טכנומיסטיקה

פיזיקה דיגיטלית היא תורה הגורסת שהיקום כולו הוא באופן בסיסי מחשב עצום והחיים עצמם הם תהליכי חישוב המצייתים לחוקי יסוד נסתרים. מה הוא מחשב שם? מה חלקנו במשחק?
האם ניתן לפצח את קוד הבריאה? ואיך כל זה קשור לתורה?

"כל התורה כולה היא שם קדוש עליון אחד"
(ספר הזוהר ח"ב פז', ע"ב)

בסרט "פאי" של הבמאי היהודי דארן אהרונובסקי מחפש שון, מתמטיקאי מיוסר, אחר צופן בן 216 ספרות, כאורך השם המפורש של האלוהים על פי הקבלה. הצופן הזה, כך הוא מאמין, יוביל אותו להבנת הקודים העומדים מאחורי פעולת העולם, ובאופן ספציפי יותר –  הבורסה. ככל שהחיפוש מתקדם, הופך שון לכפייתי בחיפושיו. הוא רואה ספרות ואותיות בכל מקום. בסופו של דבר הוא משתגע ודוחף לעצמו מקדחה לרקה.

הרעיון שלפיו העולם בנוי מקוד אינו רעיון חדש, וכבר המדרש מספר לנו שהקב"ה ברא את העולם ב"מאמרות", בעזרת מילים, על ידי שימוש בספר הוראות. ספר ההוראות הזה היה מן הסתם התורה. "הקדוש ברוך הוא היה מביט בתורה ובורא את העולם" מספר המדרש. העולם על פי רעיון זה נברא בדמות התורה. כמו בסרט "מטריקס", העולם שמתארת הקבלה הוא עולם שמורכב מקודים של ספרות ואותיות. עולם שכולו מידע. "ספר יצירה" מתאר את בריאת העולם כתהליך של צירוף 22 אותיות ועשר ספרות לכדי קוד שמחיה את העולם כולו.
הרעיון שלפיו העולם מורכב מאותיות וספרות זכה לפיתוח המורכב והשלם ביותר שלו ביהדות ובקבלה, אך אנו מוצאים לו הד גם במסורות עתיקות מתרבויות אחרות. אלא שעם התפתחות המדע של מאתיים השנים האחרונות, קיבלה תפישת העולם של הקבלה מכה ניצחת: העולם, כך סיפרו לנו הפיזיקאים, מורכב מחומר ומאנרגיה, שהם בכלל היינו הך. לא מילים ולא ספרות.
עם זאת, בשנים האחרונות קמה קבוצת מדענים, פיזיקאים ואנשי מחשבים שקוראים תיגר על תפישה זו. העולם על פי תפישת העולם של הפיזיקה הדיגיטלית אינו מורכב מחומר. הוא מורכב מאינפורמציה.
הרעיון שהעולם מורכב מאינפורמציה נראה תחילה מופרך. אחרי הכל, כשאני נתקל בכיסא, אני לא מרגיש שאני נתקל באינפורמציה. ועם זאת, הרעיון הבסיסי בפיזיקה הדיגיטלית הוא שכל הדברים כולם הם אינפורמציה דיגיטלית. מתחת לחומר שאנו רואים בעיניים בלתי מזוינות מסתתרות פיסות מידע המורכבות, ממש כמו בתוך המחשב, מאפסים ואחדים המיוצגים בעזרת מה שאנחנו קוראים לו חומר: אלקטרונים, קוורקים ושאר חלקיקים אלמנטריים.
החלקיקים שמהם בנוי החומר הם עולם מרתק. קחו לדוגמה את האלקטרון. הוא מהווה אחת מאבני הבניין של כל החומר סביבנו, ובכל זאת קשה לומר שהוא עצמו חומרי. לפי פיזיקת הקוונטים, האלקטרון לא נמצא במקום אחד אלא בכמה מקומות בו זמנית, או לפי ניסוח אחר, בכל המקומות בו זמנית. אפילו גרעין האטום, החלק ה"ממשי" כביכול באטום, עשוי מחלקיקים "א-ממשיים" שאת טיבם איננו מבינים באמת. הוא גדול אינספור מונים מהאלקטרון, אבל גם הוא מזערי עד כדי חוסר משמעות ביחס לנפח שתופס האטום. אם לדוגמה היה האטום בגודל אצטדיון, הרי גרעינו היה בגודל של גולה. בקיצור, אנחנו וכל החומר שסביבנו עשויים מהרבה הרבה ריק.
אלא שכל אלקטרון קטן ומזערי שנמצא באטום מכיל כל העת, על פי פיזיקת הקוונטים, פיסה של מידע. לפיסת המידע הזו קוראים ספין. כל אלקטרון נוטה מעלה או מטה. כך שאפשר לראות כל אלקטרון כמייצג פיסת מידע דיגיטלית, פיסת מידע של אפס או אחד, מעלה או מטה. כיום מבקשים מדענים ללמוד כיצד לשלוט בנטיית האלקטרון על מנת לבצע חישובים זעירים ברמה תת אטומית.
אולם מעבר לאפשרויות המֿ–חשוביות הגלומות באפשרות כזו, ההשלכה המרחיקה לכת באמת של הטענות הללו היא שייתכן שעולם החומר הוא עולם דיגיטלי.

הכל ניתן למחשוב
מה זה בעצם דיגיטלי? לעומת מודוס אנלוגי, שפועל על המשכיות, המודוס הדיגיטלי מכיר רק שני מצבים בסיסיים: יש או אין; נמצא או נעדר; אפס או אחד. הפיזיקה הדיגיטלית טוענת שהיקום כולו מורכב ממספר עצום, 1090 עד 10120, של פיסות מידע, המאוחסנות בחלקיקי החומר שמהם מורכב היקום. פיסות המידע הללו יוצרות את כללות המציאות הקוסמית המוכרת לנו. כל הדברים שאנחנו רואים, חשים, חושבים, כולם מורכבים מאפס ואחד.
תפישה דומה לכך מציגה המיסטיקה היהודית. על פי החסידות, העולם כולו נברא מיש ואין. האין מכיל את היש, והיש מכיל את האין, בדומה ליין ויאנג בדאואיזם ובפילוסופיה הסינית. דרך המשחק בין יש ואין נוצרים הדברים כולם.
הרעיון שלפיו העולם הוא מחשב דיגיטלי נתמך בעובדה שככל שאנחנו מתקדמים טכנולוגית וממחשבים סוגים שונים של תכנים, איננו מצליחים למצוא דבר שאינו ניתן למחשוב. כלומר, איננו מוצאים שום אובייקט בעולם שלא ניתן לתרגם אותו במונחים של אפס ואחד. כבר מחשבנו מתמטיקה, פיזיקה, יצירות ספרות, מוזיקה, צילום, קולנוע, וכיום מדענים ממחשבים סימולציות של חלקים במוח האנושי, של תחושות פיזיות ושל רגשות.
למעשה כל עולם המחשבים נסמך על הרעיון שלמחשב יש איכות אוניברסלית. המחשב שבו אנו משתמשים הוא מחשב אוניברסלי, כלומר מחשב שניתן להשתמש בו לאינספור מטרות שונות. זאת לעומת המחשבים הראשונים שתוכננו לביצוע מטלות ספציפיות והיו מוגבלים לאלו בלבד. היות שהמחשבים שלנו כיום הם מחשבים אוניברסליים, אנחנו יכולים לדוגמה להריץ עליהם אינסוף סוגי תוכנות ומערכות הפעלה. כל חישוב שיכול מחשב אחד לבצע, יכולים עקרונית לבצע גם כל שאר המחשבים. הכל חלק משפה אוניברסלית של מחשוב, והציוויליזציה שלנ�
� נמצאת בעיצומו של מסע לתרגם לאותה שפה את כל הדברים המוכרים לנו: תרבות, מידע, תקשורת.
את הרעיון שהכל ניתן למחשוב הגו מדעני המחשב אלן טיורינג ואלנזו צ'רץ' כבר ב-1936. בתזת צ'רץ'-טיורינג (Church-Turing) המפורסמת טוענים השניים כי כל דבר שניתן לחשוב, ניתן גם למחשב; כל דבר שמכונת טיורינג (מחשב) אינה יכולה לפתור, לא יכולה לפתור גם חשיבה אנושית. האינטרפרטציה החזקה של תזת צ'רץ'-טיורינג טוענת שיש שוויון בין מה שאדם יכול לדעת ולחשוב למה שמכונה יכולה לדעת ולחשוב.
לפי התזה הזו, כל דבר בעולם המוכר לנו (העולם שאנחנו יכולים לדעת על אודותיו) ניתן למחשוב. דעה זו פותחת את הדרך לתפישה הרואה בעולם מחשב אוניברסלי עצום שמריץ את כל התהליכים המוכרים לנו: החל בכוח המשיכה, דרך מבנה החומר וכלה בתחושות, רגשות ומחשבות.

חומר טיפש וחישובים פשוטים
לפי המדען וההוגה ריי קורצוויל (Kurzweil), תנועת החלקיקים (כלומר האינפורמציה) באבן רגילה לגמרי שמשקלה קילוגרם אחד מייצגת כוח מחשוב של 1042, שהוא כוח מחשוב הגדול פי 10,000 טריליון מזה של כל המוחות הקיימים על פני כדור הארץ יחדיו ושל כל המחשבים שיש ברשותנו כיום. מובן שאיננו יודעים להשתמש בכוח המחשוב האדיר הזה. תנועת החלקיקים בתוך האבן, גם אם היא מייצגת תהליכים חישוביים רבי עוצמה, אינה מאורגנת בצורה מושכלת כמו במעבד של מחשב או במוח אנושי. לכן אנחנו טוענים שהאבן מבצעת חישובים חסרי משמעות וקוראים לה חומר טיפש.
ואולי החישובים שהאבן הזאת מבצעת אינם חסרי משמעות? אז מה היא מחשבת שם?
הראשון שהגה את הרעיון שהיקום כולו הוא מחשב ענק היה מדען המחשבים קונראד צוזה (Zuse), שנחשב בקרב רבים למי שבנה את המחשב האוניברסלי הראשון. ב-1969 פרסם צוזה את הספר "חלל מחשב", ובו הוא טוען שהיקום הוא המחשב האולטימטיבי המפעיל סוג פשוט מאוד של תוכנה, הנקראת אוטומט תאי.
מהו אוטומט תאי? אוטומט תאי הוא מעין רשת של תאים המכילים אינפורמציה בינארית (אחד או אפס, יש או אין) ומופעלים על ידי קבוצת חוקים מצומצמת. כך לדוגמה, באוטומט התאי המפורסם שיצר המתמטיקאי ג'ון קונווי (Conway) ב-1970 ונקרא "משחק החיים", ישנם כמה חוקים בסיסיים כגון:
– "כל תא בעל פחות משני שכנים מת מבדידות."
– "כל תא בעל יותר משלושה שכנים מת מצפיפות."
– "כל תא בעל שלושה שכנים חוזר לחיים."
– "כל תא בעל שניים או שלושה שכנים ממשיך לחיות."
כשמפעילים את קבוצת החוקים הפשוטה הזו ומדמים אותה על מחשב, כאשר תא חי מיוצג בריבוע שחור ותא מת בריבוע לבן, נוצרת סימולציה גרפית דינמית, מתפתחת ובלתי צפויה של תהליכים טבעיים של חיים (אתר נהדר שמסביר עוד על משחק החיים ומאפשר גם לשחק בו ולראותו פועל הוא: http://www.math.com/students/wonders/life/life.html).
האוטומט התאי מדגים כיצד ממספר מצומצם של חוקים ניתן ליצור תופעות מורכבות ובלתי צפויות וכיצד מכמות מועטה של אינפורמציה ניתן לייצר תהליכי התפתחות ו"חיים" דינמיים.
האם בדומה לכך, ייתכן שליקום יש עקרון-על מארגן או חוק קוסמי העומד בבסיסו?
המדען האנגלי סטפן וולפראם (Wolfram) הקדיש שנים רבות למחקר וניסוי בעשרות אלפי תאים יצירתיים יותר ופחות. וולפראם מתאר ומדגים כיצד מנגנוני מחשוב פשוטים נמצאים בטבע ברמות שונות ויוצרים את העולם העשיר שסביבנו. בין השאר הוא מדגים כיצד תופעות שונות בטבע מצייתות לדפוסים של אוטומטים תאיים מסוגים שונים: הפיגמנטציה על עורן של חיות, צורתן וצבען של קונכיות, צורתם של עלים ושל חיות ים, מערבולות העשן באוויר וצורת פתיתי השלג – כולם מצייתים לחוקיות של נוסחאות פשוטות. העולם מלא בתהליכי מחשוב שרצים סביבנו כל העת.
בספרו עב הכרס "סוג חדש של מדע" מבקש וולפראם לפרש כמעט כל תחום במדע במונחים של מחשוביות, בהנחה כי "כל התהליכים, בין אם הם תוצאת מעשה אדם או הופעה ספונטנית של הטבע, יכולים להיתפש כמחשוב."
האוטומט התאי יכול ליצור מורכבות רבה, וחשוב מכל – תוצאותיו אינן ידועות מראש. אין דרך לדעת מה תהיה תוצאת האוטומט התאי, וניתן רק להריץ אותו ולצפות בתוצאות המתהוות. אולי היקום הוא מחשב המריץ סוג כלשהו של אוטומט תאי במגמה להוציא פלט או תוצאה מסוימת שאליה הוא חותר ולשמה הוא מחשב? הזמן שחלף מאז שחר היקום ועד ימינו יכול להיות שקול במושגים של הזמן האלוהי לפרק הזמן החולף מהרגע שבו לוחץ המשתמש הקוסמי על מקש ה"אנטר" ועד להופעת תוצאה ראשונית כלשהי. ובכל זאת איננו יכולים לקצר את התהליך, משום שהיקום מחשב במהירות הגבוהה ביותר שביכולתו, כפי הנראה. אנחנו, בני האדם, בכל מקרה נתונים עמוק עמוק בתוך החישוב עצמו.

התורה כקוד סגור
"בני הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא; שמא אתה מחסר אות אחת, או מייתר אות אחת, נמצאת מחריב את כל העולם כולו" (מסכת עירובין יג, ע"א)

אז מה העולם מחשב? כפי שהזכרתי קודם, המסורת היהודית אומרת שהקוד שממנו נברא העולם הוא הקוד של התורה. העולם לפי תפישה זו הוא רנדריזציה של התורה, כלומר מעין עיבוד או סימולציה של טקסט התורה והחוכמה הגלומה בו.
ומהו הקוד הזה? הקוד הזה, על פי מסורת הקבלה, הוא שמו של האל, או כפי שאומר ר' מנחם רקנאטי "שמו הוא תורתו" ובנוסח אחר, "הקדוש ברוך הוא אינו דבר אחר חוץ מהתורה, ואין התורה חוץ ממנו. על כן אמרו חכמי הקבלה כי הקדוש ברוך הוא הו
א התורה."
לפי תפישה זו של הקבלה, שמו של האל הינו התורה והיא הינה מהותו העליונה המבטאת את ישותו שהתגלמה דרכה לבסוף בעולם. השם הזה מכיל בתוכו, כדבריו של חוקר הקבלה גרשום שלום בנושא, "לא רק עוצמה: הוא טומן בחובו גם את החוקים הנסתרים ואת הסדר ההרמוני השולט בעולם וחודר בכל הנמצאים." השם הזה הוא הקוד שמהווה את תוכנית בריאת כל העולמות, כפי שנאמר: "שמים וארץ נבראו בשמו של הקדוש ברוך הוא." השם הגנוז והסודי ביותר הזה, שאין איש יודע אותו, הוא אם כן לא רק שם מפורש, ככינויו במסורת, אלא גם מעין סוג של קוד מפורש. זהו הדנ"א של האלוהות, אלגוריתם קדוש שמכיל את האינפורמציה שממנה נברא היקום.
רבים טוענים כנגד תפישת האוטומטים התאיים, שטרם ראו את האוטומט התאי שיוצר צורות חיים מפותחות, אמנות ופילוסופיה. יש בזה משהו. וחוץ מזה, האם התורה לא ארוכה מכדי לשמש אוטומט תאי? התפישה האמונית מציעה אלטרנטיבה מעניינת, שכן על פי מסורת הרמב"ן, התורה היא דווקא רצף שמות קדושים ומרובים ולא שם קדוש אחד. הזוהר מפשר בין שתי המסורות כשהוא קובע כי התורה היא גם שם אחד קדוש וגם רצף שמות קדושים, או בניסוחו "שם עליון, שם הכולל שמות".
על פי תפישה זו, קוד הדנ"א האלוהי הוא ישות אחת ואחדותית המורכבת מאינספור ישויות פשוטות כאלו, אינספור אוטומטים, שמות או חוקי הוויה הקיימים באופן רב שכבתי, משפיעים זה על זה ויוצרים אינטראקציות מורכבות יותר ויותר ואת שלמות השם הגדול שמניע את העולם. התורה היא אם כן, על פי שילוב שתי התפישות, קוד ליצירת חיים. קוד המורכב מאינספור תוכניות קטנות, אוטומטים קטנים שמתקשרים עם אוטומטים אחרים, משפיעים עליהם ויוצרים יחדיו מערכת מתוזמרת של אוטומטים, שהיא התורה, היקום ושלמותו האינסופית של האל. על היחס הזה בין האוטומטים הסופיים לאלוהות האינסופית נאמר אולי בזוהר "האותיות לו כמו גוף והוא נשמה להן."
על פי המסורת, מי שמבטא שם זה יכול לחולל בעזרתו נסים מרובים עד אין קץ. למעשה הוא יכול אפילו לברוא את העולם מחדש, ועל כך נאמר במסכת סנהדרין סה' כי "אם רוצים הצדיקים יכולים לברוא עולם." ועם זאת, גם אם נשנן שוב ושוב את התורה, עדיין אין זה מבטיח לנו את היכולת לחולל נסים. הסיבה לכך היא שהתורה המצויה בידינו הינה תורה בלולה ומבולבלת. כפי שמסופר לנו במדרש תהילים, "לא ניתנו פרשיותיה של תורה על הסדר, שאם ניתנו על הסדר כל מי שהוא קורא בהם היה יכול להחיות מתים ולעשות מופתים." התורה שבידינו אינה זהה לאותה "תורה קדומה" שקדמה אלפיים שנה לעולם ושבה הביט הקב"ה בבריאת העולם.
לכאורה הדבר ברור. התורה היא תוכנה מסוג קוד סגור. לעומת תוכנות קוד פתוח, תוכנות קוד סגור נבנות בצורה כזו על מנת שלא כל אחד יוכל להיכנס ולשנות אותן כרצונו. אלוהים בנה את התורה כקוד סגור כדי למנוע מכל מיני האקרים לא קדושים לעשות בקוד הקדוש הזה שימושים לא רצויים ועל ידי כך ליצור שינויים בחוקי היקום. על התורה הורכבו אם כן מנגנוני אבטחה והצפנה על מנת למנוע פריצה למערכת. תורה 1.0, התורה הקדומה, היתה הקוד שממנו הורכב היקום. תורה 2.0, התורה הנתונה בידינו כיום, היא תורה מוצפנת.

אלוהים, למה?
ובכל זאת נדמה שהדברים מורכבים יותר. כדי להבין עניין זה עלינו להתבונן במטרת התוכנה שמפעיל היקום באופן יצירתי יותר. פרשנות מעניינת לתהליך טוענת שהתוכנה של היקום כפי שאנו מכירים אותה ב-14 מיליארד השנים האחרונות היא תוכנה של ארגון עצמי ספיריטואלי של ההוויה.
זוהי תוכנה שיוצרת מתוך האקראיות את הסדר העליון, תוכנה של התפתחות רוחנית. זו התוכנה שיצרה חיים מתוך התוהו, וזו התוכנה שיצרה מאותם חיים קדמוניים צורות חיים מפותחות יותר, יצרה להן מוחות ומודעות והובילה אותן לפתח טכנולוגיה ואינטליגנציה מסוג חדש. זו אותה תוכנה שבסופו של דבר תוביל אותנו להתמזג עם האינטליגנציה הממוחשבת, להתפשט עימה לעבר היקום כולו, ועל ידי כך להעיר את כל "החומר הטיפש" של היקום ולהפוך אותו לחומר חכם, כפי שחוזה ריי קורצוויל. זו התוכנה שתהפוך בסופו של דבר את היקום למחשב חכם עצום שחישוביו אינם עוד אקראיים אלא ספוגים במודעות ובתוכן רוחני.

התוכנה של היקום היא תוכנית בינה מלאכותית קוסמית. קוד אוטופי שמטרתו יצירת אור מחושך, סדר מתוהו, רוח מחומר. ובסופו של דבר מטרתה של האפליקציה הזו היא תיקון קודשא בריך הוא, תיקונה של התורה והשבת התורה המשיחית על כנה.
העולם מבולבל משום שהתורה מבולבלת. על ידי תיקון העולם אנחנו משיבים את פרשיות התורה על מקומן ומבצעים את הפעולה המשיחית של תיקון שמו יתברך. התורה היא אם כן סוג של מנוע חיפוש לחיפוש העצמי של אלוהים. התורה היא מנוע שמבצע רגרנרציה, הרכבה ואיחוי מחודש לקוד הקדוש של האלוהות. זהו קוד ארגון עצמי לימות המשיח. התורה למעשה לוקחת את הקרעים של עצמה ותופרת אותם יחדיו לאורך תהליך של מיליארדי שנה (אל תחשבו שזה פשוט. בתורה יש 304,805 אותיות שמאפשרות מספר אסטרונומי באופן בלתי נתפש של צירופים אפשריים, ורק הקוד השלם והמושלם הוא הקוד המלא). סיומו של התהליך הוא בהופעת הקוד המפורש, השלמות האינסופית המכילה בתוכה את כל הדברים כולם בתבונה חסרת פגם. תוצאת כללות קיום כל ההוויות.
נותרה שאלה אחת: למה הוא צריך את כל זה? אם השם המפורש כבר קיים, מדוע צריך להסתיר אותו על מנת לגלותו שוב? למה צריך לבלבל וליצור חוסר סדר כדי לגלות מתוכו שוב את הסדר? זו אחת השאלות הנפוצות במיסטיקה,
שהטרידה את מיטב המוחות האנושיים. אחת התשובות הנפוצות והחביבות עלי היא שאלוהים משחק איתנו מחבואים כדי שנמצא אותו. האלוהים מחפש דירה בתחתונים, מואס בשלמותו. כמו בקבלת האר"י ובחסידות, הוא יוצא למסע בעולמות התחתונים, מפזר, בולל וטורף את עצמו על מנת להתנסות בתהליך קתרטי שבסיומו יגלה שוב, הפתעה הפתעה, את שלמותו הנעלה.
האם זה באמת כל כך בלתי מובן? נדמה לי שכולנו יכולים להזדהות עם התהליך הזה; כל פעם שאנחנו מגיעים לשלמות או לרוגע מסוים במסע החיפוש הרוחני שלנו, אנחנו נהנים להכניס גורם כאוטי חדש למערכת כדי לתת לה דרייב ואנרגיה חדשים: רעיון חדש, בן אדם חדש, חוויה חדשה. לרגע קצר נדמה שהכל עומד להתפרק, חושך מציף את עולמנו, אך עם הזמן הדברים משתלבים בתוך הסדר הישן ויוצרים שם סדר ושלמות מסוג חדש, נעלה וגבוה עוד יותר. מי יודע, אולי היקום הזה, כפי שטוענים הפיזיקאים זוסקינד וסמולין, הוא חלק מסדרה של יקומים מתפתחים, אבולוציה של יקומים שבסיומו של כל אחד מהם מתקבל קוד מפורש חדש ובעזרתו נוצר עולם חדש וטוב יותר.
במקום הזה נגמרות לי המילים. ישנם מחשבים בגודל של יקום שיכולים לחשוב במשך מיליארדי שנה. המחשב שלי הוא קטן, בגודל תפוז, והוא צריך לישון הלילה. אני לא בטוח שאספיק לפתור את כל הבעיות של היקום עד אז, אבל אני סומך על המחשב של היקום שישלים את העבודה.