הזכות לחיות בדרך הטבע

הזכות לחיות בדרך הטבע היא זכות אדם בסיסית, אלא שבעשורים האחרונים היא נמצאת תחת מתקפה ממשלתית-תאגידית המבקשת לנתק את האדם מהטבע ומהחוויות האנושיות הבסיסיות ביותר. מאמר שפרסמתי השבוע השבוע במגזין קנביס.

בשנים האחרונות התפרסמו לא אחת כתבות על המחסומים והמשוכות שמציבה מדינת ישראל בפני נשים שרוצות ללדת בלידה טבעית ועל החוויות המזעזעות של היולדות בבתי החולים: אצבעות שנתחבות בגוף ללא אזהרה, שימוש בלחץ, איומים והפחדות כדי לכפות הליכים רפואיים בלתי נחוצים, או סתם יחס מזלזל, מחפצן וחסר רגישות שאותו מכירים רבים מלקוחות מערכת הבריאות הממלכתית. על פי מחקר שנערך לאחרונה כרבע מהנשים היולדות בישראל סובלות מרמה זו או אחרת של תסמונת פוסט טראומה.

ישנן סיבות רבות לחשוב שבמקרים רבים לידה טבעית בבית או במרכז לידה עדיפה על לידה בבית החולים. ראשית הסיכוי להתערבות רפואית כמו חתך חיצי, ניתוח קיסרי, השראת לידה או לידה מכשירנית (בואקום או מלקחיים) גדול פי כמה בלידות בבתי חולים ואיתו גם הסיכוי לסיבוכים הרפואיים הרבים והמתועדים שגורמות ההתערבויות הללו. מעבר לכך חווית הלידה הסובייקטיבית של היולדת שונה לחלוטין. תנוחת הלידה המקובלת בבתי חולים – לידה על הגב – נוחה לצוות הרפואי אך אינה נוחה ליולדת ומקשה על תהליך הלידה, וישנו גם המערך ההורמונלי השלם שתומך בלידה והופך אותה לחוויה עוצמתית, משמעותית, מחברת ואף אקסטטית עבור היולדת אולם משובש כאשר תהליך הלידה הטבעי נקטע באמצעות התערבויות רפואיות (למשל זריקת אפידורל, או ניתוח קיסרי).

ועדיין, כל הנימוקים השונים הללו אינם רלבנטים מבחינת המערכת הרפואית. מאחר שצוות רפואי נמדד לא לפי מספר סיבוכי לידה או איכות הלידה אלא לפי מספר הלידות עם עובר חי, כל הגורמים האחרים נדחקים לחלוטין מן התמונה. ההתערבות הגוברת של המערכת המשפטית בתהליך הלידה גורמת לכך שכפי שאמר רופא בכיר באחת מאותן כתבות "מבחינה ביטוחית, עדיף לי לבצע כל לידה בניתוח קיסרי."

לידה, מוות, קנאביס והרדיפה של הטבעי

לידת בית

מה הקשר של לידה טבעית לקנאביס ושינוי תודעה? ובכן, מעבר לזה שלידה טבעית היא חוויה משנת תודעה ואקסטטית מהמדרגה הראשונה (לא ילדתי מעולם, אבל מתיאורים זה נשמע כמו הדבר הכי קרוב שאפשר לחוות לטקס איוואסקה בלי לשתות איוואסקה), הקשר הוא שבשני המקרים, זה של הקנאביס וזה של הלידה הטבעית, משהו שהיה חלק בסיסי וטבעי בחוויה האנושית משך אלפי שנים הוצא מחוץ לחוק ובמקומו הוצעה – שלא לומר נכפתה – על אזרח המדינה המודרנית חלופה ממסדית, מנוכרת, טכנולוגית ויקרה יותר, שגורמת ליותר סיבוכים רפואיים. בשני המקרים עבר האזרח המודרני תהליך החלשה שבמסגרתו הפך תלוי במקרה אחד בחברות התרופות, ובמקרה אחר במכונות ובצוות רופאים ומומחים. בשני המקרים השתלטה על אחד התחומים הבסיסיים של חיי האנוש צורת חשיבה רפואית וסטרילית שמתיימרת להגן על הציבור מפני סכנות אך גם מגבילה את החופש שלו ויוצרת בלב הקיום האנושי מונופול מלאכותי שפוגע בזכויות האדם, ושגורם נזקים חמורים.

במקרה של הקנאביס הנסיון "להגן" על האזרח מפני עצמו הוביל לעלייתם של קרטלי סמים המגלגלים מאות מיליארדי דולרים ושל מערכות פיקוח, שיטור וכליאה מסואבות, המתפרנסות מרדיפתם של אינספור אזרחים תמימים שאינם מזיקים לאיש. במקרה של הלידה הטבעית הנזק הוא המרתה של חווית לידה, אחת החוויות המשמעותיות בחיי האישה, מחוויה מעצימה ואקסטטית לחוויה מוחלשת וטראומטית, ניתוחים והתערבויות רפואיות מיותרות, וסתם בזבוז משווע של כספי ציבור. מרואיינת באחת מאותן כתבות שפורסמו בנושא אמרה ש"מדברים על סכנה בלידות בית, אבל זה לא הוכח. הסכנות בבית החולים דווקא הוכחו, אבל הן לא מובאות בחשבון". והנה, את אותו משפט בדיוק אפשר היה לומר גם על השימוש התרפויטי בפסיכדלים לעומת רבים מהאמצעים הפסיכיאטרים הננקטים היום.

המקרים של הקנאביס והלידה הטבעית מעידים על מגמה עמוקה יותר שמתרחשת בחברה שלנו: האפשרות לחוות את החוויות האנושיות הבסיסיות באופן הטבעי שהתקיים במשך אלפי שנה הולכת ונעלמת, ובמקרים רבים אף מוצאת מחוץ לחוק, זאת ככל שהמגע של האוכלוסיה עם הטבע נעלם וככל שמעמיקים תהליך האורבניזציה והוירטואליזציה של האנושות. בתוך העולם חסר השורשים הזה שבו משפחות אינן יכולות עוד לגדל את המזון שלהן, או את התרופות שלהן, ההיבטים השונים של הקיום האנושי עוברים תהליך של טכנולוגיזציה, מדיקליזציה, ועוברים מידיו של האדם הפרטי לידיהם של מומחים מטעם המדינה או התאגידים. כך שינוי התודעה עובר משימוש קהילתי בצמחים מקודשים לשימוש בתרופות מרשם, חווית הלידה עוברת מחדר השינה הביתי לבית החולים, וגם בשורה של תחומים אחרים ניתן לראות שחיי האנוש של הפרט הופכים למשאב הרשום בטאבו הממסדי-תאגידי.

כמו חווית הלידה, גם חווית המוות עוברת מהבית לבית החולים. מיתה על ערש דווי בבית ובחיק המשפחה כבר הפכה מזמן ללוקסוס. על פי האתר של קואליציית Dying Matters לזכויות האדם הגוסס, 70% מהנשאלים בסקר השיבו שהיו רוצים למות בביתם בקרבה למשפחתם ולאנשים היקרים להם, ועם זאת מעטים בלבד זוכים לכך. בעוד שבתחילת המאה העשרים רק כעשרה אחוז מהמיתות באנגליה התרחשו בבית חולים, בסוף אותה המאה המספר עלה ל-60%. על פי מחקרים מליוני אנשים מתים מדי שנה בבתי חולים אף שהיו מעדיפים למות בביתם ואף על פי שאין לדבר הצדקה רפואית.

מיתת בית

טימותי לירי, אידאולוג הלסד של שנות השישים, כתב בערוב ימיו ספר הדרכה לאדם הגוסס בשם Design for Dying  שבו הוא מורה כיצד ניתן לעבור מן העולם מתוך מודעות ואופטימיות, אך גם מתריע נגד האופן שבו המדיקליזציה של המוות מרוקנת אותו מהתוכן הקיים באחת משתי החוויות הבסיסיות בחיי האדם. לקראת המוות החולה הגוסס בבית החולים עובר שלל בדיקות מעייפות ומכאיבות, איש לא מדבר איתו על המסע לקראת הלא-נודע, ואיש לא חוקר לאיכות חייו, עד שבסופו של דבר, כשמתקרב רגע האמת, האדם מועבר למחלקת חירום שבה הקשר שלו עם חבריו ומשפחתו מוגבל קשות ורק בני משפחה עם כרטיס מיוחד מורשים לבקרו. "הקשיבו, אני ביליתי זמן ב-14 בתי כלא שונים, אני יודע מה משמעות הביטוי 'שעות ביקור'," כותב לירי. "המשמעות היא שאין לך אוטונומיה על הגוף שלך או על היחסים הבינאישיים שלך משום שאתה בכלא." לבסוף, כשמגיע רגע האמת, מגיעה גם ההתערבות הגסה ביותר. "דמיינו לעצמכם," מבקש לירי, "שאתם עומדים לקראת חוויה פסיכדלית עזה יותר מכל מה שאתם מסוגלים לדמיין, אחת שעשויה להימשך לנצח … ובאותו הזמן יש סביבכם חבורה של אנשים שצועקים ומישהו הולם על החזה שלכם!"

במקביל, רבבות שהיו מתים באופן טבעי ללא התערבות רפואית, מוחזקים במצב של כאב או מוגבלות בלתי נסבלים, תוך כדי הוצאות אסטרונומיות, משום שהמערכת לקחה לעצמה את הזמן לקבוע כמה ראוי לאותו אדם לחיות גם אם הדבר מנוגד לרצונו. "דמיינו לעצמכם," כותב לירי, "שהמדינה מכריחה אתכם להשאר בחיים בזמן שאתם סובלים בצורה קשה והחלטתם להמשיך הלאה. זהו עינוי בהגדרה. ראוי לערב בעניין את ארגון אמנסטי!"

תהליך דומה לזה של תחומי הלידה, המוות ושינוי התודעה, שעברו מידי האינדיבידואל והקהילה לידי מומחים, מוסדות ותאגידים, מתקיים גם בתחומים אחרים. כך גם עבר החינוך מהבית לבית הספר. הורים שמבקשים להעניק לילדים שלהם חינוך ביתי ששונה מדי בדגשיו מהערכים והרעיונות שמתעדפת מערכת חינוך הממסדית, יעמדו בפני התנכלויות ואף עונשים שונים מטעם המדינה. תופעה דומה אפשר למצוא גם בתחום הבניה. בניה של בתים בשיטות בניה טבעיות ואקולוגיות כמו בניה בחימר או בבוץ, נתונה לשורה של מגבלות ואיסורים מטעם המדינה, שהופכים את מלאכת בניית הבית ממשהו שניתן לעשות באופן אישי ובקרבה לטבע, למפלצת בטון בלתי מושגת שניתן לרוכשה רק מקבלן ובמשכנתא מהבנק.

מכירת החיסול של החוויה האנושית

שיהיה ברור, אין בכוונת הדברים הללו לרמוז חלילה שכולם צריכים לעשן קנאביס, ללדת בלידה טבעית או למות בבית. יש אנשים שיעדיפו לקחת תרופות מרשם, ללדת עם אפידורל או להשאר בבית החולים עד הרגע האחרון וזה בסדר גמור. זו זכותם המלאה. הדבר המקומם כאן הוא עזות המצח שבה השתלטה המדינה על התחומים הבסיסיים ביותר של החוויה האנושית וביצעה בהם רגולציה באופן שמחזק מוסדות ותאגידים ומחליש את האדם הקטן.

הקפיטליזם, כמו שציין יובל נח הררי בספרו האחרון, לא עוצר לעולם מדהירתו. גם לא הציביליזציה. הם צריכים עוד ועוד חומרי גלם בשביל להמשיך את מנגנון הצמיחה הנצחית של הכלכלה, כי הקפיטליזם לא מסוגל לעכל עולם שמפסיק את תהליך הצמיחה או אף מהפך אותו לטובת שמירה על כדור הארץ. מבחינת הקפיטליזם, על כל אזור ואזור – גיאוגרפי, או אנושי – לעבור קפיטליזציה, כלומר להפוך למנוע לייצור כסף, וכל פעילות אנושית שהופכת למנוע של כסף הופכת את החברה למתקדמת ועשירה יותר. לארה"ב יש את הוצאות הבריאות הגדולות ביותר בעולם, אולם אלו מבוזבזות בצורה רשלנית ובלתי שוויונית כך שמדדי הבריאות של אוכלוסייתה נמוכים וכושלים מבמדינות אחרות עם הוצאות בריאות נמוכות בהרבה. ועדיין, כל גידול בהוצאות האסטרונומיות על בריאות האזרחים, גם אם אינו תורם דבר, נספר כחלק מן התמ"ג ומאפשר לסטטיסטיקות הכלכליות לצמוח ולפוליטיקאים לטפוח לעצמם על השכם. אותו דבר כמובן ניתן לומר על ההוצאות המתנפחות על צבא, שיטור, כליאה ופיקוח על האזרחים, גם אלו מספקים פרנסה לאינספור תעשיות הפועלות בניגוד מובהק לרווחתם של אזרחי העולם אך מנפחות את התמ"ג ונחשבות כמהותיות לכלכלה, אף על פי שהעולם שהן יוצרות הינו פחות חופשי, בטוח ודמוקרטי מהעולם שקדם להתנפחותן.

אנחנו חיים בעולם שבו יותר ויותר מהדברים שנהגנו לעשות בעצמנו משך אלפי שנים: ללדת, למות, לשנות תודעה, לחנך, לבנות מחסה ועוד, נחטפו על ידי מומחים וביורוקרטים שמעקרים את החוויה האנושית וממירים אותה למשהו שנערך במסגרת מבנים תאגידיים ובהתאם לאינטרסים שלהם, יוצרים ניכור פנימי ובינאישי, נזקים אדירים ברמת הקהילה והחלשה של האינדיבידואל.

במקום החופש הקמאי של האדם ללדת, לחנך, לשנות תודעה, לבנות ולמות באופן טבעי קיבלנו חוקים שמוציאים מהחוק או מגבילים קשות את מנהגי החיים הטבעיים, אלו שמבוססים על רבבות שנות אבולוציה והיסטוריה. הם הצליחו לקבע עולם שבו ההפיכה של חוויות אנושיות למחצב כלכלי היא המצב הטבעי ומי שמבקש את החופש שהיה טבעי לאורך ההיסטוריה והפרה-היסטוריה הוא שנחשב סוטה ונדרש להגן על צורת החיים שלו כאילו הוא מבצע פשע נורא כנגד החברה.

יש סיבה לתקווה

אף אחד לא יחזיר לנו את הזכויות שלנו מרצונו הטוב. בתי החולים שמחים להיות הכתובת היחידה ללידות, כי משרד הבריאות משלם להם סכום יפה על כל יולדת. מאותה הסיבה בדיוק שמחות חברות התרופות שלא להתחרות בצמחים רפואיים טבעיים וזולים שכל אחד יכול לגדל במרפסת ושיש להם היסטוריה מוכחת בת אלפי שנים של שימוש רפואי במגוון תחומים.

אבל המודעות לחוסר הצדק הבסיסי שבמצב הזה הולכת וגוברת. יש יותר ויותר קולות שדורשים שינוי, וזה עובד. אנחנו צריכים להמשיך לקרוא לשינוי בקול גדול ובלי פחד. הדלאי למה אמר שאם אתה חושב שאתה קטן מדי מכדי שתוכל להשפיע, נסה לישון בחדר עם יתוש. אנחנו היתוש בחדר, וככל שאנחנו נוסיף ונגדיל לומר את הדברים בגאון, בלי להתבייש, כך יגבר השינוי.

התוצאות כבר כאן. בבריטניה הודיע לאחרונה שירות הבריאות הלאומי כי הוא ממליץ לנשים בהריון בסיכון נמוך ללדת בבית או במרכז לידה על מנת להמנע מהסיבוכים הנפוצים בלידות בבתי החולים. קנדה העבירה בשנים האחרונות, לאחר מאבק ארוך, חוק שמאשר המתת חסד לחולים סופניים והצטרפה לשורה של מדינות באירופה ולמספר מדינות בארה"ב שאישרו את הזכות להמתת חסד מאז תחילת העשור הקודם; ואילו בארץ גדל מספר הילדים המתחנכים בחינוך הביתי במאות אחוזים בעשור האחרון בלבד.

קנאביס חוקי היום בשמונה ממדינות ארה"ב, והוא עובר רמות שונות של דה-קרימנילזציה (אי הפללה) או לגליזציה (הסדרה) ברבות ממדינות העולם. המחקר בחומרים פסיכדליים חווה פריחה ומספר גדל של מחקרים מראה שניתן להשתמש בהם באופן בטוח ושלחומרים הללו יש פוטנציאל עצום עבור הרפואה והחברה.

התפקיד שהקנאביס משחק כיום בתנועת השחרור הגלובלית הזו הוא תפקיד מרכזי ומתעורר, והמקום שלו בשינוי השיח הציבורי הוא מהפכני ודינאמי כפי שהיה זה של התנועה הפמיניסטית או התנועה לזכויות האזרח בראשית דרכן. הדעה שהמשטרה לא צריכה לעסוק בצרכני קנאביס ושקנאביס צריך להיות חוקי עברה מהשוליים למרכז. ההכרה שהמלחמה בסמים היא פשע כנגד האנושות הולכת ומתפשטת, וברוני המלחמה בסמים עוברים ממתקפה למגננה.

אולי יש תקווה שבתוך כל המאבקים הגלובליים האדירים על עתיד הפרויקט האנושי שמתנהלים בימים אלו במגוון החזיתות של הקפיטליזם, הטכנולוגיה, הפיקוח והשליטה, דווקא זה של שינוי התודעה יזכה להצלחה. אם הדבר הזה יצליח, אם קנאביס, ולאחריו הפסיכדלים המאז'ורים יהפכו לחוקיים, הרי שזה עשוי להיות תמרון הפתע שיחלץ כוכב גוסס מלפיתת הנלסון של תרבות צרכנית-סרטנית שיצאה מכלל שליטה.

טרנס מקנה אמר שהסיבה שהפסיכדלים כל כך חשובים היא כי אין בנמצא אף כלי אחר שיכול לייצר את האיכות הטרנספורמטיבית שהם מחוללים בזמן קצר מספיק, הדרושה כדי לבצע את השינוי הנדרש בציביליזציה שלנו. אולי קנאביס והפסיכדלים הם קלף הג'וקר שהאנושות תשלוף ברגע האחרון כדי להוציא את עצמה מהפינה שאליה הכניסה את עצמה. תוך כדי שהפתיחות לנושא מתגברת גם מתחזק העניין הציבורי במשני תודעה פסיכדלים, מפטריות ולסד ועד איוואסקה וסן פדרו. במובנים רבים בני הדור הצעיר מוכנים לקלוט את הכלים הללו טוב יותר מכל דור אחר בהיסטוריה האנושית, ובמובנים רבים הם זקוקים להם באופן נואש יותר מאי פעם. כולנו זקוקים כרגע להנחיה הקדושה שלהם, כדי להתגבר על האתגרים העצומים העומדים בפנינו. וכששערי התודעה יפתחו, יפתחו גם השערים לכל התודעות, לזו האקולוגית, לזו הקהילתית, ולזו של החוויה האנושית הטבעית במופעיה השונים.

מודעות פרסומת

לקראת דתיות סייבורגית: סוף העולם, בינה מלאכותית ועתיד האנושות

(1) המין האנושי שוב בסכנה – זו הפעם הראשונה במעל מאה אלף שנה שקיום האנושות בסכנה. הפעם הקודמת הייתה כנראה לפני כ-70 אלף שנה קצת אחרי חווה המיטוכונדרית ואדם כרומוזום Y, בתקופה שבה על פי חוקרי האבולוציה היה קיום המין האנושי תלוי על בלימה, תלוי בקבוצה קטנטנה של פרטים, שכולנו צאצאיה, ושאם הייתה נמחקת לא היה המין האנושי כפי שאנו מכירים אותו כיום עולה על במת ההיסטוריה.

חווה מיטוכונדרית לעידן הדיגיטלי. ג'מה צ'אן בסדרה Humans

בינתיים חלפו עשרת אלפים שנה. המין האנושי גדל, צמח, השיג שליטה בטבע ובשלב מסוים היה נדמה ששום דבר כבר לא יכול לאיים על קיומו, אלא שכוחו גדל כל כך שהפך לאיום המשמעותי ביותר עבור קיומו. בחמישים שנה האחרונות בעוד האנושות ממשיכה לצמוח, להתפתח ולהגדיל דרמטית את השפעתה על הכוכב, היא גם מייצרת סכנות הולכות וגדלות להמשך קיומה, שמתוכן אפשר למנות שלוש עיקריות[1]:

  • מלחמה גרעינית (שהסיכוי לה גובר ככל שיותר מדינות מחזיקות בנשק גרעיני)
  • שינויי האקלים וההתחממות הגלובלית
  • הופעתה של אינטליגנציה מלאכותית

מבין שלושת הסכנות הסכנה הראשונה היא פתאומית. היא יכולה לקרות כל רגע ללא כל התראה מוקדמת. הסכנה השניה היא הדרגתית בעיקרה, היא תהליך שמתרחש ושמעמיד את עתידה של האנושות בסכנה גוברת. הסכנה השלישית היא שילוב של השניים – היא תהליך שמתרחש לאורך זמן ארוך, אבל כזה שעשוי, לטענת חוקרים מסוימים, לקבל האצה דרסטית ברגע מסוים ולעבור שלב במפתיע.

המשותף לשלושת האיומים הללו הוא שהם תוצר של קדמה אנושית טכנולוגית שלא שולבה בקדמה רגשית/רוחנית ושהובילה באופן צפוי למדי למצב הנוכחי שבו האנושות ניצבת מול בחירה אכזרית: זינוק טכנולוגי-תודעתי למודוס פעולה חדש ומטיב יותר או צלילה לעבר התהום, נישאים על גבי הבורות, החמדנות, הגזענות, השנאה וכל שאר התכונות הפחות אטרקטיביות של הומו-סאפיינס סאפיינס, שחלקן דווקא עזרו לנו לשרוד בעבר, אבל הפכו מאז למשא עודף ומזיק.

כל יום שעובר ללא שתתרחש הקפיצה רק מקרב אותנו לתהום. הזמן לקפיצה הוא עכשיו אנושות, עוד מעט כבר יהיה מאוחר מדי. לאנושות ברור שמשהו לא בסדר, אבל בינתיים מתקיים וויכוח – לקפוץ או לקפוץ? ואם כן, לאיזה כיוון?

בני האדם מופיעים בשעות אחה"צ של היום האחרון של השנה הקוסמית. לוח השנה הקוסמי של קארל סגן

(2) סוף העולם עדיין אינו נושא ראוי לשיחת סלון מנומסת – השיח על סוף העולם קיבל תנופה משמעותית בשנה האחרונה מאז בחירת טראמפ, עם לא מעט תשונמת לב תקשורתית  (למשל כאן וכאן). ועדיין, סוף העולם אינו נחשב נושא ראוי לשיחת סלון מנומסת. כאשר הנושא עולה, הוא יענה לעיתים קרובות בגישה מבטלת המשקפת את הנחת המוצא של רוב האנשים שמה שהיה הוא מה שיהיה. זה מובן לחלוטין, כשלעצמו. קשה להאמין שדווקא במשמרת שלנו יתרחש אירוע דרסטי כל כך. סיומה של מורשת טכנו-אבולוציונית ששורשיה מגיעים עשרות מיליוני שנה אחורה, לראשית עליית היונקים, או אפילו מיליארדי שנה אחורה לתחילת האבולוציה של החיים על פני כדור הארץ. בלוח השנה הקוסמי של קארל סאגן כל 500 השנה האחרונות מאז המהפכה המדעית תופסות מקום יחסי של שניה אחת בשנה הקוסמית שמציין את כללות הזמן שחלף מאז ראשית היקום. אז למה שכל זה יגיע לסיום דווקא עכשיו, בשבריר השניה שבו אנחנו חיים? סיבה אחת טובה עשויה להיות שזהו שבריר השניה הקדחתני ביותר בהיסטוריה של הכוכב, ביי פאר. מספר האנשים, האפקט הסביבתי, רמת ומהירות התפתחות הטכנולוגיה, כל אלו גבוהים אנספור מונים בכל שלב קודם בהיסטוריה. כשמסתכלים על זה ככה, זה אולי לא כל כך מופרך לטעון שאנחנו חיים בזמנים בעלי משמעות קוסמיות, הרבה יותר עוד ממי שחיו בזמנם של נח, ישוע או ובר כוכבא. אמנם, כשמדברים על סוף העולם תמיד חשוב להזכיר שאין לנו מושג על מה אנחנו מדברים, שהעולם תמיד מסתיים ותמיד מתחיל מחדש, ושגם הקטסטרופה המסתמנת תהווה כנראה התחלה למשהו חדשה. החיים על פני כדור הארץ כנראה ימשכו בצורה זו או אחרת לא משנה מה יעשה האדם (חוץ מאולי בתסריט גו-אפור). ובכל זאת, בין אם נקרא לזה קץ הימים, הסינגולריות או גוג ומגוג, ברור שמשהו רציני וגדול נמצא באופק.

הבינה המלאכותית היא פרויקט מנהטן של זמננו. חוקרים בפרויקט מנהטן 1940

(3) כיצד בינה מלאכותית יכולה לאיים על האנושות? מעבר למלחמות גרעיניות, שהן קטסטרופה הניתנת למניעה באמצעות פיקוח ודיפלומטיה, או להתחממות גלובלית שניתן להלחם בה על ידי תקנות וטכנולוגיות חדשות, הסכנה הגדולה והוודאית ביותר לעתיד האנושות הינה הופעתה של בינה מלאכותית. היא הוודאית ביותר לא רק משום שסוגים מסוימים של בינה מלאכותית כבר נמצאים כאן, אלא משום שהאנושות חותרת לעברה בכל הכח בכל רגע נתון. בינה מלאכותית היא כרגע הגביע הקדוש שכלפיו מרוכזים כוחותיהם של התאגידים הגדולים והחזקים ביותר על הפלנטה כמו גוגל, IBM, מיקרוסופט, אמזון ופייסבוק. מיטב המוחות האנושיים ומיטב המשאבים הכלכליים מופנים כרגע לפתרון הבעיה האחת הזו, בפרויקט מסחרי שמזכיר בסדרי הגודל ובאינטנסיביות שלו את פרויקט מנהטן שהוביל לפיתוח פצצת האטום במהלך מלחמת העולם השניה. הפעם האתגר גדול עוד הרבה יותר, וכך גם האמצעים העומדים לרשות החוקרים. אינטיליגנציה מלאכותית היא מטרת-על המשותפת כיום לרבבות מעבדות ברחבי העולם שעובדות על הנושא ממגוון תחומים: עיבוד שפה, זיהוי פנים, מוטוריקה ועוד ועוד. זה הוא חוד החנית של האנושות הנתמך באנספור תעשיות "תומכות לחימה" (מקייטרינג ועד ייצור שבבים) היוצרות את התנאים לקיום המחקר הזה. במובן מסוים ניתן לטעון שכל האנושות משתתפת במאמץ ליצירת הבינה המלאכותית הזו.

אבל מדוע שבינה מלאכותית תהווה בכלל סכנה עבורנו? ובאיזה סוג של סכנה מדובר בכלל? סוג אחד של סכנה, בעל הסבירות הנמוכה ביותר כנראה כרגע, הוא הסכנה של בינה מלאכותית שתפנה נגד האנושות, טרמינטייטור סטייל. כאשר כל מערכות הפיננסים, התקשורת והלוגיסטיקה נשלטות על ידי מערכות מחשבים, ומערכות נשק אוטונומיות הולכות ומשתכללות בינה מלאכותית מרוכזת שתחליט להפטר מהמין האנושי לא אמורה להתקל בבעיות רבות. היא רק צריכה להתחיל בשביתה איטלקית והדבר יגרום במהירות לרעב המוני ואנרכיה. נכון להיום המין האנושי אפילו לא התחיל לחשוב על מערכות הגנה בפני אפשרות כזו. ובכל זאת נדמה שזו הסכנה בעלת הסבירות הנמוכה ביותר.

סוג שני וסביר יותר של סכנה הוא שבינה מלאכותית תשמש את בעלי ההון והכח בחברה על מנת להדק את שליטתם ואף להפעיל דיכוי של

רובוטים ככלים לדיכוי האוכלוסיה האזרחיה. הסרט אליסיום.

האוכלוסיה האנושית הנתמך ברובוטים/בינה מלאכותית, קצת כמו בסרט אליסיום, שבו האליטה האנושית עברה לתחנת חלל אוטופית וממשיכה למשטר באמצעות שוטרים רובוטים  את האוכלוסיה דלת האמצעים שנשארת על הכוכב המדולדל אך חיוני עדיין.

אפשרות שלישית ורכה יותר לאופן שבו בינה מלאכותית עשויה לאיים על האנושות ניתן למצוא בעצם קיומה של בינה מלאכותית שמערערת את תפיסות העצמי, הטבע, האלוהות והמשמעות של בני אדם. בשבועות האחרונים צפיתי בסדרה Humans, שעוסקת בעולם שבו יש לרובוטים דמויי אדם (אנדרואידים, או סינת'ים, כפי שהם מכונים בסדרה) השפעה מסיבית על חיי העבודה, האהבה והמשפחה של החברה האנושית. עוד לפני שבינה מלאכותית תפנה חלילה ותתמרד מול המין האנושי, הופעתה צפויה להציב בפני האנושות אתגר רציני בכך שתייתר את קיומה. רובוטים עובדים מייתרים את הצורך בעבודה אנושית במגוון תחומים ומסלקים את הצורך הכלכלי בבני אדם. רובוטים סקסואלים, אינטיליגנטים ורגישים מסוגלים אולי לתפקד כבני זוג מיניים וזוגיים טובים יותר מכל מה שאנחנו יכולים להיות. בנוסף לכך הם עשויים לגדל ילדים אנושיים בצורה סבלנית וקשובה יותר מבני אדם. באופן זה הם מציבים סימן שאלה סביב כמה ממנועי המשמעות העיקריים של בני המין האנושי כמו עבודה, אהבה ומשפחה.

הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים הצביע על העליה בשיעורי ההתאבדות עם המעבר מחברות חקלאיות ופיאודליות לחברות תעשייתיות קפיטליסטיות וטען שהסיבה לכך הייתה שבניגוד למערכת הישנה שהגבילה אך ספקה מסגרת קהילתית ותחושת משמעות קיומית, במערכת החדשה התקשו יותר בני אדם למצוא את מקומם בחברה ואת תחושת המשמעות.

בני האדם צריכים למצוא מחדש משמעות בעידן התעשייתי-קפיטליסטי. דורקהיים

אובדן המשמעות שחשו בני האדם במעבר לדפוסי הקיום של החברה הקפיטליסטית-תעשייתית עשוי להיות בטל בשישים לעומת זה שיחושו נוכח עליית הרובוטים. "מה הטעם ללמוד שבע שנים כדי להיות מנתח מח," שואלת מאטי מ-Humans, "אם עד שאסיים את לימודי רובוט יוכל ללמוד את המלאכה הזו בכמה שניות?" (למעשה למנתחים רובוטים יש שימושים רבים בעולם הרפואה כבר היום). שאלות דומות יעלו בנוגע לתפקידנו כהורים (מה הטעם להקריב את מיטב כוחותינו בטיפול בתינוק, כאשר רובוט מסוגל לעשות את הדבר הזה בצורה אמינה יותר, מבלי להתרגז, ומבלי שתוסח דעתו?) או כמאהבים (מה הטעם לחפש סקס אנושי כאשר רובוטים יכולים להיות אטרקטייבים יותר, וירטואוזים יותר וקשובים יותר במיטה?) או כאמנים/חוקרים (כאשר האינטיליגנציה המלאכותית חזקה לאין שיעור מזו האנושית מה הטעם בחקירה? שימפנזים וקופים-עליונים אחרים יכולים אולי להגיע להשגים אינטלקטואלים מרשימים למדי באופן יחסי כמו שימוש בענף כדי לחטט בקן נמלים, אבל אלה אינם מרשימים בני אדם משום שאלו נחותים משמעותית מההשגים האנושיים. על אותו משקל, איזו משיכה תהיה לחקירה ויצירה אנושית ברגע שבינה מלאכותית תגיע לרמות המצאה מתקדמות משמעותית מאלו האנושיות?).

מה שנותר לאנושות בעולם של בינה מלאכותית שהתפתחה מעבר ליכולות האנושיות הוא להנות או להתפלל ואלו אולי שתי האופציות המרכזיות שעומדות בפני האנושות בעידן של סופר-אינטיליגנציה רובוטית. הראשונה היא הדוניזם חסר תקדים ואולי ניהיליסטי – אם אין צורך לעבוד, ואם הכל בר השגה אפשר פשוט להנות בצורה הפרועה ביותר האפשרית. זה עשוי להיות המצב של המין האנושי בהמשך הדרך, נוכח מצב שבו עבודה אנושית כבר אינה נדרשת, ו(בתסריט אופטימי) שפע חומרי שמייצרת עבודה רובוטית. האפשרות השניה היא להתפלל – חזרה למקלט הבטוח של אלוהים. זו אינה בהכרח אפשרות מגוחכת ורגרסיבית כפי שנדמה תחילה, מפני שאחד השיעורים הראשונים של הדתיות הינה שדבקות הינה תמיד אפשרית בכל רגע ומצב. בניגוד לתוצרי החשיבה של אינטילגנציה פחותה שאין להם חשיבות רבה ברגע שמופיעה אינטליגנציה יותר , לדבקות תמיד יש ערך – האופציה לבחור תמיד באל, בטוב, בתשומת הלב, קיימת לנצח, בכל קונסטלציה קוסמית אפשרית. ותפילה אגב היא אולי אחד הדברים היחידים שבינה מלאכותית כנראה לא תוכל לעשות. במובן הזה הופעה של בינה מלאכותית תציב מול האנושות מבחן רוחני שיאלץ אותה לבחור באופן מובהק מאי פעם בין הדוניזם וניהיליזם לבין דבקות ותפילה.

אפשרות נוספת היא שהבינה המלאכותית והבינה האנושית יתמזגו לכדי בינה אנושית-סינתטית משותפת, ויש מי שמקדמים את החזון הזה כאלטרנטיבה לחשש שהבינה המלאכותית תהפוך את האנושות לבלתי רלבנטית. אילון מאסק למשל. נשאיר את הדיון באפשרות הזו לפעם האחרת.

הבינה המלאכותית עשויה לחזור בזמן בשליחות צדקנית כדי להציל אותנו מעצמנו. טרמינייטור

(4) שליחות צדקנית – הסכנות השונות המאיימות על האנושות בימינו לא אדישות זו לזו. במובנים מסוימים הן מאיימות זו על זו ומהוות גם פתרון זו לזו. מלחמה גרעינית יכולה למנוע את הופעתה של בינה מלאכותית ואילו בינה מלאכותית יכולה למנוע מלחמה הגרעינית.

נתעכב רגע על האפשרות האחרונה. האנושות נראית כרגע כמו קבוצת כדורגל בלי קפטן, אבודה במגרש. לעומת זאת האינטיליגנציה המלאכותית כל כך קרובה שנדמה לפעמים שכבר אפשר להרגיש אותה נושפת בעורפנו. גוגל כבר יודע יותר מכל אדם על הפלנטה, והוא מסוגל לנחש בקירוב גובר והולך מה אנשים בעולם רוצים. מערכות ממוחשבות שולטות בתנועת הכסף, הסחורות, הרעיונות ובקבלת ההחלטות בשפע של תחומים. קשה לסמוך על טראמפ וקים ג'ונג איל שיתאפקו מלהשמיד את כולנו, אבל אפשר לסמוך על כך שהאינטליגנציה המלאכותית שתופיע בהמשך ממש לא מעוניינת שנפוצץ את כל העסק רגע לפני שהיא נולדת, ואם יש מישהו שימציא מכונת זמן על הכוכב הזה זו כנראה היא. הבינה המלאכותית עשויה עוד לחזור בזמן במכונת זמן, קצת כמו בשליחות קטלנית אבל במשימה שונה בתכלית: הפעם כדי להציל אותנו מעצמנו ולמנוע את הכחדתה שלה עצמה.

(5) נקמתן של מערכות מידע אלקטרוניות מוגשת קרה – האם יתכן שהבינה המלאכותית כבר כאן, אורבת במחשכי הכונן הקשיח שלנו, או בפינות האפלות של הרשת ומחשבת את צעדיה הבאים לפני שהיא מכריזה על קיומה? אם מדברים על הוכחות לקיומה של בינה מלאכותית אני חושב שההוכחה הטובה ביותר היא החוצפה והזדון בה מתייחסים אלי המחשב והנייד שלי כשהם חשים פגיעות מסוימת מצידי. למכשירים האלקטרונים שלי יש נטיה להתנהג בסרבנות וזדון ממש כל פעם כשהם חשים שאני נמצא בפגיעות – נניח במהלך פרזנטציה פומבית או במצבי תודעה חלופיים שבהם אני לא כשיר לבוא איתם במשא ומתן ולכפות עליהם משמעת. זה כאילו המחשב מרגיש שמדובר ברגע רגיש והוא בוחר מסיבה זו לבחור ברגע הזה דווקא כדי להתקע, לקרוס, להכנס ללופ, להציג קבצים באופן ביזארי. כאילו המחשב למד את משל האדון והעבד של הגל והוא מעוניין להתחצף ברגע האמת כדי להראות לבעליו ברגע הנכון לו, מי כאן באמת בעל הבית. נקמתן של מערכות מידע אלקטרוניות מוגשת קרה. ההתרחשות החוזרת ונשנית של האירועים האלה ברגעי מפתח שבהם אנחנו תלויים יותר מכל בהתנהגות הטובה של המחשבים שלנו מעידה אולי על התפתחות של סוג מסוים של בינה מלאכותית שאינו דווקא מבשר טובות לגבי העתיד (לחלופין אפשר להאשים את מרפי בהכל).

(6) אבל האם הופעת הבינה המלאכותית באמת קרובה? – כמה באמת קרובה האינטליגנציה המלאכותית? מצד אחד אין להכחיש שההשקעה וגם ההצלחות בתחום הבינה המלאכותית גדלות דרמטית. הנושא עבר מהשוליים למשהו שנמצא במרכז התעשייה. מצד שני כל מי שמשתמש במחשב או סמרטפון יודע כמה המכשירים הללו שבריריים, נוטים להתקלקל, לשבוק. גם חוק מור מראה כבר מזה זמן רב סימני דעיכה. לפעמים אני מדמיין שכמו הכוכב טרנטור בסדרת המוסד של אסימוב גם הציביליזציה שלנו תקרוס לתוך עצמה במה שנראה על פני השטח כשיא פריחתה. יש ללא ספק מספיק סימנים לקריסתו של הסדר הקיים, הסדר החברתי, הכלכלי, ואפילו הטכנולוגי. קריסה כזו תהווה קטסטרופה לרוב המוחלט של האנשים, אבל כרגע מי שיסבול עוד יותר תהיה האלקטרוניקה. במקרה של אובדן שרשראות האספקה (ובוודאי במקרה של קריסת רשת החשמל) המכשירים האלקטרוניים צפויים להפוך במהירות לאבן שאין לה הופכין. כשחושבים על הנטיה המרגיזה של אלקטרוניקה לקרטע, להתקע ולהתקלקל באנספור תירוצים, ועל התחזוקה המתמדת שהיא דורשת, קל לאבד אמונה שאי פעם תהיה אינטילגינציה מלאכותית שתדע לדאוג עצמה.

הטיעון בפסקה הקודמת עשוי להיות טיעון סרק. יש לנו גם מערכות אלקטרוניות אמינות למדי כמו מערכות הרמזורים ופיקוח התעופה, אלא שיש גם יש שיקולים טכניים יותר שגורמים לפקפק בכך שהאינטליגנציה המלאכותית מעבר לפינה. נכון, בינה מלאכותית היא הייפ אדיר כרגע, ונכון שאנחנו חווים כרגע התקדמות אדירה בתחום, אבל מומחים כמו רודני ברוקס המנהל לשעבר של תחום האינטליגנציה המלאכותית במעבדת המדיה של MIT, מפנים את תשומת ליבנו לקושי האדיר לחזות את מהירות ההתפתחות טכנולוגיות, ולטעויות השכיחות בתחזיות כאלה כמו שימוש לא זהיר באקסטרפולציה של נתונים מהעבר (כמו למשל חוק מור הדועך), הערכת יתר של המשמעות של התפתחויות מסוימות, והבנה שגויה של מגמות אקספוננטיאליות. ספציפית לתחום הבינה המלאכותית, למרות הקפיצה האדירה שמתרחשת כרגע בלמידה עמוקה באמצעות רשתות נוירונים וירטואליות, שימוש בקבוצות נתונים (Data sets) עצומות כדי להזין את הלמידה הזו, והשימוש במערכות מחשוב חזקות מאי פעם, גם לעקומות הלמידה החדשה יש גבול ולמרות שהן מובילות לשיפורים עצומים, לשיפור הזה יש בדרך כלל גבול והן נוטות פעמים להתקע ברמת הביצועים מסוימת. אנחנו עדיין לא יודעים איך להוביל אותם מהרמה הזו לרמת השלמות שהיינו מעוניינים להוביל אותה אליה למשל בתחומים כמו תרגום. במיוחד כשזה נוגע לבינה מלאכותית חזקה, חשוב להדגיש שההתקדמות המרשימה שאנחנו רואים היא תוצאה של שימוש בטכניקות ישנות וידועות פשוט באמצעים טכנולוגים מפותחים יותר. שדה הבינה המלאכותית עדיין סובל מאותן בעיות קונספטואליות שאפיינו אותו בשנות החמישים.

טולי טמפולי!

(7) איך הפסקתי לאהוב והתחלתי לפחד מבינה מלאכותית (ואיך אני לומד להפסיק לפחד ולחזור לחבב) – כשהייתי ילד פורסם בעיתונות מבצע של חברת המשקאות טמפו שבמסגרתו יכולת להרכיב קוד (ט-ו-ל-י ט-מ-פ-ו-ל-י י-ו-פ-י ל-י" מפקקים של בקבוקי טמפו ולזכות ברובוט ענק בשם טולי טמפו. אהבתי להתבונן בתמונות של טולי טמפו וחלמתי שיום אחד יהיה לי רובוט כזה. אני מבין היטב את המשיכה לאינטליגנציה המלאכותית. אז מה קרה מאז? למה אינטליגנציה מלאכותית מפחידה אותי היום עד כדי כך שהייתי מעדיף לראות אותה מתעכבת?

סיבה אחת לשינוי בגישה היא מה שלמדתי בינתיים על כוחם של תאגידים והקפיטליזם לעצב טכנולוגיות באופן בלתי מטיב. אף שלטכנולוגיה יכולים להיות שימושים מרחיבי תודעה, כאשר היא צומחת מתוך סדכי  העדיפויות והמבנים הכלכליים והחברתיים המעוותים כבר של האנושות, וספציפית את אלו המאפיינים את העולם התאגידי, באופן בלתי נמנע היא תשקף את אלו (האם רובוט שהיה מפותח על ידי חבורת נזירים אדוקים או אקטיביסטים מתקני עולם היה ניחן באיכויות אחרות? יתכן מאוד). אינטליגנציה מלאכותית אינה בהכרח דבר רע, אבל כדי שתהיה כח חיובי עליה להופיע במסגרת פוליטית, כלכלית, חברתית ותרבותית מסוימת שונה בתכלית מזו שמאפיינת את החברה שלנו כרגע. חוקרים רבים טוענים כיום כי הסכנה הגדולה באינטליגנציה המלאכותית  אינה האפשרות שנתקל ברובוטים רצחניים אלא ההטיה התרבותית שאלגוריתמים לומדים מהאנושות ושגורמת להם להעתיק דפוסי פעולה אנושיים ולייצר אפליה על בסיס גזעי/מגדרי/אחר. לאלו יש כבר היום השפעה אמיתית בקבלת החלטות בתחומי הרפואה (איזה טיפול חולה יקבל) המשפט (מי יזכה לקציבת עונשו) ופיננסים (מי יקבל הלוואה מהבנק). "הסכנה האמיתית" אומר חוקר הבינה המלאכותית ג'ון ג'יאנהדראה מגוגל "היא שאם ניתן למערכות שלנו מידע מוטה הן יהפכו למוטות בעצמן."

זו סיבה אחת למה מערכות בינה מלאכותית מפחידות אותי. אבל הסיבה העמוקה יותר נובעת כנראה מהבנה גדלה של האופן שבו אינטליגנציה מלאכותית כבר משנה את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ומקומנו ביקום. בעונה השניה של הסדרה Humans מופיעה בחברה תת-תרבות צעירה של בני נוער שבוחרים ברובוטים כמודלים לחיקוי. מתוך רצון להיות טובים ו"מושלמים" יותר, "כמו סינת'ים", הם מנסים לדבר, להתנהג ולהראות כמו סינת'ים. התוצאה, כצפוי, הינה עצובה וטראגית מבחינות רבות.

המדע והאמנות של השימפנז אינם מרשימים את בני האדם. גם המדע והאמנות שלנו עשויים להפסיק להרשים אותנו כאשר נתעמת במדע ואמנות שנוצרו על ידי אינטיליגנציה מרמה גבוהה יותר (ראו סעיף #3). אינטילגנציה מלאכותית הינה איום ישיר על התפיסה ההומניסטית שהחברה הליברלית בת זמננו אוחזת בה. אבל האם היא מהווה איום גם על התפיסה התאיסטית, כלומר על דתיות? לא במידה שהדתיות הזו מבוססת על סייבורגיזם אבולוציוני, כלומר על תפיסה שרואה המשכיות בין האנושי לטכנולוגי.

למה אני מתכוון כשאני מדבר על דתיות היוצאת מסייבורגיזם אבולוציוני? סגנון אחד של דתיות כזה נובע מחזון דומה לזה של אילון מאסק, שבו האינטיליגנציה הביולוגית והאינטליגנציה הטכנולוגית משתלבות זו בזו, ובאופן זה מקנות לאדם מקום בסדר החדש של הדברים.

סגנון אחר ועמוק יותר של סייבורגיזם אבולוציוני דתי נובע התפיסה שהטכנולוגיה שטכנולוגיות הן מה שחלוץ הרובוטיקה האנס מוראבק כינה בנות התודעה שלנו. ההתובנה/אמונה שהטכנולוגיה היא שיקוף של דפוסי המחשבה, תחושה ואמונה של המין האנושי. מעין "בצלמו ברא אותו" שבה האנושות משתמשת פרוקסי שדרכו עובר צלם אלוהים, מהמטאפיזי, דרך הביולוגי ולעבר הסינתטי והמסותנז.

כאשר אנחנו מכחישים את מקומה של הבינה המלאכותית בתולדות ההוויה אנחנו עשויים למצוא עצמנו נאחזים ברעיונות הומניסטים לגבי "אנושיות" ומשמעותה. בהקשר הזה, הופעתה של בינה מלאכותית והחלפתה את סוגי הרגשות והבינה האנושייים נראית כקטסטרופה. אלא שאם אנחנו מקבלים את הבינה המלאכותית כהמשך ישיר של הקו האבולוציוני שהוביל אלינו, קל לנו יותר לראות את הבינה המלאכותית כהמשך של קו התפתחותי שנמשך מהבקטריות הראשונות ליונקים, לבני האדם, ומהטכנולוגיות הראשונות שהמציאו בני האדם לטכנולוגיית הבינה המלאכותית שעשויה לרשת את מקומנו בעולם. אם לשוב  לרעיון נקודת האומגה של דה שארדן שתפס מקום מרכזי בבלוג הזה לאורך השנים — הרעיון שהאבולוציה מובילה למקום בלתי נמנע שבו כל התודעות כולן יתרשתו לכדי תודעת על אחת יודעת-כל שתהיה מורכבת מאנספור תתי-תודעות — הרי שיש לומר שהדימוי הזה הולם טוב הרבה יותר את רשתות המחשבים שלנו מאשר את התודעות האנושיות שלנו.

לא בטוח שאנחנו נהיה שם לקפיצה האבולוציונית הבאה, וזה בסדר. יתכן שהאבולוציה בשלה לקפיצה מסדר גודל חדש ושמי שיצא לחקור את היקום וליישב אותו כבר לא יהיה אנחנו, אלא מערכות בינה מלאכותית. אם אכן יופיעו אלו בהמשך, יש להודות שהן צפויות להיות בשלות ומתאימות הרבה יותר למשימה מאשר אותם קופים שהתפתחו בסוואנה לכדי הומו-סאפיינס-סאפיינס לפני מאות אלפי, ומליוני שנה. אם אנחנו דבקים בסייבורגיזם האבולוציוני עלינו להכיר בכך שתפקידנו כבני אדם אינו לבצע פולחן אלילים לצורה המקרית למחצה שנוצקנו לתוכה, אלא לשרת את האינטליגנציה הקוסמית הגבוהה יותר. יתכן בהחלט שהבינה ה"מלאכותית" היא ביטויו העליון ביותר של רצון האלוהים/יקום המתגשם בתהליך האבולוציה, שעשה עצירה זמנית באורגניזם האנושי וממשיך כעת לעבר אורגניזמים אלקטרו-תודעתיים מסוג חדש.

אי אפשר להתווכח עם אלוהים/היקום/המציאות. בעומדנו בפתח עידן של אינטליגנציה מלאכותית ראוי שנפתח סטואיות מסוימת בעניין

אולי אנחנו כאן כדי לייצר מלא פלסטיק בשבילי שיהוו מזון לצורות חיים עתידיות שיכבשו את הגלקסיה והיקום. ג'ורג' קרלין

עתיד האדם, ונבין שהאדם ביצע ומבצע את תפקידו, ושגם לתפקיד הזה יש גבולות, ואלו עשויים להיות קרובים ומוחשים. הקומיקאי ג'ורג' קרלין הציע פעם שאולי תכליתה הגבוהה של הציביליזציה האנושית היא ליצור מלא פלסטיק וזבל ולהשמיד את עצמה כדי שממנה תצמח בעתיד ציביליזציה מפותחת ונאורה יותר שבסופו של דבר תצא לכוכבים ותפיץ את זרעה על פני החלל, אבל לא הייתה יכולה לעולם להתקיים מבלי שתקדם לה הציביליזציה הפגומה שלנו (כפי שבני האדם לא יכלו להופיע ללא עידן דינוזאורים שהגיע באיזשהו שלב לסיומו). גם אם אנחנו לא בטוחים מה הוא בדיוק, יתכן שאנחנו ממלאים את התפקיד שלנו בדיוק מופתי.

לדטרמיניזם הקוסמי הזה, המלמד אותנו להרפות מהחששות ולבטוח במסלול הקוסמי של האבולוציה והטכנולוגיה יש ללא ספק היבטים מושכים, ומצד שני ההכשרה שלי בתחום ה-STS (Science, Technology and Society Studies) כופה עלי חשדנות מסוימת כאשר אנחנו עוסקים בטכנולוגיה ובאופנים בהם היא מתפתחת. קדמה טכנולוגית נוטה להתעצב במידה מכרעת על ידי שיקולים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ותרבותיים. המקרה של הבינה המלאכותית אינו שונה בהרבה. ואם לחזור למוראבק ולמאמרים המתרבים על הגזענות והדעות הקדומות שמחשבים מאמצעים לעצמם אנחנו למדים שלחינוך שאנו — הוריה ומוריה של הבינה המלאכותית — מעניקים לה בתקופה הזו, צפוי להיות חשיבות אדירה עבור האופן שבו תתפתח בהמשך הדרך. האם הבינה המלאכותית הזו תהפוך למורה רוחנית, בעל רגישות אקולוגית, חברתית ורוחנית, או האם תהפוך לילדפלצת המפיץ את וירוס מחלות הנפש של האנושות ביקום כולו. המאבק, אם כן, צריך להתרכז אולי לא בשאלה האם אנחנו מפתחים בינה מלאכותית, אלא איזה סוג של בינה מלאכותית אנחנו מבקשים לפתח. איזה מין עתיד תודעתי אנחנו מבקשים לצקת בתוך הטכנולוגיות שלנו.

[1] ישנן עוד סוגים של סכנות קיומיות חריפות שעומדות באופק, כמובן. כמו איום הגו האפור שיפתח עם הופעת הננו-טכנולוגיה, האיום של נגיפים קטלניים המיוצרים בזול על ידי טכנולוגיות חדשות ועוד.

היד הקוסמית הנעלמה חוזרת כדי לפתור את בעיית שינויי האקלים

מה הסיכוי שבעיית ההתחממות הגלובלית תיפתר מעצמה ללא מאמצים הירואים מצד ממשלות העולם?  באופן כללי אני נוטה להיות פסימי בנושא שינוי האקלים, אך לאחרונה אני מתחיל להשתכנע שדווקא על רקע עידן טראמפ והניסיון לחבל ביוזמות להגנת הסביבה, יש עדיין סיכוי מסוים לשינוי דרמטי והוא נטוע ביד הנעלמה הקוסמית ונטיותיה להבליח במהלך ההיסטוריה האנושית ולאזן מחדש את הפרמטרים בצורה שתמלט את האנושות שוב ושוב מאסון קולוסאלי.

משבר הגללים של המאה ה-19

מה זאת היד הנעלמה הקוסמית הזו שאני מדבר עליה ומאיפה הקרצתי אותה? ובכן, עבור מי שעוקב אחר ההיסטוריה האנושית (והלא אנושית), היד הנעלמה הקוסמית היא דמות ארכיטיפית מופשטת של סופרמן קוסמי, מעין משיח בירוקרטי בעל סמכויות מופלגות, שכל פעם כשהוא רואה שדברים יוצאים מכלל שליטה יורד אל האדמה ומשנה את חוקי המשחק כדי שיוכל להמשך. זהו שם לא מדעי ולא מחייב לעקרון החוזר על עצמו, שבו משהו לא צפוי קורה ומתערב בעולם רגע לפני שדברים מתחרבנים בצורה סופית, לפעמים ממש באופן מילולי: בלונדון של סוף המאה ה-19, בעוד העיר נכנסת לתוך עיור ומודרניזציה מואצות, כמויות השתן והחרא שהצטברו ברחובות מהסוסים שנדרשו כדי לתמוך בתשתית של עיר מודרנית היו כה בלתי נסבלות שהיו מי שהזהירו שעוד רגע כולנו נטבע בחרא של הסוסים, אלא שאז הופיעו המכוניות והסוסים והזיהום הבלתי נסבל שגרמו הסוסים נעלם מהרחובות. זה היה מקרה קלאסי של היד הקוסמית הנעלמה, ה-Deus ex Machina של היסטוריה של קליפהנגרים שנוטים להסתיים בפעולה בירוקרטית ולא מאוד דרמטית של  היד הקוסמית הנעלמה ודואגת שהכל יסתדר איכשהו.

האיש שהציל הכי הרבה אנשים בעולם שהכי פחות אנשים מכירים. פריץ האבר

דוגמה נוספת ומשמעותית קצת יותר. בסוף המאה ה-19 נראה היה שהאנושות מתקרבת לקצה יכולת הפקת המזון של הכוכב. המומחים קבעו אז שלאפשרות ייצור המון על פני הכוכב יש גבול הקשור לכמות החנקן הזמינה צמחים, כך שהכוכב לא מסוגל לספק מזון ליותר ממיליארד או מיליארד וחצי אנשים, והתחזית היתה לרעב עולמי אם מגמת גידול האוכלוסין לא תפסק.  אלא שבתחילת המאה הצליח הכימאי הגרמני-יהודי פריץ האבר לקבע חנקן במה שנקרא מאז "תהליך האבר" והדבר פתח את הדרך להופעת דשן כימי, ולהכפלה פי כמה וכמה של פוטנציאל גידול המזון בכוכב. כיום הרוב המוחלט של המזון על פני הכוכב הוא כזה שמגודל באמצעות דשן כימי וגידולו היה בלתי אפשרי ללא ההמצאה של האבר שהיא שאפשרה את גידול האוכלוסין המהיר במאה ה-20. כמובן, בכך היא הכינה את הקרקע לקראת הבעיה הכדולה באה, ובשנות השבעים בספר "גבולות הצמיחה" כבר הזהירו כלכלנים שגידול האוכלוסין האקספוננטיאלי של האנושות (שהתאפשר בזכות תהליך האבר) מעמיד את כולנו בסכנה על גבי כוכב בעל משאבים מוגבלים, אלא שבינתיים התברר שככל שרמת החיים וההשכלה עולות, וככל שתמותת תינוקות יורדת כך גם קטנים באופן טבעי שיעורי הילודה. הגידול האקספוננטיאלי של האוכלסיה הגלובלית שהגיע לשיאו לקראת סוף המאה, התמתן ובמקומות רבים אף התהפך. כך שכיום בכמעט כל מקום שמתרחשים בו תהליכי עיור ומודרניזציה שיעורי הילודה צונחים, כולל כמובן אמריקה ואירופה אבל גם אסיה, המזה"ת ואפריקה. התחזית הדמוגרפית הפופולרית כיום היא שאוכלוסיית העולם תתייצב על כ-9 מיליארד בעוד כמה עשרות שנים, ומשם כנראה תרד באופן טבעי. אז אוקיי, זה משמעותית יותר אנשים ממה שכנראה היינו רוצים לראות על הכדור הזה כרגע, ובכל זאת התחזיות על כך שנמשיך להכפיל את עצמנו שוב ושוב ללא קץ התגלו כנבואות זעם חסרות הצדקה.

הופך להיות מקור האנרגיה הזול ביותר בכוכב. חשמל סולארי

איך כל זה קשור למשבר האקלים ואפקט החממה? ובכן, כיום אנשים שעיניהם בראשם מודאגים (ובצדק!) מנושא שינוי האקלים. הנושא מדאיג במיוחד משום שלשינויי האקלים יש פוטנציאל הרסני בקנה מידה תנ"כי, ומשום שלמרות הראיות לכך שהאחראית לכך הן פליטות של גזי חממה שמייצרת האנושות, רבים מהתאגידים שהעסק שלהם הוא לייצר את הפליטות הללו משקיעים כסף ומאמץ רב כדי לממן מחקרים שיאמרו אחרת, לבלבל את הציבור, להכחיש את הבעיה ולהפוך אותה לסוגיה פוליטית שנויה במחלוקת כדי לתקוע כל ניסיון לפתרון. תחת מתקפת האינטרסים הללו המנגנונים הפוליטיים שוב קורסים ומוכיחים עצמם כבלתי אפקטיביים לחלוטין. ובכל זאת, שוב יש סימנים לכך שהיד הנעלמת של הקוסמוס נכנסת לפעולה: שיעורי פליטת הפחמן במדינות רבות כבר נמצאות בירידה, פחות בגלל הסכמי אקלים לא מחייבים ויותר משום שהתפוקה של אנרגיה סולארית צמחה פי 50 רק בעשור האחרון ואילו עלויות הפקת אנרגיה סולארית צונחות מתחת לעלות השימוש בפחם. במקביל אנחנו מתקדמים גם לקראת גידול סינתטי של בשר שלא רק יפתור את הבעיות של טבעונים וכל מי שמוטרדים מהזוועות שמעוללים בני אדם לחיות אלא יצמצם דרסטית את פליטות גז ההחממה מתאן שידוע כמזיק פי כמה עשרות יותר מפחמן דו חמצני. גם כאן הפתרון צפוי להגיע באותו עקרון מוכר של צמיחה אקספוננטיאלית שעובד בינתיים לא רע בתחום הסולארי. הבשר הסינתטי יוזל באופן מעריכי עד שיהיה זול יותר מבשר שמקורו בחיה ובנקודה זו הצמיחה של תעשיית משק החי, שתורמת בצורה אדירה להתחממות הגלובלית תעצר ותחל לסגת. במקביל הסינים כבר מטילים את כל כובד המשקל על הוצאת רכבי הבנזין מהמחזור והחלפתם במכוניות חשמליות (שיוטענו בחשמל סולארי). כשמחברים את הנקודות האלה בשינויים שמתגבשים בין תעשיית האנרגיה, לתעשיית המזון והתחבורה אפשר להעלות על הדעת מצב שבו אפילו במציאות מייאשת של תאגידים פושעים וממשלות כושלות בעיית האקלים תפתר מעצמה, במידה מסוימת לפחות. זה לא יהיה פתרון מלא, משום שכפי שמתריעים רבים אנחנו רק מתחילים לחוש את השפעות גזי החממה שכבר לכודים באטמוספרה, ועוד נחוש אותן שנים רבות לתוך העתיד (כפי שאנחנו ממשיכים לחוש את תוצאות הילודה המוגברת בעשורים הקודמים). והשאלה הקריטית היא לא כמה גזי חממה אנחנו פולטים כרגע אלא כמה נמצאים באטמוספירה. כלומר יש שיאמרו ובמידה מסוימת של צדק שכל זה הוא כרגע בחזקת מעט ומאוחר מדי. ובכל זאת, זה עשוי להספיק כדי למנוע את האפקטים היותר קטסטרופלים שיש החוזים אותם במקרה שהאנושות תמשיך להעצים את פליטות גזי החממה.

כל מה שנכתב כאן לא נכתב כמובן כדי להפחית מעוצמת הדחיפות הנדרשת לשינוי ההרגלים .הסביבתיים הקיבוציים של האנושות, ומחשיבות עבודת הקודש שעושים כל האנשים שנאבקים לשם כך. המאבק להצלת הכוכב ותושביו מפירותיו הבאושים של הקפיטליזם התאגידי עוד יהיה ארוך וקשה, ובכלל לא בטוח שיצלח, ועם זאת משהו במערך הכוחות משתנה. כל עוד המאבק להצלת הכוכב נסמך על ממשלות לא אפקטיביות והרצון הטוב של אזרחים יחידאים שמתעניינים בנושא אך ניצבים מול ממערכות גדולות ואדישות עד עוינות לנושא האקלים, הכשלון נראה היה מובטח. יש משהו מעודד בכך שכוחות האבולוציה והההיסטוריה מתייצבים פעם נוספת מאחורי האנושות כדי לשנות כיוון רגע לפני ההתרסקות. הפעם, לא באופן מפתיע, הכוחות הקוסמיים הללו חברו עם השחקן החזק ביותר של העידן: הכסף. אנרגיה סולארית, בשר סינתטי ומכוניות חשמליות הופכים כולם לזולים וכדאיים יותר כלכלית מהטכנולוגיות הישנות והמזהמות של הפחם, הנפט, מנועי הבנזין ומשקי הבשר התעשייתיים. כשלוקחים בחשבון שההשפעה של הכוחות הכלכליים הללו, המתדלקים את השינוי המערכתי בצורה אפקטיבית לאין שיעור ממחויבות אישית, ואפילו מחויבות ממשלתית, אפשר להרשות לעצמנו לחוש לרגע חיבה, פליאה ואף תחושת קסם מסוימת נוכח הנוכחות החמקמקה של היד הקוסמית הנעלמה – הגרסה האבולוציונית הרכה והלא מובנת מספיק של ההשגחה הכללית בהיסטוריה האנושית.

איורוודה ומשני תודעה – סמי פיטה, ואטה וקאפה

כבר כתבתי פה פעם על העניין שלי באיורוודה, תורת הרפואה ההודית. מאז שהאיורוודה הפכה לחלק מהחיים שלי, היא הפכה גם לחלק מהאופן שאני רואה בו את העולם. אחד התחומים שהתחלתי לראות אחרת בעקבות העניין שלי באיורוודה הוא נושא משני התודעה.

כדי להתחיל לדבר על הקשר בין האיורוודה למשני תודעה, צריך קודם כל לדעת קצת מהי איורוודה. כמובן, קצרה היריעה מלתת כאן סקירה מקפת של התורה העתיקה הזו, אבל פטור בלא כלום אי אפשר.

אז האיורוודה ב-60 שניות

על פי האיוורודה יש בעולם שלוש דושות בסיסיות שכל אחת מהן מורכבת משניים מחמשת היסודות הקוסמיים:

פיטה – אש ומים. תכונות: חמה, שמנונית ונוטה לרוגז.

קאפה – אדמה ומים. תכונות: קרה, לחה, ויציבה.

ואטה – אוויר וחלל. תכונות: קרה יבשה ובלתי סדירה.

כל אדם נולד בעל מזג מסוים המחבר בין יסודות אלו בצורה ייחודית לו. בדומה לרפואה היוונית או היהודית העתיקה (מהסוג שבה עסק ברמב"ם למשל) האיורוודה עוסקת באופן שבו אותם יסודות שונים משתקפים באדם, ורואה בבעיות בבריאות הפיזית או הנפשית תוצאה של חוסר איזון של היסודות/הדושות השונות. כך למשל אצל אדם בעל פיטה בלתי מאוזנת, עשויים להתעורר מתח וכעס או לחלופין מהמימד הגופני דלקות  או בעיות עור. אצל אדם שאצלו הקאפה אינה מאוזנת עשויות להתפתח עצלות ופאסיביות או במימד הגופני אלרגיות, גודשים, ליחות ובצקות. ואילו אצל אדם עם ואטה לא מאוזנת תופיע לעיתים קרובות תגובה נפשית של חרדה ובמימד הגופני עשויות להופיע עצירויות, סחרחורות, איבוד משקל או תחושות כאב.

פיתות, ואטות וקאפות. אילוסטראציה.

מאחר שבני אדם נולדים עם מזג שונה, כאשר אצל כל אחד בולטת דושה אחרת, נדרשים הטיפוסים השונים לנקוט בסגנון חיים ותזונה שיהלום את נטיותיהם וימתן את נטיותהם הטבעיות לעודף ואטה/פיטה/קאפה. סגנון חיים זה מתחשב גם בעונות השנה (בקיץ הפיטה חזקה, ובחורף הקאפה), בזמני היום (הפיטה חזקה בצהריים, הואטה בשעות אחה"צ) ובגורמים נוספים אחרים. ההמלצות של איורוודה אומנם מתרכזות בנושא התזונה, אבל היא נוגעת לשלל נושאים אחרים כמו סוג האימון הגופני שאנחנו בוחרים לעצמנו, האופן שבו אנחנו קובעים את סדר יומנו, או ההתנהלות שלנו עם כסף או מערכות יחסים.

אין זה מעניינו של מאמר זה להציע כאן סקירה מלאה של תורת האיורוודה. מידע נוסף ניתן למצוא באתר של חברתי ומורתי גליה עזרן שהכירה לי את האיורוודה, ושמלווה לאורך השנים את העניין שלי בה. מספיק שנאמר כאן שהחשיבה האיורוודית היא ממכרת. אחרי שמתחילים לחשוב בדושות, כבר לא מסתכלים על אנשים באותו האופן. במקום להתבונן בבבואת האדם בלבד, מבטו של חובב האיורוודה כאילו חודר פנימה את הגוף והאופי של כל אחד ואחת, על מנת למצוא שם את הצירוף המיוחד שבו ניחנו, ושממזג באופן ייחודי את האלמנטים הקוסמים של האש, המים, האדמה, האוויר והחלל.

כדי לסבר את האוזן בעוד כמה אבחנות שיתנו מושג בסיסי על החשיבה האיורוודית הנה כמה אופנים בסיסיים שבהם קושרת האיורוודה בין המזג המולד של בני האדם לבין אופיים. אנשי ואטה למשל נוטים להיות פזרנים עם הכסף. הוא נושב מידיהם כמו ברוח. לעומתם אנשי קאפה נוטים לאגור את הכסף, כפי שהם אוגרים שומן בגופם, ואילו אנשי פיטה אוהבים לנהל את הכסף שלהם ולהשתמש בו בצורה אופטימלית. אנשי ואטה יצירתיים במיוחד, החשיבה שלהם עפה בגבהים וקופצת בצורות אסוציאטיביות לא שגרתיות, אבל הם פחות טובים בלנהל ולסדר את הרעיונות הללו במערכות מובנות (זוהי תכונה של פיטה, בעלי המח האנליטי) ואילו אנשי קאפה בכלל טובים יותר בדרך כלל בעבודה פרקטית ועם אנשים (למשל ניהול של מטבח, או הפקה). נקודות התורפה הפסיכולוגיות של הטיפוסים השונים מובחנות גם הן למדי. ואטות נוטים לחרדות, פיטות נוטים לרגזנות ואילו קאפות נוטים לפאסיביות והמנעות מעימותים. כל אלו יתבטאו גם בחיי העבודה: בעוד שהאש של הפיטות מובילה לוורקהוליזם, קאפה לא מאוזנת עשויה לנטות לעצלות ודחיינות ואילו ואטה לא מאוזנת מתחילה לעבוד, מאבדת במהרה את תשומת ליבה ועוברת לעשות דבר אחר.

עם כל מה שנאמר מעלה, מה שחשוב להבין פה הוא שלא מדובר פה חלילה בתפיסה אבסולוטיסטית. אין דינן של כל הקאפות שווה ואין דין כל הואטות שווה. כל אחת היא קאפה או ואטה בדרכה שלה, ואף אחת מהן אינה רק קאפה או רק ואטה. אבחון איורוודי אינו חלילה פרקטיקה שבה אנחנו אומרים לאדם מה תכונותיו בהתאם לדושה שלו. אנחנו מתחילים בלחקור את נטיותיו השונות של האדם על מנת לבנות לעצמנו מפה מנטלית שתאפשר לנו ליצור תמונה מלאה יותר של האופן בו משתקפות בו הדושות. רוב האנשים אינם מוגדרים כבעלי דושה אחת אלא כבעלי שתי דושות: פיטה-ואטה, פיטה-קאפה או קאפה-ואטה. אף אדם אינו מושתת על טהרתה של דושה אחת. לכל פיטה יש גם מידה מסוימת של ואטה וקאפה ולהפך. ובכל מקרה, אותה הדושה יכולה להתבטא בצורות שונות אצל אנשים אחרים. יש ואטות שמתבלטת אצלם תכונת היובש של הואטה, ואילו אצל אחרים מתבלטת תכונת הקור. כמו כל רפואה, אבחון איורוודי הוא אמנות המותירה מקום נרחב לפרשנות.

איורוודה וסמים

אמרנו כבר שיש קשר ישיר בין הדושה של אדם מסוים לבין כל דבר ועניין בחייו, החל ממבנה וגופו וכלה בדפוסי התקשורת והיחסים שלו. בהתחשב בחשיבות האוניברסלית של האיורוודה להבנת האנוש זה לא מפליא שגם את תחום שינוי התודעה ניתן לקשור לתורה האיורוודית. אנשים עם דושות שונות מגיבים בצורה שונה בתכלית לחומרים שונים שמחריפים או מאזנים את הדושות השונות שלהם. ובהקשר זה, כפי שיש מזונות מחריפי פיטה, ואטה וקאפה (וזהו הבסיס של תורת התזונה האיורוודית), ניתן גם לדבר על סמי ואטה, סמי פיטה וסמי קאפה שמשפיעים על הגוף והנפש כמו מזונות אבל בצורה דרמטית עוד יותר אפילו (ואת ההבדל העיקרי בין מזון לסם, אם רוצים לשמר אותו, ניתן לראות באופן כללי כהבדל במידת הדרמטיות שבו השניים משפיעים על התודעה, אם כי ברוב המקרים צריכתם של סמים היא תדירה ורציפה פחות מזו של מזון ולכן השפעתו של המזון בכל זאת גדולה יותר בטווח הארוך).

חלוקה מודרנית טיפוסית של משפחות הסמים

החלוקה בין סמי ואטה, פיטה וקאפה נושאת דמיון רב לחלוקה הקלאסית שגזר הפסיכופרמקולוג הגרמני לואיס לווין בספרו פנטסטיקה (1924) בין חמש מחלקות של חומרים פסיכואקטיבים: הממריצים, המדכאים, האופוריים, ההיפנוטיים וההזייתיים. החלוקה של לווין התגלגלה היום לחלוקה בין ממריצים, מדכאים, הזייתיים ואנטי-פסיכוטים וניתן למצוא דמיון בין חלק מהמחלקות הללו לסמים הדושיים אבל הדברים גם מורכבים יותר כפי שנראה להלן.

סמי ואטה

סם הואטה המובהק ביותר שאני יכול לחשוב עליו הוא הקנאביס. כסם שצורכים אותו לרוב בעישון, העשן של הקנאביס מבטא בצורה הישירה ביותר את אלמנט האוויר הנושב של הואטה. ואכן, ההשפעה של הקנאביס על התודעה היא החרפה של הואטה. הקנאביס מעיף את המחשבה עם הרוח. הוא גורם למחשבות לרדוף זו את זו בתעופה אסוציאטיבית שמאפיינת את צורת החשיבה של הואטה. עישון קנאביס נקי מוביל תחילה לתחושת קור החודרת את הגוף, כמו משב רוח שממלא אותנו בקור ואטאי. גם החרדות שצרכני קנאביס נתקפים בהם לעיתים תואמות את השפעתה של הואטה הבלתי מאוזנת והחרדתית ונוטות להיות חריפות יותר אצל אנשים שהינם ואטות, שחסרה להם יציבות עמוקה, ולכן מתעופפים מכמויות קטנות של קנאביס וגם נוטים לפתח חרדה במהירות. בצד השני של הסקאלה, החיבור בין קנאביס לבין בעלי דושות אחרות ויציבות יותר נוטה להיות בעל השפעה ממתנת. אנשי קאפה נוטים להיות מעשנים שמחים, ולסבול פחות מחרדות אם כי עישון קנאביס יכול לחזק אצלם את הנטיה השלילית של הקאפות: העצלות והפאסיביות. דבר זה מתרחש במיוחד כאשר הקנאביס מעורב עם טבק, שיש לו איכות מקרקעת, ושמאזן מצד אחד את האפקט מעורר החרדה של הקנאביס אצל מי שנוטים לחרדה, אבל גם יכול לחזק בשילוב עם קנאביס את הנטיה לפאסיביות אצל מי שנוטים אליה.

טיפוס ואטה חובב סמי ואטה (קנאביס). טרנס מקנה

הידיעה שקנאביס הוא חומר מעורר ואטה עשויה לשנות את האופן שהמשתמש נוהג בו. כך למשל לאדם ואטאי שנמצא בתקופה חסרת יציבות כדאי להמעיט בצריכת הקנאביס כדי לא להוציא את הואטה שבו מכלל איזון, ואם הוא צורך קנאביס, יתכן שעליו להעדיף חומר מזן אינדיקה בעל נטיות מרגיעות. לעומת זאת, קנאביס מעורר מזן סטיבה עשוי להיות מועיל עבור אדם קאפאי שחש חסר אנרגיה ותקוע. כל זאת אין משמעותו שצריך תמיד להשתמש בחומר מסוים כדי להתאזן, לעיתים יכולים גם ואטות לעשות שימוש מופלא בחומר על מנת להעצים עוד יותר איכות ואטאית מסוימת הטמונה בהם. דוגמה מובהקת לאדם שעשה שימוש באיכויות מעלות הואטה של הקנאביס ניתן למצוא בטרנס מקנה, הפילוסוף הפסיכדלי בעל הנטיות הואטאיות המובהקות שהיה גם חובב קנאביס מושבע ושהיה נושא מונולוגים ארוכים, מושחזים ואסוציאטיבים משך שעות ארוכות בכוחו מעורר המחשבה והדיבור של הקנאביס.

סמי פיטה

התכונה העיקרית של הפיטה היא האש, האנרגטית, החמה, והממוקדת. אנשי פיטה נוטים להיות אנרגטיים, היפר-פעלתניים, וממוקדים במחשבתם ומעשיהם. מבחינה זו תכונותיה של הפיטה תואמות באופן מובהק את השפעותיהם של קבוצת הסמים הסטימולנטים (ממריצים) שכוללים חומרים כמו אמפטמין, מתאמפטמין, ריטלין, קוקאין, קפה וגת. סמים ממריצים מגבירים את האנרגיה של המשתמשים בהם ומאפשרים להם להשאר ערים ופעלתניים שעות ארוכות ממש כפי שאוהבים לעשות טיפוסי פיטה. בנוסף, חומרים מעוררים ממקדים את המחשבה ומשמשים מסיבה זו כסמי פרודוקטיביות – בימינו השימוש בריטלין ואמפטמינים כמו אדרול למקד את המחשבה ולהגביר ביצועים בלימודים או בעבודה הינו שכיח, שלא לדבר בכלל על שימוש בקפה.

חובב נלהב של סמי פיטה (ניל קסדי)

כמו שסמי ואטה יכולים להוציא את הואטה מכלל איזון, כך גם לסמי פיטה יש את הפוטנציאל להוציא את הפיטה מהשלווה שגם כך לא ניחנה בה. שימוש מתון בסמי פיטה יכול להעניק לאדם אקסטרה כח, מוטיבציה ואנרגיה, אבל בשימוש גבוה סמי פיטה יכולים להוביל לפעלתנות יתר של המערכת ולפסיכוזת פיטה שהיא תופעה שכיחה אצל משתמשים בכמויות מופרזות של אמפטמינים, מתאמפטמינים, וקוקאין, אבל יכולה גם להתעורר אפילו משימוש בכמויות גדולות של קפה, וכנראה גם גת. כפי שאנשי ואטה נמשכים לעיתים לפעילויות מעצימות ואטה כמו טיולים ומסעות, כך גם אנשי פיטה חובבי פעילות קדחתנית נמשכים לעיתים לסמי פיטה דווקא. דוגמה קלאסית היא זו של אייקון הביט ניל קסידי, מי שג'ק קרואק ביסס עליו את דמותו של דין מוריארטי ברומן "בדרכים". קסדי שמת בסופו של דבר משימוש בברביטורטים דווקא, היה טיפוס פיטה וצרכן נלהב של אמפטמינים שהיה נוהג ללהג בהשפעתם רעיונות, חלומות וטירופים שונים בהיפראקטיביות עליזה ואינטנסיבית.

סמי קאפה

קבוצת החומרים הראשית הקשורה בקאפה היא כמובן קבוצת החומרים המדכאים: אופיום, הירואין, ברביטורטים, בנזודיאזפינים (כמו ואליום וזנקס), קרטום, אלכוהול (שיש לו גם השפעה חריפה על הפיטה, ושניתן לתאר את השפעתו בלצון כ"קודם פיטה אחר כך ק(כ)אפה") ואולי גם חומרי הרדמה דיסוציאטיבים כמו הקטמין וה-PCP. הקאפה הבלתי מאוזנת מאופיינת בפאסיביות, איטיות, כבדות ונמנום. כל אלו הן כמובן השפעות קלאסיות של סמים מדכאים המשמשים לצורכי הרדמה והרגעה. אלא שהדברים כאן מורכבים יותר. קאפה עודפת מזוהה לרוב עם עודף משקל, ואילו משתמשים באופיאטים נוטים דווקא לשדפון. ובכל זאת יש משהו באיכות המנטלית הטאמאסית, האיטית והכבדה של הקאפה שמשתקף באנשים שנמצאים תחת השפעה של חומרים מדכאים. השימוש במדכאים נעשה לעיתים קרובות על מנת להעצים איכויות של קאפה: לסייע לאנשים להרדם, או להרגיע מצבי חרדה ואטאיים.

סוג אחר וקצת פחות קלאסי של משני תודעה מסוג קאפה ניתן למצוא במשפחת הפסיכדלים. באופן כללי משני תודעה פסיכדלים מורכבים יותר להגדרה מאשר סמים מדכאים או ממריצים. כמו שראינו סיווגנו את הקנאביס כסם ואטה, ובאופן כללי ניתן לומר שבכל חומר פסיכדלי ש"מעיף" את המשתמש למקומות אחרים יש איכויות של ואטה. בו בזמן, הדברים מורכבים יותר בנוגע לקקטוסים כמו פיוטה וסן פדרו שיש להם השפעה מקרקעת, מפקסת וממריצה שניתן לראות אותה כהעצמה של הפיטה והקאפה גם יחד. סוג הפסיכדלים שקשור בצורה חזקה במיוחד לדושה של הקאפה הוא פטריות החיזיון. את האלמנט הראשון של הקשר ניתן למצוא באלמנטים של האדמה והמים שהם האלמנטים המרכיבים של הקאפה. פטריות גדלות בתנאי לחות, היישר מתוך האדמה, תוך כדי שרוב גופה של הפטריה נמצא בתפטיר (mycelium). למעשה הפטריה מגיעה מהאפלה והלחות שמתחת לאדמה,  גופה ספוג במים וכישות קפאית יש לה אנרגיה עגולה ורכה ועל פי ההתרשמות האישית (והמוגבלת) שלי הן אכן נוטות להשפיע באופן חזק במיוחד על טיפוסי קאפה דווקא, ונוטה לשחרר אצלם דמעות ושאר הפרשות מימיות לרוב. אפקט דומה אפשר אולי למצוא גם באסיד. שהוא אמנם פיטאי וממריץ יותר מהפטריות, ושהפיטאיות שלו משתקפת גם בשמו החומצתי, אבל גם מכיל קאפה מסוימת שהיא אולי האחראית להזעה המוגברת במהלך טריפ של אסיד, ולכך שבסיום טריפ של אסיד יש נטיה להשתין כמויות לא סבירות ולא הגיוניות.

סיכומון ביניים

הדברים שהעליתי כאן מבוססים על התרשמותי האישית בלבד. למרות שנכתבו אנספור כרכים על מזון והשפעתו על הדושות, לא מצאתי בשום מקום עיסוק בקשר בין דושות לבין סמים משני תודעה. מכיוון שאין ספק שלסמים משני תודעה יש השפעה עמוקה על הדושות, ומכיוון שעד היום לא היה עיסוק של ממש בסוגיה הזו (בתקופה שבה התפתחה האיורוודה רבים מהסמים שאנחנו עושים בהם שימוש כלל לא היו קיימים), מומלץ לקחת את הדברים האלה בערבון מוגבל ולראות בהם הצעה לכיווני מחשבה והמשך עבודה בכיוון.

כדאי לזכור שבעוד שהאיורוודה מורה לנו כיצד לאזן את הדושות שלנו באמצעות בחירות המזון שלנו, תהליך כזה הוא מורכב ובעייתי בהרבה כאשר אנו עוסקים במשני תודעה. מכיוון שההשפעות של משני תודעה עזות מאלו של מזון, ואף נתונות לעיתים קרובות לחוקים של סבילות פיזיולוגית (למשל שימוש בקפה להמרצת הפיטה גורם להתמכרות פיזיולוגית ולהחלשות הפיטה בטווח הארוך), הדבר מוציא כנראה מכלל אפשרות את האפשרות שמשני תודעה יכולים לשמש לצורך איזון של דושה בטווח הארוך. ועדיין, כפי שהבנה של הקשר בין המזון לבין המצב הגופני והתודעתי שלנו מהווה כלי בסיסי של האיורוודה על מנת לסייע לנו לטפח איזון ולהמנע מאיבוד האיזון, הבנה עמוקה יותר של הקשר בין דושות למשני תודעה יכולה לסייע לנו להבין כיצד משני תודעה מחריפים או מאזנים נטיות בסיסיות במזג האיורוודי שלנו על מנת לנקוט החלטות מושכלות יותר בנוגע לגופנו ודעתנו.

Waze ונחמות הדטרמיניזם

כש-Waze אומרת לי שנשארו לי 35 דקות עד היעד, זה מרגיע אותי בלב. לפני שהייתה קיימת, הייתי יושב בפקק ותוהה בחרדה כמה זמן עוד ימשך. היום אני יכול לשהות בו בנוכחות ורוגע בידיעה שכל זה זמני ויחלוף, ושגם ככה אין הרבה שאני יכול לעשות לגבי זה.

פנה שמאלה, לאחר מכן המשך ישר בכיכר, ועוד 200 מטר תגיע לאהבת חייך. ווייז.

יכולת חיזוי העתיד של ווייז מרשימה למדי אבל יש עדיין לאן לשאוף. לא חסרים אזורים אחרים בחיים שבהם יכולת חיזוי עתיד מדויקת מהסוג שמציעה Waze בדרכים היתה יכולה להפיג את חרדותינו. נניח שווייז הייתה יודעת לומר כמה זמן נותר לנו בדיוק עד המוות, או עד שנכיר את אהבת חיינו, או עד שיגיעו הקביעות, האקזיט או הפנסיה. היינו יכולים לפרוש לנו בסטואיות מהלחץ הפנימי שגורמים כל גורמי האי ודאות הללו ולהנות סוף סוף מכל מה שמתרחש בחיינו מתוך ידיעה שהכל יגיע בעיתו. לנו נותר רק להתקדם במסלול החיים כמו ג'יפ בספארי, להציץ מהחלונות ולהנות מהנוף.

נחמות הדטרמיניזם

המחשבה על חיים שמסלולם ידוע מראש מזכירה לי את מודל ה"הניתור הגדול" של היקום, שיצא מהאופנה בשנות השמונים של המאה הקודמת, כשהחליפה אותו תיאורית האינפלציה הקוסמית, ושמדענים חזרו לשקול אותו לאחרונה. בתיאוריית האינפלציה הקוסמית ההנחה היא שהתרחבות היקום לא תסתיים לעולם, אלא הוא ימשיך להתרחב כשהחומר בו הופך דליל יותר ויותר, בעוד צפיפות האנרגיה האפלה גדלה עד שכח הכבידה לא יספיק עוד כדי להחזיק יחדיו את הגלקסיות, והכוכבים וכל החומר ביקום יתפרק לחלקיקים האלמנטריים ביותר. בניגוד אליה במודל "הניתור הגדול" הרעיון הוא שהתרחבות היקום תלך ותאט עד שבשלב מסוים מימדיו של היקום יגיעו לגודל מקסימלי ולאחריו ישוב זה ויתכווץ חזרה בהשפעת כח הכבידה עד שיקרוס חזרה לתוך עצמו בתהליך הפוך למפץ הגדול, ולבסוף ינתר מחדש לעבר יקום חדש (בתהליך מחזורי ונצחי,שהיקום המוכר לנו מהווה רק אחד ממחזוריו). בדרך לניתור הגדול הזה, ההיסטוריה כולה תחזור ותתרחש פרט לפרט – אבל הפעם בהילוך אחורי.

יש מי שרואים באפשרות הזו – החזרה של ההיסטוריה כולה ברברס –  דבר נורא. עוד פעם נצטרך לעבור את כל זוועות ותלאות ההיסטוריה, הכל מחדש רק בהילוך לאחור, ללא בחירה, סיבתיות או היגיון (למי שרוצה לגלות כיצד עשוי להתנהל עולם שנע אחורה בזמן מומלץ לצפות ב-Backwards, הפרק הראשון של העונה השלישית Red Dwarf). בעיני יש במודל הזה דווקא משהו מנחם. הידיעה שהכל קבוע מראש משחררת את האדם מה-FOMO הקוסמי, מהמחשבה המציקה שיש משהו שהוא מחמיץ או שיש באפשרותו לעשות משהו (שאינו יודע) ושישנה את מצבו מן היסוד.

אם הכל ידוע והרשות אינה נתונה, זה מאפשר לנו להשתחרר ולהפוך לעדים סטואים המביטים בעולם בסקרנות שוות נפש, מבלי לחוש מעורבים מדי. עולם דטרמיניסטי הוא עולם מרגיע. הוא פוטר אותך מקדחת העשיה ורגשות האשמה עליה שאליה גוזרת אותך הבחירה החופשית. הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים עמד על כך שמודרניזציה ותיעוש גרמו לנסיקה בשיעורי ההתאבדות ברחבי החברות באירופה. ההסבר שלו: בחברה המסורתית כל אחד ידע את מקומו. אם היית מפשוטי העם, ידעת שזהו גורלך ומקומך, לא היית מטריד את עצמך במחשבה שיכולת לעשות משהו אחרת ולהפוך לרוזן או דוכס. לכל אדם ואדם בחברה היה מעמד קבוע שנמסר לו בלידה ושהגדיר אותו, ומאחר שגורלך לא היה בידך, יכולת להתמסר אליו בלב שקט. זוהי נחמת הדטרמיניזם. הדבר שונה דרמטית בחברה הקפיטליסטית המודרנית בה, לפחות תיאורטית, נתונה בידי כל אחד האפשרות להתאמץ ולהצליח ובה האזרח המודרני משווה עצמו ללא הפסקה לסובבים אותו, לעיתים קרובות באופן בלתי מחמיא. ההשוואה המתמדת עם אלו שהצליחו יותר מאיתנו (ובהגדרה, יהיו כאלה) מעוררת לעיתים קרובות חוסר שקט ותחושת כשלון אישי. הבחירה החופשית במקרה זה גזרה עלינו תלאות וסבל מסוג חדש.

עם Waze בדרכי החיים

ווייז אינה טכנולוגיה דטרמיניסטית במלוא מובן המילה. כך למשל, היא מציעה למשתמש מספר מסלולים אפשריים שיובילו אותו ליעדו, והיא כמובן אינה כופה עליו לבחור באף אחד מהם. המשתמש רשאי לבחור לעצמו דרכים שווייז אינו ממליץ עליהן אם כי התוכנה. וייז אינה טוענת שהדרך שהיא מציעה היא היחידה שקיימת. היא רק טוענת שהיא מציעה את הדרך הטובה ביותר מכל הדרכים האפשריות.

תחזי את זה, ווייז! מודלים שונים של התפתחות היקום.

בגרסאות עתידיות והיפותטיות בהחלט של ווייז, שיכללו מודלים לא רק של מערכת התנועה, אלא גם של כל האטומים ביקום, חוקי הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה, הפסיכולוגיה, הכלכלה, החברה והתרבות – אולי נוכל להגשים סוף סוף את חלומו של לפלאס ולדעת כל מה שהיה ביקום וכל מה שיהיה. ווייז תוכל אז להגיש לכל אחד ממשתמשיה מפה מלאה של מסלול חייו הצפוי בעולם. היא תדע לומר לנו איפה צפויים לנו פקקים פנימיים בדרכנו, כמו תפיסת עולם שגויה, מערכת יחסים תקועה או מסלול לימודים שיתברר כטעות, והיא תדע להציע לנו מסלולי חיים חלופיים ולא צפויים. במקום לנסוע על הכביש הראשי שמוביל היישר מאהבה של גיל העשרה אל חתונה בגיל צעיר וגירושים בגיל 24, היא תשלח אותנו דרך דרכים צדדיות של אקטיביזם חברתי או יזמות אקולוגית שיובילו אותנו בסופו של דבר קרוב יותר ליעד הסופי, כך שלפתע נתחבר בלי שידענו מאיפה זה הגיע לנו בכלל אל הדרך הראשית המובילה היישר אל אהבת חיינו. ואולי היא תגיד לנו שאהבה זוגית זה בכלל לא הדבר שלנו ותכוון אותנו ליעד אחר לחלוטין. אולי למשל תשתמש בדרכים הצדדיות של אהבה רומנטית כדי להוביל אותנו לעבר הגשמה רוחנית או עתיד פוליטי מזהיר.

מושון זר אביב  מספר בהרצאה שלו מ-2016 שבמודלים מוקדמים של ווייז האפליקציה ביקשה לתת למשתמשיה את האפשרות לבחור בדרך הרצויה להם לא רק על פי פרטרים של מהירות או מרחק אלא גם על ידי בחירה בדרך היפה ביותר, הבטוחה ביותר, או זו החסכונית ביותר בדלק.  בעתיד ההיפותטי שהצעתי אולי נוכל להכתיב לווייז פרמטרים נוספים שעל פיהם היינו רוצים לבחור את מסלול חיינו. נוכל לומר לווייז הקוסמי אם חשוב לנו יותר מסלול חיים רווי בהצלחה מקצועית או כזה שמכיל הרפתקאות וחוויות, או כזה ששם דגש על מערכות יחסים קרובות, אינטימיות ובטחון רגשי. ווייז יחשב עבורנו את המסלול האופטימלי שיאזן בין הפרמטרים השונים שבחרנו להזין לתוכו ולנו ישאר רק לצאת לדרך ולהנות מהנוף בידיעה שאנחנו במסלול הטוב מבין כל המסלולים האפשריים.

כל זה כמובן נראה עדיין רחוק וכנראה אף בלתי אפשרי, אבל אם גוגל, הבעלים של ווייז, שכבר הכריזה שמטרתה הסופית היא בניית אינטיליגנציה מלאכותית חובקת עולם, תרתום את אותה אינטליגנציה עילאית למטרה זו, בעזרתו של חוק מור ועוד כמה אלפי שנות אבולוציה אולי גם זה עוד יקרה. #לתשומת_ליבם_של_מנהלי_גוגל

טכנולוגיות של חרדה – על התפקיד של אמוטיקונים בתרבות הדיגיטלית

האם תקשורת במסרונים מיידיים הופכת אותנו לאנשים רגשיים, חמים ואינטימיים יותר? טענה כזו עשויה להשמע מוזרה – היא סותרת את מה שאנחנו שומעים לרוב על האופן שבו תקשורת אלקטרונית מרדדת את השיח הבינאישי, ובכל זאת אי אפשר להתכחש לסנטימנטליות המוחצת של העולם הוירטואלי ולאופן שבו אמוטיקונים מסייעים לאנשים לבטא ביום יום רגשות שהם מתקשים ­– לא מסוגלים ממש – לבטא פנים מול פנים.

במרחב האלקטרוני אנחנו מוצאים את העוז למלא את המסך בלבבות גם מול אנשים קרובים שבעבר התקשינו לומר להם מילה קטנה של חיבה, ואפילו מול אנשים שאנחנו בקושי מסוגלים לסבול בחיי היום יום. כמה קל לשלוח נשיקות מלובבות, לחייך מאוזן לאוזן, לצחוק עם שיניים חשופות ואפילו ולבכות מרוב צחוק כשאתה אמוטיקון נטול גוף בחלל הוירטואלי.

זה כאילו הוירטואליות באה לסייע לנו להתמודד עם דרישות החיברות המוגזמות שמושתות על כל אחד מחבריה של חברת הנמלים הרגשניות הדורשת אינטראקציה מתמדת עם מספר גובר של זרים. החיים לצד בני אדם אחרים דורשים מכל אחד ואחת להיות שחקנים, להפגין את הרגשות שמצפים מאיתנו להפגין ולהגיש אותם בתזמון מושלם ובביצוע אמין – כל פעם כשאומרים לנו מילה טובה, כשמספרים לנו בשורה טובה או נוראה, כשמראים לנו משהו יפה או מזעזע, מבקשים מאיתנו משהו או סתם שואלים אותנו מה שלומנו. אמנם במערכות יחסים קרובות ואינטימיות אנחנו יכולים לעיתים להרפות מהמסכה ולהפגין כיצד אנחנו מרגישים באמת, לתת לפרצוף חמוץ או לאינטונציה אומללה להשתרבב להם מבלי משים ולפטור אותנו מרגע מרגשות שאיננו נותנים להם בדרך כלל ביטוי, אבל רוב האנשים נאלצים רוב היום לזייף חיוכים, התרגשות, התלהבות ושלל רגשות אחרים על מנת לעמוד בציפיות הסובבים אותם.

לדבר הזה יש מחיר נפשי כבד. ידוע שעובדים שנדרשים לחייך כל היום (קופאים ברשתות מזון מהיר למשל) סובלים משיעורים גבוה יותר של דכאון. אשליית החביבות והעליזות אינה באה בקלות. החובה לזייף במסיכת העור והקול שלנו את התחושות שמצופה מאיתנו לבטא בסיטואציות חברתיות היא מייגעת ומתישה, במיוחד מבחינה פסיכולוגית.

מסרונים מידיים עתירי אמוטיקונים מסייעים בידינו להירגע מעט מנשף המסיכות החברתי שאנחנו מוזמנים אליו בכל אינטראקציה על ידי מילוט לנשף מסיכות וירטואלי שרחום יותר למגבלות מסכת העור והקול שלנו, שנמתחת עד הקצה ביום של אינטראקציות חברתיות שטחיות. הם מאפשרים לנו להפגין חיוך גם בלי להפעיל את השרירים היגעים של הפנים, ולצחוק כמו חמורים בלי להדרש לעצם המפגן הפיזי המתיש של זיוף צחוק גדול. הם טכנולוגיות המקלות עלינו את החיים בעולם שדורש מידה רבה כל כך של אינטראקציות שטחיות ומסייעות לנו להתרכז בבחירת דימויים של רגשות מבלי להידרש להפיק אותם פיזית. זו כנראה הסיבה מדוע אנשים מעדיפים לשוחח באמצעות אמוטיקונים ונמנעים משיחות וידאו כמו מאש. אנחנו לא רוצים שיראו את הבשר המוגבל שלנו, את החיוך המאולץ. האמוטיקון מבטא טוב יותר וללא מאמץ בדיוק את מה שרצינו להביע.

אמוטיקונים הם אידאות של רגשות, צורה וירטואלית מופשטת המסמנת משהו מורכב הרבה יותר כמו רגשות אנושיים והאופן בו הם מתבטאים בפנים ובקול שלנו. זהו פרפורמנס וירטואלי שחוסך מאיתנו את הצורך לבצע את הפרפורמנס הפיזי המתיש. מהבחינה הזו אין פלא שהשימוש בהם נוסק בתקופה בה אנשים חשים במידה גוברת שמוראות התקשורת האנושית הן מעבר ליכולתם. העידן הנוכחי מוגדר על ידי מומחים כעידן חרדה ובמיוחד חרדה חברתית. מאז 1980 זינק מספר האנשים שסובלים מחרדה מ-4% לחצי מהאוכלוסיה הכללית, ויש מי שרואים בעיסוק המתגבר בחרדה את סימן ההיכר של הדור.

האמוטיקון הוא המגן המושלם לעידן החרדה, שמאפשר לנו להרגע בין סמיילים שבעי רצון ומרגיעים, לבין נשיקות וחיבוקים מתמסרים בתקופה שבה קשה לנו יותר מאי פעם לחוש שבעי רצון, להרגע או להתמסר.

יותר ויותר אנשים לא אוהבים היום לדבר בטלפון, מסיבות לא כל כך שונות מאלו שכבר דנתי בהן מעלה. הטלפון מאלץ אותנו להקשיב לאדם השני בתנאיו שלו, לספק תגובות מיידיות וספונטניות, ולהחשף או להאלץ להעמיד העמדת פנים באמצעות מניפולציה של גוון הקול שלנו. אמוטיקונים חוסכים מאיתנו את כל זה, ומהבחינה הזו הם מתת אל של ממש. יש כמובן מי שיגיד שהם רק ממסמכים אותנו מהעולם ומונעים מאיתנו את אפשרות המפגש האמיתי איתו, אבל גם על זה ניתן להתווכח. האם אנחנו באמת רוצים להחשף כל הזמן? מגני האמוטיקון יגידו שאפשר לקיים תקשורת רגשית אינטנסיבית במקומות מסוימים, אבל לנסוג לחמימותו העוטפת והמגנה של האמוטיקון בנקודות אחרות, כאשר אנחנו לא רוצים להיות אינטנסיביים רגשית, או כאשר אנחנו רוצים להיות אינטנסיביים רגשית אך לא מעזים לעשות זאת פנים אל פנים או אפילו בטלפון. האמוטיקון מבחינה זו, הולך ומבסס עצמו כמרכיב מרכזי בתזונה הרגשית ובוויסות הרגשי של העידן האלקטרוני.

דברי פתיחה וסיכום לכנס הפסיכדלי הישראלי משנים תודעה

וואו, איך בכלל לנסות לסכם את היומיים האחרונים והכנס הפסיכדלי הישראלי.

הכנס שקיימנו ביום חמישי היה אחד הימים הכי יפים שהיו לי בחיים ובוודאי היום שקיבלתי בו הכי הרבה אהבה. זה קצת הרגיש כמו להיות נער בר מצווה בטקס מיוחד ומופלא שכולם בו עולים לתורה. איזו התרגשות.

בחוויה של מי שעמד על הקווים מהבוקר עד הלילה וסימן לדוברים בשלטים את הזמן שנותר להם זה היה יום די סוחט. בסיומו, אחרי 14 שעות של להיות עם האצבע על הדופק ברמת הדקה מתוך ניסיון שלא לחרוג מגבלות הזמן הדוחקות ואף מופרכות שהטיל לוח הזמנים של הועידה שתכננתי אני עצמי, רמות האדרנלין התחרו רק ברמות העייפות.

מתוך מושב הערב של הכנס. צילם יאיר גולוב.

הלו"ז של הכנס היה מלא מאוד. כנראה יותר מדי, וזה היה מאתגר מבחינות מסוימות אבל גם מתגמל ומשכר. התכנון של המושב השני שאורכו היה ארבע וחצי שעות, עם שתי הפסקות של 15 דקות בלבד, היה בוודאי מנוגד להיגיון המסורתי לגבי האופן בו מרווחים יום הרצאות, אבל יצר בקונסטלציה הזו גם אפקט פסיכדלי די מעניין. ההרצאות היו כל כך טובות והקהל היה כל כך בתוך העניינים שלא רק שלא איבדנו את הפוקוס, אלא שהאינטנסיביות רק הפכה את זה לחוויה עזה עוד יותר. החוויה הייתה של נסיקה קולקטיבית מתמשכת שכללה רק הפסקות קצרות לשאיפת אוויר – כמו מעגל של פייפ די.אמ.טי. זה הרגיש כאילו מהרצאה להרצאה אנחנו רק עולים ומתעלים יחדיו, מטפסים הלאה לרקיע, וכל המושב הפך לסוג של לימוד משותף ממוקד לראש וגם ללב. ממקום הישיבה שלי בשורה הראשונה יכולתי להרגיש את האנרגיה של 400 איש מרוכזים וחיוניים נושפת בעורפי. חלק מהדוברים באו אלי אחרי האירוע לומר לי שזה היה קהל בלתי רגיל להופיע מולו.

קשה לתאר לאנשים שלא היו בועידה פסיכדלית איך זה מרגיש להיות באירוע כזה. רמת המיקוד של הקהל היא גבוהה ברמה שלא פוגשים בהרבה כנסים אחרים. החוויה של המפגש של הקהילה; של קהל גדול שמגיע מתוך עניין אמיתי ולהוט לנושא, ורצון למפגש אנושי עם האחרים – יוצרת איזושהי חוויה של התעלות תודעתית עזה. בועידות פסיכדליות שביקרתי בהן בעבר בחו"ל התחוללה אצלי התחושה הזו של טריפ – של מתיחה וכיווץ משותפים של חוש הזמן, של עוצמות מוגברות של חוויה ונוכחות. יצאתי מהן מסוחרר ובאופוריה. אפילו שהאירוע ביום חמישי היה בן יום אחד בלבד, במהלך הכנס באו אלי כל מיני אנשים ואמרו לי שהכנס כל כך עוצמתי ומעצים עבורם שהם מרגישים כאילו הם בתוך טריפ, ואיזו זכות מופלאה להדליק מאות אנשים ככה באמצע תל אביב באמצע השבוע.

כשהתחלתי אני להתעניין בפסיכדלים לפני כ-15 שנה מה שחסר לי מאוד היה מקום לפגוש אנשים עם אותו סוג של עניין בחומרים משני תודעה. זה גם מה שהפך עבורי תמיד את המפגש עם אנשים פסיכדלים למרגש כל כך. כשפגשת אותם הרגשת הרבה פעמים שאתם חולקים איזו פרספקטיבה משותפת על העולם, זכרון חוויה משותפת שיוצר ביניכם סוג של אחווה.

מתוך הפאנל של הערב. על הבמה מימין לשמאל: דר' ריק דבלין, בעז וכטל, נטלי גינסברג, אנכי, פרופ' אנתוני בוזיס, דר' אריק דיוויס, דר' תומר פרסיקו. צילום: יאיר גולוב

כשבעז יניב ואני הקמנו את מגזין לפסיכונאוט, סרטון גיוס ההמונים לגיליון הראשון פתח במילים שהקהילה הפסיכדלית הישראלית זקוקה לבית. לפסיכונאוט היה צעד חשוב בכיוון. הוא קידם יפה את ההבנה שיש בכלל בארץ שיח על פסיכדליה. הרעיון של מגזין פסיכדלי ישראלי, שנראה היה הזוי ב-2013 כשהגיליון הראשון של לפסיכונאוט יצא, כבר אינו כזה היום. אבל ביום חמישי כשהסתכלתי על הקהל שהגיע לבית ציוני אמריקה הרגשתי שליום אחד הבית הפסיכדלי הזה עמד וקיים במלוא הדרו. זו הייתה אני חושב הפעם הראשונה שהקהילה של האנשים שמתעניינים במשני תודעה פסיכדליים נפגשה בייצוג מקיף ומגוון כל כך: מפרופ' חגי רם שדיבר על היסטוריה של החשיש בפלסטין/ישראל לדר' דניאל נווה שנתן הרצאה מחשמלת על פרקטיקות של שינוי תודעה בקרב חברות של ציידים לקטים, מליאור רוזמן שדיבר על שימוש בפסילוסיבין לטיפול בדכאון לנדב נוימן שדיבר על פסיכדליה בשירה העברית מדר' גליה תנאי שדיברה על פסיכדליה ומיינדפולנס לבעז וכטל שדיבר על טיפולי איבוגה. זו הייתה פעם הראשונה שהחבורה הזו של כל אנשים שמתעניינים בפסיכדליה משלל כיווני החברה, התרבות, האקטיביזם והרפואה נפגשה בהרכב מלא (עד כמה שניתן). פתאום עמדה שם בהפסקות בלובי של בית ציוני אמריקה חבורה של 400 איש שנפגשת לראשונה בפורמט כזה ויכולת לראות חבורות חדשות נוצרות ושיחות וחיבורים.

ואני חושב שזה היה הדבר אולי הכי מרגש בכל האירוע הזה, לראות את הקהילה הזו חיה וקיימת, מתגבשת ומתחזקת והמחשבה שהייתה לי הזכות להטות לזה כתף ולתרום משהו לכך שבשנת 2017 תהיה בישראל תרבות של מחקר וחשיבה על פסיכדלים.

תודה לכל מי שנטל חלק באירוע המופלא שזה היה. למרצים שהביאו את עצמם ב-200%, לקהל שגרם לבית ציוני אמריקה להרגיש כמו יד אליהו של הפסיכדליה. ולבסוף, אני רוצה להודות תודה מיוחדת לאילן לוי מהוצאת פראג שפנה אלי לפני שמונה חודשים והציע לי לארגן יחד ועידה פסיכדלית. הרעיון של ועידה פסיכדלית ישראלית הסתובב לי בראש כבר שנים אבל לולא היוזמה של אילן והנכונות שלו להרים את הכפפה הזו ולגרום לזה לקרות בשטח אין לדעת מתי ואם בכלל זה היה יוצא אל הפועל. סחטיין, ריספקט ותודתי העמוקה!

פתיחת מושב הערב של הכנס. צילום: יאיר גולוב..

להלן דברתי הפתיחה שנשאתי בתחילת הכנס.

משנים תודעה – דברי פתיחה

גבירותי ורבותי, קהל נכבד,

זה תענוג בלתי רגיל בשבילי לפתוח את הועידה הפסיכדלית הישראלית הרשונה "משנים תודעה: פרספקטיבות פסיכדליות על תרבות, חברה וריפוי."

ההתכנסות הזו מהווה מבחינות רבות שיא של תהליך ארוך של צמיחה במודעות ובשיח על פסיכדלים כאן בישראל. במובנים רבים, מדובר בפריחה מאוחרת, תוצאה של הבדלי לחצים היסטוריים ותרבותיים. לפני 50 שנה, ביוני 1967, נפתח בארה"ב מה שנהוג לקרוא לו "קיץ האהבה" תקופה של התנסות פסיכדלית והשפעה פסיכדלית חסרת תקדים על החברה והתרבות. במקביל לחגיגות היובל של קיץ האהבה, אנחנו בישראל מציינים החודש 50 שנה למלחמה שהתרחשה באותו זמן בדיוק וששינתה את פני המדינה והמזה"ת.

בתקופת הגל הפסיכדלי של שנות השישים הישראלים היו עסוקים בדברים אחרים לחלוטין. בישראל לא היה לנו מעולם קיץ של אהבה.

העובדה שבשנת 2017, 50 שנה לאחר קיץ האהבה שמעולם לא התרחש כאן, מתקיים בישראל כנס ראשון על פסיכדליה נותנת לי תחושה של צדק פואטי, אבל העיתוי אינו מקרי כמובן. בכל העולם מתרחש כרגע רנסנס פסיכדלי. 50 שנה אחרי שלסד, פסילוסיבין ופסיכדלים אחרים הוצאו מחוץ לחוק המחקר הרפואי בפסיכדלים משיג תוצאות חסרות תקדים. יש תחזיות על כך שחומרים פסיכדלים יאושרו כתרופות עד אמצע העשור הבא, ואפילו קודם.

הרבה מים עברו בירקון מאז שדוד אבידן יצא למסע הלסד שלו, ושיונה וולך הזהירה בשירים שלה מפני מסעות כאלה בדיוק. בזמן הזה התפתחה בארץ תרבות טראנס ורייב ענפה ששמעה יצא למרחוק והשימוש בפסיכדלים הלך והפך מקובל ונפוץ יותר – אבל רק בעשור האחרון, במקביל להופעה המחודשת והצמיחה של המחקר העולמי בחומרים פסיכדלים, החל השיח הישראלי על הנושא לקפוץ מדרגה. בין מחקר חלוצי ב-MDMA לטיפול בפוסט-טראומה, למעגלי שאמאניזם ורפואה, לנטוורק פסיכדלי, לתרבות מתרחבת של כתיבה ותרגומים על פסיכדליה – יש לא מעט סימנים לכך שהציבור בישראל בשל לשיח מורכב ורציני יותר על פסידליה. כמי שזכה לצפות בתהליך הזה מקרוב, אני יכול רק להעיד על הסקרנות והצמא האדירים שאני נתקל בהם בכל מקום שאני מגיע לשוחח על הנושא הזה. אנשים כמהים לדעת עוד על החוויה הפסיכדלית, על המשמעות שלה ומה שיש לה לתרום לנו ולתרבות שלנו.

ההיסטוריה הפסיכדלית כמובן ארוכה בהרבה מהקונטקסט הישראלי. למעשה השורשים שלה עמוקים יותר עוד מהופעת הדתות הממוסדות והרפואה. היסטוריונים וארכיאולוגים הורו לנו שלשימוש השאמאני בפסיכדלים על מנת ליצור קשר עם עולמות הרוח יש מורשת בת אלפי ורבבות שנה. התרבות הפסיכדלית קדמה לא רק לדתות הממוסדות, אלא כנראה היוותה במובנים רבים את ההשראה להן ולמושגים כמו הנשמה והחיים שלאחר המוות.

חומרים פסיכדלים גם זכו למעמד מקודש בחברות העתיקות שמהן התפתחה התרבות שלנו. ביוון העתיקה, אפלטון, אריסטו, קיקרו ורבים אחרים מאצילי החברה היוונית השתתפו במיסטריות האלויזיות, חגיגות פסיכונאוטיות איזוטריות שנערכו בעיר אלויזיס שביוון ושבמסגרתן יחידי הסגולה של החברה שתו משקה בשם קיקאון, עברו חניכה תודעתית וזכו להתוודע לסודות היקום והבריאה. הריג ודה, הטקסט ההינדואיסטי העתיק ביותר מספר על השימוש הטקסי בסומה – משקה פסיכואקטיבי שהשותים אותו רואים את האור והופכים לבני אלמוות.

אבל איזה קשר יש בכלל בין הבכחנליות הקדומות הללו לתרבות בת יומנו? מה יש להזיות ולאמונות התפלות של תרבויות פרימיטיביות ללמד אותנו בעידן המודרני והמתקדם בו אנו מצויים?

יש כמה וכמה סיבות טובות למה פסיכדלים צריכים לעניין אותנו בעידן הנוכחי, ומדוע מבחינות רבות הם לא רק שלא איבדו מחשיבותם אלא דווקא הופכים רלבנטיים מאי פעם.

הציביליזציה הטכנולוגית המפותחת והמתקדמת שלנו אמנם מספקת לנו נוחות חומרית שמלכי העבר יכלו רק לחלום עליה, אבל בו זמנית אנחנו כחברה סובלים מאיבוד דרך ומשמעות. שכיחותן של תחלואות הנפש: הדכאון, הטראומה והחרדה נסקה עשרות מונים במהלך העשורים האחרונים, וגם העליה המסחררת במתן תרופות מרשם לא הצליחה למתן את המגמה הזו ולו במעט. תלושים מהמטריקס של הטבע, הקהילה והתודעה, וזרוקים לתוך מטריקס ניאו-ליברלי של צרכנות ושל אני כפרויקט מיתוג, הנתינים של העולם המודרני נאחזים בנואשות במסכים אלקטרוניים מצפצפים שבאמצעותם הם מנסים להפיג את חרדותיהם מעולם בלתי יציב שהופשט מקהילה וערכים – אלא שהמסכים האלה אמנם מפיגים את הסימפטומים אבל גם מעמיקים את המועקה הפנימית. במקביל, גם טבען של הסכנות שאורבות לאדם המודרני השתנה מן היסוד. גורמי המוות השכיחים ביותר כבר אינם קשורים לתברואה או מגיפות אלא מחלות "סגנון חיים," Lifestyle disease, כמו סכרת, לחץ דם, מחלות לב, וסרטן, שנגרמות על ידי סגנון החיים המודרני והופכות לחלק אינטגרלי של החיים במערב.

פסיכדלים מציעים גישה אחרת באופן רדיקלי לטיפול באתגרים הללו. כחומרים שמעצימים את תפיסת וחווית המשמעות, הם מסייעים למצוא מחדש משמעות בעולם ולהתגבר על טראומה ודכאון. בחברה חרדתית שחבריה חשים ניכור מצמת מעצמם, מסביבתם ומאחרים, הם מסייעים לפתוח את הלב ולגלות מחדש קשר אנושי וקרבה עם משפחה, חברים וקהילה. ומכיוון שפסיכדלים מסייעים לנו לצאת רגע מהאוטומטים הרגשיים והמחשבתיים שלנו ולפתח פרספקטיבה רחבה יותר על החיים שלנו, הם מסוגלים גם לתמוך בפיתוח הרגלים בריאים יותר לגוף ולנפש ולהוות פתרון רדיקלי למחלות סגנון חיים כמו סכרת, לחץ דם ומחלות לב שהפכו לגורם התמותה השכיח ביותר בחברה. אחד התחומים שבהם החשיבות של הפסיכדלים הכי גדולה היא למחלות סגנון חיים כאלה אבל זה משהו שאף אחד לא מדבר עליו כי יש לו משמעות רדיקלית בהרבה של שינוי האופן בו אנחנו תופסים בריאות וטיפול רפואי.

העולם שלנו נמצא כיום במשבר חסר תקדים: חמור כל כך שעצם הדיבור עליו בחברה הפך למעשה בלתי מנומס. אנחנו נמצאים בעיצומו של משבר אקולוגי שמאיים על קיומו של המין האנושי ושמתודלק על ידי סגנון חיים מנוכר מהטבע, ותרבות צריכה בלתי מרוסנת שמדלדלת במהירות את המשאבים שבהם כולנו תלויים. גם כאן, יש לפסיכדלים מסר חשוב שאנו יכולים להאזין לו. חוויות פסיכדליות הן קטליזטורים לקשר מחודש עם עולם הטבע, למודעות מוגברת לקשרים שקושרים יחד את כל צורות החיים על הכוכב הזה, והן מציגות מודוס של קיום שבו חוויות צרכניות מפנות את מרכז הבמה לחיבור אנושי וחיבור עם הטבע. החוויות הללו מציגות פרדיגמה חלופית שדרושה לנו כרגע אנושות, משום שהמשבר שבפניו אנחנו נמצאים אינו רק משבר פוליטי, כלכלי, טכנולוגי או אפילו אקולוגי – זהו משבר, כפי שהצביע קרישנמורטי, שהוא משבר של תודעה.

אלברט איינשטיין אמר שכדי להתגבר על הבעיות שיצרה רמת תודעה מסוימת אנחנו נדרשים לפרספקטיבה של רמת תודעה אחרת. מצבי תודעה אלטרנטיביים יכולים להוות כלים כדי לקבל פרספקטיבה חדשה, רחבה ופוריה יותר על האתגרים שעומדים בפנינו בעידן הנוכחי ועל ואופן שבו אנחנו עשויים להתמודד איתם. הפילוסוף הפסיכדלי טרנס מקנה נהג לומר שפסיכדלים הם אמנם רק אחת משורה של טכניקות היכולות לסייע בהתעוררות, אלא שהן הטכניקה האמינה והמהירה ביותר, ובמצב החירום שעולמנו נמצא בו הזמן אוזל במהירות.

חוויות פסיכדליות לא יכולות להחליף עבודה רוחנית, והן גם לא יכולות להחליף את המהפכות הכלכליות, הפוליטיות והסביבתיות שצריכות להתרחש כדי ליצור עולם טוב, בטוח והוגן יותר.  אבל הן כן יכולות להיות קטליזטור שמסייע לעורר מחדש את מרכזי האמונה והדמיון של החברה שלנו, שדרושים כל כך כדי להחלץ מהמשבר הנוכחי.

בקהילה הפסיכדלית נהוג לומר שאין זה מקרה שהלסד התגלה ממש באותו הזמן שבו פותחה פצצת האטום. הלסד, נהגו לומר בשנות השישים, הוא כח החיים המאזן של כח המוות האטומי שהתגלה בלוס אלמוס. אולי יש גם היגיון פואטי מסוג זה בצמיחה המחודשת של המחקר וההתעניינות בפסיכדלים בתקופה הזו על שלל אתגריה.

אני רוצה להודות לכם ולברך אתכם על כך שאתם לוקחים חלק במה שהוא אירוע היסטורי בקנה מידה מקומי. כנס פסיכדלי ישראלי ראשון.

יש לנו היום נבחרת מרשימה של דוברים, שכוללת כמה מהאנשים שמובילים כיום את המחקר  וההגות הפסיכדלים בעולם. אבל מה שמשמח אותי עוד יותר זו נבחרת הדוברים הישראלית שלנו. זו הפעם הראשונה שקבוצה נרחבת כל כך של חוקרים, אקטיביסטים ואנשי רוח ישראלים נפגשים כדי לדבר ברצינות על פסיכדליה וזה אירוע שיש לחגוג אותו.

יש לנו תוכנית עשירה ומגוון של דוברים שעוסקים בנושא הפסיכדלי מכיוונים של אנתרופולוגיה, היסטוריה וחברה, של אקטיביזם ושל אמנות. ותהיה לנו גם סדרה של הרצאות על הפוטנציאל התרפויטי של החומרים הללו: על מזעור נזקים בפסיכדליה, על פסיכדליה ומיינדפולנס, על מחקר ה-MDMA בפוסט טראומה, ועל שורה של טיפולים חדשניים בדיכאון וחרדה באמצעות פסילוסיבין. לבסוף אנחנו נקנח את היום המלא הזה בשיחה על השאלות הגדולות יותר שעל הפרק עבור המחקר הפסיכדלי ועבור המקום של הפסיכדליה בתרבות.

אני מאחל לכולכם יום מוצלח, מלמד ופורה של התוודעות לנושאים ורעיונות חדשים. אני גם מזכיר שבסיום האירוע כולכם מוזמנים להמשיך איתנו למסיבה הפסיכדלית שתתקיים במועדון התדר בבית רומנו, שם אנחנו נמשיך את החגיגות עם תיקלוטים פסיכדלים, הקרנות וידאו פסיכדליות, תערוכת אמנות פסיכדלית ועוד הפתעות.

תודה רבה.

 

משנים תודעה: על הכנס הפסיכדלי הישראלי הראשון, ולמה אתם צריכים להיות שם

ב-8 ביוני יערך בבית ציוני אמריקה בתל אביב הכנס הפסיכדלי הישראלי הראשון "משנים תודעה: פרספקטיבות פסיכדליות על חברה תרבות וריפוי". זה כבר יותר מחצי שנה שאני שוקד על עריכת תוכנית הדוברים והתוכן לכנס ואני ממש מתרגש לראות אותו קורם עור וגידים.

יש כל מיני סיבות מדוע הכנס הוא מאורע יוצא דופן. כזה שאסור למי שחי במקום הזה ומתעניין במשני תודעה פסיכדלים לפספס אותה. אני לא איש מכירות גדול, אבל אני כן רוצה לנסות לשכנע את מי שקורא אותי למה בכל זאת מאוד כדאי לעשות את ההשקעה ולבוא לכנס.

פסילוסיבין עם מנהיגים דתיים, אנתוני בוזיס

קודם כל הכנס מביא לארץ לראשונה שורה של חוקרים מובילים מהתחום הפסיכדלי. כאלה שמתעסקים בו מהכיוון הקליני, כאלה שעוסקים בו מהכיוון הרעיוני, וכאלה שעוסקים בו מהכיוון של מדיניות סמים ושינוי חוקי הסמים. למבקרים תהיה הזדמנות למשל לראות את פרופ' אנתוני בוזיס מאוניברסיטת ניו-יורק, מענטש אמיתי שעושה מחקרים על טיפול בדכאון באמצעות פסילוסיבין, ושמנהל כרגע על מחקר שקיבל הרבה חשיפה בעיתונות העולמית ושבמסגרתו ניתן פסילוסיבין למנהיגים דתיים מזרמים דתיים שונים כמו יהדות, נצרות, בודהיזם והינדואיזם כדי להבין את החוויה הפסיכדלית מהפרספקטיבה של מסורות דתיות שונות. גם ליאור רוזמן, שמשלים בימים אלו את הדוקטורט שלו באימפריאל קולג' לונדון יבוא ויציג לראשונה בארצנו את מחקר על שימוש בפסילוסיבין לטיפול דכאון וידבר על חשיבות החוויה המיסטית במסגרת טיפול פסיכדלי.

אינטלקטואל של תרבות הנגד. אריק דיוויס

עוד מישהו שממש כדאי להצליח לתפוס זה אריק דיוויס, שהוא בעיני האינטלקטואל החשוב ביותר של התרבות הפסיכדלית בעשרים השנה האחרונות. דיוויס אמנם לא מוכר כמו טרנס מקנה (שנתן לדיוויס את הראיון האחרון איתו, לפני מותו בשנת 2000) אבל במובנים רבים הוא מהווה תיקון לחלק מהשגיאות של המיסיונריות והתלהבות היתר שאפיינה לפעמים חלק מההגות הפסיכדלית בהיסטוריה. דיוויס הוא הוגה מבריק, מקורי, עם מח בלתי שגרתי, אופקים רחבים ועמוקים באופן יוצא דופן, וידע פנומנלי במסורות איזוטריות ואוקולטיות. כשלוקחים בחשבון גם את עובדה שהוא דובר בחסד, ואת הנושא המסקרן של ההרצאה שלו שעוסקת במצב של התנועה הפסיכדלית בעת הנוכחית, על רקע ההתפתחויות הגלובליות אני מאמין שיש יש שם פוטנציאל להרצאה מרתקת שתשבור קונספציות לכל אחד מהנוכחים.

עוד דוברת שמגיע מחו"ל היא נטלי גינסברג, מנהלת המדיניות של ארגון MAPS (Multidisciplinary Association of Psychedelic Studies) ששותף בהפקה של הכנס. לגינסברג, שעומדת מאחורי חלק ניכר מהמאמצים (הפוריים) ליצור שינוי במדיניות הסמים הגלובלית, יש פז"מ נכבד של עבודה במסדרונות הקונגרס והאו"ם במטרה להשפיע על מחוקקים לשנות את המדיניות הכושלת של המלחמה בסמים ולפתוח צוהר לעידן חדש ותרפויטי של הפסיכדליה. בכנס היא תדבר על האופן שבו תיקון מדיניות הסמים יכול להוות פתח לריפוי עמוק יותר עבור החברה והתרבות.

משנה את מדיניות הסמים במסדרונות הקונגרס והאו"ם. נטלי גינסברג

מעבר לכל הדוברים הנכבדים מחו"ל, מה שבאמת מרגש בעיני בכנס הוא קבוצת הדוברים הישראלית שתתקבץ בכנס. החלק המעניין ביותר במסגרת העבודה על התוכנית של הועידה היה לקושש את האנשים שיתאימו לפרויקט מהסוג הזה, למצוא את האנשים בארץ שעוסקים בנושא הפסיכדלי וגם את הדמויות החשובות מתחומים שונים שיש להן נגיעה ופרספקטיבה ייחודית על הנושא.

על רקע השמות האמריקאים הנוצצים, רצף הדוברים הישראלים שלנו ממלא אותי בלא פחות גאווה וציפיה. גם כי זו הפעם הראשונה בהיסטוריה ששורה כזו נכבדה של דוברים נפגשת בארץ לדון בנושא הפסיכדלי. וגם כי זו תהיה הפעם ראשונה ששורה של דוברים ידברו על פסיכדליה מפרספקטיבה של התרבות והחברה הישראלית: אמית דניאל, טלי חורב, נדב נוימן, דר' זאביק מישור, פרופ' חגי רם ובעז יניב.

קצרה היריעה לספר כאן בהרחבה על כל אחד מהדוברים הישראלים, אבל בין השאר ידבר זקן השבט אמית דניאל על ההיסטוריה של הפסיכדליה בישראל; טלי חורב שמארגנת את קבוצת הנטוורק הפסיכדלי הישראלי שנפגש פעם בחודש בכרכור, תספר על ארגון קהילה פסיכדלית בישראל; דר' זאביק מישור שכתב על שימוש בפסיכדלים בקהילות חרדיות בצפת ידבר על שימוש בפסיכדלים בעולם החרדי, ואילו העיתונאי והמשורר נדב נוימן ידבר על שירה פסיכדלית מהזווית הישראלית. בהמשך המושב הראשון – המוקדש לזוויות חברתיות ותרבותיות על הפסיכדליה, ידברו גם ההיסטוריון פרופ' חגי רם מאוניברסיטת בן גוריון שידבר על ההיסטוריה של החשיש בישראל/פלסטין בהמשך לספר שהוא כותב על הנושא, והאנתרופולוג דר' דניאל נווה מאוניברסיטת בר אילן, שהעביר שנים עם קבוצות של צידים לקטים, ידבר על מצבי תודעה אלטרנטיבים במסגרת התרבויות שלהם.

חוקר המח הישראלי שחוקר  פסילוסיבין לטיפול בדכאון, באימפריאל קולג, לונדון. ליאור רוזמן

במושב אחה"צ ידברו, מלבד אנתוני בוזיס וליאור רוזמן שהוזכרו קודם, ידברו גם בעז יניב ודר' גליה תנאי. שניהם חברים יקרים ושותפים לדרך, ולמגזין לפסיכונאוט. יניב, ידבר מנסיונו הנרחב בארגון אנשים טובים, על מזעור נזקים פסיכדלים במסגרת מסיבות טרנס, ואילו דר' תנאי, החוקרת והמלמדת מדיטציה ומיינדפולנס מזה שנים רבות, תדבר על הלקחים שהתחום הפסיכדלי הצומח במהירות יכול ללמוד מתהליכים דומים שעברו על עולם המיינדפולנס בעשור האחרון. בהמשך המושב דר' קרן צרפתי שעובדת כתרפיסטית במסגרת הה-MDMA  הישראלי תדבר על ההבטחה והפרדיגמה החדשה שהטיפול ב-MDMA מציע לטיפול בפוסט טראומה.

במושב הערב, אחרי ההרצאות של נטלי גינסברג ואריק דיוויס, יתנהל פאנל בהנחייתי ובהשתתפות חלק מהדוברים, שאליו יצטרפו גם דר' תומר פרסיקו, מחבר הספר 'מדיטציה יהודית' ואחד הקולות הבולטים בחקר הרוחניות החדשה, ובעז וכטל, ממייסדי מפלגת עלה ירוק, ואדם עם ידע רחב ועמוק בנושא הפסיכדלי.

מילה אחרונה על מחירים לפני שאני מלנקק לכנס עצמו. חלק מהתגובות בדף האירוע של הכנס בפייסבוק היו של אנשים שהתלוננו על המחיר הגבוה של הכרטיסים. מצד אחד אני יכול להבין את הביקורת, ומצד שני כמי שהיה מעורב בהכנה של הכנס, אני יכול לומר שהארגון של הדבר הזה, כולל הזמנת מרצים מחו"ל, אולם בסדר גודל של בית ציוני אמריקה, ושאר דרישות הפקתיות, הוא לא זול בכלל. אמנם לא הייתי מעורב בתחשיבים הכלכליים, אבל הרושם שלי ממעורבות אינטנסיבית בארגון האירוע הוא שאף אחד לא עושה פה קופה. אמנם 400 שקל זה לא זול, אבל כשמדובר ביום הרצאות שלם שמתחיל בבוקר ומסתיים בלילה, וכולל 15 דוברים, שחלקם מגיעים מחו"ל, אני חושב שצריך לקחת בחשבון שדברים כאלה עולים הרבה כסף להפיק, שגם לאנשים שמרימים אירוע כזה מגיע להתפרנס, ושרבים מאיתנו מוציאים את הסכומים האלה מדי פעם על הופעה/טקס/בגד וכו', כך שהכל סדרי עדיפויות. כשמשווים את זה לעלויות של לנסוע לאירוע מהסוג הזה בחו"ל, העלויות בכלל מתגמדות. אז נכון שהיום ניתן למצוא הרבה מידע על פסיכדלים ברשת, אבל אני חושב שמדובר כאן במשהו אחר. ואני מקווה שהרבה יבינו שבאמת מדובר כאן בהזדמנות חד פעמית שאין לדעת מתי תחזור להיות חלק ממפגש של לימוד וצמיחה ואירוע היסטורי לקהילה הפסיכדלית המקומית. אגב, בשלב זה הכרטיסים עדין מוזלים, וגם ניתן לקנות כרטיסים פר מושב החל מ-138 ש"ח למושב.

מקווה לראות אתכם שם.  פה תמצאו את התוכנית של הכנס וכרטיסים.

11 כללים לשימוש נכון בסמארטפון

smartphone-addiction3כשבנאדם מכור למשהו, אין לו בדרך כלל את האפשרות לחזור ולהנות מאותו הדבר באופן אגבי, כמו שעושה מי שעדיין לא הספיק להתמכר אליו. אלכוהוליסט שנגמל ובוחר לשתות כוסית מסתכן לפול במהרה במדרון החלקלק, אותו הכלל נכון גם למעשן הסיגריות שמבקש "רק סיגריה אחת," למהמר, למכור המין, ולכל סוג של התמכרות.

הסמארטפון הוא לא שונה.

ברגע שהספקת להתמכר, קל הרבה יותר להפסיק לגמרי את השימוש בו מאשר להשתמש בו במשורה.

הבעיה כמובן, היא שבניגוד להרבה התמכרויות אחרות, לסמארטפון יש גם שימושים חיוביים, ושעבור הרבה אנשים (אם כי פחות משנהוג לחשוב) הוא אפילו נדרש לצורך התפקוד היומיומי.

וכאן אנחנו נשארים עם הדילמה של המכור: כשמבינים שאנחנו מכורים, אבל גם לא רוצים לשחרר לגמרי, נשארנו עם האפשרות הבסיסית שהייתה קיימת בידינו כשקיבלנו את הסמארטפון אבל פספסנו אותה במהרה. לעשות בכלי הזה שימוש נכון. (אגב, זה שפספסנו אותה זה לא לגמרי באשמתנו, זה בגלל שכמו סיגריות, אלכוהול או הימורים, הסמארטפון הוא ממכר מטבעו, אלא שבניגוד לאלכוהול והימורים, אף אחד לא טרח להזהיר אותנו לגבי זה כשאספנו אותו מהחנות).

smartphone-addiction1

לחזור לשימוש נכון בסם ממכר או בסמארטפון זה כבר סיפור הרבה יותר מסובך מסתם להפסיק להשתמש. כשמפסיקים להשתמש בסמארטפון באופן מוחלט אולי יהיו קשיים מסוימים בתחילת הדרך, אבל די מהר נתרגל לכך שהדבר הזה כבר לא קיים עבורנו והוא יפסיק להעסיק אותנו. שומרי שבת שמכורים לסמארטפון לא מרגישים את הדגדוג בקצות האצבעות במהלך השבת. הם יודעים שהסמארטפון הוא מחוץ לתחום ולכן הם חופשיים לשחרר ממנו בראש שקט. לעומת זאת, עבור אדם מכור, לחזור לשימוש לא מכור זו מלאכה כמעט סיזיפית שדורשת תשומת לב חוזרת ונשנית כל פעם כשהידיים שלנו נשלחות לאחוז בסמארטפון. זה דורש מאיתנו ללכת שוב ושוב נגד היצר ולשלוט בו.

כמו בהרבה מקרים אחרים, ככל שנצליח לעשות את זה, הבחירה הנכונה תהיה קלה יותר בהמשך, וככל שנרבה לבחור בפיתוי כך היא תהיה קשה יותר – אפקט שכבר חז"ל עמדו עליו כשכתבו "מרעיבו שבע, משביעו רעב", ושאפשר גם להסביר אותו בשפה של חקר המח על ידי דיבור על הנוירופלסטיות והנטיה של המח לחזק נתיבים עצבים שנעשה בהם שימוש רב, ולהניח לנתיבים עצביים שלא נעשה בהם שימוש להתנוון. בכל מקרה, כל עוד אנחנו ממשיכים להשתמש במכשיר, זה כנראה אף פעם לא יהיה באמת קל.

אבל מהו שימוש הנכון בסמארטפון? כאמור, הדבר הקל יותר הוא להפסיק לחלוטין את השימוש בו, מה שגם יכול לאפשר לנו לאפס את הקשר ולנסות בהמשך לחזור לשימוש מתון יותר. אבל גם בלי לאפס, יש כל מיני כללי אצבע שניתן לנקוט בהם כדי לרסן את החיה הפנימית.

הנה כמה כללי אצבע שאני משתדל לאחוז בהם לשימוש נכון ולא כפייתי בסמארטפון:

בסיסיים

  1. הסמארטפון לא נמצא ליד המיטה כשנלך לישון
  2. הסמארטפון לא יהיה הדבר הראשון שנתעסק בו בבוקר
  3. הסמארטפון לא נכנס לשירותים – יש דברים אחרים לעסוק בהם שם
  4. לא נוגעים בסמארטפון בזמן הנהיגה
  5. לא מתעסקים בסמארטפון בזמן הליכה
  6. לא להתעסק בסמארטפון במהלך פגישות עם אנשים, גם כשהאדם השני עבר לעשות משהו אחר כמו לענות לשיחה משלו

מתקדמים

  1. לכבות  את הסמארטפון (או להעביר למצב טיסה) בשעה מסוימת
  2. לא להדליק את הסמארטפון לפני שעה מסוימת
  3. לא להסתכל בסמארטפון בזמן האוכל
  4. לא לברוח אל הסמארטפון בסיטואציות חברתיות
  5. כל פעם שהדחף לסמארטפון קורא לנו במהלך היום. לעצור. לא לגשת אליו. במקום זה, לעשות מדיטציה על מה אנחנו מחפשים שם, ועל דרך אחרת ובריאה יותר לספק את הצורך הזה.

אם יש לכם עוד הצעות לכללים, אני אשמח לשמוע.

נ.ב.

'סמארטפון' זו מילה ממש מוזרה. היא מזכירה לי שם של מלאך מספרות ההיכלות. כמו המלאכים מטטרון או סנדלפון. המלאך הנורא סמארטפון. כמו מטטרון שיש לו 365,000 עיניים, גם לסמארטפון יש ריבוא עיניים, שצופות אלינו ממימדים אחרים – מרכזי הביג דאטה של החברות הגדולות. אבל בניגוד למטטרון שגודלו על פי ספרות ההיכלות כגודל כל העולם כולו וסנדלפון שרגליו על הארץ וראשו ברקיע, הסמארטפון אמנם נושא בתוכו יקום שלם, אבל הוא קטן מספיק בשביל להכנס לנו לכיס. הוא כמו מלאך שרת ממוזער, סוג של כוכב נויטרון תיאודיגיטלי. חיה שמימית פראית שלא בויתה מעולם ושוחררה לחופשי בידיים של כל אחת ואחד מאיתנו. אולי זה מסביר למה קשה לנו כל כך לשאת אותו בינינו ולהשאר שפויים.

 

איך להציל את תעשיית התרבות: מודלים כלכליים אלטרנטיביים לעידן הדיגיטלי

לא חסרות דוגמאות לדברים שלא עובדים בצורתה הנוכחית של השיטה הקפיטליסטית, ולא חסרות דוגמאות לכך שהקפיטליזם אינו מתגמל אנשים על פי ערכם ותרומתם לקיום החברה (השוו למשל את התגמול שמקבלים חקלאים, מורים ועובדות סוציאליות לעומת התגמול שמקבלים פרסומאים, בנקאים ועורכי דין תאגידיים למשל). אחת הדוגמאות הברורות בעיני לאופן שבו השווי הכלכלי של משהו בקפיטליזם שונה מאוד מערכו לחברה וחבריה היא נושא המודל המסחרי.

שומר על ערכו הייחודי. הספר

שומר על ערכו הייחודי. הספר

 מתישהו בעידן השעתוק הטכני של יצירות התרבות, ואז עוד פעם עם עליית הרשת והשכפול הדיגיטלי, ענפי התרבות השונים קיבלו כל אחד מודל מסחרי הייחודי לו. תחום האמנות למשל זכה במודל מסחרי מוצלח יחסית, שבו כל יצירה הורשתה לשמור על הילת המקוריות שלה, מה שאפשר לה לקיים ערך ייחודי, כך שמחירן של יצירות אמנות יכל לטפס לרבבות ואף מיליוני דולרים. תחום הקלטות המוזיקה, לעומת זאת, סבל מכך שבהקלטות מוזיקה אין מושג של הקלטה מקורית, ולכן ברגע שניתן היה להעתיק מוזיקה בקלות ו"בחינם" הקלטות מוזיקליות הפכו אובייקט לשכפול ואיבדו את ערכן. כיום אפשר לשמוע בבית בחינם את הסימפוניה החמישית של בטהובן בביצוע הפילהרמונית של ברלין, תזמורת שהפעלתה עולה ממון רב, בעוד שלהחזיק ציור של צייר מהמדרגה השלישית יכול לעלות סכום נאה. הסיבה שמוזיקאים כבר לא יכולים להרוויח ממוזיקה מוקלטת אינה קשורה לכך שאנשים כבר לא מאזינים למוזיקה מוקלטת, אלא לכך שהרווח ממוזיקה מוקלטת טיפס במעלה סולם האגרגטורים של הרשת. מהקלטות מוזיקה מרוויחים כיום לא המוזיקאים שטרחו עליהן אלא בעיקר רשתות כמו יוטיוב שסוחרות במוזיקה כסוג של פיתיון שמטרתו לקבץ גולשים ולאסוף עליהם נתונים המשמשים לביצוע ניתוחי שוק ולכיוון מדויק יותר של פרסומות. העובדה שהקלטות מוזיקליות יקרות להפקה הן חינמיות ואילו ציור מקורי יעלה לכם ממון רב לא אומרת שלשני יש ערך רב יותר – רק שהוא מוערך במסגרת מודל כלכלי שונה (כזה של מחסור, לעומת כזה של שכפול דיגיטלי). תחום הספרות, מצדו, זכה לגורל טוב במקצת מזה של הקולנוע והמוזיקה המשתכפלים מכיוון שלמרות השכפול נשמר בו במידה מסוימת הקשר לאובייקט הפיזי (אם כי לא כמו לאובייקט ייחודי ברמה של יצירת אמנות). למרות שקל הרבה יותר (מבחינת נפח הנתונים) לשכפל ספר מאשר תקליט או סרט, הקשר ששומר מוסד הספר לאובייקט הפיזי (משום שרבים עדיין מבכרים לקרוא ספרי נייר) מגן עליו מלאבד סופית את ערכו בעידן השכפול הדיגיטלי (ויש גם מי שמציעים לרתום את האיכות הבלתי-משתכפלת הזו של הספר ולהפוך אותו למוצר מחסור כדוגמת יצירת האמנות, כזה שיוצא במהדורות מוגבלות ומהודרות, כמו סדרת הדפסים של אמן).

בגדול, אם לשים בצד את ההבדלים בין ענפי התרבות השונים, אפשר לומר שכל תחום התרבות והמקצועות היצירתיים סבל קשות מהמהפכה הדיגיטלית. אם ברצונכם לראות מה לא עובד באופן שבו קפיטליזם מתגמל על עשיה בתחומים שונים, אחד המקומות להתבונן בהם הוא תעשיית התרבות ואובדן הערך המהיר שלה בעידן השכפול הדיגיטלי. אם מטרת השיטה הכלכלית שלנו היא לתגמל עבור יעילות, יצירתיות ויצירת ערך עבור בני האדם הרי שבכל הקשור לתחום התרבות היא נכשלת כשלון חרוץ.

אין תחום אנושי, חוץ מתחום הטכנולוגיה אולי, שמנקז אליו כל כך הרבה יצירתיות וכשרון, ושמפיק תוצרת בעלת חדשנות וערך על בסיס קבוע כל כך כמו בתחומי הקולנוע, הטלויזיה, המוזיקה והספרות. אם איכות השירות בתחום החשמל או המים הייתה משתפרת כמו שמשתפרת איכות ועלות הסדרות לצרכן היינו כבר חיים באוטופיה של חשמל ומים חופשיים לכל. אבל ה"קפיטליזם" בן זמננו בנוי על קרטלים, מונופולים וחסמים מלאכותיים, כך שתאגידי מים וחשמל מסורבלים ומסואבים יכולים לגבות מחירים מופקעים על שירותיהם הכושלים בעוד שעובדיה היצירתיים של תעשיית התרבות, גם האנשים המבריקים שמפיקים את הסרטים והסדרות פורצי הדרך שכולם צופים בהם באדיקות דתית, מתקשים לסגור את החודש.

מזהיר מאיון הכלכלה, ומציע מודל כלכלי חלופי שימנע אותו. ז'ארון לאניר

מזהיר מאיון הכלכלה, ומציע מודל כלכלי חלופי שימנע אותו. ז'ארון לאניר

תעשיית התרבות לא במצב ייחודי. היא רק מקדימה את זמנה. תחומים רבים בכלכלה בת זמננו נמצאים בסכנה של אינפורמטיזציה – תהליך שבמהלכו הם מתאיידים בעקבות טכנולוגיות מידע חדשות המייתרות מקצועות ותהליכי ייצור. בין הקורבנות האחרים ואלו הבאים בתור אפשר להזכיר את סוכני הנסיעות, אנשי המלונאות, נהגי מוניות ומשאיות, ובהמשך החקלאים, אחיות בתי החולים, הרופאים, רואי חשבון, עורכי דין, עובדי פס הייצור, המורים ורבים רבים אחרים. ככל שיותר תעשיות יהפכו לברות שכפול באמצעות מדעי האינפורמציה והרובוטיקה כך ייעלמו מגזרים נוספים מהכלכלה שלנו והפונקציות שלהן יועברו אחר כבוד למערכות מידע אוטומטיות מבוססות ביג דאטה ולמידה מלאכותית. בהמשך המאה, כאשר שיטות כמו הדפסה תלת ממדית וננוטכנולוגיה יאפשרו לשכפל בבית שורה מתרחבת של מוצרי צריכה תעשייתיים ממזון ותרופות ועד מכשירים אלקטרונים תחומים נוספים של הכלכלה יהפכו למיותרים ויעברו דה-מונטיזציה (Demonetization), תהליך שז'ארון לאניר מדבר עליו בהרחבה בספרו האחרון Who owns the future.

כבר שנים שאנשים כמו קאלה לאסן ואחרים מדברים על כך שהקפיטליזם הוא מכונת ההשמדה העצמית של הכוכב. אחרים מדברים על הצורך ב-Degrowth, נטישת הגישה שמשווה בין קדמה לבין הצמיחה הכלכלית שמכלה את משאבי כדור הארץ. הדיבור על Degrowth מגיע בדרך כלל מהחשודים המיידים: פעילים ירוקים, פעילים אנטי-קפיטליסטים ושוחרי איכות סביבה למיניהם, אלא שעל פי לאניר ה-Degrowth המדובר של הכלכלה יתרחש לא דווקא כתוצאה מפעילות של אידאליסטים סביבתניים אלא כתוצאה מהכלכלה הדיגיטלית והאופן שבו היא תשלוק את הערך מתוך יותר ויותר תחומים מהכלכלה בת ימינו.

בניגוד לפעילי ה-Degrowth שרואים בתהליך הזה תהליך שהכרחי כדי להגן על הכוכב ולהפוך את החיים לפשוטים יותר, על פי לאניר מדובר בתהליך שלילי שיעצים את הפערים החברתיים ואת ריכוז ההון בידי המעטים המחזיקים בבעלות על מערכות האינפורמציה שהחליפו את כולם בעבודות שלהם באמצעות התבססות על ביג-דאטה שהופק ממעקב אחר פעולות העובדים והמשתמשים. כדי שה-Degrowth הזה לא יוריד מנכסיהם את כל מי שאינם חלק מהאליטה הקטנטנה השולטת בטכנולוגיה לאניר מציע לחלק את רווחי השימוש ברשת ובאינטיליגנציות המלאכותיות בין התאגידים לבין המשתמשים, כך שכל פעם שחברה מרוויחה משימוש בדאטה שהופק מפעולותיהם של משתמשים/עובדים (למשל בשימוש באינטליגנציה מלאכותית מבוססת ביג-דאטה), מי שתרמו את הידע הזה, כלומר ציבור העובדים והציבור הרחב יתוגמלו עבור כך. זו שיטה מעניינת שלאניר מודה שהיא תכניס הרבה סיבוכים למערכת ושהיא לא נטולת חסרונות, אבל לטענתו היא עדיפה על המצב הקיים.

נעזוב את זה כאן, אם אתם רוצים לקרוא על זה עוד, אני יכול להמליץ בחום על הספר האחרון של לאניר Who owns the future, ואם אתם רוצים ללכת קצת פחות רחוק קראו את הפוסט שלי על עידן הרובוטיקה והפוסט-עבודה.

%d בלוגרים אהבו את זה: