מצעד הפסיכדליה הגדול – המלצות לארטיפקטים פסיכדלים

מי אמר שהעידן הפסיכדלי הסתיים בשנות השישים? כשאני מביט סביבי אני רואה אנספור דוגמאות לעיצוב פסיכדלי במרכזי הקניות, בפרסומות, בסרטים ובמוזיקה הפופולרית.
 
מדיה היא אמנם פסיכדליה יד שניה, אבל במובן מסוים היא הייתה אחד הדברים היקרים ביותר שחזרו מהחוויה הפסיכדלית, אפשרות לשתול את המציאות המתגלה במצבי תודעה אחרים לתוך המציאות היומיומית ולהחדיר לתוכה דמיון ושאר רוח מסוג אחר.
 
החכמה המקובלת אמנם גורסת שתור הזהב של התרבות הפסיכדלית היה בשנות השישים, ובמובן המיידי ביותר האפשרי זה גם נכון, אבל כמו שמקנה ואחרים טענו הפסיכדליה שדוכאה על ידי השלטון הסתננה וחדרה בדרכים אחרים לתודעה הקולקטיבית וממשיכה לעשות את הדברים שפסיכדליה עושה, או כמו שג'ון לנון אמר קצת לפני מותו "לא שומעים על זה יותר, אבל אנשים עדיין מבקרים את הקוסמוס".
 
אחרי שנתקלתי לאחרונה במספר הזדמנויות בארטיפקטים פסיכדלים מובחרים שנוצרו מתוך התרבות הפופולרית בשנים האחרונות, חשבתי להביא כאן כמה המלצות למי שרוצה להיות בלי ולהרגיש עם, ולכל מי שרוצה להתחבר לחוויה הפסיכדלית דרך תרבות פסיכדלית העכשווית.
 
הסרט הכי פסיכדלי –  יש קשר עמוק בין פסיכדליה לבין הילדות. זה לא סתם שאנשים שמתנסים בפסיכדליה מדווחים הרבה פעמים על תחושות נשכחות שחוזרות אליהם לפתע לראשונה מאז גיל 4. יש סיבות טובות להאמין שהאופן שתינוקות חווים את העולם הוא די דומה לטריפ. אם תביטו בתינוק בן שנה מתנודד על רגליו, נע בין חיוך מלא הוד לבין בכי נורא ומביט בעולם מתוך אותה תפיסת עולם שווילבר מכנה Magical תתקשו להבדיל בינו לבין מי שנמצא בחוויה פסיכדלית.
 
הצבעוניות הססגונית והמוגזמת שאהובה כל כך על ילדים הייתה אחד הסמלים העיקריים של הפסיכדליה ושל ה-"Flower Children" (ילדי הפרחים) מאז ומעולם ולמרות שהיא עולה לחלק על העצבים לי אישית הייתה תמיד חיבה לסרטים שגורמים לך לחשוש שעוד רגע תפצח בהתקף אפילפטי. אם מתייחסים לרגע לקטגוריה המוזרה הזו נדמה שמעולם לא היה סרט שעשה את זה בצורה טובה יותר מסרט הילדים החדש והכושל של האחים וושובסקי Speed Racer
 

 
בשאלה אחת אין ספק. Speed Racer הוא ללא כל ספק הסרט הצבעוני ביותר שראיתי מעודי. חדות הצבעים על המסך היא חסרת תקדים ויוצאת דופן כל כך שהיא מעניקה לצופה תחושה שהוא נמצא בעולם היפר-חושי שלטעמי היא החיקוי המוצלח ביותר שהשיג הקולנוע עד היום לחוויה הפסיכדלית. למרות שהסרט הזה מאוד טפשי (לפעמים זה גם חיובי), הוא גם מטפל בשאלות הגדולות של החוויה הפסיכדלית ובעיקר בשאלת האמונה ובכלל הוא הזכיר לי בקצב ההיפר שלו איזה טריפ. מי שימהר יכול עדיין לתפוס את זה בקולנוע, אז רוצו.
 
הערוץ הכי פסיכדלי – הערוץ המוצלח ביותר בטלויזיה היום הוא הערוץ המואר – הלא הוא ערוץ התינוקות (ובעניין הזה אולי בגלל שאני לא מתמצא מספיק בתחום אני לא ממש מותח הבדלים בין לולי לבין בייבי, שניהם מעולים בעיני).
 
אני אוהב את ערוץ התינוקות כי זה הערוץ היחיד שהקדים את יוטיוב והוידאו ברשת – לא תמצאו כאן תוכנית שהיא יותר מ-5 דקות.. המסרים בערוץ הזה הם כנראה הפחות המזיקים בין שאר הערוצים בטלויזיה. רק כאן תוכלו לצפות בשעות ארוכות שמורכבות משידורים ישירים של חיות באחו, מוטאציות ביו-אלקטרוניות (דוגמת הטלטאביז), קליידוסוקופים צבעוניים וצורות צבעוניות המתעופפות על המסך לקצב סינתיסייזרים המנגנים יצירות מוזיקליות של שוברט ומוצרט. תענוג.
 

המשחק הכי פסיכדלי –Synaesthete (הורדה בחינם כאן) שהכיר לי ליאור באקאלו כשהיה עדיין מבקר המשחקים של נענע, הוא אחד המשחקים הפסיכדלים ביותר שהכרתי עד היום.

 Synaesthete שנקרא על שם תופעת הסינסתזיה, תופעה שקורה לעיתים במצבים פסיכדלים אבל לא רק שם, כאשר הרשמים החושיים מתערבבים ומתחלפים זה בזה באופן שבו האדם לדוגמה רואה קולות ושומע מראות או כל קומבינציה אחרת (קצת כמו מה שעבר על בני ישראל בהר סיני).
 
בסינסתט נדרש הגיבור Zaikman להתחבר לכוחות התודעה הקולקטיבית על מנת לרפא את עצמו. "על ידי מדיטציה על האמת שהראיה היא סימפוניה הזייקמן מסוגל לשאוב כח מהתודעה הקולקטיבית על מנת לרפא את עצמו" מוסרות ההוראות שבתחילת המשחק. זייקמן עושה זאת על ידי שמירה על קצב (אלמנט חשוב מאוד בחוויות שאמניות מסוגים שונים) ותרגום נתוני קצב שמגיעים מהעולם הויזואלי למוזיקה שנוצרת בעולם המשחק.  בדרך צריך השחקן להתמודד מול כל מיני שדים פנימיים שמפרידים בין אשליה למציאות ולהוביל את גיבור המשחק דרך תובנות פנימיות שונות תוך כדי שהוא מקבל מסרים שונים בסגנון "Can you see the color of the music?", כאשר בסיומו של כל שלב מופיעה הכתובת Vision Complete. והרי לכם משחק שמתייחס לחלקים שמהם הוא מורכב לא כרמות או שלבים אלא כחזיונות ונבואות.
 
נשמע מסובך? האמת שזה פשוט מאוד, קליל וכיפי ובעיקר מרגיש כמו גלישה נמשכת על psychic landscapes. 

ככה זה נראה.


 
עוד משחק פסיכדלי שאני לא יכול שלא להזכיר אותו פה – הוא המשחק הגאוני Chronotron שגילה לי חברי הטוב אורי בן עזרא.

 כרונוטרון הוא משחק מסעות בזמן ועל מנת להבין את הקונספט המוזר הזה צריך כנראה לשחק במשחק עצמו. הרעיון הכללי הוא כזה: ברשותו של השחקן נמצאת מכונת זמן ועל מנת לעבור כל אחד מהשלבים במשחק הוא נדרש לטייל בזמן, לשכפל את עצמו לאנספור דמויות שונות שנוסעות בזמנים השונים של המשחק מתקיים בהם, מתקיימות במקביל ומבצעות אינטראקציות זו עם זו במאמץ לפתור במשותף (מתוך מישורי זמן שונים) את הבעיות השונות הנצבות בפני השחקן. בדרך יתקל השחקן בפרדוקסי זמן, בלופים ובכל מיני אתגרים שיאמנו אתכם לקראת מכונת הזמן הראשונה שלכם.
 


 

הפרי הכי פסיכדלי – לפני כמה שבועות קראתי בעיתון על איזו סידרוקסליון דולציפיום, אוכמניה אפריקאית שהפכה ללהיט בבריטניה לאחר שהתגלה שיש לה את היכולת לשנות את חוש הטעם האנושי. אחרי שטועמים מהאוכמניה הפלאית שזכתה לשם Magic Berry וגם Magic Fruit עובר חוש הטעם שינוי קיצוני שבמסגרתו טעמים חמוצים הופכים למתוקים וטעמים מרים ומתכתיים מתעדנים גם הם. סקרנותי התעוררה ומיהרתי להזמין את פרי הפלא ברשת וכשהגיע אלי בצורה של חבילת טבליות זכיתי להתנסות בתופעה המוזרה. פרי הקסם הוא דוגמה לאופן שבו נגיעה קלה יכולה לשנות את התפיסות שלנו לגבי היחס בין החושים שלנו לבין המציאות. הפרי הפסיכואקטיבי הזה לא משנה בך כביכול שום דבר, הוא לא גורם לשום תחושת שכרות או סימום מכל סוג, אבל הוא משנה את תחושת הטעם מהקצה אל הקצה, גורם לך לאכול לימונים כמו סוכריות ולבירה להרגיש קצת כמו מילקשייק. אנחנו חושבים לפעמים על זה שאנחנו לא באמת יודעים אם מה שאדם אחד קורא לו כחול הוא אותו דבר שאדם אחר קורא לו כחול. פרי הקסם רק מבהיר בצורה ברורה עד כמה חושים הם דבר יחסי. ועד כמה שינוי זעיר יכולה לבלבל אותם לחלוטין כך שחמוץ יהיה מתוק, ירוק יהיה כחול וכואב יהיה נעים.

ואם כבר התחלנו פה למנות ארטיפקטים פסיכדלים מהזמן האחרון, הרשימה הזו לא תהיה שלמה עם עוד כמה המלצות פסיכדליות למי שהתעורר לו התאבון, אז הנה הן בקצרה:
 

האלבום הכי פסיכדלי – Are You Experienced של ג'ימי הנדריקס. כל האלבומים של הנדריקס פסיכדלים להפליא, אבל הראשון מביניהם הוא מעין מניפסט של מי שיצא מנוסה מהמערה הפנימית וקורא את הקריאה שלו לעולם, להתחיל להתנסות.
ועוד כמה שכדאי:
Magical Mystery Tour של הביטלס
Workingmen's Dead של הגרייטפול דד (קשה להסביר למה, הוא פשוט כזה)
Avatar של הלהקה הפסיכדלית העכשווית Comets on Fire
 

 

 

 

 

הפרסומת הכי פסיכדליתהפרסומת הזו לפטריות הזיה היא מועמדת קלה מדי. אני אישית אוהב פרסומות פסיכדליות משנות השישים כמו זו למרק של קמפבל


או זו של המשקה Seven-Up שעשויה בסגנון שמזכיר קצת את צוללת צהובה

אבל המעניינת ביותר בעיני היא כנראה הפרסומת הכל כך פיליפ ק. דיקית הזו שעשה דיוויד לינץ' למכונית הניסן מיקרה ושמהווה בעיני הדוגמה האולטימטיבית לקשר בין פרסומות לבין חוויות מיסטיות ולנסיון של הפרסומות לחקות את הקול הפנימי והמצווה שדיבר על פי כמה חוקרים מתוך מוחות תושבי העולם העתיק ושאותו כינו היוונים הלוגוס.

 

 

הספר הכי פסיכדלי –  ללא ספק ואליס של פיליפ ק. דיק. את הספר הזה, הטוב ביותר של דיק וכנראה אחד מספרי המדע בדיוני הגדול הגדולים בכל הזמנים מתואר על כריכתו כ"סיפור בלשי תיאולוגי שבתוכו אלוהים הוא גם האישיות החסרה וגם מבצע הפשע המשולם". בין שתי הכריכות הללו עושה דיק פליק-פלאקים תיאולוגים ופילוסופים באוויר שיגרמו לכם לאבד אחיזה בכל קרקע אפיסטמולוגית או אונתולוגית שאי פעם החזקתם בה, להטיל ספק בהכל ולהתמכר לבלבול מוחלט כדרך חיים.
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יו  On 25 ביולי 2008 at 22:10

    עוד פוסט מעולה.
    תודה.

    הכל נטורל פרוגרשן.
    הסיקסטיז הילד שמשחק, הסבנטיז הנער המתבגר הרציני, האיטיז הבחור שופע האהבה (1988 סאמר אוף לוב, הקוקטיל השווה ביותר – אסיד + אקסטה אמיתי), הניטיז עם הבגרות הסקפטית המטריאליסטית וכו' וכו'.

    נטורל פרוגרשן של המיינד אקספלורינג.

    אנחנו בדרך.

    תודה,

    יו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: