המהפכה שלא תשודר בטלויזיה: ביקורת על הסדרה המהפכה הפסיכדלית בכאן 11

הביקורת פורסמה לראשונה באתר שיחה מקומית.

הסדרה "המהפכה הפסיכדלית" ששודרה בכאן 11 בשבוע שעבר הייתה פספוס מאכזב ודוגמה נוספת לקושי של אמצעי המדיה להציג את הנושא של התנסויות בחומרים פסיכדלים בצורה ראויה ובלי הטיקים השגורים של התקשורת כשהיא עוסקת בחומרים משני תודעה.

לתקשורת הישראלית, כמו לתקשורת בעולם, יש היסטוריה ארוכה של עיסוק צהוב בחומרים משני תודעה, או פשוט "סמים" כפי שנהוג לכנותם ללא אבחנה. עם זאת, בשנים האחרונות, עם העיסוק הגובר בפוטנציאל התרפויטי של משני תודעה פסיכדלים כגון פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות), והפופולריות הגוברת של טקסי רפואה שעושים שימוש בתה החזיונות האמזוני איוואסקה, חזינו בשטף הולך וגובר של סרטים וכתבות שעסקו בנושא הפסיכדלי בהרחבה. חלקם ניסו והצליחו להביא זוויות מעניינות יותר ושגרתיות פחות על הסיפור של הפסיכדליה מכיוונים של תרפיה, מדעי המח, היסטוריה, תרבות ואפילו הומור.

במבט ראשון, נראית הסדרה המהפכה הפסיכדלית כיוזמה חיובית חיובית שמעוניינת לרכוב על הגל הזה. סדרה רחבת יריעה (ארבעה פרקים בני 12 דקות) שמוקדשת לפסיכדליה ומפיצה ניחוח אופטימי. הפרק הראשון מוקדש לנושא של תרפיה פסיכדלית, השני לטקסי איוואסקה, השלישי לעולם מזעור הנזקים במסיבות והרביעי לשינויי תודעה ללא סמים. עד כאן הכל טוב ויפה, ומעורר תקווה שהיוצרים יגישו זווית חדשה ורעננה על הנושא של חומרים פסיכדלים.

הסדרה לא מבריקה בשני הפרקים הראשונים שמציגים את הנושא של תרפיה פסיכדלית ועולם האיוואסקה בצורה שגרתית וחסרת השראה, אבל הבעיות הקשות מופיעות בשני הפרקים האחרונים. בפרק השלישי, למשל, מופיעה אמירה מונפצת של קריין חמור טון המכריז בסמכותיות ש-10% מהישראלים שיקחו סמים במסיבה יפתחו פסיכוזה או ימותו (נתון מופרך ממקור לא ידוע). לצדה מופיע אזכור בעייתי ביותר של מקרי המוות הטראגיים בפסטיבל הנוורלנד (שמה לעשות, אינם תוצאה של פסיכדלים אלא של שילוב בלתי אחראי של ערבוביה שלמה של סמים אחרים), ואזכור של מכורים לקטמין במרפאות קטמין שזה בכלל פשלה של המודל הקפיטלסטי והאינסטרומנטלי של הרפואה המערבית שגורמים בקהילה הפסיכדלית מזהירים מפניו כבר שנים. כל הדברים הללו באים כך נדמה כדי להרשיע, או אולי פשוט "לשם האיזון" (יוצרי הסדרה נבהלו כנראה מהמחשבה שמשהו חיובי נאמר על סמים בלי משהו שלילי לצידו)  אבל מאחר שהם מבוססים על אי דיוקים, שקרים או פיסות מידע לא רלבנטיות הן מעלות את המחשבה שמאחורי העטיפה העדכנית, הסדרה "המהפכה הפסיכדלית" לא שונה עד כדי כך מאותם סרטוני Reefer Madness מגוחכים משנות השלושים שטענו שמי שמעשן קנביס הופך לאנס ורוצח.

מתוך הדברים הללו עולה השאלה, האם ב-2020 אנחנו עדיין צריכים את דמות הפסיכיאטר המפחידן בגילומו של דר' צבי פישל כדי שתלעיט אותנו בהפחדות הזויות בסגנון "לך למועדונים בסופי שבוע, אתה רואה אנשים שהשתמשו בסמים, ויש אמבולנסים שמחכים כדי לקחת את האנשים האלה לבתי חולים ולחדרי מיון. חלקם עם דום לב. חלקם מתו." למה אנחנו צריכים את השיח השטחי, מלא האי-דיוקים הזה על הקשר בין פסיכדלים לפסיכוזה כשבכתבה מופיעים שורה של דוברים כמו למשל ניר תדמור ויגאל טרטקובסקי שבאים מעולם מזעור הנזקים אצל משתמשים פסיכדלים ויודעים לדבר על המצבים הללו בגובה העיניים ובצורה אינטיגנטית בהרבה מהפסיכיאטר חמור הסבר? לצד ההפחדות השגרתיות מפסיכוזות, ניתן היה להעשיר את הדיון השטחי על ידי מתן במה לביקורת החשובה על הדלות וההטיה הקונספטואלית הפתולוגית שבעצם תפיסת הפסיכוזה בפסיכיאטריה המערבית, כמו גם להקשרים העשירים בהרבה שחברות מסורתיות ואף שיטות טיפול מערביות בנות זמננו מעניקות לחוויות קיצון עם פסיכדלים ובלעדיהם.

הפרק אחרון בסדרה המהפכה הפסיכדלית מתרכז בהרחבת תודעה ללא חומרים. נושא ראוי וחשוב לולא הסייפא הצפוי של כל הדיון הזה היה ש"סוף יום לבד עם אוזניות וכמה קילומטרים של ריצה" יעבירו אתכם חוויה שקולה לחוויה פסיכדלית בחינם ובצורה בריאה יותר. ושוב עולה השאלה, האם באמת הייינו צריכים להקדיש את 50 הדקות הללו רק כדי ללמוד בסוף ש"כל הסמים האלה" הם סתם תחליף ושהדבר האמיתי זה בכלל היי בנטורל?! למה תורמת ההשטחה החד-מימדית והמטופשת הזו שמנסה לשכנע אותנו שבעצם כל החוויות הללו — ריצה, נשימה הולוטרופית או שימוש באיוואסקה – הם אותו דבר ומנכיחה את הסטיגמה שמי שבוחרים בפסיכדלים ככלי להתפתחות, יצירה או חקירה הם פשוט עצלנים שמחפשים קיצורי דרך? ריצת בוקר עם מוזיקה באוזניות היא דבר נפלא, אבל האם בכאן 11 באמת מצפים שנאמין שהחוויה שהיא מייצרת שקולה ללילה מהפך קרביים בטקס איוואסקה, או ללילה אקסטטי של גילוי עצמי במסיבת טבע? ולמה צריך בכלל לנסות לייצר שקילות בין החוויות הללו?

קיווינו ש"המהפכה הפסיכדלית" תציע זווית רעננה ועכשווית על ההתפוצצות הפסיכדלית של תקופתנו. במקום זה, שוב גילינו שהתקשורת שלנו מתקשה לגשת לנושא הפסיכדלי בלי להטעין אותו במידה גדושה של סנסציונליזם, הפחדה ומוסרניות. במקום לשים את הפסיכדלים בהקשר רחב יותר של סט וסטינג, של החולי העמוק של פרדיגמות בריאות הנפש במערב, של המשבר בחברה המערבית בכלל, ומה לפסיכדלים יש לומר לנו על כל זה – "המהפכה הפסיכדלית" מציג את הפסיכדלים בצורה שטחית, חד-מימדית ומנותקת מההקשרים הרחבים שהופכים אותם למעניינים כל כך. מגיע לנו יותר מזה.

יולי 2020. חודש שישי לקורונה.

עכברים אורבניים בורחים אל הכפר, למצוא פינה שקטה בעידן של חוסר וודאות. ישראלים שברחו מערים אמריקאיות דלקתיות מתארגנים לחזרה לארץ. בערים ובריכוזי האוכלוסיה הטמפרטורה עולה. ברחובות הראשיים מכים בתופים ומרימים את הבריקדות. ובדרכים הצדדיות ניתן לזהות תנועה דלילה של מחפשים בדרכם החוצה. חבורות מיסטיקנים מתקבצות בשולי השממה, מתסתדרות בקהילות קטנות של אקסטזה והתגלות חדשה. הם ישובו לכאן לאחר שהקרב יוכרע.

***

השדה הפוליטי התארגן מחדש בהשראת הקורונה. וחשף שכעת אנחנו חלוקים בשאלות מהותיות מסוג שונה מאוד. החלוקה הפוליטית החדשה לא מצייתת לגבולות הישנים של השמאל והימין. מצד אחד ניצב מחנה קדושת החיים המבקש להלחם ללא פשרות כדי להשיג סטריליות מלאה ככל הניתן, לשלוט במדדיה של המגיפה ולהוכיח את נצחון האדם על המוות, ואת הטוהר המוסרי של האנושות. מולם ניצב המחנה שטוען שזו זו בדיוק היא הכניעה המתעתעת והמטעה שמרוקנת את החיים מלשדם וחיוניותם ומזהה כאן את הסכנה שהמגפה תהפוך לעוד כלי המשמש כדי לנכר ולשטח עוד יותר את החיים; להדביר את הפינות האחרונות בעולמנו ההיפר-מפוקח שיש בהן עדיין מקום לחופש בלתי צפוי של טא"זים (איזור אוטונומי ארעי) שבהם יכול עדיין משהו מפתיע ואמיתי להתרחש וניתן להרגיש את החיים במלוא עוזם. זהו המחנה שדוגל בקדושת החיים על כל עזותם המתנחשלת, של הזיעה והבל הפה, הקדוש והטמא, שלא מוכן להתכופף בפני הייצוגים הסטטיסטיים של מנהלי המגיפה, וקוראים לחזרה למושג רומנטי והיולי של החיים על כל עוצמותיהם.

ברמה הפוליטית הדיון הזה תקוע ושני הצדדים מתחפרים בעמדותיהם. מצד אחד ברור לחלוטין שאנחנו מגיבים באופן לא פרופורציונלי למידת הנזק של הקורונה. בוודאי כשמציבים את נזקיה ואת התגובה שלנו מול מידת הנזק והתגובה שלנו למצבים אחרים כמו זיהום האוויר, עמידות לאנטיביוטיקה, משבר האקלים או סתם אורח חיים ישבני. בוודאי כששוקלים את זה שמצב חירום הבלהות הזה עשוי להמשך כעת שנים ולחרב כל כך הרבה מהעולם שאנחנו מכירים ואוהבים, שתוהים: אם לא שקלנו לעצור את העולם עבור איומים חמורים בהרבה, למה עכשיו כן?

אבל גם האופציה השניה לא לגמרי ברורה. אף אחד לא אומר בבירור מה יהיה המחיר של לברך את הקורונה לתוך חיינו ולהמשיך 'כרגיל'. כי אף אחד לא באמת יודע, וכי אף אחד לא יכול להבטיח לנו שגישה כזו לא תוביל למראות זוועה חסרי תקדים שהתודעה הקיבוצית שלנו, המתודלקת בעירוי סדיר של סמי הזיות מהמדיה אלקטרונית, תקרוס בפניהם למצב של מצוקה ובהלה עמוקה.

***

ביקור בתל אביב. 8 ליולי 2020.

אני חייב להתוודות. תמיד היה לי פטיש לתרבויות שהולכות עם מסכות על הפנים. זה הולך יחד עם הפטיש הפוטוריסטי והפטיש הדיסטופי. כך שמתחילת הקורונה קוננה בי ציפיה לתמורות החזותיות והאסתטיות שהיא מביאה איתה. אחרי שקיבלנו את מסכי הענק המקרינים פרסומות מפתות מחזיתות הבניינים, ואת רוכבי הקורקינטים החשמליים המשייטים בזמזום חרישי ברחובות, הקורונה נתנה לתל אביב את הטאץ' האסתטי האחרון שנדרש כדי להכניס אותנו רשמית לתוך המאה העשרים ואחת של חלומות המד"ב.

בביקור שלי בעיר חלומותי אתמול אני שוקע בחלומות ומרגיש כמו בבלייד ראנר גרסת המזרח התיכון. תל אביב מעולם לא היייתה יותר דיסטופית ויפהפיה.

בינתייים עולה מהשהות ברחובות תחושה שהעולם איבד עצמו לדעת. המבוגרים האחראיים פרשו לשנת צהריים, וכל הפנטזיות המופלאות והמזוויעות של ילדי בעל זבוב זוכות להתממש עכשיו. הטוב והרע, היופי והכיעור, האחווה והתיעוב, מקבלים כעת את הגוונים העזים ביותר, באור הצהריים היוקד שמאיים להמיס את כולנו ברחוב תל אביבי מבעבע.

אבל לצד הרגעים שנדמה בהם שהסדר החברתי קורס והאנרכיה בפתח, ניתן לזהות את אותם רגעים קטנים של שותפות וסולידריות קטנות הנוכחות באופנים הברורים ביותר דווקא במחוות הזעירות ביותר, המיקרו-אנושיות. במבט ובחיוך המתנצל של המוכרת במאפייה שלא שמעה  היטב משהו שאמרתי ומסבירה שקשה להבין את הנאמר מאחורי מסכה. המבטים הקטנים, התקשורות הקטנות, היומיומיות שחושפות שמתחת למעטה הניכור של המגפה והקפיטליזם רוחשת כל העת חיבה אנושית בסיסית ושותפות אנשים שהגורל זרק אותם היישר למרכזה של סערה היסטורית מושלמת, והם מוצאים נחמה בנוכחותו זה של זה. ואלו הרגעים שמרגשים אותי יותר מהכל. כמה מנחמת אותנו השהות יחד, למרות המגפה והתכתיבים האכזריים של הריחוק המדגישים עוד יותר את הצורך שלנו בקרבה. כמו תינוקות שמתערסלים יחדיו על חזה של אמא גדולה אל תעזבי אותנו לבד, חממי אותי בחום גופך. צועדים יחד לתוך גיא צלמוות, נעזרים במחוות קטנות של קרבה ואהבת חינם חסרת צידוק רציונלי המבצבצת מעבר לגרידים המנכרים של המטריקס ומעניקה לכולנו משמעות. כל האנשים שמוצאים אומץ לחיות עוד יום בעולם המפחיד הזה בזכות הקשרים והקרבה שקושרת אותנו בחברים, ומשפחה, ועמיתים לעבודה, וזרים גמורים שחושפים בפנינו נדיבות שקשה להכרית מן העולם.

וכל זה מתקיים לצד פראות האדם על הכבישים, והאלימות של נהגים עצבניים וקצרי רוח שעולים על הכביש ונכנסים למצבי קיצון רצחניים. והאדם שאיבד את זה אתמול בצהרי היום באמצע רחוב קינג ג'ורג' וצעק על העוברים ושבים "זה בלתי אפשרי יותר! אי אפשר יותר ככה!" ואמא שגוננה בתנועה כמעט בלתי מורגשת על הבת הקטנה שלה שעברה שם איתה ונבהלה מהקולות הרמים.

רבים בורחים כרגע מהעיר, אבל האמיצים נשארים לשבת ומתבוננים בתשומת לב. הסיבה לברוח מתל אביב היא אותה הסיבה לשהות בה כרגע ולשאוף נשימה עמוקה במרכזו של רחוב רוחש. מישהו בעיר הזו יושב כרגע בחדר וכותב את הרומן הגדול של המאה העשרים ואחד על כל הרגעים הנדירים הללו, על מה שקורה כשמגפה מתעתעת מכה בציביליזציה משברית המתפקעת בציניות, ויופי ואהבה נואשת לחיים.

התיישבתי על ספסל לצפות בסרטון כשהתיישב לצדי לפתע אדם שטען שהוא מכיר אותי וסיפר לי שהוא חבר במסדר סתרים מיסטי איזוטרי ששורשיו במצריים העתיקה. הוא הפליג בדברים על אגודות הסתרים השונות שהוא חבר בהן עד שהתפלאתי איך הוא מספר לי את כל זה, והוא צחקק בספק מבוכה ספק מיסתוריות ולא פירט, כאילו הגיח לי מהצד השני של תיאוריות הקונספירציה הדלוקות שאני נתקל בהן ברשת החברתית. אילומינטי סימפטי בסה"כ. כל זה קרה. בחיי. #שגעתקורונהיולי2020

פודפדסטינג וההאצה התרבותית

כולם נשמעים טוב יותר כשהם מדברים במהירות כפול  1.5בספוטיפיי. זו השבחה של המציאות לעידן הדיגיטלי. גם אנשים שבלתי נסבל להאזין להם בשיחה ליייב נשמעים הרבה יותר חכמים כשהם מדברים בשטף של מהירות X1.5 או X2.

פונקציית ההאצה התרבותית של ספוטיפיי מאפשרת ליצור עולם מקביל בו כולם נשמעים חכמים יותר, כי כולם מדברים מהר יותר, וכולם יוצאים חכמים יותר, כולל המאזינים שמאמנים את עצמם לעקוב אחרי אנשים שמדברים בקצב כפול מהממוצע וכבר ניצבים חסרי סבלנות למול בני התמותה שמדברים בקצב הדיבור הרגיל ולא למדו עדיין להאיץ את עצמם בהתאם לנורמות החדשות שמכתיבה המדיה הדיגיטלית.

הספוטיפיי ותוכנות האזנה אחרות מתרגלות ומאמנות אותנו לקלוט אינפורמציה בקצבים שלא היינו רגילים אליהם בעבר, רק שווה לשים לב שלרגשות שלנו יש קצב אחר. אפשר אולי להאזין במהירות כפול 2 לביקורת מוצר ביוטיוב, אבל פחות מומלץ להאזין לאנה קרנינה מאבדת חייה בקצב הזה.

טכנולוגיות דיגיטליות כמו הספוטיפיי מאמנות סוגי אינטיליגנציה מסוימים ומכחידות סוגי אינטיליגנציה אחרים. פעם הייתי שואב הנאה רבה מנבירה בספריות של משתמשי סולסיק וגילוי של סגנונות מוזיקליים נידחים. כל גילוי של מוזיקאי או סגנון איזוטרי היה כמו גילוי של יבשת חדשה. חלק גדול מההנאה אפילו לא הגיע מהמוזיקה עצמה אלא מהמצלול של השם, מהדימויים הנלווים, ומההקשר התרבותי שהייתי קורא עליו בהנאה עצומה. היום אני אוסף לעצמי קטעים מהממים דרך הרשימות שמייצר אלגוריתם ה-Discover Weekly של הספוטיפיי, וכשמישהי שואלת אותי מה זה הטראק הזה אני אומר "ספוטיפיי משהו." אני בקושי זוכר את השמות של כל האמנים המדהימים שאני מגלה. ומי צריך בת'כלס? בפעמים הבודדות כשאני מחליט לחקור ולהאזין לאלבום השלם של איזשהו אמן מסתבר בדרך כלל שהאלגוריתם יודע יותר טוב ממני בדיוק איזה שירים אני אוהב.

למען ההגינות, הרגלי החקירה המוזיקלים שלי דעכו הרבה לפני הספוטיפיי (בהן צדקי, אני חושש לגורלם של הנפשות הרכות שמגלות את האלגוריתמים הללו לפני שהספיקו לפתח טעם אישי  משלהם). במובן הזה הספוטיפיי הוא כמו שירות סיכום הספרים בלינקסט, קביים אינטלקטואלים או תרבותיים לאנשים שאין להם זמן לעכל את היצירות התרבויות שלנו בקצב הראוי, מה שמחזיר אותנו להרצאות במהירות כפולה בספוטיפיי, ולתכניות של נטפליקס להשיק שירותי צפיה שיאפשרו גם לצפות בסרטים וסדרות במהירות כפולה — אופציה שצופים רבים בוודאי מצפים לה בכיליון עיניים למרות שהיא מכעיסה רבים מהיוצרים.

מה זה אומר על התרבות שלנו שאנחנו מרגישים שאפילו את תרבות הפנאי שלנו אנחנו צריכים לצרוך במהירות כפולה? מה זה עושה לחוויה ולטעם שלנו כשאנחנו צורכים דברים בצורות מתקוצרות ומואצות? איך זה משפיע על האיזון בין אינטלקט לרגש? ואיך זה משפיע על היחסים שלנו עם אנשים ועם עצמנו כשאנחנו מתרגלים לעולם בר-האצה?

רעיונות לעולם אחר: להאט ולאזן את הטכנולוגיה

הטקסט פורסם לראשונה במסגרת מעבדת הרעיונות רדיקל, באתר הארץ

טכנולוגיה היא אחד ההשגים המרשימים ביותר של המין האנושי. במאות אלפי השנים שחלפו מגילוי האש ופיתוח כלי האבן הפליאוליתים הראשונים  הטכנולוגיה שיפרה והעשירה את החיים שלנו באלף צורות: תוחלת החיים שלנו הכפילה ושילשה את עצמה, הבטחון האישי התעצם לאין שיעור, והתרגלנו לחיי נוחות ושפע עם מים נקיים, בטחון תזונתי, סדינים נקיים, תחבורה מהירה וסדרות בינג' בנטפליקס.

אבל העשורים האחרונים עומדים גם בסימן התובנה המתגבשת שההתפתחות הטכנולוגית אינה רק סיפור של הצלחות ונצחונות. לאורך הדרך, הטכנולוגיה שלנו מייצרת עבורנו בעיות ואתגרים חמורים לא פחות מאלו שפתרה. היא מייצרת זיהום בלתי נסבל שמרעיל את חיות הים והיבשה, ומתווה סגנון חיים ישבני המנוון את הגוף שלנו באופן שמייצר חרדה, דכאון ומחלות קשות. טכנולוגיה מחוללת התמכרות למסכים שחותרת תחת יסודות הקשר האנושי, ואחראית לפליטות גזי חממה שמשבשות את מערכות האקלים ומאיימות להביא קטסטרופה על העולם.

חרב הפיפיות הטכנולוגית חותכת עמוק ברקמה האנושית והטבעית. נזקי הטכנולוגיה כבר נראים באופן גלוי וברור, ובכל זאת החברה שלנו פועלת תחת ההנחה שהטכנולוגיה היא קנה המידה של הדברים כולם. אנחנו משקיעים בפיתוח הטכנולוגיה את מיטב המשאבים הכספיים והמוחיים תחת ההנחה שטכנולוגיה היא הבסיס לקדמה ושיותר טכנולוגיה זה יותר טוב. ההתנגדות לטכנולוגיה נתפסת כחסרת תוחלת. כל פיתוח טכנולוגי שנראה אפשרי או רווחי למישהו מתקבל בחברה שלנו בלי שנבחן אם התועלת שלו אמיתית ומה עשויים להיות הנזקים האפשריים שלו. אנחנו מאמצים את הפיתוחים הללו בלי מחשבה רבה, וכשהתוצאות שלהן מטרידות מדי אנחנו מוצאים איזה פיקס מאולתר (בדרך כלל טכנולוגי) כדי לנסות לתקן את הנזק שנגרם. הטכנולוגיה מובילה את הדרך ואנחנו מדדים מאחור.

התוצאות, כאמור, עגומות: ממשבר סביבתי ועד התמכרות המונית לטכנולוגיות מידע. הלקח: אי אפשר להמשיך לתת לחיה הטכנולוגית להשתולל ללא בקרה או הכוונה. אנחנו זקוקים לפרוגרמה שתסייע לנו למצוא איזון חדש ביחסים עם הטכנולוגיה. הוגים של הטכנולוגיה מדברים מזה עשורים על רעיון המישור הטכנולוגי – נכונות להאט את הדהירה אחר חידושים טכנולוגים ולפנות להטמעה נכונה יותר שלהם, מתוך הכרה שרמת ההתפתחות הטכנולוגית הנוכחית שלנו כבר מספקת בהחלט כדי ליצור חברה שפע אוניברסלית, שבה לאיש לא חסר דבר, ושחבריה זוכים לאפשרויות חסרות תקדים לשגשוג והתפתחות.

הבעיה של החברה שלנו אינה מחסור בטכנולוגיות אלא הטמעה מעוותת של הטכנולוגיה בחברה. לכן, עלינו להשקיע פחות בפיתוח טכנולוגיות חדשות ויותר בהטמעה חכמה יותר של טכנולוגיות במרקם החברתי והתרבותי שלנו. הנה כמה דוגמאות פשוטות עם רעיונות פשוטים אך רדיקלים (שכבר הוצעו בעבר) שיכולים לשנות את עתיד הפלנטה שלנו באופן מרחיק לכת:

 

  1. להפסיק לתכנן מוצרים בכוונה שיתקלקלו – התייישנות מתוכננת (Planned Obsolescence) היא אחת התקלות המזהמות ביותר בהיסטוריה של הקפיטליזם. אם פעם שאלתם את עצמכם למה המקרר החדש או מכונת הכביסה החדשים שלכם מתקלקלים אחרי 7 שנים ולא מחזיקים מעמד 30 שנה כמו אלו שנבנו לפני 40 שנה, הנה התשובה. חברות טכנולוגיה מאפל ועד סימנס בונות את המכשירים שלהם כדי שיתקלקלו באופן סדרתי, וכדי שבלתי אפשרי יהיה לתקן אותם. למה? מוצרים משמתקלקלים במהירות ושבלתי אפשרי ללתקן משמעותם יותר מוצרים חדשים שאפשר למכור. הבעיה היא כמויות העבודה המיותרת והזיהום המיותר שהמוצרים הקלוקלים הללו גורמים. זה מטורף שבזמן שאנחנו מנסים לפתח טכנולוגיות ירוקות אנחנו בונים מוצרים שנועדו להתקלקל, להטמן חזרה באדמה ולהזין שרשרת אנסופית של זיהום הפלנטה ועבודה אנושית מיותרת. זו אינה קדמה טכנולוגית. התיישנות מתוכננת היא משהו שחייב להפסק.

 

  1. מס פחמן – אנחנו נאבקים במשבר האקלים בידיים קשורות מאחורי הגב. שוק המסחר בפליטות פחמן שעומד במרכז המאבק במשבר האקלים הוא פארסה מסורבלת ומושחתת שעוררה את התנגדותם של מומחים רבים מההתחלה. הוא מייצר פרדוקסים מנוולים שבמסגרתם משתלם לחברות להגביר את הייצור המזהם שלהם כדי שישלמו להן יותר כסף על מנת שיפסיקו אותו. והסיבה לקשקוש הזה? פוליטיקאים מפחדים להעלות על בדל שפתיהם את המינוח מס פחמן מחשש שציבור האזרחים נרתע מהמילה מס. אבל די! יותר מדי מונח על הכף ושוק מכסות הפחמן יוצא יקר לנו הרבה יותר. הדרך היחידה לנצח את משבר האקלים היא להכניס את הנזקים האדירים של פליטות גזי חממה לתוך הכלכלה וליצור מערכת פשוטה שבה אנחנו ממסים תעשיות מזהמות באופן שיפצה על הנזקים האקולוגים שהן גורמות. זיהמת שילמת. את הרווחים ניתן יהיה להקצות לשיקום הטבע, לפיתוח טכנולוגיות ירוקות יותר ולהטמעתן בחברה.

 

  1. לחתור ל100% אבטלה – בתקופת הקורונה, כשמליונים של עובדים בלתי חיוניים ברחבי העולם יצאו לחופשה ארוכה ובלתי צפויה, חלחלה מכל עבר ההכרה בכך שאולי זה לא כל כך טוב שהעבודה היא חיינו. יש חיים טובים, מעניינים ובריאים בהרבה מחוץ לעבודה ולקריירה. חיים של משפחה, חברים, תרבות ואופציות אינסופיות לצמיחה והתפתחות. יותר מכך, חלקים גדולים בחברה שלנו מועסקים ב-Bullshit Jobs, משרות שאין בהן צורך אמיתי ואינן תורמות דבר לאיכות חייהם של אנשים בעולם: אנשי שיווק וטלמרקטינג, בנקאים, עורכי דין תאגידיים, לוביסטים, פקידי קבלה. על אלו מתווספות משרות מיותרות רבות ששימוש מינימלי באוטומציה יכול להעלים את הצורך בהן מקופאיות ועד אנשי שמירת חפצים (שלא לדבר על כל מי שמועסקים בבניית מכונות הכביסה ומקררים שנועדו להתקלקל באופן מחזורי). אנשי שמאל עסוקים לעיתים קרובות בהגנה על משרות, בלי לחשוב שהמטרה שלנו צריכה להיות לא 0% אבטלה אלא מספר קרוב ככל הניתן ל-100% אבטלה. עולם שבו מי שמעוניין יכול לעבוד, אבל כל השאר פנויים לחיות את חייהם כאוות נפשם. יש לנו את הטכנולוגיה והידע כדי ליצור עולם של שפע במינימום עבודה. לפני כ-200 שנה הרוב המוחלט של האוכלוסיה היה עדיין מועסק בהחקלאות. כיום במדינה כמו ארה"ב מספיקה העבודה של אחוז בודד כדי לספק את צורכי התזונה של שאר האוכלוסיה. הנתון הזה מספיק כדי להבין כמה זמן פנוי היה אמור להתפנות בידינו. אלא שהכלכלה שלנו בנויה לא כדי לשחרר אנשים לביתם אלא כדי להעסיק כמויות מקסימליות של אנשים. לו היינו מתכננים את הכלכלה באופן אחר שמיועד לצמצם את כמות העבודה ולחלק את הפירות בצורה הוגנת יותר (למשל באמצעות מנגנונים כמו הכנסה בסיסית אוניברסלית) היינו יכולים ליצור עולם הומני יותר שבו אנשים עובדים פחות, מייצרים פחות, עסוקים פחות בצריכה חסרת רסן ופנויים יותר עבור היקרים להם, ועבור התפתחות אישית.

 

חברה עתידית שתשתמש בטכנולוגיה בצורה מודעת, מושכלת ומאוזנת תהיה מתקדמת לאין שיעור מכל חברה אחרת שהתקיימה בהיסטוריה. הפירות של חינוך להכרות אישית וקולקטיבית עם השלכותיהן התודעתיות, החברתיות והתרבותיות של טכנולוגיות יכולות להיות עצומים לאין שיעור משל כל טכנולוגיה חדשה שעשויה להיות מפותחת.

תקופת הקורונה העניקה לנו רגע נדיר של שבירת הרגלים ומכה לבולמוס היצרני-צרכני. תוך כדי כך היא העניקה לנו גם הזדמנות נדירה להרהר בדפוסים הממאירים של התרבות שלנו ולחלום עולם אחר.

עולם טוב יותר, ירוק יותר, מזהם פחות, עם חיים רגועים יותר, ורמת חיים טובה יותר אפשרי. מספר תיקונים פשוטים באופן שבו אנחנו מנהלים את הציביליזציה הטכנולוגית שלנו יכולים להפוך אותה ממכונה מזהמת וזוללת דלק שמייצרת מלא רעש וזיהום לכלי אלגנטי שמעשיר את הפלנטה והאדם. אוטופיה היא אולי יעד בלתי מושג, אך תרגילים בחשיבה אוטופית יכולים לסייע לנו לצאת מתחושת אובדן הכיוון הפלנטרית ולשרטט מסלול מוצלח יותר. פריצות דרך טכנולוגיות הן לא התנאי העיקרי לציביליזציה נקיה, יעילה ובריאה יותר. שימוש מושכל ונבון בטכנולוגיות קיימות יכול להשיג תוצאות טובות  הרבה.

דר' עידו הרטוגזון הוא מרצה וחוקר בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן.

על הבעיה בקונספירציות: כמה סיבות לחשוב שנית לפני שמאמצים תיאוריית קונספירציה

הטקסט פורסם לראשונה במגזין העין השביעית.

כבר הרבה זמן שאני מנסה להתחמק מלכתוב על גל תיאוריות הקונספירציה ששוטף את האינטרנט בחודשים האחרונים. יש לי הרבה חברים שמאמינים בדברים האלה, ויצא לי כבר לראות איך מי שבא להפריך תיאוריות כמו ה-5G מופצץ בתגובות עוינות ומואשם בהיותו "סוכן." לא בדיוק סוג השיח שמתחשק לי להכנס לתוכו. ניסיתי גם מתישהו במהלך הקורונה לכתוב משהו בנושא קונספירציות וכשנתתי לבת הזוג לקרוא אותו היא אמרה שיוצא לי שם טון שיפוטי ואולי עוין שכנראה שיקף את תחושות התסכול שלי על זה שאני נדרש להתמודד שוב עם הנושא. "הרי כתבתי כבר על הנושא של תיאוריות קונספירציה לפני יותר מעשור, כשהן היו עדיין חמודות יותר ומזיקות פחות, אז למה אני צריך להתמודד עם הנושא הזה שוב?!" ניסיתי לחשוב איך אני כותב על תיאוריות קונספירציה ממקום של דיבור נכון, שלא יוצא מכעס אלא משותפות ואהבה. לא הצלחתי. עזבתי את זה שוב.

אבל הגל לא שכך. וככל שהזמן  עבר וראיתי שחלק מהחברים שלי בפייסבוק יוצאים באומץ נגד גל תיאוריות קונספירציה הרגשתי שאני גם לא יכול לפטור את עצמי מעול ההתייחסות לאחת התופעות התרבותיות המטרידות יותר של התקופה הנוכחית. תפיסות קונספירטיביות הן מאפיין מהותי של הרגע התרבותי הזה והאתגרים שלו. להתעלמות מהן יש מחיר גבוה מדי. למרות שהן בן שיח מאתגר, הוא דורש מחשבה ותשובה מעמיקה.

קשה לצאת ולהתרות מפני תיאוריות קונספירציה ואוהדיהן, ולא רק מפני שיש לי לא מעט חברים שמשחקים תפקיד פעיל בשיח הזה, או מפני  שכשאתה עושה זאת אתה מסומן במהרה כפתי, ריאקציונר או אפילו סוכן. יש בעיה בסיסית יותר בפניה נגד שיח הקונספירציות, משום שכפי שהצביע אורי פריימן לא ניתן לשלול תיאוריות קונספירציה באופן קטגורי. היו לנו בהיסטוריה קונספירציות מאומתות. בתחום המחקר המקצועי שלי נדרשתי לקרוא ולכתוב על קונספירציה שהתפוצצה יותר מ-20 שנה לאחר תחילתה בשימועים לקונגרס: מעורבות ה-CIA בניסויי סמים סודיים שנערכו על אזרחים אמריקאים ללא הסכמתם. קשה לצאת נגד תיאוריות קונספירציה באופן קטגורי, כי לא ניתן לשלול קטגורית את קיומן של קונספירציות, כמו שלא ניתן להוכיח שאין לך אחות. אבל גם האופציה השניה של עימות ומפגש ענייני עם כל אחת מהטענות של חובבי קונספירציות היא בעייתית. יש אינסוף תיאוריות קונספירציה (בנושא הקורונה, קצת כמו  ביחס לאמונה במושג האלוהים הכיתתי שמקדמות דתות שונות ניתן לזהות כשל בסיסי מעצם ריבוי הדעות הסותרות. אלה טוענים שהסינים ייצרו את הנגיף, ואלו שטוענים שאלו האמריקאים, המוסלמים, חברות הסלולר, חברות הפרמה ועוד ועוד, אז ברור שלכל הפחות רובם הגדול טועים). הניסיון לבדוק כל אחת מהן ולהפריך אותן אחת אחת הוא לא רק מתיש וגוזל זמן רב, הוא גם מוביל את האדם בבטחה לעבר משולש ברמודה של חצאי עובדות, צללים ופרנויות שמאפיין את יקום הקונספירציה – ושלי אישית אין שום חשק להכנס אליו.

אבל פטור בלא כלום אי אפשר, וחשתי עצמי נדרש לכתוב על קונספירציות, אף שאין לי יכולת לשלול אותן קטגורית או להפריך אותן באופן פרטני. ולכן אני  רוצה להקדיש את החיבור הזה לניסיון להצביע על כמה מהבעיות המובנות שאני מוצא בשיח הקונספירציות בלי להתייחס לאף קונספירציה באופן ספציפי.

הבעיות בקונספירציות

כדי להתחיל להבין את הפופולריות והבעייתיות של קונספירציות בתקופה שלנו אפשר לאמץ את גישת Follow the money ולהתחיל בשאלה, מי מרוויח כאשר השיח הציבורי מתפורר לחתיכות של קבוצות המחזיקות בתיאוריות מוקצנות ובתפיסות בלתי ניתנות לייישוב של המציאות. לתיאוריות קונספירציה יש שימושים פוליטיים מובהקים. הן יעילות למדי כדי להחליש אמון במדינה, במוסדות רשמיים ולסכסך בין קבוצות וציבורים. בעידן של פייק-ניוז שמופצים על ידי בוטים וסוכנים של מדינות טוטליטאריות, תיאוריות קונספירציה שימושיות במיוחד על מנת להחליש דמוקרטיות, לזרוע בהן סכסוכים ולהציג את השיח הדמוקרטי כפגום מבסיסו. (כאן יתנגדו אנשים מסוימים ויאמרו שאנחנו כבר מזמן לא חיים בדמוקרטיה ואני אסכים שאנחנו לא חיים בדמוקרטיה טהורה כי כזו אינה קיימת בשום מקום. דמוקרטיה היא ספקטרום, שמאפשר לנו להיות אסירי תודה על כך שהדמוקרטיה שלנו עדיין דמוקרטית יותר מזו ברוסיה או בסין). בעידן הפייק ניוז וה"פוסט אמת" תיאוריות קונספירציה משמשות לעיתים קרובות כנשק זול וקל של משטרים טוטליטארים וגורמים אחרים כנגד ציבורים דמוקרטים. קל ופשוט יותר להראות את הקשר בין תיאוריות קונספירציה שונות לבין הקרמלין (ומשטרים סמכותניים אחרים) מאשר להוכיח את תיאוריות הקונספירציה עצמן. תיאוריות קונספירציה מציירות תמונה קודרת של עולם מושחת הנשלט על ידי כוחות אפלים. האירוניה היא שבמקרים רבים הן מיוצרות ומקודמות על ידי גורמים אפלים שמרוויחים מכך שאנשים יאבדו כל אמון במערכות הדמוקרטיות ויפתחו ציניות כלפי כל מאמץ פוליטי "קונבנציונלי" לשינוי או רפורמה.

וזה מוביל אותנו לאירוניה השניה של תיאוריות הקונספירציה. מאמיני תיאוריות הקונספירציה מציירים את מי המתנגדים אליהם כפתיים נאיבים שלא התעוררו מהחלום. כבר נכתב לרוב על תחושת העוצמה, והידע המוסתר שתיאוריית הקונספירציה מעניקה למי שאימץ אותה. כמו במקרה של כתות, תיאוריות קונספירציה נותנות למאמינים בהן את התחושה שהם חכמים יותר. הם יודעים בזמן שכל השאר הולכים באפלה. (וכמובן הן מעניקות למאמינים תחושת משמעות, סדר והיגיון). האירוניה היא שתיאוריות קונספירציה חבות את הצלחתן הרבה לנאיביות של מי שמאמצים אותן. תיאוריות קונספירציה מבקשות ליצור סדר בינארי ופשוט יותר בעולם מורכב, מלא אינטרסים, בריתות ופגמים. הן מאפשרות למאמינים לייצר תמונת עולם מנכיסטית של ניגודים: של טובים ורעים, בני חושך ובני אור. אלא שכדי לייצר את התפיסה הפשוטה יותר הזו הן טוות רשת ענפה וספקטקולרית של עובדות, חצי עובדות, רבעי עובדות ושקרים גמורים. תיאוריות קונספירציה נכשלות באופן ספקטקולרי במבחן התער של אוקאם – הן מוצאות שוב ושוב הסברים נפתלים, מלאי חורים ומחוסרי היגיון לשאלות שיש עליהן תשובות פשוטות ומושכלות הרבה יותר. הפגם הבולט ביותר שתיאוריות קונספירציה כושלות בו שוב ושוב הוא ההנחה התמוהה (והפאראנואידית בהגדרה) שניתן לקיים קונספירציה חובקת עולם ומרובת משתתפים לאורך תקופה ארוכה מבלי שגורמים שונים בברית הקונספירציה יסתכסכו זה עם זה, יפנו זה מול זה, ידליפו או ילשינו. שאם חברות הפארמה רוצות לדחוף לנו חיסונים הרי שכל השאר הגורמים הרבים מספור שמפסידים ממשבר הקורונה עוברים לדום, ושאר העולם כולל את כל שאר התאגידים, הממשלות וכל סוכנויות הביון של כל המדינות בעולם מהמוסד ועד ה-MI6 כולם אידיוטים שלא עלו על המזימה או משת"פים שפועלים בשירות חברות הפארמה (שיש להן בכלל מוצרים אחרים עם מודל רווחים מוצק הרבה יותר מחיסונים!). התיאוריה הזו גם חושפת הבנה פשטנית להחריד של העולם: כאילו מישהו יכול לשחרר לעולם משהו כמו נגיף הקורונה מתוך בטחון גמור לגבי ההשפעות של הדבר הזה על מערכות גלובליות סבוכות לאורך חודשים ושנים קדימה, ובלי לחשוש שבסופו של דבר יהיה זה ראשו שלו שיערף.

וזה מוביל אותנו לבעיה נוספת ומטרידה עוד הרבה יותר של תיאוריות קונספירציה – היחס ההפוך שמתקיים לעיתים קרובות בינן לבין פעולה פוליטית ומודעות פוליטית. העולם אכן מלא בגורמים חורשי רעה שמבצעים זוועות שיש להתקומם כנגדם, אלא שהזוועות הללו, בניגוד למה שמציירים חובבי הקונספירציה, גלויות לכל ופרוזאיות בהרבה. הן עוברות בדיונים  פרלמנטריים ומדווחות על ידי עיתונאים מסורים שנאבקים כדי להמשיך למסור מידע מהימן בעידן של פייק ניוז ושל קיצוצים אכזריים לאורכה ולרוחבה של התקשורת החוקרת שנובעים מהעדר נכונות מייאש לשלם על עיתונות עצמאית ורצינית שפעילותה הכרחית על מנת לשמור על שיח ציבורי ודמוקרטי תקין ומבוסס עובדות. תיאוריות קונספירציה מתעלמות מאנספור סוגיות מבניות מוכחות, מתועדות שנחקרו לענפה, אבל סקסיות פחות ולכן מעניינות פחות. במובן הזה הן מסיטות את תשומת הלב מעוולות מוכחות שאנחנו מתעלמים מהן משום מה לעוולות ספקולטיביות וסנסציוניות.

מעבר לכך, תיאוריות קונספירציה מתעלמות, מזלזלות ומגחיכות את פעילות הקודש המסורה שמבצעים לא רק עיתונאים אלא גם פעילי זכויות אדם, פעילים חברתיים  ופעילים פוליטיים ברחבי העולם. הפעילים "הקונבנציונלים" האלה מצויירים כאן כפתיים במקרה הטוב או משת"פים במקרה הרע. מעניין לציין, בהקשר זה שבקרב אותם אקטיביסטים פוליטיים מסורים שאני מכיר אני מוצא בדרך כלל עניין מועט בתיאוריות קונספירציה, ולהפך, בקרב חובבי קונספירציות מוצאים לרוב רקע של חוסר מעורבות פוליטית לאורך השנים. התיאוריות הללו קורצות במיוחד בדיוק לאותם אנשים שבמשך שנים חמקו מעיסוק בפוליטיקה כי זה משעמם, מייגע, מרגיז או "בתדר נמוך." תיאוריות קונספירציה מאפשרות לעקוף את כל הפגמים המייאשים הללו של מעורבות פוליטית של ממש שהיא כידוע מורכבת, מתישה ומתגמלת הרבה פחות מאשר להצביע על איזשהו ד"ר רשע ולצעוק גוועלד!

מהבחינה הזו תיאוריות קונספירציה מתבררות כצורה הגרועה והממאירה ביותר של אקטיביזם הקליקים והכורסה של הרשתות החברתיות. הן מגלמות עצלנות אינטלקטואלית וחוסר נכונות להתמודד עם העולם על מורכבויותיו. יותר מכך, ההופעה שלהן כחלק משיח "רוחני" במסגרת מה שזכה לכינוי "קונספירוחניות" היא תעודת עניות לשיח הרוחני בן זמננו. מהבחינה הזו התיאוריות הללו הן פרי הביאושים של עשרות שנים של מגמות אנטי-אינטלקטואליות במסגרת קהילות רוחניות וניו-אייג'יות. יתר על זאת, על אף שהן מעניקות לאוחזים בהן תחושת ייחוד וידע כשל חבר בכת האיסיים במאה הראשונה, תיאוריות קונספירציה לא מרבות אהבה וסולידריות ותודעת אחדות המכילה את הריבוי אלא כעס, מרמור, חוסר אמון ותודעת אנחנו והם. בתור מי שעולם הרוח והרוחניות יקר לו, השגשוג של התיאוריות הללו בקרב המילייה הרוחני היא בעיני דבר מטריד שעוד ידרוש חשבון נפש עמוק בקרב הקהילה הרוחנית.

במקום קונספירציות

הדבר האחרון שהטקסט הזה רוצה לעשות הוא לגרום לקוראים לוותר על הניסיון להבין את העולם או להלחם למענו. הוא גם ממש לא רוצה לומר שהכל בסדר. יש בעיות מחרידות בהתנהלות חברות הפארמה, ויתכן שגם בקרינה שמפיצים המכשירים האלקטרונים שלנו – אבל יש דרכים לחשוב ולחקור את הדברים הללו בלי לזלוג לגנוסטיקה של בני אור ובני חושך, ולתיאוריות קונספירציה חובקות כל. יש כתיבה רצינית שמתארת בצורה עמוקה, רגישה וחומלת את צרותיו ומכאוביו של הכוכב הסובל שלנו על כל תושביו. היא פשוט דורשת מאיתנו  לצאת רגע מספירת המדיה הממאירה של הרשתות החברתיות על הסנסציוניות והמיידיות שלהן, ולטפח הרגלי מידע וחשיבה ביקורתיים ואסטרטגיים יותר.

אי אפשר לבטל את כל המזימות האפשריות בעולם בהנף עט. יש אנספור מזימות אפשריות והעולם אכן מלא במעשי עוולה שחלקם נערכים במעשה תחילה. הקו בין תיאוריות קונספירציה שיש להשליך לפח האשפה לבין עוולות שיש לחקור אותן ולהתריע בפניהן הוא דק ולא תמיד ברור. מהבחינה הזו תיאוריות קונספירציה מציגות אתגר אמיתי שלא ניתן לפטור אותו בקלות. המגננה הטובה ביותר בפני תיאוריות קונספירציה היא עיתונות חוקרת ומתפקדת, שיח ציבורי סקרן וחי, ומנה בריאה של חשיבה ביקורתית. אלו המקומות שמתוכם צריך להתחיל ולפעול כדי לבנות חברה טובה יותר.  קל להבין את המשיכה הקיימת בתיאוריות קונספירציה. הן מציעות סיפוק מהיר עם אשמים מיידים, אבל הן לא באמת לא יכולות להציע לנו משהו טוב יותר, והן לא יכולות להחליף את המאבק הסיזיפי, הארוך, המייגע לעיתים אבל גם המשמעותי והנאצל של עבודה סבלנית לתיקון עולם.

 

על נגינה ולימודי שפות

בסולם הדברים הכי כיפיים שאני עושה, הנגינה במקום הראשון. לא טריוויאלי לי בכלל לכתוב דבר כזה. הרבה שנים חשבתי שהתחושה הכי משחררת ומספקת שאני מכיר זה לכתוב. אבל הכתיבה לא תמיד הולכת טוב. לפעמים היא נתקעת, ולפעמים היא תלויה בכל מיני חומרים מייגעים שצריך לקרוא ולעבד, או, בהקשר אקדמי, בכל מיני קוראים קפדנים או טרחנים שאתה תלוי בחוות דעתם. יש יותר מדי מסביב. (היוצאת מן הכלל היא הכתיבה הבלתי אמצעית לפיייסבוק שהפכה עם השנים לאחד המקומות שאני הכי נהנה לכתוב עבורם). בניגוד לכתיבה העיונית והאקדמית שדורשות הכנה ולא תמיד זורמות, את הגיטרה אפשר לתפוס בכל שעה ביום, והתודעה תמיד שמחה להתחיל לג'מג'ם ולרקד.

התחלתי לנגן גיטרה בגיל 14 ובמשך כמה שנים זו הייתה אובססיה שלי. הייתי יושב על הגיטרה שעות כל יום, מתאמן על ריפים של בלוז ושובר את הראש על סטנדרטים של ג'ז. אחר כך, בגיל 18 החלטתי שאני לא יכול לעשות שלושה דברים בו זמנית ושכדי להצטיין אני צריך לבחור בדבר אחד: כתיבה, נגינה או קולנוע (עוד משהו שעסקתי בו בתיכון). בחרתי בכתיבה, כי היא זו שבה המרחק בין הרעיון בתודעה לבין התוצר הסופי הוא הנמוך ביותר, ושבה התלות באנשים אחרים ובמימון היא הנמוכה ביותר (על קולנוע לא היה בכלל מה לדבר). עזבתי את הגיטרה ולא נגעתי בה יותר מעשור. כשחזרתי אליה, בסופו של דבר, גיליתי שמה שלמדתי כטינאייג'ר לא נעלם, הוא הפך למצע עבור חוויית נגינה יותר אינטואיטיבית, משוחררת, ומספקת. אני מנגן היום יותר טוב מאשר בגיל 17, בתקופה שחרשתי כל יום שעות על הסולמות, ואני גם נהנה הרבה יותר.

אני לא לגמרי מופתע שהנגינה שלי השתפרה אחרי ההפסקה הארוכה ההיא. אחד השיעורים המרכזיים שלמדתי בגיל הנעורים ממורה הגיטרה שלי היא שדברים מופלאים קורים במח כשעובדים על משהו הרבה זמן ואז עוזבים אותו לתקופה וחוזרים אליו מאוחר יותר. פתאום כל מיני רשתות נוירונים מתארגנות מחדש ומאפשרות לך לעשות דברים שלא חלמת עליהם קודם. לקחתי את השיעור הזה איתי לחיים, ובכלל למדתי כל כך הרבה מהמורה ההוא, שהערצתי אותו בגיל 15 ושלימד אותי כל כך הרבה לא רק על גיטרה, אלא גם על איך ללמוד ולהטמיע שפות ומערכות מחשבה אחרות מכל מיני סוגים.

אחת מהסיבות שאני נהנה כל כך לנגן היא שמוזיקה היא סוג של שפה, כך שהיא משתלבת בתחביב אחר שלי שזה לימוד שפות. התמכרתי לשפות בגיל 16 כשקראתי לראשונה סלינג'ר באנגלית, ואחר כך, בתקופות של טיולים או מגורים בחו"ל, פתחתי לתהליך הזה תשוקה של ממש.

אין הרבה דברים שאני אוהב כמו ללמוד שפה חדשה (במדינה בה מדברים את השפה הזו!). באניאגרם, טיפוס מספר 7 שאני מזדהה איתו לרוב (ההרפתקן הנלהב) מאופיין בגישה נוחה לשפות ומוזיקה. אבל כחובב של שפות מילוליות ומוזיקליות, אני חושב שלימוד מוזיקה הוא חוויה עשירה, יצירתית ואינסופית הרבה יותר מלימוד שפה.

כשלומדים שפה יש בדרך כלל עקומת למידה מסוימת. לומדים את ההווה, אחר כך את העתיד והעבר, לומדים את המינים, אופני היחסות והמושאות, ואז בדרך כלל כל מיני גרסאות של זמנים היפותטים, דיבור פסיבי או עקיף, וכו'. זה יכול לקחת בין כמה חודשים לבין כמה שנים לשלוט בדברים האלה, אבל זוהי עקומת למידה צפויה פחות או יותר. כשהגעת לסיומה אין עוד המון לאן להתקדם. אוצר המילים כמובן יגדל, המבטא ישתפר, וגם הבטחון העצמי בשפה – אבל יהיה מאוד קשה להגיע לרמה של דוברי שפת אם באותה השפה.

נגינה בכלי נגינה כמו גיטרה זה סיפור אחר. ראשית אין כאן דוברי שפת אם שלעולם לא תשתווה אליהם (תמיד יהיו נגנים טובים יותר, אבל זה שונה). וההבדל הכי משמעותי מבחינתי הוא שלימוד המוזיקה והנגינה הוא תהליך אופן-אנדד, עם אופק אינסופי. תמיד אפשר ללמוד עוד טכניקות, סגנונות, סולמות ומהלכים (אפשר אפילו להמציא ביטויים חדשים!). וביחס לשפה, במוזיקה יש אפשרויות הרבה יותר עשירות של שילובים, התכות ופסיפסים של טכניקות. תמיד אפשר לחשוב על עוד דרכים לשלב בין סולמות, סגנונות וטכניקות. זה פרדס שאפשר להכנס לתוכו ולא לצאת אף פעם. זה מגרש המשחקים האולטימטיבי.

הבדל אחד משמעותי בין כתיבה לנגינה עבורי, הוא שאני בדרך כלל מנגן רק לעצמי, והכתיבה שלי כבר מזמן הפכה להיות יותר פומבית מאישית. ואולי זו אחת הסיבות שאני נהנה כל כך מהגיטרה. היא רחוקה מאוד מלהיות עבודה שלי בשום צורה שהיא (למרות שיש לי לפעמים פנטזיות לנגן סרף חסידי בחתונות).

אני אסיר תודה על זה שהרמתי את הגיטרה כטינאייג'ר, מה שאפשר לי לעוף עליה אחר כך. אני לוקח את הגיטרה ברגעים שאני עצוב, וברגעים שאני בהתלהבות והיא רצה איתי לאן שארצה. אם יש לכם ילדים, שווה לעודד אותם לאמץ איזה כלי נגינה, ולשים לב שיש להם מורה שמעורר בהם השראה והתלהבות. היכולת הזו לקחת כלי בידיים ולשיר את התודעה עם האצבעות היא אחד המתנות הכי יפות שאפשר לקבל בחיים האלה.

מכתב לבית המשפט הישראלי עבור עמוס דב סילבר

משפחתו וחבריו של עמוס דב סילבר, מייסד רשת טלגראס, פנו אלי בבקשה שאכתוב מכתב עבור צוות ההגנה שלו במשפט. הנה מה שכתבתי.

12.4.2020

הנדון: עדות בעניינו של מר עמוס דב סילבר

לכבוד שופטי בית המשפט,

שמי דר' עידו הרטוגזון, ואני חבר סגל בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן. במהלך העשור האחרון הקדשתי את עצמי למחקר היסטורי, סוציולוגי ותרבותי של סמים פסיכואקטיביים (משני תודעה) תוך  התמקדות בתחום של סמים פסיכדלים ועיסוק נרחב גם בנושא הקנביס. הקדשתי לנושא זה את מחקר הדוקטורט שלי באוניברסיטת בר אילן, את הפוסט-דוקטורט שלי באוניברסיטת הרווארד, וכן מספר מאמרים מדעיים ואת ספרי החדש העתיד הרואה אור בהוצאת MIT Press.

משפחתו וחבריו של מר עמוס דב סילבר פנו אלי על מנת שאציג כמה מהעובדות וההקשרים הרחבים יותר שאולי זמינים פחות לבית המשפט בבואו לדון בתיק זה שזכה לנראות ציבורית כה גבוהה. אי לכך, ברצוני להביא מעט מהידע הרחב שרכשתי ביחס לנושא של קנביס ופסיכדלים על מנת להציג בפני בית המשפט מספר עובדות רלבנטיות, בתקווה שיסייעו במתן הקשר רחב יותר להאשמות החמורות בפניהן ניצב מר עמוס דב סילבר.

ברצוני לפתוח בכמה דברים כלליים בנוגע לתשתית המדעית והערכית למה שמכונה המאבק בסמים. ראשית, לעניין הנזק שנגרם כתוצאה משימוש בקנביס או בחומרים פסיכדלים, שהמשטרה מתארת את המסחר בהם במסגרת פלטפורמת הטלגראס כחמור במיוחד. ברי לי כי אין זה מעניינו של בית המשפט לדון בהיגיון הקיים בחוקי הסמים. ועם זאת, ראוי לציין כי למרות האיסור הדרקוני בעניינם, סמים פסיכדלים, מהסוג שהיה בהם מסחר בפלטפורמה של טלגראס נחשבים לחומרים בטוחים בצורה יוצאת דופן בהשוואה למשני תודעה אחרים, חוקיים ובלתי חוקיים כאחד. במחקרים המשווים שנערכו בתחום זה הופיעו חומרים פסיכדלים שוב ושוב כחומרים בלתי ממכרים, בעלי רעילות נמוכה מאוד (אינם גורמים מנות יתר) ובאופן כללי ככאלו שנזקיהם למשתמש ולסביבתו נמוכים משמעותית מזו של חומרים אחרים הנמצאים בפקודת הסמים, ואף כאלו שאינם נמצאים בה [מראה מקום, 1]. דבר זה תקף גם לגבי השימוש בצמח הקנביס, שמדינת ישראל, כמו מדינות רבות בעולם, מכירה בשימושיים הרפואיים החשובים בו ואשר עובר בתקופה זו תהליכים של דה-קרימנליזציה ולגאליזציה במדינות רבות בעולם.

כמו כן, חשוב לציין כי חוקי הסמים הקיימים אינם מבוססים על ידע מדעי כלשהו ולמעשה אינם תואמים את המלצות הגורמים המקצועיים בתחומי הסמים, בריאות הציבור, הקרימינולוגיה ועוד. מעולם לא נערך דיון מושכל, מבוסס מידע מדעי על מנת להצדיק את חוקי הסמים הנקוטים בישראל (כמו במקומות שונים בעולם). מחקרים רבים הצביעו על מה שנראה כהעדר ההיגיון הבסיסי בחוקים אלה (העדר כל התאמה בין מידת הנזק שגורם סם מסוים לבין מעמדו בחוק), העובדה שהם מפרים זכויות אדם ופרט (כמו זכותו של האדם להיות אדון לתודעתו, וכפי שהדבר מתגלם בהחרפת השימוש במעקב ואמצעי משטור שונים במסגרת המלחמה בסמים), מקורותיהם בתנועות פוליטיות מפוקפקות והעובדה שהם מייצגים בעיקר עמדות מוסרניות שאין להן מקום במערכת חוקים דמוקרטית ופלורליסטית (פחד ודמוניזציה של האחר, צרכן הסמים, ודעה מוסרנית המגנת ושוללת את הזכות להנאה או התפתחות כתוצאה משימוש במשני תודעה). בסיכומו של דבר המלחמה בסמים מובילה להחלשתם של צרכני סמים, לסכנות מיותרות עבורם, ולתחושת ניכור כלפי רשויות החוק בקרב אותם  אזרחים נורמטיביים רבים שנדחקים לעמדת הפושע.

משטרת ישראל מתארת את מר עמוס סילבר כעבריין שאחראי להפעלתה של רשת סמים שסחרה בסמים מסוכנים, גלגלה סכומים גדולים ומוצג כדמות מפוקפקת של העולם התחתון. אלו דברים חמורים לכאורה, וכמובן שלא ניתן לצפות שבית המשפט יקל ראש במעשיו של מר דב סילבר, המנוגדים ללשון החוק. ועם זאת ראוי לתת גם את הדעת על ההקשר הקהילתי, המוסרי והערכי שבו יש צורך, לטעמי, לראות את פעילותו של מר דב עמוס סילבר.

ראשית, יש לציין כי לשימוש בחומרים מסוג קנביס ופסיכדלים יש היסטוריה ארוכה של שימוש לצרכים רפואיים, דתיים ורוחניים בתרבויות רבות לאורך ההיסטוריה. חומרים אלו נתפסו בהיסטוריה כחומרים מקודשים הראויים לכבוד ושנעשה בהם שימוש ריטואלי וחיובי בתרבויות רבות מסביב לעולם: מהודו ויוון העתיקות ועד התרבויות הילידיות של אפריקה ודרום אמריקה. אי לכך ניתן לראות בהם חלק ממורשתה התרבותית והרוחנית של האנושות. למעשה הרדיפה הדרקונית של המשתמשים בחומרים הללו החלה רק בשלב מאוחר בהיסטוריה והיא מורשתה של הנצרות, ותפיסותיה המוסרניות הטהרניות (והתלויות תרבות) לגבי שינוי תודעה שהתקבעו להן במהלך המאה העשרים בחוקי הסמים המודרנים.

מאז אמצע המאה הקודמת התפתחה לה תרבות מרשימה סביב השימוש בחומרים מסוג קנביס ופסיכדלים. תרבות זו הובילה ליצירות אמנותיות, מוזיקליות ואף טכנולוגיות שתופסות כיום מקום איקוני בתרבות ובציביליזציה האנושית (מהאלבומים הקלאסים של הביטלס ועד טכניקת ה-PCR שמשמשת באבחון נגיף הקורונה ושממציאה זוכה פרס הנובל קארי מוליס ייחס את ההמצאה שלה להשראה שקיבל במהלך חוויותיו הפסיכדליות). על אף רדיפה קשה מצד רשויות החוק, הציגה תרבות זו דוגמאות מרשימות ואף מרגשות של סולידריות ושיתוף פעולה שמטרתן להגן ולתת כלים לאנשים שמעוניינים להתנסות בחוויות אלו. כך למשל ניתן לציין את ההפעלה של ארגוני מתנדבים הפועלים במסיבות טרנס (ובאירועים אחרים) ומקימים שם עמדות סיוע כדי לספק תמיכה נפשית למי שעוברים חוויות נפשיות מאתגרות (בהשפעת סמים וגם שלא), ארגוני מתנדבים המספקים ערכות בדיקה לסמים עבור חוגגים במסיבות שנאלצים לרכוש חומרים לא מזוהים בשל מדיניות הסמים הקיימת, רשתות לתמיכה נפשית אינטרנטית לחברי קהילה הזקוקים לכך או למשל רשתות פעולה של אקטיביסטים המספקים קנביס כאקט של חסד לחולים שזקוקים לו. אלו מצטרפים על כנסים, ועידות, ופעילות פוליטית ענפה היוצאת מהשטח בשאיפה לשנות את מה שכמויות אדירות של צרכנים נורמטיביים (מרופאים, לעובדי ניקיון, לעובדים סוציאלים ועד מתכנתים) רואים כרדיפה בלתי מוצדקת ודרקונית של בחירותיהם האישיות.

יוזמות אלו ואחרות משמשות כרשת הגנה קהילתית וסולידרית עבור כל מי שמסיבותיהם האישיות מבקשים להתנסות בחוויות משנות תודעה. הן מייצגות את התשתית הערכית והפוליטית האיתנה של תנועה לרפורמה בחוקי ובתרבות הסמים ואשר מתבססת על גישה של מזעור נזקים. על פי גישה זו גם אם אנחנו בוחרים לשפוט  את המשתמשים בסמים על בחירותיהם, יש להכיר בכשלונה של המלחמה בסמים כאסטרטגיה למניעת שימוש בסמים [מראה מקום, 2]  ולשים את בריאותם ורווחתם של המשתמשים במקום הראשון. מאחר ששינוי תודעה הינו צורך אנושי בסיסי שהתקיים בכל חברה אנושית לאורך ההיסטוריה, שהמשיך להתקיים גם תחת המלחמה בסמים, ושאינו צפוי על פי כל הראיות להעלם מהעולם, תופס פלח האוכלוסיה הלא-קטן שעושה שימוש בחומרים הללו את היוזמות הקהילתיות ואת מוביליהן כמי שמייצגים אותו ואת האינטרסים הבריאותיים והדמוקרטיים שלו באופן הולם יותר ממערכת חוקים אטומה שמשמשת לרדיפת המשתמשים ולהתנכלות להם.

בבואנו לבחון את מקרהו של מר דב סילבר, יש להתבונן בו אם כן בהקשר זה, הרחב יותר. עבור מאות אלפי ישראלים שעשו ועושים שימוש בטלגראס (ובכלים דומים לו) על מנת להשיג גישה נוחה ובטוחה יותר לקנביס פעילותו של מר דב סילבר הייתה פעילות ברוכה שייצגה רגע נדיר ומרגש של הרתמות קהילתית לטובתו של הפרט, המודר על ידי חוקים דרקוניים הנראים כסדורים נגד האזרח הקטן. עבור אותם אנשים רבים מר עמוס דב סילבר היה ומהווה עדיין גיבור שייצג את האינטרס שלהם טוב יותר מכל אלו המתיימרים להגן עליהם תוך רמיסה גסה של זכויותיהם והטלת משטר פחד על יותר ממיליון ישראלים נורמטיביים צרכני קנביס.

עבור כל אותם ישראלים, טלגראס ופעילותה שיפרו את איכות החיים יותר מכל רפורמה ממשלתית. במקום להתחכך עם גורמי עולם פשע ועולם תחתון, אותם צרכנים יכלו כעת לרכוש את המוצרים שלהם מרשת שהפגינה אחריות כלפי המשתמשים שלה, שדאגה להורדת מחירים, שאפשרה בקרת איכות (במקום לקנות חתול בשק, לקוחות יכלו כעת להסתמך על שיטת השוק והמוניטין של המוכרים), שדאגה לאיכות נאותה של שירות, ואף פעלה בצורה ראויה לשבח כדי למגר תופעות של הטרדות מיניות. רשת זו שפעלו בה מתנדבים רבים ברוח התרומה לקהילה, ושדאגה לסייע לחולים הנזקקים לטיפול בקנביס רפואי ייצגה עבור רבים אופציה ערכית וראויה יותר מזו של המלחמה בסמים המובילה לתוצאות קשות ואכזריות ליחידים ולקהילות [מראה מקום, 3]. עבור כל אותם ישראלים רבים, מר דב סילבר אינו פושע אלא מייצג ראוי להערכה של תנועה ציבורית שמייצגת אותם טוב יותר ממערכת פוליטית ומשפטית שמפקירה את האינטרסים שלהם.

בשנים האחרונות, בד ובד עם ההכרה המחקרית הגוברת באיכויות הרפואיות של הקנביס, ובפוטנציאל התרפויטי העמוק של רפואה באמצעות חומרים פסיכדלים (שזכתה לאחרונה למעמד טיפול פורץ דרך על ידי רשות הסמים והתרופות האמריקאית, ה-FDA), הולכת ומתפשטת ההכרה בכך שאי אפשר להמשיך כבעבר. יש צורך בלגאליזציה או לכל הפחות דה-קרימינליזציה של השימוש בקנביס (ולדעת רבים גם חומרים פסיכדלים). מדינות רבות באירופה, בארה"ב וביבשת אמריקה כבר נקטו צעדים חוקיים בכיוון זה, ואף בארצנו כבר הביעו שורה ארוכה של פוליטיקאים ודמויות ציבור ובכללם ראש ממשלת ישראל, ואף בכירי המשטרה בדימוס תמיכה בשינוי מדיניות והפסקת המלחמה בקנביס.

למרבה הצער, גם לאחר המהפכה הרבתי שהתחוללה בשיח התרבותי בנושא הקנביס, ממשיכים אנשים מסוגו של עמוס דב סילבר לשלם את המחיר על מדיניות שכמעט כולם (כולל רוב הסיעות שהתמודדו בבחירות האחרונות) כבר מסכימים שהיא מזיקה ושאבד עליה הכלח. אף שאין זה תפקידו של בית המשפט להכריע כאן ביחס להיגיון או חוסר ההיגיון שנמצא בפקודות הסמים עצמן (כולי תקווה שדיון מעין זה יגיע ביום מן הימים), מן הראוי שיתן את הדעת על הקונטקסט המדעי, ההיסטורי, החברתי והאנושי הזה בואו לדון את מר דב סילבר. אף כי אין לצפות מבית המשפט שיקל ראש באישומים הניצבים נגד מר סילבר, יש לראות אותם בקונטקסט רחב יותר. על רקע הציור של פעילות של רשת טלגראס בצבעים קודרים, יש לומר: כלל לא בטוח שהנזק שגרמה גדול יותר מהתועלת שגרמה. מבחינת הישראלים הרבים שעשו בה שימוש (ושהיו ה"קורבנות" היחידים של פעילותה) ההפך הוא הנכון. במהלך שנות פעילותה של רשת טלגראס הפך מר דב סילבר לגיבור תרבותי של קהילה גדולה שראתה בו מייצג אותנטי ומבורך של צרכיה ורצונותיה. שפיטתו בחומרה של מר סילבר תפגע לא רק בו ובמשפחתו, אלא תהווה גם סמל לאטימות ונקמנות ממסדית ותוביל להחרפת הרגשות האנטגוניסטים שרבים בציבור חשים כלפי מערכת אכיפת החוק ויחסה לצרכני הקנביס. לעומת זאת, גזר דין רחום, שמכיר במורכבות הנושא ושמחווה על הצורך במחשבה מקפת ורחבה יותר על נושא זה יטיב לא רק עם הנאשם ומשפחתו אלא יכול להוות עלה זית היסטורי שיסייע בהבאתה לסיום של אחת המלחמות והרדיפות המזיקות, המיותרות וחסרות התוחלת של זמננו.

על החתום,

דר' עידו הרטוגזון

מראי מקום

[1]

Gable, Robert S. “Comparison of Acute Lethal Toxicity of Commonly Abused Psychoactive Substances.” Addiction (Abingdon, England) 99, no. 6 (June 2004): 686–96. https://doi.org/10.1111/j.1360-0443.2004.00744.x.

Nutt, David, Leslie A King, William Saulsbury, and Colin Blakemore. “Development of a Rational Scale to Assess the Harm of Drugs of Potential Misuse.” Lancet 369, no. 9566 (March 24, 2007): 1047–53. https://doi.org/10.1016/S0140-6736(07)60464-4.

Nutt, David J, Leslie A King, and Lawrence D Phillips. “Drug Harms in the UK: A Multicriteria Decision Analysis.” The Lancet 376, no. 9752 (November 2010): 1558–65. https://doi.org/10.1016/S0140-6736(10)61462-6.

Van Amsterdam, Jan, Antoon Opperhuizen, Maarten Koeter, and Wim van den Brink. “Ranking the Harm of Alcohol, Tobacco and Illicit Drugs for the Individual and the Population.” European Addiction Research 16, no. 4 (2010): 202–7. https://doi.org/10.1159/000317249.

 

[2]

Werb, Dan, Thomas Kerr, Bohdan Nosyk, Steffanie Strathdee, Julio Montaner, and Evan Wood. “The Temporal Relationship between Drug Supply Indicators: An Audit of International Government Surveillance Systems.” BMJ Open 3, no. 9 (August 1, 2013): e003077. https://doi.org/10.1136/bmjopen-2013-003077.

 

[3]

Hari, Johann. Chasing the Scream: The First and Last Days of the War on Drugs. New York: Bloomsbury USA, 2016.

Hart, Carl. High Price: A Neuroscientist’s Journey of Self-Discovery That Challenges Everything You Know About Drugs and Society. Reprint edition. New York: Harper, 2013.

 

 

חונך את מוזיאון הפסיכדליה שישנה לכם את התודעה

ביום ראשון הקרוב ה-19 באפריל, הלא הוא יום האופניים (יום השנה ה-77 לגילוי הלסד) אני  חונך את מוזיאון הוידאו הפסיכדלי הראשון בטקס פסיכומאגי וירטואלי שיזמן אליו ישויות קיברנטיות מרחבי הרשת. כל מה שצריך לדעת לקראת האירוע החגיגי.

בעיות הן הזדמנות לנסות משהו חדש ומעניין, ולפעמים המשהו הזה הוא אתרי אינטרנט. באפריל 2010 הייתה לי בעיה מטרידה. לאורך השנים פיתחתי חיבה עזה לסרטונים פסיכדליים צבעוניים, רב-מימדיים ומרהיבים שמציירים ערבסקות ורודות על התודעה ועושים לה טוב. הבעיה היחידה הייתה שמצבי תודעה המיוחדים והאלטרנטיביים בהם אפשר להנות במיוחד מסרטונים מהסוג הזה, הם בדיוק אותם המצבים שגם קשה בהם למצוא את עצמך בתפריטים ובממשקים של תיבת הדואר. אלוהים נותן אגוזים פסיכדלים למי שאין להם שיניים.

כפתרון, החלטתי להקים בלוג ולאסוף לעצמי שם את הסרטונים האלה כדי שיהיו סדורים לפני בגלילה כל פעם שאני זקוק להם. מכיוון שהסתמן שהבעיה שלי היא בעיה אוניברסלית, החלטתי להפוך את זה למשהו פומבי, כך שכל מי שמוצא עצמו בדודא לסרטונים פסיכדליים יוכל להכנס ולקבל ספקה סדירה של וידיואים פסיכדלים טריים. וכדי שיהיה מעניין קצת יותר הוחלט להוסיף גם קונספט: לאתר יהיה קצב מסוים. וידאו פסיכדלי אחד לכל יום. כך יצא לדרך ה-Daily Psychedelic Video, האתר האינטרנטי הראשון שהוקדש לוידיואים פסיכדלים.

חודש חלף והבנתי שלהעלות וידאו פסיכדלי מדי יום זה למעלה מכוחותי. לפסייקדייליק נוצר צוות שהצטרפו אליו חיש מהר עורכים מישראל ורחבי עולם. לגיוון של העורכים היה יתרון ברור. המושג "וידאו פסיכדלי" הוא משהו שכל אחד מבין אותו קצת אחרת. כשהתחלתי את האתר הופתעתי מהדברים שאנשים שלחו לי ותיארו כפסיכדלים. כשהצטרפו העורכים האחרים הבנתי שהם היו הכרחיים. לכל אחד יש חזון אחר של מה זה וידאו פסיכדלי. אנחנו, בגדול, שומרים על ראש פתוח עם קו מנחה אחד: כל מה שכיף ומדהים לצפות בו במצב תודעה פסיכדלי הוא וידאו פסיכדלי בעינינו.

כשהתחלתי את הפסייקדייליק אנשים אמרו לי שתוך כמה חודשים יגמרו לנו הוידיואים. כמה וידיואים פסיכדלים כבר יש בעולם?! כל אדם שדיברתי איתו ידע להמליץ לי על 2-3 וידיואים ששווה שיהיה לנו באתר, אבל לא היה ברור מה יש מעבר. בפועל, ככל שהמשכנו ככה גילינו יותר ויותר וידיואים פסיכדלים, ודי מהר הבנו שיוצרים אותם מהר יותר ממה שאנחנו מסוגלים להעלות. העשור השני של המאה ה-21 היה פריחה אדירה בתחום הוידאו הפסיכדלי. הצמיחה המהירה של אתרים כמו יוטיוב ווימאו, והזמינות הגוברת של אמצעי הפקה דיגיטליים הובילו לכך שמדי חודש במאים, אנימטורים ואמנים ברחבי העולם יצרו יותר יצירות וידאו פסיכדליות משנוצרו בשנים ובעשורים שלמים קודם לכן. הרנסנס במחקר הפסיכדלי שזכה לפרסום הולך וגובר היה מלווה גם בפריחה של יצירה תרבותית פסיכדלית, ועם או בלי קשר, אפילו דיוות וכוכבות פופ כמו ליידי גאגא, ריהאנה, אזיילה בנקס, מיילי סיירוס וניקי מינאז' הוציאו קליפים פסיכדלים משלהם.

השנים חלפו והבלוג הפסיכדלי שהתחיל כאוסף פרטי הלך וצמח. מדי סוף שנה ביליתי עשרות שעות של צפיה במאות סרטונים פסיכדלים כדי ליצור את רשימת הטובים ביותר של השנה, והרשימות המתארכות שבניתי לעצמי הובילו להקרנות חגיגיות שנערכו בארץ ובחו"ל, ואפילו למאמר פילוסופי ומנומק שניסח את העקרונות האסתטיים והאיכויות התרפויטיות של אסתטיקת הוידאו הפסיכדלי (זמין באתר המוזיאון, למתעניינים). האתר כבר מזמן הפך לאוסף הגדול בעולם של קליפים פסיכדליים. הייתה רק בעיה אחת. כשמבקרים חדשים באתר הם נתקלו דבר ראשון בוידאו שעלה שם באותו יום, ואחריו בוידאו שעלה אתמול. לא הייתה ממש דרך לגשת לכל העושר שנאסף בעשור של וידיואים פסיכדלים.

שוב בעיה. ושוב הפתרון היה אתר חדש. הרעיון הפעם היה לקחת את כל הידע הרב שנצבר בעשר שנים של איסוף וקטלוג של וידיואים פסיכדלים כדי ליצור אתר מסוג חדש: מוזיאון שמי שנכנס בשעריו יכול לשוטט בתערוכות וירטואליות אצורות בקפידה של יצירות הוידאו הפסיכדלי היפות והמוצלחות ביותר שהמין האנושי אי פעם יצר. מכיוון שהמוזיאון וירטואלי, לא נדרשנו לכמויות הכסף הנדרשות כדי להקים מוזיאון בחלל הפיזי. ומכיוון שכל הטוב הזה היה זמין כבר ככה באדיבות יוטיוב ווימאו (אנחנו רק אוספים ועושים אמבד) גם לא נדרשנו לכמויות הכסף שנדרשות כדי לרכוש יצירות להציג במוזיאון.

המוזיאון החדש כולל 45 תערוכות שמאורגנות על פי פי תימות, סגנונות, תקופות ומקומות. בין השאר תמצאו שם תערוכות עם כותרות כגון "פסיכדליה סובייטית," "פסיכדליה יפנית," "פסיכדליה ישראלית," "פסיכדליה משנות השבעים," "אמנות פסיכדלית," "קולנוע פסיכדלי," "אנימציה פסיכדלית," "היפ הופ פסיכדלי," "פסיכדליה שבטית," "אקטיביזם פסיכדלי," ועוד. כל אחת מהתערוכות חושפת צד אחר של עולם היצירה הפסיכדלי.

בנינו את המוזיאון במטרה להשיק אותו ב-19 באפריל, ביום האופניים, הלא הוא יום השנה ה-77 לגילוי הלסד (שבו מסורת לבית סבא פסיכדלי היא לעשות טריפים ולרכב על אופניים), שזה גם עשור לפסיייקדייליק. בדרך קרתה הקורונה והתחלנו להתלבט אם זה זמן מתאים להשיק. אבל ככל שהמגיפה המשיכה הבנו שדווקא בזמן הזה כשאנשים תקועים בבית, יש ערך מיוחד באוסף הזה של יופי ויצירתיות. אנשים מדברים בחודשים האחרונים הרבה על הצורך במוזיאונים וירטואלים אבל רבים מהמוזיאונים הוירטואלים הזמינים הם פשוט גרסאות חיוורות של נוכחותם הפיזית: תמונות JPG דיגיטליות של ציורי שמן מהמאה ה-19. מוזיאון הוידאו הפסיכדלי הוא ילידי לרשת. אפשר לבקר בו מהבית, וזה באמת הדבר האמיתי.

עוד דבר שמייחד את המוזיאון החדש הוא שאנחנו מבינים יצירות וידאו פסיכדליות כצורת אמנות תלוית מצב תודעה. זה עוזר להיות במצב תודעה מסויים כדי להנות באופן מלא מהוידיואים האלה. אנחנו לא אומרים לאנשים איך להגיע לשם ואיך לא להגיע למקום הזה. יש אנשים שעושים את זה באמצעות חומרים משני  תודעה, ואחרים באמצעות מדיטציה, נשימות או שיטות אחרות. מה שבטוח הוא שיש קשר עמוק בין צורת האמנות הפסיכדלית לבין החוויה הפסיכדלית, ושהיצירות הללו באופן כללי דורשות תשומת לב מלאה ואפילו טקסיות מסוימת. עדיף לצפות בהן על מסך מלא, עם סאונד טוב, ומתוך התרגעות ונכונות להתמוסס לתוכן.

המוזיאון החדש הוא מתנה לקהילה הפסיכדלית העולמית. הוא ללא מטרות רווח, מבוסס התנדבות, ומיועד פשוט לחגוג את העושר והיופי של היצירה הפסיכדלית באשר היא. ביום ראשון, בשעה 22:00 שעון ישראל נחגוג את יום האופניים ה-77, את יום ההולדת העשירי של הפסיייקדייליק, ואת חנוכת המוזיאון הפסיכדלי החדש בטקס קידוש פסיכומאגי שיעבור בין שורת מוקדים על גבי הפלנטה, יפתח שערים אינטרגלקטים, ויכלול שירה, ריקוד, מילים וריטואלים אוקולטים. הקרנה פסיכדלית חגיגית וצבעונית שתשודר לרשת תציין את פתיחת המוזיאון. אתם מוזמנים להצטרף אלינו מהבית. וגם כמובן לבוא לבקר במוזיאון הוידאו הפסיכדלי בכל עת שתחפצו.

 

לאתר המוזיאון

לאירוע ההשקה

כשברבור שחור מתנגש בהיסטוריה: יומן קורונה 20.3.2020

 לפוסט הקודם בנושא הקורונה: פוסט בידוד

 בשלישי בצהריים התקנות הוחרפו שוב. הפעם נאסרה היציאה לטבע, השוטטות ברחובות וגם המפגשים אישיים עם חברים ובני  משפחה. עברנו למצב צבירה חדש. חברה שנצורה בבתים, מנותקים אחד את השני, בפיקוח השב"כ והמשטרה. כך זה קרה, צעד אחר צעד, הדלפה לאחר הדלפה, ותוך שבועיים נכנסנו למצב חדש שאיש לא יכל לדמיין אותו קודם. גם התקנות של שלישי היו רק שלב ביניים, לקראת הסגר המלא, שנכנס אתמול בלילה. אלו ימים חסרי תקדים ואנחנו עומדים בפתחה של מציאות חדשה שאנחנו רק מתחילים לחוש ולהבין את משמעויותיה.

 

.כשברבור שחור מתנגש בהיסטוריה

בשבועיים האחרונים המציאות השתנתה ללא הכר. בעוד הקורונה מגבירה הווליום, קרסו החוקים המוכרים בזה אחר זה: גבולות נסגרו, אירועים התבטלו, דפוסי התקשורת השתנו, וחירויות הפרט הוגבלו. הכל  קרה כל כך מהר ואנחנו נמצאים לפתע בפתחו של עולם חדש. והדבר המדהים ביותר הוא הפתאומיות הלא צפויה בה כל זה קרה. הפתאומיות בה מופיע ברבור שחור כזה שאף אחד לא צפה.**

מרתק להתבונן על מה שקורה לעולם ברגעים האלה: איך אובייקט לא צפוי מופיע משום מקום, מתנגש במסלול של ההיסטוריה, מסיט אותה ממסלולה וזורק אותה לכיוון חדש לחלוטין.

כשברבור שחור מתנגש בהסטוריה מופיעים סדקים במבנה המציאות. משהו במימד הזמן-חלל נפרם. צירי הסיבתיות, ההיגיון, והסדר שמחזיקים במקומו את העולם המוכר יוצאים לפתע ממקומם. מציאות שלמה שוקעת אל המעמקים, ובמקומה עולה אל פני השטח מציאות מסוג חדש.

כשברבור שחור מתנגש במציאות הכל תופס כיוון חדש: הכלכלה, החברה, התרבות. בין רגע התרבות כולה מקבלת דגשים חדשים: נושאים ומושגים איזוטרים (כמו ברבור שחור, אפדימיולוגיה, וירוס קורונה או בידוד) הופכים למשהו שכולם מדברים עליו. אנשים אחרים מקבלים נראות (מנכ"ל משרד הבריאות חשוב יותר משר הבטחון). פרקטיקות שקיבלנו כמובנות מאליהן, כמו לחיצת ידיים, נשיקה על הלחי עם מכרים או חיבוק לסבא וסבתא, הופכות לפשע נגד המוסר.

כשברבור שחור פוגע במציאות, הבלתי מתקבל על הדעת הופך להיות הנורמלי מחדש וכולם מסתגלים. המציאות כולה משנה את צורתה על מנת להכיל את המצב החדש. מוסדות תרבותייים כמו המשרד, בית ספר והאוניברסיטה עוברים כולם מטמורפוזה ונולדים מחדש במרחב הוירטואלי.

והכל כאילו ממשיך, אבל שונה. הפוליטיקאים ממשיכים לעשות פוליטיקה, והעסקים ממשיכים לעשות עסקים, והעבודה נמשכת וגם הלימודים לא נפסקים – אבל הכל אחרת, מנקודות בסיס אחרות, בשיפוע אחר. העסקים שמרוויחים והעסקים שמפסידים הם אחרים. הרעיונות הפוליטיים המתקבלים על הדעת, והרעיונות המגונים הם אחרים. במקום התרבות הישנה מופיעה תרבות קורונה: כתבות מה לבשל בבידוד, מה לצפות בבידוד, מה לעשות עם ילדים בבידוד ואיך לתחזק זוגיות בבידוד. הצגות שמתקיימות בבידוד, יצירו מחול ללא מגע.

בעצם זה המהלך הקלאסי של המד"ב והספרות הספקולטיבית. לוקחים מציאות מוכרת, משנים בה אלמנט אחד קריטי כמו הופעתו של וירוס מדבק, ובוחנים איך העולם כולנו מתעצב מחד על מנת להכיל את האלמנט החדש הזה: איך נראה עולם שניתן לצפות בו פשעים לפני שבוצעו? עולם שהרובוטים בו מפתחים תבונה? עולם שמופיעים בו מוטאנטים עם כוחות על טבעיים?

בניגוד לשפעת הספרדית או למגפת השחורה, וירוס הקורונה מופיע בחברה שיש לה עולם תרבותי עשיר של סרטי אסונות, סרטי מד"ב. כולנו עברנו הכנה מדוקדקת לאסון הזה באמצעות עשרות, מאות ואלפי שעות צפיה בסדרות ובסרטים הוליוודים. חלק ממה שהופך את הסיקור של הוירוס למהפנט כל כך הוא התחושה הסוריאליסטית שהמציאות הקולונועית והטלויזיונית שצפינו בה במשך עשורים כאילו פולשת לתוך חיי היום יום שלנו בבת אחת.

מה שקורה עם הקורונה מזכיר יותר מכל סדרה קיצונית או סרט אסונות. וירוס חדש מופיע על הכוכב: כל מערכת התעופה הגלובלית משתתקת, גבולות נסגרים, הרחובות מתרוקנים מאנשים, מסעדות ובתי קפה נסגרים בזה אחר זה, כל האוכלוסייה נכנסת לבידוד, משבר כלכלי אדיר מימדים מופיע באופק, בינתיים מדינות ממשיכות להתקוטט זו עם זו כהרגלן בזמן שהאנשים הקטנים תומכים זה בזה. ממשלות מטילות אמצעי מעקב חדשניים על אזרחים מפרי בידוד בעוד אחרים חוששים לעתיד הדמוקרטיה. בתי ספר ואוניבריסטאות עוברים ללימודים אונליין, מופעיי תאטרון ומחול עוברים לרשת וכולם מתגעגעים נורא לחזור להפגש ולגעת אחת בשני, דור חדש של ילדים גדל בבידוד מהעולם, בלי חברים או משפחה מורחבת ועם מאפיינים פסיכולוגיים חדשים ומוזרים. אולי יש להם כוחות על טבעיים? קליפהנגר. עונה 2.

 

מאקסטזה אפוקליפטית לדכאון חרדתי

ביום שלישי, כשהסגר הוטל לראשונה האסימון נפל סוף סוף. "אני לא יודעת אם אני מרגישה אקסטזה אפוקליפטית או דכאון חרדתי," היא אמרה. הצעד האחרון והקיצוני הזה הגיע אחר שבועיים של התרגשות הולכת וגוברת מההתקדמות המרשימה של צבאות הקורונה והנסיגה המבוהלת של כוחות הציביליזציה מהמרחבים הציבוריים.

הכל קורה כל כך מהר

שווה להזכר לרגע מה התרחש פה בשבועיים האחרונים וכמה מהר כל זה קרה. ברביעי ה-4 למרץ, הוכרזו מגבלות על השבים מאירופה ואיסור כנסים של מעל 5,000 איש. חמישה ימים מאוחר יותר, בשני ה-9 לחודש, הוכרז על בידוד לכל השבים מחו"ל (בשלב זה גם כנסים של 2,500 איש הפכו לבלתי לגיטמיים). ביום חמישי ה-12 לחודש הוכרז על ביטול הלימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות (ואיסור על התקהלויות של מעל 100 איש).  וביום שבת ה-14 לחודש הוכרז על סגירת כל בתי התרבות והעינוגים ממוזיאונים למסעדות ובתי קפה ומעבר למתכונת חירום שמצמצמת כל סוג של מגע חברתי: אפילו בקבוצות קטנות, ובתוספת הודעה על מעקב אחר תושבי המדינה. ביום שלישי ה-17 לחודש שוב קפצנו מדרגה – הפעם נאסר גם לצאת לגינות הציבוריות, לשוטט ברחובות, וגם לארח חברים או משפחה. אתמול בערב ה-19 לחודש הוטל הסגר המלא. אין לצאת מהבית ללא סיבות חיוניות.

כך, בתוך שבועייים, עברנו משגרת חיים שהקורונה היא בה עדיין שמועה רחוקה, למצב שבו הציביליזציה האנושית – בישראל ולא רק בה, מגיעה לכדי עצירה כמעט מלאה. והדרך לשם, לא נעים להודות, לא הייתה חפה מהנאה משונה של התרגשות.

שאלתי לא מעט אנשים בשבועות האחרונים וגיליתי שאני לא היחיד שחווה פרפורי בטן די נעימים מלצפות בקטסטרופה של הקורונה מתפתחת. זה עורר אצלי את הסקרנות, מה בעצם החלק הזה בנו שרוצה כל כך לראות את סוף העולם? מה מקור  החלק הזה שנהנה מההודעות הדרמטיות על בידודים, איסורי טיסה, מפולות בבורסה, ביטול של אירועים, סגירה מוסדות ציבוריים, ואיסור על התקהלויות אפילו שהוא עצמו נפגע מזה ישירות? מדוע אנחנו נהנים מדרמות אסוניות כאלה? מה החלק בפסיכולוגיה האנושית שנהנה מקטסטרופות, מאפוקליפסה, מדרמה?

אפוקליפסה וריגושיה

החלק שספג הנאה מעליית הקורונה, הוא בלתי רציונלי, אבל קשור בוודאי לתאוות הדרמה והאסכטולוגיה שתססה באנושות לאורך כל כך הרבה מההיסטוריה. זהו אותו החלק בפסיכולוגיה האנושית ששש אלי מלחמה, שהוביל את האירופאים ברינה ובדיצה אל מלחמת העולם הראשונה, ושמדביק אנשים לטלויזיה כל פעם כשיש מלחמה, מבצע צבאי, פיגוע טרור ספקטקולרי או מאורע דרמטי אחר.

הבעיה היא שבשלב מסוים ההתרגשות הילדותית מהחידוש מסתיימת, ומתחילה מלחמת החפירות. החלק המהנה בקורונה, הפרפרים בבטן שיודע לספק סוף העולם – כל זה הגיע השבוע לסופו, ככל שהתקרבנו לשלב של סגר מלא על אזרחי המדינה.

עוד רגע הצעדים הדרמטיים של ממשלות העולם יאבדו את אלמנט החדשנות המרגש שלהם. כולנו נשאר מבודדים, מקושרים רק דרך אפליקציות וירטואליות ומתגעגעים לעולם הישן.

גם הצהלה על קריסת הקפיטליזם התחלפה במהרה בהבנה שהקפיטליזם זה אנחנו, ובחוסר ודאות מטריד לגבי עתיד שבו מאות אלפי עובדים במשק מפוטרים בשבוע אחד. וברקע המחשבה מדוע כל זה הכרחי? האם זה מוצדק להעמיד את הציביליזציה כולה במשבר אנוש והאם צעדי החירום הננקטים אינם קשים מדי.

בפייסבוק כתב מישהו: "כשהאבק ישקע, יהיה מקום לשאול כמה מהקיצוניות של ההגבלות נבעו מכך שמנהיגינו סרבו להישר מבט ולומר: "יש מחיר שלא שווה לשלם בשביל ש-8%-10% מהאוכלוסייה מעל 70 (כשלעצמם פחות מ-1%) יוכלו לקבל מכשיר הנשמה אישי".

ניתן להזדעזע או לצקצק ביחס לשאלות כאלו, וגם להזכיר שלא רק המבוגרים צפויים להפגע ממגיפה. אבל תהיות מסוג זה בנוגע לצעדים שננקטים פה היום ביחס לנגיף לא יעלמו בקלות. ההחלטות הקשות שמתקבלות בתתקופה הזו נוגעות סוגיות ערכיות מהותיות אך לא מדוברות שמנהיגים וציבורים ברחבי העולם חוששים להעלות. האם החיים שהצילה התגובה הקיצונית הקורונה מצדיקה את הקרבת עתידו של דור הצעירים, ושל מיליארדים שיסבלו מהמשבר הכלכלי הקשה המסתמן. השאלה הזו לא פשוטה משום שהחברה המערבית שלנו לא מוכנה לקבל את הרעיון שיש מקרים שבהם המחיר של חיי אדם הוא גבוה מדי, ומצד שני אנחנו משלמים על הקורונה בבת אחת סכומים שאומות העולם לא חלמו להוציא על משבר האקלים החמור לאין ערוך. וזו שאלה לא פשוטה משום שדוקטרינת שיטוח העקומה קנתה לה מקום מבוסס בשיח הקורונה, אבל כפי שמצביעים רבים – שיטוח העקומה משמעותו הארכת המצב הקיים, והעמקת הנזק הכלכלי, החברתי והפסיכולוגי שסובל הרוב המוחלט באוכלוסיה שימשיך לחיות פה אחרי הקורונה. איש לא יודע איך יראה העולם שלאחר הקורונה, אבל יש בו חשש לפגיעה אנושה שתהיה לא רק כלכלית אלא אנושית ותפגע בכל השורדים. האם אין לנו גם מחויבות לדאוג לעתיד של ה-99% האלה?

ככל שיימשך הבידוד, וככל שיעמיק הנזק הכלכלי, החברתי והפסיכולוגי תהדהד גם יותר השאלה האם באמת אין דרך אחרת? קווין קלי עשה השבוע סקר בזק בטוויטר: אם אפשר היה למנוע 5,000 עד 10,000 חיים מדי שנה כדי למנוע את השפעת העונתית, האם היה לנקוט בצעדים דרסטים מהסוג שנוקטים כרגע? וקיבל 55% תשובות חיוביות. תשובה אבסורדית, מאחר שצעדים מהסוג שאנחנו נוקטים כעת מחוללים נזק רחב לאין שיעור גם מבחינת מספרי החיים שיאבדו – לקריסה כלכלית תהיה השפעה דרמטית על מערכת הבריאות, על תוחלת החיים כמו גם על שפע של מדדי בריאות מדכאון וחרדה ועד התאבדויות. זו גם הזדמנות טובה להזכיר שמגפת הקורונה הרגה עד עתה פחות ממה שמתים על הפלנטה הזו ביום אחד אנשים מרעב (25,000) ושיש מי שטוענים שמספר החיים שינצלו מהפחתת זיהום האוויר אף גדול ממספר האנשים שימותו ממגיפה – העובדות הללו מקשות להצדיק בפה מלא את הצעדים שאנו נוקטים כרגע.

ומצד שני, הקורונה כן צומחת מעריכית, קשה יותר לחיזוי ולא ניתן גם לומר שצעדי הזהירות הקיצוניים מחוסרי הצדקה, משום שבתנאי חוסר הוודאות שבהם מופיע וירוס כמו הקורונה, לא כדאי לקחת סיכונים מיותרים כל עוד לא יודעים מול מה מתמודדים. בהמשך הדרך, ככל שיחלוף הזמן והציבור יתעיייף מהבידוד כך תעלנה ביתר שאת השאלה לגבי החלופות למדיניות הדרקונית של סגר.

החלק הבא בדרמה של הקורונה יהיה ארוך יותר מזה הנוכחי והדרמטי שמתקרב לסיומו בימים אלו. שלב זה יכלול תקופה ארוכה של דיונים ציבוריים וניסויים בתחום בריאות הציבור והכלכלה. אנחנו לא באמת יודעים מה יגיע אחריו. האם נצליח להחלים מהמיתון הצפוי ואיך ישתנו החברה התרבות שלנו. בשלב זה ניתן להעריך שהציבור והממשלות יאבדו את הסבלנות, הלחץ הציבורי לחידוש החיים יגבר. ממשלות המערב יאלצו לפזול למזרח למקומות למודי ניסיון כמו הונג קונג, טאיוואן וסינגפור, ויאמצו אלמנטים מהגישה האסיאתית להכלת מגיפות ולהמשך החיים. (עוד על הגישה האסיאתית בהמשך).

 

הפסיכולוגיה של הבידוד (2)

בעודנו נכנסים לתוך תקופה בעלת אורך לא ידוע של סגר כללי וכללי בידוד וריחוק חברתי שנאכפים בישראל ובעולם, מעניין לחשוב על האתגרים הפסיכולוגים של התקופה המתקרבת.

אנחנו יצורים סוציאלים, ואנחנו נטועים עמוקות בגוף. הקורונה מבליטה את שני הדברים הללו. נכון, הקורונה גורמת לנו להכיר תודה על מרחב האונליין שמאפשר לנו לשמור על החיבור בתקופה הזו. בזכותו אנחנו יכולים להיות יחד. מצד השני, הפער בין חווית האונליין לדבר שאנחנו רגילים אליו וכמהים לו גם מנכיח את הדלות המייסרת של הנוכחות הוירטואלית נעדרת הגוף.

קשה לנו, בוודאי בתרבות חמה כמו ישראל, לא להתחבק ולא לגעת לאורך זמן. בידוד ארוך, של מספר חודשים נניח (אבל אפילו "רק" עד סוף פסח) יכול להיות משהו עם השלכות נפשיות  חמורות לאוכלוסיה. הוא יכול למשל לעצב באופן דרמטי את התודעה של ילדים שגדלים תחת איום של וירוס לא ידוע, ושגדלים בריחוק סביבתי מחברתם – בלי לגעת.

קשה לנו עדיין להבין את ההשפעה הפסיכולוגית שתהיה לבידוד הזה על ילדים, קשישים, רווקים ועל כל מי שמתגוררים בגפם, אבל אסור להקל ראש בתופעות הנפשיות שבידוד כזה יגרום. בבתי הכלא שלנו אנחנו מענישים אסירים על ידי כך שאנחנו מבודדים אותם בתא. הבידוד עושה אותו דבר למיליארדים של אנשים על גבי הפלנטה – בתוספת הנטפליקס. מחקרים על מגע מראים שמגע פיזי הוא חשוב מאין כמוהו לבריאות הפיזית והנפשית של בני אדם, וכמובן שאין צורך להכביר על חשיבותם של קשרים קרובים לרווחתו של האדם.  אם אנחנו מנתקים אנשים ממגע פיזי וממגע אנושי אנחנו שמים מליונים ומיליארדים של אנשים במצב של פגיעות פיזיולוגית ונפשית בעל השלכות פוטנציאליות קשות.

בו בזמן, בידוד לא חייב להיות רק רע. יש בו גם פוטנציאל להתפתחות וצמיחה. הניתוק והבידוד הם מנת חלקם לא רק של האסיר אלא גם של הנזיר והמתבודד הרוחני. הכניסה למסע אישי, אינטרוספקטיבי של ניתוק מהעולם כוללת אפשרויות נרחבות ללימוד, והימים האלו עכשיו, שבהם אנחנו נכנסים לתוך  הבידוד הקולקטיבי הם מכריעים במיוחד. הכניסה לבידוד היא כמו כניסה לטריפ, וכמו בכל טריפ הסט והסטינג חשובים במיוחד. יש משמעות אדירה למיינדסט ולכוונות שלנו בשעה שאנחנו נכנסים לתוך החוויה המאתגרת הזו שאנשים עוברים אותה בעצמם או בחברת היקרים להם. אם היא תסייע לנו להאט את הקצב, להרהר כמה מעט אנחנו זקוקים, וכמה חשוב לנו הקשר האנושי שאנחנו לוקחים בדרך כלל כמובן מאליו, החוויה של הבידוד יכולה להפוך לחוויה מזככת. בניה של שגרה מיטיבה עם עוגנים חיוביים היא הכרחית כדי לשמור על הבריאות הפיזית והנפשית במהלך הבידוד. גם מתן כלים שימושיים להתמודדות עם המציאות החדשה והמוזרה זה משהו שמשרד הבריאות צריך לחשוב עליו.

בפוסט הקודם שלי כתבתי על האונליין כמרוויח העיקרי מהמגפה, וגם על האפשרות שהקורונה תגרום לנו להעריך הרבה יותר את מה שקיבלנו עד כה כמובן מאליו, את ההיות יחד. לאחר שבוע של מפגשים דיגיטליים, נראה שהקורונה לא רק הופכת את האונליין לשימושי אלא גם מבהירה כמה הוא רחוק מלספק. אני לא יודע לגבי אנשים שמבלים את ימיהם בעולמות וירטואלים סטייל לי אוף לג'נדס או סקנד לייף, אבל מבחינת האדם הממוצע שהיה ממושכת באונליין רק מבהירה עד כמה החוויה הזו דלה ולא מספקת בהשוואה לחוסר האמצעיות של הנוכחות המשותפת של הגוף הפיזי.

 

הקורונה כמדיום

גם וירוס זו טכנולוגיה

אם הראש שלך מלא עד הקצה במחשבות על אקולוגיית מדיה, כמו שלי, אפשר לחשוב גם על הקורונה כסוג של מדיום או טכנולוגיה חדשה שמופיעה בחברה ומשנה את הכללים.

גם וירוסים הם טכנולוגיות. יחידות RNA ו-DNA שיודעות לשכפל את עצמן. ישויות חייזריות שיודעות לחדור את מערכות ההגנה הביולוגיות, להתממשק אל גופם של קופים נבונים למחצה, ולגרום להם להתרסק.

וירוס הקורונה החדש הוא טכנולוגיה – הוא מדיה שמתווכת לנו את המציאות, שמעצבת מחדש את הסביבה, ויוצרת הדהוד שמחלחל לגוף, לנפש ולתודעה.

בהשפעת הטכנולוגיה חדשה שמדבקת בקלילות ומביאה בני אדם לסף מוות, החברה נאלצת להתארגן מחדש בהתאמה למאפייני המדיה של הנגיף.

תכונות כמו מהירות השכפול של הנגיף, מהירות ההפצה, ויכולת ההשרדות שלו בזמן הופכות מכריעות לאופן שבו מתארגנים החלל והזמן. המרחב הבינאישי מעוצב מחדש בהתאם לתכונות הנגיף – מידת ההדבקה שלו קובעת לאנשים את המרחק בו יעמדו זה מזה. היכולת שלו לשרוד על משטחים מעודדת אנשים לשנות הרגלים: לשטוף ידיים לעיתים תכופות ולהפסיק לגעת בפנים (הנגיף מופיע גם כהזדמנות לתרגול מודעות).

המדיום החדש של הנגיף משנה את האופן שבו אנחנו מסווגים בני אדם. במקום לחשוב עליהם כעשירים או עניים, אשכנזים או מזרחים, גברים או נשים, יהודים או ערבים, מציע הנגיף לחשוב על בני אדם בקטגוריות חדשות: כבריאים, מבודדים או נגועים.

הנגיף מעדיף א-סינכרוניות על פני סינכרוניות (השליח ישאיר את החבילה ליד הדלת, הלקוח יאסוף אותה לאחר שזה עזב).  יכולת השכפול שלו, תקבע אם יתפתח במהרה למוטציה (תמימה יותר או הרסנית יותר) מה שישפיע דרמטית על המאבק בנגיף.

הנגיף ותנאי הבידוד שהוא יוצר מעצבים סוג חדש של אנשים. הנגיף מעצב את דפוסי החברה והוויה. מקצועות מסוימים (אלו שדורשים קרבה פיזית) נעלמים בעוד מקצועות אחרים הופכים חיוניים מאי פעם. הנגיף מצוין לשליטה בהמון, ומשמש כזרז ליישומן של טכנולוגיות מעקב דיגיטליות. ובנוסף, הנגיף מערער על המרחב הפיזי. הכל קורה בעולם הוירטואלי אז מיקום  כבר לא משנה. כך נפתחת האופציה לעבודה רחוק מהבית, כך מאבד המיקום הפיזי מחשיבותו, ואם המשבר ימשך זמן רב גם יווצר פיחות במעמדן של הערים ונראה יותר ויותר אנשים שעובדים מרחוק.

 

חידת קורונה, מעקב ותיאוריות קונספירציות

משבר הקורונה הוא חידת היגיון מרובת משתנים לא ידועים שמתגלים מדי יום. הנימוקים להחלתה או פסילתה של מדיניות מסוימת מתפתחים ומשתנים ללא הרף ככל שמתגלים עוד ועוד פרטים על הקורונה, על מצב מערכת הבריאות שלנו, ועל האפשרויות העומדות בפנינו. ההבנה שלנו לגבי הדרך הנכונה לטפל בנגיף משתנה מדי יום ביומו, כאשר נימוקים שונים הולכים ומצטרפים זה בזה.

בשבועות האחרונים דילגנו כחברה בין עמדות ותובנות שונות לגבי הקורונה.  זה התחיל בבהלה הראשונית, המשיך כשגילינו שבקוריאה יש לנגיף רק 0.6% תמותה ותהינו למה נבהלנו בכלל. אלא שאז הבנו שבעצם כל זה תלוי בספיקת מערכת הבריאות – אנחנו לא רוצים להיות כמו איטליה! אז צריך לשטח את הגרף. אבל אולי בעצם אפשר לנסות את השיטה הבריטית?  לבודד רק את המבוגרים והפגיעים, לתת לשאר להדבק ולפתח חסינות עדר. אבל הנה ג'ונסון חוזר בו, וגם הולנד מתקפלת, וחוץ מזה יתכן שהנגיף משאיר נזק לטווח ארוך גם למחלימים. אז חייבים לשטח את הגרף. אבל לשטח את הגרף ולמתן את המגפה רק אומר שהיא תתמשך יותר זמן ונבלה פרק זמן ארוך יותר בבידוד, והנזק הכלכלי יעמיק עוד יותר… אז אולי אפשר ללמוד ממדינות אסיאתיות כמו הונג קונג, סינגפור וטאיוואן שמצליחות להחזיק את הוירוס ברצועה קצרה וגם  ממשיכות לתפקד. במדינות הללו, שסבלו ממגפת ה-SARS ב-2003 והפיקו את הלקחים, יש בתי חולים ייעודיים למקרי מגיפה, צוותי חקירה אפידמיולוגים מאומנים שמצליחים לבודד ולאתר את האנשים שנחשפים להדבקה ומטילים סגרים ממוקדים באיזורים ספציפיים בלי לשתק את המדינה. במדינות הללו גם יש תרבות מפותחת של חבישת מסכות בציבור, ואתוס לאומי שנחרט מזכרון המאבק ב-SARS ושמאחד את המדינה כולה למאבק בנגיפים.

הפתרון האסיאתי  נראה אטרקטיבי אבל הוא ידרוש התאמות מנטליות ויתכן שגם מידה של שימוש באמצעי מעקב דיגיטלי. וכאן טמון הכלב. ההכרזה של נתניהו על הפעלת מעקב דיגיטלי ואיכון של אזרחי ישראל זכתה בשבוע האחרון לביקורת רבה ומוצדקת. קשה לחשוב על סיטואציה נוחה יותר לשלטון טוטליטארי ממעקב דיגיטלי חופשי אחר אזרחים במצב בו החופש להפגש פנים אל פנים בוטל. מצד שני, השימושים באמצעים דיגיטליים מהסוג הזה יהיה כנראה חלק מרכזי בכל ניסיון לחקות את המודל האסיאתי שמאפשר לכלכלה של מדינות כמו טאיוואן, הונג-קונג וסינגפור להמשיך לתפקד בלי לראות נסיקה גדולה במספר המקרים.

לכן אני מסכים עם רועי צזנה ששימוש באמצעי מעקב דיגיטלים לצורך המאבק בקורונה יכול להיות רעיון טוב. הוא יאפשר לחברה שלנו לצאת מרמת ממצב החירום ולחזור לפעילות, אבל הוא צריך להתקיים בשקיפות מוחלטת. הבעיה בצעד של נתניהו לא הייתה הכיוון, אלא האופן שבו הצעד נעשה, בשליפה שנעשתה בטלויזיה ללא התייעצות עם הגורמים הרלבנטים ובלי מתן דגש לבלמים והאיזונים הקריטיים כל כך במקרה כזה, כפי שהתבטא בהנחיות הסופיות למשטרה שלא הגדירו מועד פקיעה לתקנה ולא הטילו עונשים ברורים וחמורים על שימוש פסול במידע שיאסף.

המצב החדש והמטורף הזה שכולל הבקעה מטרידה לכיוון המעקב הדיגיטלי הוא כמובן כר פורה לשפע תיאוריות קונספירציה. גם בעת המגיפה, תרבות הפייק ניוז ממשיכה לענות אותנו ולהפיץ רעיונות שווא כמו אלף תיאוריות לגבי המקור "האמיתי" של הנגיף או תרופות  סבתא שאומרות שלגרגר מים חמים או לעשן קנביס יכול לרפא מקורונה. עכשיו זה גם הזמן לדחות בבירור תיאוריות קונספירציה כאלה שמשמשות בעיקר כדי לזרוע חשדנות ופילוג.

את מה שאני חושב על תיאוריות קונספירציה כבר כתבתי כאן בבלוג (ותודה לרוברט אנטון ווילסון). קשה לפסול את ז'אנר תיאוריות הקונספירציה באופן גורף, כמו שלא ניתן לשלול את קיומו של דבר, וגם משום שבהיסטוריה אכן היו מקרים של קונספירציה. ועם זאת הריבוי מטיל הסחרחורת של תיאוריות קונספירציה שיוצרות קקופוניה רעיונית עם סתירות מרובות בוודאי אינה מעודדת אמון כלפי הז'אנר.

בגדול, תיאוריות מהסוג הזה הן לרוב עצלנות אינטלקטואלית שמתמודדת עם בעיות מורכבות באמצעות מתן הסבר פשוט, אשם אחד. בעולם שחוסר הודאות בו מתגבר ושהנסיונות להבין את שורשי הבעיות שלו הם מאתגרים ומעיייפים, תיאוריות קונספירציה מציעות הסבר קל, נח, ולעיתים גם משכנע.

מול המורכבות מרובת המימדים של הנגיף, שמשלבת שאלות קשות מתחומי הבריאות, הכלכלה, החברה והמוסר, תיאוריות קונספירציה מציעותדגמים פשוטים וקלים. מי שאחראי לנגיף הם יצרני הטלפונים, האמריקאים, הסינים או בעלי ההון שרוצים לעקוב אחרי כולנו.

האמת בדרך כלל פרוזאית הרבה יותר. כדי לחשוב שהמשבר הזה משרת מישהו, צריך להאמין שבעולם יושבים כל מיני Dr. Evil שרק זוממים איך להרוס לכולם. האמת היא שאם יש דבר אחד שמרגיע מהפחד שהסגר הזה ימשך לתקופה ארוכה

הוא שאף אחד לא רוצה להשאר במצב של סגר. ממשלות העולם לא מתות על המצב הזה בכלל, וגם לא הטייקונים. הוא רע לעסקים, ואף אחד לא אוהב לראות רחובות ריקים. אף אחד לא אוהב עולם בלי מסעדות, בתי קפה, בארים ומסיבות. אין לאף אחד אינטרס לשמר את המצב הזה שהסבלנות אליו בוודאי תפקע במהרה.

 

על מפחידנים ושיח ההיסטריה של הקורונה

פרופ' דוד פסיג היה מרצה שלי בתואר השני באוניברסיטת בר אילן. אני עוד זוכר את התחזיות התמוהות שלו כמו זו בה חזה בבטחון מפתיע שטורקיה תהיה המעצמה של המאה ה-21. פרופ' פסיג פולט קביעות פסקניות וסנסציוניות. בראיון שלו באתר "הזמן הזה" משבוע שעבר הוא חוזה קריסה של הציביליזציה, מעיץ לאנשים לא לאגור מזון כי בתיהם יהפכו מטרה לביזה, ומייעץ לנו לא להיות מפונקים ולא לצפות דבר מהמדינה שעומדת לקרוס בקרוב, לטענתו.

התחזיות האפוקלפיטיות של פרופ' פסיג היו יכולות להיות קוריוז משעשע אם לא הופיעו בתקופה שמפלס החרדה וחוסר הוודאות גואה כבר כך. הדיבור על תסריטי מקס זועם מהסוג שפרופ' פסיג טווה עבור הקורא הישראלי הוא לא רק סנסציונליזם חסר בסיס אלא גם חוסר אחריות ציבורי. בתקופה שצריך לדבר על סולידריות, הפרופ' מדבר על אנרכיה ציבורית כנמצאת מסביב לפינה, מעלה את מפלס החרדה והאיבה הכללי.

למרבה הצער השיח הציבורי על הקורונה בעיתונים ובמיוחד בשידורי הטלויזיה מחקה לעיתים קרובות מדי את דגם הפאניקה ההמונית שמפיץ פסיג. אריאנה מלמד כתבה בהארץ על התבהלה שמפיצים מגישי הטלויזיה כמו וירוס תודעתי. וירוס המדיה, כתב חבר בטוויטר, מתפשט מהר יותר כשאנשים לא נפגשים זה עם זה. המדיה שאמורה לחבר ולחזק מכניסה הציבור לטרפת ופאניקה שמכניסה את השווקים ואת התודעות לטלטלה. צריך לשים לב לא להשטף בוירוסים שיוצאים מהמדיה ואולי לחשוב איך יוצרים מערכת מדיה אחראית יותר וסנסציונית פחות. עדיף לכבות את הטלויזיה.

 

הקורונה היא בעיטה בבטן הרכה של הציביליזציה הטכנולוגית.

למרות שהתחזיות לקריסת הציביליזציה נמהרות, הקורונה בהחלט מציגה את חולשתה ופגיעותה של זו ברבים. למרות התרבות הסימנים המדאיגים לבעיות עמוקות בציביליזציה שלנו, הגישה האנושית הבסיסית בעשורים האחרונים הייתה סוג של היבריס. אמונה שיהיה בסדר, שהטכנולוגיה תציל אותנו ושאנחנו יכולים להתעלם מהאזהרות של מדענים ולהפקיד את העתיד שלנו בידי פופוליסטים כי בסוף, איכשהו, היד הנעלמה תסדר הכל.

חוסר המוכנות המהדהד של האנושות לאיום הוירוס הוא יום כיפור גלובלי שכמותו לא זכור בציביליזציה המודרנית.

תוך תקופה של פחות מחודשיים הצליח וירוס הקורונה להוריד את הציביליזציה אל ברכיה. הקורונה היא מטוס יירוט שמפיל כלכלות. הוא כופה על האנושות לסגת מהמרחבים החופשיים ולהסתתר מתחת לפני הקרקע במקלטים שלנו.  העובדה שמקורו המשוער של הוירוס הוא שוק בו סחרו בחיות בר רק מגביר את הסימבוליזם. הקורונה היא שיעור כואב בענווה לציביליזציה שלנו שרצתה להאמין שאנחנו יכולים להמשיך לזהם כאוות נפשנו, ומקסימום נעבור  למאדים, או נעשה upload לתודעה. הוירוס תפס את מערכות החיסון של הציביליזציה במצב חלש וחשף כמה מתחושת הבטחון והיציבות שהטכנולוגיה והשוק החופשי מייצרים היא סה"כ מגדל קלפים שיכול להתמוטט בכל רגע.

למעשה ניתן לטעון שדווקא רמת הקדמה של הציביליזציה שלנו היא שהפכה את פגיעת הקורונה לקשה עוד יותר. עופרי אילני עשה אבחנה חשובה כשכתב על כך שהסיבה שהקורונה קטלנית כל כך היא דווקא משום שמערכות הרפואה שלנו מתקדמות כל כך. "כשלעצמה קורונה היא באמת לא המחלה הכי קשה בעולם. אבל מה שאנחנו נתקלים בו עכשיו הוא מחלה של הציביליזציה. כל הנקודה היא שהציביליזציה פגיעה מדי.  וככה, גם כשמגיעה מגיפה שרחוקה מלהיות חמורה כמו הדבר השחור, המערכת יוצאת מאיזון. למשל, דווקא בגלל שהרפואה מאוד התקדמה ויכולה לתת הרבה מאוד טיפולים להרבה בעיות, מצב שבו בתי החולים מושבתים מורגש הרבה יותר."

סרטי המד"ב מלאים בסיפורים על וירוסים שעוברים אפילו באוויר, והורגים את כל מי שבא איתם במגע. בהשוואה לאלה הקורונה נראית כמו נמסיס עלוב למדי. נגיף שיכולת ההדבקה שלו היא גבוהה יחסית אבל לא יוצאת מגדר הרגיל ושיעור הקטלניות שלו כאשר הטיפול סביר הוא בין מחצית האחוז לאחוז.

הקורונה אולי לא אויב מאוד מרשים, אבל היא כמו מתאגרף זריז שקשה לפגוע בו ושמתיש את הציביליזציה תוך כדי הנסיונות לחסל אותו שמניבים מעט מהמצופה וגורמים ליגיעה.

אותן טכנולוגיות שהיו סמל העוצמה האנושית בעשורים האחרונים הפכו בהשפעת הקורונה לסמל פגיעותה. אחד מהנושאים שעלו כבר בשלב מוקדם של משבר הקורונה הוא שרשראות האספקה הארוכות שלנו, בנותיה של הגלובליזציה, המשנעות מוצרים לאורכה ולרוחבה של הפלנטה. שרשראות האספקה הרזות הללו, שהסתמכו על טכנולוגיות דיגיטליות היו דוגמה לניהול משאבים יעיל שמסוגל לשנע סחורה בדייקנות וחסכנות. במקום לשלם על סחורה שעומדת במחסנים, למדנו להסתמך על שרשראות אספקה לניהול הכלכלה הגלובלית. השרשראות הללו שהיוו אבן יסוד של הציביליזציה בתחילת האלף הנוכחי ספגו פגיעה קשה בעקבות מלחמות הסחר, וסופגות עכשיו מכה חמורה עוד יותר בעוד בתי חרושת מושבתים, גבולות נסגרים, והתיאום העדין בין ייצור לצריכה קורס. גם כאן, מה שהיה סמל לקדמה מתגלה כנקודת תורפה שהופכת את הציביליזציה שלנו לפגיעה עוד יותר.

הקורונה חושפת את בטן הרכה של האפראט הטכנולוגי שמניע את הציביליזציה. היא מנכיחה את הפגיעות של המערכות המתוחכמות שלנו ומהווה שיעור בענווה

עבור הציביליזציה הטכנולוגית שלנו. כמובן, לא כדאי להקל ראש ביכולת ההתאוששות של הציביליזציה גם מהמכה הזו. כפי שהגוף האנושי לומד לפתח נוגדנים לנגיף, כך גם הגוף הקולקטיבי שלנו מצמיח בימים אלו נוגדנים ככל שאנחנו לומדים את הנגיף ואת הדרכים להלחם בו ולהגביל את תפוצתו. אבל אם ניתן לקוות לתוצאה חיוביות ממשבר הקורונה, היא שתחושת הפגיעות החדשה של האנושות תסייע לה לחשוב בצורה ענווה יותר גם על סכנות אחרות שמאיימות עליה ובראשן, כמובן, משבר האקלים.

 

שותפות הגורל של הקורונה

בתוך הכאוס בשווקים ובמדינות העולם, ולמרות מנהיגים כמו טראמפ ושי ג'ינפינג שהופכים את הנגיף למשחק האשמות בינלאומי, יש במגפה גם תחושה של שותפות גורל. בקבוצות הוואטסאפ שלי חברים מרחבי העולם מדווחים על ההתפתחויות אצלם. פה בדיוק ביטלו את בתי הספר. שם הטילו קנס של 2000 יורו על מבקרים בגינות ציבוריות. פה הוציאו את כל העובדים לחל"ת.

החייזר הוא מורה. ניאון ג'נסיס אוונגליון

כולנו באותה סירה. כולנו עוברים את הקורונה ביחד. אין מקום שהמגיפה הזו לא משפיעה עליו כרגע. כולנו מתמודדים עם אותו דבר. כולנו בסירה אחת. פתאום לכולנו, באיראן, בסין, בארה"ב ובאיטליה יש אויב משותף. כולנו חווים יחד את אותן תחושות של בלבול וחרדה בעוד הקורונה הולכת ומתפשטת בעולם. ומתוך החוויה המשותפת של המאבק באויב משותף נוצקת גם האפשרות לשים את השנאות הישנות בצד ולהתחיל לשתף פעולה כדי לנצח את האויב המשותף.

הוירוס הוא חייזר. אנחנו מדמיינים כאילו אנחנו בני האדם היחידים כאן על הפלנטה, ואז מגיחה צורת חייים חייזרית שתוקפת את הציביליזציה שלנו וממוטטת אותה. אלא שיתכן שלחייזר הזה יש מה ללמד. האירועים הדרמטיים, האפיים, של המאבק הפלנטרי נגד נגיף שמאיים למוטט את הציביליזציה האנושית מזכירים לי ספרים וסרטים שבהם האנושות מתאחדת במאבקה נגד איזושהי חייזרות שהיא אחרות מוחלטת. אני חושב במיוחד על סדרות כמו ניאון ג'נסיס אוונגליון, שבה רובוטים ענקיים שהאנושות בונה נלחמים נגד חייזרי-מלאך שמופיעים משום מקום כאילו כדי להשמיד את האנושות, אבל בעצם כדי לגרום לה להרהור עמוק כדי שתבין משהו על עצמה. אני חושב גם על הספר (והסרט!) Starship Troopers, לפי הרומן הקלאסי של רוברט היינלין, שם יוצאת האנושות כולה יוצאת למלחמה בגזע חרקי ענק. ובמיוחד אני חושב על טרילוגיית "בעיית שלושת הגופים"  שם מאויימת האנושות על ידי מין חייזרי שרוצה להשתלט על כדור הארץ ויוצאת למאבק ארוך טווח שבו מתרחשות תפניות רבות, ושינויים בינלאומיים נרחבים שמאחדים את האנושות נגד החייזרים וגם משפיעים על כלכלה, וחברה, ועל הפסיכולוגיה של אנשים באופן שדי מזכיר לי את סוג האתגר שהקורונה מציב בפנינו עכשיו. בבעיית שלושת הגופים, האנושות עוברת למשל דרך תקופה של שנים של קריסה כלכלית ואובדן שליטה בעקבות איום חיצוני, ובחלק אחר של הספר עוברת כולה לחיים תת-קרקעיים.

בכל הסיפורים הללו, כשהאויב החיצוני מופיע, האנושות משלבת ידיים ויוצאת שלוב זרועות למאבק. גם בשיח על הוירוס הדימויים המלחמתיים מקבלים את החזית, אפילו במדינות אירופאיות ומיליטריסטיות הרבה פחות מאיתנו. למרבה הצער, בינתייםהתגובה הבינלאומית לנגיף מאוחדת הרבה פחות משהיינו רוצים. בתוך האנדרלמוסיה הכללית, כל מדינה דואגת לעצמה. אבל יש בנגיף הזה גם פוטנציאל למשהו אחר. הנגיף הזה הדגים כמה הגורלות של כולנו קשורים. הרבה יותר קל להבין כיום שכולנו באותה סירה ווהפוטנציאל להחלפת דיסקט, לתובנה שרק ביחד אנחנו מסוגלים לאתגרים של המאה ה-21 הוא ברור. הלוואי שנדע לאמץ את התובנה הזו כי היא קריטית להשרדות ולחיים טובים במאה ה-21, הרבה יותר מהסיפור הנקודתי של נגיף הקורונה.

 

קורונה, Degrowth ותנועת האיטיות

פעילים מתנועת האיטיות והתנועה להאטת הצמיחה (degrowth) מדברים כבר שנים על הצורך להאט את הקצב. הרעיונות שלהם התקיימו עד כה בשוליים, אבל ביאת הקורונה מבשרת את כניסתם לזרם המרכזי. חלק מהאפקט של חווית הבידוד וצמצום היצרנות של המשק היא תחושת הרווחה מהמרווח הפנימי שנוצר. התרבות שלנו, שסובלת מפומו ומנסה להספיק הכל, ומטפחת רמות לחץ וסטרס בלתי נסבלות, נדרשת לפתע להאט.

עבור רבים בימים האלה ההאטה הזו נחווית כמבורכת. כהזדמנות להורדת הילוך. אבל לא כולם שותפים לה. עבור מי שעובד מהבית העבודה נמשכת כרגיל, אלא שלעיתים העובדה הדבר רק מבליט את חוסר התוחלת של העבודה בתקופה כזו. ממשיכים כאילו כרגיל, אבל לאף אחד אין באמת ראש לעבודה עכשיו. קשה להתרכז כשסוף העולם מתרחש סביבך וקבוצות וואטסאפ לא מפסיקות לזמזם ברקע. לעומת המאורעות הרי הגורל המתרחשים, הרבה מהעבודות והפרויקטים נראים פתאום תלושים ומיותרים. למי אכפת מכנס שבוודאי יתבטל גם כך או מסטארט-אפ שאף אחד לא צריך. התחושה היא שהדבר הנכון הוא להרפות מכל ההדברים הללו ולתת לזמן הזה להיות זמן של התכנסות. זמן להיות עם המשפחה, עם אנשים קרובים ועם עצמך.

בינתיים שורה ארוכה של חברות ומוסדות פתחו את הארכיונים הדיגיטליים כדי לדאוג לנו לתעסוקה, כאילו שהיה חסר תוכן ברשת. באקדמיה מציעים להשתמש בזמן הזה כדי להגביר את התפוקה, לייצר יותר מאמרים, פורומים, פרויקטים. אני מעריך את זה ואת הרצון להמשיך לשמור על משמעות, להמשיך ליצור, לשמור על הגחלת. חלק מהיוזמות שמפגישות אנשים בימים הללו הן ממש מרגשות וחשובות. ועם זאת, חלק בי גם רוצה לומר, די חברים, אנחנו בימים של שינוי טקטוני מהסוג שמופיע רק פעם בכמה דורות. בואו נרגע. בואו נהיה ברפלקסיה ושקט במקום להזין עוד ועוד עצים לתוך המכונה.

אפשר להסתכל על הקורונה מצד החיוב ואפשר גם מצד השלילה. מצד אחד, הקורונה טובה למשבר האקלים (מורידה פליטות גזי חממה) ומורידה מכה קשה על הקפיטליזם. מצד שני הקפיטליזם זה כולנו, וכשכלכלת העולם סובלת סובלים כולנו. אין כמו הקורונה כדי לגרום לנו כמה אנחנו תלויים באקולוגיה הכלכלית שהקפיטליזם יוצר, ולגרום לאדם לפלל לשלומה. מצד שלישי, יש משהו בריא בהאטה הזו. היא מאפשרת לראשונה לחשוב ברצינות על מרוץ העכברים שהחברה שלנו נתונה בו.

הרגע שבו הוגדרו מהן העבודות החיוניות למשק היה גם הרגע בו נחתה ההכרה כמה הרבה מהעבודות השגרתיות שלנו לא באמת חיוניות. הן מה שדיוויד גרייבר קורא לו בולשיט ג'ובס. הן משמשות בעיקר כדי להמשיך להריץ את המכונה ולדאוג שלכולם יש מה לעשות. הקורונה מבהירה לנו כמה מעט אנחנו צריכים בסופו של יום, וכמה רוב העבודה שמלחיצה אנשים ביום יום היא מיותרת. כמעט כולם מסכימים שיש משהו חיובי בהאטה הזו. תחושה של בריאות ויציאה מהלחץ המוגזם של העולם שלנו. אלא שאנחנו לא באמת בטוחים איך להצמיח כלכלה שלא תהיה מבוססת על צמיחה ועל זה שכולם יעבדו וייצרו כל הזמן יותר ויותר. היום התקינו לנו סוף סוף מכונת כביסה חדשה אחרי שהישנה התקלקלה. קנינו את היקרה והאמינה ביותר כדי שלא תתקלקל, אבל הטכנאי הסביר שגם את המכונה היקרה והאמינה ביותר בונים כך שתתקלקל אחרי שמונה שנים – אחרת היצרן לא ירוויח מספיק כסף (בניגוד למכונות בעבר שהחזיקו 15-20 שנה). הנה סיבה אחת לכך שאנחנו עובדים הרבה יותר ממה שהכרחי. יתכן שבאמת צריך להקדיש את החופש של פיק הקורונה כדי להתעמק בספרות ה-Degrowth.

 

** כמובן שצפו, וידעו שמתישהו יגיע איזשהו ברבור שחור, אבל דיבור על מגיפה שתשתק את הציביליזציה היו, בוודאי מבחינת האדם הפשוט, ברמת התסריט הפרוע של מלחמה גרעינית, אסטרואיד אדיר שפוגע בכדור הארץ או ננוטכנולוגיה שיוצאת מכלל שליטה והופכת את כל העולם למהדקי נייר.

פוסט בידוד: מחשבות על קורונה, ברבורים שחורים, מדיה וקפיטליזם ביציאה מהבידוד

לפוסט נוסף על הקורונה: כשברבור שחור מתנגש בהיסטוריה

יצאתי בתחילת השבוע מבידוד של 14 יום. כמו לצאת ממערה ולגלות שכל העולם סביבך השתנה בינתיים. במהלך ה-14 יום הללו הסטטוס שלנו כמבודדים השתנה מתופעה אקזוטית ומסקרנת, לחזון נפרץ.

בתחילת בבידוד, כשחזרנו מתאילנד, עדיין לא היה בארץ חולה קורונה אחד. באותם ימים החברים שלנו היו משועשעים שאנחנו מחוסרי המזל הללו שסופר עליהם במדיה, שחזרו מארצות במזרח והושמו בבידוד. חברים התקשרו לבדוק מה קורה איתנו ולהציע עזרה. באותם ימים ראשונים אפילו מצאתי מעין גאוות ראשונים בבידוד שלנו. בתחושה פנימית ידעתי שהבידוד הזה עוד יגיע לרבים והרגשתי כאילו אנחנו מעין גששים של החוויה האנושית. חוקרי ארצות שהגיעו לחופם של רגעים חדשים בהיסטוריה, ששאר האנושות עדיין לא נחתה עליהם, למרות שברור כבר שכולנו עוד רגע נזרק על צוקיהם. ימי הקורונה.

 

ברבור שחור עם כתר על ראשו

וירוס הקורונה חדר לעולמנו בסערה, אבל סערה עם ספקות בשוליים. כזו שלא ברור אם היא אמיתית, מדומיינת ואיך צריך לחשוב עליה. הנסיעה לתאילנד בסוף ינואר כפתה עלי לאפוף את עצמי כבר אז בחדשות קורונה ולכתוב לחברים בוואטסאפ ש"אני לא מבין איך לא כולם מדברים רק על הקורונה כל הזמן." אלו היו ימי הזהר של הקורונה, התקופה שמספר הנדבקים הכפיל את עצמו מדי יום מ-1300 ל-2500 ומ-2500 ל-5000. איש לא ידע את שיעורי התמותה אבל אנשים זרקו מספרים כמו 10% וזה היה נראה שהקורונה עשויה להיות ה-Big one. בתקופה ההיא, כשהקורונה הייתה עדיין בשולי הדיווחים, היא הייתה עדיין אפופה במסתורין אדיר. אפשר היה לדמיין אותה כוירוס סוף הימים סטייל סרטים הוליוודים כמו 12 קופים או הסרט התפרצות, שמופיע בהם וירוס שממש מאייים להשמיד את האנושות.

אחר כך כבר הגענו בתאילנד והקורונה נכנסה לשלב השני. יציבות בסין, אבל היא עדיין לא התפרצה בשאר העולם. הייתה איזו שגרה, ומספר ההדבקות בסין ירד מדי יום למשך תקופה ארוכה לפני שהתחיל להמריא בשאר העולם. היה נראה שמשתלטים על זה. באותו הזמן גם חדרה ההכרה שהקורונה פוגעת בעיקר באוכלוסיה המבוגרת, ושלי ולרוב האנשים סביבי אין מה לחשוש מהקורונה עצמה. אלא שבאותה תקופה כבר חלחלה ההכרה שגם אם הקורונה עצמה לא קטלנית לרוב האוכלוסיה יש לה יכולת לשבש דברים מן היסוד. משרד הבריאות פרסם את ההנחיה לחוזרים מתאילנד להיות בבידוד, ולמרות שההוראה הזו נראתה לנו שרירותית ומחוסרת היגיון נוכח שיעור החולים הזעום בחולים בתאילנד* גילינו שאנחנו מפחדים מהנחיות משרד הבריאות יותר משאנחנו חוששים מהקורונה עצמה.

אין מה לחשוש מהקורונה, אבל יש מה לחשוש מהשפעותיה של הקורונה בעולם. זו ההכרה שהופיעה סביבי מאז. גם אם לך עצמך אין מה לחשוש שהקורונה תהרוג אותך,*** הרי ששאינך מוגן כלל מהשפעות הלוואי של הקורונה.

הקורונה הוא גיים צ'יינג'ר אבל קשה לדעת עד כמה הוא גיים צ'ייינג'ר ולכמה זמן, בגלל שכל כך הרבה מהאיום שהוא מייצג קשור למדיה, לייצוגים שלו במדיה, לקורונה המדומיין ולדמיון הקולקטיבי. רוב מהסכנות שהקורונה מחוללת אינן קשורות כלל לוירוס עצמו אלא לגלי ההדף שהוא מחולל בכלכלה ובפוליטיקה הגלובלית.

האם הסיפור הזה של הקורונה ישכח עוד כמה שבועות, או שהוא ילווה אותנו מעכשיו לאורך שנים?

"הסיפור הזה של הקורונה יהיה גדול יותר מה-11 לספטמבר," אמרתי לשני בתחילת פברואר. היא אמרה שהיא מגזים, ובאותה תקופה גם אני לא הייתי בטוח לגמרי.

מאז הפוטנציאל של הקורונה כאירוע גלובלי משבש הולך והתממש. לאט לאט ובבטחה, הקורונה עשתה את דרכה משולי החדשות למרכזן, תוך שהיא דוחקת משם נושאים פוליטיים ובטחוניים אחרים. 11 בספטמבר? הצחקתם אותה. ב-11 בספטמבר הטיסות נעצרו ליום וחצי. ב-2020 תעשיית התעופה הבינלאומית קורסת והכלכלה הגלובלית כולה על ברכיה.

הקורונה היא ברבור שחור עם כתר על ראשו. אירוע חסר תקדים, או כזה שהתקדימים (השפעת הספרדית, האבעבועות השחורות) שלו אירעו בתקופות רחוקות כל כך שהם נראים כמו סיפורי אגדות מיתיים. כמו הסיפור על עידן החורף הקודם שמספרים עליו במשחקי הכס.

 

הבידוד כריטריט

ביום הרביעי של הבידוד נסתם לנו הביוב בבית. זה לא משהו שלא קרה בעבר, אבל בפעמים קודמות בעל הבית שלנו הגיע לתקן. הפעם, כשלא הצלחנו לפתוח את הסתימה לבדנו, שאלנו את עצמנו מה נעשה כשאי אפשר להכניס לבית אנשים שיתקנו? כמה ימים לפני זה גילינו גם שמכונת הכביסה שלנו התקלקלה בלי שאפשר להזמין טכנאי. זה הרגיש כאילו המצב בבית יוצא משליטה. אני כבר דמיינתי אותנו עושים מקלחות בחצר, אבל שני אמרה שאין מה לדאוג ושברור שהכל יסתדר. היא צדקה כמובן.

גם זה חלק מהלימוד של הבידוד. ללמוד לשחרר. כשחזרנו לארץ היו לי כל מיני תוכניות: הרצאה בסינימטק, ביקורים של חברים מחו"ל, ועוד דברים שרציתי לעשות. בסופו של דבר הייתי צריך לשחרר, כמו שמליונים ומיליארדים של אנשים בעולם נדרשים לשחרר בתקופה הזו, דברים גדולים בהרבה. כל מדריכי הטיולים, המסעדנים, וסוכני הנסיעות שמשחררים מהפרנסה לחודשים הקרובים. כל האנשים שעמלו ושקדו על ארגון תצוגות וכנסים בינלאומיים נאלצים לשחרר מכל זה. כל האנשים שתכננו לעשות חופשה או לצאת לטיול, או לנסוע לבקר את ההורים הקשישים שלהם בחו"ל, או לפתוח עסק.

בהתחלה קוננתי על מר גורלי וקיללתי את המדיניות הפופוליסטית של משרד הבריאות שהכניס את תאילנד לרשימה שהיא לא שיייכת אליה, אבל אחרי כמה ימים חלחלה ההבנה שאין בה טעם. כשאתה מרפה לתוך הבידוד, ומקבל את הפרישות שנכפתה אליך, גם אם באופן שרירותי וכנגד רצונך, היא יכולה גם להיות ריטריט. ואכן, עבורנו הבידוד הפך להיות כמו ריטריט עם הרבה זמן איכות משפחתי. במקום לנסוע למקומות ולפגוש אנשים, יצאנו לשדה שמאחורי הבית. מתבודדים בטבע מחוץ לחברת בני האדם.

הבידוד עם כל התסכול שהוא מעורר, והקורונה עם כל הפחד שהיא מעלה, יכולים להתפרש גם כהזדמנות והזמנה. הקורונה היא הזמנה לפנות פנימה. לצאת מקדחת האקסטרוברטיות ששולחת אותנו לרדוף אחר הדברים שבחוץ. הפילוסוף הצרפתי בלייז פסקאל אמר שכל צרותיו של האדם נובעות מחוסר היכולת שלו לשבת עם עצמו לבד בחדר סגור. הקורונה מחנכת אותנו לשוב לבסיס. לרגעים בבידוד נדמה היה שהקורונה יכולה להיות הזדמנות למפנה פנימה של האנושות. מהלך אינטרוספקטיבי פלנטרי שבו כל אדם אדם בעולם מסתגר עם עצמו לריטריט של שבועיים או חודש, להרהר בסופיות הקיום, בשמחה שבהוויה ובשקריות עולם האשליה.

 

הקורונה היא סם ההרגעה של הכלכלה הגלובלית

הקורונה היא סם ההרגעה של הכלכלה הגלובלית. היא מעודדת אנשים לשמור על הכסף שלהם עמוק בכיס. מה שה-11 לספטמבר הצליח לעשות בקושי ליומיים (הפסקת טיסות) הקורונה מאיימת לעשות למשך חודשים ואולי שנים. ממשלות העולם מבקשות: אל תיסעו למקומות רחוקים, אל תקנו כרטיסים לקונצרטים או אירועי ספורט, אל תארגנו כנסים בינלאומיים ואל תעשו מסיבות. ההפך המוחלט מהבקשה של ג'ורג' בוש הבן לאמריקאים לצרוך כמה שיותר, לאחר אירועי ה-11 בספטמבר. מה שרבבות פעילי אקלים לא הצליחו לעשות באלפי מחאות נואשות הקורונה מצליחה לבצע ביעילות ומהירות – לצמצם את פליטת הפחמן בסין שירדה במהירות. "בזכות" הקורונה יתכן שב-2020 אומות העולם יעמדו סוף סוף ביעדי פליטות הפחמן שלהן!

אבל בקצה המנהרה מבצבצת השאלה, מה יהיה וכיצד יגיבו כוחות השוק להאטה מתמשכת בפעילויותיהם?  האם יסכימו לעצור את הכלכלה הגלובלית למשך תקופה ארוכה כדי לשמור על מה שמסתמן כשבר אחוז מהאוכלוסיה הגלובלית שרובו ככולו מגיע מהאוכלוסיה הקשישה שלקפיטליזם יש בה גם ככה עניין מועט בלבד. הגיל הממוצע של קורבנות הקורונה באיטליה הוא מעל לשמונים. אנשים שגם ככה הגיעו לסוף חייהם  היצרניים ובהקשר זה טען בפני חבר שהקורונה נראית כמו קונספירציה של קרנות הפנסיה (תיאוריה לא רעה, אבל גם לא מושלמת מאחר שכלכלות העולם קפצו על הגדר כדי להגן על הקשישים, והפילו איתן את הקרנות).

קפיטליזם נגד גודזילה (קורונה)

באיזה שלב יחליטו כוחות השוק שמספיק זה מספיק? מה אם פיתוח חיסון לקורונה יארך שנים? האם יש רגע מסוים שבו הדור הצעיר יתמרד ויחליט שהגיע הזמן לחזור לשגרה? שאי אפשר להמשיך להקריב את הצמיחה הכלכלית והחיים על מזבח הפחד מהתפשטות המחלה? הקורונה מראה לנו שוב איך שאלות של סיכון הן קודם כל שאלות של ערכים ופוליטיקה. התגובות של מדינות וגופים שונים לקורונה שונות בתכלית ונעות מההיסטריה הציבורית הישראלית לקור רוח מפוכח במדינות כמו הולנד או ספרד שמסרבות להאטם בפני העולם גם ששיעור ההדבקה בהם עולה בתלילות. ברקע עולה השאלה: מי מחליט אילו סכנות ראויות לתשומת לב ציבורית ואילו מצדיקים צעדים מרחיקי לכת?

וכמו שאמר טראמפ השבוע, השפעת הורגת כל שנה רבבות אמרקאים והכלכלה ממשיכה כרגיל אנחנו לא עוצרים שום דבר – אז למה כאן אנחנו עושים את זה.

ובדברים הללו, הנוגעים ללב, של טראמפ ניתן היה לשמוע תסכול עמוק ביחס לאחד מהמאפייינים המרשימים ביותר של קדחת הקורונה העולמית. עוד לא נמצא הבנזונה שיעצור את הקפיטליזם, אבל הנה הוא נמצא. במשך שנים מספרים לנו ששום דבר לא יכול לאכול את הקפיטליזם. שהוא בולע כל דבר שמתנגד לו. והנה הדבר המרשים ביותר בקורונה הוא שהיא דורסת את הקפיטליזם וטוחנת אותו עד דק. כמה שלא מנסים לסובב את זה, וכמה שלא מנסים לחפש איך בעלי ההון הם עוד פעם הרעים אי אפשר להתעלם מכך שהדבר הזה לא טוב לבעלי ההון, לכלכלה או לקפיטליזם. בכלל לא טוב. ומה שמדהים הוא שזה לא היה אידאולוגיה, ולא צעדים רגולטורים. בסופו של דבר הכח שהכניע את הקפיטליזם הוא פחד – פחד שיגרום לאנשים לפחד לצאת מהבית, לפחד לצאת לחופשות, ולפחד ללכת לבלות.

 

הפסיכולוגיה של הבידוד – בידוד ומשטור עצמי

"העולם השתגע," אומרים אנשים. בחסות הקורונה מתרחשות התפתחויות שנראו עד לפני זמן קצר דמיוניות לחלוטין, כמו משהו מהתסריט של Years and Years. בידוד שמוטל על רבבות אנשים. עוצר שמוטל על מדינות שלמות. הגבלות על תנועת אנשים ממקום למקום. אין פלא שברשתות החברתיות יש מי שסחים שכל הקורונה הזו  היא בסה"כ הסחת דעת שמטרתה כינונה של איזושהי סוג של עריצות גלובלית וטוטליטארית מסוג חדש.

אבל הדבר שהרשים אותי יותר מכל בבידוד, היא כוחה הסימבולי של המגיפה והמידה שבה אנחנו לומדים למשטר את עצמנו במהירות וביעילות, ולאמץ את הנראטיב של המשטור הזה, אפילו כשאנחנו יודעים שמדובר בפיקציה.

כשהיינו בתאילנד והבידוד הוכרז עוד לא היינו בטוחים איך ועד כמה ננהג לפי הנחיות הבידוד. כשאתה נופש בשמש בתאילנד בין אנספור נופשים שהקורונה היא עבורם שמועה רחוקה, ההנחיות של משרד הבריאות נראו כמו הזיה שלא צריך לקחת ברצינות. תאילנד אמנם הייתה המדינה השניה שהקורונה הגיעה אליה (תיירים סינים שהגיעו לחגיגות ראש השנה הסיני בסוף ינואר), אבל הקורונה מעולם לא התפרצה באמת (שיעור החולים בה כרגע הוא בערך 10% משיעור החולים הנוכחי בישראל). ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהטילה בידוד על שבים מתאילנד. בהנחיות לבידוד החוזרים מתאילנד לא היה שום היגיון.

רק כשחזרנו לארץ קלטנו את מימדי הפאניקה שהתפתחה כאן בינתיים והבנו שזה בכלל לא משנה כמה היגיון יש בהנחיות לבידוד השבים מתאילנד. התווית שהרשויות שמות עליך היא מותג הרה גורל שלא ניתן להמלט ממנו. הבנו שגם החברים שמנטלית הסכימו איתנו שגזרת הבידוד לשבים מתאילנד מופרכת מעדיפים לשמור מאיתנו מרחק של כמה מטרים כשהם משאירים לנו אוכל בחצר. לא בהכרח בגלל שהם עצמם מפחדים אלא בגלל שאולי מישהו בסביבתם מפחד. ובת'כלס, הבנו שגם אנחנו לא רוצים לבוא במגע עם אנשים אחרים, אם זאת הגישה. שלא יהיה על המצפון שלנו.

הבידוד הוא כלי סימבולי רב עוצמה שמייצר גבולות ומפריד בין הבריא לחולה, בין הכשר לטמא. הוא מזכיר לנו כמה מהר אנחנו מייצרים את האבחנות בין הטהור למזוהם, בין מי שאיתנו ומי שבצד השני.

הבידוד מעתיק את האדם למעמד אונתולוגי חדש, ולמישור קיומי נפרד. בוקר אחד נסענו ברכב כדי להתבודד בטבע. כל הנסיעה הייתה הזויה. תחושת הבועה שקיימת כבר כך בנסיעה ברכב התעצמה עוד יותר. היינו כאילו בתוך העולם אבל למעשה מחוצה לו. אנחנו רואים את העולם מקיף אותנו. ובכל זאת, גם אם מי שסביבנו לא ממש יודעים את זה, אנחנו יודעים שאין קשר בינם לבינינו. כל סוג של מפגש אינו אפשרי. אנחנו שקופים, נמצאים במרחב אחר שאין להפר אותו. כמו בסרט סוף עולם שנשארנו בו רק שלושתנו וכל השאר הם כמו רוחות רפאים שנעות מסביב. אמיתיות רק למראה, אך חיות במרחב אחר. כמו בחוויה פסיכדלית של מעבר למימד אחר, שתי המציאויות הללו – זו של הטהורים וזו של המבודדים קיימות זו לצד זו. הן כאילו קרובות אבל למעשה אין ביניהן שום קשר. הן מתקיימות במישורי הוויה אחרים.

וזה לא שינה בכלל שהאקט הזה של בידוד החוזרים מתאילנד הוא אקט שרירותי שמרתיח אותנו, שננקט רק במדינת ישראל, ושההסתברות לחטוף קורונה בתאילנד בזמן שהיינו שם הייתה אחת למיליונים. זה כמו בניסוי המפורסם שהפרידו אנשים רגילים בשרירותיות לשתי קבוצות ונתנו להם לשחק בסוהרים ואסירים – ושבוע מאוחר יותר החברים בשתי הקבוצות כבר קיבלו לחלוטין את התפקידים שלהם והתנהגו בדיוק כמו שהייתם מצפים מסוהרים או מאסירים.

ברגע שמקבלים את הסימבוליות של הבידוד, את עולם הסמלים והמשקלים הערכיים שהוא מעניק לדברים אתה חלק מרשת התודעה של הבידוד. שבה אנחנו בצד אחד וכל השאר בצד השני. אתה יכול להיות ישראלי או פלסטיני, לבן או שחור, גבר או אישה – ברגע שאתה על הרשת אתה מקבל את הזהות שלך ומתחיל להזדהות איתה.

הרגעים הכי מטלטלים במפגש של עם סימבוליקת הטומאה של הבידוד היו הרגעים בהם הכרתי כיצד היא חודרת לתוכי ולאופן שבו אני חווה את עצמי. לילה אחד כשישנתי בחדר השני, התעוררתי מהג'ט לג והתחשק לי לזחול למיטה ולחבק את שני ואת הבן שלנו. פתאום קלטתי שהתעורר בי פחד שאולי זה לא בטוח להכנס למיטה ולחבק אותם. בלי שהתכוונתי ובאופן בלתי מודע, משהו בתוכי אימץ את התווית שהפנו כלפיו מבחוץ והחל לתפוס את עצמו כמזוהם, מזהם, ונגיפי. יומיים קודם לכן עוד השתכשכנו ביחד בבריכה והכל הרגיש מלא בריאות ושמחה. שום דבר לא באמת השתנה בנו. אבל בסביבה הסימבולית החדשה אנחנו מוגדרים אחרת וההגדרה הזו חודרת פנימה. היא אפילו יוצרת סוג של אפקט נוסיבו שבו כמעט נדמה לך שאתה חולה מעצם תגובת הסביבה אליך. אני צריך להזכיר לעצמי שוב ושוב שאני לא נגיף, ואפילו לא חולה. הבידוד הזה לא מגדיר את מי שאני.

להיות מבודד הרגיש קצת כמו להיות מצורע. באוקראינה אנשים תקפו אוטובוסים של אזרחים שפונו מסין, למרות שכלל לא היו חולים בנגיף [לינק]. סינים ובעלי חזות אסייאתית נתקלו בנחשול של תקריות גזעניות ומישהו כתב "אני בן אדם. אני לא נגיף." המגיפה אינה שעתה היפה של האנושות. היא מובילה לשנאה, לפחד ולחשדנות. כל אחד עשוי להיות נשא, ובוודאי מי שבבידוד. במובן הזה החוויה של הבידוד גרמה לי להזדהות עם החוויה של מיעוטים שנאלצים לשאת על עצמם תגיות לא לשבועיים אלא לחיים שלמים. לכל האנשים שתגיות של לאום, גזע, מגדר או דת מטילות עליהם סטיגמות ומגבלות. במקרה שלי זה תרגיל מעניין של פרישות כפויה וקצרת מועד שבסופה אחזור להיות אחד עם שאר בני האדם. אני אומר תודה על כך שהבידוד הזה מזכיר לי כמה אני בר מזל וכמה עלי לגלות חמלה עבור כל המיעוטים המדוכאים באמת. הבידוד הוא מורה.

 

קורונה והבדלים תרבותיים

יש לי חבר שחי בהולנד. שבוע שעבר התקשרתי אליו לשאול מה המצב שם ואם גם שם בפאניקה כמו בישראל.

"הכל שטויות, אחי," אמר וסיפר לי על משלחת של 900 תלמידים הולנדים שנסעה השבוע לטיול סקי בצפון איטליה, ועל ילד שבילה עם סבתא שלו שחולה בקורונה אבל הרופאים שלחו אותו חיש קל לגן הילדים.

"ולא מפחדים?" שאלתי.

"לא. ההולנדים הם קלוויניסטים. הם אומרים: טוב מאוד. לך, תתלכלך, תדבק, תעבור את זה ותחזור לעבודה."

"ומה עם ישראל?"

"ישראל זה להפך. כל ההתנהגות שם נגזרת מהטראומה של השואה. ברגע שמגיע כזה דבר אנשים ישר מסתגרים בתוך השטייטעל, וסוגרים את החומות בפני החיידק הגוי שלא יחדור."

בחלוף חודש להופעת משבר הקורונה בישראל זה מרגיש כאילו התחוללה בישראל מהפכה שלטונית, אבל שונה ממש שציפינו. שר הבריאות ביצע הפיכה. משרד הבריאות הפך לסמכות העליונה שמכתיבה את גבולות המותר והאסור, האפשרי והבלתי אפשרי. כמו ההיי-ספרו בעונה החמישית של משחקי הכס, זו מהפכה מפתיעה שאף אחד לא ציפה לה.

 

הקורונה ומשבר האקלים

"מספר החולים הוא 15 עכשיו, ובקרוב הוא יהיה קרוב לאפס," אמר טראמפ ב-26 לפברואר, בתקופה שבה ניסה עוד להכחיש את הקורונה ולטעון שמדובר בהונאה דמוקרטית (hoax). שבועיים מאוחר יותר הנשיא מרחיק הראות שב-2018 חיסל את המשרד שהיה אמור להיות אמון על הטיפול באיומי מגיפה מהסוג של הקורונה הצטדק ואמר "מי יכל לתאר לעצמו שמשהו כזה יתרחש".

"מי יכל לתאר לעצמו שמשהו כזה יתרחש" זו גם בדיוק סוג התשובה שאתם יכולים לצפות לה מטראמפ גם בנושא משבר האקלים אם עדיין יהיה פה באיזור עוד 30 שנה וידרש לתת דין וחשבון על המהלכים שהוביל לסיכול המאבק במשבר האקלים.

קל יותר להכחיש את משבר האקלים מאשר את משבר הקורונה, כאן אפילו הנשיא נאלץ בסופו של דבר להתייישר ולהתחיל לעסוק בסוגיה. אבל קוצר הראות של הנשיא הרפובליקני מציג באור חדש את התוצאות הצפויות לקוצר הראות של הפוליטיקה הפופוליסטית בטיפול במשבר האקלים החמור לעין ערוך ממשבר הקורונה.

הצרה היא שלמשבר האקלים אין כמובן יחסי ציבור טובים כמו למשבר הקורונה. משבר האקלים כבר משפיע באופן חמור על חיי מאות מליונים ברחבי העולם, אחראי להכחדותם של מיליוני מינים ביולוגים ומעמיד בסכנה את הסדר העולמי כולו, אבל חסר לו דבר אחד שיש לקורונה. הוא פחות קונקרטי ומיידי ולכן שקוף לנו הרבה יותר.

מחקרים בתחום תפיסת הסיכון מראים שוב ושוב שבני אדם שוגים דרמטית בהערכת הסיכון שלהם. הם מבצעים הערכת חסר לסיכונים ערטילאיים, מזדחלים או מוכרים, והערכת יתר לאיומים פתאומיים, חדשים ובלתי מוכרים. ההטיות אבולוציוניות של מערכת העצבים האנושית מכתיבות לנו צורות תפיסה והבנה מסוימות של העולם שבה קל לנו להתעלם מסכנות מסוימות ולנפח סכנות אחרות ללא קשר למידת האיום הסטטיסטית של כל אחת מהן.

המחשה של מספר המתים מקורונה לעומת מחלות אחרות. מהאתר informationisbeautiful

בסקאלת האיומים שבני אדם מסוגלים להתרגש מהם ולפעול מהם הקורונה נמצאת למעלה יחד עם אנרגיה גרעינית וחומרים פסיכדלים. משהו בלתי מוכר עם פוטנציאל לנזק פתאומי שלמרות שהנזקים שלו נדירים יחסית הוא תופס בתודעה מקום מאיים הרבה יותר מזה של סכנות בעלות השפעה ונזקים נרחבים בהרבה אבל מזדחלים כמו זיהום אוויר, אורח חיים ישבני או התחממות גלובלית.

השיח על הקורונה ברשתות החברתיות הוא מקוטב ומתלהם בחלקו הגדול, כמו השיח שם ובכלל. כל מי שמטיל ספק בהיגיון ההוראות הייחודיות והמקוריות של משרד הבריאות הישראלי מותקף חריפות. המיקרוביולוג פרופ אודי קידרון פרסם  בויינט טור דעה שהדהד את הדברים שאומר בראש חוצות גם פרופ' יורם לס מנכ"ל של משרד הבריאות לשעבר. קידרון ולס מהווים חלק מקול גדל שטוען שהפאניקה מהקורונה מייצרת צעדים פופוליסטים ולא הגיוניים  שפוגעים בכלכלה באופן לא פרופורציונאלי, שיש "לבטל את מרבית ההנחיות שיצאו ממשרד הבריאות," ולהתרכז בצעדי מניעה כמו חינוך לשטיפת ידיים ואי לחיצת ידיים.

הטוקבקיסטים שחטו את הפרופסור ואמרו שלא ניתן לשים תג מחיר על החיים. שהצלת חיי אדם מצדיקה גם  צעדים דרקוניים, למרות הפגיעה הכלכלה. אלא שהטענה שאין תג מחיר לחיים היא טענה פופוליסטית. יש תגי מחיר לחיים – הם פשוט גמישים ותלויי סיטואציה. אנחנו מצמידים תג מחיר לחיים כל פעם כשאנחנו מחליטים לקצץ בתקצוב של מעונים לנשים מוכות למרות שהסטטיסטיקה אומרת שהדבר יוביל לפגיעות בנפש, או לא לטפל בזיהום האוויר בארץ למרות שהוא אחראי לאלפי מקרי מוות בשנה, או לקצץ עוד במספר המיטות לנפש בבתי החולים. (הסקנדל האמיתי, הרי התרחש כבר בעבר, על קנה מידה של 40 שנה בהן  מספר המיטות ל-1000 תושבים בישראל ירד מ-3.3 ל-1.7 המחדל המזדחל ההוא הוא זה שמוביל כנראה את משרד הבריאות לנקוט בצעדים דרקוניים כדי להמנע מחשיפת ערוותה של מערכת הציבור הישראלית שמתקשה לעמוד בעומס כבר בימים כתקנם). בכל המקרים האלה יש לחיים תג מחיר ברור, והוא נמוך לאין שיעור מתג המחיר שמדינת ישראל מוכנה לשלם על נזקיה האפשריים של הקורונה. גם להשבתת הכלכלה עצמה יש קורבנות אגב. עליה בתמ"ג לנפש מקושרת עם עליה בתוחלת החיים, ועליה באבטלה מקושרת בעליה בדכאון, חרדה, ומצבים אחרים שמובילים גם הם לקיצור תוחלת החיים, כך שגם מיתון כלכלי עולה בחיי אדם. אבל כמובן שקל יותר לחשוב לטווח הקצר מאשר לארוך. כפי שנח יותר לחסוך קצת כסף על ידי השבתת מערכות בריאותיות שמאוחר יותר הופכות חיוניות ויכולות לחסוך כסף רב הרבה יותר, כך גם קל יותר לעצור את הכלכלה גם במחיר של פגיעה שעשויה להיות חמורה יותר בהמשך הדרך. הקורונה היא הנצחון של הפתאומי והדרמטי על המזדחל.****

הקורונה גם גוזרת מוסר מסוג חדש. כשזה נוגע לקורונה אנשים מוכנים להטלת צעדים קיצוניים כמו בידוד, ומי שמפר אותם נחשב כמי שמפר את הסדר הציבורי. אבל אנחנו לא מתיייחסים באופן כזה למי שאוכל בשר, טס הרבה, או נוהג ברכב שטח מזהם – למרות שהפעילויות הללו מציבות את כולנו בסכנה שההשלכות שלה מרחיקות לכת הרבה יותר מהקורונה.

ובכל זאת יש לקורונה גם השפעה חיובית על משבר האקלים. לראשונה מזה תחילת הסכמי האקלים, האנושות עשויה לעמוד השנה בהתחייבויות שלה לצמצום פליטת גזי חממה. הקורונה, סם ההרגעה של הכלכלה הגלובלית, מצליחה, נכון לעתה, להאט את הקטר שיצא מכלל שליטה ומאיים לחנוק את כולנו. פעילים סביבה מסוימים תהו האם הקורונה היא מעשה הגנה עצמית של הטבע נגד הקפיטליזם. אחרים תוהים בימים אלו האם הקורונה לא מביאה לנט-אפקט חיובי מבחינת הכוכב. הכל מורכב כשזה נוגע לקורונה, וההשפעות החיוביות והשליליות מתעררבות זו בזו: הקפיטליזם נפגע, אבל הכוכב מרוויח, אבל אנשים מבלים יותר זמן מול מסכים, ואנשים אמיתיים נפגעים, ובכלל, מי זה הקפיטליזם הזה שאנשים שמחים לראות אותו נופל על ברכיו? משבר הקורונה והמיתון המסתמן מזכירים לנו שכולנו מתפרנסים ממנו…

 

המרוויח הגדול של הקרונה – האונליין

כולם מפסידים מהקורונה. חברות התעופה והמסעדנים, הקולנוענים ובעלי בתי המלון, רופאי השיניים והקרקסנים. אבל יש כאלו שמפסידים יותר ויש כאלו שמפסידים פחות. ויש כאלו שאפילו עשויים עוד להרוויח.

ביום שבו הקורונה תעלם מהשטח נגלה שאנחנו חיים בעולם שונה מזה בו חייינו עד עתה. בזמן השקורונה היכתה בחברה, עצרה את התנועה בין מדינות, שלחה מליוני בני אדם לבידוד והטילה עוצר על איזורים שלמים, היה מגזר אחד במשק שהלך וצמח. תוך כדי התפתחות משבר הקורונה עברו מעסיקים רבים ברחבי העולם לעודד את העובדים שלהם לעבוד מהבית ואילו בבתי ספר ואוניברסיטאות עברו להוראה מרחוק.

בעוד המרחב הפיזי מאבד את מקומו, זכה המרחב הוירטואלי בהזדמנות יוצאת דופן להכנס  ולהשתלט על מרחבים חדש.

ככל שמרחבי המחיה הפיזיים מתרוקנים מחיים כך מתרבה הפעילות ברשת. כאירוע מדיה בינלאומי ורב התפתחויות, הקורונה מדביק את כולנו למסך. בשבועות מאז שחזרתי לארץ הספקתי לעשות שני דברים שנמנעתי מהם שני ארוכות: מנוי לניו-יורק טיימס, וחשבון בטוויטר. כעת אני מתמודד עם התוצאות.

כשהקורונה תעלם אנחנו עשויים לגלות שכל מיני דברים שחדרו בחסות הקורונה לתוך שגרת החיים שלנו, הספיקו לשבור מוסכמות ושינו מן היסוד את האופן שבו העולם מתנהל.

האם בשוך הקורונה יחזרו כולם למשרדים ולבתי הספר או שממשלות ובני אדם יראו שאפשר לעשות את אותם דברים זול וטוב יותר מהבית במרחב האונליין?

אם הדבר הזה יתרחש, הרי שההשפעה החשובה ביותר של הקורונה תהיה בכך שהפרידה בין בני האדם ונתנה פוש גורלי לטכנולוגיות הוירטואליות כדי לבצע זינוק שיממוטט את המוסדות עתיקי היומין של המשרד, המפעל, בית הספר והאוניברסיטה. המרוויחה הגדולה תהיה מציאות האונליין שצמחה והתרשתה בזמן שהעולם שבחוץ הלך והסתגר. ובכלל, כולנו נכיר תודה אדירה לרשת – כי מה היינו עושים לו הייתה המגיפה הזו פורצת 30 שנה קודם והיינו נאלצים להכנס לבידוד לפני האינטרנט והנטפליקס.

אבל יתכן גם שהתוצאה תהיה הפוכה. יתכן שבשוך הקורונה נבין שכל הקשקושים הוירטואלים הללו היו נחמא פורתא, ושהדבר האמיתי זה קשר אנושי אינטימי וקרוב -פיזית. יתכן שבשוך הקורונה כולנו נגלה עד כמה יקרה הכמיהה העמוקה שלנו כבני אדם לבלות יחדיו ולשהות זה במחיצתו של זה.

 

בשוך הקורונה

כשתלך הקורונה  תהיה שמחה אדירה. אנשים יהיו באקסטזה מכך ששוב אפשר להפגש ולבלות יחדיו. הם ינהרו לכיכרות, לבתי קפה, לאולמות הקולנוע ולחוף הים. זה יהיה כמו הבייבי-בום של הקורונה. חגיגות פוסט-נגיף אדירות שיסחפו את העולם. כולנו נקפוץ למזרקה בכיכר רבין, ולא נחשוש להדבק. בשוך הקורונה אנשים יגלו מחדש את השמחה של הביחד. הם יתקבצו זה עם זה ויחגגו את הנצחון הגדול באירוע פלנטרי אפי ומאחד כמו החגיגות בסיום מלחמת העולם השניה (למרבה הצער זה לא יהיה כך, אבל מותר לחלום).

 

** כשיצאנו מתאילנד היו שם כ-40 חולים במדינה של 70 מיליון, בקצב גידול של חולה חדש מדי כמה ימים (רוב החולים היו סינים שהגיעו למדינה לראש השנה הסיני בסוף ינואר). הבידוד מתאילנד נמשך עד הרגע שבו הוחלט על בידוד מוחלט מישראל, גם ששיעור חולי הקורונה היה גדול פי עשר בישראל מבתאילנד. בין אלפי השבים מתאילנד שנמצאו בבידוד לא אובחן לבסוף אפילו נשא קורונה אחד שיצדיק את המהלך מחוסר ההיגיון.

***על פי הנתונים הקוריאנים שהם הנתונים הנרחבים והמדויקים ביותר בשידינו שיעור התמותה של הקורונה הוא מעט יותר מחצי אחוז.

****כמובן יתכנו עוד הפתעות, הדעות עוד משתנות, ואת גזר הדין הסופי בשאלה מה הייתה מידת הבהלה. המתאימה לקורונה ניתן יהיה לגבש רק בהמשך. התקופה הנוכחית מתאפייינת בתנודתיות בין אלה שטוענים שהתגובה הציבורית אינה מספקת לאלה שטוענים שהיא מוגזמת בהחלט. האמת היא שזה מורכב, תלוי קונטקסט וידרש עוד זמן שיתגבש מידע נוסף ונוכל לבחון את ההבדלים בין האפקטיביות של מדינות שונות כמו סין, איראן, איטליה, דרום קוריאה, תאילנד, ארה"ב וישראל – ולהעריך מה עבד, מה היה חסר, ומה היה מיותר.

%d בלוגרים אהבו את זה: