טכנומיסטיקה

צפיתי לא מכבר בסרטונים של כאן 11 שבהם לקחו לילדים וטינאייג׳רים שמכורים את הטלפונים לחמישה ימים. אפשר לראות שם ילדים מגיעים למצבי קיצון של שעמום, חרפון, נסיונות הירואים לשהות עם הרגע, או לחקור אותו ביצירתיות, וגם ייאוש שמתקרב ללדפוק את הראש בקיר. הסיפור הזה על תלות עמוקה ונרקוטית ברשתות מתחבר עם כתבות שקראתי לאחרונה באקונומיסט על הצניחה בציוני הבנת נקרא וחשיבה מספרית בקרב בני נוער ולא רק. מסתבר שגם ציוני הבנת הנקרא של מבוגרים יורדים בשנה האחרונות, מה שתורם לתחושה של דעיכה קוגניטיבית כללית שהאנושות נתונה בה בהשפעת המדיה החדשות.

מרשל מקלוהן אהב להמשיל את היחסים שלנו עם המדיה לסיפור קלאסי של אדגר אלן פו על אדם שסירתו נקלעת לתוך מערבולת אדירה בלב ים. אלא שבמקום לראות בפסיביות את מותו המתקרב הוא מתבונן במערבולת ומבחין בדפוסים שלה: שלא כל העצמים מתנהגים באותו אופן. עצמים גדולים ועגולים שוקעים מהר יותר. עצמים גליליים, כמו חביות, יורדים לאט יחסית ולעיתים נותרים זמן רב סמוך לפני המים. כך הוא מחליט לנטוש את הסירה, לקשור את עצמו עצמו לחבית ולהתמסר למערבולת ובעוד שהסירה נמשכת לעומק המערבולת, החבית שהוא קשור אליה מאפשרת לו לשרוד על גביה עד שהוא נפלט לבסוף אל החוף. הנמשל מבחינת מקלוהן הוא שההשרדות שלנו בסביבת המדיה תלויה ביכולת שלנו לזהות תבניות. להבין מה המדיום עושה לנו, איך התפיסה שלנו משתנה ככל שאנחנו שוהים בתוך המדיום, ואיך אנחנו יכולים לשנות את דפוסי היחסים שלנו עם המדיום.

הסיפור של פו מרמז שעל ידי הבנה של דפוסי הפעולה של המדיה נצליח להציל את עצמנו מהמערבולת. יש סימנים מסוימים לכך בעולם כיום. ביותר ויותר מדינות וערים בעולם אוסרים על שימוש בסמרטפון בבית הספר, חוקים מגבילים את הגישה של בני נוער לרשתות חברתיות, נורמות חברתיות חדשות מתפתחות.

ומצד שני לא ברור כמה סיכוי יש לדבר הזה מול כח המשיכה האדיר של הטכנולוגיה הזו. יש סיבה טובה שאנשים מודאגים יותר לגבי ילדים, בדיוק מאותה סיבה שאנשים מודאגים לגבי יותר ממתן סמים ממכרים לילדים, למרות שסמים ממכרים מסוכנים גם למבוגרים. אבל בסופו של דבר, גם אם נצליח למנוע מילדים לבצע התאבדות קוגניטיבית ותודעתית בגיל מוקדם, לא ברור האם כמין וכחברה יש לנו את המשאבים לשמור על עצמנו מהתאבדות כזו ברגע שנגיע לגיל ההסכמה.

הלכתי לא כבר בשדרה בקמפוס בבר אילן ולא היה בנאדם אחד שהלך מולי בטיילת שלא היה לו אפנדג׳ סלולרי מחובר ליד – חלקם הסתכלו עליו, חלקם סתם החזיקו אותו והאזינו למשהו, חלקם הקליטו או דיברו לתוכו. ולרגע זה היה מזעזע לראות את כולם במצב הסייבורגי העמוק הזה. אבל אז חשבתי על זה והתמלאתי בהבנה לכולם (ולעצמי). ברור שאנשים רוצים לדעת תוך כדי הליכה מה חברים שלהם כתבו להם, או להגיב לאיזה הודעה ששלחו להם, או לקבל מענה על משהו שתהו לגביו באותו רגע כמו מתי המשחק היום.

הם כבר לא סתם הולכים בשדרה חופשיים וטובי לב, וזה לא ריאלי לצפות מהם להתנהל כמו אנשים שמתהלכים לתומם בשדרה, כאילו אנחנו חיים במאה ה-19. הנוכחות שלהן ברשתות דיגיטליות כבר מזמן ריאלית יותר מכל סביבה גיאוגרפית שהגוף הפיזי שלהם נתון בה במקרה באותו רגע. זה טבעי להם להיות כל הזמן במרחב הדיגיטלי הזה, מנותקים מהמרחב הפיזי שסביבם, כי הטלפון הזה, עם רשתות המידע שבתוכו הפכו מזמן לסביבה המרכזית של הקיום שלהם, הרבה יותר מהעצים או בני האדם הרנדומלים שהולכים סביבנו בשדרה.

זה טבעי. זה המקום שכולנו נמשכים אליו. העניין הוא שאנחנו רואים שזה רע. כמו איזה פניה שגויה במסלול האבולוציוני. הנזקים של השהות הבלתי פוסקת שלנו שלנו במרחבים הדיגיטליים האלה הם לא רק קוגניטיבים (קשב, זכרון עבודה חלש יותר וכו׳) אלא גם פסיכולוגים (דכאון, חרדה, בדידות, קשיי ויסות). ואם לחזור לילדים ולמתבגרים – האופן שבו הם גדלים מעצב באופן עמוק את האישיות שלהם, באופן שיתכן שיעצב לחיים שלמים את היכולת שלהם לשהות בנוכחות, לחוש קרבה, להתמסר לחוויות שדורשות עומק וסבלנות וכו׳.

אנחנו הופכים להיות אנושות אחרת, באופן שיש לו השלכות סוציולוגיות עבורה החברה כולה – עבור השאלה מהו אדם. במצב כזה התודעה של כל אחת ואחד מאיתנו היא אתר של התנגדות. היכולת שלנו להשאיר את הטלפון בבית לפעמים. היכולת שלנו לשים אותו בצד לכמה שעות ולקרוא ספר. היכולת שלנו לא לתת לפעמים לבינה מלאכותית לעשות עבורנו את העבודה אלא למצוא את המקומות שבהם אנחנו עושים אותה בתשומת לב ואהבה. כל אלו הופכים להיות פעולות של התנגדות שיש להן תפקיד בהרחבת האופקים החווייתיים, התרבותיים ואפילו הפוליטיים של העידן שלנו – בלייצר אלטרנטיבה לרישות נרקוטי וגירויים מיידיים, שמדגימה אפשרות קיומית אחרת. זה לא קל או פשוט, אבל לכל הפחות כשמבינים את זה ככה אפשר להזכר שכל בחירה שלנו להרפות במעט את השליטה של הרשתות הללו בנו היא בעלת ערך פוליטי ורוחני בקרב גלובלי וקוסמי די הירואי נגד המכונה ולמען החלקים רבי הערך ביותר שיש בתודעה שלנו.