המשחק Age of Empires בקריאה פוליטית ותיאולוגית-פילוסופית

סיפרתי פה באחד מהפוסטים הקודמים שאני מתנסה עכשיו קצת במשחקי מחשב וכרגע ספציפית בסדרת Age of Empires  של Ensemble Studio ו-מיקרוסופט.

למי שלא מכיר מדובר במשחק RTS (Real Time Strategy) שבמסגרתו צריך השחקן לנהל ולפתח ציבליזציה המתקדמת מעידן האבן לעידן הברונזה והברזל והלאה. במשחק השלישי בסדרה כבר מדובר על ייצוגים של תקופות מהמאה ה-15 ועד המאה ה-19.

למרות שכשחקן במשחקים אני כושל למדי, המשחק ב-Age of Empires I (1997) וב-Age of Empries III (2005) היה חוויה יוצאת דופן למדי. ראשית כל המשחקים האלה, למרות שאני די בטוח שהם לא תוכננו כמשחקי אג'נדה, בהחלט פועלים כמשחקי אג'נדה קטלניים ביותר שמדגימים מסרים חתרניים למדי אם מסתכלים עליהם לרגע במבט ביקורתי.

לשחק את הסרטניות הציביליזטורית
חלק מהמבקרים שדיברו על Age of Empires גינו ובצדק את ההתרכזות המוגזמת בכח צבאי על מנת להשיג ניצחון במשחק ההיסטוריה הזה. לטעמי Age of Empires, אולי בלי כוונה, מהווה דווקא את אחד ממסמכי המחאה המרתקים יותר על האלימות שעומדת בבסיסה של ההיסטוריה האנושית.

במשחק הראשון בסדרה לדוגמה שבו אתה משחק ציבליציות כמו מצרים, יוון או פרס העתיקות אתה מתחיל את דרכך כקבוצה של אנשים החיים בטבע ומתחילים מכלום במאבקם להקים את האימפריה הגדולה בעולם. על הנייר אולי זה נשמע טוב, אבל יותר מכל ספר היסטוריה או סרט שעוסק בדיכוי, המשחק הזה מדגים לשחקן היטב היטב את המשמעות של הדבר הזה: בניית אימפריה ואת האופי הסרטני של הציבליזציה האנושית.

כדי להתקדם במשחק השחקן צריך מיד להתחיל לבזוז ולהחריב את הטבע. המשחקן מורכב משורה פעילויות קבועות: רצח חיות הבר באיזור לצורך קיום אוכלוסיה מתרחבת, כריתת העצים בסביבה וחציבה מאסיבית של משאבים.

במילים אחרות: אם אתה צמחוני או רוצה להגן על היערות אין לך מה לחפש במשחק הזה. If you can't stand the heat of civilization get out of the kitchen. ואני לא מדבר בכלל על זה שהמשחק עצמו (כמו הרבה משחקים אחרים) מתבסס על ההשמדה השיטתית של עמים אחרים.

במשחק השלישי בסדרה שבו אתה משחק מול אימפריות כגון זו איוון האיום או נפוליאון אפשר לראות גם ביקורת נוקבת של תקופת הקולוניאליזם. אני לדוגמה שיחקתי קבוצת קולוניאליסטים גרמנים הנלחמים על השליטה באיים הקאריביים כנגד אימפריות אחרות. האינדיאנים והאוכלוסיות המקומיות שחיות במקום הם פשוט רקע שאתה בוזז שלב אחר שלב את עולמו.

כמשחק שהכניס אותי לעולם הזה באופן אקטיבי אייג' אוף אמפיירז לימד אותי על המשמעות של קולוניאליזם לא פחות מכל מאמר של הומי באבה או סרט של וורנר הרצוג.

אז מצד אחד אפשר לראות במשחק אייג' אוף אמפיירז משחק שמלמד את השחקן להכנס לתפקיד של כובש חסר רחמים. ומצד שני אפשר לראות בו גם כמראה המשקפת באופן חד ואכזרי את הכרונולוגיה האנושית ככרונולוגיה של הרס וברבריות ומבקרת באופן חסר רחמים את חולאיה המובנים של הציבליזציה האנושית כפי שהתפתחה לאורך ההיסטוריה.

ואפשר גם לראות אותו באופן תיאולוגי-פילוסופי
דיברתי כאן מספר פעמים בעבר בעקיפין ולא בפירוט כמו שהייתי רוצה על ההתפצלות של התודעה האנושית לאורך ההיסטוריה. ככל שאנחנו ממשיכים בהתפתחותנו גם לאורך החיים, וגם לאורך ההיסטוריה התודעה של האנושות כפרטים וככלל מתפצלת ליותר ויותר חלקים. תחומי הידע מתרבים, תחומי המעשה מתרבים. האדם המודרני שמחובר למספר אדיר של אמצעי מידע מסלולרי, טלויזיה, רדיו, עיתונים והאינטרנט על אנספור ערוציו ולמספר גדול מאי פעם של אנשים לעמוד איתם בקשר (לדוגמה פייסבוק), עומד מול מגוון גדול מאי פעם של מוצרים, אפשרויות לבילוי, עבודות, אמונות ועוד ועוד נמצא תחת מתקפה המבצעת פרגמנטציה בתודעה האנושית.

זהו, כפי אני שוכח לרוב לציין הנושא של הבלוג הזה ככלות הכל. העומס שמטילה הפרגמנטציה (הטכנולוגית) של התודעה האנושית על בן האנוש המחפש לצידה את העוגן של האחדות והאמונה השלמות.

בהקשר הזה Age of Empires מציע לשחקן הדגמה כפולה לעקרון זה של ההיסטוריה:

מן הצד האחד ככל שהשחקן מתקדם בשלבים ומקדם את האימפריה שלו כך היא הופכת למורכבת, מרובת חלקים, תהליכים ואמצעים ובקיצור לפרגמנטרית יותר. התפתחות האימפריה בהקשר זה היא כמובן תמונת מראה של התפתחות התודעה של השחקן וההצלחה לעבד בתוכו וללהטט בתוכו עוד ועוד פרמגנטים במאמץ ליצור מהם אימפריה אחדותית.

מצד שני Age of Empires הוא גם דוגמה מאלפת לא רק לאופן שבו התודעה האנושית עברה פרגמנטציה לאורך דורות, או עוברת פרגמנטציה (תוך נסיון לביצוע אינטגרציה) בשחקן שמשחק במשחק. היא גם דוגמה מאלפת לאופן שבו התודעה האנושית עוברת היפר-פרגמנטציה מואצת בימים אלו ממש. כשרואים את את רמות המורכבות המתגברות של המשחק השלישי בסדרה לעומת המשחק הראשון שיצא רק 8 שנים לאחר הראשון אפשר לראות את הטרנד לקראת פרגמנטציה מורכבת יותר ויותר של המציאות.

אכן מציאות קשה. האם וכיצד תעמוד האנושות בפרגמנטציה התודעתית? האם וכיצד אפשר לאמן את האדם להפוך לאומן טכנומיסטי שמשתמש בכוח פרגמנטציה על מנת לבצע תהליך היתוך פנימי אינטגרטיבי? על כך בקרוב בעז"ה.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ליאור  On 1 בדצמבר 2007 at 3:05

    רק שתדע שהרבה יותר משתלם לבנות חוות ברגע שאפשר במקום להתבסס על ציד או גידול חיות מבויתות. גם דיג זו אפשרות טובה
    🙂

  • מטאפיזיסט אמפריציסט  On 1 בדצמבר 2007 at 15:33

    זה זמן רב שמשחקי המחשב, ממש כמו הטכנולוגיה עליה הם מבוססים, מזנקים בצעדי ענק ודוחקים בצרכניהם לקראת אינטראקטיביות ברמות תחכום הולכות ומשתכללות.על כן גוברת גם הצפייה לביקורת עניינית שתדע לתרגם את האפקט התרבותי שנוצר בעקבות האירוע הפיקטיבי – ספרותי שנפגש בקורא/כותב- שחקן. הרשומה הנ"ל היא אכן ביטוי ראשוני הולם למדי. עם זאת, בהקשר הזה מענין לשאול על מקומה של המיסטיקה. באמרי מיסטיקה אינני מתכוון למובן הצר של המילה, אלא לכלל הפרשנויות שמבקשות לצבוע תופעה ספציפית אחת בזאת של אחרת, דתית, תיאולוגית ואפילו פילוסופית. קריאה שכזאת מפספסת לטעמי את האירוע עצמו, הוא עשוי להיות דומה לתיאוריה X אשר חי בצרפת של המאה ה19, לאנוס יהודי במאה ה17 או ליווני
    Y,
    אך תופעת משחקי המחשב מעניינת לכשעצמה ואני קורא ומפציר בזאת מבעל הפוסט לחזור ולחשוב מה הופך את התופעה לייחודית? במה שונה משחק המחשב שהוזכר למשל ממשחקי לוח מקבילים, ברמה האפסטימולוגית, החוויתית או הפסיכולוגית? אני לא מבקש לטעון שהמחבר מבטא עמדה שכזאת כאן, אך כמי שמציג את עצמו ככטכנומיסטיקן, אני שואל את עצמי האם זאת לא העמדה..?

  • עידו  On 1 בדצמבר 2007 at 18:09

    אני שמח לארח אנשים נכבדים ככבודו בבלוגי הקט,
    ועם זאת עלי להודות שמכתבו של כבודו בלבל אותי מעט. מכיוון שאיתרתי בדבריו של הכותב מספר שאלות שלא ברור לי לאשורו של דבר לאילו מהן התכוון למעשה אענה כאן על כמה שאלות במקביל בתקווה שחלק יפנו לצידו המטפאיזי של אדוני וחלק אחר יפנו לנטיותיו האמפיריות.

    1. אם נשאלת השאלה מה הקשר למיסטיקה כפי ששאלו כאן בעבר, אענה רק כי כל דבר שמפצל את התודעה האנושית ומרחיק אותה מתודעת הכאן והעכשיו הנו אם כן אתגר למיסטיקה השואפת להציב את האדם במגע ישיר עם המציאות ולכן עניין מיסטי לכל דבר.

    2. אם רצונו של האדון לשאול: מה הופך את התופעה לייחודית? במה שונה משחק המחשב שהוזכר למשל ממשחקי לוח מקבילים, ברמה האפסטימולוגית, החוויתית או הפסיכולוגית? הרי עלי להודות שהשאלה כאן גדולה על תגובה קצרה כאן בפוסט.

    התייחסתי לנושאים אלו בעבר בבלוג ואני מזמין את האדון המטפיזי-אמפירי לקרוא חלקים אחרים בבלוג ולגלות שם עולמות מרתקים.

    ועוד עלי לספר לאדון כי בקרוב יפורסם מאמר נוסף מפרי עטי שיעסוק בין השאר בהשפעות הקוגניביות ש משחקי מחשב ושל משחקי לוח ועשוי האדון למצוא בו עניין.

    מאחל לאדון שבוע טוב,
    עידו

  • יונת  On 2 בדצמבר 2007 at 1:13

    הפעם הרעיון הוא במוצהר להבהיר שבשביל לנהל את מקדולנדס צריך לעשות דברים הרסניים לסביבה ולחברה:
    http://www.mcvideogame.com

  • ארכיפלג עליון  On 2 בדצמבר 2007 at 10:59

    אני חייב להודות שגם אני תוהה לגבי נהירות דבריו של האמפריציסט, אך אני חושש כי גם ההבהרה שלך, מר הרטוגזון היקר, לגבי מהותה של המיסטיקה לא קידמה אותי, אני חושש , לקראת הבנה מלאה יותר. אם ההנחה היא שהמיסטיקה היא דבר מה שמתפצל מתודעת הכאן ועכשיו(מתודעת המציאות החוצה), מה שלהבנתי מצביע על למשל התודעה שמביאה אותי לכתיבת השורות הללו, כיצד זה פתאום היא נקשרת בכל אופן עם המציאות בסייפא של הטענה? אתה הרי לא מבקש לומר שמשחק במחשב מציאותי יותר/פחות ממשחק לוח אך בשל רמות תודעה שונות? אם כן אז המרכז הוא תודעתי ולא חוויתי והרי שלא משנה מה נחווה אלא כיצד ומשחק מחשב יהיה שונה אך ברמות אסתטיות, לא?

    ולהלן ממספר משחקי לוח שהייתי שמח מאד לשמוע את דעתך עליהם ואולי גם על גרסתם הממוחשבת:
    Axis & Allies, Clue, Civilization וThe Settlers of Catan.

    בברכת יום טוב

    ארכי

  • בובה  On 3 בדצמבר 2007 at 8:56

    מסע הכיבוש של הלבנים את השחורים. בראייה אינסטרומנטלית טנטטיבית ניתן לראות כי מאחר והלבן מתחיל את המשחק מוצגת לנו כאן ביקורת אפיסטמולוגית אירונית על התקדמות הטכנולוגיה הלבנה במסע הכיבוש הקולוניאליסטי, עם קריצות ללורנס איש ערב. המלכה המטרנליסטית שמוקרבת על מזבח הפטריארכיה בכדי לשמור על המלך גם היא מנציחה קיטוב אנטי פמיניסטי בחברה.

    זה יופי שהמשחק גרם לך לחשוב את כל הדברים האלה, הוא עשה את העבודה שלו כעבודת אמנות שגורמת לאנשים לחשוב. אבל פאק זה משחק, אסטרטגיה, שב תשחק ותהנה.

  • עידו  On 3 בדצמבר 2007 at 16:10

    אהבתי וצחקתי מהניתוח שלך למשחק השחמט. הפגם העיקרי בו הוא שכל מה שכתבת תקף גם למצב ההפוך – השחורים שתוקפים את הלבנים. אבל בכל מקרה אני לא חושב שניתוח כזה הוא כזה מופרך מעיקרו כפי שהצגת אותו.

    ועדיין, נכון. זה משחק (אני שמח שדייקת במילים ולא כתבת 'רק משחק') וצריך לשבת לשחק ולהנות.

    אז אני יושב משחק ומהנה. אבל כמו בן עזאי מה אני אעשה שבתורה חשקה נפשי ויותר אני נהנה לחשוב עליו יותר מלשחק בו. משהו דפוק בי כנראה.

    ושאלה אחרונה, השם זה בעקבות הסרט של זאב רווח?

    כל טוב,
    עידו

  • Ender  On 11 בדצמבר 2007 at 16:24

    כשחקן אייג' מושבע, נעלבתי שלא כתבת על Age of Empires 2 אשר לדעת רבים וטובים, הינו המשחק הטוב ביותר בסדרה.

    מה שמעניין במשחק הזה, שגם לאחר כ-8 שנים של קיום, קהילת השחקנים מפתחת אסטרטגיות מלחמה חדשות כל הזמן.. (הטרנד הרווח כרגע הוא Dark Age Rush שבו אחד המהלכים הראשונים במשחק הוא לבנות ארבע חיילים ולנסות להשבית את הכלכלה של היריב כשהיא עוד בחיתוליה).

    אחד מהדברים היותר מעניינים שקורים, בעיקר לקראת סיום המששחק, הוא כשהכלכלה שלך כבר מבוססת דיה, ואין לך תורך במאה איכרים שיעבדו את האדמה, שחקנים נוטים להרוג את האיכרים המיותרים כדי לבנות במקומם חיילים נוספים (עקב מגבלה על כמות האוכלוסיה המירבית).
    ובכלל, לא נדיר לראות פרשים שנשלחים לבד למשימות התאבדות בעומק קווי האויב בכדי לזרוע פחד בריכוזי האוכלוסיה האזרחית 🙂

    ואפשר להמשיך ולדבר שעות על אסטרטגיות לחימה שלא מהססות להקריב את טוביה לוחמיה למען המטרה הסופית – השמדת האוייב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: