לידה, לידות בית ושינויי תודעה פסיכדליים

אח של זהר נולד בלידת בית מבורכת ביום שישי, י"ג באלול, בדיוק ביום ההולדת של אחיו שנולד שלוש שנים לפניו.

מדברים לפעמים על נקודות דימיון וחיבור בין הלידה לחוויה הפסיכדלית. הנה עוד כמה תובנות בנושא מהלידה:

• מים – חוקר התודעה ג'ון סי לילי עשה מסעות פסיכדליים בתאי ציפה. לידה טבעית מתרחשת פעמים רבות בבריכה. פסיכונאוטים רבים יודעים שמקורות ואגני מים הם מושלמים לטריפים. יש משהו באיכות של מים שמרכך את העליה של הטריפ והופך את הטריפ עצמו לצלול, חלק ונעים יותר. כך גם בלידה.

• הרפיה – מצרך נדרש. בלידות כמו בטריפים אחד הכישורים החשובים ביותר הוא להרפות לתוך זה. להרפות לתוך האתגר והכאב (לא משווה. בלידה ללא זריקת אפידורל זה כמובן קשה לאין ערוך מאשר בחוויית ההיי-דוז העוצמתית ביותר).

• פתיחה – פסיכדלים מזרזים לידה. אולי זה קשור לאיך שהם מזיזים דברים במעיים, בבטן ובאנרגטיות בכלל. אלברט הופמן גילה את האל-אס-די כשעבד על נגזרות של פטריית השיפונית שהייתה ידועה במסורות ימי הביניים כמזרזת בלידה. במקביל בקהילות איוואסקה באמזונס – תה האיוואסקה משמש כדי לקדם, לתמוך ולתת ברכה בתהליך הלידה.

• מעבר מימדי – בפגישת הכנה ללידה הדולה תיארה לשני את הרגע בלידה שבו פתאום היא תרגיש שמשהו מהותי משתנה. פתאום זה כבר לא הצירים של תחילת הדרך. פתאום ברור שאנחנו כבר במקום אחר – בתוך הדבר עצמו. לי זה מיד הזכיר את הרגע בטריפ שבו זה כבר לא העליה. פתאום מגלים שאנחנו כבר במרחב חדש לגמרי. We're not in Kansas anymore.

• סט וסטינג – אחת התלונות השכיחות על לידות בית חולים נוגעת בהעדר פרטיות. התיאור שחוזר על עצמו הוא יולדת שנמצאת במצב אינטימי ורגיש וזקוקה לכוך השקט והמוגן שלה כדי להפתח לתוך התהליך, אלא שלחדר נכנסים ויוצאים אנשי צוות רפואי שבאים עם תדר אחר לגמרי. לי זה כמובן הזכיר מיד את חשיבות הסט והסטינג במסעות פסיכדלים. אחת התלונות השכיחות לגבי הסט וסטינג הפסיכיאטרי (הפסיכוטומימטי) של שנות החמישים הוא אנשים שעוברים בטריפ תהליך אינטימי ועמוק, אבל תוך כדי זה אנשי צוות רפואי נכנסים ויוצאים ומונעים את הלידה מחדש. סט וסטינג זה קריטי בלידה.

אז אם להמשיך על נושא הסט והסטינג בלידה. עוד צירוף מקרים מאוד מיוחד שקרה בלידה הזו הוא שבדיוק בערב לפני הלידה התחלתי לקרוא עבור האוניברסיטה עבודת מאסטר שמוקדשת ללידות בית, מיילדות והמאבק שלהן בממסד שמבקש להפוך את הלידה לאירוע רפואי טכני בשליטת רופאים. הקריאה בעבודה הזו סביב ואפילו קצת תוך כדי (!) הלידה (בצירים שבתחילת הדרך) נתנה לי השראה להבין מה אנחנו עושים כאן, וכמה הלידה בבית היא חלק ממסורת ארוכה של מאבק לחירות האישה, הגוף, התודעה והילוד.

כל אחת יודעת מה נכון לה אבל שווה לומר כמה דברים בזכות הדבר המופלא הזה של לידות בית. האפשרות לעבור את התהליך הזה במרחב הביתי, עם כל ההכלה שהוא מספק, שאפשרה לשני להתגלם בעוצמתיות ולהפתח לכאב וליופי מוקפת רק במיילדת, במסייעת ובי – מסע תודעה משותף של חללית הלידה, שמשאירה אותך בלי נשימה ועם לב פועם באהבה זה משהו שאנחנו מוקירות עליו תודה (וכמו עם טריפים פסיכדלי, גם במקרה הזה, גם כשאתה אסיר תודה, זה כל כך עוצמתי שזה לא סוג הדברים שאפשר לצאת עליהם בהמלצות).

זוגיות ונוירולוגיה דיאדית

אחד הדברים שנותן לי תקווה לגבי מערכות יחסים הוא פלסטיות. אומרים שהמח שלנו פלסטי: כל פעם שאנחנו חושבים מחשבה חדשה או מבצעים פעולה חדשה אנחנו מייצרים נתיבים חדשים במח. למשל כשאנחנו חושבים מחשבה מסוימת פעמים רבות או מבצעים פעולה פעמים רבות – אנחנו מחזקים וממצקים את הנתיבים הללו במח שלנו, כך שיהיה לנו קל וזמין יותר לחשוב את המחשבה הזו בעתיד או לפעול באופן הזה. זה יכול להיות כל דבר כמו היכולת שלנו למצוא את דרכנו ממקום אחד למקום אחר, האפשרות לנגן יצירה על פסנתר, או לחשוב מחשבה דכאונית שאנחנו מרתכים לעצמנו במח ושקשה יותר להרפות ממנה ככל שאנחנו חוזרים עליה. הפלסטיות של המח ממצקת דפוסים אבל גם מאפשרת להרפות מהם. ככל שאנחנו מפסיקים ומרפים ממחשבה או פעולה, רשתות הנוירונים שקשורות אליה נמוגות ונכחדות.

הדבר הזה נכון גם לגבי הנוירונים של מערכת היחסים שלנו, שהיא כמו מח זוגי ומשותף. כשאנחנו בוחרים בנתיב פעולה מסוים במערכת היחסים – כעס, קנאה, חוסר סבלנות, שעמום – אנחנו הופכים את הנתיב הזה לזמין יותר בפעם הבאה שנקלע לסיטואציה דומה. לחלופין כל פעם כשאנחנו שמים לב ומייצרים אפשרויות פעולה חדשות וחופשיות כמו פרגון, נדיבות ושמחה ויצירתיות אנחנו מייצרים נתיבים חדשים לא רק במח שלנו אלא גם במח הזוגי. רשת הנוירונים הזוגית הזו היא משהו שאנחנו חולקים בזוגיות (למעשה לא רק בזוגיות, אבל שם היא הצפופה ביותר). מדובר באיזורי מח משותפים שכבר התרשתו להם, שקשורים לאדם אחר, לדרכים שאנחנו מרגישים וחשים ומתנהגים כשאנחנו בסביבתו, לסוג התגובות שהם מעלים בנו, ולצורות הקיום והחוויה שאפשריות לנו במחיצתם. מדובר במערכת שנוצרת בדיאלוג מתמיד. חום, אהבה ונדיבות שמגיעים מצד אחד במח הזוגי מאפשרים לחום אהבה ונדיבות להופיע גם בצד השני, ולהפך (את ההסבר לכך ניתן למצוא בין השאר במושג נוירוני מראה, שמייצרים אצלנו במח את אותה החוויה שחווה הזולת) . המח הזוגי הוא, אם כן, יצירה משותפת שאנחנו חולקים. שנמצאת במח שלי, במח שלך, ובמרחב בינינו, ושמשרטטת את גבולות מה שאפשרי במסגרת מערכת היחסים הזו.

התובנה הזו נותנת לי תקווה. כי כל פעם שאנחנו מצליחים לבצע מהלך ג'יו-ג'יטסו מרהיב שמונע את הנפילה לדפוסים שליליים של זעם וריב ומייצר נתיבים חדשים של נדיבות ואהבה אנחנו לא "סתם" עושים גבורה רגעית שהצילה סיטואציה ספציפית. אנחנו ממש חוצבים את נתיב קיומי חדש במח הזוגי שמרחיק אותנו מהריבים אלה ומוביל אותנו לעוד הרבה מהאהבה הזו. לאורך שנים הערך הזה נצבר ונצרב במח של היחסים. כמו רשתות הנוירונים, כמו הרגל שאנחנו מטפחים עד שהוא הופך לחלק ממי שאנחנו, מערכת היחסים מקבלת את צורתה באמצעות אלפי ורבבות בחירות קטנות שאנחנו מבצעים. אז לעבוד ביחסים משתלם. במערכות יחסים שמאבדות את זה הריגוש, האמפתיה והחיבור נעלמים ונכחדים מהמח הזוגי עד שנתקשה להזכר איך היו בתחילת היחסים, וזה ירגיש כמעט בלתי אפשרי לגשת למערכות הנוירונים האלה. אבל אם עושים את העבודה של שחרור המח הזוגי בצורה מושכלת ובהתמדה העבודה הזו מייצרת אפיקים מיטיבים יותר. כמה שנים קדימה בעתיד נזכר בדפוסים ישנים של מערכת היחסים הזו ונחוש תדהמה כשנבין כמה מהדברים שהיו התמודדויות קשות הפכו לזכרון רחוק. זה לא נכון לגבי כל הבעיות ביחסים, אבל זה נכון לגבי הרבה מהן. אז שווה להתאמן.

DALLE-2, GPT-3 ויצירת האמנות בעידן מנוע היצירה האלגוריתמי

איך קיבלתי רשיון ל-DALLE-2 ויצאתי טכנואופטימי להפתיע

דאלי-2 ממכר באופן חיובי. לשבת ולכתוב פרומפטים (שרשרת הוראות) לבינה מלאכותית כדי שתיצור עבורך דימויים משוגעים זו אחת הפעילויות המבדרות ביותר שלא העליתי על דעתי ושיכולה לשדרג בילוי חברתי או להחליף ערב של צריכת תוכן פסיבית. תקשור עם דאלי-2 הוא התירוץ המושלם לפתח אינטיליגנציה חזותית. ללמוד ולחשוב על סוגי קומפוזיציה, סגנונות צילום, עיצוב ותקופות בהיסטוריה של האמנות.

אלקטרו-מיסטיקן בן המאה ה-19. ציור רומנטי

דמוקרטיזציה של האמנות: דאלי מול NFT. צריך רק להשוות את דאלי-2 עם הטרנד החם השני של עולם האמנות בשנה האחרונה: ה-NFT, כדי להכיר בהבדל התהומי. כל העיסוק ב-NFT היה בשאלה איך עושים מזה כסף. יצירות האמנות עצמן נדחקו לרקע: ג'נריות ולא מעניינות. דאלי-2 לעומת זאת מציף את הרדיט והטוויטר ברבבות יצירות מפתיעות, מלהיבות, שומטות לסת ומוביל רבבות לנסות ידם ביצירה ויזואלית. ככה נראה רנסנס אמנותי בהשראת טכנולוגיה חדשה! דאלי-2 הוא דוגמה לאופן שבו האינטליגנציה האנושית משתנה (מצטמצמת ומתרחבת) בתגובה לחדירה של אינטליגנציה מלאכותית לטריטוריה שלה. הוא מבצע דמוקרטיזציה רדיקלית של האמנות ומנגיש את היצירה הגרפית למי שעד כה לא אחזו בכלים וביכולות כדי להנכיח בדימוי חזותי את שעלה בעיני רוחם. חלקים מסוימים באינטליגנציה האנושית הופכים להיות נחוצים פחות (יכולת האיור והביצוע תלויות העין והיד) ויתנוונו, בצורה שאולי לא מאוד שונה מהאופן שהדבר קרה החל לקרות עם התפתחות מגוון תוכנות איור ואנימציה ששינו מהותית את העבודה של אמנים גרפיים. במקביל, סוגים אחרים של אינטליגנציה מתפתחים. העבודה עם דימויים נקשרת עמוקות לשפה: היכולת שלנו לזמן ולארגן את המינוחים הנכונים של קומפוזיציות, טקסטורות וסגנונות אמנותיים מאפשרת לנו לפצח את הקוד שמאחורי הדימוי המנצח וכך מתפתחת האינטליגנציה החזותית גם עבור מי שעולם זה היה זר להם. במובן זה דאלי-2 הוא אולי טכנולוגיית הלמידה המרשימה ביותר שפותחה עד כה לאוריינות חזותית. הפוטנציאל בלתי מוגבל: אני טס מחר לתת הרצאה בפסטיבל אוזורה בהונגריה ודאלי-2 שמח להחלץ לעזרתי עם כל דימוי שאני לא מצליח למצוא ברשת.

קריוגניקה במאה ה-18

דאלי 2 הוא הבן-דוד היצירתי והמשוגע של גוגל אימג'ס. אם גוגל אימג'ס הוא אספן כפייתי של תמונות. דאלי-2 הוא הבן דוד האקסצנטרי, שבא לבקר אצל גוגל האגרן, וחוזר הביתה כדי לצייר אינסוף יצירות פלגיאטיות למחצה. לייצר פרומפטס עבור דאלי-2 זה קצת כמו לחפש תמונה בגוגל אימג'ס. אתה משלב יחד אלמנטים שונים ומקווה שיופיעו מולך תוצאות שהולמות את הדבר את שאתה חושב עליו. אבל בזמן שגוגל אימג'ס שואב מתוך מאגר קיים ומוגבל (גם אם עצום) של דימויים – דאלי-2 מייצג את הפוטנציאלי וחסר הגבולות שנוצר מהשילוב החופשי והיצירתי של כל המונחים השונים שקיימים בשפה שלנו כדי לתאר תחושות, רגשות, סגנונות, טקסטורות וכו'. מנוע היצירה האלגוריתמי הזה מייצר את  התחושה שאין גבול לכמות וסוגי השילובים הוא מסוגל לחולל. ולכן גוגל אימג'ס מרגיש כל כך מוגבל אחרי שימוש בדאלי-2. הוא מייצג את הקיים והסופי. ואילו דאלי-2 מייצג את מימד האפשרי.

חוקר פסיכדליה ישראלי. 1970. צילום של הניו-יורק טיימז.

דאלי 2 הוא טכנומיסטיקה. דאלי2 מייצג את מרחב האפשרי אבל הוא קפריזי וגם מוגבל מבחינות מסוימות כי מקורות ההשראה שלו מוגבלים ליצירה קיימת כבר, כמו זה של הבן-דוד גוגל-אימג'ס שבעליית הגג שלו הוא מבלה שעות נוספות. כשאני מנסה לייצר תמונה של טכנולוגיה נרקוטית עבור ההרצאה שלי דאלי-2 יוצר לי מכשיר משונה שמרחף בשמיים ואני לא מבין מאיפה הדימוי הזה מגיע עד שאני מזין את החיפוש הזה בגוגל אימג'ס ורואה את האימג'ים שגוגל אימג'ס מחזיק בנושא טכנולוגיה נרקוטית. ולכן לייצר פרומפטים עבור דאלי-2 זה טכנומיסטיקה עוד יותר מחיפוש בגוגל אימג'ס. זה מחבר אותנו לתת-מודע הקולקטיבי של האנושות (מאגרי הדימויים שלה) ומאפשר לנו להעלות משם באוב אפשרויות שטמונות שם בפוטנציאל בלבד. לזמן את דאלי-2 זה לזמן את האינטיליגנציה החזותית של הרשת כולה. לבקש ממח העל שיצא עבורך למסע התבוננות עצמית כדי להפיק משם תובנה. הוא מה שקורה לרשת לאחר שספגה גאזיליון יצירות ודימוייים, עיבדה אותן היטב, והחליטה להפוך סוף סוף לאמנות. כפי שהתוצאות מראות גלום שם הרבה ערך אמנותי, בין הברזלים.

יש משהו פסיכדלי בדאלי-2. כדי לייצר תמונות משכנעות ומצטיינות אנחנו נדרשים לחזק את שרירי הויזואליזציה שלנו, לחזק את הדימוי הפנימי ולהצליח למקד את המבט, להבין את הפרטים השונים של החיזיון שלנו ולנסח אותו. הכלי הזה הוא mind-manifesting.

פיל קוביסטי בסגנון פיקאסו. 1910.
קיפודה עם מזוודה. ביפן.

מה זה אומר לאמנים? התאהבתי בדאלי-2 ובו בזמן אני מעסיק עצמי בשאלה מה שטף טכנולוגיות הבינה המלאכותית החדשות בתחומים כמו ציור וכתיבה יעשו ליוצרים אנושיים וליצירה אנושית. כתבה מרתקת שהתפרסמה במגזין  The Vergeועוסקת בכותבים עצמאיים שפונים לבינה מלאכותית כדי שתסייע להם לכתוב רומנים בזריזות רבה יותר גרמה לי לתהות כיצד בינה מלאכותית תשנה את תחום העיסוק שלי ככותב. בשלב זה בינה מלאכותית מוגבלת לכתיבת פוסטים שיווקיים ולעיתים  ספרות ז'אנר (בפיקוחם של כותבים שדואגים להכווין אותה כל פעם שהיא סוטה לכיוונים משוגעים או הזויים מדי). התוצאה היא כותבים שעובדים כצוות – אדם ומכונה. הכותבת מבחינות רבות חווה upskilling. היא כבר לא נדרשת לכתוב תיאורים מפורטים של בתי קפה או סושיות – המכונה תעשה זאת והסופרת תוכל להתמקד בחלקים החשובים יותר של הרומן.

אישה אפרופוטוריסטית טכנופסימית.

עם זאת לא בטוח שאיזון הכוחות הזה ישמר בהמשך. ככל שבינות מלאכותיות יתפתחו כך הן יהיו מסוגלות לכתוב, לצייר ולביים בצורה משכנעת יותר והמשקל היחסי של האדם עשוי לרדת. ניקולאס קאר כותב על שבע רמות של אוטומציה, מהרמה הבסיסית ביותר שבה הטכנולוגיה היא רק כלי, לרמה הגבוהה ביותר שבו נשאר לאדם רק ללחוץ על כפתור. ועדיין, אנחנו מתנחמים, מה שבינה מלאכותית לא תוכל לעשות לעולם, זה להיות מקורית – שכן היא בהגדרה מתבססת על חומרים קיימים שהוזנו לתוכה ופועלת על ידי ערבול של דאטה. ומצד שני, הדיון על בינה מלאכותית כופה עלינו להתמודד עם העובדה שגם יצירה אנושית היא ברוב המוחלט של המקרים עירוב של אלמנטים שנלמדו מהתרבות הקיימת. בינה מלאכותית לא מסוגלת, (לפחות כרגע, ואולי בהגדרה), להמציא סגנון אמנותי חדש לחלוטין, כמו שאמנים גדולים עושים. אבל היא כן תוכל לצייר לכם כל תמונה בסגנון של אמן קיים. והיא תדע לשכפל כל דבר ג'נרי במהירות אדירה. בינה מלאכותית יצירתית, אם כן, לא מותירה הרבה מקום לבינוני חסר המקוריות. אז אולי כולנו נקראים להיות אמנים גדולים ומקוריים לחלוטין או לטבוע בשטף יצירות AI משוכפלות (החלק הראשון של משפט התנאי הזה לחלוטין אינו ריאלי, והשני נראה כוודאות).

קיפוד אריסטוקרט בן המאה ה-18 בחליפה כחולה. ציור .

בסופו של דבר, דאלי-2 מפריד טכניקה מחזון. מייתר את הטכניקה עיין-יד ושם את הדגש על היכולת שלנו לחזות. בעידן שלא נדרשת בו עוד טכניקה הכישור הנדרש הוא היכולת לחשוב, לדמיין וליצור בצורה מעניינת מקורית וחכמה. וזוהי אולי המהות של האמנים בכל מקרה. דאלי-2 רק הוריד את החסמים בפני כל מי שחסרו להם היכולות הללו. הוא מצטרף לכלים אחרים שבארסנל הכלים של האמנים, ומסיר חסם נוסף בדרך שבין חזון ליצירה. ובכל זאת, אי אפשר לפטור לחלוטין את האפשרות שבטווח הארוך דאלי-2 ודומיו ייקחו עבודה מאמנים והדבר הזה למעשה יקרה בהכרח, אם כי לא תמיד. הדינמיקה הצפויה היא אם כן, הרבה יותר אמנות, דמוקרטיזציה של אמנות, וגם מקומות צפויים שבהם מעצבים ואמנים ימשיכו להיות נדרשים (בכל מקום שבו נדרש דיוק עין וביצוע מקצועי).

אם NFT היה טוב לאמנים ורע לאמנות. דאלי-2 הוא טוב לאמנות ויתכן פוטנציאלית שרע לאמנים. כך או כך, מתבקש לפצות את כל האמנים והיוצרים שדאלי-2 מבסס את יכולותיו על חיקוי אוטומטי של עבודותיהם. ז'ארון לאניר הציע בספרו Who owns the Future לעצב מחדש את הרשת כך שכל מי שמפרסם תוכן לרשת יתוגמל במיקרו-תשלומים על כל פעם שהרשת עושה בתוכן שיצר. ההצעה הנכונה של לאניר דורשת עדכון משמעותי בעידן מנועי היצירה האלגוריתמיים, שכן כל יצירה מעורבלת מאנספור יצירות אחרות שהוזנו לדאלי-2. עם זאת, מנגנון פיצוי ליוצרים שדאלי-2 מתבסס עליהם (כדי ליצור עבודות בתשלום!) נראה מתבקש.

טכנולוגיה נרקוטית בסגנון האמן סיימון סטאלנהאג.
אלת רובוט מצרית עולה מן האדמה, אלומת עור בוקעת מפניה

ועוד משהו על משמעות היצירה בעידן השעתוק-האלגוריתמי. שאלה אחת אחרונה נותרה תלויה בחלל האוויר ומחזירה אותי לעולם הכתיבה דווקא. אנשים מתייחסים לבינה מלאכותית כמשהו שמאפשר לכותבי תוכן ואפילו לסופרים שחוקים לייצר יותר תוכן יותר מהר. מבלי להתייחס לשאלה האם אנחנו בכלל צריכים יותר תוכן (לאאא!!!) נותרת שאלת המשמעות. למה אנחנו יוצרים? ואם יורשה לי להשליך למקום שקרוב ללבי. מדוע אנחנו כותבים? במאמר יפה מה-Paris Review כותבת אליזה גלברט על כל הסיבות שסופרים גדולים נתנו למעשה הכתיבה שלהם. יש סופרים שמתארים את הכתיבה כתהליך טיהור, כמשהו שמזריק משמעות ועומק לחיים. באופן רחב יותר, אנשים כותבים כדי למצוא משמעות, כדי לגלות את עצמם, כדי להביע ולהבין טוב יותר דברים שטמונים בעמקי התת-מודע. במילים אחרות. כתיבה היא לא רק משהו שמיועד להפיק מוצר בצורה של טקסט, היא גם תהליך פנימי ויקר ערך. אותו דבר נכון בוודאי לגבי ציור. את כל הדברים הללו בינה מלאכותית לא מסוגלת לספק לנו. לצד לשאלה אם בינה מלאכותית מסוגלת לייצר כתיבה טובה, מעניינת ומקורית, ישנה וודאות בכך שבינה מלאכותית לא מסוגלת לענות על הצורך הפנימי שלנו לכתוב כביטוי לתהליך גילוי פנימי. טכנולוגיה שתפטור אותי מהצורך לכתוב נשמעת כמו אחד הדברים הדבר הכי נוראיים שאני יכול לדמיין לעצמי. כתיבה היא עדיין אחד הדברים המשמחים ומשחררים ביותר שאני מכיר, והיא חלק מתהליך מורכב של צמיחה, התפתחות וגילוי עצמי שהתוצר הסופי הוא רק ביטוי חיצוני שלו. גם מיליון בינות מלאכותיות שיורקות טקסט מבוקר עד ערב לא ישנו לעולם עובדה זו.

ביקורת על הסדרה "איך לשנות את דעתך" בנטפליקס (מייקל פולן)

הביקורת שלי על "איך לשנות את דעתך" הסדרה החדשה של מייקל פולן בנטפליקס. פורסם הבוקר במוסף גלריה היומי.

ארבע שנים חלפו מאז פרסום רב המכר הפסיכדלי "איך לשנות את דעתך" מאת הסופר ועיתונאי האמריקאי מייקל פולן (פן הוצאה לאור, 2020). הנושא הפסיכדלי הפך בשנים הללו מקוריוז שולי לתחום המושך עניין מחקרי וציבורי לצד השקעות הון סיכון. רבים נוטים לייחס את השינוי הזה לפולן, שרב המכר שכתב השפיע השפעה מכרעת כל כך על השיח בתחום שיש המחלקים אותו למצב לפני פרסום הספר ואחריו ומדברים על הסופר כפי שהאביק (pollanized) דור שלם של קוראים לנושא הפסיכדלי (משחק מילים על המילה האנגלית להאביק [Pollinate] ושמו של פולן).

ספרו של פולן היה חלוצי בהיותו הספר הראשון מזה עשורים רבים שמוקדש לנושא הפסיכדלי ושעליו חתום סופר מכובד וידוע שם. את מידת ההשפעה של "איך לשנות את דעתך" על השיח הפסיכדלי בתקופתו ניתן להשוות רק לזו של "דלתות התודעה" ספרו הקלאסי של הסופר האנגלי אלדוס האקסלי, שחשף את הציבור המערבי לחוויה הפסיכדלית ב-1954, בסיבוב הקודם והכאוטי יותר שעשו חומרים אלו בתרבות המערב.

אחרי שהספיק לפרסם ספר נוסף בנושאי סמים (This is your mind on plants, 2021) חוזר עכשיו פולן בנטפליקס עם גרסת הסדרה לספרו הקודם והמצליח. "איך לשנות את דעתך" מחולקת לארבעה פרקים בני הנושקים לשעה. אלו מספרים את ההיסטוריה של הפסיכדלים, ואת סיפור הרנסנס הפסיכדלי בן זמננו באמצעות סיפורם של ארבע מהמולקולות הנערצות בתחום: אל-אס-די, פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות חזיון), MDMA (החומר הפעיל באקסטזי) ומסקלין (החומר הפעיל בקקטוס הפיוטה).

גילי איזיקוביץ' כתבה בהארץ ביום היציאה של "איך לשנות את דעתך" שהסדרה לא חדשנית, והיא צודקת כמובן. הסיפור הפסיכדלי כבר סופר בכל מיני פורמטים ועל פני כל מיני במות. אבל הסדרה של פולן מנסה לעשות משהו אחר לחלוטין. היא מבקשת לעשות את מה שהספר "איך לשנות את דעתך" עשה, רק בגדול יותר, ולהיות הסדרה המכוננת שתספר מחדש את הסיפור הפסיכדלי ותתקן אחת ולתמיד את הרושם המוטעה שנוצר לגבי החומרים הבלתי מובנים הללו לפני חמישים שנה, כשהוצאו מהחוק כאות הפתיחה למלחמה בסמים שהפכה מאז לגרוטסקה אכזרית ונלעגת.

ל"איך לשנות את דעתך" אין בעיה לחזור על דברים שנאמרו כבר במקומות אחרים. מדובר בסדרה שרוצה להיות קאנון, להוות את הגרסה המסכמת והרשמית לסיפור הפסיכדלי ולתקוע את המסמר האחרון בארון הקבורה של הדימוי הישן של הפסיכדלים כחומרים מוקצים ומסוכנים שמזוהים עם תרבות הנגד. "איך לשנות את דעתך" היא מבחינה זו האורתודקסיה החדשה של העולם הפסיכדלי והאופן שבו הוא מציג עצמו החוצה. ומהבחינה הזו אין רע בכך שהיא חוזרת על פרטים שידועים כבר למצויים בפרטים, בוודאי כל עוד חוקי הסמים לא השתנו וממשיכים לתקוע מקלות בגלגלי המחקר והתרפיה, להעניש ולהגביר סיכונים עבור משתמשים.

פולן הוא המדריך הבלתי-מסתבר של הרנסנס הפסיכדלי. הסחי חובב המזון והגינון שנדלק על פסיכדליה בגיל העמידה והפך לשגריר בלתי נלאה של התחום. לעמדה של פולן כאאוטסיידר החורג מגבולות הסטריאוטיפ השגור על משתמשים פסיכדליים יש יתרונות מובנים. היא אפשרה לפולן להיות המנגיש הרשמי של הנושא הפסיכדלי לדודים, דודות ושאר המשפחה המורחבת. הסדרה "איך לשנות את דעתך" עושה את כל זה טוב יותר – עכשיו כבר לא צריך לבקש מהדודה שתקרא ספר, היא רק צריכה לפתוח את הנטפליקס ולקבל את הבשורה הטובה בסטרימינג, מחולקת לפרקים של שעה.

"איך לשנות את דעתך" פונה לכל מי שעדיין לא נחשפו לנושא הפסיכדלי ועלייתו המטאורית בשנים האחרונות, אבל היא מקיפה, עשויה היטב ותדבר בוודאי גם למי שההכרות שלו עם התחום עמוקה יותר. קטעי הארכיון הנדירים והמהממים של הכימאי אלברט הופמן, מגלה האל-אס-די, מריה סבינה, השמאנית שגילתה למערב את פטריות הפסילוסיבין, וכימאי המחתרת האגדי אלכסנדר שולגין שווים בפני עצמם את הצפייה עבור חובבי  התחום. פולן מגייס לסדרה את כל התותחים הכבדים של הרנסנס הפסיכדלי מריק דבלין, מייסד ארגון המחקר המוביל MAPS לרובין קרהרט-האריס, חוקר המח שניסח את התיאוריות הבולטות בתחום בזמננו. העיבודים הקולנועיים לתיאורי החוויות הפסיכדליות שמסופרים בסדרה בולטים לטובה בתשומת הלב לפרטים ובנאמנות שבה הם מצליחים לייצג ולמסור את החוויה הזו, הידועה לשמצה בהיותה בלתי ניתנת למסירה או לתיאור.

בסופו של דבר "איך לשנות את דעתך" מביא סיפור לא מפתיע עבור מי שעקב אחר התחום, אבל עשוי היטב ומופק לעילא. הוא שוזר בין ההיסטוריה של חומרים פסיכדליים, לסיפורי ריפוי מרגשים שנותנים את המגע האישי, לדיון בנושאים פסיכדליים מרכזיים כמו החוויה המיסטית וחשיבות הסט והסטינג. לצד סיפורים מרגשים כמו אלו של חולים סופניים שעברו מחרדה לקבלה שלווה של המוות המתקרב, לשוטרים שהפכו לתרפיסטים פסיכדליים, החלק המרגש ביותר בעיני הגיע דווקא בפרק על מסקלין, בסיפורו של האמריקאי-ילידי ג'וליוס לא מפחד (Julius Not Afraid) והאופן שבו הצליח בעזרת קקטוס הפיוטה להרפא מ-15 שנות אלכוהוליזם ושימוש בסמים, ולהפוך לאב מתפקד וחבר קהילה נוכח. במקרה או שלא, החלק הזה הוא אחד המקומות היחידים שבו "איך לשנות את דעתך" מעז לצאת לדרכים שצמודות פחות לאפיק המיינסטרימיזציה שבולט ברנסנס הפסיכדלי בן זמננו ולעסוק בשימוש בפסיכדלים לא בהקשר רפואי או מחקרי אלא בהקשר של שימוש קהילתי.

"איך לשנות את דעתך" מציגה גרסה קצת בומרית של הפסיכדליה. בולטת בה הנוכחות של אבות התחום ויוצאי שנות השישים. היא אינה נותנת ייצוג של ממש לעושר הגובר של השיח בתחום. לא תמצאו כאן דיון באתגר שבביצוע אינטגרציה לחוויות פסיכדליות, בפוליטיקת הזהויות של הפסיכדליה,  באתגרי המסחור של התחום או במימדי המוזרות והחתרנות שהחומרים האלה מזוהים איתם עדיין במקומות רבים, אבל נשמטו איכשהו מהסדרה. אז נכון, לא מדובר בסדרה חדשנית, אבל זה בסדר, כי "איך לשנות את דעתך" לא מנסה להיות חדשנית אלא לקבוע מחדש את גבולות המגרש של השיח על פסיכדלים ברגע מכריע בהיסטוריה של החומרים הללו, והיא עושה בכך עבודה מצוינת.

משנה תודעה 15 – פסיכדליה בלי הטריפ

חוקרים מנסים לפתח חומרים פסיכופסיביים עם תועלת תרפויטית ובלי טריפים ואקסטזה. האם זה יצליח ומה זה אומר עבור הפסיכונאוטים? (התפרסם לראשונה באתר הארץ)

כשחברת Delix Therapeutics דיווחה בספטמבר האחרון שתתחיל ב-2022 ניסויים קליניים על שני חומרים תרפויטים חדשים שיציעו ריפוי פסיכדלי בלי הטריפ, היא זכתה לתגובות נלהבות. תוך זמן קצר זכתה דליקס להכלל ברשימת ה-Fierce 15 של 15 חברות הביו-טק המבטיחות ביותר. המוצר שדליקס מעוניינים להחדיר לשוק בשלב ראשוני של פיתוח ולא נוסה עדיין על בני אדם, אבל הרעיון של חומר שינצל את הפוטנציאל של הרפואה הפסיכדלית בלי שיכלול חוויות משנות תודעה כבר מהלך קסם על רופאים ומשקיעים.

רוצה לייצר פסיכדלים ללא השפעה פסיכואקטיבית. בריאן רות'.

הרנסנס הפסיכדלי ברפואה, למרות ההבטחה הגדולה הגלומה בו, עדיין לא פרש כנפיים. טיפולים פסיכדליים עדיין אינם חוקיים. ובכל זאת יש כבר גורמים בעולם הרפואה שרוצים לעקוף את האפיק הפסיכואקטיבי ולייצר אלטרנטיבה פסיכופסיבית שתרתום את הפוטנציאל התרפויטי הרדיקלי של חומרים פסיכדליים תוך כדי סינון האלמנט הבלתי שגרתי של החוויה הפסיכדלית. האם הסיבה היא עיניים צרות לחובבי פסיכדליה שקיוו לצאת למסעות תודעה באישור הרופא? לא בטוח, או לכל הפחות לא רק.

"יש סיבות חשובות למה חומרים שיוכלו לחקות אפקטים כמו-פסיכדלים בלי לייצר חוויה פסיכדלית יהיו בעלי ערך גדול לרפואה" אומר הפרמקולוג בריאן רות. "הרבה אנשים שיש להם היסטוריה משפחתית של סכיזופרניה לא יכולים לקבל פסילוסיבין בגלל שהם בסיכון לפתח פסיכוזה. אם תדבר עם אנשים מדוכאים. הם מוכנים לנסות הכל אבל הם קצת חוששים לקחת חומר פסיכדלי. ויש את עניין העלות. תרפיה עם פסילוסיבין דורשת שיהיו איתך תרפיסטים מקצועיים בזמן החוויה, וזו חוויה של שש עד שמונה שעות. זה יהיה ממש יקר, כך שמספר האנשים שיוכלו להנות מהדבר הזה יהיה קטן ביותר."

פרופסור רות, שחוקר חומרים פסיכדלים מאז שנות השמונים, מונה לאחרונה על ידי הסוכנות האמריקאית למחקרי בטחון מתקדמים (DARPA) להוביל פיתוח של תרופות שישכפלו את האפקטיביות של חומרים פסיכדלים בטיפול בבעיות נפש ללא אפקטים פסיכואקטיביים. בפעם האחרונה שרשויות ההגנה האמריקאית עסקו במחקר פסיכדלי היו מעורבים בכך ניסויים סודיים וסדיסטיים על אזרחים אמריקאים, אבל הזמנים השתנו. פסיכדלים מושכים כיום מידה רבה של עניין רפואי ומסחרי. גם הצבא האמריקאי כבר שינה את הטון, חדל לראות בהם כלי נשק פסיכוכימיים ועבר לראות בהם כלים רפואיים לטיפול במגיפת הטראומה והדכאון שפושה בקרב חיילים אמריקאים משוחררים ומובילה לאלפי התאבדויות מדי שנה.

העניין בפיתוח חומרים תרפויטים פסיכופסיביים שישיגו תוצאות דומות לאלו של הפסיכדליה מרכז עניין הולך וגובר בשנים האחרונות. שאלת מיליון הדולר, היא, כמובן, האם זה אפשרי. מחקרים מהשנים האחרונות מצאו מתאם בין חוויה מיסטית תחת השפעת פסיכדלים לבין ההצלחה של התערבויות תרפויטיות כמו טיפול בדכאון והפסקת עישון. המחקרים גילו כי עוצמת החוויה המיסטית חוזה את מידת התועלת התרפויטית. אלא שיש הבדל בין קורלאציה לסיבתיות. החוויה הפסיכדלית עשויה, לטענת חוקרים מסוימים, להיות סממן של תופעה אחרת, ביולוגית, שהיא המייצרת את התועלת התרפויטית. המועמדת המרכזית היא תופעת הפסיכו-פלסטיות.

אחת התיאוריות הבולטות במחקר הפסיכדלי בתקופתנו היא תיאוריית המח האנתרופי שמקורה בקבוצת המחקר של אימפריאל קולג', לונדון. על פי תיאוריית המח האנתרופי, גורם מרכזי לדכאון ולבעיות נפשיות אחרות הוא התמצקותם של דפוסים עצביים פתולוגיים שמתקבעים במח ושמעצבים צורות חשיבה וחוויה שליליות. תיאוריה זו, הנתמכת בממצאים ממחקרי מח, גורסת כי פסיכדלים מגבירים את הגמישות העצבית במח ובאופן זה מאפשרים לנער את הדפוסים המקובעים של התודעה ולפתוח עבורה אפשרויות חדשות. רעיון זה מהדהד היטב את התחושה הרווחת בקרב משתמשים, כאילו החוויה הפסיכדלית פותחת פרספקטיבות ואופציות חדשות לתודעה.

במרוץ לפסיכדלים פסיכו-פאסיביים. דיוויד אולסון

השאלה היא האם ניתן לנתק את הפלסטיות המוגברת של המח מהחוויה הפסיכדלית הטרנספורמטיבית. מדען המח דיוויד אולסון, מנכ"ל חברת Delix מקדם בשנים האחרונות שיח על קטגוריה חדשה של חומרים שאותם הוא מכנה פסיכופלסטוגנים. לדברי אולסון, פסיכופלסטוגנים הם חומרים (ביניהם פסיכדלים) שמקדמים גמישות עצבית במח. אולסון מתאר את הופעת הפסיכופלסטוגנים כרגע היסטורי של שינוי פרדיגמה ברפואה, מטיפול ב"חוסר איזון כימי" לדגש על עיצוב סלקטיבי של מעגלים עצביים.

כמו רות, גם אולסון מדגיש את היתרונות הפרקטיים של טיפול פסיכופסיבי – העלות המופחתת, הנגישות לחולים שנרתעים מחוויות פסיכדליות, הסיכון המופחת לפיתוח פסיכוזה, לשימוש לרעה בחומר וזליגה לשחור השחור. הוא רואה בתרופות העתידיות הללו דור חדש של חומרים זמינים ובטוחים יותר. אלא שישנן סיבות נוספות לאטרקטיביות של תרופות פסיכופסיביות שלא יכללו תופעה פסיכדלית. תרופות כאלה יהיו נוחות בהרבה לתרבות פסיכיאטרית שמבכרת  לבצע למטופלים נורמליזציה מאשר לפנות לחוויות קיצון וחזיונות פסיכדליים.

"המחקר בנושא הזה זוכה להרבה מאוד הדים ביחס לשלב המוקדם שבו הוא נמצא" אומר חוקר המח ליאור רוזמן מאימפריאל קולג', לונדון. "חלק מהסיבה לכך היא שהוא מייצג את הפרדיגמה הדומיננטית בתחום בריאות הנפש. הז'ורנאלים המובילים בעולם הפסיכיאטריה מעדיפים נרטיב שבו הכל ביולוגי. פילוסוף המדע תומאס קוהן תיאר את המאבק בין פרדיגמות ישנות לחדשות במדע. הניסיון למסגר את התוצאות של המחקר הפסיכדלי החדש על ידי פניה למודל הביומדיקלי האורתודוקסי מזכיר את האופן בו ממסדים מדעיים ניסו בעבר להתאים תוצאות חדשות לפרדיגמה הישנה." השאלה הגדולה, לדעת רוזמן, היא האם האפקט הפסיכופלסטוגני מספק בפני עצמו, ללא החוויה האקסטטית והטרנספורמטיבית שמשחקת תפקיד חשוב בטיפולים פסיכדלים בני ימינו.

אברהם דריזין, מנכ"ל חברת הפארמה הפסיכדלית נקסטייג' רואה בעיות נוספות באופק. "הגוף שלנו עושה דברים מסיבה בדרך כלל, וכשאתה מייצר התערבות שמנטרלת את תמרור האזהרה של הגוף יכולות להיות כל מיני בעיות חדשות. בתרפיה הפסיכדלית בימינו יש דגש על סט וסטינג: סביבה תומכת לשימוש בחומרים האלה. אבל מה קורה אם אתה במקום שהמח שלך עדיין פלסטי והחוויות שלך מאנשים מוגברות אבל אתה לא מודע לזה. אפשר להסתכל על האפקט הפסיכואקטיבי כסממן שמראה לך שאתה עדיין באזור שבו המח שלך מאוד פגיע. אם אתה מוציא את הסממן הזה, איך אתה יודע מתי זה נגמר ומתי יצאת מהטריפ?"

איך תראה תרפיה פסיכו-פלסטוגנית ללא טריפ? מה המשמעות של יצירת אפקט פסיכו-פלסטוגני שאינו פסיכואקטיבי, והאם אפקט כזה אינו פסיכו-אקטיבי בהגדרה? האפשרות של פיתוח חומרים פסיכופסיביים בעלי אפקט תרפויטי דומה לזה של הפסיכדלים מרתקת. עבור פסיכונאוטים וחובבי פסיכדליה, הניסיון לפתח חומרים כאלו עשוי להראות כסדין אדום וכפירה בעיקר. הצד הרדיקלי בתרפיה ובתנועה הפסיכדלית הוא המפנה לתודעה: הטענה שהבעיות האנושיות נטועות בדפוסי תודעה שמובילים למשברים אישיים כמו דכאון וחרדה, ולמשברים קולקטיבים כמו משבר משמעות ומשבר האקלים. הניסיון להפטר מהחוויה התודעתית, מעורר התנגדות אינסטינקטיבית בקרב פעילים. "זה עוד ניסיון לברוח מתשובה תודעתית על ידי רידוד לסימפטומים," אמר לי אקטיביסט בתחום. "במקום להגיד, יש משהו מבני שלא עובד בפסיכיאטריה ובמבנים שיצרנו לסיוע נפשי, אנחנו צריכים לבדוק מה קורה ברמה תודעתית, והנה יש לנו את העזרים המתאימים."

אם מדיקליזציה של חומרים פסיכדלים נתפסה בקהילה הפסיכדלית כחמורו של משיח, שיוביל ללגאליזציה המיוחלת, הרי שפיתוחם של חומרים מעין אלו היא התנקשות במשיח שעל גב החמור. היא עשויה להוביל לפיצול ברנסנס הפסיכדלי, בין שימוש רפואי פסיכופסיבי שהתנתק מהחוויה הפסיכדלית לבין שימושים אקסטטיים, יצירתיים ורוחניים בחומרים פסיכדליה, שבוודאי לא יעלמו. מצד שני הצלחתו של טיפול פסיכופלסטוגני פסיכופסיבי לא תשלול בהכרח את קיום הרפואה הפסיכדלית הקיימת. גם דיוויד אולסון, המשווק הנלהב של התרפיה הפסיכו-פלסטוגנית הפסיכופסיבית לא שולל את האפשרות שלאפקט הפסיכואקטיבי יש תועלת מיוחדת עבור מטופלים מסוימים. בעולם עתידי, טיפול פסיכו-פלסטוגנים פסיכואקטיביים ופסיכופסיביים עשויים להתקיים זה לצד זה, בהתאם להעדפות הלקוח וייעוץ הרופא.

בינתיים, כל זה רק בתיאוריה. כרגע מה שיש לנו הוא נסיונות להפחית או להגביר מדדים שמודדים את רמות הדכאון והחוויה הפסיכדלית של עכברי מעבדה. לא משהו שאפשר לסמוך מאוד על מידת הדיוק שלו. כל החוקרים ששוחחתי איתם הסכימו שמדובר בפרויקט חשוב ומרתק מדעית, אלא שלצד ההכרזות של חברת דליקס על תחילת ניסויים קליניים בשנה הבאה, כולם מסכימים גם שהדרך עוד ארוכה ומאתגרת. לעת עתה, הדרך לריפוי עדיין עוברת בפרקטלים צבעוניים ומפגשים עם חייזרים בחלל הדי-אמ-טי.

משנה תודעה 14 – בין פסיכונאוטיקה ומדיטציה

המאמר התפרסם במקור באתר הארץ

באמצע שנות השישים לפסיכולוג הפסיכדלי ריצ'רד אלפרט היה רעיון לניסוי משוגע. אלפרט התגורר באותה תקופה במילברוק, קומונה פסיכדלית, פרועה ואקספרימנטלית ששכנה באחוזה עצומה ומפוארת במדינת בניו-יורק, והונהגה על ידי אייקון האל-אס-די טימותי לירי. במהלך שנותיו באחוזה אלפרט עבר אנספור חוויות פסיכדליות עוצמתיות, אבל הוא היה מאוכזב. הוא הרגיש שבסיום כל אחת מהחוויות הללו הוא נוחת חזרה לאותה תודעת בסיס מוכרת ומשעממת. אלפרט החליט לעשות ניסוי. הוא וחבורת שותפים נועזים יסגרו את עצמם באחד הבניינים האחוזה ויבלעו אל-אס-די ללא הפסקה כדי לראות מה קורה. האם ניתן להישאר במצב התעלות תמידי או שהנחיתה היא בלתי נמנעת? במשך שלושה שבועות אלפרט וחבורתו לקחו מנה כבדה של 400 מיקרוגרם אל-אס-די כל ארבע שעות. אלא שהניסוי נכשל. הגוף שלהם פיתח עמידות לחומר ובסיום התקופה אלפרט מצא את עצמו חוזר לנקודת האפס.

נטש את הפסיכדליה לטובת המדיטציה. ראם דאס (לשעבר ריצ'רד אלפרט)

מיואש, אלפרט החליט לנסוע להודו ולחפש את עצמו. שם הפרופסור לשעבר מהרווארד פגש גורו הודי נערץ בשם נם קרולי בבה. אלפרט נתן לו מנה עצומה (900 מיקרוגרם) של אל-אס-די וציפה לראות את הגורו מתפרק מול עיניו. אבל שום דבר לא קרה. הגורו צחק לו בפנים. זמן קצר לאחר מכן אלפרט שינה את שמו לראם דאס, נטש את זהותו הפסיכדלית והפך לאחד המורים הרוחניים המשפיעים של המאה העשרים.

סיפור הטרנספורמציה של ריצ'רד אלפרט מפסיכונאוט חסר שובע למורה רוחני, חושף טפח ממערכת היחסים האינטימית והמורכבת בין העולם הפסיכדליה לעולם המדיטציה והתרגול הרוחני. פסיכדליה ומדיטציה מהוות שתיהן דרכים לחקר התודעה ולהגעה למצבי תודעה מורחבת, אבל בין שתי הדרכים הללו יש מתח עמוק. הראשונה, כפי שאבחן פעם ידידי בעז יניב, הינה טכנולוגיה – מולקולה לבליעה – ואילו השניה היא טכניקה הדורשת טיפוח. האבחנה התמימה לכאורה הזו מכילה עולם שלם של תפיסות ושיפוטים. מתנגדים לחוויות פסיכדליות טוענים ששימוש בפסיכדלים נחות לתרגול רוחני מפני שהוא מבוסס על שימוש בסמים במקום על טיפוח פרקטיקה, ומשום ש"אפשר להגיע לאותו מקום בלי סמים". הטענה בעייתית, גם משום שפסיכונאוטיקה (ועבודה רוחנית עם חומרים פסיכדלים) יכולה להחשב כפרקטיקה ברת טיפוח. ושנית, כי הטענה שאפשר להגיע לחוויה הפסיכדלית באמצעות מדיטציה משטיחה את העושר המגוון והאדיר של סוגי החוויות הפסיכדליות והמדיטטיביות האפשריות לכדי חוויה אידאית אחת שאינה קיימת, וכל זאת כדי להראות ששימוש בסמים הוא מיותר כי אפשר להיות היי בנטורל.

נכון הוא שמדיטציה מפתחת יכולת פנימית שאינה תלויה בחומרים חיצוניים, ובכך היא יכולה להעניק חוויה מקורקעת יותר מזו של חוויה פסיכדלית. נכון גם שאחד מחמשת עקרונות המוסר של הבודהיזם אוסר על השימוש בחומרים משכרים לתודעה (השאלה אם פסיכדלים נמנים על החומרים הללו, מפרנסת בימינו דיונים רבים). בהמשך לכך, ישנה מסורת ענפה של התנשאות והתכחשות של עולם המדיטציה לשימוש במשני תודעה פסיכדלים, אלא בפועל מערכת היחסים בין פסיכונאוטים ומודטים מורכבת ועשירה בהרבה ממה שניתן היה לשער מהקו הבודהיסטי הרשמי השולל כל שימוש בחומרים משני תודעה.

מחקר שנערך בקרב מתרגלי מדיטציה מערביים מצא ש-62%  ממתרגלי המדיטציה הבודהיסטים במערב השתמשו בפסיכדלים – מספר גדול פי כמה משיעורם באוכלוסיה הכללית. חצי מאלו סיפרו שהחוויה הפסיכדלית היא שהובילה אותם למדיטציה. למעשה, צמיחת קהילת המדיטציה במערב בשנות השישים והשבעים תודלקה על ידי האפשרויות התודעתיות שפתחה החוויה הפסיכדלית. צעירים שמצאו באסיד פתח מרטיט לעולם חדש חיפשו אחר טכניקות תודעתיות שיאפשרו להם לחקור ולפתח את התודעה ללא סמים. חלק מאותם צעירים ספוגי אסיד הפכו מאוחר יותר למורים מרכזיים בבודהיזם האמריקאי. גם הרנסנס הפסיכדלי הנוכחי, מגיע בצמידות לרנסנס בהתעניינות בפרקטיקות מדיטטיביות של מיינדפולנס, וגם הפעם ניתן למצוא חפיפה מפתיעה בין מודטים לפסיכונאוטים. חפיפה זו מתבטאת במורים בודהיסטים שמגלים התעניינות מפתיעה (ולא תמיד רשמית) בהתנסות בפסיכדלים, וגם בעניין הגדל של פסיכונאוטים בתרגול מדיטציה.

בספר Altered States שעוסק בקשרים בין בודהיזם לרוחניות פסיכדלית, מבחין החוקר דאגלס אוסטו בין שלוש גישות שונות של בודהיסטים מערביים לפסיכדלים. הראשונה שוללת שימוש בפסיכדלים מכל וכל. השניה, רואה ערך בפסיכדלים, אבל רק כמקפצה תודעתית לקראת תרגול מדיטציה. השלישית מעלה על נס את השילוב בין התנסויות פסיכדליות לתרגול מדיטציה ורואה בהם אפיק הוליסטי ומשובח להתפתחות רוחנית. הקבוצה האחרונה הזו משגשגת בשנים האחרונות. היא מפרנסת ספרים, פודקסטים (חפשו את סדרת הפרקים הפסיכדלים של הפודקסט Buddhist Geeks), וגם קבוצות סנגהא פסיכדליות, שמבקשות להתיך בין קהילה ותרגול מדיטציה בודהיסטית לבין חוויות משנות תודעה.

אז מה בעצם קושר בצורה עמוקה כל כך בין פסיכונאוטיקה ומדיטציה? לורנזו האגרטי, המנחה לשעבר של פודקסט 'הסלון הפסיכדלי' אמר פעם שמעולם לא פגש פסיכונאוט רציני ללא תרגול מדיטציה עמוק. מדובר אולי בהגזמה, אבל לא ניתן להפריז בערך של תרגול מדיטציה עבור פסיכונאוטים. חוויות פסיכדליות עוצמתיות פותחות אפיקים תודעתיים מטלטלים. היציבות התודעתית הנרכשת במהלך תרגול מדיטטיבי, והיכולת להביט בתודעה, לזהות בה דפוסים, ולהרפות מהאחזויות הן בעלות ערך אדיר עבור פסיכונאוטים במצבים פסיכדליים מאתגרים. במקביל, חומרים פסיכדליים מסוגלים לשגר מתרגלי מדיטציה למצבי תודעה שרבים מהם לא יצליחו להגיע אליהם גם לאחר שנים ארוכות של תרגול. ההיסטוריה הפסיכדלית מלאה במחפשים רוחניים שקדניים שבילו שנים ארוכות של אימון אך לא הצליחו לגעת בחוויה המיסטית ונדרשו לבסוף למולקולה פסיכדלית. ההוגים אלדוס האקסלי ואלן וואטס הם שני שמות ידועים של חוקרי רוחניות ומדיטציה, שהצליחו, באמצעות חוויה הפסיכדלית, להשיג מצב תודעתי שחמק מהם בשנים ארוכות של תרגול. השאלה אם הצליחו לחזור למצבים הללו ללא שימוש בסמים נותרת פתוחה, אבל אין בכך כדי להמעיט בחשיבות שהייתה לחוויה עבורם. מבט מפסגת ההר יכול לספק השראה וכיוון למי שמחפשים את אותה הפסגה שנים ארוכות מבלי שחזו בה בעיניהם.

למצבי קשיבות מדיטטיביים ולמצבים פסיכדליים ישנם מאפיינים תודעתיים משותפים. תרגול מדיטטיבי מניב חוויה ישירה וצלולה יותר של העולם, כזו שמזכירה את התיאור הקלאסי של החוויה הפסיכדלית כפתיחת דלתות התודעה וניקוי איברי התפיסה. משתמשים בפסיכדלים מספרים לעיתים קרובות שהם מרגישים כאילו התעוררו לראות לראשונה את העולם, ממש כמו מתרגלי מדיטציה שניקו בעבודה עיקשת את עכירות התפיסה. בדומה לכך, תרגול מדיטטיבי מכוון פעמים רבות להתמקדות בהווה והתמסרות לחוויה של הרגע הנוכחי, ואילו חוויות פסיכדליות, מייצרות גם הן תחושה של נטיעות עמוקה ברגע נצחי. האקסלי תיאר זאת כהמצאות ברגע שמגלם בתוכו את את בריאת העולם וקצו, האכילה מפרי עץ הדעת ורגע הגרוש מגן עדן. בנוסף, אחת מהאמיתות הנצחיות שהתרגול הבודהיסטי מבקש לבסס היא ההכרה בארעיות העולם ובשינוי המתמיד של ההוויה – ואיזו חוויה יכולה להדגימה זאת טוב יותר מטריפ לסד, שבו המציאות מתהווה לנגד העיניים מרגע אחד למשנהו.

אפשר להמשיך ולמצוא נקודות דימיון ושוני בין החוויה הפסיכדלית לחוויה המדיטטיבית אבל נדמה שהנקודה החשובה ביותר היא כיצד מדיטציה ופסיכונאוטיקה יכולות להשלים זו את זו. מורה המדיטציה האמריקאי ג'ק קורנפילד הציע בעבר שהפרקטיקה המדיטטיבית והפרקטיקה הפסיכדלית עשויות בעתיד להשתלב זו בזו וליצור דרך רוחנית שרואה בפסיכדלים חומרים מקודשים שניתן להשתמש בהם באופן הנטוע בתפיסת העולם הבודהיסטית. מדובר בסינרגיה אפשרית. מצד אחד אלברט הופמן, מגלה האל-אס-די שטען שהחשיבות העמוקה ביותר של האל-אס-די היא ככלי עזר למדיטציה. ולצדו, החוקר והמודט ריק שטרסמן, שביצע בשנות התשעים ניסוי מפורסם בחומר הפסיכדלי די-אמ-טי וסיכם שנקודת המוצא של הנסיינים שלו היא שקבעה את הערך שהפיקו מהחוויה הפסיכדלית. ללא מסגרת רוחנית או תרפויטית שאפשרה אינטגרציה, אבחן שטרסמן, החוויות הפכו ללא יותר מסדרה של חוויות פסיכדליות אינטנסיביות. אולי, כפי שהציע טרנס מק'קנה, אין כלל סתירה בין תרגול רוחני וחוויות פסיכדליות. אולי האופציות השונות הללו בכלל משלימות זו את זו באופן שיכול להעשיר תרגול תודעתי ולקרקע את האורות של החוויה הפסיכדלית.

כשפסיכדליה הופכת למיינסטרים – משנה תודעה, מס' 13

מה קורה כשהמיינסטרים מחבק את הפסיכדלים? והאם יש כזה דבר פסיכדליה סחית? שיחה עם ההוגה הפסיכדלי אריק דיוויס על איך לשמור את הפסיכדליה ווירדית (התפרסם במקור בטור 'משנה תודעה' בעיתון הארץ)

את המילה האנגלית Weird ניתן לתרגם לעברית כמוזר, תמהוני, או משונה. היא משמשת כדי לתאר אירוע בלתי מוסבר, או אדם תמהוני (Weirdo), ולמרות שהשימוש בה נגוע לעיתים קרובות בקונוטציות שליליות יש  מקום אחד שבו הווירדי זוכה בהתמדה למוניטין חיובי – בעולם הפסיכדלי כמובן.

ההיסטוריה הפסיכדלית רצופה בסיפורים תמוהים עם אנשים מוזרים בסיטואציות משונות. הסופר הפסיכדלי קן קיזי עולה לפודיום בעצרת נגד המלחמה בויאטנם בברקלי של 1965 עם סרבל טיסה בצבעים פסיכדליים ומנגן במפוחית שיר בלוז מוטרף כדי לבלבל את האקטיביסטים. ההוגה הפסיכדלי טרנס מק'קנה יורד לאמזונס ב-1971 עם אחיו דניס, כדי לבצע שם ניסוי מוזר שמטרתו להביא את סוף ההיסטוריה על ידי כניסה למימד פטרייתי שממנו תיווצר אבן פילוסופים רב-מימדית. הסופר פיליפ ק. דיק יוצא מטיפול שיניים, פוגש נציגה של עדי יהווה עם תליון מסתורי, וחווה לפתע פלישה של כח טרנסצנדנטי לתוך תודעתו. בחודשים שלאחר מכן הוא נזכר שהוא בעצם תומאס, נוצרי נרדף שחי במאה הראשונה לספירה, משתכנע שזרם הזמן עצר למעשה בשנת 74, ושהאימפריה הרומית מעולם לא נפלה. הוא עובר לחיות במקביל בשתי מציאויות שונות שמופיעות לנגד עיניו בחשיפה כפולה: רומא של השנה 74, וקליפורניה של 1974.

ווירדיות ששזורה בהיסטוריה של התרבות הפסיכדלית. כריכת הרומן "ואליס" מאת פיליפ ק. דיק

סיפורים מוזרים כאלה הם הלחם והחמאה של התרבות הפסיכדלית – תרבות שמבוססת על חוויה שיש בה מרכיבים בולטים של חריגות, בלתי מוסברות, ותחושת השתוממות מול עולם מוזר מעבר לדמיון. תקופת השיא של העידן הפסיכדלי של הסיקסטיז מתוארת בספריהם של רבים מבוגרי העידן ההוא כתקופה בה, בחלקים מסוימים של החוף המערבי, טבלה התרבות כולה בהזיות קולקטיביות המשלבות מאגיה, טלפתיה, זליגות תודעה ושלל תופעות על-חושיות שהפכו חלק משגרת היומיום.

יקום ומלואו מפריד בין עולם הווירדיות הפסיכדלי של שנות השישים והשבעים לבין עולם הרפואה והעסקים הפסיכדלי המתגבש בימינו. את הכנסים הפסיכדלים הפרועים של העבר החליפו בשנים האחרונות כנסים מעונבים, שבהם מתחככים זה בזה אנשי עסקים ורפואה שקפצו על העגלה הפסיכדלית המאיצה. הם מחליפים רעיונות על רפואה פסיכדלית ללא חוויה פסיכדלית, על פטנטים ומודלים מסחריים. הנביא מק'קנה, מלך הכנסים הפסיכדלים של האייטיז, לא היה מוצא שם היום את מקומו.

רעיון המיינסטרימזציה, ההחדרה של הפסיכדלים לשדרה המרכזית של התרבות, הפך בעשורים האחרונים לרעיון דומיננטי בשיח הפסיכדלי. פעילים כמו ריק דבלין, מייסד ארגון המחקר הפסיכדלי MAPS, קראו לקהילה הפסיכדלית להפסיק לחשוב על עצמה במונחים של אנטי-תרבות, ולחשב כיצד ניתן להשפיע מבפנים. הם יזמו מחקרים רפואיים על טיפולים פסיכדליים בחיילים מוכי הלם קרב ובחולים סופניים, כדי לרכך את התדמית הווירדית והמרדנית של הפסיכדליה, ולהראות שביכולתה למלא תפקיד יצרני בחברה. ההימור צלח, אבל גבה מחירים לא פשוטים. במאמר Working with Weirdness, שנתפרסם ביולי האחרון בכתב העת ACS Pharmacology & Translational Science מצביעים החוקרים הפסיכדלים יוסט ברקסמה ומיכאיל ואן אלק על הרתיעה של עולם הרפואה העכשווי מהתמודדות עם האלמנטים יוצאי הדופן של החוויה פסיכדליות. ברקסמה וואן אלק רואים בפופולריות הגוברת של מיקרודוזינג וההתמקדות במנגנונים נוירו-מכאניים ניסיון לברוח מהצדדים המופלאים והמובנים פחות של החוויה הפסיכדלית. במקום זאת, הם קוראים לחוקרים להכיר ולחבק את הצד הווירדי של החוויה הפסיכדלית.

את הרתיעה של עולם הפסיכדליה העכשווי מהווירדי והמוזר ניתן להבין כמהלך אסטרטגי ומחושב. הווירדיות לא משקמת את המוניטין הפסיכדלי, למעשה היא מתחככת קרוב מדי בעולם פתולוגיות הנפש שהרפואה הפסיכדלית מבקשת להתרחק ממנה. אין כסף בחוויות מוזרות. אין להן תכלית, מלבד פליאה, השתוממות ואולי פריצת דרך יצירתית או חוויה רוחנית כלשהי. הסופר והאינטלקטואל הפסיכדלי אריק דיוויס מאמין שהנסיגה של הפסיכדליה העכשווית מהמימדים הווירדים קשורה גם לתפיסות שמרניות לגבי הנאה וחיפוש רוחני. "בתרבות שלנו יש רתיעה להכיר בכך שאחת הסיבות העיקריות לכך שאנחנו משתמשים בסמים כבני אדם זה לצורך הנאה. התרבות הפסיכדלית כללה בעבר דגש חזק על אלמנט ההנאה: בין אם זו הנאה חושנית, ארוטית, או ההנאה של גילוי מצבי תודעה חדשים. חלק מהמורשת של תרבות הנגד היה רעיון החקירה של התענוג כאקט יצירתי ואפילו רוחני. אלא שכיום היחס לפסיכדלים הוא כמשהו פרקטי, בעל פונקציה שימושית, בין אם זו פונקציה אישית כמו ריפוי של בעיות אישיות או פונקציה קולקטיבית כמו שתמצא בקהילות איוואסקה גלובליות – אנחנו מרפאים את האני הקולוניאלי שלנו או מאזינים לפלנטה בזמן קריטי. אז אפילו באנדרגראונד הצמידו  לפסיכדלים פונקציה. אלא שאחד מהדברים שמייחדים הנאה זה שהיא הסיבה של עצמה. היא לא מנסה ללכת לשום מקום. 'למה אתה עושה את זה?' 'כי אני נהנה מזה.' סוף השיחה. כולנו עושים דברים מסוימים כי אנחנו נהנים מהם. אין צורך לחפש משהו מעבר. אין צורך לומר פסיכדלים הם רבי ערך בגלל שהם עושים את זה או את זה. אתה יכול פשוט להנות מהם. אבל בזמננו אין מקום לפוזיציה הזו, משום שפסיכדלים מתויגים כפתרונות לבעיות אינדיבידואליות או קולקטיביות."

"בנוסף, פסיכדלים היו בעבר חלק ממסע של חיפוש: מסע לגלות את מה שלא ידעת על עצמך, על טבע המציאות והתודעה. וגם כאן, החיפוש הוא התשובה עצמה. זה כל הרעיון של להיות מחפש. אבל זה לא מיתרגם טוב לפרדיגמה החדשה של הריפוי, בגלל שאנחנו כבר יודעים למה אנחנו כאן. אנחנו מתרפאים. אז מה אם אני מוצא את עצמי במרחב קוסמי רב-מימדי שבו כל מיני שפות חייזריות מוקרנות עלי וזה סוג של מרגיש כאילו יש לי דרך לנווט בתוכן ולחדור למימד חדש? כאילו, מה זה לעזאזל??? 'טוב, זה חלק מריפוי.' 'אל תדאג לגבי זה. וואטאבר, זה בסדר.' הווירדי לא מעניין כי הוא לא בהכרח מרפא, או מלמד משהו חוץ מזה שהוא עומד בקשר לדבר הבלתי מובן הזה שניתן לקרוא לו המסתורין. אלא שבאופן הזה רעיון הריפוי הופך למעין הסבר גורף שסותם את הגולל על חלל החידוש וכל המימדים הקוגניטיביים, מד"ביים, מיתיים, רוחניים ומטאפיזיים, כי הדברים האלה פשוט משוגעים. זה לא ממש עוזר לך, וזה אולי יטרלל אותך, אז בוא נתעלם מזה."

דיוויס, בכיר האינטלקטואלים של תרבות הנגד הפסיכדלית בעשורים האחרונים, הוא גם אחד מנושאי הדגל המרכזיים של הווירדיות בשיח הפסיכדלי. ספרו High Weirdness שיצא ב-2019 בהוצאת MIT הוא ניתוח מלומד ומעמיק של היצירה הווירדית של שלושה אייקונים פסיכדלים מהסבנטיז: טרנס מקנה, רוברט אנטון ווילסון ופיליפ ק. דיק. "הווירדי עבורי מסמן מפגש עם משהו שהוא עמוק מספיק בכדי שיהיה בו אלמנט של חתרנות, וחלק מהעניין הוא שיש שם מפגש עם משהו שיכול להיות לא נעים, מאתגר או קצת מפחיד. חוקרים רבים בעולם הפסיכדלי עושים היום פטישיזציה לחוויה המיסטית. התיאורים שהם מציגים שמימיים ונעימים: 'אני אחד עם הכל,' 'כל הגבולות ביני לעולם מתמוססים ואני חוזר הביתה לתודעת-העל'. אבל להיות אחד עם הכל יכול גם להיות מעורר אימה. ההיסטוריה של הדת והמיסטיקה כוללת גם הרבה פתולוגיה וטריפים רעים."

בכיר האינטלקטואלים של תרבות הנגד הפסיכדלית. אריק דיוויס.

בעשרות השנים שחלפו מאז שדיוויס החל לחקור ולכתוב על התרבות הפסיכדלית, שהייתה אז תרבות שוליים ליודעי דבר, הוא ראה בה שינויים עמוקים שהובילו עד לפופולריזציה האדירה של הפסיכדלים בזמננו. "אני כבר לא מודאג מהשינוי הזה כמו בעבר." הוא אומר "אני בא בגישה של אנחנו הולכים לנסות את עניין הריפוי הזה ואנחנו נראה מה קורה כשכל האנשים האלה יתחילו לקחת פסילוסיבין וזה יתחיל להיות מוזר. וזה יהיה מוזר. מוזר יותר ממה שאנשים רוצים. אני לא יודע כמה, ואולי זה יהיה טוב, אבל זה כן מעלה שאלות על מה שהמיינסטרים, השיח החדש, מטאטא תחת השטיח, ואיך הדברים האלה יחזרו לבעוט להם בישבן, או שלא."

לצד התרבות הפסיכדלית הסטרייטית יש עדיין הרבה ביטויים של ווירדיות במקומות כמו ברנינג מן או תרבות הטראנס. יכול להיות שהקהילה הפסיכדלית מתפצלת לשני עולמות מקבילים שיתקיימו בלי קשר זה עם זה?

"יש ריבוי גובר של שיחים פסיכדליים, וזרימה אדירה של כסף ותשומת לב תקשורתית לעבר אחד מהשיחים האלה, שזה די מבלבל עבור כל השאר. אז כן, יש כאן כמה עולמות שפועלים במקביל ומה שיהיה מעניין כאנתרופולוג זה לראות כמה מהאנשים שגילו את החומרים האלה דרך הפריזמה המיינסטרימית יתגלגלו לעולמות הווירדים יותר, או שלא. אני יכול לדמיין מצב שבו שיח הריפוי הפסיכו-תרופתי הופך כל כך דומיננטי שסוג הדברים שאנחנו מדברים עליהם הופכים להיות משהו היסטורי, שקרה פעם בעבר בקשר לפוליטיקה ולמדיה של עידן שעבר."

התרגלנו לחשוב על פסיכדלים כמשהו שקשור לתרבות נגד, אבל אם זה אכן משתנה, איך אתה חושב תראה תרבות פסיכדלית שהפכה לתרבות דומיננטית?
"זו שאלה טובה, ואני חושב שהאנלוגיה הכי טובה שיש לנו זה הפסיכותרפיה. הפסיכותרפיה התחילה אצל פרויד ואפילו יונג כפרקטיקה רדיקלית. ואז כשהיא מגיעה לארה"ב היא עוברת פופולריזציה ומופיעה בסרטים של היצ'קוק, ולאורך ולרוחב של תרבות הפופ. ופתאום היא עוברת מיינסטרימזציה למשהו כזה שהמטרה שלו היא לתמוך באגו כדי שהוא יוכל לתפקד טוב יותר בסביבת החיים הלחוצה של אחרי המלחמה. ואני חושב שמשהו דומה יקרה כאן. שאנשים ילמדו לספר את החוויות הפסיכדליות שלהם כדרכים לשימור האגו. בתקופה מאוד מלחיצה בהיסטוריה, כשהאגו מותקף והסובייקטיביות מופרעת על ידי טכנולוגיה ולחצים חדשים, אני חושב שפסיכדלים ישמשו בתפקיד מבריא עבור הרבה אנשים. כי הרבה אנשים סובלים כל כך ויש הרבה סיבות לנסות להחלים ולא בהכרח להיות רדיקלי בטכניקות התרפויטיות. אלא שאני חושב שחלק מהתפקיד שלנו כאנשים פסיכדליים הוא להחזיר את זה למורכבות של עולם חברתי היפר-מקושר שכולל גם סוכנים לא-אנושיים וצמחים והקוסמוס."

גם הפסיכותרפיה התחילה כמשהו רדיקלי. זיגמונד פרויד

דיוויס מותח קו ישר בין הגל הפסיכדלי הנוכחי לבין צמיחת מדעי המח, וכלכלת תשומת הלב האינטרנטית. "מתנהל ניסיון לבצע קולוניזציה ולנוע עמוק יותר ויותר לתוך התת-מודע, עולם החלום, והעולם של מצבי תודעה חלופיים. ולכן אני לא חושב שפסיכדליה זה טרנד כזה, ושבעוד עשר שנים כולנו נעבור לדבר הבא. אני חושב שאנחנו יודעים שפסיכדליים זו הדרך המטריאלית ביותר לגשת למצבי תודעה אחרים ואנחנו יכולים באמצעותם להטמיע את המצבים הללו בתוך התרבות הצרכנית, התרבות הטכנולוגית, התרבות המודרנית, ובאופן הזה להיות מסוגלים לחקור, למפות לארגן ואולי גם לתכנת ולשלוט באזורים הפריפריאליים, החתרניים והבלתי מודעים הללו של התודעה. זה אולי נשמע פרנואידי, אבל אני חושב שזו הערכה הוגנת של המצב."

" מקלוהן אמר בשנות השישים שאל-אס-די מאפשר לאנשים לדור ממש ביקום האלקטרוני החדש שבראנו. אנחנו 60-70 שנה בתוך התהליך הזה והגענו לצומת הדרכים שבו זה כבר לא שימושי לשמר את תרבות הסמים כחלק מהשוליים או תרבות הנגד. מה שיותר שימושי זה להכליל את כולם ולראות איך ניתן לארגן את זה, אולי בדרכים טובות אבל גם בדרכים שהן מטרידות וחלק מהעניין של להיות אדם פסיכדלי זה לעמוד בפני האתגרים של המאבק הזה ולקבל השראה מהיבט חשוב של השימוש הילידי בפסיכדלים, וזה שהוא קורה בעולם של כוח: עולם שבו יש דברים טובים וגם דברים רעים. שיש בו דברים שמרפאים ודברים שהם מחלה. זה עולם שיש בו כישוף וגם ריפוי, ואני לא חושב שאנחנו יכולים להשאיר את הכישוף בדלת ולנוע לעולם הפופ החדש הזה, אפילו שכולם היום רוצים לדבר רק על ריפוי. האלמנט הכישופי הזה הוא עובדה מוצקה במחקר האנתרופולוגי, הוא קיים באופן מובהק בתרבות הנגד, והוא חלק מהעולם שלנו היום כשאנחנו מכניסים את כל תאגידי התרופות הענקיים הללו עם הרטוריקה שלהם, והכסף שלהם. אז כדאי שנעמוד על המשמר."

פודקסטים, הרצאות ודברים נוספים

שבוע חדש, והזדמנות להעלות כמה דברים שהצטברו לאחרונה ממדיה אחרות שאינן טקסטואליות.

ב-27 לאוקטובר דיברתי בכנס ירושלים לאמנות על אמנות פסיכדלית ולמה המעמד שלה בשדה האמנות כה ירוד. זו הייתה הזדמנות עבורי לאסוף הרבה מהמחשבה שלי על אמנות פסיכדלית בהרצאה קצרה (18 דקות) וגם לשזור את כל זה בלא מעט אימג'ים פסיכדלים שאני אוהב. אפשר לצפות בוידאו למטה.

בנוסף הזדמן לי לאחרונה להתארח בפודקסט הקנביס המשובח "מקאלי ועד קוש" של דן בראונשטיין ויאיר רביב. ניהלנו שיחה חופשית, מעניינת וכיפית על פסיכדלים, קנביס, מדיה ומה שביניהם. יכולים להאזין פה בספוטיפיי ופה בפודבין (ויש בעוד כל מני מקומות)

בנוסף, אם כבר פודקסטים על קנביס. עושה רושם שהם מגיעים למיינסטרים לאחרונה. בהארץ שחררו לאחרונה פודקסט בשם "7 שאלות על קנביס" – אני מתארח בקצרה בפרק השביעי מסכם.

ואם כבר כתבתי בכותרת 'ודברים נוספים' – יצא לי לצפות באחרונה בסדרה המשעשעת של קומדי סנטרל Tales from the trip (ניתנת לצפיה ביוטיוב) שהעלתה מחשבות שונות על הייצוג של חוויות סמים במדיה. אפשר לקרוא את התקציר כאן בטוויטר שלי וכאן למטה את הוידאו  האהוב עלי בסדרה שבו הקומיקאי ראמין נאזר יוצא למסע דיאמטי.

שיהיה שבוע טוב!

משנה תודעה – טור 12 – צמחים נגד מולקולות

מה עדיף צמחים או מולקולות? על מחלוקת שמטרידה את העולם הפסיכדלי.

יש דרכים שונות להיות טהרן. יש טהרנים אידאולוגים שפוסלים את כל מי שחורגים מתפיסותיהם הרעיוניות, ויש טהרנות דתית ששואפת להכחיד כל מין של מגוון והטלת ספק. גם לעולם הפסיכדלי יש צורה אופיינית של טהרנות. נקרא לה טהרנות פרמקולוגית.

טהרנות פרמקולוגית גורסת שיש מולקולות מסוימות, אבל לא אחרות, שהן טובות, מועילות וראויות. שמולקולות מסוימות מקודשות בעוד שמולקולות אחרות הן טמאות ואסורות במגע. דיכוטומיה קלאסית ונפוצה אחת היא זו המנגידה בין חומרים פסיכדלים לכל סוגי הסמים האחרים.

צורה אחרת של טהרנות פסיכדלית פרמקולוגית היא טהרנות שמבדילה בין שימוש בפסיכדליים ממקור טבעי (צמחים, פטריות או בעלי חיים) לבין שימוש בחומרים פסיכדלים מסונתזים. דברו עם משתתפים בטקסי איוואסקה, סן פדרו, פיוטה או פטריות ורבים מהם יגידו לכם שהם נמנעים באופן קטגורי משימוש בסמים "כימיים" או "מסונתזים". הסיבות להתנזרות הזו מגוונות, אבל בבסיסן נמצאת אבחנה ארכיטיפית רבת עוצמה בין שימוש מקודש בחומרי משני תודעה (שימוש טקסי בחומרים טבעיים) לבין שימוש טמא בסמים (שימוש בחומרים סינתטיים למטרות הנאה).

בעולם הסימבולי העשיר המקיף את תהליכי הריפוי המתרחשים בחומרים פסיכדליים מיוחסת משמעות גדולה לשורשן של הרפואות הללו בטבע ובמסורות עתיקות. עבור אנשים שחיים בתרבות נהנתנית שמשלבת בין שימוש מופרז בסמים לגינוי של משתמשי סמים, האבחנה בין שימוש ריטואלי בצמחים משני תודעה לבין שימוש הדוניסטי בסמים הוא חשוב. גם המוניטין הרע שיצא לתעשיית התרופות לא משחק לטובת המולקולות הסינתטיות. רבים מחובבי הפסיכדליה הטבעית הופכים את החלוקה המקובלת בין סמים ותרופות על ראשה. צמחים פסיכדלים ידועים כרפואות מקודשות, ואילו החומרים שאותם מייצרת תעשיית התרופות ידועים כסמים.

אז מה בעצם ההבדל בין פסיכדלים טבעיים וסינתטיים והאם פסיכדלים שמקורם בטבע אכן טובים יותר מאלו שמיוצרים במעבדה? התשובה, שלא במפתיע, תלויה בזהות המשיב. מרבית הפסיכיאטרים ואנשי הרפואה יגידו לכם שלחומר שיוצר במעבדה יש יתרון מובהק על חומר טבעי. תרופות מעבדה מכילות חומר פעיל שבודד במינון ידוע ומדוד. באופן זה הן מאפשרות לרופא המטפל להשתמש בכמויות מדויקות של חומר פעיל, בניגוד למה שאפשרי אצל מי שאוכל פטריה או שותה כוס איוואסקה.

מצד שני גם לחומרים טבעיים יש יתרונות. ההוגה הפסיכדלי טרנס מקנה נהג לטעון שצמחים פסיכואקטיביים עדיפים על מולקולות מסונתזות משום שהם מוכרים למערכת העצבים, שמחזיקה באנזימים הנדרשים לפירוקם. מולקולות מסונתזות לעומת זאת יכולות לנחות על הגוף כמו אובייקט זר לחלוטין, וגם הידע שלנו לגבי השפעות הלוואי האפשריות שלהן שלהם דל בהרבה מהידע העשיר שיש לנו על צמחים שבשימוש מזה מאות ואלפי שנה.

נימוק נוסף לטובת הצמחים הוא אפקט הפמליה, מונח אותו טבע הכימאי הישראלי, רפאל משולם, מגלה ה-THC (המולקולה משנת התודעה בקנביס). בשנים שלאחר גילוי ה-THC איתרו משולם ושותפיו מעל למאה סוגי קנבינואידים – מולקולות המצויות בצמח הקנביס והמלוות את ה-THC בכניסתו לגוף, כמו פמליה. משולם טען כי המולקולות הללו פועלות יחדיו בסינרגיה ומייצרות אפקט של שלם הגדול מסך חלקיו. טענה זו זכתה להשפעה רבה עד כדי כך שחברות תרופות החלו לשלב קנבינואידים שונים במוצריהן כדי להשיג אפקט פמליה סינתטי. חובבי הצמחים ראו בכך אבסורד. למה להשקיע הון ואנרגיה כדי לחלץ קנבינואידים ולהזריק אותם מחדש כשעושר אדיר של קנבינואידים כבר נמצא בצמח באופן טבעי?

ואז יש את עניין הישויות. משתמשים בפסיכדלים מדווחים לעיתים קרובות על מפגש עם ספיריטס, מעין רוח או אינטיליגנציה הגלומה בצמח. הספיריטס הללו מתגלות בפניהם במהלך החוויה, מדברות אליהם, מציגות להן חזיונות ונותנות להם הדרכה בנושאים שונים. המפגש עם הישויות הללו, שיש המכנים אותן "מורות צמח" (plant teachers) מתברר כבעל חשיבות גדולה לפסיכונאוטים רבים. הוא מתואר כמפגש דיאלוגי עם אינטליגנציה זרה שיש לה יכולות ריפוי מופלגות וידע יקר למסור. אלא שמפגשים עם ישויות אינטיליגנטיות מסוג זה נוטים, למרבה העניין, להתרחש בעיקר במגע עם פסיכדליים טבעיים ולא עם מולקולות מסונתזות. פסיכונאוטים נוטים לדבר על ההוראות שקיבלו מסבתא (איוואסקה), סבא (פיוטה) או הפטריות. מולקולות סינתטיות כמו אל-אס-די, להבדיל, מומשגות לרוב ככלי, לא כאינטליגנציה עצמאית שניתן לנהל איתה דיאלוג.

לעין הסערה הזו נכנס לאחרונה עיתונאי המדע ומומחה הסמים המילטון מוריס, כוכב סדרת הטלוויזיה הפופולרית Hamilton's Pharmacopeia של Vice. הסדרה מתעדת את הרפתקאותיו הפרועות של מוריס בעודו חוקר (על בשרו) שורה של חומרים פסיכואקטיביים אקזוטיים ברחבי העולם. באחד מהפרקים הפופולריים בסדרה יצא מוריס למדבר סונורה שבמקסיקו בחיפוש אחר קרפדות הבופו-אלברוס המפיקות מבלוטותיהן ארס המכיל את החומר הפסיכדלי האולטרא-פוטנטי 5-MeO-DMT. הפרק המצליח של מוריס תרם לעלייה המסחררת בעניין הגלובלי ב-5-MeO-DMT וזו בתורה תרמה לכרסום מתמשך באוכלוסיית הקרפדות הפסיכואקטיביות ממדבר סונורה. מוריס הנרעש הגיב לכך בפניה נרגשת לאוכלוסיית הפסיכונאוטים העולמית להפסיק לצרוך 5-MeO-DMT שמקורו בקרפדות ולעבור ל5-MeO-DMT שהופק סינתטית.

"העובדה שהחומר הזה מגיע מקרפדה מעוררת גישה אנימיסטית," אמר המילטון לאחרונה בראיון בפודקסט של הסופר והפעיל הפסיכדלי טים פריס. "אנחנו נוטים לחשוב על חומרים סינתטיים כמשהו שהוא חסר נשמה. משהו רע. זה מגיע מהמעבדה הזאת בסין, אז זה רע. זה מלוכלך. אין לזה את הקדושה והסימבוליזם של משהו שבקע מקרפדה שחיה מתחת לאדמה בסונורה 9 חודשים בשנה בהמתנה לגשמי הקיץ."

מוריס דוחה את הטענות על הבדל בין השפעות 5-MeO-DMT מסונתז וטבעי. אם יש הבדל, הוא אומר, מקורו כנראה לא בחומר עצמו אלא ברשת ההקשרים הסימבולים שמקיפה אותו. השאלה, מבחינת מוריס, היא כיצד ניתן ליצור סביב חומרים סינתטיים הילה סימבולית דומה לזו המקיפה את ארס הקרפדה.

שאלת הקיימות של שימוש בארס קרפדות מצטרפת לשורה של שאלות קיימות העולות בשנים האחרונות ככל שמתגברת הדרישה הגלובלית לצמחים פסיכואקטיביים שחלקם צומחים בקצב איטי מדי בכדי לענות על הביקוש העולה.

"זכיתי להרבה תועלת תרפויטית מהחומרים הללו" אמר פריס בפרק "ונאלצתי להכיר באמת הלא נוחה שהמקורות שהעולם הפסיכדלי מסתמך עליהם כיום הם במקרים רבים לא ברי קיימא. עבור אנשים שמתעניינים בפיוטה, אני אומר, בבקשה אל תשתמשו בפיוטה. שימרו אותו לאוכלוסיות ילידיות ושקלו להשתמש בקקטוסים אחרים שמכילים מסקלין ומתחדשים מהר יותר, כמו קקטוס הסן פדרו. בנוגע לקמבו [קרפדה המייצרת ארס המשמש למטרות ריפוי] אני אומר פשוט אל תשתמשו בזה. רוב הציביליזציות שרדו ושגשגו ופתחו פרקטיקות רוחניות עמוקות בלי להשתמש בשום סוג של קרפדות."

אלא שלא כולם מסכימים עם הטענות של מוריס לגבי הזהות בין השפעות הגרסה הסינתטית והגרסה האורגנית של 5-MeO-DMT. בכנס שהוקדש לקרפדת הבופו-אלברוס היו מי שטענו שיש הבדל של ממש בין ההשפעות של 5-MeO-DMT טבעי ומסונתז. מוריס מצידו עדיין לא משתכנע ומצביע על העובדה שאין בידינו עדיין מחקר מדעי שתומך בכך שמדובר ביותר מהטיה פסיכולוגית. וגם אם כן "אתה יכול לסנתז את כל החומרים האלה ולנסות אותם בקומבינציות שונות. אז תעשה מזה את האתגר שלך, להראות את הכבוד שלך לקרפדה באופן הזה."

וכך, בתקופה שמספר גדל של מולקולות פסיכדליות הופכות זמינות לפסיכונאוטים בעולם גלובלי, הרנסנס הפסיכדלי מעלה לפני השטח גם שאלות של קיימות, ואת הכורח בפשרות שחוצות את מרחב הטאבו שחוצץ בין צמחים פסיכדליים למולקולות סינתטיות. מבחינת פריס המסקנה ברורה. "אפילו אם אנחנו מניחים שחלק מהאופציות הללו שמקורן בחיה או בצמח טובות יותר מהמקבילה הסינתטית שלהן, אני חושב שזה יהיה צבוע להמיט נזק אקולוגי עבור ריפוי עצמי כשיש כלים אחרים שהם טובים מספיק."

הופעה בתוכנית סוכן תרבות של קובי מידן

קובי מידן אירח אותי לא ממזמן בתכנית סוכן תרבות לשיחה על הרנסנס הפסיכדלי, יחד עם הפסיכיאטר אורי שוורצמן (מחבר הספר המומלץ 'רופא לבן, אלים שחורים') שדיבר על איבוגה באפריקה. היה מוצלח ומעניין, והצליח להעמיק עד כמה שניתן בפורמט של תכנית טלויזיה.

%d בלוגרים אהבו את זה: