טכנומיסטיקה

חבר סיפר לי השבוע שיום אחד שתפסה אותו אזעקה בזמן שנסע עם הבן שלו ברכב. החבר המשיך בנסיעה כרגיל, והוא מספר שתוך כדי ראה מטוס קל זורק משהו בוער כלפי מטה. הוא סיפר את זה בערך חצי שעה אחרי ששאל אותנו מה אנחנו אומרים על מי שטוענים שאין טילים מאיראן, וכל מה שקורה כאן זה הפקה מקומית. שמע – יש אנשים שמנהלים את כל זה, הוא אמר. כשניסתי להבין מי האנשים האלה לא קיבלתי תשובה ברורה. Relax, nothing is under control, אמרתי לו.

אחר כך, הצחיק אותי לדמיין שכל זה מתוסרט, ולדמיין את התסריטאים שכותבים את התסריט המטורף של החיים שלנו. איך הם מתדרכים את טראמפ מה לומר בכל נאום, מכתיבים לו פסקאות מבלבלות ומלאות סתירות. איך הם מורים לפזשכיאן להתנצל על ההתקפות האיראניות נגד המפרציות, ואז להתקפל תוך כמה שעות ולחזור בו מההתנצלות. איך ההוראות להמשך ההצגה נשלחות בזרם מתוזמן היטב מצוות הכותבים לכל השרים, חברי הכנסת, הקצינים, הכתבים הצבאיים – וכל אחד ממלא ביעילות את חלקו בתוכנית, כדי שהכל ירוץ חלק, ואסור שאף אחד ישבור את קשר החשאיות. עד שפייפר אחד נתפס על חם, כשמישהו החליט להמשיך לנסוע באזעקה ולהרים את העיניים למעלה!

עד כמה שהמחשבות הללו הצחיקו אותי, לא נשארתי אדיש לסיפור. הבנאדם חבר יקר ואני לא חושב שהוא משקר לי. אני לא יודע מה הוא ראה, אבל אני כן יודע שזה עידן שקשה בו להיות בנאדם שמחזיק בכך שיש אמת, ושיש טעם לחפש אחר האמת הזו, ושאפשר לדעת אותה במידה זו או אחרת.

העמדה הזו, שנתפסה כדי בסיסית עד לא מזמן, נמצאת כבר תקופה ארוכה במגננה, על רקע מציאות כאוטית שבוחשים בה כוחות רבים. אנחנו מפוכחים כל כך מהנדסת תודעה. מפוכחים לגבי המדיה, הפוליטיקאים, הפרשנים, בעלי ההון והאינטרס. מוצאים נרטיבים בכל מקום. כך שקשה להחזיק בכך שאפשר לדעת משהו.

אבל גם להחזיק באי הידיעה זה לא קל. המציאות מורכבת אבל המח שלנו לא אוהב להחזיק תמונות מורכבות. הוא מנסה ללא הרף להלביש עליהן תפיסות עולם שיפלטרו חלק מהפרטים כדי לייצר משהו קוהרנטי יותר: ערוץ 14, הארץ, CNN, ויינט, אלג׳זירה, פוקס ניוז. אנשים תופסים נקודת מבט ונאחזים בה. אבל מכיוון שאפשר בקלות לדלג מאתר לאתר ולראות איך כל אחד מציג את המציאות בצורה קצת שונה, יותר ויותר אנשים מבינים שמדובר בסה״כ בזוויות השקפה מגמתיות. וכך מדילוג לדילוג האחיזה במציאות מרגישה רופפת יותר, וכל דיווח או פרשנות נראים כמו משהו שיכול להיות נכון או שלא ושהמניע מאחוריו מוטל בספק.

אז תחושת המציאות נסדקת. ולשם נכנסים מי שמעוניינים לשבור גם הנרטיבים שכולם מסכימים עליהם כביכול. והם מצביעים על גליצ׳ים במטריקס. הדברים שלא מסתדרים בגרסאות הרשמיות לגבי ה-7 באוקטובר, ה-11 בספטמבר או המלחמה החדשה. לעיתים זה מלווה בהאשמות כלפי גורם זדוני שאחראי לקנוניה: השמאל, היהודים, הדיפ-סטייט, בוגדים מבפנים. לעיתים אין צורך להצביע לעבר גורם ספציפי. אלו פשוט האחרים הלא מזוהים שמנהלים את ההצגה.

השאלות הללו, חלקן טובות יותר חלקן פחות,  מרחפות סביב הדיון כולו שאט אט מאבד מממשותו. ההשקפה המשותפת, הקונצנזוס לעבר, שגורס שאנחנו חיים בדמוקרטיה מסוג כלשהו ושיש משמעות לפעולה צבורית, עובר להגחכה ודה-לגיטימציה.

מי שמחזיקים בתפיסות רפורמיסטיות, כאלו שרוצים לנסות תקן את המערכת במקום לפרק אותה עד היסוד, נראים לפתע תמימים או מושחתים. ״כל הפוליטיקאים מושחתים״ אמר לי פעם חבר. סיפרתי לו שדווקא יצא לי להכיר מקרוב פעילים פוליטיים, אפילו חברי כנסת, שפועלים משליחות אמונה ונתינה. שחלק מהאנשים האלה אנשים מרשימים ומעוררי השראה באופן בלתי רגיל. אבל הוא לא האמין לי.

בצד השני של אי ידיעה ואי אמונה ביכולת לדעת שוכנות הציניות והפסיביות הפוליטית. זו הסיבה שמנהיגים פופוליסטים מחבבים כל כך את עידן הפוסט-אמת. כשאי אפשר לדעת האפשרות הנוחה ביותר היא לאמץ את תפיסת העולם הנוחה ביותר למטרותנו. ברוב המקרים היא מגיעה קומפלט עם מישהו או מישהם להאשים בהם את כל הצרות של העולם.

אבל בגלל שכבר עשינו את כל הסיבוב דרך המדיה, אנחנו כבר יודעים שהתפיסה שלנו מוגבלת. אז איך אנחנו מגיבים כשאנחנו מגלים בתפיסת העולם שבחרנו לעצמנו חורים ושגם היא מורכבת מנרטיבים וסיפורים שניתן להתווכח לגביהם? חלק יגוננו על הנרטיב שבחרו בו, אבל זה רק הוגן בעיני להרשות לעצמנו להרגיש את הספק העצמי הזה לגבי מידת האמת שיש בהשקפה שלנו. השאלה היא לאן מתקדמים משם?

האם מקבלים את חוסר היכולת להבין את העולם או מנסים להבין אותו? ואם מנסים להבין אותו אז איך? ואיך אנחנו בוחרים מה הערכים שמנחים אותנו בעולם כזה, על אף, ואולי בדיוק משום, שאנחנו מבינים שיש כל כך הרבה שאנחנו מבינים ויודעים.

העבודה הזו היא עבודה פוליטית במובן הכי מקודש של המילה. לפוליטיקה יש בתרבות שלנו שם רע של משהו קטנוני וצר מוחין. אבל במובן העמוק פוליטיקה היא הניסיון ההירואי והנשגב למצוא דרך לארגן בצורה מוסכמת והוגנת את חייהם המשותפים של בני האדם, בתוך תנאים מורכבים ולא מושלמים שדורשים פשרות. הפוליטיקה היא אחת המלאכות הכי המפרכות ולעיתים קרובות כפויות הטובה, אבל כשהיא נעשית מתוך נסיון כנה לגשר ולשפר הפוליטיקה היא מלאכה קדושה שמתחברת ישירות במושג הפנים של הפילוסוף הצרפתי-יהודי עמנואל לוינאס. לוינאס דיבר על המפגש עם פניו של האחר, המביט בנו בציפיה, ושיש לנו כלפיו אחריות מוסרית מוחלטת – כמסד המצב האנושי. זוהי האחריות המוסרית הקדושה שדורשת להמשיך להתגושש עם המושגים של אמת ומציאות וצודק ונכון, גם כשנדמה שהם מתפוררים לנו בידיים.

בתנאים של חוסר ידיעה, הבריחה מהפוליטיקה היא האפשרות הקלה והמושכת. אבל לצד ומתוך הכרה במגבלות העמוקות של ההבנה שלנו, האפשרות הראויה בעיני היא בכל זאת להתאמץ להמשיך ולנסות להבין את העולם ולא לוותר עליו. בעיני זה אומר להתנגד לאמירות כמו ״כולם מושחתים״ או ״הכל דפוק״. אנחנו נדרשים לפעול ולבחור בתוך עולם שאנחנו מבינים שאנחנו לא מבינים אותו, ושאנחנו בוודאי לא מבין את השפעת הפעולות שלנו עליו. זו עמדה מתסכלת ולא מושלמת ועם מחירים והיא לא מבטיחה דבר. היא בטח לא מבטיחה שדברים יסתיימו טוב, אבל היא כן מגינה מציניות אפתיות וניהיליזם, שהן שלוש רעות חולות ששומר נפשו ירחק.