ארכיון מחבר: Ido Hartogsohn

כשתרופות פסיכדליות נכנסות לסל הבריאות

משרד הבריאות אישר בתחילת השבוע לראשונה הכללה של תרופה עם אפקטים פסיכדלים בתוך סל הבריאות. לכאורה, סיבה למסיבה. מי האמין שמהר כל כך יגיע היום שרפואה פסיכדלית תכנס לרפואה הציבורית, אבל כשמסתכלים בתג המחיר – 26,000 שקל למטופל לשנה, החשדות מתחילים להתעורר.

כדי שנבין מה הבעיה, נזכיר שקטמין הוא חומר מרדים (לא פסיכדלי קלאסי) בעל השפעות פסיכדליות שזוכה בשנים האחרונות לתשומת לב גוברת כפתרון מהיר ואפקטיבי לבעיה של דכאון אקוטי. הוא משיג תוצאות מצוינות במקומות שהטיפולים המקובלים כיום כושלים. החומר הזה משמש את הרפואה כבר מאז 1970 ויש מספיק ניסיון, מחקרים וראיות לכך שהוא בטוח לשימוש רפואי. העלות של הקטמין היא בין 0.86 דולר ל-3 דולר לאמפולה (שמספיקה למספר גדול של מנות טיפוליות).

אז איך קפצנו משקלים בודדים שהחומר עצמו אמור לעלות לטיפול ב-26,000 שקל לשנה? את התשובה אפשר לחפש אצל חברת ג'נסן אנד ג'נסן (השייכת לתאגיד ג'ונסון אנד ג'ונסון), שלקחה את המולקולה המוכרת, הג'נרית והזולה של הקטמין, שכבר אין עליה פטנט, והפכה אותה לתרסיס בשם אס-קטאמין שעושה את אותה העבודה בגדול אבל אפשר לגבות עליו מחיר גבוה לאין שיעור. אותה חברת ג'נסן אנד ג'נסן שהיא גם מהספונסרים הראשיים של המפגשים של ארגוני הפסיכיאטרים הישראלי.

האם יש קשר בין המימון הנדיב שג'נסן וג'נסן מספקת לארגונים פסיכיאטרים בישראל ולעובדה שבמקום לרכוש למבוטחים טיפול זול שמוכר עשרות שנים משרד הבריאות רוכש עבורם טיפול יקר, רשום בפטנט, שהיתרון העיקרי שלו הוא שאפשר לגבות עליו סכומים מופקעים? אני כמובן לא יכול לומר בוודאות, אבל אני כן יכול לומר שני דברים נוספים שמאכזבים במודל של האס-קטמין. ראשית, המודל הזה אינו מלווה בפסיכותרפיה, חשיבה טיפולית או איזושהי חשיבה על סט וסטינג – ההקשר של החוויה הפסיכדלית. שנית, ובהמשך להערה הקודמת, התהליך הזה, שהוא סדרתי, מבוסס על היגיון  פיזיולוגי, ולא מכוון להשיג פריצת דרך תרפויטית וטרנספורמטיבית אצל המטופל, מבטא את הניסיון של חברות תרופות לקחת את הרפואה הפסיכדלית (שבה טיפול בודד או קומץ טיפולים משיגים הטבה מתמשכת) ולשכפל לשם את המודל הכרוני, התחזוקתי, והרווחי יותר שעליו מבוססים הטיפולים הקיימים כיום.

בתקופה שהרפואה הפסיכדלית סוף סוף פורצת את החומות, חשוב מאי פעם להיות עירניים ולשים לב מה כן ומה לא. למה אנחנו מושיטים יד ואיזה יד עדיף לדחות. זו לא הדרך שאנחנו רוצים ללכת בה. יכול להיות שללא ההשקעה של חברות תרופות במחקרים קליניים היו חולפות עוד כמה שנים עד שהקטמין היה מוצא דרכו לתוך הרפואה, אבל האם אנחנו באמת מוכנים לספוג תג מחיר של יותר מעשרים אלף שקל?

סל התרופות בישראל הוא מהרחבים והמקיפים בעולם, ומשמש דוגמא וקטליטזור לפיתוח בכל העולם. האם זה המסר שאנחנו מעוניינים להעביר לחברות תרופות, שהדרך להרוויח כסף היא לא למצוא תרופות למחלות חשוכות מרפא, אלא טריקים שבהם לוקחים תרופה קיימת וזולה והופכים אותה לתרופה יקרה עם פטנט?  לא זו הדרך  להנגיש רפואה, והתהליך שבו תרופה שעולה שקלים בודדים הופכת לטיפול בעשרות אלפי שקלים קורה על גב הציבור שמשלם ועל גב החולים שמספר קטן מהם יזכו בסופו של דבר בטיפול היקר.

ביג פארמה וחלקים בממסד הרפואי ממשיכים לנסות למצוא דרכים לקחת רפואות פסיכדליות עתיקות ומודרניות ולהפוך אותן למשהו אקסקלוסיבי שניתן לגבות עליו סכומי עתק. השבוע קיבלנו תזכורת לא נעימה לאיך זה נראה כשזה קורה.

נכתב בהמשך לשיחה עם אביעד הדר העירני והחד שהסב את תשומת ליבי לנושא.

נוירו-מדע, פסיכדליה וחירות קוגניטיבית: אתגרים מחקר המח לרפואה הפסיכדלית במאה ה-21

חוקרי מח מפתחים שיטות חדשניות והיפר-יעילות לטפל בבעיות כמו התמכרות ודכאון. מה היחס בין פתרונות כאלה לבין רפואה פסיכדלית, ואיך עשויה ההופעה של דור של רפואה נוירו-מדעית לבעיות הנפש להשפיע על האופן שבו אנחנו חושבים על רפואה פסיכדלית?

***

פסיכדלים מתוארים לעיתים כתרופות עתיקות המשיגות באורח פלא תוצאות מרשימות יותר משל תרופות מודרניות. הכח האתי והנאראטיבי של החומרים האלה, העובדה שהריפוי שהם מציעים מבוסס על תהליך עומק טרנספורמטיבי במקום על טשטוש והדחקה של מצוקות, מקבל רוח גבית מכך שהם מצליחים לחולל שינוי והטבה במקומות שבהם הרפואה הקונבנציונלית נכשלת.

אבל מה יקרה לרפואה הפסיכדלית אם ישתנה משהו והנחת היסוד הזו תתברר כמשענת קנה רצוץ?

לבטל התמכרות בלילה של שינה מתוקה. חוקר המח מורן סרף.

מדעי המח שולפים בימינו שורה של פתרונות רדיקליים לבעיות עתיקות. כך למשל חוקר המח הישראלי-אמריקאי מורן סרף מספר על טיפול חדשני שמאפשר לעורר זכרונות של טעמים וריחות במהלך שינה ולהשפיע על ההכרה של אדם באופן תת הכרתי כך שההתמכרות שלו לחומר מסוים (סיגריות או אלכוהול, נניח) תעלם ותתחלף בדחיה אינטסטינקטיבית. כך הוא מתאר את זה:

"מעשנים מגיעים למעבדה והם רוצים  להפסיק לעשן. הם הולכים לישון לשעתיים והחוקרים מחכים לרגע הזה שבו המח שלהם במצב כזה שבו הוא כאילו מקשיב לעולם החיצוני ומעריך מחדש את החיים. ואז מרססים את הריח של ניקוטין לתוך  האף וגורמים למח לחשוב: 'אוקיי, מכל הזכרונות שיש לי, אני מתמקד עכשיו באלו שקשורים לעישון." ואז, מיד אחרי זה, מרססים את המח בריח של ביצים סרוחות, מה שגורם למח לחווט עצמו מחדש, ולחבר את הניקוטין עם חוויות שליליות. אתה עושה את זה כמה פעמים בזמן שהם ישנים. הם מתעוררים. אין להם מושג מה קרה. אבל אז פתאום הם אומרים 'אני לא ממש רוצה לעשן יותר.' הם משנים את ההתנהגות שלהם בלי לדעת מה קרה. הם פשוט הגיעו. תפסו תנומה, התעוררו והם לא רוצים לעשן יותר. (…) אתה תופס את הרגע, אתה הולם במח, משנה את החיווט והאדם מתעורר אדם אחר."

טיפולים נויו-פיזיולוגים חדשניים מהסוג שסרף מציע עשויים במאה ה-21 להפוך לאלטרנטיבה קלה, מהירה ואפקטיבית עוד יותר מטיפול פסיכדלי, ובלי כל הטרראם של חוויות קיצון דרמטיות ומסעות רוחניים שלמדע הרפואה בן ימינו אין אליהן גם ככה המון סבלנות.

גירוי מח עמוק

דוגמא נוספת לאתגר שמגיע לפסיכדלים מכיוון מדעי המח אפשר למצוא בתחום גירוי המח העמוק. בכתבה שפורסמה לא מכבר במגזין Nautilus סופר על חוקרים שהשתילו אלקטרודות במח של מטופלים הסובלים מהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) ומחרדה. האלקטרודות הושתלו בחלק של המח הידוע בשם Nucleus Accumbens. חלק של המח שקשור למערכת התגמול. למרות שהטיפול נועד לטפל בהפרעות חרדה ותו לא, היכולת להשפיע על איזור של המח פותחת פתח לשאלות מורכבות על הגבולות האתיים של שינוי התודעה, שמזכירות חלק מהשאלות שעולות לעיתים סביב רפואה פסיכדלית.

מקרה מאיר עיניים שמתואר בכתבה מספר על פציינט שהגיע למרפאה על מנת שיחליפו את הבטריה בסטימולטור העצבי שהותקן לו במח. לביצוע המשימה הוזמן נוירולוג שנקרא לקבוע את רמת המתח הרצויה במכשיר. לאחר החלפת הבטריה, נדרש הנוירולוג להחליט על רמת המתח הרצויה לפעולת המכשיר. הוא הפעיל את המכשיר ברמות מתח שונות וביקש מהפציינט לתת ציונים לתחושה הסובייקטיבית שלו בכל אחד מהמצבים. בנאוטילוס מתארים את מה שקרה ככה: "הם החלו עם וולט אחד. לא קרה שום דבר. רמת שביעות הרצון של המטופל הייתה 2 והחרדה שלו הייתה 8. כאשר הוסיפו וולט נוסף, רמת האושר זחלה מעלה ל-3, ורמת החרדה ירדה לשש (…) ב-4 וולט, התמונה כבר היייתה שונה לחלוטין.הפציינט דיווח על רגשות של אושר ברמה של 10, והעדר מוחלט של חרדה. 'זה כמו להיות על סמים' הוא אמר וחיוך ענק על פניו."

בסופו של דבר הוחלט להפעיל את המגרה המוחי ברמת של 3 וולט. אבל למחרת כשהחולה עמד להשתחרר מהבית חולים, הוא שאל את הרופא אם לא יוכל אולי בכל זאת להעלות את רמת המתח ל-4. החיים לא קלים וזה יכול להיות ממש נפלא להתמודד איתם מתוך תחושת שמחה ושלווה סטואית. הנוירולוג סירב ואמר שזה לא התפקיד שלו לדאוג לאושר של הפציינט, רק לטפל בבעיות החרדה שלו. אבל השאלה נשאלת, אם אנחנו כבר מתערבים במח באמצעות גירוי חשמלי שיכול להעלות את רמות השמחה והסיפוק הנפשי, מי נתן לרופא את הזכות לקבוע עד כמה אנחנו יכולים להיות מאושרים? מה בעצם הבעיה לאפשר לאנשים להיות מאושרים כל הזמן ללא תחושת של חרדה? ואיך קובעים משהו כמו 'רמת אושר' או 'רמת חרדה' ראויה?

בתקופתנו יש חוקרי מח כמו תומאס שלפפר ופולקר קונן שמצאו דרכים לגרום לאנשים לחוש תחושה של הנאה מוגברת ושלווה עמוקה באמצעות גירוי עמוק של המח. אם אתם סובלים מדכאון, הם ישתילו במח שלכם קוצב ומצב הרוח שלכם יתפס חיש קל מרמה 4 לרמה 9. והנה, האינטגרציה לחיי היום יום של השלום והשלווה הפנימית שניתן למצוא בחוויה הפסיכדלית הפכו להיות דבר פשוט וקל. כל מה שנדרש זה כמה וולטים של חשמל שזורם במח בקביעות.

בין גירוי עצבי לחירות קוגניטיבית

פתרונות מהסוג שהזכרתי מציבים אתגר עתידי פוטנציאלי ולא צפוי עבור הרפואה הפסיכדלית שמתכוננת בתקופה זו לעשות את צעדיה הראשונים מהמעבדה אל הקליניקה. על הפרק נמצאים שורה של פתרונות מכאניסטים פשוטים וקלים יותר לעיכול (לפסיכיאטר ביולוגי) שמבקשים לעקוף את הרמה המלוכלכת של החוויה ולהתערב ברמות המצע הנוירו-פיזיולוגי והתת-הכרתי של בעיות הנפש.

אם הטיקט של הרפואות הפסיכדליות לתוך הרפואה במאה ה-21 הוא הכשלון המהדהד של התרופות הקונבנציונליות, והחיפוש אחר אפיקים אלטרנטיביים, האם יתכן שגל חדש של טיפולים רדיקליים, פשוטים יותר ואולי גם זולים ואפקטיבים יותר יהפכו את הרנסנס הפסיכדלי ברפואה לשלב ביניים חולף שמוביל לעבר מודלים נוירו-פיזיולוגים רדוקציוניסטים?

אפשר למצוא שורה של בעיות בהיפותיזה הזו. ראשית, כמו בכל מקרה של תרופות וטכנולוגיות פורצות דרך, לא בטוח שהפתרונות שעובדים כיום במקרים אנקדוטליים יבשילו באופן שיגשים את התקוות שחוקרים תולים בהן כיום. שנית, טיפול רדוקציוניסטי שמעלים התמכרות אחת בעזרת התערבות תת-הכרתית מבלי לטפל בבעיית היסוד של חוסר הסיפוק והשקט של הנפש, עשוי לגרום לכך שגורם העומק של ההתמכרות שלא טופל יתבטא פשוט בהתמכרות כלפי אובייקטי חדש, או שטיפול בדכאון באמצעות גירוי מוחי יוביל להתמכרות מסוג חדש. במאמר בנאוטילוס מסופר על מקרה של אישה בגיל המעבר שסבלה מכאב כרוני בלתי נסבל ושהושתלה לה אלקטרודה יחידה בתלמוס. היא קיבלה סטימולטור-עצמי כך שהיא יכלה להפעיל את האלקטרודה כשהכאב גבר ואפילו לשלוט ברמת המתח, אלא שבמהרה גילתה שיש משהו אירוטי בגירוי, ושזה מרגיש ממש טוב להעלות את רמת המתח למקסימום, ואז להוריד את המתח ולהעלות אותו שוב ושוב.

הבעיה הייתה שזה הרגיש כל כך טוב שכבר לא היה אכפת לה מכאב וחוסר נוחות. האישה פיתחה פרפור עליות בלב כתוצאה מגירוי מוגזם ובשנים שלאחר מכן חייה החלו להתפרק. הבעל והילדים כבר לא עניינו אותה והיא הזניחה הכל לטובת ימים שלמים של גירוי-עצמי חשמלי. כשנשלחה לבית החולים המקומי, לבקשת המשפחה, גילו שם, בין השאר, שפיתחה פצע עמוק באצבע באמצעותה נהגה לשלוט בכפתור הגירוי העצמי.

יתכן שיש בעיות מהותיות במחשבה שניתן לתקן אנשים בצורה נקודתית כל כך, מבלי להתייחס לשאלות העומק. מצד  שני לא כדאי גם להקל ראש באפשרות שפתרונות מהסוג שמציעים סרף, שלפפר, קונן וחוקרי מח אחרים יפותחו, ישוכללו ויעודנו עד שיראו  בהמשך המאה כאלטרנטיבות בטוחות יחסית ואפקטיביות מאוד לטיפול בבעיות הנפש.

פתרונות נקודתיים ואפקטיביים לבעיות נפשיות ידרשו מהשיח הפסיכדלי להתעמת שוב עם השאלה הנורמטיבית (הערכית). האם הופעתם ההיפותטית של פתרונות יעילים יותר לבעיות נפש מייתרת את הרפואה הפסיכדלית? נראה לי שעבור מי שמאמינים בכוחה העמוק של הרפואה הזו התשובה היא שלילית. פתרונות נקודתייים כאלה הם רדוקציוניסטים, נעדר מהם המימד של החוויה הפנימית. הם אינם מעבירים אדם את המסע הפנימי של ריפוי, ולא מחוללים שינוי עמוק יותר ביחס שלו לעצמו, לטבע או לאחר. במובן הזה הם חד מימדיים, בין השאר משום שנעדר מהם מימד הזמן של מסע הגילוי וההתפתחות הפסיכדלי. אין בפתרונות הללו מקום לאמונה, למפגש של אני-אתה, או לעבודת עומק של הכנה והתכוונות.

מצד שני, קל לנחש שנוכח זמינותם אפשרית של פתרונות חד מימדיים ורדוקציוניסטים מסוג זה, האהדה של הממסד הרפואי עשויה להתנקז אליהם במהירות ולהרחיק אותו חיש מהר מאותן שאלות מטאפיזיות ורוחניות לא נוחות שהסתננו אליו בשנים האחרונות בחסות הרפואה הפסיכדלית. לאחר השתתפות בשני כנסים פסיכיאטרים שהתקיימו בארץ בנושא הפסיכדליה בשנה האחרונה, הולך ומתחוור לי שלמיינסטרים הפסיכיאטרי יש חוסר עניין ואף רתיעה מעיסוק במסעות רוחניים וחוויות טרנספורמטיביות. אם אפשר, הוא יעדיף למצוא פתרונות אינסטרומנטלים מבוססי קולטנים, שלא דורשים התמודדות עם אספקטים מטאפיזיים או "רוחניים" של הנפש.

הופעתם של טיפולים רדוקציוניסטים, פשוטים לתפעול, ובעלי יעילות גבוהה עשויה להיות הטריז שיבהיר את הפער העמוק שמצוי כנראה עדיין בין רפואות עתיקות לבין הרפואה של המאה ה-21 ויסמן את החזרה של הרפואה הפסיכדלית למרחב הטקסי, ההתכוונותי והאמוני שמעבר לרפואה מבוססת-הראיות שלחיקה היא מבקשת כיום להיאסף.

האפשרות של מהלך היפותטי כזה גם מבהירה את המגבלה האינהרנטית של שיח המדיקליצזיה והצורך במהלך לגאליזציה מלא (ונבון) של הפסיכדלים. אנשים שמחפשים אחר החוויה הפסיכדלית עושים זאת ברוב המקרים לא בגלל קטגוריות פסיכיאטריות, אלא מתוך צורך בגילוי עצמי, בחקירה, במסע פנימי וכן– גם בהבטים ההדוניים, האקסטטיים, המיסטיים והווירדיים של החוויה הזו. אסור לנו להסתמך על ההגדרות הצרות של המדיקליזציה, בין השאר כי כשיגיע טיפול אחר ו"יעיל" יותר הרפואה הפסיכדלית על כל האלמנטים החווייתיים והאקסטטים הבלתי נחוצים שלה תאופסן חיש מהר במגרה. גם בתקופה של מדיקליזציה ו'רנסנס פסיכדלי,' חירות קוגניטיבית ולגאליזיה נותרות האפיק הרעיוני החשוב, ההגיוני והישר ביותר כדי לדבר על המקום הראוי של הפסיכדלים בחברה.

כתבות על פסיכדליה במגזין חיים אחרים

כשפנו אלי ממגזין חיים אחרים וסיפרו לי שהם מתכוונים להקדיש את גיליון אוגוסט שלהם לנושא הפסיכדליה זה שימח אותי מאוד. גם כי לא זכור שכתב עת ישראלי הקדיש עד כה גיליון שלם לנושא הפסיכדלי, וגם מהידיעה שזה יקרה בחיים אחרים דווקא. פרסמתי בחיים אחרים כמה מהכתבות המוקדמות שהובילו לכתיבת הספר טכנומיסטיקה, מתישהו באמצע שנות האלפיים. מאז המגזין הזה נקנה על ידי כל מיני תאגידים ודורדר למעמד של מגזין לייפסטייל. לאחרונה, לאחר שנקנה על ידי מו"ל חדש וערכי, ועם העורכת המייסדת חוה רימון שחזרה למלא את תפקידה, הוחזרה העטרה ליושנה.

הגיליונות החדשים של חיים אחרים מצוינים, והגיליון הפסיכדלי שהתפרסם (מספר 4 מאז התחדשות המגזין) הוא מצוין בצורה יוצאת דופן. בין השאר היה לגיליון גם משמעות אישית בשבילי משום שהוא קיבץ מחדש את העורכים של מגזין לפסיכונאוט שערכתי בזמנו יחד בעז יניב ובמשותף עם גליה תנאי ואבנר עמית. כל האנשים המוכשרים והחכמים הללו כתבו לגיליון החדש כך שכדאי לכם מאוד להכנס. והנה כמה כתבות מומלצות במיוחד

קיצור תולדות הפסיכדליה – זו הכתבה המרכזית שלי בגיליון, שבה לקחתי על עצמי לעשות את הבלתי אפשרי ולספר את תולדות הפסיכדליה מעידן הפליאולית ועד היום ב-3500 מילה.

רשתות זוהרות במעבה התודעה – כתבה מדויקת, זוהרת ויפהפה של חברתי גליה תנאי, שהגיעה לפסיכדליה לאחר שנים של תרגול בודהיסטי וכותבת כאן באופן מדויק ומעורר השראה על החיבור בין החוויה הפסיכדלית לבין תרגול רוחני. אחד הטקסטים היפים שנכתבו על הנושא הזה בעיני.

כח היחד וכוחות השוק – חברי היקר בעז יניב לקח על עצמו את המשימה המשמחת פחות לדבר על האתגרים שמציבים בתקופתנו כלכלת השוק והערכים הקפיטליסטים להטמעה של הפסיכדליה בתרבות וברפואה. כתבה שמעוררת דיון חשוב בנוגע לנושא שיקבע הרבה מהעתיד של הפסיכדליה במאה הקרובה.

אתם יכולים לקרוא כתבות אחרות מהגיליון בלינק הזה. ובנוסף אני ממליץ לכם לעיין בגיליונות האחרים ולשקול לעשות עליהם מנוי. אנחנו מקוננים לעיתים על המקום המועט שנותר לדיון בעל נפח ומשמעות בשיח הציבורי המתדלדל שלנו. חיים אחרים המחודש הוא אירוע נדיר שיש בו גם רוח ורוחניות אבל גם ביקורתיות, תחכום ומקום לאקטיביזם. בהחלט מיזם שראוי לתמיכה (ושיעשה את החיים שלכם עשירים יותר).

הבטהובן של הפייסבוק

פייסבוק, טוויטר, בלוגים, אינסטגרם. כל אחד מהם הוא מדיום וכל אחד מהם הוא סגנון ספרותי. לפני מספר שבועות פרסמתי כאן פוסט על השרדות תודעתית בעידן משבר האקלים. ככל שהתקדמתי בכתיבת הטקסט ההוא התעצמה בי התחושה שיש לו עוצמה וחשיבות, עד שהתחלתי לחשוב שאולי עדיף שאפרסם אותו בבמה ציבורית ונקראת יותר מהבלוג האישי שלי. התלבטתי הרבה אבל בסוף הגעתי למסקנה שהעירוב המדויק והמשונה שנוצר שם בין ההרהורים הפילוסופים, התיאולוגים, והאישיים שלי, בתוספת התחזיות הספקולטיביות והקריאות האקטיביסטיות יתקבל לפרסום רק במסגרת הבלוג האישי שלי. הטקסט שלי נכתב לבלוג, וזה מה שאפשר לו לקבל את הצורה הייחודית שקיבל. אם הייתי צריך לכתוב אותו עבור איזשהו מגזין או מוסף הוא לעולם לא היה מתגבש לצורתו המשונה אך היפה (והמאוד ארוכה) שהייתה גורמת לכל עורך לתלוש שערותיו בייאוש.

הפוסט נלקח מאז לפרסום חוזר בשני כתבי עת אחרים, אבל אני עדיין מאמין שלא הייתי מצליח לכתוב או לפרסם אותו ללא הבלוג. הבלוג הוא זה שאפשר לי לכתוב את הפוסט הזה כפי שנכתב. קווין קלי אמר פעם שטכנולוגיה מאפשרת לנו לגלות את האפשרויות היצירתיות שלנו ושאל את השאלה מה היה קורה לו בטהובן היה נולד בכפר בחוף השנהב בלי גישה למדיום הסימפוני, וכמה בטהובנים אנחנו מפספסים משום שעדיין לא קיימות הטכנולוגיות המתאימות שיאפשרו להם לגלות את הגאונות הייחודית להם.

השאלה של קלי מעניינת בעיני, משום שהאינטרנט הוביל להופעת כל כך הרבה הרבה סוגי מדיה וסוגות יצירתיות מאז הגחתו. תחשבו על זה: פייסבוק, טוויטר, בלוגים, אינסטגרם, כל אחד מהם מהווה סוג של סגנון ספרותי. כשאני כותב משהו  לבלוג אני כותב אותו בצורה שלא הייתי יכול להתפרסם בעיתונות המסורתית. וכשאני כותב משהו לפייסבוק אני כותב אותו בצורה שונה משהייתי כותב לבלוג.

זה כמו שחברים שונים מצליחים להוציא מאיתנו קולות שונים. עם חבר אחד אני מוצא את הצד השנון והמצחיק שלי, עם חברה אחרת את הצד הרגיש, ועם אחרת את הצד הפילוסופי והמהורהר. כל אחת מהן מאפשרת לי להיות מישהו  אחר. כל אחת מהן מחזיקה מפתח לחלק אחר בהווייתי. חבר חכם אמר לי פעם שאנחנו אוהבים אנשים בגלל שאנחנו אוהבים את איך שאנחנו כשאנחנו איתם (ושונאים אנשים שאנחנו שונאים את איך שאנחנו כשאנחנו איתם). באותו האופן הפורמטים והקהלים השונים שקיימים בכל מקום מוציאים מאיתנו משהו אחר (ומי שרוצה להקשות יגיד שזה גם נכון על פרסום מאמר במגזין/עיתון אחד ולא אחר, וזה גם נכון במידה מסוימת, אבל בעיני יש הבדל איכותי).

פייסבוק, טוויטר, בלוגים, אינסטגרם. הם סוגות סגנוניות כמו המכתב, היומן האישי והפתק. כל אחד מהם הוא מדיום ייחודי עם שפה ייחודית. כל אחד מהם מאפשר דברים חדשים ובצורה אחרת מאשר סוגי מדיה אחרים. ישנם גאונים בכתיבה לפייסבוק, שגאונות הפייסבוק שלהם לא היייתה מגיחה לעולם לולא הופעת הרשת החברתית.

ומצד שני התיזה של קלי, שיותר טכנולוגיות שווה יותר אפשרויות יצירתיות קורסת גם כן כשלוקחים בחשבון את השפע המתעתע של צורות המדיה שמופיעות סביבנו כל העת. לבטהובן היה את המזל להגיח לעולם בתקופה שהמדיום של הסימפוניה היה בשיאו. האם היה מגלה את הכשרון הסימפוני שלו בעידן של מוזיקה אלקטרונית? כפי שמקלוהן הזהיר, כל מדיום חדש מהווה שלוחה חדשה, אבל גם קוטע שלוחות ישנות. המשאבים התודעתיים שלנו מוגבלים, ולצד כל מדיום חדש שמופיע, מקומן של צורות מדיה אחרות נדחק.

אם כן, כמו שכדאי לנו להתחבר עם אנשים מסוגים שונים כדי להכיר צדדים שונים של עצמנו שלא היו יוצאים אחרת אל האור, כדאי לנו אולי להתנסות במגוון רחב ככל הניתן של סוגי מדיה וסגנונות. מי יודע איזה בטהובן טמון בנו בפנים, שהמדיום עדיין לא גילה.

 

איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב הודעות קוליות

כיצד הפסקתי לחשוש והתחלתי לחבב את אחת מצורות המדיה החדשות של עידן הוואטאסאפ.

 הודעות קוליות הן הכוסברה של תפריט המדיה הדיגיטלי. הדעות חלוקות בחריפות. חלק טוענים שמדובר בצורת התקשורת הנוחה ביותר שהומצאה עד כה. אחרים מתייחסים להודעות קוליות שהגיעו אליהם כעלבון נוראי.

כמו בנושא הכוסברה, גם כאן אני מגלה שטעמים משתנים. בעבר לא יכולתי לסבול הודעות קוליות. הן הוציאו אותי מדעתי כמו מישהו שדופק לי על הדלת בעקשנות בזמן שאני מנסה להתרכז. זה היה הרבה יותר מסתם מדיה א-סינכרונית. זו הייתה מדיה א-סימטרית. אחד מלהג להנאתו והשני נאלץ לקטוע את יומו כדי להאזין. האחד אינו טורח להקליד אבל דורש מהמאזין, בחוצפה לא מובנת, לעצור הכל ולהקשיב.

לא בכל מקום ניתן להאזין להודעה קולית. במקרים רבים הסיטואציה, נוכחות אחרים מסביב והביישנות מהסביבה ימנעו האזנה, ויותירו שובל עדין אבל מורגש של תסכול וחוסר נוחות תודעתית שנגרם מחוסר הידיעה של מה שנאמר, כמו לחישה שנלחשה לכיוונך ופספסת את תוכנה. אני יודע שנאמר משהו שעשוי לדרוש את תשומת ליבי אבל לא בטוח מה.

הודעות קוליות אולי אינן חודרניות כמו שיחות טלפון בלתי קרואות שהפכו זה כבר לעבירת הנימוסין הבלתי נסלחת של זמננו, אבל יש בהן משהו שמפר את גבולות הנסבל בעידן הדיגיטלי – כמו וידאו שמנגן עצמו אוטומטית ברעש מחריד במהלך גלישת לילה שקטה, ניכרת בהן ההתעקשות לחצות את המרחב הטקסטואלי הממוסך והאילם שחוצץ ומתווך בבטחה בין האדם לעולם, ולההתגלם לפתע בקול אנושי ופולשני. הן שולפות אותנו ממרחב השלמות של הטקסט הערוך והמלוטש ומציבו אותנו ביחס לקול אנושי בלתי ערוך שאנו נדרשים להאזין לצליליו, לנסיונותיו להתנסח, לקולות הרקע שלו. קול שגורר אותך באכזריות מתוך החלל האידאי והויזואלי של המילה הכתובה לעבר החלל האקוסטי והכאוטי של המילה המדוברת וחסרת הסדר.

הודעות קוליות מעוררות חוסר שקט משום שהן מחללות את תחושת האוטונומיות והשליטה שלנו שיש לנו כצרכני מידע. תחושת האוטונומיות והשליטה הללו הן כמובן שקר מתעתע אבל הן נסמכות בין השאר על היכולת לשלוט בקצב ובערוצים שדרכם מגיעים אלינו אותות מהרשת. אצלי זה מתבטא למשל בגישה סרבנית כלפי נסיונותיהם הנואלים של אתרי רשת להציע לי וידאו או אודיו בדחיפה. להעיף מבט בטקסט זה דבר אחד, אבל להרשות לעצמי להיות מותקף בסאונד, ולהכפיף את התודעה שלי לקצב ולמצב הרוח של הודעה מוקלטת או קליפ ביוטיוב, אלו דברים שאין לי כוונה להתמסר אליהם. אני חווה זאת כמו התקפה ישירה על מצב התודעה שלי, וזו גם הסיבה לשטמה הבסיסית שחשתי בעבר כלפי הודעות קוליות ושולחיהן. הן הרגישו כמו חציה מופגנת, לא מוזמנת וגסה של הקו התודעתי שאני מותח ביני לבין המציאות הדיגיטלית.

בשבחי ההודעה הקולית

ואז דברים החלו להשתנות. בת זוגי החכמה הסבירה לי יום אחד שכששולחים לי הודעה קולית אני לא באמת חייב להקשיב לה מיד. אני יכול להמתין עם זה. אם זה דחוף לו באמת הוא לא ישלח הודעה קולית או יעשה פולואו אפ עם הודעת טקסט. פתאום זה פחות לחץ לי על הבלוטות. במקביל מצאתי את עצמי יוצא ממרחב הבטחון והפרפקציוניזם של הטקסט, מקליט הודעות קול ונהנה. במקום תחושת הביישנות שהכתה בי כל פעם כשנאלצתי לדבר אל המיקרופון החל לבצבץ מרחב פרפורמטיבי. ההודעה הקולית פתחה פתח לביטוי עצמי מסוג חדש.

חברים מחו"ל התחילו להצטרף לוואטסאפ. חבר שהיה אמור להגיע לביקור לארץ התחיל לתקשר איתי בהודעות קוליות באופן כמעט יומיומי. אחר תקופה ארוכה שלא היינו בקשר ולא מצאנו זמן לדבר ההודעות הללו יצרו לנו מודוס חדש לחיים במרחק. הם הפכו לערוץ תקשורת מסוג חדש – שונה משיחת הטלפון בינלאומית כי לא היה צריך לקבוע אותן מראש. הן יכלו להשתלב בכל רגע ורגע ביומיום, להמתין שיאזינו להן ברגע הנכון, כמו תקשורת א-סינכרונית במיטבה. ועדיין משהו אינטימי וטבעי הרבה יותר מכתיבה.

המחשבה על משמעות ההודעות הקוליות החלה לרתק אותי. במידה מסוימת הודעות קוליות הינן מעין גרסה מודרנית למזכירה האלקטרונית ולתא הקולי שזכו לפופולריות בסוף האלף הקודם. ההבדלים העיקריים הם שבעוד שהמזכירה האלקטרונית הייתה אופציה ב' שנקלענו אליה כאשר האדם שניסינו להשיג לא היה זמין, הודעות הקוליות הופכות את התקשורת בהודעה קולית לברירת המחדל. ובעוד שהמזכירה הקולית אפשרה הקלטות קצרות לפרק זמן קצוב בלבד, הודעות קוליות מאפשרות הקלטת הודעות אורך בלתי מוגבל ובצרורות. בעוד שהתא הקולי פעל על פי לוח הזמנים של האחר, במרחב של האחר – הודעות קוליות אפשרו לי להתנסות, לבטל הקלטה ואולי אף למחוק אותה מהשיחה אם הצד השני עדיין לא האזין לה. במילים אחרות ההודעות הקוליות מזמינות אותנו להתמסר לאפשרות חדשה שהמזכירה האלקטרונית פתחה בפנינו כאילו בחצי רצון בלבד. מסיבות אלו ההודעות הקוליות הן מדיום רדיקלי בהרבה מהמזכירה האלקטרונית: הן מפרקות את המבנה הסינכרוני של השיחה המדוברת (שהטלפון שמר עליו) ומציעות להפוך אותה למשהו בלתי סינכרוני שקרוב יותר למכתב מדוברר.

ככל שהתנסיתי יותר בהודעות קוליות, מצאתי בהן אימון מבורך לתודעה של שחרור מהפרפקציוניזם והתמסרות לנוכחות. בפעמים הראשונות שהקלטתי הודעה הופיעה מבוכה מסוימת מול הצורך להופיע בצורה "מושלמת" מול המיקרופון המאזין והרושם. שטף הטקסט שזורם לו מהפה ונעלם אל העבר במהלך שיחה טבעית הופך פתאום לאובייקט מוגמר שמשאיר עדות לפגמי הדובר. זה היה מביך בתחילה עד שהתחלתי להאזין לאנשים אחרים שמקליטים לידי הודעות קוליות והם נתנו לי השראה, במיוחד ברזילאים שהכרתי בשהות שלי בברזיל ושסגנון ההקלטות שלהם חרג מאוד ממה שהכרתי מהארץ. לראות את האנשים האלה מקליטים הודעות קול היה כמו לראות אותם מזמנים ישות למצב טרנס. משהו עמוק יותר, יציב יותר וחיוני יותר הופיע לו שם. כשהם הקליטו את ההודעות האלה הם זימנו את הגרסה הטובה ביותר של עצמם, ובמובן מסוים הפכו לאנשים אחרים וטובים יותר. לפרק זמן קצר, בחסות ההודעה, הם שהו בנוכחות עמוקה יותר, כשהם מזמנים ומכוונים אליך את הכוונה העמוקה שלהם, בדיבור נינוח, מכבד, אוהב ומודע. כשצפיתי באנשים האלה מקליטים הודעות הבנתי שמדובר כאן בצורת אמנות חדשה שמשלבת את אמנות כתיבת המכתב, האידאה המוסרית של הדיבור הנכון והוירטואוזיות הפרפורמטיבית של האוראטור.

כמובן גם להודעות הקוליות יש אתיקה שחשוב לשמור עליה. לצד הפוטנציאל האינטימי ומעצים הקרבה שלהן, הודעות קוליות הן גם מפלטו של הנבל שאין לו סבלנות להקליד הודעה ומעביר את נטל המאמץ לצד המאזין. לכן יש להבדיל בין הודעות קוליות שמוקלטות מטעמי הכרח (אני נוהג במכונית וחייב לענות תשובה מהירה), מטעמי הדיוק במדיום (אני מקליט הודעה של דקות ספורות שמאפשרת לי לספר בקולי חדשה מרגשת לחבר שחי רחוק) וכאלו שמוקלטות מטעמי עצלנות ומעידות על חוסר התחשבות. ולמותר לציין שהאפשרות לשלוח הודעה כזו לאנשים נקנית ככל שרמת הקרבה עולה. לשלוח הודעה קולית לאנשים זרים או מכרים רחוקים זה ביג נו נו.

קשה לי לומר שהודעות קוליות הפכו לצורת התקשורת המועדפת עלי. ברוב המקרים אני עדיין מעדיף לקבל הודעת טקסט שאפשר לקרוא אותה במהירות ולהגיב עליה בקצרה. אבל כיום, כשאני בוחן אותן לצד מגוון צורות התקשורת האחרות שנכנסו לחיינו בשנים האחרונות, הודעות הקוליות נראות לי כמדיום מיוחד, עם יומרות צנועות שמצליח, כנגד כל הסיכויים, לשפר, ולו במעט, את העולם. בעולם עם קצב גבוה כל כך שאנשים לא מצליחים יותר לקבוע בו פגישה או אפילו שיחת טלפון, הודעות קוליות מאפשרות לשמור על קשר ומידה של אינטימיות חמימה. הן מאפשרות לשאת איתנו בכיסנו את קולם המנחם של חברים ולחלץ אותו ברגע הנכון. וכך, במציאות היפר-מתווכת הן מאפשרות לנו לצאת מהבועה ולהניח לקולו של האחר לחדור לשגרת יומנו. יותר מזה, הן מאפשרות לנו לנצל את אותם רגעי כושר של הלב המבעבע כדי להקליט את ההודעה הכנה, החמימה והאוהבת ברגע המיית הלב, ומבלי לחייב את האדם השני לענות לנו או להיות במצב רוח שלנו באותו רגע דווקא. ביחס לכל אותן צורות מדיה דיגיטליות שהבטיחו לחבר בינינו והשאירו אותנו רחוקים  מתמיד, הודעות קוליות מצטיירות בעיני כטכנולוגיה דיגיטלית אחת שהחזירה מידה של אינטימיות לתקופה הנוכחית.

 

 

בעיר ההרגה הגלובלית

הלהבות ביערות האמאזונאס הבוערים עשויים להזכר בהמשך כציון דרך בהתפתחות משבר האקלים. דיונים על חוסר היכולת להמחיש את דחיפות המשבר האקולוגי מצביעים לעיתים קרובות על אופיו המופשט שמקשה למצוא אימג' או אירוע אחד שלוכד את דחיפות מצב החירום הגלובלי. נדמה לי שהשבוע האימג'/אירוע הזה – השריפה של הריאות של הכוכב — נמצא. שבתי הביתה אתמול מאוחר בלילה, לקול זעקותיו של הפיד של הפייסבוק. האלגוריתם הקפיץ לי בזו אחר זו שורה של ידיעות על שריפת האמאזונאס. הרגשתי שאין לי ברירה אלא ללייקק, ולו כדי להיות חלק מהאירוע ולהביע את תמיכתי בלומר לאלגוריתם "זה חשוב". ללחוץ, לנשום ולשאוב לתוכי פוסט אחר פוסט, למרות שכל פוסט כזה כזו היה כמו דקירה היישר לתוך הלב. הייאוש, הכאב והסבל ניבטו מכל עבר כאילו הפיד כולו נמצא בעיצומו של פוגרום. עיר הרגה גלובלית. זעקה קולקטיבית שמפלחת את הפיד. שעות ספורות קודם לכן הטקסט שהעליתי בתחילת השבוע על התמודדות תודעתית עם משבר האקלים התפרסם גם במגזין העין השביעית. ההדים שהטקסט הזה הפיק, ושהפתיעו גם אותי, שכנעו אותי עוד יותר שמעבר למשבר האקלים עצמו, אנחנו נמצאים במשבר תודעתי חסר תקדים. המשבר של הדכאון וההתמודדות הנפשית עם משבר האקלים עשויים להפוך למשבר בריאות הציבור החריף ביותר של המאה ה-21, כזה שמשאיר מאחוריו את הסרטן, מחלות הלב, הסכרת, ואולי אפילו למרבה האירוניה את השפעותיו הישירות של משבר האקלים (לפחות בזמנים ומקומות מסוימים). התרבות שלנו לא ערוכה להתמודדות ישירה וקרובה עד כדי כך עם פגמיה ושאלת כיליונה האפשרי והמתקרב. והשאלה שעומדת על הפרק היא לא פחות מהדימוי העצמי של האנושות והסיפור שהיא מספרת לעצמה על זהותה. מההיסטוריה ומהשיח הפוליטי מוכרת לנו דמותה של שנאה עצמית יהודית (או כזו של לאומים אחרים), משיח בריאות הנפש אנחנו מכירים את השנאה העצמית של מכורים ואנשים פגועים. משבר האקלים חונך סוג חדש וחסר תקדים של שנאה עצמית – תיעוב עצמי קולקטיבי שהחלקים מתרחבים במין האנושי חשים מול עצמם, מול ההרס שאנחנו זורעים בכוכב, וחוסר היכולת להפסיק. הידיעה שאנחנו וההרגלים שלנו כמו אכילת בשר ושריפת דלקים הם שגורמים זוועות מהסוג שמתרחש באמאזונאס כרגע. שנאה עצמית שהיא פרי העיוועים של משבר הציביליזציה. לאחר מאתיים שנה של מאניה של קדמה, שהחלה בתקופת ההשכלה ובהכרות של כוחותיה העצומים של הרוח האנושית, המין האנושי בסכנה של נפילה לתוך דיפרסיה עמוקה מתוך הכרה במגבלותיה ופגמיה העמוקים של הרוח והחברה שלו.

ההתפשטות של התיעוב העצמי הציביליזטורי היא תפנית תודעתית שלא ניתן להפריז בחשיבותה. כרגע היא מוגבלת לאיזורים מצומצמים יחסית של הציבור העולמי, אבל ככל שמודעות לחריפות משבר האקלים תשקע היא עשויה לחלחל לחלקים נרחבים באוכלוסיה. גם  כאן, נדרשת החכמה של הדהרמה, ללמוד להעניק חמלה לעצמנו ולאנושות שסביבנו. לדעת שאנושות ממאירה אין פירושה שאנשים ממאירים מטבעם. אלו המערכות הטכנו-כלכליות והתרבותיות הדומיננטיות שמשוות לאנושות את דמותה של מפלצת שגורמת לנו להירתע בבהלה מהמראה, ואנחנו צריכים לדרוש לשנות אותן מהיסוד. חזרתי אתמול בלילה לזעקות של הפיד, והן קרעו לי את הלב. מתפלל לשלומה של האנושות ושל הכוכב שלנו.

מצרף כאן שוב קריאה דחופה לכל מי שהכוכב שלנו והחיים בו יקרים לו לשאת תרומה לארגונים שנלחמים באירועי הזוועה האלה ולשקול להצטרף לתנועה הגלובלית למלחמה על עתיד החיים בכוכב.

Amazon Watch

350.org

Extinction Rebelllion

בין סמרטפון למיינדפולנס

איך שימוש בטכנולוגיה משפיע על היכולת שלנו להתרכז ולהכנס למצבים מדיטטיבים? כשאני נמצא בנתק מהטכנולוגיה, ומחיי היום יום: למשל אחרי מספר ימים ביער, אני שם לב שהריכוז שלי מעמיק באופן טבעי, גם בלי תרגול פורמלי מהסוג שמתרחש בריטריט. ואז כשאני  חוזר הביתה הריכוז הזה נגוז לו במהירות. העידן הזה הוא בו זמנית עידן הסמרטפון וגם עידן שבו זוכות פרקטיקות כמו מיינדפולנס ומדיטציה לפופולריות חסרת תקדים. אבל אם בוחנים אותן זה לצד זה נדמה ששתי הפרקטיקות הללו מתנגשות זו בזו ישירות. מדיטציה באה לנטוע אותך במקום וברגע הנוכחיים ולשחרר מהצורך לרדוף אחר תאוות מה שאינו נוכח. הטלפון הנייד בא לשלוף אותך מהמקום שאתה נמצא בו ומטפח אצל האדם צורך בלתי פוסק במשהו הזה שנמצא במקום האחר, בתוך המכשיר. אחת המתנות הבסיסיות של המדיטציה היא שהיא עוזרת לנו לזהות את הלופים התודעתיים שלנו ולגדוע אותם באיבם. הסמרטפון והרשת, לעומת זאת, הם כמו מכשיר לופר היפר-היפראקטיבי – תמיד יש שם כמה לופים פתוחים, שיחות שנמצאות בתהליך של התגלגלות, תגובה שהשארת באיזה מקום ושממשיכה להתגלגל ולדרוש את תשומת ליבך.

הסמרטפון הופך את כולנו לאמני בריחה מהרגע הנוכחי. אלא שכאומני בריחה מיומנים אנחנו מאבדים את היכולות שלנו להיות אמני שהיה. בינתיים הפער בין מצב התודעה השגור של האדם לבין הסאמאדהי (ריכוז) הדרוש כדי להגיע לשלבים מתקדמים יותר בתרגול המדיטציה הולך וגדל. אם הייתם לוקחים אדם ממוצע מהרחוב לפני 100 או 200 שנה, סיכוי טוב שהגישה שלו למצבי תודעה מדיטטיבים הייתה קלה ונוחה יותר מזו של האדם הנוכחי שמחזיק בכיסו לופר-תודעתי דיגיטלי. זה עצוב כי נפש חסרת מנוח היא נפש שקשה לה יותר להיות מסופקת ובריאה. בדרך לריכוז ויציבות תודעתית רבה יותר, כולנו נדרשים לפגוש את השד הקטן שבכיס.

 

המדריך להשרדות תודעתית בעידן שינוי האקלים, או כיצד יכול אדם אינטיליגנטי להמשיך לקוות?

האם העולם מגיע לסופו? מה המשמעות התיאולוגית של משבר האקלים? כיצד ניתן למתן את הקטסטרופה? וכיצד, כמי שהופך להורה בעתיד הקרוב, למדתי להרפות קצת מהחששות כלפי העתיד? מדריך לתודעה בריאה בעידן משבר האקלים וסיפור המסע התודעתי שלי מדכאון אל האור.

 *מוקדש לכל מי שחרד ממשבר האקלים.

** הטקסט הזה עשוי  להיות אחד החשובים שכתבתי, וגם אחד המביכים. במיוחד אם אתם קוראים אותו עוד כמה עשרות שנים בעתיד. אז תהיו עדינים איתי.

*** זה פוסט ארוך. אם אתם רוצים להגיע ישירות לחלקים המעודדים והמנחמים בטקסט קיפצו לחלק שכותרתו "משבר האקלים והסטואה."

***

צפיה בסדרת הטבע החדשה בהנחיית דיוויד אטנבורו "כוכב הלכת המופלא" (Our Planet, זמינה לצפיה בנטפליקס) מדגימה שגם עולם סרטי הטבע נאלץ להתאים את עצמו למציאות המשתנה של משבר האקלים. אם בעבר הוקדשו סרטי טבע לסצינות ציד מרהיבות בסוואנה, תוך הנהון מנומס לצורך בהגנה על מערכות אקולוגיות ומינים בהכחדה, הרי שהסדרה החדשה של אטנבורו והבי.בי.סי. מסמנת עידן חדש שבו לא ניתן עוד להציג טבע בלי לדבר על הקטסטרופה המתרחשת ברקע.

סדרת שואה או סדרת טבע? כוכב הלכת המופלא

60% מחיי הבר על הפלנטה הוכחדו מאז 1970. 75% מאוכלוסיית החרקים נעלמה ב-30 שנה האחרונות, רמות ה-CO2 באטמוספירה הן הגבוהות ביותר מאז 3 מיליון שנה וחמש השנים האחרונות היו חמש השנים החמות ביותר בהיסטוריה המדודה. אם מבצעים אקסטרפולציה של הנתונים הללו שלושים או חמישים שנה קדימה ניתן לראות שהאנושות נמצאת במסלול לקראת קטסטרופה במימדים קיומיים. אם נמשיך בקצב הזה אנחנו עומדים לקראת הכחדה מסיבית של חיי הטבע על הפלנטה וטלטלות אדירות ומאיימות לקיום האנושי.

במציאות כזו כל תכנית שתראה דובי פנדה משכשכים במים תתפס ובצדק כאסקפיזם מושחת. הסדרה של אטנבורו לוקחת את הכיוון ההפוך. היא מבטיחה "לחגוג את פלאי הטבע שנותרו עדיין ולחשוף מה עלינו לשמר על מנת להבטיח שהאדם והטבע יוכלו להמשיך לשגשג." כל רצף מרהיב של סצינות מאיזור נידח של הפלנטה מלווה בנתונים ואזהרות לגבי הסכנות האקולוגיות החמורות שאותו איזור ובעלי החיים בו עומדים בפניהן.

בניגוד לסרטי טבע קודמים שחגגו את הטבע. הסדרה החדשה מרגישה כקינה על עולם שהולך ונעלם. כוכב הלכת המופלא מרגישה כמו ניסיון לתעד את שייריו האחרונים של עולם הטבע לפני שיכחדו מעל האדמה. היא מעלה את השאלה כיצד יצפו בה אנשים בעוד 50 שנה כאשר רבים מפלאי הטבע המצולמות בה כבר יפוסו מהעולם. האם הצופים עוד 50 שנה יצפו בה כמו שאנחנו צופים כיום בסדרת סרטי פארק היורה? כתיעוד של עולם שכבר חלף מהעולם – רגע לפני שהוכחדו הטבע והבר?

והמחשבות הללו מעלות מחשבות קשות עוד יותר. מי יצפו בסדרה הזו עוד 50 שנה? באיזה מין עולם האנשים הללו יחיו?

החיות שהתבלבלו וחשבו שהן מכונות

סדרות טבע סיפקו מאז ומעולם מנות גדושות של מחשבות מטרידות ומרתקות על הקשר בין אדם למכונה. רמת הצילום והאיכות הטכנית של הסדרות האלה שוברות שיאים מדי שנה ועומדות ביחס הפוך למצבו המתדרדר של מושא התיעוד. מכונות צילום חדישות מתעדות ברמה גוברת של דיוק ורזולוציה את בדיוק אותם החיים שקומפלקס המכונה הטכנולוגי מחסל מהעולם. האירוניה חוגגת. עד שנגיע לרגע בו יעלמו חיות הבר האחרונות מהכוכב כנראה שנשיג כבר רמות הרזולוציה, תלת-מימד והיפר-מדיה חסרות תקדים שיאפשרו לנו להרגיש כאילו חיות הבר האחרונות על פני הפלנטה גרות ממש אצלנו בסלון.

הסדרה החדשה של הבי.בי.סי. מבטיחה, כפי שציינתי "לחגוג את פלאי הטבע שנותרו עדיין ולחשוף מה עלינו לשמר על מנת להבטיח שהאדם והטבע יוכלו להמשיך לשגשג." סדר הדברים במשפט: "האדם" ורק אחריו "הטבע" רומז אולי על אמונותיהם של יוצרי הסדרה לגבי סדר העדיפויות של הציבור. את רוב בני אדם ניתן לשכנע לעשות משהו לטובת הטבע רק אם יאמינו שהדבר נחוץ לצורך השרדותם שלהם.

האתר של "כוכב הלכת המופלא" מבטיח ללמד איך להציל את כדור הארץ, אבל מציע רק את אותם הפתרונות השחוקים של מעבר לתזונה מבוססת צמחים וקניית מוצרים יד שניה. הוא לא ממשיך לצעדים המתבקשים והמקובלים פחות שנחוצים על מנת להגן על הפלנטה: הגבלת ילודה, מיסֹוי כבד מאוד של טיסות וצורת תחבורה מזהמות אחרות, מיסוי כבד מאוד של מוצרים מן החי, ומעל לכל זה שינוי יסודי ומסיבי במערכות הטכנו-כלכליות שמנהלות את הפלנטה שלנו (מערכות האנרגיה, מערכי התכנון הטכנולוגים, מערכי התמרוץ והתגמול הכלכליים), ושללא יסודי שינוי בהן כל ניסיון להלחם בשינוי האקלים הוא לפלסטר על פצע אנוש.

הסיבות להעדר אופציות ממשיות מהתפריט עשויות להיות פוליטיות והן עשויות גם להיות חוסר דימיון פשוט. כך או כך, מחשבה על האופציות הרופסות הללו וצפיה בסדרה כוכב הלכת המופלא תוך מבט על קשרי האדם-טכנולוגיה בזמננו מעלה מחשבות נוגות על מיקומה של המשתנה האנושות ברצף שבין חיה למכונה.

בין אדם לחיה למכונה

כשאני צופה בסייחים צעירים המשחקים ביניהם באחו ומתחרים מי החזק יותר, אני יכול לראות בצורה ברורה את אותן המוטיבציות והרגשות שמניעות גם ילדים אנושיים. כשאני צופה באם המגנה בגופה על הסייח שלה מפני להקת זאבים הדולקת בעקבותיו אני מזהה שם בקלות את הקשר המתקיים בין אם אנושית לבין הצאצא שלה, ואני מזהה בהתגייסות העדר למען הסייח הרך משהו שמאפיין גם אותנו בני האדם, ואת הקהילות שלנו ברגעיהן הטובים. הרגשות והחוויות של היונקים הללו דומים ביותר לחוויה האנושית, בוודאי לחוויה האנושית בטבע – זו שאפיינה אותנו עד לא מכבר, עד שכרתנו ברית עם המכונה. ברית שלקחה אותנו לכיוונים אחרים. אבל הזכרון נשאר, וזו חלק מהסיבה לכך שסרטי טבע לא חדלים לרתק ולרגש צופים.

למרות הכל, ועל אף המחלצות הטכנולוגיות הרבות שעטינו על עצמנו במאות השנה האחרונות, אנחנו עדיין דומים יותר לאותם סייחים הרצים באחו מאשר לאותן מכונות בינה מלאכותית בהן שמנו את מבטחנו בכלכלה, בצבא, בחינוך, ברפואה ובמשפט, ושלצורך ייצורן מופנים כרגע החלקים המרכזיים והמאסיביים ביותר של המנגנון הטכנו-כלכלי שלנו.

אנחנו חיות, במובן העמוק ביותר. כל ניסיון להבין את החברה האנושית דורש הבנה עמוקה של היסודות הביולוגים, והאבולוציונים של החיה האנושית, שמהווים את התשתית לחלקים רבים מחיי הדת, הכלכלה והחברה של האדם. ובכל זאת, הדתות והאידאולוגיות החזקות בעולם מתעלמות ומבקשות לדכא כל דיון בכך שבני אדם הם חיות, ובכך שסבל של בעלי חיים אינו שונה בטבעו מסבלם של בני אדם. הדתות המונותאיסטיות ספציפית מקדשות את הטענה האנושית שאנחנו משהו אחר ומיוחד. אנחנו לא חיות. אנחנו נבחרנו בידי אלוהים שהפקיד בידינו את הטבע על מנת שנשלוט בו ונשתמש בו כצרכינו.

במאבק בין הטבע לבין המכונות, בני האדם העתיקו זה כבר את הנאמנות שלהם לעולם המכונות והם פועלים ללא לאות בשם האינטרס של המכונה תוך כדי חיסול שיטתי של סביבות הטבע הקיימות. בשלב מסוים במסלול ההתפתחותי שלהם בני האדם "בחרו" להכחיד את הטבעי והחייתי לטובת המכונתי.

צפיה בסדרה של הבי.בי.סי. מעלה מחשבות על היחסים בין אדם לטבע. האם יתכן, כמו שאולי מפנטזים כל מיני אנטי-סביבתנים, שהאדם יוכל להמשיך להתקיים ללא הטבע? האם נוכל לחיות בעולם שהטבע חלף ממנו ומותיר אותנו בני האדם לבדנו עם המכונות? גם אם הדבר אפשרי, ומרבית המומחים יגידו כנראה שעצם הרעיון מגוחך, הרי שניתוקו הסופי של האדם מרשת החיים יחולל משבר תיאולוגי רבתי. חיסולו של הטבע בידי האדם יהווה את המקרה הברור והמרשים ביותר של רצח אב (או שמא רצח אם) בהיסטוריה. מבחינת מערכות אמונה הרואות בעולם הטבע את התגשמות הרוח האלוהית, ניתן לראות במהלך הזה התנקשות בגוף האל.

עד כמה שהדבר עצוב, המחשבה המתבקשת בשלב זה הוא כי במצב העניינים הנוכחי חיסולה המהיר של האנושות הוא האינטרס המיידי והברור של שאר מערכות החיים על פני הכוכב.

זו כמובן מסקנה ש(כמעט) אף אחד מאיתנו לא רוצה לקבל – כולנו בני אדם. אנחנו רוצים לחיות. אנחנו רוצים חיים לנו, לילדים שלנו, לקרובים לנו ולאותה יישות ערטילאית המכונה אנושות. האם לא נוכל פשוט לחיות כולנו בשלום?

משבר האקלים כתאונה בהילוך איטי

יש איכות טראגית ופאטאליסטית באסון האקלימי שמסוגלת להוציא גם את האדם השקול ביותר מדעתו. דומה שהמדע הבדיוני לא הצליח מעולם לחזות סיטואציה גרוטסקית כל כך: ציביליזציה מתקדמת טכנולוגית שלמדה כיצד לבקע את האטום ולבנות רובוטים ננו-טכנולוגיים מקבלת התראה של עשרות שנים בעניין קטסטרופה מתקרבת והפעולות הנדרשות על מנת למונעה – ועדיין, במהלך אפי וקולוסאלי של "טרגדיית נחלת הכלל" היא מצליחה להתעלם מההקטסטרופה המתגלגלת ואף משבשת אקטיבית כל ניסיון להציל את עצמה מרוע הגזרה.

לסיפור של משבר האקלים יש דימיון חשוד לסיפור המפורסם על הצפרדע המתבשלת לאיטה על מחבת שהטמפרטורה שלה עולה בהדרגה. נכון אנחנו יודעים על תרבויות עתיקות כמו תרבויות איי הפסחא שחיסלו את המשאבים הסביבתייים שלהם באופן שיטתי עד שהגיעו לכדי הכחדה עצמית (לפי התיאוריה של ג'ארד דאימונד בנושא). ובכל זאת, מי היה מאמין שהתרבות המתקדמת שלנו, על כל אמצעי החיזוי והסימולציה שלה מסוגלת להיות מטומטמת כל כך שתצעד כצאן לטבח לתוך העתיד הקטסטרופלי שמיטב מדעניה מנבאים.

במקרה של משבר האקלים יש כמובן שפע של נסיבות מקלות ומרשיעות למצב. מצד אחד, ניצבים אנשים לא מעטים שעשו ועושים כל שביכולתם כדי להתריע ולשנות. מהצד השני ניצבים מי שביקשו לסכל כל ניסיון לשינוי בשם אינטרסים פוליטים וכלכליים. בתווך נמצאת אוכלוסיית הפלנטה שרובה ענייה מדי, עסוקה מדי או פאסיבית מדי בשביל לצאת למלחמות דון קישוט בתחנות הרוח של הממסד הפוליטי-כלכלי, ושלכודה בעקרון העדר שמאפשר לצורות מחשבה מסולפות אך  שכיחות להפוך לנורמה מקובלת, כך שהבלתי שפוי (התעלמות ועסקים כרגיל) הופך למקובל.

הפעיל הסביבתי פול הוקן השווה פעם בין מערכת הארגונים הסביבתיים הרבים המגינים על הכוכב למערכת החיסון של הגוף שמזהה איומים על חייו ומגיבה אליהם. כל אחד מהארגונים הללו פועל כסוג של נוגדן שמזהה פגיעה בגוף הפלנטרי ופועל כדי לתקנה. המקום שבו האנלוגיה של הוקן כושלת הוא בהתעלמות שלה מקיומו של מעמד "סוחרי הספק", כל מי שמרוויחים את מחייתם מניסיונות מתוחכמים לשטות במערכת החיסון של הגוף, לנטרל אותה ולהבטיח שמערכות הניצול והזיהום יכולות להמשיך לפעול ללא הפרעה עד לקטסטרופה.

המחשבה על מערכות ההשמדה הפלנטריות שאותם "סוחרי ספק," ובעלי אינטרסים שונים, החל בבעלי המניות של חברת BP, וכלה בנשיא ארה"ב שואפים לשמר מדגימה שלצד אנלוגיות מיטיבות הרואות בארגונים סביבתיים את מערכת החיסון של הפלנטה, אנלוגיה אחרת ומתבקשת לא פחות תדמה את הציביליזציה לגידול סרטני שמשתלט על גוף הפלנטה החיה עד שיעקר אותה לחלוטין מחיים, אנושיים ואחרים.

אז מי אשם במשבר האקלים

אחד מהדפוסים האנושיים הבסיסיים ביותר הוא שכשקורה לנו משהו רע אנחנו מחפשים אשמים. משבר האקלים אינו יוצאת דופן. אנחנו מחפשים את האחראים. גם הפסקה הקודמת חוטאת בנטיה אנושית קמאית זו.

אלא שלמרות הכל מציאת האשמים במשבר האקלים אינה מלאכה פשוטה. אחרי הכל, כל מי שבן אדם וחי על הפלנטה הזה הוא חלק מהבעיה, ובמיוחד כל מי שחי סגנון חיים מערבי. המחשבה על המשבר האקלימי מעלה רצף חשודים מידיים: האדם הלבן, הימין הנוצרי, והתאגידים אבל אחריהם משתרכים כולנו הצרכנים — כל מי שמצא את עצמו קונה מוצר שלא באמת נדרש לו או מעדיף אופציה זולה ומזהמת יותר על פני אופציה יקרה וסביבתית, ובאופן כללי כל מי שמקיים את מערכת השמד האקולוגית הקיימת.

האם ניתן היה לאורך הדרך לעשות בחירות שהיו מונעות מאיתנו להגיע למצב הנוכחי? כנראה שניתן היה, אבל כל ניסיון היפותטי כזה לוקח אותנו אחורה עמוק עמוק במסע במעלה זרם הסיבתיות:

ברמה הישירה, בתקופה שבה קבוצות דמוגרפיות שלמות מתנגדות לכל ניסיון לפתור את משבר האקלים ניתן למשל לשאול, האם ניתן היה שמשבר האקלים לא יעבור פוליטיזציה שתגרום לקבוצות אנושיות לראות בכל ניסיון להפחית זיהום מתקפה ישירה על האינטרסים והזהות שלהן? אולי, אבל שאלה זו קשורה בשאלה האם ניתן היה למנוע את הקיטוב הגובר שאחז בפוליטיקה האמריקאית מאז מאורעות שנות השישים? או האם הכוחות שקראו בשנות השישים תיגר על תרבות הצריכה והצמיחה המקסימלית יכלו לנצח? או האם ניתן היה לבנות את הקומפלקס הטכני-תעשייתי שלנו כך שלא יתבסס על זיהום מסיבי של הפלנטה? אולי, אבל הדבר היה דורש תכנון אחר של מערכת התמריצים הכלכלית כך שתכלול את בתוכה את העלויות החיצוניות (externalities) ותתגמל יצירה של מוצרים בעלי מחזור חיים ארוך במקום כאלה שמבוססים על עקרון ה-Planned Obsolescence שמבטיח שיהיה צורך להחליף אותם ומדי כמה שנים. נפילתה של האנושות לתוך הקטסטרופה של משבר האקלים היא תוצאה של טרגדיה באנספור מערכות ונדמה שכל ניסיון לחזור אחורה יכול להוביל אותנו כל הדרך עד לחטא הקדמון של המהפכה התעשייתית ואולי אף כל הדרך אל המהפכה החקלאית שבה ניתקנו עצמנו מהקצב של עולם הטבע.

גיבורת של התנועה למרד בהכחדה. גרטה תונברג

נכון, כולנו אשמים, ובכל זאת נדמה שהאשמת האנושות בכללותה בגודל הצרה לא תעזור במאום. כל פתרון, ולו הבלתי מושלם ביותר, למשבר האקלים דורש שידוד רדיקלי של המערכות הטכנו-כלכליות בנות ימינו: אלו שקובעות אילו סוגים של אנרגיה לגיטימיים לשימוש, אלו שמכתיבות תכנון של מוצרים שמתכלים בהתאם למחזור עסקים הולך ומתקצר, אלו שכופות קצב חיים, תחבורה וזיהום הולך ומתגבר על פני הפלנטה ואלו שמגבות הרג המוני של בעלי חיים במשק החי התעשייתי. נכון, קריאת תיגר על כל המערכות הללו נראית בלתי מתקבלת על הדעת – ועדיין נדמה שאין הרבה דברים שבאמת בלתי מתקבלים על הדעת בעידן של משבר ציביליזטורי הולך ומחריף, שבו המפלגות הירוקות הופכות לכח העולה בבחירות לפלרמנט האירופי, שבו מאות אלפי תלמידי תיכון בעולם צועדים ושובתים נגד משבר האקלים, ושבו המועמדים לנשיאות במפלגה הדמוקרטית לנשיאות מתחרים זה בזה בהצעות בעלות של טריליונים המיועדות לפתור את משבר האקלים.

הדיון על משבר האקלים עלה בשנים האחרונות מספר מדרגות של דחיפות, בהילות ונראות. וכאן, אם יש בכלל תקווה, זה המקום לחפש אותה. עד כה לרמות הדציבלים הגוברות של הדיון הזה היו השפעות מועטות אם בכלל על האימפקט הסביבתי של האנושות. אלא שמעבר לעצות בסגנון "תמחזרו" ו"תקנו אורגני" התשובה האפשרית היחידה למשבר הסביבתי היא תשובה שעוברת בעורקים המרכזיים של עולמות הפוליטיקה, הכלכלה והטכנולוגיה.

במקום לשאוף לפתרונות קטנים מי שחפץ עדיין בהגנה על הטבע והאנושות צריך לשאוף ללובינג מאסיבי שישווה ויעקוף את התרומות שמעניקים תאגידים מזהמים לפוליטיקאים. בנוסף, ניסיון למנוע את הקטסטרופה המתקרבת משמעו מחויבות עמוקה לשיח סביבתי, דחיה ברורה של שיח לאומני וסירוב לקבל את השיח הלאומי/בטחוני הנפוץ כשיח שמגדיר את השפה הפוליטית. ניסיון אמיתי לגשת למשבר האקלים דורש שלילה קטגורית של ספינים לאומניים/בטחוניים ושל חרחור שנאה ופחד נגד קבוצות אתניות ולאומיות אחרות. הוא דורש אמירה ברורה נגד כל אותם סוגי שיח שהאנושות מכורה להם כבר אלפי שנה והבהרה שכל השיחים הללו הם אסקפיזם נואל שמרחיק אותנו מהתמודדות מבעיות חשובות וחמורות בהרבה. האתגר הגדול ביותר הוא לא סוחרי הספק, אלא מהלכו הטבעי והארור של היום יום שמשכנע אנשים להצביע ולפעול בהתאם למטרות כמו לאום, זהות, כלכלה, חינוך – שכולן מתגמדות והופכות לא רלבנטיות כששמים אותן בפרספקטיבה של משבר האקלים (ובכל זאת אני לא חושב שצריך או אפשר למחוק אותן מהדיון לחלוטין. ראו התחזית שלי להמשך משבר האקלים בהמשך הדברים — גם בתוך משבר חריף ואפילו מצב חירום נמשך, שאר הבעיות והשאלות לא נעלמות. יש עסקים שממשיכים להתנהל כרגיל ואי אפשר לצפות שיקרה אחרת).

משבר האקלים הולך ומתברר כאירוע פרדיגמטי בתולדות ימי האנושות. הוא שווה ערך אולי להתקף דליריום טרמנס בקרבו של אלכוהוליסט המכור לטיפה המרה. השיהוק המתעצם של מערכות הטבע, ובהמשך לכך השווקים ומערכות האדם הולך ומתברר כאירוע המכונן והחשוב ביותר בתולדותיו של המין האנושי – כזה שהעימות איתו יגדיר את דמותו של הדור הנוכחי וככל הנראה עוד מספר דורות לאחריו, אם ישארו כאן.

המשבר הזה דורש מאיתנו את כל המשאבים התודעתיים והכוחות הנפשיים שהאנושות יכולה לגייס. בקרב הזה נחוץ לא רק הכח המוסרי לוותר על האגו הצרכני, לא רק הכח ההסברתי להוביל לשינויים ביחסי הכוחות הפוליטיים, לא רק כושר ההמצאה המדעי והטכנולוגי שתפקידו להמציא פתרונות שיפחיתו זיהום, אלא גם הכח הנפשי ואף הרוחני להסתגל לשינויים רדיקלים וקטסטרופלים שעשויים להגיע ללא התראה בכל רגע. אין פלא שבעידן חוסר ודאות כזה נהנות מאטרקטיביות מחודשת גישות רוחניות כמו הפילוסופיה הסטואית והדהרמה הבודהיסטית, המבקשות לפתח באדם חוסן נפשי וללמד אותנו לקבל את מוראות החיים בהשלמה ובאהבה.

משבר האקלים והסטואה

"מודעות מתמדת לכך שהכל נולד מהשינוי. ידע שאין דבר שהטבע אוהב יותר מאשר לשנות את מה שקיים ולהמציא דברים חדשים כמוהו. כל מה שקיים הוא זרע של מה שיצוץ ממנו. אתה חושב הזרעים היחידים הם אלו שמנביטים צמחים או ילדים? לך עמוק יותר."

מדיטציות מאת מרקוס אורליוס. ספר ארבע, פסקה 36.

קיסר נאור. מרקוס אורליוס

אני קורא לאחרונה את הספר מדיטציות של מרקוס אורליוס, פילוסוף סטואי וקיסר רומאי שידוע כאחרון ברצף הקיסרים הנאורים ששלט באימפריה הרומית בין השנים 92 לספירה ל-180 לספירה. מדיטציות הוא אחד הספרים המפורסמים ביותר של הפילוסופיה הסטואית – אותה פילוסופיה יוונית-רומית שגרסה שעלינו ללמוד לקבל בשלווה את תלאות הגורל ולהתחזק בפנימיותנו נוכח הטלטלות הרבות שמזמן לנו העולם. הוא מהווה דוגמה מובהקת לכך שאפילו האדם החזק ביותר שניתן לדמיין, קיסר רומאי בשיא כוחה של האימפריה הרומית, חייב להתמודד עם מנה בלתי פוסקת של צרות, אנשים לא נעימים ושפע אתגרים שחשבנו שרק אנחנו הקטנים נאלצים לסבול.

הסטואציזם שגשג בעולם העתיק בעידן ההלניסטי שהתאפיין בקריסת הסדר המוכר לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון והתפרקות האימפריה היוונית, בשליטים מושחתים שנלחמו זה בזה ובהתפשטות הגוברת של כאוס וחוסר סדר. חלק מנציגיו הבולטים שימשו דוגמאות חיות לכוחה של הגישה הסטואית. דוגמה מפורסמת היא הפילוסוף הסטואי סנקה שנאלץ לשמש כיועץ לקיסר הרומאי חולה הנפש נירו ולסבול שנים את שגעונותיו של זה. כשנירו גזר עליו לבסוף להרוג את עצמו בהתאבדות, משום שחשד בו במעורבות בניסיון הפיכה (שלסנקה לא היה בו יד ורגל) קיבל סנקה את הדין בשלווה יחסית ואף ניחם את ידידיו הבוכיים בעת שניגש למלאכה. באופן לא מפתיע אולי, התקופה הנוכחית ותחושות חוסר הודאות והחרדה שהיא מעלה הביאו לתחיה מחודשת של הפילוסופיה הסטואית. אתרים כמו The Daily Stoic, Modern Stoicism וה-How to be a stoic משיבים לחיים תרגולים סטואים עתיקים וקוראים לגולשים לאמץ תפיסת עולם והרגלי חיים סטואים. במקביל שכבה צומחת  מתוך האינטיליגנציה הגלובלית (עם ייצוג משמעותי, איך לא, בעמק הסיליקון) מזדהה כסטואית בתפיסותיה.

אני מוצא נחמה לא מעטה במחשבה הסטואית כשאני פונה לחשוב על משבר האקלים. כפי שקרה לרבים מבני העידן הזה, משבר האקלים הפך להיות משהו שמעיב על כל מחשבה אפשרית שלי על העתיד. הוא גרם לאדם לראות את המשך המאה הנוכחית בצבעים קודרים ופטליסטים של עידן הולך ומחמיר שלא ניתן להמלט ממנו. כמו הדהרמה הבודהיסטית, הסטואה מספקת לאדם כלים לשרוד תודעתית בעידן של משבר חיצוני  מחריף שהאנושות נכשלת בינתיים בטיפול בו. בניגוד לדתות המונותאיסטיות שבמקרים רבים מדי הפתרון הנפוץ שלהן למשבר האקלים היה לטמון את הראש בחול או להכחיש את הבעיה, הסטואה והדהרמה מציעות פתרונות תודעתיים שהופכים יקרי ערך עוד יותר בעידן של קריסה אקולוגית: האפשרות לטפח תודעה שמחה ושלווה גם בעידן של קשיים.

עפרי אילני כתב בעבר שמשהו בדגם המחשבה של השמאל ואולי בנטיות ההכרתיות המובנות של האדם מונע מאיתנו לקבל את העובדה שהרבה מהנזקים של משבר האקלים כבר בלתי הפיכים ושהמשבר כולו עשוי להיות בלתי פתיר. הוא מחייב אותנו להאמין שניתן לעשות משהו, למרות שעקרונית בכלל לא מתחייב שיש עדיין מה לעשות. העולם אינו סרט הוליוודי. יתכן שגורלנו כבר נחרץ, שמאוחר מדי לעצור את הקטסטרופה.

הדברים האלה של אילני מחזירים שוב מרקוס אאורליוס שכותב:

"חבל שדבר זה אירע … האם הדבר שאירע מונע ממך מלנהוג בצדק, נדיבות, שליטה עצמית, שפיות, זהירות, כנות, ענווה, ישירות וכל שאר התכונות שמאפשרים לטבעו של אדם להגשים עצמו?

אז זכור את העקרון הזה כאשר משהו מאיים לגרום לך כאב: הדבר עצמו לא היה שום חוסר מזל; לסבול אותו ולשרוד זהו המזל הטוב והגדול." (מדיטציות, מרקוס אאורליוס, ספר 4, 49א').

בדומה לבודהיסטים, הסטואים מעתיקים את כובד המשקל מעצם האירוע המתרחש לאופן שבו אנחנו מקבלים אותו. מבחינתם של הפילוסופים הסטואים האירוע הרע מתרחש לא כאשר קורה לנו ביש מזל כלשהו אלא כאשר אנו מאבדים את מידותינו הטובות ומגיבים בצורה נבהלת או קטנונית. האופק לחיים הטובים פתוח בכל שלב, ללא תלות במאורעות החיצוניים משום שאיכות החיים נמדדת לא בהנאותיהם אלא ביכולת שלנו לנהוג בצדק, נדיבות, שפיות, כנות וענווה.

העמדה הסטואית עשויה לשמש מצפן מוסרי ותודעתי לעידן משבר האקלים. לא ברור באיזה מידה אנחנו יכולים לעצור את ההתדרדרות המשמשת ובאה, ועדיין אין בדבר זה על מנת לרפות את ידינו או לרוקן את הקיום ממשמעות. עדיין מוטלת עלינו החובה להמשיך, להתריע ולהלחם למען הסיכוי להציל את הטבע ואת הדורות הבאים. עדיין יש בידינו את ההזדמנות לנהוג בצדק, בנדיבות, בכנות ובענווה.

יצא לי לשמוע את מורה הדהרמה דונלד רות'ברג מדבר על תרגול של הכרת תודה על הדברים הקשים בחיים שלנו. אולי יום אחד באיזושהי דרך נוכל ללמוד להכיר תודה גם על משבר האקלים. הנקודה היא שלצד פעולות מחאה. כישורים תודעתיים מהסוג שהסטואה והדהרמה מטפחות בקרב מי שמתרגלים אותן יהפכו במשבר האקלים לנדרשות עוד יותר מבעבר אפילו. הן יהפכו להכרחיות עבור חיים סבירים במאה ה-21.

הורות בסימן משבר האקלים

בטיים אאוט התפרסמה לפני מספר חודשים כתבה נרחבת על צעירים שבדכאון משינוי האקלים ועל האנשים שהחליטו שלא להביא ילדים לעולם שעתידו נראה קודר, חלק מדיון רחב יותר שמתעורר בתקופה הזו. אני מבין היטב לליבם של צעירים אלה ומכיר את התחושות האלה היטב מעצמי ומאנשים סביבי. בנוסף, אני עומד להפוך אבא בקרוב ומודה שהמחשבה על משבר האקלים היא אחד הגורמים העיקריים שהניאו אותי מההורות לאורך תקופה ארוכה. גם כי הדבר האחרון שהעולם צריך כרגע זה עוד בני אדם, גם כי להביא ילד לעולם שעתידו מאוד לא מובטח זו החלטה מוסרית בעייתית וגם מהסיבה האגואיסטית יותר שקל יותר לראות סדרי עולם קורסים כאשר אינך מושקע בעתידו של אדם צעיר.

בסופו של דבר, כפי שקורה לעיתים קרובות במקרים כאלה ההחלטה להביא ילד נתקבלה על בסיס נסיבות אישיות ולא על בסיס ההרהורים שלי בנושא. ואולי אפילו בילד הראשון הזה יש כבר הישג מוסרי מסוים. הוא מרחיק מהציניות ומעצים את הרצון לרפא. ובמקביל לרצון הזה הוא מדגיש את הצורך לטפח את חכמת הלב והתודעה. לקבל את זה שהכל עשוי להסתיים בכל רגע. לקבל את הסוף האפשרי של הציליביליזציה ושל החיים כפי שאנחנו מכירים אותם. למעשה להחלטה להביא ילד לעולם בעיצומו של משבר תודעתי ואקולוגי כזה שאין לדעת את סופו יש אפילו אלמנט מאושש. כשחודרים לעומק היאוש שמשבר האקלים מעורר בנו, מגלים שבצד השני ישנה סוג של תקווה ונחמה קלה, אם אנחנו מוכנים לשחרר את ההאחזות שלנו בתפיסות מסוימות.

אם לחזור לאותם אנשים צעירים שלקו בדכאון האקלים ושמייחסים למשבר האקלים תפקיד חשוב בהחלטתם שלא להביא ילדים לעולם, נדמה לי שתפיסה כזו עשויה להעיד על האחזות בצורה מסוימת של חיים ועל חוסר נכונות להכיר שהחיים מטבעם נתונים תמיד לאפשרות למאבק, ללחצים ולהתפוררות.

ישנם, ללא ספק שיקולים רבים וטובים (אפילו מצוינים) להחליט שלא להביא ילדים לעולם: קושי כלכלי, הרצון לשמור על החופש האישי, והרצון להפחית במעמסה האקולוגית על הפלנטה. בנוסף יש גם לא מעט שניתן לומר בגנות הציביליזציה שלנו, והסביבה שהיא מעניקה להתפתחותו של אדם צעיר. אני מלמד בשנה הקרובה בבר-אילן קורס על טכנואופטימיזם וטכנופסימיזם, ולגישה הטכנופסימית, הרואה בטכנולוגיה נזק מתגלגל יש בעיני בסיס איתן למדי. המחלות של הציביליזציה בת זמננו: דכאון, חרדה, התמכרות, דעת מוסחת, פחד מאינטימיות, ותודעת פלסטיק – הם במידה רבה תוצאה של מערכות טכנולוגיות שונות, והן מינוסים רציניים לחיים בעידן שלנו. הסיכוי ללקות בהם בתקופתנו גדול יותר מאשר בכל עידן אחר בהיסטוריה. ומצד שני יש בעידן שלנו גם כמה פלוסים משמעותיים שלא תמיד התקיימו בעבר. כמו בטחון אישי, תוחלת חיים גבוהה, גישה לשפע של ידע, חופש מקצועי, אישי, והתפתחותי חסר תקדים, ונוחות מטריאלית גבוהה.

כרגע מסתמן סיכוי גבוה למדי שמשבר האקלים עומד להעיב על המאה שלנו יותר מכל גורם, אבל בעיני אין בו על מנת למנוע מאדם שיחיה בסיום המאה הנוכחית לחיות חיים בעלי משמעות ולהיות מאושר בחייו.

המחשבה על משבר האקלים מושפעת מכך שאנחנו משווים את תנאי החיים הקשים שאנחנו חוששים שמשבר האקלים ייצור עם החיים שיש לנו כיום. ישנם מחקרים רבים המראים שהנטיה הטבעית של בני אדם היא להתרכז בהפסדים יותר מאשר ברווח. אנחנו נוטים להתמקד במה שהפסדנו מבזה ומתקשים לשחרר מתנאים מיטביים שנהנינו מהם ושאבדו (בגלל זה למשל קשה כל כך לשכנע אוכלוסיות לוותר על הפריבילגיות שלהן). אנחנו לא אוהבים כשלוקחים לנו דברים, ובהשוואה לחיים שלנו כיום עולם שרוב מיני הטבע שלו נספו, שאיזורים שלמים בו הפכו לבלתי ניתנים למחיה ושהחום מטפס בו לגבהים בלתי נסבלים זה קטסטרופה. אבל החשיבה הזו היא תוצאה של השוואה. כשמשווים את התנאים בעולם ההוא לתנאים של כוכב לכת אחר שאין בו אף איזור ראוי למחיה, או לעולם שכבר עבר שואה מוחלטת אנחנו יכולים לראות שמפרספקטיבה אחרת החיים בכדור הארץ שלאחר משבר האקלים עדיין יכולים להיות חיים מעוררי קנאה ונפלאים – גם בתוך עולם שונה מאוד מזה המוכר לנו היום.

האמת שהיא שבלתי אפשרי לומר מה באמת יהיה בעתיד. אנחנו יודעים בעיקר שיהיה חם, חם מאוד, ושהדבר הזה הולך לפגוע עוד יותר במערכות אקולוגיות, לשבש את החיים האנושיים במקומות מסוימים ברחבי הפלנטה ואף למנוע אותם באיזורים אחרים. אנחנו יודעים שהוא מעלה את הסכנה לפריצתן של רעב, גלי הגירה, מלחמות ועוד שורה של קטסטרופות.

אף אחד לא אוהב חום כבד. בוודאי לא אני. אני חוגג את הסתלקותו המתקרבת של הקיץ כבר בתחילת אוגוסט ומתחיל לדאוג מהקיץ הקרב כשהחורף עדיין בעיצומו, אבל אם אנחנו מרשים לעצמנו לראות את משבר האקלים כמשהו שלוקח את כל המשמעות מהחיים שלנו אנחנו מפחיתים ביכולתם של בני אדם לברוא לעצמם חיים טובים ובעלי משמעות גם בתוך עולם קשה ומאתגר מבחינות רבות.

האמת היא שהיכולת שלנו לחיות חיים בעלי משמעות ולהיות מאושרים אינה תלויה במעלות החום בחוץ. והאמת היא שנסיבות החיים של כל אדם שונות כל כך, המשאבים שעומדים לרשותו שונים כל כך, והאתגרים שהוא נתקל בהם במהלך חייו שונים כל כך, שלמידת החום, ואפילו לשינויים הסביבתיים, והגיאו-פוליטיים בעולם סביבו יש השפעה מוגבלת (גם אם ניכרת) על יכולתו לחיות בעלי משמעות ומאושרים.

סם הריס אומר איפשהו  שאדם יכול להיות עם  כאב ומאושר, בלי כאב ומאושר, עם כאב ולא מאושר, או בלי כאב ולא מאושר. קיומו של הכאב לא הופך את קיומו של הסבל להכרחי (וזה כנראה המסר העיקרי בבודהיזם). הכאב שקיים בעולם לא שולל את האפשרות לאושר, למרות האתגרים שהוא מציב. שינוי האקלים אינו מציב בפני מי שרוצה לחיות חיים מאושרים בכדור הארץ בשנת 2100 אתגר בלתי בלתי אפשרי, גם אם יתכן שיאלץ להגר ממקומות כמו ארץ ישראל.

קשה יותר לחיות בעולם של שינוי אקלים, אין ספק, ואני אישית מאמין שהצעדים המתבקשים בשלב זה (לטעמי, הגבלת ילודה, מיסוי כבד של טיסות, מיסוי כבד מאוד של מוצרים מן החי, מעבר אגרסיבי לאנרגיה ירוקה ושינוי דרמטי במערכות התמרוץ הכלכליות), למרות שהם נתפסים כיום כמחיר גבוה, הם למעשה מחיר נמוך מאוד ביחס לנזק המסיבי שיגרם לנו בהמשך כתוצאה מהמנעות ממהם.

אבל האמת היא שרוב ממה שנוגע לאפשרות שלנו להיות מאושרים ולאפשרות של ילדינו לגדול להיות מאושרים תלוי באפשרויות שזמינות לרשותם (ושזמינות לרשותנו), בשאלה האם הם גדלים עם הורים אוהבים או מתעללים, מה מידת החשיפה שלהם לטכנולוגיות מידע, לאילו משאבים של לימוד  והתפתחות הם חשופים, מה איכות מערכות היחסים שלהם, כמה הם בריאים. שאלת האקלים, אף שהיא בלתי נוחה בעליל, אינה נראית בהכרח כשיקול הראשון במעלה. אדם יכול להיות מאושר או לא מאושר ללא תלות במספר המעלות בחוץ, או אפילו למצב הגיאו-פוליטי שיווצר בשל המשברים האפשריים שמשבר האקלים יגרום  למדינות העולם (אלא אם כן, כמובם, נקרוס חלילה למצב של אנרכיה גמורה). למעשה חלק מהמשברים האחרים העומדים לפיתחנו כגון האפשרויות המטרידות שפותחות בפנינו טכנולוגיות כמו בינה מלאכותית, הנדסה-גנטית וננוטכנולוגיה נראים מאיימים עוד יותר ברמה האישית, ואולי אף קשים עוד יותר למניעה. בגדול, בהשוואה למשברים אחרים שניצבים בפני האנושות במאה העשרים ואחת, במשבר האקלים יש איזשהו אופק אופטימי יותר. יש כאן סוג של מטרה מאחדת, שאם האנושות תצליח להתמודד מולה, יש סיכוי שאפילו תוביל לתוצאות חיוביות בטווח הארוך.

והאמת היא שתפיסות שטוענות שאין טעם להביא ילדים לעולם נורא כמו העולם בעידן משבר האקלים מפחיתות ביכולתם של אנשים להתאים את שגרת החיים שלהם ולהתאקלם למצבים חדשים. כבר היום אנשים מבלים פרקי זמן הולכים וגדלים מהקיץ שלהם בחללים ממוזגים. בחודשים מסוימים בשנה אנשים מבלים בחוץ בשעות מסוימות פרקי זמן קצובים בלבד. המצב הזה עשוי להחריף. יכול להיות שנבנה רחובות  ממוזגים (מבוססים אנרגיה מתחדשת, אני רוצה לקוות!), ומי יודע איזה פתרונות  ימצאו  לבעיית החיים בעולם חם. אולי האנושות תתחיל לחיות בעולמות ממוזגים מתחת לאדמה, כמו באחד העידנים המתוארים בספר בעיית שלושת הגופים. פתרון פשוט יותר יהיה כנראה לעבור למדינות ממוזגות יותר, וכאלה שהאקלים שלהם אולי אפילו השתפר כמו גרינלנד או סיביר. ואולי בכלל בשלב מסוים נוריד את התודעה שלנו לתוך  מחשבים והטמפרטורה בחוץ כלל לא תטריד את גופותינו האלקטרונים. יש חשיבות גדולה לחשיבה לטווח ארוך, ולפרויקטים כמו ה-Long Now Foundation של סטיוארט בראנד וקווין קלי. אבל צריך גם ענווה מסוימת בלחשוב על העתיד. כל ניסיון לומר כיום איך יראו החיים חמישים שנה מהיום הוא אינו טוב הרבה יותר מקריאה בקפה. אין לנו פשוט אפשרות לחזות את ההתפתחויות הטכנולוגיות, התרבותיות, הגיאו-פוליטיות והאקולוגיות שיתרחשו לאורך תקופת הזמן הזו.

על החיים בעולם ללא בטחון

כיצד היה הוא מתמודד עם משבר האקלים. הבודהא

אז מה נשאר לנו בעולם שיכולתנו לעצב או להבין את עתידו הלא בטוח היא מוגבלת? לבטוח. אני לא יודע מה לגביכם, אבל אצלי לבטוח זה ממש לא הצד החדש. שנים של חינוך יקי לימדו  אותי לבדוק כל דבר שבע פעמים ולא להשאיר דבר ליד המקרה. אני חושב שרק בשנים האחרונות מתחיל לרדת לי האסימון על כמה שהקיום שלנו בעולם הזה שברירי, וגם כאן, אני מוצא שהדהרמה הבודהיסטית והכלים שהיא מעניקה נותנים לי בטחון.

בדרשה על החץ משווה הבודהא בין שני אנשים שפגע בהם חץ. הראשון, זה שלא למד את תורת הדהרמה "מתייסר, מקונן, בוכה, מתאונן, מכה באגרופיו על חזהו ונעשה מבולבל. על כן הוא חווה שתי תחושות; גופנית ומנטלית. הדבר דומה לאדם שנורה על ידי [חץ] אחד, ומיד אחר כך נפגע מחץ נוסף, הוא חווה תחושה בגלל שני החצים." (תרגומה של קרן ארבל, מתוך הספר דברי הבודהא). השני, זה שהכיר ותרגל את הדהרמה חווה את הכאב של חדירת הקץ אך "אינו מצטער, אינו מתייסר, אינו מקונן, אינו בוכה, אינו מתאונן, אינו מכה באגרופיו על חזהו ואינו נעשה מבולבל." האדם השני אינו נפגע אם כן מפגיעתו של החץ השני, החץ שבו אנחנו מייסרים את עצמנו שוב ושוב במחשבות טורדניות ובלתי מיטיבות של דכאון, חרדה, האשמה וחוסר אונים.

הדרשה על החץ משמשת פעמים רבים על מנת לדבר לדבר על יחסו של אדם למחלה ומיחושים גופניים. הופעתם של אלו הוא בלתי נמנע במהלך חיינו, אבל אנחנו יכולים לבחור שלא לאפשר לחץ השני לפגוע בנו: זה שכולל את שלל הפרשנויות המנטליות הבלתי מטיבות שאנחנו מוסיפים למיחוש או מחלה ושמענים אותנו פעמים רבות הרבה יותר מהכאב הפיזי עצמו. הדרשה על החץ יכולה להיות רלבנטית גם לדיון בשאלות גלובליות כמו משבר האקלים, הניאו-ליברליזם ועליית סגנונות השלטון הסמכותניים. הקיום בחברה האנושית הוא קיום במצב מתמיד של כאב ברמות שונות, במקרה של משבר האקלים לחוסר הנוחות הזה יש אפילו אפקט פיזי מובחן –חום מכביד. אבל כיחידים וכחברה אנחנו יכולים ללמוד לחיות עם הכאב הזה בשלום (וכמובן אין לקרוא את השורות הללו כקריאה לקוויטיזם או פסיביות ביחס למשבר האקלים. כפי שציינתי מעלה אני תומך בפתרונות האגרסיביים ביותר למשבר זה).

האמת היא שאין בטחון בעולם הזה. ובמובנים הרבים משבר האקלים הוא התשובה המושלמת להיבריס המופרז שהאנושות נקלעה אליו בשנים הראשונות של המאה העשרים ואחת. שנים מעטות לאחר שתחזיות סינגולריסטיות וטרנס-הומניסטיות היפר-אופטימיות כבשו את הדימיון האנושי בהבטחות לחיי נצח וכוחות על אנושיים, משבר האקלים מחזיר אותנו לטבעו הארעי של הקיום ההאנושי וממחיש לנו משהו בסיסי לגבי הקיום בעולם הזה. זה לא בהכרח נעים, במיוחד למי שחונכו להאמין שהאנושות קרובה לפתור את בעיותיה, או שעומד לפנינו עידן טכנולוגי חדש ומופלא. בו בזמן משבר האקלים לא סותם את הגולל על האפשרות שלנו ושל הדורות הבאים למצוא דרך, למצוא בתוך קיום קשה מרווחים של אושר ושמחה, ולחיות בעולם הזה חיים בעלי משמעות, מספקים ומאושרים. זו הסיבה שלא נתתי למשבר האקלים למנוע ממני להביא ילד לעולם.

סיפור דאואיסטי עתיק מספר על איכר שהסוס שלו בורח. כששכניו אומרים לו "הו, איזה מזל רע" הוא עונה להם. "אולי מזל רע, אולי מזל טוב. נחיה ונראה." שבוע לאחר מכן חוזר הסוס עם סוסים נוספים לצידו. "כזה מזל טוב" אומרים השכנים והאיכר עונה להם. "אולי מזל טוב, אולי מזל רע. נחיה ונראה." מספר שבועות מאוחר יותר יוצא בנו לסיבוב על אחד הסוסים  החדשים, נופל ושובר את רגלו. "איזה מזל רע." אומרים  השכנים. והאיכר עונה "אולי מזל רע, אולי מזל טוב. נחיה ונראה." כששבועיים לאחר מכן הגיעו חייליו של הקיסר לגייס את גברי הכפר ללחמה, הם מצאו את הבן כשרגלו שבורה ועזבו אותו לנפשו. "כזה מזל טוב." אמרו השכנים. "אולי מזל טוב. אולי מזל רע. נחיה ונראה," ענה האיכר.

אנחנו לא באמת יודעים לאן משבר האקלים יוביל אותנו. הקטסטרופה כבר כאן, והקורבנות מתרחשים כל יום. הדור שלנו והדורות הבאים סובלים ויסבלו לא מעט בגלל משבר האקלים. אבל אנחנו לא באמת יודעים לאיזה שינויים, בטווח של מאה שנה, המשבר הזה יוביל ביחס של האנושות לטבע, לסביבה, לכלכלה. יכול להיות שנשרוד אותו, ויכול להיות שלא. אבל משבר האקלים הוא לא רק משבר. הוא גם הזדמנות. מקומו של משבר האקלים בנפש הקולקטיבית דומה מעט למעמדו שלהמוות הבלתי נמנע המעיב על חייו של כל אדם, ושהוא זה שמתמרץ את האדם לפעולה ושנותן משמעות ותוקף מוסרי לבחירות שלנו בחיים. ההבדל היחיד הוא שבמקרה של משבר האקלים המוות אינו  בהכרח בלתי נמנע, כך שיש בו משהו מעורר תקוווה ביחס לגורלנו האישי. אין לדעת לאן יוביל אותנו משבר האקולוגי אבל במובנים רבים הוא פשוט מדגיש את אותן דילמות ואתגרים שאפיינו את החיים בעולם התופעות מקדמת דנא. אם נראה אותו כך, הוא יכול להוות עוד קריאה להתעוררות והתפתחות בתוך עולם שמעולם לא היה בטוח ולעולם גם לא יהיה.

 

במקום בוקסה, אקטיביזם לפתרון משבר האקלים (פעילות או תרומה)

מאבק בפסיביות למול ההכחדה. תנועת מרד ההכחדה

אם הפוסט הזה מעורר בכם רצון לפעול ולרצון לעשות משהו, אפילו קטן, לתמיכה במאבק הגלובלי בהתחממות, יש לא מעט שפע ארגונים שאפשר לתרום להם מזמנכם או מכספכם. קשה לי לחשוב על מטרה חשובה ודחופה לעתידכם ולעתיד היקרים לכם. הנה שתי רשימות של ארגונים מרכזיים שעוסקים בתחום (1, ו-2). לצד ארגונים ותיקים וידועים יותר שחלקם כבר מעורבים ברשתות ההון-שלטון ונוקטים בגישות פרווה לשינוי המדיניות, יש גם ארגונים צעירים ואנרגטיים יותר שמרכזים בשנים האחרונות תשומת לב גוברת, ושבהם אני אישית בחרתי לתמוך.

ארגון אחד וידוע הוא ה-350.org, ארגון סביבתי שמארגן אירועים ברחבי העולם (כמו שביתת האקלים הגלובלית שמתוכננת ל-20-27 לספטמבר השנה) ולוחץ באינטנסיביות להפסקת השימוש בדלק מאובנים ולמעבר לאנרגיות מתחדשות.

קבוצה אחרת שזוכה בזמן האחרון לתשומת לב היא הקבוצה מרד ההכחדה )ה-Extinction Rebellion) שקוראת לאי ציות אזרחי במטרה להביא לשינוי מדיניות האקלים של ממשלות ברחבי העולם. יש להם שם מעולה שנשמע כאילו הוא לקוח מהסרט 12 קופים, ובמובנים רבים הם האחות הפרועה והקיצונית של 350. יתכן שזה מה שהעולם צריך עכשיו.

 

במקום בוקסה 2: התסריט שלי להתפתחות משבר האקלים

רוצים לדעת איך יתפתח משבר האקלים ולאן הוא יוביל? יש לי תסריט בעניין עתיד משבר האקלים שהתגבש לי בראש מאז שקראתי את הספר "בעיית שלושת הגופים". התסריט הזה לא מאוד אופטימי, אבל הוא גם לא תסריט של סרט אסונות הוליוודי. הוא תסריט ביניים שנראה הגיוני על סמך נתוני היסוד של האנושות בשלב זה – והוא מבוסס כולו על האינטואיציה שלי, בחישוב סטיה שנוצרה כתוצאה מקריאה ב-1500 עמודים של מד"ב סיני, כך שסיכוי טוב שהוא מוטעה לחלוטין.

והתסריט הזה הולך בערך ככה. משבר האקלים ילך ויחריף. המעבר לטכנולוגיות ירוקות ימשיך לקחת זמן רב מדי. כוחות רבי עוצמה יציבו עצמה כמתנגדים לשינוי. ובכל זאת, הלחץ הציבורי והשינויים הטכנולוגיים יעשו את שלהם. טכנולוגיות ירוקות הולכות ונכנסות למיינסטרים כבר עכשיו ודוחקות משם טכנולוגיות ישנות ומזהמות יותר. התהליך הזה יימשך, כשהוא מגובה ברוח גבית מדעת הקהל. מצבת פליטות הפחמן של האנושות תרד אט אט, אבל זה יהיה מאוחר מדי מכדי למנוע שינויים קטסטרופליים. עצירת הפליטות (או ההפחת הדרסטית מאוד שלהן) תגיע מאוחר מדי עבור אינספור אנשים במדינות מתפתחות שיהיו נתונים לחסדיהם של איתני טבע אכזריים. גלי רעב המוניים, ונדידות עמים צפויים להגיע ואיתם משברים פוליטיים שאין לדעת לאן יתפתחו. עבור האנשים במדינות המפותחות המצב יהיה טוב יותר. בכללי, מצב המדינות העניות יהיה גרוע בהרבה מזה של המדינות העשירות, ומצב העניים יהיו גרוע בהרבה מזה של העשירים. פערים סוציואקונומים יהפכו למשמעותיים מאי פעם. מי שיהיו לו את ההון הכלכלי והחברתי יעביר את עצמו לאיזורים ממוזגים יותר של הגלובוס ולכאלה שקודם לכן היו נטושים ויזכו לפתע לעדנה כמו גרינלנד. מדינות מפותחות שנטועות באיזורים חמים כמו ישראל עשויים להמשיך לשגשג, אם כי בתנאים אקלימיים הולכים ומחריפים שיגרמו לחלק גדל מהאוכלוסיה לפלוט את עצמו למקומות אחרים (בישראל אפשר יהיה לצפות למענה טכנולוגי הולם שיאפשר לאזרח הישראלי אקספיזם אקלימי מוחלט ככל הניתן). משבר האקלים יחתוך את הצמיחה הגלובלית בצורה דרמטית, אבל גם יתדלק תעשיות חדשות שידרשו כדי להתמודד עם השלכותיו. הדור הנוכחי, זה שאחריו, וכנראה גם זה שאחריו יחיו בצל המשבר הזה. כמו הדור האבוד של ארה"ב, אבל פי כמה. הם יהיו שורה של דורות אבודים שחיו בעולם קשוח של התמודדות עם המשבר האקלימי. אולם בהמשך הדרך, ימצאו פתרונות אלו או אחרים. משבר האקלים יהפוך לאירוע שיזכר כמכונן, אפי ודרמטי בתולדות המין האנושי. כזה שיזכר עוד דורות רבים בעתיד. (טוב נו, אמרתי שהתסריט הזה הופיע לו בראשי לאחר קריאה בבעיית שלושת הגופים).

עכשיו צריך לומר שוב שכל התסריט הזה מונפץ לגמרי, אבל גם נראה הגיוני על פניו, ולהוסיף שבכל שלב הכל יכול להשתבש משלל סיבות כך שהאנושות תשמיד את עצמה, ושהתסריט הזה מתעלם לחלוטין מההתפתחויות בתחום הבינה המלאכותית, הננוטכנולוגיה, הרובוטיקה שגורמים לכך שבכל מקרה כל ניסיון לחזות מה יתרחש כאן לקראת סיום המאה הוא בדיחה גרועה.

***

מי ייתן וכל הברואים יהיו מאושרים.

 

 

 

 

אתגר מהמחתרת: הדארק-ווב של הרפואה הפסיכדלית

מאמר שפרסמתי לאחרונה בניוזלטר של עמותת מרפ"א (מחקר ורפואה פסיכדלים ישראל). לפרטים נוספים כנסו לאתר שלהם כאן.

תרפיה פסיכדלית באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. למצולמים אין קשר לכתבה

אחרי שנים ארוכות במחתרת התרפיה הפסיכדלית יוצאת מהארון. מחקרים על התועלת והאפקטיביות המרשימות של הטיפול באמצעות בחומרים פסיכדלים מגיעים לכתבי העת מדעיים ולעיתונות. השינוי משמח, אלא שכפי שמתרחש לעיתים קרובות במהלך חילופי משטר, הסדר החדש גם מציג בפנינו אתגרים חדשים.

חלק מהאתגרים הללו ידועים ומדוברים: איזה סוג של סט וסטינג ואיזה פרוטוקול טיפולי ישמשו כבסיס לטיפול פסיכדלי החדש? כיצד תשתלב מול ובתוך תעשיית התרופות ומערכת בריאות הנפש? מה יהיה המודל הכלכלי? כיצד להרחיב את הטיפול לאוכלוסיות נרחבות יותר של מטפלים ומטופלים מבלי לפגוע במאפייניו ובאיכותו? וכיצד להמנע ממדיקליזציה שתעקר או תשטח את הפוטנציאל הטרנספורמטיבי העמוק יותר של רפואה זו? אתגר נוסף שהשיח עליו נמצא רק בראשיתו הוא זה שמגיע מהמחתרת.

כשאני כותב מחתרת, אני מתכוון לכל אותם מטפלים שעשו שימוש בצמחים וחומרים פסיכדלים לאורך העשורים האחרונים, ושרבים מהם ממשיכים בדרך זו גם כיום. מבחינת הרפואה הפסיכדלית העכשווית רשת המטפלים הזו היא הדארק-ווב של הרפואה הפסיכדלית. היא לא מדוברת. לא ניתן לראות אותה בכנסים או בפרסומים המדעיים, ואין לנו כמעט מידע על מימדיה. למעשה ניתן לקרוא כתבי עת מדעיים שמפרסמים מאמרים בנושא חומרים פסיכדלים, לבקר בכנסים על הנושא, ועדיין לא לדעת דבר על קיומה.

ועם זאת, צריך לזכור שבעשרות השנים שחלפו מאז שהרפואה הפסיכדלית הוצאה מן החוק השימוש התרפויטי בה נמשך במחתרת. ברוב המוחלט של המקרים, הטיפול הזה, גם אם לא חוקי, נערך על ידי תרפיסטים שעסקו בתחום מתוך תחושת שליחות ורצון לסייע לאנשים במצוקה. במקרים רבים הוא הביא מזור ומרפא לאנשים שהתרופות והמודלים הטיפוליים הקיימים לא הצליחו לעזור להם. רשתות תרפיה מחתרתיות שבצבצו בסיום שנות השבעים הן שהובילו לפיתוח והפצה הראשונים של ידע לגבי האפקטים התרפויטים של MDMA, החומר הפסיכדלי הראשון שצפוי להפוך לחוקי לצורכי טיפול. גם הטיפול באמצעות פטריות פסילוסיבין היה נפוץ במחתרת הרבה לפני שהתחדשו המחקרים החדשים בפסילוסיבין.

הידע שהצטבר במסגרת רשת התרפיה המחתרתית של הפסיכדליה הוא אוצר בלום ויקר ערך שהקנה בסיס להתחדשות הפסיכדלית הנוכחית, ועם זאת, במסגרת הניסיון הפסיכדלי להשתלב בזרם המרכזי של הרפואה הפסיכדלית (מה שקוראים לו כיום The Mainstreaming of psychedelics) המקום שלו בלתי ברור ואף מודחק. ניתן היה לצפות שבשעה שחומרים פסיכדלים הופכים חומרים לגיטימיים לטיפול, התחום המתחדש יפנה אל האנשים שהמשיכו לפתח אותו במהלך עשרות השנים האחרונות ויבקש לשלבם בתהליך הפיתוח של הרפואה החדשה. במידה מסוימת, שקשה לאומדה, דבר זה בוודאי קורה. ועם זאת, העובדה העצובה היא שניסיון של עשרות שנים בטיפול ב-MDMA או בפטריות פסילוסיבין לא מקנה כל דריסת דרך ברפואה הפסיכדלית החדשה, ובמקרים רבים בדיוק להפך.

בשעה שהרפואה הפסיכדלית מבקשת לבסס את עצמה כתחום מחקר וטיפול לגיטימי, היא מרחיקה עצמה ככל האפשר מהחלקים השנויים במחלוקת בהיסטוריה של הפסיכדליה, כמו אלו שפעלו מחוץ לעינו הפקוחה של החוק. חלק בלתי נמנע אולי אבל מצער ממצב זה הוא מידה של התנכרות לאותם תרפיסטים שפעלו במחתרת לאורך השנים, גם כאשר אלו בעלי ניסיון עשיר בשימוש באותן תרופות שעולם הרפואה בוחן כיום את השימוש בהן.

תרפיסטים פסיכדלים, אתם מבינים, הם מבחינת הרפואה הפסיכדלית סוג של נטל ומעמסה — קשר לא רצוי לעולם מחתרתי ולא חוקי. תרפיסטים שפעלו במחתרת עשויים להתקל במגוון קשיים בבואם להשתלב בתחום החדש של התרפיה הפסיכדלית. עשרות שנים של ניסיון טיפולי לא מבטיחים שיש להם את התעודות הדרושות על מנת להשתלב בתחום, וחמור מכך, המעורבות שלהם בתחום חושפת את הרפואה הפסיכדלית החדשה לסיכונים. מטפל פסיכדלי מנוסה שמשתלב בתוכנית רשמית להכשרת מטפלים פסיכדלים כגון זו של ארגון MAPS, ושההיסטוריה שלו כמטפל אנדרגראונד נחשפת מסיבה כלשהי, יכול לשפוך אור בעייתי על התחום ואף לסכן את הפרויקט כולו, בכך שהוא מקשר אותו לפעילות עבריינית. למותר לציין, שהצטרפות לתוכנית מטפלים כזו תדרוש מאותו מטפל להפסיק את שגרת הטיפולים שלו, מסיבות דומות לאלו שציינו מעלה, עובדה שבכוחה להרחיק מטפלים רבים מהתחום. התוצאה המצערת של מצב זה הוא נתק בין האנדרגראונד לבין המחקר הפסיכדלי החדש. נתק הכרחי אולי נוכח המטרה הגדולה של תנועת התרפיה הפסיכדלית, אבל כזה שמסכל את השיח היצירתי והמועיל שהיה יכול להתפתח מדיאלוג עם מטפלים מנוסים, ואת שילובם כדמויות מובילות בתחום.

אתגר אחר שמגיע מהמחתרת לפתחה של הרפואה הפסיכדלית המתחדשת בא מהצד השני של המתרס. במקרה זה מדובר לא במטפלים בעלי ניסיון עשיר אלא דווקא בכאלה שנחשפו לרפואה הפסיכדלית בשנים האחרונות, שגילו את הדרישה הגדלה לטיפולים פסיכדלים והחלו להציע טיפולים מחתרתיים.

העיסוק הציבורי הצומח בנושא הפסיכדלי והפרסומים המתרבים על היעילות יוצאת הדופן שלהם, ויותר מכך על הגישה האחרת והרעננה שהם מציגים לשאלת הריפוי הפכו אותם לחומרים נחשקים בעיני רבים. אחרי עשורים של הדחקה, ההצפה המחודשת של הידע על על פסיכדליה מובילה גם לגיאות בביקוש אצל אנספור אנשים שמחפשים מזור לכאבים וכיוון לשינוי מטיב. אלא שהרפואה הפסיכדלית העכשווית לא ערוכה עדיין לקלוט את כל אותם האנשים. למרות הסיקור האוהד, הטיפול הפסיכדלי לא באמת זמין עדיין לקהל הרחב, ולעוסקים בתחום אין ברירה אלא להשיב את פניהם של המחפשים ריפוי ריקם.

בתוך החלל הזה של ביקוש גובר ומחסור בהיצע נכנסים שלל גורמים לא קרואים ובתוכם שרלטנים שהתרפיה הפסיכדלית הופכת עבורם קרדום לחפור בו. גורם אחד שעשוי להפוך את הפסיכדליה לאטרקטיבית עבורם הוא הפוטנציאל הכלכלי. כאשר אנשים רבים מוכנים לשלם סכומים גבוהים לכל מי שיקרא לעצמו תרפיסט פסיכדלי ויתן להם פטריות, MDMA או חומר פסיכדלי אחר תחת ליווי או השגחה נפתח פתח לכסף קל. עם זאת, נדמה שברוב המקרים הגורם הכלכלי הוא משני (תרפיה פסיכדלית אורכת שעות ארוכות, עשויה לדרוש מפגשים משלימים, ואף כרוכה בסיכון עבור המטפל) לעומת גורם אחר: המשיכה לאור הזוהר של עמדת המטפל הפסיכדלי. הפוטנציאל הטרנספורמטיבי העמוק של חוויות פסיכדליות שם את מי שמנחה אותן בעמדת כח יוקרתית. אנשים שעוברים חוויה עוצמתית ועמוקה עם פסיכדלים נוטים פעמים רבות לבצע אידאליזציה ולהעריץ את התרפיסט שנתן להם את החומר – כאילו היה זה הוא, ולא הם עצמם בסיוע חומר משנה תודעה, שאפשרו את התהליך. מוטיבציה בעייתית כזו מסבירה את סוג הבעיות העיקרי שמופיע בטיפול לא-מקצועי, מטפלים ששמים במרכז את עצמם במקום את המטופל, ושעושים שימוש עודף בהצעות, הנחיות ואג'נדות טיפוליות שונות במקום לאפשר לתהליך להתרחש בצורה טבעית. במקרים נדירים וחמורים הרבה יותר, חלק מאותם שרלטנים הם סכנה של ממש ולאחרונה אף נודעו מקרים של תקיפה במהלך "טיפולים" פסיכדלים. כל אלו מאיימים להטיל צל אפל על התרפיה הפסיכדלית המתחדשת וזאת על אף שהמתודיות הזהירה, והאתיקה החמורה של המחקר הפסיכדלי המתחדש רחוקים ממטפלים אלה כמרחק מזרח ממערב.

גם במקרה זה אנחנו יכולים לראות את הנזקים המיותרים שגורמת המלחמה בסמים המעבירה פעילויות של תרפיה וריפוי למחשכים ומונעת את הרגולציה הנדרשת לצורך מזעור הסכנות. כפי שמדיניות דיכוי שגויה זו דוחקת צרכנים נורמטיביים של חומרים משני תודעה למגע עם גורמים עברייניים, לצריכה של חומרים ממקור מפוקפק ובהקשרים לא מיטיביים שמעצימים סיכון, כך, גם במקרה של התרפיה הפסיכדלית המתחדשת גרמה מדיניות זו להופעתם של גורמים מפוקפקים שמעמידים את הציבור בסיכון גבוה לאין שיעור מזה שקיים בתרפיה הפסיכדלית עצמה.

בשני המקרים: זה של תרפיסטים עשירי ניסיון שנמנע מהם לעסוק ולתרום לרפואה הפסיכדלית, וזה של תרפיסטים חסרי ניסיון ובעלי אתיקה מפוקפקת ניתן לראות את האתגרים והסכנות שבממשק בין הרפואה הפסיכדלית המתחדשת לבין המורשת העשירה שלה בעולם האנדרגראונד. במקרה הראשון קהילת הרפואה הפסיכדלית נדרשת לנהוג בזהירות ולהמנע מנטילת סיכונים מיותרים שעשויים לסכן את הפרויקט הגדול של המחקר הפסיכדלי המתחדש, אך גם לשאוב מהידע היקר שבידיהם של אותם מטפלים ולפתוח להם דרכים להשתלבות ברפואה החדשה. במקרה שני, היא נדרשת לדחות מעליה באופן נחרץ את אותם מטפלים שעושים שימוש אופורטיוניסטי ולא אחראי בחומרי ריפוי פסיכדלים ולעשות ככל שביכולתה כדי להתריע, להזהיר ולמנוע את פעילותם של גורמים שיש בפעילותם משום סכנה לציבור. בשני המקרים מדובר באתגרים לא פשוטים שידרשו שיקול דעת ניכר.

תופעות שקנו להן אחיזה של ממש בעולם מחתרתי נוטות להמשיך ולהתקיים גם לאחר שהתמסדו במסגרות אחרות. נוכח ההיסטוריה התרבותית העשירה של ריפוי פסיכדלי וההתנגדות למדיקליזציה של הרפואה הזו, מידה מסוימת של רפואת מחתרת צפויה להמשך גם לאחר שהרפואה הפסיכדלית תתמסד ותהפוך לחוקית, וכאשר היא מתבצעת בידיים אמונות ואחראיות אין זה בהכרח דבר רע. ועם זאת, ניתן לקוות שככל שתחום הרפואה הפסיכדלית יצא אל האור תופעות מטרידות מהסוג שהצגתי בו יתגלו כמחלות ילדות של תחום שיצא מהמחשכים לאחר שנים רבות לחברה ותרבות שעדיין לא ערוכות לקולטו. הרפואה, המטפלים, המטופלים והחברה כולה ירוויחו מהיציאה אל האור.

יצרן זמן, למה הפודקסט הוא ההמצאה המוצלחת של עידן המידע

לא מזמן פרסתי כאן פוסט על קריאת ספרים. האדרתי שם את הרגל הקריאה (בצדק) וכתבתי שם "קריאה הייתה ונותרה האופציה הראשונה במעלה למי שמעוניינים לחקור, להעמיק ולנהל חיי תודעה עשירים ומלאים יותר." זה נכון, אני עדיין מחזיק בדעה הזו. אבל סביב הכתיבה של הפוסט יצא לי לחשוב יותר ויותר על אופציה השכלתית נוספת שהתפתחה בשנים האחרונות לצד הקריאה ושהופכת יותר ויותר מרכזית: פודקסטים.

אני מקשיב הרבה לפודקסטים, ואני חושב שהם אחד הדברים הטובים ביותר שיצאו מהאינטרנט. על פניו, זה דבר קצת מוזר להגיד. האינטרנט הוביל לנחשול של אפליקציות עם רעיונות מקוריים וגאוניים. פודקסט זה בסה"כ תוכנית רדיו שאפשר להאזין לה On-Demand. אבל מה שהופך את הפודקסטים להמצאה אדירה כל כך הוא שהם לקחו פרק זמן בלתי מנוצל ודי מת משגרת היום יום והפכו אותו לגולת הכותרת של הלו"ז היומי.

מהבחינה הזו הפודקסטים המציאו פתרון לאחת הבעיות הבוערות ביותר של עידן המידע. עודף במידע. כפלטפורמה מהפכנית לשיתוף מידע, הופעת אינטרנט פתחה לאנשים גישה לכמויות מידע חסרות תקדים. עד הרשת אנשים חיו בעולם שהגישה למידע בו מוגבלת על ידי מספר הספרים המצומצם שזמין על מדפי הספריה הביתית או העירונית. הרשת שינתה את המצב הזה דרמטית. היא פתחה בפני כל אחד את הגישה למליונים של ספרים, מיליונים של ערכים בוויקיפדיה, ואנספור בלוגים, אתרי חדשות, פורומים, רשתות חברתיות שמתעדכנים באופן שוטף ומטביעים אותנו בנחשול אדיר של מידע.

לצד כל הגישה החדשה למידע שהאינטרנט אפשר, מה שהוא לא עשה זה לייצר זמן חדש בשביל לקלוט את כל המידע הזה. למעשה, בשביל אנשים עסוקים כל השפע הזה היה בעיקר מבלבל. הזמן הפנוי לברור, לקלוט ולהתרם ממידע חדש לא רק שלא צמח, הוא למעשה הצטמצם על רקע שפע הסחות הדעת החדשות ברשתוות החברתיות ובמכשירים הניידים שלנו. כך שבמקרים רבים מדי גם האופק האינטלקטואלי לא רק שלא צמח, אלא אף הצטמצם. שפע אדיר של מקורות מידע וחכמה אפשריים – אבל אפס זמן לקלוט ולעבד אותם, כך שהתועלת היחסית של הרשת הפכה מינימלית ואף שלילית. במקרים רבים אנשים נשארו אובר-וולמד מול כמויות המידע וחוסר הזמן לקלוט אותו והפסיקו לקרוא בכלל. במקום להתעשר חיי התודעה הפכו עניים עוד יותר.

על הרקע הזה הפודקסטים הם אחת ההמצאות המוצלחות ביותר של עידן המידע. בעידן של עודף מידע ומחסור כרוני בזמן – הם הצליחו ליצור עוד מהמשאב החשוב ביותר של עידן המידע: זמן (לא אינפורמציה). ההמצאה הצנועה הזו לא התיימרה לעשות שום דבר מלבד לאפשר גישה להקלטות אודיו על פי דרישה, אבל בניגוד להרבה המצאות אחרות ומקוריות בהרבה היא הצליחה לשנות משהו מהותי במרקם חיי היום יום.

לרוב האנשים כבר יש כל יום לפחות חצי שעה אם לא שעה או שעתיים בדרך לעבודה, ללימודים או למקומות אחרים (ובמקרים אחרים זמנים "מתים" של בישול, שטיפת כלים, קיפול בגדים וכו'). בעבר, הם שטפו בדרכים את הראש עם מוזיקה או תוכניות אקטואליה רנדומליות כדי להעביר את הזמן. הזמן הזה בדרכים או במטלות הבית היה נחשב זמן "מבוזבז." פודקסטים לקחו את הזמן הבלתי מנוצל הזה והפכו אותו לזמן העשרה שבו אתם יכולים לדשן את התודעה שלכם בתכנים האיכותיים ביותר מרחבי הרשת ובנושאים שמעניינים אתכם. הוא לקח את שפע המידע והחכמה שהרשת נתנה אליו גישה, וחיבר אותו עם האלמנט הקריטי שלא היה שם קודם – זמן בשביל לקלוט חלק מהשפע הזה. תוך כדי זה עבור הרבה אנשים עסוקים עם מחסור כרוני בזמן פנוי, הנסיעה לעבודה וחזרה הפכה לגולת הכותרת של היום. זמן איכות שאפשר להתעדכן בו ולהעשיר את התודעה בחיים של שגרה מצמיתה. על הדרך, הפודקסט שינה שוב את האיזון החושי ונקם שוב את נקמתו של מקלוהן שטען שהעידן האלקטרוני מחזיר אותנו מהעולם החזותי הגוטנברגי לעולם השמעי. מאנשים קוראים או צופים הפכנו לפתע לאנשים מאזינים — חוש השמיעה קיבל שוב קדימות בחיים של אנשים כחוש שדרכו הם למדים ומבינים את העולם. המדיום של השיחה חזר וקיבל את הקדימות שאיבד לאורך מאות השנים האחרונות.

שתי הערות מגבילות לסיום. אפשר ללמוד המון מפודקסטים. במקרים רבים אפשר לקבל סיכומים של ספרים שלמים בשעה של הרצאה. כשאני רוצה להעמיק בנושא מסוים, אני עדיין מוצא שאין תחליף לטקסטים (מבחינת העומק, ורמת הארגון של המקור, ומבחינת אפשרויות הניתוח ושליפת המידע של הקורא). בנוסף, לפעמים יש מקום גם לזמנים מתים ביום. יש מקום לנקות את הראש בנסיעה, בשטיפת כלים וכו'. יש אנשים שחשוב להם לשמור את הזמן השקט הזה. זה בסדר. ואנשים שונים מוצאים איזונים שונים, אבל פודקסטים לפחות נותנים בחירה.

אם יש לכם פודקסטים מומלצים במיוחד, שתפו פה.

%d בלוגרים אהבו את זה: