טכנומיסטיקה

פורסם לראשונה במוסף גלריה שישי של הארץ.

פטנטים על להחזיק את היד ולעמעם את האור? חברות פארמה מנסות ליצור מונופולים בתחום הרפואה הפסיכדלית. כעת, קבוצה של היסטוריונים משיבה מלחמה

העולם הפסיכדלי כולו רעש בפברואר 2021 כשחברת התרופות קומפאס-פאתווייז הגישה בקשה לרישום פטנט על האלמנטים הבסיסיים ביותר של הריפוי הפסיכדלי. קומפאס, שעם המשקיעים בה נמנה המיליארדר הגרמני-אמריקאי פיטר תיל, זוכה בשנים האחרונות למוניטין של כריש קפיטליסטי החותר ליצירת מונופול בתחום התרפיה הפסיכדלית. בקשת הפטנט של החברה דרשה הכרה בזכותה הבלעדית על שימוש ברהיטים רכים, מיטות, ספות, אורות מעומעמים, כיסוי עיניים ומוזיקה במסגרת תרפיה פסיכדלית. החברה אף דרשה פטנט על האפשרות של מטפל להחזיק את ידו של המטופל, או לשמור על שתיקה תוך כדי הטיפול.

החשש מהנזקים האפשריים של פטנטים מסחריים שימלכדו את תחום הרפואה הפסיכדלית במונופולים ובמחירים מופקעים הוביל לאחרונה ליוזמה יוצאת דופן, שמאחדת היסטוריונים פסיכדליים, חוקרים, ארכיבאים ומומחים לחוקי פטנטים. ארגון Porta Sophia שמשיק את פעילותו בימים אלוהוא ארגון ללא מטרות רווח שמטרתו ליצור ספרייה שתנגיש ידע בנוגע לשימושים קיימים בחומרים פסיכדליים. פרופ' לוקאס ריכרט, היסטוריון של המחקר הפסיכדלי מאוניברסיטת וויסקונסין-מדיסון הפעיל במסגרת היוזמה, אינו משלה את עצמו שפורטה סופיה תהיה פתרון גורף לאתגרים בתחום, אולם הוא רואה בה תרומה חשובה והזדמנות להעצים קהילות מקומיות, כדי שיהיו מעורבות ויקבלו זכות דיבור בדיון על פטנטים פסיכדליים. "מדובר בהזדמנות לחלוק רעיונות ומומחיות היסטורית הנוגעת לחומרים פסיכואקטיביים באופן שיסייע לבוחני פטנטים", כותב ריכרט במייל. "היסטוריונים וחוקרים אחרים המשתפים פעולה עם קהילות נמצאים כעת בעמדה ייחודית לעזור לעצב את הנוף הפסיכדלי של העתיד".

פסוודו-חדשנות

הניסיון הבוטה של חברת קומפאס ליצור מונופול על אלמנטים טיפוליים שנפוצים מאז ראשית התרפיה הפסיכדלית בשנות החמישים, ובחלק מהמקרים כבר אלפי שנים חולל גל של תגובות מזועזעות בעולם הפסיכדלי.

הסופר והיזם טים פריס הביע בציוץ בטוויטר את דאגתו מהניסיונות של חברות למטרות רווח להשתלט על התחום באמצעות אסטרטגיית פטנטים אגרסיבית; מנגד, המיליארדר הגרמני כריסטיאן אנגרמאייר, המשקיע בחברה הפארמה הפסיכדלית ATAI Life Sciences, השיב לפריס כי הרפואה הפסיכדלית תלויה בארגונים למטרות רווח שביכולתם להגן על זכויות יוצרים כדי לגייס את ההון הרב הנדרש לרישוי תרופות. בוויכוח התערב מייסד מנכ"ל ארגון המחקר הפסיכדלי MAPS, ריק דבלין, שהסכים עם אנגלמאייר בנוגע לצורך בחברות מסחריות במגזר הפסיכדלי אבל הזהיר שאם חברות כמו קומפאס ו-ATAI ינסו לחסום מתחרים על ידי שימוש בפטנטים על תהליכים ושיטות שלא המציאו — הן ייכשלו ויחמיצו את ההזדמנות ליצור ריפוי או רווח כלכלי.

ברקע הידהדה שאלה רחבה המעסיקה את העולם הפסיכדלי בשנים האחרונות: האם השוק הקפיטליסטי, עם יכולותיו המוכחות בגיוס הון והדגש שלו על מונופולים ומקסום רווחים, הוא יותר בבחינת סיכוי או סיכון לעתידה של הרפואה הפסיכדלי?.

התהיות בדבר מידת החוכמה והתועלת בחוקי הפטנטים המודרניים אינן ייחודיות כמובן לתחום הפסיכדלי. חוקי פטנטים המעניקים לחברות מונופול רשמי ומוגבל בזמן על המצאות טכנולוגיות נוצרו כדי לתמרץ חברות פורצות דרך להשקיע במחקר ופיתוח. אלא שכמו תחומים רבים אחרים בכלכלה העכשווית, גם תחום הפטנטים הפך במשך השנים לכלי נשק בידי מונופולים מסחריים, שרוצים לתבוע לעצמם זכות ראשונים ולהרתיע מתחרים פוטנציאליים על ידי רישום פטנטים על תחומים שלמים. לעתים קרובות הם מנסים לעשות זאת גם כשהידע הרלבנטי כבר קיים, או בלי שקיימת כל הוכחה על היתכנות הפטנט (למשל פטנט שנרשם על טיפול באלרגיות בעזרת פסיכדלים, אף שאין כרגע שום מידע על כך שטיפול כזה כלל קיים).

אחת מטקטיקות הפטנטים הנפוצות בתעשיית התרופות ידועה בכינוי דילוג-מוצרים (product hopping). חברות שמייצרות תרופות שזכויות הפטנט עליהן פגו עושות בהן שינוי קטן וחסר משמעות ורושמות אותן מחדש בטענה שמדובר בחידוש. כעת המגמה הזו מיובאת לעולם הפסיכדלי, שרואה לאחרונה מבול גובר של בקשות לרישום פטנטים. 

קדימון לבאות ניתן למצוא בפטנט שהעניק ה-FDA לטיפול בדיכאון באמצעות תרסיס ספרבאטו של חברת יאנסן שבבעלות תאגיד ג'ונסון אנד ג'ונסון. ספרבאטו מכיל את מולקולת האסקטמין, אננטיומר (מולקולת מראה) שמצויה גם בקטמין, סם הרדמה בעל השפעות פסיכדליות, הנמצא בשימוש רפואי מאז 1960.

הגילוי בדבר יעילות הקטמין בטיפול בדיכאון, בתחילת שנות האלפיים, הוביל בשנים שחלפו לפופולריות גוברת של קליניקות קטמין לטיפול בדיכאון בעזרת הסם הנפוץ והזול. חברת יאנסן שאפה למנף לעצמה את פלח השוק החדש הזה על ידי פיתוח מוצר נגזר קטמין, שעלותו לצרכן גבוהה אלפי מונים מזה של הקטמין הגנרי (שעלותו כשקל למנה). אלא שאין כל עדות לכך שמולקולת האסקטמין, המצויה כאמור בלאו הכי גם בקטמין הישן והזול, מציעה יתרון כלשהו על פני הקטמין הוותיק, המכיל לצדה את מולקולת הארקטמין. למעשה, מחקר מטא-אנליזה בנושא אף מצא שטיפול הקטמין הוותיק יעיל יותר מהטיפול החדש, ובית משפט בקנדה פסק לאחרונה שלא מדובר בסם חדשני משום בחינה.

על אף זאת אישר משרד הבריאות הישראלי בינואר 2020 להכניס לסל התרופות את טיפול האסקטמין היקר של יאנסן בתג מחיר של 26,000 שקל למטופל לשנה.

אחת האירוניות בתחום רישוי התרופות הוא שמכיוון שהקטמין הוא תרופה גנרית שלא ניתן לגבות עבורה מחיר מופקע, אין לאיש תמריץ להעביר אותה את תהליך הרישוי היקר הנדרש כדי שתוכר רשמית כטיפול בדיכאון. מסיבה זו טיפול בדיכאון באמצעות הקטמין הזול לא יזכה לכיסוי על ידי חברות ביטוח, בניגוד לטיפול באסקטמין. הדבר מניע רופאים להעדיף את האסקטמין, היקר לאין שיעור אך הניתן לשיפוי. בעלות המופקעת נושאות חברות הביטוח והמדינה, המגלגלות אותה הלאה לבעלי ביטוחים ומשלמי המסים.

מקרה נוסף שמשך ביקורת היה פטנט שרשמה חברת קומפאס על שיטה לייצור פסילוסיבין סינתטי. מבקריה של קומפאס טענו שמדובר בניסיון ליצור מונופול על הייצור של חומר הקיים בטבע ונמצא בשימוש זה אלפי שנים. חברת יוסונה, חברה ללא מטרות רווח, הכריזה בתגובה שפיתחה שיטה יעילה זולה אלגנטית יותר מזו של קומפאס לייצור פסילוסיבין ורשמה אותו כחלק מהקניין הציבורי. במקביל הגיש הארגון FTO) Freedom to Operate) שורה של עתירות נגד הפטנטים שביקשה לעצמה קומפאס. הארגון איתר וסרק לצורך העתירה דגימות פסילוסיבין ישנות, שחלקן יוצרו כבר ב-1963 וששומטות את הקרקע מתחת לטענות החדשנות של קומפאס. "יש מספר כמעט אינסופי של תרומות חדשניות שניתן לעשות למען העתיד של המדע הפסיכדלי", הכריז קרי טורנבול מה-FTO. "קיומה של מולקולת הפסילוסיבין והשימוש שלה בטיפול בדיכאון אינם ביניהן".

לדברי ד"ר מייסון מארקס, עמית בכיר ומוביל הפרויקט על פסיכדלים, חוק ורגולציה במרכז פטרי-פלום בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, "פטנטים רבים בתחום הפסיכדלי יוצרים סיכון ממשי להתפתחות המדע הפסיכדלי והתרפיה. אנחנו ניצבים מול משבר בריאות נפש מחריף ואנחנו זקוקים לגישות חדשניות כדי להתמודד איתו. פסיכדלים עשויים להיות חלק מהפתרון, אבל כמה חברות מנסות לנעול את התחום דרך רישום פטנטים על חומרים שאינם חדשניים ואפילו ברורים מאליהם".

מארקס, שפירסם לאחרונה מאמר מדעי מקיף על חוקי פטנטים בעולם הפסיכדלי, מצביע על חוסר היגיון מוחלט ברישום פטנטים על נגזרות ברורות מאליהן של מולקולות קיימות. "במקרים רבים מדובר בתהליכים שברורים לכל מי שנמצא בתחום", הוא כותב במייל. "קומפאס למשל רשמה פטנט על פולימורף (וריאציה גבישית) של פסילוסיבין, שהוא פשוט אחת הצורות המוצקות והגבישיות שלו. קוביות הקרח במקרר שלך הן צורה גבישית של מים. כפי שקרח יוצר צורות גבישיות מסוגים שונים בהתאם לאופן שמולקולות המים מסתדרות, כך גם קורה לפסילוסיבין, וקומפאס רשמה פטנט על צורות כאלה".

הפטנטים עצמם, מציין מארק, אינם חסינים ועשויים לקרוס כאשר יאותגרו בפני בית משפט. "הבעיה היא שלמרות שהפטנטים הללו חלשים או כלל לא תקפים, זה יכול להיות יקר ומייגע לקרוא עליהם תיגר. כתוצאה מכך חברות קטנות שרוצות לייצר פסיכדלים נדחקות מהשדה או נרתעות מלהיכנס אליו מלכתחילה. האפקט הזה עשוי לבלום תחרות וחדשנות. יותר מכך, הרבה פטנטים עשויים להפוך פסיכדלים וטיפולים שקשורים אליהם ליקרים יותר".

מולקולות פסיכדליות רבות מופיעות בטבע בצורה טבעית ולא ניתן לרשום עליהן פטנט, זה לא יוצר דרך עוקפת סביב חומות הפטנטים האלה?

"חומרים פסיכדליים המופיעים בטבע לא יכולים להיות אלטרנטיבה לאנשים שמחפשים תרפיה פסיכדלית, משום שהם אינם חוקיים וצפויים להישאר כאלה בעתיד הנראה לעין. כאשר פסיכדלים יאושרו על ידי מינהל הסמים והתרופות האמריקאי, מה שצפוי לקרות בתוך שנים ספורות, רק תערובות החומרים ונהלי הטיפול שנבחנים במחקרים קליניים יסווגו מחדש בקטגוריות חוקיות חופשיות יותר, ואילו החומרים הטבעיים יישארו מסווגים בקטגוריות מחמירות. החברות שרושמות פטנטים על פסיכדלים מתנגדות לעתים קרובות לרגולציה ברמת המדינה או לדה-קרימינליזציה. הן רואות ברפורמות חוקיות כאלו איום להצלחה הכלכלית של תערובות החומרים ונהלי הטיפול המוגנים בפטנט שלהן".

מה בנוגע למחקר ציבורי, אולי הוא יכול להוביל לרישוי של תרופות גנריות וחופשיות לייצור, כמו קטמין, בכך ליצור אלטרנטיבה?

"המכון הלאומי העוסק בהתמכרות לסמים (NIDA) הכריז בשנה שעברה על המימון הפדרלי הראשון למחקר פסיכדלי זה חמישים שנה — למחקר על הפסקת עישון באמצעות פסילוסיבין באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. אבל הסטטוס החוקי המחמיר של הפסיכדלים הוא צוואר בקבוק שהופך את המחקר ליקר ומייגע, והרשות האמריקאית למלחמה בסמים (DEA) גם מגבילה את הכמות שניתן לייצר בשנה מכל חומר פסיכדלי; כך שעד שהסיווג החוקי של הפסיכדלים לא ישתנה ברמה הפדרלית, לא סביר שנראה צמיחה משמעותית במימון הציבורי".

נקמת ההיסטוריונים

יש כמה סיבות לכך שהמדע הפסיכדלי פגיע במיוחד לחומסי פטנטים. קודם כל, האיסור רב השנים על מחקר בתחום גרם למחסור באנשי מקצוע רלבנטיים ברשויות הפטנטים. בנוסף לכך, המאגרים שרשויות אלה משתמשות בהם כדי לקבוע אם לפטנט מסוים יש תקדימים היסטוריים לוקים בחסר. הרבה מהידע הרלבנטי בתחום נוצר במחתרת ולא פורסם מעולם מחשש לרדיפת החוק. רשויות הפטנטים גם עיוורות להיסטוריה העשירה של שימוש ילידי ברפואות פסיכדליות. הניסיון של חברות תרופות לטעון לעצמן זכות על שיטות שהיו בשימוש ילידי זה מאות ואלפי שנים הוא, לטענת חוקרים, דרך נוספת שבה השיח הקפיטליסטי הניאו-ליברלי מוחק את הזכויות, ההישגים והצרכים של קהילות ילידיות.

אך האם פטנט של חברת קומפאס על שימוש במוזיקה או מגע במהלך טיפול פסיכדלי יכול להוביל לתביעות נגד שמאנים ילידיים? רוב מומחי הפטנטים טוענים שהדבר אינו סביר. פטנטים מהסוג שרשמה קומפאס משמשים רק לעתים נדירות כעילה לתביעות, אולם הם מאפשרים לחברות להרתיע מתחרים פוטנציאליים ולקבוע את כללי המשחק בשוק.

על הרקע הזה באה עתה היוזמה של ארגון פורטה סופיה. מכיוון שהרשויות מעניקות רק זמן מוגבל לבחינת בקשות לפטנטים, חוסר הנגישות של מידע בתחום מוביל להחלטות בלתי מושכלות ולאישורם של פטנטים מזיקים. היסטוריונים ברשת החוקרים של פורטה סופיה אוספים ומתעדים בשיטתיות עדויות על ידע קיים שגורמים שונים מנסים או עשויים לנסות לרשום עליו פטנט. ידע כזה עשוי להימצא במאמרים ישנים או מסמכי ארכיון, למשל.

פורטה סופיה משמש איפוא מעין כלב שמירה בתחום הפטנטים הפסיכדליים וככזה הוא עוקב אחר בקשות פטנטים הנוגעות ל-28 חומרים פסיכדליים מרכזיים. הוא מסווג את הבקשות הללו לשלושה סוגים, בהתבסס על רמת האיום שנשקף מהן להתפתחות המחקר הפסיכדלי. הפטנטים, אומרים אנשי הארגון, מתחלקים לכמה תחומים, כמו שיטות ייצור, שיטות טיפול, קומבינציות של חומרים, נגזרות ותערובות חומרים (פורמולציות). הארגון גם פונה לקהילות ומציע סדנאות במחקר ארכיוני לקהל הרחב ואפשרויות מימון לחוקרים המעוניינים להירתם למאמץ. מייל חודשי שנשלח למנויים מצביע על פטנטים חדשים שנמצאים על הרדאר ונועד לעודד חברים בארגון לפעול יחדיו כדי לאסוף ראיות שיחסמו פטנטים זדוניים.

צ'ארלס רייזון, פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת וויסקונסין-מדיסון ומנהל המחקר הקליני בחברת יוסונה, שפעיל במסגרת פורטה סופיה, מבהיר את הבעייתיות בדומיננטיות הגוברת של פטנטים בנוף הפסיכדלי: "יש כרגע כ-150 אתרי מחקר בעולם שנעזרים ביוסונה כדי לקבל פסילוסיבין. אם מולקולות ייבלמו באמצעות פטנטים, זה לא רק ישנה את הסכומים שאנשים צריכים לשלם כדי לקבל גישה אליהן; זה גם יהיה אובדן עצום למחקר. אם חברת תרופות מקבלת פטנט על חומר, זה יכול לקחת עשר עד עשרים שנה עד שהחומר הזה מאושר, ולאורך הזמן הזה המחקר היחיד שמתנהל על החומר הזה הוא על ידי אותה חברה. והם נוטים לא לפרסם את התוצאות, וזה נוטה להיות מחקר מאוד משעמם, משום שכל מה שהם מעוניינים זה לקבל את הפטנט. התקווה היא שהעבודה של פורטה סופיה תמנע שזה יקרה לפסיכדלים, מה שיכול להיות טרגדיה אדירה לשדה".

מטרת העל של הארגון היא ליצור מנוע חיפוש נגיש למידע על שימושים קיימים בפסיכדלים, שיאפשר לבוחני פטנטים להחליט אם בקשת פטנט היא מוצדקת, יספק מידע ליזמים ויתקע מקלות בגלגלים של מי שמבקשים להשתלט. עבודה מושכלת יותר מצד בוחני פטנטים עסוקים מדי, שעד כה העניקו פטנטים בלתי מוצדקים ללא מחשבה רבה, תגרום, מקווים היוזמים, גם לשינוי בהתנהגותן של חברות, שיעדיפו לא להגיש בקשות פטנטים רחבות מדי שייפסלו במהירות.

הסיפור של פורטה סופיה הוא דוגמה נדירה לרגע שבו ידע איזוטרי של היסטוריונים ויושבי ארכיונים משמש אלמנט מכריע במאבק על שוק בשווי מיליארדים. השאלה שנותרת פתוחה היא ידו של מי תהיה על העליונה במאבק הזה: של מטופלים שעשויים לצאת נשכרים מתרפיה פסיכדלית או של תאגידים שמבקשים לעשות הון על גבם.

הכתבה נכתבה במשותף עם איתמר קציר והתפרסמה לראשונה במוסף גלריה של הארץ. יהי זכר הנרצחים ברוך. בתפילה לרפואתם השלמה של כל מי שנפגעו במסיבה בגוף או בנפש.

זוועת הטבח שביצע חמאס במסיבת הטבע בקיבוץ רעים תלווה את קהילת הטראנס הישראלית עוד שנים רבות.את מה שהתרחש ברייב הסמוך לגבול עם עזה ניתן להגדיר כסיוט הגדול ביותר של כל משתמש בחומרים פסיכדליים.

קשה להסביר לאנשים שלא מכירים מיד ראשונה מצבי תודעה פסיכדליים, עד כמה מצב התודעה בזמן החוויה הוא רגיש ושברירי. אחד האפקטים הפסיכדליים החשובים ביותר, ואולי אף המרכזי שבהם, הוא העצמה והגברה של תכני התודעה: צלילים, דימויים, רגשות, מחשבות וכל סוגי הרשמים שנקלטים במוחנו. זו הסיבה שהעיקרון החשוב ביותר אצל משתמשי פסיכדלים הוא לדאוג היטב לסט וסטינג מיטיבים: לסביבה נעימה, עם אנשים נעימים, בזמן טוב ובהתכוונות טובה.

כבר אצל אוכלי החשיש הבוהמיינים של פריז של אמצע המאה ה-19 היתה התייחסות רחבה לעקרון העצמת החוויה: תחת השפעת מנה הירואית של חשיש שנאכל, הם ציינו, תמונה יפה יכולה להפוך לחוויה טרנסצנדנטית משנת חיים, אבל מפגש עם אלמנטים לא נעימים או מטרידים עלול, מנגד, להפוך לחוויית פלצות סיוטית.

תחת ההשפעה הפסיכדלית, טען הסופר האנגלי אלדוס האקסלי ("דלתות התודעה", "עולם חדש מופלא"), נמצא האדם בתווך בין גן עדן לגיהנום. וכשמה שניצב על הכף קריטי כל כך, חשוב להתכונן בצורה הקפדנית ביותר. זו הסיבה שמשתתפים בטקסים וריטריטים פסיכדליים מכינים את עצמם באמצעות דיאטות מפורטות שכוללות תשומת לב מיוחדת למזון, צריכת מדיה, התנזרות ממין ודיוק כוונות. לא כל מי שצורך פסיכדלים מקפיד על סט וסטינג במידה שווה, אבל העקרונות הבסיסיים מוכרים ומשמשים רבים.

אפקט ההגברה וההעצמה הפסיכדלי מסביר מדוע החוויה של מתקפת טרור באמצע מסיבת טבע שרבים ממשתתפיה נטלו חומרים פסיכדליים עשויה להיות מטלטלת אף יותר ממתקפת טרור שפוגעת במי שאינם נתונים תחת השפעה כזאת. גם הטראומה, בהתאמה, מוגברת ומועצמת.

הסכנה שבזריחה

מתקפת הטרור של חמאס על מסיבת נובה ברעים התרחשה בסמוך למועד הזריחה, בדיוק בפרק הזמן שנחשב במסיבות מסוג זה לשיא האירוע: הרגע שבו השחר העולה לאחר לילה ארוך של ריקודים מביא איתו את התקווה של יום חדש, של אפשרויות חדשות ולידה מחדש. "כשהבוקר עולה והשמש זורחת אחרי שעות של ריקודים בחשיכה כמעט מוחלטת כשרק אורות צבעוניים מרצדים מול העיניים", כתב ניסן שור בשבוע שעבר בניסיון להסביר את האופוריה שלפני הזוועה, "ואתה מוקף מכל הכיוונים בבני אדם ובנות אדם, הם נעשים שותפי הסוד שלך לאותו רגע מסוים שנוצר בזמן, אתה בוטח בהם, יש אמון מוחלט שהכל יהיה בסדר. הכל יהיה יותר מבסדר. הכל יהיה מדהים. הכל ממש ממש מדהים". על כן, רבים מהמבקרים במסיבות מגיעים למקום בשעות הקטנות של הלילה כדי לתזמן את הטריפ שלהם כך שיגיע לשיאו בדיוק בשעת הזריחה המיוחלת. במסיבה ברעים ב-7 באוקטובר זה היה בדיוק השלב שבו נחתו על החוגגים במסיבה חוליות המחבלים. הם הגיעו חמושים על טנדרים בעשרות וסגרו על באי המסיבה מכל עבר.

קהילת הטראנס הישראלית רגילה להיאבק מול כוחות שמנסים לחסל את סצינת המסיבות המקומית, ובראשם המשטרה שדורשת סכומים שערורייתיים עבור אישורי בטיחות ואבטחת האירועים ואז מבטלת אותם שרירותית ברגע האחרון תוך גרימת הפסדי ענק למארגנים, או חמור מכך: פושטת באגרסיביות על המסיבה, עוצרת בליינים ושולחת אחרים – בעודם תחת השפעה – לנסוע בחזרה הביתה. לא בכדי הסצינה הזו גם מלאה באנשים אידיאליסטים שעושים את שלהם מתוך אהבה לקהילה וחבריה.

אחת התופעות המופלאות ביותר בעולם הפסיכדלי הזה היא תופעת הסייפזונס (Safe Zones), האזורים הבטוחים: מתנדבים שמגיעים למסיבות ומקימים מתחמים המיועדים ליצור מרחב בטוח ותומך למי שמתנסים בחוויה מאתגרת. מחקרים ועדויות מראים שלהפעלת המתחמים הללו יש ערך אדיר לבריאות הציבור. הדבר האחרון שבן אדם על טריפ רע צריך, כך לפחות חשבנו עד לפני שבועיים, זה שוטר שיעלה אותו על ניידת. אבל אם החברים לוקחים אותו למתחם שיש בו מזרן, מים ואנשים שמספקים לו נוכחות תומכת והכלה לא שיפוטית – הרגעים הקשים הללו יכולים להפוך ממשהו שהיה מצלק אותו, לחוויה מרפאת ואפילו טרנספורמטיבית. זו הסיבה שמתנדבים מגיעים למסיבות טבע בלי להתנסות באף חומר משנה תודעה, פשוט כדי לחזק אנשים במצבי קיצון מאתגרים ולהיות חלק מאתוס מופלא של קהילתיות, הדדיות ואחדות. אפילו המשטרה כבר למדה לכבד את האוטונומיה המרפאת של המרחבים האלה ולהפנות לשם אנשים שעוברים חוויה קשה.

במסיבה ברעים המרחב הבטוח קרס. למעשה, ספק אם אי פעם בהיסטוריה הרייבית-פסיכדלית כל כך הרבה אנשים חוו אירוע טראומטי בו בזמן. אנשים שדיברתי איתם על מה שהתרחש שם תיארו את האירוע כתרחיש יום הדין של הסייפזון. מתנדבי קבוצת "אנשים טובים", שעובדים כחלק מפעילות עמותת "עלם", עשו כמיטב יכולתם לטפל באנשים תוך כדי שהם מקפלים את המתחם. הם מתארים את האירוע כסרט אימה כאוטי שבו אנשים נפוצו לכל עבר, אבל גם כרגעים שהתאפיינו במידה אדירה של סבלנות, עזרה הדדית ותמיכה הדדית. עבור רבים מהמשתתפים, הם מספרים, מצב החירום קירקע או הוריד במהירות את הטריפ הפסיכדלי. אנשים שנדרשים להתמודד עם מצב חירום יכולים לפעמים להוריד את עצמם במהירות מפתיעה מהרקיע השביעי של הפסיכדליה למציאות הסבוכה. במקרה הזה, ייתכן מאוד שהיתה בפעולה הזו מגננה מהסיוט האדיר של מתקפת טרור תחת טריפ; מצד שני, עבור חלק ממי שנחטפו מהמסיבה הדלקה ירדה רק כשהיו כבר בשבי. קשה לדמיין חזרה מסויטת יותר למציאות.

קהילת הטראנס הפסיכדלי, ככלל, חרטה על דגלה ערכים של סובלנות וקבלת האחר. הפילוסופיה הכללית של קהילת הרייבים זכתה לשם PLUR (Peace Love Unity Respect) – שלום, אהבה, אחדות, כבוד. גם אם במציאות היא לא תמיד עומדת במבחן הערכים הללו באופן מושלם, זוהי קהילה שהאתוס שלה הוא אתוס של אמונה בעולם טוב יותר, באפשרות של לידה מחדש והתחדשות. 260 ההרוגים, נוסף על החטופים הרבים מהמסיבה ברעים, מסמלים פקיעה של בועה יקרה, אזור אוטונומי ארעי של חלומות שנתקלו במציאות מדממת.

השימוש הרפואי המבטיח והמדובר ביותר בחומרים פסיכדליים הוא השימוש בחומרים כמו MDMA לטיפול בהפרעת דחק פוסט-טראומטית – בין השאר של נפגעי טרור וחיילים עם הלם קרב. אלא שגם בעזרת כל משני התודעה שבעולם, את הטראומה הקולקטיבית הזו ייקח זמן רב מאוד לרפא.

ערבות הדדית

יש כאלה שמתחילים כבר עכשיו במסע הריפוי. קבוצה עצמאית של אנשי טיפול ומומחים מובילים בתחום מזעור נזקים פסיכדלי הקימה עמוד אינטרנט שכותרתו "תמיכה מקצועית בנפגעי מסיבת נובה" (novasupport.org). "אנחנו רק יכולים לתאר כמה קשה לעבור חוויה כזו קשה בזמן מסיבה", הם כותבים שם. "אנחנו מבינים גם שאלו מכם ומכן שהיו תחת השפעה של חומרים חוו את זה בצורה חזקה ומבלבלת עוד יותר".

"בגלל שידענו שיש אנשים רבים מהמסיבה שחוו את הטראומה תחת משני תודעה, החלטנו שחשוב שיידעו שיש מי שמבין אותם ומנהל איתם שיח בצורה לא שיפוטית, ושיינתן תוקף לחוויה שלהם. שיידעו שאנחנו אחים ואחיות שלהם ואנחנו איתם", מסרו מהקבוצה בתשובה לשאלה על המניע ליוזמה, שבינתיים גם קיבלה התגלמות פיזית בשטח בדמות מתחם טיפולי שנתרם על ידי מועצת בית יצחק והועבר בהמשך לחוות רונית. "חשוב לא להיות לבד", מספר גורם מהקבוצה, "ואפשר פשוט לבוא לפה וסתם לשהות במתחם, או לקבל טיפולים קבוצתיים".

"בשבת, כשהבנו את ממדי האסון", ממשיך אותו גורם – פרופסור לחקר המוח – "היתה בקשה שמטפלים שמבינים את העולם הפסיכדלי יגיעו לבית החולים ברזילי. יש כאן הרי ממד מיוחד שרשויות בריאות הנפש לא מבינות אותו מספיק טוב. ומכיוון שהיו במסיבה קרוב ל-4,000 איש, הבנו שלא יעזור להביא שני אנשים. יצרנו קשר עם קבוצות של מרחבים בטוחים וטיפולים בפסיכדלים והגענו למטפלים שמתמחים בחיבור הזה. קרוב ל-1,100 מטפלים התנדבו, מתוכם סיננו 300 שמבינים גם טראומה, גם פסיכדליה והם גם בעלי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, או עו"סיים קליניים או מטפלים באמנות עם ניסיון עמוק.

"סוגיית הדעות הקדומות או העדר הידע לגבי שימוש בפסיכדלים ששכיחה עדיין בקרב חלק מהמטפלים עשויה להוביל לתגובה בלתי אופטימלית. השיח על סמים לא שכיח בקרב אוכלוסיית המטפלים, ואנחנו מודעים לחשיבות הרבה שיש בתחושה שמישהו יודע מה עובר עליך ומבין אותך, ושאתה חש שלגיטימי לדבר איתו על כך שהשתמשת בסמים".

מבחינת הקבוצה מסר מרכזי הוא "אנחנו יודעים שהחומרים הם חלק מהחוויה שלכם, ואנחנו כאן כדי לתמוך. המטרה היא לא בהכרח לתת טיפול, אלא בעיקר מענה ראשוני. אנחנו יודעים שהמענה הראשוני הוא גורם בסיכוי להגיע ל-PTSD. רצינו להגיע לכמה שיותר אנשים כמה שיותר מהר, כי מספיק שאדם יודע שיש שם מישהו בשבילו, וזה כבר אקט טיפולי משמעותי" .

מה מייחד חוויה טראומטית שמתרחשת תחת השפעה פסיכדלית?

"חומרים פסיכדליים הם זכוכית מגדלת למה שמתרחש אצלנו בנפש. הם יכולים להגביר תחושות ורגשות. לעוות את המציאות וליצור דימויים פנימיים שמתמזגים עם העולם בחוץ. כאשר ההשפעות הללו משתלבות במתח ובאימה של אירוע טראומטי כמו פיגוע טרור, עשוי להיות קשה יותר להגיב במהירות וביעילות למצב המסכן חיים. ניתן לשער כי חלק מהשורדים באירוע עברו ממצבי אופוריה קיצוניים לחוויות שאול. מהתעלות לאימה מוחלטת".

לסוג הסמים שהאדם לוקח יש השפעה על החוויה במצב כזה?

"התגובות יכולות להשתנות מאוד על בסיס הרקע האישי, ההקשר של השימוש הפסיכדלי, סוג החומר והמינון. מובן שגם אלכוהול וקנאביס הם חומרים משני תודעה שמשפיעים בצורה משמעותית על היכולת שלנו להגיב לסיטואציה. אין לנו מספיק מידע על תופעות כאלה".

מה עם עזרה למטפלים, שבטח גם הם נתקלים בזוועות ומתקשים?

"יש לנו הדרכה. לכולם יש רגעים קשים. למשל כשפתאום מתקשרים הורים. לכל מטפל יש הדרכה אישית. יש טופס מעקב כדי לראות שגם הם בסדר".

בין ההבדלים העיקריים שמייחדים חוויות טראומטיות תחת השפעה פסיכדלית מציינים אנשים מהקבוצה את "הרגישות המוגברת, תפיסת הזמן הלא סדירה, קולות מועצמים וקושי במסגור האירועים הקונקרטיים. במצב מפוכח אדם עדיין יחווה פחד קיצוני, הלם ודיסוציאציה, אך ללא התוספת המכרעת של עיוותי זמן ומרחב תפיסתיים".

כרגע, המענה שמעניקים בקבוצה הוא בעיקר חיבור בין מטפלים מוסמכים עם ניסיון בעבודה עם השפעותיהם של חומרים משני תודעה לבין נפגעי המסיבה ברעים. המטרה הראשונה והראשית, הם אומרים, היא לא להתחיל להציע שכבות של פרשנויות מחדש אלא לקרקֵע. "מה שחשוב באמת זה לקצר את זמן השהייה בבלבול, דיסאוריינטציה ודיסוציאציה, ולחזור כמה שיותר לעוגנים קונקרטיים בחיים. בפוסט טראומה מענה מהיר אפקטיבי לעתים יותר מטיפול עמוק וארוך שמגיע בהמשך. אם נצליח באמצעות המענה שאנחנו נותנים למנוע PTSD ל – אפילו – עשרים איש, יש לנו מקום מובטח בגן עדן". נכון לרגע זה פנו אליהם 1,237 איש – כשליש ממשתתפי המסיבה – ומתוכם 900 כבר קיבלו מענה וחוברו למטפל ייעודי. "המטרה שלנו היא לגייס תרומות כך שכל מי שניצל מהמסיבה ברעים יקבל טיפול בחינם לשנה הקרובה".

כך, לצד ההרס המכלה של אלימות ושנאה, יוזמות קהילתיות של ערבות הדדית ממשיכות להצמיח נבטים של ריפוי. "בחיים לא חשבתי שנגיע למספר הזה, לכל כך הרבה אנשים שמושיטים יד לעזרה", מספר גורם בקבוצה. "זה אומר שאנחנו מגיעים להרבה אנשים ונוח להם לפנות אלינו. אנחנו בעצמנו מגיעים מתוך הסצינה, אלה אנשים שאנחנו מכירים והם מכירים אותנו, והדיבור הישיר מאפשר להם לדבר איתנו בפתיחות בלי פחד שישפטו אותם. אצל הרבה משתמשים בחומרים פסיכדליים יש גם כך את המרכיב של אשמה, ועל רקע האירועים האלה – העולם התהפך עליהם".

דלוק ודרוך

מרכיב האשמה והמבט השיפוטי של החברה מסביר גם מדוע רבים מניצולי המסיבה לא מדברים בעדויותיהם על המימד הפסיכדלי. עם זאת, בעילום שם, יותר קל להם – עד כמה שאפשר – לדבר על מה שעברו. "הגעתי למסיבה על אם-די, עשיתי שורות קיי, ובשלוש וחצי טיפטפתי אסיד", אומר א', בן 28, שהיה במסיבה, "באיזה שש וחצי ראיתי את הזריחה בחוץ עם חברים, יצאנו לשתות באוטו, ותשמע, ראיתי זריחה מטורפת, צבעים וזה, לאיזה דקה אני אומר, 'וואו, איזה טירוף', אני רואה פיצוצים בשמים, אני רואה דברים עפים… עד שהמוח שלך מבין מה זה לוקח איזה 15 שניות. אני אומר, 'באנ'ה, זה פאקינג טילים'".

א' מספר שנכנס ללחץ ונשכב על הרצפה, "כמו איזה תייר ששמע אזעקה לראשונה בחייו", ואז, הוא אומר, "קמתי בגלל שהייתי דלוק רצח, ורציתי לעוף משם כמה שיותר מהר. האסיד מעלה לך, מעצים לך כל דבר. אם אתה קצת בלחץ – אז אתה פי עשר בלחץ". א' והחברה שהגיעה איתו נסעו לכיוון היציאה והסתובבו כשראו רכבים חוזרים מחוררי כדורים, יצאו מהרכב ונכנסו למיגונית, ואז יצאו ממנה שוב. ברגע הזה התקבל פוש על חדירת מחבלים ב-22 מוקדים. "שם הבנתי מה קורה – השתלטתי על זה חזרה. הורדתי את הטריפ מהר אחושרמוטה. הגוף כן נשאר דלוק, ולמה זה עזר לי? כי נפלתי איזה שלוש פעמים בריצה. נקעתי את הקרסול ולא הרגשתי את זה, גם בגלל האנדרנלין, אבל גם כי ככה הגוף מגיב כשהוא ב'דלקה'".

יכול להיות שהסמים הצילו אותו. "זה שהבנתי מה קורה לא אומר שהפסקתי להיות דלוק. יכול להיות שהייתי במצב מועצם של תפקוד והישרדות – זה נתן לי את היכולת לתפקד יותר טוב, כי הייתי בדריכות מוגזמת. הייתי ממש דרוך, בקטע טוב, בקטע שעזר לי בסוף לצאת משם. לא הייתי מחובר לתודעה שלי ברמה שאני יודע את זה, אבל פעלתי הרבה מהתת מודע, בלי בכלל לעשות את הסנכרון בין המודע ללא מודע. אתה פשוט פועל. ואתה לא פועל בהכרח רציונלית, כי אולי רציונלית היה נכון להישאר במקום, אולי להתחבא היה הכי טוב. גם כשהייתי בשטח אמרו להתחבא בחממות – אבל אני אמרתי, אני לא מתחבא, אני ממשיך עד שאני מגיע לאנשהו".

ההשפעה של סמים על הגוף והנפש ברגעים האלה יכולה לקחת את המבלים לכיוונים שונים – יש כאלה, כמו א', שמרגישים שהחוויה המועצמת שנכפתה עליהם בגלל האסיד גרמה להם להיות מפוקסים יותר. מבלה אחר שניצל מהתופת במסיבה ברעים סיפר ל"הארץ": "לא עשיתי שום דבר פסיכדלי, ודווקא לקחתי אטנט (חומר ממריץ. א"ק) חצי שעה-שעה לפני כל הטילים, כדי להיות ערני ומפוקס. באיזשהו מקום אני חושב שזה הציל לי את החיים, כי פעלתי בצורה מאוד חדה, והבחירות של נתיבי הבריחה – למשל לעזוב את האוטו ולברוח לשדות – זה פשוט היה מטורף. או בירי מעלינו בשיחים".

מצד שני, להפרה הכל כך בוטה של הסט והסטינג יכולה להיות השפעה הפוכה. "חצי מהמשתתפים במסיבה היו דלוקים", אומר צעיר בן 23 שנכח באירוע, "אני עצמי לא עושה סמים פסיכדליים. עישנתי קצת גראס. כשהתחילו הטילים אנשים שהיו דלוקים נגנבו מהמראה הזה. היה אחד שמחא כפיים. כשהגיעו הטנדרים והמחבלים, יכולת לראות שהם אבודים לגמרי. בגלל שזה היה ירי בצרורות, מיד הבנתי שזה לא צה"ל, למרות שעישנתי. אבל הם – ראית בעיניים שלהם שהם לא איתנו. הם נהיו כמו משותקים. זה היה נורא לראות אותם ככה".

א' מתקשה לדמיין מה עבר על אנשים שנתקלו במחבלים ממש כשהם תחת השפעת סמים פסיכדליים, או שהתחבאו במקומות מסתור. "להסתתר תחת השפעה זה יותר מלחיץ, תחשוב איזה סרטים בטח רצים לך בראש… כשאני במנוסה, אני במנוסה – כל סרט שרץ לי בראש אני חייב לשים בצד כי אני עסוק בלברוח על החיים. אבל כשאתה רק מסתתר – לדעתי זו חוויה אפילו יותר מסריטה".

כמה עדויות של ניצולים מהמסיבה שצצו ברשתות החברתיות מספרות על אישה מבוגרת מסתורית שחילקה להם פתקים מעודדים, כחצי שעה לפני שהמחבלים תקפו. "אף אחד לא יוצא מהחיים בחיים, תשמש במה שיש", נכתב באחד הפתקים, ועל אחר נכתב: "אני לא יודע למות אז אני חי". הניצולים סיפרו שהמסרים הללו עזרו להם לשרוד כשנסו על חייהם.

האישה המסתורית, שחותמת כל פתק ב"הזקנה עם המקל והפתק", היא מונה, שחגגה יום הולדת 64 עם בני משפחתה בנובה. "זה מאוד מאוד מאוד ריגש אותי, מאוד", היא אומרת על הפוסטים שחיפשו אותה והודו לה על הסיוע בהינצלות מהאסון. "אני יודעת שלפתקים יש השפעה על הבנאדם שמקבל את הטקסט. פה זה הפך להיות כל כך משמעותי כי זה היה עניין של חיים ומוות. היינו בסיטואציה של חיים ומוות".

הפתקים של מונה. ניצולים סיפרו שסייעו להם במנוסתם

היא וכל שלושים בני המשפחה והחברים שהיו איתה בקאנטה – האוהל שלהם – הצליחו לצאת בשלום מהתופת, כל אחד בדרכו. מונה עצמה מספרת שבנה הסיע אותה ואת חברתה דרך השדות עד נתיבות, מבלי להתכוון. שם עברה "חוויה מיסטית", לדבריה: "הגענו פתאום למתחם שנקרא הציון הקדוש, שזה בית קברות", היא מספרת, "שם התחבאנו באיזה צינור מבטון, ופתאום בא בחור, כולו לבוש בלבן, עם טלית עליו וספר, רגוע ושליו, והוא לא מבין על מה אנחנו מדברים אבל אומר – אם אתם פוחדים, בואו, אני אקח אתכם לחדר מוגן. הוא מעלה אותנו במעלה הגבעה ומכניס אותנו לחדר ריק, עם שני כיסאות, ובאמצע החדר יש קבר של הצדיקה אסתר אדרעי, הבת של הבאבא סאלי. ואז השבוע מישהו הראה לי שמישהי העלתה פוסט שהיה נס בנתיבות, והערבים ברחו משם כי הם ראו שלוש דמויות קדושות אז הם נבהלו וברחו…", היא צוחקת, "בכלל חטפתי הלם – נתיבות הגנה עלינו".

מונה, דמות מוכרת בסצינת הטראנס הישראלית, כבר מתעסקת ביום שאחרי – איך היא וכל אנשי הקהילה שלה יכולים להמשיך ליום שאחרי. "צריך קודם כל לפרק את המתח שהצטבר בתוך הגוף", היא אומרת, "הסיטואציה נקלטה בתוך הגוף, בכלל לא בנשמה. לוקח זמן עד שמעכלים שמה שהיה שם אמיתי. כל אחד שתדבר איתו משם יגיד לך – זה לא נראָה אמיתי. זה נראה סרט, זה נראה משחק וידיאו, 'קול אוף דיוטי'. הבן שלי, שהוא הלום קרב בעצמו, נסע דרך יריות, מכוניות שרופות, גופות, פיצוצים… נשארנו תקועים בסרט. כל אחד במקום אחר".

ההבנה הזאת רווחת בקרב אנשי הקהילה. הסיוע הנפשי שמציעה קהילת נובה מפורסם ברבים – ברשתות החברתיות ומפה לאוזן – והמבלים מפצירים בחבריהם לקבל סיוע. "מי שלא יודע, גם אני הייתי במסיבה ברעים אבל לא על זה אני רוצה לדבר עכשיו, מה שחשוב לי עכשיו זה העלאת המודעות לכך שכל מי שניצל מהמסיבה חייב אבל חייב להיות צמוד למטפל מוסמך בשביל למנוע פוסט טראומה", כתב אחד מהם בפייסבוק. "אני יודע שיש לי פה עשרות אם לא מאות חברים שהיו במסיבה, זאת הסצינה שלי. גם מי שחושב שהכל בסדר איתו עכשיו – זה לא אומר כלום, ואפילו מדאיג. בבקשה חברים, תגלו אחריות, ואם אתם ניצלתם או מכירים אנשים שניצלו ולא מדברים עם גורם מוסמך – תפנו אותם אלי ואפנה אותם… הכל מתבצע בהתנדבות של אנשים מדהימים ומקצוענים שיודעים לטפל בחוויות טראומטיות עם חומרים משני תודעה".

היות שהחוויה הפסיכדלית היא מאוד אישית, אומרת מונה, כל אחד חווה את הסיוט הזה בצורה אחרת – ועל כן, כל טיפול צריך להיות אינדיבידואלי. "אני יודעת שהתחילו לקיים מפגשים של שבט נובה, וביקשו שגם אני אבוא, ואני לא ממש מבינה בטיפולים בטראומה, אבל אני מבינה באינדיבידואל – אחד על אחד", היא אומרת. "אני חושבת שבגלל זה צריך לעשות טיפולים אחד על אחד ולא קבוצתיים – נכון שעברנו חוויה גלובלית, אבל כל אחד עבר חוויה פרטית. אני אומרת למטפלים: אל תגידו למישהו שעבר את זה 'אני מבין אותך', כי אתם לא מבינים אותו. רק מי שהיה שם יכול להבין. ואני חושבת, וזה גם מה שאני עושה מהרגע שהגעתי הביתה, אני חושבת שבזכות העובדה שאני יותר מבוגרת והיו לי כבר יותר תובנות בחיים – אני מאחסנת את זה במגירה של חוויות. זה חוויות, זה זיכרונות, זה עבר, ועכשיו אנחנו כאן. יש לנו את מה שיש לנו, כאן ועכשיו. זו תיאוריית החיים שלי מאז ומעולם, והיא רק התחזקה".

אז מה היית ממליצה למי שעברו את זה לעשות עכשיו?

"זו בעיה קשה יותר, כי כרגע המצב במדינה הוא ממילא חרדתי. הרבה יותר קשה להתאושש, ואני מרגישה את זה – אני מרגישה שאני יכולה להתאושש, אבל אנחנו, כל מי שהיה במסיבה, לא הבומים מפחידים אותנו; כשמתחילים הבומים מעל הראש שלנו אנחנו מתחילים לראות שוב את האנשים רצים מסביב עם רובים. זה משליך אותנו לחרדה יותר גדולה. אז אני ממש לא יודעת… אני רק יודעת להגיד שאנחנו ניצולי שואה, אבל נשארנו בחיים. אנחנו לא יכולים למות בגלל שאחרים מתו – אנחנו פה, אנחנו חיים. אז אנחנו צריכים להמשיך את החיים שלנו. אם זה כואב או לא כואב, זה בסדר. אסור לנו לשכוח שהמדינה הזאת קמה בזכות אנשים שניצלו מהשואה – הם הקימו לנו את המדינה. הם לא שקעו. הם רק נבנו מזה. אז איכשהו צריך להעביר את זה, ואני מנסה עם הפתקים שלי. זה מה שאני יכולה לעשות".

כחלק מהשקפת העולם שלה, מונה בטוחה שיום אחד תחזור לרקוד במסיבות בישראל – היא עצמה לא טסה לפסטיבלים בחו"ל, אלא הולכת למסיבות רק כאן. גם א', ששרד את התופת כמותה, מאמין שיחזור לרקוד – גם תחת השפעת חומרים פסיכדלים. "זה ייקח קצת זמן, זה ייעשה בזהירות עד כמה שאפשר", הוא אומר, "אבל רק כשהכל ייגמר, וכשתהיה אווירה שתאפשר ללכת למסיבות. גם מבחינה ביטחונית, וגם מבחינת הנפש".

מה עדיף צמחים או מולקולות? על מחלוקת שמטרידה את העולם הפסיכדלי.

יש דרכים שונות להיות טהרן. יש טהרנים אידאולוגים שפוסלים את כל מי שחורגים מתפיסותיהם הרעיוניות, ויש טהרנות דתית ששואפת להכחיד כל מין של מגוון והטלת ספק. גם לעולם הפסיכדלי יש צורה אופיינית של טהרנות. נקרא לה טהרנות פרמקולוגית.

טהרנות פרמקולוגית גורסת שיש מולקולות מסוימות, אבל לא אחרות, שהן טובות, מועילות וראויות. שמולקולות מסוימות מקודשות בעוד שמולקולות אחרות הן טמאות ואסורות במגע. דיכוטומיה קלאסית ונפוצה אחת היא זו המנגידה בין חומרים פסיכדלים לכל סוגי הסמים האחרים.

צורה אחרת של טהרנות פסיכדלית פרמקולוגית היא טהרנות שמבדילה בין שימוש בפסיכדליים ממקור טבעי (צמחים, פטריות או בעלי חיים) לבין שימוש בחומרים פסיכדלים מסונתזים. דברו עם משתתפים בטקסי איוואסקה, סן פדרו, פיוטה או פטריות ורבים מהם יגידו לכם שהם נמנעים באופן קטגורי משימוש בסמים "כימיים" או "מסונתזים". הסיבות להתנזרות הזו מגוונות, אבל בבסיסן נמצאת אבחנה ארכיטיפית רבת עוצמה בין שימוש מקודש בחומרי משני תודעה (שימוש טקסי בחומרים טבעיים) לבין שימוש טמא בסמים (שימוש בחומרים סינתטיים למטרות הנאה).

בעולם הסימבולי העשיר המקיף את תהליכי הריפוי המתרחשים בחומרים פסיכדליים מיוחסת משמעות גדולה לשורשן של הרפואות הללו בטבע ובמסורות עתיקות. עבור אנשים שחיים בתרבות נהנתנית שמשלבת בין שימוש מופרז בסמים לגינוי של משתמשי סמים, האבחנה בין שימוש ריטואלי בצמחים משני תודעה לבין שימוש הדוניסטי בסמים הוא חשוב. גם המוניטין הרע שיצא לתעשיית התרופות לא משחק לטובת המולקולות הסינתטיות. רבים מחובבי הפסיכדליה הטבעית הופכים את החלוקה המקובלת בין סמים ותרופות על ראשה. צמחים פסיכדלים ידועים כרפואות מקודשות, ואילו החומרים שאותם מייצרת תעשיית התרופות ידועים כסמים.

אז מה בעצם ההבדל בין פסיכדלים טבעיים וסינתטיים והאם פסיכדלים שמקורם בטבע אכן טובים יותר מאלו שמיוצרים במעבדה? התשובה, שלא במפתיע, תלויה בזהות המשיב. מרבית הפסיכיאטרים ואנשי הרפואה יגידו לכם שלחומר שיוצר במעבדה יש יתרון מובהק על חומר טבעי. תרופות מעבדה מכילות חומר פעיל שבודד במינון ידוע ומדוד. באופן זה הן מאפשרות לרופא המטפל להשתמש בכמויות מדויקות של חומר פעיל, בניגוד למה שאפשרי אצל מי שאוכל פטריה או שותה כוס איוואסקה.

מצד שני גם לחומרים טבעיים יש יתרונות. ההוגה הפסיכדלי טרנס מקנה נהג לטעון שצמחים פסיכואקטיביים עדיפים על מולקולות מסונתזות משום שהם מוכרים למערכת העצבים, שמחזיקה באנזימים הנדרשים לפירוקם. מולקולות מסונתזות לעומת זאת יכולות לנחות על הגוף כמו אובייקט זר לחלוטין, וגם הידע שלנו לגבי השפעות הלוואי האפשריות שלהן שלהם דל בהרבה מהידע העשיר שיש לנו על צמחים שבשימוש מזה מאות ואלפי שנה.

נימוק נוסף לטובת הצמחים הוא אפקט הפמליה, מונח אותו טבע הכימאי הישראלי, רפאל משולם, מגלה ה-THC (המולקולה משנת התודעה בקנביס). בשנים שלאחר גילוי ה-THC איתרו משולם ושותפיו מעל למאה סוגי קנבינואידים – מולקולות המצויות בצמח הקנביס והמלוות את ה-THC בכניסתו לגוף, כמו פמליה. משולם טען כי המולקולות הללו פועלות יחדיו בסינרגיה ומייצרות אפקט של שלם הגדול מסך חלקיו. טענה זו זכתה להשפעה רבה עד כדי כך שחברות תרופות החלו לשלב קנבינואידים שונים במוצריהן כדי להשיג אפקט פמליה סינתטי. חובבי הצמחים ראו בכך אבסורד. למה להשקיע הון ואנרגיה כדי לחלץ קנבינואידים ולהזריק אותם מחדש כשעושר אדיר של קנבינואידים כבר נמצא בצמח באופן טבעי?

ואז יש את עניין הישויות. משתמשים בפסיכדלים מדווחים לעיתים קרובות על מפגש עם ספיריטס, מעין רוח או אינטיליגנציה הגלומה בצמח. הספיריטס הללו מתגלות בפניהם במהלך החוויה, מדברות אליהם, מציגות להן חזיונות ונותנות להם הדרכה בנושאים שונים. המפגש עם הישויות הללו, שיש המכנים אותן "מורות צמח" (plant teachers) מתברר כבעל חשיבות גדולה לפסיכונאוטים רבים. הוא מתואר כמפגש דיאלוגי עם אינטליגנציה זרה שיש לה יכולות ריפוי מופלגות וידע יקר למסור. אלא שמפגשים עם ישויות אינטיליגנטיות מסוג זה נוטים, למרבה העניין, להתרחש בעיקר במגע עם פסיכדליים טבעיים ולא עם מולקולות מסונתזות. פסיכונאוטים נוטים לדבר על ההוראות שקיבלו מסבתא (איוואסקה), סבא (פיוטה) או הפטריות. מולקולות סינתטיות כמו אל-אס-די, להבדיל, מומשגות לרוב ככלי, לא כאינטליגנציה עצמאית שניתן לנהל איתה דיאלוג.

לעין הסערה הזו נכנס לאחרונה עיתונאי המדע ומומחה הסמים המילטון מוריס, כוכב סדרת הטלוויזיה הפופולרית Hamilton's Pharmacopeia של Vice. הסדרה מתעדת את הרפתקאותיו הפרועות של מוריס בעודו חוקר (על בשרו) שורה של חומרים פסיכואקטיביים אקזוטיים ברחבי העולם. באחד מהפרקים הפופולריים בסדרה יצא מוריס למדבר סונורה שבמקסיקו בחיפוש אחר קרפדות הבופו-אלברוס המפיקות מבלוטותיהן ארס המכיל את החומר הפסיכדלי האולטרא-פוטנטי 5-MeO-DMT. הפרק המצליח של מוריס תרם לעלייה המסחררת בעניין הגלובלי ב-5-MeO-DMT וזו בתורה תרמה לכרסום מתמשך באוכלוסיית הקרפדות הפסיכואקטיביות ממדבר סונורה. מוריס הנרעש הגיב לכך בפניה נרגשת לאוכלוסיית הפסיכונאוטים העולמית להפסיק לצרוך 5-MeO-DMT שמקורו בקרפדות ולעבור ל5-MeO-DMT שהופק סינתטית.

"העובדה שהחומר הזה מגיע מקרפדה מעוררת גישה אנימיסטית," אמר המילטון לאחרונה בראיון בפודקסט של הסופר והפעיל הפסיכדלי טים פריס. "אנחנו נוטים לחשוב על חומרים סינתטיים כמשהו שהוא חסר נשמה. משהו רע. זה מגיע מהמעבדה הזאת בסין, אז זה רע. זה מלוכלך. אין לזה את הקדושה והסימבוליזם של משהו שבקע מקרפדה שחיה מתחת לאדמה בסונורה 9 חודשים בשנה בהמתנה לגשמי הקיץ."

מוריס דוחה את הטענות על הבדל בין השפעות 5-MeO-DMT מסונתז וטבעי. אם יש הבדל, הוא אומר, מקורו כנראה לא בחומר עצמו אלא ברשת ההקשרים הסימבולים שמקיפה אותו. השאלה, מבחינת מוריס, היא כיצד ניתן ליצור סביב חומרים סינתטיים הילה סימבולית דומה לזו המקיפה את ארס הקרפדה.

שאלת הקיימות של שימוש בארס קרפדות מצטרפת לשורה של שאלות קיימות העולות בשנים האחרונות ככל שמתגברת הדרישה הגלובלית לצמחים פסיכואקטיביים שחלקם צומחים בקצב איטי מדי בכדי לענות על הביקוש העולה.

"זכיתי להרבה תועלת תרפויטית מהחומרים הללו" אמר פריס בפרק "ונאלצתי להכיר באמת הלא נוחה שהמקורות שהעולם הפסיכדלי מסתמך עליהם כיום הם במקרים רבים לא ברי קיימא. עבור אנשים שמתעניינים בפיוטה, אני אומר, בבקשה אל תשתמשו בפיוטה. שימרו אותו לאוכלוסיות ילידיות ושקלו להשתמש בקקטוסים אחרים שמכילים מסקלין ומתחדשים מהר יותר, כמו קקטוס הסן פדרו. בנוגע לקמבו [קרפדה המייצרת ארס המשמש למטרות ריפוי] אני אומר פשוט אל תשתמשו בזה. רוב הציביליזציות שרדו ושגשגו ופתחו פרקטיקות רוחניות עמוקות בלי להשתמש בשום סוג של קרפדות."

אלא שלא כולם מסכימים עם הטענות של מוריס לגבי הזהות בין השפעות הגרסה הסינתטית והגרסה האורגנית של 5-MeO-DMT. בכנס שהוקדש לקרפדת הבופו-אלברוס היו מי שטענו שיש הבדל של ממש בין ההשפעות של 5-MeO-DMT טבעי ומסונתז. מוריס מצידו עדיין לא משתכנע ומצביע על העובדה שאין בידינו עדיין מחקר מדעי שתומך בכך שמדובר ביותר מהטיה פסיכולוגית. וגם אם כן "אתה יכול לסנתז את כל החומרים האלה ולנסות אותם בקומבינציות שונות. אז תעשה מזה את האתגר שלך, להראות את הכבוד שלך לקרפדה באופן הזה."

וכך, בתקופה שמספר גדל של מולקולות פסיכדליות הופכות זמינות לפסיכונאוטים בעולם גלובלי, הרנסנס הפסיכדלי מעלה לפני השטח גם שאלות של קיימות, ואת הכורח בפשרות שחוצות את מרחב הטאבו שחוצץ בין צמחים פסיכדליים למולקולות סינתטיות. מבחינת פריס המסקנה ברורה. "אפילו אם אנחנו מניחים שחלק מהאופציות הללו שמקורן בחיה או בצמח טובות יותר מהמקבילה הסינתטית שלהן, אני חושב שזה יהיה צבוע להמיט נזק אקולוגי עבור ריפוי עצמי כשיש כלים אחרים שהם טובים מספיק."

חודש שעבר התחלתי לפרסם במוסף גלריה של הארץ טור חדש בנושא פסיכדליה, ככל הידוע לי טור ראשון מסוגו בעיתונות בעולם. עבור מי שאין להם מנוי להארץ (מומלץ) אני אעלה כאן מעתה את הטורים מעת לעת, במרווח בטוח ממועד הפרסום בעיתון. הנה הטור הראשון. קריאה מהנה.

אחרי שנים שהיתה תרבות-נגד מחתרתית ונרדפת, הפסיכדליה נכנסת אל המיינסטרים. המהפך הזה מציב שלל אתגרים חדשים, ובראשם הקשר שנדמה פרדוקסלי בין התחום הזה לבין הקפיטליזם. טור חדש

העשור השני של המאה ה-21 היה תקופה של פריחה חסרת תקדים לפסיכדליה, התרבות המבוססת על שימוש בחומרים משני תודעה כמו אל-אס-די ופטריות. לאחר שנרדפו עד חורמה במשך חצי מאה, חומרים פסיכדליים עושים בשנים האחרונות קאמבק מתוקשר. ערים ומדינות ברחבי ארצות הברית ובעולם מכריזות בשנים האחרונות על לגליזציה ודה-קרימיניליזציה של צמחים וחומרים פסיכדליים. עולם הרפואה, שהתנכר לפסיכדלים מאז שנות השישים, נתלה בהם פתאום כמי שגילה סוף סוף את הפתרון המיוחל למשבר בריאות הנפש. וקרנות הון סיכון מחפשות בקדחתנות הזדמנויות השקעה בחברות פסיכדליות, שמונפקות בבורסה על פי הערכות ערך ששמורות לרוב לחברות טכנולוגיה נוצצות.

חלק מוותיקי הסצינה הפסיכדלית משפשפים עיניהם בתדהמה נוכח ההתפתחויות המרעישות הללו. הרנסנס הפסיכדלי מבשר בעיני רבים עידן חדש של ימות משיח, שבו גר פסיכיאטר עם שמאן, ושוטר ירבץ עם סטלן. אלא שהתקופה הנוכחית גם מציבה אתגרים חדשים.

הרגעים הראשונים של כל מהפכה הם רגישים ומכריעים. אחרי שנים שנהנתה מעמדה נוחה של תרבות-נגד חתרנית ליודעי דבר, כניסתה של הפסיכדליה אל המיינסטרים מציבה שלל אתגרים ודילמות. האם הפסיכדליה היא תרבות-נגד, מורשת ילידית עתיקה, או מוצר צריכה בשוק הסחורות? האם יש לפסיכדליה מסר פוליטי, חברתי ואקולוגי מסוים או שהיא תרופה כשאר התרופות? למי שייכת הפסיכדליה ומי צריך להיות אמון על מציאת המקום הנכון עבורה בחברה? פסיכיאטרים? פסיכולוגים? או אולי בכלל אקטיביסטים, אמנים ואנשי רפואה ילידית?

הטור "המהפכה הפסיכדלית" ילווה את התהליך העדין והמורכב שבו חודרת הפסיכדליה מחדש לתוך הרפואה והתרבות המערבית בתחילת העשור השלישי של המאה ה-21. הוא ילווה את המגמות וההתפתחויות ברפואה ובתרבות הפסיכדלית, את הממשקים העשירים והמורכבים שנוצרים בין המולקולות העתיקות הללו לבין התרבות המודרנית, וגם יעסוק בשאלות הנצחיות של הפסיכדליה; אלו שלעולם לא נס ליחן.

                                                                            ***

אם אתם מחפשים הזדמנות לרווח מהיר בשוק המניות, ייתכן שכדאי לכם לעיין בפורטפוליו של כמה מהחברות הפסיכדליות החמות. אין לראות בדבר הנאמר בטור זה המלצת קנייה, אבל נדמה שאין דוגמה טובה יותר לרוחות המשתנות מהעניין המתגבר של משקיעים וקרנות הון סיכון בתעשייה הפסיכדלית (מושג שנחשב אוקסימורון עד לפני רגע). והאירוע שמסמל בצורה הטובה ביותר את השינוי הזה הוא הנפקתה של חברת קומפאס פתווייז (Compass Pathways, CMPS) בבורסת הנאסד"ק בנובמבר 2020. בחודשיים שחלפו מההנפקה זינק ערכה של החברה פי ארבעה ומוערך כעת בשני מיליארד דולר. חברת קומפאס, שמבקשת להפוך ליצרנית מובילה של פסילוסיבין סינתטי (החומר בפטריות חיזיון), זוכה לגיבוי ותמיכה של דמויות בולטות בעולם ההון סיכון ובהן המיליארדר הגרמני-אמריקאי פיטר תיל, ממייסדי חברת פייפאל.

הקונים שהסתערו על מניית קומפאס לא נרתעו מהעובדה שהחומרים שהחברה מייצרת מופיעים בטבע בפטריות שצומחות על גללי פרות ולא ניתן לרשום עליהם פטנט. הם גם לא התרשמו יתר על המידה מהתחרות הצפויה עם חברות הפארמה הגדולות ומוסדות ללא כוונות רווח ששמו להם למטרה לספק חומרים פסיכדליים למטרות רפואיות במחיר עלות.

אולם משקיפים אחרים בתהליך המתוקשר של הפיכת קומפאס לסופרסטארית הפסיכדלית הראשונה בשוק ההון הביטו על ההתפתחויות בדאגה מסיבות אחרות לגמרי. בשנים האחרונות יצאו גורמים רבים בעולם הפסיכדליה נגד הפרקטיקות העסקיות של חברות כמו קומפאס, שמחדירות לטענתם את הנורמות של קפיטליזם חסר מצפון לתחום שבו אין לו מקום.

במכתב שפורסם ב-2018 ושעליו חתמו יותר ממאה ארגונים, חוקרים ופעילים פסיכדלים, מתריעים הכותבים מפני סכנות המסחור ובהן חוקי פטנטים, חוזי בלעדיות, מונופולים ומחירים מופקעים. קומפאס עצמה עומדת זה כמה שנים במרכז הסערה לאחר שורה של צעדים שנויים במחלוקת. כך, למשל, היא מואשמת בכך שהציגה עצמה כחברה ללא מטרות רווח ונעזרה בידע, מומחיות וקשרים של חוקרים שהאמינו בתומת כוונותיה כדי להשיג דריסת רגל ולהתבסס בתחום, עד שהכריזה בפתאומיות על היותה חברה למטרות רווח וניתקה מגע מאותם חוקרים שסייעו לה בהתנדבות. בנוסף לכך מואשמת קומפאס שרשמה פטנט על שיטה לייצור פסילוסיבין סינתטי בניסיון ליצור מונופול בתחום ולעכב באופן זה את מאמציהם של גופים מתחרים.

החברה הצעירה שהפכה במהירות לטיטאן פסיכדלי גייסה לחבר המנהלים שלה דמויות מעומק הממסד של עולם הפארמה. בנוסף לכך, דמותו השנויה במחלוקת של תיל — שנודע כאיש עסקים חסר מעצורים, תומך בולט של הנשיא היוצא דונלד טראמפ, יזם בתחום המעקב הדיגיטלי ותומך נלהב ומוצהר ביצירת מונופולים מסחריים — לא תרמה לשיכוך החששות. רבים בעולם הפסיכדלי חוששים מכניסתם של ספקולטורים שיתעדפו רווחים מהירים ומונופולים על פני חזון של חברה בריאה וטובה יותר.

הגל הראשון של התרבות הפסיכדלית המערב, בשנות השישים של המאה ה-20, נשא גוונים אנטי-קפיטליסטיים מובהקים. אלילי תרבות-נגד פסיכדלית כמו ג'רי רובין ואייבי הופמן קראו לביטולם של אלוהי הכסף והממון, ובחנויות של קבוצת התיאטרון האקטיביסטית "הדיגרס" יכלו המבקרים לאסוף לא רק אוכל חינם ובגדים חינם אלא גם כסף חינם מסלסלות. גם ההתנגדויות הממסדיות לפסיכדליה התמקדו במקרים רבים באי-ההלימה בין פסיכדלים לקפיטליזם. בשימועים שערך הסנאט האמריקאי על האל-אס-די ב-1966 התריעו רבים מהמקטרגים כי פסיכדלים ידכאו את המוטיבציה של הנוער לעבוד וידרדרו את החברה האמריקאית למעמד של חברת עולם שלישי.

אלא שטיעונים מסוג זה נראים מיושנים בעידן שבו שווי תעשיית הקנאביס מוערך בעשרות מיליארדי דולרים. גם הסטיגמה של הסטלן הבטלן התיישנה כבר מזמן, לאחר שהתברר שחלק מאותם ראשי-אסיד ארוכי שיער שבלסו אל-אס-די בשנות השישים והשבעים מילאו תפקיד מפתח בעליית המחשב האישי והאינטרנט. כמה מהם נכנסו לשורות היזמים המצליחים ביותר בעולם הטכנולוגיה. הידוע בהם, מייסד ומנכ"ל אפל המיתולוגי סטיב ג'ובס, נהג לומר שחוויית האל-אס-די היתה אחת החוויות המשמעותיות ביותר שעבר בחייו.

ההסתערות הפתאומית של אנשי הון סיכון על עולם הפסיכדליה מזכירה הסתערויות קודמות על תחומים כמו קנאביס, מטבעות קריפטו ואנרגיה ירוקה. היא מדליקה נורות אזהרה בקרב רבים בקהילה הפסיכדלית. אפשר להבין אותם. במשך שנים הנושא הפסיכדלי קודם על ידי קבוצה קטנה ומלוכדת של אידיאליסטים ומשוגעים לדבר שעסקו בו מתוך אתוס של שיתופיות ואמונה בערכן הרוחני, הרפואי והתרבותי של המולקולות הללו. מיליארדרים חסרי מעצורים כמו פיטר תיל הנכנסים לתחום מאיימים להשתלט עליו במטרה להפוך אותו לפרה חולבת למזומנים.

סימן לבאות ניתן היה למצוא בכניסתה של תרופת האסקטמין לסל הבריאות הישראלי בינואר 2020. האסקטמין, נגזרת של התרופה הוותיקה קטמין, פותחה על ידי חברת יאנסן, חברה-בת של ג'ונסון אנד ג'ונסון, ואושרה לטיפול בדיכאון. קטמין אמנם אינו סם פסיכדלי קלאסי – הוא מוגדר כסם הרדמה – אבל יש לו השפעות פסיכדליות, והשימוש הרפואי בו חוקי, מקובל ומבוסס יותר מהשימוש בפסילוסיבין או אל-אס-די. בשנים האחרונות החלו רופאים שונים לעשות שימוש בקטמין לטיפול בדכאון ומרפאות קטמין החלו לשגשג במקומות שונים בעולם. חברת יאנסן ביקשה לחדור לתוך השוק הזה כשפיתחה את האסקטמין, שמשווק בצורת תרסיס. האפקט של התכשיר של יאנסן זהה בעיקרו לאפקט של הקטמין המוכר והג'נרי, שזמין לרופאים בעלות של שקלים ספורים. ההבדל העיקרי הוא העלות, שמגיעה במקרה של האסקטמין ל-26,000 שקל בשנה. ההפרש האדיר לא מנע מוועדת סל הבריאות לבחור באלטרנטיבה היקרה לאין שיעור ולהכניס דווקא את האסקטמין לסל התרופות. מפסיכדלים, מתברר, אפשר לעשות כסף. והרבה.

כשחומרים פסיכדליים ייכנסו לזרם המרכזי של הרפואה המערבית, ניתן לסמוך על חברות התרופות שיעשו כל שביכולתן כדי להפוך צמחים שכל אחד יכול לגדל בבית לתרופות בעלות אסטרונומית. המודל הכלכלי של תרפיה פסיכדלית יידרש גם הוא להשתנות. מסורת התרפיה הפסיכדלית מושתתת על הרעיון שמספיקה חוויה פסיכדלית טרנספורמטיבית אחת או שתיים כדי לרפא חולים ממצבים של דיכאון וטראומה. אלא שמזווית עסקית מדובר במודל כלכלי מגונה. טיפול כרוני שנמשך שנים רווחי הרבה יותר.

עם זאת, כנגד החשש שהפסיכדליה תיהפך לחלק ממסחטת כספים מונופוליסטית אפשר גם לשאול, אולי שיתוף הפעולה עם מודלים קפיטליסטיים הכרחי כדי להפיץ את הבשורה הפסיכדלית? אם הפסיכדליה אכן נכנסת למיינסטרים, הרי עליה למצוא את הדרך לדבר גם עם ההון והכסף. ארגון המחקר הפסיכדלי הוותיק MAPS, שאחראי להתנעת הרנסנס הפסיכדלי העכשווי, נוסד כארגון ללא מטרות רווח, אבל גייס לאורך השנים עשרות מיליוני דולרים מבעלי הון עם סימפתיה לנושא הפסיכדלי, והם שאיפשרו את התוצאות המחקריות הפנומנליות שקידמו את התחום.

בשנים האחרונות הקימה MAPS חברה-בת שפועלת כחברה לתועלת הציבור. ככזו מחויבותה העיקרית נתונה לא לבעלי המניות אלא לקידום מחקר ותרפיה פסיכדליים והנגשתם לציבור הרחב. ארגוני מחקר פסיכדליים ללא מטרות רווח עושים שימוש במכניזמים של קפיטליזם כדי להפיק רווח לחברה כולה, שזה רעיון פסיכדלי למדי בפני עצמו.

ובספטמבר האחרון הודיעה יוסונה, חברה ללא מטרות רווח מהמגזר הפסיכדלי שנחסמה בעבר על ידי הפטנטים של קומפאס, שפיתחה שיטה חדשה, יעילה, זולה ואלגנטית יותר מזו של קומפאס לייצור פסילוסיבין. יוסונה רשמה את השיטה שלה כחלק מהקניין הציבורי, כך שהיא זמינה לאחרים ללא עלות. בנוסף לכך, יותר ממאה ארגונים ואנשי מקצוע מהתחום הפסיכדלי חתמו ב-2020 על מסמך התחייבות שניסח ארגון נורת סטאר, הקובע כללי אתיקה לתעשייה הפסיכדלית וביניהם התחייבות של העוסקים בתחום לחקירה עצמית, דיאלוג עם מסורות ילידיות והתמודדות עם הבעיות שבמבני התמריצים הכלכליים.

אז האם החיבור בין פסיכדליה לקפיטליזם יכול להביא ריפוי אפילו לנפשו המסוכסכת של ההון? מותר להטיל ספק בכך, אבל הפסיכדליה לא צפויה לוותר בקלות. במקביל להילולת גיוסי ההון של הסטארט-אפים הפסיכדליים השונים, העשור הקרוב ראה גם שורה של ניצחונות פוליטיים מאת פעילי פסיכדליה, שהובילו לדה-קרימינליזציה כללית של צמחים פסיכדליים כמו פטריות פסילוסיבין ותה האיוואסקה במסגרת קמפיין Decriminalize Nature. האם בעולם שבו פטריות פסילוסיבין חוקיות וזמינות לכל, הפטנטים שחברות פארמה רושמות עדיין יהיו בעלי ערך רב כל כך?

ובכלל, מעבר לחברות התרופות שמפתחות פטנטים, השוק הפסיכדלי טומן בחובו אפשרויות לאקולוגיה שלמה של בעלי מקצוע ומוצרים. מתרפיסטים ואנשי אינטגרציה, למגדלים, סדנאות, ריטריטים ושורה ארוכה של חוויות לימודיות, אסתטיות, מוזיקליות, ספורטיביות, תרפויטיות ותרבותיות מסוגים שונים. לגליזציה פסיכדלית יכולה לחולל רבבות רבות של מקומות עבודה בתחומים מגוונים יותר וריכוזיים פחות מתחום הפארמה.

אם העשור השלישי של המאה ה-21 אכן יהיה עשור פסיכדלי כפי שמבטיחים לנו, הרי אחד הגורמים שיעצבו אותו יהיה המודלים הכלכליים שיתפתחו במהלכו ויקבעו את דמותה של הרפואה והתרבות הפסיכדליות. המפגש הלא נוח בין קפיטליזם לפסיכדליה צפוי להמשיך להניב רגעים מפתיעים ושאלות מטרידות. בסופו של דבר, השאלה היא האם המודלים הכלכליים שייווצרו יתמכו או יפגעו באפשרות של אנשים מן השורה להשיג גישה לטיפולים ואפיקי התפתחות פסיכדליים בטוחים ואיכותיים. ככל ש"קפיטליזם פסיכדלי" יקדם את המטרות החשובות הללו ולא יפגע בהן, הרי המתח הפנימי שקיים בביטוי המוזר הזה עשוי להוביל לא לפיצוץ אלא לשיתוף פעולה פורה.

הביקורת פורסמה לראשונה באתר שיחה מקומית.

הסדרה "המהפכה הפסיכדלית" ששודרה בכאן 11 בשבוע שעבר הייתה פספוס מאכזב ודוגמה נוספת לקושי של אמצעי המדיה להציג את הנושא של התנסויות בחומרים פסיכדלים בצורה ראויה ובלי הטיקים השגורים של התקשורת כשהיא עוסקת בחומרים משני תודעה.

לתקשורת הישראלית, כמו לתקשורת בעולם, יש היסטוריה ארוכה של עיסוק צהוב בחומרים משני תודעה, או פשוט "סמים" כפי שנהוג לכנותם ללא אבחנה. עם זאת, בשנים האחרונות, עם העיסוק הגובר בפוטנציאל התרפויטי של משני תודעה פסיכדלים כגון פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות), והפופולריות הגוברת של טקסי רפואה שעושים שימוש בתה החזיונות האמזוני איוואסקה, חזינו בשטף הולך וגובר של סרטים וכתבות שעסקו בנושא הפסיכדלי בהרחבה. חלקם ניסו והצליחו להביא זוויות מעניינות יותר ושגרתיות פחות על הסיפור של הפסיכדליה מכיוונים של תרפיה, מדעי המח, היסטוריה, תרבות ואפילו הומור.

במבט ראשון, נראית הסדרה המהפכה הפסיכדלית כיוזמה חיובית חיובית שמעוניינת לרכוב על הגל הזה. סדרה רחבת יריעה (ארבעה פרקים בני 12 דקות) שמוקדשת לפסיכדליה ומפיצה ניחוח אופטימי. הפרק הראשון מוקדש לנושא של תרפיה פסיכדלית, השני לטקסי איוואסקה, השלישי לעולם מזעור הנזקים במסיבות והרביעי לשינויי תודעה ללא סמים. עד כאן הכל טוב ויפה, ומעורר תקווה שהיוצרים יגישו זווית חדשה ורעננה על הנושא של חומרים פסיכדלים.

הסדרה לא מבריקה בשני הפרקים הראשונים שמציגים את הנושא של תרפיה פסיכדלית ועולם האיוואסקה בצורה שגרתית וחסרת השראה, אבל הבעיות הקשות מופיעות בשני הפרקים האחרונים. בפרק השלישי, למשל, מופיעה אמירה מונפצת של קריין חמור טון המכריז בסמכותיות ש-10% מהישראלים שיקחו סמים במסיבה יפתחו פסיכוזה או ימותו (נתון מופרך ממקור לא ידוע). לצדה מופיע אזכור בעייתי ביותר של מקרי המוות הטראגיים בפסטיבל הנוורלנד (שמה לעשות, אינם תוצאה של פסיכדלים אלא של שילוב בלתי אחראי של ערבוביה שלמה של סמים אחרים), ואזכור של מכורים לקטמין במרפאות קטמין שזה בכלל פשלה של המודל הקפיטלסטי והאינסטרומנטלי של הרפואה המערבית שגורמים בקהילה הפסיכדלית מזהירים מפניו כבר שנים. כל הדברים הללו באים כך נדמה כדי להרשיע, או אולי פשוט "לשם האיזון" (יוצרי הסדרה נבהלו כנראה מהמחשבה שמשהו חיובי נאמר על סמים בלי משהו שלילי לצידו)  אבל מאחר שהם מבוססים על אי דיוקים, שקרים או פיסות מידע לא רלבנטיות הן מעלות את המחשבה שמאחורי העטיפה העדכנית, הסדרה "המהפכה הפסיכדלית" לא שונה עד כדי כך מאותם סרטוני Reefer Madness מגוחכים משנות השלושים שטענו שמי שמעשן קנביס הופך לאנס ורוצח.

מתוך הדברים הללו עולה השאלה, האם ב-2020 אנחנו עדיין צריכים את דמות הפסיכיאטר המפחידן בגילומו של דר' צבי פישל כדי שתלעיט אותנו בהפחדות הזויות בסגנון "לך למועדונים בסופי שבוע, אתה רואה אנשים שהשתמשו בסמים, ויש אמבולנסים שמחכים כדי לקחת את האנשים האלה לבתי חולים ולחדרי מיון. חלקם עם דום לב. חלקם מתו." למה אנחנו צריכים את השיח השטחי, מלא האי-דיוקים הזה על הקשר בין פסיכדלים לפסיכוזה כשבכתבה מופיעים שורה של דוברים כמו למשל ניר תדמור ויגאל טרטקובסקי שבאים מעולם מזעור הנזקים אצל משתמשים פסיכדלים ויודעים לדבר על המצבים הללו בגובה העיניים ובצורה אינטיגנטית בהרבה מהפסיכיאטר חמור הסבר? לצד ההפחדות השגרתיות מפסיכוזות, ניתן היה להעשיר את הדיון השטחי על ידי מתן במה לביקורת החשובה על הדלות וההטיה הקונספטואלית הפתולוגית שבעצם תפיסת הפסיכוזה בפסיכיאטריה המערבית, כמו גם להקשרים העשירים בהרבה שחברות מסורתיות ואף שיטות טיפול מערביות בנות זמננו מעניקות לחוויות קיצון עם פסיכדלים ובלעדיהם.

הפרק אחרון בסדרה המהפכה הפסיכדלית מתרכז בהרחבת תודעה ללא חומרים. נושא ראוי וחשוב לולא הסייפא הצפוי של כל הדיון הזה היה ש"סוף יום לבד עם אוזניות וכמה קילומטרים של ריצה" יעבירו אתכם חוויה שקולה לחוויה פסיכדלית בחינם ובצורה בריאה יותר. ושוב עולה השאלה, האם באמת הייינו צריכים להקדיש את 50 הדקות הללו רק כדי ללמוד בסוף ש"כל הסמים האלה" הם סתם תחליף ושהדבר האמיתי זה בכלל היי בנטורל?! למה תורמת ההשטחה החד-מימדית והמטופשת הזו שמנסה לשכנע אותנו שבעצם כל החוויות הללו — ריצה, נשימה הולוטרופית או שימוש באיוואסקה – הם אותו דבר ומנכיחה את הסטיגמה שמי שבוחרים בפסיכדלים ככלי להתפתחות, יצירה או חקירה הם פשוט עצלנים שמחפשים קיצורי דרך? ריצת בוקר עם מוזיקה באוזניות היא דבר נפלא, אבל האם בכאן 11 באמת מצפים שנאמין שהחוויה שהיא מייצרת שקולה ללילה מהפך קרביים בטקס איוואסקה, או ללילה אקסטטי של גילוי עצמי במסיבת טבע? ולמה צריך בכלל לנסות לייצר שקילות בין החוויות הללו?

קיווינו ש"המהפכה הפסיכדלית" תציע זווית רעננה ועכשווית על ההתפוצצות הפסיכדלית של תקופתנו. במקום זה, שוב גילינו שהתקשורת שלנו מתקשה לגשת לנושא הפסיכדלי בלי להטעין אותו במידה גדושה של סנסציונליזם, הפחדה ומוסרניות. במקום לשים את הפסיכדלים בהקשר רחב יותר של סט וסטינג, של החולי העמוק של פרדיגמות בריאות הנפש במערב, של המשבר בחברה המערבית בכלל, ומה לפסיכדלים יש לומר לנו על כל זה – "המהפכה הפסיכדלית" מציג את הפסיכדלים בצורה שטחית, חד-מימדית ומנותקת מההקשרים הרחבים שהופכים אותם למעניינים כל כך. מגיע לנו יותר מזה.