טכנומיסטיקה

המסע הזה אחר הכח שמניע את ההיסטוריה לא מפסיק להעסיק. אני לא כותב 'להטריד' כי זה כיף. ישנם כמובן החשודים העיקריים: מלחמת המעמדות, צורות ארגון ביולוגיות, חוקים כלכליים, מבנים חברתיים, ואולי שום דבר, כאוס מוחלט.

אם הייתם שואלים אותי לפני כשנה או שנתיים מה מניע את ההיסטוריה הייתי כנראה עונה לכם שזו הטכנולוגיה ושהטכנולוגיה היא צורת הביטוי הקוסמית של עקרון החיים האלוהי. הייתי עונה לכם שסיפורו של היקום הוא הסיפור של ההפיכה ממאטומים מנותקים למולקולות, לצורות חיים ולמודעות – הייתי גם מוכן כנראה להמר על היעד של התהליך הזה בסינגולאריות או באומגה פוינט או בשניהם.

 אבל יש רגעים שבהם אתה מרגיש צורך להשתנות. כשלקחתי לידיים את הספר Years of nonlinear History י1,000 ידעתי שזה חומר חזק שעשוי לערער את הדטרמיניזם הטכנולוגי שלי אבל עשיתי זאת בעיניים פקוחות.

מנואל דה לאנדה מתאר את העולם באופן דלזיאני כפרצי אנרגיה שמתנגשים באנסוף צורות. בשנה האחרונה ככל שהתפיסה של העולם במונחים של אנימיסטים אנרגיה הפכה הגיונית יותר ויותר בעיני כך גם התפיסה של דה לאנדה הפכה הגיונית יותר.

אבל גם הנון-לינאריות מקבלת משמעות חדשה. טרנס מקנה מתלהב באחת מההרצאות האחרונות שלו מכך שרק לא מזמן התגלה חוק חשוב יותר ובסיסי יותר מחוק הגרביטציה וכל החוקים המוכרים למדע שלנו. החוק שמקנה מתייחס אליו הוא חוק האצת היקום המגלה לנו שהיקום עומד להאיץ את התפשטותו עד שימרח לבסוף לחלוטין לאטומים מנותקים זה מזה.

אבל בשביל מקנה רעיונות כעין אלו על כך שתפיסת המציאות שלנו שוב השתנתה בצורה רדיקלית בפעם המי יודע כמה הם רק מקפצה למשהו נוסף: לשאלה האם אנחנו בכלל אמורים להבין את העולם? מי הבטיח לנו שחבורת קופים עם מוח פרימאטי צריכים להיות מסוגלים להבין את היקום במוח הקופיפי שלהם?

חוקי היקום משתנים כל הזמן, זה הדבר הרדיקלי באמת שמקנה אומר ונראה לי שגם קן ווילבר אומר את זה בצורה זו או אחרת כשהוא גורס שההתפתחות של כל מערכת עצבים חדשה/מערכת תיאורטית חדשה היא התפתחות של יקום חדש לחלוטין, חדש מהיסודן.

ממתי חוק התפשטות היקום קיים? אולי מתמיד ואולי לא. ישנן למשל עדויות מדעיות שמראות שמהירות האור הייתה בעבר שונה ממה שהיא היום. האם יש לנו יקום אחד, ואולי גם היקום כל הזמן משתנה ואיתו החוקים המניעים שלו?

כל התפיסות הללו של יקום שמשתנה כל העת וחורג מכל חוק נראות לי אינטואיטיביות הרבה יותר מהנסיון השגור כל כך להחיל על העולם חוק מסוים.

חוקי היקום משתנים כל העת
זה עולמות על עולמות
אין חוק בלי יוצא מן הכלל

הכל פרצי אנרגיות – אנרגיות טכנולוגיות, סוציאליות, פסיכולוגיות, תיאולוגיות, פילוסופיות, בין אישיות, קוסמיות, פיסיקליות, כימיות, ביולוגיות, כלכליות, מוטוריות. אין תיאורית על – עוד ועוד שדות עולים על פני השטח. המציאות מורכבת כמו היכל של פנינים פרקטליים.

איך שהמציאות נראית תלוי בנקודת המבט שלך, באיזה נוירון אתה במוח האלוהי, ואם אתה נדלק עכשיו או רגע מאוחר יותר. היקום זה מכונה להרצת מודלים שונים של המציאות.

אני רואה לנגד עיני את העולם המנדליסטי הזה שמורכב מהמון דפוסים שנשברים זה על זה ויוצרים את הפלרומה הגדולה. עוד ועוד דפוסים שיוצרים עושר בלתי נספג, בלתי ניתן לרדוקציה, של אחדות ועם זאת פוריות של ריבוי שלעולם לא מתמצה.

יש לי חבר שאמר לי שהוא משתדל בכל וויכוח להודות שיתכן שהוא טועה. שהוא שומר את האפשרות שהוא טועה. זה נראה לי הרגל טוב מאוד והלוואי והייתי יודע לשמור עליו תמיד.

בינתיים אני מנסה לשמור בראש את חוק ה-80-20 החדש שלי. כל חוק עוצר איפשהו, כל דבר נתקל בקצה של אחרות.

לא לכפות על המציאות את המילים שלנו, את המבנים שלנו, לדעת בחופשיות להמציא מודלים, לא להבהל מהם ולא לעבוד אותם, לעבוד איתם כמה שהם מתאימים ולדעת להתנתק מהם כשצריך. להמשיך לנוע בתוך החיים האלה תוך חקירה מתמדת.

***

נ.ב.

כמה טוב לכתוב את הפוסט הזה דווקא מתוך הנקודה הזו, הלא דטרמיניסטית, אפילו שאני יודע שהחיים אולי עוד יקחו אותי לנקודות דטרמיניסטיות אחרות (80/20). בכל מקרה, בהנחה שמחשבות "גדולות" מהסוג הזה מעניינות עוד כמה אנשים חוץ מאותי אשמח לשמוע מה אנשים אחרים חושבים על השאלה הגדולה הזו: מה מניע את ההיסטוריה?

מרק פשה אמר פעם שהאינטרנט הוא הטריפ הקולקטיבי של האנושות. המשפט הזה נשמע לי בזמנו עמום ולא ברור, אבל השבוע כשישבתי בסניף תל אביב של הביטוח הלאומי וראיתי אישה מתקוטטת עם המאבטח חוויתי לפתע מעין אפיפניה קטנה ונדמה לי שהתברר לי מעט טוב יותר מה הכוונה.
 
כל הזמן שישבתי בביטוח הלאומי קראתי בספר 'האהבה' של ליאו בוסקאליה מתוך נסיון להתחמק מרשת האנרגיות השליליות שמקיפה את המוסד הזה. בדרך החוצה כשנתקלתי במאבטח ובאישה המתקוטטים חשבתי על התחושה הרעה שאופפת את הבניין. זה היה מעניין כי מורים רוחניים בעולם הניו-אייג' נוטים הרבה פעמים לדבר על איך שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו. הדברים שאנחנו חושבים משליכים על רשת האפשרויות שמקיפות אותנו. תחשוב טוב יהיה טוב, תחשוב רע יהיה רע. עד כאן אין שום דבר חדש. למעשה את זה שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו אמרו מורים רוחניים עוד הרבה לפני שהניו-אייג' נולד והדבר הזה ברור כשמש בתוך החוויה הפסיכדלית שבה כל מחשבה ניצבת מול התודעה וכל מחשבה בוראת מציאות מוחשית לגמרי. החידוש היחיד בעניין זה הוא שהיום הדברים הללו נמסרים בסרטים כמו 'הסוד והופכים לנחלת הכלל ולידע משותף.
 
אלא שלאלמנט בריאת המציאות שקיים בחיים של בני אדם יש גם אספקט קולקטיבי. אנשים נוטים לומר כביקורת תקפה למדי על הסרט על 'הסוד' שהוא מתעלם מהאלמנטים הכלליים במצב האנושי. איך יכול ילד שנולד בעיראק או בשדרות להשפיע על מציאות האלימות והעוני שסביבו? האם גורלו לא נחרץ במידה מסוימת כבר מהיוולדו? הביקורת הזו מוצדקת למדי כאמור, אבל אם נראה שיש לאלמנט בריאת המציאות יש גם אספקט קולקטיבי הדברים יהיו אולי קשים מעט פחות להבנה.
 
כאן נכנס לתמונה הביטוח הלאומי. הביטוח הלאומי הוא סוג של הזיה קולקטיבית רעה למדי, הוא המשפט של קפקא שהתעורר לחיים, הוא באמת טריפ רע שאפשר להכנס אליו בכל שעה ביום אם ברצונך לחוות תסכול או כעס. אני בטוח שלא מעט אנשים שעובדים בביטוח הלאומי סובלים מבעיות רק משום שהם מוקפים באנרגיות מהסוג הזה שעות רבות מהיום שלהם.
 
באותו אופן אפשר לחוש כיצד הבעיות שמעסיקות את החברה הישראלית והחוליים שלה הם דברים שמשודרים ללא הרף דרך המדיה. יוצא לי לדוגמה לפגוש אנשים שחושבים שמה שמניע את האנושות זה 'כסף' או 'סקס'. האמירה הזו שתראה מוזרה למדי או קצרת ראיה למי שנמצא בחוגים פסיכדלים או רוחניים משקפת כמובן את המציאות שהמדיה משדרת לאנשים (נניח בסדרות כמו 'מסודרים', 'דוגמניות', 'השרדות' וכו') ושאנשים בתגובה משקפים חזרה לתוך המדיה. כך נוצרת מערכת פידבק שבמהלכה המדיה והחברה מזינות זו את זו בכך שהדבר שמניע/חשוב הוא כסף וסקס. זו הדרך שנוצרת ההזיה הקולקטיבית בעזרת הסמים של החברה המודרנית שהם המדיה.
 
ואם לחזור לעיראקים הרי במובן הזה לעיראקים, כמו לישראלים יש בהחלט חלק ביצירת המציאות שבתוכה הם חיים. משהו בגישה הקולקטיבית יצר את המציאות שבתוכן מתקיימות האומות הללו כיום. גם לאמריקאים או לגרמנים יש חלק ביצירת המציאות הפסיכית (במובן של פסיכיזם) שבתוכה הם חיים – אין כאן אפילו מיסטיקה, רק אקולוגיה מאוד פשוט של שדות אנרגטיים.*
 
נחזור שוב למדיה. כפי שסיפרתי באחד הפוסטים הקודמים  מקנה דיבר על המדיה ככלי שבעזרתו האנושות משתפת דימויים, למעשה כלי לשיתוף התת-מודע הקיבוצי. המדיה, גולת הכותרת של הנוספירה הנפלאה שלנו, היא המציאות הפסיכית של הפלנטה, היא המודע והתת מודע של הפלנטה. היא החלום המאוד לא צלול שאנחנו חולמים.
 
וכאן נכנסת האמירה של מארק פשה לגבי האינטרנט כטריפ האולטימטיבי. מה שקורה הוא שככל שאנחנו מתקדמים במהפכת המידע הדבר בעל הערך ביותר הוא מידע והדבר הזה ימשיך ויתפוס חלקים גדולים יותר ויותר מהכלכלה שלנו בעשרות השנים הבאות, אנחנו כרגע רק בהתחלה שלו.
 
הכלכלה הזו שמתבססת על פרסום נקראת כלכלת תשומת הלב. היא נקראת כך משום שבכלכלה הזו המטבע העיקרי הוא תשומת לב. כל דבר שאנחנו מעניקים לו תשומת הלב אנחנו מעניקים לו כח. ברגע שאנחנו מסתכלים על הקרחת של נינט, לוחצים על לינק בשביל לקרוא על הקרחת של נינט או פותחים טלויזיה ונשארים אחרי הפרסומות כדי לראות את האייטם על הקרחת של נינט אנחנו נותנים כח לקרחת של נינט ואנחנו גורמים לעוד ועוד אייטמים על הקרחת של נינט להופיע. אנחנו מחווטים את המוח הקולקטיבי של הפלנטה ומלמדים אותו שהקרחת של נינט היא דבר חשוב. כשאנחנו קוראים מאמר על ההארה אנחנו מחזקים את החלק שעסוק בהארה במוח הקולקטיבי.
 
הצרה (מנקודת ההשקפה שלי לפחות) היא כמובן שרובנו מעדיפים ללחוץ על הקרחת של נינט. הדברים הללו נרשמים בצורה מאוד ברורה במערכות של אתרים והמוח הקולקטיבי מאורגן כל הזמן בתהליך פידבק על מנת להתאים את עצמו לתרבות שהפכה שפחה של ההתניות הקופיות של קופים עם עכבר ביד ומחשבות מלוכלכות בראש שנמצאים בלופ של גירוי עצמי דיגיטלי. אם פעם היה מי שניסה לדאוג למצב ולכוון אותו, אם פעם היו אמות מידה תרבותיות כל אלו גוועות היום ומגיעות לסופן, למי שלא שם לב.
 
אבל זה גם החלק הטריפי בכל הסיפור הזה. נותרנו עם עצמנו בתוך הטריפ הקולקטיבי של האינטרנט. כלכלת תשומת הלב היא �
�טריפ הזה. כמו בטריפ הפסיכדלי שבו כל דבר שאנחנו מעניקים לו תשומת לב הופך חזק ומה שאנחנו איננו שמים אליו לב נעלם מהמציאות – כך בכלכלת תשומת הלב. תשומת הלב היא המשאב היקר ביותר במאבק על עתידה של האנושות. לא חיילים, לא מטוסים, לא סנקציות, לא פצצות אטומיות – תשומת לב, משהו שלכל אחד מאיתנו יש 100% ממנו כל הזמן, ורובנו מעדיפים לתת אותו שוב ושוב לוריאציות הנבולות של הקרחת של נינט.
 
בעידן כלכלת תשומת הלב העמידה מול המוחלט קורה כשהעכבר ביד. המקום שאליו אתה גולש בורא לא רק את המציאות שלך, אלא גם את המציאות הקולקטיבית. תשומת הלב היא זו שיוצרת את המציאות, את העולמות שנבראים סביבנו. כל דבר שאנחנו מתרכזים בו מתרבה ומתגבר. ברגע שנרפה ממנו הוא יעלם. תשומת הלב שלכם היא המטבע שבורא ומחריב עולמות – היא הכח האולטימטיבי. השתמשו בה בתבונה.
   
* אני מעוניין להבהיר כי זהו כמובן תיאור המבקש להסביר חלק מהמצב והוא בכל מקרה אינו מספק או ממצה. חלקים אחרים של המצב הם פוליטיים, היסטוריים ונסיבתיים, ולמרות שאין הם ממין העניין פה ברור שלא יכול להיות דיון ממצה בגורל ההיסטורי של קבוצות בלי לעסוק בהם.

בבלוג האנגלי שלי התפרסם היום הראיון שערכתי בזמנו עם קווין קלי. על הפרק עמדו סוגיות כגון איך צריך המין האנושי להתמודד עם הלחץ שיוצרת עלינו טכנולוגיה, המשמעות של האומגה פוינט, העתיד של עולמות וירטואלים, למה המהפכות של שנות השישים נכשלו ועוד כל מיני נושאים לכאן ולשם שהם לאו דווקא קלילים במיוחד, אבל יעניינו את מי שבעניין…

Holy Technology – An Interview with Kevin Kelly

עכשיו כשאני לא כותב יותר בפול טיים בנענע אפשר לצפות לירידה באספקה הקבועה של חומרים שהגיעו עד עכשיו לבלוג הזה בקצב שאני בעצמי התקשיתי לעיתים לעמוד בו.

הצד החיובי בכל הסיפור הזה הוא שזה יאפשר לי עכשיו להתרכז יותר בדברים שאני רוצה לכתוב, ולכתוב טקסטים ייעודיים לבלוג, מה שאולי יקל קצת על רגשות האשמה שלי על כך שאני לא מקדיש מספיק חומרים לבלוג היקר הזה.

הפעם אני רוצה לקשר לפוסט שהעליתי היום לבלוג האנגלי שלי ושמהווה מעין מאמר הקדמה לטכנומיסטיקה, הנושא הכללי של הבלוג הזה. ניסיתי בעבר כבר לנסח את הרעיונות המרכזיים של הטכנומיסטיקה בצורה שיטתית, אבל זו הפעם הראשונה שאני מרוצה פחות או יותר מהתוצאות. בכל מקרה, אני מתנצל על כך שזה באנגלית, אבל זה קצת כבד יותר מעצם מהות החומר כך שכדאי לקחת קצת זמן לקרוא את זה.

אגב, אשמח לקבל הערות והארות בעניין מהקוראים שהנושא מדבר לליבם,, כאן ובבלוג האנגלי.

Technomysticism: A Manifest

הנה עניין טפשי למחות עליו ועדיין הוא בוער בלב. מי שמשתמש בגוגל טוק, תוכנת המסרים המידיים של הגוגל בוודאי שם לב שהוסיפו שם לפני מספר חודשים את האופציה לאמוטיקונים מאוירים. מה שקורה עכשיו הוא שכל פעם שאתה מקליד את רצף התווים 🙂 מופיע לו על המסך סמיילי מאויר, צהוב ומחייך.
 
עד כאן הכל טוב ויפה, כביכול זהו שכלול. אבל כאן נכנס לו עניין עתיק יומין שמלמד אותנו על האופן שבו שימוש לא מושכל בטכנולוגיה לפעמים מקלקל פונקציות במקום לתקן.
 
כשאני מקליד את רצף התווים 🙂 הוא מפעיל רשת שלמה של אסוציאציות. כשאני קורא אותו אני יכול לקרוא לתוכו המון סוגי הבעות, המון סוגי פרצופים, מחיוך עדין, דרך צחוק מגחך ועד צחוק מתגלגל ורועם. אבל הסימן הזה שמחזיק בתוכו עומק רגשי ומנטלי של אלפי סמיילים שקיבלתי והקלדתי לאורך השנים באנספור מצבים מצומצם כשאני רואה את הסמיילי של הגוגלטוק לכדי הבעה אחת חדגונית ומחוסרת חיים.
 
כשאני מקליד את הסמיילי המופשט הזה שמורכב מסוגר ונקודותיים, דווקא בגלל שהוא לואו-טקי כל כך הוא משמש כסמל שאפשר להלביש עליו כל משמעות כמעט, היי-טק עמוק של השפה. אי אפשר לחשוב שאתה צוחק צחוק רועם עם הסמיילי הצהוב של הגוגל טוק. וזה לא רק זה, הוא אפילו לא נראה כמוני, וזה די ברור…
 
שמעתי את מפתח המשחקים וויל רייט מדבר פעם על כך שבפיתוח משחקים צריך למצוא איזון מאוד עדין בין המחשה לבין פירוט יתר. הדמויות ב-Sims לדוגמה מצוירות כך שיהיו מציאותיות ברמה מסוימת, אבל ברגע שמגיעים לרמת פירוט גבוהה מדי, היפר-ריאליסטית – לא נותר מקום לשחקן בשביל להשליך את עצמו על הדמות. הדמות הופכת ברורה מדי ואחרת מדי ממה שביקשת להביע – היא כבר לא נותנת רווח מספיק לדמיון שלנו. נדמה לי שזה מה שקורה עם הסמיילי החדש של הגוגלטוק.