" 'האבות שלנו בייתו מינים שונים של צמחים וחיות בעבר הפרה-היסטורי' אומר הביוכימיסט מרווין ג'יי ג'ונסון מאוניברסיטת וויסקונסין. אבל 'מיקרואורגניזמים לא בויתו עד מאוד לאחרונה, בעיקר משום שהאדם לא ידע על קיומם'. היום הוא יודע על קיומם וכבר משתמש בהם לייצור רחב היקף של ויטאמינים, אנזימים, אנטיביוטיקה, חומצת לימון וחומרים חשובים אחרים". (מתוך הספר הלם העתיד של אלווין טופלר).
ואולי אנחנו הבקטריות של מישהו או משהו אחר שמייצרים בעבורו חומרים, הדמיות או מחשבות ללא ידיעתנו? מה אנחנו מייצרים בעבורו? מי ביית אותנו?
מרק פשה אמר פעם שהאינטרנט הוא הטריפ הקולקטיבי של האנושות. המשפט הזה נשמע לי בזמנו עמום ולא ברור, אבל השבוע כשישבתי בסניף תל אביב של הביטוח הלאומי וראיתי אישה מתקוטטת עם המאבטח חוויתי לפתע מעין אפיפניה קטנה ונדמה לי שהתברר לי מעט טוב יותר מה הכוונה.
כל הזמן שישבתי בביטוח הלאומי קראתי בספר 'האהבה' של ליאו בוסקאליה מתוך נסיון להתחמק מרשת האנרגיות השליליות שמקיפה את המוסד הזה. בדרך החוצה כשנתקלתי במאבטח ובאישה המתקוטטים חשבתי על התחושה הרעה שאופפת את הבניין. זה היה מעניין כי מורים רוחניים בעולם הניו-אייג' נוטים הרבה פעמים לדבר על איך שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו. הדברים שאנחנו חושבים משליכים על רשת האפשרויות שמקיפות אותנו. תחשוב טוב יהיה טוב, תחשוב רע יהיה רע. עד כאן אין שום דבר חדש. למעשה את זה שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו אמרו מורים רוחניים עוד הרבה לפני שהניו-אייג' נולד והדבר הזה ברור כשמש בתוך החוויה הפסיכדלית שבה כל מחשבה ניצבת מול התודעה וכל מחשבה בוראת מציאות מוחשית לגמרי. החידוש היחיד בעניין זה הוא שהיום הדברים הללו נמסרים בסרטים כמו 'הסוד והופכים לנחלת הכלל ולידע משותף.
אלא שלאלמנט בריאת המציאות שקיים בחיים של בני אדם יש גם אספקט קולקטיבי. אנשים נוטים לומר כביקורת תקפה למדי על הסרט על 'הסוד' שהוא מתעלם מהאלמנטים הכלליים במצב האנושי. איך יכול ילד שנולד בעיראק או בשדרות להשפיע על מציאות האלימות והעוני שסביבו? האם גורלו לא נחרץ במידה מסוימת כבר מהיוולדו? הביקורת הזו מוצדקת למדי כאמור, אבל אם נראה שיש לאלמנט בריאת המציאות יש גם אספקט קולקטיבי הדברים יהיו אולי קשים מעט פחות להבנה.
כאן נכנס לתמונה הביטוח הלאומי. הביטוח הלאומי הוא סוג של הזיה קולקטיבית רעה למדי, הוא המשפט של קפקא שהתעורר לחיים, הוא באמת טריפ רע שאפשר להכנס אליו בכל שעה ביום אם ברצונך לחוות תסכול או כעס. אני בטוח שלא מעט אנשים שעובדים בביטוח הלאומי סובלים מבעיות רק משום שהם מוקפים באנרגיות מהסוג הזה שעות רבות מהיום שלהם.
באותו אופן אפשר לחוש כיצד הבעיות שמעסיקות את החברה הישראלית והחוליים שלה הם דברים שמשודרים ללא הרף דרך המדיה. יוצא לי לדוגמה לפגוש אנשים שחושבים שמה שמניע את האנושות זה 'כסף' או 'סקס'. האמירה הזו שתראה מוזרה למדי או קצרת ראיה למי שנמצא בחוגים פסיכדלים או רוחניים משקפת כמובן את המציאות שהמדיה משדרת לאנשים (נניח בסדרות כמו 'מסודרים', 'דוגמניות', 'השרדות' וכו') ושאנשים בתגובה משקפים חזרה לתוך המדיה. כך נוצרת מערכת פידבק שבמהלכה המדיה והחברה מזינות זו את זו בכך שהדבר שמניע/חשוב הוא כסף וסקס. זו הדרך שנוצרת ההזיה הקולקטיבית בעזרת הסמים של החברה המודרנית שהם המדיה.
ואם לחזור לעיראקים הרי במובן הזה לעיראקים, כמו לישראלים יש בהחלט חלק ביצירת המציאות שבתוכה הם חיים. משהו בגישה הקולקטיבית יצר את המציאות שבתוכן מתקיימות האומות הללו כיום. גם לאמריקאים או לגרמנים יש חלק ביצירת המציאות הפסיכית (במובן של פסיכיזם) שבתוכה הם חיים – אין כאן אפילו מיסטיקה, רק אקולוגיה מאוד פשוט של שדות אנרגטיים.*
נחזור שוב למדיה. כפי שסיפרתי באחד הפוסטים הקודמים מקנה דיבר על המדיה ככלי שבעזרתו האנושות משתפת דימויים, למעשה כלי לשיתוף התת-מודע הקיבוצי. המדיה, גולת הכותרת של הנוספירה הנפלאה שלנו, היא המציאות הפסיכית של הפלנטה, היא המודע והתת מודע של הפלנטה. היא החלום המאוד לא צלול שאנחנו חולמים.
וכאן נכנסת האמירה של מארק פשה לגבי האינטרנט כטריפ האולטימטיבי. מה שקורה הוא שככל שאנחנו מתקדמים במהפכת המידע הדבר בעל הערך ביותר הוא מידע והדבר הזה ימשיך ויתפוס חלקים גדולים יותר ויותר מהכלכלה שלנו בעשרות השנים הבאות, אנחנו כרגע רק בהתחלה שלו.
הכלכלה הזו שמתבססת על פרסום נקראת כלכלת תשומת הלב. היא נקראת כך משום שבכלכלה הזו המטבע העיקרי הוא תשומת לב. כל דבר שאנחנו מעניקים לו תשומת הלב אנחנו מעניקים לו כח. ברגע שאנחנו מסתכלים על הקרחת של נינט, לוחצים על לינק בשביל לקרוא על הקרחת של נינט או פותחים טלויזיה ונשארים אחרי הפרסומות כדי לראות את האייטם על הקרחת של נינט אנחנו נותנים כח לקרחת של נינט ואנחנו גורמים לעוד ועוד אייטמים על הקרחת של נינט להופיע. אנחנו מחווטים את המוח הקולקטיבי של הפלנטה ומלמדים אותו שהקרחת של נינט היא דבר חשוב. כשאנחנו קוראים מאמר על ההארה אנחנו מחזקים את החלק שעסוק בהארה במוח הקולקטיבי.
הצרה (מנקודת ההשקפה שלי לפחות) היא כמובן שרובנו מעדיפים ללחוץ על הקרחת של נינט. הדברים הללו נרשמים בצורה מאוד ברורה במערכות של אתרים והמוח הקולקטיבי מאורגן כל הזמן בתהליך פידבק על מנת להתאים את עצמו לתרבות שהפכה שפחה של ההתניות הקופיות של קופים עם עכבר ביד ומחשבות מלוכלכות בראש שנמצאים בלופ של גירוי עצמי דיגיטלי. אם פעם היה מי שניסה לדאוג למצב ולכוון אותו, אם פעם היו אמות מידה תרבותיות כל אלו גוועות היום ומגיעות לסופן, למי שלא שם לב.
אבל זה גם החלק הטריפי בכל הסיפור הזה. נותרנו עם עצמנו בתוך הטריפ הקולקטיבי של האינטרנט. כלכלת תשומת הלב היא
טריפ הזה. כמו בטריפ הפסיכדלי שבו כל דבר שאנחנו מעניקים לו תשומת לב הופך חזק ומה שאנחנו איננו שמים אליו לב נעלם מהמציאות – כך בכלכלת תשומת הלב. תשומת הלב היא המשאב היקר ביותר במאבק על עתידה של האנושות. לא חיילים, לא מטוסים, לא סנקציות, לא פצצות אטומיות – תשומת לב, משהו שלכל אחד מאיתנו יש 100% ממנו כל הזמן, ורובנו מעדיפים לתת אותו שוב ושוב לוריאציות הנבולות של הקרחת של נינט.
בעידן כלכלת תשומת הלב העמידה מול המוחלט קורה כשהעכבר ביד. המקום שאליו אתה גולש בורא לא רק את המציאות שלך, אלא גם את המציאות הקולקטיבית. תשומת הלב היא זו שיוצרת את המציאות, את העולמות שנבראים סביבנו. כל דבר שאנחנו מתרכזים בו מתרבה ומתגבר. ברגע שנרפה ממנו הוא יעלם. תשומת הלב שלכם היא המטבע שבורא ומחריב עולמות – היא הכח האולטימטיבי. השתמשו בה בתבונה.
* אני מעוניין להבהיר כי זהו כמובן תיאור המבקש להסביר חלק מהמצב והוא בכל מקרה אינו מספק או ממצה. חלקים אחרים של המצב הם פוליטיים, היסטוריים ונסיבתיים, ולמרות שאין הם ממין העניין פה ברור שלא יכול להיות דיון ממצה בגורל ההיסטורי של קבוצות בלי לעסוק בהם.
על איזה חלק בחיים שלך היית עושה Delete?
ועל איזה חלק בחיים שלך היית עושה Refresh ?
איזה חוויה היית מעביר ב-Forward?
ועל איזו היית עושה Back?
את מה היית רוצה לשלוח למישהו ב-CC ולמי?
ואת מה היית שולח ב-BCC ולמי?
איזה חוויות שעברת היית שומר ב-Favorites שלך?
ואיזה היית משתף ב-Del.icio.us?
מתי היית לוחץ Esc?
האם עברת מאז הבוקר חוויה שהייתה חמישה כוכבים?
(אפשר לנסות לענות… לעצמכם או כאן)
בבלוג האנגלי שלי התפרסם היום הראיון שערכתי בזמנו עם קווין קלי. על הפרק עמדו סוגיות כגון איך צריך המין האנושי להתמודד עם הלחץ שיוצרת עלינו טכנולוגיה, המשמעות של האומגה פוינט, העתיד של עולמות וירטואלים, למה המהפכות של שנות השישים נכשלו ועוד כל מיני נושאים לכאן ולשם שהם לאו דווקא קלילים במיוחד, אבל יעניינו את מי שבעניין…
Holy Technology – An Interview with Kevin Kelly
עוד כמה מחשבות על התפתחות התודעה הקולקטיבית
המוח האנושי התפתח כסדרה של קורטקסים, סדרה של שכבות העוטפות זו את זו כאשר כל אחת מהן מוסיפה תפקודים חדשים. על גבי השלדה הדגית האחראית לרגולציה הביולוגית של האורגניזם התפתח לו המוח הזוחלי האחראי להרגלים, דפוסים וטריטוריאליות, על גביו התפתחה לה המערכת הלימבית האחראית למימד הרגשי של האורגניזם ועליו התפתח הניאו-קורטקס, המוח החדש שאחראי על החשיבה הלוגית, המופשטת והלשונית (כל התיאור המוצע כאן הוא כמובן פשטני להחריד ואפשר בוודאי להרחיב עליו במקומות אחרים)
השבוע קראתי בספר של קווין קלי New Rules for the New Economy. בפרק שמונה המופתי מתייחס קלי למקומה של התעשיה בעידן המידע וכותב:
In reality, of course, the industrial cortex cannot be undone. But a larger web of new, more agile, more tightly linked organizations can be woven around it.
אני לא יודע למה קלי התכוון כשהשתמש במינוח הזה – Industrial Cortex, והאם רמז לרעיון שאני עומד להציע פה, אבל זה העלה בי מיד את המחשבה שאפשר לראות את התפתחות העידנים (מה שאלווין טופלר מכנה שלושת הגלים של התפתחות האנושות – המהפכה החלקאית, המהפכה התעשייתי ומהפכת המידע) כשלושה קורטקסים בהתפתחות הסופר-תודעה של המוח הקולקטיבי האנושי.
המחשבה הזו מעלה כמה אנלוגיות מעניינות.
1
ראשית כל (כמו שקלי רומז בדבריו) כפי שהמוח הדגי והמוח היונקי לא נעלמו לאחר שהופיע הדרגה הבאה בהתפתחות, אלא היוו בסיס להצטרפות של חלקי המוח המפותחים יותר – כך המגזר החקלאי והמגזר התעשייתי לא צפויים גם הם להעלם. מה שכן, הם הופכים לחלקים קדמוניים וקטנים יותר יחסית בתוך השלם של המוח הקולקטיבי. כשמביטים על התפתחות המוח האנושי הרי כל חלק חדש יותר במוח גדול פי כמה מהחלק שקדם לו, כך שבעוד השלדה הדגית שוקלת עשרות גרמים בודדים הרי הקורטקס החדש בסביבות הקילו.
באופן דומה בעוד שבעבר החקלאות היוותה את עיקר עיסוקו של המין האנושי, הרי עם המהפכה החלקאית הפך הקורטקס התעשייתי לקורטקס העיקרי של האנושות. מהפכת המידע שינתה מצב זה שוב. כיום עובדים במדינות המפותחות רק אחוזים בודדים מהאוכלוסיה בחקלאות, המגזר התעשייתי הופך להיות השני בגודלו בעוד מגזרי המידע הופכים להיות המגזרים המשמעותיים והמאסיביים ביותר במוח הקולקטיבי של חברה.
2
שנית אפשר לראות כאן גם את השפעת ההאצה האבולוציונית כאשר כל שלב בהתפתחות המוחות הפרטי והקולקטיבי מהיר יותר לעומת קודמיו. בעוד התפתחות השלדה הדגית והמוח הזוחלי ארכה מאות ארוכות של שנים, הרי התפתחות המערכת הלימבית ערכה עשרות מליוני שנים בלבד ואילו הניאו-קורטקס התפתח בסדרי גודל מליונים בודדים של שנים.
התפתחות המוח הקולקטיבי ממשיכה את המגמה הזו. המוח החלקאי מתפתח בתקופות שאת סדרי הגודל שלהן אנחנו מודדים באלפי שנה. המהפכה התעשייתית מתרחשת (עדיין?) לאורך תקופה של כ-200 שנה ואילו מהפכת המידע, מתרחשת על רצף של עשרות שנים. ואם נמשיך את הרצף הזה הלאה אפשר לשער שהמהפכה הבאה כבר בפתח – המהפכה שתעביר את האנושות מעבר למידע או בכל מקרה תוסיף כאן משתנה חדש לחלוטין ובלתי צפוי.
3
אנלוגיה שלישית שמתפקדת קצת פחות טוב אבל עדיין מעניינת היא בפונקציה של כל אחד מחלקי המוח הפרטיים-קולקטיבים הללו. אפשר לראות בקלות את הקשר בין השלדה הדגית שתפקידה לדאוג לעצם הרגולציה הפיזית של האורגניזם לבין המוח החקלאי. אפשר גם להשוות את המוח הזוחלי שאחראי על הרגלים ודפוסים לבין תפיסת הסרט הנע של המהפכה התעשייתית. וכמובן שקל לראות את הקשר בין הניאו-קורטקס שתפקידו לעבד מידע לוגי ומופשט לבין המוח האלקטרוני של מהפכת המידע.
***
כאשר אנחנו מביטים על הגלים השונים שעברו על החברה האנושית בעשרות אלפי השנה האחרונות כתהליך המתרחש כהמשך ישיר להתפתחות מבנה התודעה האנושית אנחנו יכולים לקבל תמונה אינטגרלית יותר של ההיסטוריה האנושית שבה הדגש האבולוציוני הופך להיות על הסופר-אורגניזם. סיפורה של החברה האנושית הופך להיות חלק מהסיפור האבולוציוני שלנו.
אם למישהו יש מה להעיר להוסיף על הספקולציות הללו אשמח לקרוא.
עכשיו כשאני לא כותב יותר בפול טיים בנענע אפשר לצפות לירידה באספקה הקבועה של חומרים שהגיעו עד עכשיו לבלוג הזה בקצב שאני בעצמי התקשיתי לעיתים לעמוד בו.
הצד החיובי בכל הסיפור הזה הוא שזה יאפשר לי עכשיו להתרכז יותר בדברים שאני רוצה לכתוב, ולכתוב טקסטים ייעודיים לבלוג, מה שאולי יקל קצת על רגשות האשמה שלי על כך שאני לא מקדיש מספיק חומרים לבלוג היקר הזה.
הפעם אני רוצה לקשר לפוסט שהעליתי היום לבלוג האנגלי שלי ושמהווה מעין מאמר הקדמה לטכנומיסטיקה, הנושא הכללי של הבלוג הזה. ניסיתי בעבר כבר לנסח את הרעיונות המרכזיים של הטכנומיסטיקה בצורה שיטתית, אבל זו הפעם הראשונה שאני מרוצה פחות או יותר מהתוצאות. בכל מקרה, אני מתנצל על כך שזה באנגלית, אבל זה קצת כבד יותר מעצם מהות החומר כך שכדאי לקחת קצת זמן לקרוא את זה.
אגב, אשמח לקבל הערות והארות בעניין מהקוראים שהנושא מדבר לליבם,, כאן ובבלוג האנגלי.
Technomysticism: A Manifest
הנה עניין טפשי למחות עליו ועדיין הוא בוער בלב. מי שמשתמש בגוגל טוק, תוכנת המסרים המידיים של הגוגל בוודאי שם לב שהוסיפו שם לפני מספר חודשים את האופציה לאמוטיקונים מאוירים. מה שקורה עכשיו הוא שכל פעם שאתה מקליד את רצף התווים 🙂 מופיע לו על המסך סמיילי מאויר, צהוב ומחייך.
עד כאן הכל טוב ויפה, כביכול זהו שכלול. אבל כאן נכנס לו עניין עתיק יומין שמלמד אותנו על האופן שבו שימוש לא מושכל בטכנולוגיה לפעמים מקלקל פונקציות במקום לתקן.
כשאני מקליד את רצף התווים 🙂 הוא מפעיל רשת שלמה של אסוציאציות. כשאני קורא אותו אני יכול לקרוא לתוכו המון סוגי הבעות, המון סוגי פרצופים, מחיוך עדין, דרך צחוק מגחך ועד צחוק מתגלגל ורועם. אבל הסימן הזה שמחזיק בתוכו עומק רגשי ומנטלי של אלפי סמיילים שקיבלתי והקלדתי לאורך השנים באנספור מצבים מצומצם כשאני רואה את הסמיילי של הגוגלטוק לכדי הבעה אחת חדגונית ומחוסרת חיים.
כשאני מקליד את הסמיילי המופשט הזה שמורכב מסוגר ונקודותיים, דווקא בגלל שהוא לואו-טקי כל כך הוא משמש כסמל שאפשר להלביש עליו כל משמעות כמעט, היי-טק עמוק של השפה. אי אפשר לחשוב שאתה צוחק צחוק רועם עם הסמיילי הצהוב של הגוגל טוק. וזה לא רק זה, הוא אפילו לא נראה כמוני, וזה די ברור…
שמעתי את מפתח המשחקים וויל רייט מדבר פעם על כך שבפיתוח משחקים צריך למצוא איזון מאוד עדין בין המחשה לבין פירוט יתר. הדמויות ב-Sims לדוגמה מצוירות כך שיהיו מציאותיות ברמה מסוימת, אבל ברגע שמגיעים לרמת פירוט גבוהה מדי, היפר-ריאליסטית – לא נותר מקום לשחקן בשביל להשליך את עצמו על הדמות. הדמות הופכת ברורה מדי ואחרת מדי ממה שביקשת להביע – היא כבר לא נותנת רווח מספיק לדמיון שלנו. נדמה לי שזה מה שקורה עם הסמיילי החדש של הגוגלטוק.
ה-1 בינואר הוא לא רק התחלה של שנה חדשה עם תוכנות, מוזיקה, סרטים וספרים חדשים; זהו גם התאריך שבו יצירות רבות מהעבר התרבותי של המין האנושי הופכות לנחלת הכלל וזמינות חינם.
ברוב מדינות העולם תקף חוק זכויות היוצרים 50-70 שנה לאחר מותו של היוצר, כך שבסיום 2007 ותחילת 2008 פג תוקפן של זכויות היוצרים על עבודותיהם של יוצרים שנפטרו ב-1957 וב-1937. השנה מועשר ההיצע בתכנים של הפסיכיאטר והאיזוטריסט האוסטרי וילהלם רייך, המלחין הפיני יאן סיבליוס, הסופר הרוסי יבגני זמיאטין ואינספור אחרים.
מהרגע שיצירה הופכת לחלק מנחלת הכלל, מותר להעתיק ולהפיץ אותה באופן חופשי והיא הופכת לחלק מהמורשת התרבותית המשותפת של האנושות. אגב, נכון להיום, בגלל הגידול האקספוננטיאלי בכמויות המדיה שהאנושות מייצרת, רק 15% מהספרים הם חלק מנחלת הכלל.
להמשך המאמר באתר נענע10
טכנומיסטיקה 