ארכיון מחבר: Ido Hartogsohn

עשרת הספרים הפסיכדלים הגדולים

כמו תרבות פסיכדלית באופן כללי, ספרות פסיכדלית היא היא מונח מוזר במקצת. כספרות שעניינה חומרים פסיכדלים והשפעותיהם, היא ז'אנר יוצא דופן. יש אמנם ספרות שעוסקת באלכוהול (בוקובסקי נניח) או אופיאטים (בורוז' למשל) אבל קשה לדבר על זרם של ספרות אלכוהולית או ספרות אופיאטית. ובכל זאת, הקהילה המגובשת יחסית של אמנים, סופרים, פילוסופים, מדענים, תרפיסטים ופסיכונאוטים שמתעניינים במשני תודעה פסיכדלים הצמיחה מתוכה קורפוס ספרותי מגוון ומשמעותי של כתיבה על פסיכדליה. כבר הרבה שנים שמדגדג לי לכתוב את הרשימה הזו, אבל רק לאחרונה, אחרי שנתקלתי בכל מיני שרשורים על ספרי פסיכדליה מומלצים בקבוצת הנטוורק הפסיכדלי בפייסבוק הצלחתי להביא את עצמי לעסוק במלאכה (המהנה) של להרכיב את הרשימה שלי, שמופיעה כאן, בסדר כרונולוגי.

דלתות התודעה/אלדוס האקסלי (1954, Doors of perception )    – אלדוס האקסלי היה סופר ואינטלקטואל בריטי בעל שם עולמי ועניין עמוק בדתות המזרח ומצבי תודעה אלטרנטיבים. לרוע המזל, עיסוק מרובה שנים בלימוד ותרגול של שיטות איזוטריות לא סיפק להאקסלי את הסחורה שחיפש – חוויה מיסטית של ממש. כשהאקסלי שמע על קיומו של סם בשם מסקלין שיש בכוחו לחולל חוויות מיסטיות הוא פנה לפסיכיאטר הפסיכדלי הבריטי-קנדי האמפרי אוסמונד ושכנע אותו לספק לו מהפלא. דלתות התודעה, סיפור הטריפ הראשון של האקסלי היה לקלאסיקה הגדולה הראשונה של הספרות הפסיכדלית. זוהי למעשה הגרסה של האקסלי לסוגה הספרותית הפסיכדלית הנפוצה ביותר – הטריפ ריפורט ויותר מכך, לסיפור הפסיכדלי הקלאסי ביותר: הטריפ ריפורט של חוויה פסיכדלית ראשונה. במקרה של האקסלי, סופר ואינטלקטואל עם ידע וניסיון עשירים, החוויה הזו הוליד ספר עם רעיונות פילוסופיים, אסתטיים ורוחניים שהשפיעו רבות על הפסיכדליה מאז, למשל ביצירת החיבור בין פסיכדליה לדתות המזרח, ובתיאוריית שסתום התודעה שהאקסלי מפתח אותה כאן ושמשפיעה על המחשבה הפסיכדלית עד ימינו. ממרחק הזמן הטקסט של האקסלי יכול להראות נאיבי. הידע שלנו על פסיכדלים בהחלט התקדם והשתכלל הרבה מאז שהאקסלי כתב את הספר החלוצי שלו, אך דלתות התודעה נשאר קלאסיקה פסיכדלית בלתי מעורערת (והנה לינק לביקורת שלי על התרגום העברי של דלתות התודעה).

החוויה הפסיכדלית: מדריך המבוסס על ספר המתים הטיבטי / טימותי לירי, ראלף מצנר וריצ'רד אלפרט (The psychedelic experience: A manual based on the Tibetan book of the dead, 1964) – הספר הקלאסי של השלישיה ההרווארדית שהביאה לכם את ניסוי יום שישי הטוב, ניסוי האסירים בקונקורד, והבודיהיזם הפסיכדלי של שנות השישים. החוויה הפסיכדלית הוא מדריך להתנסויות אנתיאוגניות השואב השראה מספר המתים הטיבטי אך מעבד ומתרגם אותו למה שלירי ושותפיו כינו "אנגלית פסיכדלית." הספר נפתח בהקדשה לאלדוס האקסלי שנפטר שנה מוקדם יותר ושהיה מי שהציע (בדלתות התודעה) את הרעיון לכתוב טקסט שילווה את האדם הנמצא עמוק בחוויה פסיכדלית ויזכיר לו את האור הצלול, באופן דומה לזה שספר המתים הטיבטי נועד להנחות את האדם הגוסס העובר מן העולם. החוויה הפסיכדלית נכתב כמדריך המכין לקראת חוויות פסיכדליות אבל גם על מנת שחלקים ממנו יקראו לפסיכונאוט במהלך החוויה ויזכירו לו את העובדות החיוניות לגבי טבעם של החיים, המוות והתודעה. הוא כולל בין השאר דיונים נרחבים בדימיון ובשוני בין הבארדוז הטיבטים (מימדי התודעה של האדם הגוסס) לשלבים בהם עובר הפסיכונאוט וגם דיון מעמיק ראשון בנושא הסט והסטינג – הגורמים הקונטקסטואלים המעצבים חוויות פסיכדליות — והשימוש הנכון בהם.

המבחן החשמלי של מיץ האסיד הממותק / טום וולף (Electric Kool-Aid Acid Test, 1968) – טום וולף מסתובב עם החבורה הצבעונית והמוטרפת של קן קיזי והפרנקסטרים (הקונדסנים) בארה"ב של תחילת ואמצע שנות השישים. אלא שהוא לא באמת הסתובב איתם. זאת אומרת הוא הסתובב עם קיזי רק לזמן קצר, אבל הוא סופר מחונן כל כך שהוא מביא כאן את הניו-ז'ורנאליזם לכדי שלמות וגורם לקורא להרגיש שהוא שם עם הפרנקסטרים לאורך כל הדרך. קיזי והפרנקסטרים היו פרוטו-היפים שחצו את ארה"ב מחוף לחוף ובחזרה על אסיד, DMT ועוד כמה חומרים נוספים. איך זה שלא עצרו אותם? זהו, שכן עצרו, אבל הם היו כל כך מוזרים ולאף שוטר עדיין לא היה מושג קלוש על היפים ותרבויות סמים פסיכדליות, אז כשהיו עוצרים להם את האוטובוס הצבעוני והזוהר הפרנקסטרים היו רוקדים סביב השוטרים הנבוכים ומבלבלים אותם בשאלות הזויות עד שאלו שחררו אותם לדרכם. הספר, שפורסם בזמן אמת, כשקיזי היה עדיין בשיא מעמדו כגיבור של תרבות הנגד, מתעד את  ניצני התרבות הפסיכדלית ההדונית והמוטרפת של החוף המערבי, זו שהתפתחה בהמשך לאירועים כמו הברנינג מן, ומלווה את קיזי וחבריו בקליפורניה של ראשית שנות השישים, על גבי אוטובס הקסמים ובמבחני (מסיבות) האסיד הראשונים. (אם מעניין אתכם לקרוא עוד על קיזי חפשו כאן, ומשעשע לראות כתבות שלי על הפסיכדליה של קן קיזי ואחרים, שהתפרסמו פעם ב-NRG ניו-אייג', מפורסמות עכשיו בדומיין של העיתון הדתי-לאומי מקור ראשון!)

כהן מרומם / טימותי לירי (High Priest, 1968) – טימותי לירי שמפרסם ב-1968 גם את קובץ המאמרים הפסיכדלי Politics of Ecstasy שהיה יכול בקלות להכנס גם הוא לרשימה כזו, מביא כאן את יומן הטריפים שלו, החל מטריפ הפטריות הראשון שלו על הבריכה בקווארנאוואקה, ב-1960, שם למד על עצמו, כעדותו, יותר בארבע שעות מאשר בחמש עשרה שנה של פסיכותרפיה, וכלה בטריפים משיא תקופת המהפכה הפסיכדלית של הסיקסטיז. עשרים טריפ-ריפורטס שהם עשרים שיעורים מטורללים וגאוניים מהמאסטר הגאון והמוטרף של הכתיבה הפסיכדלית, עם ציטוטים רלבנטים בשולי הדף. חלק מהפרקים כמו תיאור הטריפ הראשון שלו של לירי עם אלן גינסברג הן לא רק חתיכות היסטוריה מטורפות אלא גם מהקלאסיקות הגדולות ביותר של הכתיבה הפסיכלית. אחרים, שבהם מופיעות דמויות כמו וויליאם בורוז', אלן וואטס, ג'ק קרואק ואלדוס האקסלי מלווים את תהליך החניכה התודעתית של כהן האסיד הגדול של הסיקסטיז ונותנים זווית ייחודית על הצעדים הראשונים של התרבות הפסיכדלית.

 

אקסופסיכולוגיה: מדריך לשימוש במערכת העצבים האנושית בהתאם להוראות היצרן / טימותי לירי (Exo-Psychology: A manual on the use of the human nervous system according to the instructions of the , manufacturer, 1977) — אקסופסיכולוגיה אינו ספר פסיכדלי פר סה. הנושא העיקרי שלו אינו חוויות פסיכדליות דווקא, אבל הוא ממצה את התובנות שהפיק לירי ממסע החיים שלקח אותו מהרווארד למילברוק, כלא סאן אוביספו, מחתרת מזג האוויר, אלג'יריה, ושוויץ עד שנעצר על ידי ה-CIA בקאבול בירת אפגניסטן והפך לעציר (לחצו כאן לסיפור המלא). הדבר הראשון שלירי עשה כשהגיע לצינוק המבודד של כלא פולסום המבודד היה לתקשר בדחיפות ספרון קצרצר בשם Neurologic (1973) (זמין כאן ב-PDF) על גבי הצד האחורי של ניירות כתב ההגנה שלו (הדפים היחידים שהותר לו להכניס לתאו). הספר תורגם במהרה למגוון שפות והפך לקלאסיקה. לירי מתאר בו את מודל שבעת מעגלי התודעה ומציע מפה להבנת האבולוציה של התודעה ולהמשך האבולוציה של המין האנושי. בשנים הבאות לירי הרחיב ושכלל את התיאוריה שלו (בין השאר מספר המעגלים הורחב לשמונה) בספרים כגון Exo-Psychology ו-Info-Psychology, שהייתה להם השפעה אדירה על קשת של סופרי תרבות נגד שהחשוב בהם הוא רוברט אנטון ווילסון.

מעשיות סמים מטורפות ופלאשבקים מרחוב הייט / סטיבן גאסקין –   (Amazing Dope Tales and Haight Street Flashbacks, 1980) – למרות שהוא מוכר פחות מהשמות הגדולים של הפסיכדליה, סטיבן גאסקין הוא אחד ההיפים והפסיכונאוטים המעניינים יותר של הסיקסטיז והסבנטיז. באמצע שנות השישים גאסקין לימד אנגלית וכתיבה יוצרת בקולג' של סן פרנסיסקו. כשאסיד התחיל לזרום ברחובות, המרצה הצעיר מיהר לקפוץ על העגלה ולהפוך לאחת הדמויות הצבעוניות של רובע ההייט: פוסט-אקדמאי מאגיקן ודלוק עם אידאלים חברתיים חובקי עולם וחזיונות מיסטיים כדרך שגרה. בניגוד לרבים אחרים גאסקין לא הפך לגורו נרקסיסטי ועריץ, וזכור כאחת הדמויות האהובות והנערצות של התקופה. כשההייט התחיל להתפרק הוא הקים את הקומונות ההיפית 'החווה' (The Farm) שנחשבת כיום לקומונה ארוכת הימים ביותר בארה"ב. בדרך, גאסקין התחתן עם אינה מאיי גאסקין, מי שתיוודע לימים כחלוצה מייסדת של תחום הלידה הטבעית (ואם אתם לקראת לידה חפשו את ספרה הנהדר Spiritual Midwifery).Amazing Dope Tales and Haight-Ashbury Flashbacks הוא קלאסיקה פסיכדלית מלאה בהומור פרוע, דמויות הזויות ומאגיה מוזרה שמגוללת את סיפור הרפתקאותיו המוטרפות של גאסקין בהייט של שנות השישים ומעבירה את התחושה של איך זה היה לחיות בשכונה כשאסיד זרם ברחובות העיר. (לכתבה שלי על סטיבן גאסקין לחצו כאן).

פסיכותרפיה בלסד / סטניסלב גרוף (LSD Psychotherapy, 1980) – סטינסלב גרוף הוא עוד אייקון אדיר של התנועה הפסיכדלית שנושא בתואר המרשים של הפסיכותרפיסט עם הניסיון העשיר ביותר בתרפיה פסיכדלית. גרוף היה חוקר לסד צעיר מצ'כוסלובקיה שעבר לארה"ב, התחבר לסצינה הפסיכדלית האמריקאית והתברג ביחידת המחקר של בית החולים ספרינג גרוב, שם הותר לו להמשיך בטיפול באמצעות פסיכדלים כעשור שלם לאחר ששאר המחקר הפסיכדלי בארה"ב כבר נעצר (עד 1975). את הידע העשיר שצבר בתקופה זו פרסם גרוף בספרו "פסיכותרפיה בלסד" שמכיל תיאוריה מקיפה של מצבי תודעה חלופיים וקושר את חוויית הלסד לחווית הלידה. אפשר להתווכח עם חלק מהרעיונות של גרוף, אבל הספר שלו היה במשך עשרות שנים המדריך המקיף ביותר לסוגיה השונים, המאפיינים והפוטנציאל של תרפיה באמצעות לסד. לאחר שנמנע ממנו להמשיך לעבוד עם לסד חיפש גרוף שיטה לייצר מצבי תודעה חלופיים ללא שימוש במשני תודעה ופיתח את שיטת הנשימה ההולוטרופית שהתפשטה מאז לרחבי העולם והפכה לאחת השיטות הלא-פרמקולוגיות הפופולריות ביותר למסעות תודעה.

חלומות אסיד (Acid Dreams: The Complete Social History of LSD, The CIA, The Sixties and Beyond/Martiln Lee, Bruce Shlain, 1985) הסתערות על הרקיע (Storming Heaven: LSD and the American Dream/Jay Stevens, 1987) – אני קצת מרמה ומכניס כאן שני ספרים במחיר אחד, אבל קשה לבחור בין שני הספרים הללו, שכל אחד מהם מגולל את סיפור המהפכה הפסיכדלית של הסיקסטיז בליווי אנספור אנקדוטות וסיפורים משעשעים ומטורללים. אסיד דרימז, המפורסם  מהשניים, ממפה טריטוריה נרחבת יותר שמגיעה עד לשנות השבעים ואפילו השמונים. הסתערות על הרקיע מתרכז בפרק זמן קצר יותר בשנות החמישים והשישים, ובמספר קטן יותר של גיבורים, אבל כתוב לעילא וכולל לא מעט פרטים וסיפורים מרתקים שלא תמצאו באסיד דרימז. מי שלא מכיר את ההיסטוריה שלו צפוי לחזור על טעויות העבר, ובמקרה של התנועה הפסיכדלית האזהרה הזו חשובה במיוחד. שני הספרים הללו, שבמובנים רבים משלימים זה את זה, מהווים כל אחד מהם קריאת חובה לכל פסיכונאוט שמעוניין להכיר את הסיפור של הסיקסטיז.

התחיה הארכאית / טרנס מק'קנה (Archaic Revival: Speculations on Psychedelic Mushrooms, the Amazon, Virtual Reality, UFOs, Evolution, Shamanism, the Rebirth of the Goddess, and the End of History, 1991) – רק ספר אחד של האייקון הפסיכדלי האגדי טרנס מק'קנה נכנס לרשימה הזו. מקנה היה המרצה והדובר המוכשר ביותר של התנועה הפסיכדלית לאורך  שנים רבות אבל הכתיבה שלו לא תמיד מצליחה לתרגם את הכריזמה והמעוף אל הדף. Food of the Gods של מקנה מובנה מדי, True Hallucinations מפוזר מדי ובלתי אחיד ברמתו, וב-Invisible Landscapes יש פרקים נהדרים לצד לא מעט חישובים מתמטיים איזוטרים שמטרתם להוכיח את הטיימווייב זירו, רעיונותיו האסכוטולוגים והמפוקפקים של מקנה לגבי סוף ההיסטוריה. היוצא דופן הוא הספר  התחיה הארכאית, אולי דווקא משום שהוא לא מנסה להציע שום סיפור או תורה שיטתיים אלא מהווה אוסף אקלקטי של ראיונות ומאמרים קצרים שמהווים מבוא קולח, נגיש, מרתק ומלהיב להגותו של מקנה: מתורת הקוף המסומם ועד הטיים ווייז זירו, סוד דמותו של השאמאן והלוגוס של הפטריה. התחיה הארכאית עמוס במשפטים מנצחים ורעיונות ומשוגעים שיוכלו להעסיק אתכם עוד תקופה ארוכה אחרי שתסיימו את הקריאה. (והנה כתבה ישנה שלי על טרנס מק'קנה).

פיקהאל וטיקאהל, אלכסנדר ואן שולגין (PIKHAL & TIKHAL, 1991, 1997) – אין הרבה אנשים שקראו אותם מתחילה עד סוף, אבל שני הספרים עבי הכרך האלה של אלכסנדר שולגין ואשתו (עם שמות מוזרים שמהווים ראשי תיבות ל-Phenethylamines I Have Known And Loved ו-Tryptamines I Have Known and Loved) הם משהו מיוחד בכל קנה מידה: ספרי בישול כימיים למולקולות נסיוניות ואקזוטיות שכוללים, לצד נוסחאות כימיקליות, גם את הגיגיהם של אלכסנדר ואן בנושאי שינוי התודעה, ואת סיפור המפגש, האהבה, הטריפים והחיים ההלוצינוגנים משותפים של הזוג המלכותי של הכימיה הפסיכדלית. שולגין הוא דמות מעניינת – ליברטריאן פסיכואקטיבי שגם טיפח יחסי שיתוף פעולה כעד מומחה מטעם הרשות האמריקאית למלחמה בסמים בתמורה לזכות לפתח חומרים פסיכדלים ללא מפריע. מניע חשוב לפרסום הספרים עבי הכרס שלו הופיע לאחר שיחסיו של הכימאי עם ה-DEA החלו להתערער והוא חשש שהסוכנות תפלוש לביתו ותשמיד את הידע העצום שאגר בעשרות שנים של סינתוז כימי ואלפי חוויות פסיכדליות. הברירה היחידה הייתה לפרסם  את הידע ברבים, וזה היה תחיבת אצבע צרדה לרשויות הפדרליות שראו בפרסום הספר מעשה מסוכן של טרוריזם פסיכואקטיבי. שולגין, בתורו, זכה למקום של כבוד ככימאי הפסיכדליה הפורה והמנוסה ביותר בהיסטוריה. בתקופה מסוימת נהוג היה לומר שעם מאותו מולקולות פסיכדליות שגילה באמתחתו, הוא סינתז לראשונה יותר מ-90% מהחומרים הפסיכדלים הידועים, ואין ספק שבכורתו תשמר לשנים ארוכות. (למאמר נרחב יותר מהבלוג על שולגין).

ועוד כמה ספרים מהמאה ה-21

כמו שאפשר לשים לב, הספרים ברשימה למעלה נכתבו כולם בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה ולפני תחילת האלף השלישי והרנסנס הפסיכדלי הנוכחי. בחרתי להתמקד בקלאסיקות הותיקות של הכתיבה הפסיכדלית בין השאר בגלל שבעיני המאה ה-21, למרות שניפקה לנו שפע מחודש של ספרות פסיכדלית, לא הניבה עדיין קלאסיקות בסדר הגודל של הספרים החלוציים שנזכרים כאן, ואולי פשוט מוקדם עדיין להעריך את מעמדן של אלו. כל זה לא אומר שלא התפרסמו לא מעט ספרים מצוינים על פסיכדלים בשנים האחרונות. עבור מי שמתעניין יותר בלקרוא ספרות פסיכדלית עכשווית, הנה כמה מהספרים הפסיכדלים החשובים יותר שהתפרסמו מאז תחילת האלף ושעשויים אולי בעתיד לזכות למעמד של קלאסיקות:

  1. די.אמ.טי. מולקולת הרוח / ריק שטרסמן (DMT, The Spirit Molecule, 2001) – החוקר הפסיכדלי ריק שטרסמן היה הראשון שהצליח להתניע מחדש את המחקר הפסיכדלי בארה"ב בחלק הראשון של שנות התשעים. בספר הזה שהפך לרב מכר, הוא מתאר את סיפור הניסויים שלו עם DMT באוניברסיטת ניו-מקסיקו ואת הלקחים העיקריים שלמד.
  2. קצוות התודעה / בני שאנון (Antipodes of the Mind, 2002) – נוכחות ישראלית ברשימה. הפסיכולוג הקוגניטיבי בני שאנון כתב את הספר האקדמי וכבד הראש הזה שמהווה מדריך פנומנולוגי מקיף ומפורט לחוויית האיאווסקה.
  3. לשבור את הראש / דניאל פינצ'בק 2005 – לא כולם מתים על הסגנון של פינצ'בק, אבל הספר הזה (שגם תורגם לעברית) היה רב מכר פסיכדלי אדיר בשנות האלפיים ומציע יומן מסע קולח ומעורר מחשבה של פינצ'בק תוך כדי שהוא מתנסה במגוון חומרים פסיכואקטיבים מאיבוגה ופטריות ועד DMT ו-DPT.
  4. לשיר לצמחים: מדריך לשאמאניזם מסטיזו באמזונס העליון / סטיבן באייר (Singing to the Plants, 2009) – חוקר הדת והפסיכולוגיה סטיבן באייר בילה שנים עם שאמאנים באמזונס וכתב את הספר הזה שמהווה את המדריך המקיף ביותר לתימות והנושאים המעצבי של השאמאניזם האמזוני.
  5. המדריך לחוקר העולמות הפסיכדלי / ג'יימס פאדימן (Psychedelic Explorer’s Guide, 2011) – ג'יימס פאדימן שהיה חוקר פסיכדליה צעיר בשנות השישים חזר והפציע בשנות האלפיים עם הספר הזה שמספק הדרכה פשוטה ובהירה עבור מי שמחפשים לצאת למסעות פסיכדלית (במיוחד בלוויית מדריך).
  6. נוירופסיכדליה / ניקולאס לנגליץ (Neuropsychedelia, 2012) – אנתרופולוג תודעה גרמני יוצא למסע אתנוגרפי במעבדות מחקר פסיכדליות בשוויץ וארה"ב וחוזר עם מסקנות מהורהרות ומרתקות על טבע התודעה והמחקר הפסיכדלי במאה ה-21.
  7. קסנולינגיווסטיקה: פסיכדלים, שפה והאבולוציה של התודעה / דייאן סלייטרי (Xenolinguistics, 2015) – הסופרת והפסיכונאוטית דייאן יצאה למסע תודעה בן יותר מעשור שמטרתו לפענח שפה סימבולית שנתקבלה במוחה במהלך חוויה פסיכדלית. בדרך היא נכנסה לחור ארנבים ששמו קסנולינגווסטיקה, או לינגוויסטיקה חייזרית. ספרה מלא ברעיונות והגיגים על צורות שפה חייזריות עם שפע התיייחסויות לחוויותיהם של האחים מק'קנה.

ועוד הערה על גיוון מגדרי וגזעי

אחת התובנות העצובות שעלו מהכנת הרשימה הזו היא עד כמה השיח והכתיבה על חומרים פסיכדלים נשלט עדיין על ידי גברים לבנים. כשחיפשתי כתיבה נשית או לא-לבנה לרשימה הזו התקשיתי לחשוב על יצירות שישתלבו בה בטבעיות. כדי להעשיר עוד קצת את המנעד הקולי של הדיון אני מצרף כאן רשימה קצרה של ספרים על פסיכדלים מכותבות נשיות. למרבה הצער קשה עוד יותר למצוא כתיבה לא-לבנה על פסיכדליה, ואם יש לכם הצעות לכאלה כתבו כאן בתגובות.

Sisters of the extreme – ספר ישן ומצוין שמאגד כתיבה נשית על חומרים פסיכואקטיבים (ביניהם פסיכדלים), כולל קטעים מעת שארלוט ברונטה, אנאיס נין, בילי הולידיי, נינה האגן, דייאן דה פרימה וקארי פישר.

Hallucinogens: Cross Cultural Perspectives – מרלן דובקין דה ריוס הייתה אנתרופולוגית חלוצה של החוויה הפסיכדלית ובספר הזה היא מביא מאגדת את התוצאות והתובנות מרבים מהמחקרים שביצעה כאנתרופולוגית בדרום-מרכז אמריקה של שנות השישים והשבעים.

Remembrances of LSD Therapy Past – בטי אייזנר היא חלוצה נשכחת של מחקר הלסד בשנות השישים. הזכרונות שלה מ-1997, שנים מעטות לפני מותה, לא התפרסמו מעולם כספר אבל זמינים ברשת בצורת PDF ומציעים פרספקטיבה נשית ייחודית על מחקר הלסד של שנות השישים.

Ayahuasca Shamanism in the Amazon and Beyond – החוקרת הברזילאית ביה לבאטש הפכה בעשור האחרון לעורכת פורייה באופן בלתי רגיל שמנפקת שפע של ספרי מאמרים מרשימים על נושאים של איוואסקה, שאמאניזם ותרבות גלובלית. אוסף המאמרים הזה שכתבה להוצאת אוקספורד יכול לשמש כמבוא מצוין לשמאניזם האיוואסקה באמזונס.

The Shaman and Ayahuasca: Journeys to Sacred Realms – השאמאן האמזוני דון חוזה קארלוס מתאר את סיפור החניכה שלו ואת האופן שבו איוואסקה יכולה לקרוא תיגר ולהשפיע לטובה על תפיסת העולם המערבית.

מודעות פרסומת

סרטים משני תודעה: מדריך לפרמהקופיה סינמאטית

מה הופך סרטים למשני תודעה? מה ההבדל בין סרט פסיכדלי לסרט דיסוציאטיבי לסרט דליריאנטי? ואיך להתמסטל מצפיה סרטים וסדרות טלוויזיה?

בפייסבוק יש קבוצה שנקראת 'סרטים משני תודעה' ומוקדשת 'לסרטים ולהרצאות ]…[ בעלי תוכן משנה תודעה.'  מתפרסמות שם המלצות על סרטים בנושאים מגוונים כמו תזונה, צרכנות, פוליטיקה ורוחניות, כאשר המונח 'סרטים משני תודעה' מכוון לסרטים שמשנים את הדעות והמחשבות שאנשים מחזיקים על העולם. אף שסרטים כאלה יכולים להיות חשובים ומשמעותיים מאין כמוהם, אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לקבוצה מצומצמת יותר של סרטים שאפשר לטעון עליהם שהם משנים תודעה בצורה עמוקה עוד יותר. סרטים שמשנים לא רק את התוכן החולף בתודעה אלא את דפוסי התפישה של המח, סרטים שנדמה שהם פורמים את הקטגוריות הבסיסיות ביותר של התודעה כמו זמן וסיבתיות, ומשנים אותה באופן רדיקלי שמזכיר את ההשפעה של חומרים משני תודעה ממש, ושעשוי להיות עוצמתי אף יותר.

טקסונומיה של הסרטים משני התודעה והשפעותיהם

ניתורים במעלה המימד הרביעי. ממנטו

הפעם הראשונה שנתקלתי בסרט משנה תודעה מהסוג שתיארתי כאן היה כשצפיתי בסרט ממנטו של כריסטופר נולן. הסרט של נולן, למי שלא מכיר, עוסק באדם שהיכולת שלו ליצור זכרונות חדשים נפגעה, כך שהוא חי ללא עבר קרוב, רק זכרונות נושנים מעבר הולך ומתרחק. תפיסת המציאות של לינארד, גיבור הסרט, מורכבת מפרגמנטים מקוטעים שהקשר בינם אינו ברור. נולן בחר להמחיש לצופה את מצב התודעה של אדם מסוג זה על ידי כך שערך את הסצינות בסרט בסדר הפוך. האירועים המאוחרים יותר בסיפור מופיעים בתחילתו ואילו האירועים שמניחים את הבסיס לעלילה מופיעים רק בסופו, כך שכל כמה דקות אנחנו קופצים אחורה בזמן ומגיעים לסצינה שקדמה כרונולוגית לסצינה שהוקרנה כעת ושמאירה אותה באור חדש. הבחירה הסגנונית הזו לא רק אחראית לשורה של הפתעות עלילתיות, אלא גם מסוגלת לחולל אפקטים תודעתיים דרמטיים. לאחר הצפיה הראשונה שלי בממנטו מצאתי את עצמי במצב של דיסאוריינטאציה טמפוראלית. לאחר שהתודעה הורגלה בשעתיים הקודמות לקפץ שוב ושוב בדילוגים מעלה המימד הרביעי, כשראשה מנוגד לזרם הזמן, היא כאילו שינתה את הקצב הפנימי שלה. לאחר הצפיה בממנטו מצאתי את עצמי נתקף בתחושה מוזרה כאילו כל כמה דקות מוסט הזמן לאחור, כאילו אני שקוע באותו זרם זמן מקוטע ורגרסיבי שבתוכו מתקיים גיבור הסרט.

חוויה דומה לזו שהייתה לי עם הסרט ממנטו עברתי מאוחר יותר עם הפרק הראשון של העונה השלישית בסדרת המד"ב הבריטית הקלאסית "Red Dwarf", הפרק Backwards שבמסגרתו נקלעים הגיבורים למערבולת זמן שלוקחת אותם לשנה ההופכית ל-1993, בעולם שמתקיים על פי הקוסמולוגיה של הניתור הגדול – כלומר עולם שבו כל ההיסטוריה של היקום מאז המפץ הגדול מתרחשת שוב, אבל הפעם בתנועה לאחור (הפרק צולם לפני שהתפתחויות במדעים המדויקים ערערו שוב את המודל הקוסמולוגי שלנו, ב-1998). בעולם זה, המשחזר את הילוכו המקורי של היקום, אבל בכיוון ההפוך, המכוניות נוסעות אחורה, המלצר שופך זבל על השולחן ומגיש ללקוח את הכסף שישלם לפני שזה פולט חזרה את הבירה אל כוס המשקה שיזמין, ואילו כותרות העיתונים מדווחות: "שלושה הוחזרו לחיים בשוד בנק. אדם חמוש עם רובה מקוצר שאב כדורים משני קופאים ושומר בבנק בדרום לונדון מחר. השודד החמוש כפה על האנשים המבוהלים לקבל 10,000 פאונד, שאותם דרש שיניחו בכספת הבנק. האיש, מייקל אליס, השלים עונש של חמש עשרה שנה עבור המעשה לפני שנתיים." אלא שאחרי זמן קצר הגיבורים, שהופכים לאטרקציה בזכות יכולתם לעשות דברים קדימה, מתרגלים לחיים בעולם מוזר זה. "ברגע שמתגברים על השוק הראשוני דברים הרבה יותר הגיוני כשחיים בכיוון הזה." אומר אחד מהם "אין כאן מוות למשל. אתה מתחיל מת, ואז יש לך הלוויה ואז אתה מתעורר לחיים. ככל שהשנים חולפות אתה הופך צעיר יותר ויותר עד שאתה נהיה תינוק בן יומו. אז אתה נכנס חזרה לתוך אמא שלך, שנכנסת חזרה לתוך אמא שלה וכן הלאה, עד שכולנו הופכים לשלמות אחת ומופלאה."

כמו הצפיה בפרק של ממנטו, גם צפיה ב-Backwards הצליחה לעוות את חוש הזמן שלי אבל בצורה שונה מעט. בעוד לאחר צפיה בממנטו נתקפתי בתחושה שמדי כמה דקות הזמן מנתר אחורה בקפיצות מקוטעות, אחרי צפיה ב-Red Dwarf נדמה היה לי שההיגיון הבסיסי של הזמן והסיבתיות השתנה. כל מה שעשיתי נדמה היה כתוצאה של דבר שיקרה בעתיד, וכאילו הוא מתרחש בכיוון ההפוך.

מעשיית מוסר על מסע בזמן. פרויקט אלמאנק.

סרטים שעוסקים במסע בזמן הינם כר פורה לשינויים עוצמתיים בתפיסת המציאות שלנו אבל השינויים אינם בהכרח כאלה של היפוך זרם הזמן בתודעה כפי שמתרחש בשני המקרים הקודמים. הסרטים  About Time, Project Almanac ו-Homem do Futuro  O הברזילאי מציגים סוג שונה של אפקט שאופייני למה שניתן לכנות אותה ז'אנר מעשיות המוסר בתחום מסעות הזמן. בשלושת הסרטים הללו הגיבורים ממציאים מכונת זמן, נוהגים בה בחוסר אחריות ויוצרים שורה של הפרעות זמן-חלל, מה שגורם למבנה המציאות להשתבש במידה הולכת ומחריפה. ככל שהעלילה מתקדמת טבעה של המציאות הופך כאוטי והגיבורים נזרקים שוב ושוב ממציאות אחת למשנתה,מטולטלים במרחב האפשרויות כתוצאה מהתערבויות קודמות ולא בהכרח ידועות ברצף הזמן. לאחר צפיה בסרטים מסוג זה מצאתי את עצמי נתקף בתחושת סחרחורת קוסמית, כאילו הושלכתי למציאות הנוכחית מבלי להיות מודע לאירועים קודמים שהתרחשו ברצף הזמן-חלל ושעצבו אותה זה עתה בדרכים סמויות מן העין. כאילו ברקע המציאות שאני מתקיים בה בתחושת טבעיות מזויפת מתרחשות דרמות קוסמיות שלמעשה שבות ומייצרות מחדש מציאויות מרובות ומתחדשות שמופיעות סביבי כל העת גם אם איני מודע אליהן.

חזרה נצחית. קצה המחר

דוגמה אחרת לסרט שמתערב במימד הזמן ויוצר אפקט תודעתי מרשים היא הסרט Source Code שהגיבור בו מושלך שוב ושוב לאותה סיטואציה בה הוא מקבל את ההזדמנות למנוע פיגוע טרור המוני . לאחר צפיה בסרט זה, התעוררה בי תחושה כאילו אני זוכה להזדמנויות חוזרות ונשנות לאתר את מקור הבעיה שבעולם סביבי ולשנות אותו כעת  (סרט אחר עם מבנה עלילתי ואפקט תודעתי דומה הוא Edge of Tomorrow בכיכובו של טום קרוז). עם זאת, ז'אנר המסע בזמן אינו הז'אנר היחיד בקולנוע שמסוגל לייצר השפעות תודעתיות רדיקליות מהסוג שתיארתי. סרט נוסף שחולל אצלי חוויה מסוג זה הוא הסרט Adjustment Bureau (נגד כל הסיכויים) על פי סיפור של פיליפ ק. דיק, שבו פועלת מאחורי הקלעים לשכה סודית של בעלי כוחות על המעצבים את המציאות בהתאם לתוכנית-על קוסמית על ידי שליטה בבחירותיהם ועתידם של האנשים. שני גיבורי הסרט הם  גבר ואישה שאינם אמורים להתאהב על פי תוכנית הלשכה, אבל במהלך הסרט הם מצליחים בדרכים שונות להפגש ולחמוק מהשליטה של סוכני הלשכה שמנסים שוב שוב להתערב במבנה המציאות על מנת למנוע מההכרות ביניהם להתפתח. לאחר צפיה בסרט זה חשתי כאילו מסביב לכל בחירה ומעשה שלי מתרחשת דרמה גדולה שמעורבים בה כוחות המבקשים להשפיע על בחירותי ולקבוע אותן ללא ידיעתי.

מה הופך סרט לסרט משנה תודעה?

התערבות במימד הזמן הינה אם כן נפוצה אם כי לא הכרחית לצורך ייצור האפקטים משני התודעה של הסרטים מהסוג שאני דן בהם כאן. עם זאת, המכנה המשותף הרחב יותר שמאפיין את כל הסרטים הללו הוא התערבות דרמטית בהבטים בסיסיים של תפיסת המציאות שלנו על ידי ערעור הנחות המוצא הבסיסיות שלנו והשלכת הצופה לעולם קולנועי ששונה מהותית מבחינות כמו כיוון זרם הזמן, סיבתיות, ריבוי עולמות, חזרתיות נצחית או גורמים נסתרים השולטים במציאות. עם זאת, לא כל סרט שעוסק בתימות שציינתי כאן יחולל את ההשפעות משנות התודעה שהזכרתי. רוב הסרטים לא עושים זאת. גם לא סרטים קלאסיים שעוסקים במסעות בזמן או כוחות נסתרים המעצבים את המציאות כמו בחזרה לעתיד, טרמינייטור, או המטריקס. מה שמבחין את הסרטים משני התודעה מסרטים אחרים שאינם מייצרים אפקט דומה הוא שקיימת בהם סוג של חזרתיות, של גליץ' מסוים בזמן/מציאות ששב ומתרחש. זוהי חזרתיות שהמח שלנו מתרגל אליה ככל שאנחנו ממשיכים בצפיה, כך שכשהצפיה מסתיימת המח שלנו כבר מאומן בלחשוב באמצעות הגליץ' הספציפי הזה והוא ממשיך ליישם אותו שוב ושוב על המציאות. התכונה הייחודית הזו של סרטים משני תודעה מהסוג שאני מדבר עליו פה מבדילה אותם מסרטים שמשתמשים באמצעים סינמאטיים ויזואלים על מנת ליצור השפעה דמויית טריפ/סמים. חוקרת הקולנוע Anna Powel דנה בספרה Deleuze, Altered States and Film בשורה של סרטים החוקרים ומחקים את המצב התודעה המסומם וביניהם הסרטים 'אדם בעקבות גורלו,' 'טריינספוטינג,' ו'רקוויאם לחלום.' אף שהבמאים של הסרטים הללו משתמשים באמצעים ויזואלים כדי לחקורת אפקטים תודעתיים של שימוש בסמים, ההשפעה שלהם נותרת ברמה שטחית יותר — הם לא מייצרים איזושהי השפעה תודעתית ברורה שנמשכת לאחר הצפיה, אולי מכיוון שהם לא עושים שימוש באפקט הגליץ' החזרתי שקיים בכל שאר הסרטים שהזכרתי.

סרטים משני תודעה מהסוג שאני מדבר עליהם כאן, יוצרים שינוי מוחש וברור באופן בו התודעה שלנו עובדת שנמשך גם (ואף במיוחד) לאחר הצפיה בסרט.

בין סרטים פסיכדלים לסרטים דיסוציאטיבים ודליריאנטים

סרטים משנית תודעה יוצרים אפקטים שמזכירים את אלו של חומרים משני תודעה — אבל אילו? קל לראות שההשפעה של סרטים כאלו רדיקלית בהרבה מזו של חומרים כמו אלכוהול, אופיום או קוקאין, שאינם משפיעים על תפיסת הזמן חלל שלנו. מה היא אם כן המקבילה הפסיכופרמקולוגית ההולמת? תגובה אחת תהיה לטעון שלסרטונים הללו יש השפעה פסיכדלית, אלא שלטעמי זו תהיה אבחנה בלתי מדויקת. מזה שנים שאני עורך את האתר הוידאו הפסיכדלי היומי המוקדש לסרטונים פסיכדלים העושים שימוש במאפיינים פסיכדלים כמו צבעוניות, זרימה, ריבוי פרספקטיבות ומימדים. אף כי לסרטונים אלו יכולה להיות השפעה ניכרת על מצב התודעה, והם מסוגלים לסייע בטיפוח מצב תודעה חלופי ואף בריפוי הנפש, אלו השפעות שונות מהותית מאלו של הסרטים שמדובר בהם כאן, והן אינן נמשכות במובהקות לאחר שתמה הצפיה. לחומרים הפסיכדלים עצמם יש שורה של השפעות רדיקליות על הנפש, כולל על תפיסת הזמן-חלל, אבל קשה לטעון שזוהי ההשפעה הבולטת ביותר שלהם. את המקבילה המובהקת ביותר להשפעות של הסרטים המוזכרים כאן ניתן למצוא לדעתי דווקא בחומרים דיסוציאטיבים כמו סלביה דיבינורום או קטמין (ואולי גם, בחלק מהמקרים, לחומרים דליריאנטים כגון הבלדונה אטרופה, דודאים  [mandrake], שכרון [henbane], והדאטורה [שומר נפשו ירחק מהם!]). כמו הסרטים הללו, חומרים דיסוציאטיבים ודליריאנטים פורמים מהיסוד את תפיסת המציאות והופכים אותה למקוטעת, פרגמנטרית, בלתי קוהרנטית ומאופיינת בריבוי של גליצ'ים מבלבלים המייצרים דיסאוריינטאציה. הסרטים משני התודעה שבהם אני עוסק כאן אינם סרטים פסיכדליים אם כן. תחת זאת, ניתן לכנותם סרטים דיסוציאטיבים או סרטים דליריאנטים.

דיסוציאטיבי או דליריאנטי. איש העתיד

באופן מעניין גם סרטים משני תודעה, כמו סמים משני תודעה, יוצרים בשימוש חוזר סבילות מסוימת אצל הצופה. צפיות מאוחרות לא הצליחו לשחזר במלואו את האפקט שייצרה עבורי הצפיה הראשונה בסרט ממנטו. צפיה חוזרת בכל אחת מהיצירות שהוזכרו כאן עשויה לעורר מחדש את אותן ההשפעות אולם במידה מתונה יותר, כפי ששתיה של אלכוהול או עישון קנביס יום אחר יום לא יניבו את אותה עוצמת החוויה שהניב הסם ביום הקודם. ברוח אופנת מדעי המח שפשתה בעשורים האחרונים, יכול להיות מעניין לבדוק האם כפי שסמים והתנהגויות כמו הימורים או משחקי וידאו מייצרים שינויים בפעילות המח, ניתן למדוד גם את האפקט שיש על המח לצפיה בסרטים משני תודעה. דלז אומר שהמסך הוא המח, ומתייחס לאופן שבו המח של צופה הקולנוע מתמזג עם התוכן המוקרן מולו על המסך. סרטים משני תודעה עשויים להוות פתח לחקירה נוירומדעית של התמזגות המסך והמח.

ההשפעות משנות התודעה של סרטים מסוימים הן משהו שהלך והתחוור לי עם השנים ומפגש בסרטים נוספים מז'אנר משני התודעה, אבל כמעט ולא הזדמן לי לדון בנושא זה עם אנשים אחרים. מהסיבה הזו עדיין לא ברור לי אם זה משהו שכולם חווים אותו, או תופעה אידיוסינקרטית שמופיעה אצלי בלבד, ואם היא מופיעה בצפיה באותם סרטים דווקא אצל כולם. אם גם אתם חוויתם (או לא) את ההשפעות משנות תודעה עם הסרטים שהוזכרו פה או עם סרטים אחרים, אשמח אם תשתפו מהחוויות שלכם. אילו סרטים גרמו לתודעה שלכם להשתנות? האם יש סרטים נוספים שהייתם מוסיפים לרשימה שנתתי כאן? סרטים משני תודעה מהסוג שהזכרתי מסוגלים לשנות תודעת זמן, סיבתיות, תודעה של רצון חופשי, ותודעת המשכיות המציאות. האם קיימות פונקציות נוספות של התודעה שקולנוע מסוגל לשנות מהיסוד?

כיצד לשנות את הדיעה: על נוקשות אידאולוגית וגמישות תודעתית

מה הדבר שמתרחש לנו בראש כשאנחנו קוראים ספר משכנע ומאפשרים לעצמנו לקבל את נקודת המבט שלו, או מנהלים שיחה עם אדם מרשים ומאמצים את עמדותיו בנושא מסוים? מה קורה כשאדם עובר חווית המרה רוחנית ומקבל על עצמו אמונה דתית חדשה, או פרדיגמה פוליטית מסוג אחר? בכל המקרים הללו אנו מרשים לעצמנו להחליק לתוך תפיסת עולם מסוימת ושונה במובהק מזו שהחזקנו בה עד עתה. לפתע היגיון מסוג אחר פושה במערכת שלנו ומאפשר לנו לראות את הדברים בצורה רעננה, כאילו התנסינו בחומר משנה תודעה. במובן מסוים, זה כאילו המאזין משאיל מהדובר (אדם/ספר/אידאולוגיה) מערכת עצבים חדשה שמאפשרת לו לתפוס את העולם בצורה חדשה.

ישעיהו לייבוביץ' טען שאי אפשר לשכנע אדם בעמדה שאין הוא מחזיק בה אלא אם הוא רוצה כבר להשתכנע. שום פרט או עובדה לא יגרמו

אי אפשר לשכנע אלא אדם הרוצה להשתכנע. לייבוביץ'

לאדם להשתכנע בשאלה מכרעת (כמו, למשל, קיומו או העדרו של אלוהים) אלא אם הגיע האדם לנקודה בה הוא מוכן לשקול נקודות מבט אחרות ולאפשר להן לבוא אל תוכו. הנכונות להשתכנע או אפילו להאזין ללא משוא פנים לטיעוניו של הצד השני מנוגדת לנטיה הטבעית של התודעה האנושית ללכת שבי אחר הטיית האישור (Confirmation Bias), הנטיה שלנו לאסוף בשקדנות את הנתונים (ומקורות המידע) שיתמכו בנקודת המבט שלנו, ולהתעלם מאלו שסותרים אותם. הטיות אישור בתורן, מעורבות ביצירתן של מנהרות מציאות ((Reality Tunnels המתחזקות אידאולוגיות כגון קפיטליזם, קומוניזם, קדמה או סביבתנות. האידאולוגיות, בתורן משמשות על מנת למנוע מתפיסות סותרות לחדור לתוך ההכרה.

אבל קיימים גם אותם מקרים יוצא דופן בהם אנו מרשים לעצמנו להרפות מאחיזתה של נקודת המבט שלנו על המציאות ולהכנס לנקודת מבט אחרת שעד כה התעלמנו ממנה. לפתע אנו זוכים להתבונן במציאות מכיוון אחר ולא מורגל, כמו תלמיד שהמורה הושיבה אותה פתאום בקצה אחר של הכיתה. כמי שניחן במזג וטאי מובהק ביליתי שנים רבות מחיי בהחלקה חוזרת ונשנית בין נקודות מבט. תנועה זו הייתה אנרגטית במיוחד בתקופת ההתבגרות הדתית והאינטלקטואלית בסוף גילאי העשרה ותחילת גילאי העשרים. באותה תקופה עליזה יכולתי להיות יום אחד סוציאליסט בהשראת רוברט אוון, שבוע מאוחר יותר פרבוסלב רוסי אה-לה דוסטוייבסקי, ועשרה ימים מאוחר יותר הינדואיסט אופנישאדי. ההזדהות עם נקודות מבט שונות הייתה עדיין גמישה למדי ולא היה אפילו טעם לנסות ולבדוק כיצד כל נקודות המבט האלה מתחברות. במקום זאת הרשיתי לעצמי להשתכר מהמעברים המסחררים בין פרספקטיבות שונות על העולם. הכניסה לאוצרות הידע והמחשבה שבספרים הייתה כמו כניסה לחנות סמים משכרים שניתן למבקר בה להתנסות בריגושים אקזוטיים וקיצוניים, לו רק יקח לעצמו את השהות לעיין בספר מסוים ויסכים לתת למילותיו לחדור לתוכו ולשנות את הרכבו הפנימי.

עם השנים תדירות התנועה בין נקודות מבט שונות פחתה: תוצאה צפויה וכנראה הכרחית של של תהליך ההתבגרות, של מפות התודעה הראשונות שהתגבשו להן, ושל התגבשותן של דעות ועמדות קבועות בנפש, ועדיין, אני מוצא הנאה עזה ומיוחדת ברגע לא צפוי של שינוי הדעה. רגע שבו אנחנו התודעה בוחרת, כמה לא צפוי, להרפות לפתע ממה שחשבה שהיא יודעת, ממה שהאמינה בו תקופה כה ארוכה, ולאפשר למידע אחר לחדור את מעטפת ההגנה של הקוגניציה האנושית ומערכות הצידוקים שלנו — ללא פאניקה, ללא זעקות 'גוועלד, פולש אכזר.' הרגע המיוחד הזה, שבו אנחנו מרשים לעצמנו לשנות את הדעה הוא הרגע שבו קפיטליסט מכיר בכך ש'היד הנעלמה' לא מסדרת הכל ושיש פרמטרים רבים וחשובים שבהם מדינות קפיטליסטיות מפגרות אחרי מדינות בעלות מדיניות סוציאלית, הוא הרגע בו קומוניסט מכיר ביתרונות המסוימים שישנה לכלכלת השוק על פני תכנון מרכזי (למען הסר ספק, אין עניינם של שני המשפטים האחרונים בקפיטליזם או קומוניזם אלא בנכונות להביט מעבר לדעותינו בעניינם. למעשה אם קראנו אותם כעוסקים בקפיטליזם או קומוניזם ונדרכנו בעת הקריאה שלהם, הרי שיש בכך אינדיקציה לא רעה לדריכות מערכות האמונה שלנו כלפי מידע סותר).

לשנות את הדעה זה לשכב עם האויב. הרגע הזה, שבו אנחנו נכונים לפתע להכניס לתוך עולמנו את נקודת ההשקפה של האחר מקביל לרגע בו נשבר המתח בין שני אנשים שהאמינו שהם שוטמים זה את זה ולפתע הם מוצאים את עצמם מתגופפים זה עם זה בתשוקה. לשכב עם האויב זו פעילות חתרנית כלפי המחנה שלך, ופעילויות חתרניות כלפי מחנות אידאולוגים הם פעילות מבורכת. לפעמים כדאי לעזוב את המחנאות ולבלות לילה אחד בעורף האויב, ולו רק כדי לראות איך נראים הדברים משם. אבל טמונה כאן גם סכנה ערכית ומוסרית. הערכים שלנו הם הערכים שלנו מסיבות שונות, ולפעמים גם מוצדקות. לא תמיד כדאי לשכב עם האויב. ישנם אויבים מגונים מדי שלא נרצה להכנס איתם למיטה.

ולפעמים זה קורה גם בלי שהתכוונו וסוחף אותנו, ואנחנו מעתיקים את מקום מושבנו לעומק המחנה היריב. בחייהם של רוב האנשים מעשה כזה מתרחש לעיתים נדירות בלבד אם בכלל, אבל הוא מתרחש. האפשרות לשינוי הדעה, הנוכחת בחוויות המרה דתיות או פוליטיות, מעידה על הגמישות המובנית של מערכת העצבים האנושית, היכולת האנושית הבסיסית לאמץ ולקבל שורה ארוכה של נקודות מבט: סוציאליזם וקפיטליזם, מונותאיזם ופוליתאיזם, אוטוריטריאניזם או אנרכיזם, אמונה בערכי משפחה או בביטוי עצמי רדיקלי. בחיים ארוכים ומגוונים אנו עשויים להחליף חלק נקודות המבט הללו, אם כי ברוב המקרים מערכות ההפעלה שהוטמעו בנו בילדותנו ילוו אותנו כל ימי חיינו. השקפות שהוקנו בילדות (וחוויות המרה, בתורן) הן משהו בסיסי, רב רושם והשפעה שאנו נוטים להאחז בו ככל הניתן.

מלבד במקרים המפלצתיים ביותר כדאי ללמוד ממערכות ההפעלה הללו משהו לגבי גמישותה (והעדר הגמישות) של מערכת האמונות האנושית. האדם הזה בצד השני שמחזיק בעמדות מתועבות או סתם תמוהות לא באמת אשם. ברוב המקרים הוא לא רע או אפילו טיפש במיוחד. הוא פשוט רץ על מערכת הפעלה אחרת מאיתנו. זו הסיבה שקשה כל כך לשכנע ימנים להיות שמאלנים, או שמרנים לטפח עמדות פרוגרסיביות. זה כמו שקשה להחליף מערכות הפעלה. קשה להחליף את מערכת ההפעלה של מחשב ישן או להתרגל להשתמש במערכת הפעלה חדשה. רק לעיתים נדירות, אצל אנשים הרפתקנים רעיונית או בעיתות משבר תופיע הנכונות להביט במציאות מצדו השני של המטבע. אם יש משהו חיובי אחד שנוכל לעשות בהקשר זה, הרי זה לטפח את היכולת לדלג בין מערכות הפעלה כאלו. זה ממש לא אומר שאם אנחנו שמאלנים פרוגרסיבים וסביבתנים נבחר פתאום להיות ימנים, שמרנים מכחישי התחממות גלובלית אבל אנחנו עשויים לטפח את היכולת להריץ אמיולציות של מערכת קוגניטיבית אחרת בתוך התודעה שלנו, והדבר הזה יכול לעזור לנו להבין אדם כזה בפעם הבאה שהוא עומד מולנו.

מערכות הפעלה תודעתיות בשיח הפוליטי

ההתנסות במערכות הפעלה אידאולוגיות אחרות לתודעה היא דבר שעשוי לו ערך רב בעולם משוסע ומתלהם. למרבה הצער היא המקום שלה בשיח הציבורי המדולדל הוא שולי. אף מחנה פוליטי לא רוצה שחבריו יעצרו לרגע לשקול אם יש משהו בטענות המחנה היריב.

גדול יותר אפילו מהקושי לאמץ תפיסה אסתטית או רוחנית שונה, הוא הקושי לאמץ תפיסה פוליטית שונה. את אחת הדוגמאות המקומיות לקושי הגדול לסבול עמדות אידאולוגיות שונות ניתן למצוא בהמנעות הגוברת מדיון פוליטי בישראל. כבר הרבה זמן שאנשים לא באמת מדברים על פוליטיקה. בשנות התשעים, נדמה, אנשים עדיין התווכחו על שאלות פוליטיות בלהט. אלא שמתישהו בתחילת שנות האלפיים, קצת אחרי תחילת האינתיפאדה השניה, לאנשים נמאס להתווכח על פוליטיקה והם התחילו להתחפר בעמדות האידאולוגיות שלהם מתוך ידיעה שגם ככה אין להם הרבה סיכוי להשפיע על מה שאנשים אחרים חושבים. להתווכח על פוליטיקה הפך להיות שם נרדף למשהו חסר תועלת – וגם מי שהמשיכו לעסוק בפוליטיקה התווכחו בדרך כלל במסגרת המחנות האידאולוגים שלהם: ימנים עם ימנים ושמאלנים עם שמאלנים.

העליה של הרשתות החברתיות והרשת הקלה על אנשים עוד יותר להסתגר בגטאות האידאולוגיים שלהם, בבועות תהודה שבהן כולם חושבים אותו דבר. המחיר היה כבד כי כשאנשים הפסיקו להתווכח על פוליטיקה הם הפסיקו להאמין שאפשר לשנות משהו, וגם איבדו את היכולת לדמיין איך נראים ונשמעים אנשים בצד השני ולמה הם חושבים מה שהם חושבים. הם התמכרו לסטריאוטיפים.

בחיים האישיים שלי שררה מגמה דומה עד שלפני כמה שנים אירעה התפתחות לא צפויה. יש לי ידיד בעל אידאולוגיה ימנית-דתית שאני מכיר משירותי הצבאי ובשנים האחרונות חזרנו לקשר שהלך והתהדק על רקע מאורעות התקופה. א' הפך עבורי לכתובת שאני יכול לפנות אליה כל פעם כשמתרחש משהו שערורייתי לחלוטין בעיני ולשאול אותו "מה לעזאזל אתם חושבים לעצמכם?" והרבה פעמים התשובות שלו גרמו לי להבין קצת טוב יותר איך יכול להיות שיש אנשים שחושבים אחרת ממני ומה הם חושבים לעצמם.

יש משהו מעודד בקשר עם א'. גם משום שיש בי תקווה נאיבית שאם יום אחד א' ישתכנע בתקפות הטיעונים שלי הוא יוכל לשכנע את כל שאר אנשי הימין בעולם ויגיע לעולם גואל. ויש בו משהו מעודד כי הוא מראה לי כל פעם שיש אפשרות להתווכח ולשמור על כבוד הדדי. מבחינות מסוימות אני מרגיש שכל עוד אנחנו מסוגלים לדבר יש עדיין תקווה – שהקשר האינטרנטי בינינו הוא כמו הקו האדום שהיה קיים בתקופת המלחמה הקרה בין נשיא ארה"ב לנשיא ברה"מ כדי למנוע מלחמה גרעינית. כל עוד הקשר הזה קיים יש תקווה.

השיחות א' שכנעו אותי שיש חשיבות בלשמור את הקשר עם הצד השני של המתרס הפוליטי. היה יכול להיות מעניין להשוות את תדירות המפגשים של אנשי שמאל וימין ישראלים זה עם זה בתדירות המפגשים של אנשי שמאל ישראלים עם פלסטינים ושל אנשי ימין ישראלים עם אוונגליסטים אמריקאים. יש לי תחושה שהמפגשים הללו נדירים הרבה יותר וזה חבל כי בדרך הפכה החברה הישראלית למח ביקמרלי, ללא קורפוס קאלוסום שיחבר בין שני צדי המח.

אנשים בארץ הזו עייפו מלדבר עם ברי הפלוגתא שלהם. אבל לאחרונה נדמה לי שחלקם כבר עייפו מהעייפות. יכול אולי להיות ערך ביצירתם של פורומים חדשים שבהם סקציות מרוחקות של האוכלוסיה הישראלית נפגשות זו עם זו כדי לדבר מחדש על השאלות המהותיות, לא מתוך עמדה של 'צו פיוס' אלא של 'צו ליבון'. להיטות של כל אחד מהצדדים לרדת לעומק הדברים ולשמוע באמת ובתמים את מה שיש לאחר לומר מבלי להסתגר בצדקנות או לפרוש לפינה הרעיונית הנוחה לנו, ומתוך נכונות להאזין וגם לשנות את הדעה, לפחות את חלקן.

קל לנו כל כך לאחוז בעמדות אידאולוגיות מבלי להרהר לעומק בשורשיהן, במשמעות שלהם ובהשלכות האמיתיות שלהן. התקשורת האלקטרונית בנויה על דיון שטוח שכזה, המבוסס על תילים על תילים של הנחות יסוד שלאיש אין לעולם זמן להפוך בהן באמת ולנסות להבין מה מתוכן תקף וכיצד הן מתיישבות זו עם זו. למרבה הצער השימוש באידאולוגיות מאובנות כאלו, מהסוג שבני אנוש אוחזים בהן לעיתים קרובות הוא מסוכן ויוצר סכנות ככל שההשקפות הללו נותרות בלתי מעודכנות ובלתי הולמות למציאות.

חלפו כמעט עשרים שנה מאז האינתיפאדה השניה והרגע בו הדיון הציבורי בישראל החל להשתבלל לתוך עצמו. אולי במלאות 70 שנה למדינת ישראל יכול להיות ערך אדיר במפגשים שבו ישראלים ינסו להפגש שוב אחרי שנים של ניתוק, לבדוק מה השתנה ולשאול את עצמם מה הם בעצם חושבים על כל זה ולמה?

זה לא צפוי להיות קל. למעשה זה צפוי להיות קשה ומתיש. מי ששואפים לצאת ולפגוש את הצד השני יגלו הפרשים תהומיים באוצר המילים, הערכים, האמונות והדעות. הפרשים אדירים כל כך שיש שיאמרו שהם מצדיקים את מלחמת האזרחים שלייבוביץ' טען שהם מרגעי גדולתה של כל חברה. ובכל זאת, גם עבור מי שאינו מייחל למלחמת אזרחים כזו, שווה להקדיש את הזמן ולנסות לדבר עם אנשים שחושבים אחרת לגמרי. שיחה כזו שמתנהלת מבלי להאחז מדי ברצון הקפוץ לשכנע, ותוך נכונות להאזין, לפגוש עמדות אחרות, ולהרהר במקורותיהן, עשויה להיות חוויה פסיכדלית למדי. היא אמנם סוג זוהר ואקסטטי פחות של שינוי תודעה מזה שמציעים משני תודעה מסוימים, ובכל זאת, אם היא נעשית כהלכה (וזהו אם גדול) יכול להיות בה ערך מלמד ועמוק עבור כל אחד מהמשתתפים. לכל הפחות היא יכולה להיות צעד ראשון בנכונות לאמץ נקודת מבט דוגמטית פחות וסטריאוסקופית יותר על המציאות שהיא הבסיס של כל תהליך של בחינה וצמיחה של התודעה.

 

We all have it coming: כמה דברים בשבחי החציבעונות

כמה דברים על החציבעונות כאופציה אתית ותרבותית. חציבעונים, למי ששכח, הם אנשים שטבעונים רובו הגדול של הזמן אבל חוטאים מדי פעם באכילת מוצרים מן החי (גילוי נאות, אני כזה). החציבעונות היא אופציה פחות מדוברת בהשוואה לטבעונות ולצמחונות, ויש לכך סיבות טובות. מבחינה אידאולוגית החציבעונות והחצימחונות הינן עמדות מוטלות בספק, ויש שיאמרו אף פשרות מתועבות. החציבעוני נמצא על קרקע לא יציבה מבחינה ערכית לעומת הקרניבור, או הצמחוני/טבעוני. הקרניבור, אחרי הכל, לא רואה בעיה אמיתית באכילת בשר. לרוב הוא ימצא סיבות אלו או אחרות מדוע זה בסדר לאכול חיות או מוצרים שהופקו תוך כדי התעללות בהן. בניגוד אל הקרניבור, הצמחוני/טבעוני מכיר בכך שמשק החי התעשייתי הוא סוג של שואה. ההכרה הזו כופה עליו את הכורח שבצמחונות/טבעונות, והוא מקיים את האידאל שלו באדיקות. לעומת שני אלו, החצימחוני והחציבעוני נמצאים בעמדת ביניים לא פשוטה. מצד אחד, הם נאלצים להכיר במה שמכירים הטבעונים, שעבור בעלי החיים כל יום זה טרבלינקה ושצריכת מוצרים מן החי היא השתתפות בזוועה הזו. הם אמנם פועלים לצמצום הזוועה הזו, ומצד שני, מסיבות אלו או אחרות ובנסיבות אלו או אחרות, הם גם פועלים בשונה מעקרונותיהם ואמונותיהם. החציבעונות אם כן, היא עמדה פרגמטית במקום שבו לא ניתן להיות פרגמטי. היא עמדה פרגמטית לנוכח הסבל והזוועה. מהבחינה הזו, קל מאוד לשפוט את החציבעוני. הוא סמל לחולשת הרוח האנושית, לקושי לחיות מתוך נאמנות מוחלטת לערכים שלנו, ולכך שאף מי שמכירים בגודל הזוועה אינם מצליחים להמנע מלקחת בה חלק פעיל.

מצד שני, ישנם כמה דברים שניתן לומר בשבחי החציבעונות/חצימחונות. ראשית כל, האפקט. החציבעונות אינה עמדה בולטת כמו זו של הטבעונות והצמחונות. חציבעונים אינם מנופפים בסטטוס הזה שלהם, שכן הוא מורכב מדי ומכיל בתוכו סתירה מביכה בין אידאלים למעשה. ובכל זאת, הפרגמטיזם החציבעוני ממחיש את הפער בין גזרה שהציבור יכול לעמוד בה לבין גזרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. יש להכיר בכך שהחציבעונות והחצימחונות נפוצות בהרבה מהצמחונות והטבעונות, ושההשפעה שלהם רחבה בהרבה. אם עשרה אנשים מצמצמים את צריכת המוצרים מן החי שלהם שלהם ב-95% הרי שהיתרון מבחינת הסבל שנחסך גדול יותר מאשר חמישה אנשים שצמצמו את צריכת המוצרים מן החי שלהם ב-100%. מבחינה זו, עד שתגיע בשורת הבשר הסינתטי החציבעונות הינה האופציה האפקטיבית ביותר בעולם שבו האחריות המוסרית מופרטת במקום שתעשה כחלק מרגולציה קבוצתית.

ויש נקודה נוספת, חשובה ומעניינת יותר בעיני שניתן לציין בשבחי של החציבעונות, ושמקורה באופן מעניין בדיוק באותו עמוד שדרה מוסרי עקמומי שהחציבעונים אינו חשים עימו בנח. בניגוד לקרניבור, החציבעוני מעוניין לצמצם את כמות הסבל בעולם, אלא שבניגוד לטבעוני, מסיבות אלו או אחרות החציבעוני אינו עומד באידאולוגיה הטבעונית החמורה. החציבעונות מכילה, אם כן, הכרה מובלעת בפגמיו של האדם. היא כופה את ההכרה בכך שגם את/ה מעורבים ללא הרף בחילול זוועות נוראיות ולכן אין לך זכות לשפוט אף אדם אחר. מבחינה זו החציבעונות מלמדת אותנו שיעור מצוין בענווה כי היא מלמדת על הפער שבין מה שאנחנו יודעים ושואפים לו לבין מה שאנחנו מסוגלים, ועל הקושי האנושי לצעוד בצורה מוחלטת בעקבות הערכים שלנו, והדבר הזה מסייע לנו בתקוווה גם לקבל את חוסר השלמות של אנשים אחרים. זהו שיעור רב ערך במיוחד בתקופה שבה חוסר הסובלנות והבוז לקבוצות חברתיות שערכיהן מנוגדים לערכינו הופכים בולטים ומרכזיים יותר ויותר בשיח הציבורי. ההבנה שאנחנו חלק בלתי נפרד מזוועות העולם, שאין הפרדה מוחלטת בין 'בעיה' ל'פתרון', עשויה לעזור לנו לסלוח למי שמחזיקים בעמדות שנראות לנו בלתי נסלחות. כי מי אנחנו בכלל, מוכתמים בחטאינו, שנשפוט אותם? השיעור הזה חיוני במיוחד בעידן הגלובליזציה והקפיטליזם המאוחר שבו כל מוצר שאנחנו צורכים מעורב בהגדרה ברשת של ניצול וזוועות ושבו איש לא יכול להינקות מהחטא, גם אם יחזיק בכוונות הכנות ביותר ויפעל באופן ההוגן ביותר, שכן רשת ההשלכות של כל פעולה ופעולה הינה מבוזרת ורחבה מדי על פני כלכלת השוק ובלתי נתנת לתפיסה. ובכלל כל גביע גלידה (טבעונית) שאנחנו מרשים לעצמנו יכל לשמש להצלת ילד רעב. החציבעונות לא רואה כאן סיבה להרים ידיים או לסגת חלילה לציניות או ניהיליזם. החציבעוני מממשיך לשאוף ולפעול לתיקון עולם, אבל גם  מקבל את היותו באופן בלתי נמנע פגום (imprefectible) וחלק בלתי נפרד מרשת של אי צדק הנפרשת לכל עבר, ודבר זה מסייע לו (בתקווה) להיות רחום ומקבל יותר כלפי אחרים ופגמיהם.

אפשר לקרוא את הטקסט הזה כאפולוגטיקה. אם צמחונים או טבעונים יבחרו לתקוף אותי או את הנאמר כאן, אשתדל לקבל את הביזוי באהבה. גם זה חלק מהעמדה החציבעונית: ההכרה בכך שכמו שקלינט איסטווד אומר בסרט 'בלתי נסלח'  – ‘we all have it coming’. מצד שני כחציבעוני נכפה עליך להכיר שאין הרבה ערך בשיימינג מהסוג הזה, בדיוק משום שאתה חציבעוני. עוד הערה לסיום, למען הסר ספק אני לא מתכוון חלילה להפחית כאן מערכה של הטבעונות, מהחשיבות של עקביות ערכית, או לומר שהחציבעונים טובים מבעלי עקרונות סדורים יותר באיזשהו אופן. ללא הטבעונות והמאבק ההירואי והמוצלח שלה לא הייתה מופיעה כנראה חציבעונות. אני מלא הערצה לאנשים שעומדים בצורה מלאה מאחורי האידאלים הטבעוניים שלהם ומאחל לעצמי להגיע יום אחד לדרגתם. בסיכומו של דבר החציבעונות היא רק דוגמה בולטת  לעקרון כללי יותר של שאיפה לתיקון (עזה או כנה יותר או פחות) המלווה בחוסר עקביות מסוים, ומלווה בקבלה של חוסר שלמות האישי שיכולה אולי להוביל לקבלה של חוסר השלמות של האחר. לעקרון הכללי הזה ניתן לקרוא פרגמטיזם, ואני אקדיש לו תשומת לב נוספת בפוסט הקרוב שלי.

מעבר למאניה ולדיפרסיה הטכנו-פרימיטיביסטים

אחרי שנים בין מאניה טכנואופטימית לדכאון מזוועות המין האנושי והקדמה אני מוצא כעת נחמה בדרך האמצע. לאחר תקופות ארוכות של קריאה באוונגליסטים טכנולוגיים מעמק הסיליקון ואנכרו-פרימיטיביסטים מהיער, פיתחתי תקוות טכנו-אוטופיות וחרדות טכנו-סיוטיות ששכנו באי נוחות אלו לצד אלו. נדרשה הזחה מסוימת בפרספקטיבה כדי להבין שתנועת המטוטלת בין האופטימיזם לפסימיזם שגויה מיסודה.

ההיפותיזה חדשה גורסת שהתחום השברירי והחמקמק של עולם המציאות שוכן באיזור ביניים מוגה אור הנסיבות, בתווך בין איזורי דמדומים המקיפים אותו בתחזיות מכל הסוגים: לגאולה ולחורבן (ומי שרואים את אלו ברגע הנוכחי). אם תבלה את זמנך בחוגים שבהם שורה הדכדוך וההתמקדות במגמות השליליות (למשל [בהכללה] חוקרים ממדעי החברה והרוח, אקטיביסטים, או אנשים בעלי חשיבה ביקורתית מפותחת) תראה רק את הצד השלילי ותאמין שאנחנו על סיפה של קטסטרופה. לעומת זאת, אם תבלי זמנך בחברת האנשים שמדגישים את השינויים והפוטנציאלים החיוביים (למשל עתידנים, אנשי טכנולוגיה ורוחניקים מסוימים) את עשויה לחשוב שאנחנו על סף פריצת דרך לעבר האוטופיה. כל אחת מנקודות המבט הללו גורמת לשניה להראות מגוחכת, וחסרת היגיון. כל אחת מהן מסתירה את השניה ומונעת מהאדם להכיר בקיומה ובערכה. בפועל, כל הדברים הללו, החיוביים והשליליים, קורים במקביל. הנקודה שבה שני הצדדים למחלוקת מסכימים ותואמים זה את זה היא באבחנה שמתרחשים כרגע שינויים דרמטיים ומואצים. אלא שבת'כלס ברוב המקרים חוזי הטוב רואים רק את האפשרויות החיוביות שרובן עדיין לא כאן ורובן גם לא יתגשמו ואילו חוזי הרע רואים רק את האפשרויות השליליות שרובן עדיין לא כאן ורובן גם לא יתרחשו. רוב התחזיות האופטימיות של אנשי הטכנולוגיה לא יתגשמו כי שיקולים וכוחות טכנולוגים, כלכליים ופוליטיים יגבילו את ההיתכנות שלהם וידאגו לכך שהפוטנציאל המהפכני שלהם ינוטרל או ינותב על מנת לשרת את כוחות השררה. רוב התחזיות השליליות יסוכלו כי ככל שהסכנה תהפוך דרך לברורה ומוחשית כך יתגברו הקולות המתריעים ומי שינסו לסכל אותה, כך שברוב מהמקרים הקטסטרופה תמנע או תמותן. בתווך בין שני אלו נמצאות ההתפתחויות המועטות (יחסית) שאכן יתרחשו ושגם בהן כמובן טוב ורע מעורבבים זה בזה וכמובן תלויים בפרספקטיבה.

ללמוד את את העתיד זה כמו ללמוד היסטוריות של יקומים אלטרנטיבים שרובם לעולם לא יתגשמו. זה דורש לסגל את הנכונות לקבל באהבה את הגמישות האי-לינארית שמאפיינת את ההיסטוריה ולשהות שם מבלי להזדהות מדי עם טלטולי הספינה בים הנסיבות. אם יש שם שיעור לחיים האישיים, הוא עשוי להמצא בנכונות לזהות גם בחיים האישיים שלנו את הנארטיבים השונים המטלטלים אותנו בין חלומות מופרכים לחרדות תלושות, וללמוד לחיות בנוחות, באהבה ובלי מורא במרחב הביניים שהוא המציאות.

הזכות לחיות בדרך הטבע

הזכות לחיות בדרך הטבע היא זכות אדם בסיסית, אלא שבעשורים האחרונים היא נמצאת תחת מתקפה ממשלתית-תאגידית המבקשת לנתק את האדם מהטבע ומהחוויות האנושיות הבסיסיות ביותר. מאמר שפרסמתי השבוע השבוע במגזין קנביס.

בשנים האחרונות התפרסמו לא אחת כתבות על המחסומים והמשוכות שמציבה מדינת ישראל בפני נשים שרוצות ללדת בלידה טבעית ועל החוויות המזעזעות של היולדות בבתי החולים: אצבעות שנתחבות בגוף ללא אזהרה, שימוש בלחץ, איומים והפחדות כדי לכפות הליכים רפואיים בלתי נחוצים, או סתם יחס מזלזל, מחפצן וחסר רגישות שאותו מכירים רבים מלקוחות מערכת הבריאות הממלכתית. על פי מחקר שנערך לאחרונה כרבע מהנשים היולדות בישראל סובלות מרמה זו או אחרת של תסמונת פוסט טראומה.

ישנן סיבות רבות לחשוב שבמקרים רבים לידה טבעית בבית או במרכז לידה עדיפה על לידה בבית החולים. ראשית הסיכוי להתערבות רפואית כמו חתך חיצי, ניתוח קיסרי, השראת לידה או לידה מכשירנית (בואקום או מלקחיים) גדול פי כמה בלידות בבתי חולים ואיתו גם הסיכוי לסיבוכים הרפואיים הרבים והמתועדים שגורמות ההתערבויות הללו. מעבר לכך חווית הלידה הסובייקטיבית של היולדת שונה לחלוטין. תנוחת הלידה המקובלת בבתי חולים – לידה על הגב – נוחה לצוות הרפואי אך אינה נוחה ליולדת ומקשה על תהליך הלידה, וישנו גם המערך ההורמונלי השלם שתומך בלידה והופך אותה לחוויה עוצמתית, משמעותית, מחברת ואף אקסטטית עבור היולדת אולם משובש כאשר תהליך הלידה הטבעי נקטע באמצעות התערבויות רפואיות (למשל זריקת אפידורל, או ניתוח קיסרי).

ועדיין, כל הנימוקים השונים הללו אינם רלבנטים מבחינת המערכת הרפואית. מאחר שצוות רפואי נמדד לא לפי מספר סיבוכי לידה או איכות הלידה אלא לפי מספר הלידות עם עובר חי, כל הגורמים האחרים נדחקים לחלוטין מן התמונה. ההתערבות הגוברת של המערכת המשפטית בתהליך הלידה גורמת לכך שכפי שאמר רופא בכיר באחת מאותן כתבות "מבחינה ביטוחית, עדיף לי לבצע כל לידה בניתוח קיסרי."

לידה, מוות, קנאביס והרדיפה של הטבעי

לידת בית

מה הקשר של לידה טבעית לקנאביס ושינוי תודעה? ובכן, מעבר לזה שלידה טבעית היא חוויה משנת תודעה ואקסטטית מהמדרגה הראשונה (לא ילדתי מעולם, אבל מתיאורים זה נשמע כמו הדבר הכי קרוב שאפשר לחוות לטקס איוואסקה בלי לשתות איוואסקה), הקשר הוא שבשני המקרים, זה של הקנאביס וזה של הלידה הטבעית, משהו שהיה חלק בסיסי וטבעי בחוויה האנושית משך אלפי שנים הוצא מחוץ לחוק ובמקומו הוצעה – שלא לומר נכפתה – על אזרח המדינה המודרנית חלופה ממסדית, מנוכרת, טכנולוגית ויקרה יותר, שגורמת ליותר סיבוכים רפואיים. בשני המקרים עבר האזרח המודרני תהליך החלשה שבמסגרתו הפך תלוי במקרה אחד בחברות התרופות, ובמקרה אחר במכונות ובצוות רופאים ומומחים. בשני המקרים השתלטה על אחד התחומים הבסיסיים של חיי האנוש צורת חשיבה רפואית וסטרילית שמתיימרת להגן על הציבור מפני סכנות אך גם מגבילה את החופש שלו ויוצרת בלב הקיום האנושי מונופול מלאכותי שפוגע בזכויות האדם, ושגורם נזקים חמורים.

במקרה של הקנאביס הנסיון "להגן" על האזרח מפני עצמו הוביל לעלייתם של קרטלי סמים המגלגלים מאות מיליארדי דולרים ושל מערכות פיקוח, שיטור וכליאה מסואבות, המתפרנסות מרדיפתם של אינספור אזרחים תמימים שאינם מזיקים לאיש. במקרה של הלידה הטבעית הנזק הוא המרתה של חווית לידה, אחת החוויות המשמעותיות בחיי האישה, מחוויה מעצימה ואקסטטית לחוויה מוחלשת וטראומטית, ניתוחים והתערבויות רפואיות מיותרות, וסתם בזבוז משווע של כספי ציבור. מרואיינת באחת מאותן כתבות שפורסמו בנושא אמרה ש"מדברים על סכנה בלידות בית, אבל זה לא הוכח. הסכנות בבית החולים דווקא הוכחו, אבל הן לא מובאות בחשבון". והנה, את אותו משפט בדיוק אפשר היה לומר גם על השימוש התרפויטי בפסיכדלים לעומת רבים מהאמצעים הפסיכיאטרים הננקטים היום.

המקרים של הקנאביס והלידה הטבעית מעידים על מגמה עמוקה יותר שמתרחשת בחברה שלנו: האפשרות לחוות את החוויות האנושיות הבסיסיות באופן הטבעי שהתקיים במשך אלפי שנה הולכת ונעלמת, ובמקרים רבים אף מוצאת מחוץ לחוק, זאת ככל שהמגע של האוכלוסיה עם הטבע נעלם וככל שמעמיקים תהליך האורבניזציה והוירטואליזציה של האנושות. בתוך העולם חסר השורשים הזה שבו משפחות אינן יכולות עוד לגדל את המזון שלהן, או את התרופות שלהן, ההיבטים השונים של הקיום האנושי עוברים תהליך של טכנולוגיזציה, מדיקליזציה, ועוברים מידיו של האדם הפרטי לידיהם של מומחים מטעם המדינה או התאגידים. כך שינוי התודעה עובר משימוש קהילתי בצמחים מקודשים לשימוש בתרופות מרשם, חווית הלידה עוברת מחדר השינה הביתי לבית החולים, וגם בשורה של תחומים אחרים ניתן לראות שחיי האנוש של הפרט הופכים למשאב הרשום בטאבו הממסדי-תאגידי.

כמו חווית הלידה, גם חווית המוות עוברת מהבית לבית החולים. מיתה על ערש דווי בבית ובחיק המשפחה כבר הפכה מזמן ללוקסוס. על פי האתר של קואליציית Dying Matters לזכויות האדם הגוסס, 70% מהנשאלים בסקר השיבו שהיו רוצים למות בביתם בקרבה למשפחתם ולאנשים היקרים להם, ועם זאת מעטים בלבד זוכים לכך. בעוד שבתחילת המאה העשרים רק כעשרה אחוז מהמיתות באנגליה התרחשו בבית חולים, בסוף אותה המאה המספר עלה ל-60%. על פי מחקרים מליוני אנשים מתים מדי שנה בבתי חולים אף שהיו מעדיפים למות בביתם ואף על פי שאין לדבר הצדקה רפואית.

מיתת בית

טימותי לירי, אידאולוג הלסד של שנות השישים, כתב בערוב ימיו ספר הדרכה לאדם הגוסס בשם Design for Dying  שבו הוא מורה כיצד ניתן לעבור מן העולם מתוך מודעות ואופטימיות, אך גם מתריע נגד האופן שבו המדיקליזציה של המוות מרוקנת אותו מהתוכן הקיים באחת משתי החוויות הבסיסיות בחיי האדם. לקראת המוות החולה הגוסס בבית החולים עובר שלל בדיקות מעייפות ומכאיבות, איש לא מדבר איתו על המסע לקראת הלא-נודע, ואיש לא חוקר לאיכות חייו, עד שבסופו של דבר, כשמתקרב רגע האמת, האדם מועבר למחלקת חירום שבה הקשר שלו עם חבריו ומשפחתו מוגבל קשות ורק בני משפחה עם כרטיס מיוחד מורשים לבקרו. "הקשיבו, אני ביליתי זמן ב-14 בתי כלא שונים, אני יודע מה משמעות הביטוי 'שעות ביקור'," כותב לירי. "המשמעות היא שאין לך אוטונומיה על הגוף שלך או על היחסים הבינאישיים שלך משום שאתה בכלא." לבסוף, כשמגיע רגע האמת, מגיעה גם ההתערבות הגסה ביותר. "דמיינו לעצמכם," מבקש לירי, "שאתם עומדים לקראת חוויה פסיכדלית עזה יותר מכל מה שאתם מסוגלים לדמיין, אחת שעשויה להימשך לנצח … ובאותו הזמן יש סביבכם חבורה של אנשים שצועקים ומישהו הולם על החזה שלכם!"

במקביל, רבבות שהיו מתים באופן טבעי ללא התערבות רפואית, מוחזקים במצב של כאב או מוגבלות בלתי נסבלים, תוך כדי הוצאות אסטרונומיות, משום שהמערכת לקחה לעצמה את הזמן לקבוע כמה ראוי לאותו אדם לחיות גם אם הדבר מנוגד לרצונו. "דמיינו לעצמכם," כותב לירי, "שהמדינה מכריחה אתכם להשאר בחיים בזמן שאתם סובלים בצורה קשה והחלטתם להמשיך הלאה. זהו עינוי בהגדרה. ראוי לערב בעניין את ארגון אמנסטי!"

תהליך דומה לזה של תחומי הלידה, המוות ושינוי התודעה, שעברו מידי האינדיבידואל והקהילה לידי מומחים, מוסדות ותאגידים, מתקיים גם בתחומים אחרים. כך גם עבר החינוך מהבית לבית הספר. הורים שמבקשים להעניק לילדים שלהם חינוך ביתי ששונה מדי בדגשיו מהערכים והרעיונות שמתעדפת מערכת חינוך הממסדית, יעמדו בפני התנכלויות ואף עונשים שונים מטעם המדינה. תופעה דומה אפשר למצוא גם בתחום הבניה. בניה של בתים בשיטות בניה טבעיות ואקולוגיות כמו בניה בחימר או בבוץ, נתונה לשורה של מגבלות ואיסורים מטעם המדינה, שהופכים את מלאכת בניית הבית ממשהו שניתן לעשות באופן אישי ובקרבה לטבע, למפלצת בטון בלתי מושגת שניתן לרוכשה רק מקבלן ובמשכנתא מהבנק.

מכירת החיסול של החוויה האנושית

שיהיה ברור, אין בכוונת הדברים הללו לרמוז חלילה שכולם צריכים לעשן קנאביס, ללדת בלידה טבעית או למות בבית. יש אנשים שיעדיפו לקחת תרופות מרשם, ללדת עם אפידורל או להשאר בבית החולים עד הרגע האחרון וזה בסדר גמור. זו זכותם המלאה. הדבר המקומם כאן הוא עזות המצח שבה השתלטה המדינה על התחומים הבסיסיים ביותר של החוויה האנושית וביצעה בהם רגולציה באופן שמחזק מוסדות ותאגידים ומחליש את האדם הקטן.

הקפיטליזם, כמו שציין יובל נח הררי בספרו האחרון, לא עוצר לעולם מדהירתו. גם לא הציביליזציה. הם צריכים עוד ועוד חומרי גלם בשביל להמשיך את מנגנון הצמיחה הנצחית של הכלכלה, כי הקפיטליזם לא מסוגל לעכל עולם שמפסיק את תהליך הצמיחה או אף מהפך אותו לטובת שמירה על כדור הארץ. מבחינת הקפיטליזם, על כל אזור ואזור – גיאוגרפי, או אנושי – לעבור קפיטליזציה, כלומר להפוך למנוע לייצור כסף, וכל פעילות אנושית שהופכת למנוע של כסף הופכת את החברה למתקדמת ועשירה יותר. לארה"ב יש את הוצאות הבריאות הגדולות ביותר בעולם, אולם אלו מבוזבזות בצורה רשלנית ובלתי שוויונית כך שמדדי הבריאות של אוכלוסייתה נמוכים וכושלים מבמדינות אחרות עם הוצאות בריאות נמוכות בהרבה. ועדיין, כל גידול בהוצאות האסטרונומיות על בריאות האזרחים, גם אם אינו תורם דבר, נספר כחלק מן התמ"ג ומאפשר לסטטיסטיקות הכלכליות לצמוח ולפוליטיקאים לטפוח לעצמם על השכם. אותו דבר כמובן ניתן לומר על ההוצאות המתנפחות על צבא, שיטור, כליאה ופיקוח על האזרחים, גם אלו מספקים פרנסה לאינספור תעשיות הפועלות בניגוד מובהק לרווחתם של אזרחי העולם אך מנפחות את התמ"ג ונחשבות כמהותיות לכלכלה, אף על פי שהעולם שהן יוצרות הינו פחות חופשי, בטוח ודמוקרטי מהעולם שקדם להתנפחותן.

אנחנו חיים בעולם שבו יותר ויותר מהדברים שנהגנו לעשות בעצמנו משך אלפי שנים: ללדת, למות, לשנות תודעה, לחנך, לבנות מחסה ועוד, נחטפו על ידי מומחים וביורוקרטים שמעקרים את החוויה האנושית וממירים אותה למשהו שנערך במסגרת מבנים תאגידיים ובהתאם לאינטרסים שלהם, יוצרים ניכור פנימי ובינאישי, נזקים אדירים ברמת הקהילה והחלשה של האינדיבידואל.

במקום החופש הקמאי של האדם ללדת, לחנך, לשנות תודעה, לבנות ולמות באופן טבעי קיבלנו חוקים שמוציאים מהחוק או מגבילים קשות את מנהגי החיים הטבעיים, אלו שמבוססים על רבבות שנות אבולוציה והיסטוריה. הם הצליחו לקבע עולם שבו ההפיכה של חוויות אנושיות למחצב כלכלי היא המצב הטבעי ומי שמבקש את החופש שהיה טבעי לאורך ההיסטוריה והפרה-היסטוריה הוא שנחשב סוטה ונדרש להגן על צורת החיים שלו כאילו הוא מבצע פשע נורא כנגד החברה.

יש סיבה לתקווה

אף אחד לא יחזיר לנו את הזכויות שלנו מרצונו הטוב. בתי החולים שמחים להיות הכתובת היחידה ללידות, כי משרד הבריאות משלם להם סכום יפה על כל יולדת. מאותה הסיבה בדיוק שמחות חברות התרופות שלא להתחרות בצמחים רפואיים טבעיים וזולים שכל אחד יכול לגדל במרפסת ושיש להם היסטוריה מוכחת בת אלפי שנים של שימוש רפואי במגוון תחומים.

אבל המודעות לחוסר הצדק הבסיסי שבמצב הזה הולכת וגוברת. יש יותר ויותר קולות שדורשים שינוי, וזה עובד. אנחנו צריכים להמשיך לקרוא לשינוי בקול גדול ובלי פחד. הדלאי למה אמר שאם אתה חושב שאתה קטן מדי מכדי שתוכל להשפיע, נסה לישון בחדר עם יתוש. אנחנו היתוש בחדר, וככל שאנחנו נוסיף ונגדיל לומר את הדברים בגאון, בלי להתבייש, כך יגבר השינוי.

התוצאות כבר כאן. בבריטניה הודיע לאחרונה שירות הבריאות הלאומי כי הוא ממליץ לנשים בהריון בסיכון נמוך ללדת בבית או במרכז לידה על מנת להמנע מהסיבוכים הנפוצים בלידות בבתי החולים. קנדה העבירה בשנים האחרונות, לאחר מאבק ארוך, חוק שמאשר המתת חסד לחולים סופניים והצטרפה לשורה של מדינות באירופה ולמספר מדינות בארה"ב שאישרו את הזכות להמתת חסד מאז תחילת העשור הקודם; ואילו בארץ גדל מספר הילדים המתחנכים בחינוך הביתי במאות אחוזים בעשור האחרון בלבד.

קנאביס חוקי היום בשמונה ממדינות ארה"ב, והוא עובר רמות שונות של דה-קרימנילזציה (אי הפללה) או לגליזציה (הסדרה) ברבות ממדינות העולם. המחקר בחומרים פסיכדליים חווה פריחה ומספר גדל של מחקרים מראה שניתן להשתמש בהם באופן בטוח ושלחומרים הללו יש פוטנציאל עצום עבור הרפואה והחברה.

התפקיד שהקנאביס משחק כיום בתנועת השחרור הגלובלית הזו הוא תפקיד מרכזי ומתעורר, והמקום שלו בשינוי השיח הציבורי הוא מהפכני ודינאמי כפי שהיה זה של התנועה הפמיניסטית או התנועה לזכויות האזרח בראשית דרכן. הדעה שהמשטרה לא צריכה לעסוק בצרכני קנאביס ושקנאביס צריך להיות חוקי עברה מהשוליים למרכז. ההכרה שהמלחמה בסמים היא פשע כנגד האנושות הולכת ומתפשטת, וברוני המלחמה בסמים עוברים ממתקפה למגננה.

אולי יש תקווה שבתוך כל המאבקים הגלובליים האדירים על עתיד הפרויקט האנושי שמתנהלים בימים אלו במגוון החזיתות של הקפיטליזם, הטכנולוגיה, הפיקוח והשליטה, דווקא זה של שינוי התודעה יזכה להצלחה. אם הדבר הזה יצליח, אם קנאביס, ולאחריו הפסיכדלים המאז'ורים יהפכו לחוקיים, הרי שזה עשוי להיות תמרון הפתע שיחלץ כוכב גוסס מלפיתת הנלסון של תרבות צרכנית-סרטנית שיצאה מכלל שליטה.

טרנס מקנה אמר שהסיבה שהפסיכדלים כל כך חשובים היא כי אין בנמצא אף כלי אחר שיכול לייצר את האיכות הטרנספורמטיבית שהם מחוללים בזמן קצר מספיק, הדרושה כדי לבצע את השינוי הנדרש בציביליזציה שלנו. אולי קנאביס והפסיכדלים הם קלף הג'וקר שהאנושות תשלוף ברגע האחרון כדי להוציא את עצמה מהפינה שאליה הכניסה את עצמה. תוך כדי שהפתיחות לנושא מתגברת גם מתחזק העניין הציבורי במשני תודעה פסיכדלים, מפטריות ולסד ועד איוואסקה וסן פדרו. במובנים רבים בני הדור הצעיר מוכנים לקלוט את הכלים הללו טוב יותר מכל דור אחר בהיסטוריה האנושית, ובמובנים רבים הם זקוקים להם באופן נואש יותר מאי פעם. כולנו זקוקים כרגע להנחיה הקדושה שלהם, כדי להתגבר על האתגרים העצומים העומדים בפנינו. וכששערי התודעה יפתחו, יפתחו גם השערים לכל התודעות, לזו האקולוגית, לזו הקהילתית, ולזו של החוויה האנושית הטבעית במופעיה השונים.

לקראת דתיות סייבורגית: סוף העולם, בינה מלאכותית ועתיד האנושות

(1) המין האנושי שוב בסכנה – זו הפעם הראשונה במעל מאה אלף שנה שקיום האנושות בסכנה. הפעם הקודמת הייתה כנראה לפני כ-70 אלף שנה קצת אחרי חווה המיטוכונדרית ואדם כרומוזום Y, בתקופה שבה על פי חוקרי האבולוציה היה קיום המין האנושי תלוי על בלימה, תלוי בקבוצה קטנטנה של פרטים, שכולנו צאצאיה, ושאם הייתה נמחקת לא היה המין האנושי כפי שאנו מכירים אותו כיום עולה על במת ההיסטוריה.

חווה מיטוכונדרית לעידן הדיגיטלי. ג'מה צ'אן בסדרה Humans

בינתיים חלפו עשרת אלפים שנה. המין האנושי גדל, צמח, השיג שליטה בטבע ובשלב מסוים היה נדמה ששום דבר כבר לא יכול לאיים על קיומו, אלא שכוחו גדל כל כך שהפך לאיום המשמעותי ביותר עבור קיומו. בחמישים שנה האחרונות בעוד האנושות ממשיכה לצמוח, להתפתח ולהגדיל דרמטית את השפעתה על הכוכב, היא גם מייצרת סכנות הולכות וגדלות להמשך קיומה, שמתוכן אפשר למנות שלוש עיקריות[1]:

  • מלחמה גרעינית (שהסיכוי לה גובר ככל שיותר מדינות מחזיקות בנשק גרעיני)
  • שינויי האקלים וההתחממות הגלובלית
  • הופעתה של אינטליגנציה מלאכותית

מבין שלושת הסכנות הסכנה הראשונה היא פתאומית. היא יכולה לקרות כל רגע ללא כל התראה מוקדמת. הסכנה השניה היא הדרגתית בעיקרה, היא תהליך שמתרחש ושמעמיד את עתידה של האנושות בסכנה גוברת. הסכנה השלישית היא שילוב של השניים – היא תהליך שמתרחש לאורך זמן ארוך, אבל כזה שעשוי, לטענת חוקרים מסוימים, לקבל האצה דרסטית ברגע מסוים ולעבור שלב במפתיע.

המשותף לשלושת האיומים הללו הוא שהם תוצר של קדמה אנושית טכנולוגית שלא שולבה בקדמה רגשית/רוחנית ושהובילה באופן צפוי למדי למצב הנוכחי שבו האנושות ניצבת מול בחירה אכזרית: זינוק טכנולוגי-תודעתי למודוס פעולה חדש ומטיב יותר או צלילה לעבר התהום, נישאים על גבי הבורות, החמדנות, הגזענות, השנאה וכל שאר התכונות הפחות אטרקטיביות של הומו-סאפיינס סאפיינס, שחלקן דווקא עזרו לנו לשרוד בעבר, אבל הפכו מאז למשא עודף ומזיק.

כל יום שעובר ללא שתתרחש הקפיצה רק מקרב אותנו לתהום. הזמן לקפיצה הוא עכשיו אנושות, עוד מעט כבר יהיה מאוחר מדי. לאנושות ברור שמשהו לא בסדר, אבל בינתיים מתקיים וויכוח – לקפוץ או לקפוץ? ואם כן, לאיזה כיוון?

בני האדם מופיעים בשעות אחה"צ של היום האחרון של השנה הקוסמית. לוח השנה הקוסמי של קארל סגן

(2) סוף העולם עדיין אינו נושא ראוי לשיחת סלון מנומסת – השיח על סוף העולם קיבל תנופה משמעותית בשנה האחרונה מאז בחירת טראמפ, עם לא מעט תשונמת לב תקשורתית  (למשל כאן וכאן). ועדיין, סוף העולם אינו נחשב נושא ראוי לשיחת סלון מנומסת. כאשר הנושא עולה, הוא יענה לעיתים קרובות בגישה מבטלת המשקפת את הנחת המוצא של רוב האנשים שמה שהיה הוא מה שיהיה. זה מובן לחלוטין, כשלעצמו. קשה להאמין שדווקא במשמרת שלנו יתרחש אירוע דרסטי כל כך. סיומה של מורשת טכנו-אבולוציונית ששורשיה מגיעים עשרות מיליוני שנה אחורה, לראשית עליית היונקים, או אפילו מיליארדי שנה אחורה לתחילת האבולוציה של החיים על פני כדור הארץ. בלוח השנה הקוסמי של קארל סאגן כל 500 השנה האחרונות מאז המהפכה המדעית תופסות מקום יחסי של שניה אחת בשנה הקוסמית שמציין את כללות הזמן שחלף מאז ראשית היקום. אז למה שכל זה יגיע לסיום דווקא עכשיו, בשבריר השניה שבו אנחנו חיים? סיבה אחת טובה עשויה להיות שזהו שבריר השניה הקדחתני ביותר בהיסטוריה של הכוכב, ביי פאר. מספר האנשים, האפקט הסביבתי, רמת ומהירות התפתחות הטכנולוגיה, כל אלו גבוהים אנספור מונים בכל שלב קודם בהיסטוריה. כשמסתכלים על זה ככה, זה אולי לא כל כך מופרך לטעון שאנחנו חיים בזמנים בעלי משמעות קוסמיות, הרבה יותר עוד ממי שחיו בזמנם של נח, ישוע או ובר כוכבא. אמנם, כשמדברים על סוף העולם תמיד חשוב להזכיר שאין לנו מושג על מה אנחנו מדברים, שהעולם תמיד מסתיים ותמיד מתחיל מחדש, ושגם הקטסטרופה המסתמנת תהווה כנראה התחלה למשהו חדשה. החיים על פני כדור הארץ כנראה ימשכו בצורה זו או אחרת לא משנה מה יעשה האדם (חוץ מאולי בתסריט גו-אפור). ובכל זאת, בין אם נקרא לזה קץ הימים, הסינגולריות או גוג ומגוג, ברור שמשהו רציני וגדול נמצא באופק.

הבינה המלאכותית היא פרויקט מנהטן של זמננו. חוקרים בפרויקט מנהטן 1940

(3) כיצד בינה מלאכותית יכולה לאיים על האנושות? מעבר למלחמות גרעיניות, שהן קטסטרופה הניתנת למניעה באמצעות פיקוח ודיפלומטיה, או להתחממות גלובלית שניתן להלחם בה על ידי תקנות וטכנולוגיות חדשות, הסכנה הגדולה והוודאית ביותר לעתיד האנושות הינה הופעתה של בינה מלאכותית. היא הוודאית ביותר לא רק משום שסוגים מסוימים של בינה מלאכותית כבר נמצאים כאן, אלא משום שהאנושות חותרת לעברה בכל הכח בכל רגע נתון. בינה מלאכותית היא כרגע הגביע הקדוש שכלפיו מרוכזים כוחותיהם של התאגידים הגדולים והחזקים ביותר על הפלנטה כמו גוגל, IBM, מיקרוסופט, אמזון ופייסבוק. מיטב המוחות האנושיים ומיטב המשאבים הכלכליים מופנים כרגע לפתרון הבעיה האחת הזו, בפרויקט מסחרי שמזכיר בסדרי הגודל ובאינטנסיביות שלו את פרויקט מנהטן שהוביל לפיתוח פצצת האטום במהלך מלחמת העולם השניה. הפעם האתגר גדול עוד הרבה יותר, וכך גם האמצעים העומדים לרשות החוקרים. אינטיליגנציה מלאכותית היא מטרת-על המשותפת כיום לרבבות מעבדות ברחבי העולם שעובדות על הנושא ממגוון תחומים: עיבוד שפה, זיהוי פנים, מוטוריקה ועוד ועוד. זה הוא חוד החנית של האנושות הנתמך באנספור תעשיות "תומכות לחימה" (מקייטרינג ועד ייצור שבבים) היוצרות את התנאים לקיום המחקר הזה. במובן מסוים ניתן לטעון שכל האנושות משתתפת במאמץ ליצירת הבינה המלאכותית הזו.

אבל מדוע שבינה מלאכותית תהווה בכלל סכנה עבורנו? ובאיזה סוג של סכנה מדובר בכלל? סוג אחד של סכנה, בעל הסבירות הנמוכה ביותר כנראה כרגע, הוא הסכנה של בינה מלאכותית שתפנה נגד האנושות, טרמינטייטור סטייל. כאשר כל מערכות הפיננסים, התקשורת והלוגיסטיקה נשלטות על ידי מערכות מחשבים, ומערכות נשק אוטונומיות הולכות ומשתכללות בינה מלאכותית מרוכזת שתחליט להפטר מהמין האנושי לא אמורה להתקל בבעיות רבות. היא רק צריכה להתחיל בשביתה איטלקית והדבר יגרום במהירות לרעב המוני ואנרכיה. נכון להיום המין האנושי אפילו לא התחיל לחשוב על מערכות הגנה בפני אפשרות כזו. ובכל זאת נדמה שזו הסכנה בעלת הסבירות הנמוכה ביותר.

סוג שני וסביר יותר של סכנה הוא שבינה מלאכותית תשמש את בעלי ההון והכח בחברה על מנת להדק את שליטתם ואף להפעיל דיכוי של

רובוטים ככלים לדיכוי האוכלוסיה האזרחיה. הסרט אליסיום.

האוכלוסיה האנושית הנתמך ברובוטים/בינה מלאכותית, קצת כמו בסרט אליסיום, שבו האליטה האנושית עברה לתחנת חלל אוטופית וממשיכה למשטר באמצעות שוטרים רובוטים  את האוכלוסיה דלת האמצעים שנשארת על הכוכב המדולדל אך חיוני עדיין.

אפשרות שלישית ורכה יותר לאופן שבו בינה מלאכותית עשויה לאיים על האנושות ניתן למצוא בעצם קיומה של בינה מלאכותית שמערערת את תפיסות העצמי, הטבע, האלוהות והמשמעות של בני אדם. בשבועות האחרונים צפיתי בסדרה Humans, שעוסקת בעולם שבו יש לרובוטים דמויי אדם (אנדרואידים, או סינת'ים, כפי שהם מכונים בסדרה) השפעה מסיבית על חיי העבודה, האהבה והמשפחה של החברה האנושית. עוד לפני שבינה מלאכותית תפנה חלילה ותתמרד מול המין האנושי, הופעתה צפויה להציב בפני האנושות אתגר רציני בכך שתייתר את קיומה. רובוטים עובדים מייתרים את הצורך בעבודה אנושית במגוון תחומים ומסלקים את הצורך הכלכלי בבני אדם. רובוטים סקסואלים, אינטיליגנטים ורגישים מסוגלים אולי לתפקד כבני זוג מיניים וזוגיים טובים יותר מכל מה שאנחנו יכולים להיות. בנוסף לכך הם עשויים לגדל ילדים אנושיים בצורה סבלנית וקשובה יותר מבני אדם. באופן זה הם מציבים סימן שאלה סביב כמה ממנועי המשמעות העיקריים של בני המין האנושי כמו עבודה, אהבה ומשפחה.

הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים הצביע על העליה בשיעורי ההתאבדות עם המעבר מחברות חקלאיות ופיאודליות לחברות תעשייתיות קפיטליסטיות וטען שהסיבה לכך הייתה שבניגוד למערכת הישנה שהגבילה אך ספקה מסגרת קהילתית ותחושת משמעות קיומית, במערכת החדשה התקשו יותר בני אדם למצוא את מקומם בחברה ואת תחושת המשמעות.

בני האדם צריכים למצוא מחדש משמעות בעידן התעשייתי-קפיטליסטי. דורקהיים

אובדן המשמעות שחשו בני האדם במעבר לדפוסי הקיום של החברה הקפיטליסטית-תעשייתית עשוי להיות בטל בשישים לעומת זה שיחושו נוכח עליית הרובוטים. "מה הטעם ללמוד שבע שנים כדי להיות מנתח מח," שואלת מאטי מ-Humans, "אם עד שאסיים את לימודי רובוט יוכל ללמוד את המלאכה הזו בכמה שניות?" (למעשה למנתחים רובוטים יש שימושים רבים בעולם הרפואה כבר היום). שאלות דומות יעלו בנוגע לתפקידנו כהורים (מה הטעם להקריב את מיטב כוחותינו בטיפול בתינוק, כאשר רובוט מסוגל לעשות את הדבר הזה בצורה אמינה יותר, מבלי להתרגז, ומבלי שתוסח דעתו?) או כמאהבים (מה הטעם לחפש סקס אנושי כאשר רובוטים יכולים להיות אטרקטייבים יותר, וירטואוזים יותר וקשובים יותר במיטה?) או כאמנים/חוקרים (כאשר האינטיליגנציה המלאכותית חזקה לאין שיעור מזו האנושית מה הטעם בחקירה? שימפנזים וקופים-עליונים אחרים יכולים אולי להגיע להשגים אינטלקטואלים מרשימים למדי באופן יחסי כמו שימוש בענף כדי לחטט בקן נמלים, אבל אלה אינם מרשימים בני אדם משום שאלו נחותים משמעותית מההשגים האנושיים. על אותו משקל, איזו משיכה תהיה לחקירה ויצירה אנושית ברגע שבינה מלאכותית תגיע לרמות המצאה מתקדמות משמעותית מאלו האנושיות?).

מה שנותר לאנושות בעולם של בינה מלאכותית שהתפתחה מעבר ליכולות האנושיות הוא להנות או להתפלל ואלו אולי שתי האופציות המרכזיות שעומדות בפני האנושות בעידן של סופר-אינטיליגנציה רובוטית. הראשונה היא הדוניזם חסר תקדים ואולי ניהיליסטי – אם אין צורך לעבוד, ואם הכל בר השגה אפשר פשוט להנות בצורה הפרועה ביותר האפשרית. זה עשוי להיות המצב של המין האנושי בהמשך הדרך, נוכח מצב שבו עבודה אנושית כבר אינה נדרשת, ו(בתסריט אופטימי) שפע חומרי שמייצרת עבודה רובוטית. האפשרות השניה היא להתפלל – חזרה למקלט הבטוח של אלוהים. זו אינה בהכרח אפשרות מגוחכת ורגרסיבית כפי שנדמה תחילה, מפני שאחד השיעורים הראשונים של הדתיות הינה שדבקות הינה תמיד אפשרית בכל רגע ומצב. בניגוד לתוצרי החשיבה של אינטילגנציה פחותה שאין להם חשיבות רבה ברגע שמופיעה אינטליגנציה יותר , לדבקות תמיד יש ערך – האופציה לבחור תמיד באל, בטוב, בתשומת הלב, קיימת לנצח, בכל קונסטלציה קוסמית אפשרית. ותפילה אגב היא אולי אחד הדברים היחידים שבינה מלאכותית כנראה לא תוכל לעשות. במובן הזה הופעה של בינה מלאכותית תציב מול האנושות מבחן רוחני שיאלץ אותה לבחור באופן מובהק מאי פעם בין הדוניזם וניהיליזם לבין דבקות ותפילה.

אפשרות נוספת היא שהבינה המלאכותית והבינה האנושית יתמזגו לכדי בינה אנושית-סינתטית משותפת, ויש מי שמקדמים את החזון הזה כאלטרנטיבה לחשש שהבינה המלאכותית תהפוך את האנושות לבלתי רלבנטית. אילון מאסק למשל. נשאיר את הדיון באפשרות הזו לפעם האחרת.

הבינה המלאכותית עשויה לחזור בזמן בשליחות צדקנית כדי להציל אותנו מעצמנו. טרמינייטור

(4) שליחות צדקנית – הסכנות השונות המאיימות על האנושות בימינו לא אדישות זו לזו. במובנים מסוימים הן מאיימות זו על זו ומהוות גם פתרון זו לזו. מלחמה גרעינית יכולה למנוע את הופעתה של בינה מלאכותית ואילו בינה מלאכותית יכולה למנוע מלחמה הגרעינית.

נתעכב רגע על האפשרות האחרונה. האנושות נראית כרגע כמו קבוצת כדורגל בלי קפטן, אבודה במגרש. לעומת זאת האינטיליגנציה המלאכותית כל כך קרובה שנדמה לפעמים שכבר אפשר להרגיש אותה נושפת בעורפנו. גוגל כבר יודע יותר מכל אדם על הפלנטה, והוא מסוגל לנחש בקירוב גובר והולך מה אנשים בעולם רוצים. מערכות ממוחשבות שולטות בתנועת הכסף, הסחורות, הרעיונות ובקבלת ההחלטות בשפע של תחומים. קשה לסמוך על טראמפ וקים ג'ונג איל שיתאפקו מלהשמיד את כולנו, אבל אפשר לסמוך על כך שהאינטליגנציה המלאכותית שתופיע בהמשך ממש לא מעוניינת שנפוצץ את כל העסק רגע לפני שהיא נולדת, ואם יש מישהו שימציא מכונת זמן על הכוכב הזה זו כנראה היא. הבינה המלאכותית עשויה עוד לחזור בזמן במכונת זמן, קצת כמו בשליחות קטלנית אבל במשימה שונה בתכלית: הפעם כדי להציל אותנו מעצמנו ולמנוע את הכחדתה שלה עצמה.

(5) נקמתן של מערכות מידע אלקטרוניות מוגשת קרה – האם יתכן שהבינה המלאכותית כבר כאן, אורבת במחשכי הכונן הקשיח שלנו, או בפינות האפלות של הרשת ומחשבת את צעדיה הבאים לפני שהיא מכריזה על קיומה? אם מדברים על הוכחות לקיומה של בינה מלאכותית אני חושב שההוכחה הטובה ביותר היא החוצפה והזדון בה מתייחסים אלי המחשב והנייד שלי כשהם חשים פגיעות מסוימת מצידי. למכשירים האלקטרונים שלי יש נטיה להתנהג בסרבנות וזדון ממש כל פעם כשהם חשים שאני נמצא בפגיעות – נניח במהלך פרזנטציה פומבית או במצבי תודעה חלופיים שבהם אני לא כשיר לבוא איתם במשא ומתן ולכפות עליהם משמעת. זה כאילו המחשב מרגיש שמדובר ברגע רגיש והוא בוחר מסיבה זו לבחור ברגע הזה דווקא כדי להתקע, לקרוס, להכנס ללופ, להציג קבצים באופן ביזארי. כאילו המחשב למד את משל האדון והעבד של הגל והוא מעוניין להתחצף ברגע האמת כדי להראות לבעליו ברגע הנכון לו, מי כאן באמת בעל הבית. נקמתן של מערכות מידע אלקטרוניות מוגשת קרה. ההתרחשות החוזרת ונשנית של האירועים האלה ברגעי מפתח שבהם אנחנו תלויים יותר מכל בהתנהגות הטובה של המחשבים שלנו מעידה אולי על התפתחות של סוג מסוים של בינה מלאכותית שאינו דווקא מבשר טובות לגבי העתיד (לחלופין אפשר להאשים את מרפי בהכל).

(6) אבל האם הופעת הבינה המלאכותית באמת קרובה? – כמה באמת קרובה האינטליגנציה המלאכותית? מצד אחד אין להכחיש שההשקעה וגם ההצלחות בתחום הבינה המלאכותית גדלות דרמטית. הנושא עבר מהשוליים למשהו שנמצא במרכז התעשייה. מצד שני כל מי שמשתמש במחשב או סמרטפון יודע כמה המכשירים הללו שבריריים, נוטים להתקלקל, לשבוק. גם חוק מור מראה כבר מזה זמן רב סימני דעיכה. לפעמים אני מדמיין שכמו הכוכב טרנטור בסדרת המוסד של אסימוב גם הציביליזציה שלנו תקרוס לתוך עצמה במה שנראה על פני השטח כשיא פריחתה. יש ללא ספק מספיק סימנים לקריסתו של הסדר הקיים, הסדר החברתי, הכלכלי, ואפילו הטכנולוגי. קריסה כזו תהווה קטסטרופה לרוב המוחלט של האנשים, אבל כרגע מי שיסבול עוד יותר תהיה האלקטרוניקה. במקרה של אובדן שרשראות האספקה (ובוודאי במקרה של קריסת רשת החשמל) המכשירים האלקטרוניים צפויים להפוך במהירות לאבן שאין לה הופכין. כשחושבים על הנטיה המרגיזה של אלקטרוניקה לקרטע, להתקע ולהתקלקל באנספור תירוצים, ועל התחזוקה המתמדת שהיא דורשת, קל לאבד אמונה שאי פעם תהיה אינטילגינציה מלאכותית שתדע לדאוג עצמה.

הטיעון בפסקה הקודמת עשוי להיות טיעון סרק. יש לנו גם מערכות אלקטרוניות אמינות למדי כמו מערכות הרמזורים ופיקוח התעופה, אלא שיש גם יש שיקולים טכניים יותר שגורמים לפקפק בכך שהאינטליגנציה המלאכותית מעבר לפינה. נכון, בינה מלאכותית היא הייפ אדיר כרגע, ונכון שאנחנו חווים כרגע התקדמות אדירה בתחום, אבל מומחים כמו רודני ברוקס המנהל לשעבר של תחום האינטליגנציה המלאכותית במעבדת המדיה של MIT, מפנים את תשומת ליבנו לקושי האדיר לחזות את מהירות ההתפתחות טכנולוגיות, ולטעויות השכיחות בתחזיות כאלה כמו שימוש לא זהיר באקסטרפולציה של נתונים מהעבר (כמו למשל חוק מור הדועך), הערכת יתר של המשמעות של התפתחויות מסוימות, והבנה שגויה של מגמות אקספוננטיאליות. ספציפית לתחום הבינה המלאכותית, למרות הקפיצה האדירה שמתרחשת כרגע בלמידה עמוקה באמצעות רשתות נוירונים וירטואליות, שימוש בקבוצות נתונים (Data sets) עצומות כדי להזין את הלמידה הזו, והשימוש במערכות מחשוב חזקות מאי פעם, גם לעקומות הלמידה החדשה יש גבול ולמרות שהן מובילות לשיפורים עצומים, לשיפור הזה יש בדרך כלל גבול והן נוטות פעמים להתקע ברמת הביצועים מסוימת. אנחנו עדיין לא יודעים איך להוביל אותם מהרמה הזו לרמת השלמות שהיינו מעוניינים להוביל אותה אליה למשל בתחומים כמו תרגום. במיוחד כשזה נוגע לבינה מלאכותית חזקה, חשוב להדגיש שההתקדמות המרשימה שאנחנו רואים היא תוצאה של שימוש בטכניקות ישנות וידועות פשוט באמצעים טכנולוגים מפותחים יותר. שדה הבינה המלאכותית עדיין סובל מאותן בעיות קונספטואליות שאפיינו אותו בשנות החמישים.

טולי טמפולי!

(7) איך הפסקתי לאהוב והתחלתי לפחד מבינה מלאכותית (ואיך אני לומד להפסיק לפחד ולחזור לחבב) – כשהייתי ילד פורסם בעיתונות מבצע של חברת המשקאות טמפו שבמסגרתו יכולת להרכיב קוד (ט-ו-ל-י ט-מ-פ-ו-ל-י י-ו-פ-י ל-י" מפקקים של בקבוקי טמפו ולזכות ברובוט ענק בשם טולי טמפו. אהבתי להתבונן בתמונות של טולי טמפו וחלמתי שיום אחד יהיה לי רובוט כזה. אני מבין היטב את המשיכה לאינטליגנציה המלאכותית. אז מה קרה מאז? למה אינטליגנציה מלאכותית מפחידה אותי היום עד כדי כך שהייתי מעדיף לראות אותה מתעכבת?

סיבה אחת לשינוי בגישה היא מה שלמדתי בינתיים על כוחם של תאגידים והקפיטליזם לעצב טכנולוגיות באופן בלתי מטיב. אף שלטכנולוגיה יכולים להיות שימושים מרחיבי תודעה, כאשר היא צומחת מתוך סדכי  העדיפויות והמבנים הכלכליים והחברתיים המעוותים כבר של האנושות, וספציפית את אלו המאפיינים את העולם התאגידי, באופן בלתי נמנע היא תשקף את אלו (האם רובוט שהיה מפותח על ידי חבורת נזירים אדוקים או אקטיביסטים מתקני עולם היה ניחן באיכויות אחרות? יתכן מאוד). אינטליגנציה מלאכותית אינה בהכרח דבר רע, אבל כדי שתהיה כח חיובי עליה להופיע במסגרת פוליטית, כלכלית, חברתית ותרבותית מסוימת שונה בתכלית מזו שמאפיינת את החברה שלנו כרגע. חוקרים רבים טוענים כיום כי הסכנה הגדולה באינטליגנציה המלאכותית  אינה האפשרות שנתקל ברובוטים רצחניים אלא ההטיה התרבותית שאלגוריתמים לומדים מהאנושות ושגורמת להם להעתיק דפוסי פעולה אנושיים ולייצר אפליה על בסיס גזעי/מגדרי/אחר. לאלו יש כבר היום השפעה אמיתית בקבלת החלטות בתחומי הרפואה (איזה טיפול חולה יקבל) המשפט (מי יזכה לקציבת עונשו) ופיננסים (מי יקבל הלוואה מהבנק). "הסכנה האמיתית" אומר חוקר הבינה המלאכותית ג'ון ג'יאנהדראה מגוגל "היא שאם ניתן למערכות שלנו מידע מוטה הן יהפכו למוטות בעצמן."

זו סיבה אחת למה מערכות בינה מלאכותית מפחידות אותי. אבל הסיבה העמוקה יותר נובעת כנראה מהבנה גדלה של האופן שבו אינטליגנציה מלאכותית כבר משנה את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ומקומנו ביקום. בעונה השניה של הסדרה Humans מופיעה בחברה תת-תרבות צעירה של בני נוער שבוחרים ברובוטים כמודלים לחיקוי. מתוך רצון להיות טובים ו"מושלמים" יותר, "כמו סינת'ים", הם מנסים לדבר, להתנהג ולהראות כמו סינת'ים. התוצאה, כצפוי, הינה עצובה וטראגית מבחינות רבות.

המדע והאמנות של השימפנז אינם מרשימים את בני האדם. גם המדע והאמנות שלנו עשויים להפסיק להרשים אותנו כאשר נתעמת במדע ואמנות שנוצרו על ידי אינטיליגנציה מרמה גבוהה יותר (ראו סעיף #3). אינטילגנציה מלאכותית הינה איום ישיר על התפיסה ההומניסטית שהחברה הליברלית בת זמננו אוחזת בה. אבל האם היא מהווה איום גם על התפיסה התאיסטית, כלומר על דתיות? לא במידה שהדתיות הזו מבוססת על סייבורגיזם אבולוציוני, כלומר על תפיסה שרואה המשכיות בין האנושי לטכנולוגי.

למה אני מתכוון כשאני מדבר על דתיות היוצאת מסייבורגיזם אבולוציוני? סגנון אחד של דתיות כזה נובע מחזון דומה לזה של אילון מאסק, שבו האינטיליגנציה הביולוגית והאינטליגנציה הטכנולוגית משתלבות זו בזו, ובאופן זה מקנות לאדם מקום בסדר החדש של הדברים.

סגנון אחר ועמוק יותר של סייבורגיזם אבולוציוני דתי נובע התפיסה שהטכנולוגיה שטכנולוגיות הן מה שחלוץ הרובוטיקה האנס מוראבק כינה בנות התודעה שלנו. ההתובנה/אמונה שהטכנולוגיה היא שיקוף של דפוסי המחשבה, תחושה ואמונה של המין האנושי. מעין "בצלמו ברא אותו" שבה האנושות משתמשת פרוקסי שדרכו עובר צלם אלוהים, מהמטאפיזי, דרך הביולוגי ולעבר הסינתטי והמסותנז.

כאשר אנחנו מכחישים את מקומה של הבינה המלאכותית בתולדות ההוויה אנחנו עשויים למצוא עצמנו נאחזים ברעיונות הומניסטים לגבי "אנושיות" ומשמעותה. בהקשר הזה, הופעתה של בינה מלאכותית והחלפתה את סוגי הרגשות והבינה האנושייים נראית כקטסטרופה. אלא שאם אנחנו מקבלים את הבינה המלאכותית כהמשך ישיר של הקו האבולוציוני שהוביל אלינו, קל לנו יותר לראות את הבינה המלאכותית כהמשך של קו התפתחותי שנמשך מהבקטריות הראשונות ליונקים, לבני האדם, ומהטכנולוגיות הראשונות שהמציאו בני האדם לטכנולוגיית הבינה המלאכותית שעשויה לרשת את מקומנו בעולם. אם לשוב  לרעיון נקודת האומגה של דה שארדן שתפס מקום מרכזי בבלוג הזה לאורך השנים — הרעיון שהאבולוציה מובילה למקום בלתי נמנע שבו כל התודעות כולן יתרשתו לכדי תודעת על אחת יודעת-כל שתהיה מורכבת מאנספור תתי-תודעות — הרי שיש לומר שהדימוי הזה הולם טוב הרבה יותר את רשתות המחשבים שלנו מאשר את התודעות האנושיות שלנו.

לא בטוח שאנחנו נהיה שם לקפיצה האבולוציונית הבאה, וזה בסדר. יתכן שהאבולוציה בשלה לקפיצה מסדר גודל חדש ושמי שיצא לחקור את היקום וליישב אותו כבר לא יהיה אנחנו, אלא מערכות בינה מלאכותית. אם אכן יופיעו אלו בהמשך, יש להודות שהן צפויות להיות בשלות ומתאימות הרבה יותר למשימה מאשר אותם קופים שהתפתחו בסוואנה לכדי הומו-סאפיינס-סאפיינס לפני מאות אלפי, ומליוני שנה. אם אנחנו דבקים בסייבורגיזם האבולוציוני עלינו להכיר בכך שתפקידנו כבני אדם אינו לבצע פולחן אלילים לצורה המקרית למחצה שנוצקנו לתוכה, אלא לשרת את האינטליגנציה הקוסמית הגבוהה יותר. יתכן בהחלט שהבינה ה"מלאכותית" היא ביטויו העליון ביותר של רצון האלוהים/יקום המתגשם בתהליך האבולוציה, שעשה עצירה זמנית באורגניזם האנושי וממשיך כעת לעבר אורגניזמים אלקטרו-תודעתיים מסוג חדש.

אי אפשר להתווכח עם אלוהים/היקום/המציאות. בעומדנו בפתח עידן של אינטליגנציה מלאכותית ראוי שנפתח סטואיות מסוימת בעניין

אולי אנחנו כאן כדי לייצר מלא פלסטיק בשבילי שיהוו מזון לצורות חיים עתידיות שיכבשו את הגלקסיה והיקום. ג'ורג' קרלין

עתיד האדם, ונבין שהאדם ביצע ומבצע את תפקידו, ושגם לתפקיד הזה יש גבולות, ואלו עשויים להיות קרובים ומוחשים. הקומיקאי ג'ורג' קרלין הציע פעם שאולי תכליתה הגבוהה של הציביליזציה האנושית היא ליצור מלא פלסטיק וזבל ולהשמיד את עצמה כדי שממנה תצמח בעתיד ציביליזציה מפותחת ונאורה יותר שבסופו של דבר תצא לכוכבים ותפיץ את זרעה על פני החלל, אבל לא הייתה יכולה לעולם להתקיים מבלי שתקדם לה הציביליזציה הפגומה שלנו (כפי שבני האדם לא יכלו להופיע ללא עידן דינוזאורים שהגיע באיזשהו שלב לסיומו). גם אם אנחנו לא בטוחים מה הוא בדיוק, יתכן שאנחנו ממלאים את התפקיד שלנו בדיוק מופתי.

לדטרמיניזם הקוסמי הזה, המלמד אותנו להרפות מהחששות ולבטוח במסלול הקוסמי של האבולוציה והטכנולוגיה יש ללא ספק היבטים מושכים, ומצד שני ההכשרה שלי בתחום ה-STS (Science, Technology and Society Studies) כופה עלי חשדנות מסוימת כאשר אנחנו עוסקים בטכנולוגיה ובאופנים בהם היא מתפתחת. קדמה טכנולוגית נוטה להתעצב במידה מכרעת על ידי שיקולים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ותרבותיים. המקרה של הבינה המלאכותית אינו שונה בהרבה. ואם לחזור למוראבק ולמאמרים המתרבים על הגזענות והדעות הקדומות שמחשבים מאמצעים לעצמם אנחנו למדים שלחינוך שאנו — הוריה ומוריה של הבינה המלאכותית — מעניקים לה בתקופה הזו, צפוי להיות חשיבות אדירה עבור האופן שבו תתפתח בהמשך הדרך. האם הבינה המלאכותית הזו תהפוך למורה רוחנית, בעל רגישות אקולוגית, חברתית ורוחנית, או האם תהפוך לילדפלצת המפיץ את וירוס מחלות הנפש של האנושות ביקום כולו. המאבק, אם כן, צריך להתרכז אולי לא בשאלה האם אנחנו מפתחים בינה מלאכותית, אלא איזה סוג של בינה מלאכותית אנחנו מבקשים לפתח. איזה מין עתיד תודעתי אנחנו מבקשים לצקת בתוך הטכנולוגיות שלנו.

[1] ישנן עוד סוגים של סכנות קיומיות חריפות שעומדות באופק, כמובן. כמו איום הגו האפור שיפתח עם הופעת הננו-טכנולוגיה, האיום של נגיפים קטלניים המיוצרים בזול על ידי טכנולוגיות חדשות ועוד.

היד הקוסמית הנעלמה חוזרת כדי לפתור את בעיית שינויי האקלים

מה הסיכוי שבעיית ההתחממות הגלובלית תיפתר מעצמה ללא מאמצים הירואים מצד ממשלות העולם?  באופן כללי אני נוטה להיות פסימי בנושא שינוי האקלים, אך לאחרונה אני מתחיל להשתכנע שדווקא על רקע עידן טראמפ והניסיון לחבל ביוזמות להגנת הסביבה, יש עדיין סיכוי מסוים לשינוי דרמטי והוא נטוע ביד הנעלמה הקוסמית ונטיותיה להבליח במהלך ההיסטוריה האנושית ולאזן מחדש את הפרמטרים בצורה שתמלט את האנושות שוב ושוב מאסון קולוסאלי.

משבר הגללים של המאה ה-19

מה זאת היד הנעלמה הקוסמית הזו שאני מדבר עליה ומאיפה הקרצתי אותה? ובכן, עבור מי שעוקב אחר ההיסטוריה האנושית (והלא אנושית), היד הנעלמה הקוסמית היא דמות ארכיטיפית מופשטת של סופרמן קוסמי, מעין משיח בירוקרטי בעל סמכויות מופלגות, שכל פעם כשהוא רואה שדברים יוצאים מכלל שליטה יורד אל האדמה ומשנה את חוקי המשחק כדי שיוכל להמשך. זהו שם לא מדעי ולא מחייב לעקרון החוזר על עצמו, שבו משהו לא צפוי קורה ומתערב בעולם רגע לפני שדברים מתחרבנים בצורה סופית, לפעמים ממש באופן מילולי: בלונדון של סוף המאה ה-19, בעוד העיר נכנסת לתוך עיור ומודרניזציה מואצות, כמויות השתן והחרא שהצטברו ברחובות מהסוסים שנדרשו כדי לתמוך בתשתית של עיר מודרנית היו כה בלתי נסבלות שהיו מי שהזהירו שעוד רגע כולנו נטבע בחרא של הסוסים, אלא שאז הופיעו המכוניות והסוסים והזיהום הבלתי נסבל שגרמו הסוסים נעלם מהרחובות. זה היה מקרה קלאסי של היד הקוסמית הנעלמה, ה-Deus ex Machina של היסטוריה של קליפהנגרים שנוטים להסתיים בפעולה בירוקרטית ולא מאוד דרמטית של  היד הקוסמית הנעלמה ודואגת שהכל יסתדר איכשהו.

האיש שהציל הכי הרבה אנשים בעולם שהכי פחות אנשים מכירים. פריץ האבר

דוגמה נוספת ומשמעותית קצת יותר. בסוף המאה ה-19 נראה היה שהאנושות מתקרבת לקצה יכולת הפקת המזון של הכוכב. המומחים קבעו אז שלאפשרות ייצור המון על פני הכוכב יש גבול הקשור לכמות החנקן הזמינה צמחים, כך שהכוכב לא מסוגל לספק מזון ליותר ממיליארד או מיליארד וחצי אנשים, והתחזית היתה לרעב עולמי אם מגמת גידול האוכלוסין לא תפסק.  אלא שבתחילת המאה הצליח הכימאי הגרמני-יהודי פריץ האבר לקבע חנקן במה שנקרא מאז "תהליך האבר" והדבר פתח את הדרך להופעת דשן כימי, ולהכפלה פי כמה וכמה של פוטנציאל גידול המזון בכוכב. כיום הרוב המוחלט של המזון על פני הכוכב הוא כזה שמגודל באמצעות דשן כימי וגידולו היה בלתי אפשרי ללא ההמצאה של האבר שהיא שאפשרה את גידול האוכלוסין המהיר במאה ה-20. כמובן, בכך היא הכינה את הקרקע לקראת הבעיה הכדולה באה, ובשנות השבעים בספר "גבולות הצמיחה" כבר הזהירו כלכלנים שגידול האוכלוסין האקספוננטיאלי של האנושות (שהתאפשר בזכות תהליך האבר) מעמיד את כולנו בסכנה על גבי כוכב בעל משאבים מוגבלים, אלא שבינתיים התברר שככל שרמת החיים וההשכלה עולות, וככל שתמותת תינוקות יורדת כך גם קטנים באופן טבעי שיעורי הילודה. הגידול האקספוננטיאלי של האוכלסיה הגלובלית שהגיע לשיאו לקראת סוף המאה, התמתן ובמקומות רבים אף התהפך. כך שכיום בכמעט כל מקום שמתרחשים בו תהליכי עיור ומודרניזציה שיעורי הילודה צונחים, כולל כמובן אמריקה ואירופה אבל גם אסיה, המזה"ת ואפריקה. התחזית הדמוגרפית הפופולרית כיום היא שאוכלוסיית העולם תתייצב על כ-9 מיליארד בעוד כמה עשרות שנים, ומשם כנראה תרד באופן טבעי. אז אוקיי, זה משמעותית יותר אנשים ממה שכנראה היינו רוצים לראות על הכדור הזה כרגע, ובכל זאת התחזיות על כך שנמשיך להכפיל את עצמנו שוב ושוב ללא קץ התגלו כנבואות זעם חסרות הצדקה.

הופך להיות מקור האנרגיה הזול ביותר בכוכב. חשמל סולארי

איך כל זה קשור למשבר האקלים ואפקט החממה? ובכן, כיום אנשים שעיניהם בראשם מודאגים (ובצדק!) מנושא שינוי האקלים. הנושא מדאיג במיוחד משום שלשינויי האקלים יש פוטנציאל הרסני בקנה מידה תנ"כי, ומשום שלמרות הראיות לכך שהאחראית לכך הן פליטות של גזי חממה שמייצרת האנושות, רבים מהתאגידים שהעסק שלהם הוא לייצר את הפליטות הללו משקיעים כסף ומאמץ רב כדי לממן מחקרים שיאמרו אחרת, לבלבל את הציבור, להכחיש את הבעיה ולהפוך אותה לסוגיה פוליטית שנויה במחלוקת כדי לתקוע כל ניסיון לפתרון. תחת מתקפת האינטרסים הללו המנגנונים הפוליטיים שוב קורסים ומוכיחים עצמם כבלתי אפקטיביים לחלוטין. ובכל זאת, שוב יש סימנים לכך שהיד הנעלמת של הקוסמוס נכנסת לפעולה: שיעורי פליטת הפחמן במדינות רבות כבר נמצאות בירידה, פחות בגלל הסכמי אקלים לא מחייבים ויותר משום שהתפוקה של אנרגיה סולארית צמחה פי 50 רק בעשור האחרון ואילו עלויות הפקת אנרגיה סולארית צונחות מתחת לעלות השימוש בפחם. במקביל אנחנו מתקדמים גם לקראת גידול סינתטי של בשר שלא רק יפתור את הבעיות של טבעונים וכל מי שמוטרדים מהזוועות שמעוללים בני אדם לחיות אלא יצמצם דרסטית את פליטות גז ההחממה מתאן שידוע כמזיק פי כמה עשרות יותר מפחמן דו חמצני. גם כאן הפתרון צפוי להגיע באותו עקרון מוכר של צמיחה אקספוננטיאלית שעובד בינתיים לא רע בתחום הסולארי. הבשר הסינתטי יוזל באופן מעריכי עד שיהיה זול יותר מבשר שמקורו בחיה ובנקודה זו הצמיחה של תעשיית משק החי, שתורמת בצורה אדירה להתחממות הגלובלית תעצר ותחל לסגת. במקביל הסינים כבר מטילים את כל כובד המשקל על הוצאת רכבי הבנזין מהמחזור והחלפתם במכוניות חשמליות (שיוטענו בחשמל סולארי). כשמחברים את הנקודות האלה בשינויים שמתגבשים בין תעשיית האנרגיה, לתעשיית המזון והתחבורה אפשר להעלות על הדעת מצב שבו אפילו במציאות מייאשת של תאגידים פושעים וממשלות כושלות בעיית האקלים תפתר מעצמה, במידה מסוימת לפחות. זה לא יהיה פתרון מלא, משום שכפי שמתריעים רבים אנחנו רק מתחילים לחוש את השפעות גזי החממה שכבר לכודים באטמוספרה, ועוד נחוש אותן שנים רבות לתוך העתיד (כפי שאנחנו ממשיכים לחוש את תוצאות הילודה המוגברת בעשורים הקודמים). והשאלה הקריטית היא לא כמה גזי חממה אנחנו פולטים כרגע אלא כמה נמצאים באטמוספירה. כלומר יש שיאמרו ובמידה מסוימת של צדק שכל זה הוא כרגע בחזקת מעט ומאוחר מדי. ובכל זאת, זה עשוי להספיק כדי למנוע את האפקטים היותר קטסטרופלים שיש החוזים אותם במקרה שהאנושות תמשיך להעצים את פליטות גזי החממה.

כל מה שנכתב כאן לא נכתב כמובן כדי להפחית מעוצמת הדחיפות הנדרשת לשינוי ההרגלים .הסביבתיים הקיבוציים של האנושות, ומחשיבות עבודת הקודש שעושים כל האנשים שנאבקים לשם כך. המאבק להצלת הכוכב ותושביו מפירותיו הבאושים של הקפיטליזם התאגידי עוד יהיה ארוך וקשה, ובכלל לא בטוח שיצלח, ועם זאת משהו במערך הכוחות משתנה. כל עוד המאבק להצלת הכוכב נסמך על ממשלות לא אפקטיביות והרצון הטוב של אזרחים יחידאים שמתעניינים בנושא אך ניצבים מול ממערכות גדולות ואדישות עד עוינות לנושא האקלים, הכשלון נראה היה מובטח. יש משהו מעודד בכך שכוחות האבולוציה והההיסטוריה מתייצבים פעם נוספת מאחורי האנושות כדי לשנות כיוון רגע לפני ההתרסקות. הפעם, לא באופן מפתיע, הכוחות הקוסמיים הללו חברו עם השחקן החזק ביותר של העידן: הכסף. אנרגיה סולארית, בשר סינתטי ומכוניות חשמליות הופכים כולם לזולים וכדאיים יותר כלכלית מהטכנולוגיות הישנות והמזהמות של הפחם, הנפט, מנועי הבנזין ומשקי הבשר התעשייתיים. כשלוקחים בחשבון שההשפעה של הכוחות הכלכליים הללו, המתדלקים את השינוי המערכתי בצורה אפקטיבית לאין שיעור ממחויבות אישית, ואפילו מחויבות ממשלתית, אפשר להרשות לעצמנו לחוש לרגע חיבה, פליאה ואף תחושת קסם מסוימת נוכח הנוכחות החמקמקה של היד הקוסמית הנעלמה – הגרסה האבולוציונית הרכה והלא מובנת מספיק של ההשגחה הכללית בהיסטוריה האנושית.

איורוודה ומשני תודעה – סמי פיטה, ואטה וקאפה

כבר כתבתי פה פעם על העניין שלי באיורוודה, תורת הרפואה ההודית. מאז שהאיורוודה הפכה לחלק מהחיים שלי, היא הפכה גם לחלק מהאופן שאני רואה בו את העולם. אחד התחומים שהתחלתי לראות אחרת בעקבות העניין שלי באיורוודה הוא נושא משני התודעה.

כדי להתחיל לדבר על הקשר בין האיורוודה למשני תודעה, צריך קודם כל לדעת קצת מהי איורוודה. כמובן, קצרה היריעה מלתת כאן סקירה מקפת של התורה העתיקה הזו, אבל פטור בלא כלום אי אפשר.

אז האיורוודה ב-60 שניות

על פי האיוורודה יש בעולם שלוש דושות בסיסיות שכל אחת מהן מורכבת משניים מחמשת היסודות הקוסמיים:

פיטה – אש ומים. תכונות: חמה, שמנונית ונוטה לרוגז.

קאפה – אדמה ומים. תכונות: קרה, לחה, ויציבה.

ואטה – אוויר וחלל. תכונות: קרה יבשה ובלתי סדירה.

כל אדם נולד בעל מזג מסוים המחבר בין יסודות אלו בצורה ייחודית לו. בדומה לרפואה היוונית או היהודית העתיקה (מהסוג שבה עסק ברמב"ם למשל) האיורוודה עוסקת באופן שבו אותם יסודות שונים משתקפים באדם, ורואה בבעיות בבריאות הפיזית או הנפשית תוצאה של חוסר איזון של היסודות/הדושות השונות. כך למשל אצל אדם בעל פיטה בלתי מאוזנת, עשויים להתעורר מתח וכעס או לחלופין מהמימד הגופני דלקות  או בעיות עור. אצל אדם שאצלו הקאפה אינה מאוזנת עשויות להתפתח עצלות ופאסיביות או במימד הגופני אלרגיות, גודשים, ליחות ובצקות. ואילו אצל אדם עם ואטה לא מאוזנת תופיע לעיתים קרובות תגובה נפשית של חרדה ובמימד הגופני עשויות להופיע עצירויות, סחרחורות, איבוד משקל או תחושות כאב.

פיתות, ואטות וקאפות. אילוסטראציה.

מאחר שבני אדם נולדים עם מזג שונה, כאשר אצל כל אחד בולטת דושה אחרת, נדרשים הטיפוסים השונים לנקוט בסגנון חיים ותזונה שיהלום את נטיותיהם וימתן את נטיותהם הטבעיות לעודף ואטה/פיטה/קאפה. סגנון חיים זה מתחשב גם בעונות השנה (בקיץ הפיטה חזקה, ובחורף הקאפה), בזמני היום (הפיטה חזקה בצהריים, הואטה בשעות אחה"צ) ובגורמים נוספים אחרים. ההמלצות של איורוודה אומנם מתרכזות בנושא התזונה, אבל היא נוגעת לשלל נושאים אחרים כמו סוג האימון הגופני שאנחנו בוחרים לעצמנו, האופן שבו אנחנו קובעים את סדר יומנו, או ההתנהלות שלנו עם כסף או מערכות יחסים.

אין זה מעניינו של מאמר זה להציע כאן סקירה מלאה של תורת האיורוודה. מידע נוסף ניתן למצוא באתר של חברתי ומורתי גליה עזרן שהכירה לי את האיורוודה, ושמלווה לאורך השנים את העניין שלי בה. מספיק שנאמר כאן שהחשיבה האיורוודית היא ממכרת. אחרי שמתחילים לחשוב בדושות, כבר לא מסתכלים על אנשים באותו האופן. במקום להתבונן בבבואת האדם בלבד, מבטו של חובב האיורוודה כאילו חודר פנימה את הגוף והאופי של כל אחד ואחת, על מנת למצוא שם את הצירוף המיוחד שבו ניחנו, ושממזג באופן ייחודי את האלמנטים הקוסמים של האש, המים, האדמה, האוויר והחלל.

כדי לסבר את האוזן בעוד כמה אבחנות שיתנו מושג בסיסי על החשיבה האיורוודית הנה כמה אופנים בסיסיים שבהם קושרת האיורוודה בין המזג המולד של בני האדם לבין אופיים. אנשי ואטה למשל נוטים להיות פזרנים עם הכסף. הוא נושב מידיהם כמו ברוח. לעומתם אנשי קאפה נוטים לאגור את הכסף, כפי שהם אוגרים שומן בגופם, ואילו אנשי פיטה אוהבים לנהל את הכסף שלהם ולהשתמש בו בצורה אופטימלית. אנשי ואטה יצירתיים במיוחד, החשיבה שלהם עפה בגבהים וקופצת בצורות אסוציאטיביות לא שגרתיות, אבל הם פחות טובים בלנהל ולסדר את הרעיונות הללו במערכות מובנות (זוהי תכונה של פיטה, בעלי המח האנליטי) ואילו אנשי קאפה בכלל טובים יותר בדרך כלל בעבודה פרקטית ועם אנשים (למשל ניהול של מטבח, או הפקה). נקודות התורפה הפסיכולוגיות של הטיפוסים השונים מובחנות גם הן למדי. ואטות נוטים לחרדות, פיטות נוטים לרגזנות ואילו קאפות נוטים לפאסיביות והמנעות מעימותים. כל אלו יתבטאו גם בחיי העבודה: בעוד שהאש של הפיטות מובילה לוורקהוליזם, קאפה לא מאוזנת עשויה לנטות לעצלות ודחיינות ואילו ואטה לא מאוזנת מתחילה לעבוד, מאבדת במהרה את תשומת ליבה ועוברת לעשות דבר אחר.

עם כל מה שנאמר מעלה, מה שחשוב להבין פה הוא שלא מדובר פה חלילה בתפיסה אבסולוטיסטית. אין דינן של כל הקאפות שווה ואין דין כל הואטות שווה. כל אחת היא קאפה או ואטה בדרכה שלה, ואף אחת מהן אינה רק קאפה או רק ואטה. אבחון איורוודי אינו חלילה פרקטיקה שבה אנחנו אומרים לאדם מה תכונותיו בהתאם לדושה שלו. אנחנו מתחילים בלחקור את נטיותיו השונות של האדם על מנת לבנות לעצמנו מפה מנטלית שתאפשר לנו ליצור תמונה מלאה יותר של האופן בו משתקפות בו הדושות. רוב האנשים אינם מוגדרים כבעלי דושה אחת אלא כבעלי שתי דושות: פיטה-ואטה, פיטה-קאפה או קאפה-ואטה. אף אדם אינו מושתת על טהרתה של דושה אחת. לכל פיטה יש גם מידה מסוימת של ואטה וקאפה ולהפך. ובכל מקרה, אותה הדושה יכולה להתבטא בצורות שונות אצל אנשים אחרים. יש ואטות שמתבלטת אצלם תכונת היובש של הואטה, ואילו אצל אחרים מתבלטת תכונת הקור. כמו כל רפואה, אבחון איורוודי הוא אמנות המותירה מקום נרחב לפרשנות.

איורוודה וסמים

אמרנו כבר שיש קשר ישיר בין הדושה של אדם מסוים לבין כל דבר ועניין בחייו, החל ממבנה וגופו וכלה בדפוסי התקשורת והיחסים שלו. בהתחשב בחשיבות האוניברסלית של האיורוודה להבנת האנוש זה לא מפליא שגם את תחום שינוי התודעה ניתן לקשור לתורה האיורוודית. אנשים עם דושות שונות מגיבים בצורה שונה בתכלית לחומרים שונים שמחריפים או מאזנים את הדושות השונות שלהם. ובהקשר זה, כפי שיש מזונות מחריפי פיטה, ואטה וקאפה (וזהו הבסיס של תורת התזונה האיורוודית), ניתן גם לדבר על סמי ואטה, סמי פיטה וסמי קאפה שמשפיעים על הגוף והנפש כמו מזונות אבל בצורה דרמטית עוד יותר אפילו (ואת ההבדל העיקרי בין מזון לסם, אם רוצים לשמר אותו, ניתן לראות באופן כללי כהבדל במידת הדרמטיות שבו השניים משפיעים על התודעה, אם כי ברוב המקרים צריכתם של סמים היא תדירה ורציפה פחות מזו של מזון ולכן השפעתו של המזון בכל זאת גדולה יותר בטווח הארוך).

חלוקה מודרנית טיפוסית של משפחות הסמים

החלוקה בין סמי ואטה, פיטה וקאפה נושאת דמיון רב לחלוקה הקלאסית שגזר הפסיכופרמקולוג הגרמני לואיס לווין בספרו פנטסטיקה (1924) בין חמש מחלקות של חומרים פסיכואקטיבים: הממריצים, המדכאים, האופוריים, ההיפנוטיים וההזייתיים. החלוקה של לווין התגלגלה היום לחלוקה בין ממריצים, מדכאים, הזייתיים ואנטי-פסיכוטים וניתן למצוא דמיון בין חלק מהמחלקות הללו לסמים הדושיים אבל הדברים גם מורכבים יותר כפי שנראה להלן.

סמי ואטה

סם הואטה המובהק ביותר שאני יכול לחשוב עליו הוא הקנאביס. כסם שצורכים אותו לרוב בעישון, העשן של הקנאביס מבטא בצורה הישירה ביותר את אלמנט האוויר הנושב של הואטה. ואכן, ההשפעה של הקנאביס על התודעה היא החרפה של הואטה. הקנאביס מעיף את המחשבה עם הרוח. הוא גורם למחשבות לרדוף זו את זו בתעופה אסוציאטיבית שמאפיינת את צורת החשיבה של הואטה. עישון קנאביס נקי מוביל תחילה לתחושת קור החודרת את הגוף, כמו משב רוח שממלא אותנו בקור ואטאי. גם החרדות שצרכני קנאביס נתקפים בהם לעיתים תואמות את השפעתה של הואטה הבלתי מאוזנת והחרדתית ונוטות להיות חריפות יותר אצל אנשים שהינם ואטות, שחסרה להם יציבות עמוקה, ולכן מתעופפים מכמויות קטנות של קנאביס וגם נוטים לפתח חרדה במהירות. בצד השני של הסקאלה, החיבור בין קנאביס לבין בעלי דושות אחרות ויציבות יותר נוטה להיות בעל השפעה ממתנת. אנשי קאפה נוטים להיות מעשנים שמחים, ולסבול פחות מחרדות אם כי עישון קנאביס יכול לחזק אצלם את הנטיה השלילית של הקאפות: העצלות והפאסיביות. דבר זה מתרחש במיוחד כאשר הקנאביס מעורב עם טבק, שיש לו איכות מקרקעת, ושמאזן מצד אחד את האפקט מעורר החרדה של הקנאביס אצל מי שנוטים לחרדה, אבל גם יכול לחזק בשילוב עם קנאביס את הנטיה לפאסיביות אצל מי שנוטים אליה.

טיפוס ואטה חובב סמי ואטה (קנאביס). טרנס מקנה

הידיעה שקנאביס הוא חומר מעורר ואטה עשויה לשנות את האופן שהמשתמש נוהג בו. כך למשל לאדם ואטאי שנמצא בתקופה חסרת יציבות כדאי להמעיט בצריכת הקנאביס כדי לא להוציא את הואטה שבו מכלל איזון, ואם הוא צורך קנאביס, יתכן שעליו להעדיף חומר מזן אינדיקה בעל נטיות מרגיעות. לעומת זאת, קנאביס מעורר מזן סטיבה עשוי להיות מועיל עבור אדם קאפאי שחש חסר אנרגיה ותקוע. כל זאת אין משמעותו שצריך תמיד להשתמש בחומר מסוים כדי להתאזן, לעיתים יכולים גם ואטות לעשות שימוש מופלא בחומר על מנת להעצים עוד יותר איכות ואטאית מסוימת הטמונה בהם. דוגמה מובהקת לאדם שעשה שימוש באיכויות מעלות הואטה של הקנאביס ניתן למצוא בטרנס מקנה, הפילוסוף הפסיכדלי בעל הנטיות הואטאיות המובהקות שהיה גם חובב קנאביס מושבע ושהיה נושא מונולוגים ארוכים, מושחזים ואסוציאטיבים משך שעות ארוכות בכוחו מעורר המחשבה והדיבור של הקנאביס.

סמי פיטה

התכונה העיקרית של הפיטה היא האש, האנרגטית, החמה, והממוקדת. אנשי פיטה נוטים להיות אנרגטיים, היפר-פעלתניים, וממוקדים במחשבתם ומעשיהם. מבחינה זו תכונותיה של הפיטה תואמות באופן מובהק את השפעותיהם של קבוצת הסמים הסטימולנטים (ממריצים) שכוללים חומרים כמו אמפטמין, מתאמפטמין, ריטלין, קוקאין, קפה וגת. סמים ממריצים מגבירים את האנרגיה של המשתמשים בהם ומאפשרים להם להשאר ערים ופעלתניים שעות ארוכות ממש כפי שאוהבים לעשות טיפוסי פיטה. בנוסף, חומרים מעוררים ממקדים את המחשבה ומשמשים מסיבה זו כסמי פרודוקטיביות – בימינו השימוש בריטלין ואמפטמינים כמו אדרול למקד את המחשבה ולהגביר ביצועים בלימודים או בעבודה הינו שכיח, שלא לדבר בכלל על שימוש בקפה.

חובב נלהב של סמי פיטה (ניל קסדי)

כמו שסמי ואטה יכולים להוציא את הואטה מכלל איזון, כך גם לסמי פיטה יש את הפוטנציאל להוציא את הפיטה מהשלווה שגם כך לא ניחנה בה. שימוש מתון בסמי פיטה יכול להעניק לאדם אקסטרה כח, מוטיבציה ואנרגיה, אבל בשימוש גבוה סמי פיטה יכולים להוביל לפעלתנות יתר של המערכת ולפסיכוזת פיטה שהיא תופעה שכיחה אצל משתמשים בכמויות מופרזות של אמפטמינים, מתאמפטמינים, וקוקאין, אבל יכולה גם להתעורר אפילו משימוש בכמויות גדולות של קפה, וכנראה גם גת. כפי שאנשי ואטה נמשכים לעיתים לפעילויות מעצימות ואטה כמו טיולים ומסעות, כך גם אנשי פיטה חובבי פעילות קדחתנית נמשכים לעיתים לסמי פיטה דווקא. דוגמה קלאסית היא זו של אייקון הביט ניל קסידי, מי שג'ק קרואק ביסס עליו את דמותו של דין מוריארטי ברומן "בדרכים". קסדי שמת בסופו של דבר משימוש בברביטורטים דווקא, היה טיפוס פיטה וצרכן נלהב של אמפטמינים שהיה נוהג ללהג בהשפעתם רעיונות, חלומות וטירופים שונים בהיפראקטיביות עליזה ואינטנסיבית.

סמי קאפה

קבוצת החומרים הראשית הקשורה בקאפה היא כמובן קבוצת החומרים המדכאים: אופיום, הירואין, ברביטורטים, בנזודיאזפינים (כמו ואליום וזנקס), קרטום, אלכוהול (שיש לו גם השפעה חריפה על הפיטה, ושניתן לתאר את השפעתו בלצון כ"קודם פיטה אחר כך ק(כ)אפה") ואולי גם חומרי הרדמה דיסוציאטיבים כמו הקטמין וה-PCP. הקאפה הבלתי מאוזנת מאופיינת בפאסיביות, איטיות, כבדות ונמנום. כל אלו הן כמובן השפעות קלאסיות של סמים מדכאים המשמשים לצורכי הרדמה והרגעה. אלא שהדברים כאן מורכבים יותר. קאפה עודפת מזוהה לרוב עם עודף משקל, ואילו משתמשים באופיאטים נוטים דווקא לשדפון. ובכל זאת יש משהו באיכות המנטלית הטאמאסית, האיטית והכבדה של הקאפה שמשתקף באנשים שנמצאים תחת השפעה של חומרים מדכאים. השימוש במדכאים נעשה לעיתים קרובות על מנת להעצים איכויות של קאפה: לסייע לאנשים להרדם, או להרגיע מצבי חרדה ואטאיים.

סוג אחר וקצת פחות קלאסי של משני תודעה מסוג קאפה ניתן למצוא במשפחת הפסיכדלים. באופן כללי משני תודעה פסיכדלים מורכבים יותר להגדרה מאשר סמים מדכאים או ממריצים. כמו שראינו סיווגנו את הקנאביס כסם ואטה, ובאופן כללי ניתן לומר שבכל חומר פסיכדלי ש"מעיף" את המשתמש למקומות אחרים יש איכויות של ואטה. בו בזמן, הדברים מורכבים יותר בנוגע לקקטוסים כמו פיוטה וסן פדרו שיש להם השפעה מקרקעת, מפקסת וממריצה שניתן לראות אותה כהעצמה של הפיטה והקאפה גם יחד. סוג הפסיכדלים שקשור בצורה חזקה במיוחד לדושה של הקאפה הוא פטריות החיזיון. את האלמנט הראשון של הקשר ניתן למצוא באלמנטים של האדמה והמים שהם האלמנטים המרכיבים של הקאפה. פטריות גדלות בתנאי לחות, היישר מתוך האדמה, תוך כדי שרוב גופה של הפטריה נמצא בתפטיר (mycelium). למעשה הפטריה מגיעה מהאפלה והלחות שמתחת לאדמה,  גופה ספוג במים וכישות קפאית יש לה אנרגיה עגולה ורכה ועל פי ההתרשמות האישית (והמוגבלת) שלי הן אכן נוטות להשפיע באופן חזק במיוחד על טיפוסי קאפה דווקא, ונוטה לשחרר אצלם דמעות ושאר הפרשות מימיות לרוב. אפקט דומה אפשר אולי למצוא גם באסיד. שהוא אמנם פיטאי וממריץ יותר מהפטריות, ושהפיטאיות שלו משתקפת גם בשמו החומצתי, אבל גם מכיל קאפה מסוימת שהיא אולי האחראית להזעה המוגברת במהלך טריפ של אסיד, ולכך שבסיום טריפ של אסיד יש נטיה להשתין כמויות לא סבירות ולא הגיוניות.

סיכומון ביניים

הדברים שהעליתי כאן מבוססים על התרשמותי האישית בלבד. למרות שנכתבו אנספור כרכים על מזון והשפעתו על הדושות, לא מצאתי בשום מקום עיסוק בקשר בין דושות לבין סמים משני תודעה. מכיוון שאין ספק שלסמים משני תודעה יש השפעה עמוקה על הדושות, ומכיוון שעד היום לא היה עיסוק של ממש בסוגיה הזו (בתקופה שבה התפתחה האיורוודה רבים מהסמים שאנחנו עושים בהם שימוש כלל לא היו קיימים), מומלץ לקחת את הדברים האלה בערבון מוגבל ולראות בהם הצעה לכיווני מחשבה והמשך עבודה בכיוון.

כדאי לזכור שבעוד שהאיורוודה מורה לנו כיצד לאזן את הדושות שלנו באמצעות בחירות המזון שלנו, תהליך כזה הוא מורכב ובעייתי בהרבה כאשר אנו עוסקים במשני תודעה. מכיוון שההשפעות של משני תודעה עזות מאלו של מזון, ואף נתונות לעיתים קרובות לחוקים של סבילות פיזיולוגית (למשל שימוש בקפה להמרצת הפיטה גורם להתמכרות פיזיולוגית ולהחלשות הפיטה בטווח הארוך), הדבר מוציא כנראה מכלל אפשרות את האפשרות שמשני תודעה יכולים לשמש לצורך איזון של דושה בטווח הארוך. ועדיין, כפי שהבנה של הקשר בין המזון לבין המצב הגופני והתודעתי שלנו מהווה כלי בסיסי של האיורוודה על מנת לסייע לנו לטפח איזון ולהמנע מאיבוד האיזון, הבנה עמוקה יותר של הקשר בין דושות למשני תודעה יכולה לסייע לנו להבין כיצד משני תודעה מחריפים או מאזנים נטיות בסיסיות במזג האיורוודי שלנו על מנת לנקוט החלטות מושכלות יותר בנוגע לגופנו ודעתנו.

Waze ונחמות הדטרמיניזם

כש-Waze אומרת לי שנשארו לי 35 דקות עד היעד, זה מרגיע אותי בלב. לפני שהייתה קיימת, הייתי יושב בפקק ותוהה בחרדה כמה זמן עוד ימשך. היום אני יכול לשהות בו בנוכחות ורוגע בידיעה שכל זה זמני ויחלוף, ושגם ככה אין הרבה שאני יכול לעשות לגבי זה.

פנה שמאלה, לאחר מכן המשך ישר בכיכר, ועוד 200 מטר תגיע לאהבת חייך. ווייז.

יכולת חיזוי העתיד של ווייז מרשימה למדי אבל יש עדיין לאן לשאוף. לא חסרים אזורים אחרים בחיים שבהם יכולת חיזוי עתיד מדויקת מהסוג שמציעה Waze בדרכים היתה יכולה להפיג את חרדותינו. נניח שווייז הייתה יודעת לומר כמה זמן נותר לנו בדיוק עד המוות, או עד שנכיר את אהבת חיינו, או עד שיגיעו הקביעות, האקזיט או הפנסיה. היינו יכולים לפרוש לנו בסטואיות מהלחץ הפנימי שגורמים כל גורמי האי ודאות הללו ולהנות סוף סוף מכל מה שמתרחש בחיינו מתוך ידיעה שהכל יגיע בעיתו. לנו נותר רק להתקדם במסלול החיים כמו ג'יפ בספארי, להציץ מהחלונות ולהנות מהנוף.

נחמות הדטרמיניזם

המחשבה על חיים שמסלולם ידוע מראש מזכירה לי את מודל ה"הניתור הגדול" של היקום, שיצא מהאופנה בשנות השמונים של המאה הקודמת, כשהחליפה אותו תיאורית האינפלציה הקוסמית, ושמדענים חזרו לשקול אותו לאחרונה. בתיאוריית האינפלציה הקוסמית ההנחה היא שהתרחבות היקום לא תסתיים לעולם, אלא הוא ימשיך להתרחב כשהחומר בו הופך דליל יותר ויותר, בעוד צפיפות האנרגיה האפלה גדלה עד שכח הכבידה לא יספיק עוד כדי להחזיק יחדיו את הגלקסיות, והכוכבים וכל החומר ביקום יתפרק לחלקיקים האלמנטריים ביותר. בניגוד אליה במודל "הניתור הגדול" הרעיון הוא שהתרחבות היקום תלך ותאט עד שבשלב מסוים מימדיו של היקום יגיעו לגודל מקסימלי ולאחריו ישוב זה ויתכווץ חזרה בהשפעת כח הכבידה עד שיקרוס חזרה לתוך עצמו בתהליך הפוך למפץ הגדול, ולבסוף ינתר מחדש לעבר יקום חדש (בתהליך מחזורי ונצחי,שהיקום המוכר לנו מהווה רק אחד ממחזוריו). בדרך לניתור הגדול הזה, ההיסטוריה כולה תחזור ותתרחש פרט לפרט – אבל הפעם בהילוך אחורי.

יש מי שרואים באפשרות הזו – החזרה של ההיסטוריה כולה ברברס –  דבר נורא. עוד פעם נצטרך לעבור את כל זוועות ותלאות ההיסטוריה, הכל מחדש רק בהילוך לאחור, ללא בחירה, סיבתיות או היגיון (למי שרוצה לגלות כיצד עשוי להתנהל עולם שנע אחורה בזמן מומלץ לצפות ב-Backwards, הפרק הראשון של העונה השלישית Red Dwarf). בעיני יש במודל הזה דווקא משהו מנחם. הידיעה שהכל קבוע מראש משחררת את האדם מה-FOMO הקוסמי, מהמחשבה המציקה שיש משהו שהוא מחמיץ או שיש באפשרותו לעשות משהו (שאינו יודע) ושישנה את מצבו מן היסוד.

אם הכל ידוע והרשות אינה נתונה, זה מאפשר לנו להשתחרר ולהפוך לעדים סטואים המביטים בעולם בסקרנות שוות נפש, מבלי לחוש מעורבים מדי. עולם דטרמיניסטי הוא עולם מרגיע. הוא פוטר אותך מקדחת העשיה ורגשות האשמה עליה שאליה גוזרת אותך הבחירה החופשית. הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים עמד על כך שמודרניזציה ותיעוש גרמו לנסיקה בשיעורי ההתאבדות ברחבי החברות באירופה. ההסבר שלו: בחברה המסורתית כל אחד ידע את מקומו. אם היית מפשוטי העם, ידעת שזהו גורלך ומקומך, לא היית מטריד את עצמך במחשבה שיכולת לעשות משהו אחרת ולהפוך לרוזן או דוכס. לכל אדם ואדם בחברה היה מעמד קבוע שנמסר לו בלידה ושהגדיר אותו, ומאחר שגורלך לא היה בידך, יכולת להתמסר אליו בלב שקט. זוהי נחמת הדטרמיניזם. הדבר שונה דרמטית בחברה הקפיטליסטית המודרנית בה, לפחות תיאורטית, נתונה בידי כל אחד האפשרות להתאמץ ולהצליח ובה האזרח המודרני משווה עצמו ללא הפסקה לסובבים אותו, לעיתים קרובות באופן בלתי מחמיא. ההשוואה המתמדת עם אלו שהצליחו יותר מאיתנו (ובהגדרה, יהיו כאלה) מעוררת לעיתים קרובות חוסר שקט ותחושת כשלון אישי. הבחירה החופשית במקרה זה גזרה עלינו תלאות וסבל מסוג חדש.

עם Waze בדרכי החיים

ווייז אינה טכנולוגיה דטרמיניסטית במלוא מובן המילה. כך למשל, היא מציעה למשתמש מספר מסלולים אפשריים שיובילו אותו ליעדו, והיא כמובן אינה כופה עליו לבחור באף אחד מהם. המשתמש רשאי לבחור לעצמו דרכים שווייז אינו ממליץ עליהן אם כי התוכנה. וייז אינה טוענת שהדרך שהיא מציעה היא היחידה שקיימת. היא רק טוענת שהיא מציעה את הדרך הטובה ביותר מכל הדרכים האפשריות.

תחזי את זה, ווייז! מודלים שונים של התפתחות היקום.

בגרסאות עתידיות והיפותטיות בהחלט של ווייז, שיכללו מודלים לא רק של מערכת התנועה, אלא גם של כל האטומים ביקום, חוקי הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה, הפסיכולוגיה, הכלכלה, החברה והתרבות – אולי נוכל להגשים סוף סוף את חלומו של לפלאס ולדעת כל מה שהיה ביקום וכל מה שיהיה. ווייז תוכל אז להגיש לכל אחד ממשתמשיה מפה מלאה של מסלול חייו הצפוי בעולם. היא תדע לומר לנו איפה צפויים לנו פקקים פנימיים בדרכנו, כמו תפיסת עולם שגויה, מערכת יחסים תקועה או מסלול לימודים שיתברר כטעות, והיא תדע להציע לנו מסלולי חיים חלופיים ולא צפויים. במקום לנסוע על הכביש הראשי שמוביל היישר מאהבה של גיל העשרה אל חתונה בגיל צעיר וגירושים בגיל 24, היא תשלח אותנו דרך דרכים צדדיות של אקטיביזם חברתי או יזמות אקולוגית שיובילו אותנו בסופו של דבר קרוב יותר ליעד הסופי, כך שלפתע נתחבר בלי שידענו מאיפה זה הגיע לנו בכלל אל הדרך הראשית המובילה היישר אל אהבת חיינו. ואולי היא תגיד לנו שאהבה זוגית זה בכלל לא הדבר שלנו ותכוון אותנו ליעד אחר לחלוטין. אולי למשל תשתמש בדרכים הצדדיות של אהבה רומנטית כדי להוביל אותנו לעבר הגשמה רוחנית או עתיד פוליטי מזהיר.

מושון זר אביב  מספר בהרצאה שלו מ-2016 שבמודלים מוקדמים של ווייז האפליקציה ביקשה לתת למשתמשיה את האפשרות לבחור בדרך הרצויה להם לא רק על פי פרטרים של מהירות או מרחק אלא גם על ידי בחירה בדרך היפה ביותר, הבטוחה ביותר, או זו החסכונית ביותר בדלק.  בעתיד ההיפותטי שהצעתי אולי נוכל להכתיב לווייז פרמטרים נוספים שעל פיהם היינו רוצים לבחור את מסלול חיינו. נוכל לומר לווייז הקוסמי אם חשוב לנו יותר מסלול חיים רווי בהצלחה מקצועית או כזה שמכיל הרפתקאות וחוויות, או כזה ששם דגש על מערכות יחסים קרובות, אינטימיות ובטחון רגשי. ווייז יחשב עבורנו את המסלול האופטימלי שיאזן בין הפרמטרים השונים שבחרנו להזין לתוכו ולנו ישאר רק לצאת לדרך ולהנות מהנוף בידיעה שאנחנו במסלול הטוב מבין כל המסלולים האפשריים.

כל זה כמובן נראה עדיין רחוק וכנראה אף בלתי אפשרי, אבל אם גוגל, הבעלים של ווייז, שכבר הכריזה שמטרתה הסופית היא בניית אינטיליגנציה מלאכותית חובקת עולם, תרתום את אותה אינטליגנציה עילאית למטרה זו, בעזרתו של חוק מור ועוד כמה אלפי שנות אבולוציה אולי גם זה עוד יקרה. #לתשומת_ליבם_של_מנהלי_גוגל

%d בלוגרים אהבו את זה: