ארכיון מחבר: Ido Hartogsohn

משנה תודעה – טור 2 – מיקרודוזינג

משנה תודעה – מיקרודוזינג – באתר הארץ

הדיווחים הראשונים על פרקטיקה פסיכדלית חדשה ומסקרנת בשם מיקרודוזינג (מיקרו-מינון) הופיעו בתחילת העשור הקודם. בספרו "המדריך לחוקר הפסיכדלי" שהתפרסם ב-2011 דיווח הפסיכולוג וחוקר האל-אס-די ג'יימס פדימן על פרקטיקה מחתרתית של שימוש בכמויות מזעריות (כעשירית הטריפ), תת-סיפיות, של חומרים פסיכדליים לשדרוג והעצמת החיים. פדימן הביא עדויות של משתמשי מיקרודוזינג שדיווחו על שורה ארוכה של השפעות חיוביות, מחיבור מועצם לגוף בשיעורי פילאטיס ויוגה, לזרימה חברתית טובה יותר, שיחות-לב עמוקות יותר, ביצועים מוזיקלים משופרים, יצירתיות מוגברת, והבלחות רוחניות.

"קל לי יותר להעריך את כולם והכל בחיים שלי, ולהכנס בקלות למרחב של הכרת תודה." תיאר את חוויותיו אחד מחובבי המיקרודוזינג המצוטטים בספרו של פדימן. "נדמה שהסף של מה שמופלא בעיני הפך נמוך יותר, כך שאני מרגיש שחיי מהנים יותר, עוצמתיים יותר ואפקטיבים יותר." מיקרודוזינג, נדמה היה, מסוגל לגשר על הפער בין ההבטחות הנשקפות מהפסגות הנשגבות של החוויה הפסיכדלית לבין מציאות החיים האפורה של היומיום.

הכניס את המיקרודוזינג למודעות. הפסיכולוג ג'יימס פדימן

האפקט הנחשק ביותר של המיקרודוזינג היה הטענה ליצירתיות מועצמת. חובבי מיקרודוזינג דיווחו שהפרקטיקה מכניסה אותם למעין סאטורי מקצועי, איכות יוצאת דופן של זרימה יצירתית בעבודה. "אני מרגישה מחוברת באופן עמוק לעבודה שלי, מחוברת ובזרימה" דיווחה על חוויותיה עורכת סרטים שעדותה מופיעה בספר. "אני כמעט ולא קמה מהכסא במשך חמש שעות כי אני נהנית באופן עמוק כל כך ממה שאני עושה."

 פדימן, שערך בשנות השישים מחקר מפורסם שהדגים שאל-אס-די ומסקאלין יכולים להוביל לפריצות דרך מדעיות וטכנולוגיות בעבודה של מדענים ואנשי טכנולוגיה הציג את המיקרודוזינג כפרקטיקה בעלת פוטנציאל חשוב למי שמבקשים להעשיר את מנעד הכלים המקצועיים, היצירתיים וההתפתחותיים שלהם. הוא גם הציג טענות על פיהן מגלה האל-אס-די, הכימאי השוויצרי אלברט הופמן התנסה במיקרודוזינג בקביעות והאמין שלולא היה נאסר בחוק השימוש הנפוץ בו היה בכמויות מזעריות – כסוג של ריטלין פסיכדלי לשיפור הפוקוס והיצירתיות.

הספר של פדימן הפך ללהיט מיידי בעולם הפסיכדלי של אותה התקופה. לא מעט בזכות הפרק שהוקדש לנושא המיקרודוזינג. בשנים הבאות המשיך הנושא לצבור תאוצה, וב-2015 כבר דיווח הרולינג סטון שמיקרודוזינג הפך ל"טריפ העסקים החם" וסיפר על אנשי טכנולוגיה צעירים בעמק הסיליקון שמתדלקים עצמם במנות מזעריות של אל-אס-די על מנת להיות יצירתיים ופרודוקטיביים יותר ולהשתוות יום אחד לאנשי חזון טכנולוגים חובבי פסיכדלים (על פי הדיווחים) כמו סטיב ג'ובס ואילון מאסק.

מיקרודוזינג הבטיח להיות הקילר-אפ של הפסיכדליה. הוא הציע משפע היתרונות המושכים  שנקשרו בשמה של החוויה הפסיכדלית – יצירתיות מועצמת, חוויות רוחניות, חיבור מועצם לגוף ולטבע, יחסים טובים יותר, סקס טוב יותר, וחשוב לא פחות, פרודוקטיביות גבוהה יותר – וכל זה בלי להסתכן בחוויות מטלטלות מדי או, רחמנא ליצלן, בטריפים רעים. כשאיילת ולדמן פרסמה ב-2017 את ספרה "יום טוב באמת: כיצד מיקרודוזינג עשה הבדל עצום במצב הרוח שלי, בנישואים שלי ובחיים שלי" נפלו דיווחיה הנלהבים של הסופרת הישראלית-אמריקאית על אוזנים כרויות. בספרה המצליח סיפרה ולדמן ששימוש יומיומי במיקרודוזינג סייע לה להתגבר על מצבי הרוח והדכאון שאיימו על נישואיה, והפך אותה לאישה מאוזנת ונעימה יותר. "החוויות הראשונות היו כמו לעשות ריסטארט למחשב במח שלי" דיווחה  "מה שקיבלתי היה מספיק מרחב מהכאב שייסר אותי כדי לטפל בשורשים שלו."

רעיה ואמא טובה יותר בעזרת מיקרודוזינג. איילת ולדמן.

בשנים שחלפו מאז המשיך שיגעון המיקרודוזינג לצמוח ולשגשג במקביל לרנסנס הפסיכדלי. בין התומכים הנלהבים בפרקטיקה החדשה היה הקומיקאי והפודקסטר הפופולרי ג'ו רוגן שאירח בתוכניתו שורה של סלבריטאים שדיברו בשבחי המיקרודוזינג. באתרים כמו רדיט צצו פורומים שוקקים בהם שיתפו הגולשים את חוויות המיקרודוזינג שלהם והחליפו דעות ועצות בנושא. ובפרק מצליח במיוחד של הפודקסט הפופולרי Reply All סיפר המגיש פי.ג'יי. ווגט על ניסוי משעשע שבו התנסה במיקרודוזינג במשרד, התרועע עם עמיתים לעבודה והשתתף בישיבות מערכת מבלי לספר דבר לאחרים.

יזמים זריזים החלו להציע מדריכים, קורסים ושירותי אינטגרציה למיקרודוזינג (פרקטיקה פשוטה למדי שבגדול לא דורשת הדרכה רבה יותר מחיתוך קרטון לעשר חתיכות שוות). אלא שבין השורות החלו לצוץ גם ביקורות על הפרקטיקה החדשה. בידיהם של אנשי תעשיית הטכנולוגיה והמקצועות היצירתיים, טענו המבקרים, פסיכדלים חדלו להיות חומר שקורא תיגר על הממסד וחוקיו, והפכו להיות סוג של קפאין או ריטלין למתקדמים, המתדלקים את אורח החיים התחרותי של הקפיטליזם ומשכפלים את עולם הערכים של הניאו-ליברליזם.

מעבר לכך, רעיון המיקרודוזינג גם קרא תיגר על כמה מעיקרי האמונה הותיקים של התרבות הפסיכדלית. בעבר קידשה הקהילה הפסיכדלית את אומץ הלב של הפסיכונאוט שקופץ אל האש הפסיכדלית של הלא ידוע, לחוויה טרנספורמטיבית המאתגרת את גבולות האני. הפילוסוף הפסיכדלי האיקוני טרנס מק'קנה נהג לטעון שכדי לחוות את החוויה הפסיכדלית באמת יש לאכול חמש גרם פטריות בחדר חשוך, לבד ועל בטן ריקה. במינון כזה מתחילה המציאות לנזול, והאני מתמוסס לחתיכות בעוד המשתמש משוגר לארץ פלאות שמעבר לזמן ולשפה. אלא שהמינון שמק'קנה המליץ עליו היה גבוה פי 50 מהמינון הנפוץ בקרב חובבי המיקרודוזינג החדשים שכרסמו מעט אסיד והמשיכו בשגרת יומם.

היה משהו בפופולריות המתגברת של המיקרודוזינג שדמה לניסיון לביית את החוויה הפסיכדלית, לתחום אותה לתוך חלל מצומצם שמתוכו אינה מאיימת על מבני העומק של האגו והממסד, אלא פועלת בשירותם. "זה נראה לעיתים שהעבודה האמיצה שעשו פסיכונאוטים נועזים מנוכסת על ידי אנשים שאין להם את האומץ או המשמעת על מנת לעבוד בעקביות עם מלוא הפוטנציאל של המדיסין," טען היזם הפסיכדלי אריק אוסבורן. "חלק מהכבוד שאנחנו חבים למדיסינות הללו זה להשתמש בהן לכדי מלוא הפוטנציאל שלהן ולא רק לטבול בהן את האצבע ולומר שיצאת לשחיה."

שאלות כאלו לא עניינו כמובן את קהל שוחרי המיקרודוזינג המתרחב שראה בהן, אגב, לא רק אפיק לפרודוקטיביות קפיטליסטית אלא לשלל חוויות שונות. בכתבה בעיתון הגרדיאן רואיינו שלוש אמהות בריטיות שתיארו כיצד מיקרודוזינג עזר להן לוותר על האלכוהול, על תרופות נגד דכאון, ולחיות חיים מלאים ומספקים יותר. אחת מאותן אמהות ספרה שמיקרודוזינג עם פטריות גורם לה להנות יותר כשהיא משחקת עם ילדיה. היא אמנם דאגה להזכיר שהיא מקפידה לשמור את הפטריות שלה במרחק בטוח מהזאטוטים אבל גם הבהירה שאינה רואה כל פסול בלהיות אמא שעושה מיקרודוזינג. המיקרודוזינג, טענה, הפך אותה לאם טובה וקשובה יותר. וולדמן הייתה מסכימה.

אלא ששאלה אחת שנשכחה בהתרגשות הגדלה נגעה לשאלה הבסיסית האם זה בכלל עובד? ככלות הכל, המילה מיקרודוזינג מתייחסת לשימוש בכמויות תת-סיפיות (sub-perceptual) של חומרים פסיכדלים, כלומר חוויות בהן השפעות החומר הפסיכדלי נותרות מתחת לסף התפיסה. אלא שאם מיקרודוזינג עושה שימוש בכמויות זעירות כל כך שהן בלתי מורגשות, האם יתכן שיש לו השפעות מרחיקות לכת כל כך כפי שתארו אוהדי המיקרודוזינג?

המחקרים הראשונים שנערכו בנושא מיקרודוזינג היו מחקרים תצפיתיים שלא כללו קבוצת ביקורת ואיששו את דיווחיהם של משתמשי המיקרו על שיפור במצב רוח, ביצירתיות ושורה של מדדים פסיכולוגים. אלא שבמדע כמו במדע מעמדם של מחקרים תצפיתיים מסוג זה מוטל בספק. הם נחשבים פגיעים להטיות כגון אפקט הפלצבו – השיפור שמופיע במצבם של חולים המקבלים טיפול דמה כתוצאה מציפייה לאפקט חיובי. ואכן,  מספר מחקרי סמיות-כפולה שהתפרסמו לאחרונה לא מצאו הוכחות לשיפור משמעותי ביכולות היצירתיות, הקוגניטיביות או אפילו במצב רוח של משתמשי מיקרודוזינג לעומת מקבלי פלצבו.

בלאז' סיגטי הוא חוקר הונגרי מממרכז המחקר הפסיכדלי באימפריאל קולג' לונדון. מחקר המיקרודוזינג שסיגטי תכנן והוביל ושעתיד להתפרסם בהמשך השנה מהווה את אחד המחקרים המסקרנים ביותר בתחום המיקרודוזינג, לא רק בגלל התוצאות שלו, שמאששות את אלו של מחקרי סמיות-כפולה אחרים בתחום, אלא גם בגלל המתודולוגיה המקורית והיצירתית שלו, שיש בה פוטנציאל אדיר עבור מחקרי סמיות-כפולה בתחומים נוספים. סיגטי, חובב נלהב של רעיון המדע האזרחי (citizen science), פיתח טכניקה מחוכמת של הסמיה עצמית (self-blinding) שאפשרה לו לעשות ניסוי מבוזר המבוסס על מתנדבים חובבי מיקרודוזינג מרחבי הרשת, ועדיין לשמור על עקרונות הסמיות. משתתפי הניסוי הכינו לעצמם קפסולות שכללו חלקן מיקרודוזינג וחלקן פלצבו, והתנסו בהן לאורך חודש בלי לדעת מתי הם מקבלים מה, ותוך כדי השלמת מבחנים, שאלונים ומטלות. המתודולוגיה היצירתית שחסכה לחוקרים את הצורך ברופאים, מעבדות או גישה לחומרים אסורים גרמה לכך שעלות המחקר הייתה כחצי אחוז ממחקרי הסמיות הכפולה האחרים בתחום בעוד שמספר המשתתפים גדול פי כמה.

בתחילת הדרך, מספר סיגטי, הייתה ההיפותזה שלו שהמחקר יוכיח את יתרונות המיקרודוזינג. ואכן, תוצאות המחקר הראו על שיפור משמעותי במגוון מדדים פסיכולוגים כמו מצב רוח, חרדה, דכאון, סיפוק בחיים ומיינדפולנס. אלא שהחוקרים לא מצאו מתאם בין השיפור ב לבין השימוש במיקרודוזינג. לעומת זאת, הם גילו מתאם משמעותי בין השיפור שנרשם לבין אמונות המשתתפים לגבי המנה שקיבלו: משתמשים שהאמינו שנטלו מיקרודוז הראו שיפור משמעותית במגוון תחומים, ובלי קשר לזהות חומר שלקחו, ואילו משתמשים שהאמינו שקיבלו פלצבו לא הראו שיפור משמעותי, גם כאשר קיבלו מיקרודוז.

מיקרודוזינג זה בעיקר או לגמרי פלצבו. בלאז' סיגטי.

חשוב לומר שהמילה האחרונה בנושא המיקרודוזינג עדיין לא נאמרה. אלו מחקרים ראשונים, ומחקרים נוספים צפויים להמשיך ולחקור את הנושא. תוכניות מחקר חדשות בוחנות את השימוש במיקרודוזינג לטיפול באלצהיימר ויש גם ראיות מבטיחות לכך שכמויות מזעריות של אל-אס-די תומכות בהתחדשות תאי המח. יתכן ועוד נגלה השפעות פרמקולוגיות חיוביות של המיקרודוזינג, ועם  זאת, נראה שהתקווה הנאיבית כנראה שמיקרודוזינג ישמש כתרופת קסם ליצירתיות ושדרוג קוגניטיבי אינה צפויה להתגשם.

אלא שכששואלים את סיגטי אם המחקר שלו מפריך את יתרונות המיקרודוזינג הוא משיב בשלילה. "המחקר שלנו מאושש את התועלת במיקרודוזינג. המשתתפים השתפרו בכל המדדים הפסיכולוגים לאחר נטילת מיקרודוזינג. אלא שהמקור של השיפור אינו פרמקולוגי אלא ציפיות." מיקרודוזינג, הוא דואג להזכיר, אינו יוצא דופן מבחינה זו. מחקרי עבר הראו, למשל, ש-80% מהאפקט של תרופות אנטי-דכאוניות הוא תוצאה של פלצבו (סיגטי מאמין שגם ה-20% הנותרים ניצבים על כרעי תרנגולת). סיגטי גם אינו מאמין שתוצאות המחקר יסתמו את הגולל על מיקרודוזינג. ישנם כוחות תרבותיים וכלכליים חזקים שמעוניינים להמשיך ולקיים את המיתולוגיה של המיקרודוזינג, ואין סיבה שלא יצליחו. ככלות הכל, הוא אומר, גם ההומיאופתיה הופרכה כבר באנספור מחקרים והדבר לא מונע מהתחום לגלגל מיליארדים. אז אם ההומיאופתיה לא נעלמה, למה שהמיקרודוזינג יעלם? ובכלל, מנקודת המבט של האינדיבידואל זה כלל לא חושב אם התועלת של המיקרודוזינג נובעת ממקור פרמקולוגי או פסיכולוגי. העיקר שזה עובד – וזה מה שהמחקר שלו מראה.

בינתיים העניין במיקרודוזינג ממשיך לנסוק. סקר הסמים הגלובלי של 2019 (GDS) אסף עדויות של 7,000 משתמשי מיקרודוזינג וסיכם ש"התועלת הנתפסת של מיקרודוזינג עולה משמעותית על האתגרים." מחקר אחר שפורסם בכתב העת היוקרתי פסיכופרמקולוגיה כלל דיווחים מרובים על משתמשים שהצליחו להפסיק להשתמש בתרופות אנטי-דכאוניות בעזרת מיקרודוזינג. רוב האנשים נשבעים שמיקרודוזינג עובד להם. אז אם אנשים נהנים ונתרמים כל כך, למה להרוס?

מעבר לשאלות הבלתי פתורות, יש משהו בנרטיב של המיקרודוזינג שנראה חזק מספיק בשביל להבטיח את השרדות הפרקטיקה הזו. המיקרודוזינג מבטיח להוריד אבק כוכבים מהרקיע הפסיכדלי ולפזר אותו על שגרת היומיום המאתגרת של אמהות מותשות ועובדי ידע רצוצים שמחפשים אדג' יצירתי וחוויתי במהלך ימי עבודה ארוכים מדי. המיקרודוזינג מבטיח לשחרר, להעצים, לרפא ולשמח את כל מי שזקוק, והנרטיב הזה מושך מדי והולם מדי לעולמנו בשביל להעלם.

משנה תודעה – טור 1 – כסף בשמי היהלומים

חודש שעבר התחלתי לפרסם במוסף גלריה של הארץ טור חדש בנושא פסיכדליה, ככל הידוע לי טור ראשון מסוגו בעיתונות בעולם. עבור מי שאין להם מנוי להארץ (מומלץ) אני אעלה כאן מעתה את הטורים מעת לעת, במרווח בטוח ממועד הפרסום בעיתון. הנה הטור הראשון. קריאה מהנה.

אחרי שנים שהיתה תרבות-נגד מחתרתית ונרדפת, הפסיכדליה נכנסת אל המיינסטרים. המהפך הזה מציב שלל אתגרים חדשים, ובראשם הקשר שנדמה פרדוקסלי בין התחום הזה לבין הקפיטליזם. טור חדש

העשור השני של המאה ה-21 היה תקופה של פריחה חסרת תקדים לפסיכדליה, התרבות המבוססת על שימוש בחומרים משני תודעה כמו אל-אס-די ופטריות. לאחר שנרדפו עד חורמה במשך חצי מאה, חומרים פסיכדליים עושים בשנים האחרונות קאמבק מתוקשר. ערים ומדינות ברחבי ארצות הברית ובעולם מכריזות בשנים האחרונות על לגליזציה ודה-קרימיניליזציה של צמחים וחומרים פסיכדליים. עולם הרפואה, שהתנכר לפסיכדלים מאז שנות השישים, נתלה בהם פתאום כמי שגילה סוף סוף את הפתרון המיוחל למשבר בריאות הנפש. וקרנות הון סיכון מחפשות בקדחתנות הזדמנויות השקעה בחברות פסיכדליות, שמונפקות בבורסה על פי הערכות ערך ששמורות לרוב לחברות טכנולוגיה נוצצות.

חלק מוותיקי הסצינה הפסיכדלית משפשפים עיניהם בתדהמה נוכח ההתפתחויות המרעישות הללו. הרנסנס הפסיכדלי מבשר בעיני רבים עידן חדש של ימות משיח, שבו גר פסיכיאטר עם שמאן, ושוטר ירבץ עם סטלן. אלא שהתקופה הנוכחית גם מציבה אתגרים חדשים.

הרגעים הראשונים של כל מהפכה הם רגישים ומכריעים. אחרי שנים שנהנתה מעמדה נוחה של תרבות-נגד חתרנית ליודעי דבר, כניסתה של הפסיכדליה אל המיינסטרים מציבה שלל אתגרים ודילמות. האם הפסיכדליה היא תרבות-נגד, מורשת ילידית עתיקה, או מוצר צריכה בשוק הסחורות? האם יש לפסיכדליה מסר פוליטי, חברתי ואקולוגי מסוים או שהיא תרופה כשאר התרופות? למי שייכת הפסיכדליה ומי צריך להיות אמון על מציאת המקום הנכון עבורה בחברה? פסיכיאטרים? פסיכולוגים? או אולי בכלל אקטיביסטים, אמנים ואנשי רפואה ילידית?

הטור "המהפכה הפסיכדלית" ילווה את התהליך העדין והמורכב שבו חודרת הפסיכדליה מחדש לתוך הרפואה והתרבות המערבית בתחילת העשור השלישי של המאה ה-21. הוא ילווה את המגמות וההתפתחויות ברפואה ובתרבות הפסיכדלית, את הממשקים העשירים והמורכבים שנוצרים בין המולקולות העתיקות הללו לבין התרבות המודרנית, וגם יעסוק בשאלות הנצחיות של הפסיכדליה; אלו שלעולם לא נס ליחן.

                                                                            ***

זכה לשם של איש עסקים חסר מעצורים. פיטר תיל

אם אתם מחפשים הזדמנות לרווח מהיר בשוק המניות, ייתכן שכדאי לכם לעיין בפורטפוליו של כמה מהחברות הפסיכדליות החמות. אין לראות בדבר הנאמר בטור זה המלצת קנייה, אבל נדמה שאין דוגמה טובה יותר לרוחות המשתנות מהעניין המתגבר של משקיעים וקרנות הון סיכון בתעשייה הפסיכדלית (מושג שנחשב אוקסימורון עד לפני רגע). והאירוע שמסמל בצורה הטובה ביותר את השינוי הזה הוא הנפקתה של חברת קומפאס פתווייז (Compass Pathways, CMPS) בבורסת הנאסד"ק בנובמבר 2020. בחודשיים שחלפו מההנפקה זינק ערכה של החברה פי ארבעה ומוערך כעת בשני מיליארד דולר. חברת קומפאס, שמבקשת להפוך ליצרנית מובילה של פסילוסיבין סינתטי (החומר בפטריות חיזיון), זוכה לגיבוי ותמיכה של דמויות בולטות בעולם ההון סיכון ובהן המיליארדר הגרמני-אמריקאי פיטר תיל, ממייסדי חברת פייפאל.

הקונים שהסתערו על מניית קומפאס לא נרתעו מהעובדה שהחומרים שהחברה מייצרת מופיעים בטבע בפטריות שצומחות על גללי פרות ולא ניתן לרשום עליהם פטנט. הם גם לא התרשמו יתר על המידה מהתחרות הצפויה עם חברות הפארמה הגדולות ומוסדות ללא כוונות רווח ששמו להם למטרה לספק חומרים פסיכדליים למטרות רפואיות במחיר עלות.

אולם משקיפים אחרים בתהליך המתוקשר של הפיכת קומפאס לסופרסטארית הפסיכדלית הראשונה בשוק ההון הביטו על ההתפתחויות בדאגה מסיבות אחרות לגמרי. בשנים האחרונות יצאו גורמים רבים בעולם הפסיכדליה נגד הפרקטיקות העסקיות של חברות כמו קומפאס, שמחדירות לטענתם את הנורמות של קפיטליזם חסר מצפון לתחום שבו אין לו מקום.

במכתב שפורסם ב-2018 ושעליו חתמו יותר ממאה ארגונים, חוקרים ופעילים פסיכדלים, מתריעים הכותבים מפני סכנות המסחור ובהן חוקי פטנטים, חוזי בלעדיות, מונופולים ומחירים מופקעים. קומפאס עצמה עומדת זה כמה שנים במרכז הסערה לאחר שורה של צעדים שנויים במחלוקת. כך, למשל, היא מואשמת בכך שהציגה עצמה כחברה ללא מטרות רווח ונעזרה בידע, מומחיות וקשרים של חוקרים שהאמינו בתומת כוונותיה כדי להשיג דריסת רגל ולהתבסס בתחום, עד שהכריזה בפתאומיות על היותה חברה למטרות רווח וניתקה מגע מאותם חוקרים שסייעו לה בהתנדבות. בנוסף לכך מואשמת קומפאס שרשמה פטנט על שיטה לייצור פסילוסיבין סינתטי בניסיון ליצור מונופול בתחום ולעכב באופן זה את מאמציהם של גופים מתחרים.

החברה הצעירה שהפכה במהירות לטיטאן פסיכדלי גייסה לחבר המנהלים שלה דמויות מעומק הממסד של עולם הפארמה. בנוסף לכך, דמותו השנויה במחלוקת של תיל — שנודע כאיש עסקים חסר מעצורים, תומך בולט של הנשיא היוצא דונלד טראמפ, יזם בתחום המעקב הדיגיטלי ותומך נלהב ומוצהר ביצירת מונופולים מסחריים — לא תרמה לשיכוך החששות. רבים בעולם הפסיכדלי חוששים מכניסתם של ספקולטורים שיתעדפו רווחים מהירים ומונופולים על פני חזון של חברה בריאה וטובה יותר.

הגל הראשון של התרבות הפסיכדלית המערב, בשנות השישים של המאה ה-20, נשא גוונים אנטי-קפיטליסטיים מובהקים. אלילי תרבות-נגד פסיכדלית כמו ג'רי רובין ואייבי הופמן קראו לביטולם של אלוהי הכסף והממון, ובחנויות של קבוצת התיאטרון האקטיביסטית "הדיגרס" יכלו המבקרים לאסוף לא רק אוכל חינם ובגדים חינם אלא גם כסף חינם מסלסלות. גם ההתנגדויות הממסדיות לפסיכדליה התמקדו במקרים רבים באי-ההלימה בין פסיכדלים לקפיטליזם. בשימועים שערך הסנאט האמריקאי על האל-אס-די ב-1966 התריעו רבים מהמקטרגים כי פסיכדלים ידכאו את המוטיבציה של הנוער לעבוד וידרדרו את החברה האמריקאית למעמד של חברת עולם שלישי.

סמל של התרבות הפסיכדלית האנטי-קפיטליסטית של הסיקסטיז. אייבי הופמן.

אלא שטיעונים מסוג זה נראים מיושנים בעידן שבו שווי תעשיית הקנאביס מוערך בעשרות מיליארדי דולרים. גם הסטיגמה של הסטלן הבטלן התיישנה כבר מזמן, לאחר שהתברר שחלק מאותם ראשי-אסיד ארוכי שיער שבלסו אל-אס-די בשנות השישים והשבעים מילאו תפקיד מפתח בעליית המחשב האישי והאינטרנט. כמה מהם נכנסו לשורות היזמים המצליחים ביותר בעולם הטכנולוגיה. הידוע בהם, מייסד ומנכ"ל אפל המיתולוגי סטיב ג'ובס, נהג לומר שחוויית האל-אס-די היתה אחת החוויות המשמעותיות ביותר שעבר בחייו.

ההסתערות הפתאומית של אנשי הון סיכון על עולם הפסיכדליה מזכירה הסתערויות קודמות על תחומים כמו קנאביס, מטבעות קריפטו ואנרגיה ירוקה. היא מדליקה נורות אזהרה בקרב רבים בקהילה הפסיכדלית. אפשר להבין אותם. במשך שנים הנושא הפסיכדלי קודם על ידי קבוצה קטנה ומלוכדת של אידיאליסטים ומשוגעים לדבר שעסקו בו מתוך אתוס של שיתופיות ואמונה בערכן הרוחני, הרפואי והתרבותי של המולקולות הללו. מיליארדרים חסרי מעצורים כמו פיטר תיל הנכנסים לתחום מאיימים להשתלט עליו במטרה להפוך אותו לפרה חולבת למזומנים.

סימן לבאות ניתן היה למצוא בכניסתה של תרופת האסקטמין לסל הבריאות הישראלי בינואר 2020. האסקטמין, נגזרת של התרופה הוותיקה קטמין, פותחה על ידי חברת יאנסן, חברה-בת של ג'ונסון אנד ג'ונסון, ואושרה לטיפול בדיכאון. קטמין אמנם אינו סם פסיכדלי קלאסי – הוא מוגדר כסם הרדמה – אבל יש לו השפעות פסיכדליות, והשימוש הרפואי בו חוקי, מקובל ומבוסס יותר מהשימוש בפסילוסיבין או אל-אס-די. בשנים האחרונות החלו רופאים שונים לעשות שימוש בקטמין לטיפול בדכאון ומרפאות קטמין החלו לשגשג במקומות שונים בעולם. חברת יאנסן ביקשה לחדור לתוך השוק הזה כשפיתחה את האסקטמין, שמשווק בצורת תרסיס. האפקט של התכשיר של יאנסן זהה בעיקרו לאפקט של הקטמין המוכר והג'נרי, שזמין לרופאים בעלות של שקלים ספורים. ההבדל העיקרי הוא העלות, שמגיעה במקרה של האסקטמין ל-26,000 שקל בשנה. ההפרש האדיר לא מנע מוועדת סל הבריאות לבחור באלטרנטיבה היקרה לאין שיעור ולהכניס דווקא את האסקטמין לסל התרופות. מפסיכדלים, מתברר, אפשר לעשות כסף. והרבה.

כשחומרים פסיכדליים ייכנסו לזרם המרכזי של הרפואה המערבית, ניתן לסמוך על חברות התרופות שיעשו כל שביכולתן כדי להפוך צמחים שכל אחד יכול לגדל בבית לתרופות בעלות אסטרונומית. המודל הכלכלי של תרפיה פסיכדלית יידרש גם הוא להשתנות. מסורת התרפיה הפסיכדלית מושתתת על הרעיון שמספיקה חוויה פסיכדלית טרנספורמטיבית אחת או שתיים כדי לרפא חולים ממצבים של דיכאון וטראומה. אלא שמזווית עסקית מדובר במודל כלכלי מגונה. טיפול כרוני שנמשך שנים רווחי הרבה יותר.

קוראים תיגר על המודל הרפואי והקפיטליסטי. דה-קרימינלייז נייצ'ר.

עם זאת, כנגד החשש שהפסיכדליה תיהפך לחלק ממסחטת כספים מונופוליסטית אפשר גם לשאול, אולי שיתוף הפעולה עם מודלים קפיטליסטיים הכרחי כדי להפיץ את הבשורה הפסיכדלית? אם הפסיכדליה אכן נכנסת למיינסטרים, הרי עליה למצוא את הדרך לדבר גם עם ההון והכסף. ארגון המחקר הפסיכדלי הוותיק MAPS, שאחראי להתנעת הרנסנס הפסיכדלי העכשווי, נוסד כארגון ללא מטרות רווח, אבל גייס לאורך השנים עשרות מיליוני דולרים מבעלי הון עם סימפתיה לנושא הפסיכדלי, והם שאיפשרו את התוצאות המחקריות הפנומנליות שקידמו את התחום.

בשנים האחרונות הקימה MAPS חברה-בת שפועלת כחברה לתועלת הציבור. ככזו מחויבותה העיקרית נתונה לא לבעלי המניות אלא לקידום מחקר ותרפיה פסיכדליים והנגשתם לציבור הרחב. ארגוני מחקר פסיכדליים ללא מטרות רווח עושים שימוש במכניזמים של קפיטליזם כדי להפיק רווח לחברה כולה, שזה רעיון פסיכדלי למדי בפני עצמו.

ובספטמבר האחרון הודיעה יוסונה, חברה ללא מטרות רווח מהמגזר הפסיכדלי שנחסמה בעבר על ידי הפטנטים של קומפאס, שפיתחה שיטה חדשה, יעילה, זולה ואלגנטית יותר מזו של קומפאס לייצור פסילוסיבין. יוסונה רשמה את השיטה שלה כחלק מהקניין הציבורי, כך שהיא זמינה לאחרים ללא עלות. בנוסף לכך, יותר ממאה ארגונים ואנשי מקצוע מהתחום הפסיכדלי חתמו ב-2020 על מסמך התחייבות שניסח ארגון נורת סטאר, הקובע כללי אתיקה לתעשייה הפסיכדלית וביניהם התחייבות של העוסקים בתחום לחקירה עצמית, דיאלוג עם מסורות ילידיות והתמודדות עם הבעיות שבמבני התמריצים הכלכליים.

אז האם החיבור בין פסיכדליה לקפיטליזם יכול להביא ריפוי אפילו לנפשו המסוכסכת של ההון? מותר להטיל ספק בכך, אבל הפסיכדליה לא צפויה לוותר בקלות. במקביל להילולת גיוסי ההון של הסטארט-אפים הפסיכדליים השונים, העשור הקרוב ראה גם שורה של ניצחונות פוליטיים מאת פעילי פסיכדליה, שהובילו לדה-קרימינליזציה כללית של צמחים פסיכדליים כמו פטריות פסילוסיבין ותה האיוואסקה במסגרת קמפיין Decriminalize Nature. האם בעולם שבו פטריות פסילוסיבין חוקיות וזמינות לכל, הפטנטים שחברות פארמה רושמות עדיין יהיו בעלי ערך רב כל כך?

ובכלל, מעבר לחברות התרופות שמפתחות פטנטים, השוק הפסיכדלי טומן בחובו אפשרויות לאקולוגיה שלמה של בעלי מקצוע ומוצרים. מתרפיסטים ואנשי אינטגרציה, למגדלים, סדנאות, ריטריטים ושורה ארוכה של חוויות לימודיות, אסתטיות, מוזיקליות, ספורטיביות, תרפויטיות ותרבותיות מסוגים שונים. לגליזציה פסיכדלית יכולה לחולל רבבות רבות של מקומות עבודה בתחומים מגוונים יותר וריכוזיים פחות מתחום הפארמה.

אם העשור השלישי של המאה ה-21 אכן יהיה עשור פסיכדלי כפי שמבטיחים לנו, הרי אחד הגורמים שיעצבו אותו יהיה המודלים הכלכליים שיתפתחו במהלכו ויקבעו את דמותה של הרפואה והתרבות הפסיכדליות. המפגש הלא נוח בין קפיטליזם לפסיכדליה צפוי להמשיך להניב רגעים מפתיעים ושאלות מטרידות. בסופו של דבר, השאלה היא האם המודלים הכלכליים שייווצרו יתמכו או יפגעו באפשרות של אנשים מן השורה להשיג גישה לטיפולים ואפיקי התפתחות פסיכדליים בטוחים ואיכותיים. ככל ש"קפיטליזם פסיכדלי" יקדם את המטרות החשובות הללו ולא יפגע בהן, הרי המתח הפנימי שקיים בביטוי המוזר הזה עשוי להוביל לא לפיצוץ אלא לשיתוף פעולה פורה.

פלייליסט, אדם, מכונה, תאגיד

  1. התדר קראו לי לעשות פלייליסט בספוטיפיי לכבוד החורף. בהתחלה חשבתי, מה לי ולפלייליסט? למחרת מצאתי את עצמי רוקד עם טראק שרציתי שכל העולם ישמע והבנתי למה.
  2. חלף הרבה זמן מאז שהייתי תקליטן חובבני וביזארי שמעביר לילות בנבירה בתיקיות בסולסיק תוך כדי מחקר על סגנונות איזוטרים. בשנים האחרונות הספוטיפיי הפך להיות האפיק העיקרי שלי למוזיקה. משהו שרץ בצד תוך כדי שאני כותב או עובד. זה נח אבל גם בעייתי כי אין כמו הספוטיפיי לסמל את הויתור על השאיפה לטעם מוזיקלי עצמאי והפקדתו בידי האלגוריתם. בחסות הספוטיפיי ואלגוריתמים דומים אנחנו עוברים אינפנטליזציה, שומטים את הנכונות לחקור עצמאית ומסתמכים יותר ויותר על אלגוריתמים שיעשו את זה בשבילנו. קשה להאשים. הדיסקבר וויקלי של ספוטיפיי טוב כל כך בלחזות איזה טראקים ישמחו אותי שהוא לרוב משיג תוצאות מרשימות ללא מאמץ. ספוטיפיי הוא עורך מוזיקלי לאנשים עסוקים שאין להם זמן לצאת בעצם למסעות ליקוט מוזיקלי.
  3. להכין פלייליסט בספוטיפיי זה שונה מלהכין פלייליסט בעצמך. זה סוג של שיתוף פעולה בינך לבין האלגוריתם. בעולם שבו מגלים מוזיקה חדשה באמצעות אלגוריתמים הטעם המוזיקלי הוא תוצאה של תחומי ההתמחות וההכרות של האלגוריתמים: הטראקים שהאלגוריתם מכיר, והאופן שבו הוא ממפה איזורים מוזיקלים. הטעם שלי לא קייים בנפרד מהאלגוריתם. ומצד שני, גם לא ניתן לומר שהאלגוריתם קיים בנפרד ממני. מכיוון שאלגוריתמים כמו זה של הספוטיפיי מבוססים על רשתות נוירונים שמבצעות תהליכילמידה עמוקה, ושמחקות את אופן הפעולה של מוחות ביולוגים. ניתן אם כן לומר שהנוירונים הדיגיטלים של האלגוריתם של הספוטיפיי הופכים לשעתוק של הטעם המוזיקלי שלי. זה הניסיון הישיר ביותר לקחת את הטעם המוזיקלי שלי ולהעתיק אותו באופן ישיר לכדי מערכת של ביטים/נוירונים נוירונים דיגיטלית שהיחסים הפנימיים בתוכה משקפים את היחסים הפנימיים בנפש שלי.
  4. אבל זה מורכב קצת יותר כי רשתות הלמידה העמיקה של האלגוריתם של הספוטיפיי לא רק לומדות את הטעם שלי ומייצגות אותו. הן גם מעצבות אותו יש כאן, אם כן, סוג של פידבק-לופ או קואבולוציה. ה"טעם" של האלגוריתם לומד לחקות את הטעם שלי ותוך כדי זה מזיח אותו ומטה אותו לכיוונים חדשים. הפלייליסט שלי הוא שילוב של טעם משותף, קו-אבולוציה של טעם אנושי וטעם אלגוריתמי שמחקה את האנושי, כאשר הסלקשן הסופי נעשה על ידי האדם.
  5. הסיפור לא נגמר כאן. חלק מהשירים שאני הכי אוהב ברשימה הגיעו דרך תקשורת אנושית ישנה טובה. אלו השירים שהספוטיפיי לא מציע לי בגלל בגלל הנטיה של מערכות אלגוריתמיות לפסוע באיזורים מוכרים, מה שמצמצם את הסיכוי למפגשים אקראיים וממוזלים (serendipity). הבעיה הייא שחלק מהטראקים שרציתי לכלול לפלייליסט הזה לא זמינים להשמעה בארץ בגלל חוקים תאגידיים/לאומיים (חפשו למשל את הביצוע של ג'ודי סיל לשיר Emerald River Dance שאני כרגע לא מוצא אותו אפילו ביוטיוב). הפלייליסט הזה הוא אם כן תוצאה של המפגש של אדם, אלגוריתם וחוקי תאגידים.
  6. אחרי ההחפירה הזו חשוב לומר שמדובר בפלייליסט כיפי למדי שנע בין פסיכדליה, מלנכוליה, טרופיקליה, גרוב ועוד הרבה דברים טובים. הוא אורך כמעט שלוש שעות, ואני ממליץ לשים אותו ברקע ולצלול לתוכו באיזה ערב כיפי עם אנשים או בפעילות יצירתית.
  7. אני רגיל כל כך לפעול באמצעות מילים (ולפעמים וידיואים) שזה מרגיש חידוש גדול לפעול במדיום אחר ולגעת לאנשים באיזור אחר בתודעה – עם צלילים! אז שימו את הפלייליסט הזה. רוצו עליו. עופו איתו. זה כיף גדול!

ללמוד אימוג'י

אני אוהב הרבה שפות אבל יש שפה אחת שאני עדיין מתקשה ללמוד כמו שצריך: אימוג'י.

יצא לי לחשוב לאחרונה על העלגות שלי באימוג'י, שמתבטאת, למשל, בקושי לשלוף את האימוג'י הנכון ברגע הנכון או בכלל לאתר אותו כשאני נדרש לו. תהיתי אם אני עילג באימוג'י בגלל שבניגוד לשפות אחרות, כשזה נוגע לאימוג'י מעולם לא הקדשתי זמן ללימוד השפה. פשוט הנחתי שאוצר המילים שלי יתרחב מעצמו. אני לא קורא ספרים באימוג'י, לא כותב טקסטים באימוג'י, ובוודאי שלא משוחח באימוג'י. כמובן שהאימוג'י שלי מוגבלת כל כך.

בין השפות השונות שלמדתי בחיי, האימוג'י שלי היא שפה מוזנחת של מהגר שמעולם לא טרח ללמוד את שפת המולדת החדשה. היא מורכבת מאוצר מילים מוגבל שנאסף באופן מאולתר, ללא מחשבה וסדר.

זה כאילו נורמלי. אני לא מכיר אף אחד סביבי שהלך לבית ספר ללימודי אימוג'י. ובכל זאת יש משהו מוטל בספק בגישה המרושלת הזו, מכיוון שבניגוד לשפות אחרות שאני משקיע בהן אנרגיה תודעתית שפת האימוג'י דווקא שימושית ומשולבת בחיים שלי טבעית.

אולי הסיבה הראשית שמעולם לא הגעתי ללמוד אימוג'י בשיטתיות זה כי עד כה לא באמת חשבתי עליה עד כה כשפה, והסיבה לזה היא כנראה בגלל שהאימוג'י שונה כל כך משאר השפות שאני מכיר. לימוד אוצר מילים באימוג'י, למשל, שונה למדי מלימוד אוצר מילים בגרמנית למשל. כאן האתגר הוא לא לזכור את המשמעות של סימן אלא להזכר בעצם קיומו של סימן מסוים ובדרך לאתר אותו.

נוטים להשוות את האימוג'י לכתב החרטומים, אבל מה שמאפייין את האימוג'י הוא שבניגוד לכתב החרטומים היא מובן היטב לכל מי שקורא בו. זוהי כנראה השפה הבינלאומית הראשונה שבאמת תפסה. ועם זאת, לדעת רוב הבלשנים האימוג'י אינה שפה של ממש. חסרים לה כללי דקדוק וסינטקס, תארים, מילות קישור ושאר חלקי המילה והמשפט שיאפשרו לכם להתנסח בבהירות ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים.

נדמה לי שהדרך הנכונה לחשוב על אימוג'י היא כתוסף שפה. ההבדל העיקרי בין אימוג'י לשפות אחרות הוא שהמטרה העיקרית של האימוג'י היא לא למסור אינפורמציה כמו מילים אלא למסור תחושה, שעוברת דרך הדימוי. להוסיף קצת צבע למילים שלי. אני יכול לכתוב שאני מתפקע משמחה אבל האימוג'י הנכון יבהיר את התחושה טוב יותר ובהרבה פחות מאמץ. אימוג'י של שתי כפות ידיים מוצמדות יביע טוב הרבה יותר את הכרת התודה שלי משימוש במילה "תודה" או אפילו בצמד המילים "תודה רבה."

המחשבה על אימוג'י כתוסף לשפה שלנו מדגישה את ההשפעה של השימוש בסמלילים האלה על אופי התקשורת האנושית. חוקרי מדיה כבר כתבו לרוב על הנטיה של המילה הכתובה לשכל ושל האימג' לעבר הרגש. האימוג'י מאפשר לנו לצבוע את המילים בצבעים שאינם חלק מלוח הצבעים הסטנדרטי של השפה ושמקרב אותנו לחוויה הישירה של הדבר – גם אם דרך ייצוג גרפי בסיסי למדי. בכך הוא לא רק מוסיף לשפה שלנו מידע נוסף (כמו טון) אלא גם מעניק קונטקסט כללי לדיבור.

האימוג'י הוא שדרוג ויזואלי שקיבלנו לשפה הכתובה בעידן הדיגיטלי. הוא מאפשר לצבוע את המורשת האינטלקטואלית האבסטרקטית לעייפה של המערב בדימויים מנחמים מהעולם הפרה-אלפבתי. הוא כמו תמונות מנחמות שכולנו, כמו ילדים, מחפשים בספר עם יותר מדי מילים.

ככותב שנטוע עמוק ברשת השכלתנית של האלפבית, השפה של האימוג'י, הנוגעת עמוק יותר בעולם התחושה והרגש, אינטואיטיבית לי פחות. אולי זו הסיבה שעד היום עדיין לא חדרתי את סודותיה. בעולם עתידי, לצד שיעורי הלשון בבית הספר ידרשו התלמידים גם לשנן את מיני האימוג'י וכללי השימוש הנכון בהם, ואולי יהיה בכך לתרום לרווחתם ותועלתם יותר מלימוד של כללי דקדוק ארכאיים שגם ככה כבר פחות רלבנטים לתקופה. לימוד כזה של שפת האימוג'י יכול גם לפתוח צהר לעולמות רגש ותחושה שנעדרים מהשפה המילולית, כי המהפכה של האימוג'י, שלימדה את כולנו לשלוח לבבות, היא קודם כל מהפכה תרבותית של חיבור לרגש ולאינטואיציה ושאת משמעויותיה אנחנו רק מתחילים להבין.

וידאו ההשקה של אמריקן טריפ

עברו כבר כמה חודשים מאז שיצא הספר החדש שלי אמריקן טריפ והגיע הזמן לחגוג.

בתקופה שאמריקן טריפ יצא השתעשעתי בחזון לעשות סביבו איזה כנס קטן פסיכדלי קטן עם דגש בינתחומי, שיאגד את החוקרים הישראלים שעוסקים בפסיכדליה מהזווית של עולמות החברה והרוח, ושבדרך כלל נדחקים בכנסים פסיכדלים הצידה לטובת הפסיכיאטרים וחוקרי המח. יחד עם נח עפרון, שהנחה את הדוקטורט שלי, תכננו אירוע פסיכדלי צבעוני באולם הכי גדול שיש לאוניברסיטת בר אילן להציע.

זה היה חזון מלהיב, אבל בינתיים התחילה הקורונה. החזון הזה נדחה כמה פעמים עד שבסופו של דבר הבנתי שהוא לא קורה. ויתרתי על השקה לספר, ועבר עוד קצת זמן, ועוד כמה אירועים וירטואלים, עד שהתחלתי להשתכנע שגם לעולם הוירטואלי יכולים להיות יתרונות. למשל, האפשרות להזמין את הדרים-טים של החוקרים הפסיכדלים שמעניין אותי לשמוע מדברים על הספר שלי, ולא משנה איפה הם חיים או מלמדים בעולם.

קבלו חגיגות ההשקה של אמריקן טריפ. ערב מיוחד שיוקדש לנושא של פסיכדליה, תרבות וכל הממשקים המרובים בין שני העולמות האלו. יהיו לנו שמונה חוקרים פסיכדלים שמגיעים לנושא הזה משלל כיוונים וכל אחד מהם יציע זווית משלו על השאלות, הרעיונות והנושאים שעולים לדיון בספר אמריקן טריפ.

חלק מהמוטיבציה לכנס המקורי שלא התגשם, הייתה כאמור להוות פורום למחשבה אינטלקטואלית עברית על פסיכדליה. משהו שנותן דגש קצת שונה מהדגשים הרווחים יותר (והחשובים בפני עצמם) של מחקר קליני או קהילה. היה לי חשוב לשמור על האלמנט הזה גם בכנס הנוכחי ולכן האירוע מחולק לשני חלקים כאשר החלק הראשון מורכב מארבעה חוקרים ישראלים שיתנו צוהר מקומי על השאלה של פסיכדליה ותרבות, והחלק השני מהחוקרים הבינלאומיים. חשוב לציין שמכיוון שהיה לנו חשוב שהצוהר הלוקאלי הזה יהיה פתוח ונגיש גם לאנשים בשאר העולם שסקרנים לגבי מה שקורה בעולם הפסיכדליה הישראלי, החלטנו לקיים אותו באנגלית.

המושב הישראלי. יפתח עם ליאור רוזמן, שחוקר פסיכדלים במרכז הפסיכדלי של אימפריאל קולג', לונדון מכיוון של מדעי מח, ושמוביל בשנים האחרונות את המחקר על טקסי איוואסקה ישראלים-פלסטיניים. נמשיך עם אורי שווד מהמחלקה אוניברסיטת בן גוריון שחזר לאחרונה משבתון באימפריאל ומפתח בשנים האחרונות זווית סוציולוגית מקורית על המחקר והרנסנס הפסיכדלים בני זמננו. שלישית תדבר יהב ארז, שמנחה את הפודקסט תודעה רבה, ושכתבה אצלנו בתכנית למדע טכנולוגיה וחברה בבר אילן מחקר על עולם הסייפזונס בישראל. ויסגור את המושב תומר פרסיקו שיושב כרגע בברקלי, משקיף מהצד על התפתחות הרנסנס הפסיכדלי, ויתן פרספקטיבה מתחום האתיקה של התודעה.

את המושב הבינלאומי יפתח אריק דיוויס, שהוא כנראה הבנאדם שאני הכי נהנה לקרוא או להקשיב לו בזמננו, אז אני ממש ממליץ שלא לפספס – ואם אתם לא מכירים את אריק ופועלו- דחוף! נמשיך עם ננסי קמפבל, חוקרת מדע וטכנולוגיה שכתבה ספרים מרתקים על מגדר, סמים, וקהילות משתמשים. יהיה לנו את דיוויד דופואה, אנתרופולוג צרפתי נוסק שפרסם לאחרונה מאמר מבריק על הסוציאליזציה של ההזיה, ולבסוף את ניקולס לנגליץ שספרו "נוירופסיכדליה" מהווה את הניתוח המלומד והמבריק ביותר שקראתי של המדע הפסיכדלי במאה ה-21 (קריאת חובה למיטיבי לכת).

אני מקווה שבין כל האנשים המבריקים האלה יעופו לנו ניצוצות בראש, אבל כדי שלא נהיה יותר מדי תקועים בראש, הזמנו גם את הרכב האינדי הישראלי המשובח ניקו טין, שיתנו לנו בראש, ובנוסף מוזיאון הוידאו הפסיכדלי יפציץ נקודתית בסלקשן של וידיואים פסיכדלי נבחרים מהשפע המשובח של במאים, אנימטורים ויוצרים פסיכדלים תוצרת הארץ.

הטכנולוגיה של הפוליטיקה

אחת התובנות ששבות ועולות בקורס הטכנואופטימיזם וטכנופסימיזם שאני מלמד היא שהשורש של רבות מהבעיות הטכנולוגיות שלנו הוא בכלל פוליטי. משבר האקלים מהווה דוגמה טובה. אפשר לטעון טענה חזקה שהמשבר הזה פתיר עדיין מבחינה טכנית, אבל היכולת שלנו לפעול כדי למנוע את הקטסטרופה שבפתח מוגבלת בגלל כוחות פוליטיים חזקים שפועלים למניעת הטיפול בבעיה.

לא ניתן למחוק את הפוליטי מהטכנולוגי, וזו אחת הסיבות העיקריות מדוע גישת הפתרונאות הטכנולוגית (Techno-solutionism) של עמק הסיליקון לוקה כל כך בחסר. כל הטכנולוגיות החדשניות שבעולם לא יעזרו כשאנחנו מנוהלים על ידי כוחות שאינם מעוניינים בפתרון המצב.

הבעיה של הפוליטי והטכנולוגי מסתבכת כשאנחנו קולטים שגם הפוליטי הוא טכנולוגי. מערכות בחירה ושלטון הן מערכות טכנולוגיות. הן יכולות להיות מוצלחות יותר והן יכולות להיות אבסורדיות ושערורייתיות כמו שיטת האלקטורל-קולג' בארה"ב שם נבחר טראמפ ב-2016 על ידי מיעוט קולות בשל שיטה מגוחכת שבה בוחרים במדינות חקלאיות קטנות (ולרוב אדומות) נחשבים באופן סגולי פי 2.5 מבוחרים במדינה גדולות, ושבה יתרון של 80% במדינה ויתרון של 51% מתרגמים שניהם לתוצאה של 100% מהאלקטורים של אותה המדינה, ועקרונות דומים שמאפשרים גם מניפולציות טכנופוליטיות כמו חלוקה מוטה פוליטית של איזורי ההצבעה באופן שישרת מפלגה מסוימת  (Gerrymandering). כטכנולוגיה לשלטון, הטכנולוגיה האמריקאית של האלקטורל קולג' היא מערכת שבורה שמוטה מבסיסה ליצירת סילופים והטיות מסוגים שונים – אלו שאפשרו לבוש ולטראמפ להבחר בעבר עם מיעוט מקולות הבוחרים. למערכת הפוליטית האמריקאית התווספו בשנים האחרונות עוד הבטים טכנולוגים נוספים עם פוטנציאל עיוות מסיבי למדי. למשל חוקי ה-Super PAC שעברו בארה"ב ב-2010 ומאפשרים לתאגידים להוציא סכומים בלתי מוגבלים כדי לפמפם פוליטיקאים שנוחים למטרותיהם.

בנוסף, המערכת הפוליטית בת זמננו מושפעת גם מההטיות של מערכות טכנולוגיות דיגיטליות שמעצבות את הפוליטיקה כמו בועות פילטר שמציגות לאנשים שונים ברשת גרסאות שונות של המציאות, כניסה של בוטים זדוניים לשיח הפוליטי, ועצם המדיום הדיגיטלי שמעצב את השיח הפוליטי בדמותו (אופי השיח שמתהווה בטוויטר שונה מזה בעידן הדפוס). הדוגמאות הללו ממחישות שזה לא רק הפוליטיקה שקובעת את הכיוון הטכנולוגי – זו גם הטכנולוגיה שקובעת את הכיוון הפוליטי (בעודה מתעצבת על ידי הפוליטי, כמובן).

מדי פעם, כשאני שומע על עוד איזה סטארט-אפ שמציע פתרון טכנולוגי לבעיה חשובה יותר (או לרוב פחות) בא לי לבקש מכל הסטארט-אפיסטים הטכנו-פתרונאים האלה שיפנו חלק מהאנרגיות החדשניות שלהם לתיקון המערכת הפוליטית שלנו. לפתרונות טכנולוגים שיתקנו את הספירה הפוליטית תהיה תועלת שולית גדולה לאין ערוך מלכל גאדג'ט או אפליקציה שאיזשהו סטארטאפ או תאגיד על הפלנטה מסוגל לייצר, אף שלקרנות הון סיכון יש לאין ערוך פחות עניין להשקיע בהן.

לאורך השנים היו כמובן רעיונות טכנולוגים לתיקון המערכת הפוליטית כמו רעיונות של דמוקרטיה ישירה אינטרנטית. לא בטוח שזה רעיון טוב, אבל זה לפחות אלטרנטיבה למערכת הקיימת והשבורה ובמצב שלנו כל מחשבה יצירתית שתחלץ אותנו מהמשבר הדמוקרטי המוביל לכאוס פוליטי ודיקטטורות היא מבורכת. בו בזמן, מציאת פתרונות טכנולוגים ליצירת פוליטיקה מוצלחת והוגנת יותר הוא כמובן פרויקט עם משמעויות פוליטיות נרחבות, כך שאין ספק שכל ניסיון לפתור את הטכנולוגיה של הפוליטי יתקל בהתנגדויות פוליטיות עזות.

אם הייתי יכול להצביע על כשל טכנולוגי אחד בסיסי במערכת הפוליטית שלנו שאני לא לגמרי בטוח איך להתגבר עליו אבל המחיר שאנחנו משלמים עליו הוא בלי יתואר הייתי מצביע על מנגנון ה-51%. באופן לא לגמרי ברור, המערכות הפוליטית שלנו בנויות כך שבחירות מוכרעות שוב ושוב בהפרשים צרים, ולא משנה מה הבעיות, השאלות או הפתרונות שעל הפרק אנחנו תמיד מסיימים עם דיקטטורה של ה-51% שמתעמרים ב-49% האחרים (במקרה של טראמפ ב-2016 מדובר בדיקטטורה ה-46%!). הנטיה הזו הועצמה בשנים האחרונות עם התפוררות המרכז ועליית הקיצון. מערכות השלטון במערב נראות יותר כמו סדרה של הפיכות שבהן צד אחד שזכה ביתרון קל משליט באופן אלים את מרותו על כל השאר, וזה לא מפליא שבמצב כזה רמות המרמור נשארות תמיד גבוהות, גם אם הן עוברות מצד לצד. אם היינו מצליחים, לעומת זאת, לייצר מערכת פוליטית שמדגישה את המשותף, ושבה התוצאה הסופית היא ממשלה שמחזיקה בעקרונות שנתמכים על ידי 70-80% של האנשים לדבר הזה הייתה תועלת אדירה עבורה החברות שלנו.  אני לא בטוח מה הפתרון הטכנולוגי לבעיה הזו, או אם יש אחד כזה. אולי מערכות פוליטיות בנויות באופן טבעי כך שיתארגנו סביב סוגיות מפלגות ויוכרעו על שברירי אחוז. אם כן, אנחנו בבעיה רצינית. הבעיה הפוליטית סבוכה, וזו אולי הסיבה שפתרונאים טכנולוגים התרחקו ממנה עד כה, אבל אם יש אתגר טכנולוגי אחד שראוי באמת שכל הטכנו-אוטופיסטים מלאי הבטחון העצמי יפנו אליו את תשומת ליבם הרי שמדובר בטכנולוגיה של הפוליטיקה.

האינטרנט, החוק הרביעי של מקלוהן, והטכנופוקליפסה

הטקסט פורסם לראשונה בגרסה ערוכה בפרויקט רדיקל באתר הארץ. להלן הגרסה המלאה.

דיברתי השבוע עם חבר בודהיסט מעולם המחשבים על כמה קשה להקפיד על פרנסה נכונה (right livelihood) כשעובדים היום בתחומי המחשבים והאינטרנט: כמה גדול החלק הזה מהתעשיה הזו שמוקדש למעקב אחר משתמשים, למניפולציה, לאופטימיזציה של טירגוט פרסומות שמטרתן לשכנע אותנו לקנות דברים מזהמים שאנחנו לא צריכים, ליצירת רשתות של מידע צללים שיווקי שמתחזה למהימן (affiliate marketing), שלא לדבר על פיתוח האלגוריתמים המתוחכמים שעסוקים בלדחוף אותנו לבועות מידע, לדחוף לנו פייק ניוז, להקיף אותנו בבוטים שמבלבלים כל דיון פוליטי, להגביר את הקיטוב ולחסל כל האפשרות לקיום דמוקרטיה מתפקדת. האינטרנט הפך מהבטחה למח גלובלי לגידול מח גלובלי.

שלב נוסף בהיסטוריה ארוכה של דיכוי בחסות הטכנולוגיה. הסוישאל דילמה

וזה משוגע שלשם אנחנו מכוונים את מיטב המשאבים הפיננסיים, האנושיים והטכנולוגיים של החברה שלנו: לפיתוח של מערכת עקומה ומסולפת שחותרת תחת יסודות החברה שלנו, שהולכת ומתפרקת מנכסיה בעוד אנחנו מקליקים עצמנו לאבדון חברתי, כלכלי ופוליטי. הסושיאל דילמה של נטפליקס זה פיפס בתהליך הזה, ואי אפשר להתבונן על הכאוס שהולך ומשתלט על העולם בתקופה הזו בלי לחשוב על התפקיד המרכזי שהיה פה לטכנולוגיה.

בספר 'חוקי המדיה' טען חוקר המדיה מרשל מקלוהן שניתן להבין את האפקטים של כל מדיה באמצעות שימוש בארבעה חוקים פשוטים. כל טכנולוגיה חדשה – טען מקלוהן – מעצימה משהו, מיישנת משהו, ומחזירה משהו שאבד. החוק הרביעי של מקלוהן טוען שכשלוקחים טכנולוגיה עד הקצה היא משנה כיוון והאפקט שלה מתהפך. כך למשל המכונית שמעצימה את המהירות והניידות מתהפכת לתוך פקק התנועה. חסכון הזמן שמביאה מכונת הכביסה מתהפך לכדי ערמות כביסה בלתי נגמרות שנוצרות כתוצאה מסטנדרטים חדשים של ניקיון. ביחס לטכנולוגיות מידע אפשר להבחין איך האינטרנט מעצים את הגישה למידע, ואז מתהפך לעולם של עודף-מידע ופייק שלא ניתן להבחין בו בין אמת ושקר. הרשת העצימה את היכולת לחבר בין בני אדם שונים ואז התהפכה לעולם שאנשים סגורים בו בבועות פידבק. ביקורות גולשים ברשת העצימו בתחילה את הגישה למידע אמין על מוצרים והתהפכו עם ההופעה של Affiliate marketing וביקורות קנויות שקנו שליטה ברשת ומשאירות את הגולשים מבולבלים חסרי עצה כשהם באים לקנות מוצר.

באופן רחב יותר, אם ניקח את החוק הרביעי של מקלוהן ונשית אותו על ההיסטוריה של הטכנולוגיה, ניתן  לומר שהטכנולוגיה העצימה לאורך ההיסטוריה את יכולת ההשרדות של האדם, ואילו עכשיו, בהגיעה לקיצוניות, היא מתהפכת והופכת לכלי אנטי-השרדותי שמאיים עלינו בהכחדה.

אז אם לחזור לחבר ולקושי למצוא היום עבודה דיגיטלית ששומרת על העקרון הבודהיסטי של פרנסה נכונה (כלומר פרנסה שאינה מבוססת על הרס וניצול), הרי שגם הוא חלק מתהליך רחב יותר. כבר הרבה זמן מצביעים על כך שהעובדים שתורמים בפועל הכי הרבה לאנשים בחברה שלנו – האחיות, העובדות הסוציאליות, המורים – כל אלו זוכים לתגמול הזעום ביותר, בעוד שאלו שאינם תורמים ואפילו מזיקים למבנה החברתי: אנשי פיננסים, עורכי דין תאגידיים וכו', הם אלו שמתוגמלים בצורה הנדיבה ביותר. בזמננו ניתן להוסיף על אלו את אנשי הטכנולוגיה. חבורה של אנשים מוכשרים, נחמדים וטובים בסה"כ, אלא שרובה מועסקת על ידי כוחות מפלצתיים שמרסקים בשיטתיות את יסודות החברה שלנו.

וזה מה שמדאיג באמת ברגע הנוכחי. כי כמה מיליונים שימותו לכאן או לשם במהלך המגפה מתגמדים לעומת הקריסה הכללית של צורות המחיה והקיום של חברות שלמות, האיום בקריסת דמוקרטיות, במלחמות עולם, קסטרופה סביבתית והשד יודע מה. כי מגפות היו ויהיו. מה שמדאיג במיוחד ברגע הזה הוא שאנחנו רוכבים על גבי בולדוזר שסיים לרמוס את הטבע, ואת העמים המנושלים השונים, ועובר עכשיו לרמוס חברות אנושיות תוך שהוא מייצר אווירה כללית של פאראנויה, קונספירציה וחוסר אמון. מה שמטריד באמת זה שהרכבנו בבסיס הציביליזציה שלנו מערכת פיננסית וטכנולוגית שלמה שבנויה כדי לרסק אותה עד היסוד.

על זה הייתי רוצה לראות את בייידן וטראמפ מדברים בעימות הטלוויזיוני שלהם. אבל הם לא ידברו על זה כמובן, כי הטכנולוגיה הזו כבר רסקה את היכולת שלנו לנהל דיון אינטילגנטי. ב'בידור עד מוות' הספר הנהדר (והכמעט נאיבי בפרספקטיבת הזמן) שכתב ניל פוסטמן  על השפעתה המשחיתה של הטלויזיה, הוא מספר איך נראו דיונים פוליטיים במאה ה-19, ונותן דוגמה של העימות בין שני מועמדים לנשיאות בפיאוריה אילנוי, באוקטובר 1854. דאגלס דיבר אל הקהל במשך שלוש שעות ושטח את טיעוניו בעמיקות. כשהגיע תורו של לינקולן לענות השעה כבר הייתה חמש אחר הצהרייים, ולכן הוסכם בין כולם שיחזרו לביתם, יסעדו את ליבם ויחזרו לעוד ארבע שעות נוספות של שיח. תשוו את זה לדיונים פוליטיים בימינו שבהם המועמדים נדרשים לדבר בסאונדביייטס ואיש אינו יכול לסיים את דבריו כי האחרים קוטעים אותו. אם היה עדיין איזשהו מקום לשיח משמעותי בדיון פוליטי בתקופתנו הוא היה צריך להתחיל בשאלה כיצד איבדנו את עצם היכולת לנהל דיון. דיון כזה היה יכול ללמד אותנו על תהליכי העומק הטכנולוגיים, הקוגניטיביים, הכלכליים והתרבותיים שהחברות שלנו עוברות כבר עשרות שנים – שאלות שאף אחד מהפוליטיקאים באופק לא נראה מוכן להתעמת איתן.

הדיון שאנחנו צריכים זה דיון על איך איבדנו את היכולת לנהל דיון. עימותי לינקולן דאגלס.

בהגות על טכנולוגיה ישנו זרם שמדבר על הצורך במישור טכנולוגי (technological plateau). הוא טוען שברגע מסוים הטכנולוגיה מגיעה למצב אופטימלי, או לכל הפחות טוב מספיק, שמעבר אליו כל המוסיף גורע. אנשים שונים מציבים את השלב הזה במקומות שונים בזמן. יש שטוענים שהטכנולוגיה הגיעה רחוק מספיק ב-1950. יש כאלה שאומרים שזה קרה כבר בבל-אפוק, בסוף המאה התשע עשרה. אני לא בטוח מה היה הרגע הנכון לעצור בו עם הפיתוח הטכנולוגי והחדירה של הטכנולוגיה לנפש ולחברה שלנו, אבל אני בטוח שעברו מאז כבר כמה וכמה רגעים מיותרים. ולא משנה מה נביאי הטכנולוגיה מסוגלים להבטיח לנו, שום דבר לא שווה את רמות המתח, החרדה, הייאוש, האטימות, השנאה והתסכול שהעידן הזה מביא איתו בחסות טכנולוגיות מידע חדישות שהתרבות שלנו מושקעת כל כולה בפיתוח שלהן, ובאימוץ מסיבי שלהן, עד כדי הכחדה של כל צורת חיים ביולוגית או תרבותית אחרת מהשטח. וכשהטכנולוגיה תעמוד בפני בית דין של שמיים בקץ הימים, אם היא תביא אותנו להכחיד את עצמנו אחרי שהכחדנו חצי מהמערכות האקולוגיות סביבנו, אני חושב שהיא תצא מורשעת, ולא משנה כמה דברים נהדרים היא הביאה בתקופת הביניים (הקצרה במונחים ביולוגים) שבה שירתה אותנו נאמנה.

אני לא יודע מה אפשר לעשות. צד מסוים בתוכי אולי ממתין עדיין למרד לודיטי שבו נרסק יחד את המכונות ונחזור לחיים שלווים יותר. אני יודע שזה לא יקרה, כי המכונה כבר בתוכנו, מוטמעת עמוק מדי לתוך המערכות הכלכליות, החברתיות והפסיכולוגיות שלנו. חלק אחר בי ממתין אולי לעוד התהפכות שתשנה שוב את הכיוון, אולי בעקבות תנועת המונים שתקרא למהפכה כוללת ביחסים של החברה שלנו עם טכנולוגיות. אני כן יודע שכל עוד השיח הפוליטי שלנו מטומטם מכדי לעסוק בשאלות האלה ולחשוב על פתרונות רדיקליים, הציביליזציה שלנו תמשיך כנראה לצעוד באותו הכיוון.

 

מיקרו-פתרונות למקרו-בעיות

איך שינוי במודל התשלומים של הרשת יכול להציל את העיתונות, המעמד היצירתי, הרשת, הדמוקרטיה וכל השאר. עוד מאמר שלי שהתפרסם בבלוג רדיקל (לינק למאמר הקודם), עם הצעה לפתרון קטן עם השלכות מרחיקות לכת לעולם

***

עליית הרשת בתחילת המאה ה-21 לוותה בהבטחות שבאינטרנט התוכן יהיה המלך ויוצרי תוכן יהיו ממליכי המלכים. בפועל, עשרים שנה מאוחר יותר, רשת האינטרנט נראית יותר כמו ביצת קליקבייטס עתירת ספאם שבה האפשרות להתפרנס בה מיצירה הולכת ונעלמת לטובת שליטה גוברת של משרדי יח"צ וחוות תוכן. אז מה השתבש? האם יכול להיות ששורשו של המצב העגום הוא במודל כלכלי עקום שהתקבע בימיה הראשונים של הרשת וממשיך להחריב אותה עד היום?

בתחילת המאה ה-21, כאמור, שלט האופטימיזם בתחזיות לגבי השפעתה התרבותית של הרשת. באותה התקופה הבטיחו הפרשנים הקיברנטים שבקרוב נזכה לעולם בעל שפע חסר תקדים של תוכן איכותי וזמין שיפתח הזדמנויות מופלאות עבור יוצרי תוכן להתפרנס בגמישות ולהתקיים ברווחה. ספרים כמו Rise of the Creative Class ו-The Cultural Creatives שהתפרסמו בתחילת שנות האלפייים חזו עתיד ורוד לאנשי המקצועות היצירתיים: סופרים, עיתונאים, מוזיקאים, משוררים.

עשרים שנה מאוחר יותר, הנבואות על עליית המעמד היצירתי נראות מופרכות מאי פעם. וזו לא רק הקורונה. המשכורות בעולם העיתונות נשחקות כבר שנים ארוכות יחדיו עם מספר המשרות בתחום ומספר העיתונים הפעילים. סופרים, מתרגמים ועורכים רואים את יצירותיהן נבזזות על ידי גולשים שמעדיפים קבצי פידיאף פיראטים וחינמיים, וגם מוזיקאים כבר לא יכולים להתפרנס ממכירת אלבומים, ונאלצים להסתמך על הכנסות מהופעות, מה שהשאיר אותם קירחים במיוחד בתקופה הנוכחית וחסרי כל מקור הכנסה בכלל. השתייכות למעמד היצירתי היא במקרים רבים גזרה של חיי עוני וחוסר בטחון כלכלי.

איך הגענו למצב הביש הזה? את מקור הבעיות ניתן למצוא באחד הרעיונות המכוננים בהיסטוריה של הרשת: הרעיון שכל התוכן ברשת צריך להיות חינמי. רעיון התוכן החינמי מגיע עד לסיסמה "אינפורמציה רוצה להיות חופשית" שהופיעה לראשונה בועידת ההאקרים של 1984. בראשית ימי האינטרנט, בתקופה שנראה היה שהרשת החדשה תהיה כר פורה לאנרכיזם יצירתי ואוטופי הרעיון שלא צריך כבר לשלם על תוכן הלם היטב סנטימנט אנושי כללי יותר שמעדיף לקבל דברים בחינם. וכך, בראשית שנות האלפיים תרבות חינמית הפכה להיות צו השעה. סרטים, מוזיקה וסדרות הפכו למשהו שמורידים אותו בעזרת תוכנות להורדת קבצים כמו נאפסטר, קאזה וביטורנט. העיתונים מצידם שפתחו את שעריהם בעליצות תוך שהם מתמסרים לרוח החינם העליזה ששלטה ברשת באמונה שלמה שמי שנותן לא רק את מעילו אלא גם את כותנתו יזכה בחיי נצח בעולם הבא של המהפכה הדיגיטלית.

אלא שהנבואות הללו התבדו במהירות והתגלו כנאיביות להחריד. רכישות המוזיקה הדיגיטליות היו רחוקות מלפצות על אובדן הההכנסות מרכישת דיסקים ותקליטים, וגם הפרסומות הדיגיטליות לא היו קרובות לפצות על הירידה הדרמטית בהכנסות מפרסום בעיתון המודפס. המצב החריף ככל שהתברר שאת אותן הכנסות מפרסום שהגיעו בעבר למערכות שפרנסו עיתונאים, כותבים, עורכים, מתרגמים, מאיירים ואקולוגיה שלמה של בעלי מקצוע גורפות כעת ענקיות טכנולוגיה כמו גוגל ופייסבוק שתפסו את המקום הקרוב ביותר ליד הברז של הדפדפן והפכו להיות סוכנויות חדשות ובידור מסוג חדש – כאלו שמתפרנסות ממסחר בתוכן שיצרו אחרים ולא נדרשות להשקיע אגורה ביצירה מקורית.

אבל למי אכפת? ניתן היה לטעון שהבעיה של חוסר האפשרות להתפרנס מיצירה ברשת מעניינת רק לקבוצה של עיתונאים ויוצרים שרוצים לשמור על הצלחת שלהם, אלא שתוצאות המצב העגום הזה מגיעות רחוק הרבה יותר וצריכות לעניין כל אחד. העיתונות, כלב השמירה של הדמוקרטיה, לא יכולה לתפקד כראוי בלי תקציבים שמאפשרים לעיתונאים מנוסים להתפרנס בכבוד, לייצר תחקירים ותוכן מאתגר אחר שחיוני לתפקוד הדמוקרטיה ולחיי התרבות. עולם שבו מוזיקאים וסופרים לא יכולים להתפרנס בלי להיות תלויים בחלטורות הוא עולם שבו אנחנו מאבדים אנספור יוצרים שמוותרים על הסיכוי לחיות מיצירה, והתרבות התלויה בפרסומות וחסויות הופכת רדודה וקלקרית במידה גוברת. תרבות שלא מאפשרת ליוצרים שלה להתפרנס בכבוד מיצירה דנה את עצמה לכיליון איטי.

 

פתרון המיקרופיימנטס

אבל האם המצב הזה היה בלתי נמנע? רחוק מכך. בראשית ימי האינטרנט ראו רבים לנגד עיניהם נוסחה חלופית שתאפשר ליוצרים להמשיך להתפרנס בכבוד מיצירתם, וגם לאפשר לצרכני תרבות לעשות את זה בתנאים נוחים וגמישים יותר.

אחת מהבעיות המסורתיות של חלקים רבים בעולם התוכן כמו עולם העיתונות והמוזיקה היא שאנחנו נדרשים לשלם על סחורה שאנחנו לא מעוניינים בחלק גדול ממנה. אם אני רוצה לקרוא כתבה בעיתון של היום אני צריך לקנות את העיתון כולו, גם אם שאר התוכן בו גרוע בעיני.

האינטרנט הציע פתרון להבעיה הזו. ברגע שמאמרים הפכו להיות דבר נפרד מעיתון שלם ניתן היה לראשונה לשלם ישירות על מאמרים, בלי לשלם על העיתון כולו. המודל שבתוכו כל זה מתאפשר זכה לשם מיקרו-תשלומים (Micropayments). במקום לשלם עשרה שקלים על עיתון שאנחנו רוצים לקרוא רק כתבה אחת מתוכו, במודל של מיקרופיימנטס אפשר לשלם 20 אגורות על קריאת כתבה ספציפית, ולשלם 20 אגורות נוספות על קריאה כתבה אחרת במגזין אחר, ו-20 אגורות נוספות על קריאת כתבת ארכיון מלפני 15 שנה. באופן זה יכלו קוראים להמשיך ולהנות מחירות חסרת תקדים לקרוא את התוכן ברשת כולה, ואילו כותבים יכלו להמשיך  להתפרנס ואפילו לקבל תמלוגים על כתבות שנכתבו לפני עשור ונשארו רלבנטיות לקוראים.

אלא שהעיתונות, למרבה הצער, הלכה לכיון הפוך. כשהתבררה גודל הקטסטרופה של פרדיגמת התוכן החינמי העמידו רבות ממערכות העיתונים חומות תשלום. כעת, כדי לקרוא את עיתון הארץ או הניו-יורק טיימס נאלצתם לחזור ולשלם על מנוי. אלא שהסוסים כבר ברחו מהאורווה, עבור ציבור שהורגל כבר בשפע תוכן חינמי הדרישה לשלם עבור גן קטן וסגור בג'ונגל המידע האדיר של האינטרנט נראתה מופרכת. המהלך של חומות התשלום לא רק שלא ניצל את הפוטנציאל של הרשת להפוך את המאמרים השונים לזמינים לקוראים בעלות מזערית, הוא החריף את חוסר הזמינות של מידע ברשת. כעת, כשרוצה הקורא לקרוא מאמר בהארץ או בניו-יורק טיימס הוא צריך לא רק לקנות את העיתון היומי אלא לעשות מנוי – החלטה כבדה בהרבה. התוצאה היא אבסורדית. אם למשל אני מעוניין לקרוא את הביקורות השונות שהתפרסמו על ספר או סדרה בשלושה מגזינים שונים, אין לי אפשרות לרכוש את הביקורות הללו  ישירות – אני נדרש לעשות מנויים שנתיים על כל אחד מהמגזינים הללו. המצב הזה לא טוב לקוראים, לא טוב לכתבי העת ולא טוב לתרבות ולדמוקרטיה, והוא יוצר נזקים בשורה של רמות, מהגבוהות ביותר ועד היומיומיות והבנאליות.

לקריסה של המודל הכלכלי של העיתונות יש השלכות מרחיקות לכת שמתגלמות מהותית במאזן הכח ההולך ומשתנה בין עיתונות לבין צורות של יח"צ, קידום ופרופגנדה. בלי עיתונות טובה קשה להבחין בין אמת ושקר, ואת המחיר אנחנו משלמים כל פעם שאנחנו מתקשים למצוא ביקורות מוצר בלתי תלויות ברשת. ברמה הקולקטיבית יותר, עיתונות חלשה, ללא מודל כלכלי והנשלטת על ידי בעלי הון הרואים בה שופר לאינטרסים שלהם, היא כר פורה לפעילות הבלתי מפוקחת של אוליגרכים ושליטים סמכותניים שאינם נאלצים עוד לעמוד תחת עינה הבוחנת של המדיה.

אבל אפילו אם לא השתכנעתם בנושא חשיבות העיתונות לממשל בריא, מה לגבי האופי הבלתי קריא שהרשת שלנו קיבלה בשנים האחרונות. עם יד על הלב, האם לא היו רבים מאיתנו מעדיפים לשלם 10 אגורות, 30 אגורות או אפילו רחמנא ליצלן חצי שקל שלם עבור כתבה איכותית באופן שיאפשר לכותבים ולעורכים להתפרנס מאשר לפלס את דרכנו דרך קקופוניה של עשרות פרסומות מקפצות המקדמות את פנינו בכניסה לכל אתר אינטרנט, מקשות על הקריאה, מזהמות לנו את התודעה, שלא לדבר על צורות המעקב המתקדמות שאנחנו מכפיפים עצמנו אליהן?

אין סיבה שיוצרים מוכשרים יתקשו לסגור את החודש בזמן שבתחום הטכנולוגיה או השיווק האינטרנטי המשכורות ירקיעו שחקים. כותבים, מוזיקאים ואמנים הם לא פחות מוכשרים, אינטיליגנטים או חשובים לחברה שלנו מאנשי טכנולוגיה או שיווק. למעשה כל הברזלים של האינטרנט חסרי כל ערך ללא התוכן שממלא אותם ושהאינטרנט משמש לגשת אליו.  הסיבה העיקרית שעובדים מבריקים בתחום אחד לא סוגרים את החודש בעוד שעובדים בינוניים בתחום אחר מרוויחים משכורות עתק הוא מודל כלכלי אומלל ועקום שבו אלגוריתמים שיושבים על ברזי הגלישה גורפים את הרווחים עבור מיליארדרים בזמן שליוצרי התוכן עצמו לא נשארים אפילו פירורים.

בספרו Who Owns the Future מתאר חלוץ הרשת ז'ארון לניר מודל כלכלי אלטרנטיבי לאינטרנט שיעשה שימוש במיקרופיימנטס על מנת לתגמל כל אחד מהגולשים ברשת על התרומות שלה עבורה – חזון שהיה איתנו למעשה עוד מראשית הרשת בשנות השישים ורעיון ההיפרטקסט המקורי של טד נלסון. אם פייסבוק ודומותיה מרווויחות כסף מהתנועה שהפוסטים שלנו מייצרים, ומהמידע שהוא מאפשר להן לאסוף, למה שאנחנו, היוצרים של התוכן הזה לא נתוגמל גם כן?  לאניר מתאר עולם שבו ההגנות החברתיות של המאה העשרים – התנאים הסוציאלים שהופכים נדירים יותר ויותר בתקופתנו, מקבלים חיזוק וגיבוי נוסף בצורה של תמלוגים שכל אחד יכול לקבל מהרשת טיפין טיפין, ושלא מבוססות על מערכות בינאריות ומפלות שמגיעות למעטים כמו קביעות או חברות באיגוד. וכך, במקום שהרשת תהיה למוקד לאגירת הון חסרת תקדים של ענקיות הטכנולוגיה, היא תהפוך לכלי שמחזק את המעמד הבינוני, המעמד היצירתי והחוסן החברתי.

מיקרופיימנטס אינם פתרון קסם. הם ידרשו לשנות את ההרגלים שלנו באופן שבו אנחנו משלמים ברשת ובאופן שבו אנחנו מנהלים מערכות תשלומים ברשת. בתמורה נקבל רשת חזקה ואיכותית הרבה יותר שלא מבוססת על יצירה שנבזזה, ושפעילותה לא מרסקת אלא מחזקת את החוסן התרבותי והחברתי בעולמנו.

 

 

הצילום והרגע

אני לא יכול לספור את הפעמים שראיתי משהו יפה, שלפתי מצלמה, וגרמתי לו להתמוסס לי מול העיניים במרווח של שבריר הרגע.

מסיבות סוערות, שיחות מרתקות, תינוקות צוהלים – לאורך השנים הפרעתי את מסלול זרימתן הטבעי של אנספור סיטואציות מופלאות כתוצאה מיצר התיעוד המפותח שלי.

הדבר המוזר והראוי לציון באמת היה האופן שבו הרגעים הללו מופרעים ומתמוססים להם אל תוך הקוסמוס לבלי שוב ברגע שאמצעי התיעוד הופעל  ונוצר החיבור בין המציאות הבלתי-מתווכת של ההוויה לבין רשת המידע האלקטרונית – גם במצבים שבהם  האובייקט של התמונה לא יכול היה לדעת שהוא מצולם או מוקלט, וגם ברגעים שאותו אובייקט אפילו אינו אנושי אלא חיה או תופעת טבע מסוימת. לשליפה של המצלמה והמיקרופון יש כח קטלני שמשנה סיטואציות מן היסוד. כאבא לתינוק, אני נתקל בסיטואציה הזו שוב ושוב באופן שאינו משתמע לשתי פנים. המצלמה פורמת את ההוויה.

קשה לי להגן בלב שלם על ההתנהגות שלי באותן סיטואציות שבהן שלפתי את מכשיר התיעוד שלי וגרמתי להתמוססות של רגע מוצלח. לעיתים היה זה רגע שרבים אחרים לצדי חשו עצמם מבורכים בנוכחותו, וכשהתמוסס אף לא ידעו שהייתי זה אני עם אמצעי התיעוד שלי שהתנקשתי בו בצורה אכזרית.

בדיעבד, אני מרגיש כמו פושע שחתר תחת זרימת השפע והחסד האינסופית וגמל לה בתאווה ירודה לאחוז ולהאחז ברגע על מנת להיות לבעליו. הדבר היחיד שאני יכול לומר להגנתי הוא שכל זה נבע מרצון כנה להפוך את הרגעים הללו לנצחיים קצת יותר. לאפשר להם לחרוג ממקומם המוגבל במרחב הזמן-חלל ולהפוך למשהו שלי ולאחרים תהיה גישה מסוימת אליו, לנצח, תמיד, באמצעות רשת המידע הדיגיטלית שאופפת את כולנו. במובן ידוע יצר התיעוד שלנו נובע מניסיון עקר להתגבר על המוות, על הטבע החולף של הדברים.

ויש עוד משהו מהותי עוד יותר בתופעה הזו של רגעים שמושמדים כמו פוטון או כמו חתול אוסטרי תחת המבט חוצה היקומים של מצלמת התיעוד. לטענה הזו, המטאפיזית, הבלתי ניתנה להוכחה אמפירית, אך הנכונה כל כך אינטואיטיבית יש השלכות מרחיקות לכת עבור העולם שלנו.

בתור התחלה, היא מורה לנו שבעולם שיש בו יותר מצלמות מבעבר, הסיכויים להתרחשויות ממשיות הולך ופוחת. ערים שפורסות מצלמות אבטחה בכל מקום אולי מצמצמות את הסיכוי להתרחשות פשעים מסוגים מסוימים, אבל הן גם מצמצמות את האפשרות להופעתה של התרחשויות אחרות – כל התרחשות שמחוללת משהו שווה לצלם אותו בכלל. כשאנחנו מפנים את המצלמה ומשאירים אותה דולקת כל הזמן, האפשרות שדברים יפים יקרו בעולם מצטמצמים דרמטית. אותו דבר נכון גם לגבי אותם סייבורג וואנאביז שמחברים לעצמם מצלמה שפועלת 24/7 ושואפים לתעד כל רגע ורגע משגרת חיייהם. ככל שירבו  לתעד את עצמם כך הסיכוי שמשהו מרגש באמת יקרה בחיים שלהם יורד לאפס.

תרבויות לא-מערביות מסוימות מאמינות, כך נוהגים לספר, שכאשר אתה מצלם אדם כלשהו אתה גונב את נשמתו. אולי יש משהו בטענה הזו. אולי בעצם ההמצאה של הצילום גנבנו את הנשמה של תרבות שלמה. של התרבות שלנו שבמאתייים השנה האחרונות מרווחי הלא ידוע והספונטניות שלה מצטמצמים ככל שמצלמות ומיקרופונים חודרים אותה לאורכה ולרוחבה.

קצת כמו בסיפור שאינו נגמר, משהו בשאיפה שלנו לאחוז במציאות גורם למסתורין הדק שהיא אפופה בו להתפוגג באור המסמא של המצלמה. אנחנו לא יכולים לעשות uninvent למצלמה, אבל אנחנו כן יכולים לנסות ולמצוא מרחבים חדשים שאין בהן דריסת רגל למצלמות. אלו כנראה המקומות שבהם יתרחשו הדברים המעניינים והמופלאים ביותר, וכשהם קורים, תנסו להתנגד לדחף לשלוף את המצלמה ולתעד את זה, כי ברגע שתעשו את זה הם יתפוגגו לכם מול העיניים. סמכו עלי, כבר ניסיתי.

הספר החדש שלי יוצא לאור – טריפ אמריקאי: סט, סטינג והחוויה הפסיכדלית במאה העשרים

הספר שלי American Trip: Set, Setting and the Psychedelic Experience in the 20th Century רואה אור היום בהוצאת MIT Press ואני גאה ומאושר.

התחלתי את העבודה על הספר הזה לפני יותר מעשר שנים והוא היווה מוקד של מסע אינטלקטואלי ואישי שליווה אותי לאורך העשור האחרון והפך לסדרה של מאמרים פורצי דרך שהרחיבו את האופן שאנחנו מבינים חוויות פסיכדליות ואת הקשר שלהן להקשר (סט ולסטינג).

הנושא של סט וסטינג, ההקשרים הפסיכולוגים החברתיים והתרבותיים שבתוכם מתפתחת חוויה פסיכדלית,הוא כנראה הנושא המרכזי ביותר בשיח הפסיכדלי המודרני. המושג הזה מצביע על העובדה שלחוויה הפסיכדלית יש אנספור מודוסים אפשריים. אין חוויה פסיכדלית אחת, אלא היא משתנה ומתעצבת ביחס להקשר.

הספר החדש מוביל את הרעיון הזה למסקנה הסופית. הוא לא רק מסביר ומתאר לעומק איך סט וסטינג (קונטקסט) מעצבים חוויות פסיכדליות אלא גם תוקף את השאלות הרחבות והמענייינות יותר כמו איך הסט והסטינג של התרבות המערבית בת זמננו עיצב את החוויה הפסיכדלית בתרבות שלנו, וממשיך לעצב את החוויות הפסיכדליות שלנו עד היום.

השיח על סט וסטינג התרכז לאורך השנים במיקרו: מי עובר חוויה? איפה? עם אלו כוונות והציפיות? מי נמצא שם? איזה עבודת אינטגרציה מתבצעת לאחר מכן? כל אלו דברים חשובים, אבל בניתוח הזה היה חסר הבט עקרוני וחשוב לא פחות. העובדה שהסט והסטינג של חוויה פסיכדלית נטוע תמיד בסט וסטינג היסטורי ותרבותי רחב יותר. כל החלקים של הסט וסטינג האינדיבידואלי תלויים בהקשרים ההיסטורים החברתיים, מהציפיות והכוונות, ועד החלל, האנשים, והאמונות התרבותיות.

אמריקן טריפ הוא הספר הראשון ששם את מושג הסט והסטינג בקונטקסט הרחב יותר הזה. הוא  יוצא מנקודת ההנחה שהסט והסטינג של חוויה פסיכדלית לעולם לא מתקיים בואקום אלא הוא תמיד חלק מסט וסטינג היסטורי ותרבותי רחב יותר.

יצאתי לכתיבה של הספר הזה עם שאלה מסקרנת: אם נקבל כפשוטה את החוכמה הרווחת שגורסת שהסיקסטיז היו כמו טריפ קולקטיבי אחד ארוך שכל אמריקה לקחה ביחד, מה רעיון הסט וסטינג יכול ללמד אותנו על מהלך הטריפ הזה?  מה היה הסט והסטינג של הטריפ הזה? איך הקשרים ההיסטורים והתרבותיים עצבו את הטריפ הקולקטיבי הזה? ואיך הם עצבו את האופן שאנחנו מבינים וחווים את החוויה הפסיכדלית מאז?

תהליך הכתיבה של הספר הזה הוביל אותי לשבע אסכולות של מחקר ושימוש בלסד (ופסיכדלים אחרים) בשנות החמישים והשישים משימושים פסיכותרפויטים לשימושים צבאיים, מהרוחני לאמנותי ולטכנולוגי-יזמי. כל אחת מהאסכולות הללו יצרה מעין מיקרו-אקלים של סט וסטינג שעצב את החוויה הפסיכדלית אחרת והפיק ממנה תוצאות שונות (מה שכמובן בלבל מאוד את החוקרים באותה תקופה). הכתיבה הזו גם הובילה אותי לכל מיני אירועים ותנועות היסטריות אחרות שעצבו ולעיתים ממשיכות לעצב עד היום הרבה מהתפיסות  שלנו על פסיכדליה: מהמלחמה הקרה למהפכה המינית, מהקיברנטיקה לתנועת האנטי-פסיכיאטריה. על הדרך למדתי להבין את הלסד כטכנולוגיה פסיכדלית – טכנולוגיה מגלמת תודעה שמשנה את צבעיה ותכונותיה בהתאם להקשרים השונים שהיא מופיעה בהם.

אני רוצה להודות לכל מי שעזר לספר הזה להופיע לאוויר העולם, ואני מקווה ומצפה שהספר החדש יהפוך לספר שישנה את האופן שאנחנו מבינים חוויות פסיכדליות ויתן לנו כלים לחשוב ולהבין את החוויה המופלאה הזו בצורה עשירה ומלאה יותר. מדובר בספר שהוא לא רק חדשני ומעמיק אלא גם קולח וסוחף אז אני מזמין אתכם להזמין את העותק שלכם כאן באמזון או לחלופין בבוקדפוזיטורי שיש להם הנחה יפה ומשלוח חינם לארץ, להתחיל לקרוא, ולספר לי מה חשבתם.

ולבסוף, הנה קצת מתשבוחות הקוראים:

American Trip presents a timely and invaluable guide to the crucial lessons that twentieth-century psychedelic history provides for the current psychedelic renaissance, and to using set and setting as a strategic tool for ensuring the healthy integration of psychedelics into society.
RICK DOBLIN, Founder and Executive Director of the Multidisciplinary Association for Psychedelic Studies (MAPS).

In clearly and rigorously exploring the single most consequential idea in psychedelic studies—the notion of set and setting—American Trip not only insightfully reframes the many histories of LSD, but offers a humanistic and reflexive alternative to the often simplistic discourse of today’s growing psychedelic industry.
ERIK DAVIS, author of High Weirdness: Drugs, Esoterica, and Visionary Experience in the Seventies.

American Trip guides its readers through the reflexive arts and sciences of set and setting used to study psychedelics, beckoning towards an intense pluriverse, full of beguiling guises, strange twists, and thrice-told tales.
NANCY D. CAMPBELL, Professor of Science and Technology Studies, Rensselaer Polytechnic Institute, author of OD: Naloxone and the Politics of Overdose

In this landmark book, Hartogsohn enlarges the traditional parameters of set and setting by including the larger social-cultural matrix. This expanded definition provides a more sophisticated understanding on how non-drug factors determine the nature of any psychedelic drug experience.
RICK STRASSMAN MD, Clinical Associate Professor of Psychiatry, University of New Mexico School of Medicine Author, DMT: The Spirit Molecule

American Trip amounts to a sociological enlightenment of our drug culture. Hartogsohn’s vibrant book shows how 1960s America made psychedelics do what they did and suggests that these wondrous molecules will do something altogether different in other times and places.
NICOLAS LANGLITZ, Associate Professor of Anthropology at the New School for Social Research, author of Neuropsychedelia: The Revival of Hallucinogen Research since the Decade of the Brain

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: