משנה תודעה – טור 5 – פסיכדלים וקונספירציות

האם שימוש בפסיכדליים מחולל חשיבה קונספירטיבית? (לטור המקורי באתר הארץ)

כשתומכיו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ עלו על גבעת הקפיטול ב-6 לינואר היה אדם אחד שבלט בדיווחים מהמקום. עם כובע פרווה עטור קרניים, ופלג גוף עליון חשוף ומקועקע, דמותו של ג'ק אנג'לי שזכה במהרה לכינוי שאמאן ה-QAnon הוסיפה מידה גדושה של ביזאריות סוריאליסטית למחזה ההזוי ממילא ששודר מהמקום.

עיתונאים זריזים שסרקו את דפי המדיה החברתית של אנג'לי לפני שנמחקו, גילו שם שאנג'לי הוא שחקן ומדובב לא מאוד מצליח שמתאר את עצמו כמרפא אנרגטי ושמאן בחניכה עצמית. אנג'לי שהזדהה גם בשם הילידי זאב אבן-צהובה, כבר דיבר בעבר על הפוטנציאל האדיר של חומרים פסיכדלים כמו לסד ופסילוסיבין כאמצעים לריפוי וצמיחה רוחנית, ובפרופיל שלו כיכבה תמונה בה הוא מופיע בסווטשירט עם הדפס של פטריה פסיכדלית. הנטיות הפסיכדליות של אנג'לי השתלבו במישמש הרעיוני שהופיע בדפי הבית שלו ושחשף שילוב בין כמיהה לממד רוחני נסתר שהתגלמה בחיבה למכתבי שרשרת ולזיהוי דפוסים הרי משמעות בעננים בשמיים, לבין תפיסות קונספירטיביות ששואבות השראה מתיאוריית הקשר הפופולרית QAnon. אלו התבטאו למשל בטענה שמתחמי בדיקות קורונה הם למעשה מקדשים לאל המצרי אנוביס ובדיווחים ממסעות בחיפוש אחר קודים פדופיליים על גבי שלטים של חנויות באריזונה.

השילוב הלא שגרתי בין תימות רוחניקיות, אקולוגיות ופסיכדליות לבין תמיכה ברעיונות של עליונות לבנה ותיאוריות קונספירציה מהימין הקיצוני הפתיע לא מעט ממי שהתקשו להבין כיצד רעיונות של אור ואהבה מבית מדרשו של הניו-אייג' משתלבות באידאולוגיה של ימין קיצוני. אלא שסיפורו של אנג'לי משתלב היטב בעיסוק הגובר בשנים האחרונות בנושא הקונספיריטואליות או קונספירוחניות – השילוב בין רעיונות רוחניים לבין תיאוריות קונספירציה.

את המושג קונספיריטואליות טבעו לראשונה ב-2011 חוקרי הדתות שארלוט וורד ודיוויד וואס. וורד ווואס הגדירו את הקונספיריטואליות כפילוסופיה פוליטית-רוחנית שמשלבת בין תרבות הניו-אייג' והדגש החיובי שלה על התפתחות אישית וטרנספורמציה, לבין עולם הקונספירציה והדגש השלילי שלו על פוליטיקה גלובלית; בין האמונה שיש קבוצה סודית ששולטת בעולם לאמונה שהאנושות  עוברת טרנספורמציה תודעתית ושהשינוי מתחיל מבפנים.

 קונספיריטואליות כשלעצמה אינה תופעה חדשה. השילוב בין אמונות רוחניות לאמונה בתיאוריית קשר שב וחוזר לאורך ההיסטוריה, מהכתות הגנוסטיות של המאות הראשונות לספירה שהאמינו שהבריאה כולה היא קונספירציה של אל-מרושע (דמיורג) המבקש להסתיר מהאדם את האלוהות האמיתית, ועד לנאצים ששילבו חיבה לרפואה אלטרנטיבית, אסטרולוגיה וחקלאות ביו-דינמית עם אמונה בפרוטוקולים של זקני ציון. אלא שעם עליית הרוחניות הפופולרית בעשורים האחרונים, וצמיחת שיח הקונספירציות בשנים האחרונות הולכות ומתרבות תיאוריות הקונספירציה המשלבות תכנים 'רוחניים' וניו-אייג'ים. בראש אותן תנועות נמצאת כמובן QAnon, תיאוריית קונספירציה מטורללת הטוענת שפוליטיקאים דמוקרטים, כוכבים הוליוודים, האפיפיור והמפלגה הקומוניסטית בסין משתפים כולם פעולה כחלק מרשת בינלאומית נסתרת של פדופיליה, קניבליזם ועבודת-שטן. רשת רשע זו היא המושכת בחוטים והאחראית למצבו העגום של הכוכב. אך אל ייאוש! QAnon מבטיחה שלוחם האור הנבחר דונלד טראמפ יפיל את כל אלו ויוביל לעידן חדש של אור ואהבה. התיאוריה אולי נשמעת מופרכת, וציפיות המאמינים לנצחון של טראמפ, סוף הקורונה, והוצאות להורג של פוליטיקאים דמוקרטיים התבדו שוב ושוב, אבל הפופולריות של התנועה בשנה האחרונה כבר גרמה ל-FBI להגדיר אותה כאיום טרור. 

יש סיבות רבות לפקפק בטענותיהן של תיאוריות קונספירציה: הן נוטות לצייר תמונות מיתיות פשטניות של מאבק בין טוב לרע; מעניקות לארכי-נבלים שלהן יכולות דמיוניות של תיאום והסתרה של מזימות חובקות עולם; והספקנות המוחלטת שלהן כלפי ידע מקובל משולבת בקבלה תמימה ותמוהה של הנטען בקרב 'מקורות מידע אלטרנטיביים.' דפוסי החשיבה המאפיינים תיאוריות קונספירציה כבר תוארו בעבר כצומת העל המחברת בין כל סוגי הכשלים הלוגיים וההטיות הקוגניטיביות. כעת הפופולריות הגוברת של תיאוריות הקונספירציה במילייה הרוחניקי בכלל  ובתת התרבות הפסיכדלית מעלה שאלות קשות על הקשר בין שימוש בפסיכדליים לבין חשיבה קונספירטיבית.

קצה חוט אחד לחיבור בין פסיכדלים לקונספירציות ניתן למצוא במאמר שפרסם בשנת 2013 חוקר המח רובין קרהרט-האריס ומחבר בין החוויה הפסיכדלית למצב נוירו-ביולוגי שהוא מכנה אותו המצב הפרימיטיבי: מצב רגרסיבי המאופיין בחשיבה מאגית – חשיבה מנותקת מהמציאות שמבוססת על משאלות וחרדות ומתבטאת בפנטזיות ופרנויות. קרהרט-האריס מתאר את המצב הפרנואידי הזה כתמונת המראה של הריפוי הפסיכדלי, ומציע שההכרה בו מדגישה את הצורך לנווט את החוויה הפסיכדלית לכיוונים חיוביים. תיאוריות קונספירציה, מצטיירות כאן כפשוט סוג של טריפ רע.

אלא שהאבחנה בין חיזיון מיסטי לפרנויה לא תמיד פשוטה. אחת ההשפעות הבסיסיות של חומרים פסיכדליים היא ההעצמה של יכולות זיהוי הדפוסים וההקשרים. תחת השפעת פסיכדלים פרטים שנראו חסרי משמעות קודם לכן נוטים להתחבר, וצפיה בעננים במהלך חוויה פסיכדלית מגלה בהם דפוסים וצורות ושעין בלתי מזוינת תתקשה לגלות, מלבד אולי זו של ג'ק אנג'לי.

 זיהוי דפוסים הוא תכונה אנושית קדמונית ומהותית שמסייעת לאדם להבין את העולם ולשרוד בו, אלא שתחת השפעה פסיכדלית זיהוי הדפוסים הזה מועצם באופן שיכול לחשוף צורות בדיוניות לחלוטין. זה כשלעצמו לא בהכרח בעיה. היחס לחזיונות הוא שאלה מרכזית בשיח הפסיכדלי. לצד מי שמקבלים את החזיונות הללו כפשוטם, יש רבים שקוראים להתבונן בהם בעין פקוחה ובלתי מעורבת, כמו בתרגול מדיטציה בודהיסטית. אלא שגם הניסיון לניתוק סטואי מהתוכן של חזיונות מסתבך עקב תכונה אחרת של החוויה הפסיכדלית. אחד המרכיבים הבסיסיים של החוויה הפסיכדלית הוא הנטיה שלה לייצר תחושת שכנוע עמוק בתוקף המראות והתובנות שהיא מציגה. מסיבות אלו, השילוב בין נטיות קונספירטיביות לפסיכדלים יכול לייצר תוצאות עזות במיוחד. אם תיאוריות קונספירציה מבטאות ניסיון לחפש היגיון ומשמעות בעולם מורכב ומבלבל הרי שפסיכדלים, שמעצימים את תחושת המשמעות באדם, יכולים להוות חומרים ממריצים לחיפוש הזה. בנוסף, הנטיה הפסיכדלית לאתר בעולם כוחות קוסמיים גדולים, הולמת את החיבה הקונספיריטואלית למאבקים מיתיים בין בני אור ובני חושך.

בינתיים, הקשר המתהדק בין פסיכדליים ורוחניות לבין תיאוריות קונספירציה מפוקפקות כבר מוביל דמויות בולטות באגף האינטלקטואלי של העולם הרוחני להרהר בצד האפל של הרוחניות. "ראיתי הרבה אנשים שכמוני מרגישים מעין דחיה מהתרבות הרוחנית, שאנחנו רואים עצמנו חלק ממנה" אמר לאחרונה הסופר הבריטי ג'ולס אוונס בראיון לפודקסט Rebel Wisdom. "הטרגדיה היא שבמשך שנים אנחנו מנסים לבצע אינטגרציה למצבי תודעה אחרים, לומר שיש להם תוקף, ושההסתמכות בלעדית על התודעה הרציונלית מגבילה מדי. מה שקרה בשנה האחרונה זה כמו הצפה של סוגי תודעה אחרים כמו חשיבה מאגית וחשיבה אקסטטית אבל בצורה מאוד רעילה. המטוטלת נעה חזק מדי לצד השני, ועכשיו אנחנו צריכים למצוא איזון חדש: לא לומר שכל מה שלא רציונלי ואנליטי לחלוטין הוא הזוי ואי-רציונלי, אלא למצוא איזון בין פתיחות לדברים כמו אינטואיציה, מצבים אקסטטיים, ומצבי טראנס לבין יכולת אבחנה וחשיבה ביקורתית."

הכרה בבעיות של חשיבה קונספירטיבית אין משמעותה אימוץ של שיח המיינסטרים הר כגיגית. הרבה מהביקורות הקונספירטיביות על המדיה, הפוליטיקה ותעשיית התרופות, למשל, מוצדקות בשורשן –יש הטיות במדיה, מבני התמריצים של תעשיית התרופות מעוותים מבסיסם –  אלא שהניסיון לפתור אותן דורש הכלה של מורכבויות ומחשבה בלתי דוגמטית. אוונס מציע לנו לשהות במתח המאתגר אך הפורה שבין הגנוזיס, תחושת הידע העמוק שהחוויה הפסיכדלית מקנה, לבין נכונותו של האגנוסטיקן להודות במגבלות הידיעה ולהמנע מאמונות נחרצות מדי לגבי העולם. הדברים הנכוחים שלו מזכירים את העובדה שמרביתם הגדולה של חובבי הפסיכדלים לא מאמצים תפיסות קונספירטיביות ושפסיכדליה אינה גוררת בהכרח אמונה בקונספירציות. מחשבה פסיכדלית יכולה גם לאמץ את המורכבות הפרקטלית והאינסופית של המציאות, ולנקוט במה שההוגה הפסיכדלי רוברט אנטון ווילסון כינה "אונתולוגיית גרילה" – הנכונות לאחוז בדיסוננס קוגניטיבי ולהמנע מאימוץ של אידאולוגיה או אמונות נוקשות על טבע העולם. גם ג'ק אנג'לי אולי בדרך להבין שהעולם מורכב יותר מהסכמות שכפה עליו. לאחר אירועי הקפיטול, המפגש של אנג'לי עם קרקע המציאות היה קשה. הוא ספג את זעמם של מאמיני QAnon, ושל עורך דינו של טראמפ שהוקיעו אותו כסוכן שתול של השמאל הקיצוני. לאחר שבקשת החנינה שלו מטראמפ הושבה ריקם, אנג'לי הביע אכזבה מטראמפ ואף הסכים להעיד נגדו במשפט ההדחה שהתקיים באמצע פברואר. היה זה דפוס שממנו התקשה להתעלם.

משנה תודעה – טור 4 – השורשים העתיקים של הפסיכדליה

האם ראשיתה של הנצרות בפסיכדליה? ספר חדש מעורר מתרדמתה מחלוקת נושנה (ממשיך לפרסם את טורי הפסיכדליה של 'משנה תודעה' ממוסף גלריה של הארץ. לטור המקורי.)

לפני הדת היה השמאניזם. תשאלו כל חוקר דתות והוא יספר שלפני הדתות הממוסדות, צורת הרוחניות המשותפת לבני האדם היתה הרוחניות הארכאית של השמאן, המרפא השבטי שהשתמש בטכניקות שונות כדי להגיע למצבי אקסטזה והתעלות רוחנית.

ראה בשימוש בסמים משנה תודעה צורה מנוונת של שמאנים (אבל שינה דעתו בערוב ימיו). חוקר הדתות מירצ'ה אליאדה)

ומה תפקידם של סמים משני תודעה בשמאניזם? חוקר הדתות המפורסם מירצ'ה אליאדה טען בספרו הקלאסי על שמאניזם (Shamanism: Archaic Techniques of Ecstasy), ששימוש בחומרים משני תודעה הוא תופעה מאוחרת המייצגת צורה מנוונת של שמאניזם. דעה זו נדחתה זה כבר וגם אליאדה עידכן את עמדתו בנושא בערוב ימיו, אבל שאלת מקומם של משני התודעה בדתות העולם הגדולות נותרה בלתי פתורה עד היום.

מצד אחד, משני תודעה נפקדים מהפולחן בדתות הגדולות. האיסלאם, הנצרות, היהדות והבודהיזם לא עושות שימוש בסמים, ולעתים אף אוסרות עליהם. מצד שני, קולות עקשניים טוענים בעשורים האחרונים שחומרים פסיכדליים שיחקו תפקיד מרכזי בהופעת הדתות הגדולות, ואף שמדובר ברעיונות קשים לעיכול הממצאים מצביעים על כך שמדובר ביותר מתיאוריית קונספירציה.

הריג-ודה, הטקסט העתיק ביותר בהינדואיזם, מהלל משקה ריטואלי בשם סומה – "נקטר חיים" המציף את התודעה באור, מרפא אותה מאימת המוות ומקנה באופן זה חיי נצח. זהותו המדויקת של הסומה נותרה בלתי ברורה עד היום, אולם הכתבים ההודיים אינם מותירים ספק ביחס לחשיבות העצומה שכוהני הדת העתיקים של הודו ייחסו למשקה, שזכה לכינוי "אל כל האלים".

גם ביהדות אפשר למצוא עדויות למסורות פסיכואקטיביות. חוקרים ישראלים דיווחו לאחרונה, שכלי פולחן שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות במקדש תל ערד הכילו שרידי קנביס. לפי החוקרים, כלים אלה היו בשימוש בטקסים דתיים בממלכת יהודה הקדומה. ובל נשכח את הפסיכולוג הישראלי בני שנון, שפירסם ב-2008 מאמר ספקולטיבי ומעורר הדים שהעלה את ההשערה שחזון הסנה הבוער היה תוצאה של המולקולה הפסיכואקטיבית די-אם-טי הטמונה בעץ השיטה (ומשתחררת בבעירה). עץ השיטה, המוזכר בתנ"ך לרוב, אכן משמש לרקיחת גרסאות מקומיות של תה האיוואסקה ההלוצינוגני, ושנון פירש את הפנים הזורחות של משה ביורדו מההר כסוג של אפטר-גלואו שלאחר טריפ, ואת תיאור מעמד הר סיני ובני ישראל ה"רואים את הקולות" כחוויה פסיכדלית קלאסית של סינסתזיה – חיבור של חושים שונים זה בזה.

כשחג המולד מגיע…

התיאוריה הציורית ביותר על פסיכדליים בדת מתארת את סנטה קלאוס כשמאן. בעליה גורסים שדמות הזקן השמנמן והחביב של חג המולד נשענת על דמותם של אנשי הרפואה הארקטיים. כל סימני ההיכר של סנטה קלאוס מפורשים מחדש במסגרת תיאוריה זו, הקושרת אותו למסורות השמאניזם הסיבירי, המשתמש באמניטה מוסכריה – הפטרייה האדומה עם הנקודות הלבנות המופיעה בציורי אגדות ומזוהה עם אלפים וגמדים. לפי התיאוריה, לבושו האדום-לבן של סנטה קלאוס מתייחס לצבעי הפטרייה (השמאנים הסיבירים נוהגים גם היום להתלבש בצבעים אלו). בימי החורף היה השמאן הסיבירי עובר בין בתי היורט המסורתיים רכוב על מזחלה רתומה לאיילים, ומאחר שהכניסה היתה חסומה בשלג, היה נכנס דרך הארובה כשהוא נושא עמו מתנות – פטריות שנתלו על העץ לייבוש, כמו מתנות חג מולד. גם האיילים המעופפים של סנטה, מסתבר, משתתפים בחגיגה. במסורות הסיביריות נהוג לשתות את השתן של השמאן על מנת ליהנות מהאפקט הפסיכואקטיבי שאצור עדיין בנוזל. ומסתבר שהאיילים בחוג הארקטי מראים חיבה מיוחדת לשתן הפסיכואקטיבי הזה, המייצר תחושה של תעופה – מה שמסביר את כישורי הטיסה של האיילים. סרטון וידיאו שהקדיש המגזין "אטלנטיק" לנושא הציע לנו להבין שסנטה קלאוס, המטייל בעולם מעבר לזמן ולחלל, הוא בעצם שמאן.

אבל הגביע הקדוש של התיאוריות בתחום הוא אקדח מעשן שיקשור את הנצרות הקדומה לפולחנים הלוצינוגניים. כמה חוקרים כבר שילמו מחיר כבד על הרעיון הנפיץ הזה. ב-1970 פירסם הארכיאולוג האנגלי ג'ון אלגרו, מהמפענחים ומהפרשנים הראשונים של מגילות ים המלח, את הספר "הפטרייה הקדושה והצלב", שבו טען שהנצרות התחילה ככת שמאנית שעשתה שימוש בפטריות חיזיון. ישו עצמו, טען אלגרו, הוא בכלל סמל לפטרייה. רעיונותיו השערורייתיים של אלגרו ספגו גינויים מכל עבר, הוא נאלץ להתפטר ממשרתו האקדמית והמוניטין שלו לא השתקם מאז.

גדולי התרבות היוונית השתתפו בהילולות סמים. הדרך לאלויזיס.

שנים מעטות לאחר מכן, ב-1978, התפרסם הספר "הדרך לאלויזיס" שהיה פרי שיתוף פעולה בין מגלה האל-אס-די, הכימאי אלברט הופמן, המיקולוג (חוקר הפטריות) גורדון ואסון וחוקר התרבויות הקלאסיות קרל רוק. הספר התחקה אחר המיסטריות האלויזיות – פולחנים דתיים שהתקיימו מדי שנה בעיר אלויזיס שביוון העתיקה, שבהם נעשה שימוש במשקה משנה תודעה בשם קיקאון. הספר מעורר המחלוקת טען שהקיקאון היה מבוסס על פטריית השיפונית, שצומחת לפעמים על גידולי שיפון והשפעותיה דומות להשפעות האל-אס-די. הספר עורר סערה בעולם הלימודים הקלאסיים וגם התגובה עליו היתה מיידית ונחרצת. רוק, שהציע שגם בבסיס הנצרות היו חוויות סמים, איבד מהרה את מקומו כראש המחלקה ללימודים קלאסיים באוניברסיטת בוסטון והפך למצורע בקרב עמיתיו.

בניגוד לאלגרו, שספריו עתירים בניתורים פרשניים מוטלים בספק, "הדרך לאלויזיס" הציג תיאוריה ספקולטיבית אך מדוקדקת ובעלת היקשים סבירים. הוא היה ראוי לכל הפחות להתייחסות עניינית, אבל התקבל בעיקר בבוז ובזלזול. הספר הציג את הטיעון הנכון בזמן הלא נכון. הוא פורסם בתקופה שבה מעמדם של הפסיכדליים היה בשפל והטענה שמייסדי הציוויליזציה המערבית ביוון לקחו סמים בטקסים איזוטריים היתה לא פחות משערורייתית.

ארבעים שנה מאוחר יותר תיאוריית הקיקאון הפסיכדלי שבה למרכז הבמה, מתוגברת בממצאים ארכיאו-כימיים חדשים. בספר "מפתח האלמוות" (The Immortality Key) שפורסם באוקטובר האחרון טוען הסופר בריאן מוררסקו (Brian Muraresku) שמשקה הקיקאון היווני אכן היה הלוצינוגני באופיו, ושמשקה פסיכואקטיבי דומה שימש את הנוצרים הקדומים. הפעם, בניגוד לעבר, נראה שהמסר נופל על אוזניים כרויות. ספרו של מוררסקו נכנס לטבלת רבי המכר של "הניו-יורק טיימס", סוקר בסי-אן-אן, זכה בתואר ספר ההיסטוריה של השנה ב-Audible וגם ביצע גיחה מוצלחת במיוחד לפודקאסט של ג'ו רוגן.

"מפתח האלמוות", שבנוי כיומן מסע בסגנון "צופן דה-וינצ'י", מתאר תריסר שנים של חיפוש אחר המקורות הפסיכדליים של הנצרות. מוררסקו נתקל לראשונה ב"דרך לאלויזיס" כשהיה סטודנט ללימודים קלאסיים וסקרנותו התעוררה. שנים לאחר מכן, כשעבד כעורך דין, קרא מאמר בעיתון על שימוש בפסילוסיבין לטיפול בחרדה מהמוות אצל חולים סופניים. המאמר הזכיר למוררסקו את תיאורו של הקיקאון העתיק כחומר המפיג את אימת המוות והמסע החל.

קשה להפריז בחשיבות של המיסטריות האלויזיות ליוון העתיקה. גדולי התרבות היוונית והרומית, משוררים, פילוסופים וקיסרים מסופוקלס, אוריפידס ואפלטון ועד אריסטו, קיקרו ומרקוס אורליוס השתתפו במיסטריות. אפלטון, אבי הפילוסופיה המערבית, תיאר את מצב התודעה שחווה במיסטריות כ"מצב של שלמות" (תורת האידיאות של אפלטון, טוענים אחדים, התגבשה בעקבות חוויותיו באלויזיס). המדינאי והפילוסוף הרומאי קיקרו טען שהמיסטריות הן התוצר המופלא והקדוש ביותר של התרבות היוונית העתיקה. באמצעות המיסטריות, כתב קיקרו, "עברנו מצורת חיים גסה ופראית לאנושיות… מהטקסים למדנו את יסודות הקיום ולמדנו לא רק לחיות בשמחה אלא גם למות בתקווה". באמצעות שתיית הקיקאון זכו העולים לרגל לאלויזיס לטעימה מעולם רוחני גבוה יותר. רוק כינה זאת "מראה שגרם לכל הראייה הקודמת להידמות לעיוורון".

המיסטריות האלויזיות התקיימו לאורך קרוב ל-2,000 שנה. מ-1600 לפני הספירה ועד סוף המאה הרביעית. עלייתה של הנצרות באימפריה הרומית הובילה לסופן המהיר של ההילולות הרוחניות. ב-394 אסר הקיסר תאודוסיוס את המיסטריות, ושנתיים לאחר מכן ארים נוצרים החריבו וחיללו את מקדשי אלויזיס. משם הדרך לשכחה היתה קצרה. סביב המיסטריות האלויזיות התקיים מאז ומעולם קוד קפדני של שתיקה וסודיות. השילוב בין מיעוט העדויות הכתובות לבין נצרות אגרסיבית, שהיתה נחושה למחוק את שיירי העבר הפגאני של האימפריה הרומית, הוביל למחיקתן המהירה מדפי ההיסטוריה.

אלא ש"הסוד השמור ביותר בהיסטוריה" היה נפיץ מכדי שיוכל להישאר סודי. בספרו החדש תר מוררסקו אחר הוכחות לאופיו ההלוצינוגני של משקה הקיקאון העתיק. הוא מבקר בעתיקות יוון עם ארכיאולוגים מקומיים, נובר בגנזכים סודיים של הוותיקן, מפענח את משמעותם של סמלים בכנסיות מחתרתיות בקטקומבות שתחת רחובות רומא ואף מצליח בסופו של דבר לאתר עדויות ארכיאו-כימיות מוצקות לשיירים של השיפונית הפסיכדלית בכלי פולחן ששימשו במקדשים יווניים.

ראשית הנצרות בפסיכדליה? מוררסקו.

מוררסקו טוען ששורשי המיסטריות טמונים בדת הלוצינוגנית קדומה שהתקיימה מאז תקופת האבן, ושהשפעתה נמתחת עד הנצרות המוקדמת. הוא מתבסס על תיאוריית ההמשכיות הפגאנית (pagan continuity), הגורסת שהנצרות המוקדמת אימצה רבות מהמסורות הפגאניות (כמו היום הקצר בשנה – חג מולד השמש – שהפך לחג המולד) תוך התאמתן לאמונה הנוצרית. אחת המסורות שהנצרות הקדומה אימצה היתה, לטענת מוררסקו, המיסטריות הפסיכואקטיביות. לדברי מוררסקו הלחם והיין המקודשים של הכנסייה היו במקור מתובלים בחומרים פסיכואקטיביים. ההשערה מבוססת על המנהג היווני הנפוץ לחזק יין ובירה במגוון חומרים פסיכואקטיביים. לדעת מוררסקו, כדי להתחרות במיסטריות המופלאות נדרשה גם הנצרות המוקדמת לתת למאמיניה משהו חזק יותר מסתם יין, והוא מוצא לכך שורה של הוכחות מרתקות בכתבים ובציורים עתיקים. הדמות המצטיירת של ישו הנוצרי היא פחות של משיח יהודי ויותר של שמאן ארכיטיפי ודיוניסי, שרקיחותיו הפסיכואקטיביות שימשו את הקהילות הנוצריות הקדומות.

משמעות הדברים מכרעת, לדברי מוררסקו. שניים וחצי מיליארד נוצרים בעולמנו נוטלים למעשה סוג של פלצבו, תחליף עלוב לסקרמנט הפסיכדלי המקורי. מדובר בטענה נפיצה. מוררסקו גורס שטענות על שימוש בפסיכדליים ביוון העתיקה מעוררות התנגדות עזה, משום שהן מצביעות על כך שהתרבות המערבית מושתתת על חוויה מיסטית ולא על רציונליזם טהור ושכלתני, כפי שחוקרים רבים מבכרים להאמין. בנוסף, טענות על התנסויות פסיכדליות בנצרות הקדומה מעוררות התנגדות משום שאם חומר פסיכואקטיבי מאפשר מגע ישיר עם הקדושה, נעלם הצורך בתיווך הממסד הדתי. החוויה הדתית יכולה לשאוב היישר מהחוויה המיסטית האישית.

בהיותו רב מכר, מפתיע לגלות ש"מפתח האלמוות" הוא ספר יסודי ומדוקדק. מוררסקו שולט היטב בלטינית, יוונית וסנסקריט, והוא אפילו הקפיד להישאר בתול פסיכדלי לאורך כל שנות המחקר, כדי לא להיות מואשם חלילה כמוטה בדעותיו. ועם זאת, יש סיבה נוספת לחשדנות שהספר של מוררסקו מעורר בחוגים מסוימים. מוררסקו טוען שהחוויה הפסיכדלית העוצמתית והמודחקת עשויה להיות בעלת חשיבות קיומית לחברה בת ימינו, ואת ההקדמה לספרו כתב העיתונאי גרהאם הנקוק הידוע כאידיאולוג פסיכדלי. המטען הרעיוני הזה, שמוסיף תנופה רטורית לספר, גם גורם לספקנים להתייחס אליו בחשדנות.

ואוטר הנחרף הוא פרופ' להיסטוריה של ההרמטיציזם באוניברסיטת אמסטרדם, שכותב על היחס לידע דחוי באקדמיה. בספרו החדש מקדיש הנחרף פרק לפרקטיקות פסיכואקטיביות במצרים העתיקה, שמתוארות בליתורגיית מיתרס, טקסט קלאסי שנכתב במאות הראשונות לספירה, בתקופה שמצרים היתה נתונה תחת כיבוש רומי. מחבר הטקסט הקדום מתאר כיצד הוא מורח משחה הלוצינוגנית על פניה של בתו תוך כדי שהוא מנחה אותה בטכניקות נשימה, חוויות ריחוף ומפגש עם האלים. הנחרף כותב בספרו על הנטייה של המחקר האקדמי להפחית בחשיבותם של תיאורים עתיקים כאלה, לתאר אותם כ"מוזרים", "סתומים" או "תת-פילוסופיים" ואף להתעלם מהם לחלוטין.

קשה להגיע לתשובות מוחלטות. פרופ' ואוטר הנחרף.

"האמירה שהנושא הזה חשוב כבר עלתה לאנשים בקריירה שלהם", אומר הנחרף בשיחה. "חוקרים מוכנים לדון באלמנטים אי-רציונליים, אבל ברגע שסמים נכנסים לתמונה הסובלנות עפה מהחלון. הנושא הזה מקוטלג אוטומטית באופן שנותן למתנגדים תירוץ לא לקחת אותך ברצינות".

"טעות אחת שאני נמנע ממנה היא להתחבר עם דמויות מתרבות-הנגד הפסיכדלית. זו הטעות שרוק עשה ב'הדרך לאלויזיס'. הוא היה חוקר טוב, ואז הגיע ולטר בורקרט, שהיה דמות חשובה בתחום חקר הדתות העתיקות, ופטר את הרעיונות שלו באמצעות טיעונים מאוד חלשים. אבל זה הספיק כדי לחסל את רוק".

אתה חושב שהמצב הזה עשוי להשתנות כיום, עם הרנסנס הפסיכדלי?

"אין ספק שחוקרים צעירים פתוחים יותר לרעיונות האלה. הבעיה היא שברגע שהם נדרשים להתחרות בשוק העבודה האכזרי של האקדמיה, הם נאלצים להצניע עמדות כאלה".

במובן מסוים אנחנו תקועים, לא? מצד אחד יש לנו חוקרים מתרבות הנגד הפסיכדלית שבאים עם מטען אידיאולוגי המוביל להטיות. מצד שני יש לנו אקדמאים שלא יכולים לחקור את הנושא הזה בכנות, מסיבות פוליטיות וקרייריסטיות.

"זה נכון, וגם מידת החשיבות של המרכיב הפסיכואקטיבי בדתות העתיקות הללו נשארת חידתית. אנחנו מוצאים בטקסטים כל מיני רמזים, אבל יש גבול למידע שהטקסט מנדב על ההקשר הרחב יותר, כך שבהרבה מקרים קשה לחלץ מסקנות חד-משמעיות".

מוררסקו, בינתיים, מבטיח שלא לנוח ולהמשיך לתור אחר ראיות חדשות. "כמו כל היפותיזה, גם ההיפותיזה הפסיכדלית צריכה להיות נתונה למעקב, בחינה והפרכה כדי לקבל מקום במדע", הוא כותב לי. "הכל תלוי בממצאים, וככל שיותר שרידים עתיקים ייבחנו באמצעות טכנולוגיות חדשות הם יניבו תימוכין לשימוש הדתי בפסיכדליים בעת העתיקה – או שלא. הממצאים הארכיאו-כימיים החדשים מתל ערד מסקרנים במיוחד. אם קנביס אכן שימש בגרסה מקומית של בית המקדש במאה השמינית לפני הספירה, האם היה זה אירוע מבודד? החוקרים כותבים שמדובר בהוכחה הראשונה לריטואל פסיכואקטיבי באזור. עם מספיק מימון ותשומת לב, היא לא תהיה האחרונה".

משנה תודעה – טור 3 – ההבטחות והאתגרים הגדולים של הרפואה הפסיכדלית

איך הפכו חומרים פסיכדלים מסמים מושמצים לתרופות קסם? מה פה ההבטחה הגדולה? ומה עשוי למנוע מהם להגשים את הפוטנציאל? (ממשיך לפרסם כאן את הטורים של 'משנה תודעה' ממוסף גלריה. לטור המקורי ב'הארץ')

לסמים פסיכואקטיבים ברפואה יש בדרך כלל סיפורי חיים מורכבים, אבל הסיפור של הסמים הפסיכדליים מוזר ומלא תהפוכות במיוחד. הוא מתחיל עוד לפני שהיפוקרטס הגה את שבועת הרופא, בתרבויות עתיקות, פרה-היסטוריות בחלקן, שראו בפסיכדליים חומרי רפואה רבי עוצמה ומקודשים, וממשיך בשכחה קולקטיבית של החומרים הללו במערב לאורך מאות ואלפי שנה, עד גילוי יבשת אמריקה, עתירת הצמחים הפסיכדליים. הממסד הכנסייתי של המאה ה-16 וה-17 ראה בשימוש הילידי בפסיכדליים עבודת שטן ונשבע להאבק בו עד חורמה, וכך ירדה הפסיכדליה למחתרת. הדיכוי היה מוצלח כל כך שעד המחצית השניה של המאה העשרים והגילוי המחודש של הפטריות, היו חוקרים רבים משוכנעים שקיומן של פטריות משנות תודעה היה מיתוס ותו לא.

לא חיבבו את הפסיכדלים. האינקוויזציה הספרדית.

המפגש המשמעותי הראשון בין הפסיכדליים לרפואה המערבית החל בשנות החמישים, בהבטחות גדולות וטענות כשמדובר בגילוי הגדול בהיסטוריה של הפסיכולוגיה, והסתיים במפח רוח רבתי ב-1970 כשהפסיכדליים הוכרזו רשמית כחסרי כל תועלת רפואית ומסוכנים לשימוש גם בהשגחה רפואית. הגדרה זו סתמה את הגולל על התחום למשך שנים ארוכות.

היה משהו שערורייתי בהחלטה הבירוקרטית שקבעה שפסיכדליים לא רק מסוכנים מטבעם אלא גם חסרי כל תועלת רפואית, במיוחד בהתחשב בכך שפסיכדליים שימשו וממשיכים לשמש כצמחי רפואה מוערכים בשורה ארוכה של תרבויות. ההתנגדות הייתה פוליטית בעיקרה. הקהילה הרפואית של שנות השישים אמנם הייתה חלוקה בשאלת התועלת והסכנה של הפסיכדליים, אבל היא הייתה תמימת דעים שהחומרים הללו ראויים וצריכים להמשיך להחקר. זה לא עזר. הפסיכדלים הוכרזו פרמקום-נון-גרטה ובעשרות השנים הבאות נמחקו לחלוטין מהשיח הרפואי במערב. כשהוזכרו, זה היה כסמים מסוכנים שהשימוש בהם מגונה וחסר אחריות.

המאה ה-21 מסתמנת, שוב, כסיפור שונה לחלוטין. ב-15 שנה האחרונות היפהפייה הנרדמת הפסיכדלית נעורה שוב מתנומתה ועברה שוב את הטרנספורמציה מצפרדע ארסית ומפחידה לתרופת פלא נחשקת. בתוצאה אפשר לחזות בכל מקום, מכתבי עת מדעיים ועד וסטארט-אפים שמבטיחים להביא מהפכה לעולם בריאות הנפש. הפסיכדליים מביאים אל העולם האפרורי של הפסיכיאטריה הקונבנציונלית שורה של הבטחות יוצאות דופן. הם משיגים תוצאות מרשימות ומבטיחים לרפא (לא לאלחש, לרפא!) שורה של מצבים וביניהם דכאון, התמכרות, טראומה, חרדה, והפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). והם מבטיחים לעשות זאת בבזק, בלי צורך בטיפול כרוני לאורך שנים – במקבץ מרוכז של חוויות טרנספורמטיביות.

הסיפור לא מסתיים כאן. הפוטנציאל הפסיכדלי, כך אנחנו שומעים, הוא כמעט בלתי מוגבל. לצד תחומי המחקר המבוססים כבר, אנחנו מוצאים שורה של דיווחים אנקדוטליים על הצלחות פנומנליות של פסיכדליים בטיפול במגוון בלתי שגרתי של מצבים מגמגום ואלרגיות להפרעות בתפקוד המיני. הספקטרום הרחב של האפליקציות והשימושים האפשריים בפסיכדליים כבר הוביל להשערה שהפסיכדליים מרפאים באמצעות מנגנוני-על טרנס-דיאגנוסטיים החותכים דרך שלל ההתוויות הפסיכיאטריות ומועילים למגוון מצבים רפואיים בעזרת  מנגנונים כלליים, למשל באמצעות העצמת הגמישות המנטלית או חילול חוויות רוחניות שמעודדות פרספקטיבות חדשות ובריאות יותר.

חוזה כדורי הקסם. פול ארליך

טווח השימושים הפוטנציאלים מרשים, אבל כדאי לתת את הדעת על כך שהיומרה הפסיכדלית לטיפול במגוון רחב של מצבים רפואיים מנוגד למגמה רחבה ברפואה המערבית המודרנית: החיפוש אחר כדורי קסם (magic bullets). את המושג כדור קסם, טבע בתחילת המאה העשרים המדען הגרמני זוכה פרס הנובל פול ארליך שהציע לפתח תרופות שיטפלו בבעיות פיזיולוגיות ספציפיות מבלי לגרום לתופעות לוואי, כמו כדור שנורה במדויק מאקדח לעבר מטרתו. חזונו של ארליך שבה את דמיונה של הקהילה הרפואית, והפך להיות המודל המועדף על חברות התרופות והקהילה הרפואית שבמקרים מסוימים אף הטיפה לגורמי צד-שלישי שלא לשפות טיפולים שאינם עובדים באופן זה.

הפסיכדליים, מצידם, אולי זכו למוניטין של תרופות קסם, אבל הם רחוקים מלהיות כדורי קסם במובן הרפואי. הרופא וחלוץ הרפואה האינטגרלית, אנדרו וייל, מבדיל בספריו בין כדורי קסם לתרופות טוניק צמחיות. תרופות טוניק, המקובלות ברפואה הטבעית, מבוססות על שימוש בצמחי רפואה (נניח סרפד או שורש ג'ינסנג)  כדי לחזק ולהמריץ את הגוף, וכדי לטפח בריאות ורווחה כללית. ברפואה הקונבנציונלית יש לתרופות הללו שם רע. הן נחשבות בלתי מדעיות. קשת ההשפעות הרחבה שלהם מקשה על ביצוע ניתוחים סטטיסטיים ממוקדים וספציפיים מהסוג המקובל במחקרי התערבות (RCT)  המהווים את השלד הראייתי של הרפואה המודרנית. רופאים מערביים מעדיפים כדורי קסם. גישתם שונה במובהק מזו של הרפואה המזרחית, למשל, שם זוכות תרופות הטוניק למוניטין רב אצל רופאים ומטופלים.

ניתן לפקפק באבחנה הדיכוטומית בין תרופות טוניק לתרופות מערביות. בפועל גם רבים כדורי הקסם המקובלות ברפואה אינם באמת כדורי קסם. לרוב החומרים הפסיכיאטרים יש שורה ארוכה של תופעות לוואי והשאלה מה גורם לנו לכנות חומר פסיכואקטיבי בשם זה ולא אחר היא בעצמה שאלה של פרספקטיבה ושיווק. חומרים אנטי דכאוניים היו יכולים באותה מידה להיקרא חומרים מדכאי תאבון מיני או חומרים להעלאה במשקל. האפקטים הללו משמעותיים לא פחות מהאפקט האנטי-דכאוני, גם אם הם מתאימים פחות לצרכי פרסום.

גם פסיכדליים לא עונים על ההגדרה הקלאסית של תרופות טוניק – הם מייצרים שינויים מיידיים ודרמטיים בגוף ובתודעה – אבל הקשת הרחבה של המצבים הרפואיים שפסיכדליים רלבנטיים לטיפול בהם מזכירה במשהו את תרופות הטוניק הידועות. יותר מכך, כשמדברים על פסיכדליים, נדמה שהיומרה לרפא ממשיכה ונוסקת מעבר למה שאפילו תרופות הטוניק התיימרו לטפל בו: לעבר תחומים בינאישיים, חברתיים ותרבותיים. פסיכדליים הוזכרו בשנים האחרונות כטיפול אפקטיבי לבעיות בזוגיות, וניתוחים סטטיסטיים אף הדגימו את התועלת שלהם בטיפול בבעיות חברתיות כגון אלימות במשפחה וחזרה של אסירים לשעבר למעגל הפשע. פסיכדליים הוזכרו כטכנולוגיות טרנספורמטיביות שיחזירו את הקסם והמשמעות לטקסי המעבר הנבולים של החברה המודרנית, מחתונה ועד בר מצווה, והם מוצעים גם כפתרון לבעיות תרבותיות רחבות כמו משבר המשמעות של האדם המודרני, או הקשר השבור בין אדם לסביבה.

הבטחות מופלגות כאלו עשויות לעורר חשדנות. הקשת הרחבה של השימושים האפשריים של הרפואות הפסיכדליות מזכיר לא סתם כדור קסם, אלא ממש תרופת פלא (panacea) שמתיימרת לטפל בשורש החולי האנושי. יותר מכך, היא מתיימרת לטפל גם במצבים שכלל לא מוגדרים כמחלה. כאן הפסיכדליים מתנגשים באחד מעמודי התווך של הרפואה הקונבנציונלית. הרפואה המערבית מבינה באופן מסורתי את תפקידה כטיפול במחלות. מה שקשור לשדרוג והעצמה של איכות החיים המקובלת וה'נורמלית' נחשב מעבר למנדט הרפואי. מנקודת ההשקפה של הרפואה המערבית היומרה הפסיכדלית להביא לשדרוג קוגניטיבי, רגשי או רוחני בחיי האדם נראית זרה וחשודה.

אלא שזוהי, במידה רבה, ההבטחה הגלומה בחומרים הפסיכדלים. הפוטנציאל המרגש באמת של החומרים הללו לא נוגע בהכרח לשימוש הפסיכיאטרי הנקודתי לטיפול בדכאון או בטראומה. פסיכדליים עשויים להשיג תוצאות מרשימות במקומות האלו, אבל נדמה שחסידי הרפואה הפסיכדלית מאמינים שיש ביכולתם להביא ריפוי עמוק יותר. להציע אלטרנטיבה שונה באופן מהותי לזו של סגנון החיים המערבי בן ימינו: רפואה שתרפא את האדם הצרכני, המנוכר והאבוד של המאה ה-21 מסגנון החיים הסרטני וההתמכרותי שלו ותחבר אותו מחדש לרשת עתיקה של יופי, אינטימיות, יצירתיות, וקהילה. האמונה הזו, שנראית בוודאי נאיבית למשקיפים מבחוץ, נובעת ממקום חוויתי עמוק של מי שראו את השמש עולה על רחבה אקסטטית במסיבת טראנס רבת משתתפים, או התעוררו לבוקר חדש של הנשמה בסיומו של טקס איוואסקה. זהו חזון הוליסטי בעיקרו שבו חוליי האדם המודרני נרפאים משורשם שבלב ומקבלים מענה בצורת חיים חדשה הנגזרת מהחוויה הפסיכדלית ומהאור הבהיר שהיא שופכת על התודעה והעולם.

החזון הפסיכדלי הקלאסי הזה ממשיך לפעפע בזרמי הקרקעית של הרפואה הפסיכדלית. זהו חזון שעולם הרפואה הפסיכדלית הסטרייטי של ימינו מנסה למחוק כדי להתאים את הפסיכדליה לחוקי המשחק של עולם הרפואה, והמחיקה הזו עשויה להצליח, אבל היא טומנת בחובה סכנה. בטור הקודם עסקתי בטענה שההשפעה המטיבה של מנות מיקרודוזינג היא תוצר של אפקט פלצבו – של ציפיות. איש לא טוען שפסיכדלים עצמם הם פלצבו, אבל השימוש בהם מושפע עמוקות מעקרון הסט והסטינג, שמהדהד את עקרון הפלצבו. עקרון חשוב זה קובע שלחומרים פסיכדלים אין אפקט ספציפי אחד אלא השפעותיהם תלויות בראש ובראשונה בהקשרים פסיכולוגיים כמו מצב רוח, ציפיה וכוונה (סט) והקשרים סביבתיים כגון סביבה פיזית, חברתית ותרבותית (סטינג). ההשפעות של הפסיכדליים, במילים אחרות, משתנות בצורה דרמטית בהתאם להקשר בו נעשה בהם שימוש. זו הסיבה לכך שקשת החוויות שמזוהה עם הפסיכדליים רחבה כל כך, מחוויות אסתטיות, רוחניות ויצירתיות ועד חוויות דמויות פסיכוזה.

ההשפעות הרוחניות והתרפויטיות העמוקות שנקשרו בשמה של הפסיכדליה לאורך השנים היו, במילים אחרות, תוצר לא רק של הסמים אלא גם של ההקשרים החברתיים והתרבותיים בהם נעשה בהם שימוש: תרבויות נגד, תרבויות רוחניות, מסיבות טבע, תרפיה מחתרתית. עובדה זו בעייתית מבחינת הרפואה, לא רק משום שהיא מנוגדת עמוקות לסטנדרטיזציה שדורש מודל כדור הקסם המבטיח אפקט אחד ידוע וקבוע, אלא גם משום שהיא מרמזת על כך שכל ניסיון לנתק את הרפואה הפסיכדלית מהקשריה מסתכן באובדן ההיבטים המכריעים שטוענים את החוויה הפסיכדלית במשמעות והופכים אותה לעוצמתית ומשמעותית כל כך.

במאמר שהתפרסם במגזין איאון טוען האנתרופולוג ניקולס לנגליץ כי תהליך המיינסטרימזציה של הפסיכדלים, הלוקח אותם הרחק מעבר לתתי התרבויות שקידמו אותן בעבר, נושא בחובו גם סכנה. המטפלים והמטופלים שהשתתפו בניסויים הראשוניים והמצומצמים יותר בפסיכדליה באו מאותו עולם תרבותי שאוחז בתפיסות מסוימות כגון רוחניות משוחררת. אבל מה יקרה כשהחומרים הפסיכדליים יגיעו למקומות רחוקים עם תפיסות שונות לחלוטין? "להיות מונחה בטריפ שלך על ידי תרפיסט למוד ניסיון פסיכדלי זה אולי שונה מלקבל את הסם מאונקולוג נוצרי שנולד מחדש בחגורת התנ"ך," טוען לנגליץ.

האם הייתם לוקחים אסיד עם פסיכיאטר מחגורת התנ"ך? ניקולאס לנגליץ

הממסד הרפואי, מצידו, מנסה עד כה לעשות כמיטב יכולתו כדי להתייחס לפסיכדליים בדיוק כמו לכל חומר אחר, והדוגמה הטובה ביותר לכך היא ההתעקשות להשתמש במודל ביקורת הפלצבו כדי לחקור את החומרים הפסיכדלים. בעוד שמודל ביקורת הפלצבו (שימוש בקבוצת ביקורת המקבלת פלצבו) מיועד להפריד בין השפעות חיצוניות לסם לבין השפעות הסם עצמו, במקרה של פסיכדליים ההפרדה הזו נראית לא רק קשה עד בלתי אפשרית לביצוע (בשל האפקטים הדרמטיים של הפסיכדליים, החותרים תחת אמינות הפלצבו) אלא גם חסרת משמעות. כשחוקרים בקרן מחקר ההתמכרויות הקנדית ניסו בשנות השישים לשחזר הצלחות פנומנליות שהושגו בטיפול באלכוהוליזם בעזרת אל-אס-די, הם החליטו לוותר על ההקשרים התרפויטיים והרוחניים שמסגרו את הטיפול כדי לשמור על "אובייקטיביות." התוצאה הייתה תוצאות תרפויטיות נחותות לאלו שדווחו עד אז. בדיעבד, מחקרם לא הפריך את תוצאות המחקרים הקודמים אלא הדגים נקודה אחרת וחשובה בהרבה: שמכיוון שלסט ולסטינג מקום מרכזי כל כך בשימוש הרפואי בפסיכדליים, שמור שם לפלצבו מקום של כבוד. פסיכדלים רותמים בגאון את אפקט הפלצבו ואף מעצימים אותו, על פי השערות שונות, כך שכל ניסיון לבטל את האפקט הזה חותר תחת יעילות הטיפול.

ההטמעה של מודל ה-RCT כתו התקן למחקר רפואי קפדני נחשבת לאחד ההישגים הגדולים של הרפואה המודרנית. היא אפשרה להבחין ביתר ודאות בין תרופות אפקטיביות לבין השפעות דמה שנוצרו בהשפעת אפקט הפלצבו. המחשבה לוותר על מודל זה מעוררת אם כן פלצות ברובם המכריע של נציגי הממסד הרפואי שחונכו על ברכי קדושת המתודולוגיה הזו. ועם זאת יתכן ש-RCT אינם המודל הנכון למחקר פסיכדלי. במצבים מסוימים הניסיון הדון קיחוטי לבטל את השפעת הפלצבו הופך להיות עקר משום שהשאלה החשובה היא לא איך לבטל השפעות כאלו אלא איך לרתום אותן כדי להשיג את התוצאות הטיפוליות הטובות ביותר.

האם עליית המחקר הפסיכדלי תערער את קדושת ה-RCT בקהילה הרפואית? ואולי השימוש המסיבי ב-RCT יערער על התוצאות המוקדמות של המחקר הפסיכדלי? מוקדם עדיין לענות על שאלות אלו אבל מסתמן שהסיפור הפסיכדלי ברפואה ימשיך להיות מוזר ובלתי שגרתי גם בשנים הבאות.

משנה תודעה – טור 2 – מיקרודוזינג

משנה תודעה – מיקרודוזינג – באתר הארץ

הדיווחים הראשונים על פרקטיקה פסיכדלית חדשה ומסקרנת בשם מיקרודוזינג (מיקרו-מינון) הופיעו בתחילת העשור הקודם. בספרו "המדריך לחוקר הפסיכדלי" שהתפרסם ב-2011 דיווח הפסיכולוג וחוקר האל-אס-די ג'יימס פדימן על פרקטיקה מחתרתית של שימוש בכמויות מזעריות (כעשירית הטריפ), תת-סיפיות, של חומרים פסיכדליים לשדרוג והעצמת החיים. פדימן הביא עדויות של משתמשי מיקרודוזינג שדיווחו על שורה ארוכה של השפעות חיוביות, מחיבור מועצם לגוף בשיעורי פילאטיס ויוגה, לזרימה חברתית טובה יותר, שיחות-לב עמוקות יותר, ביצועים מוזיקלים משופרים, יצירתיות מוגברת, והבלחות רוחניות.

"קל לי יותר להעריך את כולם והכל בחיים שלי, ולהכנס בקלות למרחב של הכרת תודה." תיאר את חוויותיו אחד מחובבי המיקרודוזינג המצוטטים בספרו של פדימן. "נדמה שהסף של מה שמופלא בעיני הפך נמוך יותר, כך שאני מרגיש שחיי מהנים יותר, עוצמתיים יותר ואפקטיבים יותר." מיקרודוזינג, נדמה היה, מסוגל לגשר על הפער בין ההבטחות הנשקפות מהפסגות הנשגבות של החוויה הפסיכדלית לבין מציאות החיים האפורה של היומיום.

הכניס את המיקרודוזינג למודעות. הפסיכולוג ג'יימס פדימן

האפקט הנחשק ביותר של המיקרודוזינג היה הטענה ליצירתיות מועצמת. חובבי מיקרודוזינג דיווחו שהפרקטיקה מכניסה אותם למעין סאטורי מקצועי, איכות יוצאת דופן של זרימה יצירתית בעבודה. "אני מרגישה מחוברת באופן עמוק לעבודה שלי, מחוברת ובזרימה" דיווחה על חוויותיה עורכת סרטים שעדותה מופיעה בספר. "אני כמעט ולא קמה מהכסא במשך חמש שעות כי אני נהנית באופן עמוק כל כך ממה שאני עושה."

 פדימן, שערך בשנות השישים מחקר מפורסם שהדגים שאל-אס-די ומסקאלין יכולים להוביל לפריצות דרך מדעיות וטכנולוגיות בעבודה של מדענים ואנשי טכנולוגיה הציג את המיקרודוזינג כפרקטיקה בעלת פוטנציאל חשוב למי שמבקשים להעשיר את מנעד הכלים המקצועיים, היצירתיים וההתפתחותיים שלהם. הוא גם הציג טענות על פיהן מגלה האל-אס-די, הכימאי השוויצרי אלברט הופמן התנסה במיקרודוזינג בקביעות והאמין שלולא היה נאסר בחוק השימוש הנפוץ בו היה בכמויות מזעריות – כסוג של ריטלין פסיכדלי לשיפור הפוקוס והיצירתיות.

הספר של פדימן הפך ללהיט מיידי בעולם הפסיכדלי של אותה התקופה. לא מעט בזכות הפרק שהוקדש לנושא המיקרודוזינג. בשנים הבאות המשיך הנושא לצבור תאוצה, וב-2015 כבר דיווח הרולינג סטון שמיקרודוזינג הפך ל"טריפ העסקים החם" וסיפר על אנשי טכנולוגיה צעירים בעמק הסיליקון שמתדלקים עצמם במנות מזעריות של אל-אס-די על מנת להיות יצירתיים ופרודוקטיביים יותר ולהשתוות יום אחד לאנשי חזון טכנולוגים חובבי פסיכדלים (על פי הדיווחים) כמו סטיב ג'ובס ואילון מאסק.

מיקרודוזינג הבטיח להיות הקילר-אפ של הפסיכדליה. הוא הציע משפע היתרונות המושכים  שנקשרו בשמה של החוויה הפסיכדלית – יצירתיות מועצמת, חוויות רוחניות, חיבור מועצם לגוף ולטבע, יחסים טובים יותר, סקס טוב יותר, וחשוב לא פחות, פרודוקטיביות גבוהה יותר – וכל זה בלי להסתכן בחוויות מטלטלות מדי או, רחמנא ליצלן, בטריפים רעים. כשאיילת ולדמן פרסמה ב-2017 את ספרה "יום טוב באמת: כיצד מיקרודוזינג עשה הבדל עצום במצב הרוח שלי, בנישואים שלי ובחיים שלי" נפלו דיווחיה הנלהבים של הסופרת הישראלית-אמריקאית על אוזנים כרויות. בספרה המצליח סיפרה ולדמן ששימוש יומיומי במיקרודוזינג סייע לה להתגבר על מצבי הרוח והדכאון שאיימו על נישואיה, והפך אותה לאישה מאוזנת ונעימה יותר. "החוויות הראשונות היו כמו לעשות ריסטארט למחשב במח שלי" דיווחה  "מה שקיבלתי היה מספיק מרחב מהכאב שייסר אותי כדי לטפל בשורשים שלו."

רעיה ואמא טובה יותר בעזרת מיקרודוזינג. איילת ולדמן.

בשנים שחלפו מאז המשיך שיגעון המיקרודוזינג לצמוח ולשגשג במקביל לרנסנס הפסיכדלי. בין התומכים הנלהבים בפרקטיקה החדשה היה הקומיקאי והפודקסטר הפופולרי ג'ו רוגן שאירח בתוכניתו שורה של סלבריטאים שדיברו בשבחי המיקרודוזינג. באתרים כמו רדיט צצו פורומים שוקקים בהם שיתפו הגולשים את חוויות המיקרודוזינג שלהם והחליפו דעות ועצות בנושא. ובפרק מצליח במיוחד של הפודקסט הפופולרי Reply All סיפר המגיש פי.ג'יי. ווגט על ניסוי משעשע שבו התנסה במיקרודוזינג במשרד, התרועע עם עמיתים לעבודה והשתתף בישיבות מערכת מבלי לספר דבר לאחרים.

יזמים זריזים החלו להציע מדריכים, קורסים ושירותי אינטגרציה למיקרודוזינג (פרקטיקה פשוטה למדי שבגדול לא דורשת הדרכה רבה יותר מחיתוך קרטון לעשר חתיכות שוות). אלא שבין השורות החלו לצוץ גם ביקורות על הפרקטיקה החדשה. בידיהם של אנשי תעשיית הטכנולוגיה והמקצועות היצירתיים, טענו המבקרים, פסיכדלים חדלו להיות חומר שקורא תיגר על הממסד וחוקיו, והפכו להיות סוג של קפאין או ריטלין למתקדמים, המתדלקים את אורח החיים התחרותי של הקפיטליזם ומשכפלים את עולם הערכים של הניאו-ליברליזם.

מעבר לכך, רעיון המיקרודוזינג גם קרא תיגר על כמה מעיקרי האמונה הותיקים של התרבות הפסיכדלית. בעבר קידשה הקהילה הפסיכדלית את אומץ הלב של הפסיכונאוט שקופץ אל האש הפסיכדלית של הלא ידוע, לחוויה טרנספורמטיבית המאתגרת את גבולות האני. הפילוסוף הפסיכדלי האיקוני טרנס מק'קנה נהג לטעון שכדי לחוות את החוויה הפסיכדלית באמת יש לאכול חמש גרם פטריות בחדר חשוך, לבד ועל בטן ריקה. במינון כזה מתחילה המציאות לנזול, והאני מתמוסס לחתיכות בעוד המשתמש משוגר לארץ פלאות שמעבר לזמן ולשפה. אלא שהמינון שמק'קנה המליץ עליו היה גבוה פי 50 מהמינון הנפוץ בקרב חובבי המיקרודוזינג החדשים שכרסמו מעט אסיד והמשיכו בשגרת יומם.

היה משהו בפופולריות המתגברת של המיקרודוזינג שדמה לניסיון לביית את החוויה הפסיכדלית, לתחום אותה לתוך חלל מצומצם שמתוכו אינה מאיימת על מבני העומק של האגו והממסד, אלא פועלת בשירותם. "זה נראה לעיתים שהעבודה האמיצה שעשו פסיכונאוטים נועזים מנוכסת על ידי אנשים שאין להם את האומץ או המשמעת על מנת לעבוד בעקביות עם מלוא הפוטנציאל של המדיסין," טען היזם הפסיכדלי אריק אוסבורן. "חלק מהכבוד שאנחנו חבים למדיסינות הללו זה להשתמש בהן לכדי מלוא הפוטנציאל שלהן ולא רק לטבול בהן את האצבע ולומר שיצאת לשחיה."

שאלות כאלו לא עניינו כמובן את קהל שוחרי המיקרודוזינג המתרחב שראה בהן, אגב, לא רק אפיק לפרודוקטיביות קפיטליסטית אלא לשלל חוויות שונות. בכתבה בעיתון הגרדיאן רואיינו שלוש אמהות בריטיות שתיארו כיצד מיקרודוזינג עזר להן לוותר על האלכוהול, על תרופות נגד דכאון, ולחיות חיים מלאים ומספקים יותר. אחת מאותן אמהות ספרה שמיקרודוזינג עם פטריות גורם לה להנות יותר כשהיא משחקת עם ילדיה. היא אמנם דאגה להזכיר שהיא מקפידה לשמור את הפטריות שלה במרחק בטוח מהזאטוטים אבל גם הבהירה שאינה רואה כל פסול בלהיות אמא שעושה מיקרודוזינג. המיקרודוזינג, טענה, הפך אותה לאם טובה וקשובה יותר. וולדמן הייתה מסכימה.

אלא ששאלה אחת שנשכחה בהתרגשות הגדלה נגעה לשאלה הבסיסית האם זה בכלל עובד? ככלות הכל, המילה מיקרודוזינג מתייחסת לשימוש בכמויות תת-סיפיות (sub-perceptual) של חומרים פסיכדלים, כלומר חוויות בהן השפעות החומר הפסיכדלי נותרות מתחת לסף התפיסה. אלא שאם מיקרודוזינג עושה שימוש בכמויות זעירות כל כך שהן בלתי מורגשות, האם יתכן שיש לו השפעות מרחיקות לכת כל כך כפי שתארו אוהדי המיקרודוזינג?

המחקרים הראשונים שנערכו בנושא מיקרודוזינג היו מחקרים תצפיתיים שלא כללו קבוצת ביקורת ואיששו את דיווחיהם של משתמשי המיקרו על שיפור במצב רוח, ביצירתיות ושורה של מדדים פסיכולוגים. אלא שבמדע כמו במדע מעמדם של מחקרים תצפיתיים מסוג זה מוטל בספק. הם נחשבים פגיעים להטיות כגון אפקט הפלצבו – השיפור שמופיע במצבם של חולים המקבלים טיפול דמה כתוצאה מציפייה לאפקט חיובי. ואכן,  מספר מחקרי סמיות-כפולה שהתפרסמו לאחרונה לא מצאו הוכחות לשיפור משמעותי ביכולות היצירתיות, הקוגניטיביות או אפילו במצב רוח של משתמשי מיקרודוזינג לעומת מקבלי פלצבו.

בלאז' סיגטי הוא חוקר הונגרי מממרכז המחקר הפסיכדלי באימפריאל קולג' לונדון. מחקר המיקרודוזינג שסיגטי תכנן והוביל ושעתיד להתפרסם בהמשך השנה מהווה את אחד המחקרים המסקרנים ביותר בתחום המיקרודוזינג, לא רק בגלל התוצאות שלו, שמאששות את אלו של מחקרי סמיות-כפולה אחרים בתחום, אלא גם בגלל המתודולוגיה המקורית והיצירתית שלו, שיש בה פוטנציאל אדיר עבור מחקרי סמיות-כפולה בתחומים נוספים. סיגטי, חובב נלהב של רעיון המדע האזרחי (citizen science), פיתח טכניקה מחוכמת של הסמיה עצמית (self-blinding) שאפשרה לו לעשות ניסוי מבוזר המבוסס על מתנדבים חובבי מיקרודוזינג מרחבי הרשת, ועדיין לשמור על עקרונות הסמיות. משתתפי הניסוי הכינו לעצמם קפסולות שכללו חלקן מיקרודוזינג וחלקן פלצבו, והתנסו בהן לאורך חודש בלי לדעת מתי הם מקבלים מה, ותוך כדי השלמת מבחנים, שאלונים ומטלות. המתודולוגיה היצירתית שחסכה לחוקרים את הצורך ברופאים, מעבדות או גישה לחומרים אסורים גרמה לכך שעלות המחקר הייתה כחצי אחוז ממחקרי הסמיות הכפולה האחרים בתחום בעוד שמספר המשתתפים גדול פי כמה.

בתחילת הדרך, מספר סיגטי, הייתה ההיפותזה שלו שהמחקר יוכיח את יתרונות המיקרודוזינג. ואכן, תוצאות המחקר הראו על שיפור משמעותי במגוון מדדים פסיכולוגים כמו מצב רוח, חרדה, דכאון, סיפוק בחיים ומיינדפולנס. אלא שהחוקרים לא מצאו מתאם בין השיפור ב לבין השימוש במיקרודוזינג. לעומת זאת, הם גילו מתאם משמעותי בין השיפור שנרשם לבין אמונות המשתתפים לגבי המנה שקיבלו: משתמשים שהאמינו שנטלו מיקרודוז הראו שיפור משמעותית במגוון תחומים, ובלי קשר לזהות חומר שלקחו, ואילו משתמשים שהאמינו שקיבלו פלצבו לא הראו שיפור משמעותי, גם כאשר קיבלו מיקרודוז.

מיקרודוזינג זה בעיקר או לגמרי פלצבו. בלאז' סיגטי.

חשוב לומר שהמילה האחרונה בנושא המיקרודוזינג עדיין לא נאמרה. אלו מחקרים ראשונים, ומחקרים נוספים צפויים להמשיך ולחקור את הנושא. תוכניות מחקר חדשות בוחנות את השימוש במיקרודוזינג לטיפול באלצהיימר ויש גם ראיות מבטיחות לכך שכמויות מזעריות של אל-אס-די תומכות בהתחדשות תאי המח. יתכן ועוד נגלה השפעות פרמקולוגיות חיוביות של המיקרודוזינג, ועם  זאת, נראה שהתקווה הנאיבית כנראה שמיקרודוזינג ישמש כתרופת קסם ליצירתיות ושדרוג קוגניטיבי אינה צפויה להתגשם.

אלא שכששואלים את סיגטי אם המחקר שלו מפריך את יתרונות המיקרודוזינג הוא משיב בשלילה. "המחקר שלנו מאושש את התועלת במיקרודוזינג. המשתתפים השתפרו בכל המדדים הפסיכולוגים לאחר נטילת מיקרודוזינג. אלא שהמקור של השיפור אינו פרמקולוגי אלא ציפיות." מיקרודוזינג, הוא דואג להזכיר, אינו יוצא דופן מבחינה זו. מחקרי עבר הראו, למשל, ש-80% מהאפקט של תרופות אנטי-דכאוניות הוא תוצאה של פלצבו (סיגטי מאמין שגם ה-20% הנותרים ניצבים על כרעי תרנגולת). סיגטי גם אינו מאמין שתוצאות המחקר יסתמו את הגולל על מיקרודוזינג. ישנם כוחות תרבותיים וכלכליים חזקים שמעוניינים להמשיך ולקיים את המיתולוגיה של המיקרודוזינג, ואין סיבה שלא יצליחו. ככלות הכל, הוא אומר, גם ההומיאופתיה הופרכה כבר באנספור מחקרים והדבר לא מונע מהתחום לגלגל מיליארדים. אז אם ההומיאופתיה לא נעלמה, למה שהמיקרודוזינג יעלם? ובכלל, מנקודת המבט של האינדיבידואל זה כלל לא חושב אם התועלת של המיקרודוזינג נובעת ממקור פרמקולוגי או פסיכולוגי. העיקר שזה עובד – וזה מה שהמחקר שלו מראה.

בינתיים העניין במיקרודוזינג ממשיך לנסוק. סקר הסמים הגלובלי של 2019 (GDS) אסף עדויות של 7,000 משתמשי מיקרודוזינג וסיכם ש"התועלת הנתפסת של מיקרודוזינג עולה משמעותית על האתגרים." מחקר אחר שפורסם בכתב העת היוקרתי פסיכופרמקולוגיה כלל דיווחים מרובים על משתמשים שהצליחו להפסיק להשתמש בתרופות אנטי-דכאוניות בעזרת מיקרודוזינג. רוב האנשים נשבעים שמיקרודוזינג עובד להם. אז אם אנשים נהנים ונתרמים כל כך, למה להרוס?

מעבר לשאלות הבלתי פתורות, יש משהו בנרטיב של המיקרודוזינג שנראה חזק מספיק בשביל להבטיח את השרדות הפרקטיקה הזו. המיקרודוזינג מבטיח להוריד אבק כוכבים מהרקיע הפסיכדלי ולפזר אותו על שגרת היומיום המאתגרת של אמהות מותשות ועובדי ידע רצוצים שמחפשים אדג' יצירתי וחוויתי במהלך ימי עבודה ארוכים מדי. המיקרודוזינג מבטיח לשחרר, להעצים, לרפא ולשמח את כל מי שזקוק, והנרטיב הזה מושך מדי והולם מדי לעולמנו בשביל להעלם.

משנה תודעה – טור 1 – כסף בשמי היהלומים

חודש שעבר התחלתי לפרסם במוסף גלריה של הארץ טור חדש בנושא פסיכדליה, ככל הידוע לי טור ראשון מסוגו בעיתונות בעולם. עבור מי שאין להם מנוי להארץ (מומלץ) אני אעלה כאן מעתה את הטורים מעת לעת, במרווח בטוח ממועד הפרסום בעיתון. הנה הטור הראשון. קריאה מהנה.

אחרי שנים שהיתה תרבות-נגד מחתרתית ונרדפת, הפסיכדליה נכנסת אל המיינסטרים. המהפך הזה מציב שלל אתגרים חדשים, ובראשם הקשר שנדמה פרדוקסלי בין התחום הזה לבין הקפיטליזם. טור חדש

העשור השני של המאה ה-21 היה תקופה של פריחה חסרת תקדים לפסיכדליה, התרבות המבוססת על שימוש בחומרים משני תודעה כמו אל-אס-די ופטריות. לאחר שנרדפו עד חורמה במשך חצי מאה, חומרים פסיכדליים עושים בשנים האחרונות קאמבק מתוקשר. ערים ומדינות ברחבי ארצות הברית ובעולם מכריזות בשנים האחרונות על לגליזציה ודה-קרימיניליזציה של צמחים וחומרים פסיכדליים. עולם הרפואה, שהתנכר לפסיכדלים מאז שנות השישים, נתלה בהם פתאום כמי שגילה סוף סוף את הפתרון המיוחל למשבר בריאות הנפש. וקרנות הון סיכון מחפשות בקדחתנות הזדמנויות השקעה בחברות פסיכדליות, שמונפקות בבורסה על פי הערכות ערך ששמורות לרוב לחברות טכנולוגיה נוצצות.

חלק מוותיקי הסצינה הפסיכדלית משפשפים עיניהם בתדהמה נוכח ההתפתחויות המרעישות הללו. הרנסנס הפסיכדלי מבשר בעיני רבים עידן חדש של ימות משיח, שבו גר פסיכיאטר עם שמאן, ושוטר ירבץ עם סטלן. אלא שהתקופה הנוכחית גם מציבה אתגרים חדשים.

הרגעים הראשונים של כל מהפכה הם רגישים ומכריעים. אחרי שנים שנהנתה מעמדה נוחה של תרבות-נגד חתרנית ליודעי דבר, כניסתה של הפסיכדליה אל המיינסטרים מציבה שלל אתגרים ודילמות. האם הפסיכדליה היא תרבות-נגד, מורשת ילידית עתיקה, או מוצר צריכה בשוק הסחורות? האם יש לפסיכדליה מסר פוליטי, חברתי ואקולוגי מסוים או שהיא תרופה כשאר התרופות? למי שייכת הפסיכדליה ומי צריך להיות אמון על מציאת המקום הנכון עבורה בחברה? פסיכיאטרים? פסיכולוגים? או אולי בכלל אקטיביסטים, אמנים ואנשי רפואה ילידית?

הטור "המהפכה הפסיכדלית" ילווה את התהליך העדין והמורכב שבו חודרת הפסיכדליה מחדש לתוך הרפואה והתרבות המערבית בתחילת העשור השלישי של המאה ה-21. הוא ילווה את המגמות וההתפתחויות ברפואה ובתרבות הפסיכדלית, את הממשקים העשירים והמורכבים שנוצרים בין המולקולות העתיקות הללו לבין התרבות המודרנית, וגם יעסוק בשאלות הנצחיות של הפסיכדליה; אלו שלעולם לא נס ליחן.

                                                                            ***

זכה לשם של איש עסקים חסר מעצורים. פיטר תיל

אם אתם מחפשים הזדמנות לרווח מהיר בשוק המניות, ייתכן שכדאי לכם לעיין בפורטפוליו של כמה מהחברות הפסיכדליות החמות. אין לראות בדבר הנאמר בטור זה המלצת קנייה, אבל נדמה שאין דוגמה טובה יותר לרוחות המשתנות מהעניין המתגבר של משקיעים וקרנות הון סיכון בתעשייה הפסיכדלית (מושג שנחשב אוקסימורון עד לפני רגע). והאירוע שמסמל בצורה הטובה ביותר את השינוי הזה הוא הנפקתה של חברת קומפאס פתווייז (Compass Pathways, CMPS) בבורסת הנאסד"ק בנובמבר 2020. בחודשיים שחלפו מההנפקה זינק ערכה של החברה פי ארבעה ומוערך כעת בשני מיליארד דולר. חברת קומפאס, שמבקשת להפוך ליצרנית מובילה של פסילוסיבין סינתטי (החומר בפטריות חיזיון), זוכה לגיבוי ותמיכה של דמויות בולטות בעולם ההון סיכון ובהן המיליארדר הגרמני-אמריקאי פיטר תיל, ממייסדי חברת פייפאל.

הקונים שהסתערו על מניית קומפאס לא נרתעו מהעובדה שהחומרים שהחברה מייצרת מופיעים בטבע בפטריות שצומחות על גללי פרות ולא ניתן לרשום עליהם פטנט. הם גם לא התרשמו יתר על המידה מהתחרות הצפויה עם חברות הפארמה הגדולות ומוסדות ללא כוונות רווח ששמו להם למטרה לספק חומרים פסיכדליים למטרות רפואיות במחיר עלות.

אולם משקיפים אחרים בתהליך המתוקשר של הפיכת קומפאס לסופרסטארית הפסיכדלית הראשונה בשוק ההון הביטו על ההתפתחויות בדאגה מסיבות אחרות לגמרי. בשנים האחרונות יצאו גורמים רבים בעולם הפסיכדליה נגד הפרקטיקות העסקיות של חברות כמו קומפאס, שמחדירות לטענתם את הנורמות של קפיטליזם חסר מצפון לתחום שבו אין לו מקום.

במכתב שפורסם ב-2018 ושעליו חתמו יותר ממאה ארגונים, חוקרים ופעילים פסיכדלים, מתריעים הכותבים מפני סכנות המסחור ובהן חוקי פטנטים, חוזי בלעדיות, מונופולים ומחירים מופקעים. קומפאס עצמה עומדת זה כמה שנים במרכז הסערה לאחר שורה של צעדים שנויים במחלוקת. כך, למשל, היא מואשמת בכך שהציגה עצמה כחברה ללא מטרות רווח ונעזרה בידע, מומחיות וקשרים של חוקרים שהאמינו בתומת כוונותיה כדי להשיג דריסת רגל ולהתבסס בתחום, עד שהכריזה בפתאומיות על היותה חברה למטרות רווח וניתקה מגע מאותם חוקרים שסייעו לה בהתנדבות. בנוסף לכך מואשמת קומפאס שרשמה פטנט על שיטה לייצור פסילוסיבין סינתטי בניסיון ליצור מונופול בתחום ולעכב באופן זה את מאמציהם של גופים מתחרים.

החברה הצעירה שהפכה במהירות לטיטאן פסיכדלי גייסה לחבר המנהלים שלה דמויות מעומק הממסד של עולם הפארמה. בנוסף לכך, דמותו השנויה במחלוקת של תיל — שנודע כאיש עסקים חסר מעצורים, תומך בולט של הנשיא היוצא דונלד טראמפ, יזם בתחום המעקב הדיגיטלי ותומך נלהב ומוצהר ביצירת מונופולים מסחריים — לא תרמה לשיכוך החששות. רבים בעולם הפסיכדלי חוששים מכניסתם של ספקולטורים שיתעדפו רווחים מהירים ומונופולים על פני חזון של חברה בריאה וטובה יותר.

הגל הראשון של התרבות הפסיכדלית המערב, בשנות השישים של המאה ה-20, נשא גוונים אנטי-קפיטליסטיים מובהקים. אלילי תרבות-נגד פסיכדלית כמו ג'רי רובין ואייבי הופמן קראו לביטולם של אלוהי הכסף והממון, ובחנויות של קבוצת התיאטרון האקטיביסטית "הדיגרס" יכלו המבקרים לאסוף לא רק אוכל חינם ובגדים חינם אלא גם כסף חינם מסלסלות. גם ההתנגדויות הממסדיות לפסיכדליה התמקדו במקרים רבים באי-ההלימה בין פסיכדלים לקפיטליזם. בשימועים שערך הסנאט האמריקאי על האל-אס-די ב-1966 התריעו רבים מהמקטרגים כי פסיכדלים ידכאו את המוטיבציה של הנוער לעבוד וידרדרו את החברה האמריקאית למעמד של חברת עולם שלישי.

סמל של התרבות הפסיכדלית האנטי-קפיטליסטית של הסיקסטיז. אייבי הופמן.

אלא שטיעונים מסוג זה נראים מיושנים בעידן שבו שווי תעשיית הקנאביס מוערך בעשרות מיליארדי דולרים. גם הסטיגמה של הסטלן הבטלן התיישנה כבר מזמן, לאחר שהתברר שחלק מאותם ראשי-אסיד ארוכי שיער שבלסו אל-אס-די בשנות השישים והשבעים מילאו תפקיד מפתח בעליית המחשב האישי והאינטרנט. כמה מהם נכנסו לשורות היזמים המצליחים ביותר בעולם הטכנולוגיה. הידוע בהם, מייסד ומנכ"ל אפל המיתולוגי סטיב ג'ובס, נהג לומר שחוויית האל-אס-די היתה אחת החוויות המשמעותיות ביותר שעבר בחייו.

ההסתערות הפתאומית של אנשי הון סיכון על עולם הפסיכדליה מזכירה הסתערויות קודמות על תחומים כמו קנאביס, מטבעות קריפטו ואנרגיה ירוקה. היא מדליקה נורות אזהרה בקרב רבים בקהילה הפסיכדלית. אפשר להבין אותם. במשך שנים הנושא הפסיכדלי קודם על ידי קבוצה קטנה ומלוכדת של אידיאליסטים ומשוגעים לדבר שעסקו בו מתוך אתוס של שיתופיות ואמונה בערכן הרוחני, הרפואי והתרבותי של המולקולות הללו. מיליארדרים חסרי מעצורים כמו פיטר תיל הנכנסים לתחום מאיימים להשתלט עליו במטרה להפוך אותו לפרה חולבת למזומנים.

סימן לבאות ניתן היה למצוא בכניסתה של תרופת האסקטמין לסל הבריאות הישראלי בינואר 2020. האסקטמין, נגזרת של התרופה הוותיקה קטמין, פותחה על ידי חברת יאנסן, חברה-בת של ג'ונסון אנד ג'ונסון, ואושרה לטיפול בדיכאון. קטמין אמנם אינו סם פסיכדלי קלאסי – הוא מוגדר כסם הרדמה – אבל יש לו השפעות פסיכדליות, והשימוש הרפואי בו חוקי, מקובל ומבוסס יותר מהשימוש בפסילוסיבין או אל-אס-די. בשנים האחרונות החלו רופאים שונים לעשות שימוש בקטמין לטיפול בדכאון ומרפאות קטמין החלו לשגשג במקומות שונים בעולם. חברת יאנסן ביקשה לחדור לתוך השוק הזה כשפיתחה את האסקטמין, שמשווק בצורת תרסיס. האפקט של התכשיר של יאנסן זהה בעיקרו לאפקט של הקטמין המוכר והג'נרי, שזמין לרופאים בעלות של שקלים ספורים. ההבדל העיקרי הוא העלות, שמגיעה במקרה של האסקטמין ל-26,000 שקל בשנה. ההפרש האדיר לא מנע מוועדת סל הבריאות לבחור באלטרנטיבה היקרה לאין שיעור ולהכניס דווקא את האסקטמין לסל התרופות. מפסיכדלים, מתברר, אפשר לעשות כסף. והרבה.

כשחומרים פסיכדליים ייכנסו לזרם המרכזי של הרפואה המערבית, ניתן לסמוך על חברות התרופות שיעשו כל שביכולתן כדי להפוך צמחים שכל אחד יכול לגדל בבית לתרופות בעלות אסטרונומית. המודל הכלכלי של תרפיה פסיכדלית יידרש גם הוא להשתנות. מסורת התרפיה הפסיכדלית מושתתת על הרעיון שמספיקה חוויה פסיכדלית טרנספורמטיבית אחת או שתיים כדי לרפא חולים ממצבים של דיכאון וטראומה. אלא שמזווית עסקית מדובר במודל כלכלי מגונה. טיפול כרוני שנמשך שנים רווחי הרבה יותר.

קוראים תיגר על המודל הרפואי והקפיטליסטי. דה-קרימינלייז נייצ'ר.

עם זאת, כנגד החשש שהפסיכדליה תיהפך לחלק ממסחטת כספים מונופוליסטית אפשר גם לשאול, אולי שיתוף הפעולה עם מודלים קפיטליסטיים הכרחי כדי להפיץ את הבשורה הפסיכדלית? אם הפסיכדליה אכן נכנסת למיינסטרים, הרי עליה למצוא את הדרך לדבר גם עם ההון והכסף. ארגון המחקר הפסיכדלי הוותיק MAPS, שאחראי להתנעת הרנסנס הפסיכדלי העכשווי, נוסד כארגון ללא מטרות רווח, אבל גייס לאורך השנים עשרות מיליוני דולרים מבעלי הון עם סימפתיה לנושא הפסיכדלי, והם שאיפשרו את התוצאות המחקריות הפנומנליות שקידמו את התחום.

בשנים האחרונות הקימה MAPS חברה-בת שפועלת כחברה לתועלת הציבור. ככזו מחויבותה העיקרית נתונה לא לבעלי המניות אלא לקידום מחקר ותרפיה פסיכדליים והנגשתם לציבור הרחב. ארגוני מחקר פסיכדליים ללא מטרות רווח עושים שימוש במכניזמים של קפיטליזם כדי להפיק רווח לחברה כולה, שזה רעיון פסיכדלי למדי בפני עצמו.

ובספטמבר האחרון הודיעה יוסונה, חברה ללא מטרות רווח מהמגזר הפסיכדלי שנחסמה בעבר על ידי הפטנטים של קומפאס, שפיתחה שיטה חדשה, יעילה, זולה ואלגנטית יותר מזו של קומפאס לייצור פסילוסיבין. יוסונה רשמה את השיטה שלה כחלק מהקניין הציבורי, כך שהיא זמינה לאחרים ללא עלות. בנוסף לכך, יותר ממאה ארגונים ואנשי מקצוע מהתחום הפסיכדלי חתמו ב-2020 על מסמך התחייבות שניסח ארגון נורת סטאר, הקובע כללי אתיקה לתעשייה הפסיכדלית וביניהם התחייבות של העוסקים בתחום לחקירה עצמית, דיאלוג עם מסורות ילידיות והתמודדות עם הבעיות שבמבני התמריצים הכלכליים.

אז האם החיבור בין פסיכדליה לקפיטליזם יכול להביא ריפוי אפילו לנפשו המסוכסכת של ההון? מותר להטיל ספק בכך, אבל הפסיכדליה לא צפויה לוותר בקלות. במקביל להילולת גיוסי ההון של הסטארט-אפים הפסיכדליים השונים, העשור הקרוב ראה גם שורה של ניצחונות פוליטיים מאת פעילי פסיכדליה, שהובילו לדה-קרימינליזציה כללית של צמחים פסיכדליים כמו פטריות פסילוסיבין ותה האיוואסקה במסגרת קמפיין Decriminalize Nature. האם בעולם שבו פטריות פסילוסיבין חוקיות וזמינות לכל, הפטנטים שחברות פארמה רושמות עדיין יהיו בעלי ערך רב כל כך?

ובכלל, מעבר לחברות התרופות שמפתחות פטנטים, השוק הפסיכדלי טומן בחובו אפשרויות לאקולוגיה שלמה של בעלי מקצוע ומוצרים. מתרפיסטים ואנשי אינטגרציה, למגדלים, סדנאות, ריטריטים ושורה ארוכה של חוויות לימודיות, אסתטיות, מוזיקליות, ספורטיביות, תרפויטיות ותרבותיות מסוגים שונים. לגליזציה פסיכדלית יכולה לחולל רבבות רבות של מקומות עבודה בתחומים מגוונים יותר וריכוזיים פחות מתחום הפארמה.

אם העשור השלישי של המאה ה-21 אכן יהיה עשור פסיכדלי כפי שמבטיחים לנו, הרי אחד הגורמים שיעצבו אותו יהיה המודלים הכלכליים שיתפתחו במהלכו ויקבעו את דמותה של הרפואה והתרבות הפסיכדליות. המפגש הלא נוח בין קפיטליזם לפסיכדליה צפוי להמשיך להניב רגעים מפתיעים ושאלות מטרידות. בסופו של דבר, השאלה היא האם המודלים הכלכליים שייווצרו יתמכו או יפגעו באפשרות של אנשים מן השורה להשיג גישה לטיפולים ואפיקי התפתחות פסיכדליים בטוחים ואיכותיים. ככל ש"קפיטליזם פסיכדלי" יקדם את המטרות החשובות הללו ולא יפגע בהן, הרי המתח הפנימי שקיים בביטוי המוזר הזה עשוי להוביל לא לפיצוץ אלא לשיתוף פעולה פורה.

פלייליסט, אדם, מכונה, תאגיד

  1. התדר קראו לי לעשות פלייליסט בספוטיפיי לכבוד החורף. בהתחלה חשבתי, מה לי ולפלייליסט? למחרת מצאתי את עצמי רוקד עם טראק שרציתי שכל העולם ישמע והבנתי למה.
  2. חלף הרבה זמן מאז שהייתי תקליטן חובבני וביזארי שמעביר לילות בנבירה בתיקיות בסולסיק תוך כדי מחקר על סגנונות איזוטרים. בשנים האחרונות הספוטיפיי הפך להיות האפיק העיקרי שלי למוזיקה. משהו שרץ בצד תוך כדי שאני כותב או עובד. זה נח אבל גם בעייתי כי אין כמו הספוטיפיי לסמל את הויתור על השאיפה לטעם מוזיקלי עצמאי והפקדתו בידי האלגוריתם. בחסות הספוטיפיי ואלגוריתמים דומים אנחנו עוברים אינפנטליזציה, שומטים את הנכונות לחקור עצמאית ומסתמכים יותר ויותר על אלגוריתמים שיעשו את זה בשבילנו. קשה להאשים. הדיסקבר וויקלי של ספוטיפיי טוב כל כך בלחזות איזה טראקים ישמחו אותי שהוא לרוב משיג תוצאות מרשימות ללא מאמץ. ספוטיפיי הוא עורך מוזיקלי לאנשים עסוקים שאין להם זמן לצאת בעצם למסעות ליקוט מוזיקלי.
  3. להכין פלייליסט בספוטיפיי זה שונה מלהכין פלייליסט בעצמך. זה סוג של שיתוף פעולה בינך לבין האלגוריתם. בעולם שבו מגלים מוזיקה חדשה באמצעות אלגוריתמים הטעם המוזיקלי הוא תוצאה של תחומי ההתמחות וההכרות של האלגוריתמים: הטראקים שהאלגוריתם מכיר, והאופן שבו הוא ממפה איזורים מוזיקלים. הטעם שלי לא קייים בנפרד מהאלגוריתם. ומצד שני, גם לא ניתן לומר שהאלגוריתם קיים בנפרד ממני. מכיוון שאלגוריתמים כמו זה של הספוטיפיי מבוססים על רשתות נוירונים שמבצעות תהליכילמידה עמוקה, ושמחקות את אופן הפעולה של מוחות ביולוגים. ניתן אם כן לומר שהנוירונים הדיגיטלים של האלגוריתם של הספוטיפיי הופכים לשעתוק של הטעם המוזיקלי שלי. זה הניסיון הישיר ביותר לקחת את הטעם המוזיקלי שלי ולהעתיק אותו באופן ישיר לכדי מערכת של ביטים/נוירונים נוירונים דיגיטלית שהיחסים הפנימיים בתוכה משקפים את היחסים הפנימיים בנפש שלי.
  4. אבל זה מורכב קצת יותר כי רשתות הלמידה העמיקה של האלגוריתם של הספוטיפיי לא רק לומדות את הטעם שלי ומייצגות אותו. הן גם מעצבות אותו יש כאן, אם כן, סוג של פידבק-לופ או קואבולוציה. ה"טעם" של האלגוריתם לומד לחקות את הטעם שלי ותוך כדי זה מזיח אותו ומטה אותו לכיוונים חדשים. הפלייליסט שלי הוא שילוב של טעם משותף, קו-אבולוציה של טעם אנושי וטעם אלגוריתמי שמחקה את האנושי, כאשר הסלקשן הסופי נעשה על ידי האדם.
  5. הסיפור לא נגמר כאן. חלק מהשירים שאני הכי אוהב ברשימה הגיעו דרך תקשורת אנושית ישנה טובה. אלו השירים שהספוטיפיי לא מציע לי בגלל בגלל הנטיה של מערכות אלגוריתמיות לפסוע באיזורים מוכרים, מה שמצמצם את הסיכוי למפגשים אקראיים וממוזלים (serendipity). הבעיה הייא שחלק מהטראקים שרציתי לכלול לפלייליסט הזה לא זמינים להשמעה בארץ בגלל חוקים תאגידיים/לאומיים (חפשו למשל את הביצוע של ג'ודי סיל לשיר Emerald River Dance שאני כרגע לא מוצא אותו אפילו ביוטיוב). הפלייליסט הזה הוא אם כן תוצאה של המפגש של אדם, אלגוריתם וחוקי תאגידים.
  6. אחרי ההחפירה הזו חשוב לומר שמדובר בפלייליסט כיפי למדי שנע בין פסיכדליה, מלנכוליה, טרופיקליה, גרוב ועוד הרבה דברים טובים. הוא אורך כמעט שלוש שעות, ואני ממליץ לשים אותו ברקע ולצלול לתוכו באיזה ערב כיפי עם אנשים או בפעילות יצירתית.
  7. אני רגיל כל כך לפעול באמצעות מילים (ולפעמים וידיואים) שזה מרגיש חידוש גדול לפעול במדיום אחר ולגעת לאנשים באיזור אחר בתודעה – עם צלילים! אז שימו את הפלייליסט הזה. רוצו עליו. עופו איתו. זה כיף גדול!

ללמוד אימוג'י

אני אוהב הרבה שפות אבל יש שפה אחת שאני עדיין מתקשה ללמוד כמו שצריך: אימוג'י.

יצא לי לחשוב לאחרונה על העלגות שלי באימוג'י, שמתבטאת, למשל, בקושי לשלוף את האימוג'י הנכון ברגע הנכון או בכלל לאתר אותו כשאני נדרש לו. תהיתי אם אני עילג באימוג'י בגלל שבניגוד לשפות אחרות, כשזה נוגע לאימוג'י מעולם לא הקדשתי זמן ללימוד השפה. פשוט הנחתי שאוצר המילים שלי יתרחב מעצמו. אני לא קורא ספרים באימוג'י, לא כותב טקסטים באימוג'י, ובוודאי שלא משוחח באימוג'י. כמובן שהאימוג'י שלי מוגבלת כל כך.

בין השפות השונות שלמדתי בחיי, האימוג'י שלי היא שפה מוזנחת של מהגר שמעולם לא טרח ללמוד את שפת המולדת החדשה. היא מורכבת מאוצר מילים מוגבל שנאסף באופן מאולתר, ללא מחשבה וסדר.

זה כאילו נורמלי. אני לא מכיר אף אחד סביבי שהלך לבית ספר ללימודי אימוג'י. ובכל זאת יש משהו מוטל בספק בגישה המרושלת הזו, מכיוון שבניגוד לשפות אחרות שאני משקיע בהן אנרגיה תודעתית שפת האימוג'י דווקא שימושית ומשולבת בחיים שלי טבעית.

אולי הסיבה הראשית שמעולם לא הגעתי ללמוד אימוג'י בשיטתיות זה כי עד כה לא באמת חשבתי עליה עד כה כשפה, והסיבה לזה היא כנראה בגלל שהאימוג'י שונה כל כך משאר השפות שאני מכיר. לימוד אוצר מילים באימוג'י, למשל, שונה למדי מלימוד אוצר מילים בגרמנית למשל. כאן האתגר הוא לא לזכור את המשמעות של סימן אלא להזכר בעצם קיומו של סימן מסוים ובדרך לאתר אותו.

נוטים להשוות את האימוג'י לכתב החרטומים, אבל מה שמאפייין את האימוג'י הוא שבניגוד לכתב החרטומים היא מובן היטב לכל מי שקורא בו. זוהי כנראה השפה הבינלאומית הראשונה שבאמת תפסה. ועם זאת, לדעת רוב הבלשנים האימוג'י אינה שפה של ממש. חסרים לה כללי דקדוק וסינטקס, תארים, מילות קישור ושאר חלקי המילה והמשפט שיאפשרו לכם להתנסח בבהירות ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים.

נדמה לי שהדרך הנכונה לחשוב על אימוג'י היא כתוסף שפה. ההבדל העיקרי בין אימוג'י לשפות אחרות הוא שהמטרה העיקרית של האימוג'י היא לא למסור אינפורמציה כמו מילים אלא למסור תחושה, שעוברת דרך הדימוי. להוסיף קצת צבע למילים שלי. אני יכול לכתוב שאני מתפקע משמחה אבל האימוג'י הנכון יבהיר את התחושה טוב יותר ובהרבה פחות מאמץ. אימוג'י של שתי כפות ידיים מוצמדות יביע טוב הרבה יותר את הכרת התודה שלי משימוש במילה "תודה" או אפילו בצמד המילים "תודה רבה."

המחשבה על אימוג'י כתוסף לשפה שלנו מדגישה את ההשפעה של השימוש בסמלילים האלה על אופי התקשורת האנושית. חוקרי מדיה כבר כתבו לרוב על הנטיה של המילה הכתובה לשכל ושל האימג' לעבר הרגש. האימוג'י מאפשר לנו לצבוע את המילים בצבעים שאינם חלק מלוח הצבעים הסטנדרטי של השפה ושמקרב אותנו לחוויה הישירה של הדבר – גם אם דרך ייצוג גרפי בסיסי למדי. בכך הוא לא רק מוסיף לשפה שלנו מידע נוסף (כמו טון) אלא גם מעניק קונטקסט כללי לדיבור.

האימוג'י הוא שדרוג ויזואלי שקיבלנו לשפה הכתובה בעידן הדיגיטלי. הוא מאפשר לצבוע את המורשת האינטלקטואלית האבסטרקטית לעייפה של המערב בדימויים מנחמים מהעולם הפרה-אלפבתי. הוא כמו תמונות מנחמות שכולנו, כמו ילדים, מחפשים בספר עם יותר מדי מילים.

ככותב שנטוע עמוק ברשת השכלתנית של האלפבית, השפה של האימוג'י, הנוגעת עמוק יותר בעולם התחושה והרגש, אינטואיטיבית לי פחות. אולי זו הסיבה שעד היום עדיין לא חדרתי את סודותיה. בעולם עתידי, לצד שיעורי הלשון בבית הספר ידרשו התלמידים גם לשנן את מיני האימוג'י וכללי השימוש הנכון בהם, ואולי יהיה בכך לתרום לרווחתם ותועלתם יותר מלימוד של כללי דקדוק ארכאיים שגם ככה כבר פחות רלבנטים לתקופה. לימוד כזה של שפת האימוג'י יכול גם לפתוח צהר לעולמות רגש ותחושה שנעדרים מהשפה המילולית, כי המהפכה של האימוג'י, שלימדה את כולנו לשלוח לבבות, היא קודם כל מהפכה תרבותית של חיבור לרגש ולאינטואיציה ושאת משמעויותיה אנחנו רק מתחילים להבין.

וידאו ההשקה של אמריקן טריפ

עברו כבר כמה חודשים מאז שיצא הספר החדש שלי אמריקן טריפ והגיע הזמן לחגוג.

בתקופה שאמריקן טריפ יצא השתעשעתי בחזון לעשות סביבו איזה כנס קטן פסיכדלי קטן עם דגש בינתחומי, שיאגד את החוקרים הישראלים שעוסקים בפסיכדליה מהזווית של עולמות החברה והרוח, ושבדרך כלל נדחקים בכנסים פסיכדלים הצידה לטובת הפסיכיאטרים וחוקרי המח. יחד עם נח עפרון, שהנחה את הדוקטורט שלי, תכננו אירוע פסיכדלי צבעוני באולם הכי גדול שיש לאוניברסיטת בר אילן להציע.

זה היה חזון מלהיב, אבל בינתיים התחילה הקורונה. החזון הזה נדחה כמה פעמים עד שבסופו של דבר הבנתי שהוא לא קורה. ויתרתי על השקה לספר, ועבר עוד קצת זמן, ועוד כמה אירועים וירטואלים, עד שהתחלתי להשתכנע שגם לעולם הוירטואלי יכולים להיות יתרונות. למשל, האפשרות להזמין את הדרים-טים של החוקרים הפסיכדלים שמעניין אותי לשמוע מדברים על הספר שלי, ולא משנה איפה הם חיים או מלמדים בעולם.

קבלו חגיגות ההשקה של אמריקן טריפ. ערב מיוחד שיוקדש לנושא של פסיכדליה, תרבות וכל הממשקים המרובים בין שני העולמות האלו. יהיו לנו שמונה חוקרים פסיכדלים שמגיעים לנושא הזה משלל כיוונים וכל אחד מהם יציע זווית משלו על השאלות, הרעיונות והנושאים שעולים לדיון בספר אמריקן טריפ.

חלק מהמוטיבציה לכנס המקורי שלא התגשם, הייתה כאמור להוות פורום למחשבה אינטלקטואלית עברית על פסיכדליה. משהו שנותן דגש קצת שונה מהדגשים הרווחים יותר (והחשובים בפני עצמם) של מחקר קליני או קהילה. היה לי חשוב לשמור על האלמנט הזה גם בכנס הנוכחי ולכן האירוע מחולק לשני חלקים כאשר החלק הראשון מורכב מארבעה חוקרים ישראלים שיתנו צוהר מקומי על השאלה של פסיכדליה ותרבות, והחלק השני מהחוקרים הבינלאומיים. חשוב לציין שמכיוון שהיה לנו חשוב שהצוהר הלוקאלי הזה יהיה פתוח ונגיש גם לאנשים בשאר העולם שסקרנים לגבי מה שקורה בעולם הפסיכדליה הישראלי, החלטנו לקיים אותו באנגלית.

המושב הישראלי. יפתח עם ליאור רוזמן, שחוקר פסיכדלים במרכז הפסיכדלי של אימפריאל קולג', לונדון מכיוון של מדעי מח, ושמוביל בשנים האחרונות את המחקר על טקסי איוואסקה ישראלים-פלסטיניים. נמשיך עם אורי שווד מהמחלקה אוניברסיטת בן גוריון שחזר לאחרונה משבתון באימפריאל ומפתח בשנים האחרונות זווית סוציולוגית מקורית על המחקר והרנסנס הפסיכדלים בני זמננו. שלישית תדבר יהב ארז, שמנחה את הפודקסט תודעה רבה, ושכתבה אצלנו בתכנית למדע טכנולוגיה וחברה בבר אילן מחקר על עולם הסייפזונס בישראל. ויסגור את המושב תומר פרסיקו שיושב כרגע בברקלי, משקיף מהצד על התפתחות הרנסנס הפסיכדלי, ויתן פרספקטיבה מתחום האתיקה של התודעה.

את המושב הבינלאומי יפתח אריק דיוויס, שהוא כנראה הבנאדם שאני הכי נהנה לקרוא או להקשיב לו בזמננו, אז אני ממש ממליץ שלא לפספס – ואם אתם לא מכירים את אריק ופועלו- דחוף! נמשיך עם ננסי קמפבל, חוקרת מדע וטכנולוגיה שכתבה ספרים מרתקים על מגדר, סמים, וקהילות משתמשים. יהיה לנו את דיוויד דופואה, אנתרופולוג צרפתי נוסק שפרסם לאחרונה מאמר מבריק על הסוציאליזציה של ההזיה, ולבסוף את ניקולס לנגליץ שספרו "נוירופסיכדליה" מהווה את הניתוח המלומד והמבריק ביותר שקראתי של המדע הפסיכדלי במאה ה-21 (קריאת חובה למיטיבי לכת).

אני מקווה שבין כל האנשים המבריקים האלה יעופו לנו ניצוצות בראש, אבל כדי שלא נהיה יותר מדי תקועים בראש, הזמנו גם את הרכב האינדי הישראלי המשובח ניקו טין, שיתנו לנו בראש, ובנוסף מוזיאון הוידאו הפסיכדלי יפציץ נקודתית בסלקשן של וידיואים פסיכדלי נבחרים מהשפע המשובח של במאים, אנימטורים ויוצרים פסיכדלים תוצרת הארץ.

הטכנולוגיה של הפוליטיקה

אחת התובנות ששבות ועולות בקורס הטכנואופטימיזם וטכנופסימיזם שאני מלמד היא שהשורש של רבות מהבעיות הטכנולוגיות שלנו הוא בכלל פוליטי. משבר האקלים מהווה דוגמה טובה. אפשר לטעון טענה חזקה שהמשבר הזה פתיר עדיין מבחינה טכנית, אבל היכולת שלנו לפעול כדי למנוע את הקטסטרופה שבפתח מוגבלת בגלל כוחות פוליטיים חזקים שפועלים למניעת הטיפול בבעיה.

לא ניתן למחוק את הפוליטי מהטכנולוגי, וזו אחת הסיבות העיקריות מדוע גישת הפתרונאות הטכנולוגית (Techno-solutionism) של עמק הסיליקון לוקה כל כך בחסר. כל הטכנולוגיות החדשניות שבעולם לא יעזרו כשאנחנו מנוהלים על ידי כוחות שאינם מעוניינים בפתרון המצב.

הבעיה של הפוליטי והטכנולוגי מסתבכת כשאנחנו קולטים שגם הפוליטי הוא טכנולוגי. מערכות בחירה ושלטון הן מערכות טכנולוגיות. הן יכולות להיות מוצלחות יותר והן יכולות להיות אבסורדיות ושערורייתיות כמו שיטת האלקטורל-קולג' בארה"ב שם נבחר טראמפ ב-2016 על ידי מיעוט קולות בשל שיטה מגוחכת שבה בוחרים במדינות חקלאיות קטנות (ולרוב אדומות) נחשבים באופן סגולי פי 2.5 מבוחרים במדינה גדולות, ושבה יתרון של 80% במדינה ויתרון של 51% מתרגמים שניהם לתוצאה של 100% מהאלקטורים של אותה המדינה, ועקרונות דומים שמאפשרים גם מניפולציות טכנופוליטיות כמו חלוקה מוטה פוליטית של איזורי ההצבעה באופן שישרת מפלגה מסוימת  (Gerrymandering). כטכנולוגיה לשלטון, הטכנולוגיה האמריקאית של האלקטורל קולג' היא מערכת שבורה שמוטה מבסיסה ליצירת סילופים והטיות מסוגים שונים – אלו שאפשרו לבוש ולטראמפ להבחר בעבר עם מיעוט מקולות הבוחרים. למערכת הפוליטית האמריקאית התווספו בשנים האחרונות עוד הבטים טכנולוגים נוספים עם פוטנציאל עיוות מסיבי למדי. למשל חוקי ה-Super PAC שעברו בארה"ב ב-2010 ומאפשרים לתאגידים להוציא סכומים בלתי מוגבלים כדי לפמפם פוליטיקאים שנוחים למטרותיהם.

בנוסף, המערכת הפוליטית בת זמננו מושפעת גם מההטיות של מערכות טכנולוגיות דיגיטליות שמעצבות את הפוליטיקה כמו בועות פילטר שמציגות לאנשים שונים ברשת גרסאות שונות של המציאות, כניסה של בוטים זדוניים לשיח הפוליטי, ועצם המדיום הדיגיטלי שמעצב את השיח הפוליטי בדמותו (אופי השיח שמתהווה בטוויטר שונה מזה בעידן הדפוס). הדוגמאות הללו ממחישות שזה לא רק הפוליטיקה שקובעת את הכיוון הטכנולוגי – זו גם הטכנולוגיה שקובעת את הכיוון הפוליטי (בעודה מתעצבת על ידי הפוליטי, כמובן).

מדי פעם, כשאני שומע על עוד איזה סטארט-אפ שמציע פתרון טכנולוגי לבעיה חשובה יותר (או לרוב פחות) בא לי לבקש מכל הסטארט-אפיסטים הטכנו-פתרונאים האלה שיפנו חלק מהאנרגיות החדשניות שלהם לתיקון המערכת הפוליטית שלנו. לפתרונות טכנולוגים שיתקנו את הספירה הפוליטית תהיה תועלת שולית גדולה לאין ערוך מלכל גאדג'ט או אפליקציה שאיזשהו סטארטאפ או תאגיד על הפלנטה מסוגל לייצר, אף שלקרנות הון סיכון יש לאין ערוך פחות עניין להשקיע בהן.

לאורך השנים היו כמובן רעיונות טכנולוגים לתיקון המערכת הפוליטית כמו רעיונות של דמוקרטיה ישירה אינטרנטית. לא בטוח שזה רעיון טוב, אבל זה לפחות אלטרנטיבה למערכת הקיימת והשבורה ובמצב שלנו כל מחשבה יצירתית שתחלץ אותנו מהמשבר הדמוקרטי המוביל לכאוס פוליטי ודיקטטורות היא מבורכת. בו בזמן, מציאת פתרונות טכנולוגים ליצירת פוליטיקה מוצלחת והוגנת יותר הוא כמובן פרויקט עם משמעויות פוליטיות נרחבות, כך שאין ספק שכל ניסיון לפתור את הטכנולוגיה של הפוליטי יתקל בהתנגדויות פוליטיות עזות.

אם הייתי יכול להצביע על כשל טכנולוגי אחד בסיסי במערכת הפוליטית שלנו שאני לא לגמרי בטוח איך להתגבר עליו אבל המחיר שאנחנו משלמים עליו הוא בלי יתואר הייתי מצביע על מנגנון ה-51%. באופן לא לגמרי ברור, המערכות הפוליטית שלנו בנויות כך שבחירות מוכרעות שוב ושוב בהפרשים צרים, ולא משנה מה הבעיות, השאלות או הפתרונות שעל הפרק אנחנו תמיד מסיימים עם דיקטטורה של ה-51% שמתעמרים ב-49% האחרים (במקרה של טראמפ ב-2016 מדובר בדיקטטורה ה-46%!). הנטיה הזו הועצמה בשנים האחרונות עם התפוררות המרכז ועליית הקיצון. מערכות השלטון במערב נראות יותר כמו סדרה של הפיכות שבהן צד אחד שזכה ביתרון קל משליט באופן אלים את מרותו על כל השאר, וזה לא מפליא שבמצב כזה רמות המרמור נשארות תמיד גבוהות, גם אם הן עוברות מצד לצד. אם היינו מצליחים, לעומת זאת, לייצר מערכת פוליטית שמדגישה את המשותף, ושבה התוצאה הסופית היא ממשלה שמחזיקה בעקרונות שנתמכים על ידי 70-80% של האנשים לדבר הזה הייתה תועלת אדירה עבורה החברות שלנו.  אני לא בטוח מה הפתרון הטכנולוגי לבעיה הזו, או אם יש אחד כזה. אולי מערכות פוליטיות בנויות באופן טבעי כך שיתארגנו סביב סוגיות מפלגות ויוכרעו על שברירי אחוז. אם כן, אנחנו בבעיה רצינית. הבעיה הפוליטית סבוכה, וזו אולי הסיבה שפתרונאים טכנולוגים התרחקו ממנה עד כה, אבל אם יש אתגר טכנולוגי אחד שראוי באמת שכל הטכנו-אוטופיסטים מלאי הבטחון העצמי יפנו אליו את תשומת ליבם הרי שמדובר בטכנולוגיה של הפוליטיקה.

האינטרנט, החוק הרביעי של מקלוהן, והטכנופוקליפסה

הטקסט פורסם לראשונה בגרסה ערוכה בפרויקט רדיקל באתר הארץ. להלן הגרסה המלאה.

דיברתי השבוע עם חבר בודהיסט מעולם המחשבים על כמה קשה להקפיד על פרנסה נכונה (right livelihood) כשעובדים היום בתחומי המחשבים והאינטרנט: כמה גדול החלק הזה מהתעשיה הזו שמוקדש למעקב אחר משתמשים, למניפולציה, לאופטימיזציה של טירגוט פרסומות שמטרתן לשכנע אותנו לקנות דברים מזהמים שאנחנו לא צריכים, ליצירת רשתות של מידע צללים שיווקי שמתחזה למהימן (affiliate marketing), שלא לדבר על פיתוח האלגוריתמים המתוחכמים שעסוקים בלדחוף אותנו לבועות מידע, לדחוף לנו פייק ניוז, להקיף אותנו בבוטים שמבלבלים כל דיון פוליטי, להגביר את הקיטוב ולחסל כל האפשרות לקיום דמוקרטיה מתפקדת. האינטרנט הפך מהבטחה למח גלובלי לגידול מח גלובלי.

שלב נוסף בהיסטוריה ארוכה של דיכוי בחסות הטכנולוגיה. הסוישאל דילמה

וזה משוגע שלשם אנחנו מכוונים את מיטב המשאבים הפיננסיים, האנושיים והטכנולוגיים של החברה שלנו: לפיתוח של מערכת עקומה ומסולפת שחותרת תחת יסודות החברה שלנו, שהולכת ומתפרקת מנכסיה בעוד אנחנו מקליקים עצמנו לאבדון חברתי, כלכלי ופוליטי. הסושיאל דילמה של נטפליקס זה פיפס בתהליך הזה, ואי אפשר להתבונן על הכאוס שהולך ומשתלט על העולם בתקופה הזו בלי לחשוב על התפקיד המרכזי שהיה פה לטכנולוגיה.

בספר 'חוקי המדיה' טען חוקר המדיה מרשל מקלוהן שניתן להבין את האפקטים של כל מדיה באמצעות שימוש בארבעה חוקים פשוטים. כל טכנולוגיה חדשה – טען מקלוהן – מעצימה משהו, מיישנת משהו, ומחזירה משהו שאבד. החוק הרביעי של מקלוהן טוען שכשלוקחים טכנולוגיה עד הקצה היא משנה כיוון והאפקט שלה מתהפך. כך למשל המכונית שמעצימה את המהירות והניידות מתהפכת לתוך פקק התנועה. חסכון הזמן שמביאה מכונת הכביסה מתהפך לכדי ערמות כביסה בלתי נגמרות שנוצרות כתוצאה מסטנדרטים חדשים של ניקיון. ביחס לטכנולוגיות מידע אפשר להבחין איך האינטרנט מעצים את הגישה למידע, ואז מתהפך לעולם של עודף-מידע ופייק שלא ניתן להבחין בו בין אמת ושקר. הרשת העצימה את היכולת לחבר בין בני אדם שונים ואז התהפכה לעולם שאנשים סגורים בו בבועות פידבק. ביקורות גולשים ברשת העצימו בתחילה את הגישה למידע אמין על מוצרים והתהפכו עם ההופעה של Affiliate marketing וביקורות קנויות שקנו שליטה ברשת ומשאירות את הגולשים מבולבלים חסרי עצה כשהם באים לקנות מוצר.

באופן רחב יותר, אם ניקח את החוק הרביעי של מקלוהן ונשית אותו על ההיסטוריה של הטכנולוגיה, ניתן  לומר שהטכנולוגיה העצימה לאורך ההיסטוריה את יכולת ההשרדות של האדם, ואילו עכשיו, בהגיעה לקיצוניות, היא מתהפכת והופכת לכלי אנטי-השרדותי שמאיים עלינו בהכחדה.

אז אם לחזור לחבר ולקושי למצוא היום עבודה דיגיטלית ששומרת על העקרון הבודהיסטי של פרנסה נכונה (כלומר פרנסה שאינה מבוססת על הרס וניצול), הרי שגם הוא חלק מתהליך רחב יותר. כבר הרבה זמן מצביעים על כך שהעובדים שתורמים בפועל הכי הרבה לאנשים בחברה שלנו – האחיות, העובדות הסוציאליות, המורים – כל אלו זוכים לתגמול הזעום ביותר, בעוד שאלו שאינם תורמים ואפילו מזיקים למבנה החברתי: אנשי פיננסים, עורכי דין תאגידיים וכו', הם אלו שמתוגמלים בצורה הנדיבה ביותר. בזמננו ניתן להוסיף על אלו את אנשי הטכנולוגיה. חבורה של אנשים מוכשרים, נחמדים וטובים בסה"כ, אלא שרובה מועסקת על ידי כוחות מפלצתיים שמרסקים בשיטתיות את יסודות החברה שלנו.

וזה מה שמדאיג באמת ברגע הנוכחי. כי כמה מיליונים שימותו לכאן או לשם במהלך המגפה מתגמדים לעומת הקריסה הכללית של צורות המחיה והקיום של חברות שלמות, האיום בקריסת דמוקרטיות, במלחמות עולם, קסטרופה סביבתית והשד יודע מה. כי מגפות היו ויהיו. מה שמדאיג במיוחד ברגע הזה הוא שאנחנו רוכבים על גבי בולדוזר שסיים לרמוס את הטבע, ואת העמים המנושלים השונים, ועובר עכשיו לרמוס חברות אנושיות תוך שהוא מייצר אווירה כללית של פאראנויה, קונספירציה וחוסר אמון. מה שמטריד באמת זה שהרכבנו בבסיס הציביליזציה שלנו מערכת פיננסית וטכנולוגית שלמה שבנויה כדי לרסק אותה עד היסוד.

על זה הייתי רוצה לראות את בייידן וטראמפ מדברים בעימות הטלוויזיוני שלהם. אבל הם לא ידברו על זה כמובן, כי הטכנולוגיה הזו כבר רסקה את היכולת שלנו לנהל דיון אינטילגנטי. ב'בידור עד מוות' הספר הנהדר (והכמעט נאיבי בפרספקטיבת הזמן) שכתב ניל פוסטמן  על השפעתה המשחיתה של הטלויזיה, הוא מספר איך נראו דיונים פוליטיים במאה ה-19, ונותן דוגמה של העימות בין שני מועמדים לנשיאות בפיאוריה אילנוי, באוקטובר 1854. דאגלס דיבר אל הקהל במשך שלוש שעות ושטח את טיעוניו בעמיקות. כשהגיע תורו של לינקולן לענות השעה כבר הייתה חמש אחר הצהרייים, ולכן הוסכם בין כולם שיחזרו לביתם, יסעדו את ליבם ויחזרו לעוד ארבע שעות נוספות של שיח. תשוו את זה לדיונים פוליטיים בימינו שבהם המועמדים נדרשים לדבר בסאונדביייטס ואיש אינו יכול לסיים את דבריו כי האחרים קוטעים אותו. אם היה עדיין איזשהו מקום לשיח משמעותי בדיון פוליטי בתקופתנו הוא היה צריך להתחיל בשאלה כיצד איבדנו את עצם היכולת לנהל דיון. דיון כזה היה יכול ללמד אותנו על תהליכי העומק הטכנולוגיים, הקוגניטיביים, הכלכליים והתרבותיים שהחברות שלנו עוברות כבר עשרות שנים – שאלות שאף אחד מהפוליטיקאים באופק לא נראה מוכן להתעמת איתן.

הדיון שאנחנו צריכים זה דיון על איך איבדנו את היכולת לנהל דיון. עימותי לינקולן דאגלס.

בהגות על טכנולוגיה ישנו זרם שמדבר על הצורך במישור טכנולוגי (technological plateau). הוא טוען שברגע מסוים הטכנולוגיה מגיעה למצב אופטימלי, או לכל הפחות טוב מספיק, שמעבר אליו כל המוסיף גורע. אנשים שונים מציבים את השלב הזה במקומות שונים בזמן. יש שטוענים שהטכנולוגיה הגיעה רחוק מספיק ב-1950. יש כאלה שאומרים שזה קרה כבר בבל-אפוק, בסוף המאה התשע עשרה. אני לא בטוח מה היה הרגע הנכון לעצור בו עם הפיתוח הטכנולוגי והחדירה של הטכנולוגיה לנפש ולחברה שלנו, אבל אני בטוח שעברו מאז כבר כמה וכמה רגעים מיותרים. ולא משנה מה נביאי הטכנולוגיה מסוגלים להבטיח לנו, שום דבר לא שווה את רמות המתח, החרדה, הייאוש, האטימות, השנאה והתסכול שהעידן הזה מביא איתו בחסות טכנולוגיות מידע חדישות שהתרבות שלנו מושקעת כל כולה בפיתוח שלהן, ובאימוץ מסיבי שלהן, עד כדי הכחדה של כל צורת חיים ביולוגית או תרבותית אחרת מהשטח. וכשהטכנולוגיה תעמוד בפני בית דין של שמיים בקץ הימים, אם היא תביא אותנו להכחיד את עצמנו אחרי שהכחדנו חצי מהמערכות האקולוגיות סביבנו, אני חושב שהיא תצא מורשעת, ולא משנה כמה דברים נהדרים היא הביאה בתקופת הביניים (הקצרה במונחים ביולוגים) שבה שירתה אותנו נאמנה.

אני לא יודע מה אפשר לעשות. צד מסוים בתוכי אולי ממתין עדיין למרד לודיטי שבו נרסק יחד את המכונות ונחזור לחיים שלווים יותר. אני יודע שזה לא יקרה, כי המכונה כבר בתוכנו, מוטמעת עמוק מדי לתוך המערכות הכלכליות, החברתיות והפסיכולוגיות שלנו. חלק אחר בי ממתין אולי לעוד התהפכות שתשנה שוב את הכיוון, אולי בעקבות תנועת המונים שתקרא למהפכה כוללת ביחסים של החברה שלנו עם טכנולוגיות. אני כן יודע שכל עוד השיח הפוליטי שלנו מטומטם מכדי לעסוק בשאלות האלה ולחשוב על פתרונות רדיקליים, הציביליזציה שלנו תמשיך כנראה לצעוד באותו הכיוון.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: