11 כללים לשימוש נכון בסמארטפון

smartphone-addiction3כשבנאדם מכור למשהו, אין לו בדרך כלל את האפשרות לחזור ולהנות מאותו הדבר באופן אגבי, כמו שעושה מי שעדיין לא הספיק להתמכר אליו. אלכוהוליסט שנגמל ובוחר לשתות כוסית מסתכן לפול במהרה במדרון החלקלק, אותו הכלל נכון גם למעשן הסיגריות שמבקש "רק סיגריה אחת," למהמר, למכור המין, ולכל סוג של התמכרות.

הסמארטפון הוא לא שונה.

ברגע שהספקת להתמכר, קל הרבה יותר להפסיק לגמרי את השימוש בו מאשר להשתמש בו במשורה.

הבעיה כמובן, היא שבניגוד להרבה התמכרויות אחרות, לסמארטפון יש גם שימושים חיוביים, ושעבור הרבה אנשים (אם כי פחות משנהוג לחשוב) הוא אפילו נדרש לצורך התפקוד היומיומי.

וכאן אנחנו נשארים עם הדילמה של המכור: כשמבינים שאנחנו מכורים, אבל גם לא רוצים לשחרר לגמרי, נשארנו עם האפשרות הבסיסית שהייתה קיימת בידינו כשקיבלנו את הסמארטפון אבל פספסנו אותה במהרה. לעשות בכלי הזה שימוש נכון. (אגב, זה שפספסנו אותה זה לא לגמרי באשמתנו, זה בגלל שכמו סיגריות, אלכוהול או הימורים, הסמארטפון הוא ממכר מטבעו, אלא שבניגוד לאלכוהול והימורים, אף אחד לא טרח להזהיר אותנו לגבי זה כשאספנו אותו מהחנות).

smartphone-addiction1

לחזור לשימוש נכון בסם ממכר או בסמארטפון זה כבר סיפור הרבה יותר מסובך מסתם להפסיק להשתמש. כשמפסיקים להשתמש בסמארטפון באופן מוחלט אולי יהיו קשיים מסוימים בתחילת הדרך, אבל די מהר נתרגל לכך שהדבר הזה כבר לא קיים עבורנו והוא יפסיק להעסיק אותנו. שומרי שבת שמכורים לסמארטפון לא מרגישים את הדגדוג בקצות האצבעות במהלך השבת. הם יודעים שהסמארטפון הוא מחוץ לתחום ולכן הם חופשיים לשחרר ממנו בראש שקט. לעומת זאת, עבור אדם מכור, לחזור לשימוש לא מכור זו מלאכה כמעט סיזיפית שדורשת תשומת לב חוזרת ונשנית כל פעם כשהידיים שלנו נשלחות לאחוז בסמארטפון. זה דורש מאיתנו ללכת שוב ושוב נגד היצר ולשלוט בו.

כמו בהרבה מקרים אחרים, ככל שנצליח לעשות את זה, הבחירה הנכונה תהיה קלה יותר בהמשך, וככל שנרבה לבחור בפיתוי כך היא תהיה קשה יותר – אפקט שכבר חז"ל עמדו עליו כשכתבו "מרעיבו שבע, משביעו רעב", ושאפשר גם להסביר אותו בשפה של חקר המח על ידי דיבור על הנוירופלסטיות והנטיה של המח לחזק נתיבים עצבים שנעשה בהם שימוש רב, ולהניח לנתיבים עצביים שלא נעשה בהם שימוש להתנוון. בכל מקרה, כל עוד אנחנו ממשיכים להשתמש במכשיר, זה כנראה אף פעם לא יהיה באמת קל.

אבל מהו שימוש הנכון בסמארטפון? כאמור, הדבר הקל יותר הוא להפסיק לחלוטין את השימוש בו, מה שגם יכול לאפשר לנו לאפס את הקשר ולנסות בהמשך לחזור לשימוש מתון יותר. אבל גם בלי לאפס, יש כל מיני כללי אצבע שניתן לנקוט בהם כדי לרסן את החיה הפנימית.

הנה כמה כללי אצבע שאני משתדל לאחוז בהם לשימוש נכון ולא כפייתי בסמארטפון:

בסיסיים

  1. הסמארטפון לא נמצא ליד המיטה כשנלך לישון
  2. הסמארטפון לא יהיה הדבר הראשון שנתעסק בו בבוקר
  3. הסמארטפון לא נכנס לשירותים – יש דברים אחרים לעסוק בהם שם
  4. לא נוגעים בסמארטפון בזמן הנהיגה
  5. לא מתעסקים בסמארטפון בזמן הליכה
  6. לא להתעסק בסמארטפון במהלך פגישות עם אנשים, גם כשהאדם השני עבר לעשות משהו אחר כמו לענות לשיחה משלו

מתקדמים

  1. לכבות  את הסמארטפון (או להעביר למצב טיסה) בשעה מסוימת
  2. לא להדליק את הסמארטפון לפני שעה מסוימת
  3. לא להסתכל בסמארטפון בזמן האוכל
  4. לא לברוח אל הסמארטפון בסיטואציות חברתיות
  5. כל פעם שהדחף לסמארטפון קורא לנו במהלך היום. לעצור. לא לגשת אליו. במקום זה, לעשות מדיטציה על מה אנחנו מחפשים שם, ועל דרך אחרת ובריאה יותר לספק את הצורך הזה.

אם יש לכם עוד הצעות לכללים, אני אשמח לשמוע.

נ.ב.

'סמארטפון' זו מילה ממש מוזרה. היא מזכירה לי שם של מלאך מספרות ההיכלות. כמו המלאכים מטטרון או סנדלפון. המלאך הנורא סמארטפון. כמו מטטרון שיש לו 365,000 עיניים, גם לסמארטפון יש ריבוא עיניים, שצופות אלינו ממימדים אחרים – מרכזי הביג דאטה של החברות הגדולות. אבל בניגוד למטטרון שגודלו על פי ספרות ההיכלות כגודל כל העולם כולו וסנדלפון שרגליו על הארץ וראשו ברקיע, הסמארטפון אמנם נושא בתוכו יקום שלם, אבל הוא קטן מספיק בשביל להכנס לנו לכיס. הוא כמו מלאך שרת ממוזער, סוג של כוכב נויטרון תיאודיגיטלי. חיה שמימית פראית שלא בויתה מעולם ושוחררה לחופשי בידיים של כל אחת ואחד מאיתנו. אולי זה מסביר למה קשה לנו כל כך לשאת אותו בינינו ולהשאר שפויים.

 

איך להציל את תעשיית התרבות: מודלים כלכליים אלטרנטיביים לעידן הדיגיטלי

לא חסרות דוגמאות לדברים שלא עובדים בצורתה הנוכחית של השיטה הקפיטליסטית, ולא חסרות דוגמאות לכך שהקפיטליזם אינו מתגמל אנשים על פי ערכם ותרומתם לקיום החברה (השוו למשל את התגמול שמקבלים חקלאים, מורים ועובדות סוציאליות לעומת התגמול שמקבלים פרסומאים, בנקאים ועורכי דין תאגידיים למשל). אחת הדוגמאות הברורות בעיני לאופן שבו השווי הכלכלי של משהו בקפיטליזם שונה מאוד מערכו לחברה וחבריה היא נושא המודל המסחרי.

שומר על ערכו הייחודי. הספר

שומר על ערכו הייחודי. הספר

 מתישהו בעידן השעתוק הטכני של יצירות התרבות, ואז עוד פעם עם עליית הרשת והשכפול הדיגיטלי, ענפי התרבות השונים קיבלו כל אחד מודל מסחרי הייחודי לו. תחום האמנות למשל זכה במודל מסחרי מוצלח יחסית, שבו כל יצירה הורשתה לשמור על הילת המקוריות שלה, מה שאפשר לה לקיים ערך ייחודי, כך שמחירן של יצירות אמנות יכל לטפס לרבבות ואף מיליוני דולרים. תחום הקלטות המוזיקה, לעומת זאת, סבל מכך שבהקלטות מוזיקה אין מושג של הקלטה מקורית, ולכן ברגע שניתן היה להעתיק מוזיקה בקלות ו"בחינם" הקלטות מוזיקליות הפכו אובייקט לשכפול ואיבדו את ערכן. כיום אפשר לשמוע בבית בחינם את הסימפוניה החמישית של בטהובן בביצוע הפילהרמונית של ברלין, תזמורת שהפעלתה עולה ממון רב, בעוד שלהחזיק ציור של צייר מהמדרגה השלישית יכול לעלות סכום נאה. הסיבה שמוזיקאים כבר לא יכולים להרוויח ממוזיקה מוקלטת אינה קשורה לכך שאנשים כבר לא מאזינים למוזיקה מוקלטת, אלא לכך שהרווח ממוזיקה מוקלטת טיפס במעלה סולם האגרגטורים של הרשת. מהקלטות מוזיקה מרוויחים כיום לא המוזיקאים שטרחו עליהן אלא בעיקר רשתות כמו יוטיוב שסוחרות במוזיקה כסוג של פיתיון שמטרתו לקבץ גולשים ולאסוף עליהם נתונים המשמשים לביצוע ניתוחי שוק ולכיוון מדויק יותר של פרסומות. העובדה שהקלטות מוזיקליות יקרות להפקה הן חינמיות ואילו ציור מקורי יעלה לכם ממון רב לא אומרת שלשני יש ערך רב יותר – רק שהוא מוערך במסגרת מודל כלכלי שונה (כזה של מחסור, לעומת כזה של שכפול דיגיטלי). תחום הספרות, מצדו, זכה לגורל טוב במקצת מזה של הקולנוע והמוזיקה המשתכפלים מכיוון שלמרות השכפול נשמר בו במידה מסוימת הקשר לאובייקט הפיזי (אם כי לא כמו לאובייקט ייחודי ברמה של יצירת אמנות). למרות שקל הרבה יותר (מבחינת נפח הנתונים) לשכפל ספר מאשר תקליט או סרט, הקשר ששומר מוסד הספר לאובייקט הפיזי (משום שרבים עדיין מבכרים לקרוא ספרי נייר) מגן עליו מלאבד סופית את ערכו בעידן השכפול הדיגיטלי (ויש גם מי שמציעים לרתום את האיכות הבלתי-משתכפלת הזו של הספר ולהפוך אותו למוצר מחסור כדוגמת יצירת האמנות, כזה שיוצא במהדורות מוגבלות ומהודרות, כמו סדרת הדפסים של אמן).

בגדול, אם לשים בצד את ההבדלים בין ענפי התרבות השונים, אפשר לומר שכל תחום התרבות והמקצועות היצירתיים סבל קשות מהמהפכה הדיגיטלית. אם ברצונכם לראות מה לא עובד באופן שבו קפיטליזם מתגמל על עשיה בתחומים שונים, אחד המקומות להתבונן בהם הוא תעשיית התרבות ואובדן הערך המהיר שלה בעידן השכפול הדיגיטלי. אם מטרת השיטה הכלכלית שלנו היא לתגמל עבור יעילות, יצירתיות ויצירת ערך עבור בני האדם הרי שבכל הקשור לתחום התרבות היא נכשלת כשלון חרוץ.

אין תחום אנושי, חוץ מתחום הטכנולוגיה אולי, שמנקז אליו כל כך הרבה יצירתיות וכשרון, ושמפיק תוצרת בעלת חדשנות וערך על בסיס קבוע כל כך כמו בתחומי הקולנוע, הטלויזיה, המוזיקה והספרות. אם איכות השירות בתחום החשמל או המים הייתה משתפרת כמו שמשתפרת איכות ועלות הסדרות לצרכן היינו כבר חיים באוטופיה של חשמל ומים חופשיים לכל. אבל ה"קפיטליזם" בן זמננו בנוי על קרטלים, מונופולים וחסמים מלאכותיים, כך שתאגידי מים וחשמל מסורבלים ומסואבים יכולים לגבות מחירים מופקעים על שירותיהם הכושלים בעוד שעובדיה היצירתיים של תעשיית התרבות, גם האנשים המבריקים שמפיקים את הסרטים והסדרות פורצי הדרך שכולם צופים בהם באדיקות דתית, מתקשים לסגור את החודש.

מזהיר מאיון הכלכלה, ומציע מודל כלכלי חלופי שימנע אותו. ז'ארון לאניר

מזהיר מאיון הכלכלה, ומציע מודל כלכלי חלופי שימנע אותו. ז'ארון לאניר

תעשיית התרבות לא במצב ייחודי. היא רק מקדימה את זמנה. תחומים רבים בכלכלה בת זמננו נמצאים בסכנה של אינפורמטיזציה – תהליך שבמהלכו הם מתאיידים בעקבות טכנולוגיות מידע חדשות המייתרות מקצועות ותהליכי ייצור. בין הקורבנות האחרים ואלו הבאים בתור אפשר להזכיר את סוכני הנסיעות, אנשי המלונאות, נהגי מוניות ומשאיות, ובהמשך החקלאים, אחיות בתי החולים, הרופאים, רואי חשבון, עורכי דין, עובדי פס הייצור, המורים ורבים רבים אחרים. ככל שיותר תעשיות יהפכו לברות שכפול באמצעות מדעי האינפורמציה והרובוטיקה כך ייעלמו מגזרים נוספים מהכלכלה שלנו והפונקציות שלהן יועברו אחר כבוד למערכות מידע אוטומטיות מבוססות ביג דאטה ולמידה מלאכותית. בהמשך המאה, כאשר שיטות כמו הדפסה תלת ממדית וננוטכנולוגיה יאפשרו לשכפל בבית שורה מתרחבת של מוצרי צריכה תעשייתיים ממזון ותרופות ועד מכשירים אלקטרונים תחומים נוספים של הכלכלה יהפכו למיותרים ויעברו דה-מונטיזציה (Demonetization), תהליך שז'ארון לאניר מדבר עליו בהרחבה בספרו האחרון Who owns the future.

כבר שנים שאנשים כמו קאלה לאסן ואחרים מדברים על כך שהקפיטליזם הוא מכונת ההשמדה העצמית של הכוכב. אחרים מדברים על הצורך ב-Degrowth, נטישת הגישה שמשווה בין קדמה לבין הצמיחה הכלכלית שמכלה את משאבי כדור הארץ. הדיבור על Degrowth מגיע בדרך כלל מהחשודים המיידים: פעילים ירוקים, פעילים אנטי-קפיטליסטים ושוחרי איכות סביבה למיניהם, אלא שעל פי לאניר ה-Degrowth המדובר של הכלכלה יתרחש לא דווקא כתוצאה מפעילות של אידאליסטים סביבתניים אלא כתוצאה מהכלכלה הדיגיטלית והאופן שבו היא תשלוק את הערך מתוך יותר ויותר תחומים מהכלכלה בת ימינו.

בניגוד לפעילי ה-Degrowth שרואים בתהליך הזה תהליך שהכרחי כדי להגן על הכוכב ולהפוך את החיים לפשוטים יותר, על פי לאניר מדובר בתהליך שלילי שיעצים את הפערים החברתיים ואת ריכוז ההון בידי המעטים המחזיקים בבעלות על מערכות האינפורמציה שהחליפו את כולם בעבודות שלהם באמצעות התבססות על ביג-דאטה שהופק ממעקב אחר פעולות העובדים והמשתמשים. כדי שה-Degrowth הזה לא יוריד מנכסיהם את כל מי שאינם חלק מהאליטה הקטנטנה השולטת בטכנולוגיה לאניר מציע לחלק את רווחי השימוש ברשת ובאינטיליגנציות המלאכותיות בין התאגידים לבין המשתמשים, כך שכל פעם שחברה מרוויחה משימוש בדאטה שהופק מפעולותיהם של משתמשים/עובדים (למשל בשימוש באינטליגנציה מלאכותית מבוססת ביג-דאטה), מי שתרמו את הידע הזה, כלומר ציבור העובדים והציבור הרחב יתוגמלו עבור כך. זו שיטה מעניינת שלאניר מודה שהיא תכניס הרבה סיבוכים למערכת ושהיא לא נטולת חסרונות, אבל לטענתו היא עדיפה על המצב הקיים.

נעזוב את זה כאן, אם אתם רוצים לקרוא על זה עוד, אני יכול להמליץ בחום על הספר האחרון של לאניר Who owns the future, ואם אתם רוצים ללכת קצת פחות רחוק קראו את הפוסט שלי על עידן הרובוטיקה והפוסט-עבודה.

כל מה שרצית לדעת ופחדת לשאול על סמים, מדיניות סמים, פסיכדליה ושינוי חברתי

drug-policy3-michal

בשבועות האחרונים, עם סיום שנת 2016 וקללותיה, הייתה לי הבנה. אני לא מסוגל להתקיים בעולם הזה בלי להרגיש שאני עושה משהו קונסטרוקטיבי שנותן לי תקווה ומציע משהו אחר מהבורות, הניכור וחוסר האונים שמוכרים לנו. התוצאה של הדחף הזה לפעול היא סדרת חוגי בית/הרצאות חופשיות שאני מתכנן להעביר בשנה החדשה ושמטרתם להציע שיח אחר על סמים, מדיניות סמים ופסיכדליה בכל מיני מקומות שמחוץ למרכז התרבותי של ישראל (גוש דן וירושלים). אז אם אתם חיים בכל מקום שאינו גוש דן או ירושלים ורוצים להזמין אותי לדבר איתכם על סמים, מדיניות סמים, פסיכדליה ושינוי חברתי אני אשמח לבקר ולתת אצלכם הרצאה/חוג בית ביישוב תמורת כיסוי הוצאות הנסיעה בלבד. המטרה היא להפיץ ולהנגיש את הידע הזה בפריפריה של ישראל, במקומות שהוא לא זמין, כך שאין כזה מקום רחוק מדי גאוגרפית, חברתית או אתנית (אולי אילת לא, אבל אני לא פוסל על הסף). ככל שההרצאה תגיע למקומות צפויים פחות כן ייטב. הפרויקט תקף לשנת 2017 בלבד, אז אם אתם מעוניינים לארגן אירוע כזה ביישוב שלכם במהלך השנה הקרובה צרו איתי קשר ונתאם מועד. לינק לאיבנט בפייסבוק.

סיבות לאופטימיות זהירה

אי אפשר להכחיש את זה. בחודשים האחרונים, על רקע ההתפתחויות המתהוות בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה, הטכנולוגיה והתרבות היו פה ושם רגעים של donald-trumpעצבות וחרדה. מבחינות מסוימות, בוודאי כשמתעדכנים במתרחש דרך אתרי חדשות וחברי הפייסבוק שלך, ידע אינו דווקא כח. לפעמים נדמה שהוא קודם כל מקור לסבל ולפעמים ככל שאתה מהרהר יותר בדברים כך הם נראים מפחידים וחסרי תקווה.

אני מנסה לחשוב לפעמים על סיבות לאופטימיזם, מעבר לעיקרון הנושן שגורס שאנחנו גם ככה לא יודעים מה יהיה אז עדיף להיות אופטימי מאשר להיות פסימי, או לאמונה הישנה והטובה – איזה סיבות רציונליות יש לנו להיות אופטימיים או לפחות לא להיות פסימיים?

אני מנסה לחשוב על זה ויש שתי מחשבות עיקריות שנותנות לי נחמה בעידן האפל הזה. הראשונה מחזירה אותי לחביבי, הכומר הישועי וחוקר האבולוציה תייאר דה שארדן ולרעיון שפיתח של וקטור כללי שמנחה את האבולוציה והקוסמוס. יש משהו שנוסך אופטימיות בלהתבונן בעולם ממרחק. עלי לזכור שהיקום הזה כולו הוא מתנה אחת לא צפויה ומופלאה שיש להיות אסירי תודה עליה באופן מופלג ותמידי. אם הצטברות ההון בידי המעטים ונישול הרבים מעציב אותך זכור שזה רק חלק מגלגל היסטורי שימיו כימי המהפכה החקלאית ומאבקי המעמדות, זכור את ברוני הנפט והרכבות של העידן המוזהב של המאה ה-19, זכור את תנאי העבודה של הילדים במהפכה התעשייתית, זכור את קיסר סין וחמשת אלפים שפחות המין שלו. אם זכרת את כל אלה, תראה שאנחנו אמנם לא בתקופה השויוויונית או ההוגנת בהיסטוריה, אבל גם עדיין לא בתקופה הכי לא שיוויונית או לא הוגנת, ביי פאר.

הכומר הישועי תייאר דה שארדן

הכומר הישועי תייאר דה שארדן

אולי תרצה להזכר גם בסדרי גודל אחרים של מחשבה על ההיסטוריה. בכך שאתה חלק מתהליך כללי יותר שבו הקוסמוס מתפתח, מפתח מודעות ולבסוף הופך מודע לעצמו – מאטומים שהופכים למולקולות שהופכות לבקטריות הראשונות, ולמולטיאורגניזים הראשונים, ולהתפתחות האיטית וההדרגתית של המח מהשלדה הדגית, למח הזוחלי, למערכת הלימבית, למוח הניאו-קורטיקלי, להופעתה של חברה אנושית, דת, מדע, תרבות ובהמשך רשת האינטרנט כולה שמחברת את כולנו למערכת עצבים אחת גם אם לפעמים די אומללה. זה די לא יאומן בפני עצמו, וגם אם קורים דברים די מכוערים בשלב הזה של ההיסטוריה צריך להודות שזו זכות אדירה לחיות ברגע המרגש והמופלא הזה על כל חסרונותיו.

אנחנו נמצאים בתקופה מאוד מסוכנת. האדם תלוי על בלימה בין בורות לתובנה, בין מודעות לדחפים אפלים, בין המורשת האבולוציונית הקדומה שלנו על כל מגבלותיה, לבין הפוסט-אדם והעתיד המפואר שאנחנו יכולים לדמיין לעצמנו אבל לא ממש מצליחים לממש – וסביב כל זה הולכות ומתרבות המכונות והאינטיליגנציות המלאכותיות שמאיימות לייתר את עצם קיומו של האדם.

זה נראה קודר לפעמים אבל יש סיכוי שנשרוד גם את העידן המטולטל הזה. למעשה ההיסטוריה כולה מלמדת שהחיים נוטים להמשיך, וזה נכון שמעולם לא היינו בנקודה הזו, ומעולם היו לנו מנהיגים עם כל כך הרבה נשק גרעיני שגם התייחסו לשימוש בו ולהפצה שלו בקלות ראש רבה כל כך. אבל אפילו אם נגיע כעת לקטסטרופה הזו שתקטע את התהליך הזה של הציביליזציה זכור שזה גם סוג של זכות לחיות בדיוק ברגע הזה בו כל התופעה המופלאה והנוראית הזו שמכונה ציביליזציה הגיעה לסיומה. זה כמו לזכות במקום בשורה הראשונה לסרט האסונות הגדול, זה שאנחנו מפנטזים עליו כל כך הרבה זמן – ולהיות זה שמגלה איך 12,000 שנות ציביליזציה מסתיימות. זכור את החיים. זכור את החיוניות שלהם והיכולת שלהם להתגבר על כל דבר שעבר כאן בפלנטה הזו. זכור שאנחנו היונקים בעצמנו השתלטנו על הכוכב הזה כתוצאה מהכחדות הדינוזאורים לאחר התנגשות באסטרואיד שהובילה לשרפות ענק שלקח לחיים על הכוכב אלפי ומיליוני שנה להשתקם מהן. לא משנה כמה דברים נראים קטסטרופליים כרגע, החיים כנראה ימשכו, והם ישגשגו עוד הרבה זמן אחרי שאתה, או אפילו כל המין האנושי כבר לא תהיו פה.

נאסים ניקולאס טאלב. איש של ברבורים שחורים.

נאסים ניקולאס טאלב. איש של ברבורים שחורים.

ואולי הסיבה הכי טוב שאני רואה לא להתפס לעצבות בעידן הזה היא הברבורים השחורים והמבנה הבלתי צפוי של היקום. זכור את תורת הברבור השחור של נאסים ניקולס טאלב. אי אפשר לחזות את העתיד כי תמיד מופיעים ברבורים שחורים – אירועים בלתי צפויים שטורפים את הקלפים ומערבבים מחדש את התהליך ההיסטורי – ההתנקשות ביורש העצר  האוסטרו-הונגרי ערב מלחמת העולם הראשונה, נפילת הגוש הסובייטי, הופעת האינטרנט, ה-11 בספטמבר, בחירת טראמפ ועוד ועוד. אז נכון, היו לאחרונה כמה ברבורים שחורים שפחות מצאו חן בעיניך, אבל המחשבה שלך שאתה יודע מה קורה ולאן דברים הולכים, היא מוגבלת בעליל, גם כשנראה שהדברים מדאיגים למדי. היקום שלנו משנה צורה כל הזמן, הכל חולף ומשתנה, אי אפשר לשלוט בכלום אז אולי עדיף לשמוח. Relax, nothing is under control. אם ההיסטוריה מוגדרת (בין השאר) על ידי ברבורים שחורים אז אי אפשר להיות פסימי לחלוטין כי אתה לא באמת יודע איזה ברבור שחור הולך להגיע ואיפה הוא ישאיר אותנו. אז אל תזלזל או תתייאש! נכון שהגענו לשלב בהיסטוריה שבו האמונה בקדמה, בשלום ובשגשוג לכל נמצאת במשבר ואפילו האמונה שאפשר לשנות או שיכול להיות אחרת נמצאת במשבר. אבל מה שהופך את ההיסטוריה למרתקת כל כך הוא דווקא האי-לינאריות שלה, הברבורים השחורים שפזורים בה בנדיבות, שטורפים את הקלפים שוב ושוב והופכים את הבלתי אפשרי למציאות. גם טראמפ הוא ברבור שחור כזה: ברבור שחור שיש לו את היכולת להוליד עוד שורה של ברבורים שחורים נוספים והוא מאפשר להמשיך ולצפות להופעתם של ברבורים שחורים נוספים שיגאלו אותנו מהברבור השחור הקודם ויובילו אותנו על משק כנפי ההיסטוריה לעמק אחר חדש ומשמח יותר שאנחנו אפילו לא מסוגלים להעלות על דעתנו. ככה העולם עובד חביבי, קח את זה בחשבון.

יש סיבות לאופטימיות ועוד יותר מכך יש סיבות מכריעות לאסירות תודה עמוקה על הרגע הזה ועל כל הרגעים שעוד יגיעו, שכולם חסד חינם. אז תפוס את כל הרגעים האלה בשתי ידיים ובשמחה ותעשה מהן חגיגה, אל תיתן לטראמפ או לכשלונות של המערכת הנוכחיים להעציב אותך. החיים קורים עכשיו, ובת'כלס הם די מופלאים.

 

היפרנורמליזציה, טראמפ, לואס והאוטופיה הפסיכדלית – עדכון בעניין מצב העולם 8/11/2016

שלשום בערב חזרתי מביקור של שבוע בלונדון שבמסגרתו נתתי שתי הרצאות על ההיסטוריה והעתיד של סט וסטינג בשני מרכזים מתחדשים של מחקר פסיכדלי: באימפריאל קולג' ובחברה הפסיכדלית של קינגס קולג' (אחת משורה של חברות פסיכדליות שהוקמו באנגליה בשנים האחרונות). זה היה ביקור עמוס בכל טוב שבמהלכו הספקתי גם לבקר בתערוכה You Say You Want a Revolution: Rebels and Records 1966-1970 ב-V&A Museum שעסקה בשנות השישים ובמורשת שלהם לתרבות העכשווית. אחרי התערוכה עוד היה כנס על שנות השישים על דיונים במצב הנוכחי של האקטיביזם והאידאלים של הסיקסטיז. כל זה הצטרף בשבוע האחרון לסרט חדש ומטלטל של אדם קרטיס, לעונה החדשה של מראה שחורה, לשיעור הראשון בקורס האינטרנט שלי בבר אילן (שמתחיל בתפיסות טכנואוטופיסטיות של הרשת), לבחירות בארה"ב, ול-9 בנובמבר – מה שגרם למחשבות שלי לעסוק בימים האחרונים ביתר שאת בנושאים הגדולים של אוטופיה, דיסטופיה ועתיד האנושות.

היפרנורמליזציה

למרות שרבים עדיין לא מכירים אותו, אדם קרטיס הוא אחד היוצרים הדוקומנטריים המעניינים של זמננו. ובכל זאת, חשוב לציין שהיצירות של קרטיס רחוקות מלהיות סרטים דוקומנטרים במובן המסורתי. הם עושים הרבה יותר מרק לתעד ולהציג מציאות קיימת.

hypernormalization

הסרטים של קרטיס הם טקסטים תיאורטיים ופרוגרמטיים שבהם הוא מציג פרספקטיבות ספציפיות למדי על התרבות והפוליטיקה שלנו. הטקסטים האלה (ולא סתם אני קורא להם טקסטים, הסרטים של קרטיס משובצים בקטעי קריינות ארוכים שלו היו שולפים אותם החוצה ומעלים על הדף כנראה היו נקראים כספר או מאמר) מלווים בצילומי ארכיון מענגים, מטלטלים ומדויקים שקרטיס אוסף בשקדנות בארכיוני ה-BBC.

קרטיס הוא יוצר נרטיבי, שלא לומר מניפולטיבי – יש לו נטיה לברור את העובדות שמתאימות לו לנרטיב ולנפות מתיאור העניינים שלו את כל מה שלא מסתדר, מה שגרם למבקרים מסוימים להאשים שסרטיו מרובי התיאוריות עשויים לגרום לקלקול קיבה רעיוני. הנקודות שבהם קרטיס מעגל פינות בולטות במיוחד כשהוא עוסק בנושאים שמוכרים לצופה היטב. היצירה שלו אינה מתמודדת עם המורכבות המלאה של העולם (כאילו שזה באמת אפשרי) אלא מצמצמת את ההתרחשויות ההיסטוריות למספר קווי עלילה מרכזיים מבלי להתעכב על הפרטים הקטנים, וכאן גם הגדולה שלו. לקרטיס יש את הכשרון להציג את הקווים העיקריים שמניעים את העולם המודרני במשיכות מכחול עזות, תוך כדי שהוא יוצר קישורים מרחיקי לכת, מרתקים ומאירי עיניים בין נקודות היסטוריות, פוליטיות ותרבותיות שהתרחשו בחצי המאה החדשה.

 

Hypernomalization, הסרט החדש של קרטיס, הוא ניתוח קר עד מקפיא דם של התהליכים שהתרחשו בעולם מאז שנות השבעים ועד מלחמת האזרחים בסוריה ועלייתו של דונלד טראמפ. הוא שם במרכז את התרסקות תנועות המחאה של שנות השישים, ההשתלטות של כוחות השוק על הפוליטיקה הבינלאומית, עליית הרשת ומה שקרטיס מתאר כנסיגה של האוכלוסייה הכללית מניסיון לשנות את העולם על מורכבויותיו, לטובת התמכרות למציאות מדומיינת שבאה בצורה של עולמות וירטואלים ועיסוק מוגבר ונרקסיסטי באני. בדרך, קרטיס טוען, הגענו למצב של היפר-נורמליזציה – קבלה פסיבית ואמונה מזויפת במערכת שברור לכל שהיא שבורה ורקובה עד היסוד. הפוליטיקה הפכה למשחק פנטסטי שעניינו העיקרי הוא מניפולציה של דעת הציבור וטשטוש ההבדלים בין מציאות לבדיון. הסרט של קרטיס בעייתי במגוון רמות ולוקח לעצמו חירויות רבות בעיצוב הנאראטיב ההיסטורי, אבל בו זמנית זהו גם אחד הטקסטים המדויקים והחשובים יותר שניתן לקרוא על העידן הנוכחי. טקסט חובה למי שרוצה להבין טוב יותר איך הגענו למקום שבו אנחנו נמצאים כיום.

אפשרות לאוטופיה?

כמה ימים לפני שנסעתי ללונדון הוזמנתי על ידי מרכז הרצל לפרוש את משנתי האוטופית בכנס האוטופיות הגדול שארגנו עודד כרמלי ודוד (ניאו) בוחבוט. הפורמט עצמו כפי שהציג לי אותו כרמלי נשמע אידאלי: הכלל היה שכל דובר יציג בקצרה את החזון שלו לאוטופיה. אין אילוצים אקדמיים ולא צריך להתחשב בגבולות המציאות. ולכן, למרות שהאוטופיזם שלי כבר הספיק לעבור את שיאו, החלטתי לקחת בשתי ידיים את ההזדמנות שהוצעה לי כדי לחשוב מחדש על מושג האוטופיה הפסיכדלית שמעסיק אותי כבר שנים רבות. וזו לא הייתה הפעם הראשונה שעשיתי זאת בשנה האחרונה. כשביקרתי ב-Curfew Tower באירלנד במרץ האחרון נאלצתי כתבתי טיוטה לספר המשך אוטופי-פסיכדלי לאלטנוילנד של הרצל וכבר שם במהל תהליך הכתיבה נאלצתי להתמודד עם השחיקה בשכנוע הפנימי שלי לגבי אפשרות האוטופיה הזו.

זה לא שאני כבר לא מאמין בפוטנציאל האוטופי של הפסיכדלים. אני חושב שהם בהחלט מספקים אוטופיה בזעיר אנפין, ועושים זאת מדי יום לרבבות אנשים מסביב לעולם, אבל ברמה התרבותית הרחבה יותר ככל שהשנים חולפות אני נאלץ להכיר במגבלות של הדגם הפסיכדלי האוטופי הקלאסי שהציגו האקסלי, לירי ומקנה – דגם ששם את הדגש על מהפכה תודעתית ואוטופיסטית פנימית שתוביל למהפכה אוטופיסטית במציאות האובייקטיבית. כמו שהקפדתי לציין בנאום שלי בכנס האוטופיות (למורת רוחו של כרמלי שהתלונן שלא הרהבתי מספיק עוז ללכת שבי אחר הדמיון והרהב האוטופיסטי) פסיכדלים לבדם לא יספיקו על מנת להביא אוטופיה. עליהם להיות מלווים בלא מעט גורמים ותהליכים אחרים.

אבל עזבו אתכם מאוטופיה. אני לא רוצה אפילו לעסוק במונחים טעונים כל כך, מה גם שאוטופיה היא באמת מציאות בלתי מציאותית מעצם הגדרתה (ומשמעות המילה אוטופיה, כידוע, היא 'שום מקום'). אני מוכן להסתפק בעולם שמתפקד בצורה סבירה – עולם שלא נמצא על דרך המלך לעבר טוטאליטאריות, אסונות אקולוגים, פערים חברתיים מתרחבים, וקטסטרופות גלובליות. אז תתייחסו בבקשה למושג אוטופיה כאן כפשוט שם קוד לעולם מתוקן פחות או יותר, גם אם לא מושלם.

הסיבה שאני ספקן יותר לגבי האפשרות של פסיכדלים להביא אוטופיה בכוחות עצמם היא שככל שהשנים חלפו נאלצתי להכיר בתפקיד שממלאים גורמים ותהליכים מבניים, טכנולוגיים וחברתיים ממאירים שהולכים ומתחזקים בעשרות השנים האחרונות. הגורמים הללו חזקים כל כך שללא הסרתם נידונות גם הטרנספורמציות (המופלאות) שמציעים משני תודעה פסיכדליים לחברה ולתרבות לעלות על שרטון. כמו שאמר היסטוריון תרבות הנגד והסייבר פרד טרנר בכנס בלונדון, מה שרבים מהאקטיביסטים הרדיקלים עדיין לא הפנימו הוא ששינוי תודעה אינו מספיק בפני עצמו. כדי להשפיע רעיונות חדשים חייבים למצוא לעצמם ביטוי ממש בתוך המוסדות ומוקדי הכח שמתוכם מנוהלת החברה. זו הסיבה שתנועת אוקיופיי התפזרה לכל עבר לאחר שעזבה את הכיכרות ואילו מפלגת התה הרפובליקנית שולטת בקונגרס.

וזה לא שלא היו השגים בעשרות השנים האחרונות. תנועות המיעוטים ושיח הזהויות (פמיניזם, להט"בים, שחורים וכו') היוו את היסוד החיוני והמצליח ביותר בתנועות המחאה החברתית של 40 השנה האחרונות. בעשור האחרון הן הראו שקבוצה של פעילים מסורים העושים שימוש בטכניקות חדשות יכולות לקרוא תיגר על הנורמות השליטות בחברה ולשנות אותן מהבסיס (ואליהם הצטרפו, בהצלחה מוגבלת יותר, גם תנועות שעשו זאת בנושאים סביבתיים ושל זכויות בעלי חיים, למשל). אלו תנועות חשובות מאין כמוהן, אבל ההצלחה שלהן לא מעודדת אותי משום שלחווייתי הן אומנם מציעות שיפור דרמטי למצב העניינים של מיעוטים בחברה (שזה בפני עצמו דבר חשוב, כמובן) אבל הן לא מציעות חזון אמיתי לגבי מצב החברה עצמה. העיסוק המתגבר של החברה שלנו בתיקון היחס למיעוטים יכול להראות לפעמים כמו גיזום אסתטי שנערך לעלווה של צמח שחולה מהשורש – המערכות הכלכליות, החברתיות, הפוליטיות והאקולוגיות. הם מוציאים את הדוקים שבשולי הערימה אבל לא עוסקים או מתיימרים אפילו לעסוק בפלונטר הגדול שהתרבות שלנו נמצאת בו כיום ובבעיות השורש שמאפיינות את הפלונטר הזה- הניגוד הבסיסי בין השיטה הכלכלית שלנו לאפשרות הקיום על כוכב בר קיימא, האופי מעצים הפערים של תצורת הרשת האלקטרונית שבה מתקיימת התרבות שלנו, ההסתמכות של החברה שלנו על מערכות מחשבים שמנהלות אותה בצורה עיוורת ומבלי להתחשב בתוצאות האנושיות, השליטה של בעלי הון ואינטרסים בפוליטיקה ובתקשורת, והנטייה של מערכות התקשורת שלנו למנוע כל דיון בבעיות המהותיות ולעודד במקום שיח סנסציוני מתלהם וחשיבה פשטנית ורדודה.

עם גיא פוקס בלואס

בלילה לפני שעזבתי את אנגליה נסעתי לצפות בחגיגת המדורות הגדולה של יום גיא פוקס בלואס (Lewes). פוקס, למי שלא זוכר, היה מהפכן קתולי שניסה ב-1605 לבצע הפיכה כושלת נגד המונרכיה הפרוטסטנטית על ידי פיצוץ הפרלמנט הבריטי התנקשות בחייו של המלך ג'יימס הראשון, אלא שהמזימה שלו נתגלתה ופוקס נתפס והוצא להורג. מאז אותו היום, האומה הבריטית חוגגת את התאריך הזה בתהלוכות, זיקוקים ומדורות ענק שבהן מעלים על המוקד דמויות ענק של גיא פוקס ופוליטיקאים שנואים.

כאוס פירומאני בלואס

כאוס פירומאני בלואס

אל החגיגות ב-Lewes, שהן המפורסמות ביותר בכל אנגליה, הגעתי באדיבותו של ליאור רוזמן, חוקר המח הישראלי שחוקר פסיכדלים באימפריאל קולג' ושארח אותי במהלך הביקור שלי. את יריית הפתיחה לחלק העיקרי של הערב סיפק גיא פוקס שעלה באש בלהבות ענק ואחריו הגיעה חבורת חשמני דמיקולו נישאים על קתדרה נוסעת וחמושים ברמקולים וגלימות לבנות חגיגיות עם מצנפות לבנות סטייל הקו-קלוקס-קלאן. התפקיד של החברה האלה היה לקרוא לתוך הרמקולים ססמאות קתוליות נבובות בטונים מרגיזים על מנת לייצג קריקטורה של הקתולים השנואים ולגרות את כל הפרחחים בקהל שבילו את החודשים האחרונים באיסוף נפצים וחומרי להבה. קצת כמו השעיר לעזאזל היהודי, מטרתם של חשמני הדמה הללו הייתה להוות אובייקט שאליו אפשר לכוון את השנאה ולהשליך עליו נפצים וחפצים בוערים. אבל החשמנים המגוחכים היו רק המתאבן לקראת המנה הראשית שהיא ההעלאה במוקד של פוליטיקאים ודמויות אחרות מהווי העולם והממלכה, בעוד הקהל מרבה לצעוק "Burn him" במיטב מסורת ציד המכשפות.

lewes3

כמי שעורך בשבע השנים האחרונות את האתר Daily Psychedelic Video, יצא לי בשנים האחרונות לחזות הרבה אסתטיקה פסיכדלית אבל שום דבר שראיתי עד כה לא היה פסיכדלי כמו להבות הענק שפרצו מגופו של גיא פוקס כשהעלו אותו באש. הייתי בברנינג מן, וראיתי את האיש בוער ואת המקדש עולה באש, אבל השריפה בלואס הייתה בסדרי גודל שונים לחלוטין. מדובר כאן, קחו בחשבון, בחבורות פירומאנים אדריכלי להבות מקצוענים ומאורגנים היטב שמתעסקים בתחום כבר מאות שנים ומתמחים בבניית מבני-מדורה שימקסמו את גובה, עוצמת ומשך הלהבות. בוידיואים שיש ב-Daily Psychedelic יש לא מעט שנוצרים על ידי אלגוריתמים שמחקים את תנועת הזרימה האוניברסלית – הזרימה שמאפיינת את המים, והעננים והאש. זה נחמד ולפעמים גם יפהפה לצפות בסרטונים כאלה כשהם עשויים היטב וברזולוציה גבוהה, אבל זה לא התקרב לחוויה של להביט בלהבות הענק של לואס, בזרמים הגועשים של האש והעשן שעלו אל השמיים רושפים וזועמים. החוויה הייתה קמאית, אטיביסטית ועוצמתית כל כך שבשלב מסוים הקהל הגדול כולו השתתק ועל פני כולם הייתה נסוכה הבעה של השתאות קדמונית לנוכח הנשגב שבאש. בשלב הזה אף אחד כבר לא החזיק פלאפון או מצלמה ביד – היה ברור שהרגע הזה נוכח ועצום כל כך שאין אפילו טעם לנסות ללכוד אותו בעדשת הטלפון. אפשר היה רק להיות נוכח ברגע הזה ולצפות בכוחות השריפה וההרס העצומים שעלו מהלהבות האדירות שבתוכן ניתן היה לראות את סוף ההיסטוריה כולה.

בזמן שצפיתי וחיוך אדיר על פני בלהבות העולות לשמים לא יכולתי שלא לחשוב שוב על כך שהלהבות הללו יפות ופסיכדליות כל כך בעיני משום שהדינמיקה של התנועה שלהן היא ייצוג ויזואלי של האלגוריתמים שבבסיסם של חוקי הקוסמוס וההרמוניה שלו אותם החוקים האוניברסליים שמעצבים את זרימת המים, והעננים, והאש. מה שהפך את הידיעה הזו למטלטלת וחריפה במיוחד היה הידיעה כי אותם חוקים קוסמיים שמעצבים את זרימת כוחות הטבע הללו הם גם אלה שמעצבים את זרימת הכסף והמידע בשווקים הבנלאומיים – אותם חוקים עיוורים ויפהפיים שיצרו את העולם הזה, שהאדם רתם אותם לצרכי הטכנולוגיה וניהול השווקים, ושעשויים בהמשך להביא לחורבן הציביליזציה.

lewes5

בשריפות על המוקד שמתרחשות בלואס יש משהו שמזכיר גירוש שדים המוני וטיהור קולקטיבי. וכשהעלנו בסוף הערב לקול תשואות ההמון את דמותו של דונלד טראמפ על המוקד הקהל היה באקסטזה כללית. בעוד טראמפ עולה בלהבות התעופפו לו מהשיער והישבן אנספור זיקוקים שטסו לשמיים והתפוצצו שם בקולות רמים, וכל זיקוק שהתעופף לו היה עוד קתרזיס קטן בלראות את עצמנו מטהרים עצמנו באופן קולקטיבי וסימבולי מדמותו של הנוכל הגזען ושונא הנשים שעשוי להפוך מחר לנשיא ארה"ב. "Yeah, Fuck of you punk" קרא מישהו במבטא מעמד פועלים אנגלי שגרם לי עונג ולרגע קצר הייתי מסופק לחלוטין מהגאולה שהערב הזה סיפק – האשליה שאפשר פשוט להעלות את כל החלאות על המוקד ולסגור עניין. ביני לבין עצמי השמעתי תפילה שכמו בובת וודו, הלהבות הללו גם יאכלו את טראמפ עצמו ושיתחפף לו במהרה מבמת ההיסטוריה כמו בן דמותו הלוהב. בתוכי ידעתי שגם אם טראמפ עצמו יעלה בלהבות הדבר הזה לא ישנה הרבה לגבי תופעת הטראמפיזם ושורשיה.

מצב האוטופיה בעולם דיסטופי

גם Hypernomalization, מסתיים עם טראמפ ופוטין שאת שניהם הוא מציג כתוצאה הסופית של תהליך זוחל ומתמשך שבו נסוגה התרבות מעיסוק במציאות עצמה לטובת עיסוק בדימויים. פוטין וטראמפ, טוען קרטיס, הם שני יצוגים של אותה תופעה: פוליטיקה פוסט-מודרנית שבה כבר לא משנה מה מתרחש בפועל בעולם הממשי, שבה מרוב מניפולציות אף אחד כבר לא יודע באמת מה מתרחש באמת. העולם נשלט על ידי מניפולציות של דעת הציבור שכל קשר בינן לבין המציאות בשטח הוא מקרי בהחלט. הציבור הרחב וגם הפוליטיקאים איבדו אמונה שניתן לכוון את מהלך העולם או אף לדעת מהו.

putin-lewes

אחד הדברים שאני אוהב בסרטים של אדם קרטיס זה שהוא לא מרגיש צורך לסיים אותם באיזה מסר אופטימי מצוץ בסגנון אמריקאי. היפרנורמליזציה מסתיים בקולאז' דימויים מתוך המציאות העכשווית שמציגים את השוקת השבורה שבפניה ניצב בימים אלו הציבור הגלובלי. קרטיס לא מעמיד פנים שיש לו פתרון או שהוא אפילו יודע לאן דברים הולכים. השבר שהוא מדבר עליו עמוק אולי יותר מכל שבר אחר בהיסטוריה האנושית – מצב חסר תקדים שבו איש אינו יודע איך להמשיך מכאן: לא הפוליטיקאים, לא הבירוקרטים, לא הציבור, ואפילו לא הרדיקלים והמהפכנים. יש רעיונות טובים ונקודתיים לגבי מה אפשר לשנות – אבל מעט מאוד אנשים שמציעים איך לבצע את השינוי המערכתי הנדרש ולהגיע מהתרבות הנוכחית וחסרת התוחלת לעולם חדש, צודק ובר קיימא. העולם, כך נדמה, הפך מורכב מדי בשביל שהציבור יוכל לנהל עליו דיון מושכל, בוודאי בתרבות המדיה בת ימינו. ואולי העולם הפך מורכב מדי בשביל שאדם אחד, מוכשר ככל שיהיה, יוכל להבין אותו, של לא לדבר על להתמודד עם מלוא רמות מורכבותו הפרקטלית. יש מי שאמר שהאנושות עדיין מתמודדת עם השלכות המהפכה הניאוליתית ונטישת אורח החיים הציידי-לקטי. כשחיינו בקבוצות קטנות של לקטים המציאות הייתה כזו שהמוח האנושי שלנו ידע להבין אותה ולפעול בתוכה – כעת אנחנו חיים בקבוצות גדולות והטרוגניות כל כך ובתוך מערכות טכנולוגיות ענפות כל כך שהאדם ניצב חסר אונים למולן, ולא רק האדם הפשוט אלא גם הפוליטיקאים שאמורים להתוות את הדרך ולנווט את העניינים, אבל כל מה שהם יודעים להציע הוא תיקונים קטנים על מסלול כמעט בלתי נמנע לעתיד חשוך ובלתי ברור.

בניגוד לקרטיס חשוב לי לסיים בקצת אופטימיות, והאופטימיות שלי נובעת מכמה סיבות. ראשית מכך שההיסטוריה מלאה בברבורים שחורים, הנבואה ניתנה לשוטים, והחורבן הבלתי נמנע כביכול של הציביליזציה בת זמננו עוד יהווה תמריץ ללא מעט שינויים רדיקליים בעשורים הקרובים – כך שאי אפשר לשלול שום אפשרות, חוץ משיהיה משעמם. אבל מעבר לכך, בניגוד לקרטיס אני מאמין בתפקיד של המימד הרוחני והדתי ובאפשרות שלו להציע לא רק נחמה אלא תשובה של ממש גם על רקע העידן הזה וזוועותיו. קרטיס מפנה ב-Hypernomalization  חצי ביקורת כלפי התרבות המערבית של העיסוק בעצמי ובמשמעות האישית ולא חוסך שבטו מתרבות הסייבר ומהמורשת הפסיכדלית של שנות השישים בפרט. הביקורת הזו נכונה וחשובה, אבל היא גם חלקית ומוטה כי גם המימד הפוליטי הוא כלי ריק ללא המימד פנימי, כי פוליטיקה בלי נשמה היא פגומה ממהותה, וכי חיפוש עצמי יכול וצריך להיות חלק ממסע המוביל לפעולה בעולם. בתוך כל רגע נתון בהיסטוריה הפגומה של האנושות החוויה הפנימית היא ההשגחה הפרטית – ההבטחה שנתונה בידינו לגאולה וישועה האישית בתוך סדום ועמורה ובתוך גוג ומגוג, והיא זו שמכילה בתוכה גם דגם לישועה הכללית. אני לא יודע מה יעלה בגורל העולם ואני חרד לעתידו, אבל בהשראתה של אתי הילסום האלמותית אני מחויב להמשיך להאבק במימד החיצוני וגם במימד הפנימי. צפו בסרט של אדם קרטיס, כי הוא חיבור חשוב מאין כמוהו על העולם בן ימינו והתהליכים שעצבו את המשבר שבו נמצאת כיום האנושות. צפו בו ואז תקראו את השמיים שבתוכי של אתי הילסום ותמשיכו להאבק על העולם הזה, על להיות בני אדם גם במקומות שאין בו בני אדם, על להמשיך לשאת את נס האנושיות, הרכות והחמלה מול הגזענות, הגסות והאלימות, על להמשיך להאמין שיש אפשרות לעולם טוב יותר.

מבט אימפרסיוניסטי במולקולות פסיכואקטיביות

אני לא מומחה גדול לאספקטים הכימיים של חומרים משני תודעה, אבל השבוע הזדמן לי לעיין קצת בסכמות של מבנים מולקולרים של של חומרים פסיכואקטיבים נפוצים ומצאתי את עצמי משתאה מול התמונות הללו. מצד אחד תרשימים של מולקולות מבוססים על מוסכמות של סכימה וכתיבה שאין להן דבר או חצי דבר עם הכימיקלים עצמם או ההשפעות שלהם, ומצד שני, באופן קאונטר-אינטואיטיבי מבט בהם מותיר במתבונן חותם חזק כל כך שקשה שלא להרהר על הקשר בין המבנה הכימי למה שאנחנו יודעים על הסם וההשפעה שלו. הנה כמה הרשמים האישיים והאסוציאטיבים ביותר שלי:

סוכר

sugar

הסוכר נראה כאילו תפסת אותו בדיוק בעיצומו של מחול שמח וססגוני, מחזיק לעצמו את כל ידיים וחג סביב עצמו במעגלים סוערים הנישאים על גלי הגלוקוז עד להתמוטטות המלאה. הוא כמו גלגל ענק בלונה פארק שכל התרבות שלנו רוכבת עליו.

הרואין

molecule4-heroin

לעומת הסוכר הססגוני, המבנה המולקולארי של ההרואין נראה כמו תאונת שרשרת. משהו שכואב להסתכל עליו. זה נראה כמו שתי צורות שונות שנמעכות זו על זו או לופתות זו את זו. אולי הוא באה להצביע על ההתמכרות שאינה מרפה מהאדם, או האדם שלא מרפה מההתמכרות. ואולי זה דווקא האדם שאוחז במכור היטב בחיבוק, ואומר לו, לא אעזוב אותך.

קפאין

caffeine-molecule

קפאין נראה מאוד טיפוס מאוד מסודר וקפוץ. הראש שלו נישא זקוף מעל צוואר ארוך והוא כמו מלצר עם שלוש ידיים מושטות, שעל כל אחת מהן הוא מחזיק אטומי חנקן ומימן, תמיד מוכן לפעולה.

קוקאין

cocaine

קוקאין נראה כמו דג עם סנפיר או צוללן שתקוע לו בהישבן מוט עם ידית. הפנים שלו, הנשקפות מצידו הימנית של הציור מחוברות רק בקושי וכאילו במקרה לגופו המשייט בחלל, וההבעה על פניו אומרת הכל, או לא כלום…

לסד

lsdmolecular

לסד נראה כמו זחל שהתרומם על רגליו בכוונה זדונית. יש לו איזה עין אחת מפחידה שבוחנת אותך פקוחה לרווחה ושני מחושים מרושעים שבהם הוא עומד לתקוף אותך עם אטומי מימן ופחמן כשאתה באמצע טריפ זוועות.

DMT

dmt-molecule

דיאמטי נראה כמו יצור יעיל וחסכוני בלי הרבה איברים מיותרים. יש לו בדיוק מספיק גוף כדי שיוכל להחזיק בידו את המפתח שפותח את דלתות התודעה.

אלכוהול

alcohol-big

אלכוהול נראה כמו פגישת עבודה מסודרת סביב שולחן מלבני וארוך בקואופרטיב למכירת משקאות. הוא גם נראה כמו צלב עם שני זרועות שהושכב על הצד, ואולי הוא באמת הדת של החברה שלנו, על העוקם.

בין פסיכדליה למדיטציה: מחשבות ראשוניות

retreat1במשך שנים ארוכות נמנעתי ממדיטציה. החוויות הראשונות שלי בתחום במהלך גילאי העשרים היו מתסכלות למדי. הן הדגימו לי שיש לי מוח קוף חסר שקט ומקפץ שאינו יכול לנוח במקום אחד לרגע והסירו ממני כל אמונה שאני אי פעם "אצליח" לעשות מדיטציה. (חלק מהסיבה לכשלון הייתה בוודאי עצם המחשבה שמדיטציה זה דבר שאפשר להכשל בו). "יש כנראה אנשים שלא מסוגלים לעשות מדיטציה," חשבתי לעצמי, "ואני כנראה אחד מהם." רק בתחילת העשור הנוכחי התחלתי לעשות את צעדי הראשונים והמהוססים בתוך עולם המדיטציה. על חלק מהצעדים הראשונים ההם כתבתי בזמנו כאן בפוסט על סופ"ש ויפאסאנא שהשתתפתי בו בסוף 2011.

העניין שלי במדיטציה ובכח של הקשיבות ותשומת הלב התפתח בשנים הללו, גם מכיוון שרבים מחברי מתרגלים מדיטציה, וגם מכיוון שככל שביקשתי להביא יותר כוונה לתוך החוויות הפסיכדליות שלי גיליתי כמה חשובה היכולת לשמור על פוקוס ותשומת לב בסוג כזה של עבודה. ועדיין, גם אחרי שהתחלתי לפסוע בדרך היו לי הרבה תפיסות שגויות על מה זה מדיטציה. נדרשו עוד שנים של של תרגול לא תמיד סדיר עד שאתחיל להבין מהי בעצם מהות התרגול ולמה הוא טוב עבורי. וגם אחרי שהשתכנעתי בתועלת שיש לדבר הזה עבור איכות התודעה והחיים שלי והתחלתי לתרגל באופן יומיומי עדיין לא ממש יכולתי לראות קשר בין חוויות המדיטציה המונוטוניות ודי משעממות שבהן נדרשתי להביט שוב ושוב באותם דפוסים מנטליים מוכרים שחזרו והופיעו בתודעה שלי לבין החוויות הפסיכדליות רבות העוצמה והצבע שעיצבו את חיי.

בין פסיכדליה למדיטציה

במקביל לעניין הנמשך שלי בפסיכדליה ולעניין המתגבר שלי במדיטציה הוספתי להתקל לאורך השנים הללו בשאלות התכופות שנוגעות לקשר בין השתיים. אחת השאלות הנפוצות שנשמעות כשמדברים על פסיכדלים היא למה בעצם צריך את הדבר הזה? האם אי אפשר להגיע לאותה החוויה באופן טבעי (לרוב בלי שהשואל אי פעם ניסה או מוכן להקדיש את הזמן הנדרש לשם כך)? או טענה של הדובר שאין לו צורך במשני תודעה משום שהוא מגיע לאותם מצבי תודעה ללא שימוש בפסיכדלים (לרוב בלי שהתנסה בפסיכדלים).

חוויות פסיכדליות ותרגול רוחני לא עומדים זה מול זה אלא אלא משלימים זה את זה. טרנס מקנה.

חוויות פסיכדליות ותרגול רוחני לא עומדים זה מול זה אלא אלא משלימים זה את זה. טרנס מקנה.

כבר שנים שאני נתקל בשאלות וטענות מסוג זה, ובדרך כלל נהגתי להשיב שכדאי להמנע מהרדוקציה שיוצרת ההשוואה הפשטנית והמגבילה בין מדיטציה לחוויה פסיכדלית (כאילו שאין גם אנספור סוגי מדיטציות הנבדלים בטכניקות, מטרות והשפעות, ואנספור סוגים של חוויות פסיכדליות שנבדלים על ידי סוג החומר ועל ידי סוגי החוויות המאוד שונים שבני אדם שונים חווים איתם ברגעים שונים בחייהם). יתכן אמנם דמיון מסוים בין שני הדברים הללו, אבל לשים ביניהם סימן שיוויון משמעו לשטח ולהעלים הבדלים המשמעותיים. ובכלל כפי שאמר טרנס מקנה – תרגול רוחני וחוויות פסיכדליות אינם סותרים זה את זה. למעשה הם יכולים וצריכים להשלים זה את זה. חוויות פסיכדליות יכולות להעשיר ולהעמיק את התרגול התודעתי-רוחי ואילו תרגול תודעתי-רוחי כמו למשל מדיטציה, יוגה או אמנויות לחימה יכול להעשיר חוויות פסיכדליות ולהוות כלי שמאפשר להעניק צורה ולקרקע את ההכרות והתובנות שמתקבלות בחוויות פסיכדליות.

לורנזו האגרטי מהסלון הפסיכדלי אמר פעם שכל פסיכונאוט רציני שהכיר בחייו היה גם מודט רציני, ואכן, אין ספק שניסיון בשליטה ותיעול של התודעה שימושיים במיוחד בחוויות פסיכדליות דווקא משום החוויות הללו עוצמתיות ופותחות כל כך הרבה ערוצים לחוויה ועבודה. חוויות פסיכדליות מעצימות את החוויה שלנו, לעיתים באופנים מטלטלים – והמיומנות המדיטטיבית של ניתוב תשומת הלב שלנו עשויה להיות ייקרת ערך במצבים כאלה, על מנת לסייע להפיק מהם יותר וגם כדי להגן עלינו מפני דפוסי מחשבה לא נעימים שעשויים להתפתח למימדים מפלצתיים במהלך חוויה פסיכדלית. אחת החברות הפסיכדליות שלי, שהיא גם מודטת מדופלמת, אמרה לי פעם שהיא לא מצליחה להבין איך בכלל אנשים עוברים חוויות פסיכדליות בלי שיש להם ניסיון כמודטים מכיוון שזה נראה לה כלי בסיסי כל כך עבור כל מי שרוצה להתנסות בחוויות כאלו, וככל שהשנים עוברות זו פרספקטיבה שיותר ויותר הגיונית בעיני. במקביל גם חוויות פסיכדליות יכולות לסייע לתרגול המדיטציה. מצד אחד, ניתן לראות אותן כקיצור דרך. ההגעה למצב מדיטטיבי עילאי בתוך חוויה פסיכדלית אין משמעה שניתן יהיה להגיע למצב הזה מאוחר יותר ללא חומר פסיכדלי. ומצד שני, הגעה למצב תודעה כזה עשויה ללמד אותנו על עצם קיומו וכן לסייע בפיתוח המיומנות שבחזרה למצב תודעה דומה גם ללא שימוש פסיכדלים. אלברט הופמן, מגלה הלסד חותם את ספרו "לסד: הילד הבעייתי שלי" באמירה שהחשיבות האמיתית של הלסד היא ככלי עזר למדיטציה המכוונת לחוויה מיסטית ומעמיקה יותר של המציאות.

האמין שהלסד ישמש כאמצעי עזר למדיטציה. אלברט הופמן

האמין שהלסד ישמש כאמצעי עזר למדיטציה. אלברט הופמן

האמירה של הופמן מעידה על הפוטנציאל העמוק שרבים מחלוצי התנועה הפסיכדלית – מאלן וואטס, דרך מיירון סטולארוף ועד טימותי לירי, ראו בחיבור בין מדיטציה לפסיכדליה. ובכל זאת, בין שתי התנועות הללו ניצב גם פער גדול, לפחות ככל שזה נוגע לזרמי המדיטציה הבודהיסטים. מן המפורסמות הוא שאחת מחמשת עקרונות הסילא, הקוד האתי הבסיסי של הבודהיזם, היא המנעות מכל שימוש ב- intoxicants, חומרים משכרים. ובעוד שעל ההגדרה והמשמעות המדויקת של המילה והצו המוסרי הזה ניתן להתווכח (הבודהיזם העתיק לא הכיר את החומרים הפסיכדלים. העקרון החמישי מתייחס בעיקר לחומרים כגון יין ואופיום.) הרי שברור שהוא מצביע על יחס זהיר וחשדני כלפי משני תודעה שנחשבים לרוב במסורת הבודהיסטית כממסכי תודעה המשמשים לבריחה ומערפלים את תפיסת המציאות האמיתית.

אלא שאף כי הבודהיזם אינו אוהד באופן מסורתי חוויות של שינוי תודעה באמצעות צמחים וחומרים פסיכואקטיבים (ניתן לדבר על יוצאי דופן כגון כגון חיבתם של מורי זן מסוימים למשקה הסאקה, השימוש בליקר במסגרת חגיגות טנטריות מסוימות, וגם על השימוש בתה ירוק על ידי מודטים על מנת להלחם בעייפות במדיטציה, אך אלו הם היוצא מן הכלל המעידים על הכלל) התנאים שבו התפתח הבודהיזם בעולם המערבי בשנות השישים והשבעים הציבו אותו ביחסים קרובים לתנועה הפסיכדלית.

חוקר את הצומת בין פסיכדליה לבודהיזם ומדיטציה. הספר זיג זג זן

חוקר את הצומת בין פסיכדליה לבודהיזם ומדיטציה. הספר זיג זג זן

עבור רבים מהמורים הבודהיסטים המובילים במערב בחצי המאה האחרונה, הייתה זו חוויה פסיכדלית שפתחה את דרך החקירה הרוחנית. הם הגיעו לתרגול המדיטציה (כמו לפרקטיקות רבות אחרות מיוגה ועד טאי צ'י) במהלך חיפוש אחר דרך שתאפשר להם לחדור לאותם מימדים של רוח ותודעה מבלי להזדקק לשימוש חוזר ונשנה במשני תודעה ולהחדיר את האיכות התודעתית של החוויה הפסיכדלית לחיי היום יום שלהם. חלק מהמורים הללו שהגיעו למדיטציה באמצעות חוויות פסיכדליות התכחשו בהמשך הדרך לאפיק החקירה הזה ואסרו על תלמידיהם להתנסות בו. חלקם מוסיפים להוקיר תודה לפסיכדלים על שהביאו אותם לחקירה המדיטטיבית אך רואים אותם כרלבנטים בעיקר כקטליזטורים שמסייעים להצביע על כיוון ולהתניע את הדחף הרוחני הראשוני, וחלק נוסף רואה בשימוש רציני ומקודש באנתיאוגנים כדרך בעלת ערך שעשויה להשתלב בתרגול המדיטטיבי ולתמוך בו. קצרה היריעה מלגעת כאן בעושר הדעות והגישות שמופיעות בצומת המחברת בין הבודהיזם למשני התודעה הפסיכדלים. את הקוראים המתעניינים בנושא אפשר להפנות לספר Zig Zag Zen: Buddhism and Psychedelics שיצא שנה שעברה בהוצאה מחודשת, וגם לספר Altered States: Buddhism and Psychedelic Spirituality in America שראה אור לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת קולומביה.

קשרים ראשונים

כאמור, למרות שנים של תרגול מדיטציה בתדירויות אלו או אחרות, עד לפני שבועות ספורים לא ממש מצאתי את הקשר בין שתי החוויות. בסוף אפריל האחרון השתתפתי בריטריט בן תשעה ימים של עמותת תובנה עם המורה מעוררת ההשראה שאיילה קתרין. זו הייתה עבורי פעם ראשונה להשתתף בריטריט ארוך והאפקט המצטבר של הימים הארוכים של התרגול על איכות החוויה המדיטטיבית בלט לי ככל שהתקדם הריטריט ומצאתי את עצמי הולך ומאט את צעדי על הדשא בקיבוץ עין דור, מביט מעלה אל העצים, מקשיב לקולות הציפורים ומרגיש שהחושים מחודדים כל כך, הלב פתוח כל כך, והחוויה עוצמתית כל כך שבראש עולים לפתע זכרונות נשכחים מחוויות פסיכדליות.

מצאתי כמה נקודות דימיון וכמה נקודות הבדל בין חווית הקשיבות (מיינדפולנס) לבין החוויה הפסיכדלית ואני רוצה להזכיר אותן כאן בקצרה כנקודות ציון ראשונות מתוך חקירה אישית שנמצאת כרגע בשלביה הראשוניים ותוביל בוודאי לתובנות נוספות בהמשך.

נקודות דימיון בין מדיטציה לחוויה פסיכדלית[1]

הסתמכות על חוויה אישית ולא על כתובים וסמכות חיצונית – בניגוד לדתות המונותאיסטיות המתבססות על אמונה בסמכות של כתבי קודש, הפסיכדליה והמדיטציה הן דרכים שמסתמכות לא על סמכות חיצונית אלא על חוויה האישית של המשתמש/מתרגל במהלך החוויה הפסיכדלית/מדיטטיבית. בעוד שעשויה להיות הסתמכות מסוימת על הנחיות חיצוניות (גם במסגרת מדיטציה מונחית, וגם במסגרת טקס שאמאני או כזה של דתות איוואסקה) הרי שבסופו של דבר המשתמש/מתרגל נקרא שלא לאמץ באופן עיוור דוגמות חיצוניות אלא להסתמך על חוויתו האישית.

להיות עם אדם וחווה ברגע שטעמו מפרי עץ הדעת וברגע שגורשו מגן עדן

להיות עם אדם וחווה ברגע שטעמו מפרי עץ הדעת וברגע שגורשו מגן עדן

הרגע הזה – בחוויות פסיכדליות נדמה לעיתים שהזמן פסק מלכת ושהאדם נמצא במרכזו של זרם הזמן היקומי, במקום שמתעלה מעל הזמן והחלל, ומכיל בתוכו את הזמן כולו. האדם נמצא ברגע האחד שבו נברא העולם ובו הוא מסתיים, הרגע שבו טעמו אדם וחווה מהפרי, והרגע שבו גורשו מגן עדן – כל הזמנים הללו ואחרים הופכים לפתע לרגע אחד שבו מתרכזת המציאות כולה ושבו מהדהדים כל הרגעים שהיו וכל אלו שיהיו. החוויה של היקום כולו בגרגר חול, ושל הרגע הזה כמכיל את כל הרגעים מרכזית גם לחווית המדיטציה שהמוקד שלה הוא הריכוז ברגע הזה והחוויה המלאה של הנוכחות ברגע הזה (אלא שפה ניתן פחות דגש לעבר ולעתיד המהדהדים בתוכו. להפך, המתרגל נקרא להתמקד ברגע הזה בלבד).

הרעיון של ניקוי התפיסה ודלתות התודעה – כשאלדוס האקסלי הביא את החוויה הפסיכדלית לראשונה לתשומת ליבו של הציבור במערב הוא השתמש בדימוי הבייליקיאני של פתיחת דלתות התודעה. הפסיכדלים, על פי האקסלי ואחרים הם כלים המאפשרים לנו לחוות את המציאות באופן רחב ובהיר יותר, תוך שחרור והרפיית המנגנונים המגבילים הכופים צורות קבועות מראש על תפיסת וחווית העולם האנושית ומונעים מהאדם לחוות את המציאות כפי שהיא. באופן דומה, הרעיון הבסיסי במדיטציית הויפאסנא הוא להתגבר על דפוסי תודעה שמסיחים את דעתנו מהמציאות עצמה וגורמים לנו לתפוס את העולם תוך שימוש בשבלונות ישנות או דרך דפוסים מקובעים – לפתח מבט צלול בהיר החווה את המציאות כפי שהיא.

חווית הככות (Suchness/Thatness) –  בחווית המסקלין הראשונה שלו, שאותה תיעד בספרו "דלתות התודעה" מתאר אלדוס האקסלי כיצד כשהביט בקפלי מכנסיו הבין לפתע:

"'זהו האופן שבו על האדם לראות,' חזרתי פעם נוספת. והייתי עשוי להוסיף 'אלו הם סוגי הדברים שעל האדם להביט בהם.' דברים ללא יומרה, מסופקים בהיותם הם עצמם בלבד, מספקים בככותם, מבלי לשחק תפקיד כלשהו, מבלי לנסות, בטירוף, לפעול בנפרד מהדהרמה-בודי בקריאת תיגר שטנית על חסדו של האל"[2]

חווית הככות, התפיסה הישירה של הדבר כשלעצמו, של עצם הדבר, היא חוויה המתעוררת לעיתים בחוויות פסיכדליות והיא גם אלמנט מרכזי בתפיסה הבודהיסטית, במיוחד במהאיאנה ובזן. בבודהיזם חוויית הככות היא חוויה של מפגש ישיר עם הדברים כפי שהם — בניגוד למפגש בתפיסות המוכנות בראש שאנו מחזיקים לגביהם — המעורר תובנה על טבעם החולף.

תחושה של התעוררות לטבעו האמיתי של העולם – גם מתרגל המדיטציה וגם הפסיכונאוט עשוים לחוש במסגרת החוויה פורצת הדרך שהנה הם מתעוררים לראשונה לטבעו האמיתי של העולם – שהם רואים לראשונה את העולם בעיניים תמות, נקיות המאפשרות להן לחזות בדברים עצמם במקום בצלליהם.

חוויה מועצמת – לאורך השנים זכו הפסיכדלים לכינויים כגון זכוכית המגדלת של התודעה – הם תוארו כחומרים שמעצימים, מגדילים ומהדהדים את התכנים שנמצאים כבר בתודעה שלנו כמו גם את הסביבה שאליה היא נחשפת. והנה, דבר דומה קורה גם במסגרת חווית ריטריט המדיטציה. כשבמשך כמה ימים שותקים, מאטים את קצב ההליכה, ממעיטים בגרויים ומלמדים את המבט להשתהות ולהבחין, מתחילה כל חוויה לקבל סדר גודל מועצם. בתוך החלל המתרוקן של התודעה מורשה כל רושם שעובר להדהד עוד זמן ארוך. הדבר עשוי להתבטא ביכולת מועצמת להתרגש ממוזיקה או לחוש פליאה ויראה מול היופי שבשיירת נמלים החולפת על המדרכה או הרשרוש של של העצים – בדומה לאופן שהדבר עשוי לקרות בחוויה פסיכדלית. כמו בפסיכדליה כך גם במדיטציה מה שהשתנה הוא לא בהכרח האופן שבו הצבעים נראים (אם כי גם זה כמובן עשוי להשתנות) כמו האופן בו האדם מתבונן בהם. חלק ניכר מהשינוי מתרחש באופן שבו אנחנו מפנים את תשומת הלב שלנו לעולם: במבט שהופך לנינוח, עמוק, וישיר יותר.

שינויים בתפיסת הזמן – בחוויה פסיכדלית רגע קצר עשוי לחוש כמו שנים ארוכות ואף מאות שנה. המקבילה בתחום המדיטציה פחות קיצונית אולי, אבל שעה של מדיטציה בהחלט עשויה להדמות למשך זמן ארוך בהרבה עבור המודט.

משקף תודעה – המילה פסיכדלי משמעותה חושף או משקף תודעה, כאשר הרעיון הוא שהחוויה הפסיכדלית משקפת את הדברים שנמצאו כבר בתודעת המשתמש: פחדים, תקוות, חלומות, קווי אופי וכו' – ומעצימה אותם. במסגר הריטריט הכוונה היא להתנשא מעבר לדברים הללו על ידי התחברות לנשימה ולמקום ראשוני יותר של התודעה – אבל הריטריט גם הוא פסיכדלי במובן שאנחנו שואבים מתוך התודעה את בליל המחשבות שממלאות אותה במהלך חיי היום יום ומנסים לזכך אותה כך שישאר רק החומר הבסיסי של התודעה שמתוכו היא ונטיותה משתקפות באופן הברור ביותר. במהלך התהליך הזה אנחנו נתקלים בנטיות הבסיסיות של התודעה שלנו, הסרטים העיקריים שמפעילים אותנו כמו חרדה או אהבה. זכרונות עתיקים מהתודעה עשויים לצוף במהלך טריפ אבל גם בריטריט – כשבמדיטציה אחת יכולים להופיע לפתע רגעים מהילדות, מהתיכון או מתקופות אחרות בחיים.

תחושה של פתיחת הלב ואופוריה –  בחוויה הפסיכדלית וגם בחווית המדיטציה (שוב, במיוחד בריטריט) עשויה להופיע תחושת אופוריה, רוממות רוח עצומה ושמחה פנימית מתפרצת. זו עשויה להיות מלווה בפתיחה אדירה של הלב, תחושות מועצמות של אינטימיות וקרבה אל האנשים הקרובים אלינו ולעתים גם לזרים גמורים.

אפטרגלואו – גם לחווית הריטריט וגם לחוויה הפסיכדלית יש אפטרגלואו, תחושת אופוריה שאפשר לחוש בבטן, בנשימות העמוקות יותר, באינטואטיביות המוגברת, בקשר הרגשי המוגבר, בפתיחות המועצמת וגם במצב התודעה הרגיש והחשוף יותר שהוא יקר ערך אך לעיתים גם מקשה את החזרה לקצב של העולם שבחוץ. בשני המקרים אורכו של האפטרגלואו הזה תלוי מאוד במה עושים איתו. אם ממשיכים בתרגול, ובמקרה הפסיכדלי או ממשיכים בחברתם של האנשים שאיתם התקיימה החוויה הפסיכדלית ובמקום השקט בו התרחשה, האפטרגלואו יכול להמשך עוד זמן רב. לעומת זאת, אם אצים לחזור להרגלים הקודמים האפטרגלואו ימהר להתפוגג.

ניתוק ואינטגרציה מחדש – לאחר חוויה פסיכדלית, כמו לאחר ריטריט, המשתמש יכול לחוש מנותק מזרם וקצב החיים. הוא חווה חוויות עצומות שפתחו בפניו אופקים ודלתות חדשות בנוגע לדרכי מחשבה, התנהגות ותקשורת – אבל העולם שבחוץ עדיין מתנהל באותו האופן – הוא לא הכין את עצמו לקבלת הבשורה. ולכן המפגש עם בני המשפחה, החברים והנהגים בכביש עשוי להיות צורב. המפגש עם הדפוסים הישנים נושא בחובו את אותה הסכנה של שיבה לדפוסים אלה.

עוצמת הגילוי הראשוני – החוויה הפסיכדלית המשמעותית הראשונה והריטריט הארוך הראשון נוטים להיות חזקים במיוחד. אם האדם מתמיד בחוויות פסיכדליות או בריטריטים לאורך שנים חוויות עתידיות ינטו להיות דרמטיות פחות. המשתמש/מתרגל כבר יודע יותר למה לצפות. יש פחות מה שיפתיע אותו. ניתן לדבר על כך במובנים של סבילות (tolerance) מושג הלקוח מתחום הסמים, אבל בשני המקרים זו אינה סבילות פיזית. במקרה הפסיכדלי הסבילות נובעת מהכרות מוקדמת עם החוויה הפסיכדלית, במקרה של המדיטציה ה"סבילות" אם ניתן לכנות זאת כך נובעת מכך שהחוויה גם מוכרת כבר וגם עברה אינטגרציה לתוך החיים, אם מדובר באדם שמתרגל ביום יום.

הבדלים בין פסיכדליה לחווית הריטריט

עד כאן בעניין נקודות הדמיון בין החוויה הפסיכדלית לבין המדיטציה (כאמור, אני מתייחס כאן בעיקר למדיטציית ויפאסאנא במסגרת של ריטריט) אבל מה ההבדלים המרכזיים בין השתיים? הנה כמה מההבדלים המרכזיים שניתן להעלות על הדעת:

אמצעי ההפקה והיכולת לאינטגרציה – חברי בעז יניב כתב בפוסט מצוין שפרסם בעבר על פסיכדליה ומדיטציית ויפאסאנא שההבדל בין פסיכדליה למדיטציה הוא כמו ההבדל בין טכנולוגיה לטכניקה, ואכן ההבדל הראשון והבולט ביותר הוא שעל מנת לעבור לחוויה רוחנית עמוקה שממוססת את האגו, מערערת את תפיסת הזמן חלל, וחושפת רמה עמוקה יותר של המציאות מזו המטריאלית מספיק לרוב לקחת כמות נאה של פסיכדלים בכוונה נכונה ובסטינג המתאים בעוד שעל מנת להגיע לחוויה כזו באמצעות מדיטציה נדרש לימוד של טכניקה ושנים רבות של אימון מפרך, שגם הוא לא תמיד יספיק על מנת להוביל לחוויה מסוג זה (אם כי הוא יכול להוביל להרבה דברים אחרים טובים ויקרים בחיים שלכם). את חווית השיא הפסיכדלית ניתן לשחזר באופן אמין פחות או יותר באמצעות שימוש מושכל במשני תודעה ובסט וסטינג נכונים. לעומת זאת, בטווח הקצר קשה יותר לשחזר חוויות שיא מדיטטיביות. האניצ'ה – ארעיות המציאות והחוויה מראה לנו לא לצפות לשובה של חוויה רוחנית מרוממת שהגענו אליה במדיטציה אתמול. לעומת זאת בטווח הארוך, העבודה של המדיטציה והקשיבות — אם ממשיכים אותה לתוך חיי היום יום — מעניקה כלים לבנות בסיס יציב ובר קיימא יותר לקיומה של תודעה רחבה יותר בחיים.

הרפיה ואיסוף – ההבדל הזה בין טכנולוגיה לטכניקה גם יוצר הבדל בגישות שלנו בתוך החוויה. גם במדיטציה וגם בפסיכדליה מומלץ לאדם להרפות ולהתמסר – להניח לדברים להתרחש, לקבל אותם ולחקור אותם בסקרנות מבלי להתנגד. אבל בעוד שההרפיה הפסיכדלית היא הרפיה שלמה — החוויה מתרחשת ומתפתחת מאליה. לא נדרש מהאדם תרגול מיוחד — הרי שבהרפיה המדיטטיבית לא מספיק רק להרפות לחלוטין, האדם נדרש לעשות משהו (לחזור לנשימה, להיות בתשומת לב), גם אם הוא משהו שאינו עשיה, והמשהו הזה דורש מהאדם שלא רק ירפה את עצמו אלא גם יאסוף את עצמו.

פחות טיפוסי לחוויה המדיטטיבית. אפקטים וויזואלים פסיכדלים

פחות טיפוסי לחוויה המדיטטיבית. אפקטים וויזואלים פסיכדלים

מיקרודוזינג לעומת היי-דוזינג במדיטציה – ככל שהכמות של חומר פסיכדלי שנעשה בו שימוש גבוהה יותר כך יקשה יותר להפיק אותה ללא שימוש בחומר פסיכדלים. את השינויים הדקים בתפיסה שמחוללת חוויה פסיכדלית עם כמויות זעירות (מיקרודוזינג) ובמידה מסוימת גם בינוניות (מנות פסיכוליטיות) ניתן להשיא על ידי הכרה של הבטים שונים בדרך פעילותה של התודעה והדרכים השונות לבצע בהן מודולציות. לעומת זאת, חוויות היי-דוז פסיכדליות, כאלו שכוללות תחושה של פירוק מוחלט של האני, ego dissolution, ומפלי צבעים צבעוניים נדירות יותר וקשות יותר להפקה.

סוגי פעילות – כדי להמצא במצב פסיכדלי במסגרת מדיטציה יש לשמור על רמת ריכוז וקשיבות גבוהים. קל יותר לעשות את זה בישיבה עיניים עצומות או בהליכה איטית מאוד בחצר. קשה יותר לעשות את זה תוך כדי צפיה בסרט, ריצה בטבע או שיחה. לעומת זאת אפקטים פסיכדלים הנוצרים כתוצאה מפעולתם של משני תודעה פסיכדלים מתרחשים מכח חיצוני – הם אינם דורשים תשומת לב מיוחדת כדי שיתרחשו ויכולים להתממשק לסוגים מרובים של חוויות בזמן שדעתו של האדם יכולה להיות עסוקה בנושאים שונים ומגוונים. עם זאת, גם חוויות פסיכדליות ינטו להיות חזקות פחות כשיש אינטראקציה רבה עם העולם ועוצמתיות יותר כשעוצמים את העיניים ומפנים את תשומת הלב פנימה, אז יש להן יותר חלל ואפשרות להתבטא במלוא כוחן.

אפקטים שונים – ישנם הבטים שונים בחוויה הפסיכדלית שמרכזיים פחות לחוויה המדיטטיבית. העושר העצום של הצבעים, הנוכחות יוצאת הדופן של צלילים (אפקטים דומים יכולים להופיע תוך כדי מדיטציה אבל ינגעו יותר לאופן שבו אנחנו מתייחסים לצבעים וקולות ופחות להעצמה של התפיסה החושית עצמה כמו בחוויה פסיכדלית) ועוד סוגים רבים של חוויות אקזוטיות יותר ממנעד החוויה הפסיכדלית (למשל סינסתזיה, מסע אסטרלי, מעבר בין גלגולים או לתקופות אחרות בהיסטוריה). גם השינויים משמעותיים בתחושת הזמן אמנם קיימים גם במדיטציה אבל לא באותה המידה שקיימת תחת השפעת פסיכדלים, כשדקות נדמות למאות שנה ומחזור נשימה אחד יכול להראות כמו משהו שאורך שעות ארוכות.

הסנגהא עוזרת לשמור על התרגול. נזירים בודהיסטים.

הסנגהא עוזרת לשמור על התרגול. נזירים בודהיסטים.

נוכחות המורה והקהילה – רוב האנשים לומדים מדיטציה ממורה. בקורסים וריטיריטים של מדיטציה יש מורים שתומכים במתרגלים ומסייעים להם לפגוש את האתגרים שהם פוגשים בדרך. גם השימוש בפסיכדלים נעשה מסורתית בחברתו של שאמאן שהדריך את האדם במסעו לעבר מחוזות התודעה, אלא שבימינו, בשל המעמד החוקי של הפסיכדלים והקונטקסט הצרכני שבו רוב האנשים צורכים אותם אנשים יוצאים למסעות תודעה ללא נוכחות של מורה, אם כי לעיתים קרובות בנוכחות של חבר שיש לו ניסיון רב יותר. באופן דומה, בתורה הבודהיסטית ידועה חשיבות רבה לסנגהא, חבורת המתרגלים שתומכת זו בזו. גם שימוש בצמחי רפואה נעשה לעיתים קרובות במסגרת טקסים רבי משתתפים החולקים את אותה דרך רוחנית משותפת (למשל בכנסיה הילידית האמריקאית שעושות שימוש בפיוטה, או בדתות הסנטו דיימי והאוניאו דה וג'טאל שעושות שימוש איוואסקה). אלא שבשל המעמד החוקי של הפסיכדלים והקונטקסט הצרכני שמקבל השימוש בהם לעיתים קרובות לרוב האנשים אין מסגרת כזו והם עושים שימוש במסגרות קהילתיות מובנות פחות כמו אלו שמספקים פסטיבלי טרנס, או החברים הטובים.

מידת השליטה – חוויה פסיכדלית חזקה היא משהו שמהמם את האדם ונמצא מעבר לשליטתו. גם חוויה מדיטטיבית עשויה לצאת מכלל שליטה ויכולה לכלול נקודות מאיימות הדומות לאלה שיש לעיתים בחוויה פסיכדלית, אבל ככלל היא נמצאת יותר בשליטתו של המשתמש.

אתגרים נפשיים – האתגרים הנפשיים בהם ניתן להתקל בחוויה פסיכדלית ובחווית שיא מדיטטיבית נושאים נקודות דמיון וגם נקודות שוני. הנקודה שהמשותפת בין שתיהן היא שכשאנשים מגיעים למצבים נפשיים עוצמתיים ומטלטלים פעמים רבות פחות חשובה הדרך בה הם הגיעו למצב הזה – חשוב יותר עצם החוויה ומה מתרחש בה. אתגרים הנפשיים שעולים בחוויות פסיכדליות יכולות גם לעלות במסגרת חווית מדיטציה עוצמתיות, חרדות ופחדים למשל. בו בזמן ישנם גם הבדלים משמעותיים. החוויה הפסיכדלית עשויה להיות פתאומית יותר, ויש לנו פחות שליטה עליה ולכן היא עשויה להיות מפחידה יותר, אבל יש גם אתגרים אחרים שחוויות שיא מדיטטיביות עשויות לעורר. מכיוון שהתרגול הוא פרקטיקה נמשכת לחוויה יש מעין מנוע שממשיך לפעול גם לאחר חוויות שיא וממשיך את הנביעה של ההבטים המאתגרים שעשויים להתגלות במהלך התרגול גם לאחר הריטריט – מה שמדגיש ביתר שאת את החשיבות של האינטגרציה נכונה בחיי היום יום.

מדיטציה ופסיכדליה – מסקנות ראשוניות

ככל שמעמיקים לחקור את החוויה הפסיכדלית ואת המדיטציה ניתן לראות שיש ביניהן נקודות דמיון מרכזיות, אבל גם, כצפוי נקודות שוני. חוויות פסיכדליות פתחו ב-50 שנה האחרונות את הדרך לתרגול תודעתי עבור אנשים רבים שגילו דרכן לראשונה את הפוטנציאל של התודעה לחולל טרנספורמציה בחיינו. בו בזמן, לימוד התודעה על דרכיה ואופניה הוא האלפבית של הלימוד הפסיכונאוטי, במובן הזה מדיטציה היא אולי הפרקטיקה החשובה ביותר במגוון פרקטיקות שיכולות לסייע, להעצים ולבצר את הלימוד שמתרחש במסגרת חוויות פסיכדליות.

הטקסט הנוכחי, כנאמר בכותרת, הוא חלק מחקירה ראשונית שבוודאי תדויק ותחודד בהמשך הדרך. אם יש לכן תוספות, הערות בונות או חידודים על הדברים שנאמרים כאן, תרגישו חופשי לשתף אותם כאן בתגובות.

[1]  חלק מהנקודות ברשימה הזו נוגעות בעיקר למדיטציה בריטריט. כמו למשל תחושת האקסטזה, העוררות וההתרוממות שעבור רוב האנשים נדרש פרק זמן מסוים על מנת שתתפתח בהם. כלומר הן לא מתעוררות מישיבה של חצי שעה באמצע היום העבודה אלא דורשות תרגול לאורך פרק זמן נרחב יותר.

[2] Aldous Huxley, The Doors of Perception & Heaven and Hell ([S.I.]: Thinking Ink, 2011), 16–17.

על כוונה ואינטגרציה בחוויה הפסיכדלית

המאמר המופיע כאן התפרסם לראשונה בגיליון 2/3 של מגזין לפסיכונאוט  שאותו ניתן לרכוש החל מהיום בבאר האנה לולו ברחוב הפנינים 2 ביפו כל ערב משעה שבע עד שעה חצות.

אחת הטענות המרכזיות שמושמעת תדירות כנגד השימוש בחומרים פסיכדלים היא שמדובר בדרך קיצור. מצבי התודעה שמייצרים הפסיכדליים הם אירעיים, חסרי תוקף פנימי אמיתי ולכן חסרי ערך, טוענים המתנגדים, שכן הם מושגים באמצעים חיצוניים, וחולפים במהרה כשמסתיימת השפעת הסם. האופי הארעי והחולף של חווית הסם, מונגד לעיתים קרובות עם העבודה ההדרגתית והרצינית שמאפיינת מתרגלים רוחניים רציניים כמו למשל מתרגלי מדיטציה.

ההנחה המובלעת בטענה המובעת מעלה היא שמאחר שהאפקט משנה התודעה של הפסיכדלים הינו מוגבל בזמן הרי שמדובר בלא יותר מהדוניזם, "בריחה" פזיזה לעולם "טוב יותר" שאין לה שורשים או קיום של ממש משום שאינה מבוססת על משמעת, התפתחות ולימוד אמיתי. במאמר זה אבקש להתמודד עם טענה זו ולטעון שעבודה פנימית, משמעת ולימוד הן חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מעבודה מושכלת עם פסיכדלים, ויש להם תפקיד מרכזי בהמרת חוויות השיא שמחוללים חומרים אלו לדרך רוחנית שתעשיר ותרומם את חיי האדם.

על חשיבות הכוונה

טבע את המונח "הולוטרופי". הפסיכיאטר וחוקר הלסד סטינסלב גרוף

טבע את המונח "הולוטרופי". הפסיכיאטר וחוקר הלסד סטינסלב גרוף

חומרים כגון לסד, פטריות ופיוטה זכו להרבה סוגים של שמות וכינויים לאורך השנים, כמו למשל: פסיכוטומימטים (מחקי פסיכוזה), פסיכדלים (מגלמי תודעה) ואנתאוגנים (מחוללי אלוהים מבפנים). כל אחד מהכינויים האלה מביע אספקט אחר של פעולתם של החומרים הללו. בהקשר של הטקסט הנוכחי המושג הרלבנטי ביותר בעיני הוא "הולוטרופי", מושג אותו טבע הפסיכותרפיסט וחוקר הלסד סטניסלב גרוף בהקשר של תנועת הנשימה ההולוטרופית ושמשמעותו היא "תנועה לקראת שלמות". הכינוי הזה מדויק בעיני לתיאור החומרים הנזכרים מעלה מכיוון שבעבודה נכונה מה שהם עושים זה להביא אותנו לקראת התכללות: אינטגרציה שלמה יותר של הנפש, הגוף והרוח. חומרים הולוטרופיים פותחים בפנינו תחושות ואפשרויות שהתרבות המודרנית אוטמת אותנו אליהן. הם פותחים אותנו לחיבור אל הגוף, לאהבה האוניברסלית, לנדיבות ולסליחה, ומאפשרים לנו לחרוג לרגע מתרבות הניכור וקהות החושים השלטת בחברה המודרנית. הם פותחים בפנינו אפשרות לעבודה שמטרתה לשמור את החיבור הזה: לקחת את החיבור הנחווה בתוך חוויה פסיכדלית, להמשיך אותו ולהרחיב את תחומו לתוך תחום חיינו.

אלדוס האקסלי, אחד האינטלקטואלים המערביים הראשונים שדיברו בשבח הפסיכדלים, נהג לומר שהם אינם מהווים תנאי הכרחי או מספק להשגת פריצת דרך רוחנית, ובכל זאת הם לא פחות מנס. אין ויכוח שעצם השימוש בחומר פסיכדלי לא הופך אדם באופן אוטומטי לטוב יותר. חומרים פסיכדלים הם כנראה הדרך המהירה, האמינה ורבת העוצמה ביותר הידועה לנו לחולל חוויות שיא וליצור פריצות דרך פנימיות, ועם זאת, המתח הקיים בין חוויות השיא והתובנות המושגות במהלך חוויה פסיכדלית לבין חיי היום יום הינו אתגר של ממש עבור כל פסיכונאוט. במהלך חוויה פסיכדלית, דפוסים שונים בהתנהגות ובהרגלים שלנו הופכים ברורים. מתוך מצב התודעה המורחב והגמיש הזה, האופן שבו אנחנו מזיקים לעצמנו ומעמעמים את אור נפשנו באמצעות דפוסי חשיבה והתנהגות שליליים מובלט לפתע, כמו גם הדרך החוצה, לקיום מודע יותר. ועדיין, לא פעם התובנות וההחלטות שמתקבלות במהלך חוויה פסיכדלית עולות על שרטון עם החזרה לחיי היום יום. סביבת ודפוסי החיים שלנו לעיתים קרובות עקשניים יותר מזכרון החוויה.

יזם והוביל את מחקר יום שישי הטוב שחקר את הפוטנציאל המיסטיקומימטי של פסילוסיבין. ואלטר פאהנקה

יזם והוביל את מחקר יום שישי הטוב שחקר את הפוטנציאל המיסטיקומימטי של פסילוסיבין. ואלטר פאהנקה

בכל זאת, ישנן עדויות לכך ש פסיכדלים יכולים להיות כלי אפקטיבי להתנעת והטמעת תהליכי שינוי פנימי. כך למשל, במחקר המשך לניסוי "יום שישי הטוב" שערך טימותי לירי בשנות השישים, מצא ריק דבלין כי סטודנטים לתיאולוגיה שהתנסו בפסילוסיבין בשנות השישים דיווחו שלושים שנה מאוחר יותר שהחוויה שיפרה את חייהם מאז במגוון דרכים: היא העצימה את ההערכה ליופי ולשמחה שבקיום, חיזקה את החיבור אל הטבע, סיפקה נחמה ברגעי משבר וסייעה בקבלת החלטות חשובות. החוויה גם הפכה את המשתתפים בניסוי לאנשים טובים יותר. אחד מממצאי מחקר ההמשך היה שהחוויה חיזקה את הסולידריות של צרכני הפסילוסיבין עם מיעוטים, עמים זרים ועולם הטבע. חלק מממשתפי הניסוי ציינו כי בעקבות החוויה הפכו מעורבים בפעילות חברתית וקהילתית לחיזוק קבוצות מוחלשות בחברה. גם חוקרי בית הספר לרפואה של ג'ון הופקינס שחקרו בשנות האלפיים את הפוטנציאל המיסטיקומימטי (מחולל החוויות המיסטיות) של הפסילוסיבין זיהו שינויי אישיות חיוביים אצל מי שקיבלו מנת פסילוסיבין במחקרי המשך שבוצעו 14 חודשים לאחר החוויה ושהתבססו על עדויות הנבדקים, אבל גם על הרשמים של בני משפחותיהם ופרמטרים נוספים.

אנחנו רואים, אם כן, שיש מקרים שבהם שימוש בחומרים פסיכדלים מסוגל להתניע שינוי אמיתי ובר קיימא באדם. אבל מה מבדיל בין המקרים בהם הדבר מתרחש למקרים בהם גם שימוש נרחב בחומרים פסיכדלים לא מחולל שינויים של ממש? במילים אחרות: למה זה עובד לפעמים ולפעמים לא?

האמת היא שתוצאות השימוש בחומרים פסיכדלים תלויות באופן מכריע בסוג הכוונה שמביא איתו המשתמש. שימוש בלתי מכוון בחומרים פסיכדלים מוביל במקרה הטוב לבאנליזציה ואיבוד העניין בחוויה ובמקרה הרע לחוויות קשות או אף הרסניות. בעוד שהאפשרות השניה חמורה יותר, הרי שהראשונה היא הנפוצה בחברה שלנו, והינה פועל יוצא של שינויים היסטוריים שחלו בהקשר שבו נעשה שימוש בפסיכדלים.

הצמחים הפסיכדלים והשפעותיהם רבות העוצמה נשמרו בקפידה במשך אלפי שנה. השימוש בהם הוגבל לחברים נבחרים בחברה, למועדים ספציפיים ולמטרות מסוימות בלבד. למצב זה היו השלכות שונות ולא תמיד חיוביות, אבל הוא הבטיח שהחוויה הפסיכדלית תזכה ליחס של כבוד ויראת קודש.

ביטוי לתהליך הגלובליזציה של התרבות הפסיכדלית. פסטיבל הברנינג מן.

ביטוי לתהליך הגלובליזציה של התרבות הפסיכדלית. פסטיבל הברנינג מן.

בשנים שחלפו מאז הגילוי המחודש של הפסיכדלים באמצע המאה העשרים עברה הפסיכדליה תהליך של גלובליזציה ומסחור התואם את רוח התקופה. מגוון החומרים הפסיכדליים הזמין לצרכן המודרני עצום לאין שיעור מזה שהיה זמין לשאמאן השבטי. תוצאה אחת של השפע הזה, שלווה בהתרופפות המסגרת הטקסית לשימוש במשני תודעה פסיכדליים, הייתה צמיחתה של תרבות פסיכדלית חדשה מהסוג שאנחנו רואים בין השאר בפסטיבלים כמו הברנינג מן או הבום. עם זאת, תוצאה נוספת ובעייתית יותר של הזמינות המוגברת של חומרים פסיכדלים והתרופפות המסגרות הקהילתיות הייתה העליה העצומה בשימוש בלתי מובחן ובלתי מושכל בפסיכדליה: שימוש תדיר, ללא מטרה ברורה, (לעיתים קרובות תוך הסתפקות במינונים נמוכים שהינם מהנים וגם מאיימים פחות אך בלתי מספקים כדי לחולל את שינוי התודעה השורשי שמאפיין חוויה פסיכדלית עמוקה). התוצאה של תהליך זה הייתה מעין טריויאליזציה או באנליזציה של החוויה הפסיכדלית. חוויה פסיכדלית ראשונה היא לרוב משמעותית, אבל אם חוזרים עליה שוב ושוב בלי להקדיש לכך מחשבה או כוונה רבה, ובלי הצדקה אמיתית, החוויה תלך ותאבד ממשמעותה. הכבוד לחוויה והעניין בה ילכו וידעכו גם הם.

על מנת שעבודה עם פסיכדלים תוביל לצמיחה ותניב פירות בנפש האדם עלינו להכין ולכוון את הכלי שלנו לקראתה. חומרים פסיכדלים הינם מולקולות שביכולתן לחולל תוצאות מפליגות, אולם אלו תלויות בראש ובראשונה לא בחומר עצמו, אלא באופן שבו אנחנו עושים בו שימוש. מאחר שאנחנו הכלי שבאמצעותו מתבטאת החוויה הפסיכדלית, נודעת חשיבות גדולה לאופן שבו אנחנו מכוונים את הכלי הזה לקראתה. על פי טימותי לירי, 99% מתוכנה של החוויה הפסיכדלית הוא בלתי ספציפי, ונקבע באמצעות הסט והסטינג – הגורמים הפסיכולוגים והחברתיים המעצבים את חווית הסם. רק דרך התייחסות רצינית ומעמיקה לסט ולסטינג אנחנו יכולים להבטיח אופטימליזציה של הפוטנציאל של החומרים הללו ומזעור של סכנותיהם.

האבולוציה של הסט והסטינג

הרעיון שההשפעה של חומרים פסיכדלים נגזרת בראש ובראשונה מהסביבה הפסיכולוגית והסביבה החברתית, או הסט והסטינג, הוא רעיון ששורשיו במערב

אכל חשיש יחד עם דיומא, בלזאק, בודלר והוגו. הפסיכיאטר הצרפתי בין המאה ה-19 ז'אן ז'וזף מורו

אכל חשיש יחד עם דיומא, בלזאק, בודלר והוגו. הפסיכיאטר הצרפתי בן המאה ה-19 ז'אן ז'וזף מורו

מגיעים עד לפסיכיאטר הצרפתי ז'אן ז'אק מורו, שאכל כמויות מעוררות יראה של חשיש בחברת רבים מגדולי הכותבים של פריז בת המאה ה-19 וביניהם צ'ראלס בודלר, אלכסנדר דיומא, אונרוה דה בלזאק, ויקטור הוגו ותיאופיל גוטיה. "אם ברצונו של אדם להנות ממלוא קסמו של החשיש" כתב מורו "הכרחי להתכונן מראש […] חשוב להיות עם גוף ורוח רגועים, להיות באותו יום ללא חרדה, חובות או סדר יום נוקשה, ולהמצא בדירה מהסוג שבודלר ואדגר פו אהבו: חדר המרוהט בנוחות פואטית, מותרות ביזאריות ואלגנטיות מסתורית; ריטריט פרטי ונסתר. […] ללא אמצעי זהירות אלו האקסטזה תהפוך בקלות לסיוט. תענוג יהפוך לסבל, הנאה לאימה, סבל נוראי יאחוז בלב וישבור את האדם במשקלו העצום והפנטסטי."

היה היגיון רב בדבריו של מורו. הם תאמו את הידוע לנו על החשיבות המופלגת שמיוחסת לטקסיות בשימוש בצמחים פסיכדלים בקרב חברות ילידיות. עם זאת, הספר של מורו זכה להתנגדות רבה בקרב הקהל הצרפתי והרעיונות של מורו ושל חבורת הבוהמיינים הפריזאים שלו נשכחו כמעט לחלוטין במהלך מאה השנה הבאות. הרעיון שהשפעתם של סם או תרופה נקבעים על ידי גורמים חוץ-פרמקולוגים היה מנוגד לחלוטין לעקרונות היסוד של מדע הפרמקולוגיה, על פיהם ההשפעה של סם היא קבועה ומשתנה לכל היותר על פי גורמים גנטיים או רפואיים – בשום אופן לא על ידי גורמים פסיכולוגים או חברתיים.

רק בשנות החמישים של המאה העשרים, בעקבות המחקר המתגבר בחומרים פסיכדלים, החל נושא ההשפעות ה"חוץ-פרמקולוגיות", כפי שכונו כעת, לקבל תשומת לב מחוקרים כגון רוברט הייד, מקס רינקל ואלברטו דימאשיו. במחקר משנת 1955 גילה הייד כי יחס מנוכר וקר לנבדקים שניתן להם לסד הגביר את חומרת ההשפעות הבלתי נעימות של הסם, בעוד שיחס תומך צמצם את אלו משמעותית, ויחס ניטראלי הוביל לתוצאות ביניים. הייד גם מצא שנסיינים שקיבלו את הסם בקבוצה היטיבו להתמודד איתו לעומת אלו שלקחו אותו לבדם, ושהשפעות הסם הפכו קשות כאשר הנסיינים נדרשו להתמודד עם מטלות קבועות מראש, ונעימות כאשר הותר לנסיינים להתפנות למלאכות בהן בחרו.

משתמשים לבנים ומשתמשים אינדיאנים הגיבו בצורות הפוכות לאותו החומר. האנתרופולוג אנתוני וואלאס.

משתמשים לבנים ומשתמשים אינדיאנים הגיבו בצורות הפוכות לאותו החומר. האנתרופולוג אנתוני וואלאס.

בסוף שנות החמישים פרסם האנתרופולוג הקנדי אנתוני וואלאס מאמר שעסק בין השאר בהבדלים בין השפעות של המסקלין (החומר הפעיל בפיוטה) על לבנים שקיבלו אותו במסגרת ניסויים קליניים לעומת אינדיאנים שצרכו את החומר במסגרת הטקסית של הכנסיה הילידית-אמריקאית (Native American Church). בעוד שמשתמשים לבנים במסקלין הציגו תנודות עזות במצב הרוח, תוך שהם נעים מאופוריה לדכאון וחרדה, עמיתיהם האינדיאנים הראו יציבות ותודעתם אופיינה בעיקר בהתלהבות, חרדת קודש וסיפוק. בעוד שאצל לבנים השימוש בפיוטה שחרר עכבות ועורר התנהגות מינית ואף אלימה, הרי שתופעות כאלו לא נצפו אצל עמיתיהם האינדיאנים שהקפידו על התנהגות הולמת. בעוד שתופעות פסיכיאטריות כגון דה-פרסונאליזציה, תחושת חוסר משמעות ואובדן קשר עם המציאות הופיעו אצל חלק מהמשתמשים הלבנים, הרי שאלו נעדרו כליל בקרב האינדיאנים. לבסוף, בעוד שהמשתמשים הלבנים לא הפיקו כל תועלת מהחוויה הרי שעמיתיהם האינדיאנים דיווחו שהחוויה הובילה לתחושה של קשר עם סדר גבוה ועמוק יותר של הקיום, ולאינטגרציה טובה יותר בתוך הקהילה.

הרעיון שהשפעות חוץ-פרמקולוגיות משחקות תפקיד מכריע בעיצובה של החוויה הפסיכדלית קיבל את צורתו המלאה והפופולרית ביותר בתיאוריית הסט והסטינג שהציגו טימותי לירי ועמיתי המחקר שלו בהרווארד של תחילת שנות השישים. התיאוריה גרסה שהתוכן של חוויה פסיכדלית נקבע בראש ובראשונה על ידי הסט (אישיות המשתמש, ההכנה לחוויה, ציפיות וכוונה) והסטינג (הסביבה הפיזית, החברתית והתרבותית שבמסגרתה נערכת החוויה). חוקרים מאוחרים יותר כמו בטי אייזנר וג'ים פדימן הוסיפו לאלו מאז משתנה נוסף, וידוע פחות, של "מטריקס" או "תמיכה" – הנוגע לסביבה שאליה חוזר המשתמש לאחר החוויה.

במהלך שנות השישים ומאז הפך מושג הסט והסטינג למוכר למדי בקרב תרבות הסמים, כלי בסיסי שפסיכונאוטים ברחבי העולם כולו עשו בו שימוש כדי לתכנן ולכוון את חוויותיהם. הוא זוקק לאמרות שפר של תרבות הסמים כגון "השתמש רק בזמן טוב, במקום טוב, עם אנשים טובים" או "הכר את גופך. הכר את תודעתך. הכר את החומר שלך. הכר את המקור שלך". אלא שבזמן שיש באמירות מסוג זה כדי לצמצם את הסיכון לחוויות שליליות ולהעלות את הסיכוי לחוויות חיוביות, אין הן מספיקות בפני עצמן על מנת להבטיח שהחוויה הפסיכדלית תהפוך לדרך חיים פוריה עבור האדם. מסיבה זו אני מתמקד כאן בחשיבותה של הכוונה. ישנם כמה וכמה גורמים שקובעים את הסט והסטינג. בעבודת הדוקטורט שלי, שעסקה באופן שבו הבנו הסט והסטינג את הקבלה של הפסיכדלים ברפואה ובתרבות של ארה"ב של אמצע המאה העשרים, אני מבחין בין תשעה גורמים פסיכו-חברתיים שמעצבים את החוויה הפסיכדלית. עם זאת, האספקט החשוב ביותר של הסט והסטינג לתפיסתי הינו הכוונה.

רוב הגורמים האחרים של הסט והסטינג מושפעים בעוצמה על ידי הכוונה, שכן הכוונה היא זו מעצבת את סוג ההכנה המתבצע לקראת חוויה פסיכדלית, את ציפיות המשתמש, ובנוסף גם את הסביבה הפיזית והחברתית שאותה הוא מייעד לחוויה. מעבר לכך, בעוד שעל אישיותינו, ציפיותנו, והסביבה הפיזית והחברתית ההשפעה שלנו מוגבלת, בוודאי במהלך החוויה עצמה, הרי שהכוונה היא אלמנט שהשליטה שלנו בו היא מוחלטת לאורך כל הדרך. הכוונה היא הגה החובל שבאמצעותו מנווט הפסיכונאוט במרחב הפסיכדלי – באמצעותה הוא מכוונן את עצמו, ואת השפעתם של צמחים ומולקולות פסיכדליות – טכנולוגיות תודעתיות שהשפעתן מתאימה עצמה למצב התודעה של המשתמש.

מקרה מבחן: הקנבינואידים הסינתטיים

על כוחה האדיר של הכוונה לעצב את חווית הסם שלנו עמדתי בעקבות חוויתי האישית עם קנבינואידים סינתטיים (תחליפי הקנאביס הסינתטיים והחוקיים לשעבר שנמכרו עד לא מכבר בפיצוציות רבות ברחבי הארץ, כגון מיסטר נייס גאי והמבסוטון לסוגיהם).

סם לאוכלוסיות מוחלשות פסיכואקטיבית. מיסטר נייס גאי

סם לאוכלוסיות מוחלשות פסיכואקטיבית. מיסטר נייס גאי

החוויה שלי עם קנבינואידים סינתטיים הובנתה על ידי ההתנגדות העזה שהביעו רבים בקהילה הפסיכדלית הישראלית כלפיהם, התדמית האפלולית שנוצרה להם בשל מעורבות של גורמי עולם תחתון במכירתם, והחזות הקודרת למדי של רוב מאורות המבסוטון, שהסמים שהם מוכרים נקראים בשמות כמו "בולדוג", "ב.מ.וו", "רדיטואקטיבי" או "דה-בומב" ושעל עטיפותיהן השחורות והנוצצות מופיעות דמויות של שלדים, ג'וקרים עקומי מבט ושלל דמויות מפוקפקות אחרות.

בתקופה שבה התנסיתי בעישון קנבינואידים סינתטיים גרתי בעיר חיפה. הייתי רחוק מהחברים במרכז, עבדתי קשה על כתיבת הדוקטורט שלי, והייתי רוב הזמן לבדי. מיסטר נייס גאי היה דרך לנפוש קצת בערבים ולתגמל את עצמי על יום עבודה מעייף במחיר זול. ההתחלה לא הייתה פשוטה. בפעמים הראשונות שהתנסיתי בקנבינואידים סינתטיים הרגשתי שהחומר מעורר בי ספקות עצמיים, עצבות, בדידות וחוסר בטחון. חברים שונים טענו שכשאני מדבר איתם בהשפעת הסם אני לא תקשורתי, נשמע יגע וחסר חיים. אחרי כמה התנסויות בלתי נעימות מסוג זה עמדתי להפטר מהסם, אבל אז, מעקשנות כלשהי, המשכתי להשתמש בו, ובאופן מפתיע ההשפעה שלו החלה להשתנות. עדיין לא כל כך אהבתי לדבר עם אנשים כשהיו מתקשרים אלי כשאני בהשפעתו, אולי בגלל שהייתי מעשן כדי לראות סדרות ולא אהבתי שהפריעו לי באמצע, אבל האיכויות המדכאות של הסם חלפו. הוא בעיקר הרגיע אותי ואפשר לי לשכוח קצת את היום שעבר. אפשר לומר שהשתמשתי בקנבינואידים סינתטיים כסוג של בריחה. אבל זו הייתה בריחה חיובית מבחינתי, שאפשרה לי לנקות קצת את הראש בערבים ולחזור לעבודה למחרת עם מרץ מחודש.

עברתי עם הקנבינואידים הסינתטיים באותה תקופה בחיפה כמה סבבים של שימוש אינטנסיבי שלאחריו מספר חודשים של התנזרות מוחלטת וחוזר חלילה. בסופו של דבר התחלתי להכיר ולחבב את ההשפעה של החומרים הללו למרות המסרים השליליים שהגיעו לגביהם מכל כיוון אפשרי כולל חברים וקהילת הקנאביס המקומית שתיארו כולם את הקנבינואידים הסינתטיים בגוונים הלא מחמיאים ביותר, כסמים עגומים אפלים ומסוכנים. במובנים רבים חשדתי שהתיאור הזה נבע מזיהוים של הסמים עם קבוצות חברתיות מסוימות, שאותן אני מכנה "אוכלוסיות מוחלשות פסיכואקטיבית", אוכלוסיות שהרגלי הסמים שלהם נוטות לדפוסים הרסניים בשל מספר ממאפייניהם החברתיים: 1) העדר ידע בסיסי על סוגי הסמים השונים, השפעותיהם, תועלתם וסכנותיהם כמו גם על עקרונת לשימוש נכון. 2) העדר גישה למשני תודעה איכותיים, כמו גם בעיות כלכליות, הכופות על אוכלוסיות אלו להסתפק במשני תודעה  נחותים ברמתם.

כך או כך, החוויה שהייתה לי עם החומרים הללו הייתה הרבה פחות חד מימדית ממה שתיארו מתנגדיהם. ככל שהזמן עבר והחשדנות שלי נגד המולקולות המושמצות הללו התפוגגה, הרשיתי לעצמי לקחת אותן למקומות חדשים. מצאתי את עצמי כותב בהשראתן ומשתמש בהן למטרות יצירתיות אחרות. הרשיתי לעצמי לשיר, לנגן ואפילו להתפלל בהשראתן. החוויות הללו היו עוצמתיות במיוחד עבורי כי הן הראו לי שכשאני מכניס את הכוונה הנכונה, אפילו סם "נחות" שכזה יכול להפוך כלי להתקדשות.

למרות שחלקתי חוויות כאלו עם אנשים בסביבתי הם עדיין היו ספקניים. בסופו של דבר, החלטתי לעשות את הצעד הסופי ולעשות עם הסם הזה את הדבר שהכי לא התיישב עם כל מה שטענו החברים לגבי השפעתו (חוסר תקשורתיות). התיישבתי לראשונה עם חברים וחלקתי איתם את החוויה הזו. בניגוד לציפיות, רובם די נהנו. החומר לא ניכר אותנו זה מזה. הוא דווקא העניק חוויה חברתית משחררת ונעימה, ובכל זאת הרוב נשארו חשדניים במידה זו או אחרת ואמרו שעדיף לעשן קנאביס. אני הסכמתי לגמרי, כמובן. גם אני הייתי מעדיף לעשן קנאביס. במובן הזה נמניתי על אוכלוסיה מוחלשת פסיכואקטיבית כי פניתי לקנבינואידים הסינתטיים מסיבות של חוקיות ומחיר. ומצד שני, חשבתי, גם אם קנאביס עדיף, באמירה הזו יש מעין עוול כלפי מולקולה שאינה הקנאביס ואינה מבקשת להיות הקנאביס, אלא היא מולקולה בזכות עצמה, שמשום מה הפכה למושא גידופים של הציבור. כמו לא מעט סמים, בקנבינואידים הסינתטיים היו גלום עולם שלם של יתרונות וחסרונות, אבל ההתעקשות של הציבור והתקשורת, כמו גם רובה המוחץ של קהילת הפסיכונאוטים המקומית, לצבוע את החומרים הללו בשחור חסר גוונים, הקשתה לגלות את האיכויות המסוימות שניתן היה למצוא בהם.

המקרה של הקנבינואידים הסינתטיים היה עבורי הוכחה רבת עוצמה לאופן שבו סט וסטינג שליליים, ושימוש בכוונה יכולים לשנות את האיכויות של סם. ההשפעה של הסם הזה עלי הייתה מדכאת ואנטי-חברתית בתקופות מסוימות, מרגיעה בתקופה אחרת, ולבסוף יצירתית, רוחנית ופרו-חברתית. נסיוני האישי מאז לימדני שבשימוש נכון, כל סם, גם הבזוי ביותר יכול להפוך כלי המשמש להתפתחות רוחנית, ואילו כל חומר משנה תודעה, גם הנשגב והמהולל ביותר, יכול להפוך אפיק לבריחה וניצול לרעה כשמשתמשים בו בצורה שגויה.

אינטגרציה

אם הכוונה היא דלת הכניסה למימד הפסיכדלי, הרי שהאינטגרציה היא העולם שהדלת מובילה אליו. בעבודה עם חומרים פסיכדלים נווט התודעה עובר תהליך חניכה, שבמהלכו הוא מקבל "שיעורים" שונים במגוון תחומים. השיעורים האלה כוללים לעיתים קרובות תובנות אישיות בעלי אופי לימודי על האופנים שבהם הרגליו השונים מזיקים לו או תורמים לו, הפוטנציאל שלו, הדרכים המדויקות בהן יוכל לחתור להשגת מטרותיו וגם אופיין של המטרות שאליהן עליו לשאוף. השיעורים הללו מלווים לעיתים קרובות בהוראות של ממש, היכולות גם הן להיות ספציפיות או כלליות ולגעת במגוון תחומים כמו האופן בו אנחנו מטפלים בגופנו, תפיסתנו העצמית, התנהלותנו עם אנשים אחרים, מטרות החיים שלנו, מסלול החיים שלנו ועוד. אלו יכולות להיות הוראות כמו לטפל טוב יותר בשיניים, לתרגל יוגה/פיאלטיס, לעבור לתפריט בריא יותר, או להתעמת עם הפחד שלך מקרבה אנושית.

לא להעריך חוויות פסיכדליות מעורר קארמה שלילית. החלוץ הפסיכדלי מיירון סטולארוף בתמונה עם מגלה הלסד הכימאי אלברט הופמן.

לא להעריך חוויות פסיכדליות מעורר קארמה שלילית. החלוץ הפסיכדלי מיירון סטולארוף בתמונה עם מגלה הלסד הכימאי אלברט הופמן.

השיעורים הללו, המתקבלים במהלך חוויות פסיכדליות, מהותיים לעבודה הפסיכדלית. הם מאפשרים לנו להפוך את החוויות הללו מגיחות קצרות אל עבר כוכבי הרקיע, לשביל אור המורה לנו את הדרך על האדמה. קשה לגלם בצורה מושלמת את השיעורים וההוראות שמעניקה העבודה הפסיכדלית, אבל המינימום שביכולתנו לעשות אם ברצוננו להכיר תודה על המתנות המתקבלות במצבי תודעה פסיכדלים הוא לעשות את המיטב שביכולתנו כדי לגלם בחיינו את החזון והמתנות שקיבלנו. אם המשתמש מפנה עורפו למסרים ולהוראות המתקבלים, יוטל צל כבד על העבודה הפסיכדלית. חזרה חוזרת ונשנית למרחב הפסיכדלי מבלי ששיעורי הערב עובדו ויושמו יובילו לשובם של אותם שיעורים והידיעה שיש משהו גבוה יותר שנאמר לך שוב ושוב לשאוף אליו, וחוסר היכולת/נכונות לעשות זאת מצדך, עשויות לגרום לדיסוננס פנימי ותחושות בלתי נעימות של אכזבה ורגשות אשם. חלוץ התנועה הפסיכדלית מיירון סטולארוף אמר דברים מדויקים בנושא בראיון שערך בערוב ימי חייו ובו הוא מכנה את החוויה הפסיכדליה "חסד בלתי יתואר" ו"זכות בלתי יתוארת". "לא להעריך במלואן את החוויות [הפסיכדליות] ולהתנהל בהתאם מתחיל ליצור קארמה שלילית", טוען סטולארוף. "אם אתה ממשיך להשתמש בפסיכדלים ולחפש את האפקטים החיוביים בלי לעשות בחייך את השינויים הנדרשים, או בלי לקחת את האחריות על התודעה שהשגת, אני חושב שהמודעות הפנימית חשה בהפרה, שמולידה חוסר נוחות." הדרך היחידה לעשות עבודה פסיכדלית עמוקה היא לעשות אותה בגאון, לגשת אליה ביראת קודש, מתוך ענווה ומצפון נקי. כך יוכל פרח התודעה ללבלב בגנו של גנן התודעה.

חשובה לא פחות היא הסביבה שאליה חוזר הפסיכונאוט לאחר החוויה. אם הסביבה הזו תומכת בתהליכי השינוי והלימוד שפותחת החוויה, הסיכוי שזו תניב פירות גדל משמעותית. דוגמה מאלפת לחשיבותה של הסביבה ניתן לראות בניסוי קונקורד פריזן שערך טימותי לירי בכלא קונקורד שבמסטצ'וסטס. במהלך ניסוי חלקו לירי ועמיתיו הפסיכולוגים פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות) עם קבוצה מאסירי בית הכלא. התוצאות היו יוצאות דופן. האסירים עברו חוויות רוחניות רבות עוצמה ומהפכים אישיים של התבוננות עצמית. חבורת החוקרים הפכה לגיבורתן של האסירים, שהפטריות הובילו אותם להרהר על משמעות הקיום, הטוב והרע, ויופי הבריאה. בעקבות הסשנים הקימו האסירים קבוצות תמיכה שהמשיכו לפעול עוד שנים לאחר סיום הניסוי, ובאופן פרדוקסלי מסגרת בית הכלא הפכה למסגרת תומכת עבור העבודה הפסיכדלית של האסירים. אלא שהניסוי של לירי נכשל בהשגת מטרתו המקורית: צמצום שיעור החזרה לכלא. הסביבה החברתית האכזרית אליה חזרו האסירים לאחר שחרורם הייתה עקשנית ומדכאת. התובנות הנשגבות נבלעו בקיום יומיומי קשה של עוני ופשע, ורוב האסירים מצאו עצמם תוך מספר שנים חזרה בכלא. למרות שרבים מהמשתתפים העידו עדיין שנים לאחר מכן שההשתתפות בניסוי ותרמה להם רבות, כשלון הניסוי העיד כאלף עדים על כך שללא סביבה תומכת, הפוטנציאל הטרנספורמטיבי של החוויה הפסיכדלית נוטה להתמוסס בתוך מציאות היומיום.

סיכום

כוונה ואינטגרציה הינן שתי פנים בסיסיות לעבודה הולוטרופית עם פסיכדלים. בעוד שהכוונה היא הכלי שבאמצעותו אנחנו מבקשים להבטיח עבודה פוריה ובטוחה עם משני תודעה, הרי שאינטגרציה היא היסוד שבאמצעותו אנחנו מבקשים להמשיך ולהרחיב את החוויה הפסיכדלית לתוך חיי היום יום. שימוש בפסיכדלים ללא דגש, כוונה ואינטגרציה צפוי להוביל בסופו של דבר לבאנליזציה של החוויה ומבוי סתום התפתחותי. עבודה נכונה שכוללת כוונה ואינטגרציה מסוגלת להעשיר את החוויה הפסיכדלית, למזער את הסיכונים הכרוכים בה, ולפתוח את הדרך לשימוש בפסיכדלים כדרך חיים פוריה ומעשירה.

***

בוקסה: עקרונות בסיסיים לסט וסטינג, כוונה ואינטגרציה

[בדברים האמורים לעיל אין בגדר המלצה להתנסויות פסיכדלי או חלילה למעבר על החוק, והם מפורסמים כאן על מנת לספק מידע מועיל עבור מי שכבר עוברים חוויות כאלה גם כך מתוך תקווה שיסייעו בצמצום סיכונים והפקה של חוויות חיוביות ומשמעותיות יותר.]

דעו את החומר, המינון, המקור

לפני חוויה פסיכדלית הקפידו לדעת את המידע החשוב על החומר שאותו אתם מתכוונים לצרוך, והשפעותיו השונות, החיוביות והשליליות. יש האומרים שאסור לקחת סם אם לא מוכנים להתמודד עם ההשפעות השליליות האפשריות שלו (חשוב לא פחות לדעת ממה אין צורך לחשוש). הקפידו גם לדעת את המינון שאותו אתם לוקחים. ולבסוף, הקפידו לקבל את הסם מאדם מוכר שאתם בוטחים בו. הקפדה על חוקים אלו יכולה למנוע לא מעט סיטואציות מבלבלות ובלתי נעימות.

רק כשזה מתאים

אל תקחו חומר פסיכדלי או כל סם אחר רק בגלל שהוא זמין לכם או שמישהו אחר חושב שאתם צריכים לעשות זאת. עשו זאת רק כשאתם מרגישים שמדובר בזמן/מקום נכונים מבחינתכם. חוויה פסיכדלית צריכה להתרחש בזמן ובמקום הנכון או בכלל לא.

חברים טובים

אל תצאו לחוויה פסיכדלית עם אנשים שאתם לא מכירים היטב, סומכים עליהם ומרגישים בטוחים בנוכחותם. אתם יוצאים למסע לקצה הגלקסיה התודעתית, ואתם רוצים לקחת איתכם רק פסיכונאוטים שאתם יכולים לסמוך עליהם בעיניים עצומות כשאתם מרחפים בחלל. אם אתם עוברים את המסע שלכם במסגרת טקסית או עם מדריך, ודאו היטב שזהו הטקס הנכון והמדריך הנכון עבורכם.

סביבה נעימה ומעוררת השראה

סביבה מבולגנת או כאוטית יוצרת כאוס תודעתי. הקדישו זמן לארגן את הסביבה שבה מתרחשת החוויה בצורה הרמונית ונעימה בהתאם לתפיסתכם. סמלים שליליים ותמונות בעלות תוכן אפל עשויים לערער את הנפש במצבה העדין. לעומת זאת, סמלים, תמונות ואובייקטים משרי הרמוניה, שלווה והשראה יאפשרו לרוח שלכם להתרומם ולנסוק אלעל.

כוונה/תכנית פעולה

הכינו את עצמכם לקראת החוויה באמצעות עבודה עם הכוונה שלכם. חדדו לעצמכם את הציפיות שלכם. מה הייתם רוצים להפיק מהחוויה? איזה נושאים בלתי פתורים יש כרגע בחייכם שהייתם מעוניינים לעבוד עליהם? הכינו לעצמכם תוכנית פעולה לסוג העבודה שאתם מעוניינים לערוך במהלך החוויה. האם אתם מעוניינים להקדיש את החוויה שלכם לעבודה רוחנית, פסיכולוגית, פילוסופית, יצירתית, חיבור אנושי, חיבור לטבע, חיבור לגוף או משהו אחר? כמובן, ברוב המקרים לא קורה שום דבר נורא משימוש אקראי בפסיכדליה, עם זאת, בטווח הארוך כוונה ותוכנית פעולה שומרות עלינו בדרך של לימוד והתפתחות ושומרות מפני חוויות שליליות שכן הן ממקדות את תשומת הלב בעבודה חיובית.

השעות והימים שאחרי

אחד הגורמים החשובים באינטגרציה של החוויה הוא המקום אנחנו מעניקים לחוויה הפסיכדלית בחיינו. חוויות פסיכדליות לוקחות אותנו למסע לתוך עומקי הנפש והתודעה. החזרה מהם צריכה להתבצע באופן איטי והדרגתי, בדומה לאופן בו אנו מחזירים אמודאים שירדו למעמקי הים. חזרה מהירה מדי עלולה לגרום לתובנות השבריריות שהעלנו עימנו להתפקע כמו בועות. טימותי לירי גרס שלחוויה פסיכדלית יש להקדיש לפחות שלושה ימים. אחד של התכווננות לקראת החוויה, השני עבור החוויה עצמה, והשלישי עבור אינטגרציה שלה.

הימים והשעות שלאחר החוויה הם זמן חשוב ורב עוצמה שיכול לשמש להפנמה, הטמעה והמשך עיבוד של התובנות שנתקבלו במהלך החוויה.

מה לא לעשות: להכנס לאתרי חדשות, לבלות ברשתות חברתיות, לבלות זמן עם אנשים זרים או כאלו שאיננו חשים עימם בנח, להמצא במקומות שאנחנו מרגישים בהם שלא בנח, לעשות עבודה שאנחנו לא נהנים ממנה.

מה כן לעשות: לכתוב (כתיבת טריפ-ריפורט, דו"ח אישי על החוויה, היא פרקטיקה מומלצת ביותר). לצייר. לנגן. להיות עם אנשים אהובים. לנוח. לתרגל מדיטציה, יוגה, קונג-פו, ג'אגלינג, או כל פרקטיקה תודעתית-גופנית אחרת שאתם עושים. לאכול טוב ובתשומת לב.

לעשות את השיעורים

השיעורים שמתקבלים בחוויות פסיכדליות הינם לעיתים קרובות זיקוק של המסע. הם מפתח המאפשר להכניס את האיכויות של החוויה לתוך חיי היום יום. לכן חשוב להתייחס אליהם בתשומת לב ולטפחם. אם כתבתם טריפ ריפורט, השאירו שם סקשן שנוגע להוראות. אם לא, אפשר להקדיש יומן שבו אנחנו שומרים את השיעורים התובנות שקיבלנו, חוזרים אליהם מפעם לפעם ועוקבים אחר יישומם בחיינו.

תדירות

פרק הזמן שאנחנו מאפשרים לעצמנו בין חוויה אחת למשנתה הוא בעל חשיבות רבה. ככלל, שהות ארוכה יותר בין חוויה לחוויה מגדילה את הסיכוי שכל חוויה תהיה בעלת משמעות. כשאנחנו חוזרים לבקר את המימד הפסיכדלי באופן תדיר מדי, בלי שהספקנו עדיין להטמיע את השיעורים שקיבלנו בפעם הקודמת, ובלי שמשהו השתנה בחיינו, נתקל שוב ושוב באותם נופים פנימיים ונקבל שוב ושוב את אותם השיעורים. לעיתים קרובות הדבר יוביל אינדיבידואלים שגילו את העולם הפסיכדלי והסתערו עליו במהירות גם לאבד במהרה את עניין בו ולעזוב את העבודה הפסיכדלית, בעוד שדווקא מי שנכנס אליו בהדרגה יותר, הסיכוי שלו להתמיד בעבודה פסיכדלית לאורך שנים רב יותר. לכן, למרות שבשימוש  טקסי מסוים עשויה להיות חשיבות דווקא לשמירה על רציפות העבודה, ישנן סיבות טובות לעקוב אחר ההמלצה של סטולארוף לא לגשת לחוויה נוספת עד שלא עובדה הקודמת ויש צורך מהותי בחוויה קודמת.

תושב חוזר

 בימים אלו רואה אור גיליון 7 של מגזין כביש אחד, שכבר כתבתי לו בעבר, ומי שעדין לא מכיר את המגזין כדאי לכם, כי זה אחד הפרויקטים היותר מעניינים ומבורכים שעוסקים בחיים במקום הזה על שלל גווניהם. המאמר הנוכחי נכתב זמן קצר לאחר החזרה שלי לישראל בספטמבר האחרון וממשיך את העיסוק שלי בקושי, באתגרים ובפוטנציאל של הקיום בישראל.

***

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (דברים יא', י-יב')

לא התכוונתי לשוב ישראל. כשעזבתי אותה במאי 2014 חשתי שישראל ואני הגענו למבוי סתום ביחסינו. הרגשתי שהיא ירקה אותי, הקיאה אותי, שאין לי מקום בה ושאפילו אם אני משתמש בכל הדימיון שברשותי אני לא מצליח לדמיין לנו עתיד משותף שימצא חן בעיני. עצם המחשבה על ישראל הספיקה כדי להכניס אותי להתקפי חרדה וזעם. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא הרצון להתרחק מהמקום הזה ומכל מה שהוא מסמל עבורי בכל דרך אפשרית: פיזית, גיאוגרפית, מנטלית, פסיכולוגית, דתית.

זה לא תמיד היה כך. 11 שנה קודם לכן, באוגוסט 2003 חזרתי לישראל אחרי שהות של שנתיים וחצי בגרמניה. גם אז עזבתי את ישראל בתחושה של שבר גדול שארע אצלי בתקופת הצבא. עזבתי את ישראל מתוך רצון למחוק את הזהות הישראלית והיהודית שלי, ואפילו רצון להפוך ל"גרמני" – זהות שסימלה עבורי את ההופכי לכל מה שהכעיס אותי בארץ. כמה ימים באירופה, וחווית הפטריות הראשונה שלי הספיקו על מנת לסובב אותי 180 מעלות ולחבר אותי, לראשונה בחיי, לזהות היהודית שלי. המשכתי בגרמניה איזה תקופה אבל בפנים משהו כבר השתנה ואחרי שנתיים שבהן למדתי הגל באוניברסיטת קלן וחזרתי הביתה כדי לקרוא רמב"ם בזמני החופשי, החלטתי להפסיק את לימודי ולחזור לארץ כדי ללמוד פילוסופיה יהודית. זו הייתה תקופה של ביקורים בישיבות ומסעות בארץ ישראל שבה גיליתי מחדש את הישראליות שלי, ואת היהדות שלי עם קבוצת חברים קרובים, סטודנטים מבניין גילמן באוניברסיטת ת"א ופריקים של תיאוריה ביקורתית, שחשפו בפני את הקסם של היהדות כתנועה רדיקלית שמסוגלת להפוך לי את הראש רוחנית ואינטלקטואלית.

חזרתי לארץ חדור חלומות גאוליים ותשוקה לפעול, לעשות ולתקן. במקום עם היאוש הגדול ביותר קיימת גם התקווה הגדולה ביותר, אמר לי איזה חבר לפני שחזרתי, ואחרי שנתיים וחצי בגרמניה הרגשתי שאני כמה לאנרגיה של ארץ ישראל על הניגודים הטעונים שלה. שנתיים וחצי בגלות הראו לי שהחיים יכולים להיות קלים ונעימים, ועדיין הרגשתי שם מנותק מהקשר יצירתי, תרבותי ורוחני. משהו בקיום שם המית אותי, או לפחות השאיר אותי בתחושה שאני לא לגמרי ער. דווקא בארץ, מתוך המאבק, מתוך המציאות הטורפת והמטורפת, הרגשתי שאני מוצא את המשמעות. לחזור לישראל היה לחזור למרכז של הקליפות, למקום הקשה והמאתגר ביותר, ובו בזמן ידעתי שזהו גם מרכז האור והמקום שמתוכו ניתן לבצע את העבודה העמוקה והגבוהה ביותר. במסכת שבת מסופר לנו על התרעמות המלאכים על כך שהתורה ניתנה לבני האנוש ולא להם. כפי שמסביר שם הקב"ה, התורה ניתנה לבני האדם דווקא משום שיש להם בחירה חופשית בין המצווה והחטא, בעוד שלמלאכים אין צורך בתורה שכן אין הם עומדים באותם המבחנים שבהם עומדים בני האנוש. דווקא יצר הרע והמאמץ הנדרש על מנת לבחור בטוב מעניקים לעבודת השם משמעות אמיתית. לפום צערא אגרא, וככל שגדולה הדרך שעושה האדם על מנת למלא את המצווה, כך גדלה זכותו. אולי דווקא משום שארץ ישראל היא ארץ קדושה החיים בה קשים כל כך. ככלות הכל אם נעלה על דעתנו את התכונות שעשויות להפוך ארץ לקדושה, הרי שאחת המובהקות היא שזוהי ארץ המאפשרת לנמצא בה להתקדש, מקום הנותן לאדם אפשרויות רבות להתקדש בו– כלומר לבחור בנכון ובטוב, באהבה ובחמלה, כנגד כל הסיכויים, למרות ודווקא במקומות שבהם הכי קשה לעשות זאת. אולי הארץ הקדושה היא דווקא המקום שבו הכל לא מסתדר, המקום שבו השחור גוהר מעל האור בצורה הולכת ומאיימת, מקום שהטוב והרע בו קשורים זה בזה באופן שלא מאפשר את ההפרדה הברורה של "אני" ו"הם", שדורש מאתנו דרגה עליונה של אמונה.

הכתבה בגיליון 7 של כביש אחד. אל תאמינו לכותרת של העורכים. בישראל דווקא כן מלקטים פטריות ולמעשה עכשיו זה אחלה תקופה לעשות את זה!

הכתבה בגיליון 7 של כביש אחד. אל תאמינו לכותרת של העורכים. בישראל דווקא כן מלקטים פטריות ולמעשה עכשיו זה אחלה תקופה לעשות את זה!

11 שנה חלפו בין הקיץ שבו חזרתי לא"י לזה שבו יצאתי חזרה לאירופה, הפעם לספרד. במהלך התקופה הזו הספקתי לגלות בישראל הרבה אורות וגם הרבה כיעור וחוסר צדק. הספקתי להתחתן עם תלמידת מדרשה, ובסופו של דבר להתנתק מחדש מהזהות היהודית. עשור לאחר שהתחיל המסע היהודי שלי, הייתי אסיר תודה עבור כל מה שלמדתי מהיהדות אבל גם חשתי דחיה מוחרפת מביטוייה העכשווים במדינת ישראל שאיתה הגעתי לשבר חסר תקדים.

לא יכולתי למצוא בלבי תקווה עבור ישראל כשעזבתי, ולא משנה כמה חיפשתי. תקווה היא דבר כואב. כשמקווים אפשר להתאכזב. למי שמיואש אין מה להתאכזב עוד, הוא כבר הגיע לתחתית. והמקום של היאוש מישראל נח יותר מהמקום של התקווה. אני חושב שהרגע שהצלחתי לראשונה לחבק את הייאוש היה בפגישה עם חבר שלי בעז, כשביקרתי אותו בברלין בקיץ 2010. בעז עזב את ישראל ממקום כואב ומיואש לגבי העתיד של החברה הישראלית, וכששאלתי אותו על זה הוא אמר לי שהוא פשוט לא מסוגל לראות יותר תקווה. זה לא שהוא שולל אפשרות כזו, אבל זה פשוט נראה לו מאוד לא סביר, מאחר שהיא מנוגדת לכל הסימנים הקיימים. כשמביטים על המצב בעיניים אובייקטיביות הוא פשוט חסר תקווה מדי מכדי שיצדיק עמדה של תקווה על שלל האכזבות הפוטנציאליות שהיא טומנת בחובה. כשניסיתי לענות לו הבנתי שפשוט אין לי מה לענות לה. הסכמתי עם כל מילה.

חזרתי מברלין אותו קיץ ושבתי לחיות בישראל, אבל משהו כבר לא היה אותו דבר. משהו כואב חדר וננעץ בי ככל שישראל העמיקה את המסע שלה ללב המאפליה של השחיתות, הגזענות והשנאה, במהלך החצי הראשון של שנות העשרה של המאה העשרים ואחת. המעבר לספרד דווקא היה במובנים רבים פועל יוצא של הלקחים שהפקתי מהתקופה הגרמנית שלי. באופן אירוני במקצת ברחתי מישראל לדרום ספרד דווקא בשל הדמיון שמצאתי בין שתי מדינות הדרום הללו. החוויה שלי בגרמניה, הבהירה לי שמשהו חסר לי במציאות החיים והקיום הקרירה של הצפון, והמסעות שעשיתי ביוון בשנים שחלפו מאז הובילו אותי לגילויה של זהות חדשה, זהות ים תיכונית ששבתה את לבי. ביוון גיליתי ארץ המתקיימת מרחק קצר מישראל, ושהמנטליות בה משקפת את המרחק הקצר הזה. התאהבתי ביוונים, בחיות ובאצילות שמצאתי בתרבות שלהם, וגם במכנה המשותף התרבותי שהרגשתי שמחבר אותנו כעמים ים תיכוניים סמוכים זה לזה ושאפשרה לי להרגיש שם בבית. הים תיכוניות התגלתה כזהות תרבותית המחברת אותי עם העמים שעל גדות הים התיכון ושיש בה משהו שפשוט ונח לי יותר מאשר הזהות הישראלית או היהודית.

מתוך המפנה הים תיכוני הזה החלטתי לבחור בדרום ספרד, והיא הייתה כל מה שקיוויתי ויותר, מקום שבו השתחררתי מחדש, וחשתי אושר עמוק. הימים שם עברו בנעימים כשאני מקדיש את עצמי לקריאה, כתיבה, נגינה, תרגול רוחני, מפגשים עם חברים ולימודי ריקודים סלונים. אחרי שיצאתי מישראל הצלחתי גם לנתק קצת את הלב שלי מהמקום הכואב והמכאיב. כשהייתי מחוץ לטריטוריה יכולתי לשכנע את עצמי שאיכשהו המאורעות בארץ נוגעים אלי פחות. זו הייתה אחת התקופות המאושרות בחיי.

ודווקא כשחשבתי ששום דבר כבר לא יחזיר אותי לארץ הקודש, זה קרה. כמו שאומר הסנדק אצל קופולה "בדיוק כשאתה חושב שאתה בחוץ, הם מושכים אותך חזרה פנימה." אולי היה חסר לי משהו, אולי היה לי קל מדי בחיים הרווקים והפשוטים שלי שם בדרום ספרד. אני בטוח עוד אתגעגע לפשטות ולחופש שחוויתי שם אבל לא רציתי לוותר על בת הזוג והמורה המדהימה שלי שני, שחזרה בינתיים ארצה, גם כשהדבר הזה איים לסבך את חיי ולכפות עלי לשוב לארץ ישראל כנגד רצוני. היה משהו סמלי בכך שהחזרה לארץ ישראל הייתה קשורה בחזרה לקשר הזוגי, שכן הרי ארץ ישראל היא השכינה, ההתגלמות הנשית של כנסת ישראל, ושל ספירת מלכות הקבלית על כל דיניה, מוראותיה והשבירה הגדולה המתרחשת בה. ספירת המלכות היא זו שבה בולטים יותר מבכל מקום אחר חוסר השלמויות והקשיים, זו שמעמתת אותך עם עצמך, עם החולשות והפגמים שלך, זו שבה נדרשת העבודה הרבה והקשה ביותר – והרי זוהי הזוגיות וזוהי ארץ ישראל. ומהי הזוגיות הנכונה והמקודשת אם לא הארץ המובטחת.

בסופו של דבר היה לי הרבה יותר קל לחזור לאהובתי מאשר לחזור לישראל. חזרתי מלא באהבה לבת זוגי, אבל גם חושש וחשדני כלפי ישראל, ובלא מעט נקודות שאלתי את עצמי אם אני לא שופט אותה מדי בחומרה, אם אני לא שופט בחומרה את אותן הסצינות בדיוק שהיו יכולות להקסים אותי, או לפחות לא למלא אותי בכעס, אם הייתי נתקל בהן במקומות כמו יוון, טורקיה או ספרד. חלק מאתגר שלי בחזרה לישראל זה לראות אותה כמו שהיא ולא לאפשר לפחדים ולכעסים שלי לצבוע אותה בצבעים קודרים עוד יותר ממה שאפשר למצוא במציאות עצמה.

כי כשאני מביט בהם בעינים פקוחות הישראלים לא חייבים להפחיד או להרגיז אותי. לעיתים קרובות הם משאירים אותי מוקסם ומשתאה מול דרגות נדירות של יופי ואחווה שקיימות דווקא במקום הקשה הזה. כשאתה במקום הזה, בוודאי לאחר שחיית תקופה בגולה, הוא מזכיר לך שוב ושוב שהוא מלא בקדושה וכח ועוצמה. יש בעייתיות מובנית במושג העם נבחר, ובמידה ידועה גם במושג הארץ הקדושה – הרי כולם נבחרים והכל קדוש. ובכל זאת המושגים הללו, שיכולים לשמש ללאומנות הרסנית המדירה את האחר, גם מהדהדים אצלי משהו שאני חש במקום הזה, כח של חיות בלתי מרוסנת של כיעור ויופי, שנאה ואהבה, ייאוש ותקווה. וזו אולי האיכות הגאולית שאני מוצא בארץ ישראל ובאנשים שנמצאים בה. יש מקומות יפים יותר, ויש מקומות פשוטים יותר, ומקומות עם יותר הרמוניה וקבלה ופחות שנאה ופחד – מה שיש בישראל זה את העוצמה, את הכח המרוכז בגילוייו הגשמיים והרוחניים ביותר. הכח שאוחז בנו ומטיח אותנו כנגד מציאות קשה של פחד ואימה, אבל גם חושף בפנינו אופק קיומי ורוחני עמוק וייחודי.

ערב אחד, שבועות ספורים אחרי שחזרתי, כששכבתי במיטה כואב וכעוס על המציאות של המקום הזה, קיבלתי שיחת תוכחה ועידוד מבת זוגי. היא הזכירה לי את אתי הילסום ואיך שמצאה שמחה ומשמעות אפילו בתוך מחנות הריכוז. להכנע לכוחות האופל זו הכפירה הכי גדולה, היא הטיחה בי, כיוון שזה להיות עיוור לכך שאלוהים נמצא בכל, להיות עיוור לבסיס הנצחי והעמוק של המציאות.

אני עדיין עובר את הלבטים וההתחבטויות שלי עם ישראל, עדיין לא בטוח אם אני חזק מספיק על מנת להצליח לחיות במציאות הזו ולהרים מתוכה נצוצות במקום לשקוע לאפלה המקיפה אותה והחודרת אותה עמוק עמוק. ישראל היא מחנה אימונים רוחני מהדרגה הגבוהה ביותר, כזה שבו אתה נדרש להתעמת ללא הרף מול החלקים הכואבים והמאתגרים ביותר במציאות ובך עצמך. יש לי רצון לחזור לבית הספר המחוזי שלי בספרד או פורטוגל, לחיים פשוטים יותר שבהם אוכל לחצוץ ביני לבין הרע והכואב, ולמצוא את פיסת האלוהים הקטנה שלי. זה דברים שקשים הרבה יותר בישראל, המקום שבו הטוב והרע, המופלא והכואב מעורבבים זה בזה ללא ניתוק. ישראל היא קריאת קרב, היא לא מקום לחפש בו חיים טובים, היא המקום לאנשים שרוצים לתת את הנשמה שלהם במערכה על דמותה של האנושות והאנושיות בזמן הזה.

ארץ ישראל היא לא ארץ לקטני אמונה. עבורם היא ארץ אוכלת יושביה. היא ארץ למאמינים בני מאמינים שמסוגלים לשזוף באותו אור חמה גאולי השורף את הרשעים באחרית הימים, ולמצוא בדיניה הקשים ארץ זבת חלב ודבש של לימודים והתעלות. אני מלא הערצה לאנשים שמסוגלים לעמוד במבחן הזה. אני מתפלל להיות כזה יום אחד; להיות ראוי במהותי לעמוד במבחנים שמציבה האדמה הזו.

לפסיכונאוט 2+3 רואה אור

lapsychonaut

בשעה טובה ומוצלחת, אני גאה לבשר שהמגזין הפסיכדלי הישראלי- לפסיכונאוט, יוצא בגיליון חדש וכפול מעוצב לעילא, עמוס בכל טוב וכולל ביקורת ספרים על הביוגרפיה החדשה של טרנס מקנה, ביקורת משני תודעה המוקדשת הפעם לפטריות החזיון, כתבה על אנשים שיצאו מהארון הפסיכדלי, מאמר על האינטגרציה של העבודה עם פסיכדלים ועוד שלל כתבות מרחיבות תודעה.

(עדכון 25.5.2016, החל מהיום ניתן לרכוש את לפסיכונאוט בבאר האנה לולו ברחוב הפנינים 2 ביפו, כל יום החל משעה שבע בערב ועד חצות)

מפאת אתגרי ההפצה כמפעל פרטי, המגזין יהיה זמין במכירה מוקדמת במשלוח בדואר ובהנחה של 10% למי שיזמינו אותו עד ה-10 בינואר  2016. המחיר של הגיליון הכפול במכירה המוקדמת הינו 45 ש"ח. לאחר תאריך זה המגזין לא יהיה זמין יותר לרכישה דרך הרשת אלא רק באירועים מיוחדים, ובעלות של 50 ש"ח. אם אתם מעוניינים להבטיח את העותק שלכם ולתמוך בפרויקט, הזמינו את העותק שלכם כאן.

%d בלוגרים אהבו את זה: