טכנומיסטיקהבבלוג האנגלי שלי התפרסם היום הראיון שערכתי בזמנו עם קווין קלי. על הפרק עמדו סוגיות כגון איך צריך המין האנושי להתמודד עם הלחץ שיוצרת עלינו טכנולוגיה, המשמעות של האומגה פוינט, העתיד של עולמות וירטואלים, למה המהפכות של שנות השישים נכשלו ועוד כל מיני נושאים לכאן ולשם שהם לאו דווקא קלילים במיוחד, אבל יעניינו את מי שבעניין…
עוד כמה מחשבות על התפתחות התודעה הקולקטיבית
המוח האנושי התפתח כסדרה של קורטקסים, סדרה של שכבות העוטפות זו את זו כאשר כל אחת מהן מוסיפה תפקודים חדשים. על גבי השלדה הדגית האחראית לרגולציה הביולוגית של האורגניזם התפתח לו המוח הזוחלי האחראי להרגלים, דפוסים וטריטוריאליות, על גביו התפתחה לה המערכת הלימבית האחראית למימד הרגשי של האורגניזם ועליו התפתח הניאו-קורטקס, המוח החדש שאחראי על החשיבה הלוגית, המופשטת והלשונית (כל התיאור המוצע כאן הוא כמובן פשטני להחריד ואפשר בוודאי להרחיב עליו במקומות אחרים)
השבוע קראתי בספר של קווין קלי New Rules for the New Economy. בפרק שמונה המופתי מתייחס קלי למקומה של התעשיה בעידן המידע וכותב:
In reality, of course, the industrial cortex cannot be undone. But a larger web of new, more agile, more tightly linked organizations can be woven around it.
אני לא יודע למה קלי התכוון כשהשתמש במינוח הזה – Industrial Cortex, והאם רמז לרעיון שאני עומד להציע פה, אבל זה העלה בי מיד את המחשבה שאפשר לראות את התפתחות העידנים (מה שאלווין טופלר מכנה שלושת הגלים של התפתחות האנושות – המהפכה החלקאית, המהפכה התעשייתי ומהפכת המידע) כשלושה קורטקסים בהתפתחות הסופר-תודעה של המוח הקולקטיבי האנושי.
המחשבה הזו מעלה כמה אנלוגיות מעניינות.
1
ראשית כל (כמו שקלי רומז בדבריו) כפי שהמוח הדגי והמוח היונקי לא נעלמו לאחר שהופיע הדרגה הבאה בהתפתחות, אלא היוו בסיס להצטרפות של חלקי המוח המפותחים יותר – כך המגזר החקלאי והמגזר התעשייתי לא צפויים גם הם להעלם. מה שכן, הם הופכים לחלקים קדמוניים וקטנים יותר יחסית בתוך השלם של המוח הקולקטיבי. כשמביטים על התפתחות המוח האנושי הרי כל חלק חדש יותר במוח גדול פי כמה מהחלק שקדם לו, כך שבעוד השלדה הדגית שוקלת עשרות גרמים בודדים הרי הקורטקס החדש בסביבות הקילו.
באופן דומה בעוד שבעבר החקלאות היוותה את עיקר עיסוקו של המין האנושי, הרי עם המהפכה החלקאית הפך הקורטקס התעשייתי לקורטקס העיקרי של האנושות. מהפכת המידע שינתה מצב זה שוב. כיום עובדים במדינות המפותחות רק אחוזים בודדים מהאוכלוסיה בחקלאות, המגזר התעשייתי הופך להיות השני בגודלו בעוד מגזרי המידע הופכים להיות המגזרים המשמעותיים והמאסיביים ביותר במוח הקולקטיבי של חברה.
2
שנית אפשר לראות כאן גם את השפעת ההאצה האבולוציונית כאשר כל שלב בהתפתחות המוחות הפרטי והקולקטיבי מהיר יותר לעומת קודמיו. בעוד התפתחות השלדה הדגית והמוח הזוחלי ארכה מאות ארוכות של שנים, הרי התפתחות המערכת הלימבית ערכה עשרות מליוני שנים בלבד ואילו הניאו-קורטקס התפתח בסדרי גודל מליונים בודדים של שנים.
התפתחות המוח הקולקטיבי ממשיכה את המגמה הזו. המוח החלקאי מתפתח בתקופות שאת סדרי הגודל שלהן אנחנו מודדים באלפי שנה. המהפכה התעשייתית מתרחשת (עדיין?) לאורך תקופה של כ-200 שנה ואילו מהפכת המידע, מתרחשת על רצף של עשרות שנים. ואם נמשיך את הרצף הזה הלאה אפשר לשער שהמהפכה הבאה כבר בפתח – המהפכה שתעביר את האנושות מעבר למידע או בכל מקרה תוסיף כאן משתנה חדש לחלוטין ובלתי צפוי.
3
אנלוגיה שלישית שמתפקדת קצת פחות טוב אבל עדיין מעניינת היא בפונקציה של כל אחד מחלקי המוח הפרטיים-קולקטיבים הללו. אפשר לראות בקלות את הקשר בין השלדה הדגית שתפקידה לדאוג לעצם הרגולציה הפיזית של האורגניזם לבין המוח החקלאי. אפשר גם להשוות את המוח הזוחלי שאחראי על הרגלים ודפוסים לבין תפיסת הסרט הנע של המהפכה התעשייתית. וכמובן שקל לראות את הקשר בין הניאו-קורטקס שתפקידו לעבד מידע לוגי ומופשט לבין המוח האלקטרוני של מהפכת המידע.
***
כאשר אנחנו מביטים על הגלים השונים שעברו על החברה האנושית בעשרות אלפי השנה האחרונות כתהליך המתרחש כהמשך ישיר להתפתחות מבנה התודעה האנושית אנחנו יכולים לקבל תמונה אינטגרלית יותר של ההיסטוריה האנושית שבה הדגש האבולוציוני הופך להיות על הסופר-אורגניזם. סיפורה של החברה האנושית הופך להיות חלק מהסיפור האבולוציוני שלנו.
אם למישהו יש מה להעיר להוסיף על הספקולציות הללו אשמח לקרוא.
זה לא בלוג של לינקים, ולא יהיה בלוג של לינקים, אבל לפעמים רואים דברים שאי אפשר לעבור עליהם לסדר היום.
סרט שופרא
אז אני רוצה לקחת את ההזדמנות הזו בשביל להמליץ כאן בכל לשון של המלצה, על הסרט הקצר (20 דקות) The Story of Stuff. זה לא סרט מצחיק, וזה לא סרט מגניב (טוב נו, אולי), אבל זה סרט שחייבים לראות ואני מתכוון לחיויב במובן המוסרי והכי בסיסי של המילה – כי זה עניין של חיים ומוות.
The Story of Stuff הוא סרט מאלף שמסביר בצורה חדקה ומדויקת מה כל כך מסריח בתרבות הצרכנית שהעולם מכור לה כרגע – משלב ניצול המשאבים, דרך הייצור, דרך הקניונים, דרך הצריכה בבתים והלאה אל פחי הזבל. והוא מסביר את האמת היותר מטרידה מהאמת המטרידה שצריכה זה הרג. אז בבקשה בואו לא נחלק לעצמנו פטורים שלא מגיעים לנו וכל מי שצופה בסרט שיעשה לעצמו אחר כך את חשבון הנפש שלו.
ודרך אגב, אם לא הבהרתי את זה קודם, מעבר לחשיבות הנושא – זה סרט סופר מעניין וכיפי. לראות אותו ולהעביר אותו הלאה בתקווה שמישהו יתעשת לפני שאנחנו צורכים את עצמנו למוות.
(אגב לוקח לו קצת זמן להטען, אבל קחו את הסבלנות, זה שווה את זה).
ותודה לבועז על הלינק.
משחק דשופרא
אין הרבה משחקי מחשב שמערבים אותך רגשית עד כדי בכי. Passage הוא משחק שעשוי לעשות לכם את זה תוך חמש דקות. זה מדהים איך משחק כל כך פשוט ששוקל בערך מגה, נמשך לא יותר מחמש דקות, ונראה כמו משחק ארקייד מ-1980 מנצל את המדיום בצורה גאונית כל כך ומצליח להוציא מהשחקן תגובה ומעורבות רגשית גדולה לאין שיעור ממה שמשיגים משחקים שמפותחים במולטי-מליונים.
Passage הוא דוגמה למה שמשחקי מחשב יכולים להפוך אליו, עם עוד קצת דמיון. הוא מראה לנו את האפשרויות של המדיום הזה ליצור אמנות אמיתית.
אבל במקום שאני אבזבז מילים מיותרות, פשוט תקחו חמש דקות ותשחקו בזה. ואחרי ששחקתם תוכלו לקרוא את ההצהרה שכתב יוצר המשחק באתר שלו שבה הוא מסביר קצת למה הוא התכוון.
פשוט מעורר השראה.
ותודה לרנארד גלוזמן על הלינק.
קשה קצת להגדיר את פול לאפולי: כאילו הוא מאחד תחומים נפרדים למהות חדשה: אמן, נביא, ממציא, גאון ומדען מטורף מהעתיד. לאפולי הוא מעין עירוב של נביא מבית שני שהתגלגל למאה ה-21 בתור צייר אובססיבי ופריק של אזוטריה ומדע בדיוני.
לאפולי, שכונה כבר "איש רנסנס של המאה העשרים ואחת", צייר ב-40 שנות הקריירה שלו מעל 800 ציורים המבטאים חיים ארוכים של חזיונות. מדובר ביצירות מפורטות להפליא, שעוסקות בתרבויות מיתיות ועתיקות לצד תרבויות עתידניות, ידע חייזרי ובתוכניות גרנדיוזיות להמשך התפתחותו של המין האנושי.
קשה קצת לקרוא ליצירות של לאפולי ציורים. לא פחות משאלו ציורים (יפהפיים) אלו גם תרשימים ודיאגרמות של הוזה, כמו מפרטים של מכונות מהעתיד ותרשימים של תהליכים קוגניטיבים, רוחניים או תרבותיים. "אתה יכול ליצור דיאגרמה מכל דבר" טוען לאפולי.
גם מקומו של הטקסט לא נפקד מהיצירות הללו. כפי שניתן לכנות אותן ציורים ודיאגרמות כך ניתן גם לכנות אותם מאמרים. היצירות של לאפולי עמוסות בטקסטים ארוכים ומורכבים מהסוג שצריך לקרוא בניחותא כאילו קוראים בספר פילוסופיה.
הידע התרבותי והחוץ תרבותי של לאפולי הוא מרשים בהקפו. ההשפעות שהוא מונה נעות על קשת רחבה של עולמות בין סופר המדע הבדיוני ה.ג. וולס, למדען והתיאולוג הנוצרי טייאר דה שארדן לממציא ניקולה טסלה, מפתח פיזיקת הקוואנטים וורנר הייזנברג, ההוגה אוסוולד שפנגלר, הארכיטקט האיזוטרי קלוד ברגדו, הממציא באקמינסטר פולר והפיזיקאי האוטופיסט פרנק טיפלר.
אבל כל ההגדרות הללו חסרות משהו. בסופו של דבר היצירות של לאפולי אינן ציורים, דיאגרמות או מאמרים – כי אם אג'נדה כללית לאנושות ולהוויה, לא פחות.
אני רוצה לומר פה כמה דברים בזכות הפעולה הביולוגית האנושית כל כך של ההקאה. יש בהקאה משהו מן הטוטאליות שהפכה נדירה כל כך בחברה שלנו. לא מטרידים אדם בשאלות בזמן שהוא מקיא, לא מבקשים ממנו למלא סקר, גם לא מראים לו פרסומות או מנסים למכור לו מוצרי טיפוח, או שואלים לדעתו בסוגיה מסוימת. בגלל שההקאה היא פעולה קיצונית ודחופה כל כך יש לה מעין קדימות עליונה שאותה מכבדים עדיין בחברה שלנו. מי שמקיא נמצא מתייחד משאר העולם, לרגע קצר הוא לבד עם עצמו, מחוץ לכל שאר המערכות החברתיות ויש בכך ערך בחברה שבה ישנם פחות ופחות רגעים שבהם האדם נמצא מחוץ ל-Grid האלקטרוני-צרכני.
אבל יש עוד משהו נאצל בהקאה. בחברה שבה מרבית החוויות שלנו מתווכות על ידי איברים חיצוניים אלקטרוניים מדרגה שניה או שלישית כמו וידאו ברשת או עולמות וירטואלים יש משהו מאוד בסיסי בהקאה. בראיה מקלוהניסטית אפשר לומר שאנחנו חיים בחברה שבה הגוף שלנו מורכב מאברי צד שלישי, כל מיני תוכנות שאנחנו מתקינים ומסירים מהמחשב, דגמים של פלאפונים שאנחנו מחליפים כל כמה חודשים. הגדאדג'טים שנמכרים בשוק החופשי ושורות הקוד שעפות על גבי הרשת מהטבורים האלקטרונים שלנו מהוות את שוק השתלות האיברים האמיתי, שוק המסחר באיברים הדיגיטלים.
אלא שריבוי האיברים הדגיטלים הללו מעורר ניתוק מהאיברים הפנימיים. יותר מדי שעות של ישיבה מול המחשב והגוף שלך מאבד את אפשרויות התנועה והתחושה שלו. בחברה שמחפשת מענה למצב זה ומדובקת ברעיון של חיפוש האני הפנימי וחיבור לעצמי התוכ-תוכי, הקאה היא תשובה נהדרת מהקישקע לשאלה איפה האני האמיתי שלנו.
יש בהקאה משהו מאוד ראשוני, מאוד מהבטן. ההקאה היא לפני החושים, היא לפני האיברים. היא קריאת האני עצמו שמתחילה מתוך מערכת העיכול. ההקאה היא מתוך תוכך וזה מתבטא במצב התודעתי של ההקאה. אתה לא יכול לחשוב על דברים אחרים בזמן שאתה מקיא. להקאה יש אפקט כזה שהיא מחברת אותך בעל כורחך למציאות הריאלית מאוד של הגוף שלך, מציאות שממנה אנחנו נוטים לשכוח במימד הדיגיטלי. יותר מכל מדיטציה או סדנת מודעות עצמית, כמה עוויתות קיבה יכולות להעלות את המודעות שלכם למה שמתחולל בתוך הגוף שלכם, למה שאתם אוכלים ומה שאתם הווים. כשאתה מקיא אתה קרוב קרוב אל עצמך.
הקאה היא גם סוג של מדיטציה בכפיה. יש את הרגע הזה בהקאה טובה באמת, שבו האדם מנסה לחלץ מתחתיות קיבתו את בסיסי הטומאה האחרונים ובמאמץ הגדול של מעבר המיצים הקיבתיים החוצה מהגוף מתרוקן הראש מכל מחשבה, מעין סאטורי שבהשפעת הקיבה.
המואר הולך על קיבתו. בהקאה יש משהו מטהר, כי בסופו של דבר כל הקאה היא גם סוג של לידה מחדש. אחרי כל הקאה יש הקלה. הקלה ומעט גאולה. העולם שנראה קודם קודר מקבל מחדש צבעים בהירים וקלילים יותר לאחר ההקאה – הוא מזכיר לנו שההקאה הזו יכולה להיות רק ראשונה בסדרה של הקאות של הקליפות, של העדשות המטשטשות שמונחות לנו מול העיניים – שאנחנו יכולים לפצוח במסכת של הקאת הקליפות הפנימיות.
אבל חשוב מכל, יש בהקאה משהו נורא כנה, שזה עוד משהו שחסר בחברה שלנו. מי שמקיא בהחלט לא שומר בבטן את התחושות שלו, הוא מביע את עצמו ובכל העוצמה. הוא מבהיר עצמו בצורה גופנית וכובשת וממחיש בצורה ברורה את תחושותיו לגבי הדברים שמציקים לו בבטן.
כל זה מבחינת המקיא, ולא נגענו עדיין בכלל בבחינת המוקא.
איך חשים המוקאים?
השאלה הזו רלבנטית במיוחד כי היא מחזירה אותנו לשאלה 'מה קורה כשאלוהים מקיא?'. אני שואל את השאלה הזו לא סתם כדי לזעזע או להרגיז אלא גם כי אם הוא מקיא אז אני חושב שזה ניחוש די טוב לומר שהוא מקיא בזה הרגע. אנחנו הרי ארגנו לו סיטואציה מתאימה למדי לבחילה קוסמית.
אם הוא מקיא, אני חושב שסביר לחשוב שהתופעות שאנחנו חשים סביבנו בשנים ואולי אפילו באלפי השנים האחרונות הן סוג של תופעות לוואי של ההקאה האלוהית. למעשה, לא הייתי פוסל את האפשרות שתולדות היקום כולו מאז מה שאנו מכנים המפץ הגדול הן סיפורה של הקאה אלוהית, מפץ גדול של קיא המתפשט בחלל. ובמילים אחרות – כולנו, כל היקום, קיא של אלוהים, חלק מהנסיון שלו לטהר את עצמו, מה שכמובן תואם מאוד את התיאוריות של קבלת האר"י לגבי הסיבות לבריאת העולם.
אני מקווה שכשאלוהים יסיים להקיא אותנו הוא ירגיש טוב יותר. בינתיים אני חושב שנוכל להיות חלק מההטהרות הקוסמית הזו אם גם אנחנו נשתתף מדי פעם בהקאה האלוהית הגדולה על ידי הקאות קטנות משלנו (ההמלצות אגב אינן תקפות לבעלי הפרעות אכילה מכל הסוגים). אז למי שחש כרגע מנותק מהישות שלו, מומלץ בהחלט להתנסות בהקאה: זה לא עולה, זה לא מוצר, זה זמין לכולם בצורה שווה ותמיד, וזה טבעי שבטבעי – ישר מן הטבע. מעבר לזה, בחברה שאנחנו חיים בה נדמה שיש בכך גם מעין תגובה הולמת למדי (רצוי לקיים בציבור).
עכשיו כשאני לא כותב יותר בפול טיים בנענע אפשר לצפות לירידה באספקה הקבועה של חומרים שהגיעו עד עכשיו לבלוג הזה בקצב שאני בעצמי התקשיתי לעיתים לעמוד בו.
הצד החיובי בכל הסיפור הזה הוא שזה יאפשר לי עכשיו להתרכז יותר בדברים שאני רוצה לכתוב, ולכתוב טקסטים ייעודיים לבלוג, מה שאולי יקל קצת על רגשות האשמה שלי על כך שאני לא מקדיש מספיק חומרים לבלוג היקר הזה.
הפעם אני רוצה לקשר לפוסט שהעליתי היום לבלוג האנגלי שלי ושמהווה מעין מאמר הקדמה לטכנומיסטיקה, הנושא הכללי של הבלוג הזה. ניסיתי בעבר כבר לנסח את הרעיונות המרכזיים של הטכנומיסטיקה בצורה שיטתית, אבל זו הפעם הראשונה שאני מרוצה פחות או יותר מהתוצאות. בכל מקרה, אני מתנצל על כך שזה באנגלית, אבל זה קצת כבד יותר מעצם מהות החומר כך שכדאי לקחת קצת זמן לקרוא את זה.
אגב, אשמח לקבל הערות והארות בעניין מהקוראים שהנושא מדבר לליבם,, כאן ובבלוג האנגלי.
הראיון התפרסם במקור באתר נענע10
אורי ברוכין הוא אולי המרואיין המושלם. בראיון איתו נדמה לפעמים שהוא משורר והוגה דעות שהתחפש לאיש פרסום. הוא מדבר על עולמות המדיה והאינטרנט בפואטיקה מתומצתת וזורמת השמורה בדרך כלל לגורואים המועטים המסוגלים לסכם תורות סבוכות בשורה וחצי. גם זמן ארוך אחרי שהפלאפון מפסיק להקליט הוא עדיין מנפק אמרות שפר ומכריח אותנו לשלוף את העט ולכתוב. לא בשביל הראיון – פשוט כי זה כל כך יפה.
אבל ברוכין לא ידוע בעולם האינטרנט הישראלי בגלל הפואטיקה שלו. האיש שחי בלונדון כיועץ לאסטרגיה שיווקית משפיע משם על האינטרנט הישראלי לא פחות מהפורטלים הגדולים. ההבדל הוא שהאימפריה שברוכין חולש עליה היא לא אימפריה עסקית שבבעלות אחת ממשפחות ההון, אלא יקום בועט ומצליח של תוכן עצמאי.
המיזמים שברוכין היה ממייסדיהם (יחד עם אילן גליני, וירדן לוינסקי שהוא מתעקש ומדגיש שהוא המייסד האמיתי) – פורטל התרבות הדיגיטלית קונספציה, בלוג הלינקים האיכותי הקולקטיב ואתר הבלוגים היוקרתי רשימות – הם מהמיזמים התרבותיים המוצלחים והמצליחים בהיסטוריה הקצרה של האינטרנט הישראלי.
בארץ שרגילה למיזמים תרבותיים שקמים עם טונות של כוונות טובות ונופלים דקה מאוחר יותר מבלי להשאיר חותם, המיזמים האינטרנטיים-תרבותיים של ברוכין מהווים יוצא דופן. יותר מכך, הם מעידים כמה מעט מהפוטנציאל התרבותי של האינטרנט הישראלי מנוצל כיום.
אורי ברוכין. (צילום: טום בירקט)
ההאשמה הזו נובעת אולי ממשהו שברוכין מזהה אותו כאחד הדברים המרגיזים לטעמו בתרבות הישראלית. "ישראל היא תרבות נורא צעירה וכתוצאה מכך המאבק על הצביון התרבותי הוא הרבה יותר בפרונט. לכן בישראל, בניגוד להרבה ארצות שהן קצת יותר עתיקות ובטוחות בתרבות שלהן, כל בחירה תרבותית שאתה עושה כאינדיבידואל, אז כל מי שאתה בא איתו במגע מרגיש שזה משליך עליו. הרבה פעמים אתה יכול לעשות בחירה. זו הבחירה שלי. זה מה שאני אוהב. עם זה אני רוצה להתעסק. אני לא אומר ששאר הדברים זה לא טוב, אני לא אומר שמה שאני עושה זה יותר טוב. זה פשוט מה שאני אוהב. מה שאני חושב. מה שחשוב לי. אתה לא יכול להגיד את המשפט הזה 'מה שחשוב לי' בלי שיגידו. 'לא. אתה מתכוון מה שחשוב. נקודה'."
זה מה שקרה עם רשימות?
"רשימות הולך במודע נגד בון טון מסוים. הוא הולך נגד חלקים מסוימים של תרבות האינטרנט שאני מאמין בהם מאוד, אבל לא צריך אותם כי כבר היה ישראבלוג ויש פלטפורמות פתוחות. לרשימות יש תפקיד אחר, ריאקציה בשירות המהפכה".
"באותה תקופה הייתי כל הזמן ממליץ על הטורים של יואב קרני בגלובס. אני עדיין חושב שהוא אחד מהעיתונאים הכי דגולים שנולדו לנו. ביזושהי פעם כאשר נתתי שם הפניה נלהבת:כתבתי שצריך ללמד את הטורים שלו בבית ספר ושזה פשוט פשע שמי שנחשף אליו זה רק הקוראים של גלובס. אני מאמין שגלובס זה עיתון שיותר משהוא נקרא הוא נערם. אז צביקה הבשור שלח לי מייל וכתב לי משהו בסגנון 'תשמע אורי, אם אתם כל כך אוהבים את מה שיואב עושה למה שלא תבנו לו בלוג?"
ומשם זה התחיל?
"מזה התחיל להתגלגל הרעיון: למה לא לבנות לקרנים של העולם בלוג. תראה, היום אני יכול לומר את זה: רשימות הוא מניפולציה מקיוואליסטית על תחום הבלוגים. הוא ריאקציה בשירות המהפכה. מה שרשימות אמר הוא שיש אנשים שכשהם מסתכלים על פלטפורמות הבלוגים בישראל, הם לא מוצאים את עצמם ולא יכולים לראות את עצמם כותבים באינטרנט, וזה מעצבן אותנו. אנחנו רוצים שהם יכתבו באינטרנט, ביי הוק אור ביי קרוק. אז בואו נבנה להם שכונה שתהיה הגיונית מבחינתם".
לפעמים שכונת היוקרה הזו מנקרת לאנשים את העיניים
"אנשים מפספסים את זה המון פעמים, אבל לרשימות אנשים מתקבלים לא לפי הטעם האישי שלי, אלא לפי זה שהם מצהירים על פוקוס ואומרים הנה הרקורד המוכח שלי בפוקוס הזה. אז הם מקבלים אתר ויכולים לעשות איתו מה שהם רוצים. לפעמים אני מקבל פניות מאנשים נורא מוכשרים אבל זה פשוט לא הפוקוס של רשימות. זה הופך אותנו לעורכים ואני לא רוצה להיות עורך של שום דבר. מה זה הטעם שלי? הטעם שלי לא שווה שום דבר."
אז אתה כמו מכונה?
"אני שומר על החוקים היבשים. אני בסך הכל בודק את התיקים בכניסה".
כמה אחוז מהאנשים שמנסים להכנס לרשימות נכנסים?
"משהו כמו אחד לעשרה. אבל זה בגלל שרוב הפונים לא טורחים בכלל לקרוא את עמודי האודות של האתר ולהבין אם הם מתאימים או לא. אין לי ספק שזה עושה לי רע מאוד לקארמה. אני מאוד מקווה שדברים אחרים שאני עושה משפרים לי את הקארמה."
כמה מהתוכן ברשימות אתה קורא?
"יש כותבי רשימות שאני לא קורא בכלל. יש כאלו שב-RSS ואפילו בעדיפות גבוהה כי אני אוהב לקרוא כל מה שהם כותבים ולקרוא את זה מהר. ויש כאלו שאני קורא מדי פעם. אבל אתה יודע, אי אפשר. רשימות זה כמות תוכן מטורפת. היום את רובם אני לא קורא. מדי פעם אני עוקב. אני אוהב פעם או פעמיים בשבוע להכנס ולפתוח את כל מה שיש באותו רגע בחלון של העדכונים האחרונים ולבדוק מה יש שם".
מה זה עושה לך?
"כשאני קורא דברים יפים זה משמח אותי וכשאני רואה אנשים שמחים זה משמח אותי. יש כל מיני אנשים אצלנו שגילו אותם מחדש כשהם התחילו לכתוב ברשימות. אני מאוד אוהב את זה, והכי אני אוהב לקרוא כשהכותבים עצמם שמחים באתרים שלהם והם כותבים על זה בפוסטים. זה נורא משמח אותי, כי if it's all about love אז איטס אול אבאוט לעשות לאנשים טוב".
כתבת פעם שיש בלוגים שיותר ממלאים את מה שהתכוונתם אליו כשהקמתם את רשימות וכאלו שקצת חוטאים למטרה, למה התכוונת בדיוק?
"תמיד באתרים לא ערוכים יש רעש. אני חושב שברשימות אחוז הרעש [לעומת] סימן הוא יחסית לטובת הסימן לאתר לא ערוך. אנחנו מקבלים אנשים לפי הקונספט שהצגתי לפניך אבל אחרי זה הם עושים מה שהם רוצים. יש אנשים שבשלב מסוים מאבדים כיוון ומתחילים לכתוב על דברים שלא קשורים לרקורד שלהם ואנחנו כבר לא יכולים לעשות הרבה בקשר לזה באותו שלב. בעיני מי שממלאים את המטרה שלשמה רשימות הוקם זה אנשים שרשימות הוא במה ציבורית לעשיה היותר רחבה שלהם".
יזמות תרבותית שוברת את הלב
"כל מה שאני יכול להגיד זה שהתכנסנו לכיוון של שותף ספציפי, שאנחנו כרגע איתו בתהליך של גיבוש של הסכם. מבחינתנו, לפחות על פניו, בשלב הזה מצאנו את השותף המושלם מבחינת מה שהוא מוכן לתת ומה שהוא רוצה לקבל. היה לנו נורא חשוב לא לפגוע וזה מישהו שבאמת מוכן לתת לרשימות את התנאים שיבטיחו את הקיום ארוך הטווח שלו באופן שמה שמה שהוא מקבל בחזרה לא יפגע באתר בכלל".
יש לך הערכה של הסיכויים?
"אני כל הזמן הייתי אופטימי. גם כשהיינו במשבר, הכי פסימי זה היה 75% לחיוב, ועכשיו אני חושב שאנחנו מעל ל-90% לחיוב."
המשבר של הרשימות הראה כיצד בישראל אפילו פרויקט תרבותי מצליח בעליל כמו רשימות יכול לעמוד בסכנה בגלל בעיות פרוזאיות כמו מיעוט האמצעים ומיעוט זמן. "לכולנו יש קריירות תובעניות, שאנחנו מקווים להמשיך לפתח, ואתגרי פרנסה כמו לאזרחים מן השורה. לכולנו יש מחויבויות בכל מיני תחומים שרק הולכות וגדלות. בשנה האחרונה הבנו אמת כואבת: לא נוכל להמשיך לעמוד לבד בתובעניות של האתר לטווח ארוך", כתבו אז המייסדים.
יש הרבה אנשים שמתים לעשות משהו שיזכה לשבריר מההצלחה שרשימות וקונספציה זכו לה. יש לך עצות בשביל מי שרוצה להיות יזם תרבותי בישראל?
"צ'ארלס שולץ אמר פעם על קומיקס, שזה עוד תחום שאני אוהב ופעילו בוComics will ruin your life and break your heart. זה צריך לזכור, שלהיות יזם תרבותי בישראל will ruin your life and break your heart. זו עבודה נורא קשה ויש בזה כיף גם, אבל זו עבודה נורא קשה ולרוב בבדידות גם".
ואיך אתה בכל זאת מסביר את ההצלחה של הפרויקטים שלכם?
"מה אני אעשה, יש לנו קטע כזה. יש אנשים שפוצחים איתך בשיחה בתור לרופא ומתיידדים איתך בניגוד לרצונך. זה לא מאוד שונה מזה. אנחנו אוהבים דברים מסוימים ואנחנו אוהבים לפעול בתחומים האלה ולהביא את הדברים האלה ולספר עליהם. פשוט יצרנו לעצמנו את המנגנונים לחלוק את האהבה שלנו לדברים האלה".
אתה רואה עוד מיזמים באופק או שאתה עסוק בלשמר את מה שקיים?
"השנה האחרונה עומדת בסימן שינוי מתכונת שהמטרה שלהם היא קודם כל שנוכל להמשיך עם מה שקיים ולקבל בחזרה את החיים שלנו. אין לי ספק שאז יהיו רעיונות חדשים וחלק מהם נעשה, אבל יש גם טעויות שלא נחזור עליהם. אם דיברת על עצות, למרות שקשה, צריך לחשוב על הטווח הרחוק כמה שיותר אפשר. צריך להבין שדברים שאתה מתחיל להפעיל אותם, קשה מאוד להפסיק להפעיל אותם. אז באינטרנט יש את העניין הזה של דברים שמפעילים את עצמם. אבל גם הדברים שמפעילים את עצמם לא מפעילים את עצמם. זה דורש זמן וזה דורש השקעה ובעיקר בתחומים של תרבות. כשאתה יוצר מיזם תרבותי אתה בא עם אג'נדה. המון פעמים זה לא יכול להיות משהו שהוא לחלוטין פתוח ולחלוטין self-sustaining"
אתה חי בלונדון ופועל נורא בתוך התרבות הישראלית, אין פה סוג של סתירה? לא מעניין אותך לפעול גם בלונדון בתחומים האלה?
"אני חולה עברית ואני חולה על החלקים היותר טובים ויפים של התרבות העברית. אני חושב שהתחיה של התרבות העברית זה פשוט דבר גדול. בסופו של דבר העניין הוא כזה. אני חלק מקהילה של עשיה שהיא עברית במהותה וקשור קשר תרבותי וביוגרפי על גבול הביולוגי עם התרבות העברית. לצד זה מה שמניע אותי בחיים זה סקרנות ואני חושב שככל שנוצרות הזדמנויות לפעילות שם אז אני אהיה פעיל שם. אני לא חושב ששם אי פעם מישהו יעשה מזה כזה עניין, פשוט כי התחום הזה יותר גדול וענקי שם, וזה מצוין מבחינתי. אני חייב לומר לך, אנשים לא יאמינו כי אנשים אומרים, נו אז למה הוא מתראיין, אבל בתכ'לס הצד הציבורי של הפעילות שלי גרם לי יותר צרות וכאב לב מאשר סיפוק"
איזה מין צרות
"אתה יודע, צרות עין, טוקבקים מגעילים וכל מיני דברים כאלה שאתה לא אמור להעלב מהם אבל מעליבים אותך".
אתה אוהב את לונדון?
"תל אביב הייתה מרכז החיים שלי יותר יותר שנים, אבל במצטבר גרתי בלונדון יותר מאשר בתל אביב. אני נורא אוהב את לונדון. זה עיר שהיא נורא מתגמלת למי שהוא סקרן ואוהב תרבות. אני תמיד אומר על לונדון שהיא מאהבת נורא אכזרית. צריך להשקיע בה המון אבל הפידבק הוא מדהים. יש הבדל נורא מהותי בין המקומות שאתה גדל בהם לבין המקומות שאתה בוחר בהם, ואני חושב שהמקומות שאתה בוחר בהם כי הם מייצגים בשבילך משהו הם סוג של זוגיות, וזו זוגיות נורא מורכבת".
באתר דה-מרקר מדווחים היום כי בעקבות יוזמה של חברת אידאולוג'יק כל אתרי האינטרנט הגדולים ישתתפו ביוזמה אינטרנטית שבמסגרתה יהבהב המסך באתרי האינטרנט הגדולים באדום כל פעם שתשמע בשדרות אזעקת צבע אדום.
מטרת היוזמה היא להעלות את המודעות למתרחש בדרום אצל שאר המדינה שחי בהרגשה של עסקים כרגיל. המיזם כולו הולך בעקבות יוזמה שהתקיימה ביולי האחרון ושבמסגרתה סגרו 100 אתרים גדולים את פעילותם לרגל יום השנה לחטיפת של החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב.
יוזמה מזיקה לאינטרנט הישראלי
לפני שניגש לגוש העניין עצמו צריך להגיד כמה דברים. נפילת קסאמים כדבר שבשגרה בשדרות וביישובי עוטפי עזה היא דבר בלתי מקובל לחלוטין. אם אחוז אחד מהקסאמים שנופלים בשדרות היה נופל בתל אביב, בירושלים או במקום אחר שלמקבלי ההחלטות בארץ הזאת עדיין אכפת ממנו במידה מסוימת כבר היו מזדעזעים פה אמות הסיפים, ומקבלי ההחלטות היו נוקטים בכל פעולה אפשרית על מנת לשנות מיידית את המצב ולהפסיק את ההתעללות בתושבים.
עצם העובדה שהקסאמים ממשיכים לפול והמדינה אינה מציעה בינתיים לתושבים שום פתרון אמיתי ושום אופק קיומי היא תעודת עניות למדינת ישראל וליחס המחפיר שלה לתושביה. המדינה לא נותנת לתושבים בשדרות פתרון מלבד לשבת ולספוג קסאמים. יש בהחלט משהו מרגיז בעובדה שאנחנו שחיים בשאר חלקי ישראל ממשיכים בחיינו כרגיל, ומבחינת תושבי שדרות תחושת העלבון הזו בוודאי חדה עוד הרבה יותר.
היוזמה החדשה בהחלט תתרום להעלאת המודעות למתרחש בשדרות אצל שאר תושבי ישראל. ומהבחינה הזו זו יוזמה מוצדקת ומבורכת, אבל רק מהבחינה הזו. מכל בחינה אחרת היא מטופשת, לאומנית ומזיקה לאינטרנט הישראלי.
למה לטפל בבעיות, בואו נציק לגולשים
בישראל הקפיטליסטית והאובר-פטריוטית של שנות האלפיים כל אמצעי תקשורת נחשב כמועמד מיידי להלאמה בהתאם לכל גחמה של יועץ יחסי ציבור. לקברניטי החברה שלנו לא מספיק שהם מלחיצים אותנו במהדורות החדשות בטלויזיה, הם רוצים לחדור גם לתוך המחשב שלנו. גם מי שמבקש להתרחק לתוך המחוזות הוירטואלי חייב לדעתם לסבול את העולם האמיתי והרקוב שהם מנהלים.
הגולש הישראלי אינו יכול כמו גולש נורמלי בכל מקום אחר בעולם לחזור הביתה בערב, להתיישב מול המחשב ולקרוא בנחת באתר זה או אחר. הגולש הישראלי הוא גולש פוליטי ולכן הוא צריך לשאת את עוולות וסבלות מדינת ישראל על גבו במהלך הגלישה. לכן הוא יצטרך לספוג צפצופים, הבהובים אדומים ושאר הצקות על מנת להוכיח את הזדהותו עם המטרה הגדולה.
לפי ההגיון של היוזמה החדשה הסבל הקטן שכל אחד מאיתנו יסבול במהלך הגלישה יהא אות לכך שאנחנו מזדהים עם תושבי שדרות. בשם הפטריוטיות באות קבוצות ובמקום לנקוט בפעולה ממשית שתדרוש מהם מאמץ כנה ואמיתי יותר הן מתמקדות בהמצאת מכשולי גלישה שיציקו ויכבידו על גולשי ישראל התמימים. באמת קשה לחשוב על אקטיביזם פוליטי מסוג ירוד ונלוז יותר. מה השלב הבא, סריות של פופ-אפים עם תמונות של גלעד שליט?
ומה אחר כך? אולי נוסיף סדרת רעידות במסך כל כמה דקות לכבוד חסרי הבית שקופאים בחורף? ואולי כמה דקות של ערבול העברית ברשת עברית לזכר ההתעללות בעובדים הזרים בישראל? והחשכה של חצי מסך למען המשפחות הרעבות? – יש כל כך הרבה סבל בישראל, במקום לטפל בו פשוט הרבה יותר להציק לגולשים.
את מי זה משרת?
כדאי לשים לב גם ממי מגיע המין החדש הזה של אקטיביזם פוליטי. חברת אידאולוג'יק היא חברת אינטראקטיב, כלומר חברת פרסום באינטרנט. כשעובדי אידאולוג'יק לא עסוקים בהגנה על תושבי שדרות על ידי הצקה לשאר גולשי המדינה הם יוצרים מסעות פרסום אינטרנטיים לחברות כמו אינטרנט זהב, קוקה-קולה ואורנג'. זו אגב אותה חברת פרסום שמייסדיה מנהלים בימים אלו מגעים למכור את חציה על פי שווי של 136 מליון שקל והיוזמה המחוכמת החדשה שלהם בטח לא מפריעה לדיוני התמחור שהם עסוקים בהם כרגע.
העובדה שהנושאים האקטואלים שעל הפרק נרקחים במשרדי פרסום הם ללא ספק סימן מדאיג בשביל הדמוקרטיה הישראלית ועוד דוגמה להפרטה של הפטריוטיות במדינת ישראל. כאן סמלי במיוחד שם החברה הרלבנטית. 'אידאולוג'יק', שמה של החברה הוא הטיה אמריקאית אופנתית למילה 'אידאולוגי', שרומז שבימינו גם אידאולוגיה היא עניין של פרסום, שיווק ובראנדינג.
לרוע המזל מנהלי האתרים השונים בארץ נעמדים כהרגלם בשורה מתוחה במטרה להפגין את אותה הפטריוטיות שהם מדמיינים שנדרשת מהם כמנהלים של אמצעי תקשורת בישראל. בישראל המקרתיסטית של שנת 2008 כל בעל אתר שיסרב לשתף פעולה עם יוזמה פטריוטית מסתכן בכך שיואשם בחוסר פטריוטיות. החברה היחידה ששמרה על שפיות היא חברת גוגל שלמרבה המזל עדיין מעריכה יותר את חופש הבחירה של משתמשיה ולא משכירה את עצמה לכל תעלול יחסי ציבור הדורש מאמצעי התקשורת לעמוד דום.
אז לפני שאתם מוחאים כפיים ליוזמה של אידאולוג'יק, תחשבו כמה תוכן אמיתי יש בה, למי היא עוזרת ואת מי היא באמת משרתת? את תושבי שדרות או את בעלי אידאולוג'יק?
ב-25 בדצמבר 2007 קיים מכון נטוויז'ן לחקר האינטרנט את הכנס השלישי ללוחמת המידע הממוחשב באוניברסיטת תל אביב. הנושא המרכזי היה איראן: היחס לאינטרנט באיראן, ההאקרים האיראנים וגם סצינת הבלוגים הפורחת של השכנה הפרסית.
אלא שבאיראן שמו לב לעניין הישראלי באינטרנט האיראני. חמישה ימים מאוחר יותר, ב-30 בדצמבר, התפרסמה באתר האיראני Khedmat, המקורב לנשיא לשעבר חתאמי, ידיעה שכותרתה "התעניינות מיוחדת של הציונים בנושא האינטרנט באיראן".
"'האינטרנט באיראן והבטיו השונים' הוא נושא של ועידה שהתקיימה באוניברסיטת תל אביב בפלסטין הכבושה", נכתב בידיעה. "בוועידה זו דנו המשתתפים בתפקיד האינטרנט היום בחברה ובלוחמת האינטרנט. מקומם של הבלוגים באיראן, מקומו של האינטרנט במוסיקת הראפ ויצירת סוגים נוספים של מוסיקה וקבוצות באיראן המחקות את תרבות המערב היו בין הנושאים הנוספים שעניינו את הציונים בכל הנוגע לאינטרנט באיראן".
עוד המשיכו הכותבים והוסיפו כי "מומחים ציונים" "מתחו בוועידה זו ביקורת על הגבלת הנגישות לחלק מאתרי האינטרנט באיראן".
למאמר המלא על הבלוגוספירה האיראנית והקשרים לבלוגוספירה הישראלית בנענע10
חשיפה ראשונה של תופעה מזעזעת-משעשעת. הסייבר היפוכונדרים, אנשים שתמיד בטוחים שלמחשב שלהם יש וירוס.
טכנומיסטיקה 