תגובות שהמליצו לה להמשיך בחיים, והתרו בה שאם תפיץ את הסיפור היא עשויה לגרום נזק עצום לעולם האיוואסקה עד כדי התחדשות המלחמה בסמים.

הסיפור של רוס מצטרף לדיווחים מתרבים על הטרדות ותקיפות מיניות של נשים מערביות בידי שאמאנים המטפלים באיוואסקה (ayahuasceros) בדרום אמריקה. תקיפה מינית במהלך חוויה משנת תודעה היא חוויה מחרידה של בגידה באמון, וניצול במהלך מצב תודעה גבולי. התרבותם של מקרים מעין אלו על רקע התפתחות תיירות האיווסקה בדרום אמריקה מבטאת בין השאר פערים תרבותיים עצומים כשחלק מהבעיה טמון בנטיה מערבית ומנותקת מהמציאות לאידאליזציה ורומנטיזציה של דמות השאמאן. אלא ששאמאנים ברוב המקרים, לא רואים את עצמם כקדושים אלא כלוחמים ומזדהים עם טורפים כמו יגוארים ונחשי אנקונדה. חלק נוסף טמון בעמדת הכח המובנית שבה נמצאים שאמאנים ומטפלים פסיכדליים מול מטופלות, ובמצב הגבולי, הפגיע והנח להשאה בו נמצאת הנפש הפתוחה לרווחה תחת השפעת חומרים פסיכדליים. "כשאנחנו נותנים לאנשים מסוימים את התואר 'רופא' אנחנו מחלישים את המשתתפים בתהליכי ריפוי ומושכים לתחומי הריפוי את מי שרוצים להחזיק ולהשתמש לרעה בכח" כותבת מומחית המיניות המקודשת בריטה לאב. כאלטרנטיבה, מציעה לאב ליצור מרחבים פסיכדליים בלתי-הירארכים שינטרלו את עמדת הכח של השאמאן ויעצימו את המשתתפים.

במקביל למאבק בהטרדות ותקיפות מיניות בעולם הפסיכדלי, מתגברים הנסיונות לגוון את הקהילה הפסיכדלית ולחבר אותה עם תרבויות מיעוט אחרות. הארגון הפסיכדלי צ'קרונה (Chacruna) חרט על דגלו את קידום קולותיהם של נשים, להט"בים ואוכלוסיות ילידיות. צ'קרונה ארגן כנסים כמו Queering Psychedelics וכנס "צמחים קדושים באמריקה" שנערך בספרדית במקסיקו סיטי. אירועים מעין אלו ביקשו לתת קול לקבוצות שהודרו מסורתית מהשיח הפסיכדלי ולסמן את סוף עידן הדומיננטיות של הגבר הלבן.

פסיכדלים, טוענת האקטיביסטית זואי הלן, יכולים להיות כלי לשחרור והעצמה נשית. הלן מקדמת את רעיון הפמיניזם הפסיכדלי בעזרת ארגון האחיות הקוסמיות (Cosmic Sisters) שמעניק פרסים ומענקים לחוקרות פסיכדליות וגם שולח נשים "יוצאות דופן" לעבור ריפוי עם איוואסקה בג'ונגל. הפמיניזם הפסיכדלי של הלן קורא לנשים לגלות ולאמץ את הערבה הפנימית של התודעה, ולצאת משם לתהליכי ריפוי, לימוד וצמיחה שיאפשרו להן למצוא אפיקים חדשים לליבן של סוגיות פמיניסטיות.

חוקרת הספרות הפסיכדלית נשה דבנו מבקשת בכתיבתה לחבר את המחשבה הפסיכדלית למחשבה הקווירית ולבצע קוויריזציה של הפסיכדליה (Queering psychedelics). "משמעות המושג 'Queering' היא לאפשר צורות שונות של שוני וסטיה מהנורמה מבלי לעשות להן פתולוגיזציה ולהגדיר אותן כחולניות. שאלת הנורמליות והפתולוגיזציה של השונה מרכזית לנושא המיניות הקווירית כמו גם למצבי תודעה פסיכדלים," אומרת דבנו בשיחה.

מחברת ברית זהויות הפסיכדלית. נשה דבנו.

הרעיון שפסיכדליות יכולה להחשב כזהות מעורר עדיין התנגדות רבה בקרב פעילים מקרב קבוצות זהות אחרות. אלא שהטענה שפסיכדליה אינה זהות משום שבניגוד להומוסקסואליות היא לא משהו שאדם נולד איתו, בעייתית בעינה של דבנו. ראשית, משום שיתכן בהחלט שאנשים נולדים עם נטיה גנטית לחקירת תודעה פסיכדלית, ושנית כי זו גישה מחלישה שמגדירה זהות על בסיס העדרה של בחירה.

האירוניה הגדולה, טוענת דבנו, היא שהטענות אותן מפנים כיום פעילים להט"בים נגד רעיון הזהות הפסיכדלית, הן אותן הטענות שהופנו נגד התנועה הלהט"בית בראשיתה, כאשר פעילים מתחומי זכויות האזרח והמאבק לשיוויון גזעי ביקשו להכחיש את הזהות הלהט"בית. פעילים אלו טענו שלהט"בים לא רשאים לדרוש לעצמם זכויות משום שהן באים מקרבן של קבוצות בעלות אמצעים המחפשות הנאות הדוניות. בתקופתנו נשמעים טיעונים דומים נגד רעיון הזהות הפסיכדלית. "יש אנשים שטוענים שלאנשים פסיכדלים אין הזכות לטעון שהם קבוצה מדוכאת משום שהם באים ברובם מחוגים לבנים ובעלי פריביליגיות." אומרת דבנו. טענות על הדוניזם פריביליגי משמשות כדי לשלול את קיומה של זהות פסיכדלית ולבטל את הרעיון שמשתמשים בפסיכדלים יכולים לחוות דיכוי, רדיפה ושלילת זכויות. "למעשה," אומרת דבנו "נאמר לגברים ונשים פסיכדלים שהחוויה שלהם כאנשים הגונים, פרודוקטיבים ואוהבים היא שקר משום ששימוש בסמים הוא חטא וסטיה."

כמי שמתארת את עצמה כחצי-ילידית, אוטיסטית (neurodivergent), א-בינארית מרקע עני, דבנו מקדמת את ההכללה של הפסיכדליה בשיח הזהות על בסיס עקרון האינטרסקציונאליות – הרעיון שסוגים שונים של דיכוי ואפליה מחוברים זה בזה, ושלא ניתן לטפל בהם בנפרד, מבלי לגעת בקשרי העומק שמחברים ביניהם. "כשאנחנו בוררים איזה זהויות ראויות להגנה ואיזה לא, אנחנו עושים שירות דוב למאבק" טוענת דבנו. "עלינו להתמקד בסט משותף של עקרונות ולכבד את הזכות של אינדיבידואלים לקבל החלטות על גופם ונפשם." דבנו רואה את ההיסטוריה של דיכוי תרבויות פסיכדליות כחלק מהיסטוריה ארוכה של דיכוי קבוצות מיעוט בטענה שהן סוטות או מנוונות.

"התודעה הפסיכדלית היא בעיני המשך ישיר של התודעה הקווירית. היא לוקחת את העקרונות הקווירים ומרחיבה אותם מעבר לתחום המיניות," אומרת דבנו. "בעיני פסיכדלים יכולים להדגיש את אלמנט האינטרסקציונאליות. הקלישאה של פוליטיקת זהויות היא שיש לך כרטיס שמנקבים בו נקודות דיכוי, ומי שמחזיק הכי הרבה נקודות מתקדם קדימה. זו תפיסה שאני לא מזדהה איתה. אותי מעניינות הדרכים שחוויות פסיכדליות מחברות את תשומת הלב שלנו למערכות ולסביבות, כולל סביבות פוליטיות. לכן אני חושבת שהם יכולים להיות כלים כדי להבין את טקטיקות הבריונות שמופעלות באופן חוצה קטגוריות, וזה, בעיני מאפשר לחבר את הזהות לאחדות במובן של יצירת בריתות. ומה שאנחנו צריכים זה פשוט להתחבר בסולידריות לאנשים האחרים שיש להם מגף על הצוואר, ולומר: אנחנו לא הולכים להיות עולם של מגפיים-על-צוואר יותר. אנחנו הולכים לעבוד למען השחרור של כולם מסוגי הדיכוי הללו, ובאופן הזה להשתמש בזהות הספציפית שלנו כדי לראות את הדפוסים הגדולים יותר, משום שהדרך היחידה ללכת נגד בעלי הכח היא באמצעות סולידריות ובריתות."

משנה תודעה – טור 10 – סיפור אהבה פסיכדלי

ליוהנה הרקורט-סמית' שמור בהיסטוריה הפסיכדלית מקום מיתולוגי וחשוד. אשת החברה האירופית שפצחה ברומן סוער וספוג אסיד עם הפסיכולוג והאייקון הפסיכדלי טימותי לירי ליוותה אותו זמן קצר מאוחר יותר למעצרו ע"י סוכנים אמריקאים בקאבול, אפגניסטן. משם הובל לירי כנדוניה לנשיא ניקסון ערב ההשבעה לכהונתו השניה. ניקסון, הוגה קונספציית המלחמה בסמים ככלי לדיכוי מתנגדים פוליטיים, הגדיר את לירי כאיש המסוכן ביותר באמריקה.

לאחר מספר שנים בבתי כלא פדרליים (כולל תא בשכנות לרוצח הסדרתי צ'רלס מנסון) זעזע לירי את חבריו לתרבות הנגד של שנות השישים כשהסכים לשתף פעולה עם הבולשת הפדרלית ולהעיד נגד שותפי עבר (העדויות של לירי לא הובילו לכתבי אישום). רבים מחבריו של לירי לתרבות הנגד הביטו בחשדנות על הרקורט-סמית' שליוותה את הפסיכולוג בשבועות שקדמו למעצר והפכה לאחר מכן לערוץ התקשורת הישיר שלו לעולם החיצון עד להמרתו הפתאומית למשת"פ של הבולשת. ב-1974 כינסו שותפי עבר של לירי, המשורר אלן גינסברג, הפסיכולוג ריצ'רד אלפרט (שאז כבר נודע כמורה רוחני בשם ראם דאס) ובנו ג'ק לירי, מסיבת עיתונאים שבה גינו את מעשיו של מי שנודע כאייקון הפסיכדלי הגדול ביותר של הסיקסטיז. באירוע הקריא גינסברג קטע בשם 44 שאלות על טימותי לירי. השאלה ה-20 ברשימה דרשה לדעת מיהי יוהנה הרקורט-סמית' "מרגלת סקס, סוכנת פרובוקציות, סוכנת כפולה, היסטרית CIA, נמרה קנאית או מה?" בשנים שחלפו, השאלה נותרה תלויה באוויר. הרקורט-סמית' לא טוהרה מעולם מהחשד שהייתה סוכנת שהובילה את לירי למלכודת.

כ-50 שנה מאוחר יותר סמית' היא גיבורת הסרט סיפור האהבה הפסיכדלי שלי ( My Psychedelic Love Story) שיוקרן במסגרת פסטיבל דוק-אביב בסינימטק תל אביב. עבור הבמאי זוכה האוסקר ארול מוריס מדובר בצעד נוסף במסע למעמקי הטריטוריה הפסיכדלית. בסדרת הנטפליקס Wormwood (2017) עסק מוריס במותו המיסתורי של של הביולוג פרנק אולסון שקפץ (או לדעת רבים, הושלך) למותו ב-1953 לאחר טריפ אל-אס-די בחברת סוכני CIA. במובן מסוים "סיפור האהבה הפסיכדלי שלי" ממשיך היכן שוורמווד עצר. יוהנה הרקורט סמית', שצפתה בוורמווד פונה למוריס בתקווה שיעזור לה למצוא תשובות לשאלות מנקרות שהטרידו אותה מאז מקרה לירי.

דמותה של הרקורט-סמית' הייתה תמיד אניגמטית ובלתי מובנת. מוריס מצידו מקפיד לשמר את האניגמה ואי הבהירות. הצופה אמנם זוכה לשורה של סיפורים מדהימים מפיה של האישה יוצאת הדופן הזאת, אולם ערפילי המסתורין לא מתפזרים עד סיום הסרט. האם הייתה תמימה או מיתממת? מנצלת? מנוצלת? או משהו אחר לחלוטין?

הסיפור של הרקורט-סמית' ספוג כאב וגדול מהחיים. הרקורט-סמית' נולדה לחיי מותרות  ולאם חובבת מסיבות, שהתגאתה ברומנים עם דמויות כמו מוסוליני או נשיא לבנון וראתה בביתה בעיקר מכשול לניהול חיי חברה שוקקים. "אמא שלי התייחסה אלי כאילו היא היטלר ואני היהודיה" אומרת הרקורט-סמית' בסרט. כשהנהג הפרטי של האמא נכנס למיטתה בגיל 11 ואנס אותה, יוהנה סיפרה לאמא שחרצה ש"קשה למצוא נהגים טובים" והמליצה לה להמשיך הלאה. מאותו רגע טיפחה לעצמה הרקורט-סמית' פרסונת פם-פטאל שליוותה אותה לאורך שנים של הרפתקאות בחוג הסילון האירופי של שנות השישים, בחברת ידוענים כמו האבנים המתגלגלות וסלבדור דאלי. לאחר שהביאה לעולם שלושה ילדים משני נישואים שהתפרקו מצאה את עצמה הרקורט-סמית' נמשכת לדמותו של טימותי לירי, הפסיכולוג הפסיכדלי המפורסם שנזרק מהרווארד והפך לשגריר של מהפכת התרבות הפסיכדלית של הסיקסטיז.

לירי שהרקורט-סמית' פוגשת בשוויץ' של תחילת שנות השבעים כבר אינו אותו פרופסור מעונב לפסיכולוגיה שעורר כותרות עשור קודם לכן כשהיה למרצה הראשון שפוטר מהרווארד מאז הפילוסוף ראלף וולדו אמרסון במחצית המאה ה-19. בשנים שחלפו מאז פיטוריו הספיק לירי לנהל את הקומונה הפסיכדלית המפורסמת בכל הזמנים (מילברוק),  לספוג גזר דין של 30 שנה על אחזקה של ג'וינט, ולהמלט מהכלא במבצע הוליוודי שהביא לשילוב כוחות מנצח בין ארגון השמאל המיליטנטי "מחתרת מזג האוויר" לבין "אחוות האהבה הנצחית" – חבורת גולשים דרום-קליפורנית שהפעילה בסוף שנות השישים רשת אידאליסטית וחובקת עולם לסחר בסמים במטרה להביא מהפכה גלובלית על ידי הצפת העולם באסיד זול ומשובח. לירי נמלט מארה"ב לאלג'יר שהיייתה בתחילת שנות השבעים בית לעשרות תנועות פוליטיות רדיקליות מרחבי העולם ובהן הפנתרים השחורים שהעניקו לפעיל הפסיכדלי מקלט מדיני בשגרירות שלהם באלג'יר. לירי נאלץ לבסוף להמלט גם מהפנתרים שהתעמרו בו ונקלע לחסותו של סוחר נשק שוויצרי שסחט ממנו את הזכויות על כתביו העתידיים. הלירי שאותו פוגשת הרקורט-סמית' הוא לירי מבוגר יותר ולמוד תלאות שכבר בילה כמה שנים בהמלטות מידו הארוכה של הממשל האמריקאי ומרגיש את טבעת החנק מתהדקת סביבו.

הפגישה בין הרקורט-סמית' ללירי מתוארת בסיפור האהבה הפסיכדלי שלי כמפץ קיומי. הרקורט-סמית' לא ידעה כמעט דבר על לירי ופועלו אבל חשה מההתחלה שמדובר בגורל. פגישתם הראשונה מתחילה בקריאת טארוט הרת גורל, וממשיכה מיד לטריפ משותף שקשר את השניים בקשר עבותות קוסמי. לאורך שבעה שבועות הבאים הזוג הטרי בולע טריפים לרוב וחווה פסגות רוחניות וחושניות משותפות. הם טווים חלומות על חיים משותפים וטהורים על אי נידח, רחוק מהשג ידיו הארוכות של ניקסון, אלא שימי התום הקצרים הללו מסתיימים בניסיון נמהר וכושל להמלט לקאבול, אפגניסטן שמוביל למעצרו של לירי בשדה. הרקורט-סמית' שמסרבת להרפות מאהובה מלווה אותו חזרה לארה"ב, שם היא עומדת מול צוותי החדשות הממתינים לה בשדה ומכריזה בעיניים נוצצות: "האהבה שלנו היא האהבה המושלמת ביותר בעולם. פגשתי אותו לפני שבועיים בשוויץ ולא נפרדנו מאז לרגע. אני לא יודעת עליו דבר. אני רק יודעת שחייתי איתו יום ולילה והוא אדם מושלם." לאורך השנים בכלא היו הרטקורט-סמית' ולירי מתכתבים תדירות. הרטקורט-סמית' הייתה טובלת את בולי המכתבים באסיד ולירי היה מלקק בתאו. בשנים הבאות הפעילות לשחרורו של לירי הובילה אותה לשורת פעולות נואשות ומפוקפקות כמו מבצעי עוקץ נגד סוחרי סמים. בת העשירים הפריזאית תמשיך ללוות ולהיות הקשר היחיד של לירי עם העולם החיצון לאורך שנות המאסר שלו שמסתיימות בהחלטה לשתף פעולה עם הבולשת הפדרלית (הרקורט-סמית' טוענת שלירי נשבר לאחר שהבולשת סיממה אותו בכמויות אדירות של סמים ואיימה לסמם אותו עד שיתפרק סופית ויועבר למוסד לחולי נפש).

סיפור האהבה הפסיכדלי שלי הוא מותחן פסיכדלי מושלם, שוקק מזימות בינלאומיות חובקות עולם שלוקחות את הצופה מלוצרן, לוזאן וז'נבה לביירות, טהראן, וינה ואמסטרדם. גלריית הדמויות הצבעונית כוללת דמויות כמו הנסיכה דיאן פון-פירסטנברג, סוחרי נשק, סוכני CIA, אנדי וורהול וקית' ריצ'רדס אחד. העלילה משליכה את הצופה לעולם צללים קונספירטיבי שבו שום דבר אינו כפי שהוא נראה, ובו המציאות והבידיון זולגים זה לתוך זה. לצד זאת מפגין מוריס שליטה של רב-אמן בצד הויזואלי. הוא עושה שימוש מאופק וחכם בדימויים וסימבולים המשקפים את חייה הפנימיים של הרקורט-סמית' ומשלב אותם באפקטים מדודים שתורמים לתחושה הבלתי מרפה של מציאות שהקרקע נשמטת מתחתיה. את היקום המרכז-אירופי הציורי בו נעו הרקורט-סמית' ולירי צובע מוריס בצבעי וינטג' פסיכדלי ומלווה במוסיקת מתח דרמטית. התוצאה מפעימה ומעוררת כמיהה לעולם שאבד זה כבר במעמקי הזמן והתודעה.

הסרט של מוריס ממלא תפקיד חשוב בכך שהוא מספר מחדש את סיפור המעצר של לירי מנקודת המבט של הרקורט-סמית', שדמותה הוכתמה לאורך שנים בהיסטוריוגרפיה הפסיכדלית. הרקורט-סמית' מתגלה בסרט כדמות חמה, כובשת, מלאה בחוש הומור פלרטטני ואפופת אירוניה דקה. בסיום הסרט קשה לחשוב על הרקורט-סמית' כעל סוכנת שתולה. ועם זאת מוריס גם מותיר מקום לספקות בשאלת הדיוק והנאמנות לאמת של המרואיינת. כך או כך, הצופה נותר עם יותר שאלות מתשובות בנוגע לסיפור של לירי, שמהדהד את הידוע לנו בדבר המעורבות המסיבית והמתועדת של ה-CIA במחקר הפסיכדלי של אמצע המאה העשרים והמניפולציות הערמומיות שביצעה הסוכנות על מנהיגי תרבות הנגד של שנות השישים.

 "אני עדיין לא יודעת כיצד עשו בי שימוש כדי להביא את טימותי לירי למעצר" אומרת הרקורט-סמית' בסיום הסרט. "הסיפור של טימותי לירי הוא סיפור גדול מאוד. הרבה אנשים עברו מניפולציות במטרה לשנות את ההיסטוריה. ככל שאני מבינה את הסיפור הזה אני מבינה שהוא חלק מפאזל רחב יותר."

אחוות התהום המייללת – ביקורת על ספרו של דניס מקנה The Brotherhood of the Eternal Abyss

הטקסט פורסם לראשונה בגיליון 2/3 של מגזין לפסיכונאוט. 2016.

דניס מקנה, גייס בקיקסטארטר כסף לכתיבת ספר על אחיו, הסופר והמרצה הפסיכדלי המנוח טרנס מקנה. התוצאה הינה דיוקן מטלטל, מרגש ומאוד אנושי של האייקון הפסיכדלי החשוב ביותר של שלושים השנה האחרונות.

סמל של התנועה הפסיכדלית. טרנס מקנה.

טרנס מקנה הוא כבר מזה שלושים שנה הסמל המפורסם והמזוהה ביותר של הקהילה הפסיכדלית הגלובלית. מהיום שטרנס עלה על הבמה בועידת הפסיכדלית בסנטה ברברה 1983 והיפנט את הקהל בהרצאתו המיתולוגית על הקופים שגילו את ההייפרספייס,[1] קנה לעצמו טרנס שורה ארוכה של מעריצים. עליית האינטרנט, שמקנה היה מנביאיו הנלהבים, הפכה את מקנה, שנפטר בשנת אלפיים, לאלמותי – רוח רפאים יוטיובית שנודדת ברשת ומפיצה חזיונות נבואיים  וספוגי טריפטמינים. דרשותיו מנפיצות התודעה וקולו המאנפף הפכו אותו לדובר המסומפל ביותר בטראקים של מוזיקת הטראנס, כך שבעשורים האחרונים היווה מקנה את שער הכניסה הראשי לעולם המחשבה הפסיכדלי עבור אנספור פסיכונאוטים ברחבי העולם כולו.

אפשר היה לצפות שפרסומה של הביוגרפיה הנרחבת הראשונה של מקנה[2] שנכתבה על ידי אחיו, האתנובוטנאי והאתנופרמקולוג דניס מקנה, תוביל לחגיגה מחודשת של דמות הפסיכונאוט הנערץ. רחוק מכך: פרסום הביוגרפיה החדשה, שכללה כמה גילויים קשים לעיכול על מקנה, נתן את האות לבחינה מחודשת ולא פשוטה של אישיותו ומורשתו של מקנה בקרב הקהילה הפסיכדלית העולמית.

הביוגרפיה שכתב דניס ראתה אור בסוף 2012, פחות מחודש לפני ה-21 בדצמבר 2012, מועד שטרנס, ממציאה של תיאוריית הזמן הטיימוייב זירו, היה מהאחראים העיקריים להפיכתו למוקדה של מה שנודע עד לא מכבר כתנועת 2012, אותה תנועה שטענה שה-21 לדצמבר 2012 יהיה רגע אסכטולוגי וטרנספורמטיבי חסר תקדים שכללות ההיסטוריה האנושית עד כה הייתה צל של הוויתו המתקרבת. זה לא קרה. בדומה לשאר חישובי הקיצין שנתפרסמו לאורך דברי מי האנושות, גם זה חלף לו מבלי שהיקום יחרוג ממנהגו. אלא שפקיעת הנבואה המקנאית היתה הקטנה שבצרות מעריציו של מקנה בחצי השני של 2012. מספר חודשים לפני פרסום הספר של מקנה, באירוע מיוחד שנערך במכון איסלן הקליפורני, המקום שבו נערכו רבות מהרצאותיו וסדנאותיו האלמותיות של מקנה, הקריא ברוס דיימר קטעים מתוך הביוגרפיה החדשה, שחשפו לראשונה את הסוד הגדול והנורא של מקנה: האייקון הפסיכדלי המפורסם בעולם עבר בסוף שנות השמונים חוויה מטלטלת כל כך עם הפטריות שבעשור האחרון לחייו הוא נמנע לחלוטין מאכילת פטריות וצרך חומרים פסיכדלים אחרים כמו DMT ואיוואסקה רק לעיתים רחוקות, בחוסר רצון ובכמויות קטנות.

ההקראה באיסלן הייתה הוצאה ציבורית מן הקבר של הגוף החזיוני ששמו טרנס מקנה עבור ניתוח שלאחר המוות – רויזיוניזם היסטורי שנערך על במה בזמן אמת מול קהל המום ומזועזע. כמו "הנאום הסודי" שבו הוקיע חרושצ'וב לראשונה את פשעיו של סטאלין, היא חשפה לעולם הרחב את מה שחבריו הקרובים של האיש ידעו מזה שנים רבות: הפער הגדול בין דמותו הציבורית של מקנה לבין האיש עצמו. לדברי ברוס דיימר, האירוע תוכנן בכוונת מכוון לשבור את קשר השתיקה, הלחש המיסטי שאפף את דמותו של מקנה, ולהציג לקהל לראשונה את מקנה האדם, במקום את דמותו הקרטונית.

קשה להגזים בעוצמת ההלם והמהומה שהגילוי הזה חולל בקהילת מעריציו של האדם שהמליץ למאזיניו עד סוף ימי חייו להתנסות במנה הירואית של חמש גרם פטריות אך נמנע מכך בעצמו משך כל שנות התשעים. עבור חלק מאותם המעריצים, הגילוי החדש פגם בצורה אנושה בדמותו של הנביא הפסיכדלי. עבור אחרים הוא רק הפך אותה לאנושית יותר. בינתיים חתך דניס מקנה את הקטע השנוי במחלוקת מתוך הביוגרפיה מבלי להציע הסבר על המעשה, מה שעורר בתורו עוד תגובות נזעמות ממעריצי מקנה שראו כאן (באופן די מובן) ניסיון מיותר להחזיר את השד לבקבוק.

אנחנו עוד נחזור לסיפור הזה והשלכותיו בהמשך. בינתיים נעיר רק שהטלטלה שאחזה בקהילת מעריציו של מקנה בסוף 2012, מועד שבישר אולי יותר מכל את סוף הימים של התפיסה הישנה והנאיבית של דמותו של טרנס מקנה, והתפתחותה של תפיסה חדשה ומורכבת יותר של דמות הנביא המזוקן, הייתה כנראה מבורכת. דימויים קריקטוריסטים ושטוחים לעולם לא עושים צדק עם נושאיהם, וגם דמות הקומיקס של טרנס, השאמאן האלקטרוני הקורא לאנושות למהר על מנת להצטרף לתיבת הנח של התודעה – מופלאה ומעוררת השראה עד ככל שהייתה – עשתה חוסר צדק עם דמותו המורכבת יותר של טרנס האדם. במובן זה, הביוגרפיה של דניס מקנה, למרות ובגלל החלקים המפוכחים והביקורתיים שיש בה, היא הזמנה עבור מעריציו של מקנה לעזוב לרגע את האייקון של מקנה, למען הדמות המורכבת לעין ערוך של מקנה האדם.

מעיירה בקולורדו למעמקי האמזונס

הדבר הראשון שחשוב לדעת לפני שבאים לקרוא בביוגרפיה החדש של טרנס מקנה, הוא שזו אינה באמת ביוגרפיה של טרנס מקנה. למעשה מדובר באוטוביוגרפיה משותפת של האחים מקנה, שמסופרת מהפרספקטיבה של דניס וממוקדת בחייו של דניס. טרנס הוא הדמות השניה בחשיבותה בספר, ונעדר לעיתים לפרקי זמן ארוכים, אם כי הוא גם נוכח מאוד חלק ניכר מהזמן. ההתמקדות של דניס בעצמו עוררה אכזבה מסוימת בקרב חלק מהקוראים, שחשו שאין מספיק טרנס בספר הזה, ומצד שני היא אינה בהכרח דבר רע. אולי הגילוי המשמח ביותר בקריאה בספר הזה, הוא דמותו של דניס מקנה, מי שמצטייר בספר הזה כפסיכונאוט רציני ומלומד, בעל חשיבה מעמיקה ולב כנה. יש משהו מרענן בהכרות עם המקנה השני: האח הצעיר שהיה עם טרנס בחזית המיתולוגית של המפגש הפסיכדלי עם האחר החייזרי בלה צ'וררה, אך בילה את עשרות השנים האחרונות הרחק מאור הזרקורים, בביצוע מחקרים אתנובוטניים על איוואסקה וצמחים פסיכואקטיבים אחרים. הדמות של דניס מצטיירת כאן כמעניינת ואינטיליגנטית לא פחות מזו של אחיו הבוגר והכריזמטי יותר; חלק חסר ומכריע בפאזל שמרכיב את טרנס מקנה והמסתורין שנקשר בדמותו. למרבה השמחה, דניס מתגלה גם ככותב קולח, מדויק ומוכשר לא פחות ואף יותר מאחיו הגדול, שמוקד הכח האמיתי שלו היה תמיד במילה המדוברת ופחות בזו הכתובה. הספר הזה, הוא במובנים רבים הרבה יותר מרק ביוגרפיה. הוא מספק גם היסטוריה תרבותית מרתקת של שנות החמישים והשישים, ושורה של אבחנות מדויקות על החברה והתרבות בנות זמננו, והקשר של הפסיכדלים לכל זה.

הסיפור של האחים טרי ודני מתחיל מתחיל ב-1950 עם לידתו של דני לטרי בן הארבע. זה סיפור אישי, דרמטי, מדהים רצוף תהפוכות וגם טראגי, של זוג אחים שגדלו יחד בעיירה אמריקאית קטנה בקולורדו של שנות החמישים, גילו את הפסיכדליה בקליפורניה הסוערת של אמצע שנות השישים, ויצאו בתחילת שנות השבעים יחדיו ללב המאפליה של האמאזונס במסע הרפתקני נועז לחקר "הסוד" היקומי – מסע שלאחריו דבר לא ישאר כשהיה.

הדינמיקה רווית התהפוכות של היחסים בין שני האחים מתוארת לאורך הספר, ומספקת את השלד הדרמטי לסיפור. דניס מתאר את טרנס הקטן כילד חריף מחשבה, חד לשון ודומיננטי שעורר את הערצתם של הסובבים ושלט בהם בקלות. את בואו של אחיו הקטן והמופנם יותר קיבל טרנס כפגיעה בהגמוניה שלו, ועל כך העניש אותו לאורך העשור הראשון לחייו במסכת התעללויות סאדיסטית ויצירתית שדניס מתאר בספר בהרחבה. באותה תקופה היה טרנס "המענה" שדניס רק פילל ליום שיעוזבו במנוחה. מאוחר יותר, בתחילת שנות השישים, כשהאחים גדלו קצת, הם גילו סוף סוף זה את זה, והיחסים ביניהם רק התהדקו כשטרנס עזב לקליפורניה בגיל 17. בביקוריו בבית היה טרנס מביא עימו רעיונות חדשים ורדיקליים לחלוק עם אחיו הקטן, שהפך בינתיים לתולעת ספרים ומוח חריף בזכות עצמו. השניים הופכים לחוקרים נועזים של גלקסיית הידע ותודעה של המסורות המיסטיות וההוגים הגדולים, והקוראים זוכים על הדרך בקראש קורס פילוסופי שמעביר אותם דרך הסופרים וההוגים שעיצבו את תפיסת עולמם של האחים מקנה בנעוריהם ויהוו את הבסיס להמשך דרכם ההגותית. הפרקים שעוסקים במשנתם של ק.ג. יונג ומרצ'יאה אליאדה או בספרי המדע בדיוני של ארתור סי. קלארק ופיליפ ק. דיק מהווים הקדמות מדויקות, מרתקות ומענגות להגותם של הוגים אלו, שאם רק מעט מקוראי הביוגרפיה יגלו את כתביהם בעקבות הקריאה בספר זה, הרי שנצא כולנו נשכרים.

האחים מקנה בשנות השבעים. טרנס מימין, דניס משמאל.

ב"קיץ האהבה" של 1967, טרנס כבר גר בקומונה על שדרת טלגרף שבמרכז ברקלי, מוקף ב"סצינה אקלקטית של פריקים בעלי מבט פראי, דילרים, מטיילים ודמויות אחרות מאזור המפרץ שחיפשו כיף, סקס, סמים וכל הרפתקאה אפשרית." כבר שם, מספר דניס, גילה טרנס את מתת הדיבור שהפכה אותו למפורסם כל כך. הוא היה מבלה שעות ארוכות עם קהל מסומם המסוגל בקוש לנוע או לזוז, אך נאחז בכל מילה ממילותיו. סביב אותה תקופה גם חנך טרנס את דניס לקנביס ולאסיד, גילויים עצומים שמשנים את חייהם של האחים ומחשלים עוד יותר את הקשר בין השניים.

החקירה האינטלקטואלית, הפסיכואקטיבית והקוסמית של האחים מגיעה לשיאה ב-1971, כשהאחווה הפסיכדלית יוצאת עם חבורה מוזרה למסע ללב האמזונס בחיפוש אחר חומר פסיכואקטיבי נעלם ומסתורי בשםoo-koo-he . כאן, במהלך מסע פסיכואקטיבי ואלכימי מעורר יראה והשראה, שמתרחש חודשים ספורים לאחר מותה של אימם ושיוודע לימים כ"הניסוי בלה צ'וררה", הוגה דניס "ניסוי" פסיכדלי רדיקלי שיבחן את גבולות המציאות. במהלך הניסוי הזה, שה"תוצאות" שלו קראו תיגר על מספר מחוקי הבסיסי של המדע המערבי, ניסו השנים להוביל ליצירתה של אבן הפילוסופים שתתממש כחומר בעל ארבע מימדים המגלם בצורה אקסטרנית את התודעה האנושית ושבאמצעותו ניתן להביא את ההיסטוריה לקצה.

הניסוי, אם תהיתם, הסתיים בהצלחה. מתוך עין הסערה הקוסמית, איזור קווי עוצמה הלוצינוגני ומעוות גרביטציה ששולח גלי הדף לתוך ההיסטוריה כולה, יכלו האחים מקנה במרץ 1971 לראות שההיסטוריה אכן מגיעה לסיומה. הם הפרו את חוקי הזמן חלל וחדרו לתוך אוקיאנוס תודעה שחיבר אותם עם כללות הידע האנושי. כפי שכותב טרנס בספרו True Hallucinations (1993) התחושה הייתה ש"ברחבי העולם כולו התנועה ובתי החרושת עצרו לפתע. אנשים עוזבים את בתיהם ובתי הספר על מנת להביט בשמיים, מבינים שמישהו, איפשהו, פרץ לצד האחר. שזה אינו יום שאר הימים."  ובמילותיו של דניס: "לאחר שניעורנו כילדים למסתורין של הקוסמוס, שכנענו את עצמנו כבני עשרה שביכולתנו אולי לפתור אותו; שנים ספורות מאוחר יותר מצאנו את עצמנו בגו'נגל הקולומביאני, מאמינים שכך בדיוק עשינו."

את העובדה שבימים שלאחר הניסוי הלך והתברר שההיסטוריה סרבה להרפות מצעדה, ביקש מקנה להסביר בתיאוריית הטיימוייב זירו שלו שעל פיה הניסוי בלה צ'וררה אכן הצליח והזמן הגיע לסיומו, אלא שמסיבה של אי-סינכרוניות מימדית כלשהי, מוקד ההדף האסכטולוגי המצופה ממתין עדיין בתאריך מסוים בתחילת העשור השני של המאה ה-21.

התקופה בלה צ'וררה של מרץ 1971 הייתה רצופה בהתרחשויות המאתגרות את ההיגיון – התרחשויות ששני האחים לא יצליחו לעולם להסבירן לעצמם. במהלך השבועות שלאחר הניסוי, מבלי שיביאו לקרבם כל חומר פסיכואקטיבי חדש, המשיכו האירועים המוזרים לרדוף זה לאחר זה. הקרבה בין בין האחים הגיעה לשיאה בתקופה של מספר שבועות שבמהלכם התאחדה התודעות שלהם לתודעה אחת כך שדניס יכל לשמוע את מחשבותיו של דניס ולענות לו מבלי שזה אמר מילה. ברגעים אחרים הוא מצטט לו במדויק קטעים מתוך שיחות אינטימיות שניהל טרנס לפני שנים בקטמנדו, ושאותן לא חלק מעולם עם איש. בקטע אחר, כשטרנס דורש ממנו, כהוכחה להצלחת הניסוי וביטול מגבלות הזמן-חלל, שיפיק לידיו מפתח כסף קטן וייחודי לתא הסודי בתיבת עץ שהייתה שייכת לסבם, ושאבד שנים רבות קודם לכן בילדותם –דניס הערום למחצה פותח את ידו ומחלץ משם לתדהמתו של טרנס את מפתח הכסף האבוד.

ביקש להביא את סוף ההיסטוריה באמצעות ניסוי פסיכדלי. טרנס מקנה.

כפי שניתן להבין מאפיזודות אלו, במהלך הניסוי בלה שוררה, היה זה דווקא דניס שהעמיק צלול ביותר במסע התודעה שלו. דניס הוגה את הניסוי, מוביל את הדרך אליו, ונכנס לאחריו לתוך מצב תודעה מרחיק לכת כל כך, שהוא מוצא את עצמו נמתח עד קצה גבולות היקום מבלי יכולת לחזור ולמקם את הוויתו חזרה בגופו. במשך הזמן הזה טרנס הוא היחיד ששומר את אחיו ומגן עליו מהאחרים בחבורה שרוצים למלט את דניס בהקדם לבית חולים פסיכיאטרי בציביליזציה. טרנס שנמצא בנקודת ביניים בין עולמו האחר כל כך של דניס, לבין זה של האחרים, מתייחס אל דניס לא כאל אדם פסיכוטי אלא כאל מישהו שעובר התגלות עמוקה. באופן הזה, כפי שכותב דניס בספר, הוא כנראה הציל אותו ומנע ממנו את הנזק הפסיכולוגי העמוק שהיה נגרם לו כנראה אם היה נשלף לפתע מהג'ונגל ומאושפז בכפיה לצורך התערבות פסיכיאטרית שהייתה קוטעת באופן תרופתי ואלים את התהליך שעבר במשך אותם שבועות. כשדניס מתחיל לצאת למסעות ליליים שבמהלכם הוא צועד מרחקים ארוכים בלילה האפל ומבלה שעות בישיבה על צמרות של עצים, טרנס חדל מלישון ומבלה את הלילות במשמר על אחיו. הוא מבלה תשעה יממות קסומות ללא לישון לרגע, ובלי לחוש כל צורך בשינה – ימים שבהם הוא מגיע לפסגות רוחניות של שלמות כמותה לא הכיר עד אז.

לאחר לה צ'וררה

לה צ'וררה הייתה המקום שבו הגיעו טרנס ודניס לדרגה הקרבה האינטימית ביותר האפשרית לאחים: של שיתוף ואיחוד תודעה. היא הייתה הסיכום והשיא של מסע משותף שעברו מרגע לידתו של דניס ושהוביל אותם אל מרחבי תודעה ומציאות שאת קיומם יכלו קודם לכן רק לשער. לה צ'וררה גם תמשיך לעצב את חיי השניים עד סוף ימיהם, אבל בצורות שונות במובהק. בעוד שטרנס יצא מלה צ'וררה טעון בסקרנות ואנרגיה לחקור את משמעות הסודות שנגלו בלה צ'וררה, הרי שדניס חש עצמו מעורער עד היסוד מן החוויה ושמח להשאיר את ההרפתקאה המטלטלת מאחוריו. בשנים הבאות פנה לקריירה אקדמית כאתנובטונאי ואתנופרמקולוג, ותרם מאז תרומות רבות להבנתנו את המנגנונים העצביים שמאחורי פעולת האיוואסקה וצמחים אחרים.

לה צ'וררה הייתה גם נקודת מפנה ושבר ביחסים בין האחים. לאחר לה צ'וררה דניס יפצח בקריירה אקדמית ויתחיל בהתרחקות איטית מאחיו הגדול ורעיונותיו המשוגעים. בעשורים הבאים השניים ילכו ויתרחקו, אך לא לפני שיפרסמו במשותף שני ספרים משותפים ורבי השפעה שבקעו מתוך התקופה בלה צ'וררה.

הספר הראשון, The Invisible Landscape (1975), היה זה שבו חשף טרנס את תיאוריית הטיימווייב זירו שלו, תיאוריה קוסמית שהתיימרה לפענח את צפונות הזמן הפרקטלי שבהתאם לו מתנהל היקום. בקטע מרתק ומטלטל בספר מעתיק דניס את התיאוריה של אחיו לקונטקסט פסיכולוגי ואישי. העיסוק של טרנס בטיימווייב, הוא כותב, היה דרכו לבצע לו ולדניס רה-אינטגרציה חזרה מהמפץ התודעתי הגדול של לה צ'וררה, באמצעות בניה של תיאוריה חדשה של הזמן שתאפשר להם למקם את עצמם מחדש בזרם הזמן ולכוון עצמם כלפי אירוע העתיד האפוקליפטי שבסוף הטיימוויב. גם העניין הנרחב שגילה טרנס בסוף הזמנים זוכה לפירוש פסיכולוגיסטי מעט אכזרי אולי. בעיני דניס הוא מייצג את חוסר יכולתו של אחיו להתנתק לחלוטין מהמורשת היהודית-נוצרית ותפיסת הזמן הלינארית שלה (בניגוד לתפיסת הזמן המעגלי-נצחי של תפיסת העולם השאמאנית).

הספר השני של האחים מקנה היה פילוסופי פחות ופרקטי בהרבה. מדובר במדריך לגידול פטריות פסילוסיבין שפורסם ב-1976 ושהיה במובנים רבים השגם החשוב ביותר, בכך שסיפק לראשונה טכניקה פשוטה לגדל פטריות פסילוסיבין בעזרת אמצעים ביתיים וזמינים לכל. באופן זה הוא נתן את האות לצמיחתה של קהילת גידול פטריות בינלאומית שכוללת כיום רבבות מגדלים ברחבי העולם. עד פרסום הספר היה זה כמעט בלתי אפשרי למצוא פטריות בעולם המערבי. בעקבות פרסומו ותנועת הגידול הביתי שהתפתחה ממנו הפכו הפטריות בעשורים האחרונים לזמינות במידה גוברת.

במהלך שנות השמונים והתשעים הריחוק בין האחים גבר. בעוד שטרנס פיתח מוניטין כנביאה הרהוט של הקהילה הפסיכדלית, דניס היה עסוק בביצוע אנליזות כימיות ומחקרים מדעיים. הוא נמנע ככל יכולתו מתיאוריות קוסמיות מרחיקות לכת מהסוג בו עסק אחיו. במובנים רבים התחושה שעולה מן הספר היא שדניס ביקש להתרחק מההשפעה המערערת של אח גדול שרעיונותיו האקסצנטרים דחקו אותו עד גבולות השגעון. השניים לא חזרו להיות קרובים ממש עד החודשים האחרונים של חייו של טרנס, שבהם בילו ביחד זמן משותף, אך מבלי להשיג אי פעם השלמה של ממש. (הקטעים שבהם דניס שבו יושב לצד טרנס, שהמחלה כבר גזלה ממנו את כח הדיבור, מבקש ממנו סליחה ומציע לו את סליחתו, הם מהמרגשים שקראתי זמן רב).

הסוד הנורא

הבטחתי קודם שאחזור לסוגיית הסוד הגדול והנורא של טרנס מקנה. על פי הקטע שהקריא דיימר באירוע באיסלן ונשמט מהגרסה הסופית של הספר נקטע הקשר הסימביוטי בין טרנס והפטריות לאחר טריפ מטלטל במיוחד שעבר ב-1988 או 1989. מסיבה לא ברורה, טרנס הרגיש כאילו הפטריות הפנו לו עורף. הוא ניצב מול תהום אקזיסטנציאליסטית שאותה תיאר כ"העדר מוחלט של משמעות". החוויה טלטלה אותו כל כך שפסק מלאכול פטריות, וצרך פסיכדלים אחרים בחוסר רצון ולעיתים נדירות בלבד עד סוף ימי חייו.[3] אלא שהחלק העצוב והטראגי באמת בסיפור הזה הוא שבשלב שכל זה קרה טרנס היה בדיוק בשיא פריחתו המקצועית שהחלה באמצע שנות השמונים. הוא היה כעת אדם נשוי עם אישה ומשפחה לפרנס, והוא היה תלוי בפרסונה הציבורית שלו. המעריצים של טרנס דרשו לקבל את הסחורה, וטרנס לא יכל לגלות להם על הספקות הקיומיים שאחזו בו, לכוד בתדמית הנביא שלו. הדיסוננס הקוגניטיבי שנוצר בעקבות כך היה קשה מנשוא. הוא גרם לטרנס לפקפק בעצמו ובמקום שהוענק לו כנביא התרבות הפסיכדלית. "המעריצים שלו לא ידעו זאת, אבל טרנס ידע זאת והוא ידע שהייצוג הציבורי שלו היה בלתי כנה, ולזכותו יאמר שהדבר הטריד אותו. באופן בסיסי הוא רצה להיות כנה, אבל הוא לא יכל, והמעריצים שלו לא היו נותנים לו. זה לפחות מה שהאמין," כותב דניס בקטע שנשמט מהספר ומצוי ברשת. "טרנס הפך טוב כל כך בשטיק שלו שזה כבר לא שינה אם זו האמת או לא. זה נשמע נהדר. זה היה מה שאנשים רצו לשמוע, זה שילם את החשבונות, וזה הפך למלכודת שמתוכה לא יכל להחלץ."

 אין ספק שמדובר בבשורה מטלטלת. מקנה אולי לא רצח או אנס, אבל התגליות החדשות בהחלט גרמו לרבים ממי שהאזינו בהערצה לכל מילה ומילה של טרנס, שלא לדבר על אלו שהקשיבו להמלצות שלו לעשות טריפ הירואי של 5 גרם פטריות (לבד?) בחושך על בטן ריקה, להרגיש שהנביא שבטחו בו לא היה כנה איתם לחלוטין. דניס מספר שהיו לו במהלך שנות התשעים וויכוחים עם אחיו, בהם ניסה לשכנע אותו להתמסר שוב למורה שבפטריה, אבל זה לא היה מוכן להתעמת איתה שוב. ההשערה של דניס הייתה שטרנס ברח מהפטריה משום שהיא הראתה לו דברים על עצמו. טרנס, שהיה רגיל לבוא אל הפטריה עבור מפגש עם האחר המוחלט, עם חזיונות חייזריים ותורות שנגלו אליו, לא יכל לעמוד במראה שהציבה לו הפטריה. הוא לא אזר את האומץ לשוב ולהביט בה שוב עד סוף ימיו.

גם אם לא נדע מה בדיוק ראה שם טרנס בטריפ ההוא בסוף שנות השמונים, ששינה אותו לעד ועיצב את עשור חייו האחרון, אין ספק שההתמודדות של מקנה עם החזיון הזה, בצורה של נסיגה לאחור ואובדן אמון עצמי, היא מאכזבת. ועבור מי שציפה למצוא במקנה מורה רוחני בעל מידות תרומיות וחסרות רבב זו אכן אכזבה קשה. אלא שמקנה עצמו מעולם לא הציג את עצמו כמורה רוחני. הוא התנגד בצורה החריפה ביותר לכל צורותיו של הגוראיזם והיה מודע עד כאב למגרעותיו האנושיות. דניס מספר על אירוע שקיים טרנס בשנות התשעים יחד עם הגורו והפסיכונאוט לשעבר ראם דאס. במהלך הדיאלוג ביניהם הכריז ראם דאס "החיים שלך הם המסר שלך". מקנה, שהחיים שלו באותה תקופה היו כבר בתהליך התפרקות כואב, ענה בצורה מבריקה "החיים שלי הם בלאגן. המסר שלי הוא המסר שלי."

ואכן, גם אם דמותו של מקנה פגומה עד כאב, המסר שלו עומד במבחן הזמן. מקנה לא רק חזה בדיוק רבים מהכוחות ההיסטורים, הסוציולוגים והטכנולוגיים שממשיכים לעצב את העולם יותר מתריסר שנים לאחר מותו, הוא גם התנבא, כפי שעושה נביא אמיתי על פי הרמב"ם: לא על מה שיהיה, אלא מה על מה שראוי שיהיה. הקריאה שלו לאנושות לשוב אל הארכאי, אל הקשר לטבע ולקהילה, ולהחליף את הזהות המוגדרת ע"י צרכנות בעבור זהות שבוקעת מתוך יצירתיות וחוויה ישירה רלבנטית כיום אף יותר מביום שהגה אותה לראשונה על במה, לפני יותר מ-30 שנה. השיחות המטורפות של טרנס הגיעו בעשור האחרון דרך הרשת ליותר מאזינים מכפי שהגיעו כנראה בכל ימי חייו, והיו עבור רבים חשיפה ראשונה להשקפות מוזרות שאפשרו להם לערער על הנחות היסוד המדכאות והמייאשות של חברה גלובלית ששמה מבטחה במדע רדוקציוניסטי שמרוקן את העולם מתוכן, ובקונסומריזם הרסני, חסר רסן ופשר.

אז נכון, שהסיפור של טרנס הוא עצוב הרבה יותר ממה שחשבנו, אבל כמו שאמר ברוס דיימר טרנס מקנה החדש הוא אולי דמות טראגית, אבל הוא גם דמות מעניינת הרבה יותר. ואולי גם לסיפור הזה יש סוג של סוף טוב. על ערש דווי, כשמחצית מוחו כבר הפכה לגידול בצורת פטריה (דניס אומר שמאחר שטרנס לא שעה למסר של פטריה, היא חזרה אליו מבפנים), טרנס, כמו התיאולוג הדומיניקני הנודע תומס אקווינאס לפניו, זנח את דרך המילים והאינטלקט, התרומם ממיטת חוליו נרגש והכריז לפתע "זה הכל אהבה" (It’s all about love). בימים הבאים הוא חזר בורסיות שונות, כך דיימר, על המילים שביטאו את התובנה הזו שהדבר החשוב ביותר בחוויה הפסיכדלית אינו חזיונות חייזריים אלא פתיחת ערוצי האהבה. אולי בסוף הדרך, הנשמה של טרנס מקנה מצאה את מנוחתה.


[1]   את תרגום  הרצאתו של מקנה  "הקופים מגלים את ההייפר-ספייס" ניתן לקרוא באתר טכנומיסטיקה בכתובת: https://hartogsohn.com/2008/08/31/mckenna-hyperspace/

[2]  Machne Elves 101, ביוגרפיה קצרצרה ומאכזבת למדי של מקנה פורסמה ביולי 2012, בהוצאת האתר ריאליטי סנדביץ'.

[3]  יש לציין שמאז הפרסום, צץ לפחות דיווח אחד של מי שטוען שאכל פטריות עם טרנס בשנות התשעים, מה שהיה כנראה חלק מהסיבות שדניס חתך את הקטע המדובר מספרו. כך או כך, נראה שבתחילת שנות התשעים ההתנסות בפסיכדלים הייתה עבור טרנס בעיקר זכרון עבר.

משנה תודעה – טור 9 – פסיכדליה ואקולוגיה

מה הקשר בין החוויה הפסיכדלית לחוויות הטבע והאם פסיכדלים יכולים לעזור במאבק במשבר האקלים?

האמין שפסיכדלים יכולים לסייע בריפוי הניכור האנושי מהטבע. אלברט הופמן.

אלברט הופמן, הכימאי השוויצרי שגילה את האל-אס-די נהג לטעון שאחת האיכויות החשובות ביותר של חומרים פסיכדליים היא העובדה שהם מחוללים תחושה של חיבור מועצם לטבע. הופמן האמין שאל-אס-די הופך את המשתמשים למודעים ורגישים יותר "ליופי של הטבע ושל ממלכות החי והצומח." הוא שאב הנאה מיוחדת ממשתמשים שסיפרו לו שגדלו בעיר, מנוכרים מהטבע, ושהחוויה הפסיכדלית גרמה להם לחוש לראשונה מחוברים לעולם הטבעי. בעידן של משבר סביבתי, הופמן האמין, שמור לפסיכדלים תפקיד מיוחד: לחבר מחדש את הנפש האנושית שהתנכרה מסביבתה, אל שורשיה שבטבע.

בעשור שחלף מאז מותו של הופמן המשיך המשבר הסביבתי להחריף, אולם התובנה הבסיסית של הופמן על כך שפסיכדלים יכולים לשחק תפקיד משמעותי בטיפוח ערכים פרו-אקולוגיים וביצירתה של ברית חדשה בין האדם לעולם הטבע, זוכה בשנים האחרונות לתשומת לב גוברת. שורה של מחקרים מהשנים האחרונות  מצאו שחוויות פסיכדליות מעצימות את הקשר של משתמשים אל הטבע, ואת ההנאה וההערכה שהם חשים כלפיו.

זאת ועוד, מחקרים עכשוויים מגלים קשרים מפתיעים בין חוויות פסיכדליות וחוויות טבע. מחקרים אלו מצביעים על כך שהחוויה הפסיכדלית וחווית הטבע פועלות באמצעות אותם מנגנונים פסיכולוגים ויש להן במקרים רבים תועלות ואפקטים תודעתיים זהים כמו תחושת חיבור מועצמת, מיינדפולנס (קשיבות) מוגברת, אמפתיה מוגברת, חוויות רוחניות, ירידה במחשבות טורדניות והפחתה ברגשות שליליים.

במקביל לצמיחה של ספרות המחקר הפסיכדלית, צומחת בשנים האחרונות גם הספרות העוסקת בביופיליה, הנטיה האנושית המורשת לחפש אחר קרבה לטבע ולשאוב ממנו רפואה. מחקרים על ביופיליה מראים למשל שבילוי בטבע מגן מפני גורמי מחלה כמו קורטיזול ולחץ דם גבוה ואפילו מגביר יצירתיות. חולים שחדרם משקיף על נוף יפה מחלימים מהר יותר ועם פחות תרופות מחולים ששהו בלי חלון. מגורים בקרבה לאזורים מיוערים מורידים את הסבירות למחלות לב ומחלות מטאבוליות.

המחקרים מראים שלטבע יש אפקט מרפא.

לטבע, מתברר, יש אפקט מרפא. ובמקרים רבים האפקט הזה מהדהד את האפקט של החוויה הפסיכדלית. חוויות טבע וחוויות פסיכדליות נמצאו אלו וגם אלו כיעילות בטיפול במצבי דכאון, חרדה ופוסט טראומה. מעבר לכך, יש משהו בחוויה הפסיכדלית שמהדהד את חוויית השהות בטבע. תחושות ההתרחבות, הנשימה העמוקה, הרוגע והנוכחות שיורדות על האדם לאחר חוויה פסיכדלית מזכירות במידה רבה את החוויה שמעוררת שהות בת מספר ימים בטבע. החוויה הפסיכדלית, כך נדמה, היא כמו מיצוי מזוקק של רבות מהתחושות והתועלות שמקנה המגע עם עולם הטבע. אלא שהיא מאפשרת לייצר את האפקטים הללו מיידית, ללא הצורך (המבורך!) לבלות מספר ימים בטבע.

הצומת המחקרי המחבר בין חוויות פסיכדליות לחוויות טבע חדש, אבל החיבור בין שני העולמות הללו עתיק בהרבה. המולקולות הפסיכדליות הגדולות באו תמיד בצורה של אורגניזמים חיים כמו קקטוסים, פרחים, עלים, גפנים ופטריות. השימוש המסורתי בפסיכדלים במסגרות שאמאניות אופיין מאז ומעולם בקשר הדוק עם רוחות וכוחות הטבע. השמאן הקדום עשה שימוש בצמחים פסיכדליים על מנת לבוא במגע עם עולם רוח אנימיסטי שחיבר בין ישויות טבע למימדים מטאפיזיים.

הקשר עם הטבע שמר על מקומו המרכזי גם בתרבות הפסיכדלית המודרנית. הדתות הפסיכדליות הגדולות: דתות הפיוטה הצפון אמריקאיות ודתות האיוואסקה הברזילאיות מציבות את האהבה והכבוד לטבע במרכז. וחובבי פסיכדלים ידעו מאז ומעולם שטבע הוא הסביבה המושלמת לחוויות פסיכדליות. לפסיכונאוטים רציניים יש בדרך כלל פז"מ רציני של בהיה בעננים זזים, מים זורמים, נחילי נמלים ועלי הכותרת של פרח. מסיבות אסיד ידועות גם בתור מסיבות טבע, והמפגש בין דפוסים גיאומטרים המגיעים מפנים הקרנית לדפוסים הגיאומטרים של הטבע ידוע כמוצלח יותר מכל מופע VJ אפשרי.

הוגים פסיכדלים טוענים מזה עשרות שנים שעיתוי ההופעה המחודשת של הפסיכדלים בעיצומו של משבר אקולוגי אינו מקרי. ההוגה הפסיכדלי טרנס מק'קנה מתח בשנות השמונים קשרים בין פסיכדליה וסביבה. מק'קנה דיבר על צמח כוכב ותוכנית. (Plan. Plant. Planet) וטען שהחומרים הפסיכדלים שהחומרים הפסיכדלים חושפים בפנינו מודל אחר לדו-קיום עם הטבע. הופעתם המחודשת של הפסיכדלים בעידן של קריסה סביבתית, טען, הוא חלק מניסיון של הכוכב לתקשר עם האדם באמצעות קולות פנימיים העולים מתוך התודעה במהלך חוויות פסיכדליות כדי לסייע לאדם להבין את הקשרים והתלות ההדדית העמוקה בין כל מערכות החיים בפלנטה.

ואכן, אחת החוויות הנפוצות אצל משתמשים פסיכדלים היא מפגש עם רוחות טבע המתרות בהם לדאוג לטבע ולשמור אותו. בחלק מהמקרים המפגשי הללו הובילו לפעולות מהפכניות של ממש. גייל ברדברוק, מייסדת הארגון הסביבתי הרדיקלי מרד ההכחדה ייחסה את ההשראה לשיטות הפעולה המהפכניות של הארגון לריטריט איוואסקה ואיבוגה שבו השתתפה ושבו קיבלה "את הקוד לשינוי חברתי."

שואבים השראה מהחוויה הפסיכדלית. Extinction Rebellion.

פתרון המשבר הסביבתי אמנם רחוק, אבל בטווח המיידי, המפגש בין טבע לפסיכדלים מבטיח יתרונות לשני הצדדים. החוויה הפסיכדלית, מחד, מעצימה חוויות טבע ומגבירה את האהבה, ההערכה והדאגה לטבע. הטבע, מאידך, מציע סביבה תומכת, ומקרקעת עבור מי שמתנסים בפסיכדלים. במאמר מדעי שהתפרסם בשנה שעברה ושעוסק בקשר בין חוויות טבע לחוויות פסיכדליות ממליצים החוקרים על עבודות גינה כמו עישוב ובניית ערוגות כחלק מההכנה למסעות פסיכדליים וכחלק מעבודת האינטגרציה בסיומן. החוקרים גם קוראים תיגר על המונופול שרכשה לעצמה הסביבה הקלינית בתחום התרפיה הפסיכדלית. במקום הסביבות האורבניות המנכרות של בתי חולים הם ממליצים על סביבה היברידית המשלבת בין מבנה מוגן הכולל אלמנטים טבעיים, לבין גישה למרחב טבעי כמו בוסתן הממוקם באזור פסטורלי.

הפסיכולוג דיוויד לוק, שכתב כמה מהמחקרים החלוציים על הקשר בין חוויות פסיכדליות לחוויות טבע מספר שהסקרים והראיונות שביצע מגלים שרוב מי שעוברים חוויות פסיכדליות מבצעים בחייהם התאמות במטרה להתקרב לטבע, על ידי שינוי בתזונה, טיפוח הרגל גינון, ולפעמים אפילו מעבר לעבודה בתחומים אקולוגים. "זה מתחלק לשני סוגים של אנשים," אומר לוק. "הסוג הראשון מורכב מאנשים שכבר היה להם קשר עם הטבע בילדות, והם  חווים את החוויה הפסיכדלית כמו חידוש של הקשר הזה. לצידם יש קבוצה נוספת של אנשים שמעולם לא חשבו על הטבע כעל משהו שהוא יותר מנוף יפה. הם האנשים עוברים את השינוי העמוק ביותר."

"במחקר שערכנו מצאנו שרוב האנשים שעוברים חוויות פסיכדליות מעדיפים את הטבע על כל סביבה אחרת לחוויות האלו. אני חושב שהערך הגדול ביותר שיהיה לחומרים האלה הוא כשלוקחים אותם בקבוצה, כחלק מקהילה בעלת המשכיות, ובתוך סביבה טבעית. זה גם מה שמלמדות אותנו אלפי שנה של פרקטיקות ילידיות."

"כמין ביולוגי, התפתחנו בסביבות טבעיות והניתוק שלנו מהסביבות הטבעיות הללו הוא אחד מהגורמים למשבר בריאות הנפש שאנחנו מצויים בו." אומר לוק. "אנחנו רואים עליה במצבי דכאון, חרדה ופסיכוזה, והיא חריפה במיוחד באיזורים אורבניים. עכשיו מצטרפות לזה הבעיות שיוצרת הוירטואליזציה וחיים שמתנהלים מול מסך. פסיכדלים מעצימים תחושת חיבור לטבע ואת הסיכוי שאנשים יבלו זמן בטבע, כך שהשילוב בין תרפיה פסיכדלית לבין סביבות טבעיות יכול לייצר סינרגיה."

לוק מאמין שבכוחה של הסינרגיה הזו  לסייע במאבק במשבר האקלים. "מתוך 150 משתמשים פסיכדליים שהשתתפו במחקר שערכתי, 100% הרגישו יותר מחוברים לטבע לאחר החוויה הפסיכדלית ו-85% חשו דאגה גדולה יותר לשלום הטבע. כשאתה מדבר עם אקולוגים היום הם נוטים למצב רוח קודר משום שלמרות כל המחקרים המדעיים הם לא מצליחים לשנות את התפיסות של אנשים. מה שבאמת צריך זה שינוי פרספקטיבה תודעתי, והידע המדעי לא מספיק בשביל לייצר את זה. התודעה היא הבסיס. אי אפשר לשנות כלום עד שהגישה והדעות של אנשים ישתנו."

משנה תודעה – טור 8 – האם סמים פסיכדלים יכולים להביא את השלום?

ב-1970, כשגרייס סליק, סולנית להקת ג'פרסון איירפליין, הוזמנה לאירוע פרטי בנוכחות ריצ'רד ניקסון, הזמרת הצעירה הגתה תוכנית נועזת. במהלך שיחת קוקטייל, היא תחדיר בחשאי טיפת אל-אס-די לכוס המשקה של הנשיא האמריקאי. סליק קיוותה שטריפ עצמתי דיו יפקח את עיניו של ניקסון ויגרום לו אותו להפסיק את המלחמה בויאטנם.

רצתה להדליק את ניקסון על אסיד. גרייס סליק

מזימתה של סליק נקטעה באיבה כשהמאבטחים זיהו ועצרו אותה בכניסה לאירוע, אבל היא לא הייתה היחידה שטפחה תקוות משיחיות לשחר פסיכדלי בפוליטיקה העולמית. בשנות השישים היו מי שהציעו להחדיר אל-אס-די לאספקת המים בערים כדי להביא להארה המונית, וסולן החיפושיות פול מקרטני הכריז בראיון שאם מנהיגי העולם פשוט יקחו אל-אס-די הרעב, העוני והמלחמה יעלמו במהרה. מקרטני וסליק בטאו סנטימנט רווח בקהילה הפסיכדלית: האמונה שאם רק ניתן לפוליטיקאים ואנשי ציבור כמות מספקת של פסיכדליים יפתחו להם הראש והלב והם יאמצו ערכי אהבה ושלום.

מדובר ברעיון שנראה כהזיה אבל אחת השיחות הנפוצות אצל מי שהתנסו בחוויה פסיכדלית מרחיבת לבב היא מה היה קורה אם ביבי, טראמפ או פוטין היו פה איתנו הלילה. האם גם הם היו קמים בבוקר עם פרספקטיבה קוסמית חדשה?

לזרם הרעיוני הרואה בפסיכדלים תרופה פסיכופוליטית שביכולתה לרפא בעיות פוליטיות וחברתיות עמוקות יש מורשת ענפה. בשנות החמישים, נערכו באומות המאוחדות, על פי דיווחים, סשנים פסיכדליים חשאיים שכללו חברי פרלמנט, שגרירי או"ם וראש ממשלה, במטרה להביא טרנספורמציה רעיונית בקרב מנהיגים בינלאומיים. "פוליטיקה, דת כלכלה ומבנה חברתי מבוססים על מצבי תודעה משותפים," טען בשנות השישים אידאולוג האל-אס-די טימותי לירי. "הסיבה לקונפליקט חברתי היא לרוב נוירולוגית. התרופה היא ביוכימית." צעירים אמריקאים שהתנסו בחוויה הפסיכדלית התקשו לקנות את הנרטיב של המלחמה הקרה: של אנחנו והם, אמריקאים טובים וסובייטים רעים. החוויה הפסיכדלית גרמה לרבים לראות סכסוכים פוליטיים ומדיניים כהסחת דעת ממציאות עמוקה יותר של חיבור ואחדות. "סמים שתלו לך אוטופיה בתודעה," סיכם זאת טוד גיטלין, ממנהיגי תנועת הסטודנטים האמריקאית בשנות השישים.

אז האם שימוש המוני בפסיכדליים באמת יכול להוביל לשלום עולמי? מחקר שהתפרסם ב-2017 דיווח שחוויות עוצמתיות עם פסיכדליים חזו עמדות ליברליות, פתיחות מוגברת, והפחתה בנטיה לסמכותניות. אלא שקריאה במחקר מעלה חשד שהזיהוי בין החוויה הפסיכדלית לבין עמדות ליברליות וסובלניות הינו תוצר לא רק של החומרים עצמם אלא גם של האוריינטציה הפוליטית השמאלית-ליברלית של רוב המשתמשים.

אם פסיכדלים מעצימים אמונות ותפיסות, ביכולתן להעצים תפיסות ליברליות וסובלניות, אבל גם תפיסות שמרניות ולאומיות. ואכן, ההיסטוריה הפסיכדלית ידעה גם דמויות בגוון שמרני כמו הסופר הגרמני השמרן והאנטי-דמוקרטי ארנסט יונגר, ידידו של מגלה האל-אס-די אלברט הופמן. כשהרמן קאהן, האסטרטג הגרעיני הבכיר של המלחמה הקרה לקח אל-אס-די הוא קרא "וואו" כל כמה דקות. לאחר מכן סיפר שהעביר את הטריפ כשהוא מדמה לנגד עיניו אסטרטגיות הפצצה נגד סין הקומוניסטית. בשנים האחרונות נרשמה התעניינות מוגברת בפסיכדליה בחוגי הימין ובקרב דמויות רחוקות מהשמאל כמו ג'ורדן פיטרסן וג'ו רוגן.

נפוץ לא פחות מהשאמאניזם המרפא . שמאניזם שחור.

גם מבט בהיסטוריה מגלה שפסיכדלים ואלימות לא סותרים זה את זה. השימוש בפסיכדלים לתקיפה רווח בשמאניזם האמזוני לא פחות מהשימוש לריפוי. ההיסטוריה כוללת סיפורים על צבאות שהשתמשו בפסיכדלים בקרבות, ואילו טקס הכתרתו של השליט האצטקי מונטזומה השני כלל לצד סעודת פטריות פסילוסיבין גם מעשי קניבליזם. דוגמאות מעין אלו מעמידות בסימן שאלה את הטענות לקשר מהותי בין פסיכדלים לשלום ואהבה.

על הפרק נמצאת שאלת הפרניאליזם של החוויה הפסיכדלית: האם החוויה הזו אוניברסלית בכל מקום, או שהיא משתנה בין תרבות לתרבות? כמי שחיים בארץ שבה מתקיימות מדי סופ"ש מסיבות שבהן אלפי חיילים מפזזים בטבע על אסיד ומבלים את המשך השבוע כשהם מנטרים אוכלוסיה אזרחית במחסומים, ושבה מתנחלים מקיימים טקסי איוואסקה בסביבת אפרטהייד, מותר לנו להטיל ספק בחיבור ישיר וחד-מימדי בין פסיכדליה לעמדות שמאל.

מי שבודק בשטח את הפוטנציאל של פסיכדלים לקדם שלום הוא ליאור רוזמן, חוקר ישראלי באימפריאל קולג', לונדון שמוביל מחקר על טקסי איוואסקה משותפים של ישראלים ופלסטינים והשפעותיהם על תהליכי פיוס.

"התהליכים שעברתי בקבוצות איוואסקה הראו לי שמתרחשים שם רגעים קבוצתיים עוצמתיים שיוצרים קשר חזק מאוד בין המשתתפים. מופיעים שם אלמנטים חזקים של הכרה, קבלה וחיבור שדחפו אותי לעשות את המחקר הזה," מסביר רוזמן.

במסגרת המחקר שלו, שנערך במשותף עם אנטואן סאקה, פעיל שלום פלסטיני, ונטלי גינסברג מארגון המחקר הפסיכדלי MAPS, צפתה הקבוצה בטקסי איוואסקה מעורבים וראיינה עשרות משתתפים יהודים, ערבים-ישראלים ופלסטינים.

במאמר שפרסמה הקבוצה לאחרונה החוקרים מבחינים בשלוש דינמיקות מרכזיות המתרחשות בטקסים היהודים-פלסטיניים. "תימה בולטת אחת היא חוויות של אחדות. מרואיינים מתארים שהזהות הלאומית מתמוססת באופן דומה למה שקורה לזהות האישית, שגם היא נוטה להתמוסס תחת השפעת פסיכדלים. פתאום אין פלסטינים וישראלים. פתאום כולם בני אדם שמחוברים ברמה אנושית עמוקה. זה רגע חזק שיוצר מערכות יחסים חזקות שגם מחזיקות לאחר הטקסים."

"תימה שניה היא חוויות של חיבור עם האחר. כשאישה פלסטינית שרה בטקס בערבית זה יכול ממש לגעת באנשים. הם מרגישים שהם מתעלים מעבר לעצמם ולעבר מפגש עם האחר, וזה מתואר הרבה פעמים כחוויה של שקט קדוש, של שלום שמהדהד באוויר. יש ברגעים האלה מעין הכרה באחר והרחבה של הנראטיבים שאנחנו מורגלים בהם. אנחנו מרשים לעצמנו להתחבר למשהו שבדרך כלל אנחנו לא מרשים לעצמנו לגעת בו."

"התימה השלישית היא חזיונות פוליטיים שקשורים לטראומה של הסכסוך. אלו חזיונות של טראומה בין-דורית, הכאב של האדמה, חזיונות של מלחמה, והרבה פעמים חזיונות של הנכבה. הרבה אנשים מוצאים בחזיונות הללו מסר שמתמרץ אותם לפעולה ולנסות לשנות דברים."

לצד ההשפעה המקרבת של האיוואסקה, רוזמן התמודד במהלך העבודה שלו עם אתגרים המוכרים לקבוצות פיוס מכל הסוגים. "נתקלנו בהגדרות שונות לשלום. כולם מסכימים ששלום זה בלי מלחמה, אבל הישראלים מדגישים את האלמנט של הרמוניה. עבור הפלסטינים שלום משמעותו צדק, דה-קולוניזציה ושחרור. ואחד מהדברים שגילינו היא שהתרבות הניו-אייג'ית שעומדת בבסיס הטקסים מקדמת חשיבה א-פוליטית. היא מאוד מוכוונת כלפי אחדות והרמוניה. הסכנה היא שזה יכול לקדם  את הסטטוס-קוו של כיבוש ודיכוי בגלל שזה מונע אנרגיה של התנגדות ושחרור, שיש בה מקום גם למשהו כועס ואפילו אגרסיבי. לניו-אייג' יש נטיה אוניברסליסטית של 'בוא פשוט נשחרר מהזהויות שלנו ונהיה חברים.' עבור הקבוצה המוחלשת, הפלסטינים זה לא בהכרח ככה. הם רוצים לדבר על הזהות שלהם, כי המאבק שלהם לשחרור הוא קולקטיבי."

חוקר את הפוטנציאל של איוואסקה להביא לפיוס בין ישראלים לפלסטינים. ליאור רוזמן.

ויש פלסטינים שנסחפים עם המגמה הניו-אייג'ית הזו?

"כמובן. אנטואן, שעבד איתי על המחקר, הסביר לי שעבור הרבה מהפלסטינים אזרחי ישראל יש משהו מאתגר בלהיות 'האחר' באופן תמידי, ולכן הרגעים שהזהות מתמוססת ושאפשר להיות בהרמוניה ואהבה הם הקלה. יש עבורם משהו מאוד מושך בפוסט-לאומיות הזו וניתן ליצור אותה במרחבים קטנים. הבעיה היא שזה לא משנה בהכרח את המציאות מחוץ לטקסים. לכן, חלק מהפלסטינים שחווים משהו כזה שוקלים לעזוב את כל הבלגן ולעבור לפורטוגל, כמו הרבה ישראלים כמובן."

עד כמה הגישה שלך לנושא של פסיכדלים ושלום השתנתה מאז שהתחלת את הפרויקט הזה?

"אני  חושב שהתחלתי עם גישה הרבה יותר נאיבית, וזה השתנה ככל שהעמקתי בחומרים מחקריים ובשטח ולמדתי את החשיבות שיש למרכיב האקטיבי של כעס והתנגדות. מה שהיינו רוצים לעשות בשלב הבא זה להמשיך מהשלב התצפיתי של מבט בישראלים ופלסטינים ששותים איוואסקה ביחד ולארגן קבוצות כאלו שעובדות באופן מכוון על נושאים של יצירת שלום ושחרור, שיש בהן מקום להרמוניה ולאחדות אבל גם לשינוי דרך התנגדות, ושגם מעורבות בפעולה שיש לה השפעה על המציאות הפוליטית."

אז מה אתה חושב היה קורה אם ביידן היה מזמין את ביבי, האניה ואבו מאזן לבוא לשתות יחד איוואסקה? אתה חושב שזה יכול להביא שלום למזה"ת?

"יש לאיוואסקה פוטנציאל אמיתי לתמוך בפיוס בין אויבים. זה קשה לדעת כי סיכוי טוב שתהיה להם התנגדות עזה לחומר ולטקס. מצד שני," הוא עונה וצוחק "אם ביידן הוא מנחה טוב והוא יודע לייצר אמון בטקס, זה יכול ליצור שינוי. השאלה היא אם כשיחזרו מהטקס הם יוכלו לדבר את השינוי הזה לעמים שלהם בלי שיתנקשו בהם."

משנה תודעה – טור 7 – פסיכדלים ופילוסופיה

מה יש לפסיכדלים לתרום לפילוסופיה. לטור באתר הארץ.

הפילוסוף האנגלו-סקנדינבי פטר שסטדט עדיין זוכר את הטריפ הראשון שלו. בשנת 2009 שסטדט היה מרצה לפילוסופיה של התודעה. הוא החזיק בתפישת עולם אתאיסטית ומטריאליסטית לחלוטין, אבל קריאה בכתביו של הפילוסוף בן המאה ה-19 וויליאם ג'יימס הניעה אותו לחשוב שייתכן כי לחוויות סמים יש מה ללמד אותנו. ואז הגיעו הפטריות.

הפך לחמש ישויות שונות והבין מחדש את הפילוסופיה. פטר שסטדט.

"תמיד הנחתי שפסיכדלים זה כמו קליידוסקופ, אבל זה היה הרבה יותר מזה", מספר שסטדט. "חשתי רגשות פליאה אדירים. האם בכלל אפשר לקרוא להם רגשות? שילוב של רגשות ותחושות. דברים מופלאים! גם דברים נוראיים. אבל מעניינים! אימה מרתקת! הופיעו בפני צורות חדשות ופנטסטיות של אסתטיקה. תחושת העצמי שלי השתנתה לחלוטין: הפכתי לחמש ישויות שונות!"

שסטדט יצא מהחוויה מטולטל ומרותק. היא הציגה בפניו אופקים חדשים לחלוטין ממה שהכיר מהספרות המחקרית על התודעה, וברמה האישית היה בה משהו מעורר ומשמח. "החוויה הזו שינתה אותי וגרמה לי להבין כמה מופלאה התודעה שלנו וכמה מופלא הטבע והעולם. זה העשיר את המציאות שלי ונתן לי תחושה חדשה בחיים".

המסע רב העוצמה שלח את שסטדט לאודיסאה אינטלקטואלית שהובילה לפרסום כמה ספרים על פילוסופיה ופסיכדלים והגיעה בחודש שעבר לשיא מכונן עם קיומו, באוניברסיטת אקסטר באנגליה, של הכנס הפילוסופי הראשון המוקדש לפסיכדלים. בכנס, שקיבץ קבוצה מגוונת של חוקרים וסטודנטים מתחומי הפילוסופיה, הפסיכולוגיה וחקר המוח, ניתן היה לצפות בהרצאות שניתחו את הקשרים בין חוויות פסיכדליות לבין הגותם של פילוסופים כמו דקארט, שפינוזה, וייטהד ומרקס.

טריפ רע עם מסקלין. ההוגה האקזיסטנציאליסטי ז'אן פול סארטר.

סמים פסיכדליים מילאו לאורך תולדות הפילוסופיה תפקיד נשכח אך לעתים משמעותי. לצד טענות על השפעות פסיכדליות על הגותם של פילוסופים יוונים כמו אריסטו ואפלטון, אפשר למצוא עקבות פסיכדליות ברורות יותר בפילוסופיה של המאה העשרים. ההוגה הצרפתי ז'אן פול סארטר התנסה במסקלין ב-1935. סארטר קיווה שההתנסות תעזור לו להבין את התודעה, אבל החוויה התדרדרה במהירות לטריפ רע שלווה ביצירי בלהות שזחלו מהצללים ואיימו לבולעו. לפילוסוף נדרשו חודשים ארוכים כדי להשתחרר מהחוויה הטראומטית, אולם זו הניבה גם פירות מבורכים. הבחילה הפיזית והקיומית שעורר המסקלין סיפקה לסארטר חומרים לרומן הראשון והחשוב שלו, "הבחילה", שהתפרסם ב-1938.

גם הפילוסוף היהודי-גרמני ואלטר בנימין התנסה ב-1934 במסקלין, אבל הוא, בניגוד לסארטר, לקח מנה קטנה מדי והאשים את הרופא שהזריק את החומר בכך שלא פרץ לחלל התודעה הפסיכדלי. לצד זאת עסק בנימין בחקירה שיטתית של החשיש, בעודו מתעד את חוויותיו בפרוטוקולים מדוקדקים שנועדו להיות הבסיס לספר שאפתני שיחקור את המשמעויות הפילוסופיות של סמים (בנימין מעולם לא השלים את הפרויקט, אבל רשימות החשיש שלו קובצו והתפרסמו מאז כספר). 

ניסח מחדש את תולדות המיניות בהשפעת האלאסדי. מישל פוקו.

ארבעים שנה לאחר סארטר ובנימין, הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו לקח ב-1975 אל-אס-די בעמק המוות שבקליפורניה. החוויה, שפוקו הגדיר אותה כאחת החשובות בחייו, חוללה מפנה מכריע בעבודתו של מי שנחשב לאחד ההוגים המשפיעים במאה העשרים והובילה אותו לגנוז ולכתוב מחדש את הכרכים השני והשלישי של ספרו "תולדות המיניות".

לצד סארטר, בנימין ופוקו, ניתן למנות פילוסופים נוספים שהושפעו מחוויות פסיכדליות, כמו וויליאם ג'יימס, ארנסט יונגר, מרלו פונטי, ג'רלד הרד והנרי פרייס. אם מוכנים להרחיב את היריעה מעבר לפסיכדלים הקלאסיים, אפשר גם לזהות השפעות פסיכדליות מאסיביות בהגותו של פרידריך ניטשה, ששסטדט מקדיש לו מאמר ומכנה אותו "פסיכונאוט אנטי-כרייסט". ההוגה הגרמני המיוסר נהג לזייף לעצמו מרשמים לתרופות פסיכואקטיביות ולחתום עליהן "ד"ר ניטשה". הרוקחים לא שאלו שאלות מיותרות וכיבדו את המרשמים הפסיכואקטיביים של הדוקטור לפילוסופיה, שהפך לצרכן קבוע של משני התודעה ושזיהה בכתיבתו בין חוויות סמים לבין ממד דיוניסי שריתק אותו רעיונית.

תהום של התמחות והתמקצעות אקדמית פרושה בין החקירות הפסיכואקטיביות הבלתי-שיטתיות והגולמיות של הוגים כמו ניטשה, סארטר ופוקו לבין עולם התוכן שעומד במרכז התחום החדש ששסטדט מבקש לכונן, ושכולל שורה של תחומי חקירה מוגדרים כמו טבע האני, האפיסטמולוגיה של ההזיה, אתיקה פסיכואקטיבית, פילוסופיה פוליטית וחירות קוגניטיבית.

כך, למשל, בהרצאתו המלומדת בכנס ניתח שסטדט את הקשר בין מושג ה-amor Dei intellectualis שתיאר ההוגה היהודי-הולנדי שפינוזה לבין מצב התודעה שמחוללת מולקולת ה-5-MeO-DMT, המופקת מגבן של קרפדות החיות במדבר סונורה בצפון מקסיקו. דורות של פילוסופים, מגיתה ופיכטה ועד תקופתנו, רותקו ונבוכו נוכח התיאור שהעניק שפינוזה למצב תודעתי ייחודי של איחוד בין האדם לאלוהים ובין הרציונלי לאפקטיבי. לדברי שסטדט, בהשראת ארס הקרפדה ניתן לחוות ממש אותם מאפיינים תפישתיים אותם מתאר שפינוזה, ובהם היעלמות הרצון, מחיקת הזמן ומחיקת ההפרדה בין אובייקט לסובייקט.

אפשר לבקר את הציפייה להבין את המציאות באמצעות חומרים משני תודעה. יש אנשים שיגידו שחוויות פסיכדליות הן הזיה ולכן לא יכולות ללמד אותנו שום דבר בעל משמעות על העולם.

שסטדט: "אפשר ללמוד לא מעט גם מהזיות. אפשר ללמוד על גבולות התודעה, ועל עצמך – שזו הסיבה שהחוויות הללו כל כך תרפויטיות. ברמה עמוקה יותר, יש בעיה עם הטענה שהזיות אינן אמיתיות. לומר שמשהו לא אמיתי מרמז שאתה יודע מה כן אמיתי. אלא שזוהי אחת השאלות הבסיסיות בפילוסופיה, השאלה האונתולוגית: מהי המציאות? בתור פילוסוף אתה שואל שאלות על העולם ומבין שהדרך שאנחנו רואים את העולם לא בהכרח מייצגת את העולם עצמו. צבעים לא מתקיימים בעולם אלא בתפישה שלנו. ממד הזמן שונה לחלוטין מהאופן שבו אנחנו תופשים אותו".

טימותי לירי כינה את הפסיכדלים כלים אינטלקטואליים. אתה חושב שפסיכדלים יכולים לקדם חשיבה פילוסופית?

"כפילוסופים אנחנו עוסקים ברעיונות תיאורטיים ומופשטים. פסיכדלים מעניקים חוויה ישירה של הדבר שהמטאפיזיקה מתארת קונספטואלית, אז אני חושב שפילוסופיה ופסיכדלים משלימים זה את זה. פילוסופיה יכולה לתת לך מסגרת להבין באמצעותה את החוויה הפסיכדלית, כי לפעמים החוויות האלה כל כך רבות עוצמה שהן מהממות, ופילוסופיה יכולה לתת כלי להכניס בהן היגיון ולעשות להן אינטגרציה. פסיכדלים בתורם יכולים להעמיק את ההבנה של הפילוסופיה".

כדי להיות פילוסוף פסיכדלי צריך להתנסות בפסיכדלים?

"לא בכל התחומים. אתה יכול לדבר על חירות קוגניטיבית ופילוסופיה פוליטית של הפסיכדליה בלי שהתנסית בחומרים האלה. אבל כשזה מגיע לנושאים כמו פנומנולוגיה, לכתוב על החוויה הפסיכדלית בלי להתנסות זה כמו להיות חירש ולכתוב על מוזיקה. אם אתה חוקר תודעה ולא חוקר את הספקטרום המלא של התודעה, אתה לא ממש עושה את העבודה שלך. אז כן, אני חושב שיש נושאים שאם לא לקחת את הסמים, עדיף שלא תכתוב על זה".

לקח מנה קטנה מדי. ואלטר בנימין.

חוקר נוסף שעוסק בקשר בין פסיכדלים לשאלות פילוסופיות הוא האנתרופולוג ניקולס לנגליץ, שמתאר בספרו "נוירופסיכדליה" את התפקיד שממלאים פסיכדלים אצל חוקרי מוח המשתמשים בהם כדי להבין סוגיות הקשורות לתודעה ולתחושת האני. לנגליץ' מבחין בין שלוש רמות שונות בקשר בין פסיכדלים לפילוסופיה. הרמה הראשונה מורכבת ממחקרים אמפיריים שמשתמשים בפסיכדלים כדי לקדם תחומים כמו חקר המוח והקוגניציה. פסיכדלים יכולים לספק כאן נתונים מעניינים, אבל לא מייצרים "פילוסופיה פסיכדלית", אלא משתלבים בפרויקט הכללי יותר של פילוסופיה של התודעה.

לצד זאת, לנגליץ מצביע גם על תורות פילוסופיות שהושפעו ישירות מחוויות פסיכדליות. "כאן הפסיכדלים הם לא אובייקט להרהור פילוסופי אלא משנות את הסובייקט – הפילוסוף עצמו. אלא שהאפקטים של פסיכדלים משתנים מאוד ותלויים בסט ובסטינג, ולכן גם ההשפעות על הוגים שונים נוטות להיות שונות למדי. למשקיף מבחוץ קשה לקבוע מה היתה ההשפעה הפסיכדלית בדיוק, מלבד כשזה מופיע בדיווח עצמי. הפילוסופיה הפרניאלית והניאו-פלטוניסטית של אלדוס האקסלי, למשל, שאבה רבות מחוויות המסקלין שלו".

לצד שתי הגרסאות הללו, לנגליץ משאיר אופציה שלישית לפילוסופיה פסיכדלית מסוג חדש לחלוטין, כזו שתהיה "פסיכדלית בצורה שלה ולא רק בתוכן" ושזמנה כנראה עוד לא הגיע.

לנגליץ מציע, עם זאת, להיזהר בהצמדת הכותרת "פילוסוף פסיכדלי" לפילוסופים שלא ביקשו לעצמם את התואר הזה. "קראתי לאחרונה מאמר שטען שהחוויה של סארטר עם מסקלין היתה עבורו טקס מעבר. ייתכן שזה נכון, אבל סארטר היה תוצר של מסורות פילוסופיות שונות. ניתן בקלות לעשות שימוש לרעה במושג "פילוסוף פסיכדלי', במיוחד במדעי הרוח. שם אסכולות רעיוניות ממשיכות להתאגד סביב ספרים ולא מולקולות, למרות שגם לאלו וגם לאלו יש השפעות פסיכואקטיביות".

עם או בלי הכותרות המפוצצות, הצומת שבין העולם הפסיכדלי לשאלות הגדולות של הפילוסופיה צפוי להמשיך למשוך בשנים הקרובות תשומת לב גוברת. שסטדט מצדו מונה שורה של יוזמות עכשוויות שכוללות קבוצת מחקר העוסקת בפילוסופיה של הפסיכדלים, ספר מאמרים בנושא, קורס אוניברסיטאי ופרויקטים נוספים. עד הכנס הפילוסופי-פסיכדלי הבא ששסטדט כבר זומם אפשר לצפות לכמה פריצות דרך פילוסופיות או לפחות פסיכואקטיביות.

משנה תודעה – טור 6 – הסכנה הפסיכדלית

עד כמה סמים פסיכדליים באמת מסוכנים? (לטור באתר הארץ)

הסיקור העיתונאי של חומרים פסיכדליים מתחלק לרוב לשני סוגים עיקריים. הראשון מתמקד בסיפורי טרנספורמציה מרגשים, ובפוטנציאל הרפואי, הרוחני והתרבותי של החומרים האלה. השני מתמקד באנשים שמאז שלקחו טריפ חושבים שהם דולפין או ציפור שיר.

גם בתקופה של לגיטימציה גוברת, שאלת ההתפלפות — הפוטנציאל של פסיכדליים 'לשחרר בורג' — לא מרפה מהשיח סביב פסיכדליה. קשה לפרסם כתבה בנושא בלי לקבל לפחות תגובה אחת שתספר על החבר שאכל טריפ בהודו והגיע משם היישר לכפר איזון. העיסוק בנושא מוזן לא רק על ידי מתנגדים שמחפשים להכפיש פסיכדליים, אלא גם על ידי החוויות שחולקים משתמשים שהתחככו על בשרם עם גבולות הקיצון של תודעה. אלא שבפועל, השיח נוטה לעיתים קרובות לקוטביות שטוחה המעמידה את מי שטוענים שפסיכדלים הם סכנה ברורה ומיידית מול מי שטוענים שהם חומרים בטוחים מאין כמוהם.

במקום האחרון ברשימת הסמים המסוכנים. פסיכדלים במחקר של פרופ' דיוויד נאט

אז עד כמה פסיכדלים באמת מסוכנים? אם נסתכל על העובדות היבשות, נראה שלא מאוד. המחקר המקיף ביותר שנערך עד היום על נזקי סמים הציב את האל-אס-די ופטריות החיזיון כחומרים הבטוחים ביותר, מתוך 20 סוגי סמים שנבחנו. המחקר עשה שימוש ב-16 קריטריונים לאומדן הנזק הפיזי, הפסיכולוגי והחברתי של סמים ומצא שהסם המזיק ביותר הוא אלכוהול, כשאחריו מגיעים צמודים הירואין, קראק, ומתאמפטמין. מחקרים נוספים הגיעו לתוצאות דומות, וגם הרקורד הבטיחותי המוצלח של המחקר העדכני בפסיכדליים מאושש עמדה זו.

אלא שעובדות יבשות לא מספיקות כדי להסביר את השיח הטעון רגשית שקיים בחברה שלנו לגבי סיכון פסיכדלי. מחקר שבחן את הסיקור העיתונאי של מקרי מוות מסמים גילה שבעוד שרק אחד מכמה מאות מקרי מוות מסמי מרשם כמו פרצטמול זוכה לדיווח בעיתונות, הרי שבמקרה של MDMA (החומר הפעיל באקסטזי) מקרי המוות המועטים זכו תמיד לכתבות שבהן הובלט השימוש בסם, אפילו כשסיבת המוות הייתה טמונה כנראה בסמים אחרים שנעשה בהם שימוש בצוותא.

מחקרים מסוג זה מדגימים משהו על הנטייה של החברה שלנו להתמקד בסכנה כאשר היא קשורה בחומרים בעלי השפעות אקזוטיות על התודעה אבל לא כשהיא קשורה בחומרים משעממים יותר כמו אקמול או אפילו אלכוהול וטבק (אפשר רק לדמיין איך היו נראים העיתונים אם כל מקרה מוות מטבק או אלכוהול היה מדווח). חוקרים בתחום הערכת סיכון מכנים את התופעה הזו היוריסטיקת הנגישות (avaibility bias), והיא מתייחסת לנטיה האנושית להעריך בהפרזה תוצאות שקל יותר לדמיין. קל לנו יותר לדמיין שנפגע מתאונת טרור מאשר ממרשם תרופתי שגוי, וזאת למרות שהסכנה האחרונה נפוצה לאין שיעור. הסיבה לכך היא שפיגועי טרור זוכים לחשיפה גדולה יותר בתקשורת ובקולנוע, קצת כמו חומרים פסיכדליים.

הטיית הנגישות והטיות קוגניטיביות נוספות אחראיות לכך שקל יותר לייצר פאניקה מוסרית סביב חומרים פסיכדליים, שנזקיהם נדירים אך דרמטיים וסנסציוניים, ולכן מושכים תשומת לב, מאשר סביב רוצחים וודאיים אך שקטים כמו וורקהוליזם, זיהום אוויר, או אורח חיים ישבני שהורגים מדי שנה מיליונים מבלי לעורר את אותה חמת זעם קדושה.

התשובה הפשוטה לשאלת הסיכון הפסיכדלי היא שנזקים פסיכדליים נדירים בהשוואה לנזקיהם של גורמי סיכון אחרים בחברה, משיזוף בשמש ועד צריכת חטיפים. אלא שתשובה מוחלטת כזו תהיה גם פשטנית. ראשית כל, סיכון אינו רק מתמטיקה. הוא טעון בדימויים וערכים, והחברה שלנו, מסתבר, נוטה להתקומם יותר על התפלפויות מאשר על מוות מסרטן העור או מסכרת.

שנית, הסיכון הפסיכדלי אינו אחיד בכל זמן ומקום. אין דין טריפ אחד כמשנהו, ובעוד שמחקרים אנתרופולוגים מצאו שבשימוש המסורתי בחומרים אלו הנזקים נדירים ביותר, בנסיבות אחרות הסבירות לנזק עולה. הסיבה, שלא במפתיע, טמונה בסט ובסטינג – בהקשרים השונים של השימוש בחומר. אין זה מפתיע שסיפור ההתפלפות הקלאסי "מגואה לגהה" של מטיילים ישראלים צעירים כולל לעיתים קרובות שילוב פוטנטי של גורמים מחריפי סיכון. במקרים רבים, מדוברים בגברים בתחילת גילאי העשרים – קבוצת סיכון לפיתוח סכיזופרניה. הנזק, לרוב, מתרחש לא מטריפ בודד אלא מסדרת חוויות המלווה בשימוש מסיבי בקנביס. גם ההקשר החברתי של המטיילים: רחוקים מהבית, מנקודות היחס החברתיות והתרבותיות, בתקופה של טיול ארוך המלווה בהעדר שגרה וחוסר ודאות – כל אלו מהווים גורמים מחריפים.

למרות הנסיונות החשובים לשים את הסיכון הפסיכדלי בפרופורציה ולהוכיח באותות ומופתים שהשימוש האחראי בחומרים הללו בטוח ומיטיב, לא ניתן להכחיש את הסכנה, וככל שקהילת העוסקים בדבר תקדים להכיר בכך כן ייטב. לאורך שנים, הקהילה הזו, שנדחקה לעמדת מגננה כתוצאה מהמלחמה בסמים, אימצה עמדה קוטבית לזו של המפחידים. אם המשטרה אמרה שפסיכדליים מסוכנים בהגדרה, תומכי החומרים הללו אמצו את העמדה ההפוכה, עד כדי הכחשה מוחלטת של פוטנציאל הנזק. השיח הבעייתי הזה מהווה דוגמה נוספת לנזקים העקיפים והבלתי צפויים של המלחמה בסמים. אלא שבשנים האחרונות, על רקע הלגיטימציה הגוברת של הפסיכדלים ניתן לזהות את ההופעה של שיח אמיתי יותר לגבי פסיכדליה וסכנותיה. בקבוצות ישראליות ברשת ניתן למצוא בשנים האחרונות דיונים כנים וחשובים בסכנות בשימוש במשני תודעה. לעיתים קרובות הדיונים הללו מתחילים מדמות בולטת בקהילה שמתוודה על יחסים התמכרותיים עם קנביס, על אפיזודה נפשית יציבה פחות מהעבר או על כל סוג של קושי נפשי שהתעורר תוך שימוש במשני תודעה. הדיונים הללו, פתוחים, אינטימיים, ולעיתים כואבים מתווים נתיב לשיח כנה ואמיתי יותר על סכנות פסיכדליות שנקודת המוצא שלו היא לא תעמולה זולה אלא החוויות האתגרים האמיתיים שמשתמשים בחומרים פסיכדליים נתקלים בהם לעיתים ומתמודדים איתם בעזרת התמיכה של קבוצת העמיתים שלהם. באמצעות שיח פתוח וקהילתי כזה גם  חוויה מאתגרת יכולה להפוך להזדמנות לצמיחה. הדוגמאות המדאיגות ביותר להכחשה של סכנה פסיכדלית מגיעות בתקופתנו פחות ממשתמשים ויותר מחברות מסחריות המשקיעות בפסיכדליים ומעוניינות לצייר תמונה ורודה שכולה טוב.

יש סכנות אמיתיות בשימוש בפסיכדלים. הסכנות הללו לא יעלמו, ולמרות כל הרצון הטוב, הן מובטחות לשוב ולהופיע בהמשך הדרך. הן ישמשו את המתנגדים כדי לטעון שיש לאסור את השימוש חומרים הללו – כאילו שזה אי פעם עבד. בחלק מהטיעונים האנטי-פסיכדליים ניתן להלחם באמצעים רציונליים של סטטיסטיקה המראה שבשימוש מושכל פסיכדליים הם חומרים בטוחים ומיטיבים יותר ממגוון פעילויות אחרות המקובלות בחברה. אבל מעבר לשיח המספרים, נדרשת עמדה עקרונית יותר.

ביותר מדי מקרים החברה שלנו מונעת על ידי שיח טהרני ופשטני שגורס ש(במקרים מסוימים, בוודאי לא במקרים של וורקהוליזם או פליטות גזי חממה) כל סיכון הוא יותר מדי וחייב להפסק מיד. אסור לנו לתת לשיח הסיכון המטמטם הזה להשתלט. כחברה, חשוב שנזכור שבכל פעילות אנושית משמעותית טמונים סיכונים. השאלה היא תמיד מי מגדיר מהו סיכון, ומהו סיכון נסבל. בחיפוש הפנימי והיוקד אחר אמת או חוויות טרנספורמטיביות יש – הפתעה הפתעה – סכנות מוחשיות ואמיתיות, והדבר הזה נכון לא רק לגבי פסיכדלים אלא לגבי אנספור פרקטיקות אחרות ממדיטציה ודימיון מודרך ועד השכלה אוניברסיטאית. התשובה לא יכולה להיות סתם אישרור של האלטרנטיבות התרבותיות הרווחות כמו רביצה מול מסכים (שגם לה סיכונים פיזיים ופסיכולוגים מוכחים). היא חייבת לכלול הכרה בכך שסיכון הוא חלק בלתי נפרד מהקיום, ובגבולות סמכותה של המדינה לאסור על סיכון, כאשר הדבר מתערב בחירויות הפרט.

הפסיכולוג והפעיל הפסיכדלי ארט קלפס סיכם  זאת פעם היטב בראיון. כשנשאל על הסכנה בפסיכדלים ענה: "כנראה שיש משהו נאצל ומרומם יותר בלבעוט בכדורגל, לטפס על הרים, או לצלול בים אבל לא מספק נאצל ומרומם אם המטרה שלך פילוסופית או דתית. זה מגוחך. אחת הזכויות הבסיסיות של האדם החופשי היא הזכות לקחת סיכונים על עצמו ועל התודעה שלו. אנחנו לא חיות מקנה בקר. אנחנו בני אדם חופשיים. לאדם יש את הזכות לקחת סיכון. כולנו נמות בסוף. העיסוק האינסופי הזה בלהיות בטוחים ומוגנים הוא מסולף, מבזה ומגעיל."

%d בלוגרים אהבו את זה: