טכנומיסטיקה

אתמול בערב ביקרתי בהופעה המעולה של ה-Electric Masada שהתקיימה בבארבי כחלק מפסטיבל הג'ון זורן שהתקיים בעיר בימים האחרונים (הגיע הזמן). באמצע ההופעה נזכרתי שלפני כ-4 שנים, בתקופה משונה, קצת אחר שחזרתי מגרמניה היינו אני וכמה חברים מתגנבים לסוכות של חב"ד על מנת לשמוע כל מיני הופעות של הסקסופוניסט דניאל זמיר שהקליט בלייבל של זורן, חזר בתשובה וחזר בארץ.
זו הייתה תקופה מאוד משעשעת לשמוע הופעת כלייזמר-אוונגארד של מוזיקאי מהסצינה הניו-יורקית  בקונטקסטים חב"דניקים של הרצאות על הנפש הבהמית והנפש האלוהית, ובתקופה שגם הזהות הדתית שלי הייתה לא הייתה לי ברורה לחלוטין. נזכרתי גם שבאותה תקופה נפגשתי עם זמיר במספר הזדמנויות ועבדתי על כתבה עליו שבאותה תקופה תכננתי למכור לאחד העיתונים. בסופו של דבר הדבר הזה לא קרה והכתבה הזו מעולם לא פורסמה.
בהמשך לפסטיבל הזורן שימשיך עד סופהשבוע הנוכחי חשבתי שזו הזדמנות טובה לפרסם את הדברים האלה עכשיו. אני לא יודע איפה נמצא דניאל זמיר היום, ואני לא יודע אם הוא עדיין חותם על כל הדברים שנאמרו שם אז, אז קחו בחשבון שהדברים הללו נאמרו בסבבות מרץ 2004 כשכל המעורבים בדבר היו צעירים יותר ואחרים.

הפעם הראשונה שראיתי את דניאל זמיר מנגן הייתה בחנוכה האחרון במרכז שוסטר ברמת אביב. טיול הערב בגן הציבורי קיבל לפתע תפנית בלתי צפויה כאשר מבין השיחים חדרו הצלילים הפרועים של סקסופון כלייזמר סורר וצוהל. בת לוויתי ואני מיהרנו דרך הגן לרחבה של שוסטר, שם מצאנו את זמיר, סקסופון בידיו, מחוזק בקונטרבס ותופים ומוקף בחב"דניקים מרקדים ורמת אביבים תמהים שנקלעו לסיטואציה במקרה גמור.
 
את זמיר הכרתי בעיקר מהאלבומים היפהפים שיצאו בלייבל הניו-יורקי 'צדיק'. השמועות אמרו שאחרי שעשה חיל בסצינת הכלייזמר-אוונגארד ניו-יורק הוא חזר ארצה כאדם דתי ונחת בישיבה של חב"ד ברמת אביב כחב"דניק הראשון שמנגן כלייזמר-אוונגארד: אותו שילוב שהפך לאחרונה אופנתי בעולם, בין הכלייזמר, סגנון הניגון החסידי העתיק שנולד במזרח אירופה, לבין החוצפה של האוונגארד. עוד אמרו השמועות שבתפילות הבוקר בישיבה מנגן זמיר ניגונים של חב"ד לחסידים, זה היה ללא ספק משהו שכולנו רצינו לראות.
בסיום ההופעה המאולתרת במרכז שוסטר הזמינו אותנו מספר מהאברכים לראות את זמיר מנגן למחרת בסוכה של חב"ד בהרצאה על "ג'ז וקבלה". כשהגענו לסוכה למחרת נחשפנו למחזה מוזר אף יותר. זמיר ישב שם וניגן לבדו בעיניים עצומות וריכוז מוחלט בעוד המסובים בסוכת הג'ז והקבלה, אולי לא אניני טעם בתחום הג'ז חופשי, גומעים קולה מכוסות פלסטיק ומפצחים חתיכות במבה פריכות. נו טוב, אמרנו לעצמנו: אין דין רמת-אביב כדין ניו-יורק.
 
ת"א על גדות ההדסון
חמש שנים עברו מאז שדניאל זמיר, ילד מבית חילוני בפ"ת, עזב לניו-יורק. בחמש השנים האלה הוא הספיק לככב כנגן פרוע בחתונות חרדיות בעיר, להפוך לנסיך סצינת הכלייזמר-אוונגארד המתפתחת של ניו-יורק, להקליט שלושה אלבומים (SATLAH, Exodus, Children of Israel) ולעבור מסע רוחני מפותל שהסתיים בישיבה לחוזרים בתשובה של חב"ד ברמת אביב שם הוא מחלק כיום שווה בשווה את זמנו בין כלייזמר-ג'אז לתורה. מההתנחלות הקטנה של לובשי חליפות השחורות באמצע בירת השיק הצפון תל אביבית, זמיר מתכנן כמו גנרל את הכיבושים הבאים. המטרה: החדרת הכלייזמר המודרני כשחקן לגיטימי בזירה התרבותית הישראלית. האמצעים: הופעות במועדוני הלילה של תל-אביב וירושלים, באירועים דתיים וגם הופעות בתוכניות אירוח. בפברואר למשל הוא הופיע בתוכנית האירוח של דב אלבוים בערוץ 2. אלבוים הופתע בעליל מכמות ה"אחלה" וה"כאילו" שזרמו מפיו של החב"דניק הצעיר. זמיר מצידו הציב את הסניקרס על רגלי השולחן של אלבוים משל ישב במועדון לילה במנהטן.
 
זמיר הגיע למנהטן ב- 1998 כסקסופוניסט שאפתן ומוכשר בן 20 שאומר לכולם שהוא עדיין בן 19. ("החלטתי שאני מוותר על גיל 20, שאני בגיל 19 במשך שנתיים"). "נסעתי מהסיבה שרוב נגני הג'ז הישראלים נוסעים לניו-יורק: ללמוד ולהתפתח." הוא אומר. "בשביל לעשות את זה, ניו-יורק זה בדיוק המקום."
לאן יפנה מוזיקאי ישראלי צעיר שמגיע לניו-יורק ורוצה לעשות את הפריצה הגדולה? זמיר לקח על עצמו סדר יום מרתוני. ביום לימודים בבית הספר היוקרתי למוזיקה ה- New School ובערב השתתפות בג'ם סשנים פתוחים.
"כדי לזכות בהכרה, אתה צריך להשמיע את עצמך כמה שיותר" אומר זמיר.
"ומה מצפים שיקרה?"
"מצפים שמישהו יתלהב מאיך שאתה מנגן ויקרא לך לאיזה גיג.
אז זמיר מצא כל מיני גיגים, אלא שדי מהר הוא הבין שהג'ם סשנים הם לא הסטייל והמקום בשבילו. הוא הכיר את המתופף קווין זובק והבסיסט היהודי שניר עזרא בלומנקראן. יחד הם הקימו את סטלה, הרכב ג'ז שניגן בתחילה בעיקר אורנט קולמן וחומרי אוונגארד. היה זה שילוב החומר המקורי של זמיר בהופעות שהוביל לתפנית לא צפויה בכיוון המוזיקלי של ההרכב.   
"לא תכננתי שיצא שום דבר יהודי." אומר זמיר "מבחינתי ניגנתי בלהקת ג'אז. אבל הכתיבה שלי הייתה יהודית מבלי שבחרתי שתהיה כזאת. אנשים היו באים אלי ואומרים 'ויי, אתה עושה מוזיקה יהודית'. הייתי אומר 'מה פתאום, לא יהודי, מקסימום מזרח תיכוני'. רק כשזורן אמר לי אחרי הדיסק הראשון 'אני מאוד גאה בך שאתה מתעסק בחומרים יהודיים', רק אז אמרתי 'ואללה כנראה שזה באמת יהודי'. "
 
הרדיקל היהודי
אם יש בנאדם נוסף מלבד זמיר, שעל שמו רשומה ההצלחה הגדולה של סטלה זהו ללא ספק המלחין והמפיק היהודי ג'ון זורן. זורן, שנחשב כמייסד האסכולה היהודית רדיקלית (Radical Jewish Culture) הוא האדם שאחראי לפריחה המחודשת של סגנון הכלייזמר במנהטן ובעולם כולו בשנים האחרונות. אלא שהכלייזמר שזורן משווק לעולם כולו בעזרת 'צדיק' חברת ההפקות ההיפר-אקטיבית שהוא עומד בראשה שונה מאוד מזה המוכר למי שגדלו על הקלטות של מוסה ברלין או גיורא פיידמן, ענקי העבר של התחום בישראל. מדובר בגרסה כהה, אפלה ואגרסיבית יותר לכלייזמר שמלבד המקורות היהודיים שלה שואבת גם מהג'אז החופשי והאוונגארד.  

 
זורן, מלחין אוונגארד מוכר ופעיל מזה כ- 25 שנה, זכה להצלחה המסחרית הגדולה שלו עם פרוייקט מצדה (Masada) שנחשב כזה שפרץ את הדרך לגל הכלייזמר המודרני שמציף בשנים האחרונות את העולם משבדיה ועד טוקיו. בעקבות הצלחת ההרכב הקים זורן הקים את חברת התקליטים שלו 'צדיק' שהוציאה עד היום מאות תקליטים שונים בסדרות שונות מתחום האוונגארד כ- "מוזיקה יהודית רדיקלית", מוזיקה יפנית רדיקלית (סדרת New Japan) או סדרת פסקולים יוצאי דופן.
 
עם רקורד של הפקת מאות אלבומי אוונגארד לקשת רחבה של מוזיקאים חשובים שחברות התקליטים הגדולות מתעלמות מהם, עושקות אותם או מתערבות להם במוסיקה, הפך זורן  למוקד עליה לרגל בשביל אלפי נגנים המקווים שזורן ישים אליהם לב ויפיק להם אלבום.
גם זמיר חיפש את זורן כשהגיע לניו-יורק. "הבאתי לו איזה דיסק שהקלטתי בארץ והוא שמע ולא התרגש יותר מדי." מספר זמיר, אלא שאז בחוצפה ישראלית הצליח זמיר להפוך את הדחיה לקשר מתהדק עד שלבסוף הפך לאחד האומנים המוערכים ביותר ב'צדיק'. "השגתי את הטלפון שלו איפשהו והתחלתי לנג'ס לו. הייתי מבקש ממנו שישים אותי ברשימת המוזמנים להופעות שלו והוא דווקא היה אחלה. לילה אחד ניגנתי באיזה מועדון והוא ניגן במיין ספייס למעלה. ביום הקודם בדיוק הקלטנו את הדמו שלנו אז הבאתי לו עותק. למחרת יצאתי מהבית להביא איזה סנדביץ' וכשחזרתי חיכתה לי במזכירה הודעה עם המוזיקה שלי ברקע. פתאום אני שומע את זורן 'יו, זמיר. אחלה. אני אוהב את הדיסק שהבאת לי'."
  
זורן ידוע כמי שפיתח דגם יהדות שנקרא בערוב של רצינות וקריצה 'תרבות יהודית רדיקלית'. מדובר בדגם תרבותי פוסט-מודרני ליהדות, דגם ששואב לא רק מהמקורות היהודיים המסורתיים, או מהרעיונות של אחד-העם על יהדות כתרבות אלא גם מג'אז חופשי, מהסימפוניות של מאהלר ומרוק. ביצירות כמו 'בר כובא' או 'מצדה' זורן מציע פירוש חדש וספיריטואליסטי על מיתוסים יהודיים. מצד המתנגדים לזרם החדש, יש את אלו שטוענים ש"תרבות יהודית רדיקלית" היא פשוט נישה סקסית ומסחרית שזורן בחר לעצמו באמריקה האובססיוית לגבי תרבויות מיעוטים וזהויות של קבוצות מיעוט. אולי 'תרבות יהודית רדיקלית' היא רק כותרת ערמומית שנועדה לסייע בשיווק תכני אוונגארד לא מסחריים בעליל. כשהוא נשאל על הנושא, זמיר עצמו לא ממהר להגן על המותג.
"אני לא חושב על הכותרת הזאת כלום." הוא אומר.
יש אנשים שאומרים שזה קיש קיש קריא
"קצת"
ובכל זאת יש כאלו שיזהו אותך עם זה
"אחלה, זה משהו שאמור למכור. משהו שאמור לבטא
איזשהו מסר באופן הכי פשוט בשביל שיקלט באוזניים של אנשים."
ומה אתה חושב על הדגם של זורן ליהדות?
"יותר טוב מכלום"
 
היחס של זמיר ליהדות של זורן מזכיר אולי את היחס של הרב קוק אל דגם היהדות התרבותית-רוחנית של אנשי העליה השניה כא.ד. גורדון או אחד העם: אוהב וסלחני אך גם מסויג. "אלו אורות בלי כלים. נשאר באויר יותר מדי ופחות מדי יורד למטה." הוא אומר.
אתה מתכוון למצוות?
"לא רק. זה קשור לאחריות שאדם לוקח על עצמו. יש אנשים שמדברים הרבה ולא עושים. המבחן הוא במעשה. כשהאדם מאוד שקוע בענין רוחני אבל לא עושה דבר כשהוא נדרש לפעול אז כל העניין הרוחני נהיה השכלה. זה לא יורד למטה, לא משנה את האדם ממש. מחר זה יכול להעלם. רוב האנשים מפחדים ולא מצליחים להשתנות, כי השינוי קשה. זה ענין של עבודה ולכן קוראים לזה עבודת השם. זה בפירוש עבודה. אנשים הולכים לאוניברסיטה ללמוד קבלה כי זה כיף ולא מצריך שום דבר. הם לא רואים שבסופו של דבר הם נפגעים מזה, כי הם לא ממצים את מה שהיהדות או גם כל תורת חיים אחרת יכולה לתת להם. לזורן יש הרבה מודעות יהודית, אבל הייתי רוצה שזה יעבור לכלים. קניתי לו ציציות מהודרות."
ומה התוכן היהודי אצלו?
"זה בעיקר מודעות. זה מתבטא במוסיקה. הוא מרגיש יהודי, מרגיש את האנטישמיות, את המאבק של היהודים על העולם והוא גם מתעסק בעובדה שהוא יהודי. ובכל זאת הוא לא מספיק מאמין בשביל לקחת את זה ולהפוך את זה לשלו."
 
החזרה בתשובה
כשרואים את זמיר עם כובע שחור וזקן תיש דליל וארוך קשה להאמין שלפני פחות מ- 3 שנים הוא היה מסתובב ברחובות ניו-יורק עם גלביה, כפכפים, תספורת אפרו מחומצנת וענף קטורת ביד. ובכל זאת, גם במדים החב"דניקים, זמיר שומר על שיק מסוים שרכש כנראה בעולם החילוני. כשהוא מדבר מתחזקת התחושה המתעתעת שזמיר דתי מאוד וגם שומר על עקבות חילונים מאוד מעברו. "גם אנשים שמעשנים ג'וינטים היום זה בשביל להתקרב לאלוקות בסך הכל" הסתבך לרגע בתוכנית של אלבוים כשניסה להסביר מאיפה הגיע שם ההרכב הניו-יורקי שלו "סטלה". גם החיפוש הרוחני של זמיר לא התחיל במקום רחוק כל כך מזה בו מתחילים רבים אחרים מבני גילו.
"היה לי ריב עם חבר טוב ובעקבות זה התחלתי לחשוב שמשהו לא נכון, להתעסק דברים שקשורים לרוחניות. בעיקר עניין אותי האגו ומה שהוא גורם לנו לעשות. הבנתי שהאגו גורם לכל מיני בעיות ומכיוון שחוץ מבהיהדות המקום שמתעסקים באגו הכי הרבה זה במזרח הרחוק פניתי לשם."
 אלא שהתקופה המזרחית בחייו של זמיר לא ארכה זמן רב. באוגוסט 2000 הוא הגיע עם סטלה לפסטיבל אילת. על החוף האילתי הכיר אדם זר שהזמין אותו למשחק מטקות. לא חלפו דקותיים ומשחק המטקות הפך לשיחת נפש. הזר המליץ לזמיר לקרוא במשלי ובקהלת וזה כרה את אוזנו.
בעוד זמיר חורש על ספרי הקודש בסאבווי של ניו-יורק, פונה אליו זורן בנושא: "ואללה, בוא תשים ציצית. זה רוחני, מחבר אותך לרוחניות." זמיר קיבל את ההצעה. "היה לי כבר קוקו מסודר והייתי מתלבש יפה עם הציצית, מאוד אופנתי." 
בינואר 2001 הוא הגיע לארץ עם ציצית ובלי כיפה והכיר איש ברסלב בשם הילל שהשפיע עליו עמוקות. "בשבילנו יהדות זה אנשים לבושים שחורים שנראים מוזר, מדברים יידיש, אוכלים צ'ולנט וזורקים אבנים בשבת." משתמש זמיר בגוף הראשון רבים, כאילו שכח לרגע באיזה צד של המתרס הוא נמצא. "מבחוץ זה לא נראה מאוד רוחני, אבל באמת אין מציאות רוחנית יותר מהיהדות. אלא שאדם צריך להבין וללמוד את זה. החינוך שאנחנו מקבלים בטלויזיה הוא חלק משנאה עצמית של תנועת ההשכלה שדורשת מאיתנו להתנתק מהפיאות. למה לך להיות עם פיאות, כשאפשר להראות נורמלי? הילל חשף אותי לכך שאין סיבה להיות יהודי בלי רוחניות. להיות דתי זה לא משהו ללא סיבה, אלא הסיבה, התכלית של התכלית."
זמיר חזר לניו-יורק מזועזע מהתגליות החדשת ושקע בלימוד אינטנסיבי של טקסטים יהודיים. המוזיקה קצת נעלמה באותה תקופה מהמפה. "זה היה דבר חדש שתפס הרבה מקום בחיי" הוא אומר "ולא ידעתי איך לשלב אותו. לא הבנתי שאפשר ליצור בשבילו מקום חדש. אז זה תפס את המקום הרוחני שהמוזיקה הייתה בשבילי." בשנה הזו הפך זמיר לשומר תורה ומצוות.
איך אנשים הגיבו לזה? 
"דווקא ליהודים זה הפריע. לגויים זה בקושי שינה."
 
בספטמבר 2003 חזר זמיר לביקור בארץ כשומר תורה ומצוות. "כשהחלטתי לחזור בתשובה התחילו התקפי געגועים לארץ, כמו שלא היו לי אף פעם קודם." הוא מספר "בסוף הביקור בדרך לשדה התעופה לטיסה לניו-יורק אמרתי להורים 'תעשו יו-טרן חוזרים הביתה, לא רוצה לחזור לניו יורק'. הם אמרו לי 'מה, השתגעת?' אבל לא יכולתי. היה לי פה כל כך טוב, להיות בא"י עם החברים, לא לרדוף אחרי לו"ז, אימיילים, טלפונים. לא רציתי לחזור לניו-יורק."
והיום אין לך יותר אימיילים, טלפונים, לוחות זמנים?
"עכשיו אני מאוד עסוק ובכל זאת מרגיש חופשי."
למה?
"אני מודע לדבר שאני אמור לעשות. מה השליחות שלי בעולם ואת זה אני עושה. אני לא בבלבלה, רק מתבלבל קצת."
 
בינתיים הספיק זמיר לגבש הרכב חדש בשם "עד מתי" עם הבסיסט חגי כהן-מילוא והמתופף מרק מושייב. תחת הכותרת ג'אז יהודי הוא מופיע במסגרות שונות ממועדוני לילה תל אביבים כדוגמת הג'ה פן, אירועים ממסדיים כפסטיבל הג'ז של סינימטק ת"א או סדרת המוזיקה של מרכז עינב וגם במסגרות מסורתיות בישיבה. הוא נגן הבית באירועי החגים של ישיבת חב"ד ברמת אביב ובד בבד משתתף במופעי ג'אז-אוונגארד קטלניים וארסיים דוגמת 'קוברה', משחק מוזיקל�
� שבו השתתף זמיר יחד עם מספר מהמוזיקאים הבולטים בישראל כיום.
 
אפשרויות ההצלחה פה לא מצומצמות יותר מבחינתך?
"מצד הטבע בוודאי שכן, אבל יש את הצד של האמונה. מבחינתי השאיפה היא להצליח כאן הרבה יותר מבניו-יורק"
איך אתה מרגיש כשאתה מנגן בסוכה של חב"ד וכל מיני אנשים שלא שמעו על אורנט קולמן אוכלים לך במבה מול הפנים?
"לא מפריע לי שהם אוכלים במבה. זאת הנקודה הכי קשה בתור מוזיקאי. ההתמודדות הגדולה ביותר עם האגו ועם עצמך היא במקומות האלה. בגלל שאתה מאוד קרוב לאנשים האלה. זה משהו מאוד פרטי. אני צריך לבדר אותם. זה לא כמו ההופעות שמדליקים את האורות על הבמה. אתה מאוד קרוב, אבל זה האתגר, לנגן לשם הקב"ה גם כשקשה."
ואיך החב"דניקים מגיבים למוזיקה שלך?
"מה שמדהים הוא שכשאני בא לאירועים האלה אני תמיד רוצה לנגן את הניגונים המסורתיים. לנגן ניגון וללכת הביתה כדי לא להתחבר לזה רגשית. ודווקא הם אומרים לי: 'תנגן ג'אז, תנגן מה שאתה עושה.' הם מכריחים אותי להתחבר עם זה אישית. כי הג'אז החופשי מחדש להם. הניגונים לא מחדשים להם שום דבר."
אז חיברת את החב"דניקים לפרי ג'אז?
"הלוואי שכן, זה משהו שבפירוש הייתי רוצה לעשות."
 
בין דת למוזיקה
אחת מהחוויות המרגשות בהופעה של זמיר היא לראות שני דתיים (יחד עם הכנר ניצן חן רזאל שמופיע עם ההרכב לעיתים תכופות) ושני חילונים עומדים על במה אחת ומנגנים מוזיקה שהיא במובהק מוזיקה יהודית ועם זאת משתמשת בצורה יצירתית וחופשית כל כך בצורות השאולות מעולם התרבות הכללי. ואולי השילוב הזה בין צורות וסגנונות שונים הוא דווקא מה שהופך אותה ליהודית כל כך. היצירות היידיות הגדולות הן תמיד דיאלקט ומיקס השואב מכל הבא ליד ומאחד את הדברים ליצירה חדשה: כך היידיש, כך הכלייזמר. בהתאם לכך הופכת המוזיקה הזו לצומת מפגש לחובבי מוזיקה מכל הסוגים והמגזרים. להופעות ההרכב מגיע קהל בכל הצורות והצבעים: תיכוניסטים ארוכי שיער, קהל מועדונים תל-אביבי, חב"דניקים צעירים, חוזרים בתשובה וגם זוגות בגיל העמידה מהמעמד הבינוני-עליון. חלקם באים לראות הופעת כלייזמר, אחרים לשמוע ג'ז ויש כאלה שנמשכים למוזיקה הזאת דווקא בגלל שהיא נחשבת עדיין לעוף בלתי מזוהה.
 
למה אתה מנגן עם נגנים חילונים דווקא? בגלל שאין מספיק קהל דתי למוסיקה הזאת וקהל חילוני לא יבוא לראות 3 חב"דניקים מנגנים או שאין נגנים דתיים ברמה הזו?
"זה לא שיקול פרסומי. החברה שאני מנגן איתם הם בדר"כ לא דתיים. אנשים דתיים בדר"כ לומדים תורה כל היום ולא מנגנים ג'אז חופשי. הנגינה עם האנשים האלה בהרכב הזה דווקא, היא מה שמעניק לדברים את העומק והעוצמה. שיתוף הפעולה הזה הוא העניין."
איך מרק וחגי מתייחסים לנושא הדתי?
"אנחנו כל הזמן מדברים על זה. הם מבינים שדת היא דבר רוחני זה לא רק איזה משהו אידיוטי חסר משמעות" 

האלקטריק מסדה. אתמול בבארבי. כך ראה זאת הפלאפון שלי.

החיבור בין הג'אז שזמיר מנגן לבין הכלייזמר הוא חיבור טבעי של שני סגנונות מוזיקה שהיוו דוגמה היסטורית למציאות פוליטית קשה שנותבה לעולם צלילים המכיל בו זמנית שמחה רוחנית גדולה ועצב עמוק שהוא תוצאת דיכוי רב שנים. 'הניגון הוא קולמוס הנפש' אמר האדמו"ר הזקן של חב"ד ואצל זמיר העשיה המוזיקלית הופכת לחלק מהעשיה הדתית. בהופעות הוא נוהג לצאת מניגון פשוט לאילתורים אקסטטים שמתנקזים בסופו של דבר לנקודה גאולית שבה כל הצלילים ואורותיהם מתמזגים לנקודה אחת במעין גרסה יהודית חב"דניקית לסגנון שטיחי הצליל של נגן הסקסופון הנודע קולטריין. "המקום הרוחני והמוזיקלי של הג'אז הוא האלתור. החופש הזה מוביל לנקודות רוחניות גבוהות מאוד ומזכיר את התפילה ביהדות." אומר זמיר.
אבל מעבר לדבקות החסידית שמתוכה זמיר וחברי ההרכב שלו מקפידים לנגן, יש לזמיר, ירצה או לא, גם את התכונות הדייקניות והשקדניות של תלמיד חכם ליטאי, בתורה כמו גם בנגינה. לזמיר יצא כבר מזמן שם של מוזיקאי פרפקציוניסט ונראה שאת התכונה הזו הוא לקח איתו גם לתלמוד התורה. החברים מהישיבה מספרים שיש לו בקיאות גדולה בחומר, תפיסה מהירה ושאיפה קיצונית לדיוק. "הוא לומד מאוד מדויק" אומר נדב בכר, חבר מהישיבה "מאוד דומיננטי. וכל פעם שאתה בורח קצת מהלימוד הוא סוטר לך קלות על האף כדי לבדוק שהראש שלך בלימוד." 
מה בעיניך הקשר בין מוסיקה לשליחות דתית?
"הרבי מלובביץ' מדבר הרבה על מוסיקה ובפרט על כך שהשליחות אמיתית של יהודי היא לא רק לעשות בישיבה אלא לשאוב את כוחות העולם ולהעלות אותם הכי למעלה בכל מקום שמותר. כל יהודי הוא שליח ולכל מקום שאתה הולך, צריך להפיץ החוצה לכל מקום נמוך וירוד, הפצת המעיינות. כל אחד משתמש בכישורים ומה שניתן לו. לא אומר 'חזרתי בתשובה ועכשיו אני מפסיק לנגן'. להפך, עכשיו כשאני חוזר בתשובה אני לוקח את המוסיקה לתוך העניין הזה. זה חלק מהשליחות שלי."
תלמוד תורה שינה את הנגינה שלך?
"מאוד. הוא מנתב אותה למקום טהור בלי אגו, מקום שבו אתה מבין שהמוזיקה היא שליחות ולא בשבילך."
 
אלא שהמציאות בארץ היא עדיין קשה. "הניגון התרסק לחלוטין. זה מאוד חבל. ירידת הדורות" אומר זמיר וכשהוא נשאל על הפופ החסידי שמצליח כיום הוא עונה "פופ זול ומסחרי הוא תמיד לא נעים, גם שהוא נעשה על ידי סתם אדם. אבל כשהוא נעשה בידי יהודי זה בכלל מרגיש מופרך ומעוות." ולבסוף מסכם באופטימיות יתרה "זו תופעה שקיימת היום אבל אני מאמין שהדברים ישתנו והכיוון הזה יעלם."
זה לא אירוני שיש היום יותר שוק למוזיקה יהודית בעולם מאשר בארץ?
"מאוד אירוני וכל העולם הזה אירוני."
יש לך תקווה שזה ישתנה?
"יש לי תקווה שהמשיח יגיע בכל רגע ואז תתגלה האמת גם בעולם הזה."
ולפני שהמשיח מגיע?
"אין דבר כזה לפני שהמשיח מגיע. הוא מגיע עכשיו."  

צפיה מרובה מדי בסרטים הוליוודים מחורבנים מעלה לפעמים מחשבות מעניינות על הקולנוע והתודעה. כיצד יכול להיות שבתרבות רציונליסטית ומטריאליסטית כמו שלנו, העמדה שצורת הבידור האפית העיקרית שלנו ממשיכה לספר לנו שוב ושוב היא העמדה ההפוך בדיוק לזו שהתרבות מעמידה פנים שהיא מאמינה בו.
 
בתרבות שבה אמונה ב'על-טבעי' היא רעיון מוקצה ומבוזה, שבה מי שטוען שהוא עומד בקשר עם אלוהיות, ישויות או יקומים אחרים נחשב כתמהוני הקולנוע ממשיך לספר לנו בעקשנות שהעיוור הוא היחיד שרואה, שהתמהוני הוא היחיד שמבין.
 
אפילו אין צורך להזיז את הגלגלים בראש בכלל כמעט. מספיק לחשוב על כמה שוברי קופות מהשנים האחרונות כמו הארי פוטר, יומני נארניה או הספיידרוויק כרוניקלז. שוב ושוב אנחנו נתקלים בילד הזה שמתעקש להאמין במציאות של עולם אחר, של מימדים אחרים של המציאות שתפיסת העולם המטריאליסטית מכחישה אותם. אני לא מרגיש צורך להביא כאן שום דוגמה נוספת בגלל שאני בטוח שהדפוס כל כך מוכר לכל קורא שראה כמה סרטים בחיים שלו. הקולנוע מחנך אותנו להאמין בנס כנגד כל הסיכויים, לחפש את החומר שמאפשר את השליטה בחלל ובזמן (חולית), לפתח ראיית על שתאפשר לנו לראות את העולם האמיתי (ספיידרוויק כרוניקלז) או לתקשר עם יקומים מקבילים (מצפן הזהב).
 
מה שמעניין כאן הוא שהקולנוע משמש כאופוזיציה עקשת לעקשנות המטריאליסטית של התרבות שלנו. או במילים אחרות, התרבות המטריאליסטית שלנו מתעקשת לייצר קולנוע שהוא צל של כל הערכים שהיא מבקשת להאמין בהם ולקדם אותם. הקולנוע במובן הזה הוא החלום של התרבות, כמו שאני בטוח שכבר העירו לפני.  
 
ומה בכך? אני בטוח שרבים מהקוראים יגידו לעצמם שזו רק דרכם של מפיקים הוליוודים חלקלקים להרוויח עוד כסף. יכול להיות, אבל עדיין אני חושב שיש משהו מעניין בשניות הזו שבין המודע של התרבות לבין התת-מודע העיקש שלה. זה נראה כאילו הקולנוע הוא איזה ערוץ תקשורת דרכו התרבות שלנו צופה בחלקים אחוריים במחסן התודעה שלה.
 
בטיפול פסיכולוגי יונגיאני קוראים למטופל להעלות את המודעות לצל שלו ולבצע לו אינטגרציה. כיום מדברים בעולם הניו-אייג'י על מחשבה אינטגרלית, מושג שניתן לפרש אותו כנסיון לבצע אינטגרציה לחלקים הללו של הנפש האנושית.
 
התרבות שלנו מתקיימת היום תוך כדי שהיא משליכה את האי-רציונליות שלה לתוך האמנות. אנחנו יכולים לפטור את הקיום של מציאויות אחרות על ידי זה שאנחנו מאפשרים לילדים בסרטים לגלות אותם. אנחנו חווים את החוויה של המופלא בצורה של Surrogate, בעזרת שכבה מבודדת ובטוחה של צלולויד. אנחנו מבועתים כאשר התוכן הזה חודר לחיים שלנו ומשקיעים כמויות בלתי נדלות של אנרגיה על מנת לשמור על החזות המהוגנת של המציאות סביבנו, כשאלוהים בוקע דרך החרכים אנחנו מהרים למשוך את הוילון ולהסיט מבטנו למקום אחר. כשזה הופך ליותר מדי, אנחנו הולכים לסרט בקולנוע על מנת להשקיט את החשדות שאולי יש שם משהו מעבר.
 
אני תוהה מה המשמעות של המשיכה האינסופית הזו אל הנס. האם היא באמת זבל אבולוציוני של המוח, חתיכות מחשבה ארכיטיפיים של חיות שפעם הלכו בעולם שנראה להן מכושף או שישנו נס מסוים שאנחנו כל הזמן מספרים לעצמנו עליו שוב ושוב, רוקדים סביבו, מביטים עליו בפליאה אבל מפחדים להודות במציאותו.

לאורך הזמן שהבלוג הזה קיים פרסמתי כאן כמה פוסטים שניסו לעסוק בפרסום מזווית קצת אחרת. למרות שבדרך כלל אני אחד שנוטה להביט על תחום הפרסום מזווית שלילית למדי, הוא גם מסקרן אותי מבחינת הפוטנציאלים שגלומים בו.
 
אחרי הבלאגן שהיה פה בעקבות הראיון הקודם עם אורי ברוכין  אני לא אכביר פה בדברים על המרואיין. אציין רק בהקשר זה שהקולקטיב, הבלוג של אורי, ירדן ולוינסקי ואילן גליני, הוא אחד המקומות שהצליחו לגרום לי להביט על תחום הפרסום באופן מורכב יותר מהרגשות השליליים שהוא מגרה בי אוטומטית בדרך כלל ועוררו בי סקרנות אמיתית לגבי איך פרסום עובד ומה שהוא עושה. ההזדמנות לשוחח עם אורי בנושא הייתה מעניינת כי הוא באמת נוטה לחשוב על תחום הפרסום עם עומק תרבותי ואפילו בלשני, וגם משום שיש לו יחס ערכי חידתי ולכן די מסקרן לתחום. השילוב של שני הגורמים האלה הביא לכך שלי אישית היה מעניין, ואני מקווה שיהיה גם לכם.
 
אני מביא פה את הדברים בעריכה מינימלית, ומלבד השמטות קלות בדיוק כמו השיחה שהתקיימה באותו יום. כשמחפשים 'אורי ברוכין' בגוגל מגיעים לדף שבו כתוב שהוא עובד כיועץ לאסטרגיה שיווקית. מכיוון שמבחינתי, כמו מבחינת רוב הגולשים כנראה התואר הזה מעלה מקסימום כמה אסוציאציות אבל שום הגדרה ברורה, לכן התחלתי את הראיון עם ברוכין בשאלה על העבודה שהוא עושה.
 
אורי: מה שאני עושה בשבע השנים האחרונות זה ייעוץ מותג, שזה שייך לצד של שיווק, לתקשורת שיווקית וברמות הכי אסטרטגיות וקונספטואליות שיש, אסטרטגית מותג וחווית לקוח.
 
בשנה האחרונה עבדתי עם בנק בהונגריה. רשת חנויות טלקום ברומניה. חברת פסטה איטלקית. בית ממכר לאמנות הודית עכשווית בהודו. חברת ביטוח ישראלית.
 
עידו: אז מה זה אומר בת'כלס, ייעוץ מותג?
 
אורי: בגדול הרעיון הוא לעזור לחברות להבין על איזה נכסים הם יכולים באמת לבנות באופן שיהיה רלבנטי לקהל היעד. אחרי שמזהים את זה ומגדירים אסטרטגית מה זה הדבר הזה, מבינים מה צריך להיות הביטוי שלו בשוק כרגע ואז יש צוות של מעצבים שבעצם מוביל את הדברים האלה ויוצר איזושהי תיבת כלים חזותית כדי לבטא את המוצר.
 
לכל פרויקט יש תוצרים אחרים. בדרך כלל הפרויקטים בנוים כך שיש שלב אסטרטגי שבו יש מחקר וניתוח, להביא את התובנות ועל פיהן לבנות אסטרטגיה. בשלב השני בעזרת בונים בעזרת האסטרטגיה איזושהי תיבת כלים שהיא כללית ובהמשך מה שקורה הוא שנותנים לנו את ה-Power Application. אז אם מה שחשוב ללקוח הוא עיצוב החנות אז מעצבים לו את החנות, אם זה עיצוב מוצר, אז מעצבים את המוצר, אם זה חברת טיסה אז מעצבים את המטוס חיצונית ופנימית. אבל יש גם לקוחות שאת הטאץ' פוינט הספציפי הם כבר לא עושים איתנו אלא רק בעזרת תיבת הכלים שיצרנו והאסטרטגיה שיצרנו.
אנחנו מדברים פה בעצם על תחום שהוא התחום הכי קונספטואלי אבל גם הכי בתשתית של תקשורת שיווקית.
 
עידו: זה חברה שלך?
 
אורי: בגדול אני עצמאי. רוב הזמן שלי מוקדש ל-Brandinstinct שזה הבוטיק מיתוג שאני עובד עבורו. ויש לי גם פרויקטים משלי. מטבע הדברים חלק גדול מהפרויקטים שמגיעים אלי רבים מהם הם בתחום האינטרנט, ויצא לי גם ללוות אותם בתחום הסטארט-אפים.
 
עידו: זה נשמע עבודה מעניינת.
 
אורי: אין לי תלונות.
 
עידו: ואולי גם חשובה. לא מזמן דיברתי באיזה ערב על פרסום וציטטתי שם את מקלוהן שאמר שפרסום זה צורת האמנות החשובה ביותר של המאה העשרים…
 
אורי: אני ממש לא חושב ככה. אני הרבה יותר מדי אליטיסט כדי אי פעם להסכים.
 
עידו: אז איפה נמצא השיווק ביחס לתרבות?
 
אורי: שיווק הוא לא חשוב. אבל הוא מאוד מאוד שימושי. במקום שבו הוא שימושי הוא לפעמים חשוב בקונטקסטים מסוימים. אני אומר את זה כי אני חושב שאמנות זה חשוב ותרבות זה חשוב.
 
עידו: זו לא נשמעת כמו עמדה שאופיינית לעולם הפרסום.
 
אורי: טוב זה באמת להיות גיס חמישי.
 
עידו: אתה מרגיש ככה?
 
אורי: לפעמים, אבל יעמידו אותי לקיר יחד עם כולם. זה חצי ציטוט ממדריך הטמרפיסט לגלקסיה. המדריך אומר על מנהלי שיווק. "אוסף אידיוטים חסרי תועלת שיהיו הראשונים שיועמדו לקיר שתפרוץ המהפכה" ודרך עותק של המדריך שנפל דרך חור בזמן-חלל הנוסח קצת השתנה והוא אומר: "אוסף אידיוטים חסרי תועלת שהיו הראשונים שהועמדו לקיר כשפרצה המהפכה"
 
עולם של Pattern Recognition
"החיים שלנו זה לופ דה ז'ה וו בלתי נגמר במהלך מבחן רורשאך" (אורי ברוכין)
 
עידו: אז באיזה הקשרים שיווק יכול להיות חשוב?
 
אורי: שיווק הוא נורא נורא פרקטי. ובכל מה שקשור לפעילות סימנים אנושית זה אחד התחומים הכי מרתקים שיש כרגע וזה כנראה מה שמשך אותי. דיברתי עם אחד מהאנשים שלומד בחוג שאני עזבתי את לימודי התואר השני בו והוא אמר לי 'אז מה שאתה עושה בעצם זה applied semiotics' והודיתי לו על זה כי זו הגדרה מאוד מדויקת של מה שאני עושה, ואני לא חולק אותה בדרך כלל עם הלקוחות כי זה עלול להבהיל אותם קצת. אבל אני תמיד נורא נורא התעניינתי, בעיקר בגלל תסביכים אישיים, איך אנשים מייצרים משמעות, איך מיוצרת משמעות.
 
עידו: זה באמת חשוב ומעניין, רק השאלה איך אתה עושה ומה אתה עושה.
 
א
ורי: התמזל מזלי, ואני עובד עם סוכנות שבאמת מנסה לדחוף את הלקוחות שלנו ולעשות איתם דברים בגישה אחרת.
 
קראת את Pattern Recognition? אני קורא את זה עכשיו כי קראתי ציטוט של זה אצל גל מור שהרס אותי. כאילו כמה זמן אני יכול לדחות קריאה של ספר שהוא גם של גיבסון וגם על יועצת מותג שמגיעה ללונדון. אבל אני מזדהה המון עם המון דברים שהוא כותב שם, לטוב ולרע על תחום העיסוק הזה.
 
גם הציטוט אצל גל מור היה משהו שמאוד שמתחבר להרבה דברים שאני טוען לגבי שיווק וגם כאן כשהיא מדברת על עצמה והיא מתארת את הכשרון שלה כסוג של מחלה, זה משהו שמאוד הזדהיתי איתו.
 
עידו: איך הגעת לזה? איך נהיים יועץ אסטרטגי?
 
אורי: תראה, בשיווק פשוט צברתי נסיון וגם לימדתי את עצמי המון וקראתי המון. אני מודה שאין לי credentials אקדמיים בתחום השיווק. אבל בתחום הספציפי שאני מתעסק בו אני חושב שחלק מהכלים שלמדתי דווקא במדעי הרוח הם מאוד מאוד רלבנטיים ודוקא הם הדבר שיותר קשה להשלים בעיני.
 
שוב, אני מניח שהרבה מנהלי שיווק זוטרים יהיו הרבה יותר טובים ממני בתכנון תקציב. אבל זה לא מה שאני מתעסק איתו. מה שאני מתעסק איתו זה כל הזמן לפענח אין מתמשמעות מערכות סימנים מתחרות בתוך השוק, ואיך אפשר לבנות מחדש את מערכת הסימנים של הלקוח כדי שהיא תתפקד בתוך השוק בצורה האופטימלית.
 
כשאומרים אופטימלי אז זה כבר מתחבר לעניין של תפיסת עולם, כי אופטימלי מבחינתי זה לאו דווקא מקסימום רווח במינימום מאמץ. מבחינתי חלק מההגדרה של אופטימלי הוא שה-value שאתה משדר ללקוח הוא value אמיתי, הוא לא value שקרי. זה התנהגות עם אחריות חברתית. אז שוב, חס ושלום אני לא טוען שחלק מהעיסוק שלי הוא נעלה, אבל אנחנו כן מנסים לעשות מה שאנחנו יכולים לעשות בסוכנות שאני עובד בה.
 
המקצועות הכי נעלים בעולם מתחלקים באופן הכי פשוט לשתי קבוצות: יש את אלו שעוזרים לאנשים לחיות, נניח רופאים. ויש את אלה שנותנים להם סיבה לחיות, גם אליהם אני לא שייך: זה סופרים, אמנים ודברים כאלה.
 
ויש אנשים באחת השורות שהרבה הרבה מאחורי זה, זה אנשים שנורא נורא מסקרן אותם איך כל הדברים האלה שעוזרים לנו לחיות או שנותנים לנו סיבה לחיות – איך ולמה הם עובדים. ובמובן הזה זה נורא מעניין כי זה באמת שאלות שהעסיקו את האדם משחר הציביליזציה, אם לא לפני זה.
 
זה שאלות נורא מעניינות, ואו שאתה מתעניין בזה או שלא. אבל במובן מסוים האנשים האלה האנשים האלה הם כמו מלאך ההיסטוריה של בנימין, falling backwards into the future. לפעמים אני חושב שזה באמת אירוני שבכל מיני קונטקסטים נותנים לי את הכתר של מישהו שחוזה טרנדים, בעוד שבעיני עצמי אני בסה"כ מזהה תבניות שקיימות בהווה.
 
עידו: Pattern recognition
 
אורי: והציטוט היפה של גל מור* הוא ציטוט שבו הגיבורה אומרת, אין לנו עתיד, לפחות לא עתיד במובן שהיה להורים שלנו או לסבים שלנו. השינויים מהירים מדי, העולם הוא יותר מדי volatile. וכל מה שנשאר לנו הוא Pattern Recognition.
 
אוף ידעתי שככה תהיה לי השיחה שלך. אלוהים, מה תעשה עם הראיון הזה אחר כך? הבסיס לתפיסת העולם שלי הוא אקזיסטנציאליסטי בעצם. זה מאוד לא כמוך כי אתה טכנומיסטיקן אמיתי. ואני לא מאמין מספיק בטבע האדם בשביל להיות טכנומיסטיקן.
 
עידו: תאמין בעצמך
 
אורי: בעצמי אני הכי פחות מאמין. I'm lucky to even be here. זה משפט שרוברטו בניני אמר בנרדפי החוק. בשלב מסוים הם בורחים מהכלא ומסתובבים שם בביצות, ושם יש משל מסוים על המשמעות של השפה. הם מסתובבים בביצות ובשלב מסוים רוברטו בניני אומר בחרדה עמוקה. I've lost my book of English – יש לו מחברת שהוא כל הזמן כותב בה מילים ומשפטים וטום וייטס מסתובב ואומר לו  we're lucky to even be here, שזה גם התפיסה שלי.
 
מעט האור שיש לי, הסיבה היחידה שאני מזהה אותו, זה בגלל שיש כל כך הרבה חושך שהוא יהיה בקונטרסט אליו. קראתי פעם קומיקס שמישהו עשה להרצאות של טימותי לירי ואחת התמונות שנתקעו לי בראש משם זה שרואים בת ים במים הרדודים ורואים שם יצורים חד תאיים והיצורים החד תאיים במים היותר עמוקים אומרים על היצורים החד תאיים במים הפחות עמוקים משהו בסגנון "כל הצעירים האלה האלה שמסתובבים להם במים הרדודים, high on calcium".
 
אתה יודע שאני קורא בקלפים. בטארוט אני קורא כבר יותר מ-10 שנים, אבל אני יודע גם לקרוא באיי-צ'י וברונים ברמה פחות מעמיקה. אבל זה גם מערכות סימנים מבחינתי. אני לא מאמין בצד המיסטי של זה, התפיסה שלי היא יותר פסיכולוגיסטית. 
 
עידו: שיווק קשור לממטיקה?
 
אורי: ממטיקה זה קונספט בעיקר של ריצ'רד דוקינס ויש כל מיני אנשים שעושים על זה טייק-אופים. אני לא הייתי קורא למה שאני עושה ממטיקה. יש לזה חלק שמתעסק עם ממטיקה.
 
עידו: אתה חושב שזה משהו שכדאי לכל אדם שמתעסק בעולם התרבותי/יזמי להטמיע אותו, לקחת אותו?
 
אורי: שיווק? כן, אני חושב שידע בשיווק זה פשוט מאוד פרקטי. מאוד חשוב לי שלא יצא בראיון הזה שאנחנו עושים מיסטיפיקציה של שיווק. אם כבר אז מה שאני רוצה לעשות זה דהמיסטיפיקציה של שיווק. אנחנו מסתובבים בעולם הזה כאילו פרסום ושיווק זה איזשהו כוח מורכב של ה-power that be שמשפיעים על חיינו בצורה בלתי רגילה. כאשר בעצם הצרכנים כבר לומדים לפרק אותו בעצמם ביעילות הולכת ומתגברת ומהבחינה הזו אני חושב שמה ששווה זה ללמוד את השיווק בשביל לראות שאת כל הרעיונו�
� החשובים והמעניינים של השיווק השיווק לוקח ממקומות אחרים. שיווק זה דיסציפילינה גנבת, אבל היא לוקחת רעיונות מאוד טובים וחזקים מהרבה מאוד דיסציפלינות אחרות.
 
עידו: זה נשמע די יהודי…
 
אורי: דיסציפלינות כמו פסיכולוגיה, כמו סוציולוגיהcommunication theory, narrative theory, cultural criticism ומה שיפה בשיווק, אני אישית די נהנה מזה, זה שהוא לוקח את מה שעובד. זה דיסציפלינה סופר פרגמטית בגישה שלה. אז במקום לשקוע בוויכוחים בין הסטרוקטורליזם לבין הדה-קונסטרוקציה אתה פשוט לוקח את מה שעובד מכולם. העניין היפה זה שהכל עובד. זה הכל רעיונות מצוינים שעובדים.
 
עידו: אז בקטע מסוים זה בסופו של דבר נקודת המיצוי של התרבות, לא? הכל מוביל לשם. שם זה מגיע לפרקטיקה של זה. שם זה מגיע לאינטגרציה. זה מה שמשתמע ממה שאתה אומר.
 
אורי: אני תמיד אומר beware of gift bearing metaphors. המטאפורה מביאה איזושהי מתנה של משמעות וצריך להזהר מזה שהמשמעות סוגרת אותך בקונספט מסוים. הסיבה שקראנו לקונספציה קונספציה הוא שסוף סוף מצאנו את הדבר שמיד מנער מעצמו כל קונספציה שמנסים לכפות עליו. זה היה מעולה בעינינו. ואז קראנו לניוזלטר הקולקטיב, כי זה בדיוק ההפך ממה שיכול להיות באינטרנט. זה גם משחק מילים עם העניין של to collect, אבל גם אין באינטרנט שום דבר קולקטיבי. יש קולקטיבים, אין הקולקטיב. במובן הזה זה שם אירוני.
 
עידו: טוב זה לא בדיוק מה שהתכוונתי. הרבה מהמחלקות הכי יוקרתיות במדעי הרוח הן היום מחלקות רב תחומיות. והרב תחומיות הזו נחשבת עדיין הרבה פעמים אקספרימנטלית, כזאת שעוד לא מצאה את המקום שלה בדיוק. והנה השיווק עושה שימוש רב-תחומי לחלוטין שפשוט עובד. זה מעניין.
 
אורי: שיווק הוא הצד הרב תחומי של העולם הכלכלי.
 
עידו: יש קטע בתלמוד, רבי מאיר מצא רימון. תוכו לקח, קליפתו זרק. אז השיווק זורק את הקליפות של הפוליטיקות, כי הוא פשוט לא מתעניין בזה, כי הוא רק מתעניין במה שיעבוד, ולוקח את האמת.
 
אורי: מה שעובד ומה שהאמת זה שני דברים שונים מאוד. שימושי ואמת זה דברים שונים לחלוטין. וכמובן ששימושי זה משהו שהרבה יותר פשוט להבין.