טכנומיסטיקה

אף על פי שקצב הפרסום של הטורים והכתבות שלי בהארץ ירד מאז לידת בני השני, אני ממשיך כאן בפרסום מאוחר של כתבות שהתפרסמו בסדרה של משנה תודעה. והפעם, אחת הכתבות האהובות עלי בסדרה: שיחה עם האנתרופולוג אלכס גירין על הנושא של השמאניזם האמזוני בין זמננו, בין קפיטליזם וכישוף.

משנה תודעה – טור 16 – שמאניזם אמזוני, קפיטליזם וכישוף

מה קורה כששמאניזם ילידי פוגש מבקרים מהמערב במאה ה-21? האנתרופולוג אלכס גירין בשיחה על תיירות איוואסקה, קפיטליזם וכישוף.

"אם תשאל אנשים בערים בפרו איפה נמצאים השמאנים הכי חזקים, הם יגידו שהם חיים עמוק ביער. אבל אם תשאל בקהילות הילידיות הנידחות, הם יענו שהשמאנים הכי חזקים נמצאים בעיר," מספר האנתרופולוג התרבותי אלכס גירין. "לסחורות וחפצים יש כוח ממש מאגי בדמיון הילידי. חזיונות איוואסקה ילידיים מלאים בימינו בארטיפקטים מודרנים כמו מזרקים, מטוסים, מכוניות, מקלטי רדיו ומצלמות. יש באיוואסקה משהו ששולח אותנו מעבר למי שאנחנו, אל האחר, ומנקודת המבט הילידית העיר היא דבר חייזרי ורב עוצמה, בדיוק כמו שאם אתה גדל בסביבה עירונית, הג'ונגל נראה בעיניך פראי ומלא פחד ותשוקה."

הרנסנס הפסיכדלי בזמננו מלווה בעניין גובר במסורות ילידיות של שימוש בצמחי רפואה הלוצינוגנים, ובראשם תה האיוואסקה. המשקה האמזוני מורכב משילוב של שני צמחים שהופכים פסיכואקטיביים רק כשמשלבים אותם יחדיו ומחולל קשת רחבה של השפעות שנעות בין האקסטטי לסיוטי. חווית האיוואסקה נעה על ספקטרום רחב שכולל חוויות של שלשולים, בחילות והקאות לצד חוויות של תובנה, אקסטזה, התגלות רוחנית, וגם חוויות ריפוי עמוקות. מבקרים במרכזי איוואסקה מדווחים על סיפורי הצלחה טרנספורמטיביים של ריפוי מדכאון, התמכרות וטראומה כמו גם ממגוון תחלואים פסיכולוגים ואף פיזיולוגים שלא הצליחו להתגבר עליהם במסגרת הרפואה המערבית.

עיר הנמל הפרואנית איקיטוס הפכה בשנים האחרונות למרכז עליה לרגל של אלפי מערביים המחפשים אחר ריפוי מתחלואי העולם המודרני באמצעות האיוואסקה. רבים מהם יגיעו לריטריט פאצ'ה ממה, ריטריט שמפעיליה אוכלוסיה ילידית בת שבט השיפיבו, ושזכה למוניטין כמיומן במיוחד בעבודה עם האיוואסקה. המשתתפים בריטיריטים משלמים סכומים של שבין אלף לאלף שמונה מאות דולר עבור ריטריטים בני שבוע עד 12 יום, שבמהלכם ישתו איוואסקה ארבע עד שבע פעמים וישתתפו בפעילויות כמו שיעורי מדיטציה, טקסי אש, ורחיצה בנוזלים שהופקו מפרחי מהיער.

טקסי האיוואסקה נערכים במבנה פרואני מסורתי הנקרא מלוקה ובנוי כמבנה מעגלי שבמרכזו גזע עץ גדול ומיובש הנושא תקרה שמתנשאת בגובה של שמונה מטר מעל הקרקע.  המשתתפים, כ-15 במספר, שוכבים על מזרונים במעגל כשפניהם למרכז החדר, כך שהעץ התמיר מהווה מעין מסגרת לחזיונות שיעלו להם במהלך הלילה, סמל רב עוצמה עבור הטבע הקמאי. מולם יושבים גם ארבעה או חמישה מרפאים שיעבדו איתם לאורך הלילה. לאחר שתיית האיוואסקה שוררת במקום של שתיקה של כחצי שעה. המלוקה הוא חלל קדוש ואין לשוחח בתוכו. ואז מתחילים המרפאים לפהק כשהם  מוסיפים לפיהוק רטיטות קלות. הם קוראים לרוחות הצמחים השונים, וכשרוחות אלו מצטרפות אל השוהים במלוקה, מתחילה גם השירה. המרפאים ניגשים לכל אחד ואחת באופן אינדיבידואלי ושרים מעליה שירי רפואה שמאנים, שורקים או משמיעים קולות משונים אחרים. למרות שמומלץ לאורחים לשבת זקופים מול השמאן בזמן הריפוי, רבים מהם אינם עומדים בעוצמת החוויה של האיוואסקה ונשכבים על גבם. בינתיים, הקולות השונים מצטלבים ויוצרים נוף פוליפוני של שירי רפואה החודרים זה את זה. בסיום כל אחד מהשירים ישפריץ המרפא נוזלים מבושמים על האורחים שמדווחים לאחר מכן שחוו במהלך זאת ריפוי עמוק של בעיות נפשיות ופיזיות, חזיונות וטרנספורמציות פנימיות. המשתתפים מדווחים ששירי הרפואה חודרים את פנימיותם, מעצבים את החזיונות שהם רואים ואת המסע הפנימי שהם עוברים. המרפאים מצידם עליזים למדי לאורך הערב, ובין שיר לשיר מרבים לצחוק ולהתבדח בשפת השיפיבו. הטקס שהתחיל בשעה שבע בערב יסתיים בדרך כלל בסביבות השעה שתיים בבוקר.

קולנוע יער

 המפגש של בני המערב עם בני השבטים הילידים של היער מתואר על ידי המבקרים כרב משמעות ועומק, אולם הוא גם מסתיר מורכבויות שאינן נהירות תמיד למבקרים עצמם. המורכבויות, הסתירות והאבסורדים של המפגש בין שמאניזם ילידי לבני המערב מתוארות בחדות בכתיבתו של גירין שכתב את הדוקטורט שלו על תפיסות ניו-אייג'סטיות בקרב שותי איוואסקה אוסטרלים ומשמש כיום כפרופסור לאנתרופולוגיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת הונג-קונג.

המחקרים של גירין, הבוחנים את המפגש בין מסורות ריפוי ילידיות לעולם המודרני, ממשיכים מסורת אנתרופולוגית ענפה של כתיבה על שימוש במשני תודעה בקרב קבוצות ילידיות. הם חושפים שורה של דינמיקות פרדוקסליות המערערות על רבות מההנחות המערביות לגבי עמים ילידיים, והשימוש שלהם בצמחים הלוצינוגנים.

גירין מצביע למשל על העובדה שהפונקציות של האיוואסקה בקרב ילידים שונות לחלוטין מאצל מערביים. מערביים ששותים מהתה מספרים על חוויות של טיהור רגשי ורוחני, בהירות בנוגע לקריירה ולחיים, תובנות על יחסים עם בני משפחה וחברים, הסיבות של כאבים ומחלות, ואפילו מבנה המציאות. השימוש הילידי באיוואסקה מרוכז, לעומת זאת, לצד שירה, ריקוד וריפוי, בפעילויות כמו ציד, חיזוי עתידות ואפילו לוחמה. חשוב מכך. הוא אינו כולל את החזיונות הויזואלים המפורטים שבולטים כל כך בחוויות של מערביים.

איוואסקה מתוארת במערב כ'קולנוע יער' שבו השותה צופה בדפוסים גיאומטריים, חיות, רוחות ואלים. החוויה הויזואלית מרכזית בתהליך הריפוי של האדם המערבי, עובדה שגירין מקשר לדומיננטיות של חוש הראיה בתפיסת העולם המערבית. איוואסקה ילידית אותנטית, הוא טוען, אינה מעוררת חזיונות ויזואלים מפורטים. כשההוגה והאייקון הפסיכדלי טרנס מק'קנה ירד לאמזונס בראשית שנות השבעים בחיפוש אחר איוואסקה חזיונית הוא התאכזב מהאפקטים של המשקה, ופנה במקום לאכילת פטריות. העניין של מערביים בחזיונות ויזואלים הוביל בעשורים האחרונים לפיתוח רקיחות איוואסקה עוצמתיות יותר מבחינה ויזואלית. ובעוד שילידים תופסים חזיונות איוואסקה כאמיתיים אך בעלי מהימנות מוטלת בספק, המערביים מקנים להם חשיבות עצומה כחלק ממסע צמיחה פנימי שבמרכזו הרכישה של חזיונות שמימיים, שמבטאת, לטענת גירין, את ההשתה של תפיסות בעלות מערביות על תחום החוויה האקסטטית.

שיקוי פרימיטיביסטי לריפוי הציביליזציה

מחקר השמאניזם המודרני רצוף במוקשים מושגיים ורעיוניים. מושג השמאן עצמו הוא מושג מומצא שעוצב במערב. הוא מבטא ניסיון מערבי ללכוד במילה אחת את השפע האדיר של מסורות ריפוי וכישוף שהאדם הלבן נתקל בהם כשיצא מאירופה ופגש בתרבויות העולם. בימינו מעדיפים חוקרים רבים לדבר על המילה שמאניזם ברבים (Shamanisms).

הנטיה להכניס את השמאניזמים כולם לשק אחד מגיעה מגישות אוניברסליסטיות שרווחו אצל חוקרי שמאניזם מוקדמים ובראשם חוקר הדתות המפורסם מירצ'ה אליאדה. אליאדה שאב השראה מתפיסותיו של הפסיכואנליטיקאי קארל יונג שהאמין בקיומם של ארכיטיפים משותפים לכל התרבויות. בספרו החלוצי על שמאניזם תיאר אליאדה את השמאניזם כדת קמאית שקדמה לכל הדתות. אלא שהרצון של אליאדה למצוא בסיס משותף לכל המסורות הדתיות הילידיות גרמה לו למחוק את ההבדלים ולייצר את הקטגוריה הפיקטיבית של השמאן.

כמו יונג, גם אליאדה האמין שאנשי המערב הטכנוקרטי יכולים ללמוד מהפרימיטיביזם של העולם הילידי. הוא תיאר את השמאן כדמות מיתית וקמאית שמעבר לזמן ולהיסטוריה, והנושאת עבורנו ידע רב ערך. אלא שבין האנתרופולוגים בני זמננו יש הטוענים כי סטריאוטיפים אידאים מסוג זה מהווים מכשול המונע מהמערב לראות את השמאניזם הילידי כפי שהוא. דמותו של השמאן – אומר חוקר הדתות קוקו פון שטוקרד מהווה מעין קנבס שבני המערב משליכים עליו את הפנטזיות והפחדים הקולקטיביים שלהם, כאשר בחזית הפנטזיות הללו ניצבת התפיסה הרומנטית של השמאן כפרא אציל החי בהרמוניה עם הטבע וביכולתו לרפא את חוליי המערב המודרני.

הכמיהה לחזרה אל הפשטות הארכאית של הטבע טבועה בתרבות המערבית מאז ה-18 ורוסו שתיאר את הציביליזציה כרעה חולה המסלפת את הדמות האצילה שיצק הטבע באדם. אמנים מערביים, מגוגן ועד פיקסו, מצאו השראה בסגנון פרימיטיביסטי שערג לאותו עולם קדמוני. מה שמייחד את האיוואסקה, בעיני גירין, הוא שהיא מאפשרת לצרוך פרימיטיביזם כמשקה מרפא.

שותי האיוואסקה שגירין מראיין במחקריו תופסים את האיוואסקה כריפוי פרימיטיביסטי למחלות העולם המודרני. לדעתו של גירין, הדבר הופך את את הניאו-שמאניזם, השמאניזם החדש שהותאם לטעמו ולצרכיו של הצרכן המערבי, לסוג של ביקורת תרבות.

בין התמות החוזרות ונשנות בחוויות של שותי איוואסקה מערביים ניתן למצוא ביקורת חריפה על צרכנות, חומרנות, החיים האורבניים והרפואה הקונבנציונלית. המבקרים בריטריטים באמזונס מגיעים עם שורה של בעיות מודרניות כמו סטרס, דכאון וחרדות, מתוך תקווה למצוא להם ריפוי בחיבור פרימיטיביסטי עם הטבע. הם מנתקים את עצמם מחיי העבודה והמחויבויות של העיר לטובת דיאטה טבעית ומוקפדת וחיים ללא טלפונים, מחשבים ורשתות חברתיות. הם מתמסרים לשגרה של טיהור וזיכוך בעזרת צמחים שנועדו "לפתוח את הלב והראש". הם יוצאים לטיולים בג'ונגל, שם הם שומעים סיפורים מיתיים על רוחות, חיות, וצמחים. והם כמובן שותים איוואסקה בטקסים עם מרפאים ילידיים.

שתיית משקה האיוואסקה נתפסת כדרך לחזור אל הטבע על מנת להרפא מתחלואות החיים המודרניים. המשתתפים בטקסים מביאים איתם אבחנה דיכוטומית בין טבע קדוש לחברה רעילה. הם מחפשים חוויות מות אגו שיאפשרו להם להתמזג עם הטבע ומתארים אותן כדרך להתנקות מהטראומות של עולם העבודה, החברה והתרבות המודרנית.  "אנחנו רודפים אחרי העושר, אבל זה לא מספק את מה שאנחנו רוצים," אמר לגירין מרואין בריטריט פאצ'ה מאמא של שבט השיפיבו, בו בילה גירין. "הם [בני השיפיבו] כל כך שמחים וצוחקים, כי הם ביחד כל הזמן וזה כל מה שהם צריכים." איוואסקה נתפסת כרפואה שמראה את הדרך לחיים פשוטים יותר, ללא גודש העיסוקים והדאגות המלחיץ של הקיום המודרני.  "אנחנו ילדים של הפלנטה, אבל זה רעיון מסוכן שהמיינסטרים מגן על עצמו מפניו על ידי כך שהוא  אוסר את התרופות השמאניות הקדושות," אמר לגירין מרואיין אחר. "אחרת איך תגרום לכולם לעבוד כולם כמו רובוטים כדי לשמר מערכת חולה שלא משרתת את בני האדם?"

מרכזי האיוואסקה הנפוצים בפרו ובאמזונס משתפים פעולה עם הפנטזיות הפרימיטיביסטיות שמביאים איתם שותי איוואסקה מהמערב. "כשאתה מחפש ברשת אתרים של ריפוי עם איוואסקה, יש שם שימוש בדימוי הזה של תרבות בתולית שמנותקת מהעולם המודרני, ושחיה בהרמוניה קדמונית עם הטבע." אומר גירין. הבעיה היא, שהדימוי הזה מנותק מהמציאות. "לקהילות ילידיות כמו השיפיבו יש היסטוריה מורכבת מאוד של מפגשים עם העולם המערבי, שמגיעה עד המאה ה-17, וההגעה של המיסיונרים הפרנציסקנים והישועיים, ועוברת דרך הבום של תעשיית הגומי. בשנת 1900 הרוב הגדול של בני השיפיבו כבר עבדו במטעי גומי תחת חוזים, במסגרת הכלכלה הקפיטליסטית. הדברים הללו לא באים לידי ביטוי באתרים ברשת. רוב האנשים שמגיעים לפרו לשתות איוואסקה מגיעים עם הדימוי של תרבות מנותקת מהעולם המודרני."

גם הדימוי הרווח של האיוואסקה כמשקה על-זמני הנמצא בשימוש מזה עידני עידנים מטעה. בניגוד לתפיסה הנפוצה, אין לנו עדויות ארכיאולוגיות משכנעות על שימוש עתיק יומין באיוואסקה (צמח הרפואה העתיק של האמזונס הוא דווקא הטבק, שבגרסתו הילידית, לפני שבוית על ידי התעשיה במערב, הוביל לשינויי תודעה דרמטיים). בעבר הייתה האיוואסקה רק רקיחה פסיכואקטיבית אחת בינות חומרים רבים אחרים שחלקם היו ידועים כעוצמתיים יותר. למעשה, רבות מהקבוצות הילידיות אמצו את השימוש באיוואסקה רק ב-150 השנה האחרונות, בעקבות תהליכי הקולוניזציה והפיתוח שעבר האמזונס, ובחיפוש אחר ריפוי מזוועות הקולוניאליזם. קבוצות ילידיות רבות מצהירות בפשטות שגילו את האיוואסקה בעקבות מפגשים עם בני תערובת (mestizos), או שכניהם הלבנים.

העדשה הרומנטית דרכה מביטים אנשי המערב על העמים הילידיים באמזונס אולי מסולפת, אבל משפיעה עמוקות על השמאניזם העכשווי. "זהות ילידית מעניקה סוג של אותנטיות שאנשים מחפשים בשוק naהאיוואסקה," אומר גירין. "ב-2007 התקיים באיקיטוס כנס איוואסקה ואחרי האירוע עלו לבמה שמאנים והזמינו אנשים למרכזי הריטריט שלהם. היו שם כמה מרפאים מנוסים ומוערכים מאוד שהיו לבושים בלבוש בסיסי. אבל המרפאים שעטו לבוש מסורתי זכו להרבה יותר לקוחות באותו לילה, ללא קשר לייחוס או להכשרה שלהם,"

בנוסף, הזיהוי המערבי בין טבע ונשיות הוביל לשינוי משמעותי בנוף האיוואסקה, שהחוקרת יבגניה פוטיו מכנה אותו 'הפמיניזציה של האיוואסקה.' "המרחב של שמאניזם האיוואסקה נתפס בעבר בקבוצות ילידיות כמרחב גברי בעיקרו," מספר גירין. "הזיהוי המערבי בין טבע לבין נשיות, גאיה, ואמא טבע הוביל לביקוש והעדפה למרפאות ממין נקבה וכתוצאה מכך אתה מוצא עליה בנוכחות הנשית בריטריטים וגם ריטריטים שעובדות בהם רק נשים."

על כישוף וקפיטליזם

השינוי המשמעותי ביותר שחוללה תיירות האיוואסקה בדמותו של השמאניזם הוא מחיקה של הכישוף וצדדים אפלים אחרים של השמאניזם הילידי. מבקרים מהמערב מבקשים לראות בשמאן הילידי דמות של מרפא עתיק, אציל וחכם החי בהרמוניה עם הטבע. הם לא מודעים ולא מתעניינים לרוב בדינמיקות הסבוכות של השמאניזם הילידי – שהחשובה בהם היא השמאניזם ההתקפי.

דמותו של השמאן ידועה בתרבות הילידית כדמות אמביוולנטית, מוטלת בספק, שיש לנהוג בה בכבדהו וחשדהו. שמאניזם האיוואסקה הילידי נחשב מרחב מסוכן, שצדו האפל וההתקפי בולט לא פחות מהצד המרפא שלו. למעשה, קשור כוח הריפוי של השמאן הדוקות בכוח שלו להזיק. בשמאניזם האמזוני ריפוי דורש לעיתים קרובות גרימת נזק. חוקרי שמאניזם אמזוני מתארים מחזור מעגלי של ריפוי ומחלה. השמאן אינו יכול להעלים את רוחות המחלה שהוא מאתר בגוף הפציינט. הוא יכול לשלוף מהגוף את הפתוגן הרוחני, אבל אם הוא לא רוצה שהרוח הפתוגנית תתקוף אותו הוא נדרש לשגר אותה לעבר יצור חי אחר שלא חזק מספיק כדי לדחות אותה. זו אולי חלק מהסיבה לכך שבתרבויות ילידיות השמאן משמש כשעיר לעזאזל. כל פעם שקורה למישהו משהו רע, ההנחה הרווחת היא שהסיבה היא כישוף שמאני. מחקרים מראים שחלק גדול להחריד מהשמאנים בג'ונגל נרצח במסגרת פעולות נקמה על רקע האשמות בשמאניזם תקיפה.

תופעת תיירות איוואסקה מוחקת את האלמנט ההתקפי בשמאניזם. התיירים הבינלאומיים שמגיעים לאמזונס רואים בכישוף דבר אירציונלי ופיקטיבי. חלק ממארגני הריטריטים גם מסתירים אקטיבית את מרכזיות הכישוף בתרבות המקומית כדי שלא לגרום למבקרים מהמערב בלבול או חרדות. במקום עולם הטורף-נטרף המעורפל והמסוכן של השמאניזם הילידי, מבכרים המבקרים מהמערב להתרכז בחזיונות של גאיה, אמא אדמה וישויות מרפאות ושוחרות טוב.

הדומיננטיות הגוברת של המערביים גם משנה את טכניקות הריפוי השמאניות. מרפאים בריטריטים למערביים משתמשים בטכניקה שמאנית חדשה שמאפשרת להם לאדות ולהעלים לחלוטין את החולי האנרגטי של המבקרים. באופן זה הם מתחמקים מהצורך להשליך חולי על ישות אחרת. כשגירין שאל אותם כיצד זה אפשרי, הם ענו לו שבניגוד למקומיים, המבקרים מהמערב לא מגיעים עם כישופים סבוכים שנדרשת עבודה קשה כדי להתירם, אלא רק עם בעיות נפשיות ואלו, לדבריהם, קלות לאין שיעור לפתרון. בכך מתבטל האופי המורכב מוסרית של השמאניזם הילידי. הצרכן המערבי שבא להרפא מתלאות המודרנה ושרחוק מעולמות הכישוף האמזוניים, גרם, למעשה, לביטול המימד האפל והתרכזות בלעדית בצד המרפא של השמאניזם.

אלא שבו בזמן, ובלי שהם מודעים לכך, מוביל זרם מבקרי האיוואסקה באמזונס גם להחרפה במאבקי הכישוף בין השמאנים. לצד לתיאור המקובל של כישוף כאלמנט אפל ומאיים, יש לכישוף בחברה האמזונית גם תפקיד חשוב במאבק עבור שיוויון. מי שמצליחים במיוחד מושכים אליהם מתקפות כישוף. באופן זה מונע הכישוף צבירה מופרזת של כסף וכח ואף נתפס ככלי לצדק חברתי. אלא שהזרימה הפתאומית של הון מערבי לאמזונס מייצרת אי שיוויון מוחרף וקנאה בשמאנים מבוקשים. תופעה זו לא פסחה על מרכז פאצ'ה מאמא המצליח שגירין שהה בו. במרכז החלל בטקסי השיפיבו שעליהם כותב גירין, ניצב מרפא אחד שתפקידו לשיר שירים שיגנו על המרפאים האחרים ממתקפות חיצוניות, כדי שיוכלו להתרכז בתהליך הריפוי. "אם תשאל אותם מה הם עושים הם יגידו שהם יוצרים כיפה לבנה גדולה שמגינה על החלל." מספר גירין. באחד מהטקסים בהם ישב גירין הוא חזה במאבק שמאני מתרחש לנגד עיניו. "פתאום היה ברור שהמרפא שיושב במרכז ושר את השירים המגנים הללו נמצא בסוג של מאבק. זה היה כמו פואמה אפית והוא שר בכל הכח שלו, בכל הגוף שלו, כדי להגן על החלל, ובו בזמן היה ברור שהוא נחלש עוד ועוד, לרמה שהקול שלו רועד והוא כמעט בוכה, ואז שוב מצליח להתחזק. תוך כדי זה, אחד השמאנים האחרים ניגש אליו והחל לשיר כדי לחזק אותו." המבקרים מהמערב שהיו שקועים בתהליכים אישיים, עברו באותו לילה תהליכי ריפוי דרמטיים, מבלי שיהיה להם מושג קלוש בדבר הדרמה המתחוללת.

אדם מערבי המאזין לסיפורים מסוג זה מתקשה לדעת כיצד להתייחס אליהם. האם מדובר באמונות תפלות של קבוצות נחשלות, או שיש כח אמיתי בכישוף הילידי? כששואלים את גירין בנושא, הוא זהיר במילותיו. "כישוף רציני הוא דבר רציני ואמיתי, אבל זה לא אומר שאני תופס אותו פשוטו כמשמעו. כשהגעתי לאמזונס לראשונה וניסיתי להבין כישוף, אחד מהמרפאים אמר לי שאני אצטרך בשביל זה להתחתן עם אישה מהשיפיבו ולחיות שם שנתיים, ואני חושב שהכוונה היא שמעורבת פה תפיסה שונה לחלוטין של האדם והקשר בינו לבין הסביבה שלו. במערב, אנחנו תופסים את האינדיבידואל כמשהו שמנותק מהסביבה ואילו בעולם האמזוני המרחב בין הפנים לחוץ פרוץ בהרבה, כך שאפילו המוטיבציות והכוונות הפנימיות של האדם יכולות להיות מיוחסות לאנשים אחרים. לתפיסתי האישית כישוף קיים משום שהוא נוגע במשהו מאוד אמיתי, וזה אולי לא אמיתי באופן שאתה או אני מצפים או מקווים שזה יהיה, אבל העובדה שהוא קיים תקופה כל כך ארוכה משמעה שיש כאן משהו אמיתי שקורה. העולם מוזר יותר ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין. יש אנתרופולוג מפורסם של כישוף שמת ממחלה בבטן באותו אזור שאותו השמאנים נוהגים לתקוף. מי יודע? אני מעדיף להיות אגנוסטי בנושא הזה."

תיירות האיוואסקה, שהתגברה מאוד בעשורים האחרונים, זכתה לאורך השנים למנה גדושה של ביקורת. אנתרופולוגים וחוקרים יצאו בחריפות נגד התנועה של תיירים בחיפוש אחר שמאנים באיזור האמזונס. הם התריעו מפני המסחור של האיוואסקה, הזהירו שהמבקרים מהמערב מפרים סדרי חיים קדמוניים ותיארו אותם כתיירי סמים מחפשי ריגושים. לגירין גישה אמפתית יותר למבקרים. הוא למשל, נמנע מלקרוא להם תיירים ורואה בהם יותר משהו המזכיר עולי רגל דתיים.

"יש דיון גדול בשאלה אם צריך לקרוא למבקרים בריטריטים של איוואסקה תיירים. הם עצמם בוודאי לא יקראו  לעצמם ככה. רבים מהם בוודאי יפגעו משימוש במושג הזה, כי הוא מרמז על שטחיות. כאילו הם שם רק כדי להסתלבט ולעשות סלפי. אלא שלשתות איוואסקה ולבלות לילה שלם עם מרפא ילידי במשך שש או שבע לילות מייצר עומק חוויתי גדול לאין שיעור מהשטחיות של חוויות תיירותיות. נכון, תייר הוא מישהו שעובר במקום לזמן קצר, וזה נכון גם לגבי המבקרים הללו שמגיעים לריטריט לשבוע או שבועיים. השיפיבו קוראים לאנשים האלה pasajeros – כלומר אנשים שעוברים בדרך. אבל יש הבדל גדול. בצורות אחרות של תיירות אתנית התייר הוא בעל הכח כי יש לו את הכסף והמצלמה. למשל כשאתה מבקר באוסטרליה וקונה חפצים של אבוריג'ינים או מצטלם עם רקדנים מסורתיים. אלא שבמהלך טקס איוואסקה רמת הפגיעות הפסיכולוגית והקיומית של המבקר אדירה. תפיסת האני שלהם כנראה מתמוססת והם חווים מפגשים עם טראומה, או חזיונות אוטופיים של איך הם היו רוצים שהחיים שלהם יראו, וכל זה מתווך באמצעות מומחים ילידיים שיושבים מולם ונושפים עליהם נוזל ארומטי, כך שיחסי הכוחות בין מספקי שירות ילידיים לבין הלקוחות שלהם שונים לחלוטין בתיירות האיוואסקה כשמשווים אותה לצורות אחרות של תיירות אתנית."

התפיסה השיפוטית של שותי איוואסקה באמזונס כתיירים מהמערב השבע שבאים להתמסר לפנטזיות ניו-אייג'יות ורומנטיות ומשנים את דמותו של השמאניזם הובילה בעבר חוקרים שונים לצאת במתקפות חריפות על התופעה ואף לקרוא למערביים: 'אל תבואו לכאן.' גם כאן מאמץ גירין עמדה אמפתית ומזכיר שבמקרים אחרים קבוצות ילידיות אמצו ארטיפקטים מערביים ככלים לריפוי וכישוף מבלי שאנתרופולוגים יאשימו אותם ברומנטיזציה או אקזוטיזציה של חברות מודרניות. חשוב מכך, השמאניזם האמזוני כלל תמיד קשרים בין-תרבותיים ובריתות בין קבוצות אתניות שונות. תיירות איוואסקה בת ימינו אמנם פגיעה להאשמות של רומנטיזציה וניכוס תרבותי, אבל תפיסה שיפוטית כזו מחמיצה ומשתיקה לדעת גירין את העובדה שהניאו-שמאניזם האיוואסקרי נוגע בסוגיות חברתיות ותרבותיות אמיתיות שעומדות במרכז מציאות החיים של אנשים במערב והחיפוש הכנה שלהם אחר ריפוי ותובנה במפגש עם המשקה האמזוני. "בסופו של דבר, אני חושב שהשאלה האם מערביים צריכים להפסיק לשתות איוואסקה באמזונס צריכה להיות מופנית לאנשים באמזונס, ולמרות שיש אנשים ילידיים שמתלוננים על התיירות השמאנית, יש גם אנספור מרפאים ילידיים שרוצים לרפא עוד אנשים, לחלוק את התרבות שלהם ולהאכיל את המשפחה שלהם. אז יש רצון בצד הילידי."

חוקרים מנסים לפתח חומרים פסיכופסיביים עם תועלת תרפויטית ובלי טריפים ואקסטזה. האם זה יצליח ומה זה אומר עבור הפסיכונאוטים? (התפרסם לראשונה באתר הארץ)

כשחברת Delix Therapeutics דיווחה בספטמבר האחרון שתתחיל ב-2022 ניסויים קליניים על שני חומרים תרפויטים חדשים שיציעו ריפוי פסיכדלי בלי הטריפ, היא זכתה לתגובות נלהבות. תוך זמן קצר זכתה דליקס להכלל ברשימת ה-Fierce 15 של 15 חברות הביו-טק המבטיחות ביותר. המוצר שדליקס מעוניינים להחדיר לשוק בשלב ראשוני של פיתוח ולא נוסה עדיין על בני אדם, אבל הרעיון של חומר שינצל את הפוטנציאל של הרפואה הפסיכדלית בלי שיכלול חוויות משנות תודעה כבר מהלך קסם על רופאים ומשקיעים.

הרנסנס הפסיכדלי ברפואה, למרות ההבטחה הגדולה הגלומה בו, עדיין לא פרש כנפיים. טיפולים פסיכדליים עדיין אינם חוקיים. ובכל זאת יש כבר גורמים בעולם הרפואה שרוצים לעקוף את האפיק הפסיכואקטיבי ולייצר אלטרנטיבה פסיכופסיבית שתרתום את הפוטנציאל התרפויטי הרדיקלי של חומרים פסיכדליים תוך כדי סינון האלמנט הבלתי שגרתי של החוויה הפסיכדלית. האם הסיבה היא עיניים צרות לחובבי פסיכדליה שקיוו לצאת למסעות תודעה באישור הרופא? לא בטוח, או לכל הפחות לא רק.

"יש סיבות חשובות למה חומרים שיוכלו לחקות אפקטים כמו-פסיכדלים בלי לייצר חוויה פסיכדלית יהיו בעלי ערך גדול לרפואה" אומר הפרמקולוג בריאן רות. "הרבה אנשים שיש להם היסטוריה משפחתית של סכיזופרניה לא יכולים לקבל פסילוסיבין בגלל שהם בסיכון לפתח פסיכוזה. אם תדבר עם אנשים מדוכאים. הם מוכנים לנסות הכל אבל הם קצת חוששים לקחת חומר פסיכדלי. ויש את עניין העלות. תרפיה עם פסילוסיבין דורשת שיהיו איתך תרפיסטים מקצועיים בזמן החוויה, וזו חוויה של שש עד שמונה שעות. זה יהיה ממש יקר, כך שמספר האנשים שיוכלו להנות מהדבר הזה יהיה קטן ביותר."

פרופסור רות, שחוקר חומרים פסיכדלים מאז שנות השמונים, מונה לאחרונה על ידי הסוכנות האמריקאית למחקרי בטחון מתקדמים (DARPA) להוביל פיתוח של תרופות שישכפלו את האפקטיביות של חומרים פסיכדלים בטיפול בבעיות נפש ללא אפקטים פסיכואקטיביים. בפעם האחרונה שרשויות ההגנה האמריקאית עסקו במחקר פסיכדלי היו מעורבים בכך ניסויים סודיים וסדיסטיים על אזרחים אמריקאים, אבל הזמנים השתנו. פסיכדלים מושכים כיום מידה רבה של עניין רפואי ומסחרי. גם הצבא האמריקאי כבר שינה את הטון, חדל לראות בהם כלי נשק פסיכוכימיים ועבר לראות בהם כלים רפואיים לטיפול במגיפת הטראומה והדכאון שפושה בקרב חיילים אמריקאים משוחררים ומובילה לאלפי התאבדויות מדי שנה.

העניין בפיתוח חומרים תרפויטים פסיכופסיביים שישיגו תוצאות דומות לאלו של הפסיכדליה מרכז עניין הולך וגובר בשנים האחרונות. שאלת מיליון הדולר, היא, כמובן, האם זה אפשרי. מחקרים מהשנים האחרונות מצאו מתאם בין חוויה מיסטית תחת השפעת פסיכדלים לבין ההצלחה של התערבויות תרפויטיות כמו טיפול בדכאון והפסקת עישון. המחקרים גילו כי עוצמת החוויה המיסטית חוזה את מידת התועלת התרפויטית. אלא שיש הבדל בין קורלאציה לסיבתיות. החוויה הפסיכדלית עשויה, לטענת חוקרים מסוימים, להיות סממן של תופעה אחרת, ביולוגית, שהיא המייצרת את התועלת התרפויטית. המועמדת המרכזית היא תופעת הפסיכו-פלסטיות.

אחת התיאוריות הבולטות במחקר הפסיכדלי בתקופתנו היא תיאוריית המח האנתרופי שמקורה בקבוצת המחקר של אימפריאל קולג', לונדון. על פי תיאוריית המח האנתרופי, גורם מרכזי לדכאון ולבעיות נפשיות אחרות הוא התמצקותם של דפוסים עצביים פתולוגיים שמתקבעים במח ושמעצבים צורות חשיבה וחוויה שליליות. תיאוריה זו, הנתמכת בממצאים ממחקרי מח, גורסת כי פסיכדלים מגבירים את הגמישות העצבית במח ובאופן זה מאפשרים לנער את הדפוסים המקובעים של התודעה ולפתוח עבורה אפשרויות חדשות. רעיון זה מהדהד היטב את התחושה הרווחת בקרב משתמשים, כאילו החוויה הפסיכדלית פותחת פרספקטיבות ואופציות חדשות לתודעה.

השאלה היא האם ניתן לנתק את הפלסטיות המוגברת של המח מהחוויה הפסיכדלית הטרנספורמטיבית. מדען המח דיוויד אולסון, מנכ"ל חברת Delix מקדם בשנים האחרונות שיח על קטגוריה חדשה של חומרים שאותם הוא מכנה פסיכופלסטוגנים. לדברי אולסון, פסיכופלסטוגנים הם חומרים (ביניהם פסיכדלים) שמקדמים גמישות עצבית במח. אולסון מתאר את הופעת הפסיכופלסטוגנים כרגע היסטורי של שינוי פרדיגמה ברפואה, מטיפול ב"חוסר איזון כימי" לדגש על עיצוב סלקטיבי של מעגלים עצביים.

כמו רות, גם אולסון מדגיש את היתרונות הפרקטיים של טיפול פסיכופסיבי – העלות המופחתת, הנגישות לחולים שנרתעים מחוויות פסיכדליות, הסיכון המופחת לפיתוח פסיכוזה, לשימוש לרעה בחומר וזליגה לשחור השחור. הוא רואה בתרופות העתידיות הללו דור חדש של חומרים זמינים ובטוחים יותר. אלא שישנן סיבות נוספות לאטרקטיביות של תרופות פסיכופסיביות שלא יכללו תופעה פסיכדלית. תרופות כאלה יהיו נוחות בהרבה לתרבות פסיכיאטרית שמבכרת  לבצע למטופלים נורמליזציה מאשר לפנות לחוויות קיצון וחזיונות פסיכדליים.

"המחקר בנושא הזה זוכה להרבה מאוד הדים ביחס לשלב המוקדם שבו הוא נמצא" אומר חוקר המח ליאור רוזמן מאימפריאל קולג', לונדון. "חלק מהסיבה לכך היא שהוא מייצג את הפרדיגמה הדומיננטית בתחום בריאות הנפש. הז'ורנאלים המובילים בעולם הפסיכיאטריה מעדיפים נרטיב שבו הכל ביולוגי. פילוסוף המדע תומאס קוהן תיאר את המאבק בין פרדיגמות ישנות לחדשות במדע. הניסיון למסגר את התוצאות של המחקר הפסיכדלי החדש על ידי פניה למודל הביומדיקלי האורתודוקסי מזכיר את האופן בו ממסדים מדעיים ניסו בעבר להתאים תוצאות חדשות לפרדיגמה הישנה." השאלה הגדולה, לדעת רוזמן, היא האם האפקט הפסיכופלסטוגני מספק בפני עצמו, ללא החוויה האקסטטית והטרנספורמטיבית שמשחקת תפקיד חשוב בטיפולים פסיכדלים בני ימינו.

אברהם דריזין, מנכ"ל חברת הפארמה הפסיכדלית נקסטייג' רואה בעיות נוספות באופק. "הגוף שלנו עושה דברים מסיבה בדרך כלל, וכשאתה מייצר התערבות שמנטרלת את תמרור האזהרה של הגוף יכולות להיות כל מיני בעיות חדשות. בתרפיה הפסיכדלית בימינו יש דגש על סט וסטינג: סביבה תומכת לשימוש בחומרים האלה. אבל מה קורה אם אתה במקום שהמח שלך עדיין פלסטי והחוויות שלך מאנשים מוגברות אבל אתה לא מודע לזה. אפשר להסתכל על האפקט הפסיכואקטיבי כסממן שמראה לך שאתה עדיין באזור שבו המח שלך מאוד פגיע. אם אתה מוציא את הסממן הזה, איך אתה יודע מתי זה נגמר ומתי יצאת מהטריפ?"

איך תראה תרפיה פסיכו-פלסטוגנית ללא טריפ? מה המשמעות של יצירת אפקט פסיכו-פלסטוגני שאינו פסיכואקטיבי, והאם אפקט כזה אינו פסיכו-אקטיבי בהגדרה? האפשרות של פיתוח חומרים פסיכופסיביים בעלי אפקט תרפויטי דומה לזה של הפסיכדלים מרתקת. עבור פסיכונאוטים וחובבי פסיכדליה, הניסיון לפתח חומרים כאלו עשוי להראות כסדין אדום וכפירה בעיקר. הצד הרדיקלי בתרפיה ובתנועה הפסיכדלית הוא המפנה לתודעה: הטענה שהבעיות האנושיות נטועות בדפוסי תודעה שמובילים למשברים אישיים כמו דכאון וחרדה, ולמשברים קולקטיבים כמו משבר משמעות ומשבר האקלים. הניסיון להפטר מהחוויה התודעתית, מעורר התנגדות אינסטינקטיבית בקרב פעילים. "זה עוד ניסיון לברוח מתשובה תודעתית על ידי רידוד לסימפטומים," אמר לי אקטיביסט בתחום. "במקום להגיד, יש משהו מבני שלא עובד בפסיכיאטריה ובמבנים שיצרנו לסיוע נפשי, אנחנו צריכים לבדוק מה קורה ברמה תודעתית, והנה יש לנו את העזרים המתאימים."

אם מדיקליזציה של חומרים פסיכדלים נתפסה בקהילה הפסיכדלית כחמורו של משיח, שיוביל ללגאליזציה המיוחלת, הרי שפיתוחם של חומרים מעין אלו היא התנקשות במשיח שעל גב החמור. היא עשויה להוביל לפיצול ברנסנס הפסיכדלי, בין שימוש רפואי פסיכופסיבי שהתנתק מהחוויה הפסיכדלית לבין שימושים אקסטטיים, יצירתיים ורוחניים בחומרים פסיכדליה, שבוודאי לא יעלמו. מצד שני הצלחתו של טיפול פסיכופלסטוגני פסיכופסיבי לא תשלול בהכרח את קיום הרפואה הפסיכדלית הקיימת. גם דיוויד אולסון, המשווק הנלהב של התרפיה הפסיכו-פלסטוגנית הפסיכופסיבית לא שולל את האפשרות שלאפקט הפסיכואקטיבי יש תועלת מיוחדת עבור מטופלים מסוימים. בעולם עתידי, טיפול פסיכו-פלסטוגנים פסיכואקטיביים ופסיכופסיביים עשויים להתקיים זה לצד זה, בהתאם להעדפות הלקוח וייעוץ הרופא.

בינתיים, כל זה רק בתיאוריה. כרגע מה שיש לנו הוא נסיונות להפחית או להגביר מדדים שמודדים את רמות הדכאון והחוויה הפסיכדלית של עכברי מעבדה. לא משהו שאפשר לסמוך מאוד על מידת הדיוק שלו. כל החוקרים ששוחחתי איתם הסכימו שמדובר בפרויקט חשוב ומרתק מדעית, אלא שלצד ההכרזות של חברת דליקס על תחילת ניסויים קליניים בשנה הבאה, כולם מסכימים גם שהדרך עוד ארוכה ומאתגרת. לעת עתה, הדרך לריפוי עדיין עוברת בפרקטלים צבעוניים ומפגשים עם חייזרים בחלל הדי-אמ-טי.

מה קורה כשהמיינסטרים מחבק את הפסיכדלים? והאם יש כזה דבר פסיכדליה סחית? שיחה עם ההוגה הפסיכדלי אריק דיוויס על איך לשמור את הפסיכדליה ווירדית (התפרסם במקור בטור 'משנה תודעה' בעיתון הארץ)

את המילה האנגלית Weird ניתן לתרגם לעברית כמוזר, תמהוני, או משונה. היא משמשת כדי לתאר אירוע בלתי מוסבר, או אדם תמהוני (Weirdo), ולמרות שהשימוש בה נגוע לעיתים קרובות בקונוטציות שליליות יש  מקום אחד שבו הווירדי זוכה בהתמדה למוניטין חיובי – בעולם הפסיכדלי כמובן.

ההיסטוריה הפסיכדלית רצופה בסיפורים תמוהים עם אנשים מוזרים בסיטואציות משונות. הסופר הפסיכדלי קן קיזי עולה לפודיום בעצרת נגד המלחמה בויאטנם בברקלי של 1965 עם סרבל טיסה בצבעים פסיכדליים ומנגן במפוחית שיר בלוז מוטרף כדי לבלבל את האקטיביסטים. ההוגה הפסיכדלי טרנס מק'קנה יורד לאמזונס ב-1971 עם אחיו דניס, כדי לבצע שם ניסוי מוזר שמטרתו להביא את סוף ההיסטוריה על ידי כניסה למימד פטרייתי שממנו תיווצר אבן פילוסופים רב-מימדית. הסופר פיליפ ק. דיק יוצא מטיפול שיניים, פוגש נציגה של עדי יהווה עם תליון מסתורי, וחווה לפתע פלישה של כח טרנסצנדנטי לתוך תודעתו. בחודשים שלאחר מכן הוא נזכר שהוא בעצם תומאס, נוצרי נרדף שחי במאה הראשונה לספירה, משתכנע שזרם הזמן עצר למעשה בשנת 74, ושהאימפריה הרומית מעולם לא נפלה. הוא עובר לחיות במקביל בשתי מציאויות שונות שמופיעות לנגד עיניו בחשיפה כפולה: רומא של השנה 74, וקליפורניה של 1974.

סיפורים מוזרים כאלה הם הלחם והחמאה של התרבות הפסיכדלית – תרבות שמבוססת על חוויה שיש בה מרכיבים בולטים של חריגות, בלתי מוסברות, ותחושת השתוממות מול עולם מוזר מעבר לדמיון. תקופת השיא של העידן הפסיכדלי של הסיקסטיז מתוארת בספריהם של רבים מבוגרי העידן ההוא כתקופה בה, בחלקים מסוימים של החוף המערבי, טבלה התרבות כולה בהזיות קולקטיביות המשלבות מאגיה, טלפתיה, זליגות תודעה ושלל תופעות על-חושיות שהפכו חלק משגרת היומיום.

יקום ומלואו מפריד בין עולם הווירדיות הפסיכדלי של שנות השישים והשבעים לבין עולם הרפואה והעסקים הפסיכדלי המתגבש בימינו. את הכנסים הפסיכדלים הפרועים של העבר החליפו בשנים האחרונות כנסים מעונבים, שבהם מתחככים זה בזה אנשי עסקים ורפואה שקפצו על העגלה הפסיכדלית המאיצה. הם מחליפים רעיונות על רפואה פסיכדלית ללא חוויה פסיכדלית, על פטנטים ומודלים מסחריים. הנביא מק'קנה, מלך הכנסים הפסיכדלים של האייטיז, לא היה מוצא שם היום את מקומו.

רעיון המיינסטרימזציה, ההחדרה של הפסיכדלים לשדרה המרכזית של התרבות, הפך בעשורים האחרונים לרעיון דומיננטי בשיח הפסיכדלי. פעילים כמו ריק דבלין, מייסד ארגון המחקר הפסיכדלי MAPS, קראו לקהילה הפסיכדלית להפסיק לחשוב על עצמה במונחים של אנטי-תרבות, ולחשב כיצד ניתן להשפיע מבפנים. הם יזמו מחקרים רפואיים על טיפולים פסיכדליים בחיילים מוכי הלם קרב ובחולים סופניים, כדי לרכך את התדמית הווירדית והמרדנית של הפסיכדליה, ולהראות שביכולתה למלא תפקיד יצרני בחברה. ההימור צלח, אבל גבה מחירים לא פשוטים. במאמר Working with Weirdness, שנתפרסם ביולי האחרון בכתב העת ACS Pharmacology & Translational Science מצביעים החוקרים הפסיכדלים יוסט ברקסמה ומיכאיל ואן אלק על הרתיעה של עולם הרפואה העכשווי מהתמודדות עם האלמנטים יוצאי הדופן של החוויה פסיכדליות. ברקסמה וואן אלק רואים בפופולריות הגוברת של מיקרודוזינג וההתמקדות במנגנונים נוירו-מכאניים ניסיון לברוח מהצדדים המופלאים והמובנים פחות של החוויה הפסיכדלית. במקום זאת, הם קוראים לחוקרים להכיר ולחבק את הצד הווירדי של החוויה הפסיכדלית.

את הרתיעה של עולם הפסיכדליה העכשווי מהווירדי והמוזר ניתן להבין כמהלך אסטרטגי ומחושב. הווירדיות לא משקמת את המוניטין הפסיכדלי, למעשה היא מתחככת קרוב מדי בעולם פתולוגיות הנפש שהרפואה הפסיכדלית מבקשת להתרחק ממנה. אין כסף בחוויות מוזרות. אין להן תכלית, מלבד פליאה, השתוממות ואולי פריצת דרך יצירתית או חוויה רוחנית כלשהי. הסופר והאינטלקטואל הפסיכדלי אריק דיוויס מאמין שהנסיגה של הפסיכדליה העכשווית מהמימדים הווירדים קשורה גם לתפיסות שמרניות לגבי הנאה וחיפוש רוחני. "בתרבות שלנו יש רתיעה להכיר בכך שאחת הסיבות העיקריות לכך שאנחנו משתמשים בסמים כבני אדם זה לצורך הנאה. התרבות הפסיכדלית כללה בעבר דגש חזק על אלמנט ההנאה: בין אם זו הנאה חושנית, ארוטית, או ההנאה של גילוי מצבי תודעה חדשים. חלק מהמורשת של תרבות הנגד היה רעיון החקירה של התענוג כאקט יצירתי ואפילו רוחני. אלא שכיום היחס לפסיכדלים הוא כמשהו פרקטי, בעל פונקציה שימושית, בין אם זו פונקציה אישית כמו ריפוי של בעיות אישיות או פונקציה קולקטיבית כמו שתמצא בקהילות איוואסקה גלובליות – אנחנו מרפאים את האני הקולוניאלי שלנו או מאזינים לפלנטה בזמן קריטי. אז אפילו באנדרגראונד הצמידו  לפסיכדלים פונקציה. אלא שאחד מהדברים שמייחדים הנאה זה שהיא הסיבה של עצמה. היא לא מנסה ללכת לשום מקום. 'למה אתה עושה את זה?' 'כי אני נהנה מזה.' סוף השיחה. כולנו עושים דברים מסוימים כי אנחנו נהנים מהם. אין צורך לחפש משהו מעבר. אין צורך לומר פסיכדלים הם רבי ערך בגלל שהם עושים את זה או את זה. אתה יכול פשוט להנות מהם. אבל בזמננו אין מקום לפוזיציה הזו, משום שפסיכדלים מתויגים כפתרונות לבעיות אינדיבידואליות או קולקטיביות."

"בנוסף, פסיכדלים היו בעבר חלק ממסע של חיפוש: מסע לגלות את מה שלא ידעת על עצמך, על טבע המציאות והתודעה. וגם כאן, החיפוש הוא התשובה עצמה. זה כל הרעיון של להיות מחפש. אבל זה לא מיתרגם טוב לפרדיגמה החדשה של הריפוי, בגלל שאנחנו כבר יודעים למה אנחנו כאן. אנחנו מתרפאים. אז מה אם אני מוצא את עצמי במרחב קוסמי רב-מימדי שבו כל מיני שפות חייזריות מוקרנות עלי וזה סוג של מרגיש כאילו יש לי דרך לנווט בתוכן ולחדור למימד חדש? כאילו, מה זה לעזאזל??? 'טוב, זה חלק מריפוי.' 'אל תדאג לגבי זה. וואטאבר, זה בסדר.' הווירדי לא מעניין כי הוא לא בהכרח מרפא, או מלמד משהו חוץ מזה שהוא עומד בקשר לדבר הבלתי מובן הזה שניתן לקרוא לו המסתורין. אלא שבאופן הזה רעיון הריפוי הופך למעין הסבר גורף שסותם את הגולל על חלל החידוש וכל המימדים הקוגניטיביים, מד"ביים, מיתיים, רוחניים ומטאפיזיים, כי הדברים האלה פשוט משוגעים. זה לא ממש עוזר לך, וזה אולי יטרלל אותך, אז בוא נתעלם מזה."

דיוויס, בכיר האינטלקטואלים של תרבות הנגד הפסיכדלית בעשורים האחרונים, הוא גם אחד מנושאי הדגל המרכזיים של הווירדיות בשיח הפסיכדלי. ספרו High Weirdness שיצא ב-2019 בהוצאת MIT הוא ניתוח מלומד ומעמיק של היצירה הווירדית של שלושה אייקונים פסיכדלים מהסבנטיז: טרנס מקנה, רוברט אנטון ווילסון ופיליפ ק. דיק. "הווירדי עבורי מסמן מפגש עם משהו שהוא עמוק מספיק בכדי שיהיה בו אלמנט של חתרנות, וחלק מהעניין הוא שיש שם מפגש עם משהו שיכול להיות לא נעים, מאתגר או קצת מפחיד. חוקרים רבים בעולם הפסיכדלי עושים היום פטישיזציה לחוויה המיסטית. התיאורים שהם מציגים שמימיים ונעימים: 'אני אחד עם הכל,' 'כל הגבולות ביני לעולם מתמוססים ואני חוזר הביתה לתודעת-העל'. אבל להיות אחד עם הכל יכול גם להיות מעורר אימה. ההיסטוריה של הדת והמיסטיקה כוללת גם הרבה פתולוגיה וטריפים רעים."

בעשרות השנים שחלפו מאז שדיוויס החל לחקור ולכתוב על התרבות הפסיכדלית, שהייתה אז תרבות שוליים ליודעי דבר, הוא ראה בה שינויים עמוקים שהובילו עד לפופולריזציה האדירה של הפסיכדלים בזמננו. "אני כבר לא מודאג מהשינוי הזה כמו בעבר." הוא אומר "אני בא בגישה של אנחנו הולכים לנסות את עניין הריפוי הזה ואנחנו נראה מה קורה כשכל האנשים האלה יתחילו לקחת פסילוסיבין וזה יתחיל להיות מוזר. וזה יהיה מוזר. מוזר יותר ממה שאנשים רוצים. אני לא יודע כמה, ואולי זה יהיה טוב, אבל זה כן מעלה שאלות על מה שהמיינסטרים, השיח החדש, מטאטא תחת השטיח, ואיך הדברים האלה יחזרו לבעוט להם בישבן, או שלא."

לצד התרבות הפסיכדלית הסטרייטית יש עדיין הרבה ביטויים של ווירדיות במקומות כמו ברנינג מן או תרבות הטראנס. יכול להיות שהקהילה הפסיכדלית מתפצלת לשני עולמות מקבילים שיתקיימו בלי קשר זה עם זה?

"יש ריבוי גובר של שיחים פסיכדליים, וזרימה אדירה של כסף ותשומת לב תקשורתית לעבר אחד מהשיחים האלה, שזה די מבלבל עבור כל השאר. אז כן, יש כאן כמה עולמות שפועלים במקביל ומה שיהיה מעניין כאנתרופולוג זה לראות כמה מהאנשים שגילו את החומרים האלה דרך הפריזמה המיינסטרימית יתגלגלו לעולמות הווירדים יותר, או שלא. אני יכול לדמיין מצב שבו שיח הריפוי הפסיכו-תרופתי הופך כל כך דומיננטי שסוג הדברים שאנחנו מדברים עליהם הופכים להיות משהו היסטורי, שקרה פעם בעבר בקשר לפוליטיקה ולמדיה של עידן שעבר."

התרגלנו לחשוב על פסיכדלים כמשהו שקשור לתרבות נגד, אבל אם זה אכן משתנה, איך אתה חושב תראה תרבות פסיכדלית שהפכה לתרבות דומיננטית?
"זו שאלה טובה, ואני חושב שהאנלוגיה הכי טובה שיש לנו זה הפסיכותרפיה. הפסיכותרפיה התחילה אצל פרויד ואפילו יונג כפרקטיקה רדיקלית. ואז כשהיא מגיעה לארה"ב היא עוברת פופולריזציה ומופיעה בסרטים של היצ'קוק, ולאורך ולרוחב של תרבות הפופ. ופתאום היא עוברת מיינסטרימזציה למשהו כזה שהמטרה שלו היא לתמוך באגו כדי שהוא יוכל לתפקד טוב יותר בסביבת החיים הלחוצה של אחרי המלחמה. ואני חושב שמשהו דומה יקרה כאן. שאנשים ילמדו לספר את החוויות הפסיכדליות שלהם כדרכים לשימור האגו. בתקופה מאוד מלחיצה בהיסטוריה, כשהאגו מותקף והסובייקטיביות מופרעת על ידי טכנולוגיה ולחצים חדשים, אני חושב שפסיכדלים ישמשו בתפקיד מבריא עבור הרבה אנשים. כי הרבה אנשים סובלים כל כך ויש הרבה סיבות לנסות להחלים ולא בהכרח להיות רדיקלי בטכניקות התרפויטיות. אלא שאני חושב שחלק מהתפקיד שלנו כאנשים פסיכדליים הוא להחזיר את זה למורכבות של עולם חברתי היפר-מקושר שכולל גם סוכנים לא-אנושיים וצמחים והקוסמוס."

דיוויס מותח קו ישר בין הגל הפסיכדלי הנוכחי לבין צמיחת מדעי המח, וכלכלת תשומת הלב האינטרנטית. "מתנהל ניסיון לבצע קולוניזציה ולנוע עמוק יותר ויותר לתוך התת-מודע, עולם החלום, והעולם של מצבי תודעה חלופיים. ולכן אני לא חושב שפסיכדליה זה טרנד כזה, ושבעוד עשר שנים כולנו נעבור לדבר הבא. אני חושב שאנחנו יודעים שפסיכדליים זו הדרך המטריאלית ביותר לגשת למצבי תודעה אחרים ואנחנו יכולים באמצעותם להטמיע את המצבים הללו בתוך התרבות הצרכנית, התרבות הטכנולוגית, התרבות המודרנית, ובאופן הזה להיות מסוגלים לחקור, למפות לארגן ואולי גם לתכנת ולשלוט באזורים הפריפריאליים, החתרניים והבלתי מודעים הללו של התודעה. זה אולי נשמע פרנואידי, אבל אני חושב שזו הערכה הוגנת של המצב."

" מקלוהן אמר בשנות השישים שאל-אס-די מאפשר לאנשים לדור ממש ביקום האלקטרוני החדש שבראנו. אנחנו 60-70 שנה בתוך התהליך הזה והגענו לצומת הדרכים שבו זה כבר לא שימושי לשמר את תרבות הסמים כחלק מהשוליים או תרבות הנגד. מה שיותר שימושי זה להכליל את כולם ולראות איך ניתן לארגן את זה, אולי בדרכים טובות אבל גם בדרכים שהן מטרידות וחלק מהעניין של להיות אדם פסיכדלי זה לעמוד בפני האתגרים של המאבק הזה ולקבל השראה מהיבט חשוב של השימוש הילידי בפסיכדלים, וזה שהוא קורה בעולם של כוח: עולם שבו יש דברים טובים וגם דברים רעים. שיש בו דברים שמרפאים ודברים שהם מחלה. זה עולם שיש בו כישוף וגם ריפוי, ואני לא חושב שאנחנו יכולים להשאיר את הכישוף בדלת ולנוע לעולם הפופ החדש הזה, אפילו שכולם היום רוצים לדבר רק על ריפוי. האלמנט הכישופי הזה הוא עובדה מוצקה במחקר האנתרופולוגי, הוא קיים באופן מובהק בתרבות הנגד, והוא חלק מהעולם שלנו היום כשאנחנו מכניסים את כל תאגידי התרופות הענקיים הללו עם הרטוריקה שלהם, והכסף שלהם. אז כדאי שנעמוד על המשמר."