הצילום והרגע

אני לא יכול לספור את הפעמים שראיתי משהו יפה, שלפתי מצלמה, וגרמתי לו להתמוסס לי מול העיניים במרווח של שבריר הרגע.

מסיבות סוערות, שיחות מרתקות, תינוקות צוהלים – לאורך השנים הפרעתי את מסלול זרימתן הטבעי של אנספור סיטואציות מופלאות כתוצאה מיצר התיעוד המפותח שלי.

הדבר המוזר והראוי לציון באמת היה האופן שבו הרגעים הללו מופרעים ומתמוססים להם אל תוך הקוסמוס לבלי שוב ברגע שאמצעי התיעוד הופעל  ונוצר החיבור בין המציאות הבלתי-מתווכת של ההוויה לבין רשת המידע האלקטרונית – גם במצבים שבהם  האובייקט של התמונה לא יכול היה לדעת שהוא מצולם או מוקלט, וגם ברגעים שאותו אובייקט אפילו אינו אנושי אלא חיה או תופעת טבע מסוימת. לשליפה של המצלמה והמיקרופון יש כח קטלני שמשנה סיטואציות מן היסוד. כאבא לתינוק, אני נתקל בסיטואציה הזו שוב ושוב באופן שאינו משתמע לשתי פנים. המצלמה פורמת את ההוויה.

קשה לי להגן בלב שלם על ההתנהגות שלי באותן סיטואציות שבהן שלפתי את מכשיר התיעוד שלי וגרמתי להתמוססות של רגע מוצלח. לעיתים היה זה רגע שרבים אחרים לצדי חשו עצמם מבורכים בנוכחותו, וכשהתמוסס אף לא ידעו שהייתי זה אני עם אמצעי התיעוד שלי שהתנקשתי בו בצורה אכזרית.

בדיעבד, אני מרגיש כמו פושע שחתר תחת זרימת השפע והחסד האינסופית וגמל לה בתאווה ירודה לאחוז ולהאחז ברגע על מנת להיות לבעליו. הדבר היחיד שאני יכול לומר להגנתי הוא שכל זה נבע מרצון כנה להפוך את הרגעים הללו לנצחיים קצת יותר. לאפשר להם לחרוג ממקומם המוגבל במרחב הזמן-חלל ולהפוך למשהו שלי ולאחרים תהיה גישה מסוימת אליו, לנצח, תמיד, באמצעות רשת המידע הדיגיטלית שאופפת את כולנו. במובן ידוע יצר התיעוד שלנו נובע מניסיון עקר להתגבר על המוות, על הטבע החולף של הדברים.

ויש עוד משהו מהותי עוד יותר בתופעה הזו של רגעים שמושמדים כמו פוטון או כמו חתול אוסטרי תחת המבט חוצה היקומים של מצלמת התיעוד. לטענה הזו, המטאפיזית, הבלתי ניתנה להוכחה אמפירית, אך הנכונה כל כך אינטואיטיבית יש השלכות מרחיקות לכת עבור העולם שלנו.

בתור התחלה, היא מורה לנו שבעולם שיש בו יותר מצלמות מבעבר, הסיכויים להתרחשויות ממשיות הולך ופוחת. ערים שפורסות מצלמות אבטחה בכל מקום אולי מצמצמות את הסיכוי להתרחשות פשעים מסוגים מסוימים, אבל הן גם מצמצמות את האפשרות להופעתה של התרחשויות אחרות – כל התרחשות שמחוללת משהו שווה לצלם אותו בכלל. כשאנחנו מפנים את המצלמה ומשאירים אותה דולקת כל הזמן, האפשרות שדברים יפים יקרו בעולם מצטמצמים דרמטית. אותו דבר נכון גם לגבי אותם סייבורג וואנאביז שמחברים לעצמם מצלמה שפועלת 24/7 ושואפים לתעד כל רגע ורגע משגרת חיייהם. ככל שירבו  לתעד את עצמם כך הסיכוי שמשהו מרגש באמת יקרה בחיים שלהם יורד לאפס.

תרבויות לא-מערביות מסוימות מאמינות, כך נוהגים לספר, שכאשר אתה מצלם אדם כלשהו אתה גונב את נשמתו. אולי יש משהו בטענה הזו. אולי בעצם ההמצאה של הצילום גנבנו את הנשמה של תרבות שלמה. של התרבות שלנו שבמאתייים השנה האחרונות מרווחי הלא ידוע והספונטניות שלה מצטמצמים ככל שמצלמות ומיקרופונים חודרים אותה לאורכה ולרוחבה.

קצת כמו בסיפור שאינו נגמר, משהו בשאיפה שלנו לאחוז במציאות גורם למסתורין הדק שהיא אפופה בו להתפוגג באור המסמא של המצלמה. אנחנו לא יכולים לעשות uninvent למצלמה, אבל אנחנו כן יכולים לנסות ולמצוא מרחבים חדשים שאין בהן דריסת רגל למצלמות. אלו כנראה המקומות שבהם יתרחשו הדברים המעניינים והמופלאים ביותר, וכשהם קורים, תנסו להתנגד לדחף לשלוף את המצלמה ולתעד את זה, כי ברגע שתעשו את זה הם יתפוגגו לכם מול העיניים. סמכו עלי, כבר ניסיתי.

הספר החדש שלי יוצא לאור – טריפ אמריקאי: סט, סטינג והחוויה הפסיכדלית במאה העשרים

הספר שלי American Trip: Set, Setting and the Psychedelic Experience in the 20th Century רואה אור היום בהוצאת MIT Press ואני גאה ומאושר.

התחלתי את העבודה על הספר הזה לפני יותר מעשר שנים והוא היווה מוקד של מסע אינטלקטואלי ואישי שליווה אותי לאורך העשור האחרון והפך לסדרה של מאמרים פורצי דרך שהרחיבו את האופן שאנחנו מבינים חוויות פסיכדליות ואת הקשר שלהן להקשר (סט ולסטינג).

הנושא של סט וסטינג, ההקשרים הפסיכולוגים החברתיים והתרבותיים שבתוכם מתפתחת חוויה פסיכדלית,הוא כנראה הנושא המרכזי ביותר בשיח הפסיכדלי המודרני. המושג הזה מצביע על העובדה שלחוויה הפסיכדלית יש אנספור מודוסים אפשריים. אין חוויה פסיכדלית אחת, אלא היא משתנה ומתעצבת ביחס להקשר.

הספר החדש מוביל את הרעיון הזה למסקנה הסופית. הוא לא רק מסביר ומתאר לעומק איך סט וסטינג (קונטקסט) מעצבים חוויות פסיכדליות אלא גם תוקף את השאלות הרחבות והמענייינות יותר כמו איך הסט והסטינג של התרבות המערבית בת זמננו עיצב את החוויה הפסיכדלית בתרבות שלנו, וממשיך לעצב את החוויות הפסיכדליות שלנו עד היום.

השיח על סט וסטינג התרכז לאורך השנים במיקרו: מי עובר חוויה? איפה? עם אלו כוונות והציפיות? מי נמצא שם? איזה עבודת אינטגרציה מתבצעת לאחר מכן? כל אלו דברים חשובים, אבל בניתוח הזה היה חסר הבט עקרוני וחשוב לא פחות. העובדה שהסט והסטינג של חוויה פסיכדלית נטוע תמיד בסט וסטינג היסטורי ותרבותי רחב יותר. כל החלקים של הסט וסטינג האינדיבידואלי תלויים בהקשרים ההיסטורים החברתיים, מהציפיות והכוונות, ועד החלל, האנשים, והאמונות התרבותיות.

אמריקן טריפ הוא הספר הראשון ששם את מושג הסט והסטינג בקונטקסט הרחב יותר הזה. הוא  יוצא מנקודת ההנחה שהסט והסטינג של חוויה פסיכדלית לעולם לא מתקיים בואקום אלא הוא תמיד חלק מסט וסטינג היסטורי ותרבותי רחב יותר.

יצאתי לכתיבה של הספר הזה עם שאלה מסקרנת: אם נקבל כפשוטה את החוכמה הרווחת שגורסת שהסיקסטיז היו כמו טריפ קולקטיבי אחד ארוך שכל אמריקה לקחה ביחד, מה רעיון הסט וסטינג יכול ללמד אותנו על מהלך הטריפ הזה?  מה היה הסט והסטינג של הטריפ הזה? איך הקשרים ההיסטורים והתרבותיים עצבו את הטריפ הקולקטיבי הזה? ואיך הם עצבו את האופן שאנחנו מבינים וחווים את החוויה הפסיכדלית מאז?

תהליך הכתיבה של הספר הזה הוביל אותי לשבע אסכולות של מחקר ושימוש בלסד (ופסיכדלים אחרים) בשנות החמישים והשישים משימושים פסיכותרפויטים לשימושים צבאיים, מהרוחני לאמנותי ולטכנולוגי-יזמי. כל אחת מהאסכולות הללו יצרה מעין מיקרו-אקלים של סט וסטינג שעצב את החוויה הפסיכדלית אחרת והפיק ממנה תוצאות שונות (מה שכמובן בלבל מאוד את החוקרים באותה תקופה). הכתיבה הזו גם הובילה אותי לכל מיני אירועים ותנועות היסטריות אחרות שעצבו ולעיתים ממשיכות לעצב עד היום הרבה מהתפיסות  שלנו על פסיכדליה: מהמלחמה הקרה למהפכה המינית, מהקיברנטיקה לתנועת האנטי-פסיכיאטריה. על הדרך למדתי להבין את הלסד כטכנולוגיה פסיכדלית – טכנולוגיה מגלמת תודעה שמשנה את צבעיה ותכונותיה בהתאם להקשרים השונים שהיא מופיעה בהם.

אני רוצה להודות לכל מי שעזר לספר הזה להופיע לאוויר העולם, ואני מקווה ומצפה שהספר החדש יהפוך לספר שישנה את האופן שאנחנו מבינים חוויות פסיכדליות ויתן לנו כלים לחשוב ולהבין את החוויה המופלאה הזו בצורה עשירה ומלאה יותר. מדובר בספר שהוא לא רק חדשני ומעמיק אלא גם קולח וסוחף אז אני מזמין אתכם להזמין את העותק שלכם כאן באמזון או לחלופין בבוקדפוזיטורי שיש להם הנחה יפה ומשלוח חינם לארץ, להתחיל לקרוא, ולספר לי מה חשבתם.

ולבסוף, הנה קצת מתשבוחות הקוראים:

American Trip presents a timely and invaluable guide to the crucial lessons that twentieth-century psychedelic history provides for the current psychedelic renaissance, and to using set and setting as a strategic tool for ensuring the healthy integration of psychedelics into society.
RICK DOBLIN, Founder and Executive Director of the Multidisciplinary Association for Psychedelic Studies (MAPS).

In clearly and rigorously exploring the single most consequential idea in psychedelic studies—the notion of set and setting—American Trip not only insightfully reframes the many histories of LSD, but offers a humanistic and reflexive alternative to the often simplistic discourse of today’s growing psychedelic industry.
ERIK DAVIS, author of High Weirdness: Drugs, Esoterica, and Visionary Experience in the Seventies.

American Trip guides its readers through the reflexive arts and sciences of set and setting used to study psychedelics, beckoning towards an intense pluriverse, full of beguiling guises, strange twists, and thrice-told tales.
NANCY D. CAMPBELL, Professor of Science and Technology Studies, Rensselaer Polytechnic Institute, author of OD: Naloxone and the Politics of Overdose

In this landmark book, Hartogsohn enlarges the traditional parameters of set and setting by including the larger social-cultural matrix. This expanded definition provides a more sophisticated understanding on how non-drug factors determine the nature of any psychedelic drug experience.
RICK STRASSMAN MD, Clinical Associate Professor of Psychiatry, University of New Mexico School of Medicine Author, DMT: The Spirit Molecule

American Trip amounts to a sociological enlightenment of our drug culture. Hartogsohn’s vibrant book shows how 1960s America made psychedelics do what they did and suggests that these wondrous molecules will do something altogether different in other times and places.
NICOLAS LANGLITZ, Associate Professor of Anthropology at the New School for Social Research, author of Neuropsychedelia: The Revival of Hallucinogen Research since the Decade of the Brain

המהפכה שלא תשודר בטלויזיה: ביקורת על הסדרה המהפכה הפסיכדלית בכאן 11

הביקורת פורסמה לראשונה באתר שיחה מקומית.

הסדרה "המהפכה הפסיכדלית" ששודרה בכאן 11 בשבוע שעבר הייתה פספוס מאכזב ודוגמה נוספת לקושי של אמצעי המדיה להציג את הנושא של התנסויות בחומרים פסיכדלים בצורה ראויה ובלי הטיקים השגורים של התקשורת כשהיא עוסקת בחומרים משני תודעה.

לתקשורת הישראלית, כמו לתקשורת בעולם, יש היסטוריה ארוכה של עיסוק צהוב בחומרים משני תודעה, או פשוט "סמים" כפי שנהוג לכנותם ללא אבחנה. עם זאת, בשנים האחרונות, עם העיסוק הגובר בפוטנציאל התרפויטי של משני תודעה פסיכדלים כגון פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות), והפופולריות הגוברת של טקסי רפואה שעושים שימוש בתה החזיונות האמזוני איוואסקה, חזינו בשטף הולך וגובר של סרטים וכתבות שעסקו בנושא הפסיכדלי בהרחבה. חלקם ניסו והצליחו להביא זוויות מעניינות יותר ושגרתיות פחות על הסיפור של הפסיכדליה מכיוונים של תרפיה, מדעי המח, היסטוריה, תרבות ואפילו הומור.

במבט ראשון, נראית הסדרה המהפכה הפסיכדלית כיוזמה חיובית חיובית שמעוניינת לרכוב על הגל הזה. סדרה רחבת יריעה (ארבעה פרקים בני 12 דקות) שמוקדשת לפסיכדליה ומפיצה ניחוח אופטימי. הפרק הראשון מוקדש לנושא של תרפיה פסיכדלית, השני לטקסי איוואסקה, השלישי לעולם מזעור הנזקים במסיבות והרביעי לשינויי תודעה ללא סמים. עד כאן הכל טוב ויפה, ומעורר תקווה שהיוצרים יגישו זווית חדשה ורעננה על הנושא של חומרים פסיכדלים.

הסדרה לא מבריקה בשני הפרקים הראשונים שמציגים את הנושא של תרפיה פסיכדלית ועולם האיוואסקה בצורה שגרתית וחסרת השראה, אבל הבעיות הקשות מופיעות בשני הפרקים האחרונים. בפרק השלישי, למשל, מופיעה אמירה מונפצת של קריין חמור טון המכריז בסמכותיות ש-10% מהישראלים שיקחו סמים במסיבה יפתחו פסיכוזה או ימותו (נתון מופרך ממקור לא ידוע). לצדה מופיע אזכור בעייתי ביותר של מקרי המוות הטראגיים בפסטיבל הנוורלנד (שמה לעשות, אינם תוצאה של פסיכדלים אלא של שילוב בלתי אחראי של ערבוביה שלמה של סמים אחרים), ואזכור של מכורים לקטמין במרפאות קטמין שזה בכלל פשלה של המודל הקפיטלסטי והאינסטרומנטלי של הרפואה המערבית שגורמים בקהילה הפסיכדלית מזהירים מפניו כבר שנים. כל הדברים הללו באים כך נדמה כדי להרשיע, או אולי פשוט "לשם האיזון" (יוצרי הסדרה נבהלו כנראה מהמחשבה שמשהו חיובי נאמר על סמים בלי משהו שלילי לצידו)  אבל מאחר שהם מבוססים על אי דיוקים, שקרים או פיסות מידע לא רלבנטיות הן מעלות את המחשבה שמאחורי העטיפה העדכנית, הסדרה "המהפכה הפסיכדלית" לא שונה עד כדי כך מאותם סרטוני Reefer Madness מגוחכים משנות השלושים שטענו שמי שמעשן קנביס הופך לאנס ורוצח.

מתוך הדברים הללו עולה השאלה, האם ב-2020 אנחנו עדיין צריכים את דמות הפסיכיאטר המפחידן בגילומו של דר' צבי פישל כדי שתלעיט אותנו בהפחדות הזויות בסגנון "לך למועדונים בסופי שבוע, אתה רואה אנשים שהשתמשו בסמים, ויש אמבולנסים שמחכים כדי לקחת את האנשים האלה לבתי חולים ולחדרי מיון. חלקם עם דום לב. חלקם מתו." למה אנחנו צריכים את השיח השטחי, מלא האי-דיוקים הזה על הקשר בין פסיכדלים לפסיכוזה כשבכתבה מופיעים שורה של דוברים כמו למשל ניר תדמור ויגאל טרטקובסקי שבאים מעולם מזעור הנזקים אצל משתמשים פסיכדלים ויודעים לדבר על המצבים הללו בגובה העיניים ובצורה אינטיגנטית בהרבה מהפסיכיאטר חמור הסבר? לצד ההפחדות השגרתיות מפסיכוזות, ניתן היה להעשיר את הדיון השטחי על ידי מתן במה לביקורת החשובה על הדלות וההטיה הקונספטואלית הפתולוגית שבעצם תפיסת הפסיכוזה בפסיכיאטריה המערבית, כמו גם להקשרים העשירים בהרבה שחברות מסורתיות ואף שיטות טיפול מערביות בנות זמננו מעניקות לחוויות קיצון עם פסיכדלים ובלעדיהם.

הפרק אחרון בסדרה המהפכה הפסיכדלית מתרכז בהרחבת תודעה ללא חומרים. נושא ראוי וחשוב לולא הסייפא הצפוי של כל הדיון הזה היה ש"סוף יום לבד עם אוזניות וכמה קילומטרים של ריצה" יעבירו אתכם חוויה שקולה לחוויה פסיכדלית בחינם ובצורה בריאה יותר. ושוב עולה השאלה, האם באמת הייינו צריכים להקדיש את 50 הדקות הללו רק כדי ללמוד בסוף ש"כל הסמים האלה" הם סתם תחליף ושהדבר האמיתי זה בכלל היי בנטורל?! למה תורמת ההשטחה החד-מימדית והמטופשת הזו שמנסה לשכנע אותנו שבעצם כל החוויות הללו — ריצה, נשימה הולוטרופית או שימוש באיוואסקה – הם אותו דבר ומנכיחה את הסטיגמה שמי שבוחרים בפסיכדלים ככלי להתפתחות, יצירה או חקירה הם פשוט עצלנים שמחפשים קיצורי דרך? ריצת בוקר עם מוזיקה באוזניות היא דבר נפלא, אבל האם בכאן 11 באמת מצפים שנאמין שהחוויה שהיא מייצרת שקולה ללילה מהפך קרביים בטקס איוואסקה, או ללילה אקסטטי של גילוי עצמי במסיבת טבע? ולמה צריך בכלל לנסות לייצר שקילות בין החוויות הללו?

קיווינו ש"המהפכה הפסיכדלית" תציע זווית רעננה ועכשווית על ההתפוצצות הפסיכדלית של תקופתנו. במקום זה, שוב גילינו שהתקשורת שלנו מתקשה לגשת לנושא הפסיכדלי בלי להטעין אותו במידה גדושה של סנסציונליזם, הפחדה ומוסרניות. במקום לשים את הפסיכדלים בהקשר רחב יותר של סט וסטינג, של החולי העמוק של פרדיגמות בריאות הנפש במערב, של המשבר בחברה המערבית בכלל, ומה לפסיכדלים יש לומר לנו על כל זה – "המהפכה הפסיכדלית" מציג את הפסיכדלים בצורה שטחית, חד-מימדית ומנותקת מההקשרים הרחבים שהופכים אותם למעניינים כל כך. מגיע לנו יותר מזה.

יולי 2020. חודש שישי לקורונה.

עכברים אורבניים בורחים אל הכפר, למצוא פינה שקטה בעידן של חוסר וודאות. ישראלים שברחו מערים אמריקאיות דלקתיות מתארגנים לחזרה לארץ. בערים ובריכוזי האוכלוסיה הטמפרטורה עולה. ברחובות הראשיים מכים בתופים ומרימים את הבריקדות. ובדרכים הצדדיות ניתן לזהות תנועה דלילה של מחפשים בדרכם החוצה. חבורות מיסטיקנים מתקבצות בשולי השממה, מתסתדרות בקהילות קטנות של אקסטזה והתגלות חדשה. הם ישובו לכאן לאחר שהקרב יוכרע.

***

השדה הפוליטי התארגן מחדש בהשראת הקורונה. וחשף שכעת אנחנו חלוקים בשאלות מהותיות מסוג שונה מאוד. החלוקה הפוליטית החדשה לא מצייתת לגבולות הישנים של השמאל והימין. מצד אחד ניצב מחנה קדושת החיים המבקש להלחם ללא פשרות כדי להשיג סטריליות מלאה ככל הניתן, לשלוט במדדיה של המגיפה ולהוכיח את נצחון האדם על המוות, ואת הטוהר המוסרי של האנושות. מולם ניצב המחנה שטוען שזו זו בדיוק היא הכניעה המתעתעת והמטעה שמרוקנת את החיים מלשדם וחיוניותם ומזהה כאן את הסכנה שהמגפה תהפוך לעוד כלי המשמש כדי לנכר ולשטח עוד יותר את החיים; להדביר את הפינות האחרונות בעולמנו ההיפר-מפוקח שיש בהן עדיין מקום לחופש בלתי צפוי של טא"זים (איזור אוטונומי ארעי) שבהם יכול עדיין משהו מפתיע ואמיתי להתרחש וניתן להרגיש את החיים במלוא עוזם. זהו המחנה שדוגל בקדושת החיים על כל עזותם המתנחשלת, של הזיעה והבל הפה, הקדוש והטמא, שלא מוכן להתכופף בפני הייצוגים הסטטיסטיים של מנהלי המגיפה, וקוראים לחזרה למושג רומנטי והיולי של החיים על כל עוצמותיהם.

ברמה הפוליטית הדיון הזה תקוע ושני הצדדים מתחפרים בעמדותיהם. מצד אחד ברור לחלוטין שאנחנו מגיבים באופן לא פרופורציונלי למידת הנזק של הקורונה. בוודאי כשמציבים את נזקיה ואת התגובה שלנו מול מידת הנזק והתגובה שלנו למצבים אחרים כמו זיהום האוויר, עמידות לאנטיביוטיקה, משבר האקלים או סתם אורח חיים ישבני. בוודאי כששוקלים את זה שמצב חירום הבלהות הזה עשוי להמשך כעת שנים ולחרב כל כך הרבה מהעולם שאנחנו מכירים ואוהבים, שתוהים: אם לא שקלנו לעצור את העולם עבור איומים חמורים בהרבה, למה עכשיו כן?

אבל גם האופציה השניה לא לגמרי ברורה. אף אחד לא אומר בבירור מה יהיה המחיר של לברך את הקורונה לתוך חיינו ולהמשיך 'כרגיל'. כי אף אחד לא באמת יודע, וכי אף אחד לא יכול להבטיח לנו שגישה כזו לא תוביל למראות זוועה חסרי תקדים שהתודעה הקיבוצית שלנו, המתודלקת בעירוי סדיר של סמי הזיות מהמדיה אלקטרונית, תקרוס בפניהם למצב של מצוקה ובהלה עמוקה.

***

ביקור בתל אביב. 8 ליולי 2020.

אני חייב להתוודות. תמיד היה לי פטיש לתרבויות שהולכות עם מסכות על הפנים. זה הולך יחד עם הפטיש הפוטוריסטי והפטיש הדיסטופי. כך שמתחילת הקורונה קוננה בי ציפיה לתמורות החזותיות והאסתטיות שהיא מביאה איתה. אחרי שקיבלנו את מסכי הענק המקרינים פרסומות מפתות מחזיתות הבניינים, ואת רוכבי הקורקינטים החשמליים המשייטים בזמזום חרישי ברחובות, הקורונה נתנה לתל אביב את הטאץ' האסתטי האחרון שנדרש כדי להכניס אותנו רשמית לתוך המאה העשרים ואחת של חלומות המד"ב.

בביקור שלי בעיר חלומותי אתמול אני שוקע בחלומות ומרגיש כמו בבלייד ראנר גרסת המזרח התיכון. תל אביב מעולם לא היייתה יותר דיסטופית ויפהפיה.

בינתייים עולה מהשהות ברחובות תחושה שהעולם איבד עצמו לדעת. המבוגרים האחראיים פרשו לשנת צהריים, וכל הפנטזיות המופלאות והמזוויעות של ילדי בעל זבוב זוכות להתממש עכשיו. הטוב והרע, היופי והכיעור, האחווה והתיעוב, מקבלים כעת את הגוונים העזים ביותר, באור הצהריים היוקד שמאיים להמיס את כולנו ברחוב תל אביבי מבעבע.

אבל לצד הרגעים שנדמה בהם שהסדר החברתי קורס והאנרכיה בפתח, ניתן לזהות את אותם רגעים קטנים של שותפות וסולידריות קטנות הנוכחות באופנים הברורים ביותר דווקא במחוות הזעירות ביותר, המיקרו-אנושיות. במבט ובחיוך המתנצל של המוכרת במאפייה שלא שמעה  היטב משהו שאמרתי ומסבירה שקשה להבין את הנאמר מאחורי מסכה. המבטים הקטנים, התקשורות הקטנות, היומיומיות שחושפות שמתחת למעטה הניכור של המגפה והקפיטליזם רוחשת כל העת חיבה אנושית בסיסית ושותפות אנשים שהגורל זרק אותם היישר למרכזה של סערה היסטורית מושלמת, והם מוצאים נחמה בנוכחותו זה של זה. ואלו הרגעים שמרגשים אותי יותר מהכל. כמה מנחמת אותנו השהות יחד, למרות המגפה והתכתיבים האכזריים של הריחוק המדגישים עוד יותר את הצורך שלנו בקרבה. כמו תינוקות שמתערסלים יחדיו על חזה של אמא גדולה אל תעזבי אותנו לבד, חממי אותי בחום גופך. צועדים יחד לתוך גיא צלמוות, נעזרים במחוות קטנות של קרבה ואהבת חינם חסרת צידוק רציונלי המבצבצת מעבר לגרידים המנכרים של המטריקס ומעניקה לכולנו משמעות. כל האנשים שמוצאים אומץ לחיות עוד יום בעולם המפחיד הזה בזכות הקשרים והקרבה שקושרת אותנו בחברים, ומשפחה, ועמיתים לעבודה, וזרים גמורים שחושפים בפנינו נדיבות שקשה להכרית מן העולם.

וכל זה מתקיים לצד פראות האדם על הכבישים, והאלימות של נהגים עצבניים וקצרי רוח שעולים על הכביש ונכנסים למצבי קיצון רצחניים. והאדם שאיבד את זה אתמול בצהרי היום באמצע רחוב קינג ג'ורג' וצעק על העוברים ושבים "זה בלתי אפשרי יותר! אי אפשר יותר ככה!" ואמא שגוננה בתנועה כמעט בלתי מורגשת על הבת הקטנה שלה שעברה שם איתה ונבהלה מהקולות הרמים.

רבים בורחים כרגע מהעיר, אבל האמיצים נשארים לשבת ומתבוננים בתשומת לב. הסיבה לברוח מתל אביב היא אותה הסיבה לשהות בה כרגע ולשאוף נשימה עמוקה במרכזו של רחוב רוחש. מישהו בעיר הזו יושב כרגע בחדר וכותב את הרומן הגדול של המאה העשרים ואחד על כל הרגעים הנדירים הללו, על מה שקורה כשמגפה מתעתעת מכה בציביליזציה משברית המתפקעת בציניות, ויופי ואהבה נואשת לחיים.

התיישבתי על ספסל לצפות בסרטון כשהתיישב לצדי לפתע אדם שטען שהוא מכיר אותי וסיפר לי שהוא חבר במסדר סתרים מיסטי איזוטרי ששורשיו במצריים העתיקה. הוא הפליג בדברים על אגודות הסתרים השונות שהוא חבר בהן עד שהתפלאתי איך הוא מספר לי את כל זה, והוא צחקק בספק מבוכה ספק מיסתוריות ולא פירט, כאילו הגיח לי מהצד השני של תיאוריות הקונספירציה הדלוקות שאני נתקל בהן ברשת החברתית. אילומינטי סימפטי בסה"כ. כל זה קרה. בחיי. #שגעתקורונהיולי2020

פודפדסטינג וההאצה התרבותית

כולם נשמעים טוב יותר כשהם מדברים במהירות כפול  1.5בספוטיפיי. זו השבחה של המציאות לעידן הדיגיטלי. גם אנשים שבלתי נסבל להאזין להם בשיחה ליייב נשמעים הרבה יותר חכמים כשהם מדברים בשטף של מהירות X1.5 או X2.

פונקציית ההאצה התרבותית של ספוטיפיי מאפשרת ליצור עולם מקביל בו כולם נשמעים חכמים יותר, כי כולם מדברים מהר יותר, וכולם יוצאים חכמים יותר, כולל המאזינים שמאמנים את עצמם לעקוב אחרי אנשים שמדברים בקצב כפול מהממוצע וכבר ניצבים חסרי סבלנות למול בני התמותה שמדברים בקצב הדיבור הרגיל ולא למדו עדיין להאיץ את עצמם בהתאם לנורמות החדשות שמכתיבה המדיה הדיגיטלית.

הספוטיפיי ותוכנות האזנה אחרות מתרגלות ומאמנות אותנו לקלוט אינפורמציה בקצבים שלא היינו רגילים אליהם בעבר, רק שווה לשים לב שלרגשות שלנו יש קצב אחר. אפשר אולי להאזין במהירות כפול 2 לביקורת מוצר ביוטיוב, אבל פחות מומלץ להאזין לאנה קרנינה מאבדת חייה בקצב הזה.

טכנולוגיות דיגיטליות כמו הספוטיפיי מאמנות סוגי אינטיליגנציה מסוימים ומכחידות סוגי אינטיליגנציה אחרים. פעם הייתי שואב הנאה רבה מנבירה בספריות של משתמשי סולסיק וגילוי של סגנונות מוזיקליים נידחים. כל גילוי של מוזיקאי או סגנון איזוטרי היה כמו גילוי של יבשת חדשה. חלק גדול מההנאה אפילו לא הגיע מהמוזיקה עצמה אלא מהמצלול של השם, מהדימויים הנלווים, ומההקשר התרבותי שהייתי קורא עליו בהנאה עצומה. היום אני אוסף לעצמי קטעים מהממים דרך הרשימות שמייצר אלגוריתם ה-Discover Weekly של הספוטיפיי, וכשמישהי שואלת אותי מה זה הטראק הזה אני אומר "ספוטיפיי משהו." אני בקושי זוכר את השמות של כל האמנים המדהימים שאני מגלה. ומי צריך בת'כלס? בפעמים הבודדות כשאני מחליט לחקור ולהאזין לאלבום השלם של איזשהו אמן מסתבר בדרך כלל שהאלגוריתם יודע יותר טוב ממני בדיוק איזה שירים אני אוהב.

למען ההגינות, הרגלי החקירה המוזיקלים שלי דעכו הרבה לפני הספוטיפיי (בהן צדקי, אני חושש לגורלם של הנפשות הרכות שמגלות את האלגוריתמים הללו לפני שהספיקו לפתח טעם אישי  משלהם). במובן הזה הספוטיפיי הוא כמו שירות סיכום הספרים בלינקסט, קביים אינטלקטואלים או תרבותיים לאנשים שאין להם זמן לעכל את היצירות התרבויות שלנו בקצב הראוי, מה שמחזיר אותנו להרצאות במהירות כפולה בספוטיפיי, ולתכניות של נטפליקס להשיק שירותי צפיה שיאפשרו גם לצפות בסרטים וסדרות במהירות כפולה — אופציה שצופים רבים בוודאי מצפים לה בכיליון עיניים למרות שהיא מכעיסה רבים מהיוצרים.

מה זה אומר על התרבות שלנו שאנחנו מרגישים שאפילו את תרבות הפנאי שלנו אנחנו צריכים לצרוך במהירות כפולה? מה זה עושה לחוויה ולטעם שלנו כשאנחנו צורכים דברים בצורות מתקוצרות ומואצות? איך זה משפיע על האיזון בין אינטלקט לרגש? ואיך זה משפיע על היחסים שלנו עם אנשים ועם עצמנו כשאנחנו מתרגלים לעולם בר-האצה?

רעיונות לעולם אחר: להאט ולאזן את הטכנולוגיה

הטקסט פורסם לראשונה במסגרת מעבדת הרעיונות רדיקל, באתר הארץ

טכנולוגיה היא אחד ההשגים המרשימים ביותר של המין האנושי. במאות אלפי השנים שחלפו מגילוי האש ופיתוח כלי האבן הפליאוליתים הראשונים  הטכנולוגיה שיפרה והעשירה את החיים שלנו באלף צורות: תוחלת החיים שלנו הכפילה ושילשה את עצמה, הבטחון האישי התעצם לאין שיעור, והתרגלנו לחיי נוחות ושפע עם מים נקיים, בטחון תזונתי, סדינים נקיים, תחבורה מהירה וסדרות בינג' בנטפליקס.

אבל העשורים האחרונים עומדים גם בסימן התובנה המתגבשת שההתפתחות הטכנולוגית אינה רק סיפור של הצלחות ונצחונות. לאורך הדרך, הטכנולוגיה שלנו מייצרת עבורנו בעיות ואתגרים חמורים לא פחות מאלו שפתרה. היא מייצרת זיהום בלתי נסבל שמרעיל את חיות הים והיבשה, ומתווה סגנון חיים ישבני המנוון את הגוף שלנו באופן שמייצר חרדה, דכאון ומחלות קשות. טכנולוגיה מחוללת התמכרות למסכים שחותרת תחת יסודות הקשר האנושי, ואחראית לפליטות גזי חממה שמשבשות את מערכות האקלים ומאיימות להביא קטסטרופה על העולם.

חרב הפיפיות הטכנולוגית חותכת עמוק ברקמה האנושית והטבעית. נזקי הטכנולוגיה כבר נראים באופן גלוי וברור, ובכל זאת החברה שלנו פועלת תחת ההנחה שהטכנולוגיה היא קנה המידה של הדברים כולם. אנחנו משקיעים בפיתוח הטכנולוגיה את מיטב המשאבים הכספיים והמוחיים תחת ההנחה שטכנולוגיה היא הבסיס לקדמה ושיותר טכנולוגיה זה יותר טוב. ההתנגדות לטכנולוגיה נתפסת כחסרת תוחלת. כל פיתוח טכנולוגי שנראה אפשרי או רווחי למישהו מתקבל בחברה שלנו בלי שנבחן אם התועלת שלו אמיתית ומה עשויים להיות הנזקים האפשריים שלו. אנחנו מאמצים את הפיתוחים הללו בלי מחשבה רבה, וכשהתוצאות שלהן מטרידות מדי אנחנו מוצאים איזה פיקס מאולתר (בדרך כלל טכנולוגי) כדי לנסות לתקן את הנזק שנגרם. הטכנולוגיה מובילה את הדרך ואנחנו מדדים מאחור.

התוצאות, כאמור, עגומות: ממשבר סביבתי ועד התמכרות המונית לטכנולוגיות מידע. הלקח: אי אפשר להמשיך לתת לחיה הטכנולוגית להשתולל ללא בקרה או הכוונה. אנחנו זקוקים לפרוגרמה שתסייע לנו למצוא איזון חדש ביחסים עם הטכנולוגיה. הוגים של הטכנולוגיה מדברים מזה עשורים על רעיון המישור הטכנולוגי – נכונות להאט את הדהירה אחר חידושים טכנולוגים ולפנות להטמעה נכונה יותר שלהם, מתוך הכרה שרמת ההתפתחות הטכנולוגית הנוכחית שלנו כבר מספקת בהחלט כדי ליצור חברה שפע אוניברסלית, שבה לאיש לא חסר דבר, ושחבריה זוכים לאפשרויות חסרות תקדים לשגשוג והתפתחות.

הבעיה של החברה שלנו אינה מחסור בטכנולוגיות אלא הטמעה מעוותת של הטכנולוגיה בחברה. לכן, עלינו להשקיע פחות בפיתוח טכנולוגיות חדשות ויותר בהטמעה חכמה יותר של טכנולוגיות במרקם החברתי והתרבותי שלנו. הנה כמה דוגמאות פשוטות עם רעיונות פשוטים אך רדיקלים (שכבר הוצעו בעבר) שיכולים לשנות את עתיד הפלנטה שלנו באופן מרחיק לכת:

 

  1. להפסיק לתכנן מוצרים בכוונה שיתקלקלו – התייישנות מתוכננת (Planned Obsolescence) היא אחת התקלות המזהמות ביותר בהיסטוריה של הקפיטליזם. אם פעם שאלתם את עצמכם למה המקרר החדש או מכונת הכביסה החדשים שלכם מתקלקלים אחרי 7 שנים ולא מחזיקים מעמד 30 שנה כמו אלו שנבנו לפני 40 שנה, הנה התשובה. חברות טכנולוגיה מאפל ועד סימנס בונות את המכשירים שלהם כדי שיתקלקלו באופן סדרתי, וכדי שבלתי אפשרי יהיה לתקן אותם. למה? מוצרים משמתקלקלים במהירות ושבלתי אפשרי ללתקן משמעותם יותר מוצרים חדשים שאפשר למכור. הבעיה היא כמויות העבודה המיותרת והזיהום המיותר שהמוצרים הקלוקלים הללו גורמים. זה מטורף שבזמן שאנחנו מנסים לפתח טכנולוגיות ירוקות אנחנו בונים מוצרים שנועדו להתקלקל, להטמן חזרה באדמה ולהזין שרשרת אנסופית של זיהום הפלנטה ועבודה אנושית מיותרת. זו אינה קדמה טכנולוגית. התיישנות מתוכננת היא משהו שחייב להפסק.

 

  1. מס פחמן – אנחנו נאבקים במשבר האקלים בידיים קשורות מאחורי הגב. שוק המסחר בפליטות פחמן שעומד במרכז המאבק במשבר האקלים הוא פארסה מסורבלת ומושחתת שעוררה את התנגדותם של מומחים רבים מההתחלה. הוא מייצר פרדוקסים מנוולים שבמסגרתם משתלם לחברות להגביר את הייצור המזהם שלהם כדי שישלמו להן יותר כסף על מנת שיפסיקו אותו. והסיבה לקשקוש הזה? פוליטיקאים מפחדים להעלות על בדל שפתיהם את המינוח מס פחמן מחשש שציבור האזרחים נרתע מהמילה מס. אבל די! יותר מדי מונח על הכף ושוק מכסות הפחמן יוצא יקר לנו הרבה יותר. הדרך היחידה לנצח את משבר האקלים היא להכניס את הנזקים האדירים של פליטות גזי חממה לתוך הכלכלה וליצור מערכת פשוטה שבה אנחנו ממסים תעשיות מזהמות באופן שיפצה על הנזקים האקולוגים שהן גורמות. זיהמת שילמת. את הרווחים ניתן יהיה להקצות לשיקום הטבע, לפיתוח טכנולוגיות ירוקות יותר ולהטמעתן בחברה.

 

  1. לחתור ל100% אבטלה – בתקופת הקורונה, כשמליונים של עובדים בלתי חיוניים ברחבי העולם יצאו לחופשה ארוכה ובלתי צפויה, חלחלה מכל עבר ההכרה בכך שאולי זה לא כל כך טוב שהעבודה היא חיינו. יש חיים טובים, מעניינים ובריאים בהרבה מחוץ לעבודה ולקריירה. חיים של משפחה, חברים, תרבות ואופציות אינסופיות לצמיחה והתפתחות. יותר מכך, חלקים גדולים בחברה שלנו מועסקים ב-Bullshit Jobs, משרות שאין בהן צורך אמיתי ואינן תורמות דבר לאיכות חייהם של אנשים בעולם: אנשי שיווק וטלמרקטינג, בנקאים, עורכי דין תאגידיים, לוביסטים, פקידי קבלה. על אלו מתווספות משרות מיותרות רבות ששימוש מינימלי באוטומציה יכול להעלים את הצורך בהן מקופאיות ועד אנשי שמירת חפצים (שלא לדבר על כל מי שמועסקים בבניית מכונות הכביסה ומקררים שנועדו להתקלקל באופן מחזורי). אנשי שמאל עסוקים לעיתים קרובות בהגנה על משרות, בלי לחשוב שהמטרה שלנו צריכה להיות לא 0% אבטלה אלא מספר קרוב ככל הניתן ל-100% אבטלה. עולם שבו מי שמעוניין יכול לעבוד, אבל כל השאר פנויים לחיות את חייהם כאוות נפשם. יש לנו את הטכנולוגיה והידע כדי ליצור עולם של שפע במינימום עבודה. לפני כ-200 שנה הרוב המוחלט של האוכלוסיה היה עדיין מועסק בהחקלאות. כיום במדינה כמו ארה"ב מספיקה העבודה של אחוז בודד כדי לספק את צורכי התזונה של שאר האוכלוסיה. הנתון הזה מספיק כדי להבין כמה זמן פנוי היה אמור להתפנות בידינו. אלא שהכלכלה שלנו בנויה לא כדי לשחרר אנשים לביתם אלא כדי להעסיק כמויות מקסימליות של אנשים. לו היינו מתכננים את הכלכלה באופן אחר שמיועד לצמצם את כמות העבודה ולחלק את הפירות בצורה הוגנת יותר (למשל באמצעות מנגנונים כמו הכנסה בסיסית אוניברסלית) היינו יכולים ליצור עולם הומני יותר שבו אנשים עובדים פחות, מייצרים פחות, עסוקים פחות בצריכה חסרת רסן ופנויים יותר עבור היקרים להם, ועבור התפתחות אישית.

 

חברה עתידית שתשתמש בטכנולוגיה בצורה מודעת, מושכלת ומאוזנת תהיה מתקדמת לאין שיעור מכל חברה אחרת שהתקיימה בהיסטוריה. הפירות של חינוך להכרות אישית וקולקטיבית עם השלכותיהן התודעתיות, החברתיות והתרבותיות של טכנולוגיות יכולות להיות עצומים לאין שיעור משל כל טכנולוגיה חדשה שעשויה להיות מפותחת.

תקופת הקורונה העניקה לנו רגע נדיר של שבירת הרגלים ומכה לבולמוס היצרני-צרכני. תוך כדי כך היא העניקה לנו גם הזדמנות נדירה להרהר בדפוסים הממאירים של התרבות שלנו ולחלום עולם אחר.

עולם טוב יותר, ירוק יותר, מזהם פחות, עם חיים רגועים יותר, ורמת חיים טובה יותר אפשרי. מספר תיקונים פשוטים באופן שבו אנחנו מנהלים את הציביליזציה הטכנולוגית שלנו יכולים להפוך אותה ממכונה מזהמת וזוללת דלק שמייצרת מלא רעש וזיהום לכלי אלגנטי שמעשיר את הפלנטה והאדם. אוטופיה היא אולי יעד בלתי מושג, אך תרגילים בחשיבה אוטופית יכולים לסייע לנו לצאת מתחושת אובדן הכיוון הפלנטרית ולשרטט מסלול מוצלח יותר. פריצות דרך טכנולוגיות הן לא התנאי העיקרי לציביליזציה נקיה, יעילה ובריאה יותר. שימוש מושכל ונבון בטכנולוגיות קיימות יכול להשיג תוצאות טובות  הרבה.

דר' עידו הרטוגזון הוא מרצה וחוקר בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן.

על הבעיה בקונספירציות: כמה סיבות לחשוב שנית לפני שמאמצים תיאוריית קונספירציה

הטקסט פורסם לראשונה במגזין העין השביעית.

כבר הרבה זמן שאני מנסה להתחמק מלכתוב על גל תיאוריות הקונספירציה ששוטף את האינטרנט בחודשים האחרונים. יש לי הרבה חברים שמאמינים בדברים האלה, ויצא לי כבר לראות איך מי שבא להפריך תיאוריות כמו ה-5G מופצץ בתגובות עוינות ומואשם בהיותו "סוכן." לא בדיוק סוג השיח שמתחשק לי להכנס לתוכו. ניסיתי גם מתישהו במהלך הקורונה לכתוב משהו בנושא קונספירציות וכשנתתי לבת הזוג לקרוא אותו היא אמרה שיוצא לי שם טון שיפוטי ואולי עוין שכנראה שיקף את תחושות התסכול שלי על זה שאני נדרש להתמודד שוב עם הנושא. "הרי כתבתי כבר על הנושא של תיאוריות קונספירציה לפני יותר מעשור, כשהן היו עדיין חמודות יותר ומזיקות פחות, אז למה אני צריך להתמודד עם הנושא הזה שוב?!" ניסיתי לחשוב איך אני כותב על תיאוריות קונספירציה ממקום של דיבור נכון, שלא יוצא מכעס אלא משותפות ואהבה. לא הצלחתי. עזבתי את זה שוב.

אבל הגל לא שכך. וככל שהזמן  עבר וראיתי שחלק מהחברים שלי בפייסבוק יוצאים באומץ נגד גל תיאוריות קונספירציה הרגשתי שאני גם לא יכול לפטור את עצמי מעול ההתייחסות לאחת התופעות התרבותיות המטרידות יותר של התקופה הנוכחית. תפיסות קונספירטיביות הן מאפיין מהותי של הרגע התרבותי הזה והאתגרים שלו. להתעלמות מהן יש מחיר גבוה מדי. למרות שהן בן שיח מאתגר, הוא דורש מחשבה ותשובה מעמיקה.

קשה לצאת ולהתרות מפני תיאוריות קונספירציה ואוהדיהן, ולא רק מפני שיש לי לא מעט חברים שמשחקים תפקיד פעיל בשיח הזה, או מפני  שכשאתה עושה זאת אתה מסומן במהרה כפתי, ריאקציונר או אפילו סוכן. יש בעיה בסיסית יותר בפניה נגד שיח הקונספירציות, משום שכפי שהצביע אורי פריימן לא ניתן לשלול תיאוריות קונספירציה באופן קטגורי. היו לנו בהיסטוריה קונספירציות מאומתות. בתחום המחקר המקצועי שלי נדרשתי לקרוא ולכתוב על קונספירציה שהתפוצצה יותר מ-20 שנה לאחר תחילתה בשימועים לקונגרס: מעורבות ה-CIA בניסויי סמים סודיים שנערכו על אזרחים אמריקאים ללא הסכמתם. קשה לצאת נגד תיאוריות קונספירציה באופן קטגורי, כי לא ניתן לשלול קטגורית את קיומן של קונספירציות, כמו שלא ניתן להוכיח שאין לך אחות. אבל גם האופציה השניה של עימות ומפגש ענייני עם כל אחת מהטענות של חובבי קונספירציות היא בעייתית. יש אינסוף תיאוריות קונספירציה (בנושא הקורונה, קצת כמו  ביחס לאמונה במושג האלוהים הכיתתי שמקדמות דתות שונות ניתן לזהות כשל בסיסי מעצם ריבוי הדעות הסותרות. אלה טוענים שהסינים ייצרו את הנגיף, ואלו שטוענים שאלו האמריקאים, המוסלמים, חברות הסלולר, חברות הפרמה ועוד ועוד, אז ברור שלכל הפחות רובם הגדול טועים). הניסיון לבדוק כל אחת מהן ולהפריך אותן אחת אחת הוא לא רק מתיש וגוזל זמן רב, הוא גם מוביל את האדם בבטחה לעבר משולש ברמודה של חצאי עובדות, צללים ופרנויות שמאפיין את יקום הקונספירציה – ושלי אישית אין שום חשק להכנס אליו.

אבל פטור בלא כלום אי אפשר, וחשתי עצמי נדרש לכתוב על קונספירציות, אף שאין לי יכולת לשלול אותן קטגורית או להפריך אותן באופן פרטני. ולכן אני  רוצה להקדיש את החיבור הזה לניסיון להצביע על כמה מהבעיות המובנות שאני מוצא בשיח הקונספירציות בלי להתייחס לאף קונספירציה באופן ספציפי.

הבעיות בקונספירציות

כדי להתחיל להבין את הפופולריות והבעייתיות של קונספירציות בתקופה שלנו אפשר לאמץ את גישת Follow the money ולהתחיל בשאלה, מי מרוויח כאשר השיח הציבורי מתפורר לחתיכות של קבוצות המחזיקות בתיאוריות מוקצנות ובתפיסות בלתי ניתנות לייישוב של המציאות. לתיאוריות קונספירציה יש שימושים פוליטיים מובהקים. הן יעילות למדי כדי להחליש אמון במדינה, במוסדות רשמיים ולסכסך בין קבוצות וציבורים. בעידן של פייק-ניוז שמופצים על ידי בוטים וסוכנים של מדינות טוטליטאריות, תיאוריות קונספירציה שימושיות במיוחד על מנת להחליש דמוקרטיות, לזרוע בהן סכסוכים ולהציג את השיח הדמוקרטי כפגום מבסיסו. (כאן יתנגדו אנשים מסוימים ויאמרו שאנחנו כבר מזמן לא חיים בדמוקרטיה ואני אסכים שאנחנו לא חיים בדמוקרטיה טהורה כי כזו אינה קיימת בשום מקום. דמוקרטיה היא ספקטרום, שמאפשר לנו להיות אסירי תודה על כך שהדמוקרטיה שלנו עדיין דמוקרטית יותר מזו ברוסיה או בסין). בעידן הפייק ניוז וה"פוסט אמת" תיאוריות קונספירציה משמשות לעיתים קרובות כנשק זול וקל של משטרים טוטליטארים וגורמים אחרים כנגד ציבורים דמוקרטים. קל ופשוט יותר להראות את הקשר בין תיאוריות קונספירציה שונות לבין הקרמלין (ומשטרים סמכותניים אחרים) מאשר להוכיח את תיאוריות הקונספירציה עצמן. תיאוריות קונספירציה מציירות תמונה קודרת של עולם מושחת הנשלט על ידי כוחות אפלים. האירוניה היא שבמקרים רבים הן מיוצרות ומקודמות על ידי גורמים אפלים שמרוויחים מכך שאנשים יאבדו כל אמון במערכות הדמוקרטיות ויפתחו ציניות כלפי כל מאמץ פוליטי "קונבנציונלי" לשינוי או רפורמה.

וזה מוביל אותנו לאירוניה השניה של תיאוריות הקונספירציה. מאמיני תיאוריות הקונספירציה מציירים את מי המתנגדים אליהם כפתיים נאיבים שלא התעוררו מהחלום. כבר נכתב לרוב על תחושת העוצמה, והידע המוסתר שתיאוריית הקונספירציה מעניקה למי שאימץ אותה. כמו במקרה של כתות, תיאוריות קונספירציה נותנות למאמינים בהן את התחושה שהם חכמים יותר. הם יודעים בזמן שכל השאר הולכים באפלה. (וכמובן הן מעניקות למאמינים תחושת משמעות, סדר והיגיון). האירוניה היא שתיאוריות קונספירציה חבות את הצלחתן הרבה לנאיביות של מי שמאמצים אותן. תיאוריות קונספירציה מבקשות ליצור סדר בינארי ופשוט יותר בעולם מורכב, מלא אינטרסים, בריתות ופגמים. הן מאפשרות למאמינים לייצר תמונת עולם מנכיסטית של ניגודים: של טובים ורעים, בני חושך ובני אור. אלא שכדי לייצר את התפיסה הפשוטה יותר הזו הן טוות רשת ענפה וספקטקולרית של עובדות, חצי עובדות, רבעי עובדות ושקרים גמורים. תיאוריות קונספירציה נכשלות באופן ספקטקולרי במבחן התער של אוקאם – הן מוצאות שוב ושוב הסברים נפתלים, מלאי חורים ומחוסרי היגיון לשאלות שיש עליהן תשובות פשוטות ומושכלות הרבה יותר. הפגם הבולט ביותר שתיאוריות קונספירציה כושלות בו שוב ושוב הוא ההנחה התמוהה (והפאראנואידית בהגדרה) שניתן לקיים קונספירציה חובקת עולם ומרובת משתתפים לאורך תקופה ארוכה מבלי שגורמים שונים בברית הקונספירציה יסתכסכו זה עם זה, יפנו זה מול זה, ידליפו או ילשינו. שאם חברות הפארמה רוצות לדחוף לנו חיסונים הרי שכל השאר הגורמים הרבים מספור שמפסידים ממשבר הקורונה עוברים לדום, ושאר העולם כולל את כל שאר התאגידים, הממשלות וכל סוכנויות הביון של כל המדינות בעולם מהמוסד ועד ה-MI6 כולם אידיוטים שלא עלו על המזימה או משת"פים שפועלים בשירות חברות הפארמה (שיש להן בכלל מוצרים אחרים עם מודל רווחים מוצק הרבה יותר מחיסונים!). התיאוריה הזו גם חושפת הבנה פשטנית להחריד של העולם: כאילו מישהו יכול לשחרר לעולם משהו כמו נגיף הקורונה מתוך בטחון גמור לגבי ההשפעות של הדבר הזה על מערכות גלובליות סבוכות לאורך חודשים ושנים קדימה, ובלי לחשוש שבסופו של דבר יהיה זה ראשו שלו שיערף.

וזה מוביל אותנו לבעיה נוספת ומטרידה עוד הרבה יותר של תיאוריות קונספירציה – היחס ההפוך שמתקיים לעיתים קרובות בינן לבין פעולה פוליטית ומודעות פוליטית. העולם אכן מלא בגורמים חורשי רעה שמבצעים זוועות שיש להתקומם כנגדם, אלא שהזוועות הללו, בניגוד למה שמציירים חובבי הקונספירציה, גלויות לכל ופרוזאיות בהרבה. הן עוברות בדיונים  פרלמנטריים ומדווחות על ידי עיתונאים מסורים שנאבקים כדי להמשיך למסור מידע מהימן בעידן של פייק ניוז ושל קיצוצים אכזריים לאורכה ולרוחבה של התקשורת החוקרת שנובעים מהעדר נכונות מייאש לשלם על עיתונות עצמאית ורצינית שפעילותה הכרחית על מנת לשמור על שיח ציבורי ודמוקרטי תקין ומבוסס עובדות. תיאוריות קונספירציה מתעלמות מאנספור סוגיות מבניות מוכחות, מתועדות שנחקרו לענפה, אבל סקסיות פחות ולכן מעניינות פחות. במובן הזה הן מסיטות את תשומת הלב מעוולות מוכחות שאנחנו מתעלמים מהן משום מה לעוולות ספקולטיביות וסנסציוניות.

מעבר לכך, תיאוריות קונספירציה מתעלמות, מזלזלות ומגחיכות את פעילות הקודש המסורה שמבצעים לא רק עיתונאים אלא גם פעילי זכויות אדם, פעילים חברתיים  ופעילים פוליטיים ברחבי העולם. הפעילים "הקונבנציונלים" האלה מצויירים כאן כפתיים במקרה הטוב או משת"פים במקרה הרע. מעניין לציין, בהקשר זה שבקרב אותם אקטיביסטים פוליטיים מסורים שאני מכיר אני מוצא בדרך כלל עניין מועט בתיאוריות קונספירציה, ולהפך, בקרב חובבי קונספירציות מוצאים לרוב רקע של חוסר מעורבות פוליטית לאורך השנים. התיאוריות הללו קורצות במיוחד בדיוק לאותם אנשים שבמשך שנים חמקו מעיסוק בפוליטיקה כי זה משעמם, מייגע, מרגיז או "בתדר נמוך." תיאוריות קונספירציה מאפשרות לעקוף את כל הפגמים המייאשים הללו של מעורבות פוליטית של ממש שהיא כידוע מורכבת, מתישה ומתגמלת הרבה פחות מאשר להצביע על איזשהו ד"ר רשע ולצעוק גוועלד!

מהבחינה הזו תיאוריות קונספירציה מתבררות כצורה הגרועה והממאירה ביותר של אקטיביזם הקליקים והכורסה של הרשתות החברתיות. הן מגלמות עצלנות אינטלקטואלית וחוסר נכונות להתמודד עם העולם על מורכבויותיו. יותר מכך, ההופעה שלהן כחלק משיח "רוחני" במסגרת מה שזכה לכינוי "קונספירוחניות" היא תעודת עניות לשיח הרוחני בן זמננו. מהבחינה הזו התיאוריות הללו הן פרי הביאושים של עשרות שנים של מגמות אנטי-אינטלקטואליות במסגרת קהילות רוחניות וניו-אייג'יות. יתר על זאת, על אף שהן מעניקות לאוחזים בהן תחושת ייחוד וידע כשל חבר בכת האיסיים במאה הראשונה, תיאוריות קונספירציה לא מרבות אהבה וסולידריות ותודעת אחדות המכילה את הריבוי אלא כעס, מרמור, חוסר אמון ותודעת אנחנו והם. בתור מי שעולם הרוח והרוחניות יקר לו, השגשוג של התיאוריות הללו בקרב המילייה הרוחני היא בעיני דבר מטריד שעוד ידרוש חשבון נפש עמוק בקרב הקהילה הרוחנית.

במקום קונספירציות

הדבר האחרון שהטקסט הזה רוצה לעשות הוא לגרום לקוראים לוותר על הניסיון להבין את העולם או להלחם למענו. הוא גם ממש לא רוצה לומר שהכל בסדר. יש בעיות מחרידות בהתנהלות חברות הפארמה, ויתכן שגם בקרינה שמפיצים המכשירים האלקטרונים שלנו – אבל יש דרכים לחשוב ולחקור את הדברים הללו בלי לזלוג לגנוסטיקה של בני אור ובני חושך, ולתיאוריות קונספירציה חובקות כל. יש כתיבה רצינית שמתארת בצורה עמוקה, רגישה וחומלת את צרותיו ומכאוביו של הכוכב הסובל שלנו על כל תושביו. היא פשוט דורשת מאיתנו  לצאת רגע מספירת המדיה הממאירה של הרשתות החברתיות על הסנסציוניות והמיידיות שלהן, ולטפח הרגלי מידע וחשיבה ביקורתיים ואסטרטגיים יותר.

אי אפשר לבטל את כל המזימות האפשריות בעולם בהנף עט. יש אנספור מזימות אפשריות והעולם אכן מלא במעשי עוולה שחלקם נערכים במעשה תחילה. הקו בין תיאוריות קונספירציה שיש להשליך לפח האשפה לבין עוולות שיש לחקור אותן ולהתריע בפניהן הוא דק ולא תמיד ברור. מהבחינה הזו תיאוריות קונספירציה מציגות אתגר אמיתי שלא ניתן לפטור אותו בקלות. המגננה הטובה ביותר בפני תיאוריות קונספירציה היא עיתונות חוקרת ומתפקדת, שיח ציבורי סקרן וחי, ומנה בריאה של חשיבה ביקורתית. אלו המקומות שמתוכם צריך להתחיל ולפעול כדי לבנות חברה טובה יותר.  קל להבין את המשיכה הקיימת בתיאוריות קונספירציה. הן מציעות סיפוק מהיר עם אשמים מיידים, אבל הן לא באמת לא יכולות להציע לנו משהו טוב יותר, והן לא יכולות להחליף את המאבק הסיזיפי, הארוך, המייגע לעיתים אבל גם המשמעותי והנאצל של עבודה סבלנית לתיקון עולם.

 

על נגינה ולימודי שפות

בסולם הדברים הכי כיפיים שאני עושה, הנגינה במקום הראשון. לא טריוויאלי לי בכלל לכתוב דבר כזה. הרבה שנים חשבתי שהתחושה הכי משחררת ומספקת שאני מכיר זה לכתוב. אבל הכתיבה לא תמיד הולכת טוב. לפעמים היא נתקעת, ולפעמים היא תלויה בכל מיני חומרים מייגעים שצריך לקרוא ולעבד, או, בהקשר אקדמי, בכל מיני קוראים קפדנים או טרחנים שאתה תלוי בחוות דעתם. יש יותר מדי מסביב. (היוצאת מן הכלל היא הכתיבה הבלתי אמצעית לפיייסבוק שהפכה עם השנים לאחד המקומות שאני הכי נהנה לכתוב עבורם). בניגוד לכתיבה העיונית והאקדמית שדורשות הכנה ולא תמיד זורמות, את הגיטרה אפשר לתפוס בכל שעה ביום, והתודעה תמיד שמחה להתחיל לג'מג'ם ולרקד.

התחלתי לנגן גיטרה בגיל 14 ובמשך כמה שנים זו הייתה אובססיה שלי. הייתי יושב על הגיטרה שעות כל יום, מתאמן על ריפים של בלוז ושובר את הראש על סטנדרטים של ג'ז. אחר כך, בגיל 18 החלטתי שאני לא יכול לעשות שלושה דברים בו זמנית ושכדי להצטיין אני צריך לבחור בדבר אחד: כתיבה, נגינה או קולנוע (עוד משהו שעסקתי בו בתיכון). בחרתי בכתיבה, כי היא זו שבה המרחק בין הרעיון בתודעה לבין התוצר הסופי הוא הנמוך ביותר, ושבה התלות באנשים אחרים ובמימון היא הנמוכה ביותר (על קולנוע לא היה בכלל מה לדבר). עזבתי את הגיטרה ולא נגעתי בה יותר מעשור. כשחזרתי אליה, בסופו של דבר, גיליתי שמה שלמדתי כטינאייג'ר לא נעלם, הוא הפך למצע עבור חוויית נגינה יותר אינטואיטיבית, משוחררת, ומספקת. אני מנגן היום יותר טוב מאשר בגיל 17, בתקופה שחרשתי כל יום שעות על הסולמות, ואני גם נהנה הרבה יותר.

אני לא לגמרי מופתע שהנגינה שלי השתפרה אחרי ההפסקה הארוכה ההיא. אחד השיעורים המרכזיים שלמדתי בגיל הנעורים ממורה הגיטרה שלי היא שדברים מופלאים קורים במח כשעובדים על משהו הרבה זמן ואז עוזבים אותו לתקופה וחוזרים אליו מאוחר יותר. פתאום כל מיני רשתות נוירונים מתארגנות מחדש ומאפשרות לך לעשות דברים שלא חלמת עליהם קודם. לקחתי את השיעור הזה איתי לחיים, ובכלל למדתי כל כך הרבה מהמורה ההוא, שהערצתי אותו בגיל 15 ושלימד אותי כל כך הרבה לא רק על גיטרה, אלא גם על איך ללמוד ולהטמיע שפות ומערכות מחשבה אחרות מכל מיני סוגים.

אחת מהסיבות שאני נהנה כל כך לנגן היא שמוזיקה היא סוג של שפה, כך שהיא משתלבת בתחביב אחר שלי שזה לימוד שפות. התמכרתי לשפות בגיל 16 כשקראתי לראשונה סלינג'ר באנגלית, ואחר כך, בתקופות של טיולים או מגורים בחו"ל, פתחתי לתהליך הזה תשוקה של ממש.

אין הרבה דברים שאני אוהב כמו ללמוד שפה חדשה (במדינה בה מדברים את השפה הזו!). באניאגרם, טיפוס מספר 7 שאני מזדהה איתו לרוב (ההרפתקן הנלהב) מאופיין בגישה נוחה לשפות ומוזיקה. אבל כחובב של שפות מילוליות ומוזיקליות, אני חושב שלימוד מוזיקה הוא חוויה עשירה, יצירתית ואינסופית הרבה יותר מלימוד שפה.

כשלומדים שפה יש בדרך כלל עקומת למידה מסוימת. לומדים את ההווה, אחר כך את העתיד והעבר, לומדים את המינים, אופני היחסות והמושאות, ואז בדרך כלל כל מיני גרסאות של זמנים היפותטים, דיבור פסיבי או עקיף, וכו'. זה יכול לקחת בין כמה חודשים לבין כמה שנים לשלוט בדברים האלה, אבל זוהי עקומת למידה צפויה פחות או יותר. כשהגעת לסיומה אין עוד המון לאן להתקדם. אוצר המילים כמובן יגדל, המבטא ישתפר, וגם הבטחון העצמי בשפה – אבל יהיה מאוד קשה להגיע לרמה של דוברי שפת אם באותה השפה.

נגינה בכלי נגינה כמו גיטרה זה סיפור אחר. ראשית אין כאן דוברי שפת אם שלעולם לא תשתווה אליהם (תמיד יהיו נגנים טובים יותר, אבל זה שונה). וההבדל הכי משמעותי מבחינתי הוא שלימוד המוזיקה והנגינה הוא תהליך אופן-אנדד, עם אופק אינסופי. תמיד אפשר ללמוד עוד טכניקות, סגנונות, סולמות ומהלכים (אפשר אפילו להמציא ביטויים חדשים!). וביחס לשפה, במוזיקה יש אפשרויות הרבה יותר עשירות של שילובים, התכות ופסיפסים של טכניקות. תמיד אפשר לחשוב על עוד דרכים לשלב בין סולמות, סגנונות וטכניקות. זה פרדס שאפשר להכנס לתוכו ולא לצאת אף פעם. זה מגרש המשחקים האולטימטיבי.

הבדל אחד משמעותי בין כתיבה לנגינה עבורי, הוא שאני בדרך כלל מנגן רק לעצמי, והכתיבה שלי כבר מזמן הפכה להיות יותר פומבית מאישית. ואולי זו אחת הסיבות שאני נהנה כל כך מהגיטרה. היא רחוקה מאוד מלהיות עבודה שלי בשום צורה שהיא (למרות שיש לי לפעמים פנטזיות לנגן סרף חסידי בחתונות).

אני אסיר תודה על זה שהרמתי את הגיטרה כטינאייג'ר, מה שאפשר לי לעוף עליה אחר כך. אני לוקח את הגיטרה ברגעים שאני עצוב, וברגעים שאני בהתלהבות והיא רצה איתי לאן שארצה. אם יש לכם ילדים, שווה לעודד אותם לאמץ איזה כלי נגינה, ולשים לב שיש להם מורה שמעורר בהם השראה והתלהבות. היכולת הזו לקחת כלי בידיים ולשיר את התודעה עם האצבעות היא אחד המתנות הכי יפות שאפשר לקבל בחיים האלה.

מכתב לבית המשפט הישראלי עבור עמוס דב סילבר

משפחתו וחבריו של עמוס דב סילבר, מייסד רשת טלגראס, פנו אלי בבקשה שאכתוב מכתב עבור צוות ההגנה שלו במשפט. הנה מה שכתבתי.

12.4.2020

הנדון: עדות בעניינו של מר עמוס דב סילבר

לכבוד שופטי בית המשפט,

שמי דר' עידו הרטוגזון, ואני חבר סגל בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן. במהלך העשור האחרון הקדשתי את עצמי למחקר היסטורי, סוציולוגי ותרבותי של סמים פסיכואקטיביים (משני תודעה) תוך  התמקדות בתחום של סמים פסיכדלים ועיסוק נרחב גם בנושא הקנביס. הקדשתי לנושא זה את מחקר הדוקטורט שלי באוניברסיטת בר אילן, את הפוסט-דוקטורט שלי באוניברסיטת הרווארד, וכן מספר מאמרים מדעיים ואת ספרי החדש העתיד הרואה אור בהוצאת MIT Press.

משפחתו וחבריו של מר עמוס דב סילבר פנו אלי על מנת שאציג כמה מהעובדות וההקשרים הרחבים יותר שאולי זמינים פחות לבית המשפט בבואו לדון בתיק זה שזכה לנראות ציבורית כה גבוהה. אי לכך, ברצוני להביא מעט מהידע הרחב שרכשתי ביחס לנושא של קנביס ופסיכדלים על מנת להציג בפני בית המשפט מספר עובדות רלבנטיות, בתקווה שיסייעו במתן הקשר רחב יותר להאשמות החמורות בפניהן ניצב מר עמוס דב סילבר.

ברצוני לפתוח בכמה דברים כלליים בנוגע לתשתית המדעית והערכית למה שמכונה המאבק בסמים. ראשית, לעניין הנזק שנגרם כתוצאה משימוש בקנביס או בחומרים פסיכדלים, שהמשטרה מתארת את המסחר בהם במסגרת פלטפורמת הטלגראס כחמור במיוחד. ברי לי כי אין זה מעניינו של בית המשפט לדון בהיגיון הקיים בחוקי הסמים. ועם זאת, ראוי לציין כי למרות האיסור הדרקוני בעניינם, סמים פסיכדלים, מהסוג שהיה בהם מסחר בפלטפורמה של טלגראס נחשבים לחומרים בטוחים בצורה יוצאת דופן בהשוואה למשני תודעה אחרים, חוקיים ובלתי חוקיים כאחד. במחקרים המשווים שנערכו בתחום זה הופיעו חומרים פסיכדלים שוב ושוב כחומרים בלתי ממכרים, בעלי רעילות נמוכה מאוד (אינם גורמים מנות יתר) ובאופן כללי ככאלו שנזקיהם למשתמש ולסביבתו נמוכים משמעותית מזו של חומרים אחרים הנמצאים בפקודת הסמים, ואף כאלו שאינם נמצאים בה [מראה מקום, 1]. דבר זה תקף גם לגבי השימוש בצמח הקנביס, שמדינת ישראל, כמו מדינות רבות בעולם, מכירה בשימושיים הרפואיים החשובים בו ואשר עובר בתקופה זו תהליכים של דה-קרימנליזציה ולגאליזציה במדינות רבות בעולם.

כמו כן, חשוב לציין כי חוקי הסמים הקיימים אינם מבוססים על ידע מדעי כלשהו ולמעשה אינם תואמים את המלצות הגורמים המקצועיים בתחומי הסמים, בריאות הציבור, הקרימינולוגיה ועוד. מעולם לא נערך דיון מושכל, מבוסס מידע מדעי על מנת להצדיק את חוקי הסמים הנקוטים בישראל (כמו במקומות שונים בעולם). מחקרים רבים הצביעו על מה שנראה כהעדר ההיגיון הבסיסי בחוקים אלה (העדר כל התאמה בין מידת הנזק שגורם סם מסוים לבין מעמדו בחוק), העובדה שהם מפרים זכויות אדם ופרט (כמו זכותו של האדם להיות אדון לתודעתו, וכפי שהדבר מתגלם בהחרפת השימוש במעקב ואמצעי משטור שונים במסגרת המלחמה בסמים), מקורותיהם בתנועות פוליטיות מפוקפקות והעובדה שהם מייצגים בעיקר עמדות מוסרניות שאין להן מקום במערכת חוקים דמוקרטית ופלורליסטית (פחד ודמוניזציה של האחר, צרכן הסמים, ודעה מוסרנית המגנת ושוללת את הזכות להנאה או התפתחות כתוצאה משימוש במשני תודעה). בסיכומו של דבר המלחמה בסמים מובילה להחלשתם של צרכני סמים, לסכנות מיותרות עבורם, ולתחושת ניכור כלפי רשויות החוק בקרב אותם  אזרחים נורמטיביים רבים שנדחקים לעמדת הפושע.

משטרת ישראל מתארת את מר עמוס סילבר כעבריין שאחראי להפעלתה של רשת סמים שסחרה בסמים מסוכנים, גלגלה סכומים גדולים ומוצג כדמות מפוקפקת של העולם התחתון. אלו דברים חמורים לכאורה, וכמובן שלא ניתן לצפות שבית המשפט יקל ראש במעשיו של מר דב סילבר, המנוגדים ללשון החוק. ועם זאת ראוי לתת גם את הדעת על ההקשר הקהילתי, המוסרי והערכי שבו יש צורך, לטעמי, לראות את פעילותו של מר דב עמוס סילבר.

ראשית, יש לציין כי לשימוש בחומרים מסוג קנביס ופסיכדלים יש היסטוריה ארוכה של שימוש לצרכים רפואיים, דתיים ורוחניים בתרבויות רבות לאורך ההיסטוריה. חומרים אלו נתפסו בהיסטוריה כחומרים מקודשים הראויים לכבוד ושנעשה בהם שימוש ריטואלי וחיובי בתרבויות רבות מסביב לעולם: מהודו ויוון העתיקות ועד התרבויות הילידיות של אפריקה ודרום אמריקה. אי לכך ניתן לראות בהם חלק ממורשתה התרבותית והרוחנית של האנושות. למעשה הרדיפה הדרקונית של המשתמשים בחומרים הללו החלה רק בשלב מאוחר בהיסטוריה והיא מורשתה של הנצרות, ותפיסותיה המוסרניות הטהרניות (והתלויות תרבות) לגבי שינוי תודעה שהתקבעו להן במהלך המאה העשרים בחוקי הסמים המודרנים.

מאז אמצע המאה הקודמת התפתחה לה תרבות מרשימה סביב השימוש בחומרים מסוג קנביס ופסיכדלים. תרבות זו הובילה ליצירות אמנותיות, מוזיקליות ואף טכנולוגיות שתופסות כיום מקום איקוני בתרבות ובציביליזציה האנושית (מהאלבומים הקלאסים של הביטלס ועד טכניקת ה-PCR שמשמשת באבחון נגיף הקורונה ושממציאה זוכה פרס הנובל קארי מוליס ייחס את ההמצאה שלה להשראה שקיבל במהלך חוויותיו הפסיכדליות). על אף רדיפה קשה מצד רשויות החוק, הציגה תרבות זו דוגמאות מרשימות ואף מרגשות של סולידריות ושיתוף פעולה שמטרתן להגן ולתת כלים לאנשים שמעוניינים להתנסות בחוויות אלו. כך למשל ניתן לציין את ההפעלה של ארגוני מתנדבים הפועלים במסיבות טרנס (ובאירועים אחרים) ומקימים שם עמדות סיוע כדי לספק תמיכה נפשית למי שעוברים חוויות נפשיות מאתגרות (בהשפעת סמים וגם שלא), ארגוני מתנדבים המספקים ערכות בדיקה לסמים עבור חוגגים במסיבות שנאלצים לרכוש חומרים לא מזוהים בשל מדיניות הסמים הקיימת, רשתות לתמיכה נפשית אינטרנטית לחברי קהילה הזקוקים לכך או למשל רשתות פעולה של אקטיביסטים המספקים קנביס כאקט של חסד לחולים שזקוקים לו. אלו מצטרפים על כנסים, ועידות, ופעילות פוליטית ענפה היוצאת מהשטח בשאיפה לשנות את מה שכמויות אדירות של צרכנים נורמטיביים (מרופאים, לעובדי ניקיון, לעובדים סוציאלים ועד מתכנתים) רואים כרדיפה בלתי מוצדקת ודרקונית של בחירותיהם האישיות.

יוזמות אלו ואחרות משמשות כרשת הגנה קהילתית וסולידרית עבור כל מי שמסיבותיהם האישיות מבקשים להתנסות בחוויות משנות תודעה. הן מייצגות את התשתית הערכית והפוליטית האיתנה של תנועה לרפורמה בחוקי ובתרבות הסמים ואשר מתבססת על גישה של מזעור נזקים. על פי גישה זו גם אם אנחנו בוחרים לשפוט  את המשתמשים בסמים על בחירותיהם, יש להכיר בכשלונה של המלחמה בסמים כאסטרטגיה למניעת שימוש בסמים [מראה מקום, 2]  ולשים את בריאותם ורווחתם של המשתמשים במקום הראשון. מאחר ששינוי תודעה הינו צורך אנושי בסיסי שהתקיים בכל חברה אנושית לאורך ההיסטוריה, שהמשיך להתקיים גם תחת המלחמה בסמים, ושאינו צפוי על פי כל הראיות להעלם מהעולם, תופס פלח האוכלוסיה הלא-קטן שעושה שימוש בחומרים הללו את היוזמות הקהילתיות ואת מוביליהן כמי שמייצגים אותו ואת האינטרסים הבריאותיים והדמוקרטיים שלו באופן הולם יותר ממערכת חוקים אטומה שמשמשת לרדיפת המשתמשים ולהתנכלות להם.

בבואנו לבחון את מקרהו של מר דב סילבר, יש להתבונן בו אם כן בהקשר זה, הרחב יותר. עבור מאות אלפי ישראלים שעשו ועושים שימוש בטלגראס (ובכלים דומים לו) על מנת להשיג גישה נוחה ובטוחה יותר לקנביס פעילותו של מר דב סילבר הייתה פעילות ברוכה שייצגה רגע נדיר ומרגש של הרתמות קהילתית לטובתו של הפרט, המודר על ידי חוקים דרקוניים הנראים כסדורים נגד האזרח הקטן. עבור אותם אנשים רבים מר עמוס דב סילבר היה ומהווה עדיין גיבור שייצג את האינטרס שלהם טוב יותר מכל אלו המתיימרים להגן עליהם תוך רמיסה גסה של זכויותיהם והטלת משטר פחד על יותר ממיליון ישראלים נורמטיביים צרכני קנביס.

עבור כל אותם ישראלים, טלגראס ופעילותה שיפרו את איכות החיים יותר מכל רפורמה ממשלתית. במקום להתחכך עם גורמי עולם פשע ועולם תחתון, אותם צרכנים יכלו כעת לרכוש את המוצרים שלהם מרשת שהפגינה אחריות כלפי המשתמשים שלה, שדאגה להורדת מחירים, שאפשרה בקרת איכות (במקום לקנות חתול בשק, לקוחות יכלו כעת להסתמך על שיטת השוק והמוניטין של המוכרים), שדאגה לאיכות נאותה של שירות, ואף פעלה בצורה ראויה לשבח כדי למגר תופעות של הטרדות מיניות. רשת זו שפעלו בה מתנדבים רבים ברוח התרומה לקהילה, ושדאגה לסייע לחולים הנזקקים לטיפול בקנביס רפואי ייצגה עבור רבים אופציה ערכית וראויה יותר מזו של המלחמה בסמים המובילה לתוצאות קשות ואכזריות ליחידים ולקהילות [מראה מקום, 3]. עבור כל אותם ישראלים רבים, מר דב סילבר אינו פושע אלא מייצג ראוי להערכה של תנועה ציבורית שמייצגת אותם טוב יותר ממערכת פוליטית ומשפטית שמפקירה את האינטרסים שלהם.

בשנים האחרונות, בד ובד עם ההכרה המחקרית הגוברת באיכויות הרפואיות של הקנביס, ובפוטנציאל התרפויטי העמוק של רפואה באמצעות חומרים פסיכדלים (שזכתה לאחרונה למעמד טיפול פורץ דרך על ידי רשות הסמים והתרופות האמריקאית, ה-FDA), הולכת ומתפשטת ההכרה בכך שאי אפשר להמשיך כבעבר. יש צורך בלגאליזציה או לכל הפחות דה-קרימינליזציה של השימוש בקנביס (ולדעת רבים גם חומרים פסיכדלים). מדינות רבות באירופה, בארה"ב וביבשת אמריקה כבר נקטו צעדים חוקיים בכיוון זה, ואף בארצנו כבר הביעו שורה ארוכה של פוליטיקאים ודמויות ציבור ובכללם ראש ממשלת ישראל, ואף בכירי המשטרה בדימוס תמיכה בשינוי מדיניות והפסקת המלחמה בקנביס.

למרבה הצער, גם לאחר המהפכה הרבתי שהתחוללה בשיח התרבותי בנושא הקנביס, ממשיכים אנשים מסוגו של עמוס דב סילבר לשלם את המחיר על מדיניות שכמעט כולם (כולל רוב הסיעות שהתמודדו בבחירות האחרונות) כבר מסכימים שהיא מזיקה ושאבד עליה הכלח. אף שאין זה תפקידו של בית המשפט להכריע כאן ביחס להיגיון או חוסר ההיגיון שנמצא בפקודות הסמים עצמן (כולי תקווה שדיון מעין זה יגיע ביום מן הימים), מן הראוי שיתן את הדעת על הקונטקסט המדעי, ההיסטורי, החברתי והאנושי הזה בואו לדון את מר דב סילבר. אף כי אין לצפות מבית המשפט שיקל ראש באישומים הניצבים נגד מר סילבר, יש לראות אותם בקונטקסט רחב יותר. על רקע הציור של פעילות של רשת טלגראס בצבעים קודרים, יש לומר: כלל לא בטוח שהנזק שגרמה גדול יותר מהתועלת שגרמה. מבחינת הישראלים הרבים שעשו בה שימוש (ושהיו ה"קורבנות" היחידים של פעילותה) ההפך הוא הנכון. במהלך שנות פעילותה של רשת טלגראס הפך מר דב סילבר לגיבור תרבותי של קהילה גדולה שראתה בו מייצג אותנטי ומבורך של צרכיה ורצונותיה. שפיטתו בחומרה של מר סילבר תפגע לא רק בו ובמשפחתו, אלא תהווה גם סמל לאטימות ונקמנות ממסדית ותוביל להחרפת הרגשות האנטגוניסטים שרבים בציבור חשים כלפי מערכת אכיפת החוק ויחסה לצרכני הקנביס. לעומת זאת, גזר דין רחום, שמכיר במורכבות הנושא ושמחווה על הצורך במחשבה מקפת ורחבה יותר על נושא זה יטיב לא רק עם הנאשם ומשפחתו אלא יכול להוות עלה זית היסטורי שיסייע בהבאתה לסיום של אחת המלחמות והרדיפות המזיקות, המיותרות וחסרות התוחלת של זמננו.

על החתום,

דר' עידו הרטוגזון

מראי מקום

[1]

Gable, Robert S. “Comparison of Acute Lethal Toxicity of Commonly Abused Psychoactive Substances.” Addiction (Abingdon, England) 99, no. 6 (June 2004): 686–96. https://doi.org/10.1111/j.1360-0443.2004.00744.x.

Nutt, David, Leslie A King, William Saulsbury, and Colin Blakemore. “Development of a Rational Scale to Assess the Harm of Drugs of Potential Misuse.” Lancet 369, no. 9566 (March 24, 2007): 1047–53. https://doi.org/10.1016/S0140-6736(07)60464-4.

Nutt, David J, Leslie A King, and Lawrence D Phillips. “Drug Harms in the UK: A Multicriteria Decision Analysis.” The Lancet 376, no. 9752 (November 2010): 1558–65. https://doi.org/10.1016/S0140-6736(10)61462-6.

Van Amsterdam, Jan, Antoon Opperhuizen, Maarten Koeter, and Wim van den Brink. “Ranking the Harm of Alcohol, Tobacco and Illicit Drugs for the Individual and the Population.” European Addiction Research 16, no. 4 (2010): 202–7. https://doi.org/10.1159/000317249.

 

[2]

Werb, Dan, Thomas Kerr, Bohdan Nosyk, Steffanie Strathdee, Julio Montaner, and Evan Wood. “The Temporal Relationship between Drug Supply Indicators: An Audit of International Government Surveillance Systems.” BMJ Open 3, no. 9 (August 1, 2013): e003077. https://doi.org/10.1136/bmjopen-2013-003077.

 

[3]

Hari, Johann. Chasing the Scream: The First and Last Days of the War on Drugs. New York: Bloomsbury USA, 2016.

Hart, Carl. High Price: A Neuroscientist’s Journey of Self-Discovery That Challenges Everything You Know About Drugs and Society. Reprint edition. New York: Harper, 2013.

 

 

חונך את מוזיאון הפסיכדליה שישנה לכם את התודעה

ביום ראשון הקרוב ה-19 באפריל, הלא הוא יום האופניים (יום השנה ה-77 לגילוי הלסד) אני  חונך את מוזיאון הוידאו הפסיכדלי הראשון בטקס פסיכומאגי וירטואלי שיזמן אליו ישויות קיברנטיות מרחבי הרשת. כל מה שצריך לדעת לקראת האירוע החגיגי.

בעיות הן הזדמנות לנסות משהו חדש ומעניין, ולפעמים המשהו הזה הוא אתרי אינטרנט. באפריל 2010 הייתה לי בעיה מטרידה. לאורך השנים פיתחתי חיבה עזה לסרטונים פסיכדליים צבעוניים, רב-מימדיים ומרהיבים שמציירים ערבסקות ורודות על התודעה ועושים לה טוב. הבעיה היחידה הייתה שמצבי תודעה המיוחדים והאלטרנטיביים בהם אפשר להנות במיוחד מסרטונים מהסוג הזה, הם בדיוק אותם המצבים שגם קשה בהם למצוא את עצמך בתפריטים ובממשקים של תיבת הדואר. אלוהים נותן אגוזים פסיכדלים למי שאין להם שיניים.

כפתרון, החלטתי להקים בלוג ולאסוף לעצמי שם את הסרטונים האלה כדי שיהיו סדורים לפני בגלילה כל פעם שאני זקוק להם. מכיוון שהסתמן שהבעיה שלי היא בעיה אוניברסלית, החלטתי להפוך את זה למשהו פומבי, כך שכל מי שמוצא עצמו בדודא לסרטונים פסיכדליים יוכל להכנס ולקבל ספקה סדירה של וידיואים פסיכדלים טריים. וכדי שיהיה מעניין קצת יותר הוחלט להוסיף גם קונספט: לאתר יהיה קצב מסוים. וידאו פסיכדלי אחד לכל יום. כך יצא לדרך ה-Daily Psychedelic Video, האתר האינטרנטי הראשון שהוקדש לוידיואים פסיכדלים.

חודש חלף והבנתי שלהעלות וידאו פסיכדלי מדי יום זה למעלה מכוחותי. לפסייקדייליק נוצר צוות שהצטרפו אליו חיש מהר עורכים מישראל ורחבי עולם. לגיוון של העורכים היה יתרון ברור. המושג "וידאו פסיכדלי" הוא משהו שכל אחד מבין אותו קצת אחרת. כשהתחלתי את האתר הופתעתי מהדברים שאנשים שלחו לי ותיארו כפסיכדלים. כשהצטרפו העורכים האחרים הבנתי שהם היו הכרחיים. לכל אחד יש חזון אחר של מה זה וידאו פסיכדלי. אנחנו, בגדול, שומרים על ראש פתוח עם קו מנחה אחד: כל מה שכיף ומדהים לצפות בו במצב תודעה פסיכדלי הוא וידאו פסיכדלי בעינינו.

כשהתחלתי את הפסייקדייליק אנשים אמרו לי שתוך כמה חודשים יגמרו לנו הוידיואים. כמה וידיואים פסיכדלים כבר יש בעולם?! כל אדם שדיברתי איתו ידע להמליץ לי על 2-3 וידיואים ששווה שיהיה לנו באתר, אבל לא היה ברור מה יש מעבר. בפועל, ככל שהמשכנו ככה גילינו יותר ויותר וידיואים פסיכדלים, ודי מהר הבנו שיוצרים אותם מהר יותר ממה שאנחנו מסוגלים להעלות. העשור השני של המאה ה-21 היה פריחה אדירה בתחום הוידאו הפסיכדלי. הצמיחה המהירה של אתרים כמו יוטיוב ווימאו, והזמינות הגוברת של אמצעי הפקה דיגיטליים הובילו לכך שמדי חודש במאים, אנימטורים ואמנים ברחבי העולם יצרו יותר יצירות וידאו פסיכדליות משנוצרו בשנים ובעשורים שלמים קודם לכן. הרנסנס במחקר הפסיכדלי שזכה לפרסום הולך וגובר היה מלווה גם בפריחה של יצירה תרבותית פסיכדלית, ועם או בלי קשר, אפילו דיוות וכוכבות פופ כמו ליידי גאגא, ריהאנה, אזיילה בנקס, מיילי סיירוס וניקי מינאז' הוציאו קליפים פסיכדלים משלהם.

השנים חלפו והבלוג הפסיכדלי שהתחיל כאוסף פרטי הלך וצמח. מדי סוף שנה ביליתי עשרות שעות של צפיה במאות סרטונים פסיכדלים כדי ליצור את רשימת הטובים ביותר של השנה, והרשימות המתארכות שבניתי לעצמי הובילו להקרנות חגיגיות שנערכו בארץ ובחו"ל, ואפילו למאמר פילוסופי ומנומק שניסח את העקרונות האסתטיים והאיכויות התרפויטיות של אסתטיקת הוידאו הפסיכדלי (זמין באתר המוזיאון, למתעניינים). האתר כבר מזמן הפך לאוסף הגדול בעולם של קליפים פסיכדליים. הייתה רק בעיה אחת. כשמבקרים חדשים באתר הם נתקלו דבר ראשון בוידאו שעלה שם באותו יום, ואחריו בוידאו שעלה אתמול. לא הייתה ממש דרך לגשת לכל העושר שנאסף בעשור של וידיואים פסיכדלים.

שוב בעיה. ושוב הפתרון היה אתר חדש. הרעיון הפעם היה לקחת את כל הידע הרב שנצבר בעשר שנים של איסוף וקטלוג של וידיואים פסיכדלים כדי ליצור אתר מסוג חדש: מוזיאון שמי שנכנס בשעריו יכול לשוטט בתערוכות וירטואליות אצורות בקפידה של יצירות הוידאו הפסיכדלי היפות והמוצלחות ביותר שהמין האנושי אי פעם יצר. מכיוון שהמוזיאון וירטואלי, לא נדרשנו לכמויות הכסף הנדרשות כדי להקים מוזיאון בחלל הפיזי. ומכיוון שכל הטוב הזה היה זמין כבר ככה באדיבות יוטיוב ווימאו (אנחנו רק אוספים ועושים אמבד) גם לא נדרשנו לכמויות הכסף שנדרשות כדי לרכוש יצירות להציג במוזיאון.

המוזיאון החדש כולל 45 תערוכות שמאורגנות על פי פי תימות, סגנונות, תקופות ומקומות. בין השאר תמצאו שם תערוכות עם כותרות כגון "פסיכדליה סובייטית," "פסיכדליה יפנית," "פסיכדליה ישראלית," "פסיכדליה משנות השבעים," "אמנות פסיכדלית," "קולנוע פסיכדלי," "אנימציה פסיכדלית," "היפ הופ פסיכדלי," "פסיכדליה שבטית," "אקטיביזם פסיכדלי," ועוד. כל אחת מהתערוכות חושפת צד אחר של עולם היצירה הפסיכדלי.

בנינו את המוזיאון במטרה להשיק אותו ב-19 באפריל, ביום האופניים, הלא הוא יום השנה ה-77 לגילוי הלסד (שבו מסורת לבית סבא פסיכדלי היא לעשות טריפים ולרכב על אופניים), שזה גם עשור לפסיייקדייליק. בדרך קרתה הקורונה והתחלנו להתלבט אם זה זמן מתאים להשיק. אבל ככל שהמגיפה המשיכה הבנו שדווקא בזמן הזה כשאנשים תקועים בבית, יש ערך מיוחד באוסף הזה של יופי ויצירתיות. אנשים מדברים בחודשים האחרונים הרבה על הצורך במוזיאונים וירטואלים אבל רבים מהמוזיאונים הוירטואלים הזמינים הם פשוט גרסאות חיוורות של נוכחותם הפיזית: תמונות JPG דיגיטליות של ציורי שמן מהמאה ה-19. מוזיאון הוידאו הפסיכדלי הוא ילידי לרשת. אפשר לבקר בו מהבית, וזה באמת הדבר האמיתי.

עוד דבר שמייחד את המוזיאון החדש הוא שאנחנו מבינים יצירות וידאו פסיכדליות כצורת אמנות תלוית מצב תודעה. זה עוזר להיות במצב תודעה מסויים כדי להנות באופן מלא מהוידיואים האלה. אנחנו לא אומרים לאנשים איך להגיע לשם ואיך לא להגיע למקום הזה. יש אנשים שעושים את זה באמצעות חומרים משני  תודעה, ואחרים באמצעות מדיטציה, נשימות או שיטות אחרות. מה שבטוח הוא שיש קשר עמוק בין צורת האמנות הפסיכדלית לבין החוויה הפסיכדלית, ושהיצירות הללו באופן כללי דורשות תשומת לב מלאה ואפילו טקסיות מסוימת. עדיף לצפות בהן על מסך מלא, עם סאונד טוב, ומתוך התרגעות ונכונות להתמוסס לתוכן.

המוזיאון החדש הוא מתנה לקהילה הפסיכדלית העולמית. הוא ללא מטרות רווח, מבוסס התנדבות, ומיועד פשוט לחגוג את העושר והיופי של היצירה הפסיכדלית באשר היא. ביום ראשון, בשעה 22:00 שעון ישראל נחגוג את יום האופניים ה-77, את יום ההולדת העשירי של הפסיייקדייליק, ואת חנוכת המוזיאון הפסיכדלי החדש בטקס קידוש פסיכומאגי שיעבור בין שורת מוקדים על גבי הפלנטה, יפתח שערים אינטרגלקטים, ויכלול שירה, ריקוד, מילים וריטואלים אוקולטים. הקרנה פסיכדלית חגיגית וצבעונית שתשודר לרשת תציין את פתיחת המוזיאון. אתם מוזמנים להצטרף אלינו מהבית. וגם כמובן לבוא לבקר במוזיאון הוידאו הפסיכדלי בכל עת שתחפצו.

 

לאתר המוזיאון

לאירוע ההשקה

%d בלוגרים אהבו את זה: