משנה תודעה 14 – בין פסיכונאוטיקה ומדיטציה

המאמר התפרסם במקור באתר הארץ

באמצע שנות השישים לפסיכולוג הפסיכדלי ריצ'רד אלפרט היה רעיון לניסוי משוגע. אלפרט התגורר באותה תקופה במילברוק, קומונה פסיכדלית, פרועה ואקספרימנטלית ששכנה באחוזה עצומה ומפוארת במדינת בניו-יורק, והונהגה על ידי אייקון האל-אס-די טימותי לירי. במהלך שנותיו באחוזה אלפרט עבר אנספור חוויות פסיכדליות עוצמתיות, אבל הוא היה מאוכזב. הוא הרגיש שבסיום כל אחת מהחוויות הללו הוא נוחת חזרה לאותה תודעת בסיס מוכרת ומשעממת. אלפרט החליט לעשות ניסוי. הוא וחבורת שותפים נועזים יסגרו את עצמם באחד הבניינים האחוזה ויבלעו אל-אס-די ללא הפסקה כדי לראות מה קורה. האם ניתן להישאר במצב התעלות תמידי או שהנחיתה היא בלתי נמנעת? במשך שלושה שבועות אלפרט וחבורתו לקחו מנה כבדה של 400 מיקרוגרם אל-אס-די כל ארבע שעות. אלא שהניסוי נכשל. הגוף שלהם פיתח עמידות לחומר ובסיום התקופה אלפרט מצא את עצמו חוזר לנקודת האפס.

נטש את הפסיכדליה לטובת המדיטציה. ראם דאס (לשעבר ריצ'רד אלפרט)

מיואש, אלפרט החליט לנסוע להודו ולחפש את עצמו. שם הפרופסור לשעבר מהרווארד פגש גורו הודי נערץ בשם נם קרולי בבה. אלפרט נתן לו מנה עצומה (900 מיקרוגרם) של אל-אס-די וציפה לראות את הגורו מתפרק מול עיניו. אבל שום דבר לא קרה. הגורו צחק לו בפנים. זמן קצר לאחר מכן אלפרט שינה את שמו לראם דאס, נטש את זהותו הפסיכדלית והפך לאחד המורים הרוחניים המשפיעים של המאה העשרים.

סיפור הטרנספורמציה של ריצ'רד אלפרט מפסיכונאוט חסר שובע למורה רוחני, חושף טפח ממערכת היחסים האינטימית והמורכבת בין העולם הפסיכדליה לעולם המדיטציה והתרגול הרוחני. פסיכדליה ומדיטציה מהוות שתיהן דרכים לחקר התודעה ולהגעה למצבי תודעה מורחבת, אבל בין שתי הדרכים הללו יש מתח עמוק. הראשונה, כפי שאבחן פעם ידידי בעז יניב, הינה טכנולוגיה – מולקולה לבליעה – ואילו השניה היא טכניקה הדורשת טיפוח. האבחנה התמימה לכאורה הזו מכילה עולם שלם של תפיסות ושיפוטים. מתנגדים לחוויות פסיכדליות טוענים ששימוש בפסיכדלים נחות לתרגול רוחני מפני שהוא מבוסס על שימוש בסמים במקום על טיפוח פרקטיקה, ומשום ש"אפשר להגיע לאותו מקום בלי סמים". הטענה בעייתית, גם משום שפסיכונאוטיקה (ועבודה רוחנית עם חומרים פסיכדלים) יכולה להחשב כפרקטיקה ברת טיפוח. ושנית, כי הטענה שאפשר להגיע לחוויה הפסיכדלית באמצעות מדיטציה משטיחה את העושר המגוון והאדיר של סוגי החוויות הפסיכדליות והמדיטטיביות האפשריות לכדי חוויה אידאית אחת שאינה קיימת, וכל זאת כדי להראות ששימוש בסמים הוא מיותר כי אפשר להיות היי בנטורל.

נכון הוא שמדיטציה מפתחת יכולת פנימית שאינה תלויה בחומרים חיצוניים, ובכך היא יכולה להעניק חוויה מקורקעת יותר מזו של חוויה פסיכדלית. נכון גם שאחד מחמשת עקרונות המוסר של הבודהיזם אוסר על השימוש בחומרים משכרים לתודעה (השאלה אם פסיכדלים נמנים על החומרים הללו, מפרנסת בימינו דיונים רבים). בהמשך לכך, ישנה מסורת ענפה של התנשאות והתכחשות של עולם המדיטציה לשימוש במשני תודעה פסיכדלים, אלא בפועל מערכת היחסים בין פסיכונאוטים ומודטים מורכבת ועשירה בהרבה ממה שניתן היה לשער מהקו הבודהיסטי הרשמי השולל כל שימוש בחומרים משני תודעה.

מחקר שנערך בקרב מתרגלי מדיטציה מערביים מצא ש-62%  ממתרגלי המדיטציה הבודהיסטים במערב השתמשו בפסיכדלים – מספר גדול פי כמה משיעורם באוכלוסיה הכללית. חצי מאלו סיפרו שהחוויה הפסיכדלית היא שהובילה אותם למדיטציה. למעשה, צמיחת קהילת המדיטציה במערב בשנות השישים והשבעים תודלקה על ידי האפשרויות התודעתיות שפתחה החוויה הפסיכדלית. צעירים שמצאו באסיד פתח מרטיט לעולם חדש חיפשו אחר טכניקות תודעתיות שיאפשרו להם לחקור ולפתח את התודעה ללא סמים. חלק מאותם צעירים ספוגי אסיד הפכו מאוחר יותר למורים מרכזיים בבודהיזם האמריקאי. גם הרנסנס הפסיכדלי הנוכחי, מגיע בצמידות לרנסנס בהתעניינות בפרקטיקות מדיטטיביות של מיינדפולנס, וגם הפעם ניתן למצוא חפיפה מפתיעה בין מודטים לפסיכונאוטים. חפיפה זו מתבטאת במורים בודהיסטים שמגלים התעניינות מפתיעה (ולא תמיד רשמית) בהתנסות בפסיכדלים, וגם בעניין הגדל של פסיכונאוטים בתרגול מדיטציה.

בספר Altered States שעוסק בקשרים בין בודהיזם לרוחניות פסיכדלית, מבחין החוקר דאגלס אוסטו בין שלוש גישות שונות של בודהיסטים מערביים לפסיכדלים. הראשונה שוללת שימוש בפסיכדלים מכל וכל. השניה, רואה ערך בפסיכדלים, אבל רק כמקפצה תודעתית לקראת תרגול מדיטציה. השלישית מעלה על נס את השילוב בין התנסויות פסיכדליות לתרגול מדיטציה ורואה בהם אפיק הוליסטי ומשובח להתפתחות רוחנית. הקבוצה האחרונה הזו משגשגת בשנים האחרונות. היא מפרנסת ספרים, פודקסטים (חפשו את סדרת הפרקים הפסיכדלים של הפודקסט Buddhist Geeks), וגם קבוצות סנגהא פסיכדליות, שמבקשות להתיך בין קהילה ותרגול מדיטציה בודהיסטית לבין חוויות משנות תודעה.

אז מה בעצם קושר בצורה עמוקה כל כך בין פסיכונאוטיקה ומדיטציה? לורנזו האגרטי, המנחה לשעבר של פודקסט 'הסלון הפסיכדלי' אמר פעם שמעולם לא פגש פסיכונאוט רציני ללא תרגול מדיטציה עמוק. מדובר אולי בהגזמה, אבל לא ניתן להפריז בערך של תרגול מדיטציה עבור פסיכונאוטים. חוויות פסיכדליות עוצמתיות פותחות אפיקים תודעתיים מטלטלים. היציבות התודעתית הנרכשת במהלך תרגול מדיטטיבי, והיכולת להביט בתודעה, לזהות בה דפוסים, ולהרפות מהאחזויות הן בעלות ערך אדיר עבור פסיכונאוטים במצבים פסיכדליים מאתגרים. במקביל, חומרים פסיכדליים מסוגלים לשגר מתרגלי מדיטציה למצבי תודעה שרבים מהם לא יצליחו להגיע אליהם גם לאחר שנים ארוכות של תרגול. ההיסטוריה הפסיכדלית מלאה במחפשים רוחניים שקדניים שבילו שנים ארוכות של אימון אך לא הצליחו לגעת בחוויה המיסטית ונדרשו לבסוף למולקולה פסיכדלית. ההוגים אלדוס האקסלי ואלן וואטס הם שני שמות ידועים של חוקרי רוחניות ומדיטציה, שהצליחו, באמצעות חוויה הפסיכדלית, להשיג מצב תודעתי שחמק מהם בשנים ארוכות של תרגול. השאלה אם הצליחו לחזור למצבים הללו ללא שימוש בסמים נותרת פתוחה, אבל אין בכך כדי להמעיט בחשיבות שהייתה לחוויה עבורם. מבט מפסגת ההר יכול לספק השראה וכיוון למי שמחפשים את אותה הפסגה שנים ארוכות מבלי שחזו בה בעיניהם.

למצבי קשיבות מדיטטיביים ולמצבים פסיכדליים ישנם מאפיינים תודעתיים משותפים. תרגול מדיטטיבי מניב חוויה ישירה וצלולה יותר של העולם, כזו שמזכירה את התיאור הקלאסי של החוויה הפסיכדלית כפתיחת דלתות התודעה וניקוי איברי התפיסה. משתמשים בפסיכדלים מספרים לעיתים קרובות שהם מרגישים כאילו התעוררו לראות לראשונה את העולם, ממש כמו מתרגלי מדיטציה שניקו בעבודה עיקשת את עכירות התפיסה. בדומה לכך, תרגול מדיטטיבי מכוון פעמים רבות להתמקדות בהווה והתמסרות לחוויה של הרגע הנוכחי, ואילו חוויות פסיכדליות, מייצרות גם הן תחושה של נטיעות עמוקה ברגע נצחי. האקסלי תיאר זאת כהמצאות ברגע שמגלם בתוכו את את בריאת העולם וקצו, האכילה מפרי עץ הדעת ורגע הגרוש מגן עדן. בנוסף, אחת מהאמיתות הנצחיות שהתרגול הבודהיסטי מבקש לבסס היא ההכרה בארעיות העולם ובשינוי המתמיד של ההוויה – ואיזו חוויה יכולה להדגימה זאת טוב יותר מטריפ לסד, שבו המציאות מתהווה לנגד העיניים מרגע אחד למשנהו.

אפשר להמשיך ולמצוא נקודות דימיון ושוני בין החוויה הפסיכדלית לחוויה המדיטטיבית אבל נדמה שהנקודה החשובה ביותר היא כיצד מדיטציה ופסיכונאוטיקה יכולות להשלים זו את זו. מורה המדיטציה האמריקאי ג'ק קורנפילד הציע בעבר שהפרקטיקה המדיטטיבית והפרקטיקה הפסיכדלית עשויות בעתיד להשתלב זו בזו וליצור דרך רוחנית שרואה בפסיכדלים חומרים מקודשים שניתן להשתמש בהם באופן הנטוע בתפיסת העולם הבודהיסטית. מדובר בסינרגיה אפשרית. מצד אחד אלברט הופמן, מגלה האל-אס-די שטען שהחשיבות העמוקה ביותר של האל-אס-די היא ככלי עזר למדיטציה. ולצדו, החוקר והמודט ריק שטרסמן, שביצע בשנות התשעים ניסוי מפורסם בחומר הפסיכדלי די-אמ-טי וסיכם שנקודת המוצא של הנסיינים שלו היא שקבעה את הערך שהפיקו מהחוויה הפסיכדלית. ללא מסגרת רוחנית או תרפויטית שאפשרה אינטגרציה, אבחן שטרסמן, החוויות הפכו ללא יותר מסדרה של חוויות פסיכדליות אינטנסיביות. אולי, כפי שהציע טרנס מק'קנה, אין כלל סתירה בין תרגול רוחני וחוויות פסיכדליות. אולי האופציות השונות הללו בכלל משלימות זו את זו באופן שיכול להעשיר תרגול תודעתי ולקרקע את האורות של החוויה הפסיכדלית.

כשפסיכדליה הופכת למיינסטרים – משנה תודעה, מס' 13

מה קורה כשהמיינסטרים מחבק את הפסיכדלים? והאם יש כזה דבר פסיכדליה סחית? שיחה עם ההוגה הפסיכדלי אריק דיוויס על איך לשמור את הפסיכדליה ווירדית (התפרסם במקור בטור 'משנה תודעה' בעיתון הארץ)

את המילה האנגלית Weird ניתן לתרגם לעברית כמוזר, תמהוני, או משונה. היא משמשת כדי לתאר אירוע בלתי מוסבר, או אדם תמהוני (Weirdo), ולמרות שהשימוש בה נגוע לעיתים קרובות בקונוטציות שליליות יש  מקום אחד שבו הווירדי זוכה בהתמדה למוניטין חיובי – בעולם הפסיכדלי כמובן.

ההיסטוריה הפסיכדלית רצופה בסיפורים תמוהים עם אנשים מוזרים בסיטואציות משונות. הסופר הפסיכדלי קן קיזי עולה לפודיום בעצרת נגד המלחמה בויאטנם בברקלי של 1965 עם סרבל טיסה בצבעים פסיכדליים ומנגן במפוחית שיר בלוז מוטרף כדי לבלבל את האקטיביסטים. ההוגה הפסיכדלי טרנס מק'קנה יורד לאמזונס ב-1971 עם אחיו דניס, כדי לבצע שם ניסוי מוזר שמטרתו להביא את סוף ההיסטוריה על ידי כניסה למימד פטרייתי שממנו תיווצר אבן פילוסופים רב-מימדית. הסופר פיליפ ק. דיק יוצא מטיפול שיניים, פוגש נציגה של עדי יהווה עם תליון מסתורי, וחווה לפתע פלישה של כח טרנסצנדנטי לתוך תודעתו. בחודשים שלאחר מכן הוא נזכר שהוא בעצם תומאס, נוצרי נרדף שחי במאה הראשונה לספירה, משתכנע שזרם הזמן עצר למעשה בשנת 74, ושהאימפריה הרומית מעולם לא נפלה. הוא עובר לחיות במקביל בשתי מציאויות שונות שמופיעות לנגד עיניו בחשיפה כפולה: רומא של השנה 74, וקליפורניה של 1974.

ווירדיות ששזורה בהיסטוריה של התרבות הפסיכדלית. כריכת הרומן "ואליס" מאת פיליפ ק. דיק

סיפורים מוזרים כאלה הם הלחם והחמאה של התרבות הפסיכדלית – תרבות שמבוססת על חוויה שיש בה מרכיבים בולטים של חריגות, בלתי מוסברות, ותחושת השתוממות מול עולם מוזר מעבר לדמיון. תקופת השיא של העידן הפסיכדלי של הסיקסטיז מתוארת בספריהם של רבים מבוגרי העידן ההוא כתקופה בה, בחלקים מסוימים של החוף המערבי, טבלה התרבות כולה בהזיות קולקטיביות המשלבות מאגיה, טלפתיה, זליגות תודעה ושלל תופעות על-חושיות שהפכו חלק משגרת היומיום.

יקום ומלואו מפריד בין עולם הווירדיות הפסיכדלי של שנות השישים והשבעים לבין עולם הרפואה והעסקים הפסיכדלי המתגבש בימינו. את הכנסים הפסיכדלים הפרועים של העבר החליפו בשנים האחרונות כנסים מעונבים, שבהם מתחככים זה בזה אנשי עסקים ורפואה שקפצו על העגלה הפסיכדלית המאיצה. הם מחליפים רעיונות על רפואה פסיכדלית ללא חוויה פסיכדלית, על פטנטים ומודלים מסחריים. הנביא מק'קנה, מלך הכנסים הפסיכדלים של האייטיז, לא היה מוצא שם היום את מקומו.

רעיון המיינסטרימזציה, ההחדרה של הפסיכדלים לשדרה המרכזית של התרבות, הפך בעשורים האחרונים לרעיון דומיננטי בשיח הפסיכדלי. פעילים כמו ריק דבלין, מייסד ארגון המחקר הפסיכדלי MAPS, קראו לקהילה הפסיכדלית להפסיק לחשוב על עצמה במונחים של אנטי-תרבות, ולחשב כיצד ניתן להשפיע מבפנים. הם יזמו מחקרים רפואיים על טיפולים פסיכדליים בחיילים מוכי הלם קרב ובחולים סופניים, כדי לרכך את התדמית הווירדית והמרדנית של הפסיכדליה, ולהראות שביכולתה למלא תפקיד יצרני בחברה. ההימור צלח, אבל גבה מחירים לא פשוטים. במאמר Working with Weirdness, שנתפרסם ביולי האחרון בכתב העת ACS Pharmacology & Translational Science מצביעים החוקרים הפסיכדלים יוסט ברקסמה ומיכאיל ואן אלק על הרתיעה של עולם הרפואה העכשווי מהתמודדות עם האלמנטים יוצאי הדופן של החוויה פסיכדליות. ברקסמה וואן אלק רואים בפופולריות הגוברת של מיקרודוזינג וההתמקדות במנגנונים נוירו-מכאניים ניסיון לברוח מהצדדים המופלאים והמובנים פחות של החוויה הפסיכדלית. במקום זאת, הם קוראים לחוקרים להכיר ולחבק את הצד הווירדי של החוויה הפסיכדלית.

את הרתיעה של עולם הפסיכדליה העכשווי מהווירדי והמוזר ניתן להבין כמהלך אסטרטגי ומחושב. הווירדיות לא משקמת את המוניטין הפסיכדלי, למעשה היא מתחככת קרוב מדי בעולם פתולוגיות הנפש שהרפואה הפסיכדלית מבקשת להתרחק ממנה. אין כסף בחוויות מוזרות. אין להן תכלית, מלבד פליאה, השתוממות ואולי פריצת דרך יצירתית או חוויה רוחנית כלשהי. הסופר והאינטלקטואל הפסיכדלי אריק דיוויס מאמין שהנסיגה של הפסיכדליה העכשווית מהמימדים הווירדים קשורה גם לתפיסות שמרניות לגבי הנאה וחיפוש רוחני. "בתרבות שלנו יש רתיעה להכיר בכך שאחת הסיבות העיקריות לכך שאנחנו משתמשים בסמים כבני אדם זה לצורך הנאה. התרבות הפסיכדלית כללה בעבר דגש חזק על אלמנט ההנאה: בין אם זו הנאה חושנית, ארוטית, או ההנאה של גילוי מצבי תודעה חדשים. חלק מהמורשת של תרבות הנגד היה רעיון החקירה של התענוג כאקט יצירתי ואפילו רוחני. אלא שכיום היחס לפסיכדלים הוא כמשהו פרקטי, בעל פונקציה שימושית, בין אם זו פונקציה אישית כמו ריפוי של בעיות אישיות או פונקציה קולקטיבית כמו שתמצא בקהילות איוואסקה גלובליות – אנחנו מרפאים את האני הקולוניאלי שלנו או מאזינים לפלנטה בזמן קריטי. אז אפילו באנדרגראונד הצמידו  לפסיכדלים פונקציה. אלא שאחד מהדברים שמייחדים הנאה זה שהיא הסיבה של עצמה. היא לא מנסה ללכת לשום מקום. 'למה אתה עושה את זה?' 'כי אני נהנה מזה.' סוף השיחה. כולנו עושים דברים מסוימים כי אנחנו נהנים מהם. אין צורך לחפש משהו מעבר. אין צורך לומר פסיכדלים הם רבי ערך בגלל שהם עושים את זה או את זה. אתה יכול פשוט להנות מהם. אבל בזמננו אין מקום לפוזיציה הזו, משום שפסיכדלים מתויגים כפתרונות לבעיות אינדיבידואליות או קולקטיביות."

"בנוסף, פסיכדלים היו בעבר חלק ממסע של חיפוש: מסע לגלות את מה שלא ידעת על עצמך, על טבע המציאות והתודעה. וגם כאן, החיפוש הוא התשובה עצמה. זה כל הרעיון של להיות מחפש. אבל זה לא מיתרגם טוב לפרדיגמה החדשה של הריפוי, בגלל שאנחנו כבר יודעים למה אנחנו כאן. אנחנו מתרפאים. אז מה אם אני מוצא את עצמי במרחב קוסמי רב-מימדי שבו כל מיני שפות חייזריות מוקרנות עלי וזה סוג של מרגיש כאילו יש לי דרך לנווט בתוכן ולחדור למימד חדש? כאילו, מה זה לעזאזל??? 'טוב, זה חלק מריפוי.' 'אל תדאג לגבי זה. וואטאבר, זה בסדר.' הווירדי לא מעניין כי הוא לא בהכרח מרפא, או מלמד משהו חוץ מזה שהוא עומד בקשר לדבר הבלתי מובן הזה שניתן לקרוא לו המסתורין. אלא שבאופן הזה רעיון הריפוי הופך למעין הסבר גורף שסותם את הגולל על חלל החידוש וכל המימדים הקוגניטיביים, מד"ביים, מיתיים, רוחניים ומטאפיזיים, כי הדברים האלה פשוט משוגעים. זה לא ממש עוזר לך, וזה אולי יטרלל אותך, אז בוא נתעלם מזה."

דיוויס, בכיר האינטלקטואלים של תרבות הנגד הפסיכדלית בעשורים האחרונים, הוא גם אחד מנושאי הדגל המרכזיים של הווירדיות בשיח הפסיכדלי. ספרו High Weirdness שיצא ב-2019 בהוצאת MIT הוא ניתוח מלומד ומעמיק של היצירה הווירדית של שלושה אייקונים פסיכדלים מהסבנטיז: טרנס מקנה, רוברט אנטון ווילסון ופיליפ ק. דיק. "הווירדי עבורי מסמן מפגש עם משהו שהוא עמוק מספיק בכדי שיהיה בו אלמנט של חתרנות, וחלק מהעניין הוא שיש שם מפגש עם משהו שיכול להיות לא נעים, מאתגר או קצת מפחיד. חוקרים רבים בעולם הפסיכדלי עושים היום פטישיזציה לחוויה המיסטית. התיאורים שהם מציגים שמימיים ונעימים: 'אני אחד עם הכל,' 'כל הגבולות ביני לעולם מתמוססים ואני חוזר הביתה לתודעת-העל'. אבל להיות אחד עם הכל יכול גם להיות מעורר אימה. ההיסטוריה של הדת והמיסטיקה כוללת גם הרבה פתולוגיה וטריפים רעים."

בכיר האינטלקטואלים של תרבות הנגד הפסיכדלית. אריק דיוויס.

בעשרות השנים שחלפו מאז שדיוויס החל לחקור ולכתוב על התרבות הפסיכדלית, שהייתה אז תרבות שוליים ליודעי דבר, הוא ראה בה שינויים עמוקים שהובילו עד לפופולריזציה האדירה של הפסיכדלים בזמננו. "אני כבר לא מודאג מהשינוי הזה כמו בעבר." הוא אומר "אני בא בגישה של אנחנו הולכים לנסות את עניין הריפוי הזה ואנחנו נראה מה קורה כשכל האנשים האלה יתחילו לקחת פסילוסיבין וזה יתחיל להיות מוזר. וזה יהיה מוזר. מוזר יותר ממה שאנשים רוצים. אני לא יודע כמה, ואולי זה יהיה טוב, אבל זה כן מעלה שאלות על מה שהמיינסטרים, השיח החדש, מטאטא תחת השטיח, ואיך הדברים האלה יחזרו לבעוט להם בישבן, או שלא."

לצד התרבות הפסיכדלית הסטרייטית יש עדיין הרבה ביטויים של ווירדיות במקומות כמו ברנינג מן או תרבות הטראנס. יכול להיות שהקהילה הפסיכדלית מתפצלת לשני עולמות מקבילים שיתקיימו בלי קשר זה עם זה?

"יש ריבוי גובר של שיחים פסיכדליים, וזרימה אדירה של כסף ותשומת לב תקשורתית לעבר אחד מהשיחים האלה, שזה די מבלבל עבור כל השאר. אז כן, יש כאן כמה עולמות שפועלים במקביל ומה שיהיה מעניין כאנתרופולוג זה לראות כמה מהאנשים שגילו את החומרים האלה דרך הפריזמה המיינסטרימית יתגלגלו לעולמות הווירדים יותר, או שלא. אני יכול לדמיין מצב שבו שיח הריפוי הפסיכו-תרופתי הופך כל כך דומיננטי שסוג הדברים שאנחנו מדברים עליהם הופכים להיות משהו היסטורי, שקרה פעם בעבר בקשר לפוליטיקה ולמדיה של עידן שעבר."

התרגלנו לחשוב על פסיכדלים כמשהו שקשור לתרבות נגד, אבל אם זה אכן משתנה, איך אתה חושב תראה תרבות פסיכדלית שהפכה לתרבות דומיננטית?
"זו שאלה טובה, ואני חושב שהאנלוגיה הכי טובה שיש לנו זה הפסיכותרפיה. הפסיכותרפיה התחילה אצל פרויד ואפילו יונג כפרקטיקה רדיקלית. ואז כשהיא מגיעה לארה"ב היא עוברת פופולריזציה ומופיעה בסרטים של היצ'קוק, ולאורך ולרוחב של תרבות הפופ. ופתאום היא עוברת מיינסטרימזציה למשהו כזה שהמטרה שלו היא לתמוך באגו כדי שהוא יוכל לתפקד טוב יותר בסביבת החיים הלחוצה של אחרי המלחמה. ואני חושב שמשהו דומה יקרה כאן. שאנשים ילמדו לספר את החוויות הפסיכדליות שלהם כדרכים לשימור האגו. בתקופה מאוד מלחיצה בהיסטוריה, כשהאגו מותקף והסובייקטיביות מופרעת על ידי טכנולוגיה ולחצים חדשים, אני חושב שפסיכדלים ישמשו בתפקיד מבריא עבור הרבה אנשים. כי הרבה אנשים סובלים כל כך ויש הרבה סיבות לנסות להחלים ולא בהכרח להיות רדיקלי בטכניקות התרפויטיות. אלא שאני חושב שחלק מהתפקיד שלנו כאנשים פסיכדליים הוא להחזיר את זה למורכבות של עולם חברתי היפר-מקושר שכולל גם סוכנים לא-אנושיים וצמחים והקוסמוס."

גם הפסיכותרפיה התחילה כמשהו רדיקלי. זיגמונד פרויד

דיוויס מותח קו ישר בין הגל הפסיכדלי הנוכחי לבין צמיחת מדעי המח, וכלכלת תשומת הלב האינטרנטית. "מתנהל ניסיון לבצע קולוניזציה ולנוע עמוק יותר ויותר לתוך התת-מודע, עולם החלום, והעולם של מצבי תודעה חלופיים. ולכן אני לא חושב שפסיכדליה זה טרנד כזה, ושבעוד עשר שנים כולנו נעבור לדבר הבא. אני חושב שאנחנו יודעים שפסיכדליים זו הדרך המטריאלית ביותר לגשת למצבי תודעה אחרים ואנחנו יכולים באמצעותם להטמיע את המצבים הללו בתוך התרבות הצרכנית, התרבות הטכנולוגית, התרבות המודרנית, ובאופן הזה להיות מסוגלים לחקור, למפות לארגן ואולי גם לתכנת ולשלוט באזורים הפריפריאליים, החתרניים והבלתי מודעים הללו של התודעה. זה אולי נשמע פרנואידי, אבל אני חושב שזו הערכה הוגנת של המצב."

" מקלוהן אמר בשנות השישים שאל-אס-די מאפשר לאנשים לדור ממש ביקום האלקטרוני החדש שבראנו. אנחנו 60-70 שנה בתוך התהליך הזה והגענו לצומת הדרכים שבו זה כבר לא שימושי לשמר את תרבות הסמים כחלק מהשוליים או תרבות הנגד. מה שיותר שימושי זה להכליל את כולם ולראות איך ניתן לארגן את זה, אולי בדרכים טובות אבל גם בדרכים שהן מטרידות וחלק מהעניין של להיות אדם פסיכדלי זה לעמוד בפני האתגרים של המאבק הזה ולקבל השראה מהיבט חשוב של השימוש הילידי בפסיכדלים, וזה שהוא קורה בעולם של כוח: עולם שבו יש דברים טובים וגם דברים רעים. שיש בו דברים שמרפאים ודברים שהם מחלה. זה עולם שיש בו כישוף וגם ריפוי, ואני לא חושב שאנחנו יכולים להשאיר את הכישוף בדלת ולנוע לעולם הפופ החדש הזה, אפילו שכולם היום רוצים לדבר רק על ריפוי. האלמנט הכישופי הזה הוא עובדה מוצקה במחקר האנתרופולוגי, הוא קיים באופן מובהק בתרבות הנגד, והוא חלק מהעולם שלנו היום כשאנחנו מכניסים את כל תאגידי התרופות הענקיים הללו עם הרטוריקה שלהם, והכסף שלהם. אז כדאי שנעמוד על המשמר."

פודקסטים, הרצאות ודברים נוספים

שבוע חדש, והזדמנות להעלות כמה דברים שהצטברו לאחרונה ממדיה אחרות שאינן טקסטואליות.

ב-27 לאוקטובר דיברתי בכנס ירושלים לאמנות על אמנות פסיכדלית ולמה המעמד שלה בשדה האמנות כה ירוד. זו הייתה הזדמנות עבורי לאסוף הרבה מהמחשבה שלי על אמנות פסיכדלית בהרצאה קצרה (18 דקות) וגם לשזור את כל זה בלא מעט אימג'ים פסיכדלים שאני אוהב. אפשר לצפות בוידאו למטה.

בנוסף הזדמן לי לאחרונה להתארח בפודקסט הקנביס המשובח "מקאלי ועד קוש" של דן בראונשטיין ויאיר רביב. ניהלנו שיחה חופשית, מעניינת וכיפית על פסיכדלים, קנביס, מדיה ומה שביניהם. יכולים להאזין פה בספוטיפיי ופה בפודבין (ויש בעוד כל מני מקומות)

בנוסף, אם כבר פודקסטים על קנביס. עושה רושם שהם מגיעים למיינסטרים לאחרונה. בהארץ שחררו לאחרונה פודקסט בשם "7 שאלות על קנביס" – אני מתארח בקצרה בפרק השביעי מסכם.

ואם כבר כתבתי בכותרת 'ודברים נוספים' – יצא לי לצפות באחרונה בסדרה המשעשעת של קומדי סנטרל Tales from the trip (ניתנת לצפיה ביוטיוב) שהעלתה מחשבות שונות על הייצוג של חוויות סמים במדיה. אפשר לקרוא את התקציר כאן בטוויטר שלי וכאן למטה את הוידאו  האהוב עלי בסדרה שבו הקומיקאי ראמין נאזר יוצא למסע דיאמטי.

שיהיה שבוע טוב!

משנה תודעה – טור 12 – צמחים נגד מולקולות

מה עדיף צמחים או מולקולות? על מחלוקת שמטרידה את העולם הפסיכדלי.

יש דרכים שונות להיות טהרן. יש טהרנים אידאולוגים שפוסלים את כל מי שחורגים מתפיסותיהם הרעיוניות, ויש טהרנות דתית ששואפת להכחיד כל מין של מגוון והטלת ספק. גם לעולם הפסיכדלי יש צורה אופיינית של טהרנות. נקרא לה טהרנות פרמקולוגית.

טהרנות פרמקולוגית גורסת שיש מולקולות מסוימות, אבל לא אחרות, שהן טובות, מועילות וראויות. שמולקולות מסוימות מקודשות בעוד שמולקולות אחרות הן טמאות ואסורות במגע. דיכוטומיה קלאסית ונפוצה אחת היא זו המנגידה בין חומרים פסיכדלים לכל סוגי הסמים האחרים.

צורה אחרת של טהרנות פסיכדלית פרמקולוגית היא טהרנות שמבדילה בין שימוש בפסיכדליים ממקור טבעי (צמחים, פטריות או בעלי חיים) לבין שימוש בחומרים פסיכדלים מסונתזים. דברו עם משתתפים בטקסי איוואסקה, סן פדרו, פיוטה או פטריות ורבים מהם יגידו לכם שהם נמנעים באופן קטגורי משימוש בסמים "כימיים" או "מסונתזים". הסיבות להתנזרות הזו מגוונות, אבל בבסיסן נמצאת אבחנה ארכיטיפית רבת עוצמה בין שימוש מקודש בחומרי משני תודעה (שימוש טקסי בחומרים טבעיים) לבין שימוש טמא בסמים (שימוש בחומרים סינתטיים למטרות הנאה).

בעולם הסימבולי העשיר המקיף את תהליכי הריפוי המתרחשים בחומרים פסיכדליים מיוחסת משמעות גדולה לשורשן של הרפואות הללו בטבע ובמסורות עתיקות. עבור אנשים שחיים בתרבות נהנתנית שמשלבת בין שימוש מופרז בסמים לגינוי של משתמשי סמים, האבחנה בין שימוש ריטואלי בצמחים משני תודעה לבין שימוש הדוניסטי בסמים הוא חשוב. גם המוניטין הרע שיצא לתעשיית התרופות לא משחק לטובת המולקולות הסינתטיות. רבים מחובבי הפסיכדליה הטבעית הופכים את החלוקה המקובלת בין סמים ותרופות על ראשה. צמחים פסיכדלים ידועים כרפואות מקודשות, ואילו החומרים שאותם מייצרת תעשיית התרופות ידועים כסמים.

אז מה בעצם ההבדל בין פסיכדלים טבעיים וסינתטיים והאם פסיכדלים שמקורם בטבע אכן טובים יותר מאלו שמיוצרים במעבדה? התשובה, שלא במפתיע, תלויה בזהות המשיב. מרבית הפסיכיאטרים ואנשי הרפואה יגידו לכם שלחומר שיוצר במעבדה יש יתרון מובהק על חומר טבעי. תרופות מעבדה מכילות חומר פעיל שבודד במינון ידוע ומדוד. באופן זה הן מאפשרות לרופא המטפל להשתמש בכמויות מדויקות של חומר פעיל, בניגוד למה שאפשרי אצל מי שאוכל פטריה או שותה כוס איוואסקה.

מצד שני גם לחומרים טבעיים יש יתרונות. ההוגה הפסיכדלי טרנס מקנה נהג לטעון שצמחים פסיכואקטיביים עדיפים על מולקולות מסונתזות משום שהם מוכרים למערכת העצבים, שמחזיקה באנזימים הנדרשים לפירוקם. מולקולות מסונתזות לעומת זאת יכולות לנחות על הגוף כמו אובייקט זר לחלוטין, וגם הידע שלנו לגבי השפעות הלוואי האפשריות שלהן שלהם דל בהרבה מהידע העשיר שיש לנו על צמחים שבשימוש מזה מאות ואלפי שנה.

נימוק נוסף לטובת הצמחים הוא אפקט הפמליה, מונח אותו טבע הכימאי הישראלי, רפאל משולם, מגלה ה-THC (המולקולה משנת התודעה בקנביס). בשנים שלאחר גילוי ה-THC איתרו משולם ושותפיו מעל למאה סוגי קנבינואידים – מולקולות המצויות בצמח הקנביס והמלוות את ה-THC בכניסתו לגוף, כמו פמליה. משולם טען כי המולקולות הללו פועלות יחדיו בסינרגיה ומייצרות אפקט של שלם הגדול מסך חלקיו. טענה זו זכתה להשפעה רבה עד כדי כך שחברות תרופות החלו לשלב קנבינואידים שונים במוצריהן כדי להשיג אפקט פמליה סינתטי. חובבי הצמחים ראו בכך אבסורד. למה להשקיע הון ואנרגיה כדי לחלץ קנבינואידים ולהזריק אותם מחדש כשעושר אדיר של קנבינואידים כבר נמצא בצמח באופן טבעי?

ואז יש את עניין הישויות. משתמשים בפסיכדלים מדווחים לעיתים קרובות על מפגש עם ספיריטס, מעין רוח או אינטיליגנציה הגלומה בצמח. הספיריטס הללו מתגלות בפניהם במהלך החוויה, מדברות אליהם, מציגות להן חזיונות ונותנות להם הדרכה בנושאים שונים. המפגש עם הישויות הללו, שיש המכנים אותן "מורות צמח" (plant teachers) מתברר כבעל חשיבות גדולה לפסיכונאוטים רבים. הוא מתואר כמפגש דיאלוגי עם אינטליגנציה זרה שיש לה יכולות ריפוי מופלגות וידע יקר למסור. אלא שמפגשים עם ישויות אינטיליגנטיות מסוג זה נוטים, למרבה העניין, להתרחש בעיקר במגע עם פסיכדליים טבעיים ולא עם מולקולות מסונתזות. פסיכונאוטים נוטים לדבר על ההוראות שקיבלו מסבתא (איוואסקה), סבא (פיוטה) או הפטריות. מולקולות סינתטיות כמו אל-אס-די, להבדיל, מומשגות לרוב ככלי, לא כאינטליגנציה עצמאית שניתן לנהל איתה דיאלוג.

לעין הסערה הזו נכנס לאחרונה עיתונאי המדע ומומחה הסמים המילטון מוריס, כוכב סדרת הטלוויזיה הפופולרית Hamilton's Pharmacopeia של Vice. הסדרה מתעדת את הרפתקאותיו הפרועות של מוריס בעודו חוקר (על בשרו) שורה של חומרים פסיכואקטיביים אקזוטיים ברחבי העולם. באחד מהפרקים הפופולריים בסדרה יצא מוריס למדבר סונורה שבמקסיקו בחיפוש אחר קרפדות הבופו-אלברוס המפיקות מבלוטותיהן ארס המכיל את החומר הפסיכדלי האולטרא-פוטנטי 5-MeO-DMT. הפרק המצליח של מוריס תרם לעלייה המסחררת בעניין הגלובלי ב-5-MeO-DMT וזו בתורה תרמה לכרסום מתמשך באוכלוסיית הקרפדות הפסיכואקטיביות ממדבר סונורה. מוריס הנרעש הגיב לכך בפניה נרגשת לאוכלוסיית הפסיכונאוטים העולמית להפסיק לצרוך 5-MeO-DMT שמקורו בקרפדות ולעבור ל5-MeO-DMT שהופק סינתטית.

"העובדה שהחומר הזה מגיע מקרפדה מעוררת גישה אנימיסטית," אמר המילטון לאחרונה בראיון בפודקסט של הסופר והפעיל הפסיכדלי טים פריס. "אנחנו נוטים לחשוב על חומרים סינתטיים כמשהו שהוא חסר נשמה. משהו רע. זה מגיע מהמעבדה הזאת בסין, אז זה רע. זה מלוכלך. אין לזה את הקדושה והסימבוליזם של משהו שבקע מקרפדה שחיה מתחת לאדמה בסונורה 9 חודשים בשנה בהמתנה לגשמי הקיץ."

מוריס דוחה את הטענות על הבדל בין השפעות 5-MeO-DMT מסונתז וטבעי. אם יש הבדל, הוא אומר, מקורו כנראה לא בחומר עצמו אלא ברשת ההקשרים הסימבולים שמקיפה אותו. השאלה, מבחינת מוריס, היא כיצד ניתן ליצור סביב חומרים סינתטיים הילה סימבולית דומה לזו המקיפה את ארס הקרפדה.

שאלת הקיימות של שימוש בארס קרפדות מצטרפת לשורה של שאלות קיימות העולות בשנים האחרונות ככל שמתגברת הדרישה הגלובלית לצמחים פסיכואקטיביים שחלקם צומחים בקצב איטי מדי בכדי לענות על הביקוש העולה.

"זכיתי להרבה תועלת תרפויטית מהחומרים הללו" אמר פריס בפרק "ונאלצתי להכיר באמת הלא נוחה שהמקורות שהעולם הפסיכדלי מסתמך עליהם כיום הם במקרים רבים לא ברי קיימא. עבור אנשים שמתעניינים בפיוטה, אני אומר, בבקשה אל תשתמשו בפיוטה. שימרו אותו לאוכלוסיות ילידיות ושקלו להשתמש בקקטוסים אחרים שמכילים מסקלין ומתחדשים מהר יותר, כמו קקטוס הסן פדרו. בנוגע לקמבו [קרפדה המייצרת ארס המשמש למטרות ריפוי] אני אומר פשוט אל תשתמשו בזה. רוב הציביליזציות שרדו ושגשגו ופתחו פרקטיקות רוחניות עמוקות בלי להשתמש בשום סוג של קרפדות."

אלא שלא כולם מסכימים עם הטענות של מוריס לגבי הזהות בין השפעות הגרסה הסינתטית והגרסה האורגנית של 5-MeO-DMT. בכנס שהוקדש לקרפדת הבופו-אלברוס היו מי שטענו שיש הבדל של ממש בין ההשפעות של 5-MeO-DMT טבעי ומסונתז. מוריס מצידו עדיין לא משתכנע ומצביע על העובדה שאין בידינו עדיין מחקר מדעי שתומך בכך שמדובר ביותר מהטיה פסיכולוגית. וגם אם כן "אתה יכול לסנתז את כל החומרים האלה ולנסות אותם בקומבינציות שונות. אז תעשה מזה את האתגר שלך, להראות את הכבוד שלך לקרפדה באופן הזה."

וכך, בתקופה שמספר גדל של מולקולות פסיכדליות הופכות זמינות לפסיכונאוטים בעולם גלובלי, הרנסנס הפסיכדלי מעלה לפני השטח גם שאלות של קיימות, ואת הכורח בפשרות שחוצות את מרחב הטאבו שחוצץ בין צמחים פסיכדליים למולקולות סינתטיות. מבחינת פריס המסקנה ברורה. "אפילו אם אנחנו מניחים שחלק מהאופציות הללו שמקורן בחיה או בצמח טובות יותר מהמקבילה הסינתטית שלהן, אני חושב שזה יהיה צבוע להמיט נזק אקולוגי עבור ריפוי עצמי כשיש כלים אחרים שהם טובים מספיק."

הופעה בתוכנית סוכן תרבות של קובי מידן

קובי מידן אירח אותי לא ממזמן בתכנית סוכן תרבות לשיחה על הרנסנס הפסיכדלי, יחד עם הפסיכיאטר אורי שוורצמן (מחבר הספר המומלץ 'רופא לבן, אלים שחורים') שדיבר על איבוגה באפריקה. היה מוצלח ומעניין, והצליח להעמיק עד כמה שניתן בפורמט של תכנית טלויזיה.

קרן מיינד הפיקה סרט של 20 דקות על הספר שלי אמריקן טריפ!

בקרן Mind כל כך התלהבו מהספר שלי American Trip: Set, Setting and the Psychedelic Experience in the 20th Century והמחקרים שלי על סט וסטינג של פלצבו שהם החליטו להפיק על כל זה סרט בן 20 דקות, כולל אנימציות, ופרשנויות מלאות השראה של היוצרת אדה ג'ארסמה, בעצמה פרופסורית לפילוסופיה שחוקרת את תופעת הפלצבו. בנוסף כל זה מלווה במאמר מעמיק על השלכות המחקרים שלי. האמת, הוחמאתי בטירוף. כאן תמצאו את המאמר המלא שכתבה פרופ' ג'ארסמה. ולמטה את הוידאו.

משנה תודעה – טור 11 – פסיכדלים ופוליטיקת הזהויות

הקהילה הפסיכדלית תופסת את עצמה בימים כתיקונם כקהילה פרוגרסיבית המחזיקה בערכים מתקדמים. המאבק הפסיכדלי לרפורמה במדיניות הסמים שילב לאורך השנים כוחות עם מאבקים חברתיים אחרים שמזוהים עם הצד השמאלי של המפה כמו מאבקים למען שלום, סביבה ותיקון המערכת הכלכלית.

עם זאת, השינויים במפת השמאל, ועלייתה של פוליטיקת הזהויות ששמה במרכז את הדיכוי של קבוצות מיעוט כמו נשים, שחורים ולהט"בים מאתגרים בשנים האחרונות את העולם הפסיכדלי וכופים עליו להכיר בנקודות העיוורון שלו, ובמקומות בהם ערכי ההכלה והקבלה המוצהרים נשברים על חומותיה של הגמוניה גברית, לבנה והטרוסקסואלית.

אם להודות על האמת, העולם הפסיכדלי היה מאז ומתמיד רחוק מהתדמית שביקש לטפח, של ללה לנד שיווני ונאור. האייקונים הגדולים של הפסיכדליה מהסיקסטיז היו כולם גברים לבנים. בקומונות האידאליסטיות והרדיקליות ביותר של שנות השישים תפקידי המגדר המסורתיים נותרו לרוב על כינם. וגם הנסיונות ליצור גשר עם קבוצות מיעוטים כמו שחורים ולטינים עלו ברובם על שרטון. הקהילה הפסיכדלית נותרה מיוצגת בידי קבוצה של גברים לבנים הטרוסקסואלים.

לאורך שנים נחשבו שאלות של זהות והכללת מיעוטים לבעיות שוליים וזכו להתייחסות מועטה. הקהילה הפסיכדלית הייתה קטנה, שולית ונאבקה על קיומה מול מלחמה בסמים ששללה את זכות קיומה של תרבות פסיכדלית וביקשה למחות אותה מהעולם. עיסוק בשאלות של ייצוג הולם למיעוטים נראה כסוג של מותרות.

כל זה השתנה בשנים האחרונות עם הצמיחה המהירה של הקהילה הפסיכדלית ועלייתה המטאורית של פוליטיקת הזהויות. שאלות של ייצוג הולם, מגדר וגזע החלו בעשור האחרון לעשות דרכם לתוך השיח הפסיכדלי. וב-2017, במקביל לגל עדויות ההטרדה והתקיפות המיניות של תנועת המיטו, גם התנועה הפסיכדלית זכתה לרגע המיטו שלה. הסופר והאייקון הפסיכדלי דניאל פינצ'בק שכתב את הספר "לשבור את הראש" (תורגם לעברית, הוצאות כתר ורימון, 2005), התוודה בפוסט נרחב על התנהגויות מיניות "קריפיות" ו"משחרות לטרף" שכללו את השימוש בחומרים משני תודעה לצורך פיתוי של נשים צעירות. הפוסט של פינצ'בק הוביל להוקעה ציבורית וביטול אירועים בהשתתפותו. שנה מאוחר יותר, ב-2018, הפסיכותרפיסט והסופר ניל גולדסמית' הורחק מהועד המנהל של כנס הורייזון, כנס פסיכדלי ותיק ומרכזי, לאחר שמארגני הכנס עודכנו על עדויות מרובות לגבי התנהגות מינית בלתי הולמת מצידו של גולדסמית'.

בערב "עליונות גברית ופטריארכיה פסיכדלית" שהתקיים בניו יורק ב-2018 עלתה לבמה לילי רוס, חוקרת שכותבת מזווית פמיניסטית על סוגיות של התנהגות מינית בלתי הולמת, שרלטנות ויחסי כח במרחבים פסיכדלים. רוס שיתפה סיפור מזעזע על שורה של חוויות אונס והתעללות שחוותה בידיו של שאמאן אמזוני שסימם אותה לאורך תקופה בסקופולמין, אלקלואיד טרופאני הנוטל מהאדם את חופש הרצון וידוע בדרום אמריקה כסם המשמש לשוד ולתקיפות מיניות. כשהצליחה רוס להמלט מאותו "שאמאן" פושע שהתברר כרוצח סדרתי, היא נאלצה להתמודד עם תגובות שהמליצו לה להמשיך בחיים, והתרו בה שאם תפיץ את הסיפור היא עשויה לגרום נזק עצום לעולם האיוואסקה עד כדי התחדשות המלחמה בסמים.

הסיפור של רוס מצטרף לדיווחים מתרבים על הטרדות ותקיפות מיניות של נשים מערביות בידי שאמאנים המטפלים באיוואסקה (ayahuasceros) בדרום אמריקה. תקיפה מינית במהלך חוויה משנת תודעה היא חוויה מחרידה של בגידה באמון, וניצול במהלך מצב תודעה גבולי. התרבותם של מקרים מעין אלו על רקע התפתחות תיירות האיווסקה בדרום אמריקה מבטאת בין השאר פערים תרבותיים עצומים כשחלק מהבעיה טמון בנטיה מערבית ומנותקת מהמציאות לאידאליזציה ורומנטיזציה של דמות השאמאן. אלא ששאמאנים ברוב המקרים, לא רואים את עצמם כקדושים אלא כלוחמים ומזדהים עם טורפים כמו יגוארים ונחשי אנקונדה. חלק נוסף טמון בעמדת הכח המובנית שבה נמצאים שאמאנים ומטפלים פסיכדליים מול מטופלות, ובמצב הגבולי, הפגיע והנח להשאה בו נמצאת הנפש הפתוחה לרווחה תחת השפעת חומרים פסיכדליים. "כשאנחנו נותנים לאנשים מסוימים את התואר 'רופא' אנחנו מחלישים את המשתתפים בתהליכי ריפוי ומושכים לתחומי הריפוי את מי שרוצים להחזיק ולהשתמש לרעה בכח" כותבת מומחית המיניות המקודשת בריטה לאב. כאלטרנטיבה, מציעה לאב ליצור מרחבים פסיכדליים בלתי-הירארכים שינטרלו את עמדת הכח של השאמאן ויעצימו את המשתתפים.

במקביל למאבק בהטרדות ותקיפות מיניות בעולם הפסיכדלי, מתגברים הנסיונות לגוון את הקהילה הפסיכדלית ולחבר אותה עם תרבויות מיעוט אחרות. הארגון הפסיכדלי צ'קרונה (Chacruna) חרט על דגלו את קידום קולותיהם של נשים, להט"בים ואוכלוסיות ילידיות. צ'קרונה ארגן כנסים כמו Queering Psychedelics וכנס "צמחים קדושים באמריקה" שנערך בספרדית במקסיקו סיטי. אירועים מעין אלו ביקשו לתת קול לקבוצות שהודרו מסורתית מהשיח הפסיכדלי ולסמן את סוף עידן הדומיננטיות של הגבר הלבן.

פסיכדלים, טוענת האקטיביסטית זואי הלן, יכולים להיות כלי לשחרור והעצמה נשית. הלן מקדמת את רעיון הפמיניזם הפסיכדלי בעזרת ארגון האחיות הקוסמיות (Cosmic Sisters) שמעניק פרסים ומענקים לחוקרות פסיכדליות וגם שולח נשים "יוצאות דופן" לעבור ריפוי עם איוואסקה בג'ונגל. הפמיניזם הפסיכדלי של הלן קורא לנשים לגלות ולאמץ את הערבה הפנימית של התודעה, ולצאת משם לתהליכי ריפוי, לימוד וצמיחה שיאפשרו להן למצוא אפיקים חדשים לליבן של סוגיות פמיניסטיות.

חוקרת הספרות הפסיכדלית נשה דבנו מבקשת בכתיבתה לחבר את המחשבה הפסיכדלית למחשבה הקווירית ולבצע קוויריזציה של הפסיכדליה (Queering psychedelics). "משמעות המושג 'Queering' היא לאפשר צורות שונות של שוני וסטיה מהנורמה מבלי לעשות להן פתולוגיזציה ולהגדיר אותן כחולניות. שאלת הנורמליות והפתולוגיזציה של השונה מרכזית לנושא המיניות הקווירית כמו גם למצבי תודעה פסיכדלים," אומרת דבנו בשיחה.

מחברת ברית זהויות הפסיכדלית. נשה דבנו.

הרעיון שפסיכדליות יכולה להחשב כזהות מעורר עדיין התנגדות רבה בקרב פעילים מקרב קבוצות זהות אחרות. אלא שהטענה שפסיכדליה אינה זהות משום שבניגוד להומוסקסואליות היא לא משהו שאדם נולד איתו, בעייתית בעינה של דבנו. ראשית, משום שיתכן בהחלט שאנשים נולדים עם נטיה גנטית לחקירת תודעה פסיכדלית, ושנית כי זו גישה מחלישה שמגדירה זהות על בסיס העדרה של בחירה.

האירוניה הגדולה, טוענת דבנו, היא שהטענות אותן מפנים כיום פעילים להט"בים נגד רעיון הזהות הפסיכדלית, הן אותן הטענות שהופנו נגד התנועה הלהט"בית בראשיתה, כאשר פעילים מתחומי זכויות האזרח והמאבק לשיוויון גזעי ביקשו להכחיש את הזהות הלהט"בית. פעילים אלו טענו שלהט"בים לא רשאים לדרוש לעצמם זכויות משום שהן באים מקרבן של קבוצות בעלות אמצעים המחפשות הנאות הדוניות. בתקופתנו נשמעים טיעונים דומים נגד רעיון הזהות הפסיכדלית. "יש אנשים שטוענים שלאנשים פסיכדלים אין הזכות לטעון שהם קבוצה מדוכאת משום שהם באים ברובם מחוגים לבנים ובעלי פריביליגיות." אומרת דבנו. טענות על הדוניזם פריביליגי משמשות כדי לשלול את קיומה של זהות פסיכדלית ולבטל את הרעיון שמשתמשים בפסיכדלים יכולים לחוות דיכוי, רדיפה ושלילת זכויות. "למעשה," אומרת דבנו "נאמר לגברים ונשים פסיכדלים שהחוויה שלהם כאנשים הגונים, פרודוקטיבים ואוהבים היא שקר משום ששימוש בסמים הוא חטא וסטיה."

כמי שמתארת את עצמה כחצי-ילידית, אוטיסטית (neurodivergent), א-בינארית מרקע עני, דבנו מקדמת את ההכללה של הפסיכדליה בשיח הזהות על בסיס עקרון האינטרסקציונאליות – הרעיון שסוגים שונים של דיכוי ואפליה מחוברים זה בזה, ושלא ניתן לטפל בהם בנפרד, מבלי לגעת בקשרי העומק שמחברים ביניהם. "כשאנחנו בוררים איזה זהויות ראויות להגנה ואיזה לא, אנחנו עושים שירות דוב למאבק" טוענת דבנו. "עלינו להתמקד בסט משותף של עקרונות ולכבד את הזכות של אינדיבידואלים לקבל החלטות על גופם ונפשם." דבנו רואה את ההיסטוריה של דיכוי תרבויות פסיכדליות כחלק מהיסטוריה ארוכה של דיכוי קבוצות מיעוט בטענה שהן סוטות או מנוונות.

"התודעה הפסיכדלית היא בעיני המשך ישיר של התודעה הקווירית. היא לוקחת את העקרונות הקווירים ומרחיבה אותם מעבר לתחום המיניות," אומרת דבנו. "בעיני פסיכדלים יכולים להדגיש את אלמנט האינטרסקציונאליות. הקלישאה של פוליטיקת זהויות היא שיש לך כרטיס שמנקבים בו נקודות דיכוי, ומי שמחזיק הכי הרבה נקודות מתקדם קדימה. זו תפיסה שאני לא מזדהה איתה. אותי מעניינות הדרכים שחוויות פסיכדליות מחברות את תשומת הלב שלנו למערכות ולסביבות, כולל סביבות פוליטיות. לכן אני חושבת שהם יכולים להיות כלים כדי להבין את טקטיקות הבריונות שמופעלות באופן חוצה קטגוריות, וזה, בעיני מאפשר לחבר את הזהות לאחדות במובן של יצירת בריתות. ומה שאנחנו צריכים זה פשוט להתחבר בסולידריות לאנשים האחרים שיש להם מגף על הצוואר, ולומר: אנחנו לא הולכים להיות עולם של מגפיים-על-צוואר יותר. אנחנו הולכים לעבוד למען השחרור של כולם מסוגי הדיכוי הללו, ובאופן הזה להשתמש בזהות הספציפית שלנו כדי לראות את הדפוסים הגדולים יותר, משום שהדרך היחידה ללכת נגד בעלי הכח היא באמצעות סולידריות ובריתות."

משנה תודעה – טור 10 – סיפור אהבה פסיכדלי

ליוהנה הרקורט-סמית' שמור בהיסטוריה הפסיכדלית מקום מיתולוגי וחשוד. אשת החברה האירופית שפצחה ברומן סוער וספוג אסיד עם הפסיכולוג והאייקון הפסיכדלי טימותי לירי ליוותה אותו זמן קצר מאוחר יותר למעצרו ע"י סוכנים אמריקאים בקאבול, אפגניסטן. משם הובל לירי כנדוניה לנשיא ניקסון ערב ההשבעה לכהונתו השניה. ניקסון, הוגה קונספציית המלחמה בסמים ככלי לדיכוי מתנגדים פוליטיים, הגדיר את לירי כאיש המסוכן ביותר באמריקה.

לאחר מספר שנים בבתי כלא פדרליים (כולל תא בשכנות לרוצח הסדרתי צ'רלס מנסון) זעזע לירי את חבריו לתרבות הנגד של שנות השישים כשהסכים לשתף פעולה עם הבולשת הפדרלית ולהעיד נגד שותפי עבר (העדויות של לירי לא הובילו לכתבי אישום). רבים מחבריו של לירי לתרבות הנגד הביטו בחשדנות על הרקורט-סמית' שליוותה את הפסיכולוג בשבועות שקדמו למעצר והפכה לאחר מכן לערוץ התקשורת הישיר שלו לעולם החיצון עד להמרתו הפתאומית למשת"פ של הבולשת. ב-1974 כינסו שותפי עבר של לירי, המשורר אלן גינסברג, הפסיכולוג ריצ'רד אלפרט (שאז כבר נודע כמורה רוחני בשם ראם דאס) ובנו ג'ק לירי, מסיבת עיתונאים שבה גינו את מעשיו של מי שנודע כאייקון הפסיכדלי הגדול ביותר של הסיקסטיז. באירוע הקריא גינסברג קטע בשם 44 שאלות על טימותי לירי. השאלה ה-20 ברשימה דרשה לדעת מיהי יוהנה הרקורט-סמית' "מרגלת סקס, סוכנת פרובוקציות, סוכנת כפולה, היסטרית CIA, נמרה קנאית או מה?" בשנים שחלפו, השאלה נותרה תלויה באוויר. הרקורט-סמית' לא טוהרה מעולם מהחשד שהייתה סוכנת שהובילה את לירי למלכודת.

כ-50 שנה מאוחר יותר סמית' היא גיבורת הסרט סיפור האהבה הפסיכדלי שלי ( My Psychedelic Love Story) שיוקרן במסגרת פסטיבל דוק-אביב בסינימטק תל אביב. עבור הבמאי זוכה האוסקר ארול מוריס מדובר בצעד נוסף במסע למעמקי הטריטוריה הפסיכדלית. בסדרת הנטפליקס Wormwood (2017) עסק מוריס במותו המיסתורי של של הביולוג פרנק אולסון שקפץ (או לדעת רבים, הושלך) למותו ב-1953 לאחר טריפ אל-אס-די בחברת סוכני CIA. במובן מסוים "סיפור האהבה הפסיכדלי שלי" ממשיך היכן שוורמווד עצר. יוהנה הרקורט סמית', שצפתה בוורמווד פונה למוריס בתקווה שיעזור לה למצוא תשובות לשאלות מנקרות שהטרידו אותה מאז מקרה לירי.

דמותה של הרקורט-סמית' הייתה תמיד אניגמטית ובלתי מובנת. מוריס מצידו מקפיד לשמר את האניגמה ואי הבהירות. הצופה אמנם זוכה לשורה של סיפורים מדהימים מפיה של האישה יוצאת הדופן הזאת, אולם ערפילי המסתורין לא מתפזרים עד סיום הסרט. האם הייתה תמימה או מיתממת? מנצלת? מנוצלת? או משהו אחר לחלוטין?

הסיפור של הרקורט-סמית' ספוג כאב וגדול מהחיים. הרקורט-סמית' נולדה לחיי מותרות  ולאם חובבת מסיבות, שהתגאתה ברומנים עם דמויות כמו מוסוליני או נשיא לבנון וראתה בביתה בעיקר מכשול לניהול חיי חברה שוקקים. "אמא שלי התייחסה אלי כאילו היא היטלר ואני היהודיה" אומרת הרקורט-סמית' בסרט. כשהנהג הפרטי של האמא נכנס למיטתה בגיל 11 ואנס אותה, יוהנה סיפרה לאמא שחרצה ש"קשה למצוא נהגים טובים" והמליצה לה להמשיך הלאה. מאותו רגע טיפחה לעצמה הרקורט-סמית' פרסונת פם-פטאל שליוותה אותה לאורך שנים של הרפתקאות בחוג הסילון האירופי של שנות השישים, בחברת ידוענים כמו האבנים המתגלגלות וסלבדור דאלי. לאחר שהביאה לעולם שלושה ילדים משני נישואים שהתפרקו מצאה את עצמה הרקורט-סמית' נמשכת לדמותו של טימותי לירי, הפסיכולוג הפסיכדלי המפורסם שנזרק מהרווארד והפך לשגריר של מהפכת התרבות הפסיכדלית של הסיקסטיז.

לירי שהרקורט-סמית' פוגשת בשוויץ' של תחילת שנות השבעים כבר אינו אותו פרופסור מעונב לפסיכולוגיה שעורר כותרות עשור קודם לכן כשהיה למרצה הראשון שפוטר מהרווארד מאז הפילוסוף ראלף וולדו אמרסון במחצית המאה ה-19. בשנים שחלפו מאז פיטוריו הספיק לירי לנהל את הקומונה הפסיכדלית המפורסמת בכל הזמנים (מילברוק),  לספוג גזר דין של 30 שנה על אחזקה של ג'וינט, ולהמלט מהכלא במבצע הוליוודי שהביא לשילוב כוחות מנצח בין ארגון השמאל המיליטנטי "מחתרת מזג האוויר" לבין "אחוות האהבה הנצחית" – חבורת גולשים דרום-קליפורנית שהפעילה בסוף שנות השישים רשת אידאליסטית וחובקת עולם לסחר בסמים במטרה להביא מהפכה גלובלית על ידי הצפת העולם באסיד זול ומשובח. לירי נמלט מארה"ב לאלג'יר שהיייתה בתחילת שנות השבעים בית לעשרות תנועות פוליטיות רדיקליות מרחבי העולם ובהן הפנתרים השחורים שהעניקו לפעיל הפסיכדלי מקלט מדיני בשגרירות שלהם באלג'יר. לירי נאלץ לבסוף להמלט גם מהפנתרים שהתעמרו בו ונקלע לחסותו של סוחר נשק שוויצרי שסחט ממנו את הזכויות על כתביו העתידיים. הלירי שאותו פוגשת הרקורט-סמית' הוא לירי מבוגר יותר ולמוד תלאות שכבר בילה כמה שנים בהמלטות מידו הארוכה של הממשל האמריקאי ומרגיש את טבעת החנק מתהדקת סביבו.

הפגישה בין הרקורט-סמית' ללירי מתוארת בסיפור האהבה הפסיכדלי שלי כמפץ קיומי. הרקורט-סמית' לא ידעה כמעט דבר על לירי ופועלו אבל חשה מההתחלה שמדובר בגורל. פגישתם הראשונה מתחילה בקריאת טארוט הרת גורל, וממשיכה מיד לטריפ משותף שקשר את השניים בקשר עבותות קוסמי. לאורך שבעה שבועות הבאים הזוג הטרי בולע טריפים לרוב וחווה פסגות רוחניות וחושניות משותפות. הם טווים חלומות על חיים משותפים וטהורים על אי נידח, רחוק מהשג ידיו הארוכות של ניקסון, אלא שימי התום הקצרים הללו מסתיימים בניסיון נמהר וכושל להמלט לקאבול, אפגניסטן שמוביל למעצרו של לירי בשדה. הרקורט-סמית' שמסרבת להרפות מאהובה מלווה אותו חזרה לארה"ב, שם היא עומדת מול צוותי החדשות הממתינים לה בשדה ומכריזה בעיניים נוצצות: "האהבה שלנו היא האהבה המושלמת ביותר בעולם. פגשתי אותו לפני שבועיים בשוויץ ולא נפרדנו מאז לרגע. אני לא יודעת עליו דבר. אני רק יודעת שחייתי איתו יום ולילה והוא אדם מושלם." לאורך השנים בכלא היו הרטקורט-סמית' ולירי מתכתבים תדירות. הרטקורט-סמית' הייתה טובלת את בולי המכתבים באסיד ולירי היה מלקק בתאו. בשנים הבאות הפעילות לשחרורו של לירי הובילה אותה לשורת פעולות נואשות ומפוקפקות כמו מבצעי עוקץ נגד סוחרי סמים. בת העשירים הפריזאית תמשיך ללוות ולהיות הקשר היחיד של לירי עם העולם החיצון לאורך שנות המאסר שלו שמסתיימות בהחלטה לשתף פעולה עם הבולשת הפדרלית (הרקורט-סמית' טוענת שלירי נשבר לאחר שהבולשת סיממה אותו בכמויות אדירות של סמים ואיימה לסמם אותו עד שיתפרק סופית ויועבר למוסד לחולי נפש).

סיפור האהבה הפסיכדלי שלי הוא מותחן פסיכדלי מושלם, שוקק מזימות בינלאומיות חובקות עולם שלוקחות את הצופה מלוצרן, לוזאן וז'נבה לביירות, טהראן, וינה ואמסטרדם. גלריית הדמויות הצבעונית כוללת דמויות כמו הנסיכה דיאן פון-פירסטנברג, סוחרי נשק, סוכני CIA, אנדי וורהול וקית' ריצ'רדס אחד. העלילה משליכה את הצופה לעולם צללים קונספירטיבי שבו שום דבר אינו כפי שהוא נראה, ובו המציאות והבידיון זולגים זה לתוך זה. לצד זאת מפגין מוריס שליטה של רב-אמן בצד הויזואלי. הוא עושה שימוש מאופק וחכם בדימויים וסימבולים המשקפים את חייה הפנימיים של הרקורט-סמית' ומשלב אותם באפקטים מדודים שתורמים לתחושה הבלתי מרפה של מציאות שהקרקע נשמטת מתחתיה. את היקום המרכז-אירופי הציורי בו נעו הרקורט-סמית' ולירי צובע מוריס בצבעי וינטג' פסיכדלי ומלווה במוסיקת מתח דרמטית. התוצאה מפעימה ומעוררת כמיהה לעולם שאבד זה כבר במעמקי הזמן והתודעה.

הסרט של מוריס ממלא תפקיד חשוב בכך שהוא מספר מחדש את סיפור המעצר של לירי מנקודת המבט של הרקורט-סמית', שדמותה הוכתמה לאורך שנים בהיסטוריוגרפיה הפסיכדלית. הרקורט-סמית' מתגלה בסרט כדמות חמה, כובשת, מלאה בחוש הומור פלרטטני ואפופת אירוניה דקה. בסיום הסרט קשה לחשוב על הרקורט-סמית' כעל סוכנת שתולה. ועם זאת מוריס גם מותיר מקום לספקות בשאלת הדיוק והנאמנות לאמת של המרואיינת. כך או כך, הצופה נותר עם יותר שאלות מתשובות בנוגע לסיפור של לירי, שמהדהד את הידוע לנו בדבר המעורבות המסיבית והמתועדת של ה-CIA במחקר הפסיכדלי של אמצע המאה העשרים והמניפולציות הערמומיות שביצעה הסוכנות על מנהיגי תרבות הנגד של שנות השישים.

 "אני עדיין לא יודעת כיצד עשו בי שימוש כדי להביא את טימותי לירי למעצר" אומרת הרקורט-סמית' בסיום הסרט. "הסיפור של טימותי לירי הוא סיפור גדול מאוד. הרבה אנשים עברו מניפולציות במטרה לשנות את ההיסטוריה. ככל שאני מבינה את הסיפור הזה אני מבינה שהוא חלק מפאזל רחב יותר."

אחוות התהום המייללת – ביקורת על ספרו של דניס מקנה The Brotherhood of the Eternal Abyss

הטקסט פורסם לראשונה בגיליון 2/3 של מגזין לפסיכונאוט. 2016.

דניס מקנה, גייס בקיקסטארטר כסף לכתיבת ספר על אחיו, הסופר והמרצה הפסיכדלי המנוח טרנס מקנה. התוצאה הינה דיוקן מטלטל, מרגש ומאוד אנושי של האייקון הפסיכדלי החשוב ביותר של שלושים השנה האחרונות.

סמל של התנועה הפסיכדלית. טרנס מקנה.

טרנס מקנה הוא כבר מזה שלושים שנה הסמל המפורסם והמזוהה ביותר של הקהילה הפסיכדלית הגלובלית. מהיום שטרנס עלה על הבמה בועידת הפסיכדלית בסנטה ברברה 1983 והיפנט את הקהל בהרצאתו המיתולוגית על הקופים שגילו את ההייפרספייס,[1] קנה לעצמו טרנס שורה ארוכה של מעריצים. עליית האינטרנט, שמקנה היה מנביאיו הנלהבים, הפכה את מקנה, שנפטר בשנת אלפיים, לאלמותי – רוח רפאים יוטיובית שנודדת ברשת ומפיצה חזיונות נבואיים  וספוגי טריפטמינים. דרשותיו מנפיצות התודעה וקולו המאנפף הפכו אותו לדובר המסומפל ביותר בטראקים של מוזיקת הטראנס, כך שבעשורים האחרונים היווה מקנה את שער הכניסה הראשי לעולם המחשבה הפסיכדלי עבור אנספור פסיכונאוטים ברחבי העולם כולו.

אפשר היה לצפות שפרסומה של הביוגרפיה הנרחבת הראשונה של מקנה[2] שנכתבה על ידי אחיו, האתנובוטנאי והאתנופרמקולוג דניס מקנה, תוביל לחגיגה מחודשת של דמות הפסיכונאוט הנערץ. רחוק מכך: פרסום הביוגרפיה החדשה, שכללה כמה גילויים קשים לעיכול על מקנה, נתן את האות לבחינה מחודשת ולא פשוטה של אישיותו ומורשתו של מקנה בקרב הקהילה הפסיכדלית העולמית.

הביוגרפיה שכתב דניס ראתה אור בסוף 2012, פחות מחודש לפני ה-21 בדצמבר 2012, מועד שטרנס, ממציאה של תיאוריית הזמן הטיימוייב זירו, היה מהאחראים העיקריים להפיכתו למוקדה של מה שנודע עד לא מכבר כתנועת 2012, אותה תנועה שטענה שה-21 לדצמבר 2012 יהיה רגע אסכטולוגי וטרנספורמטיבי חסר תקדים שכללות ההיסטוריה האנושית עד כה הייתה צל של הוויתו המתקרבת. זה לא קרה. בדומה לשאר חישובי הקיצין שנתפרסמו לאורך דברי מי האנושות, גם זה חלף לו מבלי שהיקום יחרוג ממנהגו. אלא שפקיעת הנבואה המקנאית היתה הקטנה שבצרות מעריציו של מקנה בחצי השני של 2012. מספר חודשים לפני פרסום הספר של מקנה, באירוע מיוחד שנערך במכון איסלן הקליפורני, המקום שבו נערכו רבות מהרצאותיו וסדנאותיו האלמותיות של מקנה, הקריא ברוס דיימר קטעים מתוך הביוגרפיה החדשה, שחשפו לראשונה את הסוד הגדול והנורא של מקנה: האייקון הפסיכדלי המפורסם בעולם עבר בסוף שנות השמונים חוויה מטלטלת כל כך עם הפטריות שבעשור האחרון לחייו הוא נמנע לחלוטין מאכילת פטריות וצרך חומרים פסיכדלים אחרים כמו DMT ואיוואסקה רק לעיתים רחוקות, בחוסר רצון ובכמויות קטנות.

ההקראה באיסלן הייתה הוצאה ציבורית מן הקבר של הגוף החזיוני ששמו טרנס מקנה עבור ניתוח שלאחר המוות – רויזיוניזם היסטורי שנערך על במה בזמן אמת מול קהל המום ומזועזע. כמו "הנאום הסודי" שבו הוקיע חרושצ'וב לראשונה את פשעיו של סטאלין, היא חשפה לעולם הרחב את מה שחבריו הקרובים של האיש ידעו מזה שנים רבות: הפער הגדול בין דמותו הציבורית של מקנה לבין האיש עצמו. לדברי ברוס דיימר, האירוע תוכנן בכוונת מכוון לשבור את קשר השתיקה, הלחש המיסטי שאפף את דמותו של מקנה, ולהציג לקהל לראשונה את מקנה האדם, במקום את דמותו הקרטונית.

קשה להגזים בעוצמת ההלם והמהומה שהגילוי הזה חולל בקהילת מעריציו של האדם שהמליץ למאזיניו עד סוף ימי חייו להתנסות במנה הירואית של חמש גרם פטריות אך נמנע מכך בעצמו משך כל שנות התשעים. עבור חלק מאותם המעריצים, הגילוי החדש פגם בצורה אנושה בדמותו של הנביא הפסיכדלי. עבור אחרים הוא רק הפך אותה לאנושית יותר. בינתיים חתך דניס מקנה את הקטע השנוי במחלוקת מתוך הביוגרפיה מבלי להציע הסבר על המעשה, מה שעורר בתורו עוד תגובות נזעמות ממעריצי מקנה שראו כאן (באופן די מובן) ניסיון מיותר להחזיר את השד לבקבוק.

אנחנו עוד נחזור לסיפור הזה והשלכותיו בהמשך. בינתיים נעיר רק שהטלטלה שאחזה בקהילת מעריציו של מקנה בסוף 2012, מועד שבישר אולי יותר מכל את סוף הימים של התפיסה הישנה והנאיבית של דמותו של טרנס מקנה, והתפתחותה של תפיסה חדשה ומורכבת יותר של דמות הנביא המזוקן, הייתה כנראה מבורכת. דימויים קריקטוריסטים ושטוחים לעולם לא עושים צדק עם נושאיהם, וגם דמות הקומיקס של טרנס, השאמאן האלקטרוני הקורא לאנושות למהר על מנת להצטרף לתיבת הנח של התודעה – מופלאה ומעוררת השראה עד ככל שהייתה – עשתה חוסר צדק עם דמותו המורכבת יותר של טרנס האדם. במובן זה, הביוגרפיה של דניס מקנה, למרות ובגלל החלקים המפוכחים והביקורתיים שיש בה, היא הזמנה עבור מעריציו של מקנה לעזוב לרגע את האייקון של מקנה, למען הדמות המורכבת לעין ערוך של מקנה האדם.

מעיירה בקולורדו למעמקי האמזונס

הדבר הראשון שחשוב לדעת לפני שבאים לקרוא בביוגרפיה החדש של טרנס מקנה, הוא שזו אינה באמת ביוגרפיה של טרנס מקנה. למעשה מדובר באוטוביוגרפיה משותפת של האחים מקנה, שמסופרת מהפרספקטיבה של דניס וממוקדת בחייו של דניס. טרנס הוא הדמות השניה בחשיבותה בספר, ונעדר לעיתים לפרקי זמן ארוכים, אם כי הוא גם נוכח מאוד חלק ניכר מהזמן. ההתמקדות של דניס בעצמו עוררה אכזבה מסוימת בקרב חלק מהקוראים, שחשו שאין מספיק טרנס בספר הזה, ומצד שני היא אינה בהכרח דבר רע. אולי הגילוי המשמח ביותר בקריאה בספר הזה, הוא דמותו של דניס מקנה, מי שמצטייר בספר הזה כפסיכונאוט רציני ומלומד, בעל חשיבה מעמיקה ולב כנה. יש משהו מרענן בהכרות עם המקנה השני: האח הצעיר שהיה עם טרנס בחזית המיתולוגית של המפגש הפסיכדלי עם האחר החייזרי בלה צ'וררה, אך בילה את עשרות השנים האחרונות הרחק מאור הזרקורים, בביצוע מחקרים אתנובוטניים על איוואסקה וצמחים פסיכואקטיבים אחרים. הדמות של דניס מצטיירת כאן כמעניינת ואינטיליגנטית לא פחות מזו של אחיו הבוגר והכריזמטי יותר; חלק חסר ומכריע בפאזל שמרכיב את טרנס מקנה והמסתורין שנקשר בדמותו. למרבה השמחה, דניס מתגלה גם ככותב קולח, מדויק ומוכשר לא פחות ואף יותר מאחיו הגדול, שמוקד הכח האמיתי שלו היה תמיד במילה המדוברת ופחות בזו הכתובה. הספר הזה, הוא במובנים רבים הרבה יותר מרק ביוגרפיה. הוא מספק גם היסטוריה תרבותית מרתקת של שנות החמישים והשישים, ושורה של אבחנות מדויקות על החברה והתרבות בנות זמננו, והקשר של הפסיכדלים לכל זה.

הסיפור של האחים טרי ודני מתחיל מתחיל ב-1950 עם לידתו של דני לטרי בן הארבע. זה סיפור אישי, דרמטי, מדהים רצוף תהפוכות וגם טראגי, של זוג אחים שגדלו יחד בעיירה אמריקאית קטנה בקולורדו של שנות החמישים, גילו את הפסיכדליה בקליפורניה הסוערת של אמצע שנות השישים, ויצאו בתחילת שנות השבעים יחדיו ללב המאפליה של האמאזונס במסע הרפתקני נועז לחקר "הסוד" היקומי – מסע שלאחריו דבר לא ישאר כשהיה.

הדינמיקה רווית התהפוכות של היחסים בין שני האחים מתוארת לאורך הספר, ומספקת את השלד הדרמטי לסיפור. דניס מתאר את טרנס הקטן כילד חריף מחשבה, חד לשון ודומיננטי שעורר את הערצתם של הסובבים ושלט בהם בקלות. את בואו של אחיו הקטן והמופנם יותר קיבל טרנס כפגיעה בהגמוניה שלו, ועל כך העניש אותו לאורך העשור הראשון לחייו במסכת התעללויות סאדיסטית ויצירתית שדניס מתאר בספר בהרחבה. באותה תקופה היה טרנס "המענה" שדניס רק פילל ליום שיעוזבו במנוחה. מאוחר יותר, בתחילת שנות השישים, כשהאחים גדלו קצת, הם גילו סוף סוף זה את זה, והיחסים ביניהם רק התהדקו כשטרנס עזב לקליפורניה בגיל 17. בביקוריו בבית היה טרנס מביא עימו רעיונות חדשים ורדיקליים לחלוק עם אחיו הקטן, שהפך בינתיים לתולעת ספרים ומוח חריף בזכות עצמו. השניים הופכים לחוקרים נועזים של גלקסיית הידע ותודעה של המסורות המיסטיות וההוגים הגדולים, והקוראים זוכים על הדרך בקראש קורס פילוסופי שמעביר אותם דרך הסופרים וההוגים שעיצבו את תפיסת עולמם של האחים מקנה בנעוריהם ויהוו את הבסיס להמשך דרכם ההגותית. הפרקים שעוסקים במשנתם של ק.ג. יונג ומרצ'יאה אליאדה או בספרי המדע בדיוני של ארתור סי. קלארק ופיליפ ק. דיק מהווים הקדמות מדויקות, מרתקות ומענגות להגותם של הוגים אלו, שאם רק מעט מקוראי הביוגרפיה יגלו את כתביהם בעקבות הקריאה בספר זה, הרי שנצא כולנו נשכרים.

האחים מקנה בשנות השבעים. טרנס מימין, דניס משמאל.

ב"קיץ האהבה" של 1967, טרנס כבר גר בקומונה על שדרת טלגרף שבמרכז ברקלי, מוקף ב"סצינה אקלקטית של פריקים בעלי מבט פראי, דילרים, מטיילים ודמויות אחרות מאזור המפרץ שחיפשו כיף, סקס, סמים וכל הרפתקאה אפשרית." כבר שם, מספר דניס, גילה טרנס את מתת הדיבור שהפכה אותו למפורסם כל כך. הוא היה מבלה שעות ארוכות עם קהל מסומם המסוגל בקוש לנוע או לזוז, אך נאחז בכל מילה ממילותיו. סביב אותה תקופה גם חנך טרנס את דניס לקנביס ולאסיד, גילויים עצומים שמשנים את חייהם של האחים ומחשלים עוד יותר את הקשר בין השניים.

החקירה האינטלקטואלית, הפסיכואקטיבית והקוסמית של האחים מגיעה לשיאה ב-1971, כשהאחווה הפסיכדלית יוצאת עם חבורה מוזרה למסע ללב האמזונס בחיפוש אחר חומר פסיכואקטיבי נעלם ומסתורי בשםoo-koo-he . כאן, במהלך מסע פסיכואקטיבי ואלכימי מעורר יראה והשראה, שמתרחש חודשים ספורים לאחר מותה של אימם ושיוודע לימים כ"הניסוי בלה צ'וררה", הוגה דניס "ניסוי" פסיכדלי רדיקלי שיבחן את גבולות המציאות. במהלך הניסוי הזה, שה"תוצאות" שלו קראו תיגר על מספר מחוקי הבסיסי של המדע המערבי, ניסו השנים להוביל ליצירתה של אבן הפילוסופים שתתממש כחומר בעל ארבע מימדים המגלם בצורה אקסטרנית את התודעה האנושית ושבאמצעותו ניתן להביא את ההיסטוריה לקצה.

הניסוי, אם תהיתם, הסתיים בהצלחה. מתוך עין הסערה הקוסמית, איזור קווי עוצמה הלוצינוגני ומעוות גרביטציה ששולח גלי הדף לתוך ההיסטוריה כולה, יכלו האחים מקנה במרץ 1971 לראות שההיסטוריה אכן מגיעה לסיומה. הם הפרו את חוקי הזמן חלל וחדרו לתוך אוקיאנוס תודעה שחיבר אותם עם כללות הידע האנושי. כפי שכותב טרנס בספרו True Hallucinations (1993) התחושה הייתה ש"ברחבי העולם כולו התנועה ובתי החרושת עצרו לפתע. אנשים עוזבים את בתיהם ובתי הספר על מנת להביט בשמיים, מבינים שמישהו, איפשהו, פרץ לצד האחר. שזה אינו יום שאר הימים."  ובמילותיו של דניס: "לאחר שניעורנו כילדים למסתורין של הקוסמוס, שכנענו את עצמנו כבני עשרה שביכולתנו אולי לפתור אותו; שנים ספורות מאוחר יותר מצאנו את עצמנו בגו'נגל הקולומביאני, מאמינים שכך בדיוק עשינו."

את העובדה שבימים שלאחר הניסוי הלך והתברר שההיסטוריה סרבה להרפות מצעדה, ביקש מקנה להסביר בתיאוריית הטיימוייב זירו שלו שעל פיה הניסוי בלה צ'וררה אכן הצליח והזמן הגיע לסיומו, אלא שמסיבה של אי-סינכרוניות מימדית כלשהי, מוקד ההדף האסכטולוגי המצופה ממתין עדיין בתאריך מסוים בתחילת העשור השני של המאה ה-21.

התקופה בלה צ'וררה של מרץ 1971 הייתה רצופה בהתרחשויות המאתגרות את ההיגיון – התרחשויות ששני האחים לא יצליחו לעולם להסבירן לעצמם. במהלך השבועות שלאחר הניסוי, מבלי שיביאו לקרבם כל חומר פסיכואקטיבי חדש, המשיכו האירועים המוזרים לרדוף זה לאחר זה. הקרבה בין בין האחים הגיעה לשיאה בתקופה של מספר שבועות שבמהלכם התאחדה התודעות שלהם לתודעה אחת כך שדניס יכל לשמוע את מחשבותיו של דניס ולענות לו מבלי שזה אמר מילה. ברגעים אחרים הוא מצטט לו במדויק קטעים מתוך שיחות אינטימיות שניהל טרנס לפני שנים בקטמנדו, ושאותן לא חלק מעולם עם איש. בקטע אחר, כשטרנס דורש ממנו, כהוכחה להצלחת הניסוי וביטול מגבלות הזמן-חלל, שיפיק לידיו מפתח כסף קטן וייחודי לתא הסודי בתיבת עץ שהייתה שייכת לסבם, ושאבד שנים רבות קודם לכן בילדותם –דניס הערום למחצה פותח את ידו ומחלץ משם לתדהמתו של טרנס את מפתח הכסף האבוד.

ביקש להביא את סוף ההיסטוריה באמצעות ניסוי פסיכדלי. טרנס מקנה.

כפי שניתן להבין מאפיזודות אלו, במהלך הניסוי בלה שוררה, היה זה דווקא דניס שהעמיק צלול ביותר במסע התודעה שלו. דניס הוגה את הניסוי, מוביל את הדרך אליו, ונכנס לאחריו לתוך מצב תודעה מרחיק לכת כל כך, שהוא מוצא את עצמו נמתח עד קצה גבולות היקום מבלי יכולת לחזור ולמקם את הוויתו חזרה בגופו. במשך הזמן הזה טרנס הוא היחיד ששומר את אחיו ומגן עליו מהאחרים בחבורה שרוצים למלט את דניס בהקדם לבית חולים פסיכיאטרי בציביליזציה. טרנס שנמצא בנקודת ביניים בין עולמו האחר כל כך של דניס, לבין זה של האחרים, מתייחס אל דניס לא כאל אדם פסיכוטי אלא כאל מישהו שעובר התגלות עמוקה. באופן הזה, כפי שכותב דניס בספר, הוא כנראה הציל אותו ומנע ממנו את הנזק הפסיכולוגי העמוק שהיה נגרם לו כנראה אם היה נשלף לפתע מהג'ונגל ומאושפז בכפיה לצורך התערבות פסיכיאטרית שהייתה קוטעת באופן תרופתי ואלים את התהליך שעבר במשך אותם שבועות. כשדניס מתחיל לצאת למסעות ליליים שבמהלכם הוא צועד מרחקים ארוכים בלילה האפל ומבלה שעות בישיבה על צמרות של עצים, טרנס חדל מלישון ומבלה את הלילות במשמר על אחיו. הוא מבלה תשעה יממות קסומות ללא לישון לרגע, ובלי לחוש כל צורך בשינה – ימים שבהם הוא מגיע לפסגות רוחניות של שלמות כמותה לא הכיר עד אז.

לאחר לה צ'וררה

לה צ'וררה הייתה המקום שבו הגיעו טרנס ודניס לדרגה הקרבה האינטימית ביותר האפשרית לאחים: של שיתוף ואיחוד תודעה. היא הייתה הסיכום והשיא של מסע משותף שעברו מרגע לידתו של דניס ושהוביל אותם אל מרחבי תודעה ומציאות שאת קיומם יכלו קודם לכן רק לשער. לה צ'וררה גם תמשיך לעצב את חיי השניים עד סוף ימיהם, אבל בצורות שונות במובהק. בעוד שטרנס יצא מלה צ'וררה טעון בסקרנות ואנרגיה לחקור את משמעות הסודות שנגלו בלה צ'וררה, הרי שדניס חש עצמו מעורער עד היסוד מן החוויה ושמח להשאיר את ההרפתקאה המטלטלת מאחוריו. בשנים הבאות פנה לקריירה אקדמית כאתנובטונאי ואתנופרמקולוג, ותרם מאז תרומות רבות להבנתנו את המנגנונים העצביים שמאחורי פעולת האיוואסקה וצמחים אחרים.

לה צ'וררה הייתה גם נקודת מפנה ושבר ביחסים בין האחים. לאחר לה צ'וררה דניס יפצח בקריירה אקדמית ויתחיל בהתרחקות איטית מאחיו הגדול ורעיונותיו המשוגעים. בעשורים הבאים השניים ילכו ויתרחקו, אך לא לפני שיפרסמו במשותף שני ספרים משותפים ורבי השפעה שבקעו מתוך התקופה בלה צ'וררה.

הספר הראשון, The Invisible Landscape (1975), היה זה שבו חשף טרנס את תיאוריית הטיימווייב זירו שלו, תיאוריה קוסמית שהתיימרה לפענח את צפונות הזמן הפרקטלי שבהתאם לו מתנהל היקום. בקטע מרתק ומטלטל בספר מעתיק דניס את התיאוריה של אחיו לקונטקסט פסיכולוגי ואישי. העיסוק של טרנס בטיימווייב, הוא כותב, היה דרכו לבצע לו ולדניס רה-אינטגרציה חזרה מהמפץ התודעתי הגדול של לה צ'וררה, באמצעות בניה של תיאוריה חדשה של הזמן שתאפשר להם למקם את עצמם מחדש בזרם הזמן ולכוון עצמם כלפי אירוע העתיד האפוקליפטי שבסוף הטיימוויב. גם העניין הנרחב שגילה טרנס בסוף הזמנים זוכה לפירוש פסיכולוגיסטי מעט אכזרי אולי. בעיני דניס הוא מייצג את חוסר יכולתו של אחיו להתנתק לחלוטין מהמורשת היהודית-נוצרית ותפיסת הזמן הלינארית שלה (בניגוד לתפיסת הזמן המעגלי-נצחי של תפיסת העולם השאמאנית).

הספר השני של האחים מקנה היה פילוסופי פחות ופרקטי בהרבה. מדובר במדריך לגידול פטריות פסילוסיבין שפורסם ב-1976 ושהיה במובנים רבים השגם החשוב ביותר, בכך שסיפק לראשונה טכניקה פשוטה לגדל פטריות פסילוסיבין בעזרת אמצעים ביתיים וזמינים לכל. באופן זה הוא נתן את האות לצמיחתה של קהילת גידול פטריות בינלאומית שכוללת כיום רבבות מגדלים ברחבי העולם. עד פרסום הספר היה זה כמעט בלתי אפשרי למצוא פטריות בעולם המערבי. בעקבות פרסומו ותנועת הגידול הביתי שהתפתחה ממנו הפכו הפטריות בעשורים האחרונים לזמינות במידה גוברת.

במהלך שנות השמונים והתשעים הריחוק בין האחים גבר. בעוד שטרנס פיתח מוניטין כנביאה הרהוט של הקהילה הפסיכדלית, דניס היה עסוק בביצוע אנליזות כימיות ומחקרים מדעיים. הוא נמנע ככל יכולתו מתיאוריות קוסמיות מרחיקות לכת מהסוג בו עסק אחיו. במובנים רבים התחושה שעולה מן הספר היא שדניס ביקש להתרחק מההשפעה המערערת של אח גדול שרעיונותיו האקסצנטרים דחקו אותו עד גבולות השגעון. השניים לא חזרו להיות קרובים ממש עד החודשים האחרונים של חייו של טרנס, שבהם בילו ביחד זמן משותף, אך מבלי להשיג אי פעם השלמה של ממש. (הקטעים שבהם דניס שבו יושב לצד טרנס, שהמחלה כבר גזלה ממנו את כח הדיבור, מבקש ממנו סליחה ומציע לו את סליחתו, הם מהמרגשים שקראתי זמן רב).

הסוד הנורא

הבטחתי קודם שאחזור לסוגיית הסוד הגדול והנורא של טרנס מקנה. על פי הקטע שהקריא דיימר באירוע באיסלן ונשמט מהגרסה הסופית של הספר נקטע הקשר הסימביוטי בין טרנס והפטריות לאחר טריפ מטלטל במיוחד שעבר ב-1988 או 1989. מסיבה לא ברורה, טרנס הרגיש כאילו הפטריות הפנו לו עורף. הוא ניצב מול תהום אקזיסטנציאליסטית שאותה תיאר כ"העדר מוחלט של משמעות". החוויה טלטלה אותו כל כך שפסק מלאכול פטריות, וצרך פסיכדלים אחרים בחוסר רצון ולעיתים נדירות בלבד עד סוף ימי חייו.[3] אלא שהחלק העצוב והטראגי באמת בסיפור הזה הוא שבשלב שכל זה קרה טרנס היה בדיוק בשיא פריחתו המקצועית שהחלה באמצע שנות השמונים. הוא היה כעת אדם נשוי עם אישה ומשפחה לפרנס, והוא היה תלוי בפרסונה הציבורית שלו. המעריצים של טרנס דרשו לקבל את הסחורה, וטרנס לא יכל לגלות להם על הספקות הקיומיים שאחזו בו, לכוד בתדמית הנביא שלו. הדיסוננס הקוגניטיבי שנוצר בעקבות כך היה קשה מנשוא. הוא גרם לטרנס לפקפק בעצמו ובמקום שהוענק לו כנביא התרבות הפסיכדלית. "המעריצים שלו לא ידעו זאת, אבל טרנס ידע זאת והוא ידע שהייצוג הציבורי שלו היה בלתי כנה, ולזכותו יאמר שהדבר הטריד אותו. באופן בסיסי הוא רצה להיות כנה, אבל הוא לא יכל, והמעריצים שלו לא היו נותנים לו. זה לפחות מה שהאמין," כותב דניס בקטע שנשמט מהספר ומצוי ברשת. "טרנס הפך טוב כל כך בשטיק שלו שזה כבר לא שינה אם זו האמת או לא. זה נשמע נהדר. זה היה מה שאנשים רצו לשמוע, זה שילם את החשבונות, וזה הפך למלכודת שמתוכה לא יכל להחלץ."

 אין ספק שמדובר בבשורה מטלטלת. מקנה אולי לא רצח או אנס, אבל התגליות החדשות בהחלט גרמו לרבים ממי שהאזינו בהערצה לכל מילה ומילה של טרנס, שלא לדבר על אלו שהקשיבו להמלצות שלו לעשות טריפ הירואי של 5 גרם פטריות (לבד?) בחושך על בטן ריקה, להרגיש שהנביא שבטחו בו לא היה כנה איתם לחלוטין. דניס מספר שהיו לו במהלך שנות התשעים וויכוחים עם אחיו, בהם ניסה לשכנע אותו להתמסר שוב למורה שבפטריה, אבל זה לא היה מוכן להתעמת איתה שוב. ההשערה של דניס הייתה שטרנס ברח מהפטריה משום שהיא הראתה לו דברים על עצמו. טרנס, שהיה רגיל לבוא אל הפטריה עבור מפגש עם האחר המוחלט, עם חזיונות חייזריים ותורות שנגלו אליו, לא יכל לעמוד במראה שהציבה לו הפטריה. הוא לא אזר את האומץ לשוב ולהביט בה שוב עד סוף ימיו.

גם אם לא נדע מה בדיוק ראה שם טרנס בטריפ ההוא בסוף שנות השמונים, ששינה אותו לעד ועיצב את עשור חייו האחרון, אין ספק שההתמודדות של מקנה עם החזיון הזה, בצורה של נסיגה לאחור ואובדן אמון עצמי, היא מאכזבת. ועבור מי שציפה למצוא במקנה מורה רוחני בעל מידות תרומיות וחסרות רבב זו אכן אכזבה קשה. אלא שמקנה עצמו מעולם לא הציג את עצמו כמורה רוחני. הוא התנגד בצורה החריפה ביותר לכל צורותיו של הגוראיזם והיה מודע עד כאב למגרעותיו האנושיות. דניס מספר על אירוע שקיים טרנס בשנות התשעים יחד עם הגורו והפסיכונאוט לשעבר ראם דאס. במהלך הדיאלוג ביניהם הכריז ראם דאס "החיים שלך הם המסר שלך". מקנה, שהחיים שלו באותה תקופה היו כבר בתהליך התפרקות כואב, ענה בצורה מבריקה "החיים שלי הם בלאגן. המסר שלי הוא המסר שלי."

ואכן, גם אם דמותו של מקנה פגומה עד כאב, המסר שלו עומד במבחן הזמן. מקנה לא רק חזה בדיוק רבים מהכוחות ההיסטורים, הסוציולוגים והטכנולוגיים שממשיכים לעצב את העולם יותר מתריסר שנים לאחר מותו, הוא גם התנבא, כפי שעושה נביא אמיתי על פי הרמב"ם: לא על מה שיהיה, אלא מה על מה שראוי שיהיה. הקריאה שלו לאנושות לשוב אל הארכאי, אל הקשר לטבע ולקהילה, ולהחליף את הזהות המוגדרת ע"י צרכנות בעבור זהות שבוקעת מתוך יצירתיות וחוויה ישירה רלבנטית כיום אף יותר מביום שהגה אותה לראשונה על במה, לפני יותר מ-30 שנה. השיחות המטורפות של טרנס הגיעו בעשור האחרון דרך הרשת ליותר מאזינים מכפי שהגיעו כנראה בכל ימי חייו, והיו עבור רבים חשיפה ראשונה להשקפות מוזרות שאפשרו להם לערער על הנחות היסוד המדכאות והמייאשות של חברה גלובלית ששמה מבטחה במדע רדוקציוניסטי שמרוקן את העולם מתוכן, ובקונסומריזם הרסני, חסר רסן ופשר.

אז נכון, שהסיפור של טרנס הוא עצוב הרבה יותר ממה שחשבנו, אבל כמו שאמר ברוס דיימר טרנס מקנה החדש הוא אולי דמות טראגית, אבל הוא גם דמות מעניינת הרבה יותר. ואולי גם לסיפור הזה יש סוג של סוף טוב. על ערש דווי, כשמחצית מוחו כבר הפכה לגידול בצורת פטריה (דניס אומר שמאחר שטרנס לא שעה למסר של פטריה, היא חזרה אליו מבפנים), טרנס, כמו התיאולוג הדומיניקני הנודע תומס אקווינאס לפניו, זנח את דרך המילים והאינטלקט, התרומם ממיטת חוליו נרגש והכריז לפתע "זה הכל אהבה" (It’s all about love). בימים הבאים הוא חזר בורסיות שונות, כך דיימר, על המילים שביטאו את התובנה הזו שהדבר החשוב ביותר בחוויה הפסיכדלית אינו חזיונות חייזריים אלא פתיחת ערוצי האהבה. אולי בסוף הדרך, הנשמה של טרנס מקנה מצאה את מנוחתה.


[1]   את תרגום  הרצאתו של מקנה  "הקופים מגלים את ההייפר-ספייס" ניתן לקרוא באתר טכנומיסטיקה בכתובת: https://hartogsohn.com/2008/08/31/mckenna-hyperspace/

[2]  Machne Elves 101, ביוגרפיה קצרצרה ומאכזבת למדי של מקנה פורסמה ביולי 2012, בהוצאת האתר ריאליטי סנדביץ'.

[3]  יש לציין שמאז הפרסום, צץ לפחות דיווח אחד של מי שטוען שאכל פטריות עם טרנס בשנות התשעים, מה שהיה כנראה חלק מהסיבות שדניס חתך את הקטע המדובר מספרו. כך או כך, נראה שבתחילת שנות התשעים ההתנסות בפסיכדלים הייתה עבור טרנס בעיקר זכרון עבר.

משנה תודעה – טור 9 – פסיכדליה ואקולוגיה

מה הקשר בין החוויה הפסיכדלית לחוויות הטבע והאם פסיכדלים יכולים לעזור במאבק במשבר האקלים?

האמין שפסיכדלים יכולים לסייע בריפוי הניכור האנושי מהטבע. אלברט הופמן.

אלברט הופמן, הכימאי השוויצרי שגילה את האל-אס-די נהג לטעון שאחת האיכויות החשובות ביותר של חומרים פסיכדליים היא העובדה שהם מחוללים תחושה של חיבור מועצם לטבע. הופמן האמין שאל-אס-די הופך את המשתמשים למודעים ורגישים יותר "ליופי של הטבע ושל ממלכות החי והצומח." הוא שאב הנאה מיוחדת ממשתמשים שסיפרו לו שגדלו בעיר, מנוכרים מהטבע, ושהחוויה הפסיכדלית גרמה להם לחוש לראשונה מחוברים לעולם הטבעי. בעידן של משבר סביבתי, הופמן האמין, שמור לפסיכדלים תפקיד מיוחד: לחבר מחדש את הנפש האנושית שהתנכרה מסביבתה, אל שורשיה שבטבע.

בעשור שחלף מאז מותו של הופמן המשיך המשבר הסביבתי להחריף, אולם התובנה הבסיסית של הופמן על כך שפסיכדלים יכולים לשחק תפקיד משמעותי בטיפוח ערכים פרו-אקולוגיים וביצירתה של ברית חדשה בין האדם לעולם הטבע, זוכה בשנים האחרונות לתשומת לב גוברת. שורה של מחקרים מהשנים האחרונות  מצאו שחוויות פסיכדליות מעצימות את הקשר של משתמשים אל הטבע, ואת ההנאה וההערכה שהם חשים כלפיו.

זאת ועוד, מחקרים עכשוויים מגלים קשרים מפתיעים בין חוויות פסיכדליות וחוויות טבע. מחקרים אלו מצביעים על כך שהחוויה הפסיכדלית וחווית הטבע פועלות באמצעות אותם מנגנונים פסיכולוגים ויש להן במקרים רבים תועלות ואפקטים תודעתיים זהים כמו תחושת חיבור מועצמת, מיינדפולנס (קשיבות) מוגברת, אמפתיה מוגברת, חוויות רוחניות, ירידה במחשבות טורדניות והפחתה ברגשות שליליים.

במקביל לצמיחה של ספרות המחקר הפסיכדלית, צומחת בשנים האחרונות גם הספרות העוסקת בביופיליה, הנטיה האנושית המורשת לחפש אחר קרבה לטבע ולשאוב ממנו רפואה. מחקרים על ביופיליה מראים למשל שבילוי בטבע מגן מפני גורמי מחלה כמו קורטיזול ולחץ דם גבוה ואפילו מגביר יצירתיות. חולים שחדרם משקיף על נוף יפה מחלימים מהר יותר ועם פחות תרופות מחולים ששהו בלי חלון. מגורים בקרבה לאזורים מיוערים מורידים את הסבירות למחלות לב ומחלות מטאבוליות.

המחקרים מראים שלטבע יש אפקט מרפא.

לטבע, מתברר, יש אפקט מרפא. ובמקרים רבים האפקט הזה מהדהד את האפקט של החוויה הפסיכדלית. חוויות טבע וחוויות פסיכדליות נמצאו אלו וגם אלו כיעילות בטיפול במצבי דכאון, חרדה ופוסט טראומה. מעבר לכך, יש משהו בחוויה הפסיכדלית שמהדהד את חוויית השהות בטבע. תחושות ההתרחבות, הנשימה העמוקה, הרוגע והנוכחות שיורדות על האדם לאחר חוויה פסיכדלית מזכירות במידה רבה את החוויה שמעוררת שהות בת מספר ימים בטבע. החוויה הפסיכדלית, כך נדמה, היא כמו מיצוי מזוקק של רבות מהתחושות והתועלות שמקנה המגע עם עולם הטבע. אלא שהיא מאפשרת לייצר את האפקטים הללו מיידית, ללא הצורך (המבורך!) לבלות מספר ימים בטבע.

הצומת המחקרי המחבר בין חוויות פסיכדליות לחוויות טבע חדש, אבל החיבור בין שני העולמות הללו עתיק בהרבה. המולקולות הפסיכדליות הגדולות באו תמיד בצורה של אורגניזמים חיים כמו קקטוסים, פרחים, עלים, גפנים ופטריות. השימוש המסורתי בפסיכדלים במסגרות שאמאניות אופיין מאז ומעולם בקשר הדוק עם רוחות וכוחות הטבע. השמאן הקדום עשה שימוש בצמחים פסיכדליים על מנת לבוא במגע עם עולם רוח אנימיסטי שחיבר בין ישויות טבע למימדים מטאפיזיים.

הקשר עם הטבע שמר על מקומו המרכזי גם בתרבות הפסיכדלית המודרנית. הדתות הפסיכדליות הגדולות: דתות הפיוטה הצפון אמריקאיות ודתות האיוואסקה הברזילאיות מציבות את האהבה והכבוד לטבע במרכז. וחובבי פסיכדלים ידעו מאז ומעולם שטבע הוא הסביבה המושלמת לחוויות פסיכדליות. לפסיכונאוטים רציניים יש בדרך כלל פז"מ רציני של בהיה בעננים זזים, מים זורמים, נחילי נמלים ועלי הכותרת של פרח. מסיבות אסיד ידועות גם בתור מסיבות טבע, והמפגש בין דפוסים גיאומטרים המגיעים מפנים הקרנית לדפוסים הגיאומטרים של הטבע ידוע כמוצלח יותר מכל מופע VJ אפשרי.

הוגים פסיכדלים טוענים מזה עשרות שנים שעיתוי ההופעה המחודשת של הפסיכדלים בעיצומו של משבר אקולוגי אינו מקרי. ההוגה הפסיכדלי טרנס מק'קנה מתח בשנות השמונים קשרים בין פסיכדליה וסביבה. מק'קנה דיבר על צמח כוכב ותוכנית. (Plan. Plant. Planet) וטען שהחומרים הפסיכדלים שהחומרים הפסיכדלים חושפים בפנינו מודל אחר לדו-קיום עם הטבע. הופעתם המחודשת של הפסיכדלים בעידן של קריסה סביבתית, טען, הוא חלק מניסיון של הכוכב לתקשר עם האדם באמצעות קולות פנימיים העולים מתוך התודעה במהלך חוויות פסיכדליות כדי לסייע לאדם להבין את הקשרים והתלות ההדדית העמוקה בין כל מערכות החיים בפלנטה.

ואכן, אחת החוויות הנפוצות אצל משתמשים פסיכדלים היא מפגש עם רוחות טבע המתרות בהם לדאוג לטבע ולשמור אותו. בחלק מהמקרים המפגשי הללו הובילו לפעולות מהפכניות של ממש. גייל ברדברוק, מייסדת הארגון הסביבתי הרדיקלי מרד ההכחדה ייחסה את ההשראה לשיטות הפעולה המהפכניות של הארגון לריטריט איוואסקה ואיבוגה שבו השתתפה ושבו קיבלה "את הקוד לשינוי חברתי."

שואבים השראה מהחוויה הפסיכדלית. Extinction Rebellion.

פתרון המשבר הסביבתי אמנם רחוק, אבל בטווח המיידי, המפגש בין טבע לפסיכדלים מבטיח יתרונות לשני הצדדים. החוויה הפסיכדלית, מחד, מעצימה חוויות טבע ומגבירה את האהבה, ההערכה והדאגה לטבע. הטבע, מאידך, מציע סביבה תומכת, ומקרקעת עבור מי שמתנסים בפסיכדלים. במאמר מדעי שהתפרסם בשנה שעברה ושעוסק בקשר בין חוויות טבע לחוויות פסיכדליות ממליצים החוקרים על עבודות גינה כמו עישוב ובניית ערוגות כחלק מההכנה למסעות פסיכדליים וכחלק מעבודת האינטגרציה בסיומן. החוקרים גם קוראים תיגר על המונופול שרכשה לעצמה הסביבה הקלינית בתחום התרפיה הפסיכדלית. במקום הסביבות האורבניות המנכרות של בתי חולים הם ממליצים על סביבה היברידית המשלבת בין מבנה מוגן הכולל אלמנטים טבעיים, לבין גישה למרחב טבעי כמו בוסתן הממוקם באזור פסטורלי.

הפסיכולוג דיוויד לוק, שכתב כמה מהמחקרים החלוציים על הקשר בין חוויות פסיכדליות לחוויות טבע מספר שהסקרים והראיונות שביצע מגלים שרוב מי שעוברים חוויות פסיכדליות מבצעים בחייהם התאמות במטרה להתקרב לטבע, על ידי שינוי בתזונה, טיפוח הרגל גינון, ולפעמים אפילו מעבר לעבודה בתחומים אקולוגים. "זה מתחלק לשני סוגים של אנשים," אומר לוק. "הסוג הראשון מורכב מאנשים שכבר היה להם קשר עם הטבע בילדות, והם  חווים את החוויה הפסיכדלית כמו חידוש של הקשר הזה. לצידם יש קבוצה נוספת של אנשים שמעולם לא חשבו על הטבע כעל משהו שהוא יותר מנוף יפה. הם האנשים עוברים את השינוי העמוק ביותר."

"במחקר שערכנו מצאנו שרוב האנשים שעוברים חוויות פסיכדליות מעדיפים את הטבע על כל סביבה אחרת לחוויות האלו. אני חושב שהערך הגדול ביותר שיהיה לחומרים האלה הוא כשלוקחים אותם בקבוצה, כחלק מקהילה בעלת המשכיות, ובתוך סביבה טבעית. זה גם מה שמלמדות אותנו אלפי שנה של פרקטיקות ילידיות."

"כמין ביולוגי, התפתחנו בסביבות טבעיות והניתוק שלנו מהסביבות הטבעיות הללו הוא אחד מהגורמים למשבר בריאות הנפש שאנחנו מצויים בו." אומר לוק. "אנחנו רואים עליה במצבי דכאון, חרדה ופסיכוזה, והיא חריפה במיוחד באיזורים אורבניים. עכשיו מצטרפות לזה הבעיות שיוצרת הוירטואליזציה וחיים שמתנהלים מול מסך. פסיכדלים מעצימים תחושת חיבור לטבע ואת הסיכוי שאנשים יבלו זמן בטבע, כך שהשילוב בין תרפיה פסיכדלית לבין סביבות טבעיות יכול לייצר סינרגיה."

לוק מאמין שבכוחה של הסינרגיה הזו  לסייע במאבק במשבר האקלים. "מתוך 150 משתמשים פסיכדליים שהשתתפו במחקר שערכתי, 100% הרגישו יותר מחוברים לטבע לאחר החוויה הפסיכדלית ו-85% חשו דאגה גדולה יותר לשלום הטבע. כשאתה מדבר עם אקולוגים היום הם נוטים למצב רוח קודר משום שלמרות כל המחקרים המדעיים הם לא מצליחים לשנות את התפיסות של אנשים. מה שבאמת צריך זה שינוי פרספקטיבה תודעתי, והידע המדעי לא מספיק בשביל לייצר את זה. התודעה היא הבסיס. אי אפשר לשנות כלום עד שהגישה והדעות של אנשים ישתנו."

%d בלוגרים אהבו את זה: