ביליתי הרבה שנים בהשוואות לא מחמיאות של אלכוהול לסמים פסיכדלים. אלכוהול שימש עבורי – כמו עבור פסיכונאוטים רבים אחרים — בעיקר כשק חבטות, איזשהו בסיס להשוואה שנועד להראות שהחברה שלנו מתירה ומנרמלת שימוש בסם מזיק הרבה יותר מפסיכדלים. ועם זאת, המסקנה שגזרתי מהדיון הזה מעולם לא הייתה שיש לאסור את האלכוהול – אלא שמותר לנו להיות פתוחים יותר גם לאפשרויות של גישה חוקית לפסיכדלים ומשני תודעה אחרים.
השיח בנושא אלכוהול התפתח לא מעט בשנים האחרונות. במקביל לשינויים חברתיים, עליית הפופולריות של הקנביס, הפסיכדלים ותרבות הוולנס, זוהרו התרבותי של האלכוהול הלך והועם. אולם בשנה הארונה שמתי לב לכך שהדיון בנושא האלכוהול מגיע לשלבים חדשים ומפתיעים – לאחר תקופה ארוכה שחובבי האלכוהול נמצאו במגננה, ושהמגבלות על אלכוהול הלכו והוחמרו, החלו להשמע קולות אחרים שמדברים בזכות מה שטוב באלכוהול, התועלת שיש בו, ומדוע היא עשויה להיות גדולה יותר מהקריאות להפחית ככל הניתן את צריכת האלכוהול. חשבתי שהשיח הזה מעניין ושיהיה מעניין לכתוב עליו. בין השאר כדרך להרהר על השינויים במה שהתרבות שלנו מחשיבה כמותר או ראוי ביחס לשימוש במשני תודעה. אלכוהול הוא סם בעייתי מאוד שהרס הרבה מאוד אנשים ומשפחות, אבל הוא לא שטן. הוא שיחק תפקיד חשוב בהרבה תרבויות לאורך ההיסטוריה ויש סיבה למה הוא אחד הסמים העתיקים והפופולריים ביותר של התרבות האנושית. אז הרשיתי לעצמי לחרוג ממנהגי ולהקדיש לו את הטור הזה שהתפרסם במוסף גלריה שישי של הארץ בשישי האחרון.
המתפכחים החדשים
אם אלכוהול כל כך מזיק ורע, למה הוא בכל זאת כל כך טוב. (פורסם בגלריה שישי של הארץ, 23 אוקטובר 2025)
גל אנטי-אלכוהולי שוטף בשנים האחרונות את המערב: תולדת הזיווג בין תרבות בריאותנית, מחקרים אפידמיולוגים ורגולטורים נמרצים. הגישה הציבורית כלפי אלכוהול שלילית מאי פעם. מספר הצעירים שגורסים שגם שתיה מתונה מזיקה לבריאות הכפיל את עצמו בעשור האחרון. תנועת ה-Sober curious, ׳המהרהרים בפכחון׳ כפי שקרא להם שאולי לב רן בעיתון זה, חרטה על דגלה צריכה מודעת יותר של אלכוהול – רעיון יפה שמחובר בהפחתה חדה בשתיה. אתגר ינואר היבש, שבמסגרתו חברי התנועה נמנעים משתית אלכוהול למשך חודש, זוכה לפופולריות גוברת.
את השינוי רואים במספרים. מספר האמריקאים הצעירים ששותים אלכוהול ירד ב-14% בעשרים השנה האחרונות, ומי ששותים, שותים פחות: רק 3.6 משקאות בבממוצע לשבוע לעומת 5.2 משקאות בעבר. בנוסף, מספר הצעירים האמריקאים ששותים לשוכרה ירד ב-40%. בספרד הנתון דרמטי עוד יותר: ירידה של 66% בשתיה לשוכרה לאורך עשור. ובזמן ששוק המשקאות האלכוהולים נכנס למשבר, שוק המשקאות נטולי-האלכוהול (כמו בירות 0%) צומח במהירות. ב-2023 בלבד הוא זינק ב-20%.
אזהרות מפני נזקי האלכוהול אינן דבר חדש, כמובן. המחקר המדעי מורה כבר שנים על הקשר בין שתיה מופרזת להשמנה, בעיות כבד, מחלות לב, וסרטן, אבל בשנים האחרונות הסובלנות של הממסד הרפואי לשתיית אלכוהול הולכת ופוחתת. דעות שגרסו ששתיית מתונה של משקה או שניים אינה מזיקה מדי ואולי אף מועילה מפנות מקומן להערכות מחמירות שדורשות התנזרות מוחלטת. ההנחיות העדכניות של ארגון הבריאות העולמי גורסות שאין רמה בטוחה של שתייה אלכוהולית וההנחיות האמריקאיות מנחות את מי שאינו צורך אלכוהול לא להתחיל ׳בשום אופן.׳ הממונה הפדרלי על שירותי בריאות הציבור בארה״ב, ויווק מורטי, אף המליץ לשים על משקאות אלכוהולים אזהרות המורות על הקשר בין צריכה לבין סרטן מעיים ושד. בקנדה הופחתה לפני שנתיים בחדות הכמות שנחשבת לשתיה מתונה מ-15 משקאות בשבוע לשניים בלבד.
את חלק מההצלחה של התנועה האנטי-אלכוהולית ניתן לייחס לשינוי בדימוי ההצלחה הדומיננטים בחברה. אם בעבר משקאות חריפים היו חלק אינטגרלי מתרבות עבודה גברית הרי שבשנים האחרונות האליטות מפנות גבן לטיפה המרה, ומתבסס דימוי חדש של מצליחן המטפח את גופו ובריאותו. דמיינו את דון דרייפר מנסה להרשים לקוח עם שייק קייל במקום כוס ויסקי והנה לכם דימוי המסכם את המהפכה התרבותית הזו. שלושה מארבעת הנשיאים האמריקאים האחרונים התנזרו מהטיפה המרה. בסן פרנסיסקו, המכה של תרבות הבריאות והשיפור העצמי, ישיבות מנהלים מתודלקות בחליטות תה ירוק, ומפתחי תוכנה מגרים את היצירתיות במיקרו-מנות פסיכדליות (אילון מאסק, חובב סמים ידוע, קורא לאלכוהול Legacy drug, סם מיושן). משפיעני וולנס ושיפור עצמי כמו הפודקסטר אנדרו הוברמן ומומחה אריכות הימים דיוויד סינקלייר מפיצים את התפיסה שכל מנת אלכוהול היא מנה אחת יותר מדי. חלק מתומכי התנועה אף קוראים לחזרה לאידאלים של תנועת ההתנזרות (temperance) של תחילת המאה ה-20, ועוצרים רק על סף קריאה לחזור למדיניות תקופת היובש.
לא קשה למצוא סיבות להתנגד לאלכוהול. מלבד הנזקים הבריאותיים הידועים יותר שלו (מחלות לב, בעיות כבד, השמנה, וסרטן), מחקרים מורים כי צריכה קבועה של אלכוהול מקושרת בירידה קוגניטיבית ובשינויים מבניים כמו אובדן נפח חומר לבן ואפור במח. אלכוהול גם פוגע במיקרוביומה. ואם כל זה לא גרוע מספיק הוא גם מוביל למאות אלפי מקרי מוות בתאונות כל שנה, לצד מאות אלפי מקרי אלימות, אינספור מהם במשפחה. כמחצית ממקרי הרצח מתרחשים תחת השפעת אלכוהול (מעל לשליש כשהתוקף במצב שכרות). על פניו, זה מספיק על מנת להרשיע את האלכוהול ולנדות אותו מחברת האדם לנצח. אלכוהול מופיע באופן קבוע בראש רשימת הסמים המזיקים על שום הנזקים המצרפיים שלו לבריאות ולחברה. לו היה מתגלה כיום, סביר שהיה זוכה לגורל דומה של סמים רבים אחרים שהתגלו במאות אחרונות – נזקיו היו מוכרזים כבלתי מתקבלים על הדעת, ומשתמשים בו היו עומדים בפני ענישה נוקשה.
ירידה בצריכת האלכוהול בקרב צעירים נראית, אם כן, על פניה, כהתפתחות מבורכת. ואכן חובבי האלכוהול נמצאים כבר שנים במגננה – כמו חובבי הטבק לפניהם. מה שמפתיע, הוא שבניגוד לטבק, כשזה נוגע לאלכוהול שומעים יותר ויותר קולות שמזכירים שיש סיבות טובות לשתות ואפילו טוענים שהנזקים האישיים והחברתיים של שתית אלכוהול מועטים יותר מנזקי ההתנזרות.
בכתבה שפורסמה באקונומיסט בינואר האחרון צוין ש״למרות שיש תמימות דעים שלשתיה כבדה יש נזקים כבדים, יש פחות הסכמה לגבי שימוש קל״ והציעו ש״אם מתחשק לך לשתות חצי ליטר או שניים עם חברים מדי פעם, אתה ממיר סיכון זעיר לנזק בערב של חום וחברה טובה.״ כתבה אחרת של האקונונמיסט ממאי מסבירה מדוע מנקודת מבט כלכלית התנזרות מאלכוהול היא ״אידאולוגיה בלתי קוהרנטית ומזיקה״. אלכוהול מציע שולי רווח גבוהים יותר ממזון, משום שהוא דורש זמן מועט יותר להכנה, ואחראי לכן לחלק ניכר מהרווחים של עולם המסעדנות. אם איש לא יחלוץ בקבוק בורדו במסעדה, מסעדות רבות יפשטו רגל. על המתנזרים להכיר תודה לחובבי השיכר שמסבסדים את פעילות המסעדות.
הטענה הכלכלית מעניינת, אבל הטיעון המנצח עבור האלכוהול הוא שמדובר בתרופת הנגד למגפת הבדידות המתרחבת. כזכור, מדינות ברחבי העולם מוטרדות בשנים האחרונות מהתרחבות תופעת הבדידות. אותו ויווק מורטי שהמליץ להדביק אזהרות על משקאות אלכוהולים גם הצביע ב-2021 על הבדידות כמגפת בריאות ציבורית שנזקיה שווים לאלו של העישון וההשמנה. 30% מהצעירים האמריקאים מדווחים שהם חשים תחושת בדידות ברמה יומיומית. שיעור האמריקאים שמדווחים שיש להם עשרה חברים קרובים ירד במעל ל-60% בשלושים השנה האחרונות, בעוד ששיעורם של אלו שאין להם אף חבר קרוב אחד עלה בזמן זה פי ארבעה. באופן מטריד, מגמות הבידוד החברתי חזקות במיוחד בקרב צעירים. שיעור הצעירים האמריקאים שנפגשים עם חבריהם כל יום לאחר בית הספר ירד בכ-50% מאז שנות התשעים.
לבדידות יש השפעות בריאותיות חמורות הכוללות ירידה קוגניטיבית וצניחה בתוחלת החיים. מחקרים משווים את ההשפעה של בדידות על תוחלת החיים לעישון 15 סיגריות ביום או שתיה שישה משקאות אלכוהולים ליום – הרבה הרבה מעבר למה שרשויות הבריאות מגדירות כצריכה כבדה של אלכוהול. אלא שמחקרים מוצאים שביקור קבוע בבאר תומך בקשרים קהילתיים. אלכוהול מחבר בין בני אדם כבר אלפי שנה. כשחושבים על התפקיד שלו בחיבור בין אנשים ועל הנזקים המאמירים של הבדידות, שתיה של כוס בירה או שתיים עם חברים כבר לא נראית גרועה כל כך.
״אם אלכוהול היה מתגלה היום, הוא היה מוכתר כסם פלא״ הכריז העיתונאי והסופר קיקו טורו בטור בסאבסטק Persuasion. ״חומר טבעי שמסוגל להגביר חברתיות, להעלות מצב רוח, לשחרר עכבות, להקל על חוסר נוחות חברתית ואפילו לחולל אינטימיות מינית.״ מדובר הוא טוען בחומר ״בעל יכולת בלתי רגילה להרים את מצב רוחנו ולגרום לנו לחבור זה לזה באופנים שלא מתאפשרים בלעדיו.״
טורו אולי מגזים, אבל קשה שלא לראות את הפניית הגב לאלכוהול כחלק משינוי תרבותי רחב שמתחולל בדור הזד המתאפיין לא רק בשתיה מועטה יותר, אלא גם בצניחה דרמטית בהשתתפות בדייטינג, סקס, סמים, זוגיות, נהיגה ועצמאות, לצד זינוק אדיר בהפרעות נפשיות של חרדה ודכאון. חוקרים כמו הסוציולוגית ג׳ין טוונגה והפסיכולוג החברתי ג׳ון היידט תיעדו בקפדנות את הזינוק האדיר שהתחולל בשיעורי הפרעות נפשיות אצל צעירים בעשור וחצי האחרונות. שיעורי הדכאון והחרדה זינקו בתקופה הזו ביותר מפי שתיים, לצד שורה ארוכה של הפרעות אחרות. טוונגה והיידט קושרים את התופעה עם חדירת הטלפונים הניידים והרשתות החברתיות, אבל גם האלכוהול, לא קשה לנחש, משחק תפקיד חשוב בסיפור הזה. אם קרה לכם פעם שהחלטתם לוותר על שתיה איזה ערב בניגוד להרגלכם, אולי שמתם לב שהסבלנות שלכם לשיחות והרפתקאות נגמרה בשעה מוקדמת יותר. אולי נטיתם פחות להמשיך לבלות ונטיתם יותר לחזור מוקדם הביתה לישון או להתייחד במיטה עם הטלפון. אלכוהול שולח אנשים להמשיך להרפתקאות משוגעות לתוך הלילה, כאלו שמחברות בין אנשים. (אם כי חשוב לזכור שמה שמאפשר קרבה ושחרור עלול באותה מידה להוביל לטשטוש גבולות ניצול ופגיעות).
הסם המעצב של העידן החדש הוא הטלפון הנייד והרשתות החברתיות: סמים דיגיטלים בעל אפקט פסיכואקטיבי שקוף שתואם את רוח הזמן ההיפר-ערה ומחוברת. אלא שבניגוד לאלכוהול שמוריד עכבות, מקל את הפגיעות, מחמם את הלב ומחבר בין אנשים, מדיה חברתית מגבירה תחושות של השוואה חברתית, חוסר בטחון, בידוד וחרדה. את התוצאה ניתן לראות בדור צעיר שזכה לכינוי הדור האומלל ביותר בהיסטוריה.
אז מה צריך לקחת מהדיון העדכני הזה על נזקי ותועלת האלכוהול? ראשית, אלכוהול הוא סם בעייתי ביותר, שאחראי לנזקים בריאותיים וחברתיים רבים. שתיית אלכוהול מופרזת היאה מזיקה, אבל הגישה הטהרנית המבקשת לנקות את החברה לחלוטין מהאלכוהול לוקה בעיוורון ומזיקה גם היא. להיות Sober curious זה טוב. יש ערך אמיתי בלהכניס מודעות מוגברת לדפוסי השתיה האוטומטים שלנו. יש ערך אדיר בללמוד לגשת לעולם בסקרנות ובפתיחות מבלי להדרש למיסוך ולסיכוך שאלכוהול מציע. ובו בזמן, ייתכן שגם במקרה הזה האובססיה התרבותית שלנו לטהרנות, מזעור סיכונים, ובטיחות מלאה מובילה לעיקור רבים מהאלמנטים שתורמים לתחושת הרווחה, החיבור וההרפתקה בעולם. אחת ההיפותיזות הותיקות והבולטות בארכיאולוגיה גורסת כי הבירה קדמה ללחם והייתה מניע מרכזי למהפכה החקלאית. לא רק רפואות פסיכדליות הן מסורות עתיקות ועשירות. כדאי שנזהר מאידאולוגיית פכחות שגולשת ל-virtue signaling ומשכיחה שהשיכר משמח לבב האנוש עתיק כמו הצורך האנושי בחיבור וקרבה.
טכנומיסטיקה 