טכנומיסטיקה

סמים פסיכואקטיבים מהווים אתגר מיוחד לתחום הפילוסופיה והביקורת של המדע והטכנולוגיה. הם שוברים מספר מהנחות היסוד של התחום, אולם לפני שניגע בנושא זה נתחיל בקביעה שנדמה שלא יהיה מיותר לציינה כאן.

סמים פסיכואקטיבים הינם טכנולוגיה. לפני שניגע בהשלכות של הקביעה הזו עלינו לציין את עובדת היותה לא טריויאלית בחברה שלנו. סמים נתפסים בחברה שלנו כישויות טובות המוליכות אותנו להארה, כשטנים רעים המובילים לתלות או לשגעון, כבסיס לאידאולוגיות פוריטניות או ליברליות, כקטגוריות נפרדות בפני עצמן, אבל חסרה התייחסות אליהם כמו שהם ברמה הבסיסית ביותר: טכנולוגיה לשינוי התודעה.

כארטיפקט טכנולוגי, סמים פסיכואקטיבים הינם אחת הקטגוריות המעניינות ביותר בעולם הטכנולוגיה. הנקודה הראשונה שיש לציין ביחס אליהם היא הפחד הגורף מהטכנולוגיה הזו, פחד חוצה תרבויות למעשה. תרבויות רבות בעולם אמנם מקדשות סמים פסיכואקטיבים. תרבויות האינדיאניות מקדשות את הטבק וגם סמים פסיכדלים כמו קקטוס הפיוטה, תה האיוואסקה או פטריות הקסם המקסיקניות, השמאניזם הסיבירי קידש את פטריות האמניטה מוסקריה, דתות אפריקניות שונות קידשו את שורש האיבוגה, היהדות מקדשת את היין ואילו כתות מוסלמיות שונות בהיסטוריה קידשו את החשיש ואפילו את הקפה.

אלא שבמקביל לקידושם של סמים מסוימים היוו סמים פסיכואקטיבים גם מטרה לאיסור גורף. כל אחד ואחד מהסמים הפסיכואקטיבים שמנינו בפסקה הקודמת גם עבר דמוניזציה וכל אחד מהם עמד במרכזו של קרב שמטרתו לבער את השימוש בו.

טכנולוגיות אסורות
הקטגוריה של טכנולוגיות אסורות היא קטגוריה שהופיעה לאחרונה יחסית בהיסטוריה האנושית. קבוצות פונדמנטליסטיות שונות ברחבי העולם היהודי, המוסלמי והנוצרי (הטאליבן, היהדות החרדית ודת האיימיש עולים במחשבה) אמנם אסרו במאות השנים האחרונות טכנולוגיות שונות כמו הטלויזיה, האינטרנט או המחשב האישי ובמקרה של האימיש חשמל, אבל האיסורים הללו הינם נחלתם של קבוצות שוליים מתוך כלל האוכלוסיה העולמית.

איסורים אחרים כגון האיסור לשבט עוברים אנושיים או הנסיון לאסור סוגים שונים של ננוטכנולוגיה הינם איסורים שצצו בשנים האחרונות בלבד ולא ברור האם יגובשו והאם יחזיקו מעמד אל תוך העתיד. אלו גם איסורים פרגמטים שנוגעים לשאלה פוליטית/מוסרית ספציפית (שיבוט בני אדם) או פרגמטית מקומית מתוך החשש מתוצאות של הפצה של טכנולוגיות מסוימות במצב פוליטי מסוים (כמו במקרה של ננוטכנולוגיה).

לעומת שני סוגי האיסורים הללו הטאבו על טכנולוגיות כימו-פסיכואקטיביות הוא איסור שמתקיים כבר מספר אלפי שנים בתרבויות שונות מסביב לעולם ואשר מתייחס, כך נדמה, לפחד הטבוע עמוק במין האנושי מפני טכנולוגיות כימו-פסיכואקטיביות.

הפסיכדלים מעלים את המדיום זה המסר בריבוע

על הסיבות לפחד המושרש הזה מטכנולוגיות כימו-פסיכואקטיביות אפשר להתחקות אם נלך בעקבות תורתו של מרשל מקלוהן על המדיה והשפעתם. המכתם המפורסם של מקלוהן "המדיום הוא המסר" גורס כי המשמעות העיקרית של כל טכנולוגיה אינה במסרים שעוברים דרכה אלא בצורניותה כמדיום. המסר של הכתב, הדפוס, הטלויזיה או האינטרנט אינם בתכנים שמועברים בהם אלא בעצם המבנה הקוגניטיבי  ששימוש בדפוס מעורר לעומת שימוש בטלויזיה או באינטרנט. מקלוהן אומר לנו למעשה למעשה שהטכנולוגיה קובעת את התודעה.

כ-45 שנה לאחר שבוטאה, האמירה של מקלוהן עדיין מבטאת אוונגארד תרבותי שזוכה להכרה מועטה בלבד בשדרות המרכזיות של התרבות. זו מתייחסת אל טכנולוגיה באותו חוסר מודעות המאפיין ילד רך בשנים המחזיק בכף ידו חרק מפרפר ותולש את כנפיו. הסיבה שהאמירה של מקלוהן אינה זוכה להכרה הינה משום שההבנה שהמדיום הוא המסר מערערת את תפיסת הנאורות את האדם כיצור אוטונומי וחופשי וישות שהוויתה ההגיונית אינה מוטה או מושפעת מגורמים חיצוניים אלא מהווה שיקוף של הגיון בלתי תלוי.

אלא שבעוד שבכל הקשור לטכנולוגיות מן השורה החברה שלנו מצליחה להדחיק את משמעותו האינטרינסית של המדיום ולהעמיד פנים שניתן לשמור על מעין הפרדה בין המדיום, למסר, לאדם, הרי שכשאנחנו עוסקים בסמים פסיכואקטיבים החלוקה הזו מתמוטטת כלל ועיקר.

אין ולא יכולה להיות הפרדה בין המדיום והמסר כאשר אנו עוסקים בסמים פסיכואקטיבים שכן בכל הנוגע לסמים פסיכואקטיבים המדיום הוא המסר בצורה הבולטת והברורה ביותר. צורות החשיבה, התחושה וההרגשה השונות שיוצרים סמים פסיכואקטיבים הן עצם העניין בסמים הללו. המדיום של סם פסיכדלי, של סם סטימולנטי או דפרסנטי הוא המסר שלו.

מקלוהן ראה בסמים פסיכדלים וב-LSD, הסם הפסיכדלי הגדול של תקופתו את אחת המדיות המעניינות והרבה להשוות ביניהם לבין טכנולוגיות אלקטרוניות. "העליה בשימוש בסמים קשורה באופן אינטימי להשפעה של המדיה האלקטרונית" אמר מקלוהן בראיון שלו לפלייבוי "תסתכל על המטאפורה ללהתמסטל: להדליק [turning on]. האדם מדליק את התודעה שלו דרך סמים בדיוק כפי שהוא פותח את כל החושים שלו למעורבות עומק על ידי כך שהוא מדליק את הטלויזיה".

בדרכו שוברת המוסכמות סולל מקלוהן את הדרך לטענותיו של מקנה על הקשר בין סמים פסיכדלים למדיה כשהוא אומר "צריכת הסמים מגורה על ידי הסביבה הנפוצה היום של אינפורמציה מיידית, עם מנגנון הפידבק של הטריפ הפנימי. הטריפ פנימי אינו הזכות המיוחדת של נווד ה-LSD, הוא החוויה האוניברסלית של צופי הטלויזיה."

טרנס מקנה שהמשיך במובנים רבים את דרכו של מקלוהן טען כי "סמים ומחשבים הינם שניהם כלים להרחבת התודעה. הם פשוט מרחיבים איזורים שונים של התודעה".

מדע פסיכדלי חדש
ההטיות והסילופים שהתרחשו בתחום מחקר הסמים הפסיכואקטיבים יכולים להוות כר מחקר פורה לעשרות מחקרי דוקטורט בתחום ביקורת המדע. בעוד חוקרים מתחום ההסטוריה והפילוסופיה של המדעים מחפשים בדרך כלל בנרות על מנת להוכיח שפרדיגמות שונות במדע המערבי משלטון המספר ועד הפיזיקה של ניוטון הינן ביטוי של מוסכמות תרבותיות שונות, המצב בתחום מחקר הפסיכדליה שונה בתכלית. כפי שבפסיכדליה המדיום אינו סתם המסר, אלא הוא הוא המסר, כך במחקר הפסיכדליה מה שנחשב בדרך כלל נחשב לתכונת לוואי פריפיריאלית שיש לגודעה בכל אמצעי, כלומר ההטיה של המדע בשם האידאולוגיה הופך למרכז העניין – מרכז המחקר של תחום הפסיכדליה הוא המאבק הפוליטי על משמעותו של מדע זה.

קשה לחשוב על תחום מדעי אחר שבו הייתה ההטיה של העובדות בשם אידאולוגיות שונות ומשונות מכרעת ומרכזית כל כך. למעשה מרבית תחום מחקר הסמים עד היום היה יותר שדה קרב אידאולוגי ומומן ברובו על ידי ארגונים בעלי אג'נדות מוצהרות שמטרתם העיקרית במחקרים המדעיים שביצעו הייתה להוכיח טענות אפריוריות שונות בגנות או בזכות חומרים פסיכואקטיבים שונים.

ומאחר שכפי שטוען חוק Orr (שאליו מתייחס באריכות רוברט אנטון ווילסון בספרו Prometheus Rising) מתנהג המוח האנושי כאילו יש בו שני חלקים זה החושב וזה המוכיח ו"המוכיח יוכיח מה שהחושב חושב" – אין פלא שהתפתחו שני קורפוסים שונים לחלוטין של ידע לגבי טכנולוגיה פסיכדלית, בהתאם למגמות החוקרים. ומאחר שחוק Orr מקבל עוד משנה תוקף בנוגע לטכנולוגיה פסיכדלית משום שהיא כפי שהראיתי בעבר טכנולוגיה סוגסטבילית הרי שאין פלא שאפשר להוכיח עליה דברים שונים לחלוטין ולעיתים הפוכים ממש.

מחקר עצמאי, מהימן ובלתי מוטה של השפעותיהם של סמים פסיכואקטיבים הינו מן הנדרש. אלא שיותר מכך נדרש, אם ברצוננו להבין את משמעויותיהן של טכנולוגיות פסיכואקטיביות. הקשר האינהרנטי בין המדיה של סמים פסיכואקטיבים לבין התודעה דורשת חקירה אחרת של המדיום הכימו-פסיכואקטיבי, חקירה אשר תתנהל בשני ראשים נפרדים. היא מעלה את הצורך בחקירה נפרדת של מצד אחד ההשפעה המיידית של המדיום של סמים כימו-פסיכואקטיבים או במילים אחרות המדיום הכימו-פסיכואקטיבי ובמקביל לה חקירה של ההשפעה ארוכת הטווח של סמים על האדם, לא רק מהבחינה הגופנית אלא מבחינת ההשפעה התרבותית שלהם. מצד אחד מה הסמים הללו אומרים לנו כשאנחנו משתמשים בהם ומצד שני איזה מן סוג של חברה הם יוצרים דה פאקטו לאורך זמן.

מחקרים כלליים על ההשפעה של סמים פסי�
�ואקטיבים על חברות אנושיות הינם חלק מכריע והכרחי בכל מחקר שכזה. אילו ערכים מקדמת צריכת קפה ואילו ערכים מקדמת צריכת LSD? אילו ערכים מקדמת צריכת אלכוהול ואילו מקדמת צריכת מריחואנה? אילו מין חברות מופיעות כתוצאה משימוש בחומרים הללו?

זו לא תהיה מלאכה פשוטה. ההפרדה של האלמנט הכימו-פסיכואקטיבי מאלמנטים תרבותיים והיסטוריים אחרים שמשפיעים על תבניתם של חברות הינה מלאכה מורכבת עד כמעט בלתי אפשרית. ועם זאת כל מחקר רציני וכנה של הטכנולוגיה הפסיכדלית יצטרך לתת דעתו על שאלות אלו.