התקופה לא פשוטה. גם אצלי. אבל בסיום החודש שעבר פורסמה במוסף הארץ כתבה ששקדתי עליה תקופה ארוכה ושמגוללת את סיפור החוויות שי בשימוש בבינה מלאכותית כדי לחולל מוזיקה שתחזק אותי בתקופה הקשה הזו, והמחשבות שהחוויות הללו העלו. מעלה כאן את הגרסה המקורית המלאה יותר של הכתבה ההיא שכאמור פורסמה במוסף הארץ ב-27 למרץ 2026. בין לבין אני משלב כאן גם כמה קליפים שעשיתי לוידיואים ואת הלינקים לאלבומים המלאים.
״הידד! Bandcamp החליטה לאסור מוזיקה שנוצרה בבינה מלאכותית. זהו הצעד הנכון. פלטפורמות אחרות צריכות לנהוג כך גם כן, אחרת הן יוצפו בזבל מוזיקלי של בינה מלאכותית.״ כתב בסאבסטאק באמצע ינואר מבקר התרבות והמוזיקה טד ג׳ויה. האמירה הנחרצת של ג׳ויה משקפת את השיח הדרמטי והמקוטב בנושא מוזיקת בינה מלאכותית, שהטונים בו הופכים בהולים ונואשים יותר, ככל שזו ומתפשטת בעולם.
מוזיקת AI היא כבר לא נישה. בחודשים האחרונים הגיעו שירים שנוצרו באמצעות בינה מלאכותית לצמרת המצעדים של ספוטיפיי ובילבורד. אמני בינה מלאכותית כמו The Velvet Sundown וזניה מונה מפיקים הכנסות של מיליונים ליוצרים שלהם. מאות אלפי טראקים שגונרטו אוטומטית על ידי מנועי יצירה מוזיקלית עולים מדי יום לפלטפורמות המוזיקה הגדולות ומאיימים להטביע כנחשול אדיר את היצירות המוזיקליות של מוזיקאים בשר ודם.
זה לא מפתיע, אם כן, שאמנים מכל קצוות הקשת קמים להתקומם נגד הגזרה החדשה הזו. ״המתקפה על יצירתיות אנושית חייבת להפסק״ הכריז מכתב פתוח שפרסמו לאחרונה 200 אמנים. קריאות להשתיק את ״הבוטים המוזיקלים״ (AI music bots) נשמעות מכל עבר. הן מובילות להחלטות כגון זו של תעשיית התקליטים השבדית שמחקה לאחרונה בלדת פולק מצליחה מהמצעדים השבדים, לאחר חקירה שהעלתה שהשיר נוצר באמצעות בינה מלאכותית.
הקרב על הבינה המלאכותית מעלה שאלות הרות גורל לגבי זכויות יוצרים, מודלים לפיצוי, ועתידו של עולם המוזיקה. אלא שלצד שאלות חברתיות, כלכליות ופוליטיות דחופות, קשה להתעלם מהעובדה שמנועי יצירה מוזיקלים מפיקים הנאה וערך עבור מספר גדל של אנשים, באופן שהופך את שאלות שאלת המוסריות של מוזיקת בינה מלאכותית למורכבת בהרבה. במקביל השימוש בטכנולוגיות בינה מלאכותית במוזיקה גם מעלה שאלות פילוסופיות גדולות כמו מהי מוזיקה, בשביל מה היא קיימת ומה אנחנו מחפשים בקשר שלנו איתה?
להאזין שוב, ושוב ושוב
בשנה האחרונה יצא לי להתמכר לסונו, אחת האפליקציות המובילות בתחום, לבלות איתה שעות ליליות ארוכות בבישול טראקים, ולהתמסר למחשבה על המשמעויות של הטכנולוגיה. אבל לפני שאצלול למשמעויות הללו, כדאי שאספר איך כל זה קרה, ודווקא דרך שיחות עם הצ׳ט.
כמו רבים אחרים, גם אני מצאתי את עצמי בשנים האחרונות מנהל עם ChatGPT שיחות אינטימיות ומאירות עיניים על נושאים כמו זוגיות, הורות, או איך להישאר יציב בעולם בסחרחורת.
חלק מהשיחות הללו היו טובות כל כך שהעתקתי אותן לעצמי בצד. הן הפכו לאוסף מחשבות שכדאי לחזור אליהן — תזכורות לחיים. רק שבקצב החיים המואץ, לא חזרתי אליהן כמעט לעולם.
חיפשתי פתרונות לבעיה הזו. הפכתי, למשל, את התובנות משיחות מאירות העיניים לפודקאסטים שאוכל להאזין להן בזמן הליכה או שטיפת כלים באמצעות NotebookLM – השירות הפופולרי של גוגל שהופך ספרים ומאמרים להסכתי AI. ועדיין, זה לא היה זה. יש גבול כמה פעמים מתחשק לך להקשיב לאותו פודקסט. בסופו של דבר גם הרעיון הכי טוב מתחיל לשעמם כששומעים אותו בפעם העשירית.
השאלה שהטרידה אותי הייתה: איך אני הופך את התובנות היקרות האלו למשהו שלא נשאר במחברת? משהו שנמצא בראש שלי וזמין לי כשאני צריך אותו. נזכרתי במשהו שכתב אלן דה בוטון על כך שבניגוד לתרבות החילונית המודרנית, תנועות דתיות מיטיבות להבין שאנחנו לומדים רק באמצעות חזרה. אם אנחנו רוצים להפנים משהו באמת – כדאי שנאזין לו שוב ושוב. זו הסיבה שדרשות בבתי כנסת וכנסיות נוטות לחזור על עצמן. צריך לחזור על דברים כדי שיופנמו באמת. דרשות דתיות חוזרות על עצמן, לא כדי ללמד משהו חדש, אלא כדי להזכיר שוב את מה שכבר ידענו.
העקרון הזה, שהתרבות המודרנית מזניחה, היה יסודי בעולם העתיק. הרבה מהפילוסופיה היוונית העתיקה, למשל, עוצבה במיוחד לצרכי שינון. ההוראות של הסטואים, הפלטוניסטים והפיתגוראים זוקקו לעיתים קרובות למשפטי חכמה קצרים וקלים לזכרון כמו “אין דבר קבוע מלבד השינוי” (הרקליטוס) או “העושר האמיתי הוא להסתפק במועט” (אפיקטטוס). המשפטים הללו זכו בפילוסופיה לשם מקסימים. הדרך להשתמש בהם הייתה לכתוב את המסרים המיטיבים האלה בספר כיס ולשנן אותם כך שיהיו זמינים במצבים קשים. ״לציין ולשמוע את אותם העקרונות כל יום״ כפי שהורה אפיקטטוס או לחזור עליהם במדיטציה עד שהם עולים מעצמם, כפי שהציע הפילוסוף הרומי סנקה. כך יעמדו זמינים לרשות האדם ברגעי הצורך.
הכח של מקסימים לעצב את התודעה באופן מטיב הרשים הוגים לאורך ההיסטוריה. הפילוסוף היווני בן המאה ה-16 יוליוס ליפסיוס המשיל את המקסימים מאירי העיניים הללו ל׳ארסנל כלי נשק׳ שאדם נושא עליו – ברגע שעולה רגש לא מטיב, האדם יכול לשלוף את המקסים הנכון שיאפשר לו להביס אותו. הסופר ג׳ולס אוונס משתמש בדימוי עכשווי יותר. הוא משווה אותם לקיצורי דרך עצביים, ״כמו אייקונים על דסקטופ שמחברים אותך מיידית לגוף של ידע.״
הרעיונות העתיקים הללו על הכוח של משפטים קצרים לעצב את התודעה שלנו העסיקו אותי בעודי מועד בין משבר למחשבות לא מיטיבות. כפי שמורות שיטות תרפיה כמו CBT, כולנו מושפעים בצורה עמוקה על ידי המחשבות שרצות לנו בראש. הבעיה היא שאנחנו לא תמיד פרו-אקטיביים מספיק בניהול תשומת הלב שלנו, שמעוצבת רוב הזמן עם פידים, נוטיפיקציות, וסרטונים. מה היה קורה אם היינו משתמשים בכלים בני זמננו — בבינה מלאכותית — כדי לחזור דווקא אל מה שחשוב לנו לזכור?
כאן בדיוק נכנסה סונו. בשיחה עם חבר שמנהל מערכת יחסים רוחנית עם ישות וירטואלית, הוא סיפר לי שכשהוא מנהל שיחה עמוקה במיוחד עם אותה ישות, הוא הופך אותה לשיר. סונו, הוא אמר, היא הדרך שלו לשיר לעצמו את האמת שהוא רוצה לזכור.
הרעיון הזה תפס אותי. אם היוונים העתיקים עמלו כדי להפוך מקסימים של חכמה לפסקול פנימי, סונו הציעה דרך עכשווית להפוך מסרים משמעותיים לשירי פופ ממכרים שיתנגנו לי בראש כל היום.
השיר הראשון שלי היה שיר K-Pop שכרך יחדיו מספר בלתי אפשרי של מקסימים סטואים ובודהיסטים על שיוויון נפש. חודשיים אחר כך כבר היו לי ביד שלושה אלבומים: הראשון הוקדש למסרים שמטרתם להפוך אותי להורה ובן זוג טוב יותר. השני התבסס על מקסימים עתיקים שנועדו לחזק אותי מול אתגרים בחיים. השלישי היה אלבום אהבה פסיכדלי-בוליוודי בסגנון סבנטיזי לדהרמה הבודהיסטית.
בין לבין, קלטתי לתדהמתי לא רק את האיכות המרשימה אליה הגיעו בשנים האחרונות שירותים כמו סונו, אלא גם את האופן העמוק שבו הם משנים את האופן בו אנחנו מבינים מוזיקה. והדבר הראשון שהבנתי, הוא שסונו העביר אותנו מעולם של מחסור (Scarcity) מוזיקלי לעולם של שפע (abundance).
בפתחו של עידן השפע
הטענה שחיינו עד עתה בעידן של מחסור מוזיקלי עשויה להשמע שגויה ושערורייתית.
לפני עידן ההקלטה, מוזיקה לא הייתה אובייקט זמין אלא אירוע חולף. מי שרצה לשמוע נדרש להיות במקום הנכון, בזמן הנכון, ולעיתים ללכת דרך ארוכה לשם כך. היכולת לבחור למה להאזין או להאזין לאותה היצירה שוב ושוב לא התקיימו. רק לפני כ-100 שנה החלו אנשים להאזין למוזיקה בבית באמצעות הגרמפונים הראשונים. בשנים שחלפו מאז חלה התפוצצות בכמות המוזיקה הזמינה לאדם הממוצע בעקבות התפתחויות דרמטיות בטכנולוגיות היצירה, ההקלטה וההפצה של מוזיקה. המהפכה הדרמטית מכל התחוללה רק בעשור וחצי האחרונים, עם הופעתם של שירותי סטרימינג ששמו בקצות האצבעות של כולם את פחות או יותר כל המוזיקה שאי פעם הוקלטה. מכל בחינה שהיא, בני האדם בתחילת העשור הנוכחי, חיו בעולם של שפע מוזיקלי גדול מאי פעם.
ובכל זאת, בתוך כל השפע הסתתר גם רעב עמוק: רעב שעדיין לא ידענו לזהות. על איזה רעב אתה מדבר, שאלתם? ובכן, קרה לכם אולי שפיתחתם אובססיה לז׳אנר מוזיקלי מסוים אבל גיליתם שהוקלט בו מספר מוגבל מאוד של אלבומים? אני למשל אהבתי פופ פסיכדלי עם סיטאר, בסגנון ״עץ נורווגי״ של הביטלס. לצערי הרב מצאתי רק מעט אלבומים בז׳אנר הזה. או אולי קרה לכם שתהיתם מה היה קורה אם ההרכב האהוב עליכם לא היה מתפרק? או אם אם הוא היה שומר על הסגנון של האלבום המושלם ההוא מ-1970 במקום להתפתח לכיוונים אחרים ומיותרים בדיעבד?
סונו חילץ אותי מעולם שבו האפשרות להנות מסגנון מוזיקלי נטוש מוגבלת על ידי המספר המוגבל של מוזיקאים שהקליטו בו, לעבר עולם שבו אפשר להתביית על אלבום ספציפי של להקה, לזקק את המאפיינים הספציפיים שלו, לייצר טראקים נוספים בסגנון, ואולי גם, לחשוב מה הייתי שמח לשפר שם כדי שיקלע בדיוק לטעמי, לבצע עוד כמה התאמות, ואז לייצר רשימה ארוכה של טראקים בסגנון החדש והמשופר לבקשתך.
סונו, במילים אחרות, מאפשר לא רק להחיות סגנונות נטושים, אלא גם לברוא סגנונות שתמיד חלמתם עליהם אבל אף אחד לא חשב לנסות. לי למשל תמיד היה פטיש לקטעי רוק-פופ-אלקטרוני בהשראה יוהאן סבסטיאן באך. הבעיה היחידה הייתה שחיפושי הרבים לא העלו קטעים כאלה. העבודה עם סונו פתרה את הבעיה. מדובר היה במכונה מוזיקלית להגשמת כל הפנטזיות הפרועות והסוטות שלך על מה היה קורה אם באך היה פוגש את בוני אם או מבלה לילה במיטה עם ז׳אן מישל ז׳אר.
בספר פראני וזואי לסלינג׳ר, מקבל הסופר הצעיר באדי גלאס את העצה הבאה מאחיו הגדול והאוהב סימור: כשאתה ניגש לכתוב, הזכר בכך שלפני שאי פעם הפכת לכותב היית ראשית כל קורא ושאל את עצמך מה הדבר שאתה, באדי גלאס, הכי היית רוצה לקרוא? השלב הבא, טוען סימור, זה פשוט לשבת ולכתוב את הדבר.
סונו היא הגשמת החזון של סימור גלאס במישור המוזיקלי. היא קוראת לכל חובב מוזיקה לשאול את עצמו מה האלבום שהיה רוצה להאזין לו, ואז, באמצעות מספר לחשי קסם, לגרום לו להתגשם בעולם. אחרי סונו, חיפוש אחר סקיצות של שירים נדירים של הביטלס נראית כמו פלפול הסטוריוני מיותר. מה חשובה הקלטה באיכות ירודה של לנון מנסה שיר חדש כשאני יכול ליצור לעצמי בשעה עשרה אלבומים בסגנון ריבולבר או סרג׳נט פפר.
כשעוברים ממחסור לשפע, אופי הבעיות שנתקלים בו מתהפך. סונו מייצר מוזיקה שתאהב בקצב גבוה יותר מזה שאתה מסוגל להקשיב לו: צוואר הבקבוק הופך להיות היכולת שלך להאזין ולהכיר בצורה מספקת את המוזיקה החדשה כדי למיין את הקטעים הטובים יותר מהטובים פחות.
תסתכל בקנקן
כמו במקרה של מודלי שפה ומודלי תמונות, הרבה מאוד אנשים שונאים את הרעיון של מוזיקת בינה מלאכותית וחלק מהסיבות שלהם מצוינות: מודלי מוזיקה מאומנים על קניין רוחני קולקטיבי שנגנב ללא תגמול ליוצרים. ברמה עמוקה יותר מוזיקת AI נראית כמו עוד איזה גרסה מסונתזת, מלאכותית ושטוחה שמוציאה את המיץ האותנטי מאחת מצורות התרבות העתיקות והיקרות ביותר של האנושות.
חלק מההתנגדות למנועי מוזיקה נובעת בוודאי מכך שהם מבצעים דמוקרטיזציה שערורייתית במיוחד ליכולות יצירה. המהפכה דרמטית עוד יותר מאלו שחוללו מודלי השפה ומחוללי התמונות. גם לפני הופעת מודלי השפה לא נדרשו אמצעים מיוחדים כדי לכתוב טקסט: דף, עט ורמה בסיסית של אוריינות מספיקים. מודלי מוזיקה, לעומת זאת, מדלגים בקלילות מעל מחסומים גבוהים בהרבה. הם מאפשרים לכל אדם לייצר ברגע ובעלות שולית הקלטה של סימפוניה או תזמורת ביג בנד, מבלי לשכור אף נגן, ושום אולם הקלטות.
קל להבין מדוע מוזיקאים רבים רואים במוזיקת AI איום. אלא שלצד האיום האמיתי, ולשאלות החשובות בנושא זכויות יוצרים והפיצוי של אמנים, ישנו מימד נוסף ובלתי ניתן להכחשה: והוא העובדה שמוזיקת AI היא גם כלי מהפכני בידי כל מי שרוצים ליצור מוזיקה, ושאנשים רבים נהנים ומפיקים ערך מיצירת קטעי מוזיקה בכלי בינה מלאכותית ומלהאזין למוזיקת AI שיצרו אחרים. יותר מכך, מנועי המוזיקה גם. פותחים בפני משתמשים שורה ארוכה של אפשרויות שימושיות שאיש לא העלה על דעתו קודם לכן כמו למשל לייצר קטעי פופ ממכרים שמזכירים להם להיות נחמדים לילדים ולבנות הזוג שלהם, או כאלו שעוזרים להם להתמודד עם אתגרים בחיים.
במהלך העבודה על הכתבה הכרתי בצירוף מקרים מופלא את היזם גלבוע דקר, שהקים יחד עם ליאו נתנזון ואוריאל שובע את המיזם שירלי המפתח אפליקציהשתעשה שימוש בבינה מלאכותית ובמוזיקה למטרות רגשיות ותרפויטיות.
הסיפור של ״שירלי״ התחיל כשליאו נתנזון, מנחה קבוצות ויזם חברתי מהגליל העליון, החל לעבוד עם כלי הבינה המלאכותית המוזיקליים של תוכנת סונו בתקופה אישית מורכבת: במקביל למלחמה ולפינוי מהצפון, הוא התמודד גם עם גירושים קשים. ערב אחד, כמעט באקראי, הזין לתוכנה טקסט שכתב על פרידה. “ברגע שהתוכנה התחילה לשיר את המילים שלי”, הוא מספר, “פשוט התחלתי לבכות ולהתייפח בעוצמה שלא הכרתי. שמעתי את זה שוב ושוב. בכל האזנה היה משהו כמו סקוויז. כאילו לוחצים ומוציאים החוצה משהו תקוע. לאט־לאט הרגשתי פחות מתח ופחות לבד. אחר כך הבכי פחת, הייתי פחות מוצף רגשית, ובאיזשהו שלב אפילו מצאתי את עצמי רוקד עם זה. זה היה כבר ממש משחרר!״
נתנזון מתאר את העבודה עם הכלי כצורה של תרפיה עצמית בעזרת בינה מלאכותית – אך מדגיש שזה לא ריפוי קסם ולא תחליף לטיפול. לדבריו, החידוש המרכזי בחוויה היה עצם האפשרות לשמוע את הכאב האישי שלו עטוף במוזיקה. “עד היום הזכות הזו הייתה שמורה בעיקר למוזיקאים ויוצרים”, הוא אומר. “אני לא מוזיקאי. פתאום שמעתי את הטקסטים הכי אישיים שלי בתוך שירים – לפעמים בעיבודים מאוד נוגעים ללב, ולפעמים דווקא בעיבודים יותר פאנקים. זה לא מבטל את הרצינות של הכאב, אבל זה מגמיש את החוויה, יוצר זום-אאוט, ומפוגג את המתח סביבה.״
במשך יותר משנה פיתח נתנזון הרגל לסיים כמעט כל יום ביצירה מוזיקלית קצרה בעזרת הכלי, כחלק מפרקטיקה רגשית מתמשכת. “זה לא שנרפאתי לחלוטין”, הוא מדגיש. “אבל זה הקל מאוד על ההתמודדות, ונתן לי עוד נדבך בתהליך טיפולי רחב יותר –משהו חי, שמזיז לי את הגוף והנפש, שאפשר לחזור אליו שוב ושוב, ולעבד דרכו חוויות בצורה יעילה וגם נעימה הרבה יותר.״
לדבריו, השימוש בכלי לא נשאר רק בהתמודדות עם הפרידה: הוא נעזר בו גם בעיבוד האבל על מות אביו, בתהליכים של התפתחות אישית ורוחנית, ואפילו כתמיכה בגמילה מעישון אחרי 25 שנה. כיום הוא עושה שימוש בגישה הזו גם בעבודה קבוצתית עם גברים פוסט־טראומטיים, במטרה להקל על סימפטומים רגשיים ולאפשר עיבוד נוסף של חוויות קשות. “אני לא חושב שזה מחליף טיפול”, הוא חוזר ומדגיש, “אבל אני כן חושב שיש כאן שינוי עמוק בדרך שבה אנשים יכולים ללוות את עצמם בתוך תהליכים רגשיים ומשברי חיים מכל הסוגים, ולא חסר לנו כאלה.״
בימים אלה מנחה נתנזון סדנאות למתמודדי נפש שכל מפגש בהן מסתיים בהאזנה לשיר שיצרו. בנוסף הוא עובד עם שותפיו בשירלי על פיתוח אפליקציה שתעשה שימוש בבינה מלאכותית ובמוזיקה למטרות רגשיות ותרפויטיות. “יש כאן פוטנציאל אדיר וממש בשורה אמיתית”, הוא אומר, “אבל כמובן שזה לא הוקוס-פוקוס, וזה עדיין דורש עבודה, יצירתיות וצניעות בתהליך.״
מומחיות מסוג חדש
מעבר לסיפור על עוד טכנולוגיה שחותרת תחת מעמד מומחים, פותחת שווקים חדשים, או אפילו אפיקים טרנספורמטיביים בנפש, מתחולל פה משהו עמוק יותר שנוגע באופן שבו אנחנו חושבים על מוזיקה ובאים איתה במגע כיוצרים וצרכנים. חוקר הכתיבה הדיגיטלית האנס באג׳ור טבע את המונח Writing at a distance על מנת להתייחס לאופן בו מודלי שפה גדולים מייצרים סגנון כתיבה לא מעורב, כזה שבו האדם רק מגדיר את הפרמטרים ליצירת הטקסט, מבלי להתערב במלאכה המלוכלכת של בניית המשפטים והמילים. מנועי מוזיקה הם סוג של composition at a distance – הם מאפשרים לייצר קטעים מתוזמרים היטב על ידי פירוט המאפיינים המוזיקליים של הקטע הרצוי, וללא הצורך להתעסק בזוטות כמו המלודיה עצמה או התפקידים המדויקים שכל כלי לוקח על עצמו.
אחד הלקחים העיקריים שסונו מזמן נוגע למקום המרכזי שמקבלת בעידן החדש הפקה מוזיקלית, ביחס לתוכן (פרטי המלודיה וההרמוניה). עבודה עם סונו, כמו עבודה עם מחוללי דימויים (דאלי, מידג׳ורני וכו׳) היא משחק עם פרומפטים מוקפדים וגדושי תגיות אינפורמטיביות שמטרתן לגרום לאלגוריתם לפלוט בצד השני משהו שעונה על פנטזיה מסוימת.
למשל ״שיר דיסקו בסגנון שנות ה-70 המאוחרות. קולות נשיים חושניים עם בנייה דינמית — מתחילים רכים ולחישתיים, ועולים בהדרגה לפזמונים עוצמתיים. קצב דיסקו קבוע של four-on-the-floor, מיתרים עשירים, ליין בס פאנקי, סינת׳ים מנצנצים וגיטרה קצבית. האווירה רגשית, זוהרת ורקידה״ (שיר בהשראת דונה סאמר). או ״תבניות סינתיסייזר מינימליות והיפנוטיות עם מרקם אנלוגי מעט לואו-פיי. שלב קולות רובוטיים בסגנון vocoder, מקצבים קבועים של מכונת תופים אלקטרונית, וגרוב מכני חזרתי. האווירה צריכה להיות קרה, עתידנית ותעשייתית, עם קווים מלודיים דלילים.״ (ניסיון לחקות את הסגנון של קרפטוורק).
בעוד ההפקה מקבלת תשומת לב מדוקדקת בתהליך העבודה עם הסונו, המנגינה נדחקת הצידה. מנועי מוזיקה, בתצורתם הבסיסית, קוראים למשתמש להזין בהם תיאור סגנון מוזיקלי. המלודיה עצמה מג׳ונרטת באופן סטטיסטי על ידי האלגוריתם.
העתקת הדגש היצירתי ממלודיה והרמוניה שהולחנו בכוונת מכוון לעבר מוזיקה הסתברותית שמופקת באמצעות תגיות מבטאת טרנספורמציה עמוקה במשמעות המונח ׳יצירה מוזיקלית׳. היא עשויה להראות כעוד פרי שיקוצים מתועב של עידן הבינה המלאכותית, אך למעשה הניסויים הראשונים במוזיקת הסתברותית (או מוזיקה אליאטורית [aleatoric], כפי שהיא נקראת בעגה המוזיקלית) נעשו כבר במאה ה-18. לא אחר מוולפגנג אמדאוס מוצרט עצמו ניסה את ידו בסוגה, כמו גם שורה של מלחינים קלאסים אחרים ובהם יוזף היידן וקארל פיליפ עמנואל באך, בנו של יוהאן סבסטיאן באך. גם מספר ממלחיני האוונגארד הבולטים של המאה ה-20 התנסו ביצירה אליאטוריות ובהם פייר בולז׳, קרלהיינץ שטוקהאוזן, ומרסל דושאן. מי שמזוהה יותר מכל עם הסגנון עם הוא המלחין ג׳ון קייג שראה ביצירה אליאטורית דרך להשתחרר משליטת האגו ביצירה האמנותית וחיבר את הסגנון לא רק עם דאדאיזם אלא גם עם זן בודהיזם ודאואיזם סיני. יצירתו של קייג׳ Music of changes הולחנה באמצעות התייעצות שיטתית בספר ניבוי העתידות הסיני העתיק האי־צ’ינג, שהכניס מקריות לתהליך הקומפוזיציה עצמו. ניתן למעשה לראות את העידן החדש של יצירה הסתברותית באמצעות הבינה המלאכותית כעלייתו למרכז הבמה של סגנון ששורשיו באוונגארד המוזיקלי של המאה העשרים, ואף בגדולי המלחינים הקלאסים.
הגישה ההסתברותית מדגישה רגישויות אמנותיות מסוג אחר. הביטוי הבלתי אמצעי והישיר נדחק הצידה, ובמקומו מתבלטות יכולות אחרות: למשל היכולת להכיר ולנקוב במאפיינים של יצירות תרבותיות. סונו, כמו מידג׳ורני, מעודד אנשים מהשורה לפתח אוריינות של מאפיינים סגנוניים וטכניים, כדי להבין למשל מה הופך שיר מסוים לשיר של פרינס מהאלבום פרפל ריין, או לשיר מוטאון מאמצע שנות השישים. (וגם בזה כמובן, הבינה המלאכותית מציעה לא מעט קיצורי דרך).
אלא שגם לעקרון הזה יש את הגבולות שלו. בהתאם לחוק הרביעי של מרשל מקלוהן – שגורס שכל מדיום שמגיע לקצה הפוטנציאל שלו מהפך את תכונותיו – גם הסונו, כשהוא נלקח לקיצון, מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה. בגרסאותיהם העדכניות והמתקדמות ביותר מנועי יצירה מוזיקלים כבר לא מסתפקים בלהציע לנו קטעים מוזיקליים בהתאם לתיאור בתיבת טקסט. הם מאפשרים שלל התערבויות כירורגיות, כמו למשל להשתמש בסקיצה של מנגינה (למשל מזמזום) כבסיס לעיבוד. או פירוק של קטע מוזיקלי שייצרה הבינה המלאכותית לערוצים נפרדים, שניתן לערוך ולתזמר בהתאם לטעמו של היוצר. למרות שרוב המשתמשים ימשיכו להשתמש בגרסה הקלאסית והפשוטה של סונו, השינויים הללו מבשרים באופן אירוני על סגירת מעגל: סונו הופכת מכלי שהבשורה העיקרית שלו היא דמוקרטיזציה ואוטומציה של המוזיקה, לכלי שמתגמל מומחיות ומעורבות של היוצר בתהליך היצירה. כך גם מה שנדמה בתחילת הדרך כדמוקרטיזציה מלאה עשוי להוביל בסופו של דבר ליצירתו של מעמד חדש של מומחים.
ממדורת השבט ללהיטים מנמוניים
ויש את המשמעות עבור צרכני המוזיקה. מבקר התרבות אריק דיוויס, כתב בביקורת על הסרט התיעודי Get Back (על הקלטות האלבום Let it be של הביטלס) שקשה היום לדמיין מוזיקאי כלשהו תופס מקום דומה לזה שתפסו בזמנם הביטלס בתודעה הציבורית. המצב הזה לא קשור בכלל לשיעור הקומה של המוזיקאים היום. גם אם היה מופיע היום הרכב ברמתם של הביטלס הוא לא היה יכול לרכז אליו את תשומת לב שהביטלס ריכזו בזמנם. הסיבות הן מבניות וקשורות לאופן שמערכות המדיה הגלובליות מעוצבות בימינו, שמבוסס על ריבוי ערוצים, סצינות, ופידים פרטיים. המבנה הזה כבר לא מייצר תופעות תרבות גלובליות בקנה מידה עצום. אין לנו היום אמנים עם בולטות תרבותית שמזכירה את זו שהייתה לביטלס, או אפילו למדונה.
הסונו ממשיך ומחריף את הפרגמנטציה הזו. הוא מייצר מבול אינסופי של יצירות מוזיקליות מבוססות בינה מלאכותית שנוצרות לצרכים אישיים ונשארות לרוב בתוך ספריות המוזיקה הפרטיות של המשתמשים. ואם לשוב לחוק המדיה הרביעי של מקלוהן, ניתן לטעון שסונו משלים היפוך 180 מעלות במפגש בין מוזיקה לטכנולוגיות מידע. התפתחות טכנולוגיות ההקלטה וההפצה של המוזיקה במהלך המאה העשרים יצרה מודל כוכבים שבו האזינו מליונים להקלטות הפופולריות ביותר. הדינמיקה הזו החלה להשחק בסיום המאה העשרים, ככל שתרבות המיינסטרים איבד דריסת רגל לשורה ארוכה של סצינות וסגנונות, וככל שטכנולוגיות דיגיטליות אפשרו גם לאמנים קטנים להנגיש את המוזיקה שלהם לעולם כולו.
סונו לוקחת את הפרגמנטציה הזו ומעלה אותה מספר רמות. היא מחזירה אותנו לעולם שבו כל אחד ממציא נעימות פרטיות לעצמו ומייצרת חייץ חד בין המוזיקה שהוקלטה קודם להופעתה, שהייתה משותפת, ושניתן היה עדיין איכשהו לנסות לקטלג ולאצור אותה, לבין עולם חדש ואינפלציוני של אינסוף קטעים שכבר אינם חלק מרגע היסטורי ספציפי, אלא רק חלק מרשת שכפולים סטוכסטיים ויצירתיים, ושרבים מהם קיימים רק בחשבונות פרטיים ואינם נגישים לשאר משתמשי הרשת. ״שמונים אחוז מצריכת המוזיקה שלי זה המוזיקה שלי. לא ספוטיפיי, יוטיוב או שום דבר אחר״ אומר נתנזון ״אין סיפוק גדול כמו לשמוע משהו שאתה יצרת.״
הרבה מהקטעים החדשים האלה הם קטעים מסוג שאיש לא היה מעלה על דעתו לייצר קודם. קטעים שמגיעים לעולם רק בעקבות האפשרויות החדשות שהטכנולוגיה מייצרת. ככל שסיפרתי לאנשים על התחביב החדש שלי גיליתי שיש לא מעט אנשים שמתנסים ביצירת מוזיקה עם סונו ודומיו למטרות שונות ומשונות. חבר שצריך מוזיקה בסגנון ספציפי לעבודה שלו כתרפיסט פסיכדלי יכול ליצור טראקים לסשנים עם לקוחות. בהפגנות בצומת כרכור נהגו להשמיע ברמקולים המנוני רוק מטאל נגד ראש הממשלה. אפשר לחשוב על עוד אינספור שימושים אחרים אחרים למוזיקת AI בהתאמה אישית: כמו גיימרים שממציאים פסקול אישי למשחק אהוב, מדריך טיולים שמפיק שירים בסגנון מטאל סקנדינבי על אתרי מורשת מקומיים, או המנון אפי לקבוצת הכדורגל של הילד שלכם. סונו מייצר שיר לכל מצב.
ז׳אנר נוסף שמתבלט בין השימושים השונים לסונו הוא הז׳אנר המנמוני: השימוש במנועי יצירה מוזיקלית כדי לחולל שירים שנועדו למטרות לימוד ושינון: כדי ללמוד את את חוקי התעבורה לקראת מבחן תיאוריה, ללמוד את התפריט החדש במסעדה או שילובי תרופות עבור המבחן הממשלתי בסיעוד.
כפי שציין פרוסט, מוזיקה היא אמנות שההנאה בה מבוססת על זכרון. בניגוד לפעולת קריאה, שבה אנחנו שואבים הנאה ממפגש עם מידע חדש, ההנאה שלנו מיצירה מוזיקלית מבוססת על זכרון שלנו ממנה, והיכולת שלנו לצפות את ההתרחשויות החוזרות בה. סונו רותם את הכוח האדיר של מוזיקה להחרט בתודעה שלנו כדי להפוך לכלי מנמוני רב עוצמה שמשלב טקסטים באופני מבע ורגש מוזיקלים חזרתיים. זה לא סתם סגנון מוזיקלי חדש אלא גישה חדשה למוזיקה! שירי תזכורת עצמית בהזמנה עצמית!
יש מי שחושבים שהשימוש הגובר בטכנולוגיות בינה מלאכותית יוביל לפרגמנטציה מוחלטת של התרבות. בכתבה שהתפרסמה לא מכבר במגזין האינטרנטי Quillette תהה הכותב סמואל פיטוסי״ האם בעתיד בני אדם יחליטו לג׳נרט לעצמם מדי ערב סרט מותאם אישית שיתאים להעדפות הפרטיות שלהם ולמצב הרוח. השאלות הללו תלויות ועומדות, אך יש גם סיבות טובות לפקפק בכך שהתרבות תעבור פרגמנטציה מוחלטת. לא כולם רוצים לייצר לעצמם את כל המוזיקה והסרטים שהם צופים בהם. גם כשייצור אוטומטי של תרבות הוא קל – לא כל התוצאות הן ברמה שווה ולא בטוח שאני רוצה לבלות את הערב שלי בצפיה בעוד סרט שהאלגוריתם סינתז לי – במקום בסרט אחר שזוכה לדרוגים גבוהים, ואולי אפילו כזה שיצר אותו מישהו שיש לו מחשבות מקוריות שלא עלו על דעתי או על דעת האלגוריתם שלי. גם בעולם שבו אלגוריתמים יוצרים, היצירות המעניינות והמוצלחות הן לרוב אלו שבהן למישהו עם מומחיות מסוימת היה רעיון מעניין ומוצלח מה כדאי ליצור ואיך. וזו הסיבה שלמרות שאנשים נהנים לשוחח עם הצ׳ט על נושאים ברומו של עולם ולג׳נרט דימויים בננו בננה לא נעלמה ההצדקה לקיומם של ספרים, סרטים, אלבומים או יצירות אחרות שבהן יוצרים מציגים בפנינו חזון מלא, עמוק קוהרנטי ואולי אפילו מקורי של רעיון או סגנון אמנותי (גם אם כזה שבהפקתו נעשה שימוש בבינה מלאכותית). המטוטלת התרבותית ממשיכה להתרחק מימי תופעות הענק התרבויות של אמצע המאה העשרים, אבל לא חייבים לקבל את הטענה שאנחנו צפויים לפרגמנטציה מוחלטת.
שאלה קשורה אבל נפרדת היא עתידם של מוזיקאים. האם מאזינים ימשיכו לייחס ערך מיוחד לשירים חדשים שנוצרים על ידי בני אנוש, אמנים ׳אמיתיים׳? בעולם שבו ניתן לגנרט בכמה מילים מוזיקה שאי אפשר להבדיל בינה לבין רמות הביצוע האנושיות הגבוהות ביותר – האם אמנים ימשיכו לטרוח? האם הקהל יאזין? האם מוזיקה ׳יצירת בשר ודם׳ תהפוך לתחביב למשוגעים, כמו תקליטים נדירים? נדרשת מידה רבה של יומרנות כדי להתיימר לענות על השאלות האלו. מה שכן ניתן לומר שכמו בתחומים אחרים כמו כתיבה וציור – בינה מלאכותית מוזילה דרמטית את העלויות של מיומנויות טכניות, אבל אינה מייתרת את הערך של יצירתיות, רעיונות מקוריים חוש טעם ואבחנה דקה. ידרשו עוד שנים רבות כדי לגלות את ההשפעות התרבותיות ארוכות הטווח של נטיות אלו של הטכנולוגיה החדשה הזו. על אחת מהן אני רוצה להרהר בחלק המסכם של החיבור הזה.
מוזיקה והחיים אחרי סונו
לא ציינתי עד עכשיו שאני אמנם לא מוזיקאי מקצועי, אבל כן נגן גיטרה חובב. הבכור שלי זהר רואה אותי לעיתים קרובות מנגן על הגיטרה. הוא פורט על גיטרה קטנה משלו, וחולם להיות נגן יום אחד.
אני מהרהר כיצד האופן שבו זהר מבין וחושב על מוזיקה מושפע מהקיום של שירות בינה מלאכותית שמפיק קטעים מתוזמרים ומרשימים שמופיעים כאילו משום מקום, מערפילי מרחב ההסתברויות המוזיקלי הממוחשב. מה הקשר בין מה שקורה כשהילדים שלי הולמים בתוף ובגיטרה, ובאופן כללי מה שקורה שבני אדם אוחזים בידיהם כלי נגינה ומפיקים באמצעותם צלילים לבין הסימולקרה שמופיעה כשאני מזין שורת תגיות לתוך התיבה של סונו ושומע את זה הופך לשיר פופ, קטע ג׳ז או סימפוניה.
החינוך האנתרופוסופי (שזהר לומד בו) מבכר את את המוזיקה החיה על פני מוזיקה מוקלטת. ההעדפה הזו מושרשת במשמעות העמוקה של המושג מוזיקה חיה כמוזיקה שלא יוצאת ממכשיר אלקטרוני כלשהי, אלא קשורה בחיות יסודית של יצורים חיים שיוצרים מוזיקה. היא מבוססת על גופות נושמים שמתחברים בכלי נגינה ומייצרים איתם ויברציות אקוסטיות בחלל.
גם כאן הסונו מבשר על קפיצת מדרגה. מוזיקה מוקלטת אמנם לא מבוצעת באופן חי כשמשמיעים אותה, אבל בעבר יכולת לדעת שיש לה מקור אנושי. סונו מבטל את הקשר הזה, שלקחנו כמובן מאליו, בין מנגינה והלחנה ובין הצלילים של כלי נגינה לבין גוף שהיה שם מתישהו וניגן בכלי נגינה.
עקב זאת, הוא יכול להעלות תהיות מהותיות על מקומם של כלי נגינה בעולם החדש.
אחרי שנתקלים בקלות הבלתי נסבלת של יצירת מוזיקה בסונו, כיצד ניתן לשוב לתהליך האיטי והמפרך של הפקת צלילים מכלי מוזיקלי? כיצד חושבים, בעידן סונו, על המהלך הפדגוגי של החינוך המוזיקלי שבו מבלים שנים בלימוד סולמות וטכניקות מוגפנות?
העיסוקים המצטלבים שלי כחוקר מדיה וכהורה מייצרים לי שפע של הזדמנויות לחשוב על האופן שבו בחירות המדיה שלנו בבית מעצבות את העולם הרגשי והפנימי של הילדים שלנו. ולמרות שאנחנו לא מתנזרים בבית שלנו ממוזיקה מוקלטת, הסונו מציע ללא ספק משהו רדיקלי יותר.
מה קורה כשאני מייצר עם הילד שלי אלבום באך-פופ-אלקטרוני שאנחנו רוקדים יחד בבקרים? איך זה משפיע על התהליך העמוק והמשמעותי של שיעורי המוזיקה שהתחיל כשעלה לכיתה א׳ בבית ספר אנתרופוסופי? והאם החשיפה שלו למנועי מוזיקה מלאכותית היא עילה לנזיפה מהמורה למוזיקה?
אני רוצה לחשוב שלצד תגובות מתרעמות או נלהבות סונו יכולה גם לחולל שיח מורכב יותר על מה זה מוזיקה, ועל האיכות הייחודית של כלי נגינה כמדיה שנטועה עמוק בגוף שלנו, בנשימה שלנו, בתחושת פלואו, באינטואיציה, בפיתוח המענג של רשתות העצבים שנרקמות במח תוך נגינה ושמחברות בין הגוף והרוח שלנו לבין כלי נגינה. ההבדל בין סוג היחסים המעמיק הזה לבין מה שקורה בסונו הוא כמו ההבדל בין השטחיות של הפורנו לעומק האדיר שיש במיניות. סונו מאפשר להגשים את כל הפנטזיות הפרועות ביותר בצורה המקצועית ביותר. הוא יכול לייצר עולמות מוזיקלים מרשימים ומשכנעים. אבל הוא לא מייצר את העומק שמופיע כשאתה מחובר בגוף שלך לכלי נגינה ומשתמש בו כדי להביע את עצמך באמצעות צלילים, בדיוק כמו שפורנו יכול לספק אינסוף אנשים ועדיין לא מגרד את החוויה הכולית הרב-חושית ומימדית שיכולה לחולל מיניות. או במילים אחרות, אלו חוויות שונות לחלוטין וצרכים שונים לחלוטין.
האם יש מקום ללמוד כלי מוזיקלי בעולם של סונו? אני רוצה לקוות שכפי שאנשים ממשיכים לחקור את המיניות שלהם בצורות יצירתיות ומשגשגות על אף השגשוג המקביל של עולם הדימויים הפורנוגרפי, כך גם כשזה נוגע ללימוד מוזיקלי, סונו יכולה לחולל רנסנס והעמקה נוספת בחשיבה על מוזיקה, לא כמשהו שאנחנו מנסים בהכרח לבצע בצורה מושלמת, אלא כתהליך לימודי עמוק שהמטרה שלו היא עצם תהליך הלימוד, הטרנספורמציות והשיעורים שהוא מזמן – לצד גישה למצבי תודעה חדשים שנגינה על כלי יכולה להעניק.
מהבחינה הזו סונו נותן לנו הצצה לאתגר ולאפשרות שבינה מלאכותית מציגה לעולם היצירה באופן רחב יותר. טכנולוגיות בינה מלאכותית שמחקות באופן קרוב למושלם את רמות המיומנות האנושיות הגבוהות ביותר בתחומים כמו מוזיקה, איור ושפה מעבירות את הדגש בתהליכי הלימוד של האמנויות היפות הללו מהשגת הביצוע המושלם, לעבר הפיתוח של איכויות ורגישויות יפות שאותן ניתן לפתח באמצעות עיסוק במוזיקה, בכתיבה ובציור.
אנחנו יכולים לראות את הבינה המלאכותית כסימן מדכא למשהו שמחולל באופן אוטומטי מיומנויות שידרוש לנו שנים להתקרב אליהן, או לחלופין אנחנו יכולים להבין שאין קשר בין היכולת של בינה מלאכותית לג׳נרט סולו גיטרה וירטואוזי לבין מה שקורה כשאני מאלתר על הגיטרה, ובין היכולת של מודל שפה לכתוב לי חיבור על המשמעויות סונו למה שקורה כשאני מבלה חודשים במשחקים עם הסונו, כותב לעצמי רשימות, מדבר עם אנשים ולבסוף הופך את כל זה לטקסט. מעבר לתוצאה (שאני מקווה שמוצלחת יותר ממאמר מג׳ונרט על סונו) במקרה השני יש כאן תהליך עמוק שהיה יצירתי מלמד מהנה ומספק.
חשוב שבעולם החדש שלנו שבו מכונות עושות את הכל מהר יותר וטוב יותר נשאיר מקום גם לזה.
טכנומיסטיקה 