ללמוד אימוג'י

אני אוהב הרבה שפות אבל יש שפה אחת שאני עדיין מתקשה ללמוד כמו שצריך: אימוג'י.

יצא לי לחשוב לאחרונה על העלגות שלי באימוג'י, שמתבטאת, למשל, בקושי לשלוף את האימוג'י הנכון ברגע הנכון או בכלל לאתר אותו כשאני נדרש לו. תהיתי אם אני עילג באימוג'י בגלל שבניגוד לשפות אחרות, כשזה נוגע לאימוג'י מעולם לא הקדשתי זמן ללימוד השפה. פשוט הנחתי שאוצר המילים שלי יתרחב מעצמו. אני לא קורא ספרים באימוג'י, לא כותב טקסטים באימוג'י, ובוודאי שלא משוחח באימוג'י. כמובן שהאימוג'י שלי מוגבלת כל כך.

בין השפות השונות שלמדתי בחיי, האימוג'י שלי היא שפה מוזנחת של מהגר שמעולם לא טרח ללמוד את שפת המולדת החדשה. היא מורכבת מאוצר מילים מוגבל שנאסף באופן מאולתר, ללא מחשבה וסדר.

זה כאילו נורמלי. אני לא מכיר אף אחד סביבי שהלך לבית ספר ללימודי אימוג'י. ובכל זאת יש משהו מוטל בספק בגישה המרושלת הזו, מכיוון שבניגוד לשפות אחרות שאני משקיע בהן אנרגיה תודעתית שפת האימוג'י דווקא שימושית ומשולבת בחיים שלי טבעית.

אולי הסיבה הראשית שמעולם לא הגעתי ללמוד אימוג'י בשיטתיות זה כי עד כה לא באמת חשבתי עליה עד כה כשפה, והסיבה לזה היא כנראה בגלל שהאימוג'י שונה כל כך משאר השפות שאני מכיר. לימוד אוצר מילים באימוג'י, למשל, שונה למדי מלימוד אוצר מילים בגרמנית למשל. כאן האתגר הוא לא לזכור את המשמעות של סימן אלא להזכר בעצם קיומו של סימן מסוים ובדרך לאתר אותו.

נוטים להשוות את האימוג'י לכתב החרטומים, אבל מה שמאפייין את האימוג'י הוא שבניגוד לכתב החרטומים היא מובן היטב לכל מי שקורא בו. זוהי כנראה השפה הבינלאומית הראשונה שבאמת תפסה. ועם זאת, לדעת רוב הבלשנים האימוג'י אינה שפה של ממש. חסרים לה כללי דקדוק וסינטקס, תארים, מילות קישור ושאר חלקי המילה והמשפט שיאפשרו לכם להתנסח בבהירות ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים.

נדמה לי שהדרך הנכונה לחשוב על אימוג'י היא כתוסף שפה. ההבדל העיקרי בין אימוג'י לשפות אחרות הוא שהמטרה העיקרית של האימוג'י היא לא למסור אינפורמציה כמו מילים אלא למסור תחושה, שעוברת דרך הדימוי. להוסיף קצת צבע למילים שלי. אני יכול לכתוב שאני מתפקע משמחה אבל האימוג'י הנכון יבהיר את התחושה טוב יותר ובהרבה פחות מאמץ. אימוג'י של שתי כפות ידיים מוצמדות יביע טוב הרבה יותר את הכרת התודה שלי משימוש במילה "תודה" או אפילו בצמד המילים "תודה רבה."

המחשבה על אימוג'י כתוסף לשפה שלנו מדגישה את ההשפעה של השימוש בסמלילים האלה על אופי התקשורת האנושית. חוקרי מדיה כבר כתבו לרוב על הנטיה של המילה הכתובה לשכל ושל האימג' לעבר הרגש. האימוג'י מאפשר לנו לצבוע את המילים בצבעים שאינם חלק מלוח הצבעים הסטנדרטי של השפה ושמקרב אותנו לחוויה הישירה של הדבר – גם אם דרך ייצוג גרפי בסיסי למדי. בכך הוא לא רק מוסיף לשפה שלנו מידע נוסף (כמו טון) אלא גם מעניק קונטקסט כללי לדיבור.

האימוג'י הוא שדרוג ויזואלי שקיבלנו לשפה הכתובה בעידן הדיגיטלי. הוא מאפשר לצבוע את המורשת האינטלקטואלית האבסטרקטית לעייפה של המערב בדימויים מנחמים מהעולם הפרה-אלפבתי. הוא כמו תמונות מנחמות שכולנו, כמו ילדים, מחפשים בספר עם יותר מדי מילים.

ככותב שנטוע עמוק ברשת השכלתנית של האלפבית, השפה של האימוג'י, הנוגעת עמוק יותר בעולם התחושה והרגש, אינטואיטיבית לי פחות. אולי זו הסיבה שעד היום עדיין לא חדרתי את סודותיה. בעולם עתידי, לצד שיעורי הלשון בבית הספר ידרשו התלמידים גם לשנן את מיני האימוג'י וכללי השימוש הנכון בהם, ואולי יהיה בכך לתרום לרווחתם ותועלתם יותר מלימוד של כללי דקדוק ארכאיים שגם ככה כבר פחות רלבנטים לתקופה. לימוד כזה של שפת האימוג'י יכול גם לפתוח צהר לעולמות רגש ותחושה שנעדרים מהשפה המילולית, כי המהפכה של האימוג'י, שלימדה את כולנו לשלוח לבבות, היא קודם כל מהפכה תרבותית של חיבור לרגש ולאינטואיציה ושאת משמעויותיה אנחנו רק מתחילים להבין.

וידאו ההשקה של אמריקן טריפ

עברו כבר כמה חודשים מאז שיצא הספר החדש שלי אמריקן טריפ והגיע הזמן לחגוג.

בתקופה שאמריקן טריפ יצא השתעשעתי בחזון לעשות סביבו איזה כנס קטן פסיכדלי קטן עם דגש בינתחומי, שיאגד את החוקרים הישראלים שעוסקים בפסיכדליה מהזווית של עולמות החברה והרוח, ושבדרך כלל נדחקים בכנסים פסיכדלים הצידה לטובת הפסיכיאטרים וחוקרי המח. יחד עם נח עפרון, שהנחה את הדוקטורט שלי, תכננו אירוע פסיכדלי צבעוני באולם הכי גדול שיש לאוניברסיטת בר אילן להציע.

זה היה חזון מלהיב, אבל בינתיים התחילה הקורונה. החזון הזה נדחה כמה פעמים עד שבסופו של דבר הבנתי שהוא לא קורה. ויתרתי על השקה לספר, ועבר עוד קצת זמן, ועוד כמה אירועים וירטואלים, עד שהתחלתי להשתכנע שגם לעולם הוירטואלי יכולים להיות יתרונות. למשל, האפשרות להזמין את הדרים-טים של החוקרים הפסיכדלים שמעניין אותי לשמוע מדברים על הספר שלי, ולא משנה איפה הם חיים או מלמדים בעולם.

קבלו חגיגות ההשקה של אמריקן טריפ. ערב מיוחד שיוקדש לנושא של פסיכדליה, תרבות וכל הממשקים המרובים בין שני העולמות האלו. יהיו לנו שמונה חוקרים פסיכדלים שמגיעים לנושא הזה משלל כיוונים וכל אחד מהם יציע זווית משלו על השאלות, הרעיונות והנושאים שעולים לדיון בספר אמריקן טריפ.

חלק מהמוטיבציה לכנס המקורי שלא התגשם, הייתה כאמור להוות פורום למחשבה אינטלקטואלית עברית על פסיכדליה. משהו שנותן דגש קצת שונה מהדגשים הרווחים יותר (והחשובים בפני עצמם) של מחקר קליני או קהילה. היה לי חשוב לשמור על האלמנט הזה גם בכנס הנוכחי ולכן האירוע מחולק לשני חלקים כאשר החלק הראשון מורכב מארבעה חוקרים ישראלים שיתנו צוהר מקומי על השאלה של פסיכדליה ותרבות, והחלק השני מהחוקרים הבינלאומיים. חשוב לציין שמכיוון שהיה לנו חשוב שהצוהר הלוקאלי הזה יהיה פתוח ונגיש גם לאנשים בשאר העולם שסקרנים לגבי מה שקורה בעולם הפסיכדליה הישראלי, החלטנו לקיים אותו באנגלית.

המושב הישראלי. יפתח עם ליאור רוזמן, שחוקר פסיכדלים במרכז הפסיכדלי של אימפריאל קולג', לונדון מכיוון של מדעי מח, ושמוביל בשנים האחרונות את המחקר על טקסי איוואסקה ישראלים-פלסטיניים. נמשיך עם אורי שווד מהמחלקה אוניברסיטת בן גוריון שחזר לאחרונה משבתון באימפריאל ומפתח בשנים האחרונות זווית סוציולוגית מקורית על המחקר והרנסנס הפסיכדלים בני זמננו. שלישית תדבר יהב ארז, שמנחה את הפודקסט תודעה רבה, ושכתבה אצלנו בתכנית למדע טכנולוגיה וחברה בבר אילן מחקר על עולם הסייפזונס בישראל. ויסגור את המושב תומר פרסיקו שיושב כרגע בברקלי, משקיף מהצד על התפתחות הרנסנס הפסיכדלי, ויתן פרספקטיבה מתחום האתיקה של התודעה.

את המושב הבינלאומי יפתח אריק דיוויס, שהוא כנראה הבנאדם שאני הכי נהנה לקרוא או להקשיב לו בזמננו, אז אני ממש ממליץ שלא לפספס – ואם אתם לא מכירים את אריק ופועלו- דחוף! נמשיך עם ננסי קמפבל, חוקרת מדע וטכנולוגיה שכתבה ספרים מרתקים על מגדר, סמים, וקהילות משתמשים. יהיה לנו את דיוויד דופואה, אנתרופולוג צרפתי נוסק שפרסם לאחרונה מאמר מבריק על הסוציאליזציה של ההזיה, ולבסוף את ניקולס לנגליץ שספרו "נוירופסיכדליה" מהווה את הניתוח המלומד והמבריק ביותר שקראתי של המדע הפסיכדלי במאה ה-21 (קריאת חובה למיטיבי לכת).

אני מקווה שבין כל האנשים המבריקים האלה יעופו לנו ניצוצות בראש, אבל כדי שלא נהיה יותר מדי תקועים בראש, הזמנו גם את הרכב האינדי הישראלי המשובח ניקו טין, שיתנו לנו בראש, ובנוסף מוזיאון הוידאו הפסיכדלי יפציץ נקודתית בסלקשן של וידיואים פסיכדלי נבחרים מהשפע המשובח של במאים, אנימטורים ויוצרים פסיכדלים תוצרת הארץ.

הטכנולוגיה של הפוליטיקה

אחת התובנות ששבות ועולות בקורס הטכנואופטימיזם וטכנופסימיזם שאני מלמד היא שהשורש של רבות מהבעיות הטכנולוגיות שלנו הוא בכלל פוליטי. משבר האקלים מהווה דוגמה טובה. אפשר לטעון טענה חזקה שהמשבר הזה פתיר עדיין מבחינה טכנית, אבל היכולת שלנו לפעול כדי למנוע את הקטסטרופה שבפתח מוגבלת בגלל כוחות פוליטיים חזקים שפועלים למניעת הטיפול בבעיה.

לא ניתן למחוק את הפוליטי מהטכנולוגי, וזו אחת הסיבות העיקריות מדוע גישת הפתרונאות הטכנולוגית (Techno-solutionism) של עמק הסיליקון לוקה כל כך בחסר. כל הטכנולוגיות החדשניות שבעולם לא יעזרו כשאנחנו מנוהלים על ידי כוחות שאינם מעוניינים בפתרון המצב.

הבעיה של הפוליטי והטכנולוגי מסתבכת כשאנחנו קולטים שגם הפוליטי הוא טכנולוגי. מערכות בחירה ושלטון הן מערכות טכנולוגיות. הן יכולות להיות מוצלחות יותר והן יכולות להיות אבסורדיות ושערורייתיות כמו שיטת האלקטורל-קולג' בארה"ב שם נבחר טראמפ ב-2016 על ידי מיעוט קולות בשל שיטה מגוחכת שבה בוחרים במדינות חקלאיות קטנות (ולרוב אדומות) נחשבים באופן סגולי פי 2.5 מבוחרים במדינה גדולות, ושבה יתרון של 80% במדינה ויתרון של 51% מתרגמים שניהם לתוצאה של 100% מהאלקטורים של אותה המדינה, ועקרונות דומים שמאפשרים גם מניפולציות טכנופוליטיות כמו חלוקה מוטה פוליטית של איזורי ההצבעה באופן שישרת מפלגה מסוימת  (Gerrymandering). כטכנולוגיה לשלטון, הטכנולוגיה האמריקאית של האלקטורל קולג' היא מערכת שבורה שמוטה מבסיסה ליצירת סילופים והטיות מסוגים שונים – אלו שאפשרו לבוש ולטראמפ להבחר בעבר עם מיעוט מקולות הבוחרים. למערכת הפוליטית האמריקאית התווספו בשנים האחרונות עוד הבטים טכנולוגים נוספים עם פוטנציאל עיוות מסיבי למדי. למשל חוקי ה-Super PAC שעברו בארה"ב ב-2010 ומאפשרים לתאגידים להוציא סכומים בלתי מוגבלים כדי לפמפם פוליטיקאים שנוחים למטרותיהם.

בנוסף, המערכת הפוליטית בת זמננו מושפעת גם מההטיות של מערכות טכנולוגיות דיגיטליות שמעצבות את הפוליטיקה כמו בועות פילטר שמציגות לאנשים שונים ברשת גרסאות שונות של המציאות, כניסה של בוטים זדוניים לשיח הפוליטי, ועצם המדיום הדיגיטלי שמעצב את השיח הפוליטי בדמותו (אופי השיח שמתהווה בטוויטר שונה מזה בעידן הדפוס). הדוגמאות הללו ממחישות שזה לא רק הפוליטיקה שקובעת את הכיוון הטכנולוגי – זו גם הטכנולוגיה שקובעת את הכיוון הפוליטי (בעודה מתעצבת על ידי הפוליטי, כמובן).

מדי פעם, כשאני שומע על עוד איזה סטארט-אפ שמציע פתרון טכנולוגי לבעיה חשובה יותר (או לרוב פחות) בא לי לבקש מכל הסטארט-אפיסטים הטכנו-פתרונאים האלה שיפנו חלק מהאנרגיות החדשניות שלהם לתיקון המערכת הפוליטית שלנו. לפתרונות טכנולוגים שיתקנו את הספירה הפוליטית תהיה תועלת שולית גדולה לאין ערוך מלכל גאדג'ט או אפליקציה שאיזשהו סטארטאפ או תאגיד על הפלנטה מסוגל לייצר, אף שלקרנות הון סיכון יש לאין ערוך פחות עניין להשקיע בהן.

לאורך השנים היו כמובן רעיונות טכנולוגים לתיקון המערכת הפוליטית כמו רעיונות של דמוקרטיה ישירה אינטרנטית. לא בטוח שזה רעיון טוב, אבל זה לפחות אלטרנטיבה למערכת הקיימת והשבורה ובמצב שלנו כל מחשבה יצירתית שתחלץ אותנו מהמשבר הדמוקרטי המוביל לכאוס פוליטי ודיקטטורות היא מבורכת. בו בזמן, מציאת פתרונות טכנולוגים ליצירת פוליטיקה מוצלחת והוגנת יותר הוא כמובן פרויקט עם משמעויות פוליטיות נרחבות, כך שאין ספק שכל ניסיון לפתור את הטכנולוגיה של הפוליטי יתקל בהתנגדויות פוליטיות עזות.

אם הייתי יכול להצביע על כשל טכנולוגי אחד בסיסי במערכת הפוליטית שלנו שאני לא לגמרי בטוח איך להתגבר עליו אבל המחיר שאנחנו משלמים עליו הוא בלי יתואר הייתי מצביע על מנגנון ה-51%. באופן לא לגמרי ברור, המערכות הפוליטית שלנו בנויות כך שבחירות מוכרעות שוב ושוב בהפרשים צרים, ולא משנה מה הבעיות, השאלות או הפתרונות שעל הפרק אנחנו תמיד מסיימים עם דיקטטורה של ה-51% שמתעמרים ב-49% האחרים (במקרה של טראמפ ב-2016 מדובר בדיקטטורה ה-46%!). הנטיה הזו הועצמה בשנים האחרונות עם התפוררות המרכז ועליית הקיצון. מערכות השלטון במערב נראות יותר כמו סדרה של הפיכות שבהן צד אחד שזכה ביתרון קל משליט באופן אלים את מרותו על כל השאר, וזה לא מפליא שבמצב כזה רמות המרמור נשארות תמיד גבוהות, גם אם הן עוברות מצד לצד. אם היינו מצליחים, לעומת זאת, לייצר מערכת פוליטית שמדגישה את המשותף, ושבה התוצאה הסופית היא ממשלה שמחזיקה בעקרונות שנתמכים על ידי 70-80% של האנשים לדבר הזה הייתה תועלת אדירה עבורה החברות שלנו.  אני לא בטוח מה הפתרון הטכנולוגי לבעיה הזו, או אם יש אחד כזה. אולי מערכות פוליטיות בנויות באופן טבעי כך שיתארגנו סביב סוגיות מפלגות ויוכרעו על שברירי אחוז. אם כן, אנחנו בבעיה רצינית. הבעיה הפוליטית סבוכה, וזו אולי הסיבה שפתרונאים טכנולוגים התרחקו ממנה עד כה, אבל אם יש אתגר טכנולוגי אחד שראוי באמת שכל הטכנו-אוטופיסטים מלאי הבטחון העצמי יפנו אליו את תשומת ליבם הרי שמדובר בטכנולוגיה של הפוליטיקה.

האינטרנט, החוק הרביעי של מקלוהן, והטכנופוקליפסה

הטקסט פורסם לראשונה בגרסה ערוכה בפרויקט רדיקל באתר הארץ. להלן הגרסה המלאה.

דיברתי השבוע עם חבר בודהיסט מעולם המחשבים על כמה קשה להקפיד על פרנסה נכונה (right livelihood) כשעובדים היום בתחומי המחשבים והאינטרנט: כמה גדול החלק הזה מהתעשיה הזו שמוקדש למעקב אחר משתמשים, למניפולציה, לאופטימיזציה של טירגוט פרסומות שמטרתן לשכנע אותנו לקנות דברים מזהמים שאנחנו לא צריכים, ליצירת רשתות של מידע צללים שיווקי שמתחזה למהימן (affiliate marketing), שלא לדבר על פיתוח האלגוריתמים המתוחכמים שעסוקים בלדחוף אותנו לבועות מידע, לדחוף לנו פייק ניוז, להקיף אותנו בבוטים שמבלבלים כל דיון פוליטי, להגביר את הקיטוב ולחסל כל האפשרות לקיום דמוקרטיה מתפקדת. האינטרנט הפך מהבטחה למח גלובלי לגידול מח גלובלי.

שלב נוסף בהיסטוריה ארוכה של דיכוי בחסות הטכנולוגיה. הסוישאל דילמה

וזה משוגע שלשם אנחנו מכוונים את מיטב המשאבים הפיננסיים, האנושיים והטכנולוגיים של החברה שלנו: לפיתוח של מערכת עקומה ומסולפת שחותרת תחת יסודות החברה שלנו, שהולכת ומתפרקת מנכסיה בעוד אנחנו מקליקים עצמנו לאבדון חברתי, כלכלי ופוליטי. הסושיאל דילמה של נטפליקס זה פיפס בתהליך הזה, ואי אפשר להתבונן על הכאוס שהולך ומשתלט על העולם בתקופה הזו בלי לחשוב על התפקיד המרכזי שהיה פה לטכנולוגיה.

בספר 'חוקי המדיה' טען חוקר המדיה מרשל מקלוהן שניתן להבין את האפקטים של כל מדיה באמצעות שימוש בארבעה חוקים פשוטים. כל טכנולוגיה חדשה – טען מקלוהן – מעצימה משהו, מיישנת משהו, ומחזירה משהו שאבד. החוק הרביעי של מקלוהן טוען שכשלוקחים טכנולוגיה עד הקצה היא משנה כיוון והאפקט שלה מתהפך. כך למשל המכונית שמעצימה את המהירות והניידות מתהפכת לתוך פקק התנועה. חסכון הזמן שמביאה מכונת הכביסה מתהפך לכדי ערמות כביסה בלתי נגמרות שנוצרות כתוצאה מסטנדרטים חדשים של ניקיון. ביחס לטכנולוגיות מידע אפשר להבחין איך האינטרנט מעצים את הגישה למידע, ואז מתהפך לעולם של עודף-מידע ופייק שלא ניתן להבחין בו בין אמת ושקר. הרשת העצימה את היכולת לחבר בין בני אדם שונים ואז התהפכה לעולם שאנשים סגורים בו בבועות פידבק. ביקורות גולשים ברשת העצימו בתחילה את הגישה למידע אמין על מוצרים והתהפכו עם ההופעה של Affiliate marketing וביקורות קנויות שקנו שליטה ברשת ומשאירות את הגולשים מבולבלים חסרי עצה כשהם באים לקנות מוצר.

באופן רחב יותר, אם ניקח את החוק הרביעי של מקלוהן ונשית אותו על ההיסטוריה של הטכנולוגיה, ניתן  לומר שהטכנולוגיה העצימה לאורך ההיסטוריה את יכולת ההשרדות של האדם, ואילו עכשיו, בהגיעה לקיצוניות, היא מתהפכת והופכת לכלי אנטי-השרדותי שמאיים עלינו בהכחדה.

אז אם לחזור לחבר ולקושי למצוא היום עבודה דיגיטלית ששומרת על העקרון הבודהיסטי של פרנסה נכונה (כלומר פרנסה שאינה מבוססת על הרס וניצול), הרי שגם הוא חלק מתהליך רחב יותר. כבר הרבה זמן מצביעים על כך שהעובדים שתורמים בפועל הכי הרבה לאנשים בחברה שלנו – האחיות, העובדות הסוציאליות, המורים – כל אלו זוכים לתגמול הזעום ביותר, בעוד שאלו שאינם תורמים ואפילו מזיקים למבנה החברתי: אנשי פיננסים, עורכי דין תאגידיים וכו', הם אלו שמתוגמלים בצורה הנדיבה ביותר. בזמננו ניתן להוסיף על אלו את אנשי הטכנולוגיה. חבורה של אנשים מוכשרים, נחמדים וטובים בסה"כ, אלא שרובה מועסקת על ידי כוחות מפלצתיים שמרסקים בשיטתיות את יסודות החברה שלנו.

וזה מה שמדאיג באמת ברגע הנוכחי. כי כמה מיליונים שימותו לכאן או לשם במהלך המגפה מתגמדים לעומת הקריסה הכללית של צורות המחיה והקיום של חברות שלמות, האיום בקריסת דמוקרטיות, במלחמות עולם, קסטרופה סביבתית והשד יודע מה. כי מגפות היו ויהיו. מה שמדאיג במיוחד ברגע הזה הוא שאנחנו רוכבים על גבי בולדוזר שסיים לרמוס את הטבע, ואת העמים המנושלים השונים, ועובר עכשיו לרמוס חברות אנושיות תוך שהוא מייצר אווירה כללית של פאראנויה, קונספירציה וחוסר אמון. מה שמטריד באמת זה שהרכבנו בבסיס הציביליזציה שלנו מערכת פיננסית וטכנולוגית שלמה שבנויה כדי לרסק אותה עד היסוד.

על זה הייתי רוצה לראות את בייידן וטראמפ מדברים בעימות הטלוויזיוני שלהם. אבל הם לא ידברו על זה כמובן, כי הטכנולוגיה הזו כבר רסקה את היכולת שלנו לנהל דיון אינטילגנטי. ב'בידור עד מוות' הספר הנהדר (והכמעט נאיבי בפרספקטיבת הזמן) שכתב ניל פוסטמן  על השפעתה המשחיתה של הטלויזיה, הוא מספר איך נראו דיונים פוליטיים במאה ה-19, ונותן דוגמה של העימות בין שני מועמדים לנשיאות בפיאוריה אילנוי, באוקטובר 1854. דאגלס דיבר אל הקהל במשך שלוש שעות ושטח את טיעוניו בעמיקות. כשהגיע תורו של לינקולן לענות השעה כבר הייתה חמש אחר הצהרייים, ולכן הוסכם בין כולם שיחזרו לביתם, יסעדו את ליבם ויחזרו לעוד ארבע שעות נוספות של שיח. תשוו את זה לדיונים פוליטיים בימינו שבהם המועמדים נדרשים לדבר בסאונדביייטס ואיש אינו יכול לסיים את דבריו כי האחרים קוטעים אותו. אם היה עדיין איזשהו מקום לשיח משמעותי בדיון פוליטי בתקופתנו הוא היה צריך להתחיל בשאלה כיצד איבדנו את עצם היכולת לנהל דיון. דיון כזה היה יכול ללמד אותנו על תהליכי העומק הטכנולוגיים, הקוגניטיביים, הכלכליים והתרבותיים שהחברות שלנו עוברות כבר עשרות שנים – שאלות שאף אחד מהפוליטיקאים באופק לא נראה מוכן להתעמת איתן.

הדיון שאנחנו צריכים זה דיון על איך איבדנו את היכולת לנהל דיון. עימותי לינקולן דאגלס.

בהגות על טכנולוגיה ישנו זרם שמדבר על הצורך במישור טכנולוגי (technological plateau). הוא טוען שברגע מסוים הטכנולוגיה מגיעה למצב אופטימלי, או לכל הפחות טוב מספיק, שמעבר אליו כל המוסיף גורע. אנשים שונים מציבים את השלב הזה במקומות שונים בזמן. יש שטוענים שהטכנולוגיה הגיעה רחוק מספיק ב-1950. יש כאלה שאומרים שזה קרה כבר בבל-אפוק, בסוף המאה התשע עשרה. אני לא בטוח מה היה הרגע הנכון לעצור בו עם הפיתוח הטכנולוגי והחדירה של הטכנולוגיה לנפש ולחברה שלנו, אבל אני בטוח שעברו מאז כבר כמה וכמה רגעים מיותרים. ולא משנה מה נביאי הטכנולוגיה מסוגלים להבטיח לנו, שום דבר לא שווה את רמות המתח, החרדה, הייאוש, האטימות, השנאה והתסכול שהעידן הזה מביא איתו בחסות טכנולוגיות מידע חדישות שהתרבות שלנו מושקעת כל כולה בפיתוח שלהן, ובאימוץ מסיבי שלהן, עד כדי הכחדה של כל צורת חיים ביולוגית או תרבותית אחרת מהשטח. וכשהטכנולוגיה תעמוד בפני בית דין של שמיים בקץ הימים, אם היא תביא אותנו להכחיד את עצמנו אחרי שהכחדנו חצי מהמערכות האקולוגיות סביבנו, אני חושב שהיא תצא מורשעת, ולא משנה כמה דברים נהדרים היא הביאה בתקופת הביניים (הקצרה במונחים ביולוגים) שבה שירתה אותנו נאמנה.

אני לא יודע מה אפשר לעשות. צד מסוים בתוכי אולי ממתין עדיין למרד לודיטי שבו נרסק יחד את המכונות ונחזור לחיים שלווים יותר. אני יודע שזה לא יקרה, כי המכונה כבר בתוכנו, מוטמעת עמוק מדי לתוך המערכות הכלכליות, החברתיות והפסיכולוגיות שלנו. חלק אחר בי ממתין אולי לעוד התהפכות שתשנה שוב את הכיוון, אולי בעקבות תנועת המונים שתקרא למהפכה כוללת ביחסים של החברה שלנו עם טכנולוגיות. אני כן יודע שכל עוד השיח הפוליטי שלנו מטומטם מכדי לעסוק בשאלות האלה ולחשוב על פתרונות רדיקליים, הציביליזציה שלנו תמשיך כנראה לצעוד באותו הכיוון.

 

מיקרו-פתרונות למקרו-בעיות

איך שינוי במודל התשלומים של הרשת יכול להציל את העיתונות, המעמד היצירתי, הרשת, הדמוקרטיה וכל השאר. עוד מאמר שלי שהתפרסם בבלוג רדיקל (לינק למאמר הקודם), עם הצעה לפתרון קטן עם השלכות מרחיקות לכת לעולם

***

עליית הרשת בתחילת המאה ה-21 לוותה בהבטחות שבאינטרנט התוכן יהיה המלך ויוצרי תוכן יהיו ממליכי המלכים. בפועל, עשרים שנה מאוחר יותר, רשת האינטרנט נראית יותר כמו ביצת קליקבייטס עתירת ספאם שבה האפשרות להתפרנס בה מיצירה הולכת ונעלמת לטובת שליטה גוברת של משרדי יח"צ וחוות תוכן. אז מה השתבש? האם יכול להיות ששורשו של המצב העגום הוא במודל כלכלי עקום שהתקבע בימיה הראשונים של הרשת וממשיך להחריב אותה עד היום?

בתחילת המאה ה-21, כאמור, שלט האופטימיזם בתחזיות לגבי השפעתה התרבותית של הרשת. באותה התקופה הבטיחו הפרשנים הקיברנטים שבקרוב נזכה לעולם בעל שפע חסר תקדים של תוכן איכותי וזמין שיפתח הזדמנויות מופלאות עבור יוצרי תוכן להתפרנס בגמישות ולהתקיים ברווחה. ספרים כמו Rise of the Creative Class ו-The Cultural Creatives שהתפרסמו בתחילת שנות האלפייים חזו עתיד ורוד לאנשי המקצועות היצירתיים: סופרים, עיתונאים, מוזיקאים, משוררים.

עשרים שנה מאוחר יותר, הנבואות על עליית המעמד היצירתי נראות מופרכות מאי פעם. וזו לא רק הקורונה. המשכורות בעולם העיתונות נשחקות כבר שנים ארוכות יחדיו עם מספר המשרות בתחום ומספר העיתונים הפעילים. סופרים, מתרגמים ועורכים רואים את יצירותיהן נבזזות על ידי גולשים שמעדיפים קבצי פידיאף פיראטים וחינמיים, וגם מוזיקאים כבר לא יכולים להתפרנס ממכירת אלבומים, ונאלצים להסתמך על הכנסות מהופעות, מה שהשאיר אותם קירחים במיוחד בתקופה הנוכחית וחסרי כל מקור הכנסה בכלל. השתייכות למעמד היצירתי היא במקרים רבים גזרה של חיי עוני וחוסר בטחון כלכלי.

איך הגענו למצב הביש הזה? את מקור הבעיות ניתן למצוא באחד הרעיונות המכוננים בהיסטוריה של הרשת: הרעיון שכל התוכן ברשת צריך להיות חינמי. רעיון התוכן החינמי מגיע עד לסיסמה "אינפורמציה רוצה להיות חופשית" שהופיעה לראשונה בועידת ההאקרים של 1984. בראשית ימי האינטרנט, בתקופה שנראה היה שהרשת החדשה תהיה כר פורה לאנרכיזם יצירתי ואוטופי הרעיון שלא צריך כבר לשלם על תוכן הלם היטב סנטימנט אנושי כללי יותר שמעדיף לקבל דברים בחינם. וכך, בראשית שנות האלפיים תרבות חינמית הפכה להיות צו השעה. סרטים, מוזיקה וסדרות הפכו למשהו שמורידים אותו בעזרת תוכנות להורדת קבצים כמו נאפסטר, קאזה וביטורנט. העיתונים מצידם שפתחו את שעריהם בעליצות תוך שהם מתמסרים לרוח החינם העליזה ששלטה ברשת באמונה שלמה שמי שנותן לא רק את מעילו אלא גם את כותנתו יזכה בחיי נצח בעולם הבא של המהפכה הדיגיטלית.

אלא שהנבואות הללו התבדו במהירות והתגלו כנאיביות להחריד. רכישות המוזיקה הדיגיטליות היו רחוקות מלפצות על אובדן הההכנסות מרכישת דיסקים ותקליטים, וגם הפרסומות הדיגיטליות לא היו קרובות לפצות על הירידה הדרמטית בהכנסות מפרסום בעיתון המודפס. המצב החריף ככל שהתברר שאת אותן הכנסות מפרסום שהגיעו בעבר למערכות שפרנסו עיתונאים, כותבים, עורכים, מתרגמים, מאיירים ואקולוגיה שלמה של בעלי מקצוע גורפות כעת ענקיות טכנולוגיה כמו גוגל ופייסבוק שתפסו את המקום הקרוב ביותר ליד הברז של הדפדפן והפכו להיות סוכנויות חדשות ובידור מסוג חדש – כאלו שמתפרנסות ממסחר בתוכן שיצרו אחרים ולא נדרשות להשקיע אגורה ביצירה מקורית.

אבל למי אכפת? ניתן היה לטעון שהבעיה של חוסר האפשרות להתפרנס מיצירה ברשת מעניינת רק לקבוצה של עיתונאים ויוצרים שרוצים לשמור על הצלחת שלהם, אלא שתוצאות המצב העגום הזה מגיעות רחוק הרבה יותר וצריכות לעניין כל אחד. העיתונות, כלב השמירה של הדמוקרטיה, לא יכולה לתפקד כראוי בלי תקציבים שמאפשרים לעיתונאים מנוסים להתפרנס בכבוד, לייצר תחקירים ותוכן מאתגר אחר שחיוני לתפקוד הדמוקרטיה ולחיי התרבות. עולם שבו מוזיקאים וסופרים לא יכולים להתפרנס בלי להיות תלויים בחלטורות הוא עולם שבו אנחנו מאבדים אנספור יוצרים שמוותרים על הסיכוי לחיות מיצירה, והתרבות התלויה בפרסומות וחסויות הופכת רדודה וקלקרית במידה גוברת. תרבות שלא מאפשרת ליוצרים שלה להתפרנס בכבוד מיצירה דנה את עצמה לכיליון איטי.

 

פתרון המיקרופיימנטס

אבל האם המצב הזה היה בלתי נמנע? רחוק מכך. בראשית ימי האינטרנט ראו רבים לנגד עיניהם נוסחה חלופית שתאפשר ליוצרים להמשיך להתפרנס בכבוד מיצירתם, וגם לאפשר לצרכני תרבות לעשות את זה בתנאים נוחים וגמישים יותר.

אחת מהבעיות המסורתיות של חלקים רבים בעולם התוכן כמו עולם העיתונות והמוזיקה היא שאנחנו נדרשים לשלם על סחורה שאנחנו לא מעוניינים בחלק גדול ממנה. אם אני רוצה לקרוא כתבה בעיתון של היום אני צריך לקנות את העיתון כולו, גם אם שאר התוכן בו גרוע בעיני.

האינטרנט הציע פתרון להבעיה הזו. ברגע שמאמרים הפכו להיות דבר נפרד מעיתון שלם ניתן היה לראשונה לשלם ישירות על מאמרים, בלי לשלם על העיתון כולו. המודל שבתוכו כל זה מתאפשר זכה לשם מיקרו-תשלומים (Micropayments). במקום לשלם עשרה שקלים על עיתון שאנחנו רוצים לקרוא רק כתבה אחת מתוכו, במודל של מיקרופיימנטס אפשר לשלם 20 אגורות על קריאת כתבה ספציפית, ולשלם 20 אגורות נוספות על קריאה כתבה אחרת במגזין אחר, ו-20 אגורות נוספות על קריאת כתבת ארכיון מלפני 15 שנה. באופן זה יכלו קוראים להמשיך ולהנות מחירות חסרת תקדים לקרוא את התוכן ברשת כולה, ואילו כותבים יכלו להמשיך  להתפרנס ואפילו לקבל תמלוגים על כתבות שנכתבו לפני עשור ונשארו רלבנטיות לקוראים.

אלא שהעיתונות, למרבה הצער, הלכה לכיון הפוך. כשהתבררה גודל הקטסטרופה של פרדיגמת התוכן החינמי העמידו רבות ממערכות העיתונים חומות תשלום. כעת, כדי לקרוא את עיתון הארץ או הניו-יורק טיימס נאלצתם לחזור ולשלם על מנוי. אלא שהסוסים כבר ברחו מהאורווה, עבור ציבור שהורגל כבר בשפע תוכן חינמי הדרישה לשלם עבור גן קטן וסגור בג'ונגל המידע האדיר של האינטרנט נראתה מופרכת. המהלך של חומות התשלום לא רק שלא ניצל את הפוטנציאל של הרשת להפוך את המאמרים השונים לזמינים לקוראים בעלות מזערית, הוא החריף את חוסר הזמינות של מידע ברשת. כעת, כשרוצה הקורא לקרוא מאמר בהארץ או בניו-יורק טיימס הוא צריך לא רק לקנות את העיתון היומי אלא לעשות מנוי – החלטה כבדה בהרבה. התוצאה היא אבסורדית. אם למשל אני מעוניין לקרוא את הביקורות השונות שהתפרסמו על ספר או סדרה בשלושה מגזינים שונים, אין לי אפשרות לרכוש את הביקורות הללו  ישירות – אני נדרש לעשות מנויים שנתיים על כל אחד מהמגזינים הללו. המצב הזה לא טוב לקוראים, לא טוב לכתבי העת ולא טוב לתרבות ולדמוקרטיה, והוא יוצר נזקים בשורה של רמות, מהגבוהות ביותר ועד היומיומיות והבנאליות.

לקריסה של המודל הכלכלי של העיתונות יש השלכות מרחיקות לכת שמתגלמות מהותית במאזן הכח ההולך ומשתנה בין עיתונות לבין צורות של יח"צ, קידום ופרופגנדה. בלי עיתונות טובה קשה להבחין בין אמת ושקר, ואת המחיר אנחנו משלמים כל פעם שאנחנו מתקשים למצוא ביקורות מוצר בלתי תלויות ברשת. ברמה הקולקטיבית יותר, עיתונות חלשה, ללא מודל כלכלי והנשלטת על ידי בעלי הון הרואים בה שופר לאינטרסים שלהם, היא כר פורה לפעילות הבלתי מפוקחת של אוליגרכים ושליטים סמכותניים שאינם נאלצים עוד לעמוד תחת עינה הבוחנת של המדיה.

אבל אפילו אם לא השתכנעתם בנושא חשיבות העיתונות לממשל בריא, מה לגבי האופי הבלתי קריא שהרשת שלנו קיבלה בשנים האחרונות. עם יד על הלב, האם לא היו רבים מאיתנו מעדיפים לשלם 10 אגורות, 30 אגורות או אפילו רחמנא ליצלן חצי שקל שלם עבור כתבה איכותית באופן שיאפשר לכותבים ולעורכים להתפרנס מאשר לפלס את דרכנו דרך קקופוניה של עשרות פרסומות מקפצות המקדמות את פנינו בכניסה לכל אתר אינטרנט, מקשות על הקריאה, מזהמות לנו את התודעה, שלא לדבר על צורות המעקב המתקדמות שאנחנו מכפיפים עצמנו אליהן?

אין סיבה שיוצרים מוכשרים יתקשו לסגור את החודש בזמן שבתחום הטכנולוגיה או השיווק האינטרנטי המשכורות ירקיעו שחקים. כותבים, מוזיקאים ואמנים הם לא פחות מוכשרים, אינטיליגנטים או חשובים לחברה שלנו מאנשי טכנולוגיה או שיווק. למעשה כל הברזלים של האינטרנט חסרי כל ערך ללא התוכן שממלא אותם ושהאינטרנט משמש לגשת אליו.  הסיבה העיקרית שעובדים מבריקים בתחום אחד לא סוגרים את החודש בעוד שעובדים בינוניים בתחום אחר מרוויחים משכורות עתק הוא מודל כלכלי אומלל ועקום שבו אלגוריתמים שיושבים על ברזי הגלישה גורפים את הרווחים עבור מיליארדרים בזמן שליוצרי התוכן עצמו לא נשארים אפילו פירורים.

בספרו Who Owns the Future מתאר חלוץ הרשת ז'ארון לניר מודל כלכלי אלטרנטיבי לאינטרנט שיעשה שימוש במיקרופיימנטס על מנת לתגמל כל אחד מהגולשים ברשת על התרומות שלה עבורה – חזון שהיה איתנו למעשה עוד מראשית הרשת בשנות השישים ורעיון ההיפרטקסט המקורי של טד נלסון. אם פייסבוק ודומותיה מרווויחות כסף מהתנועה שהפוסטים שלנו מייצרים, ומהמידע שהוא מאפשר להן לאסוף, למה שאנחנו, היוצרים של התוכן הזה לא נתוגמל גם כן?  לאניר מתאר עולם שבו ההגנות החברתיות של המאה העשרים – התנאים הסוציאלים שהופכים נדירים יותר ויותר בתקופתנו, מקבלים חיזוק וגיבוי נוסף בצורה של תמלוגים שכל אחד יכול לקבל מהרשת טיפין טיפין, ושלא מבוססות על מערכות בינאריות ומפלות שמגיעות למעטים כמו קביעות או חברות באיגוד. וכך, במקום שהרשת תהיה למוקד לאגירת הון חסרת תקדים של ענקיות הטכנולוגיה, היא תהפוך לכלי שמחזק את המעמד הבינוני, המעמד היצירתי והחוסן החברתי.

מיקרופיימנטס אינם פתרון קסם. הם ידרשו לשנות את ההרגלים שלנו באופן שבו אנחנו משלמים ברשת ובאופן שבו אנחנו מנהלים מערכות תשלומים ברשת. בתמורה נקבל רשת חזקה ואיכותית הרבה יותר שלא מבוססת על יצירה שנבזזה, ושפעילותה לא מרסקת אלא מחזקת את החוסן התרבותי והחברתי בעולמנו.

 

 

הצילום והרגע

אני לא יכול לספור את הפעמים שראיתי משהו יפה, שלפתי מצלמה, וגרמתי לו להתמוסס לי מול העיניים במרווח של שבריר הרגע.

מסיבות סוערות, שיחות מרתקות, תינוקות צוהלים – לאורך השנים הפרעתי את מסלול זרימתן הטבעי של אנספור סיטואציות מופלאות כתוצאה מיצר התיעוד המפותח שלי.

הדבר המוזר והראוי לציון באמת היה האופן שבו הרגעים הללו מופרעים ומתמוססים להם אל תוך הקוסמוס לבלי שוב ברגע שאמצעי התיעוד הופעל  ונוצר החיבור בין המציאות הבלתי-מתווכת של ההוויה לבין רשת המידע האלקטרונית – גם במצבים שבהם  האובייקט של התמונה לא יכול היה לדעת שהוא מצולם או מוקלט, וגם ברגעים שאותו אובייקט אפילו אינו אנושי אלא חיה או תופעת טבע מסוימת. לשליפה של המצלמה והמיקרופון יש כח קטלני שמשנה סיטואציות מן היסוד. כאבא לתינוק, אני נתקל בסיטואציה הזו שוב ושוב באופן שאינו משתמע לשתי פנים. המצלמה פורמת את ההוויה.

קשה לי להגן בלב שלם על ההתנהגות שלי באותן סיטואציות שבהן שלפתי את מכשיר התיעוד שלי וגרמתי להתמוססות של רגע מוצלח. לעיתים היה זה רגע שרבים אחרים לצדי חשו עצמם מבורכים בנוכחותו, וכשהתמוסס אף לא ידעו שהייתי זה אני עם אמצעי התיעוד שלי שהתנקשתי בו בצורה אכזרית.

בדיעבד, אני מרגיש כמו פושע שחתר תחת זרימת השפע והחסד האינסופית וגמל לה בתאווה ירודה לאחוז ולהאחז ברגע על מנת להיות לבעליו. הדבר היחיד שאני יכול לומר להגנתי הוא שכל זה נבע מרצון כנה להפוך את הרגעים הללו לנצחיים קצת יותר. לאפשר להם לחרוג ממקומם המוגבל במרחב הזמן-חלל ולהפוך למשהו שלי ולאחרים תהיה גישה מסוימת אליו, לנצח, תמיד, באמצעות רשת המידע הדיגיטלית שאופפת את כולנו. במובן ידוע יצר התיעוד שלנו נובע מניסיון עקר להתגבר על המוות, על הטבע החולף של הדברים.

ויש עוד משהו מהותי עוד יותר בתופעה הזו של רגעים שמושמדים כמו פוטון או כמו חתול אוסטרי תחת המבט חוצה היקומים של מצלמת התיעוד. לטענה הזו, המטאפיזית, הבלתי ניתנה להוכחה אמפירית, אך הנכונה כל כך אינטואיטיבית יש השלכות מרחיקות לכת עבור העולם שלנו.

בתור התחלה, היא מורה לנו שבעולם שיש בו יותר מצלמות מבעבר, הסיכויים להתרחשויות ממשיות הולך ופוחת. ערים שפורסות מצלמות אבטחה בכל מקום אולי מצמצמות את הסיכוי להתרחשות פשעים מסוגים מסוימים, אבל הן גם מצמצמות את האפשרות להופעתה של התרחשויות אחרות – כל התרחשות שמחוללת משהו שווה לצלם אותו בכלל. כשאנחנו מפנים את המצלמה ומשאירים אותה דולקת כל הזמן, האפשרות שדברים יפים יקרו בעולם מצטמצמים דרמטית. אותו דבר נכון גם לגבי אותם סייבורג וואנאביז שמחברים לעצמם מצלמה שפועלת 24/7 ושואפים לתעד כל רגע ורגע משגרת חיייהם. ככל שירבו  לתעד את עצמם כך הסיכוי שמשהו מרגש באמת יקרה בחיים שלהם יורד לאפס.

תרבויות לא-מערביות מסוימות מאמינות, כך נוהגים לספר, שכאשר אתה מצלם אדם כלשהו אתה גונב את נשמתו. אולי יש משהו בטענה הזו. אולי בעצם ההמצאה של הצילום גנבנו את הנשמה של תרבות שלמה. של התרבות שלנו שבמאתייים השנה האחרונות מרווחי הלא ידוע והספונטניות שלה מצטמצמים ככל שמצלמות ומיקרופונים חודרים אותה לאורכה ולרוחבה.

קצת כמו בסיפור שאינו נגמר, משהו בשאיפה שלנו לאחוז במציאות גורם למסתורין הדק שהיא אפופה בו להתפוגג באור המסמא של המצלמה. אנחנו לא יכולים לעשות uninvent למצלמה, אבל אנחנו כן יכולים לנסות ולמצוא מרחבים חדשים שאין בהן דריסת רגל למצלמות. אלו כנראה המקומות שבהם יתרחשו הדברים המעניינים והמופלאים ביותר, וכשהם קורים, תנסו להתנגד לדחף לשלוף את המצלמה ולתעד את זה, כי ברגע שתעשו את זה הם יתפוגגו לכם מול העיניים. סמכו עלי, כבר ניסיתי.

הספר החדש שלי יוצא לאור – טריפ אמריקאי: סט, סטינג והחוויה הפסיכדלית במאה העשרים

הספר שלי American Trip: Set, Setting and the Psychedelic Experience in the 20th Century רואה אור היום בהוצאת MIT Press ואני גאה ומאושר.

התחלתי את העבודה על הספר הזה לפני יותר מעשר שנים והוא היווה מוקד של מסע אינטלקטואלי ואישי שליווה אותי לאורך העשור האחרון והפך לסדרה של מאמרים פורצי דרך שהרחיבו את האופן שאנחנו מבינים חוויות פסיכדליות ואת הקשר שלהן להקשר (סט ולסטינג).

הנושא של סט וסטינג, ההקשרים הפסיכולוגים החברתיים והתרבותיים שבתוכם מתפתחת חוויה פסיכדלית,הוא כנראה הנושא המרכזי ביותר בשיח הפסיכדלי המודרני. המושג הזה מצביע על העובדה שלחוויה הפסיכדלית יש אנספור מודוסים אפשריים. אין חוויה פסיכדלית אחת, אלא היא משתנה ומתעצבת ביחס להקשר.

הספר החדש מוביל את הרעיון הזה למסקנה הסופית. הוא לא רק מסביר ומתאר לעומק איך סט וסטינג (קונטקסט) מעצבים חוויות פסיכדליות אלא גם תוקף את השאלות הרחבות והמענייינות יותר כמו איך הסט והסטינג של התרבות המערבית בת זמננו עיצב את החוויה הפסיכדלית בתרבות שלנו, וממשיך לעצב את החוויות הפסיכדליות שלנו עד היום.

השיח על סט וסטינג התרכז לאורך השנים במיקרו: מי עובר חוויה? איפה? עם אלו כוונות והציפיות? מי נמצא שם? איזה עבודת אינטגרציה מתבצעת לאחר מכן? כל אלו דברים חשובים, אבל בניתוח הזה היה חסר הבט עקרוני וחשוב לא פחות. העובדה שהסט והסטינג של חוויה פסיכדלית נטוע תמיד בסט וסטינג היסטורי ותרבותי רחב יותר. כל החלקים של הסט וסטינג האינדיבידואלי תלויים בהקשרים ההיסטורים החברתיים, מהציפיות והכוונות, ועד החלל, האנשים, והאמונות התרבותיות.

אמריקן טריפ הוא הספר הראשון ששם את מושג הסט והסטינג בקונטקסט הרחב יותר הזה. הוא  יוצא מנקודת ההנחה שהסט והסטינג של חוויה פסיכדלית לעולם לא מתקיים בואקום אלא הוא תמיד חלק מסט וסטינג היסטורי ותרבותי רחב יותר.

יצאתי לכתיבה של הספר הזה עם שאלה מסקרנת: אם נקבל כפשוטה את החוכמה הרווחת שגורסת שהסיקסטיז היו כמו טריפ קולקטיבי אחד ארוך שכל אמריקה לקחה ביחד, מה רעיון הסט וסטינג יכול ללמד אותנו על מהלך הטריפ הזה?  מה היה הסט והסטינג של הטריפ הזה? איך הקשרים ההיסטורים והתרבותיים עצבו את הטריפ הקולקטיבי הזה? ואיך הם עצבו את האופן שאנחנו מבינים וחווים את החוויה הפסיכדלית מאז?

תהליך הכתיבה של הספר הזה הוביל אותי לשבע אסכולות של מחקר ושימוש בלסד (ופסיכדלים אחרים) בשנות החמישים והשישים משימושים פסיכותרפויטים לשימושים צבאיים, מהרוחני לאמנותי ולטכנולוגי-יזמי. כל אחת מהאסכולות הללו יצרה מעין מיקרו-אקלים של סט וסטינג שעצב את החוויה הפסיכדלית אחרת והפיק ממנה תוצאות שונות (מה שכמובן בלבל מאוד את החוקרים באותה תקופה). הכתיבה הזו גם הובילה אותי לכל מיני אירועים ותנועות היסטריות אחרות שעצבו ולעיתים ממשיכות לעצב עד היום הרבה מהתפיסות  שלנו על פסיכדליה: מהמלחמה הקרה למהפכה המינית, מהקיברנטיקה לתנועת האנטי-פסיכיאטריה. על הדרך למדתי להבין את הלסד כטכנולוגיה פסיכדלית – טכנולוגיה מגלמת תודעה שמשנה את צבעיה ותכונותיה בהתאם להקשרים השונים שהיא מופיעה בהם.

אני רוצה להודות לכל מי שעזר לספר הזה להופיע לאוויר העולם, ואני מקווה ומצפה שהספר החדש יהפוך לספר שישנה את האופן שאנחנו מבינים חוויות פסיכדליות ויתן לנו כלים לחשוב ולהבין את החוויה המופלאה הזו בצורה עשירה ומלאה יותר. מדובר בספר שהוא לא רק חדשני ומעמיק אלא גם קולח וסוחף אז אני מזמין אתכם להזמין את העותק שלכם כאן באמזון או לחלופין בבוקדפוזיטורי שיש להם הנחה יפה ומשלוח חינם לארץ, להתחיל לקרוא, ולספר לי מה חשבתם.

ולבסוף, הנה קצת מתשבוחות הקוראים:

American Trip presents a timely and invaluable guide to the crucial lessons that twentieth-century psychedelic history provides for the current psychedelic renaissance, and to using set and setting as a strategic tool for ensuring the healthy integration of psychedelics into society.
RICK DOBLIN, Founder and Executive Director of the Multidisciplinary Association for Psychedelic Studies (MAPS).

In clearly and rigorously exploring the single most consequential idea in psychedelic studies—the notion of set and setting—American Trip not only insightfully reframes the many histories of LSD, but offers a humanistic and reflexive alternative to the often simplistic discourse of today’s growing psychedelic industry.
ERIK DAVIS, author of High Weirdness: Drugs, Esoterica, and Visionary Experience in the Seventies.

American Trip guides its readers through the reflexive arts and sciences of set and setting used to study psychedelics, beckoning towards an intense pluriverse, full of beguiling guises, strange twists, and thrice-told tales.
NANCY D. CAMPBELL, Professor of Science and Technology Studies, Rensselaer Polytechnic Institute, author of OD: Naloxone and the Politics of Overdose

In this landmark book, Hartogsohn enlarges the traditional parameters of set and setting by including the larger social-cultural matrix. This expanded definition provides a more sophisticated understanding on how non-drug factors determine the nature of any psychedelic drug experience.
RICK STRASSMAN MD, Clinical Associate Professor of Psychiatry, University of New Mexico School of Medicine Author, DMT: The Spirit Molecule

American Trip amounts to a sociological enlightenment of our drug culture. Hartogsohn’s vibrant book shows how 1960s America made psychedelics do what they did and suggests that these wondrous molecules will do something altogether different in other times and places.
NICOLAS LANGLITZ, Associate Professor of Anthropology at the New School for Social Research, author of Neuropsychedelia: The Revival of Hallucinogen Research since the Decade of the Brain

המהפכה שלא תשודר בטלויזיה: ביקורת על הסדרה המהפכה הפסיכדלית בכאן 11

הביקורת פורסמה לראשונה באתר שיחה מקומית.

הסדרה "המהפכה הפסיכדלית" ששודרה בכאן 11 בשבוע שעבר הייתה פספוס מאכזב ודוגמה נוספת לקושי של אמצעי המדיה להציג את הנושא של התנסויות בחומרים פסיכדלים בצורה ראויה ובלי הטיקים השגורים של התקשורת כשהיא עוסקת בחומרים משני תודעה.

לתקשורת הישראלית, כמו לתקשורת בעולם, יש היסטוריה ארוכה של עיסוק צהוב בחומרים משני תודעה, או פשוט "סמים" כפי שנהוג לכנותם ללא אבחנה. עם זאת, בשנים האחרונות, עם העיסוק הגובר בפוטנציאל התרפויטי של משני תודעה פסיכדלים כגון פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות), והפופולריות הגוברת של טקסי רפואה שעושים שימוש בתה החזיונות האמזוני איוואסקה, חזינו בשטף הולך וגובר של סרטים וכתבות שעסקו בנושא הפסיכדלי בהרחבה. חלקם ניסו והצליחו להביא זוויות מעניינות יותר ושגרתיות פחות על הסיפור של הפסיכדליה מכיוונים של תרפיה, מדעי המח, היסטוריה, תרבות ואפילו הומור.

במבט ראשון, נראית הסדרה המהפכה הפסיכדלית כיוזמה חיובית חיובית שמעוניינת לרכוב על הגל הזה. סדרה רחבת יריעה (ארבעה פרקים בני 12 דקות) שמוקדשת לפסיכדליה ומפיצה ניחוח אופטימי. הפרק הראשון מוקדש לנושא של תרפיה פסיכדלית, השני לטקסי איוואסקה, השלישי לעולם מזעור הנזקים במסיבות והרביעי לשינויי תודעה ללא סמים. עד כאן הכל טוב ויפה, ומעורר תקווה שהיוצרים יגישו זווית חדשה ורעננה על הנושא של חומרים פסיכדלים.

הסדרה לא מבריקה בשני הפרקים הראשונים שמציגים את הנושא של תרפיה פסיכדלית ועולם האיוואסקה בצורה שגרתית וחסרת השראה, אבל הבעיות הקשות מופיעות בשני הפרקים האחרונים. בפרק השלישי, למשל, מופיעה אמירה מונפצת של קריין חמור טון המכריז בסמכותיות ש-10% מהישראלים שיקחו סמים במסיבה יפתחו פסיכוזה או ימותו (נתון מופרך ממקור לא ידוע). לצדה מופיע אזכור בעייתי ביותר של מקרי המוות הטראגיים בפסטיבל הנוורלנד (שמה לעשות, אינם תוצאה של פסיכדלים אלא של שילוב בלתי אחראי של ערבוביה שלמה של סמים אחרים), ואזכור של מכורים לקטמין במרפאות קטמין שזה בכלל פשלה של המודל הקפיטלסטי והאינסטרומנטלי של הרפואה המערבית שגורמים בקהילה הפסיכדלית מזהירים מפניו כבר שנים. כל הדברים הללו באים כך נדמה כדי להרשיע, או אולי פשוט "לשם האיזון" (יוצרי הסדרה נבהלו כנראה מהמחשבה שמשהו חיובי נאמר על סמים בלי משהו שלילי לצידו)  אבל מאחר שהם מבוססים על אי דיוקים, שקרים או פיסות מידע לא רלבנטיות הן מעלות את המחשבה שמאחורי העטיפה העדכנית, הסדרה "המהפכה הפסיכדלית" לא שונה עד כדי כך מאותם סרטוני Reefer Madness מגוחכים משנות השלושים שטענו שמי שמעשן קנביס הופך לאנס ורוצח.

מתוך הדברים הללו עולה השאלה, האם ב-2020 אנחנו עדיין צריכים את דמות הפסיכיאטר המפחידן בגילומו של דר' צבי פישל כדי שתלעיט אותנו בהפחדות הזויות בסגנון "לך למועדונים בסופי שבוע, אתה רואה אנשים שהשתמשו בסמים, ויש אמבולנסים שמחכים כדי לקחת את האנשים האלה לבתי חולים ולחדרי מיון. חלקם עם דום לב. חלקם מתו." למה אנחנו צריכים את השיח השטחי, מלא האי-דיוקים הזה על הקשר בין פסיכדלים לפסיכוזה כשבכתבה מופיעים שורה של דוברים כמו למשל ניר תדמור ויגאל טרטקובסקי שבאים מעולם מזעור הנזקים אצל משתמשים פסיכדלים ויודעים לדבר על המצבים הללו בגובה העיניים ובצורה אינטיגנטית בהרבה מהפסיכיאטר חמור הסבר? לצד ההפחדות השגרתיות מפסיכוזות, ניתן היה להעשיר את הדיון השטחי על ידי מתן במה לביקורת החשובה על הדלות וההטיה הקונספטואלית הפתולוגית שבעצם תפיסת הפסיכוזה בפסיכיאטריה המערבית, כמו גם להקשרים העשירים בהרבה שחברות מסורתיות ואף שיטות טיפול מערביות בנות זמננו מעניקות לחוויות קיצון עם פסיכדלים ובלעדיהם.

הפרק אחרון בסדרה המהפכה הפסיכדלית מתרכז בהרחבת תודעה ללא חומרים. נושא ראוי וחשוב לולא הסייפא הצפוי של כל הדיון הזה היה ש"סוף יום לבד עם אוזניות וכמה קילומטרים של ריצה" יעבירו אתכם חוויה שקולה לחוויה פסיכדלית בחינם ובצורה בריאה יותר. ושוב עולה השאלה, האם באמת הייינו צריכים להקדיש את 50 הדקות הללו רק כדי ללמוד בסוף ש"כל הסמים האלה" הם סתם תחליף ושהדבר האמיתי זה בכלל היי בנטורל?! למה תורמת ההשטחה החד-מימדית והמטופשת הזו שמנסה לשכנע אותנו שבעצם כל החוויות הללו — ריצה, נשימה הולוטרופית או שימוש באיוואסקה – הם אותו דבר ומנכיחה את הסטיגמה שמי שבוחרים בפסיכדלים ככלי להתפתחות, יצירה או חקירה הם פשוט עצלנים שמחפשים קיצורי דרך? ריצת בוקר עם מוזיקה באוזניות היא דבר נפלא, אבל האם בכאן 11 באמת מצפים שנאמין שהחוויה שהיא מייצרת שקולה ללילה מהפך קרביים בטקס איוואסקה, או ללילה אקסטטי של גילוי עצמי במסיבת טבע? ולמה צריך בכלל לנסות לייצר שקילות בין החוויות הללו?

קיווינו ש"המהפכה הפסיכדלית" תציע זווית רעננה ועכשווית על ההתפוצצות הפסיכדלית של תקופתנו. במקום זה, שוב גילינו שהתקשורת שלנו מתקשה לגשת לנושא הפסיכדלי בלי להטעין אותו במידה גדושה של סנסציונליזם, הפחדה ומוסרניות. במקום לשים את הפסיכדלים בהקשר רחב יותר של סט וסטינג, של החולי העמוק של פרדיגמות בריאות הנפש במערב, של המשבר בחברה המערבית בכלל, ומה לפסיכדלים יש לומר לנו על כל זה – "המהפכה הפסיכדלית" מציג את הפסיכדלים בצורה שטחית, חד-מימדית ומנותקת מההקשרים הרחבים שהופכים אותם למעניינים כל כך. מגיע לנו יותר מזה.

יולי 2020. חודש שישי לקורונה.

עכברים אורבניים בורחים אל הכפר, למצוא פינה שקטה בעידן של חוסר וודאות. ישראלים שברחו מערים אמריקאיות דלקתיות מתארגנים לחזרה לארץ. בערים ובריכוזי האוכלוסיה הטמפרטורה עולה. ברחובות הראשיים מכים בתופים ומרימים את הבריקדות. ובדרכים הצדדיות ניתן לזהות תנועה דלילה של מחפשים בדרכם החוצה. חבורות מיסטיקנים מתקבצות בשולי השממה, מתסתדרות בקהילות קטנות של אקסטזה והתגלות חדשה. הם ישובו לכאן לאחר שהקרב יוכרע.

***

השדה הפוליטי התארגן מחדש בהשראת הקורונה. וחשף שכעת אנחנו חלוקים בשאלות מהותיות מסוג שונה מאוד. החלוקה הפוליטית החדשה לא מצייתת לגבולות הישנים של השמאל והימין. מצד אחד ניצב מחנה קדושת החיים המבקש להלחם ללא פשרות כדי להשיג סטריליות מלאה ככל הניתן, לשלוט במדדיה של המגיפה ולהוכיח את נצחון האדם על המוות, ואת הטוהר המוסרי של האנושות. מולם ניצב המחנה שטוען שזו זו בדיוק היא הכניעה המתעתעת והמטעה שמרוקנת את החיים מלשדם וחיוניותם ומזהה כאן את הסכנה שהמגפה תהפוך לעוד כלי המשמש כדי לנכר ולשטח עוד יותר את החיים; להדביר את הפינות האחרונות בעולמנו ההיפר-מפוקח שיש בהן עדיין מקום לחופש בלתי צפוי של טא"זים (איזור אוטונומי ארעי) שבהם יכול עדיין משהו מפתיע ואמיתי להתרחש וניתן להרגיש את החיים במלוא עוזם. זהו המחנה שדוגל בקדושת החיים על כל עזותם המתנחשלת, של הזיעה והבל הפה, הקדוש והטמא, שלא מוכן להתכופף בפני הייצוגים הסטטיסטיים של מנהלי המגיפה, וקוראים לחזרה למושג רומנטי והיולי של החיים על כל עוצמותיהם.

ברמה הפוליטית הדיון הזה תקוע ושני הצדדים מתחפרים בעמדותיהם. מצד אחד ברור לחלוטין שאנחנו מגיבים באופן לא פרופורציונלי למידת הנזק של הקורונה. בוודאי כשמציבים את נזקיה ואת התגובה שלנו מול מידת הנזק והתגובה שלנו למצבים אחרים כמו זיהום האוויר, עמידות לאנטיביוטיקה, משבר האקלים או סתם אורח חיים ישבני. בוודאי כששוקלים את זה שמצב חירום הבלהות הזה עשוי להמשך כעת שנים ולחרב כל כך הרבה מהעולם שאנחנו מכירים ואוהבים, שתוהים: אם לא שקלנו לעצור את העולם עבור איומים חמורים בהרבה, למה עכשיו כן?

אבל גם האופציה השניה לא לגמרי ברורה. אף אחד לא אומר בבירור מה יהיה המחיר של לברך את הקורונה לתוך חיינו ולהמשיך 'כרגיל'. כי אף אחד לא באמת יודע, וכי אף אחד לא יכול להבטיח לנו שגישה כזו לא תוביל למראות זוועה חסרי תקדים שהתודעה הקיבוצית שלנו, המתודלקת בעירוי סדיר של סמי הזיות מהמדיה אלקטרונית, תקרוס בפניהם למצב של מצוקה ובהלה עמוקה.

***

ביקור בתל אביב. 8 ליולי 2020.

אני חייב להתוודות. תמיד היה לי פטיש לתרבויות שהולכות עם מסכות על הפנים. זה הולך יחד עם הפטיש הפוטוריסטי והפטיש הדיסטופי. כך שמתחילת הקורונה קוננה בי ציפיה לתמורות החזותיות והאסתטיות שהיא מביאה איתה. אחרי שקיבלנו את מסכי הענק המקרינים פרסומות מפתות מחזיתות הבניינים, ואת רוכבי הקורקינטים החשמליים המשייטים בזמזום חרישי ברחובות, הקורונה נתנה לתל אביב את הטאץ' האסתטי האחרון שנדרש כדי להכניס אותנו רשמית לתוך המאה העשרים ואחת של חלומות המד"ב.

בביקור שלי בעיר חלומותי אתמול אני שוקע בחלומות ומרגיש כמו בבלייד ראנר גרסת המזרח התיכון. תל אביב מעולם לא היייתה יותר דיסטופית ויפהפיה.

בינתייים עולה מהשהות ברחובות תחושה שהעולם איבד עצמו לדעת. המבוגרים האחראיים פרשו לשנת צהריים, וכל הפנטזיות המופלאות והמזוויעות של ילדי בעל זבוב זוכות להתממש עכשיו. הטוב והרע, היופי והכיעור, האחווה והתיעוב, מקבלים כעת את הגוונים העזים ביותר, באור הצהריים היוקד שמאיים להמיס את כולנו ברחוב תל אביבי מבעבע.

אבל לצד הרגעים שנדמה בהם שהסדר החברתי קורס והאנרכיה בפתח, ניתן לזהות את אותם רגעים קטנים של שותפות וסולידריות קטנות הנוכחות באופנים הברורים ביותר דווקא במחוות הזעירות ביותר, המיקרו-אנושיות. במבט ובחיוך המתנצל של המוכרת במאפייה שלא שמעה  היטב משהו שאמרתי ומסבירה שקשה להבין את הנאמר מאחורי מסכה. המבטים הקטנים, התקשורות הקטנות, היומיומיות שחושפות שמתחת למעטה הניכור של המגפה והקפיטליזם רוחשת כל העת חיבה אנושית בסיסית ושותפות אנשים שהגורל זרק אותם היישר למרכזה של סערה היסטורית מושלמת, והם מוצאים נחמה בנוכחותו זה של זה. ואלו הרגעים שמרגשים אותי יותר מהכל. כמה מנחמת אותנו השהות יחד, למרות המגפה והתכתיבים האכזריים של הריחוק המדגישים עוד יותר את הצורך שלנו בקרבה. כמו תינוקות שמתערסלים יחדיו על חזה של אמא גדולה אל תעזבי אותנו לבד, חממי אותי בחום גופך. צועדים יחד לתוך גיא צלמוות, נעזרים במחוות קטנות של קרבה ואהבת חינם חסרת צידוק רציונלי המבצבצת מעבר לגרידים המנכרים של המטריקס ומעניקה לכולנו משמעות. כל האנשים שמוצאים אומץ לחיות עוד יום בעולם המפחיד הזה בזכות הקשרים והקרבה שקושרת אותנו בחברים, ומשפחה, ועמיתים לעבודה, וזרים גמורים שחושפים בפנינו נדיבות שקשה להכרית מן העולם.

וכל זה מתקיים לצד פראות האדם על הכבישים, והאלימות של נהגים עצבניים וקצרי רוח שעולים על הכביש ונכנסים למצבי קיצון רצחניים. והאדם שאיבד את זה אתמול בצהרי היום באמצע רחוב קינג ג'ורג' וצעק על העוברים ושבים "זה בלתי אפשרי יותר! אי אפשר יותר ככה!" ואמא שגוננה בתנועה כמעט בלתי מורגשת על הבת הקטנה שלה שעברה שם איתה ונבהלה מהקולות הרמים.

רבים בורחים כרגע מהעיר, אבל האמיצים נשארים לשבת ומתבוננים בתשומת לב. הסיבה לברוח מתל אביב היא אותה הסיבה לשהות בה כרגע ולשאוף נשימה עמוקה במרכזו של רחוב רוחש. מישהו בעיר הזו יושב כרגע בחדר וכותב את הרומן הגדול של המאה העשרים ואחד על כל הרגעים הנדירים הללו, על מה שקורה כשמגפה מתעתעת מכה בציביליזציה משברית המתפקעת בציניות, ויופי ואהבה נואשת לחיים.

התיישבתי על ספסל לצפות בסרטון כשהתיישב לצדי לפתע אדם שטען שהוא מכיר אותי וסיפר לי שהוא חבר במסדר סתרים מיסטי איזוטרי ששורשיו במצריים העתיקה. הוא הפליג בדברים על אגודות הסתרים השונות שהוא חבר בהן עד שהתפלאתי איך הוא מספר לי את כל זה, והוא צחקק בספק מבוכה ספק מיסתוריות ולא פירט, כאילו הגיח לי מהצד השני של תיאוריות הקונספירציה הדלוקות שאני נתקל בהן ברשת החברתית. אילומינטי סימפטי בסה"כ. כל זה קרה. בחיי. #שגעתקורונהיולי2020

פודפדסטינג וההאצה התרבותית

כולם נשמעים טוב יותר כשהם מדברים במהירות כפול  1.5בספוטיפיי. זו השבחה של המציאות לעידן הדיגיטלי. גם אנשים שבלתי נסבל להאזין להם בשיחה ליייב נשמעים הרבה יותר חכמים כשהם מדברים בשטף של מהירות X1.5 או X2.

פונקציית ההאצה התרבותית של ספוטיפיי מאפשרת ליצור עולם מקביל בו כולם נשמעים חכמים יותר, כי כולם מדברים מהר יותר, וכולם יוצאים חכמים יותר, כולל המאזינים שמאמנים את עצמם לעקוב אחרי אנשים שמדברים בקצב כפול מהממוצע וכבר ניצבים חסרי סבלנות למול בני התמותה שמדברים בקצב הדיבור הרגיל ולא למדו עדיין להאיץ את עצמם בהתאם לנורמות החדשות שמכתיבה המדיה הדיגיטלית.

הספוטיפיי ותוכנות האזנה אחרות מתרגלות ומאמנות אותנו לקלוט אינפורמציה בקצבים שלא היינו רגילים אליהם בעבר, רק שווה לשים לב שלרגשות שלנו יש קצב אחר. אפשר אולי להאזין במהירות כפול 2 לביקורת מוצר ביוטיוב, אבל פחות מומלץ להאזין לאנה קרנינה מאבדת חייה בקצב הזה.

טכנולוגיות דיגיטליות כמו הספוטיפיי מאמנות סוגי אינטיליגנציה מסוימים ומכחידות סוגי אינטיליגנציה אחרים. פעם הייתי שואב הנאה רבה מנבירה בספריות של משתמשי סולסיק וגילוי של סגנונות מוזיקליים נידחים. כל גילוי של מוזיקאי או סגנון איזוטרי היה כמו גילוי של יבשת חדשה. חלק גדול מההנאה אפילו לא הגיע מהמוזיקה עצמה אלא מהמצלול של השם, מהדימויים הנלווים, ומההקשר התרבותי שהייתי קורא עליו בהנאה עצומה. היום אני אוסף לעצמי קטעים מהממים דרך הרשימות שמייצר אלגוריתם ה-Discover Weekly של הספוטיפיי, וכשמישהי שואלת אותי מה זה הטראק הזה אני אומר "ספוטיפיי משהו." אני בקושי זוכר את השמות של כל האמנים המדהימים שאני מגלה. ומי צריך בת'כלס? בפעמים הבודדות כשאני מחליט לחקור ולהאזין לאלבום השלם של איזשהו אמן מסתבר בדרך כלל שהאלגוריתם יודע יותר טוב ממני בדיוק איזה שירים אני אוהב.

למען ההגינות, הרגלי החקירה המוזיקלים שלי דעכו הרבה לפני הספוטיפיי (בהן צדקי, אני חושש לגורלם של הנפשות הרכות שמגלות את האלגוריתמים הללו לפני שהספיקו לפתח טעם אישי  משלהם). במובן הזה הספוטיפיי הוא כמו שירות סיכום הספרים בלינקסט, קביים אינטלקטואלים או תרבותיים לאנשים שאין להם זמן לעכל את היצירות התרבויות שלנו בקצב הראוי, מה שמחזיר אותנו להרצאות במהירות כפולה בספוטיפיי, ולתכניות של נטפליקס להשיק שירותי צפיה שיאפשרו גם לצפות בסרטים וסדרות במהירות כפולה — אופציה שצופים רבים בוודאי מצפים לה בכיליון עיניים למרות שהיא מכעיסה רבים מהיוצרים.

מה זה אומר על התרבות שלנו שאנחנו מרגישים שאפילו את תרבות הפנאי שלנו אנחנו צריכים לצרוך במהירות כפולה? מה זה עושה לחוויה ולטעם שלנו כשאנחנו צורכים דברים בצורות מתקוצרות ומואצות? איך זה משפיע על האיזון בין אינטלקט לרגש? ואיך זה משפיע על היחסים שלנו עם אנשים ועם עצמנו כשאנחנו מתרגלים לעולם בר-האצה?

%d בלוגרים אהבו את זה: