טכנומיסטיקה

סמים פסיכואקטיבים מהווים אתגר מיוחד לתחום הפילוסופיה והביקורת של המדע והטכנולוגיה. הם שוברים מספר מהנחות היסוד של התחום, אולם לפני שניגע בנושא זה נתחיל בקביעה שנדמה שלא יהיה מיותר לציינה כאן.

סמים פסיכואקטיבים הינם טכנולוגיה. לפני שניגע בהשלכות של הקביעה הזו עלינו לציין את עובדת היותה לא טריויאלית בחברה שלנו. סמים נתפסים בחברה שלנו כישויות טובות המוליכות אותנו להארה, כשטנים רעים המובילים לתלות או לשגעון, כבסיס לאידאולוגיות פוריטניות או ליברליות, כקטגוריות נפרדות בפני עצמן, אבל חסרה התייחסות אליהם כמו שהם ברמה הבסיסית ביותר: טכנולוגיה לשינוי התודעה.

כארטיפקט טכנולוגי, סמים פסיכואקטיבים הינם אחת הקטגוריות המעניינות ביותר בעולם הטכנולוגיה. הנקודה הראשונה שיש לציין ביחס אליהם היא הפחד הגורף מהטכנולוגיה הזו, פחד חוצה תרבויות למעשה. תרבויות רבות בעולם אמנם מקדשות סמים פסיכואקטיבים. תרבויות האינדיאניות מקדשות את הטבק וגם סמים פסיכדלים כמו קקטוס הפיוטה, תה האיוואסקה או פטריות הקסם המקסיקניות, השמאניזם הסיבירי קידש את פטריות האמניטה מוסקריה, דתות אפריקניות שונות קידשו את שורש האיבוגה, היהדות מקדשת את היין ואילו כתות מוסלמיות שונות בהיסטוריה קידשו את החשיש ואפילו את הקפה.

אלא שבמקביל לקידושם של סמים מסוימים היוו סמים פסיכואקטיבים גם מטרה לאיסור גורף. כל אחד ואחד מהסמים הפסיכואקטיבים שמנינו בפסקה הקודמת גם עבר דמוניזציה וכל אחד מהם עמד במרכזו של קרב שמטרתו לבער את השימוש בו.

טכנולוגיות אסורות
הקטגוריה של טכנולוגיות אסורות היא קטגוריה שהופיעה לאחרונה יחסית בהיסטוריה האנושית. קבוצות פונדמנטליסטיות שונות ברחבי העולם היהודי, המוסלמי והנוצרי (הטאליבן, היהדות החרדית ודת האיימיש עולים במחשבה) אמנם אסרו במאות השנים האחרונות טכנולוגיות שונות כמו הטלויזיה, האינטרנט או המחשב האישי ובמקרה של האימיש חשמל, אבל האיסורים הללו הינם נחלתם של קבוצות שוליים מתוך כלל האוכלוסיה העולמית.

איסורים אחרים כגון האיסור לשבט עוברים אנושיים או הנסיון לאסור סוגים שונים של ננוטכנולוגיה הינם איסורים שצצו בשנים האחרונות בלבד ולא ברור האם יגובשו והאם יחזיקו מעמד אל תוך העתיד. אלו גם איסורים פרגמטים שנוגעים לשאלה פוליטית/מוסרית ספציפית (שיבוט בני אדם) או פרגמטית מקומית מתוך החשש מתוצאות של הפצה של טכנולוגיות מסוימות במצב פוליטי מסוים (כמו במקרה של ננוטכנולוגיה).

לעומת שני סוגי האיסורים הללו הטאבו על טכנולוגיות כימו-פסיכואקטיביות הוא איסור שמתקיים כבר מספר אלפי שנים בתרבויות שונות מסביב לעולם ואשר מתייחס, כך נדמה, לפחד הטבוע עמוק במין האנושי מפני טכנולוגיות כימו-פסיכואקטיביות.

הפסיכדלים מעלים את המדיום זה המסר בריבוע

על הסיבות לפחד המושרש הזה מטכנולוגיות כימו-פסיכואקטיביות אפשר להתחקות אם נלך בעקבות תורתו של מרשל מקלוהן על המדיה והשפעתם. המכתם המפורסם של מקלוהן "המדיום הוא המסר" גורס כי המשמעות העיקרית של כל טכנולוגיה אינה במסרים שעוברים דרכה אלא בצורניותה כמדיום. המסר של הכתב, הדפוס, הטלויזיה או האינטרנט אינם בתכנים שמועברים בהם אלא בעצם המבנה הקוגניטיבי  ששימוש בדפוס מעורר לעומת שימוש בטלויזיה או באינטרנט. מקלוהן אומר לנו למעשה למעשה שהטכנולוגיה קובעת את התודעה.

כ-45 שנה לאחר שבוטאה, האמירה של מקלוהן עדיין מבטאת אוונגארד תרבותי שזוכה להכרה מועטה בלבד בשדרות המרכזיות של התרבות. זו מתייחסת אל טכנולוגיה באותו חוסר מודעות המאפיין ילד רך בשנים המחזיק בכף ידו חרק מפרפר ותולש את כנפיו. הסיבה שהאמירה של מקלוהן אינה זוכה להכרה הינה משום שההבנה שהמדיום הוא המסר מערערת את תפיסת הנאורות את האדם כיצור אוטונומי וחופשי וישות שהוויתה ההגיונית אינה מוטה או מושפעת מגורמים חיצוניים אלא מהווה שיקוף של הגיון בלתי תלוי.

אלא שבעוד שבכל הקשור לטכנולוגיות מן השורה החברה שלנו מצליחה להדחיק את משמעותו האינטרינסית של המדיום ולהעמיד פנים שניתן לשמור על מעין הפרדה בין המדיום, למסר, לאדם, הרי שכשאנחנו עוסקים בסמים פסיכואקטיבים החלוקה הזו מתמוטטת כלל ועיקר.

אין ולא יכולה להיות הפרדה בין המדיום והמסר כאשר אנו עוסקים בסמים פסיכואקטיבים שכן בכל הנוגע לסמים פסיכואקטיבים המדיום הוא המסר בצורה הבולטת והברורה ביותר. צורות החשיבה, התחושה וההרגשה השונות שיוצרים סמים פסיכואקטיבים הן עצם העניין בסמים הללו. המדיום של סם פסיכדלי, של סם סטימולנטי או דפרסנטי הוא המסר שלו.

מקלוהן ראה בסמים פסיכדלים וב-LSD, הסם הפסיכדלי הגדול של תקופתו את אחת המדיות המעניינות והרבה להשוות ביניהם לבין טכנולוגיות אלקטרוניות. "העליה בשימוש בסמים קשורה באופן אינטימי להשפעה של המדיה האלקטרונית" אמר מקלוהן בראיון שלו לפלייבוי "תסתכל על המטאפורה ללהתמסטל: להדליק [turning on]. האדם מדליק את התודעה שלו דרך סמים בדיוק כפי שהוא פותח את כל החושים שלו למעורבות עומק על ידי כך שהוא מדליק את הטלויזיה".

בדרכו שוברת המוסכמות סולל מקלוהן את הדרך לטענותיו של מקנה על הקשר בין סמים פסיכדלים למדיה כשהוא אומר "צריכת הסמים מגורה על ידי הסביבה הנפוצה היום של אינפורמציה מיידית, עם מנגנון הפידבק של הטריפ הפנימי. הטריפ פנימי אינו הזכות המיוחדת של נווד ה-LSD, הוא החוויה האוניברסלית של צופי הטלויזיה."

טרנס מקנה שהמשיך במובנים רבים את דרכו של מקלוהן טען כי "סמים ומחשבים הינם שניהם כלים להרחבת התודעה. הם פשוט מרחיבים איזורים שונים של התודעה".

מדע פסיכדלי חדש
ההטיות והסילופים שהתרחשו בתחום מחקר הסמים הפסיכואקטיבים יכולים להוות כר מחקר פורה לעשרות מחקרי דוקטורט בתחום ביקורת המדע. בעוד חוקרים מתחום ההסטוריה והפילוסופיה של המדעים מחפשים בדרך כלל בנרות על מנת להוכיח שפרדיגמות שונות במדע המערבי משלטון המספר ועד הפיזיקה של ניוטון הינן ביטוי של מוסכמות תרבותיות שונות, המצב בתחום מחקר הפסיכדליה שונה בתכלית. כפי שבפסיכדליה המדיום אינו סתם המסר, אלא הוא הוא המסר, כך במחקר הפסיכדליה מה שנחשב בדרך כלל נחשב לתכונת לוואי פריפיריאלית שיש לגודעה בכל אמצעי, כלומר ההטיה של המדע בשם האידאולוגיה הופך למרכז העניין – מרכז המחקר של תחום הפסיכדליה הוא המאבק הפוליטי על משמעותו של מדע זה.

קשה לחשוב על תחום מדעי אחר שבו הייתה ההטיה של העובדות בשם אידאולוגיות שונות ומשונות מכרעת ומרכזית כל כך. למעשה מרבית תחום מחקר הסמים עד היום היה יותר שדה קרב אידאולוגי ומומן ברובו על ידי ארגונים בעלי אג'נדות מוצהרות שמטרתם העיקרית במחקרים המדעיים שביצעו הייתה להוכיח טענות אפריוריות שונות בגנות או בזכות חומרים פסיכואקטיבים שונים.

ומאחר שכפי שטוען חוק Orr (שאליו מתייחס באריכות רוברט אנטון ווילסון בספרו Prometheus Rising) מתנהג המוח האנושי כאילו יש בו שני חלקים זה החושב וזה המוכיח ו"המוכיח יוכיח מה שהחושב חושב" – אין פלא שהתפתחו שני קורפוסים שונים לחלוטין של ידע לגבי טכנולוגיה פסיכדלית, בהתאם למגמות החוקרים. ומאחר שחוק Orr מקבל עוד משנה תוקף בנוגע לטכנולוגיה פסיכדלית משום שהיא כפי שהראיתי בעבר טכנולוגיה סוגסטבילית הרי שאין פלא שאפשר להוכיח עליה דברים שונים לחלוטין ולעיתים הפוכים ממש.

מחקר עצמאי, מהימן ובלתי מוטה של השפעותיהם של סמים פסיכואקטיבים הינו מן הנדרש. אלא שיותר מכך נדרש, אם ברצוננו להבין את משמעויותיהן של טכנולוגיות פסיכואקטיביות. הקשר האינהרנטי בין המדיה של סמים פסיכואקטיבים לבין התודעה דורשת חקירה אחרת של המדיום הכימו-פסיכואקטיבי, חקירה אשר תתנהל בשני ראשים נפרדים. היא מעלה את הצורך בחקירה נפרדת של מצד אחד ההשפעה המיידית של המדיום של סמים כימו-פסיכואקטיבים או במילים אחרות המדיום הכימו-פסיכואקטיבי ובמקביל לה חקירה של ההשפעה ארוכת הטווח של סמים על האדם, לא רק מהבחינה הגופנית אלא מבחינת ההשפעה התרבותית שלהם. מצד אחד מה הסמים הללו אומרים לנו כשאנחנו משתמשים בהם ומצד שני איזה מן סוג של חברה הם יוצרים דה פאקטו לאורך זמן.

מחקרים כלליים על ההשפעה של סמים פסי�
�ואקטיבים על חברות אנושיות הינם חלק מכריע והכרחי בכל מחקר שכזה. אילו ערכים מקדמת צריכת קפה ואילו ערכים מקדמת צריכת LSD? אילו ערכים מקדמת צריכת אלכוהול ואילו מקדמת צריכת מריחואנה? אילו מין חברות מופיעות כתוצאה משימוש בחומרים הללו?

זו לא תהיה מלאכה פשוטה. ההפרדה של האלמנט הכימו-פסיכואקטיבי מאלמנטים תרבותיים והיסטוריים אחרים שמשפיעים על תבניתם של חברות הינה מלאכה מורכבת עד כמעט בלתי אפשרית. ועם זאת כל מחקר רציני וכנה של הטכנולוגיה הפסיכדלית יצטרך לתת דעתו על שאלות אלו.

מי אמר שהעידן הפסיכדלי הסתיים בשנות השישים? כשאני מביט סביבי אני רואה אנספור דוגמאות לעיצוב פסיכדלי במרכזי הקניות, בפרסומות, בסרטים ובמוזיקה הפופולרית.
 
מדיה היא אמנם פסיכדליה יד שניה, אבל במובן מסוים היא הייתה אחד הדברים היקרים ביותר שחזרו מהחוויה הפסיכדלית, אפשרות לשתול את המציאות המתגלה במצבי תודעה אחרים לתוך המציאות היומיומית ולהחדיר לתוכה דמיון ושאר רוח מסוג אחר.
 
החכמה המקובלת אמנם גורסת שתור הזהב של התרבות הפסיכדלית היה בשנות השישים, ובמובן המיידי ביותר האפשרי זה גם נכון, אבל כמו שמקנה ואחרים טענו הפסיכדליה שדוכאה על ידי השלטון הסתננה וחדרה בדרכים אחרים לתודעה הקולקטיבית וממשיכה לעשות את הדברים שפסיכדליה עושה, או כמו שג'ון לנון אמר קצת לפני מותו "לא שומעים על זה יותר, אבל אנשים עדיין מבקרים את הקוסמוס".
 
אחרי שנתקלתי לאחרונה במספר הזדמנויות בארטיפקטים פסיכדלים מובחרים שנוצרו מתוך התרבות הפופולרית בשנים האחרונות, חשבתי להביא כאן כמה המלצות למי שרוצה להיות בלי ולהרגיש עם, ולכל מי שרוצה להתחבר לחוויה הפסיכדלית דרך תרבות פסיכדלית העכשווית.
 
הסרט הכי פסיכדלי –  יש קשר עמוק בין פסיכדליה לבין הילדות. זה לא סתם שאנשים שמתנסים בפסיכדליה מדווחים הרבה פעמים על תחושות נשכחות שחוזרות אליהם לפתע לראשונה מאז גיל 4. יש סיבות טובות להאמין שהאופן שתינוקות חווים את העולם הוא די דומה לטריפ. אם תביטו בתינוק בן שנה מתנודד על רגליו, נע בין חיוך מלא הוד לבין בכי נורא ומביט בעולם מתוך אותה תפיסת עולם שווילבר מכנה Magical תתקשו להבדיל בינו לבין מי שנמצא בחוויה פסיכדלית.
 
הצבעוניות הססגונית והמוגזמת שאהובה כל כך על ילדים הייתה אחד הסמלים העיקריים של הפסיכדליה ושל ה-"Flower Children" (ילדי הפרחים) מאז ומעולם ולמרות שהיא עולה לחלק על העצבים לי אישית הייתה תמיד חיבה לסרטים שגורמים לך לחשוש שעוד רגע תפצח בהתקף אפילפטי. אם מתייחסים לרגע לקטגוריה המוזרה הזו נדמה שמעולם לא היה סרט שעשה את זה בצורה טובה יותר מסרט הילדים החדש והכושל של האחים וושובסקי Speed Racer
 

 
בשאלה אחת אין ספק. Speed Racer הוא ללא כל ספק הסרט הצבעוני ביותר שראיתי מעודי. חדות הצבעים על המסך היא חסרת תקדים ויוצאת דופן כל כך שהיא מעניקה לצופה תחושה שהוא נמצא בעולם היפר-חושי שלטעמי היא החיקוי המוצלח ביותר שהשיג הקולנוע עד היום לחוויה הפסיכדלית. למרות שהסרט הזה מאוד טפשי (לפעמים זה גם חיובי), הוא גם מטפל בשאלות הגדולות של החוויה הפסיכדלית ובעיקר בשאלת האמונה ובכלל הוא הזכיר לי בקצב ההיפר שלו איזה טריפ. מי שימהר יכול עדיין לתפוס את זה בקולנוע, אז רוצו.
 
הערוץ הכי פסיכדלי – הערוץ המוצלח ביותר בטלויזיה היום הוא הערוץ המואר – הלא הוא ערוץ התינוקות (ובעניין הזה אולי בגלל שאני לא מתמצא מספיק בתחום אני לא ממש מותח הבדלים בין לולי לבין בייבי, שניהם מעולים בעיני).
 
אני אוהב את ערוץ התינוקות כי זה הערוץ היחיד שהקדים את יוטיוב והוידאו ברשת – לא תמצאו כאן תוכנית שהיא יותר מ-5 דקות.. המסרים בערוץ הזה הם כנראה הפחות המזיקים בין שאר הערוצים בטלויזיה. רק כאן תוכלו לצפות בשעות ארוכות שמורכבות משידורים ישירים של חיות באחו, מוטאציות ביו-אלקטרוניות (דוגמת הטלטאביז), קליידוסוקופים צבעוניים וצורות צבעוניות המתעופפות על המסך לקצב סינתיסייזרים המנגנים יצירות מוזיקליות של שוברט ומוצרט. תענוג.
 

המשחק הכי פסיכדלי –Synaesthete (הורדה בחינם כאן) שהכיר לי ליאור באקאלו כשהיה עדיין מבקר המשחקים של נענע, הוא אחד המשחקים הפסיכדלים ביותר שהכרתי עד היום.

 Synaesthete שנקרא על שם תופעת הסינסתזיה, תופעה שקורה לעיתים במצבים פסיכדלים אבל לא רק שם, כאשר הרשמים החושיים מתערבבים ומתחלפים זה בזה באופן שבו האדם לדוגמה רואה קולות ושומע מראות או כל קומבינציה אחרת (קצת כמו מה שעבר על בני ישראל בהר סיני).
 
בסינסתט נדרש הגיבור Zaikman להתחבר לכוחות התודעה הקולקטיבית על מנת לרפא את עצמו. "על ידי מדיטציה על האמת שהראיה היא סימפוניה הזייקמן מסוגל לשאוב כח מהתודעה הקולקטיבית על מנת לרפא את עצמו" מוסרות ההוראות שבתחילת המשחק. זייקמן עושה זאת על ידי שמירה על קצב (אלמנט חשוב מאוד בחוויות שאמניות מסוגים שונים) ותרגום נתוני קצב שמגיעים מהעולם הויזואלי למוזיקה שנוצרת בעולם המשחק.  בדרך צריך השחקן להתמודד מול כל מיני שדים פנימיים שמפרידים בין אשליה למציאות ולהוביל את גיבור המשחק דרך תובנות פנימיות שונות תוך כדי שהוא מקבל מסרים שונים בסגנון "Can you see the color of the music?", כאשר בסיומו של כל שלב מופיעה הכתובת Vision Complete. והרי לכם משחק שמתייחס לחלקים שמהם הוא מורכב לא כרמות או שלבים אלא כחזיונות ונבואות.
 
נשמע מסובך? האמת שזה פשוט מאוד, קליל וכיפי ובעיקר מרגיש כמו גלישה נמשכת על psychic landscapes. 

ככה זה נראה.

 
עוד משחק פסיכדלי שאני לא יכול שלא להזכיר אותו פה – הוא המשחק הגאוני Chronotron שגילה לי חברי הטוב אורי בן עזרא.

 כרונוטרון הוא משחק מסעות בזמן ועל מנת להבין את הקונספט המוזר הזה צריך כנראה לשחק במשחק עצמו. הרעיון הכללי הוא כזה: ברשותו של השחקן נמצאת מכונת זמן ועל מנת לעבור כל אחד מהשלבים במשחק הוא נדרש לטייל בזמן, לשכפל את עצמו לאנספור דמויות שונות שנוסעות בזמנים השונים של המשחק מתקיים בהם, מתקיימות במקביל ומבצעות אינטראקציות זו עם זו במאמץ לפתור במשותף (מתוך מישורי זמן שונים) את הבעיות השונות הנצבות בפני השחקן. בדרך יתקל השחקן בפרדוקסי זמן, בלופים ובכל מיני אתגרים שיאמנו אתכם לקראת מכונת הזמן הראשונה שלכם.
 

הפרי הכי פסיכדלי – לפני כמה שבועות קראתי בעיתון על איזו סידרוקסליון דולציפיום, אוכמניה אפריקאית שהפכה ללהיט בבריטניה לאחר שהתגלה שיש לה את היכולת לשנות את חוש הטעם האנושי. אחרי שטועמים מהאוכמניה הפלאית שזכתה לשם Magic Berry וגם Magic Fruit עובר חוש הטעם שינוי קיצוני שבמסגרתו טעמים חמוצים הופכים למתוקים וטעמים מרים ומתכתיים מתעדנים גם הם. סקרנותי התעוררה ומיהרתי להזמין את פרי הפלא ברשת וכשהגיע אלי בצורה של חבילת טבליות זכיתי להתנסות בתופעה המוזרה. פרי הקסם הוא דוגמה לאופן שבו נגיעה קלה יכולה לשנות את התפיסות שלנו לגבי היחס בין החושים שלנו לבין המציאות. הפרי הפסיכואקטיבי הזה לא משנה בך כביכול שום דבר, הוא לא גורם לשום תחושת שכרות או סימום מכל סוג, אבל הוא משנה את תחושת הטעם מהקצה אל הקצה, גורם לך לאכול לימונים כמו סוכריות ולבירה להרגיש קצת כמו מילקשייק. אנחנו חושבים לפעמים על זה שאנחנו לא באמת יודעים אם מה שאדם אחד קורא לו כחול הוא אותו דבר שאדם אחר קורא לו כחול. פרי הקסם רק מבהיר בצורה ברורה עד כמה חושים הם דבר יחסי. ועד כמה שינוי זעיר יכולה לבלבל אותם לחלוטין כך שחמוץ יהיה מתוק, ירוק יהיה כחול וכואב יהיה נעים.

ואם כבר התחלנו פה למנות ארטיפקטים פסיכדלים מהזמן האחרון, הרשימה הזו לא תהיה שלמה עם עוד כמה המלצות פסיכדליות למי שהתעורר לו התאבון, אז הנה הן בקצרה:
 

האלבום הכי פסיכדלי – Are You Experienced של ג'ימי הנדריקס. כל האלבומים של הנדריקס פסיכדלים להפליא, אבל הראשון מביניהם הוא מעין מניפסט של מי שיצא מנוסה מהמערה הפנימית וקורא את הקריאה שלו לעולם, להתחיל להתנסות.
ועוד כמה שכדאי:
Magical Mystery Tour של הביטלס
Workingmen's Dead של הגרייטפול דד (קשה להסביר למה, הוא פשוט כזה)
Avatar של הלהקה הפסיכדלית העכשווית Comets on Fire
 

הפרסומת הכי פסיכדלית – הפרסומת הזו לפטריות הזיה היא מועמדת קלה מדי. אני אישית אוהב פרסומות פסיכדליות משנות השישים כמו זו למרק של קמפבל

או זו של המשקה Seven-Up שעשויה בסגנון שמזכיר קצת את צוללת צהובה

אבל המעניינת ביותר בעיני היא כנראה הפרסומת הכל כך פיליפ ק. דיקית הזו שעשה דיוויד לינץ' למכונית הניסן מיקרה ושמהווה בעיני הדוגמה האולטימטיבית לקשר בין פרסומות לבין חוויות מיסטיות ולנסיון של הפרסומות לחקות את הקול הפנימי והמצווה שדיבר על פי כמה חוקרים מתוך מוחות תושבי העולם העתיק ושאותו כינו היוונים הלוגוס.

הספר הכי פסיכדלי –  ללא ספק ואליס של פיליפ ק. דיק. את הספר הזה, הטוב ביותר של דיק וכנראה אחד מספרי המדע בדיוני הגדול הגדולים בכל הזמנים מתואר על כריכתו כ"סיפור בלשי תיאולוגי שבתוכו אלוהים הוא גם האישיות החסרה וגם מבצע הפשע המשולם". בין שתי הכריכות הללו עושה דיק פליק-פלאקים תיאולוגים ופילוסופים באוויר שיגרמו לכם לאבד אחיזה בכל קרקע אפיסטמולוגית או אונתולוגית שאי פעם החזקתם בה, להטיל ספק בהכל ולהתמכר לבלבול מוחלט כדרך חיים.