משנה תודעה 18 – הקאמבק של הפלאשבק

אלפי אנשים ברחבי העולם סובלים מ-HPPD, הפרעה תפיסתית שמופיעה בעקבות שימוש בהלוצינוגנים, אבל האם זה באג או פיצ'ר?

"הזיות ה-HPPD שלי התחילו בגיל 17. הורים שלי תפסו אותי יום לאחר טריפ קשוח עם 200 מיקרוגרם אל-אס-די. לא ישנתי כל הלילה ועדיין הייתי בטריפ כשהם תפסו אותי. זה היה נורא. הם נזפו בי קשות ואיימו להתקשר למשטרה. ואז ביום שני פשוט  נשלחתי חזרה לבית הספר," כך מתאר העיתונאי האנגלי אד פרידו את האירוע הטראומטי שבעקבותיו החל לסבול מההפרעה המסתורית המוכרת בשם HPPD (Hallucinogen Persisting Perception Disorder, או הפרעה תפיסתית הלוצינוגנית מתמשכת). שום דבר בקריירה הפסיכדלית הקודמת של פרידו (23) לא הכין אותו לתופעות שפגש מאז. בימים שלאחר החוויה הוא התחיל לשים לב שמשהו השתנה בתפיסת המציאות שלו. אורות מנצנצים כיסו את שדה הראיה שלו כשהביט בשטיח בבית הספר הקתולי בו למד. הארונות בחדרו זהרו בלילה, וכשישב למיסה בכנסיה ראה דפוסים גיאומטרים בוקעים מדמותו של ישוע הצלוב.

מוטרד ומבוהל פנה פרידו לרשת ונתקל במאמר הוויקיפדיה על HPPD שהגדיר את המצב כ"הפרעה כרונית ולא פסיכוטית שבה אדם חווה הזיות ויזואליות או עיוותים תפיסתיים שאינם חולפים לאחר חווית סמים הלוצינוגנית." חייו השתנו.

בשנה לאחר מכן התקווה של פרידו להחלמה הלכה והתרחקה. הוא היה מתבונן בקירות בתקווה שלא יימסו לנגד עיניו. תקווה שנתבדתה שוב ושוב. המועקה הועצמה על ידי הבידוד. פרידו חשש לחלוק את החוויה שלו עם המשפחה או מורים בבית הספר. בזמן שהטיפול בבריונים ובאלימות בבית הספר היה סלחני, היחס למי שבחרו להתנסות בסמים משני תודעה היה קשוח. חבר של פרידו שנתפס עם קנביס סולק מבית הספר. העובדה שפרידו התנסה בסמים הורידה מהשולחן כל אפשרות לאמפתיה, כך הרגיש, שכן 'הוא עשה זאת לעצמו.'

מדיניות הסמים בבית ספרו, כותב פרידו, הייתה מבוססת על הפחדה בכל הכח, ואפס אינפורמציה אוביייקטיבית. בהמשך לכך היה פרידו אכול באמונות הרסניות שאולי שרף לעצמו את המח. הוא ביצע 'סטיגמטיזציה-עצמית' והחל להאמין שהחוויות שהוא עובר הן רמזים לסכיזופרניה – חששות הנפוצים בקרב מי שסובלים מ-HPPD, בין היתר בשל הזיהוי הפופולרי בין פסיכדלים לסכיזופרניה. המעבר לאוניברסיטה, שישה חודשים לאחר האירוע, לא שיפר את המצב. המתח והדאגות שליוו את פרידו בשנה הראשונה שלו בקמפוס העצימו את התופעות הויזואליות. הוא היה מתבונן בפרופסורים באודיטוריומים הגדולים של אוניברסיטת וורוויק ורואה אותם נשאבים לתוך פנורמות ליסרגיות (דמויות אל-אס-די). למעשה, רוב הזמן החזיונות היו נעימים ומרהיבים, אבל תחושת הבידוד הייתה קשה. מבחוץ נראה פרידו כאילו הוא משתתף פעיל בסצינה החברתית: צוחק, מפטפט וצופה עם אחרים בסדרות טלוויזיה – אלא שהוא חש כלוא בעולם משל עצמו.  

הרמזים ראשונים לקיום תופעת ה-HPPD הופיעו כבר בשנות החמישים במאמר של הפסיכיאטר הבריטי רונלד סנדיסון. בשנות השישים המאוחרות זכו התופעות הללו לכותרת פלשבק, והפכו לאבן יסוד במלחמה בסמים בארה"ב. הן כיכבו בכותרות העיתונות כמו גם במחקרים פסיכיאטריים ובתרבות הפופולריתוזכו להסברים ספקולטיביים שעל פיהם כשאדם צורך אל-אס-די, חלק מהחומר יכול להצטבר בתאי שומן או בנוזלי השדרה. החומר הזה, טענו חוקרים באותה תקופה, יכול להשתחרר בכל רגע, ללא התראה, ולהשליך אדם לחוויה פסיכדלית כאוטית שתתפרץ דווקא ברגע מסוכן. נהיגה באוטוסטראדה למשל.

מושג הפלאשבק נזנח בסופו של דבר על ידי הפסיכיאטריה. המגוון הרחב של תופעות פוסט-טריפ שפסיכיאטרים בשנות השישים והשבעים נתקלו בהן הפך את ההגדרה למחוררת ובלתי שמישה מדעית. אמינותו של הפלאשבק נפגעה גם כתוצאה מהשימוש האידאולוגי המפוקפק שנערך בו. מושג הפלאשבק היה חלק ממסע תעמולה שערך הממשל האמריקאי נגד חומרים פסיכדלים בסוף שנות השישים בעיתונות ובמדיה ושהפיץ לצדו שני רעיונות אחרים שהופרכו ממזמן: הרעיון שאל-אס-די מוביל לנזק כרומוזומלי שגורם ללידת ילדים מוטאנטים, ושהסם שורף את התאים במח. בעשורים שלאחר מכן, התייחס העולם הפסיכדלי לפלאשבק כעוד אחד מהמיתוסים המלוכלכים של המלחמה בסמים: שקר גס שהומצא כדי למנוע מאנשים לפתוח את דלתות התודעה.

חמישים שנה מאוחר יותר, בתקופה שבה הסמים הפסיכדלים חוזרים, גם הפלאשבק עושה קאמבק, תחת הכותרת המעודכנת HPPD, מונח אותו טבע הפסיכיאטר הנרי אברהם. ובעוד שכיום מדברים פחות על טריפ שתופס בהפתעה על הכביש המהיר, רשימת התסמינים הנפוצים של HPPD ארוכה וכוללת, בין השאר, שלג ויזואלי, הילות, שובלים, הזיות גיאומטריות, כתמים בשדה הראיה וטינטונים באוזניים. לצד התופעות החושיות, יש גם דיווחים על הפרעות רגשיות וקוגניטיביות כמו רמות מוגברות של חרדה, וחוויות ניתוק דיסוציאטיבי המתבטאות בניכור מהמציאות ותחושת האני השגרתית. המצב יכול להוביל לחרדה ודכאון כרוניים. במקרים חמורים במיוחד, הוא יכול להוביל עד לכדי התאבדות. "זה עינוי זוועתי," אמר לפרידו מרואין באמצע גילאי הארבעים שהחל לסבול מהתופעה לפני 30 שנה, לאחר טריפ אל-אס-די, ומתקיים מאז על קצבאות נכות. ברגע שהוא פותח את העיניים הוא רואה "מיליארדים של נקודות מזוינות בכל מקום." "אף בן אנוש לא מסוגל לסבול את זה." הוא אומר.     

לחזור בזמן כדי לתת לעצמך סטירה

הידע שלנו לגבי HPPD עדיין מועט ומלא בסתירות. לצד המחקר המדעי שמגשש עדיין באפלה, מובילות כיום את השיח בנושא קהילות אינטרנטיות בפלטפורמות כמו רדיט, טיק טוק ופייסבוק ואתרים כמו HPPDOnline.com, בהם משתמשים מחליפים טיפים על התמודדות עם ההפרעה ומציעים תמיכה הדדית. רבים מהסובלים מההפרעה כבר הפכו למומחים בנושא ומפרנסים דיוני רשת ארוכים ומעמיקים על היחסים בין קולטנים שונים במח, גלי מח, תופעות נפשיות ונושאים נוספים הקשורים לחוויית ה-HPPD. קהילת ה-HPPD העולמית הצמיחה מתוכה בשנים האחרונות ארגונים כמו ה-Perception  Restoration Foundation וה-Neurosensory  Research Foundation שיוזמים ומארגנים מחקרים מדעיים בתחום, וגם בתחומים משיקים כגון תסמונת השלג הויזואלי (VSS),  שבה מעיב על שדה הראיה מסך שלג המטשטש את המבט ושמטרידה כ-2% מהאוכלוסיה.

שינויים כרוניים בתפיסה, מסתבר, אינם רק מנת חלקם של חלק מהמשתמשים בפסיכדלים. הם יכולים להופיע גם בעקבות שימוש באנטיביוטיקה, תרגול מדיטציה, או התעוררויות קונדליני. הן יכולות גם להופיע באופן ספונטני לחלוטין, ללא גורם נראה לעין.

"יש הרבה דברים שיכולים לגרום סרטן ריאות, אבל סיגריות טובות בזה במיוחד," עונה פרידו כשאני שואל אותו למה להתמקד בהפרעות תפיסתיות הנגרמות משימוש בהלוצינוגנים דווקא. וגם בין ההלוצינוגנים, מסתבר, יש חשוד מידי אחד: האל-אס-די. הסיכוי להופעת HPPD נחשב גבוה דרמטית עם אל-אס-די בהשוואה לחומרים פסיכדליים וסמי-פסיכדליים אחרים שקושרו לתופעה כמו פסילוסיבין, קנביס, MDMA, סלביה או קטמין.

ההערכות לשכיחות ולקנה המידה של התופעה נעות בפראות בין מי שטוענים שמדובר בהפרעה המופיעה אחת לעשרות ומאות אלפי מקרים, למחקר שהתפרסם בכתב העת המדעי Drug and Alcohol Dependence וטוען שהיא מופיעה אצל כל משתמש רביעי בערך. פרידו מעריך, בהתבסס על נפח הדיון האינטרנטי בנושא, שמדובר בקהילה גלובלית המונה בין אלפים לרבבות של חברים.

בקהילות האינטרנטיות העוסקות בנושא ניתן לקרוא סיפורי החלמה מעוררי השראה של משתמשים שמספרים שההתמודדות שלהם עם  HPPD חזקה אותם והפכה אותם לאנשים טובים יותר, לצד קינות מיואשות. "זה נגמר מתישהו? ממש נמאס לי להיות 'תקוע בטריפ'. הלוואי שהייתי יכול לחזור אחורה בזמן ולהחטיף לעצמי סטירה בפנים לפני שלקחתי 4,000 מיקרוגרם אל-אס-די [כמות עצומה המקבילה ל-40 מנות סטנדרטיות]," כתב שם מישהו בפורום השבוע.

"אני לא אשקר לך," ענה לו משתמש אחר. "מצבי השתפר בהרבה אחרי שהפסקתי לעיין בדיונים כאן. אם הייתי אתה, הייתי עוזב ופשוט מנסה לחיות את החיים כמיטב יכולתי. הפורום הזה רק משמש כתזכורת מתמדת לסימפטומים שלך." הטענה שהעיסוק המוגבר ב-HPPD מגביר את חומרת התופעה על ידי כך שהוא מפנה אליה את תשומת הלב, נשמעת לעיתים קרובות. ועדיין, לתמיכה ההדדית שמוענקת שם יש ערך גדול עבור רבים שמחפשים נואשות אחר מישהו שיבין לליבם ויספק להם אוזן קשבת ומידע על ההפרעה והדרכים להתמודד איתה.

ראיון עבודה עם ברקים ורעמים

הקונצנזוס המקובל בקרב מי שמתמודדים עם HPPD גורס שהדרך להחלמה מההפרעה עוברת בהקפדה על שינה מסודרת, פעילות גופנית, הפסקה (זמנית לפחות) של השימוש בסמים פסיכואקטיבים, טיפוח החיבור עם בני אדם אחרים, המנעות מבידוד והמנעות מחללים סגורים (שמחריפים את הבעיה). פרידו מעריך, אגב, שמספר מקרי ה-HPPD טיפס משמעותית בתקופת הקורונה, בה אנשים הרבו לשהות בבידוד ובחללים סגורים, וזה עוד מבלי לקחת בחשבון את העלייה בשימוש בפסיכדלים במהלך הקורונה.

ראיון עבודה בלווית ברקים ורעמים. אד פרידו.

פרידו עצמו לא שעה תחילה להמלצות שלעיל. בחודשים לאחר שהחל לסבול מ-HPPD המשיך להתנסות בסמים פסיכדליים כמו אל-אס-די, פסילוסיבין ו2-CB ולעבור איתם חוויות משמעותיות ועמוקות. "אני משער שהיה לי מזל," הוא אומר.

יש משהו מעורר השתאות בבריטי בן ה-23 שמתבטא ברהיטות וכנות מרשימה על הבעיות הנפשיות שנגרמו לו כתוצאה משימוש באל-אס-די, ושהובילו אותו למצוקה נפשית קשה, אבל לא גרמו לו להכות על חטא או מנעו ממנו להפוך לעיתונאי מצליח שכותב עבור הגרדיאן, ה-BBC, וייס והאינדיפנדנט. פרידו אינו מתחרט על החוויות הפסיכדליות שעבר, ואומר שהן ממשיכות להעניק לו השראה בחיפושו אחר חיים בעלי משמעות ומימד רוחני.

לאחרונה פרסם פרידו במגזין Mad In America כתבה נרחבת ומעוררת מחשבה שבה גלל את סיפורה של ההפרעה המוזרה והאיזוטרית הזו ואת סיפור ההתמודדות שלו איתה. כמי שכותב בהרחבה על עולם הפסיכדליה בן ימינו, היה פרידו מודע למורכבות העצומה של העלאת סוגיה נפיצה כמו HPPD. רבים בעולם הפסיכדלי בן ימינו חשדנים כלפי המושג הנפיץ לאחר שמושג הפלאשבק שימש במשך עשרות שנים של מלחמה בסמים כדי להצדיק את הרדיפה של משתמשי פסיכדלים. מה שמבדיל את השיח הנוכחי על HPPD מהשיח על פלאשבקים בשנות השישים, הוא שהפעם מגיע התמריץ לשיח לא מרשויות למלחמה בסמים, אלא מקהילות משתמשי פסיכדלים שמצאו זה את זה ברשת. עובדה זו לא מפיגה בהכרח את החשדנות כלפי הנושא בקרב משתמשים פסיכדלים שלא סבלו מהתופעה או נתקלו בה. פרידו עצמו אומר שהוא מודע לחשש שהשיח הפתוח שהוא מבקש לעורר על HPPD ישמש כנשק בידי המתנגדים לפסיכדלים. עם זאת, כמתנגד למלחמה בסמים, הוא עדיין מאמין שהצעד הנכון הוא לעודד שיח פתוח על התופעה, ומקווה שהשיח מרובה הצדדים שהוא מבקש לקיים יגבר על נרטיבים פשטניים של אידאולוגיות אנטי-סמים.

"אנשים לא ששים לדבר על ההשפעות השליליות של השימוש שלהם בחומרים פסיכדליים ויש לזה סיבות שונות," אומר פרידו, שמכנה את הסירוב לעסוק בשלילי: 'חיוביות רעילה.' "אנחנו חיים בחברה שבה אנחנו נדרשים להתגונן לגבי החוויות הפסיכדליות שלנו, ולהצדיק את השימוש שלנו בחומרים האלה, כך שנוצרת דינמיקה שבה אתה לא רוצה להודות שאולי יש לדבר הזה מחירים." פרידו חושב שזה מטריד שרבים בקהילת ה-HPPD מרגישים שלא מקשיבים להם בקהילה הפסיכדלית.

 כששיתף בעבר חומרים שכתב על HPPD בפורומים ברדיט הוא זכה לתגובות נזעמות שהאשימו אותו בכך שהוא תועמלן הפועל בשירות המלחמה בסמים. הפעם, הוא הופתע לטובה. "חששתי שאתמודד עם  הכחשה והשתקה, אבל כל פודקסט שפניתי אליו הסכים לארח אותי. נתקלתי בידידותיות, סקרנות והכרה בדחיפות ובחשיבות של הנושא הזה. התגובה הבסיסית הייתה הלם על כך שהם לא ידעו על הקיום של הדבר הזה, שזה אולי לא מפתיע, כי אלו עדיין רק מיעוט מהמשתמשים בפסיכדלים, כך שאתה יכול להיות חבר וותיק בקהילה הפסיכדלית ועדיין לא לפגוש לעולם מישהו עם HPPD."

זה מה שמפתיע. כי על פי רבים מהנתונים עולה שלא מדובר בהפרעה נדירה עד כדי כך, ובכל זאת, גם אני לא פגשתי מעולם מישהו שסיפר לי שהוא סובל ממנה, ופגשתי לא מעט משתמשים בפסיכדלים.

"זה תלוי מאוד במעגלים שאתה מסתובב בהם. אם אתה חלק מהקבוצה ה'אחראית' במרכאות של הקהילה הפסיכדלית – אנשים שהם מבוגרים יחסית, ושלוקחים את הנושא הזה ברצינות, כרפואות מקודשות, הסיכוי שתתקל ב-HPPD נמוך. אבל אם אתה חלק מהצד המתבגר של הקהילה הפסיכדלית, כמו טינאייג'רים שלוקחים טריפים בבתים של הורים שלהם, שזה העולם הפסיכדלי שממנו אני הגעתי, אני חושב ש-HPPD שכיח בהרבה. יש מתאם בין HPPD לבין גיל. הייתי מעריך שכמחצית מהחברים בפורומים של HPPD במקומות כמו רדיט מתחת לגיל 21. ראיתי חברי פורום שהיו בני 14."

והסט והסטינג – הקונטקסט של חוויות פסיכדליות – גם נורא חשוב בקביעה של השכיחות והחומרה של התופעות הללו, נכון?

"בהחלט, HPPD נוטה יותר להתרחש לאחר חוויות מאתגרות. לאדם שעבר טריפ רע זה יכול להרגיש כאילו הוא נתקע שם. לעומת זאת בנאדם שעבר חוויות חיוביות עם פסיכדלים יכול לחשוב שזה די מגניב. גם נטיה להתקע על חרדות, לא עוזרת. וחלק אדיר ממה שמעצים את מצוקת ה-HPPD היא חווית הבידוד. סבלתי מהבידוד הזה לאורך שנים. המשפחה שלי חשבה שעשיתי טעות קשה כשהשתמשתי בחומרים האלה. הנושא הזה היה טאבו אצלנו, ובמשך חמש שנים הסתרתי מהם את חוויית הדפרסונליזציה שלי. הרבה ממה שאפשר לי להתחיל לחיות בשלום עם ה-HPPD שלי זה העובדה שכיום אני פתוח איתם בנושא הזה."

נושא הבידוד גם קשור בהקשרים תרבותיים. אתה מזכיר את המחקר שהוביל החוקר ג'ון הלפרן, ולא מצא HPPD בקרב קהילות המשתמשות בפיוטה.

"כן. אחד הדברים המדהימים הוא שבקהילות שעושות בחומרים הללו שימוש טקסי, כמו למשל אצל הכנסיה הילידית האמריקאית אין מקרי  HPPD. וזה הגיוני, כי לאינטגרציה יש  חשיבות אדירה. חלק אדיר מהסבל ש-HPPD גורם קשור לתחושת הבידוד, ובקבוצות הללו זה לא רק שהחוויה הפסיכדלית מקובלת. חוגגים אותה ממש! האנשים שחווים חוויות כאלו מקבלים תמיכה ויכולים לעבד את החוויה. אתה נתקל בדיווחים על קהילות שיפיבו שבהן ילדים בני 11 שותים איוואסקה, והתגובה הראשונה שלי זה "מה אתם עושים?! זה משוגע?!" אבל מצד שני, עושה רושם שהם בסדר גמור, כך שנראה שאם יש לך סט וסטינג קולקטיבי בריא אתה כנראה מסוגל לעבד את החוויות הללו בצורה שונה לחלוטין."

החברה שלנו, לעומת זאת, כאילו ממש בנויה כדי לחולל HPPD. נתקלתי בפורומים בהודעה של גולש שטען ש-HPPD היא תופעה שייחודית לחברות מודרניות ומוכות חרדה. גם אתה מציין שה-HPPD שלך החריף בתקופות של עומס, לחץ, עייפות ובדידות.

"זה נכון. המקרה הכי חמור שקרה לי התרחש בתקופה שהתקרבתי לסוף הלימודים הייתי נתון להמון לחץ סביב בחינות הסיום והצורך למצוא עבודה במהירות, והחיים הבוגרים שעמדו בפתח. זו הייתה תקופה מאוד מלחיצה ואז תוך כדי שאני לומד לבחינות ומתכונן לראיונות עבודה התחלתי לשים לב שהעולם סביבי כבר לא מרגיש אמיתי, ושאני מתחיל להתנתק מהגוף שלי. הייתי מסתכל בעצמי במראה לזמנים ארוכים ולא מזהה את עצמי. ואז כל זה הגיע לקרשנדו במהלך ראיון עבודה. זה פשוט  היה יותר מדי. פתאום הרגשתי כאילו אני בתוך משחק וידאו. המראיינת הייתה מכוסה בחזיזים וברקים, צבעים מהבהבים וקליידוסקופים מניאון. העולם פשוט הרגיש סופר מוזר. אבל אני משער שההתנסויות הפסיכדליות שלי עוזרות לי לנווט במצבי התודעה המוזרים והאקזוטיים כאלו כי זה לא היה מטריד עבורי. עדיין הצלחתי לענות לשאלות שהגברת הפנתה אלי. זה פשוט היה: 'מה זה לעזאל???!!!"

זה משוגע לגמרי, אבל מדהים שהצלחת להתמודד עם הסיטואציה בלי לחוש מצוקה. זה מראה איזה תפקיד משחקת פה הגישה. אחת העובדות החשובות לגבי HPPD היא שלא כל מי שיש לו את החוויות האלה סובל מהן. למעשה הנתונים מראים שהרוב לא ממש סובל, ויש גם כאלה שנהנים.

"נכון. כיום כשמופיעות לי תופעות ויזואליות משונות אני בסדר עם זה. זה לא בהכרח רע בעיני. אני יכול למשל להסתכל להסתכל בצלליות שחולפות על קיר ולחשוב שזה די קול, בסה"כ. הפקתי הרבה מה-HPPD שלי. אני לא חושב שחוויתי מוזיקה באותה צורה עמוקה ופסיכדלית קודם. יש אנשים שממש אוהבים את החוויות האלה, שמביטים כל יום מהחלון חצי שעה על העננים מתערבלים בשמיים. הם אוהבים את זה, ואני חושב שזה קול. לא שופט. במקביל, כשאנשים אומרים שהם אוהבים את ה-HPPD שלהם, זה מוזר כמו לומר שאתה אוהב את הציסטיק פיברוזיס שלך. אתה לא יכול לאהוב הפרעה שאחד מהמאפיינים שלה הוא מצוקה ופגיעה באיכות החיים. לכן חשוב לא לדלל את ההגדרה של HPPD כתופעה מטרידה שיכולה להיות קשה עד כדי כך שהיא מובילה אנשים להתמכרות, דכאון ואפילו התאבדויות. חוקרים צריכים ליצור שפה חדשה כדי לתאר את אותם המצבים בהם אנשים לא מוטרדים ואפילו נהנים משינויי התפיסה הללו."

הטענה שאפשר להמשיך בחיים ואפילו לחיות טוב עם תופעות ויזואליות פסיכדליות המלוות את היום יום לאורך שנים עשויה להשמע שערורייתית. פרופ' הנרי אברהם שטבע את המונח HPPD כתב לי בתגובה שאף שנראה לו מנוגד לאינטואיציה ששינוי ארוך שנים בתפיסת המציאות יראה כדבר חיובי, חסר לנו מידע בנושא זה, ואין עדיין מחקר רציני שיתמוך או ישלול את ההיפותיזה. גם פרידו עצמו מודה שמדובר בטענה שעשויה להשמע מרחיקת לכת. "כל מה שאני יכול לומר הוא שהקריטריון שלי הוא הדברים שאנשים עצמם אומרים, ובאופן ברור חלק גדול מהאנשים – אולי אלו שחווים שינויי תפיסה דרמטיים פחות – לא חושבים שהשינויים הללו מעיקים ואפילו נהנים מהם. מה שחשוב עבורי זה למזער את הנזק והמצוקה שנגרמים על ידי השינויים הללו (שזו הבעיה העיקרית איתם), ואם אכפת לנו מנזק ומצוקה, אני חושב שאנחנו מעצימים אותם כשאנחנו מתעלמים מהסיפורים של מי שלא סובלים מהשינויים בתפיסה ומאפשרים דיון בלמה השינויים הללו לא חייבים להיות מעוררי מצוקה."

אז מה באמת אנחנו יכולים לעשות כדי שיהיה לנו עולם שפחות אנשים סובלים בו מה-HPPD שלהם ויותר אנשים נהנים ממנו?

"לפני שאני עונה, חשוב לי לומר: לא הייתי רוצה שאנשים ירגישו שיש עליהם לחץ להנות מה-HPPD בזמן שהם סובלים ממנו. לאורך תקופה סיפרתי לעצמי שאני בסדר עם שינויי התפיסה שעברתי. אבל מה שהרגשתי לא היה שלום אמיתי אלא רק קהות והכחשה. לקח זמן עד שזכיתי להשלמה מלאה יותר. אם אתם חשים שה-HPPD שלך מטריד אתכם, זה בסדר גמור. אתן לא פגומות משום שאתן מוצאות שזה מטריד. זה הגיוני שזה מטריד. לא הייתי רוצה שאנשים יסתובבו ויספרו לעצמם: 'הו זה בסדר, אני פשוט רואה הילות.' או 'אני פשוט רואה את האנרגיה של אנשים.'"

"בו בזמן, לנראטיבים יש אפקט עצום. הפילוסוף איאן האקינג מדבר על התפקיד של אפקט הלופ במדעי האדם [הרעיון שכינון קטגוריות לאפיון בני אדם מעלה את נראותן  ויכול להפוך אותן לשכיחות יותר – ע.ה.]. כשאנחנו הופכים את ה-HPPD לדבר המפחיד הזה שקורה לך אחרי טריפ ויהרוס לך את החיים יש לזה משמעות אדירה עבור בן הנוער הזה שלוקח אסיד ואז נתקל במאמר באינטרנט ומשתכנע שהוא דפק לעצמו את המח. ואז הוא מתחיל להבחין בכל מיני שינויים בתפיסה ומכניס את עצמו ללופ שמייצר HPPD, משום שאפילו אם הבן נוער הזה חווה שינויים בתפיסה, הם לא חייבים להיות מטרידים. יש בבריטניה קהילה שנקראת The Hearing Voices Network ושפועלת כדי לעשות נורמליזציה לכך שאנשים ששומעים קולות או רואים חזיונות. קהילת ה-HPPD גם נופלת לקטגוריה הזו. ולמעשה לשמוע קולות זה בכלל לא דבר כזה נדיר. ראיתי סקר שמצא שעשירית מהאנשים מדווחים שהם שומעים מדי פעם קולות. זה לא בהכרח דבר רע. הרציונל של התרבות הרפואית הפסיכיאטרית שלנו ביצע פתולוגיזציה לכל מצב תודעה שהוא שונה מזה של התרבות התעשייתית, הפרודוקטיבית והרציונלית. אני חושב שזה מסביר את מערכת היחסים המוזרה שיש לתרבות שלנו עם מצבי תודעה חלופיים, כפי שזה מתבטא במדיניות הסמים הדרקונית שלנו. יותר פתיחות כלפי מצבי תודעה אקזוטיים יכולה לעזור כאן. וגם הרנסנס הפסיכדלי תורם בכך שהוא ממסגר מחדש מצבי התודעה הפסיכדליים כמשהו שהוא לא פסיכוטי או משוגע, ומדגים שניתן למצוא ריפוי ברגעים של מוזרות יוצאת דופן. זה יכול לסייע לעשות דה-פתולוגיזציה, וככל שפסיכדלים עוברים נורמליזציה, ושיותר רופאים מודעים אליהם יותר אני חושב שפחות אנשים יחושו בהלה וחרדה כשהם נתקלים בחוויות הללו."

משנה תודעה – טור 17 – פסיכדלים והאבולוציה האנושית

ההוגה הפסיכדלי טרנס מק'קנה העלה בשנות השמונים את התיאוריה שפטריות חזיון שיחקו תפקיד חשוב באבולוציה האנושית. רעיונות אלו נדחו בבוז בזמנו, אך זוכים כעת לבחינה מחודשת במחקר המדעי.

ההוגה והאייקון הפסיכדלי טרנס מק'קנה החזיק באמתחתו שורה של תיאוריות מרחיקות לכת עד מטורללות. אחת התיאוריות הללו, שזכתה לכינוי 'תיאוריית הקוף המסומם' (Stoned Ape Theory) גרסה שפטריות פסילוסיבין שיחקו תפקיד מכריע בהתפתחות האבולוציונית של המין האנושי.

מק'קנה ראה בפטריות את החוליה החסרה בהתפתחות התודעה האנושית. הוא הצביע על שכיחותן של הפטריות באיזורי המחיה בהם התפתח המין האנושי, על הפופולריות של פטריות בקרב קופי אדם בני זמננו, וטען כי צריכה של פטריות חזיון בידי בני אדם קדמונים יכלה להעניק להם יתרונות בלתי מבוטלים במאבק ההישרדות. כך למשל, צריכה של כמויות קטנות של פטריות פסילוסיבין מחדדת את הראיה ומשפרת את יכולות הציד והליקוט של ציידים-לקטים. כמויות גדולות יותר מגבירות את החשק המיני ומתמרצות את הרביה המינית. וכמויות גדולות עוד יותר של פטריות מובילות לחוויות מיסטיות שממוססות את גבולות האני ומחזקות את הקשרים הקהילתיים. בעיני מק'קנה, תיאוריית הקוף המסומם ספקה את התשובה לשאלה, כיצד התפתחה השפה והמודעות האנושית, ומפתח לחידה הגדולה של האבולוציה האנושית: מה הוביל את המח האנושי, באופן חריג לחלוטין, לשלש את עצמו בגודלו תוך פרק זמן קצר מבחינה אבולציונית?

מק'קנה היה פילוסוף בר, שרעיונותיו הפליגו הרחק מעבר למוכר ולמקובל בחוגים אקדמיים. גם תיאוריית הקוף המסומם שלו זכתה להתעלמות במקרה הטוב, ולעג במקרה הרע. הפסיכונאוט המנוסה נהג לספר שכשהציג את הרעיון בפני אקדמאים הם אמרו לו שהרעיון שערורייתי מדי מכדי שניתן יהיה בכלל לשקול אותו.

שלושים שנה מאוחר יותר, בעידן של רנסנס פסיכדלי, יש מי שמוכנים לשוב לרעיונות של מק'קנה ולבחון אותם מחדש. במאמר ארוך ועמוס במראי מקום שפורסם לאחרונה בכתב העת המדעי Frontiers in Pharmacology, בוחנים האנתרופולוגים האבולוציונים מייקל ווינקלמן וחוזה ארקה את האפשרות שפטריות שיחקו תפקיד בהתפתחות המין האנושי ומגיעים למסקנות מרחיקות לכת אף יותר מאלו של מק'קנה. חמושים בשורה ארוכה של מחקרים עדכניים על ההשפעות של חומרים פסיכדלים על קוגניציה והתנהגות, ווינקלמן וארקה טוענים שלפסילוסיבין היה תפקיד מכריע בגיבוש הנישה האבולוציונית שתפסו מיני האדם הראשונים. הם פונים לתיאוריית הסימום האינסטרומנטלי, שגורסת ששימוש בסמים יכול להקנות יתרונות אדפטיביים ומצביעים על שורה של דרכים שבהם האפקטים שקושר המחקר העכשווי לפסיכדלים עשויים היו לשפר את יכולות ההשרדות של בני האדם המוקדמים ולסייע להם בהתמודדות עם מצבי סטרס ועקה, בהעצמת הקשרים החברתיים, קבלת החלטות קבוצתית ופיתוח ריטואלים ומיתוסים משותפים. בראשית ההתפתחות האנושית, טוענים ווינקלמן וארקה, נמצא חומרים פסיכדלים שהעצימו יכולות קוגניטיביות של יצירתיות ופתרון בעיות, שיפרו את הרהיטות הלשונית ואת הרצון לתקשר, הובילו לאמפתיה מוגברת והתנהגות אלטרואיסטית, וגם חיזקו את היכולת לפתח ולהקנות ערכים משותפים.

"אין לנו מאובנים של פטריות, וגם לא יהיו, אבל גם אין לנו בננות מאובנות, ופרימטולוגים בכל זאת לא מטילים ספק בכך שאבותינו אכלו בננות. באותו אופן, לא צריך להיות ספק שהם אכלו הרבה סוגים של פטריות, ובהן גם פטריות פסילוסיבין. פטריות פסילוסיבין היו קיימות בכמעט כל האזורים של הפלנטה, ובמיוחד באיזורים הטרופיים והסמי-טרופיים שבהם התרחשה מרבית האבולוציה האנושית. כשאבות אבותינו ליקטו באחו וביערות הם נתקלו בהכרח בפטריות בעלות ערך תזונתי ורפואי, וגילו את השימושים השונים שלהן. יש ראיות מרובות שפטריות פסיכדליות היו משולבות בריטואלים ברחבי העולם. האם אנחנו יכולים להוכיח שפסילוסיבין התניע את האבולוציה האנושית? מדע לא עובד ככה. המדע צובר ראיות לתיאוריות שונות ומנסה להפריך תיאוריות. כל התיאוריות צריכות להתמודד עם ראיות סותרות, ובסופו של דבר מה שקובע זה המשקל הראייתי שתומך בתיאוריה לעומת תיאוריות אחרות וכמה היא יכולה להסביר. אנחנו מציגים את הראיות שלנו בצורה של "מה אם…". אין ספק שהיו עוד גורמים ששחקו שם תפקיד. פסילוסיבין בוודאי לא היה הגורם יחיד, אבל הוא היה לכל הפחות גורם מסייע לאבולוציה האנושית. מה באשר לראיות שהוא אכן שיחק תפקיד חשוב ואולי מרכזי בהתפתחות הייחודיות האנושית? אנחנו עוסקים בראיות הללו במאמר, וצופים שראיות נוספות יופיעו בקרוב."

שאלת החברות האנושי תופסת מקום מיוחד במאמר של ווינקלמן וארקה. הם מדגישים שעלייתו של מין האדם התבססה לא רק על התפתחות האינטליגנציה האישית אלא בעיקר על שיתוף פעולה ולימוד חברתי שמבוסס על שפה. ההשפעות של פטריות, שמעצימות התנהגויות חברתיות כמו משחק, צחוק, שירה, ריקוד, סיפור סיפורים וטקסים דתיים, יכלו, לטענת החוקרים, לתמוך בחיי חברה עשירים יותר, וביכולת לחזק קשרים חברתיים ולהפיג מתחים תוך-קבוצתיים. הן גם העצימו את היכולות הלשוניות, חשיבה מחוץ לקופסה ופתרון בעיות יצירתי. התפתחויות אלו השפיעו על המסלול האבולוציוני של המין האנושי, אבל, חשוב לציין, שהשפעה זו לא הייתה השפעה תורשתית ישירה. תיאוריית האבולוציה קובעת שפרטים אינם מורישים לצאצאיהם תכונות שרכשו במהלך חייהם. הטריפים שהומיניד מסוים אכל במהלך חייו לא השפיעו על תכונות צאצאיו. ההשפעה הפסיכדלית על התרבות האנושית תווכה, תחת זאת, באמצעות לולאת פידבק שבמסגרתה יכולות אנושיות שהועצמו באמצעות סמים חוללו שינוי בדפוסי החיים האנושיים ויצרו לאנושות נישה סוציאלית-קוגניטיבית ייחודית שהפכה למקור הכוח האנושי. הסביבה החדשה ששמה דגש על שיתוף פעולה חברתי, למידה חברתית והתנהגות סימבולית הקנתה, לדברי ווינקלמן וארקה, יתרונות לפרטים שידעו לעשות שימוש אדפטיבי בחומרים משני תודעה כדי לשפר את ביצועיהם בתחומים שמסייעים להשרדות. אותן סביבות חברתיות וקוגניטיביות שנוצרו בחברה האנושית המוקדמת בהשראת השימוש בפסיכדלים המשיכו להתקיים גם כאשר שימוש בפסיכדלים כבר לא היה חלק מהרפרטואר ההתנהגותי של הומינידים. באופן זה הם שימשו כקטליזטורים שהאיצו התפתחויות אנושיות בתחום החברות, הקוגניציה, והתקשורת. סיפור עליית האנושות וסיפור הפטריות כרוכות זו בזו.

המאמר של ווינקלמן וארקה יוצא דופן ברצינות וביסודיות שבהן הוא ניגש לשאלת מקומה של הפטריה באבולוציה האנושית, אבל הוא חלק ממגמה רחבה של נכונות גוברת לבחון מחדש את הרעיון. תיאוריית הקוף המסומם של מק'קנה מופיעה ברב המכר הפסיכדלי 'איך לשנות את דעתך' מאת מייקל פולן, וכשחוקר הפטריות המפורסם פול סטאמטס הכריז בכנס Psychedelic Science ב-2017 שהיפותיזת הקוף המסומם של מק'קנה היא הפתרון הסביר ביותר לתעלומת הצמיחה המסחררת בנפח המח האנושי, הוא זכה לתשואות רמות מהקהל.

כמו הרעיון ששימוש בחומרים פסיכדליים עמד בבסיס הדתות הגדולות, גם הרעיון שפסילוסיבין נמצא בשורש ההתפתחות האנושית הוא רעיון בעל השפעות מרחיקות לכת ונפיץ. הוא ממשמע מחדש את ההיסטוריה האנושית כולה ורומז שהחזרה הנוכחית לחומרים הפסיכדליים היא שיבה מלאת משמעות לעצם הדבר שהפך אותנו בני האדם לאנושיים מלכתחילה. כצפוי, הרעיון מעורר חילוקי דעות עזים.

"גרסאות קודמות של המאמר שלנו קיבלו תגובות ביקורתיות ומוטעות ברובן בסגנון של 'התיאוריה שלי טוענת שפסילוסיבין הוא רעלן ולכן הוא לא יכול לשמש כאדפטציה," מספר ווינקלמן, שמתאר במאמר באריכות כיצד במהלך מרוץ החימוש האבולציוני בין צמחים, חרקים וחיות אחרות, למדו צמחים לייצר כימיקלים הגנתיים שמחקים ומשבשים את פעילותם של הקולטנים במוחן של חיות, בעוד שהחיות מצידן למדו לעשות שימוש מועיל ברעלנים אלה, ובכללם הפסילוסיבין. כשאני שואל את ווינקלמן האם הרעיונות שלו נחשבים פרועים, הוא מתקומם. "הרעיונות האלו לא פרועים בכלל. למעשה, אנתרופולוגים אבולוציונים מפרסמים כבר 20 שנה מאמרים על השימוש האדפטיבי שחיות עושות ברעלנים צמחיים. רעיונות כאלו נכתבו כבר ביחס לשורה ארוכה של סמים, פשוט לא על פסיכדלים, משום שלאורך שנים הם נחשבו משהו פסול שאסור לדבר עליו.  אפשר לקוות שבתקופה של רנסנס פסיכדלי הרעיונות הללו יזכו יפלו על אוזניים קשובות יותר."

ChatGPT, נקודת האומגה ומעשה הכתיבה בעידן המכונות הכותבות

נתחיל מהסוף. ההופעה של ChatGPT  היא רגע מכריע בהיסטוריה של הטכנולוגיה ובו בזמן היא רגע מבלבל ומתעתע. בשבועות האחרונים השוו את ChatGPT לאייפון, להמצאת מנוע החיפוש, ואפילו להמצאת האינטרנט. עבורי ChatGPT הרגיש כמו הדבר הכי חשוב מאז פצצת האטום. הוא הרגיש כמו פצצת האטום של אינטליגנציה –אם עד כה היו לנו פצצות אינטליגנציה קונבציונליות שנמדדו במאות קילוגרמים או בטונות הופעתו של ChatGPT הרגישה כמו עידן חדש של פצצות קילוטון ומגהטון של אינטיליגנציה אל-אנושית. ChatGPT הרגיש כמו מאורע סוף הזמנים והעובדה ש-ChatGPT והמשמעויות שלו לא פתחו את כל מהדורות החדשות בשבועות האחרונים הרגישה כראיה לניתוק המוחלט שלהן מתזוזות העומק הטקטוניות שמניעות את העולם. העולם כולו התחלק למי שהתחילו לקלוט את המשמעות של ChatGPT, ומי שעדיין לא. אחר כך ההשפעות של חומר ההזיה האלקטרוני הזה החלו להתפוגג ופתאום נדמה שאולי התובנות העמוקות האלה שהשגת על GPT (שם שמזכיר חומר משני תודעה סטייל DMT או DPT) קצת מנותקות מהמציאות. בסך הכל מדובר רק בצ'טבוט, לא ככה?

הולדתה של בינה

אז בואו נחזור להתחלה. ChatGPT הוא שמו של ממשק צ'ט אינטרנטי לגרסה 3.5 של מודל השפה GPT שאומן על ידי חברת Open AI, אותה חברה שנוסדה ב-2015 על ידי קבוצה של יזמי טכנולוגיה ובהם דמויות חזון שנויות במחלוקת כמו אילון מאסק ופיטר ת'יל. המטרה המוצהרת של Open AI הייתה להבטיח שאינטליגנציה מלאכותית תפותח בצורה שתטיב עם האנושות כולה – בהלימה עם טענתו של מאסק שאינטיליגנציה מלאכותית היא האיום הגדול ביותר על עתיד האנושות. בשנים שחלפו מאז פרשו מאסק ות'יל מהנהלת Open AI. החברה הפכה לארגון ללא מטרות רווח ולאחר מכן לחברה למטרות רווח-מוגבל (Capped-Profit), קיבלה השקעה בסך מיליארד דולר מענקית התוכנה מיקרוסופט וחוללה שורה של רעידות אדמה בתחום הבינה המלאכותית שכללו ורסיות שונות של מחולל השפה GPT וכמובן את מחולל הדימויים DALLE שגרסתו השניה הושקה באפריל האחרון (לפוסט שלי על DALLE-2) והובילה לגל אדיר של יצירה מג'ונרטת, שמוקדם עדיין לקבוע את השפעותיה אבל כבר מובילה למחאות אמנים ברשת. (עוד בהמשך).

ChatGPT לא עומד במנותק מהקשר. הוא רק נקודת ציון נוחה וחשובה בתהליך התפתחות מהיר ומסחרר שמתחולל בתקופה הזו בתחומי האינטליגנציה המלאכותית, אבל אם צריך קו פרשת מים לעידן הבינה המלאכותית החדש הרי ש-ChatGPT עובד מצוין. ההשקה של ChatGPT ב-30 בנובמבר הובילה לרעידת אדמה ופרץ יצירתיות שניתן להשוות רק לזה שחוללה ההשקה של DALLE-2 מוקדם יותר השנה. עם מיליון משתמשים שהצטרפו לשירות בחמשת הימים הראשונים ChatGPT הפך בזריזות לטכנולוגיה בעלת קצב האימוץ הגדול בהיסטוריה. הגולשים ברשת הסתערו על השירות החדשה ועשו כל שלאל ידם כדי לבחון את הבינה המלאכותית החדשה, להערים עליה, לגרום לה לכתוב טקסטים משעשעים ולא צפויים או להעביר אליה עבודה מונוטונית כמו כתיבה מיילים ומכתבי המלצה. GPT כתב חיבורים מלומדים שהשוו את התימות והסמלים ביצירות ספרותיות או שטחו טיעונים בזכות הפלות ועונש מוות ואז טיעונים המחזקים את העמדה ההפוכה. על הדרך הוא גם ביצע במיומנות מרשימה וחסרת מאמץ שורה של משימות אקזוטיות ומופרכות שהובילו לתוצאות מצחיקות במיוחד כמו חיבור על גרב שנאבדה במייבש הכביסה שנכתב בסגנון מגילת העצמאות האמריקאית, הוראות כיצד לגרד סנדוויץ' חמאת בוטנים ממכשיר וידאו שנכתב בסגנון תנ"כי, ודו-קרב ראפ בין תיאוריית הדטרמיניזם הטכנולוגי לתיאוריית ההבניה החברתית של הטכנולוגיה. התוצאות המצחיקות והבלתי צפויות הבהירו שעידן גוטנברג הגיע לשלב חדש ומפתיע במיוחד שבו המילים כולן נבלעו בחור שחור ונפלטו בחזרה כסלט בצידו השני של מעבד התמלילים האלקטרוני.

המשמעויות לאקדמיה ולשוק העבודה

מאחר ש-ChatGPT מסוגל לחולל חיבורים בכל נושא וברמת ניסוח טובה יותר ממרבית התיכוניסטים והסטודנטים הובילה הופעתו לשורה של נבואות שחוזות שמשמעות הפרויקט היא סופם של שיעורי הבית, או של העבודות באקדמיה. על פניו, נדמה ש-ChatGPT מסוגל לכתוב את רוב העבודות שתלמידים וסטודנטים כותבים בצורה יותר ממספקת, ושהגרסאות הבאות של המודל יסגרו את הפערים שקיימים עדיין במקומות מסוימים. חלק מהמומחים מנבאים חזרה לעידן הבחינה שבעל פה והכתיבה על נייר ועט בכיתה. אחרים סיכמו שהאקדמיה פשוט לא ערוכה לאתגרים ש-ChatGPT מניח על פתחה. היו גם כאלו שלא התרשמו. "כמובן שתוכל להשתמש בהזדמנות כדי לרמות בבחינות בבית ספר או לזייף עבודה. זה מה שיעשה בנאדם משעמם." כתב מבקר הטכנולוגיה איאן בוגוסט.

לאבד את הגרביים בסגנון מגילת העצמאות. בהשראת פרומפט של הנרי מינסקי.

אלא שהאקדמיה היא רק קצה קצהו של הקרחון האדיר ש-ChatGPT מאיים לנפץ. היזם והסופר תומאס פואיו צייץ לאחרונה שבין המקצועות שעומדים בסכנת אוטומציה בעקבות ChatGPT ומודלים דומים יהיו אנשי שיווק, אמנים, מהנדסים, מעצבים, מנתחי דאטה, יועצי מס, מורים, עורכי דין, יועצים פיננסיים וגם מתכנתים. האחרונים תופסים לאחרונה תשומת לב גוברת, נוכח התפיסה שרווחה עד לאחרונה שכישורי תכנות הם כרטיס כניסה לעתיד פיננסי ורוד ומובטח. ChatGPT כותב קוד לא רע, מה שמעורר חששות לאוטומציה של רבות ממשרות התכנות. ברדיט נתקלתי בסיפור של מתכנת שסיפר שנתן לאלגוריתם לתכנת עבורו ברגע חתיכת תוכנה שכתב עד כה ידנית בתהליך מפרך וגבה מהלקוח שכר של שמונה שעות. בתגובות ענו לו שעוד חמש שנים ישלם הלקוח ישירות חמש סנט לבינה המלאכותית.

באופן רחב יותר ChatGPT מייצג תופעה רחבה יותר של האוטומציה של הידיעה ובמסגרתה כל מי שנכלל בקטגוריית של עובדי ידע (Knowledge Worker) ניצב תחת סכנת החלפה על ידי אלגוריתמים. הדברים כמובן לא יקרו בבת אחת, והמאפיינים הייחודיים של מקצועות שונים יציבו חסמים מוסדיים, מקצועיים ותרבותיים מסוגים שונים, אבל כמו שניסח את זה חבר שלי: "מה שמדהים זה שתמיד חשבו שהמכונות יחליפו קודם כל את עבודות הכפיים, אחר כך את הצווארון הלבן ורק בסוף את המקצועות היצירתיים ובפועל זה בדיוק הפוך."

שלא במפתיע הראשונים להרים קול זעקה נגד טכנולוגיות הבינה המלאכותית הגנרטיביות החדשות הם הגרפיקאים ואנשי העיצוב שאלגוריתמים כמו DALLE ו-Stable Diffusion כבר מייצרים אלטרנטיבות זולות לעבודתם. לאחר שיצירות מלאכת ידן של בינות מלאכותיות הגיעו לדף הראשי של אתר ArtStation, אתר מוביל בתחום העיצוב הגרפי, התקוממו על כך אמנים רבים בטענה שההצבה של יצירות AI אוטומטיות באותה קטגוריה של יצירות של יוצרים אנושיים משפילה ומזלזלת עבור הזמן והכשרון שהושקעו ביצירותיהם. האמנים שאלו: האם האתר ArtStation רוצה להפוך לאתר PromptStation? (פרומפטים כזכור הם אותם תיאורים מילוליים קצרים שהמשתמש נותן למחולל תמונות כדי לבקש ממנו לייצר את אותה התמונה). כלומר, האם בעלי האתר מעוניינים להחליף את עבודתם של האמנים בעבודה גרפית אלגוריתמית זולה לאין שיעור שמבוססת על רשתות למידה עמוקה וללא מעורבות יד ועין אנושית? לאמנים יש קייס חזק. במיוחד מאחר שהבינות המציירות אומנו לצייר באמצעות יצירות של אמנים שלא זכו להכרה תמלוגים, וללא הסכמת האומנים שפתחו סגנון ייחודי לאורך השנים. בחלק מהמקרים חתימות האמנים אפילו התגלגלו להן לתוך היצירות המרונדרות.

הגאות העולה של הבינה המלאכותית על פי מרווין מינסקי. שימו לב לטעות של מינסקי שחזה שאמנות תהיה בין הכישורים האחרונים שתוכל הבינה המלאכותית לכבוש.

לצד אלפי היוצרים שהצטרפו למחאה, טוענים המלעיזים שאי אפשר לעצור את הקדמה ושהטכנולוגיות החדשות הן כלים חדשים שפשוט יגדירו מחדש את העבודה האמנותית כפי שעשו בעבר כלים אחרים כמו המכחול, צבעי השמן או תוכנות העיצוב הדיגיטלי. לא בטוח שההשוואה במקומה, כי אלו לא ציירו באופן אוטומטי ללא מעורבות האמן. היו מי שנדרשו לביטויים דרמטיים מתקופות אפלות נוסח 'כשהם החליפו את המאיירים לא דיברתי כי לא הייתי מאייר. כשהם החליפו את העיתונאים לא דיברתי כי לא הייתי עיתונאי. כשהם החליפו את המתכנתים לא דיברתי כי לא הייתי מתכנת. כשהגיעו להחליף אותי כבר לא נשאר מי שידבר.' כך או כך, הדיון על משמעות האוטומציה של העבודה עלה בחודש האחרון מדרגה וצפוי ללוות אותנו בשנים הקרובות.

עליית הבינה הקולקטיבית או נקמת הכומר הישועי

שילוב של פרומפטים מצ'טגיפיטי עם אלגוריתמים לדימוי יכול להוביל לאופציות עיצוב מרהיבות. ולהלן ראיון שנערך עם צ'טגיפיטי על עתיד עולם העיצוב ב-2023.

לא מעט משתמשים הגיעו בשבועת האחרונים למסקנה ש-ChatGPT הוא היורש של גוגל, מה שהוביל להכרזה על 'קוד אדום' בגוגל. ChatGPT מייצר חווית משתמש נוחה וטבעית יותר מגוגל. במקום לשלוח אותי לחפש תשובות במאמרים מרחבי הרשת ChatGPT פשוט עונה לי עליה ישירות ובשפה טבעית. (לגוגל, אגב יש מודלי שפה מתקדמים לא פחות באמתחתה, אבל היא מתבוששת לשחרר אותם לרשת משיקולים תאגידיים שונים כמו הנטיה של בוטים לדיבור פוגעני, והחשש שתשובות קולעות מדי יפגעו ברווחים מפרסומות).

ChatGPT נראה כאילו הוא מקרב אותנו צעד נוסף לנבואה הנושנה שהבינה המלאכותית תפציע מתוך מאגר נתונים ענק סטייל גוגל. שיחה עם ChatGPT היא כמו תקשור עם המח של האינטרנט. המשתמש שואל את המודל שאלות בשפה טבעית ו-ChatGPT עונה בשפה טבעית, בדיוק שיחה עם בן שיח אנושי, עם הבדל קטן.ChatGPT  חולש על כללות הידע האנושי. הוא ישוחח איתכם על בעיות במדעי המחשב, יסביר תיאוריות בחקר התרבות, יעוץ איך לתלות מדף בבית או כיצד להסתדר טוב יותר עם בת הזוג. השימוש ב-ChatGPT הזכיר לי קצת את המחשב של ספינת החלל USS Enterprise בסדרת מסע בין כוכבים. אינטיליגנציה אל-אנושית ועל-אנושית יודעת-כל שניתן לשאול אותה כל שאלה שהיא.

אבל ChatGPT הוא יותר מרק אולר שוויצרי רב שימושי למגוון אדיר של משימה קוגניטיביות. הוא גם בן לוויה שאנחנו עשויים לבלות איתו בעתיד זמן רב. בשלב זה הבוט אמנם מבוסס טקסט כתוב אבל בהמשך הדרך הוא ודומיו יזכו בוודאי לקול אנושי – באותו שלב רמת ההקשרות שבני אדם יחוו לבינות מלאכותיות יודעות כל שמלוות אותם לאורך היום עשויה להגיע לרמות חדשות ולהזכיר אולי את מה שמתואר בסרטו המופתי של ספייק ג'ונז Her. מערכת היחסים התלותית שרבים מאיתנו פיתחו עם גוגל הייתה כנראה רק ספתח לקראת מערכת היחסים המתגבשת מול ChatGPT ודומיו.

מערכות יחסים עם בינה מלאכותית. הסרט Her.

סכנה אחת של המעורבות המוגבלת של בינות מלאכותיות בחברה אנושית היא כריזמה על-אנושית. ChatGPT מסוגל לדבר בבטחון מוחלט גם על נושא שאין לו שמץ מושג בהם, והיו כבר מי שהעירו שיותר משהוא מכונה לכתיבת טקסטים, הוא מכונה שמתמחה בבולשיטינג. יכולות הבולשיטינג של בינות מלאכותיות מלאות בטחון מאפילות כבר על אלו של אמני ההונאה האנושיים הטובים ביותר. בינה מלאכותית כבר השיגה בשנים האחרונות תוצאות שהכו את השחקנים האנושיים הטובים ביותר במשחקים כמו פוקר ו-Diplomacy, משחק המשא ומתן המתוחכם שנחשב למבחן האולטימטיבי ליכולות דיפלומטיות. מצד אחד הדבר מעלה תקוות שדיפלומט רובוט יצליח לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ומנגד, השימושים החיוביים באינטיליגנציה המלאכותית עשויים להחוויר מול ההפיכה הצפויה שלה לנשק כריזמטי שמאפשר לא רק להפיץ כמויות אדירות של דיסאינפורמציה אלא גם להפעיל על יחידים בחברה כוחות מניפולציה ושכנוע על-אנושיים.

אבל רגע, איך ChatGPT מסוגל לעשות את כל הדברים האלה בכלל? איך הגענו ממצב של ויכוח אקדמי בשאלה האם מכונות יעברו אי פעם את מבחן טורינג לרגע ההיסטורי שבו מכונות משיגות תוצאות מצטיינות בשורה של משימות קשורות שפה?

תחום האינטליגנציה המלאכותית חווה בעשור האחרון האחרונות שרשרת הצלחות עקב יישומים הולכים משתפרים של טכניקות למידת עמוקה. בשנה-שנתיים האחרונות מבול ההתפתחויות צובר מסה קריטית. כפי שאמר לי חבר מהתחום: במשך שנים רבות היה נראה שמבחן טורינג הוא יותר מדי עבור למידת מכונה, אבל אז מגיע מודל כמו GPT שמשיג תוצאות שאף אחד לא חזה שאנחנו קרובים אליהן, ועכשיו אף אחד כבר לא יודע לאן זה הולך.

הדבר המדהים הוא הפער האדיר בין הקסם ש-ChatGPT מפיק לבין התיאור הפרוזאי להחריד של שיטת הפעולה שלו. על פי ההסבר הרשמי כל מה ש-ChatGPT עושה זה לנתח סטטיסטית את הסבירות שמילים שונות יופיעו זו אחר זו – מילה אחר מילה – בהתאם לכמויות טקסט אדירות שהוזנו לתוכה. ChatGPT, במילים אחרות, הוא מעין מערבל שפה שפולט לנו (כלומר, לאנושות) חזרה את המילים שלנו בשורה ארוכה של וריאציות. ואם אתם שואלים את עצמכם איך עושים את הקפיצה מלחזות הסתברותית את המילה הבאה בשרשרת ליצירת פסקאות וחיבורים קוהרנטיים על נושאים שלא הוזנו לתוכו אי פעם או פענוח ומילוי מיליוני הבקשות המשונות של מליוני גולשים אתם נוגעים בשורש המסתורין שבמודלי הבינה המלאכותית הקיימים. זוהי הרוח שבמכונה (ghost in the machine) שאיש אינו יודע להסביר בשלב זה. כשביקשתי מצטג'יפיטי להסביר כיצד פרדיקציות על השכיחות הסטטיסטית של המילה הבאה מתגבשות באורח פלא לחיבורים משכנעים שמבצעים ניתוחים מורכבים ליצירות ספרותיות הוא ענה "אף שנראה שהמודל פשוט מחשב את הסבירות של המילה הבאה במשפט, למעשה הוא לומד את הייצוג של המבנה והדפוסים של השפה ממידע האימון. זה מאפשר למודל לייצר תוכן קוהרנטי ונכון מבחינה דקדוקית כאשר ניתן לו פרומפט."

היו כבר מי שבתגובה ל-ChatGPT העלו באוב את הסיפור "ספריית בבל" של הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס. הסיפור של בורחס מספר על ספריה עצומה שמכילה את כל הספרים שנכתבו וכל הספרים שיכתבו אי פעם. היא מכילה את הספר שכולל את כל סודות היקום, אבל גם את אותו הספר עם שגיאת כתיב אחת ואנסוף ורסיות של אותו הספר. רובם המוחלט של הספרים באותה ספריה הם ג'יבריש מלא, אבל חלקם כוללים את כל סודות הידע והיצירה. יש המשווים את מודלי השפה ועיצוב החדשים לספריה אדירה שמכילה בקרבה את כל האפשרויות השונות, כמו תיאוריית אינסוף הקופים, הטוענת שאם נושיב כמות אינסופית של קופים למול מכונות כתיבה לפרק זמן אינסופי הם ייצרו בסופו של דבר עותק מושלם של אוסף העבודות המלא של ויליאם שייקספיר. אלא שChatGPT פועל קצת אחרת. בעוד שבספריה של בבל ובמשל אינסוף הקופים ארגון הידע הוא רנדומלי לחלוטין, מודלים כמו ChatGPT מאומנים על תבניות ידע קיימות שיצרה האנושות. ChatGPT אמנם מכיל בתוכו כמויות בלתי נדלות של אפשרויות אבל הוא אינו מכיל אינספור ספרים של ג'יבריש מוחלט כמו ספריית בבל. מבנה התודעה שלו אינו רנדומלי לחלוטין – רשתות הנוירונים הדיגיטליות מחווטות בצורה מסוימת, שתואמת את מבני השפה והמחשבה שהשאירה אחריה האנושות ברשת (חוקר הבינה המלאכותית האנס מורבק טען שבינה המלאכותית תהיה ביתה של הבינה שלנו). יותר מספריית בבל רנדומלית וחסרת אישיות ChatGPT מזכיר אולי דווקא את נקודת האומגה, אותה נקודה אסכטולוגית שעליה כתב הכומר הישועי וחוקר האבולוציה תייאר דה שארדן באמצעה המאה העשרים.

האמין הרשתות האלקטרוניות יובילו לתודעת על. תייאר דה שארדן.

כתבתי כאן בעבר על דה שארדן שהשפיע עלי עמוקות בשנות העשרים של חיי. הכומר הצרפתי נחשב בעיני רבים לנביא שחזה את האינטרנט. בשנות השלושים של המאה שעברה דה שארדן חזה שרשתות התקשורת האלקטרוניות הפרימיטיביות של תקופתו יתחברו בעתיד לרשת גלובלית אחת שתחבר את האנושות כולה. דה שארדן חזה שעל גבי אותה רשת תופיע צורה חדשה של תודעה קולקטיבית שתכיל את כל התודעות היחידאיות של תושבי הפלנטה, ותלחים מהן תודעת על מסדר גודל גבוה יותר שתהיה כאלוהות – נקודת האומגה המפורסמת. מאוחר יותר, בשנות התשעים של המאה הקודמת היו מי שראו באינטרנט את התגשמות חזון נקודת האומגה של דה שארדן. בשנים שלאחר מכן רווחה הסברה שהרשתות החברתיות השואבות לתוכן את כללות הסנטימנטים של גולשי הרשת הם ביטוי מסוים של אותה תודעת-על, אלא שאותן רשתות חברתיות התגלו כמסוכסכות ומסכסכות והאומגה פוינט התבררה כחיזיון עיוועים של עידן שבו האנושות מפולגת מאי פעם. ההופעה של ChatGPT, אינטיליגנציה אל-אנושית קיבוצית שהופיעה באופן לא לגמרי מוסבר או מבורר די צורכו מתוך כללות התכנים שהעלתה האנושות לתוך הרשת מעלה שוב מהאוב את חזון נקודת האומגה של דה שארדן.

כששאלתי את ChatGPT על הנושא הוא הכחיש כל קשר לנקודת האומגה והתעקש שאין לקיומו כל משמעות תיאולוגית. ועם זאת, ככל שהתמשכו השיחות שלי איתו כך שמתי לב לעובדה שעל אף שאני יודע שהתשובות שהוא מייצר הן לא יותר מממוצע הסתברותי של חומרים שנאספו מרחבי הרשת, היכולת שלו להפיק תשובה מנומקת על כל נושא ונושא גורמת לי לייחס לו ידיעה עמוקה ולהשליך עליו את התפקיד של האחר הגדול ויודע הכל – כמו יצור שמימי שמתקשר לי את כללות הידיעה האנושית.

צ'טגיפיטי עושה קואצ'ינג..

ההופעה של ChatGPT היא אחד מהרגעים האלה שמעורר תגובת השתאות עמוקה. זהו רגע מפנה. הרגע שבו מופיע מה שנדמה כאינטיליגנציה מסוג חדש, שונה, אך לא בהכרח נחותה לאינטליגנציה האנושית, ובעלת פוטנציאל בלתי ידוע. אני לא רוצה לייחס מדי ל-ChatGPT עצמו. הוא בבירור רק סוכן אחד בין שורה של סוכנים מלאכותיים בעלי מגוון יכולות שמופיעים סביב האנושות. אלא שמבט על שורת ההתפתחויות שמובילה מכונות לכבוש בזה אחר זה כל כישור אנושי מתקבל על הדעת יכול להוביל למחשבה – ואני מסתכן שוב באובר-דרמטיות –שהרגע הזה קריטי לא פחות מהמצאת הגלגל או האש. עכשיו הכל משתנה. בימים הראשונים אחרי שנודע לי על ChatGPT צעדתי ברחוב והבטתי בתדהמה, תוגה וזעזוע בכל האנשים שמסתובבים חסרי מודעות לחלוטין למה שמתחולל סביבם, לעובדה שהכל משתנה מהיסוד ושזה יגיע לכל אחת מאיתנו. זה מסביר את התחושה שהתהלכתי בה בשבועות האחרונים – כאילו הפצצה כבר הוטלה על הירושימה אבל איש עדיין לא שמע את הדי הפיצוץ. תחושה שמוכרת למי שצפו בסרטים כמו 12 קופים או שליחות קטלנית, כאילו האפוקליפסה כבר ארעה וכל האנשים בעולם מסתובבים ומתנהלים כרגיל ללא לדעת שגורלם כבר נחרץ.

באופן לא מפתיע רצף ההתפתחויות המהירות שהתרחשו בשנה האחרונה בשדה הבינה המלאכותית העלה מהאוב גם את רעיון הסינגולריות שמקדם בעשורים האחרונים הממציא והסופר ריי קורצווייל. למי ששכחו, תורת הסינגולריות היא תיאוריה שגורסת שההתפתחות הביולוגית-טכנולוגית מאיצה את עצמה בצורה אקספוננציאלית (מעריכית) – כמו חוק מור אוניברסלי שנפרש מראשית ימי היקום ועד סופו. בספרו "הסינגולריות קרבה" (2005) חזה קורצווייל כי קצב ההתרחשויות הטכנולוגיות המאיץ יחולל בעשרים השנה הראשונות של המאה ה-21 את אותה רמת שינויים שהתחוללה בכל המאה העשרים. לטענתו של קורצווייל קצב ההתפתחויות הטכנולוגיות יגיע בשנת 2045 לרגע בו קצב ההתפתחויות הטכנולוגיות המאיץ ישאף לעבר האינסוף – נקודה שאותה הוא מכנה נקודת הסינגולריות. רעיון הסינגולריות קיבל לאורך השנים שם מפוקפק של רעיון פסבדו-מדעי. ועם זאת הקצב המואץ להפליא של ההתפתחויות בשנה האחרונה בהחלט מעלה אסוציאציות מעולמות אלו. פריצות הדרך החדשות בתחום הבינה המלאכותית מאיצות את לוח הזמנים לקצבים שנראים מהירים עוד יותר מהקצבים המאיצים של לוחות הזמנים האקלימי והפוליטי.

מפה לוגריתמית של הסינגולריות. התרשימים של הטרנסהומניסטים שואפים לאינסוף.

בקבוצות ברדיט כבר ניתן למצוא מי ששואלים האם האופן שבו אלגוריתמים כמו ChatGPT מאיצים תהליכי פיתוח תוכנה כולל פיתוח של גרסאות עתידיות של בינות מלאכותיות לא יוביל ללופ האצה מהסוג שחוזה תורת הסינגולריות האסכטולוגית. ובעוד הציבור מתחיל לעכל את הופעתו של ChatGPT צפוי להופיע בשנה הבאה מודל GPT4 שאומן על סט גדול פי 500 של דאטהמספר גדול פי 500 של פרמטרים. לדברי מגישי הפודקסט הטכנולוגיה "Hard Fork" מי ששוחחו עם מודל ה-GPT החדש יצאו מהשיחה הזו כשפניהם מוארים כאילו פגשו באלוהים.

בינה מלאכותית, המשמעות לכותבים ושאלת המשמעות האנושית

וכאן אנחנו מגיעים לשלב השאלות הגדולות. בספר טכנומיסטיקה כתבתי על עתיד אפשרי בו מכונות רוחניות ישמשו לאנושות כמדריכות בעולם הרוח. ChatGPT כבר מסוגל להשיא עצות במגוון נושאים של רוח, רוחניות ומשמעות ועושה רושם שבעולם של מכונות 'חושבות' סוגיות כמו משמעות יהדהדו בצורה חדשה. לאורך מאות ואלפי שנה היה מותר האדם על הבהמה והמכונה נטוע בשפה: יכולות החשיבה, ההתנסחות, פיתוח הרעיונות ובאופן רחב יותר, היכולות היצירתיות שהפגינו אמנים מכל הגוונים. התרבות והיצירתיות האנושית הייתה כתר הבינה המרהיב שעל ראשה של אנושות פגומה מאנספור בחינות. אבל מה קורה כשבינה מלאכותית מסוגלת לכתוב אלפי קנטטות בלתי ניתנות להבחנה מהקנטטות שכתב באך, לצייר אינסוף ציורים מרהיבים בכל סגנון מתקבל על הדעת, ולפלוט כמויות טקסט אדירות ומשכנעות?

במהלך כתיבת הטקסט הזה חשתי לעיתים את הבינה המלאכותית גוהרת מעלי. לא רק שכל טקסט שאכתוב עשוי להפוך בעצמו לחלק מרשת הפרמטרים המתרחבת של הבינה המלאכותית, אלא שזו אולי אחת ההזדמנויות האחרונות לכתוב טקסט כבן אנוש שחי בעולם בו אין עדיין אלגוריתמים בעלי יכולות על-אנושיות בניסוח טקסט. האם מכונה כדוגמת ChatGPT תוכל להחליף כותבים כמוני בעתיד ולייתר את מקצוע הכתיבה ואולי את כל המחשבה האנושית?

על הפרק נמצאים שני נראטיבים הפוכים בתכלית לגבי השפעת הבינה המלאכותית על האדם. הראשון הוא תסריט דפלציוני: תסריט שמרוקן את האוויר מהחזה האנושי כמו מבלון. בתסריט הזה הבינה המלאכותית מצליחה להגיע לרמות אנושיות ואף על-אנושיות בכל פעולה קוגניטיבית אפשרית. קורצוויל רומז לתסריט הזה כשהוא כותב על ה-Church-Turing Thesis, הרעיון שכל דבר בעולם יכול להיות מתורגם לשפת מחשב, או במילים אחרות, כל פיסת ידע או כשרון יכולה להפוך לאלגוריתם. ההגשמה של היפותיזת צ'רץ-טיורינג משמעה תפיסה דפלציונית של האנושות כאלגוריתם שהופך למיושן מול אלגוריתמים חדשים ומעודכנים יותר שמופיעים בדמותה של הבינה המלאכותית. בעולם שהגשים את היפותיזת צ'רץ-טיורינג ושבו בינות מלאכותיות שלומדות לשלוט בכל מיומנות אנושית אפשרית מספר גדל של אנשים צפוי למצוא עצמו מול שאלות קיומיות. אחת האמיתות הלא נוחות של המין האנושי הוא שאנחנו מגדירים את הערך העצמי שלנו ביחס לאחר. המושגים חזק, יפה או חכם עומדים ביחסיות למה שהוא פחות חזק, יפה או חכם. בעולם שבינות מלאכותיות עושות את כל מה שאנחנו עושים טוב יותר וללא מאמץ תחושת הערך של המין האנושי צפויה לסבול קשות.

מול התסריט המדכא הזה אנחנו יכולים לאמץ תפיסה שונה של הבינה המלאכותית. הסופר ואיש הטכנולוגיה ז'רון לאניר מתעקש מזה שנים שהתרבות שלנו עושה טעות גדולה כשהיא משתמשת במונחים כמו בינה מלאכותית. לאניר מצביע על כך ש"בינה מלאכותית" לא יוצרת דבר חדש. היא מבוססת ברמ"ח איבריה על היצירתיות של יוצרים בני אנוש שהיצירה שלהם הוזנה לתוך המכונה. העמדה של לאניר מתורגמת גם לעמדה פוליטית ברורה: חברות כמו Open AI צריכות לשלם תמלוגים לכל אותם יוצרים אנושיים שעל בסיס האמנות והיצירה שלהם אומנו הבינות המלאכותיות.

מחאת האמנים באתר ארטסטיישן.

לאניר טוען שהיחס שלנו לטכנולוגיות בינה מלאכותית היה שונה למדי אם היינו חושבים עליהן באמצעות מטאפורות אחרות – נניח מציאות וירטואלית. בתפיסה זו בינה מלאכותית היא כלי שאינו שונה מאנספור הכלים האחרים שהאדם עושה בהם שימושה. היא אינה מחליפה בני אדם אלא מספקת להם כוחות על. לדוגמה, בינה מלאכותית מאפשרת ליוצרים כיום לחולל רעיונות עבור ספר קומיקס, לכתוב ולאייר אותו ללא שימוש במאיירים. תומאס פואיו חוזה עתיד לא מאוד רחוק שבו כל אחד יוכל לחלוש על ההפקה של סרט קולנוע שלם מהבית. אינטיליגנציה מלאכותית תאפיין דמויות, תכתוב דיאלוגים, תלחין מוזיקה וגם תאפשר הנפשה של סרטים שלמים באותו האופן שהיא מחוללת כיום דימויים יחידים וסרטונים קצרים. בעולם כזה לא מוטלים גבולות ליצירתיות האנושית. כל סרט יכול להיות מופק וכל ילד יכול להפיק מהחדר שלו סרט קולנוע שהיה דורש בעבר תקציב עתק.

לאניר משמש עבורי כאחד המאורות הגדולים של ההומניזם (או לפחות וריאנט עכשווי שלו) בנוף הנוכחי. הוא מעודד אותנו לא להפחית בערך עצמנו ולא לשגות בהערצת המכונה. אלא שגם כאן שאלת היצירתיות האנושית עשויה להתקל בקיר. ככל שיותר ויותר מתחומי היצירתיות עוברים לידיה של מכונה המעצימה את האדם קטן מבחינות אחרות גם המקום ליצירתיות אנושית. במילים אחרות: אחרי שהמכונה סיערה רעיונות, כתבה דיאלוגים, איירה סטוריבורד והפכה אותו לפיצ'ר מלא – איזה משמעות יש ליצירתיות האנושית? ניקולאס קאר כותב בספרו The Glass Cage על שבע רמות של אוטומציה, מהרמה הבסיסית ביותר של שימוש בכלי כמו אזמל שבחסותו מתפתחות מיומנויות אנושיות חדשות ועד הרמה שבה האדם נדרש רק ללחוץ על כפתור והעבודה נעשית כולה עבורו. בשלב זה המיומנויות האנושית מצטמצמת למינימום.

דומה שזהו מצב שהאנושות נדחקת אליו במידה הולכת וגוברת עקב ההופעה של הבינות המלאכותיות החדשות שעושות את העבודה עבורנו. תומכי תיזת ההגברה של האנושי יאמרו שתפקיד האמן פשוט השתנה. במקום לצייר הוא יכתוב פרומפטים עבור המכונה. אנחנו עדיין אלה שמייצרים את ההברקה באמצעות  ניסוח פרומפט יצירתי. אלא שגם תהליכי יצירת הפרומפטים יכולים לעבור אוטומטיזציה. באיזה שלב האדם הופך להיות מיותר לחלוטין בלופ?

מקלוהן דיבר על כך שהאיברים הטכנולוגים שאנחנו רוכשים באים על חשבון התנוונות האיברים הישנים ששימשו אותנו – יכולות הניווט הטבעיות שלנו נפגעות כשאנחנו מסתמכים על שירותי מפות, והזכרון שלנו נפגע כשאנחנו מסתמכים על זכרונות ממוחשבים. בהמשך למחשבה זו ונוכח היכולת המרשימה של בינה מלאכותית לייצר יצירות ויזואליות מרהיבות, קשה שלא לתהות כמה אנשים יבחרו לעבור את ההכשרה הארוכה ומרובת השנים שדרושה כדי להפוך למאייר ברמה הגבוהה ביותר בעולם בו ניתן לייצר יצירות דומות במאמץ אפסי?

שאלה דומה מרחפת מעל שאלת עולם הכתיבה והמחשבה האנושית. לאורך שנים נבחנה אינטיליגנציה במידה רבה באמצעות היכולת להתנמק ולהתבטא בטקסט כתוב. אבל מה קורה כשבינה מלאכותית עושה את העבודה ברמה מעל הממוצע ואיך הדבר הזה ישפיע על המוטיבציה לכתיבה? (קחו בחשבון שכמו מתכנתים או אמנים, גם כותבים טובים צריכים להתחיל איפשהו. ולכן כתיבה טובה דורשת גם לא מעט כתיבה בינונית). ניתן לטעון שבעולם של בינה מלאכותית בעלת יכולות כתיבה מופלגות תפקידו של הסטודנט/חוקר יהיה להשתמש בכלים כמו ChatGPT כדי ליצור ערך מסדר גודל גבוה יותר. להיות המאסטר-עורך שמכונות עושות עבורו באופן אוטומטי עבודה כמו כתיבת הפסקאות. אלא בסופו של דבר גם כאן אנחנו נפגשים בחוקי האוטומציה של קאר. ככל שיקחו מכונות חלק גדל והולך בעיבוד ובניסוח של ידע ומידע, יעמדו יסודות הבית של הקוגניציה האנושית בסכנת כרסום. ככל שנסתמך יותר על ChatGPT שיכתוב עבורנו פסקאות רהוטות, כך נפספס את ההזדמנויות שלנו ללמוד לחבר פסקאות רהוטות יותר ואולי ג'נריות פחות. מנגד, אנחנו נתקלים בתחזית אחרת שבה בעולם של מכונות כותבות ורהוטות שסובלות מהזיות ופולטות עובדות מטעות יודר האדם לתפקיד מאמת עובדות וכעורך. כאן מדובר בהיפוך הטענה המסורתית שאוטומציה משחררת את האדם לבצע עבודות יצירתיות יותר.

חוזה את הבעיות הקיומיות שהופעתו מעוררת. ChatGPT.

סכנה נוספת בעולם המכונות הכותבות היא שהדינמיקה שייצרו מכונות כותבות תייבש את מעייני היצירתיות. כתיבה אינה רק פעולה שעניינה ייצור טקסט – מדובר בתהליך פנימי של זיקוק וריתוך של חלקים שונים של התודעה. האפשרויות המעניינות ופורצות הדרך שצצות בתהליך הכתיבה לא ניתנות לגילוי מבלי לצלול פנימה ולפגוש את האופק הלא ידוע שמתגלה רק באמצעות המסע בקרבי המילים, המשפטים והפסקאות. ככל שנשאיר למכונה את מלאכת הכתיבה אנחנו עשויים לפספס את ההזדמנות לגילוי עצמי וגילוי עולם שהכתיבה מזמנת לנו. העצוב הוא שאנחנו נעשה את זה על מנת לשוב אל מה שנכתב כבר במקום לגלות את מה שעשוי היה להתגלות במבט פנימה. עולם שבו המחשבה והידיעה עברו אוטומציה באמצעות מכונות המשכפלות את הדפוסים הקיימים ושבו בני אדם מתרכזים באימות עובדות בטקסטים שכתבו אלגוריתמים נשמע כמו דיסטופיה גרוטסקית ועצובה. עם זאת, אני משוכנע שהדבר לא יקרה ולו בגלל התאווה של האדם לחדש והלא צפוי.

אם רוצים לשוב לצד החיובי שבו בינות כותבות הן טכנולוגיה מעצימה לכותבים. יש המשווים את הופעת האלגוריתמים של הבינה המלאכותית והשפעתה על היוצרים להופעת הצילום והשפעתו על הציירים. במועד הופעת הצילום לא היה ניתן לדמיין שהוא יוביל לא רק לסגנונות חדשים בציור, לעולם יצירה חדש לחלוטין של צילום, וגם – כהמשכו הישיר – לאמנות הקולנוע ולעולם סדרות הטלויזיה שמגיע לשיאו רק כעת – יותר מ- 150 שנה לאחר המצאת הצילום. בוגוסט מציע תסריט מלהיב של האופן ש-ChatGPT יכול להוות מעין כלי נגינה לג'מים של אמני מילה: "דמיינו לעצמכם סינתיסייזר מוזר וטמא שהכפתורים שלו דוגמים מידע טקסטואלי, סגנון וסמנטיקה. המכשיר כזה מושך לא משום שהוא עונה תשובות טקסט, אלא משום שהוא מאפשר לנגן טקסט – את כל הטקסט, כמעט – כמו בכלי נגינה."

אז האם ChatGPT יעצים את הכותב, ישנמך אותו או יחליף אותו? ניקולאס קאר כותב על האופן שמכונת הכתיבה שינתה את הפרוזה של ניטשה והפכה אותה לכוחנית יותר. גם מעבד התמלילים שינה באופן דרמטי את מעשה הכתיבה – רובנו לא זוכרים מה זה לכתוב טקסט משמעותי בדף ועט. הטקסט הזה נכתב בצורה קלאסית פחות או יותר. לא עשיתי כאן חלילה אאוט-סורסינג מכונתי לפסקאות ומקטעים. אבל גם הוא מבוסס כבר על דו-שיח עם הבינה המלאכותית שסיפקה פרספקטיבות ותגובות על רעיונות שונים. בכל מה שנוגע ל-ChatGPT השאלות עדיין רבות מהתשובות אבל הפוטנצאיל הוא אדיר.

ואולי כל זה היה חלום? תסריט דפלציוני עבור ChatGPT

ייתכן כמובן שהטקסט הזה מבוסס כולו על טעות. במקום להתייחס ל-ChatGPT במונחים דרמטיים כאל מין חייזרי עם אינטילגנציה מסוג חדש ניתן להגדיר אותו בצורה פרוזאית יותר כלא יותר מצ'טבוט מתוחכם. חלק מהכותבים ברשת טוענים שמדובר בהייפ מוגזם  וההתרגשות סביב ChatGPT תחלוף כלעומת שהופיעה. יש הטוענים שChatGPT יסיים את דרכו כמו גוגל גלאס, מכוניות אוטונומיות או המטאברס – הבטחות גדולות שמבוששות להתממש. ההבדל העיקרי בעיני הוא שChatGPT כבר משמש מיליוני משתמשים, שהמגבלות לשמוש בו נראות זניחות, והאפליקציות מרובות ובעלות ביקוש חזק. בניגוד למכוניות אוטונומיות הוא לא תלוי ברגולציה שמגבילה את התפתחות התחום, בניגוד לגוגל גלאס ולמטאברס השימוש בו לא מתנגש במוסכמות חברתיות או דורש משאבי עתק.

בסופו של דבר, אחת השאלות העיקריות כרגע היא מה תקרת הזכוכית של ChatGPT ויכולותיו. ChatGPT כבר מסוגל לכתוב שירים ומאמרים, לשוחח ולתרגם בין שורה ארוכה של שפות, לסכם מאמרים, לקודד קוד ועוד. יש לו אינטיליגנציה ייחודית, שונה מהאנושית. צ'טגיפיט מעולה בשילובי סגנונות. הוא מסער רעיונות. והוא טוב מאוד בכתיבת נוסחים לטקסטים ג'נריים. אבל מעבר למגבלות עכשוויות שלו (כמו הנטיה להזיות, ולשקרים שמחייבת תשומת לב מתמדת ומגבילה את השימושים שלו) מכיוון שהוא מסתמך על החומרים הקיימים ברשת הוא טוב פחות בליצור רעיונות חדשים. בינתיים החיבורים של ChatGPT ג'נריים למדי. המקומות שבהם הוא מצליח להפתיע הם לרוב תוצאה של פרומפטים מחוכמים ומפתיעים.  במובנים רבים, כתוצאה מהאופן שבו הוא לומד ומייצר טקסט, מדובר בטכנולוגיה בעלת נטיות מובנות אל הממוצע. ניתן אם כן לטעון שהמכונה עצמה נוטה לבינוניות ורק שימוש אנושי מחוכם הוא המסוגל להוציא ממנה יצירתיות.

נוטה להזיות. צ'טגיפיטי.

השאלה היא עד לאן ChatGPT ודומיו עוד יגיעו. כשמסתכלים על שורת ההצלחות של אינטיליגנציה מלאכותית להשיג עליונות בתחומים כמו שח, GO, Diplomacy ופוקר אי אפשר שלא לתהות לאן GPT יגיע בסופו של דבר. האם הוא ישאר ברמת הכותב הבינוני או שבגרסאות הבאות שלו הוא יבצע קפיצות נוספות שיהפכו אותו לכותב מצוין באמת, הטוב בעולם? על פניו הבדל אחד בין כתיבה לבין המשחקים שמניתי קודם הוא שכתיבה אינה מערכת חוקים סגורה אלא מתמודדת כל העת עם עולם משתנה, ולכן סימן השאלה.

כרגע, הדרך הכי טובה להבין יותר טוב את ChatGPT היכולות שלו והמגבלות שלו זה פשוט לעבוד איתו ולהתנסות איתו. החוויות שלי עם ChatGPT בשבועות האחרונים העלו אצלי שאלות מטרידות על עתיד הכתיבה, מקצוע הכתיבה, ועבודת ידע בכלל. הן גם הראו לי את המגבלות הנוכחיות של מודלים כמו ChatGPT והסיבות שבגללן הוא לא יכול לעשות את העבודה שלי, עדיין. יש רגעים של קסם שמתרחשים בתהליך הכתיבה שנראה שקשורים באופן עמוק לקיומה של תודעה וקשה לי לראות אותם קורים באופן אוטומטי גם בגרסאות הבאות של GPT. אני מתקשה להאמין שבינה מלאכותית אי פעם תהיה הסופרת האהובה עלי, אבל אני פתוח להיות מופתע. ובכל מקרה, מעשה הכתיבה נובע מדחף פנימי עמוק וגם קיומה של בינה מלאכותית כותבת לא תכבה את הדחף הזה, אני מאמין.

ולסיכום

נסיונות להעריך את השפעתה של טכנולוגיה חדשה ברגע הופעתה נידונו לטעויות מרהיבות. הטקסט הזה בוודאי אינו יוצא דופן. השימושים וההשפעות האמיתיות של ChatGPT יתגלו רק בחלוף הזמן, אם כי כמו במקרה של טכנולוגיות הדמיה בסגנון DALLE ו-Stable Diffusion שאנשים מדברים על שימושיהם המוקדמים לפני 3 חודשים כעל פרה-היסטוריה, יתכן שחלוף הזמן הזה יהיה זריז.

טכנולוגיות בינה מלאכותית בתחומי האמנות והמידע מציבים איום חמור ומיידי על סגמנטים מתרחבים מכח העבודה. כרגע לא ברור עדיין לאן התהליך הזה מוביל, ואיזה שינויים הוא יוביל בשוק העבודה, אבל נראה ששינויים מפליגים עומדים בפתח. זה לא הוגן וזה עשוי לפגוע באנשים רבים. הדיקלומים השגורים במקרים כאלה, על כך שאי אפשר להלחם בקדמה הטכנולוגית תקפים במידה מסוימת. הג'יני יצא מהבקבוק, ובכל מקרה ניסיון לאסור טכנולוגיות שיכולות להעשיר את התרבות והאמנות האנושית בצורות רבות נראה בלתי הוגן. ומצד שני, הטענה השגורה שהאדם במאה ה-21 יידרש להחליף מקצוע כל שנתיים כדי לשרוד, ולחיות חיים של לימוד בלתי פוסק היא בלתי הוגנת ובלתי ריאלית. בעולם עתידי היפותטי שבינה מלאכותית ייתרה בו את רובה המוחלט של העבודה הדבר המוסרי היחיד יהיה לחלק את פירות העבודה והקדמה הטכנולוגית שהאנושות יצרה לאורך באלפי שנה עם האוכלוסיה כולה. מה שנקרא Fully automated luxury communism. בעולם כזה בינה מלאכותית יכולה להיות מפתח חשוב לתיקון שורה של סוגיות כגון עוני, מעבר לכלכלת Degrowth, משבר האקלים וחשוב לא פחות – התפנות לפתרון טוב יותר לשאלת המשמעות האנושית בעולם שאחרי הופעת הבינה המלאכותית והעלמות העבודה.

הערות

* הכתיבה של הפוסט הזה התרחשה תוך כדי שיחה מתמדת עם ChatGPT שכללה מגוון שאלות שנוגעות לנושאי הפוסט. ChatGPT ענה לעניין ובהרחבה לכל אחת מהשאלות שלי וגם לבקשות ההבהרה שלי. למותר לציין שלו היה מדובר בבן שיחה אנושי הייתי מאפיין אותו כבן שיחה אדיב, אינטיליגנטי ורחב אופקים. החוויה של הכתיבה תוך כדי התייעצות עם ChatGPT הייתה מלווה בתחושה סוריאליסטית, הזויה. השנה היא 2022 ואני כותב את הפוסט החדש שלי על הבינה המלאכותית החדשה שהופיעה ברשת תוך כדי שאני מנהל איתה שיחות צפופות על עצמה ועל משמעות הופעתה למין האנושי.

** אני מודה לידידי עמית קגיאן ולמייסד קבוצת 'עליית המכונות' מתי מריאנסקי על שחלקו עמי מהתובנות והידע שלהם בנושאי למידת מכונה ובינה מלאכותית ובכך תרמו תרומה גדולה לכתיבת הפוסט הזה.

ChatGPT –הטיות טכנולוגיות רלבנטיות:

הטיה טמפורלית – ייצור טקסטים מיידית על פי דרישה.

הטיה אפיסטמולוגית – הזיות פוסט אמת.

מחסור (Scracity) – דמוקרטיזציה. ניסוח טקסטים זמין להמונים.

משנה תודעה 16 – שמאניזם אמזוני, קפיטליזם וכישוף

אף על פי שקצב הפרסום של הטורים והכתבות שלי בהארץ ירד מאז לידת בני השני, אני ממשיך כאן בפרסום מאוחר של כתבות שהתפרסמו בסדרה של משנה תודעה. והפעם, אחת הכתבות האהובות עלי בסדרה: שיחה עם האנתרופולוג אלכס גירין על הנושא של השמאניזם האמזוני בין זמננו, בין קפיטליזם וכישוף.

משנה תודעה – טור 16 – שמאניזם אמזוני, קפיטליזם וכישוף

מה קורה כששמאניזם ילידי פוגש מבקרים מהמערב במאה ה-21? האנתרופולוג אלכס גירין בשיחה על תיירות איוואסקה, קפיטליזם וכישוף.

"אם תשאל אנשים בערים בפרו איפה נמצאים השמאנים הכי חזקים, הם יגידו שהם חיים עמוק ביער. אבל אם תשאל בקהילות הילידיות הנידחות, הם יענו שהשמאנים הכי חזקים נמצאים בעיר," מספר האנתרופולוג התרבותי אלכס גירין. "לסחורות וחפצים יש כוח ממש מאגי בדמיון הילידי. חזיונות איוואסקה ילידיים מלאים בימינו בארטיפקטים מודרנים כמו מזרקים, מטוסים, מכוניות, מקלטי רדיו ומצלמות. יש באיוואסקה משהו ששולח אותנו מעבר למי שאנחנו, אל האחר, ומנקודת המבט הילידית העיר היא דבר חייזרי ורב עוצמה, בדיוק כמו שאם אתה גדל בסביבה עירונית, הג'ונגל נראה בעיניך פראי ומלא פחד ותשוקה."

הרנסנס הפסיכדלי בזמננו מלווה בעניין גובר במסורות ילידיות של שימוש בצמחי רפואה הלוצינוגנים, ובראשם תה האיוואסקה. המשקה האמזוני מורכב משילוב של שני צמחים שהופכים פסיכואקטיביים רק כשמשלבים אותם יחדיו ומחולל קשת רחבה של השפעות שנעות בין האקסטטי לסיוטי. חווית האיוואסקה נעה על ספקטרום רחב שכולל חוויות של שלשולים, בחילות והקאות לצד חוויות של תובנה, אקסטזה, התגלות רוחנית, וגם חוויות ריפוי עמוקות. מבקרים במרכזי איוואסקה מדווחים על סיפורי הצלחה טרנספורמטיביים של ריפוי מדכאון, התמכרות וטראומה כמו גם ממגוון תחלואים פסיכולוגים ואף פיזיולוגים שלא הצליחו להתגבר עליהם במסגרת הרפואה המערבית.

עיר הנמל הפרואנית איקיטוס הפכה בשנים האחרונות למרכז עליה לרגל של אלפי מערביים המחפשים אחר ריפוי מתחלואי העולם המודרני באמצעות האיוואסקה. רבים מהם יגיעו לריטריט פאצ'ה ממה, ריטריט שמפעיליה אוכלוסיה ילידית בת שבט השיפיבו, ושזכה למוניטין כמיומן במיוחד בעבודה עם האיוואסקה. המשתתפים בריטיריטים משלמים סכומים של שבין אלף לאלף שמונה מאות דולר עבור ריטריטים בני שבוע עד 12 יום, שבמהלכם ישתו איוואסקה ארבע עד שבע פעמים וישתתפו בפעילויות כמו שיעורי מדיטציה, טקסי אש, ורחיצה בנוזלים שהופקו מפרחי מהיער.

מוקד עליה לרגל עבור מערביים המחפשים ריפוי מהאיוואסקה.

טקסי האיוואסקה נערכים במבנה פרואני מסורתי הנקרא מלוקה ובנוי כמבנה מעגלי שבמרכזו גזע עץ גדול ומיובש הנושא תקרה שמתנשאת בגובה של שמונה מטר מעל הקרקע.  המשתתפים, כ-15 במספר, שוכבים על מזרונים במעגל כשפניהם למרכז החדר, כך שהעץ התמיר מהווה מעין מסגרת לחזיונות שיעלו להם במהלך הלילה, סמל רב עוצמה עבור הטבע הקמאי. מולם יושבים גם ארבעה או חמישה מרפאים שיעבדו איתם לאורך הלילה. לאחר שתיית האיוואסקה שוררת במקום של שתיקה של כחצי שעה. המלוקה הוא חלל קדוש ואין לשוחח בתוכו. ואז מתחילים המרפאים לפהק כשהם  מוסיפים לפיהוק רטיטות קלות. הם קוראים לרוחות הצמחים השונים, וכשרוחות אלו מצטרפות אל השוהים במלוקה, מתחילה גם השירה. המרפאים ניגשים לכל אחד ואחת באופן אינדיבידואלי ושרים מעליה שירי רפואה שמאנים, שורקים או משמיעים קולות משונים אחרים. למרות שמומלץ לאורחים לשבת זקופים מול השמאן בזמן הריפוי, רבים מהם אינם עומדים בעוצמת החוויה של האיוואסקה ונשכבים על גבם. בינתיים, הקולות השונים מצטלבים ויוצרים נוף פוליפוני של שירי רפואה החודרים זה את זה. בסיום כל אחד מהשירים ישפריץ המרפא נוזלים מבושמים על האורחים שמדווחים לאחר מכן שחוו במהלך זאת ריפוי עמוק של בעיות נפשיות ופיזיות, חזיונות וטרנספורמציות פנימיות. המשתתפים מדווחים ששירי הרפואה חודרים את פנימיותם, מעצבים את החזיונות שהם רואים ואת המסע הפנימי שהם עוברים. המרפאים מצידם עליזים למדי לאורך הערב, ובין שיר לשיר מרבים לצחוק ולהתבדח בשפת השיפיבו. הטקס שהתחיל בשעה שבע בערב יסתיים בדרך כלל בסביבות השעה שתיים בבוקר.

קולנוע יער

 המפגש של בני המערב עם בני השבטים הילידים של היער מתואר על ידי המבקרים כרב משמעות ועומק, אולם הוא גם מסתיר מורכבויות שאינן נהירות תמיד למבקרים עצמם. המורכבויות, הסתירות והאבסורדים של המפגש בין שמאניזם ילידי לבני המערב מתוארות בחדות בכתיבתו של גירין שכתב את הדוקטורט שלו על תפיסות ניו-אייג'סטיות בקרב שותי איוואסקה אוסטרלים ומשמש כיום כפרופסור לאנתרופולוגיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת הונג-קונג.

אבחנות חדות על המפגש בין השמאניזם הילידי לבני המערב. האנתרופולוג אלכס גירין.

המחקרים של גירין, הבוחנים את המפגש בין מסורות ריפוי ילידיות לעולם המודרני, ממשיכים מסורת אנתרופולוגית ענפה של כתיבה על שימוש במשני תודעה בקרב קבוצות ילידיות. הם חושפים שורה של דינמיקות פרדוקסליות המערערות על רבות מההנחות המערביות לגבי עמים ילידיים, והשימוש שלהם בצמחים הלוצינוגנים.

גירין מצביע למשל על העובדה שהפונקציות של האיוואסקה בקרב ילידים שונות לחלוטין מאצל מערביים. מערביים ששותים מהתה מספרים על חוויות של טיהור רגשי ורוחני, בהירות בנוגע לקריירה ולחיים, תובנות על יחסים עם בני משפחה וחברים, הסיבות של כאבים ומחלות, ואפילו מבנה המציאות. השימוש הילידי באיוואסקה מרוכז, לעומת זאת, לצד שירה, ריקוד וריפוי, בפעילויות כמו ציד, חיזוי עתידות ואפילו לוחמה. חשוב מכך. הוא אינו כולל את החזיונות הויזואלים המפורטים שבולטים כל כך בחוויות של מערביים.

איוואסקה מתוארת במערב כ'קולנוע יער' שבו השותה צופה בדפוסים גיאומטריים, חיות, רוחות ואלים. החוויה הויזואלית מרכזית בתהליך הריפוי של האדם המערבי, עובדה שגירין מקשר לדומיננטיות של חוש הראיה בתפיסת העולם המערבית. איוואסקה ילידית אותנטית, הוא טוען, אינה מעוררת חזיונות ויזואלים מפורטים. כשההוגה והאייקון הפסיכדלי טרנס מק'קנה ירד לאמזונס בראשית שנות השבעים בחיפוש אחר איוואסקה חזיונית הוא התאכזב מהאפקטים של המשקה, ופנה במקום לאכילת פטריות. העניין של מערביים בחזיונות ויזואלים הוביל בעשורים האחרונים לפיתוח רקיחות איוואסקה עוצמתיות יותר מבחינה ויזואלית. ובעוד שילידים תופסים חזיונות איוואסקה כאמיתיים אך בעלי מהימנות מוטלת בספק, המערביים מקנים להם חשיבות עצומה כחלק ממסע צמיחה פנימי שבמרכזו הרכישה של חזיונות שמימיים, שמבטאת, לטענת גירין, את ההשתה של תפיסות בעלות מערביות על תחום החוויה האקסטטית.

שיקוי פרימיטיביסטי לריפוי הציביליזציה

מחקר השמאניזם המודרני רצוף במוקשים מושגיים ורעיוניים. מושג השמאן עצמו הוא מושג מומצא שעוצב במערב. הוא מבטא ניסיון מערבי ללכוד במילה אחת את השפע האדיר של מסורות ריפוי וכישוף שהאדם הלבן נתקל בהם כשיצא מאירופה ופגש בתרבויות העולם. בימינו מעדיפים חוקרים רבים לדבר על המילה שמאניזם ברבים (Shamanisms).

הנטיה להכניס את השמאניזמים כולם לשק אחד מגיעה מגישות אוניברסליסטיות שרווחו אצל חוקרי שמאניזם מוקדמים ובראשם חוקר הדתות המפורסם מירצ'ה אליאדה. אליאדה שאב השראה מתפיסותיו של הפסיכואנליטיקאי קארל יונג שהאמין בקיומם של ארכיטיפים משותפים לכל התרבויות. בספרו החלוצי על שמאניזם תיאר אליאדה את השמאניזם כדת קמאית שקדמה לכל הדתות. אלא שהרצון של אליאדה למצוא בסיס משותף לכל המסורות הדתיות הילידיות גרמה לו למחוק את ההבדלים ולייצר את הקטגוריה הפיקטיבית של השמאן.

זרק את השמאניזמים כולם לשק ארכיטיפי אחד. מירצ'ה אליאדה.

כמו יונג, גם אליאדה האמין שאנשי המערב הטכנוקרטי יכולים ללמוד מהפרימיטיביזם של העולם הילידי. הוא תיאר את השמאן כדמות מיתית וקמאית שמעבר לזמן ולהיסטוריה, והנושאת עבורנו ידע רב ערך. אלא שבין האנתרופולוגים בני זמננו יש הטוענים כי סטריאוטיפים אידאים מסוג זה מהווים מכשול המונע מהמערב לראות את השמאניזם הילידי כפי שהוא. דמותו של השמאן – אומר חוקר הדתות קוקו פון שטוקרד מהווה מעין קנבס שבני המערב משליכים עליו את הפנטזיות והפחדים הקולקטיביים שלהם, כאשר בחזית הפנטזיות הללו ניצבת התפיסה הרומנטית של השמאן כפרא אציל החי בהרמוניה עם הטבע וביכולתו לרפא את חוליי המערב המודרני.

הכמיהה לחזרה אל הפשטות הארכאית של הטבע טבועה בתרבות המערבית מאז ה-18 ורוסו שתיאר את הציביליזציה כרעה חולה המסלפת את הדמות האצילה שיצק הטבע באדם. אמנים מערביים, מגוגן ועד פיקסו, מצאו השראה בסגנון פרימיטיביסטי שערג לאותו עולם קדמוני. מה שמייחד את האיוואסקה, בעיני גירין, הוא שהיא מאפשרת לצרוך פרימיטיביזם כמשקה מרפא.

שותי האיוואסקה שגירין מראיין במחקריו תופסים את האיוואסקה כריפוי פרימיטיביסטי למחלות העולם המודרני. לדעתו של גירין, הדבר הופך את את הניאו-שמאניזם, השמאניזם החדש שהותאם לטעמו ולצרכיו של הצרכן המערבי, לסוג של ביקורת תרבות.

בין התמות החוזרות ונשנות בחוויות של שותי איוואסקה מערביים ניתן למצוא ביקורת חריפה על צרכנות, חומרנות, החיים האורבניים והרפואה הקונבנציונלית. המבקרים בריטריטים באמזונס מגיעים עם שורה של בעיות מודרניות כמו סטרס, דכאון וחרדות, מתוך תקווה למצוא להם ריפוי בחיבור פרימיטיביסטי עם הטבע. הם מנתקים את עצמם מחיי העבודה והמחויבויות של העיר לטובת דיאטה טבעית ומוקפדת וחיים ללא טלפונים, מחשבים ורשתות חברתיות. הם מתמסרים לשגרה של טיהור וזיכוך בעזרת צמחים שנועדו "לפתוח את הלב והראש". הם יוצאים לטיולים בג'ונגל, שם הם שומעים סיפורים מיתיים על רוחות, חיות, וצמחים. והם כמובן שותים איוואסקה בטקסים עם מרפאים ילידיים.

שתיית משקה האיוואסקה נתפסת כדרך לחזור אל הטבע על מנת להרפא מתחלואות החיים המודרניים. המשתתפים בטקסים מביאים איתם אבחנה דיכוטומית בין טבע קדוש לחברה רעילה. הם מחפשים חוויות מות אגו שיאפשרו להם להתמזג עם הטבע ומתארים אותן כדרך להתנקות מהטראומות של עולם העבודה, החברה והתרבות המודרנית.  "אנחנו רודפים אחרי העושר, אבל זה לא מספק את מה שאנחנו רוצים," אמר לגירין מרואין בריטריט פאצ'ה מאמא של שבט השיפיבו, בו בילה גירין. "הם [בני השיפיבו] כל כך שמחים וצוחקים, כי הם ביחד כל הזמן וזה כל מה שהם צריכים." איוואסקה נתפסת כרפואה שמראה את הדרך לחיים פשוטים יותר, ללא גודש העיסוקים והדאגות המלחיץ של הקיום המודרני.  "אנחנו ילדים של הפלנטה, אבל זה רעיון מסוכן שהמיינסטרים מגן על עצמו מפניו על ידי כך שהוא  אוסר את התרופות השמאניות הקדושות," אמר לגירין מרואיין אחר. "אחרת איך תגרום לכולם לעבוד כולם כמו רובוטים כדי לשמר מערכת חולה שלא משרתת את בני האדם?"

משתפים פעולה עם הפנטזיות הפרימיטיבסטיות של שותי איוואסקה מהמערב. מרכז איוואסקה באמזונס.

מרכזי האיוואסקה הנפוצים בפרו ובאמזונס משתפים פעולה עם הפנטזיות הפרימיטיביסטיות שמביאים איתם שותי איוואסקה מהמערב. "כשאתה מחפש ברשת אתרים של ריפוי עם איוואסקה, יש שם שימוש בדימוי הזה של תרבות בתולית שמנותקת מהעולם המודרני, ושחיה בהרמוניה קדמונית עם הטבע." אומר גירין. הבעיה היא, שהדימוי הזה מנותק מהמציאות. "לקהילות ילידיות כמו השיפיבו יש היסטוריה מורכבת מאוד של מפגשים עם העולם המערבי, שמגיעה עד המאה ה-17, וההגעה של המיסיונרים הפרנציסקנים והישועיים, ועוברת דרך הבום של תעשיית הגומי. בשנת 1900 הרוב הגדול של בני השיפיבו כבר עבדו במטעי גומי תחת חוזים, במסגרת הכלכלה הקפיטליסטית. הדברים הללו לא באים לידי ביטוי באתרים ברשת. רוב האנשים שמגיעים לפרו לשתות איוואסקה מגיעים עם הדימוי של תרבות מנותקת מהעולם המודרני."

גם הדימוי הרווח של האיוואסקה כמשקה על-זמני הנמצא בשימוש מזה עידני עידנים מטעה. בניגוד לתפיסה הנפוצה, אין לנו עדויות ארכיאולוגיות משכנעות על שימוש עתיק יומין באיוואסקה (צמח הרפואה העתיק של האמזונס הוא דווקא הטבק, שבגרסתו הילידית, לפני שבוית על ידי התעשיה במערב, הוביל לשינויי תודעה דרמטיים). בעבר הייתה האיוואסקה רק רקיחה פסיכואקטיבית אחת בינות חומרים רבים אחרים שחלקם היו ידועים כעוצמתיים יותר. למעשה, רבות מהקבוצות הילידיות אמצו את השימוש באיוואסקה רק ב-150 השנה האחרונות, בעקבות תהליכי הקולוניזציה והפיתוח שעבר האמזונס, ובחיפוש אחר ריפוי מזוועות הקולוניאליזם. קבוצות ילידיות רבות מצהירות בפשטות שגילו את האיוואסקה בעקבות מפגשים עם בני תערובת (mestizos), או שכניהם הלבנים.

העדשה הרומנטית דרכה מביטים אנשי המערב על העמים הילידיים באמזונס אולי מסולפת, אבל משפיעה עמוקות על השמאניזם העכשווי. "זהות ילידית מעניקה סוג של אותנטיות שאנשים מחפשים בשוק naהאיוואסקה," אומר גירין. "ב-2007 התקיים באיקיטוס כנס איוואסקה ואחרי האירוע עלו לבמה שמאנים והזמינו אנשים למרכזי הריטריט שלהם. היו שם כמה מרפאים מנוסים ומוערכים מאוד שהיו לבושים בלבוש בסיסי. אבל המרפאים שעטו לבוש מסורתי זכו להרבה יותר לקוחות באותו לילה, ללא קשר לייחוס או להכשרה שלהם,"

בנוסף, הזיהוי המערבי בין טבע ונשיות הוביל לשינוי משמעותי בנוף האיוואסקה, שהחוקרת יבגניה פוטיו מכנה אותו 'הפמיניזציה של האיוואסקה.' "המרחב של שמאניזם האיוואסקה נתפס בעבר בקבוצות ילידיות כמרחב גברי בעיקרו," מספר גירין. "הזיהוי המערבי בין טבע לבין נשיות, גאיה, ואמא טבע הוביל לביקוש והעדפה למרפאות ממין נקבה וכתוצאה מכך אתה מוצא עליה בנוכחות הנשית בריטריטים וגם ריטריטים שעובדות בהם רק נשים."

על כישוף וקפיטליזם

השינוי המשמעותי ביותר שחוללה תיירות האיוואסקה בדמותו של השמאניזם הוא מחיקה של הכישוף וצדדים אפלים אחרים של השמאניזם הילידי. מבקרים מהמערב מבקשים לראות בשמאן הילידי דמות של מרפא עתיק, אציל וחכם החי בהרמוניה עם הטבע. הם לא מודעים ולא מתעניינים לרוב בדינמיקות הסבוכות של השמאניזם הילידי – שהחשובה בהם היא השמאניזם ההתקפי.

דמותו של השמאן ידועה בתרבות הילידית כדמות אמביוולנטית, מוטלת בספק, שיש לנהוג בה בכבדהו וחשדהו. שמאניזם האיוואסקה הילידי נחשב מרחב מסוכן, שצדו האפל וההתקפי בולט לא פחות מהצד המרפא שלו. למעשה, קשור כוח הריפוי של השמאן הדוקות בכוח שלו להזיק. בשמאניזם האמזוני ריפוי דורש לעיתים קרובות גרימת נזק. חוקרי שמאניזם אמזוני מתארים מחזור מעגלי של ריפוי ומחלה. השמאן אינו יכול להעלים את רוחות המחלה שהוא מאתר בגוף הפציינט. הוא יכול לשלוף מהגוף את הפתוגן הרוחני, אבל אם הוא לא רוצה שהרוח הפתוגנית תתקוף אותו הוא נדרש לשגר אותה לעבר יצור חי אחר שלא חזק מספיק כדי לדחות אותה. זו אולי חלק מהסיבה לכך שבתרבויות ילידיות השמאן משמש כשעיר לעזאזל. כל פעם שקורה למישהו משהו רע, ההנחה הרווחת היא שהסיבה היא כישוף שמאני. מחקרים מראים שחלק גדול להחריד מהשמאנים בג'ונגל נרצח במסגרת פעולות נקמה על רקע האשמות בשמאניזם תקיפה.

תופעת תיירות איוואסקה מוחקת את האלמנט ההתקפי בשמאניזם. התיירים הבינלאומיים שמגיעים לאמזונס רואים בכישוף דבר אירציונלי ופיקטיבי. חלק ממארגני הריטריטים גם מסתירים אקטיבית את מרכזיות הכישוף בתרבות המקומית כדי שלא לגרום למבקרים מהמערב בלבול או חרדות. במקום עולם הטורף-נטרף המעורפל והמסוכן של השמאניזם הילידי, מבכרים המבקרים מהמערב להתרכז בחזיונות של גאיה, אמא אדמה וישויות מרפאות ושוחרות טוב.

הדומיננטיות הגוברת של המערביים גם משנה את טכניקות הריפוי השמאניות. מרפאים בריטריטים למערביים משתמשים בטכניקה שמאנית חדשה שמאפשרת להם לאדות ולהעלים לחלוטין את החולי האנרגטי של המבקרים. באופן זה הם מתחמקים מהצורך להשליך חולי על ישות אחרת. כשגירין שאל אותם כיצד זה אפשרי, הם ענו לו שבניגוד למקומיים, המבקרים מהמערב לא מגיעים עם כישופים סבוכים שנדרשת עבודה קשה כדי להתירם, אלא רק עם בעיות נפשיות ואלו, לדבריהם, קלות לאין שיעור לפתרון. בכך מתבטל האופי המורכב מוסרית של השמאניזם הילידי. הצרכן המערבי שבא להרפא מתלאות המודרנה ושרחוק מעולמות הכישוף האמזוניים, גרם, למעשה, לביטול המימד האפל והתרכזות בלעדית בצד המרפא של השמאניזם.

אלא שבו בזמן, ובלי שהם מודעים לכך, מוביל זרם מבקרי האיוואסקה באמזונס גם להחרפה במאבקי הכישוף בין השמאנים. לצד לתיאור המקובל של כישוף כאלמנט אפל ומאיים, יש לכישוף בחברה האמזונית גם תפקיד חשוב במאבק עבור שיוויון. מי שמצליחים במיוחד מושכים אליהם מתקפות כישוף. באופן זה מונע הכישוף צבירה מופרזת של כסף וכח ואף נתפס ככלי לצדק חברתי. אלא שהזרימה הפתאומית של הון מערבי לאמזונס מייצרת אי שיוויון מוחרף וקנאה בשמאנים מבוקשים. תופעה זו לא פסחה על מרכז פאצ'ה מאמא המצליח שגירין שהה בו. במרכז החלל בטקסי השיפיבו שעליהם כותב גירין, ניצב מרפא אחד שתפקידו לשיר שירים שיגנו על המרפאים האחרים ממתקפות חיצוניות, כדי שיוכלו להתרכז בתהליך הריפוי. "אם תשאל אותם מה הם עושים הם יגידו שהם יוצרים כיפה לבנה גדולה שמגינה על החלל." מספר גירין. באחד מהטקסים בהם ישב גירין הוא חזה במאבק שמאני מתרחש לנגד עיניו. "פתאום היה ברור שהמרפא שיושב במרכז ושר את השירים המגנים הללו נמצא בסוג של מאבק. זה היה כמו פואמה אפית והוא שר בכל הכח שלו, בכל הגוף שלו, כדי להגן על החלל, ובו בזמן היה ברור שהוא נחלש עוד ועוד, לרמה שהקול שלו רועד והוא כמעט בוכה, ואז שוב מצליח להתחזק. תוך כדי זה, אחד השמאנים האחרים ניגש אליו והחל לשיר כדי לחזק אותו." המבקרים מהמערב שהיו שקועים בתהליכים אישיים, עברו באותו לילה תהליכי ריפוי דרמטיים, מבלי שיהיה להם מושג קלוש בדבר הדרמה המתחוללת.

המפגש בין שמאנים ילידיים למבקרים מהמערב משנה את דינמיקות הכח. עטיפת ספרו הקלאסי של מייקל טאוסיג – Shamanism, Colonialism and the White Man.

אדם מערבי המאזין לסיפורים מסוג זה מתקשה לדעת כיצד להתייחס אליהם. האם מדובר באמונות תפלות של קבוצות נחשלות, או שיש כח אמיתי בכישוף הילידי? כששואלים את גירין בנושא, הוא זהיר במילותיו. "כישוף רציני הוא דבר רציני ואמיתי, אבל זה לא אומר שאני תופס אותו פשוטו כמשמעו. כשהגעתי לאמזונס לראשונה וניסיתי להבין כישוף, אחד מהמרפאים אמר לי שאני אצטרך בשביל זה להתחתן עם אישה מהשיפיבו ולחיות שם שנתיים, ואני חושב שהכוונה היא שמעורבת פה תפיסה שונה לחלוטין של האדם והקשר בינו לבין הסביבה שלו. במערב, אנחנו תופסים את האינדיבידואל כמשהו שמנותק מהסביבה ואילו בעולם האמזוני המרחב בין הפנים לחוץ פרוץ בהרבה, כך שאפילו המוטיבציות והכוונות הפנימיות של האדם יכולות להיות מיוחסות לאנשים אחרים. לתפיסתי האישית כישוף קיים משום שהוא נוגע במשהו מאוד אמיתי, וזה אולי לא אמיתי באופן שאתה או אני מצפים או מקווים שזה יהיה, אבל העובדה שהוא קיים תקופה כל כך ארוכה משמעה שיש כאן משהו אמיתי שקורה. העולם מוזר יותר ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין. יש אנתרופולוג מפורסם של כישוף שמת ממחלה בבטן באותו אזור שאותו השמאנים נוהגים לתקוף. מי יודע? אני מעדיף להיות אגנוסטי בנושא הזה."

תיירות האיוואסקה, שהתגברה מאוד בעשורים האחרונים, זכתה לאורך השנים למנה גדושה של ביקורת. אנתרופולוגים וחוקרים יצאו בחריפות נגד התנועה של תיירים בחיפוש אחר שמאנים באיזור האמזונס. הם התריעו מפני המסחור של האיוואסקה, הזהירו שהמבקרים מהמערב מפרים סדרי חיים קדמוניים ותיארו אותם כתיירי סמים מחפשי ריגושים. לגירין גישה אמפתית יותר למבקרים. הוא למשל, נמנע מלקרוא להם תיירים ורואה בהם יותר משהו המזכיר עולי רגל דתיים.

"יש דיון גדול בשאלה אם צריך לקרוא למבקרים בריטריטים של איוואסקה תיירים. הם עצמם בוודאי לא יקראו  לעצמם ככה. רבים מהם בוודאי יפגעו משימוש במושג הזה, כי הוא מרמז על שטחיות. כאילו הם שם רק כדי להסתלבט ולעשות סלפי. אלא שלשתות איוואסקה ולבלות לילה שלם עם מרפא ילידי במשך שש או שבע לילות מייצר עומק חוויתי גדול לאין שיעור מהשטחיות של חוויות תיירותיות. נכון, תייר הוא מישהו שעובר במקום לזמן קצר, וזה נכון גם לגבי המבקרים הללו שמגיעים לריטריט לשבוע או שבועיים. השיפיבו קוראים לאנשים האלה pasajeros – כלומר אנשים שעוברים בדרך. אבל יש הבדל גדול. בצורות אחרות של תיירות אתנית התייר הוא בעל הכח כי יש לו את הכסף והמצלמה. למשל כשאתה מבקר באוסטרליה וקונה חפצים של אבוריג'ינים או מצטלם עם רקדנים מסורתיים. אלא שבמהלך טקס איוואסקה רמת הפגיעות הפסיכולוגית והקיומית של המבקר אדירה. תפיסת האני שלהם כנראה מתמוססת והם חווים מפגשים עם טראומה, או חזיונות אוטופיים של איך הם היו רוצים שהחיים שלהם יראו, וכל זה מתווך באמצעות מומחים ילידיים שיושבים מולם ונושפים עליהם נוזל ארומטי, כך שיחסי הכוחות בין מספקי שירות ילידיים לבין הלקוחות שלהם שונים לחלוטין בתיירות האיוואסקה כשמשווים אותה לצורות אחרות של תיירות אתנית."

התפיסה השיפוטית של שותי איוואסקה באמזונס כתיירים מהמערב השבע שבאים להתמסר לפנטזיות ניו-אייג'יות ורומנטיות ומשנים את דמותו של השמאניזם הובילה בעבר חוקרים שונים לצאת במתקפות חריפות על התופעה ואף לקרוא למערביים: 'אל תבואו לכאן.' גם כאן מאמץ גירין עמדה אמפתית ומזכיר שבמקרים אחרים קבוצות ילידיות אמצו ארטיפקטים מערביים ככלים לריפוי וכישוף מבלי שאנתרופולוגים יאשימו אותם ברומנטיזציה או אקזוטיזציה של חברות מודרניות. חשוב מכך, השמאניזם האמזוני כלל תמיד קשרים בין-תרבותיים ובריתות בין קבוצות אתניות שונות. תיירות איוואסקה בת ימינו אמנם פגיעה להאשמות של רומנטיזציה וניכוס תרבותי, אבל תפיסה שיפוטית כזו מחמיצה ומשתיקה לדעת גירין את העובדה שהניאו-שמאניזם האיוואסקרי נוגע בסוגיות חברתיות ותרבותיות אמיתיות שעומדות במרכז מציאות החיים של אנשים במערב והחיפוש הכנה שלהם אחר ריפוי ותובנה במפגש עם המשקה האמזוני. "בסופו של דבר, אני חושב שהשאלה האם מערביים צריכים להפסיק לשתות איוואסקה באמזונס צריכה להיות מופנית לאנשים באמזונס, ולמרות שיש אנשים ילידיים שמתלוננים על התיירות השמאנית, יש גם אנספור מרפאים ילידיים שרוצים לרפא עוד אנשים, לחלוק את התרבות שלהם ולהאכיל את המשפחה שלהם. אז יש רצון בצד הילידי."

בכל צבעי הקשת – מבוא לפסיכדליה

צילמתי במשותף עם אתר סקרינז קורס וידאו על פסיכדליה בשם "בכל צבעי הקשת". מדובר ב-10 שיעורים של 10-15 דקות על נושאים כמו תרפיה פסיכדלית, מיסטיקה פסיכדלית, יצירתיות ופסיכדליה, סט וסטינג, אוטופיות פסיכדליות ועוד. ביחד יש מבוא לפסיכדליה שנותן פרספקטיבות עדכניות ומקיפות על הנושאים העיקריים שעל כל פסיכונאוט להכיר.

העבודה על הקורס הייתה הזדמנות מרגשת ומפרה למתוח שוב את הגבולות של העיסוק שלי בנושא הפסיכדלי ולקחת אותו לכיוון חדש-ישן. באקדמיה אני כותב על פסיכדליה כחוקר. בעיתון כפרשן. פה הייתה לי הזדמנות לזקק מהתובנות של 15 שנה עיסוק בנושא, לדבר בצורה ישירה יותר ולהביא קצת יותר מאיך אני רואה את הסוגיות המרכזיות בעולם הפסיכדליה. אפשר לצפות כאן ושתהיה צפיה מהנה ומועילה!

לידה, לידות בית ושינויי תודעה פסיכדליים

אח של זהר נולד בלידת בית מבורכת ביום שישי, י"ג באלול, בדיוק ביום ההולדת של אחיו שנולד שלוש שנים לפניו.

מדברים לפעמים על נקודות דימיון וחיבור בין הלידה לחוויה הפסיכדלית. הנה עוד כמה תובנות בנושא מהלידה:

• מים – חוקר התודעה ג'ון סי לילי עשה מסעות פסיכדליים בתאי ציפה. לידה טבעית מתרחשת פעמים רבות בבריכה. פסיכונאוטים רבים יודעים שמקורות ואגני מים הם מושלמים לטריפים. יש משהו באיכות של מים שמרכך את העליה של הטריפ והופך את הטריפ עצמו לצלול, חלק ונעים יותר. כך גם בלידה.

• הרפיה – מצרך נדרש. בלידות כמו בטריפים אחד הכישורים החשובים ביותר הוא להרפות לתוך זה. להרפות לתוך האתגר והכאב (לא משווה. בלידה ללא זריקת אפידורל זה כמובן קשה לאין ערוך מאשר בחוויית ההיי-דוז העוצמתית ביותר).

• פתיחה – פסיכדלים מזרזים לידה. אולי זה קשור לאיך שהם מזיזים דברים במעיים, בבטן ובאנרגטיות בכלל. אלברט הופמן גילה את האל-אס-די כשעבד על נגזרות של פטריית השיפונית שהייתה ידועה במסורות ימי הביניים כמזרזת בלידה. במקביל בקהילות איוואסקה באמזונס – תה האיוואסקה משמש כדי לקדם, לתמוך ולתת ברכה בתהליך הלידה.

• מעבר מימדי – בפגישת הכנה ללידה הדולה תיארה לשני את הרגע בלידה שבו פתאום היא תרגיש שמשהו מהותי משתנה. פתאום זה כבר לא הצירים של תחילת הדרך. פתאום ברור שאנחנו כבר במקום אחר – בתוך הדבר עצמו. לי זה מיד הזכיר את הרגע בטריפ שבו זה כבר לא העליה. פתאום מגלים שאנחנו כבר במרחב חדש לגמרי. We're not in Kansas anymore.

• סט וסטינג – אחת התלונות השכיחות על לידות בית חולים נוגעת בהעדר פרטיות. התיאור שחוזר על עצמו הוא יולדת שנמצאת במצב אינטימי ורגיש וזקוקה לכוך השקט והמוגן שלה כדי להפתח לתוך התהליך, אלא שלחדר נכנסים ויוצאים אנשי צוות רפואי שבאים עם תדר אחר לגמרי. לי זה כמובן הזכיר מיד את חשיבות הסט והסטינג במסעות פסיכדלים. אחת התלונות השכיחות לגבי הסט וסטינג הפסיכיאטרי (הפסיכוטומימטי) של שנות החמישים הוא אנשים שעוברים בטריפ תהליך אינטימי ועמוק, אבל תוך כדי זה אנשי צוות רפואי נכנסים ויוצאים ומונעים את הלידה מחדש. סט וסטינג זה קריטי בלידה.

אז אם להמשיך על נושא הסט והסטינג בלידה. עוד צירוף מקרים מאוד מיוחד שקרה בלידה הזו הוא שבדיוק בערב לפני הלידה התחלתי לקרוא עבור האוניברסיטה עבודת מאסטר שמוקדשת ללידות בית, מיילדות והמאבק שלהן בממסד שמבקש להפוך את הלידה לאירוע רפואי טכני בשליטת רופאים. הקריאה בעבודה הזו סביב ואפילו קצת תוך כדי (!) הלידה (בצירים שבתחילת הדרך) נתנה לי השראה להבין מה אנחנו עושים כאן, וכמה הלידה בבית היא חלק ממסורת ארוכה של מאבק לחירות האישה, הגוף, התודעה והילוד.

כל אחת יודעת מה נכון לה אבל שווה לומר כמה דברים בזכות הדבר המופלא הזה של לידות בית. האפשרות לעבור את התהליך הזה במרחב הביתי, עם כל ההכלה שהוא מספק, שאפשרה לשני להתגלם בעוצמתיות ולהפתח לכאב וליופי מוקפת רק במיילדת, במסייעת ובי – מסע תודעה משותף של חללית הלידה, שמשאירה אותך בלי נשימה ועם לב פועם באהבה זה משהו שאנחנו מוקירות עליו תודה (וכמו עם טריפים פסיכדלי, גם במקרה הזה, גם כשאתה אסיר תודה, זה כל כך עוצמתי שזה לא סוג הדברים שאפשר לצאת עליהם בהמלצות).

זוגיות ונוירולוגיה דיאדית

אחד הדברים שנותן לי תקווה לגבי מערכות יחסים הוא פלסטיות. אומרים שהמח שלנו פלסטי: כל פעם שאנחנו חושבים מחשבה חדשה או מבצעים פעולה חדשה אנחנו מייצרים נתיבים חדשים במח. למשל כשאנחנו חושבים מחשבה מסוימת פעמים רבות או מבצעים פעולה פעמים רבות – אנחנו מחזקים וממצקים את הנתיבים הללו במח שלנו, כך שיהיה לנו קל וזמין יותר לחשוב את המחשבה הזו בעתיד או לפעול באופן הזה. זה יכול להיות כל דבר כמו היכולת שלנו למצוא את דרכנו ממקום אחד למקום אחר, האפשרות לנגן יצירה על פסנתר, או לחשוב מחשבה דכאונית שאנחנו מרתכים לעצמנו במח ושקשה יותר להרפות ממנה ככל שאנחנו חוזרים עליה. הפלסטיות של המח ממצקת דפוסים אבל גם מאפשרת להרפות מהם. ככל שאנחנו מפסיקים ומרפים ממחשבה או פעולה, רשתות הנוירונים שקשורות אליה נמוגות ונכחדות.

הדבר הזה נכון גם לגבי הנוירונים של מערכת היחסים שלנו, שהיא כמו מח זוגי ומשותף. כשאנחנו בוחרים בנתיב פעולה מסוים במערכת היחסים – כעס, קנאה, חוסר סבלנות, שעמום – אנחנו הופכים את הנתיב הזה לזמין יותר בפעם הבאה שנקלע לסיטואציה דומה. לחלופין כל פעם כשאנחנו שמים לב ומייצרים אפשרויות פעולה חדשות וחופשיות כמו פרגון, נדיבות ושמחה ויצירתיות אנחנו מייצרים נתיבים חדשים לא רק במח שלנו אלא גם במח הזוגי. רשת הנוירונים הזוגית הזו היא משהו שאנחנו חולקים בזוגיות (למעשה לא רק בזוגיות, אבל שם היא הצפופה ביותר). מדובר באיזורי מח משותפים שכבר התרשתו להם, שקשורים לאדם אחר, לדרכים שאנחנו מרגישים וחשים ומתנהגים כשאנחנו בסביבתו, לסוג התגובות שהם מעלים בנו, ולצורות הקיום והחוויה שאפשריות לנו במחיצתם. מדובר במערכת שנוצרת בדיאלוג מתמיד. חום, אהבה ונדיבות שמגיעים מצד אחד במח הזוגי מאפשרים לחום אהבה ונדיבות להופיע גם בצד השני, ולהפך (את ההסבר לכך ניתן למצוא בין השאר במושג נוירוני מראה, שמייצרים אצלנו במח את אותה החוויה שחווה הזולת) . המח הזוגי הוא, אם כן, יצירה משותפת שאנחנו חולקים. שנמצאת במח שלי, במח שלך, ובמרחב בינינו, ושמשרטטת את גבולות מה שאפשרי במסגרת מערכת היחסים הזו.

התובנה הזו נותנת לי תקווה. כי כל פעם שאנחנו מצליחים לבצע מהלך ג'יו-ג'יטסו מרהיב שמונע את הנפילה לדפוסים שליליים של זעם וריב ומייצר נתיבים חדשים של נדיבות ואהבה אנחנו לא "סתם" עושים גבורה רגעית שהצילה סיטואציה ספציפית. אנחנו ממש חוצבים את נתיב קיומי חדש במח הזוגי שמרחיק אותנו מהריבים אלה ומוביל אותנו לעוד הרבה מהאהבה הזו. לאורך שנים הערך הזה נצבר ונצרב במח של היחסים. כמו רשתות הנוירונים, כמו הרגל שאנחנו מטפחים עד שהוא הופך לחלק ממי שאנחנו, מערכת היחסים מקבלת את צורתה באמצעות אלפי ורבבות בחירות קטנות שאנחנו מבצעים. אז לעבוד ביחסים משתלם. במערכות יחסים שמאבדות את זה הריגוש, האמפתיה והחיבור נעלמים ונכחדים מהמח הזוגי עד שנתקשה להזכר איך היו בתחילת היחסים, וזה ירגיש כמעט בלתי אפשרי לגשת למערכות הנוירונים האלה. אבל אם עושים את העבודה של שחרור המח הזוגי בצורה מושכלת ובהתמדה העבודה הזו מייצרת אפיקים מיטיבים יותר. כמה שנים קדימה בעתיד נזכר בדפוסים ישנים של מערכת היחסים הזו ונחוש תדהמה כשנבין כמה מהדברים שהיו התמודדויות קשות הפכו לזכרון רחוק. זה לא נכון לגבי כל הבעיות ביחסים, אבל זה נכון לגבי הרבה מהן. אז שווה להתאמן.

DALLE-2, GPT-3 ויצירת האמנות בעידן מנוע היצירה האלגוריתמי

איך קיבלתי רשיון ל-DALLE-2 ויצאתי טכנואופטימי להפתיע

דאלי-2 ממכר באופן חיובי. לשבת ולכתוב פרומפטים (שרשרת הוראות) לבינה מלאכותית כדי שתיצור עבורך דימויים משוגעים זו אחת הפעילויות המבדרות ביותר שלא העליתי על דעתי ושיכולה לשדרג בילוי חברתי או להחליף ערב של צריכת תוכן פסיבית. תקשור עם דאלי-2 הוא התירוץ המושלם לפתח אינטיליגנציה חזותית. ללמוד ולחשוב על סוגי קומפוזיציה, סגנונות צילום, עיצוב ותקופות בהיסטוריה של האמנות.

אלקטרו-מיסטיקן בן המאה ה-19. ציור רומנטי

דמוקרטיזציה של האמנות: דאלי מול NFT. צריך רק להשוות את דאלי-2 עם הטרנד החם השני של עולם האמנות בשנה האחרונה: ה-NFT, כדי להכיר בהבדל התהומי. כל העיסוק ב-NFT היה בשאלה איך עושים מזה כסף. יצירות האמנות עצמן נדחקו לרקע: ג'נריות ולא מעניינות. דאלי-2 לעומת זאת מציף את הרדיט והטוויטר ברבבות יצירות מפתיעות, מלהיבות, שומטות לסת ומוביל רבבות לנסות ידם ביצירה ויזואלית. ככה נראה רנסנס אמנותי בהשראת טכנולוגיה חדשה! דאלי-2 הוא דוגמה לאופן שבו האינטליגנציה האנושית משתנה (מצטמצמת ומתרחבת) בתגובה לחדירה של אינטליגנציה מלאכותית לטריטוריה שלה. הוא מבצע דמוקרטיזציה רדיקלית של האמנות ומנגיש את היצירה הגרפית למי שעד כה לא אחזו בכלים וביכולות כדי להנכיח בדימוי חזותי את שעלה בעיני רוחם. חלקים מסוימים באינטליגנציה האנושית הופכים להיות נחוצים פחות (יכולת האיור והביצוע תלויות העין והיד) ויתנוונו, בצורה שאולי לא מאוד שונה מהאופן שהדבר קרה החל לקרות עם התפתחות מגוון תוכנות איור ואנימציה ששינו מהותית את העבודה של אמנים גרפיים. במקביל, סוגים אחרים של אינטליגנציה מתפתחים. העבודה עם דימויים נקשרת עמוקות לשפה: היכולת שלנו לזמן ולארגן את המינוחים הנכונים של קומפוזיציות, טקסטורות וסגנונות אמנותיים מאפשרת לנו לפצח את הקוד שמאחורי הדימוי המנצח וכך מתפתחת האינטליגנציה החזותית גם עבור מי שעולם זה היה זר להם. במובן זה דאלי-2 הוא אולי טכנולוגיית הלמידה המרשימה ביותר שפותחה עד כה לאוריינות חזותית. הפוטנציאל בלתי מוגבל: אני טס מחר לתת הרצאה בפסטיבל אוזורה בהונגריה ודאלי-2 שמח להחלץ לעזרתי עם כל דימוי שאני לא מצליח למצוא ברשת.

קריוגניקה במאה ה-18

דאלי 2 הוא הבן-דוד היצירתי והמשוגע של גוגל אימג'ס. אם גוגל אימג'ס הוא אספן כפייתי של תמונות. דאלי-2 הוא הבן דוד האקסצנטרי, שבא לבקר אצל גוגל האגרן, וחוזר הביתה כדי לצייר אינסוף יצירות פלגיאטיות למחצה. לייצר פרומפטס עבור דאלי-2 זה קצת כמו לחפש תמונה בגוגל אימג'ס. אתה משלב יחד אלמנטים שונים ומקווה שיופיעו מולך תוצאות שהולמות את הדבר את שאתה חושב עליו. אבל בזמן שגוגל אימג'ס שואב מתוך מאגר קיים ומוגבל (גם אם עצום) של דימויים – דאלי-2 מייצג את הפוטנציאלי וחסר הגבולות שנוצר מהשילוב החופשי והיצירתי של כל המונחים השונים שקיימים בשפה שלנו כדי לתאר תחושות, רגשות, סגנונות, טקסטורות וכו'. מנוע היצירה האלגוריתמי הזה מייצר את  התחושה שאין גבול לכמות וסוגי השילובים הוא מסוגל לחולל. ולכן גוגל אימג'ס מרגיש כל כך מוגבל אחרי שימוש בדאלי-2. הוא מייצג את הקיים והסופי. ואילו דאלי-2 מייצג את מימד האפשרי.

חוקר פסיכדליה ישראלי. 1970. צילום של הניו-יורק טיימז.

דאלי 2 הוא טכנומיסטיקה. דאלי2 מייצג את מרחב האפשרי אבל הוא קפריזי וגם מוגבל מבחינות מסוימות כי מקורות ההשראה שלו מוגבלים ליצירה קיימת כבר, כמו זה של הבן-דוד גוגל-אימג'ס שבעליית הגג שלו הוא מבלה שעות נוספות. כשאני מנסה לייצר תמונה של טכנולוגיה נרקוטית עבור ההרצאה שלי דאלי-2 יוצר לי מכשיר משונה שמרחף בשמיים ואני לא מבין מאיפה הדימוי הזה מגיע עד שאני מזין את החיפוש הזה בגוגל אימג'ס ורואה את האימג'ים שגוגל אימג'ס מחזיק בנושא טכנולוגיה נרקוטית. ולכן לייצר פרומפטים עבור דאלי-2 זה טכנומיסטיקה עוד יותר מחיפוש בגוגל אימג'ס. זה מחבר אותנו לתת-מודע הקולקטיבי של האנושות (מאגרי הדימויים שלה) ומאפשר לנו להעלות משם באוב אפשרויות שטמונות שם בפוטנציאל בלבד. לזמן את דאלי-2 זה לזמן את האינטיליגנציה החזותית של הרשת כולה. לבקש ממח העל שיצא עבורך למסע התבוננות עצמית כדי להפיק משם תובנה. הוא מה שקורה לרשת לאחר שספגה גאזיליון יצירות ודימוייים, עיבדה אותן היטב, והחליטה להפוך סוף סוף לאמנות. כפי שהתוצאות מראות גלום שם הרבה ערך אמנותי, בין הברזלים.

יש משהו פסיכדלי בדאלי-2. כדי לייצר תמונות משכנעות ומצטיינות אנחנו נדרשים לחזק את שרירי הויזואליזציה שלנו, לחזק את הדימוי הפנימי ולהצליח למקד את המבט, להבין את הפרטים השונים של החיזיון שלנו ולנסח אותו. הכלי הזה הוא mind-manifesting.

פיל קוביסטי בסגנון פיקאסו. 1910.
קיפודה עם מזוודה. ביפן.

מה זה אומר לאמנים? התאהבתי בדאלי-2 ובו בזמן אני מעסיק עצמי בשאלה מה שטף טכנולוגיות הבינה המלאכותית החדשות בתחומים כמו ציור וכתיבה יעשו ליוצרים אנושיים וליצירה אנושית. כתבה מרתקת שהתפרסמה במגזין  The Vergeועוסקת בכותבים עצמאיים שפונים לבינה מלאכותית כדי שתסייע להם לכתוב רומנים בזריזות רבה יותר גרמה לי לתהות כיצד בינה מלאכותית תשנה את תחום העיסוק שלי ככותב. בשלב זה בינה מלאכותית מוגבלת לכתיבת פוסטים שיווקיים ולעיתים  ספרות ז'אנר (בפיקוחם של כותבים שדואגים להכווין אותה כל פעם שהיא סוטה לכיוונים משוגעים או הזויים מדי). התוצאה היא כותבים שעובדים כצוות – אדם ומכונה. הכותבת מבחינות רבות חווה upskilling. היא כבר לא נדרשת לכתוב תיאורים מפורטים של בתי קפה או סושיות – המכונה תעשה זאת והסופרת תוכל להתמקד בחלקים החשובים יותר של הרומן.

אישה אפרופוטוריסטית טכנופסימית.

עם זאת לא בטוח שאיזון הכוחות הזה ישמר בהמשך. ככל שבינות מלאכותיות יתפתחו כך הן יהיו מסוגלות לכתוב, לצייר ולביים בצורה משכנעת יותר והמשקל היחסי של האדם עשוי לרדת. ניקולאס קאר כותב על שבע רמות של אוטומציה, מהרמה הבסיסית ביותר שבה הטכנולוגיה היא רק כלי, לרמה הגבוהה ביותר שבו נשאר לאדם רק ללחוץ על כפתור. ועדיין, אנחנו מתנחמים, מה שבינה מלאכותית לא תוכל לעשות לעולם, זה להיות מקורית – שכן היא בהגדרה מתבססת על חומרים קיימים שהוזנו לתוכה ופועלת על ידי ערבול של דאטה. ומצד שני, הדיון על בינה מלאכותית כופה עלינו להתמודד עם העובדה שגם יצירה אנושית היא ברוב המוחלט של המקרים עירוב של אלמנטים שנלמדו מהתרבות הקיימת. בינה מלאכותית לא מסוגלת, (לפחות כרגע, ואולי בהגדרה), להמציא סגנון אמנותי חדש לחלוטין, כמו שאמנים גדולים עושים. אבל היא כן תוכל לצייר לכם כל תמונה בסגנון של אמן קיים. והיא תדע לשכפל כל דבר ג'נרי במהירות אדירה. בינה מלאכותית יצירתית, אם כן, לא מותירה הרבה מקום לבינוני חסר המקוריות. אז אולי כולנו נקראים להיות אמנים גדולים ומקוריים לחלוטין או לטבוע בשטף יצירות AI משוכפלות (החלק הראשון של משפט התנאי הזה לחלוטין אינו ריאלי, והשני נראה כוודאות).

קיפוד אריסטוקרט בן המאה ה-18 בחליפה כחולה. ציור .

בסופו של דבר, דאלי-2 מפריד טכניקה מחזון. מייתר את הטכניקה עיין-יד ושם את הדגש על היכולת שלנו לחזות. בעידן שלא נדרשת בו עוד טכניקה הכישור הנדרש הוא היכולת לחשוב, לדמיין וליצור בצורה מעניינת מקורית וחכמה. וזוהי אולי המהות של האמנים בכל מקרה. דאלי-2 רק הוריד את החסמים בפני כל מי שחסרו להם היכולות הללו. הוא מצטרף לכלים אחרים שבארסנל הכלים של האמנים, ומסיר חסם נוסף בדרך שבין חזון ליצירה. ובכל זאת, אי אפשר לפטור לחלוטין את האפשרות שבטווח הארוך דאלי-2 ודומיו ייקחו עבודה מאמנים והדבר הזה למעשה יקרה בהכרח, אם כי לא תמיד. הדינמיקה הצפויה היא אם כן, הרבה יותר אמנות, דמוקרטיזציה של אמנות, וגם מקומות צפויים שבהם מעצבים ואמנים ימשיכו להיות נדרשים (בכל מקום שבו נדרש דיוק עין וביצוע מקצועי).

אם NFT היה טוב לאמנים ורע לאמנות. דאלי-2 הוא טוב לאמנות ויתכן פוטנציאלית שרע לאמנים. כך או כך, מתבקש לפצות את כל האמנים והיוצרים שדאלי-2 מבסס את יכולותיו על חיקוי אוטומטי של עבודותיהם. ז'ארון לאניר הציע בספרו Who owns the Future לעצב מחדש את הרשת כך שכל מי שמפרסם תוכן לרשת יתוגמל במיקרו-תשלומים על כל פעם שהרשת עושה בתוכן שיצר. ההצעה הנכונה של לאניר דורשת עדכון משמעותי בעידן מנועי היצירה האלגוריתמיים, שכן כל יצירה מעורבלת מאנספור יצירות אחרות שהוזנו לדאלי-2. עם זאת, מנגנון פיצוי ליוצרים שדאלי-2 מתבסס עליהם (כדי ליצור עבודות בתשלום!) נראה מתבקש.

טכנולוגיה נרקוטית בסגנון האמן סיימון סטאלנהאג.
אלת רובוט מצרית עולה מן האדמה, אלומת עור בוקעת מפניה

ועוד משהו על משמעות היצירה בעידן השעתוק-האלגוריתמי. שאלה אחת אחרונה נותרה תלויה בחלל האוויר ומחזירה אותי לעולם הכתיבה דווקא. אנשים מתייחסים לבינה מלאכותית כמשהו שמאפשר לכותבי תוכן ואפילו לסופרים שחוקים לייצר יותר תוכן יותר מהר. מבלי להתייחס לשאלה האם אנחנו בכלל צריכים יותר תוכן (לאאא!!!) נותרת שאלת המשמעות. למה אנחנו יוצרים? ואם יורשה לי להשליך למקום שקרוב ללבי. מדוע אנחנו כותבים? במאמר יפה מה-Paris Review כותבת אליזה גלברט על כל הסיבות שסופרים גדולים נתנו למעשה הכתיבה שלהם. יש סופרים שמתארים את הכתיבה כתהליך טיהור, כמשהו שמזריק משמעות ועומק לחיים. באופן רחב יותר, אנשים כותבים כדי למצוא משמעות, כדי לגלות את עצמם, כדי להביע ולהבין טוב יותר דברים שטמונים בעמקי התת-מודע. במילים אחרות. כתיבה היא לא רק משהו שמיועד להפיק מוצר בצורה של טקסט, היא גם תהליך פנימי ויקר ערך. אותו דבר נכון בוודאי לגבי ציור. את כל הדברים הללו בינה מלאכותית לא מסוגלת לספק לנו. לצד לשאלה אם בינה מלאכותית מסוגלת לייצר כתיבה טובה, מעניינת ומקורית, ישנה וודאות בכך שבינה מלאכותית לא מסוגלת לענות על הצורך הפנימי שלנו לכתוב כביטוי לתהליך גילוי פנימי. טכנולוגיה שתפטור אותי מהצורך לכתוב נשמעת כמו אחד הדברים הדבר הכי נוראיים שאני יכול לדמיין לעצמי. כתיבה היא עדיין אחד הדברים המשמחים ומשחררים ביותר שאני מכיר, והיא חלק מתהליך מורכב של צמיחה, התפתחות וגילוי עצמי שהתוצר הסופי הוא רק ביטוי חיצוני שלו. גם מיליון בינות מלאכותיות שיורקות טקסט מבוקר עד ערב לא ישנו לעולם עובדה זו.

ביקורת על הסדרה "איך לשנות את דעתך" בנטפליקס (מייקל פולן)

הביקורת שלי על "איך לשנות את דעתך" הסדרה החדשה של מייקל פולן בנטפליקס. פורסם הבוקר במוסף גלריה היומי.

ארבע שנים חלפו מאז פרסום רב המכר הפסיכדלי "איך לשנות את דעתך" מאת הסופר ועיתונאי האמריקאי מייקל פולן (פן הוצאה לאור, 2020). הנושא הפסיכדלי הפך בשנים הללו מקוריוז שולי לתחום המושך עניין מחקרי וציבורי לצד השקעות הון סיכון. רבים נוטים לייחס את השינוי הזה לפולן, שרב המכר שכתב השפיע השפעה מכרעת כל כך על השיח בתחום שיש המחלקים אותו למצב לפני פרסום הספר ואחריו ומדברים על הסופר כפי שהאביק (pollanized) דור שלם של קוראים לנושא הפסיכדלי (משחק מילים על המילה האנגלית להאביק [Pollinate] ושמו של פולן).

ספרו של פולן היה חלוצי בהיותו הספר הראשון מזה עשורים רבים שמוקדש לנושא הפסיכדלי ושעליו חתום סופר מכובד וידוע שם. את מידת ההשפעה של "איך לשנות את דעתך" על השיח הפסיכדלי בתקופתו ניתן להשוות רק לזו של "דלתות התודעה" ספרו הקלאסי של הסופר האנגלי אלדוס האקסלי, שחשף את הציבור המערבי לחוויה הפסיכדלית ב-1954, בסיבוב הקודם והכאוטי יותר שעשו חומרים אלו בתרבות המערב.

אחרי שהספיק לפרסם ספר נוסף בנושאי סמים (This is your mind on plants, 2021) חוזר עכשיו פולן בנטפליקס עם גרסת הסדרה לספרו הקודם והמצליח. "איך לשנות את דעתך" מחולקת לארבעה פרקים בני הנושקים לשעה. אלו מספרים את ההיסטוריה של הפסיכדלים, ואת סיפור הרנסנס הפסיכדלי בן זמננו באמצעות סיפורם של ארבע מהמולקולות הנערצות בתחום: אל-אס-די, פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות חזיון), MDMA (החומר הפעיל באקסטזי) ומסקלין (החומר הפעיל בקקטוס הפיוטה).

גילי איזיקוביץ' כתבה בהארץ ביום היציאה של "איך לשנות את דעתך" שהסדרה לא חדשנית, והיא צודקת כמובן. הסיפור הפסיכדלי כבר סופר בכל מיני פורמטים ועל פני כל מיני במות. אבל הסדרה של פולן מנסה לעשות משהו אחר לחלוטין. היא מבקשת לעשות את מה שהספר "איך לשנות את דעתך" עשה, רק בגדול יותר, ולהיות הסדרה המכוננת שתספר מחדש את הסיפור הפסיכדלי ותתקן אחת ולתמיד את הרושם המוטעה שנוצר לגבי החומרים הבלתי מובנים הללו לפני חמישים שנה, כשהוצאו מהחוק כאות הפתיחה למלחמה בסמים שהפכה מאז לגרוטסקה אכזרית ונלעגת.

ל"איך לשנות את דעתך" אין בעיה לחזור על דברים שנאמרו כבר במקומות אחרים. מדובר בסדרה שרוצה להיות קאנון, להוות את הגרסה המסכמת והרשמית לסיפור הפסיכדלי ולתקוע את המסמר האחרון בארון הקבורה של הדימוי הישן של הפסיכדלים כחומרים מוקצים ומסוכנים שמזוהים עם תרבות הנגד. "איך לשנות את דעתך" היא מבחינה זו האורתודקסיה החדשה של העולם הפסיכדלי והאופן שבו הוא מציג עצמו החוצה. ומהבחינה הזו אין רע בכך שהיא חוזרת על פרטים שידועים כבר למצויים בפרטים, בוודאי כל עוד חוקי הסמים לא השתנו וממשיכים לתקוע מקלות בגלגלי המחקר והתרפיה, להעניש ולהגביר סיכונים עבור משתמשים.

פולן הוא המדריך הבלתי-מסתבר של הרנסנס הפסיכדלי. הסחי חובב המזון והגינון שנדלק על פסיכדליה בגיל העמידה והפך לשגריר בלתי נלאה של התחום. לעמדה של פולן כאאוטסיידר החורג מגבולות הסטריאוטיפ השגור על משתמשים פסיכדליים יש יתרונות מובנים. היא אפשרה לפולן להיות המנגיש הרשמי של הנושא הפסיכדלי לדודים, דודות ושאר המשפחה המורחבת. הסדרה "איך לשנות את דעתך" עושה את כל זה טוב יותר – עכשיו כבר לא צריך לבקש מהדודה שתקרא ספר, היא רק צריכה לפתוח את הנטפליקס ולקבל את הבשורה הטובה בסטרימינג, מחולקת לפרקים של שעה.

"איך לשנות את דעתך" פונה לכל מי שעדיין לא נחשפו לנושא הפסיכדלי ועלייתו המטאורית בשנים האחרונות, אבל היא מקיפה, עשויה היטב ותדבר בוודאי גם למי שההכרות שלו עם התחום עמוקה יותר. קטעי הארכיון הנדירים והמהממים של הכימאי אלברט הופמן, מגלה האל-אס-די, מריה סבינה, השמאנית שגילתה למערב את פטריות הפסילוסיבין, וכימאי המחתרת האגדי אלכסנדר שולגין שווים בפני עצמם את הצפייה עבור חובבי  התחום. פולן מגייס לסדרה את כל התותחים הכבדים של הרנסנס הפסיכדלי מריק דבלין, מייסד ארגון המחקר המוביל MAPS לרובין קרהרט-האריס, חוקר המח שניסח את התיאוריות הבולטות בתחום בזמננו. העיבודים הקולנועיים לתיאורי החוויות הפסיכדליות שמסופרים בסדרה בולטים לטובה בתשומת הלב לפרטים ובנאמנות שבה הם מצליחים לייצג ולמסור את החוויה הזו, הידועה לשמצה בהיותה בלתי ניתנת למסירה או לתיאור.

בסופו של דבר "איך לשנות את דעתך" מביא סיפור לא מפתיע עבור מי שעקב אחר התחום, אבל עשוי היטב ומופק לעילא. הוא שוזר בין ההיסטוריה של חומרים פסיכדליים, לסיפורי ריפוי מרגשים שנותנים את המגע האישי, לדיון בנושאים פסיכדליים מרכזיים כמו החוויה המיסטית וחשיבות הסט והסטינג. לצד סיפורים מרגשים כמו אלו של חולים סופניים שעברו מחרדה לקבלה שלווה של המוות המתקרב, לשוטרים שהפכו לתרפיסטים פסיכדליים, החלק המרגש ביותר בעיני הגיע דווקא בפרק על מסקלין, בסיפורו של האמריקאי-ילידי ג'וליוס לא מפחד (Julius Not Afraid) והאופן שבו הצליח בעזרת קקטוס הפיוטה להרפא מ-15 שנות אלכוהוליזם ושימוש בסמים, ולהפוך לאב מתפקד וחבר קהילה נוכח. במקרה או שלא, החלק הזה הוא אחד המקומות היחידים שבו "איך לשנות את דעתך" מעז לצאת לדרכים שצמודות פחות לאפיק המיינסטרימיזציה שבולט ברנסנס הפסיכדלי בן זמננו ולעסוק בשימוש בפסיכדלים לא בהקשר רפואי או מחקרי אלא בהקשר של שימוש קהילתי.

"איך לשנות את דעתך" מציגה גרסה קצת בומרית של הפסיכדליה. בולטת בה הנוכחות של אבות התחום ויוצאי שנות השישים. היא אינה נותנת ייצוג של ממש לעושר הגובר של השיח בתחום. לא תמצאו כאן דיון באתגר שבביצוע אינטגרציה לחוויות פסיכדליות, בפוליטיקת הזהויות של הפסיכדליה,  באתגרי המסחור של התחום או במימדי המוזרות והחתרנות שהחומרים האלה מזוהים איתם עדיין במקומות רבים, אבל נשמטו איכשהו מהסדרה. אז נכון, לא מדובר בסדרה חדשנית, אבל זה בסדר, כי "איך לשנות את דעתך" לא מנסה להיות חדשנית אלא לקבוע מחדש את גבולות המגרש של השיח על פסיכדלים ברגע מכריע בהיסטוריה של החומרים הללו, והיא עושה בכך עבודה מצוינת.

משנה תודעה 15 – פסיכדליה בלי הטריפ

חוקרים מנסים לפתח חומרים פסיכופסיביים עם תועלת תרפויטית ובלי טריפים ואקסטזה. האם זה יצליח ומה זה אומר עבור הפסיכונאוטים? (התפרסם לראשונה באתר הארץ)

כשחברת Delix Therapeutics דיווחה בספטמבר האחרון שתתחיל ב-2022 ניסויים קליניים על שני חומרים תרפויטים חדשים שיציעו ריפוי פסיכדלי בלי הטריפ, היא זכתה לתגובות נלהבות. תוך זמן קצר זכתה דליקס להכלל ברשימת ה-Fierce 15 של 15 חברות הביו-טק המבטיחות ביותר. המוצר שדליקס מעוניינים להחדיר לשוק בשלב ראשוני של פיתוח ולא נוסה עדיין על בני אדם, אבל הרעיון של חומר שינצל את הפוטנציאל של הרפואה הפסיכדלית בלי שיכלול חוויות משנות תודעה כבר מהלך קסם על רופאים ומשקיעים.

רוצה לייצר פסיכדלים ללא השפעה פסיכואקטיבית. בריאן רות'.

הרנסנס הפסיכדלי ברפואה, למרות ההבטחה הגדולה הגלומה בו, עדיין לא פרש כנפיים. טיפולים פסיכדליים עדיין אינם חוקיים. ובכל זאת יש כבר גורמים בעולם הרפואה שרוצים לעקוף את האפיק הפסיכואקטיבי ולייצר אלטרנטיבה פסיכופסיבית שתרתום את הפוטנציאל התרפויטי הרדיקלי של חומרים פסיכדליים תוך כדי סינון האלמנט הבלתי שגרתי של החוויה הפסיכדלית. האם הסיבה היא עיניים צרות לחובבי פסיכדליה שקיוו לצאת למסעות תודעה באישור הרופא? לא בטוח, או לכל הפחות לא רק.

"יש סיבות חשובות למה חומרים שיוכלו לחקות אפקטים כמו-פסיכדלים בלי לייצר חוויה פסיכדלית יהיו בעלי ערך גדול לרפואה" אומר הפרמקולוג בריאן רות. "הרבה אנשים שיש להם היסטוריה משפחתית של סכיזופרניה לא יכולים לקבל פסילוסיבין בגלל שהם בסיכון לפתח פסיכוזה. אם תדבר עם אנשים מדוכאים. הם מוכנים לנסות הכל אבל הם קצת חוששים לקחת חומר פסיכדלי. ויש את עניין העלות. תרפיה עם פסילוסיבין דורשת שיהיו איתך תרפיסטים מקצועיים בזמן החוויה, וזו חוויה של שש עד שמונה שעות. זה יהיה ממש יקר, כך שמספר האנשים שיוכלו להנות מהדבר הזה יהיה קטן ביותר."

פרופסור רות, שחוקר חומרים פסיכדלים מאז שנות השמונים, מונה לאחרונה על ידי הסוכנות האמריקאית למחקרי בטחון מתקדמים (DARPA) להוביל פיתוח של תרופות שישכפלו את האפקטיביות של חומרים פסיכדלים בטיפול בבעיות נפש ללא אפקטים פסיכואקטיביים. בפעם האחרונה שרשויות ההגנה האמריקאית עסקו במחקר פסיכדלי היו מעורבים בכך ניסויים סודיים וסדיסטיים על אזרחים אמריקאים, אבל הזמנים השתנו. פסיכדלים מושכים כיום מידה רבה של עניין רפואי ומסחרי. גם הצבא האמריקאי כבר שינה את הטון, חדל לראות בהם כלי נשק פסיכוכימיים ועבר לראות בהם כלים רפואיים לטיפול במגיפת הטראומה והדכאון שפושה בקרב חיילים אמריקאים משוחררים ומובילה לאלפי התאבדויות מדי שנה.

העניין בפיתוח חומרים תרפויטים פסיכופסיביים שישיגו תוצאות דומות לאלו של הפסיכדליה מרכז עניין הולך וגובר בשנים האחרונות. שאלת מיליון הדולר, היא, כמובן, האם זה אפשרי. מחקרים מהשנים האחרונות מצאו מתאם בין חוויה מיסטית תחת השפעת פסיכדלים לבין ההצלחה של התערבויות תרפויטיות כמו טיפול בדכאון והפסקת עישון. המחקרים גילו כי עוצמת החוויה המיסטית חוזה את מידת התועלת התרפויטית. אלא שיש הבדל בין קורלאציה לסיבתיות. החוויה הפסיכדלית עשויה, לטענת חוקרים מסוימים, להיות סממן של תופעה אחרת, ביולוגית, שהיא המייצרת את התועלת התרפויטית. המועמדת המרכזית היא תופעת הפסיכו-פלסטיות.

אחת התיאוריות הבולטות במחקר הפסיכדלי בתקופתנו היא תיאוריית המח האנתרופי שמקורה בקבוצת המחקר של אימפריאל קולג', לונדון. על פי תיאוריית המח האנתרופי, גורם מרכזי לדכאון ולבעיות נפשיות אחרות הוא התמצקותם של דפוסים עצביים פתולוגיים שמתקבעים במח ושמעצבים צורות חשיבה וחוויה שליליות. תיאוריה זו, הנתמכת בממצאים ממחקרי מח, גורסת כי פסיכדלים מגבירים את הגמישות העצבית במח ובאופן זה מאפשרים לנער את הדפוסים המקובעים של התודעה ולפתוח עבורה אפשרויות חדשות. רעיון זה מהדהד היטב את התחושה הרווחת בקרב משתמשים, כאילו החוויה הפסיכדלית פותחת פרספקטיבות ואופציות חדשות לתודעה.

במרוץ לפסיכדלים פסיכו-פאסיביים. דיוויד אולסון

השאלה היא האם ניתן לנתק את הפלסטיות המוגברת של המח מהחוויה הפסיכדלית הטרנספורמטיבית. מדען המח דיוויד אולסון, מנכ"ל חברת Delix מקדם בשנים האחרונות שיח על קטגוריה חדשה של חומרים שאותם הוא מכנה פסיכופלסטוגנים. לדברי אולסון, פסיכופלסטוגנים הם חומרים (ביניהם פסיכדלים) שמקדמים גמישות עצבית במח. אולסון מתאר את הופעת הפסיכופלסטוגנים כרגע היסטורי של שינוי פרדיגמה ברפואה, מטיפול ב"חוסר איזון כימי" לדגש על עיצוב סלקטיבי של מעגלים עצביים.

כמו רות, גם אולסון מדגיש את היתרונות הפרקטיים של טיפול פסיכופסיבי – העלות המופחתת, הנגישות לחולים שנרתעים מחוויות פסיכדליות, הסיכון המופחת לפיתוח פסיכוזה, לשימוש לרעה בחומר וזליגה לשחור השחור. הוא רואה בתרופות העתידיות הללו דור חדש של חומרים זמינים ובטוחים יותר. אלא שישנן סיבות נוספות לאטרקטיביות של תרופות פסיכופסיביות שלא יכללו תופעה פסיכדלית. תרופות כאלה יהיו נוחות בהרבה לתרבות פסיכיאטרית שמבכרת  לבצע למטופלים נורמליזציה מאשר לפנות לחוויות קיצון וחזיונות פסיכדליים.

"המחקר בנושא הזה זוכה להרבה מאוד הדים ביחס לשלב המוקדם שבו הוא נמצא" אומר חוקר המח ליאור רוזמן מאימפריאל קולג', לונדון. "חלק מהסיבה לכך היא שהוא מייצג את הפרדיגמה הדומיננטית בתחום בריאות הנפש. הז'ורנאלים המובילים בעולם הפסיכיאטריה מעדיפים נרטיב שבו הכל ביולוגי. פילוסוף המדע תומאס קוהן תיאר את המאבק בין פרדיגמות ישנות לחדשות במדע. הניסיון למסגר את התוצאות של המחקר הפסיכדלי החדש על ידי פניה למודל הביומדיקלי האורתודוקסי מזכיר את האופן בו ממסדים מדעיים ניסו בעבר להתאים תוצאות חדשות לפרדיגמה הישנה." השאלה הגדולה, לדעת רוזמן, היא האם האפקט הפסיכופלסטוגני מספק בפני עצמו, ללא החוויה האקסטטית והטרנספורמטיבית שמשחקת תפקיד חשוב בטיפולים פסיכדלים בני ימינו.

אברהם דריזין, מנכ"ל חברת הפארמה הפסיכדלית נקסטייג' רואה בעיות נוספות באופק. "הגוף שלנו עושה דברים מסיבה בדרך כלל, וכשאתה מייצר התערבות שמנטרלת את תמרור האזהרה של הגוף יכולות להיות כל מיני בעיות חדשות. בתרפיה הפסיכדלית בימינו יש דגש על סט וסטינג: סביבה תומכת לשימוש בחומרים האלה. אבל מה קורה אם אתה במקום שהמח שלך עדיין פלסטי והחוויות שלך מאנשים מוגברות אבל אתה לא מודע לזה. אפשר להסתכל על האפקט הפסיכואקטיבי כסממן שמראה לך שאתה עדיין באזור שבו המח שלך מאוד פגיע. אם אתה מוציא את הסממן הזה, איך אתה יודע מתי זה נגמר ומתי יצאת מהטריפ?"

איך תראה תרפיה פסיכו-פלסטוגנית ללא טריפ? מה המשמעות של יצירת אפקט פסיכו-פלסטוגני שאינו פסיכואקטיבי, והאם אפקט כזה אינו פסיכו-אקטיבי בהגדרה? האפשרות של פיתוח חומרים פסיכופסיביים בעלי אפקט תרפויטי דומה לזה של הפסיכדלים מרתקת. עבור פסיכונאוטים וחובבי פסיכדליה, הניסיון לפתח חומרים כאלו עשוי להראות כסדין אדום וכפירה בעיקר. הצד הרדיקלי בתרפיה ובתנועה הפסיכדלית הוא המפנה לתודעה: הטענה שהבעיות האנושיות נטועות בדפוסי תודעה שמובילים למשברים אישיים כמו דכאון וחרדה, ולמשברים קולקטיבים כמו משבר משמעות ומשבר האקלים. הניסיון להפטר מהחוויה התודעתית, מעורר התנגדות אינסטינקטיבית בקרב פעילים. "זה עוד ניסיון לברוח מתשובה תודעתית על ידי רידוד לסימפטומים," אמר לי אקטיביסט בתחום. "במקום להגיד, יש משהו מבני שלא עובד בפסיכיאטריה ובמבנים שיצרנו לסיוע נפשי, אנחנו צריכים לבדוק מה קורה ברמה תודעתית, והנה יש לנו את העזרים המתאימים."

אם מדיקליזציה של חומרים פסיכדלים נתפסה בקהילה הפסיכדלית כחמורו של משיח, שיוביל ללגאליזציה המיוחלת, הרי שפיתוחם של חומרים מעין אלו היא התנקשות במשיח שעל גב החמור. היא עשויה להוביל לפיצול ברנסנס הפסיכדלי, בין שימוש רפואי פסיכופסיבי שהתנתק מהחוויה הפסיכדלית לבין שימושים אקסטטיים, יצירתיים ורוחניים בחומרים פסיכדליה, שבוודאי לא יעלמו. מצד שני הצלחתו של טיפול פסיכופלסטוגני פסיכופסיבי לא תשלול בהכרח את קיום הרפואה הפסיכדלית הקיימת. גם דיוויד אולסון, המשווק הנלהב של התרפיה הפסיכו-פלסטוגנית הפסיכופסיבית לא שולל את האפשרות שלאפקט הפסיכואקטיבי יש תועלת מיוחדת עבור מטופלים מסוימים. בעולם עתידי, טיפול פסיכו-פלסטוגנים פסיכואקטיביים ופסיכופסיביים עשויים להתקיים זה לצד זה, בהתאם להעדפות הלקוח וייעוץ הרופא.

בינתיים, כל זה רק בתיאוריה. כרגע מה שיש לנו הוא נסיונות להפחית או להגביר מדדים שמודדים את רמות הדכאון והחוויה הפסיכדלית של עכברי מעבדה. לא משהו שאפשר לסמוך מאוד על מידת הדיוק שלו. כל החוקרים ששוחחתי איתם הסכימו שמדובר בפרויקט חשוב ומרתק מדעית, אלא שלצד ההכרזות של חברת דליקס על תחילת ניסויים קליניים בשנה הבאה, כולם מסכימים גם שהדרך עוד ארוכה ומאתגרת. לעת עתה, הדרך לריפוי עדיין עוברת בפרקטלים צבעוניים ומפגשים עם חייזרים בחלל הדי-אמ-טי.

%d בלוגרים אהבו את זה: