משחקי Self Help

בנענע התפרסמה אתמול כתבה שלי שקיבלה השראה מהתוכנה החדשה של נינטנדו Face Trainer שמלמדת אותך להפעיל את שרירי הפנים שלך וכך לשמור על מראה צעיר ויפה. התוכנה הזו מצטרפת למספר תוכנות שנינטנדו מקדמים בזמן האחרון וביניהן התוכנה לשמירת ופיתוח המוח (Brain Age), חבילת ה-Wii-Fit שמטרתה לעזור לנו לשמור על כושר וגם מאמן חוש הראיה שלהם Vision Trainer.

מה שמשותף לכל התוכנות הללו הן שהן לוקחות את הז'אנר המצליח של Self Help שמוכר לנו בדרך כלל מספרי עזרה עצמית בסגנון 'מי הזיז את הגבינה שלי' או 'הגבר הרב אורגזמטי' ובשנים האחרונות גם קצת מסרטים כמו הסוד, ומביאה אותו לעולם המשחקים.

מה שיפה הוא שבמקום שספרים הרבה פעמים נתקעים למשחקי מחשב יש פוטנציאל ייחודי. ספרים נותנים לנו המון מוטיבציה לשפר את עצמנו ולצמוח אבל ברגע שאנחנו מסיימים את הקריאה המוטיבציה הזאת הרבה פעמים שוככת ונעלמת. משחקים מפעילים אותנו, הם גורמים לאנשים שבחיים שלהם לא קמו מהכורסה להתחיל לקפוץ בהתלהבות מול המסך. ההקסמות מהמראה הממוחשבת גורמת לנו להפוך לסוג של אני חדש בעל מוטיבציה משופרת כך שפעילויות שבעולם הממשי נראות לנו משעממות הופכות מתגמלות וחיוניות בעולם הווירטואלי. הם מלמדים אותנו לאהוב את החיים ולשאוף גבוה.

נראה לי לכן שלז'אנר החדש של משחקי Self Help שנינטנדו מקדמת יש סיכוי גדול לחולל מהפכה בעולם הזה, כל עוד הוא שומר על משחקיות גבוהה. ברגע שהמשחקיות נעלמת, נעלם גם הכיף ואז נעלם גם הפוטנציאל הגדול לשיפור.

אני מתכוון עוד להרחיב בנושא הזה בקרוב, ובינתיים הנה הכתבה.

 

פסטיבל סלקום-ערד – או – למה הילדים היום כל כך דוחים

כשהייתי בן 14 נסעתי לפסטיבל ערד והשתכרתי בפעם הראשונה בחיים. אני זוכר איך קניתי שלוש בירות והלכתי למדבר נחוש שלא לחזור משם עד שלא עזבתי את גבולות התודעה שלי וחוויתי סוג של תודעה חלופית.
 
אני זוכר איך יצאתי עם שלוש בירות ביד, ושרשרת ג'ים מוריסון שקניתי באותו יום על הצוואר שלי – נחוש לפגוש את הצ'יף האינדיאני שלי בתוך המדבר ולרכב על הנחש.
 
אחרי בירה וחצי (לא הצלחתי לסיים את הבירות כי לא לקחתי בחשבון כמה מגעיל זה בירה כששותים את זה בפעם הראשונה) הורדתי את החולצה שלי, עצמתי את העיניים והתחלתי להסתובב סביב עצמי. כשפקחתי את העיניים אחרי הרבה סיבובים גיליתי שהתרחקתי מהמקום שבו השארתי את הארנק, החולצה ושאר הדברים שלי. הייתי באמצע המדבר והגבעות החלו להחשיך. גם את העיר כבר לא ראיתי.
 
חיפשתי את הדברים שלי במשך זמן מסוים עד שהמדבר עטה חשכה. זה כבר התחיל להיות מלחיץ. אני זוכר שפחדתי להאבד במדבר או למות מקור. התחלתי לרוץ ולרוץ בלי לדעת לאן, רצתי בעיניים עצומות ודילגתי על השטח. עד שברגע מסוים… וזה אחד הרגעים בחיים של האדם שהוא שואל את עצמו שוב ושוב, האם הוא באמת קרה, וקשה לו כבר לזכור שהוא קרה, מלבד הידיעה שכל זה קרה באמת.
 
עד שברגע מסוים הרגשתי שאני רץ בירידה ושאני לא יודע לאן אני רץ ואני חייב לעצור. ובאותו הרגע כשעצרתי ופקחתי את עיני ראיתי שאני עומד על קצה תהום.
 
אני זוכר שהבטתי בה בתדהמה. הבנתי שעוד צעד או שניים וזה היה הסוף שלי. התחלתי לצחוק ולהגיד תודה לאלוהים, ולהבטיח לו שוב ושוב שלא ארצה יותר להתאבד ולא אבוא אליו בתלונות.
 
אחזתי בשרשרת שלי, שרשרת הג'ים מוריסון שלי, ונתתי לה להוביל אותי חזרה לערד, שם ביליתי את הלילה עם קבוצת חיילים בחופשה ובקבוק וודקה. למחרת בבוקר השרשרת הזו הובילה אותי למצוא את הדברים שלי באמצע המדבר, כנגד כל הסיכויים. הנס חזר.
 
שנה אחרי זה חזרנו לערד, והיה האסון בהופעה של משינה ואני לא חושב שאי פעם חזרתי לערד וגם ערד לא ממש חזרה לתודעה. זה הזכרון שלי מפסטיבל ערד, ואני כותב על זה כי עכשיו קיץ ופסטיבלים של מוזיקה הם צו השעה.
 
אלא שבמקום ערד או צמח היום שני הפסטיבלים הבולטים ביותר בשטח הם פסטיבל קוקה קולה ופסטיבל סלקום. אנשים רוקדים לצלילי מותגים. הפופ-הרוק הישראלי המיינסטרימי העלוב למדי גם ככה מזנה את עצמו לפי דרישה לסוחרי נשק רוסים או לחברות הנצלניות שמבשלות לו את המוח, גורסות לו את השיניים וגובות ממנו תעריפים מופרזים.
 
חיים בחברה של סטרא אחרא. בני נוער הולכים לפסטיבלים של סטרא אחרא. רוקדים לצלילי סטרא אחרא. היום להביע את עצמך זה להיות מותג. פעם אנשים היו פריקים, ערסים, רוקרים ופאנקיסטים היום הבחנה היא בין קוקה קולה לסלקום.
 
יש ציטוט של רוברט קראמב מ-1989 שאני רוצה לחלוק אותו כאן. לזכותו יאמר שלמרות שחלפו מאז כמעט 20 שנה, הוא ראה את כל הגועל נפש כבר אז.
 
"כולם פרסומות מהלכות. הולכים עם כתובת של 'אדידס' מרוחה להם על החולצה או כובעים של ה- 49ers. אלוהים! זה פאתטי. זה ראוי לרחמים. כל התרבות היא שדה מאוחד של שווקים נחקרים קנה-ומכור הכל. פעם אנשים התסיסו מתוכם תרבות. זה לקח מאות שנים וזה התפתח לאיטו לאורך הזמן. זה נעלם באמריקה. היום לאנשים אין אפילו מושג שאי פעם הייתה תרבות חוץ מהדבר הזה שנוצר בשביל לעשות כסף. לא משנה מה האופנה עכשיו, הם בעניין"
 
איזה ציטוט. כל מילה פצץ.
 
 —
 
בעוד חודש אני מתחתן עם בחורה חוזרת בתשובה. אני ממש לא עושה אידאליזציה לחזרה בתשובה או לדת בהקשר הזה. אבל במקביל אני חייב לציין שהאפשרות לגדל ילדים במערכת החינוך הממלכתית ובתוך מערכת המותגים הכללית נראית לי מפחידה עד בלתי מוסרית. כמו לגדל ילד בשביל למסור אותו לשטן.
 
אוקי, אני מבין שהדימויים שלי עשויים להראות כאן קיצוניים. אני אספר לכם סיפור שהארוסה שלי ספרה לי השבוע.
 
אפרת (זה שמה) פגשה השבוע אמא ובנה. והאמא התחילה לספר להן סיפור ובסופו של דבר המשיך הילד וסיפר את הסיפור במקומה. הסיפור הולך ככה. הילד לומד בחדר והוא תימני והוא סובל מאכזריות וגזענות של הילדים שאיתו בכיתה. ילדים בני 7, אבל הם מתאכזרים אליו משום שהוא לא אשכנזי וקוראים לו טמא.
 
יום אחד אחד הילדים נגע בו וקרא "עכשיו אני טמא" וכל הילדים צחקו. באותו הרגע, כשחמתו בוערת בו, נזכר הילד בסיפור.
 
עכשיו הזמן לסיפור ביניים שמתגלגל בציבור הליטאי. זה סיפור על איש ממשפחה חשוכת ילדים שהלך לבקש ברכה מהרב קנייבסקי (אחד ממנהיגי הציבור הליטאי כיום). הרב אמר לו שהוא לא יכול לתת לו ברכה, ושבמקום זאת עליו לחכות שיהיה אדם שיעלבו בו, וכאשר אותו האדם הבליג על כעסו ולא הגיב – אז יבקש ממנו ברכה. לאחר כמה שבועות היה מקרה בבית הכנסת שבו עלבו באחד המתפללים ואותו האדם הפציר בו שלא יגיב והבטיח לו שיספר לו אחר כך למה. לאחר שהבליג המתפלל ביקש ממנו זה את ברכתו ומעט לאחר מכן נולדו לו ילדים.
 
באותו הרגע שבו נזכר הילד שלנו בסיפור זה גמלה בליבו ההחלטה שלא ילך בעקבות הזעם והעלבון שבליבו. הוא החליט להבליג. הוא נאבק עם הכאב שהיה בתוכו, ומתוך תחושה אדירה שכך הוא קונה לעצמו את מקומו בעולם ועושה את רצונו של השם, הוא הלך לפינה והתחיל להתפלל להשם שיעזור לו בקריאה.
 
אפרת אמרה שרק באותו הרגע הבינה את חשיבות הסיפורים הללו שלפעמים היא קצת מזלזלת בהם. וכיצד הם יוצרים את
המימד הפנימי. ולכן סיפורי הצדיקים מעצבים את הזהות של הילד וגורמים להם לרצות להדמות לצדיקים. (וזה גם מבחינה מסוימת הסיבה שאנחנו קוראים בתורה על דרך מפני שהוא חנון היה אתה חנון)
 
זה כל כך הגיוני שזה שטותי להגיד. אבל בחברה שבה מי שאחראי על המוח של הילדים זה הסטרא אחרא, חברות הסלולרי וחבורה של דוגמניות, בחברה שהערך המרכזי שלה הוא חזירות – הולכים לגדול לך חזירים.
 
אני מת על ילדים, אבל מה שעושים להם היום זה יותר גרוע מפרשת ילדי תימן. זה חטיפה של אוכלוסיות שלמות לתוך רשות הסטרא אחרא.
 
אני רואה אנשים שעובדים בחינוך או עובדים עם ילדים ושומע שוב ושוב את אותו הדבר. ואין בכלל טעם לתאר את זה פה כי אנחנו מכירים את מה שמסתובב פה. רבים מבני הנוער היום, עם תספורות האפרוחים נראים כאילו ינקו להם את המוח.
 
מי שגדל שמסביבו ערכים של אגו, סלבריטאים, מותגים, סקס וכוחניות הולך להפוך בנאדם מגעיל. מי שגדל כשהדוגמנים והדוגמניות בטלויזיה הם הגיבורים שלו הוא קורבן של ניסוי אנושי אכזרי שמשום מה מדינה שלמה משתתפת בו.
 
אין ברירה. הדרך היחידה להמלט היא להפוך ללוזר. היום בתוך אינקוטבטור של גועל נפש, האפשרות הכמעט יחידה של ילד להמנע מלהפוך למגעיל היא להפוך להיות גיק. רק על ידי אוטיזם ניתן להמלט ממתקפת מבול החריונים שהממשלה והתרבות הפופולרית גוזרים עלינו. 
 
חוק חינוך חובה במתכונת הקיימת הוא חוק טמטום חובה.
 
עכשיו אני לא יודע איך אני רוצה לחנך את הילדים שלי. אני בטוח שלא בחינוך הממלכתי. אני גם בטוח שלא בחינוך הדתי או החרדי, לפחות לא משלב מסוים. אני חושב לפעמים על homeschooling ואפילו שזה נראה כמו פנטזיה אני יודע שבשעה אחת ביום אפשר ללמד ילד יותר ממה שהוא לומד כל היום בבית הספר. אבל על איזה דמויות אני אחנך את הילדים שלי. מי יהיו הצדיקים בסיפורי הצדיקים שלי, אם זה לא עופר שכטר ולא הרב קנייבסקי.
 
אולי המאסטרים האינטרגלאקטים. אני אלמד אותם סיפורים על הנדריקס וברוס לי, ודה שארדן, ומקלוהן ועל קווין קלי וסטיוארט בראנד.
 
קצת איבדתי את הפוקוס. רציתי בעיקר לומר:
א.      שאף שזה בטח נאמר, שווה לומר שוב. פסטיבלי מוזיקה סלקום/קולה הם אחד השפלים הדוחים ביותר שהתרבות שלנו הגיעה אליו. אני מביע את קבסי.
ב.       תחשבו איך אתם מחנכים את הילדים שלכם ואל תתמנו להם להפוך לזומבים.
 
נ.ב.
אני מת על בני נוער. הם הדבר הכי מעניין בעולם בערך. וגם ילדים. אני רק הרוס מבפנים ממה שעושים להם בימינו. הלוואי אמן שהם או ההורים שלהם יפקחו את העיניים ויעירו אותם משטיפת המוח המאסיבית הזו שעושים היום לדור שלם של ילדים.

מחשבים שמכירים אותנו יותר טוב משאנחנו מכירים את עצמנו

ברומן הסייברפאנק הקלאסי נוירומנסר של ויליאם גיבסון יש לגיבור קייס עבודה מעניינת. הוא סוג של מיסטיקן דיגיטלי שמבצע מדיטציה על מאגרי נתונים. קייס עוקב אחר כל המידע שמוזן בתוך הרשת על אדם מסוים: מתי הוא קם בבוקר, איזה חיפושים הוא ביצע ברשת, לאיזה אתרים הוא נכנס, מה הוא אכל וכו' – ומכך הוא מסיק מה האדם הזה חושב ומה הוא עומד לעשות. (אגב, אני לא מתחייב שהתיאור הזה בנוגע לספר הוא מדויק לחלוטין. עברו הרבה שנים מאז שקראתי אותו).

החזון של גיבסון מתקרב יותר ויותר להפוך למציאות, אלא שמי שמנתח את האישיות שלנו הם לא דווקא תמיד מיסטיקנים דיגיטלים אלא אלגוריתמים מתמטיים שמתחקים אחרי מי שאנחנו ומנסים להבין אותנו יותר טוב ממה שאנחנו מבינים את עצמנו.

כחלק מתהליך הדיגיטציה שהמציאות עוברת בעשורים האחרונים קיים כיום מידע רב מאי פעם על האנושות והרגליה. כל שיחה, מחשבה, פעולה, ביקור באתר – מתועדים והופכים לחלק מרשת מידע שמתעדת את מעשיה של האנושות והופכת את הכל לישות נצחית. כל הפעילויות שהיו פעם עניין של רגע חולף, השיחות, השיטוטים, המין, המשחקים – כולם הופכים חלק מרשת נצחית שאינה נמחית לעולם. מעין כונן בק-אפ שמעסיק את עצמו במעקב אחר האנושות.

כונן הבק-אפ הזה הופך לכר פורה בשביל יצורים אלגוריתמיים שניזונים מנתונים על המין האנושי ומנפיקים בתורם אבחנות מעניינות וראשונות מסוגן על המין האנושי.

השבוע התפרסם שגוגל שוקלת להרחיב את טכנולוגית החיפוש שלה כך שיצרו פרופילים ארוכי טווח של משתמשים. אמנם ההודעות עד עתה לא מחויבות לחלוטין (אני לא אכנס כאן לפרטים, מי שרוצה יכול לקרוא בכתבה), אבל הן מעידות כמובן על אפשרויות מלהיבות מתמיד של החיפוש – אם מתגברים לרגע על שאלת הפגיעה בפרטיות.

העקרון הוא לדוגמה שאם מישהו מחפש מידע על חופשה באיטליה ולאחר מכן מחפש מזג אוויר, תדע גוגל להסיק שהאדם הזה מחפש את מזג האוויר באיטליה. אבל במובנים רחבים ומעמיקים יותר ניתן יהיה גם ליצור פרופילים ארוכי טווח של משתמשים. הפרופילים הללו יזכרו איזה מין אדם אתם: איזה מוזיקה אתם אוהבים, איזה סרטים, איזה סוג אנשים מעניינים אתכם, איזה ספרים מה ההעדפות המיניות שלכם וכו'.

הכיוון הזה, גם אם כרגע גוגל עדיין לא מעוניינים להצהיר עליו בגלוי, הוא הקאלמינציה הבלתי נמנעת של התהליך שבו המחשבים שלנו מכירים אותנו יותר טוב משאנחנו מכירים את עצמנו. ובסופו של דבר כמו ששמעתי פעם את אנדריי ברודר מיאהו (ונדמה לי שמאריסה מאייר אמרה דבר דומה בראיון שננתנה ליובל דרור ב-7 ימים בסוף השבוע) המטרה היא ליצור מנוע חיפוש יודע מה אנחנו רוצים לפני שאנחנו בכלל יודעים את זה.

וזה מביא אותי לערב ה- MediaBoom07 שהתקיים השבוע בשנקר. היו שם שתי עבודות שקשורות לנושא הזה. Charm  היא תוכנה ששואבת את המידע מכל החשבונות של האדם ברשת מויקיפדיה, דרך אמזון ועד גוגל (ועשרות האתרים השונים שיש לכם חשבונות בהם) ויוצרת לו מעין פרופיל כללי (התוכנה הזו נראתה כמו הדבר הכי קרוב למערכת הפעלה של רשת, שאני ראיתי).

עכשיו תחשבו שיש איזושהי תוכנה שמרכזת את כל המידע עליכם מכל תהליכי הגלישה שלכם ברשת. (אצלי זה בערך 10-15 שעות ביום – או רוב שעות הערות שלי). התוכנה הזו יודעת הכל עליכם, ממש כמו קייס בנוירומנסר. היא מכירה אתכם יותר טוב מהחברים מהעבודה, יותר טוב מהחברים הכי טובים שלכם, יותר טוב מבני הזוג שלכם, יותר טוב מעצמכם.

תארו לכם שילוב בין תוכנה מסוג זה לבין יכולות האלגוריתמים של גוגל ושל ענקיות אלגוריתמים אחרים אשר יסרוק את הדפוסים של כל הפעילויות שלכם על מנת למצוא דפוס קדוש, קוד טהור שהוא התרופה שלכם.

ופה נכנס פרוייקט שני שהציגו ברביעי האחרון בשנקר. תוכנה בשם Calmer שיצרה נטלי ורטר היא אפליקצית אינטנרט שמטרתה לעזור בתיעול לחץ. התוכנה אוגרת מידע על דפוסי הגלישה שלך (איפה התודעה שלך), סדר היום שלך, אירועים חיצוניים כגון מזג האוויר או מצב הבורסה ועוד – כמו כן היא שואלת אותך על מצבך הנפשי וכך יוצרת מעין פסיכוגרף שמזכיר את הפסיכוגרפים בניאון ג'נסיס אוונגליון.

"לבנאדם כמוני מאוד מרגיע לדעת שיש מקור טכנולוגי שאני יכולה לסמוך עליו. זה לא כמו המוח שיכול לשכוח ולהדחיק דברים. המחשב שאוגר מידע על החיים שלי אמין ואני יכולה לחזור לתובנות שלו" אמרה לי ורטר בסיום הערב "התוכנה יוצרת מודל טכנולוגי של המוח. מקום לאחסן בו את כל המחשבות והזכרונות. אפשר לעשות חיפוש ממש של החיים בשליפה. מתי פעם אחרונה הייתי עצוב ולמה".

הדברים המדהימים שורטר אומרת קשורים לאינטיליגנציה המלאכותית החדשה הזו שמביאה אותנו בפעם הראשונה למצב שבו מחשבים מבינים אותנו טוב יותר משאנחנו מבינים את עצמנו. כמו שורטר אומרת, המחשבים לא משקרים לעצמם כמו שאנחנו משקרים לעצמנו, הם לא מדחיקים אלא שומרים את כל הנתונים והם מעבדים אותם בדרכים הולכות ומשתכללות שיכולות עתה לראשונה לחשוף דפוסים שאנחנו בעצמנו לא מבינים.

יש לי חבר שאוהב להסתכל על החתול שלו ולהגיד שדרכו הוא מבין את המוגבלות התפיסתית שלו טוב יותר. הרבה פעמים אנחנו יכולים להסתכל על בעלי חיים עושים דברים שהם עצמם לא יודעים כלל למה הם עושים א
ותם, לדוגמה דברים שקשורים באוכל ובמין שמשנים לחלוטין את ההתנהגות שלהם, מבלי שהם מודעים לכך. נמלה שאני נושף עליה משנה את הכיוון ההליכה שלה מבלי לדעת בכלל למה.

אנחנו כמו הנמלים הללו, שגורמים שונים נושפים עלינו – מזג האוויר, מצב הירח, מספר השעות שאנחנו עובדים, הדברים שאנחנו אוכלים לארוחת צהריים, כמות המילים שאמרנו היום והרבה פרמטרים שאני בכלל לא מסוגל לחשוב עליהם. כיצורים שחיים ברשתות מורכבות כל כך של מידע אנחנו מדחיקים או פשוט לא מעבדים את חלקו הגדול של המידע.

מידע שהמחשבים צוברים עלינו יכולה לסייע לנו לראות טוב יותר את הדפוסים של החיים שלנו. המחשבים יכולים להשיג תובנות מצורות חדשות שאנחנו  בעצמנו לא יכולים להשיג. הם יכולים לשתף אותנו בתובנות הללו ובצורה זו ליצור אורגניזם אנושי-מכונתי בעל מודעות עליונה יותר.

ShiftSpace: תוכנה רדיקלית לשינוי החלל האינטרנטי

לפני כיומיים התפרסמה בנענע כתבה שלי על התוכנה ShiftSpace שהציגו מושון זר אביב הישראלי ודן פיפר האמריקאי בכנס האפגרייד האחרון במנשר.

התוכנה של פיפר וזר אביב מחוללת הרבה מהמהפכות שהאנשים שהגו את רשת האינטרנט והמרחב ההיפרטקסטואלי חזו עוד בשנות הארבעים (וונבאר בוש) ובשנות השישים (טד נלסון). בין התכונות הללו שננטשו בהקמת הווב בגרסתו (הפשטנית לפי האשמותיו של נלסון) של טים ברנרס לי מפתח ה- www נמצאות Trails, היכולת ליצור עקבות מחשבה ולשתף אותן; לינקים דו כיווניים וגם היכולת לכתוב לתוך הקוד של דפים ברשת ולהשאיר עליהם שינויים.

מבחינה תיאורטית התוכנה של זר אביב ופיפר היא בהחלט אחת המעניינות שיצא לי להתקל בה הרבה זמן. היא תוכנה אקטיביסטית שנוקטת בפעולות נמרצות כדי לעורר את הגולש לאקטיביות, מודעות וכוללת נסיון מוצהר לשנות את החלל של הרשת לחלל ציבורי ושיוויוני יותר.

למי שמתעניין באלטרנטיבות לצורה הנוכחית שבה אנחנו רגילים לקבל את הרשת מומלץ לקרוא.

ShiftSpace: האינטרנט עשו זאת בעצמכם

 

התוכנית: לחיות חיים דיגיטלים מתוך ג'ונגל האמאזונס

בזמן האחרון אני חושב הרבה על לעבור לג'ונגל. יש משהו מאוד מפכח בעניין הזה של עבודה של תשע עד חמש. ועד כמה שאני אוהב את העבודה שלי, כל עוד זה לא בדיוק מה שאני הייתי רוצה לעשות – זה עדיין נראה לי בזבוז אדיר של זמן. בזבוז של חיים.
 
אז אני נאבק כל לילה. מאז שהתחלתי לעבוד אני ישן חמש שעות בלילה. כל ערב אני משתדל לעבוד ולכתוב את הדברים שהכי הכי יקרים לי, ולהתעסק עם הרעיונות שהכי חשובים לי. להמשיך לחיות.
 
אסור להתיישב מול הטלויזיה, אסור להפוך להיות זומבי. אבל זה גם קשה. המחשבה הזו שבמדינה המחורבנת הזאת מצפים ממך לקרוע את עצמך רק כדי לשרוד בקושי מדכאת. ואבא שלי שנורא מרוצה מזה שאני סוף סוף עובד בעבודה קבועה אומר לי בנימה של שביעות רצון – "נו מה לעשות, אלה החיים האמיתיים".
 
אז אלה החיים האמיתיים? אני לא בטוח. ואם כן, אז מה? זה הופך אותם לראויים למחיה?
 
לתת את היצירתיות שלך, התשוקה שלך, הזמן שלך, המשאבים שלך, השנים שלך בשביל המערכת הכלכלית-צבאית-פוליטית. ובשביל מה? בשביל לחזק עוד בורג בחברת צריכה שהורסת בקצב מתגבר את הכוכב הנאנק ואז לחזור בערב הביתה כדי להאכיל את עצמך בסמידיה הרגעה.
 
בפברואר 2006 כשהייתי בריינבואו ריטריט בסיני הכרתי שם זוג דרום אפריקאי שמטיילים בעולם בלי כסף עם התינוק שלהם. עשינו איתם בלילה טרק מהריטריט חזרה לראס אל שטן. בדרך הם סיפרו לי איך פעם גם הם חיו חיים בורגנים למדי, עד שהחליטו לעזוב אותם, לעזוב את השעבוד to the Man (אני משוגע על הביטוי הזה שמבטא את זה כל כך יפה –working for THE MAN) ולצאת לנדודים.
 
האישה סיפרה לי שהיא עובדת כגרפיקאית. היא לוקחת את הלפטופ הקטנטן שלה איתה ועושה מדי פעם עבודות כשיש לה זמן. אבל בגדול הם חיים בלי כסף. הם הסבירו לי הסבר מרתק מאוד איך אפשר להתקיים בלי כסף. כאשר בעצם קיום בלי כסף מורכב מ-3 חלקים:

1. אוכל חינם

2.  לינה חינם

3. נסיעות חינם

     אני קינאתי בהם, ורציתי להיות כמוהם. נכון, הם סיפרו לי על לילות שהם ישנים בקור, או שהם רעבים כל היום, או שהם תקועים באיזשהו מקום כמה ימים – אבל ידעתי שהם חיים הרבה יותר מהאדם הממוצע בכרך העירוני.

     

    כמובן, האדם בכרך העירוני עצלן מדי כדי לחיות. הוא מעדיף לחיות את החיים החלופיים שלו דרך צביקה הדר או יונית לוי.
     
    בזמן האחרון אני חושב על הזוג הזה מדי פעם כשאני מתמלא בתשוקה הזו לעבור לג'ונגלים בברזיל. זה מזכיר לי גם את הימים שחוויתי בריינבואו הראשון שלי (את המאמר בנושא זה פרסמתי בחיים אחרים של פברואר 2006) שם הרגשתי לראשונה שאני ממש ממש ברגע, ממש במציאות, נוכח בכל דבר שאני עושה.
     
    אז נכון, החיים בג'ונגל לא יהיו קלים. אבל אולי אני אהיה נוכח שם. אולי נהיה נוכחים שם בין אם נצטרך לצוד, או לחפור באדמה, או לשבת מול מדורה.
     
    אלא שאז יש תמיד אלה ששואלים אותי איך אני כטכנופיל יכול לעזוב לג'ונגל. אני חושב על זה כל הזמן כמובן, וזה נקודה חשובה. לא סתם כשחזרתי אז מהריינבואו רציתי לכתוב את הספר – פליאולית וטרנסהומני.
     
    החזון החדש שלי הוא חזון שמשלב את הג'ונגל עם טכנולוגיות מידע ירוקות. כשאני חושב על ההתפתחויות שמתרחשות כיום בתחום האנרגיה הסולארית בעקבות ההתפתחות ההנוטכנולוגית אני יכול לדמיין לעצמי אותנו יושבים שלוש-ארבע שנים מהיום בגונגל ומפעילים מחשב שפועל כולו על אנרגיה סולארית. כשאני חושב על הפעלת שירותי WiMax בשנים הקרובות אני גם יכול לתאר לעצמי שיהיה לנו אינטרנט בג'ונגל הזה.
     
    אני מדמיין לעצמי אותי ואת אשתי לעתיד יושבים בג'ונגל, חיים עם החיות, עם צמחי המרפא של הג'ונגל, עם רוחות היער ובאותו הזמן מתקשרים עם המוח המתרשת של אנושות המתרכבת סביבנו. ואולי, מי יודע, עוד אנשים שנמאס להם מהציבליזציה יצטרפו – אולי האנושות תחזור סוף סוף ליערות.
     
    טבע ומידע, מה צריך יותר מזה?
     
    אז מה צריך בשביל להביא אותנו לג'ונגל?
    בחוגים שבהם אני מסתובב, שם אני לא היחיד שחש כמיהה לאמזונס, ישנה הסכמה די משותפת על כך שאנחנו כנראה מחכים לקטסטרופה הטוטאלית. רק הקטסטרופה הזו תוכל לקרוע אותנו מאינפוזית הסמידיה הזו של הציביליזציה המערבית. 2012 בדרך? עם אפוקליפסה או בלי, אני מקווה לבקר בג'ונגל קרוב ככל האפשר על מנת לקבוע את יחסי איתו. אמן.
     

    אינטיליגנציה משחקית ואוריינות משחקית (ועוד: המסדר הישועי מהגר לסקנד לייף)

    זה מאמר שכבר המון זמן רציתי להעלות אותו. ראיון שיצא לי לעשות עם אריק צימרמן בתערוכת המשחקים בבית ברל. איש מרתק עם רעיונות מרתקים שמדבר על סוג חדש של אינטיליגנציה ואוריינות (literacy) – אינטיליגנציה משחקית ואוריינות משחקית.

    כבר שמענו על אוריינות רגילה (ידיעת קרוא וכתוב) ועל אוריינות מדיה (לדעת להבין את המדיה סביבך ולנתח אותה בצורה ביקורתית ואינטיליגנטית) – אוריינות משחקית היא על פי צימרמן סוג חדש של אינטיליגנציה שמאופיינת ביכולת לנווט בתוך מערכות מידע דינאמיות, יכולות יצירת עולמות דיגיטאלים ועוד.

    בהתאם לכך מדבר צימרמן על סוגים חדשים של למידה ומוביל את תחום הלימוד בעזרת משחקים. זה נשמע כמו חלום אבל מוסדות שונים בארה"ב מעניקים היום מימון כדי לאפשר לילדים בבתי ספר ללמוד בעזרת משחקי מחשב ובעזרת משחקים של יצירת משחקי מחשב.

    את הראיון המלא  עם צימרמן אפשר לקרוא כאן בכתבה על למידה בעזרת משחקים.

    מומלץץץץ!!!

     

    ועוד משהו שהעליתי אתמול בנענע ואני לא יכול להתאפק שלא… קולות במסדר הישועי קוראים לכמרים של המסדר לעבור אל המימד הווירטואלי ולחדור לסקנד לייף על מנת לחפש שם את אלוהים ולעזור שם לנשמות אבודות. וכמו שאני כותב שם בבוקסה, כמה זה אופייני שדווקא הישועים הם הראשונים מבין הדתות הגדולות שעושים את הצעד הזה. תמיד הייתה לי חיבה גדולה למסדר הזה ושוב הם לא מאכזבים אותי. פשוט משמח!

     

     

    הסוף של מיקרוסופט

    כבר שנים שציפיתי לכתוב את הידיעה הזו. שנים שקמתי כל יום למוספי המחשבים. קיוויתי, ציפיתי, פיללתי, התפללתי לפתוח את העיתון ולגלות שהגיעו ימות משיח ומיקרוסופט מגיעה לסופה. אבל כל יום קראתי רק על עוד ועוד מיליונים שזורמים לרדמונד.
    והנה התמזל מזלי לכתוב על הנושא בתקופה שבה רואים סוף סוף את ניצני הקץ. הזדמן לי בשבוע האחרון להתקל בכמה מאמרים של מי שרואים את תחילתו של עידן חדש שמעבר לחלונות. וככה יצא לי לכתוב את המאמר שקיוויתי כל ימי חיי כיוזר לקרוא ואני מקווה שיש עוד כמה קוראים שיהיה להם כיף לקרוא את הדברים הללו, מאלו שזוכרים את הימים שרדו בנו בעריצות.
    ומילים אחרונות של סליחה במיקרוסופט. זה לא אישי. ככל שהמשכתי עם המאמר הזה, הרגשתי שאולי אני מגזים. אבל אלוהים יודע שאחרי כל השנים האלה, אני רק מוציא את מה שהצטבר במשך עשרות שנים.
    הסוף של מיקרוסופט.
     
     
     

    המאסטר האינטרגלאקטי מרשל מקלוהן

    הבלוג הזה כבר הפך בשבועות האחרונים לבלוג מקלוהאניסטי מובהק עם מלאן ציטוטים ורפרנסים למקלוהן. אז הנה פה בשעה טובה, על מנת לסכם את הכל, לסיים את המסיבה ולהמשיך סוף סוף הלאה בחיים – הפרק החמישי בסדרת המאסטרים האינטרגלאקטים. הפעם הוא מתרכז במאסטר האינטרגלאקטי מרשל מקלוהן ואם עד עכשיו נתתי פה כל מיני Bits, אז זה הנסיון לסקור את התורה של מקלוהן במבט כולל (ועל רגל אחת). מאיפה הוא בא, מה הוא עשה ולאן הוא הולך.

    מומלץ מאוד למי שהתעניין בכל הפוסטים שנגעו במקלוהן. תמצאו את זה היום באנרג'י ניו-אייג'.

    המאסטר האינטרגלאקטי – מרשל מקלוהן

    הטרנד החדש: קונסולות משחקים הוליסטיות

    בנענע התפרסמה היום כתבה שלי על ה-Wii-Fit, חבילת המשחקים המתקרבת לקונסולת המשחקים החדשה של נינטנדו שלאחרונה מסתבר שהיא טובה מאוד בלהכניס אנשים לכושר (משחק אינטנסיבי בה שווה ערך ל-4 ביג-מקים). 

    ה- Wii-Fit היא חבילת משחקים ספורטיבים שהיא מעין מאמן כושר אישי ואפשר להתאמן בה גם באירובי ביוגה ובעוד פעילויות אחרות. הטענה שלי בכתבה היא שמדובר בקונסולת משחקים הוליסטית ראשונה. בעוד משחקי מחשב יצרו בעבר פיצול בתודעה שלנו וגרמו לנו להתכווץ בכסא בעוד אנחנו לוחצים בלחץ על כפתורים ה- Wii-Fit היא דוגמה ראשונה לקונסולה שמלמדת אותנו לשאוף אוויר, למתוח את הגו ולבצע תנוחות רוחניות. היתרון שלה על פני יוגה רגילה, זה שכיוון שזה קורה על המחשב, זה הרבה יותר כיף… 🙂 האם זו הקונסולה שתביא אותנו לנירוואנה? קראו כאן

     

    וחוץ מזה, קשה להתאפק, אבל התפרסם היום במוסף הארץ ראיון שגרם לי להצטער שלא אני כתבתי אותו עם פרופ' נפתלי תשבי על האפשרות לעשות upload לתודעה ועל חיי נצח במימד הדיגיטלי. אגב לכתבה קוראים בשם הקורע: "תהיה נשמתך צרובה בלפטופ של אחותך". מומלץ.

    מסקנות מהתרסקות האינטרנט בסן פרנסיסקו

    כחלק ממתקפת המקלוהן שהחשיבה שלי חווה בזמן האחרון, עברה גם הבלוג הזה למוד מקלוהניסטי מובהק. אני מקווה שהקוראים מחזיקים מעמד. ממי שנכנס לבלוג האיזוטריסטי במוצהר הזה, אני מצפה לקצת סבלנות. בינתיים גם בנענע חווים מתקפה מקלוהניסטית. בטור שפרסמתי שם אמש "היום שבו נפלה הרשת" נמצא הסיכום שלי על משמעות ההתרסקות האינטרנט שארעה בסן פרנסיסקו אתמול.

    למי שלא מעודכן, נפילת כח כללית בסן פרנסיסקו גרמה להפלת כמות נכבדה של אתרי ווב 2.0 ולאנשי טכנוראטי לעבור להשתמש בטכנולוגית הרדיו הארכאית ופרטים נוספים שם. באופן כללי זה סיכום של כמה רעיונות מפוסטים שהתפרסמו פה לאחרונה עם הקצפת בדמות התרסקות האינטרנט שנותנת לפנטזיות האלה קצת אישוש פיקנטי.

     

    ועוד משהו שקשור במקלוהן. בתור אדם שאוהב לחשוב על טכנולוגיה וחושב שמודעות לטכנולוגיה ולהשפעות שלה היא אחת המיומנויות הנדרשות והחסרות בחברה של ימינו זה די מתסכל לגלות שוב כמה אנחנו רחוקים משם מבחינה מהותית.

    מחקר חדש מגלה שלמרות שצעירים הם חיות טכנולוגיות הם לא בהכרח אוהבים טכנולוגיה ובטח שלא חושבים על טכנולוגיה בצורה ביקורתית. מה שמאוד הגיוני, מכיוון שמדיומים מקיפים אותנו בצורה כל כך טוטאלית שהם נראים לנו שקופים לחלוטין וזה גרם למקלוהן לומר "אני לא יודע מי גילה את המים, אבל זה בטח לא היה הדגים". עוד פרטים על המחקר המעניין הז ופרשנות קצרצרה שלי עליו תמצאו בכתבה הזאת.

     

    זהו לילה טוב.