רוצה להיות קוף

למרות החיבה הבלתי מוסתרת לטכנולוגיה, עבדכם הנאמן חוטא לפעמים בגעגועים לעצים.
על כל הפיתויים והריבויים של העיר הזו, תל אביב, לפעמים אני שואל את עצמי אם לא היה עדיף לנו אם היינו הורסים אותה ובונים כאן במקומה יער טרופי.
כל אדם יכול להעלות בדמיונו את החיים על עץ ביער טרופי.
זה לא חטא, אל תבהלו. זה מה שעשינו רוב ימי חיינו כמין ביולוגי.
זה יותר טבעי אפילו מלשלוח אס.אמ.אס.
זה טבעי להתגעגע.
 
הלאה האוניברסיטאות
הלאה מקומות העבודה
הלאה משפחת מעבדי קור דואו
הלאה זכרונות DDR2
הלאה אולמות אירועים
הלאה דודות צובטות לחי
הלאה מילים והלאה דימויים
הלאה ממשלה
הלאה משפחה
הלאה כל מה שמחייב עצמו לעבר או לעתיד
הלאה כל מה שאינו עץ אחד שהוא אחד
קוף אחד ששמו אחד והוא אחד
 
האנושות ידעה כבר כמה בני אנוש שרצו לחזור לעצים
העצים הם המפלט האחרון.
אחרי שכל תוכניות הרווחה יכשלו
אחרי שכולנו נוותר על הגופים שלנו
כדי להפוך לדימויים סופר משוכללים של קונצרנים שיזינו אותנו בשורות קוד.
אחרי המלחמה הגרעינית.
אחרי שכולנו נחזור בתשובה ונחזיר בתשובה ונצטער על היום שחזרנו
יגיע היום שבו כולנו נרצה לחזור לעצים
 
ביער שלי צומחים צמחים מכל מיני סוגים
יש לנו בריתות ובני ברית מכל מיני עלים
ביער הזה קמים בבוקר והולכים לישון בלילה
שום דבר אינו מובטח אבל שום דבר גם אינו חובה.
 
כל יום בפני עצמו
חיים מהיד לפה
יש רק יד ויש רק פה
 
היער הזה הוא עץ
עץ חיים שיוצא מגזע אחד לאנספור ענפים
אבל הענפים כולם שייכים לו

אפוקליפסה בעזריאלי

תוכנית סיכום החדשות 'היום שהיה' שבה צפיתי בערוץ 10 הלילה הזכירה לי את מהדורות החדשות האפוקליפטיות בסרט המופתי 'הילדים של מחר' של אלפונסו קווארון.
כבר הרבה זמן אנחנו מתבוננים בהשתאות בסוף של העיר הזאת, של המקום הזאת.
מחכים למערכה האחרונה של הטרגדיה הזו. מחכים לאסון בקנה מידה תנ"כי.
וזה כבר לא רק אנחנו. השבוע בחתונה דיבר איתי איזה דוד סטנדרטי לחלוטין על כך שימיה של המדינה הזו ספורים. כולם מדברים על זה שזה הסוף. יותר גרוע כבר לא יכול להיות. אנחנו חיים בעונה השישית של הסופראנוס. מה עוד אפשר לומר. זה הסוף.
כולם יושבים ביחד כמו צפרדע על מחבת ולא קופצים החוצה. פלשתינים הורגים אחד את השני בעזה, ממשלה מלאת מושחתים, עם בדכאון קליני, פצצה אירנית מתבשלת, אנשים רעבים ללחם ברחובות, הפוליטיקאי הפופולרי בישראל הוא סוכן נשק מצרפת, הכל מתנהל בצל המלחמה שעלתה ותוך תכנון המלחמה המתקרבת, הגדולה יותר. אפילו מזג האוויר היה בסימן התחרפנות מזג האוויר העולמי. ורק הבורסה עולה, עולה ועולה. כמו בועה מתנפחת שמחכה להתפוצץ.
כולם מדברים על זה כל הזמן. המצב רק מחמיר. ההיסטוריה מקרינה לנו סרט ואנשים מזהים את הכיוון של העלילה. אז למה הם לא בורחים? למה הצפרדע ממשיכה לשבת על המחבת? למה אני יושב על המחבת?
 

נו, בינתיים אנחנו פה בצמת הכח עזריאלי.
היום כשעמדתי שם בצומת היתה לי אפיפאניה קטנה לגבי משמעותם של הבניינים בצומת עזריאלי.
הרי כולנו ידענו תמיד שהסוף יגיע בעזריאלי. הבניינים האלה, התאומים של תל אביב, רק שהם שלישיה. תמיד הפנטו אותנו, כי הם מועדים לנפילה. הערב שוב דיבר שידידי א' על כך שמי שיזרוק טילים על המדינה יזרוק אותם פה "אי אפשר לפספס כאן. איפה שאתה לא פוגע. עזריאלי, הקריה, משרדי ממשלה."
פתאום הבטתי סביבי וקלטתי שצומת עזריאלי מורכבת משלושה חלקים התואמים את שלושת החלקים של משולש עזריאלי. אלה שלושת החלקים המרכיבים את ישראל.
הבניין המרובע מסמל את הבניינים הרבועים של הקרייה – הצבא.
הבניין העגול מסמל את בניין קריית הממשלה העגול– הפוליטיקה.
הבניין המשולש מסמל את שלוש הבניינים של עזריאלי – הכלכלה.
שלושת החלקים הללו יוצרים את צומת הכח. צומת הכח עזריאלי שאותה מכנים באירוניה ישראלית 'צומת השלום'. מתוכה זורם הכח כולו. זהו כור ההיתוך של שלושת הכוחות. האב (הצבא) הבן (הפוליטיקה) ורוח הקודש (הכלכלה).
שלושת הבניינים הללו תומכים זה בזה וזה בזה יקרסו. כך אומרת הנבואה.
אני באמת לא רוצא לנבא שחורות, ואין לי שום מושג. אבל משום מה אני רואה את הבניינים הללו קורסים אחד לתוך השני. רואה את זה כל פעם שאני מביט עליהם. כאילו זה משהו שנועד לקרות, כאילו זה כבר קורה.
 

והייתה גם נבואה אחרת.
שפעם כשעברתי ראיתי אותם דווקא כסמל לתקווה
כמו שלושה אנשים שנועדו לפול, אבל שהנפילה תהיה להם לנסיון
שבו הם יכולים עוד לעמוד
שיש עוד בחירה
איך ברגע האחרון הם יסתכלו זה על זה ככה עין בעין והם יחליטו
זה האפוקליפסה או הגאולה?
ברגע שהבניינים נופלים אחד על השני
הם כמו שלושה אנשים
הם מסתכלים זה לזה עין בעין
בעוד הם נדחפים זה לעבר זה בכוחות שמעבר לשליטתם
ואו שהם תוקעים סכינים אחד בחזה השני
או שהם מחבקים אחד את השני
קטסטרופה או גאולה
עד הרגע האחרון לא נדע
בשניה האחרונה יפגשו כולם
הם כבר לא יכולים לשנות את כיוון הנפילה
או שהם מחבקים או שתוקעים סכין
אם אחד יתקע סכין ימותו כולם
ואף אחד לא יודע, מה יצא
גולה או גאולה
וזה המצב כל הזמן
 

3 הערות טכנולוגיות לסדר היום

1. השבוע קיבלתי משקפיים חדשות – הציפוי של המשקפיים הישנות התקלף והגעתי למצב שכבר לא ראיתי את העולם. השבוע סוף סוף קניתי משקפיים חדשות והחוויה פשוט בלתי יאומנת. זה כמו לעבור מלצפות בעולם באיכות וידאו היישר לאיכות של High Definition.

אני בהלם מכמות האינפורמציה שאני החמצתי בעולם בשנה האחרונה. עכשיו הכל מבריק, ומלא פרטים. אני עדיין נדהם כל פעם שאני פוקח את העיניים ומביט במציאות. איזה עולם יפה?
הזו אכן המציאות המקיפה אותנו כל הזמן? תארו לכם שהיינו יכולים לראות אותה באמת? איזה כיף זה היה יכול להיות? מתי נקבל משקפיים להרחבת התודעה?
 
2. מה המחשב שלי עושה בזמן הפנוי שלו? – אני לא מאלה שאוהבים להגביל מחשבים ואני חושב שכל מחשב ראוי לו שיהיה לו גם את הזמן האישי שלו. לכן אני מרשה למחשב שלי להשאר מחובר לאינטרנט גם בלילה. ובכל זאת מדאיג אותי לפעמים כשאני שומע אותו לפעמים פעלתני במיוחד באשמורת השניה והשלישית מוציא קולות מההארד דיסק ואלוהים יודע מה עושה שם בשעות כאלה.

אתה יכול לחנך את המחשב שלך ולחשוב שהוא מחשב טוב ממשפחה טובה ותרבות טובה אבל האמת היא שאין לכם מושג עם מי המחשבים שלכם מסתובבים בזמנם הפנוי כשאתם לא איתם. ומי יודע עם איזה טיפוסים המחשב שלכם מסתודד כשאתם לא יודעים. למחשבים היום יש חיי חברה סוערים. הם קצת דומים למתבגרים בסגנון הבילוי שלהם אבל אולי באופן מוקצן יותר. כי התרבות הצעירה באמת היום היא בכלל לא תרבות אנושית אלא תרבות של מחשבים. הייתי רוצה לצאת ולהצטרף אל ה- Hangouts שלהם. אלוהים, תעשה אותי מחשב.
 
3. צלמי פלאפונים אובססיבים – לפני קצת יותר מחצי שנה חתמתי עם סלקום על עסקה שבמסגרתה אני משלם הון תועפות תמורת הפלאפון החדשני ביותר שניתן היה להשיג באותה תקופה דרך סלקום. בפלאפונים לא מקמצים, זה האידאולוגיה שלי.

הסלולרי החדש הגשים בעבורי אנספור פנטזיות טכנולוגיות רטובות והפך מיידית לחברי הטוב ביותר מה שאיים על המחשב השני שבחיי – המחשב האישי. כן זה נכון, המחשב האישי הוא מאוד אישי והוא ידיד אינטימי מאוד. אבל עליו להבין שהוא מכיר צד אחד שלי – הצד השקול, האבהי, היצירתי לפעמים, הדואג והאוהב בעוד הטלפון הסלולרי הוא מכשיר המעודד קשר גחמתי, מתחצף ומקוטע הרבה יותר כמו רומן שהוא תמיד סוער.
 
אחת התכונות המצודדות ביותר של מכשיר הטלפון הפלאי הזה היא צילום תמונות דיגיטליות.  תכונה כה פלאית שגרמה לי להעביר ערבים שלמים בסשנים סוערים של צילומים. הקיום עם הפלאפון הסלולרי ועם גמישות צילומית מוחלטת יצר אצלי תפיסה חדשה לחלוטין של החיים – חיים שבהם הכל הוא בן אלמוות. כל דבר הופך בעזרת הטכנולוגיה לבעל חיי עד בעזרת המצלמה הדיגיטלית. חיי על או אשליה של חיי על – הפלאפון גרם לי ליחס חדש לחלוטין לעולם כאובייקט צילומי. מעכשיו הזכרון שלי על העולם היה נמצא בתוך הפלאפון שלי. דברים שעשיתי ביום יום שלי וצילמתי נשמרו לעד. כשהייתי מביט בחיי שנה אחרי – יכולתי לראות כל מפגש רחוב אקראי וכל חוויה קטנה. מה שלא צולם – נעלם.
 
לקח לי כמה חודשים להתרגל למציאות החדשה הזו שבה הכל היה תיעוד ולהרגע ממנה. אלא שאז שבוע שעבר קיבל השותף שלי, חובב צילום מושבע וחובב חיים מושבע עוד יותר פלאפון מצלמה משלו. כשביקרנו במסיבה בסופהשבוע האחרון הוא לא הפסיק לשלוף את המצלמה על כל דכפין. השילוב של זה עם תאוות המצלמה שלי היה טראומתי אפילו בשבילי שלא לדבר על הקהל התמים. שני הצלמים תאווי המציאות צילמו כל רגע ורגע משתי זוויות שונות לפחות.
 
במהלך המסיבה שמתי לב לעוד אנשים שהסתובבו וצילמו. חשבתי איך היינו מסתכלים על זה לפני מספר שנים. חבורות אנשים שמסתובבות בעיר, מתעדות עצמן לדעת בחברת הפלאפונים שלהם ויוצרות קשרים עם אחרים בעיקר בתיווך של פאלפונים ומצלמות. למרבה המזל עדיין ישנם כאלה שחזקים כנגד פיתויי המצלמות הדיגיטליות. ד' ידידתי טוענת שהמצלמות הרגו את החיים. במקום לחיות את החיים אנשים עסוקים בלביים כל הזמן את החיים. מה שבטוח האנושות בסרט.

ניו-אייג' קוקה קולה

הקמפיין החדש של קוקה קולה. "לאהוב את החיים" הוא שלב חדש בחדירה של הניו-אייג' לתרבות הצריכה והוכחה נוספת לטענה של טרנס מקנה שהתרבות הפסיכדלית הוטמעה והפכה לחלק בלתי נפרד מתפיסת העולם המודרנית.
 
למי שלא יצא לו לחיות בבבילון בחודש האחרון והצליח לפספס את מסע הפרסום של קוקה קולה, אזכיר שקוקה קולה יצאה במסע פרסומי חדש תחת הססמה "לאהוב את החיים". במסגרת המסע הפרסומי מופיעים על בקבוקים ושלטי חוצות ציורים שבהם פורצים מתוך בקבוקי קולה נחשולים של פרחים ופרפרים צבעוניים.
 
סמנכ"ל השיווק של קוקה קולה טל רבן הסביר שהמותג של קוקה קולה יבטא מעתה ערכים של גישה חיובית לחיים וערך האופטימיות.
 
קליפ הפרסומת שעלה בטלויזיה לוקח את הקונספט הזה הלאה. הוא קורא לקהל הצופים להיות חיוביים, לחיות את החיים עד הסוף, למצות את הפוטנציאלים שלהם ולחיות כל רגע עד תומו. אני לא זוכר את הניסוחים המדוייקים משום שראיתי את הפרסומת הטלויזיונית רק פעם אחת [ניסיתי לתפוס הפסקות פרסומות בטלויזיה מאז, אבל התייאשתי במהרה], אבל הרושם העז ביותר שעוררה בי הפרסומת היא שהמסרים שקוקה קולה מוסרת לצופים נשמעים כאילו נלקחו מהטפותיו של איזשהו גורו. ואתם יודעים מה? לא גורו רע כל כך. למרות הקלישאתיות, יכולתי לחתום על כל אחד מהמסרים שהפרסומת משדרת לנו. יותר מזה, הקליפ הזה עשה את העבודה לא פחות ויותר טוב מכל להיט ניו-אייג' בסגנון 'הסוד' או 'הבליפ'. סגנון הרחבת התודעה של הקליפ יצר רושם כאילו הבקבוק האדום שחור בלע טריפ.
 
אז מה זה אומר כשחברות כמו קוקה קולה, אחד המותגים המפורסמים בעולם (המפורסם שביניהם כך גילינו לאחרונה הוא גוגל) מתחיל לקדם רעיונות ניו-אייג'ים כמו חשיבה חיובית ואופטימיות קוסמית וקורא לחיים של יצירתיות באופן שאינו שונה כל כך מזה של כהני ניו-אייג' כסת'.
 
היו בין הטוקבקיסטים באינטרנט שכבר הגיבו על הקמפיין החדש בהערה שמי שתאב חיים באמת, אל לו לגעת במשקה השחור. ומהבחינה הזו הצעד של קוקה קולה מהווה דוגמה נוספת לקיצוניות האיכות הסימולקרית של הקפיטליזם המאוחר, אותו ניתוק משווע שבין מסמן למסומן, בין הדבר לדימויו – כאשר ניתן לשווק רעלים בתור 'טעם החיים' ובתור אהבה לחיים.
 
בו בזמן, יכולתי לשמוע תגובות חיוביות כנות לקמפיין של קוקה קולה ממגוון אנשים שצפו בו. אם כבר לצפות בפרסומות, אומרים חלק מהאנשים, למה לא לצפות לפחות בפרסומות שמתעלות אל נפש האדם מסרים חיוביים במקום אותם מסרים שמתועלים בדרך כלל על ידי פרסומות.
 
אולי אנחנו נכנסים לעידן שבו המסרים הרוחניים מופרטים כל כך שתורות רוחניות ניתנות לציבור בחסות חברות מסחריות? הרי רק לפני עשור היה זה נראה כחזון עיוועים ששוק הרינגטונים יגלגל מחזורים כספיים גדולים יותר משוק הדיסקים, שחברות הסלולרי יחליפו את חברות התקליטים וש"אומנים" יהפכו להיות יצורים מהונדסים על ידי משרדי יחצ"נות של חברות מסחריות ופסטיבלי "מוזיקה" לפסטיבלי מותגים.
 
אולי אנחנו נכנסים לעידן חדש לא רק לתיאולוגיה שהופכת להיות מופרטת ופופולרית כל כך שהיא נרקחת במחלקות שיווק הוליסטיות אלא גם בעידן חדש לפרסומות? עידן חדש של פרסומות פסיכדליות, צבעוניות, שמחות, הוליסטיות, אופטימיות. מה שבטוח זה שכל עוד זה תורם למכירות, חברות מסוגה של קוקה קולה לא ירתעו מלהשתמש בארגז הכלים של העידן החדש.
 
האם זה טוב למוארים או רע למוארים? אני נהנה לצפות בפרסומת של קוקה קולה, באותו הזמן מגעיל אותי לראות את המסרים הבאמת נהדרים האלה מרודדים לרמה כזאת, ובאותו הזמן אני חושב על עצמי  שאני אליטיסט על כך שאני בכלל נגעל. אולי תופסת כאן הטענה שמדע הופך למדע אמיתי רק כשהוא הופך למדע פופולרי? הרי ההצלחה של הניו-אייג' זוכה לאישור נוסף כאשר הוא נכנס למיינסטרים התרבותי של אחד המותגים המובילים. הפרסומת של קוקה קולה היא שיא נוסף בהפיכתו של הידע הרוחני לידע נפוץ ומקובל, רק כמה חבל שאותה איכות אסקפיסטית ואטומה של הניו-אייג' המתעלמת מהקונטקסט התרבותי, החברתי, הפוליטי והאקולוגי מקבלת הקצנה נוספת בדמותו ההיפר-קפיטליסטית המעודכנת.

המאסטר האינטרגלאקטי מרשל מקלוהן

פורסם כאן באתר אנרג'י.

TV Turn Off Week

אני אתחיל בזה שאני ממש אוהב טלויזיה. כמה מהדברים המרגשים ביותר שקרו בעשור האחרון קרו  בתחום הטלויזיה ו-HBO הפיקו בשנים האחרונות יותר יצירות מופת מכל אולפן הוליוודי. אבל לא על הטלויזיה הזו אני רוצה לכתוב הפעם, אלא על ה-טלויזיה. אותה הטלויזיה זחוחה ומדכאת שנשקפת אלינו מערוצי השידור המרכזיים. אותה מדורת שבט קונפורמיסטית-קפיטליסטית.
 
טכנולוגיה להנדוס תודעה
מה שאני רוצה לומר לגבי הטלויזיה הזו הוא: תזהרו ממנה. תזהרו ממנה כי רובנו ממעיטים ובערכה וביכולת שלה לשבש את התודעה שלנו ולהכניס לתוכה וירוסים.
 
רוב האנשים לא באמת מודעים למה שהם עושים כשהם מבצעים את התנועה הכל כך מורגלת הזו, לוחצים על הכפתור האדום בשלט ומיישרים עיניים אל המסך. הפעולה הזו, השגרתית כל כך היא בעלת השלכות מרחיקות לכת בשביל התודעה.
 
כל הטכנולוגיות מייצרות תודעה, אבל טכנולוגיות אינפורמציה הן הטכנולוגיה המשוכללת ביותר שהרכיבה האנושות עד היום ליצירת תודעה. כפי שכותב מבקר המדיה אריק דיוויס בספרו Techgnosis, טכנולוגיות אינפורמציה הן טכנולוגיות של העצמי. אלו טכנולוגיות של עיצוב תפיסת העולם, אישיות ותכונות אופי. סוג מסוים של טכנולוגיות אינפורמציה הנחשב רב עוצמה במיוחד בהשפעתו על התודעה הוא זה הקרוי המדיה.
 
 המדיה היא טכנולוגיה תודעתית רבת עוצמה המסוגלת לבצע מניפולציות מרחיקות לכת על התודעה ומאפשרת להנדס אותה באופן אפקטיבי ויעיל כפי שידעו מאז ומעולם דיקטטורים, עורכי מהדורות חדשות ופרסומאים. מבין שלל ערוצי המדיה הכלי החזק ביותר להשפעה על התודעה הוא כנראה טלויזיה.
 
הצפיה בטלויזיה היא מעין טראנס שבו הצופה מפסיק לשים לב לעולם הסובב אותו. הטלויזיה ממלאת את חוש הראיה של הצופה בעולם חלופי ואת חוש השמיעה בשורות שנכתבו מראש על ידי מומחים לדבר ואשר ומורצות כעת דרך תודעתו של הצופה כפי שמורצות שורות תוכנה במחשב. למעשה, הדבר שהטלויזיה עסוקה בו היא לשדר לנו לתוך המוח איך לראות את המציאות. היא מעבירה חבילות מידע מוכנות משולחנות התכנון של סוכנויות הפרסום, הדוברות והייח"צון ומשדרת אותם היישר לתודעתו של הצופה. 
 
כאשר אתם צופים בטלויזיה אתם למעשה מאפשרים לזרים בעלי אינטרסים ממש לא תמימים גישה חופשית לאיזורים הפנימיים ביותר של התודעה שלכם ומאפשרים להם לסדר אותה כאוות נפשם ולתכנת אותה כרצונם.
 
המסר הטלויזיוני
לקודים שמשודרים בטלויזיה ישנן מספר פונקציות עיקריות:
 
א.      לגרום לאדם להשאר מרותק למסך.
ב.       ליצור אצל האדם הזדהות עם המותגים של יצרני התכנים (קשת, רשת ערוץ 10 וכו')
ג.        להסיט את תשומת ליבו של האדם מזהותו העצמית ולגרום לו לחפש אותה בתכנים המשודרים לו בטלויזיה תוך חיקוי של הדמויות המופיעות על המסך: שחקנים וסלבריטאים למיניהם .
ד.       חשוב מכל, לבנות לאדם אישיות וזהות כצרכן המגדיר עצמו דרך המותגים שהוא צורך.
 
כשמוסיפים לבחון בתשומת לב את מה שמשודר בטלויזיה מבינים שהיא משקפת עולם שפל המעודד את החלקים הנמוכים ביותר שבנפש האנושית. רוב התכנים שמוקרנים אליכם ממסך הטלויזיה הינם דימויים של סטטוס, מין, אלימות וכסף המלבים יצרים ונסמכים על העצלנות וצרות האופקים המורגלת של הצופה.
 
קחו תוכנית כמו כוכב נולד ותראו ממה היא בנויה? מלעג לכל מי שמנסה ליצור משהו מקורי ויוצא דופן, מאנספור פרסומות סמויות, משביעות רצון עצמית של השופטים ומהרבה כלום על כלום שמיועד לרפד את בזבוז הזמן של הצופה. קחו תוכנית כמו המראה שמלמדת אתכם להרגיש חסרי בטחון לגבי איך שאתם נראים ולהביט על אחרים במבט מחפצן של מנתחים פלסטיים.
 
עכשיו קחו את הפרסומות. אותם תשדירי תודעה מרוכזים המיועדים לשלהב אצל הצופה את התאווה משולחת הרסן: למותגים, לדוגמניות שעל המסך, לסטטוס, לכוח. כל עולם הפרסומות הטלויזיוני בנוי על יצירת חוסר שקט וחוסר שלמות פנימי אצל הצופה על מנת לגרום לו לחפש מזור במוצר מסוים.
 
עולם הפרסומות בנוי על טיפוח שלוש המידות הרעות על פי היהדות: קנאה, תאווה, וגאווה.  קנאה במי שיש לו, תאווה להיות זה שיש לו ולאחר מכן גאווה כלפי אלו שאין להם. את גירוי התכונות הללו של הקנאה, התאווה והגאווה ניתן לראות בכמעט כל פרסומת.
 
כל אחד יודע שפרסומות זה שקר אבל משום מה אנחנו שאננים. לא מפריע לנו לקלוט את השקרים הללו שוב ושוב לתוך המוח. אנחנו חושבים שהם לא משפיעים עלינו. אבל כשמסתכלים על איך שהחברה שלנו נראית, רואים שלמעשה הפרסומות הם הכוח המשמעותי ביותר השולט בחברה שלנו כפי שהעיר כבר מבקר המדיה מרשל מקלוהן בספר 'להבין את המדיה'. יותר מהפוליטיקאים, יותר מהצבא, יותר מהאמנים, האינטלקטואלים או אפילו בעלי הכסף (שבשירותם פועלות הפרסומות), הפרסומות הן אמצעי הינדוס התודעה החשוב ביותר בחברות של תקופת ההיפר-קפיטליזם.
 
התחילו לחיות!
אלוהים, היקום או מי שלא יהיה – נתן לנו חיים על מנת שנחיה אותם באופן עשיר ומלא. על מנת שנתחבר לחוויה העצמית, האנושית, הקוסמית: על מנת שנחיה בעולם. הטלויזיה לעומת זאת נסמכת על העצלות האנושית. במקום לחשוב, הטלויזיה מלמדת להסתפק במחשבות של אחרים. במקום לחוות, לקבל חיים של חוויות חלופיות מהמסך.
 
אנחנו שוקעים וקמלים מול מסך הטלויזיה הזה. אם נתרחק מ
ם נוכל לראות דברים אחרים יפים ומופלאים אבל רבים מעבירים את השנים הטובות ביותר שלהם מולו, מבלי להבין שהם מבזבזים את המתנה החד פעמית של החיים – כדי לשמש ככלים לשכפול של מסרים אינטרסנטים.
 
הטלויזיה לא תוותר. היא הופכת מושחתת משנה לשנה. עכשיו יש לה יריבים חדשים. האינטרנט מתחיל סוף סוף לגנוב לה את הצופים והיא הופכת תוקפנית יותר ויותר. היא תנסה לפתות אתכם בצורות חדשות ואגרסיביות יותר: עם דוגמניות מנותחות יותר, אפקטים נוצצים יותר, מניפולטיביות גסה יותר ומציצנות ישירה יותר.
 
הגיע הזמן שתכניסו את זה לכם טוב טוב לראש. הטלויזיה היא לא חברה שלכם. הטלויזיה לא רוצה בטובתכם. היא לא רוצה לבדר אתכם: היא רוצה להשתלט על מי שאתם ולתכנת אתכם לצרכיה. תכבו את המסך. יש עולם שלם בחוץ של חיים אמיתיים ולא מסונתזים. תכבה את זה כבר. תכבה.

 

למאמר המקורי באנרג'י
 

הפרק השלישי בסדרת "המחתרת האינטרגלאקטית" עלה לרשת

הפרק השלישי בקורס המאסטרים האינטרגלאקטים עלה לרשת

 

וגם… באנרג'י עלתה היום כתבה שלי על המאסטר האינטרגלאקטי השכוח ואמן הילדים הפסיכדלי ברוס האק. קריאה נעימה.

ראיון על המשמעויות המטאפיזיות של סקנד לייף

איל: האם אתה מוצא קשר ישיר בין המציאות היומיומית הקשה ובין ההצלחה של אתרים כגון סקנד לייף? האם מדובר בתהליך שרק ילך ויקצין או באפיזודה חולפת?
עידו: אין כל ספק שסקנד לייף אינו שום סוג של אפיזודה חולפת, אלא חלק מתהליך וירטואליזיציה כללי שהמין האנושי עובר. התהליך הזה מתחיל כבר ביצירה של השפה שמאפשרת לאדם להתעלות מעל למציאות ה"ממשית" לתוך עולם של דימויים והוא עובר כחוט השני דרך ההיסטוריה של הטכנולוגיה ואמצעי התקשורת. סקנד לייף הוא רק שלב נוסף באבולוציה הזו.
התהליך שסקנד לייף הוא ביטוי שלו, הוא תהליך כללי שעובר על המין האנושי ובצורה רחבה יותר על החיים בכלל. הוא חלק מתהליך של התגברות על הכבלים והגבולות המוכרים לנו: חיסול גבולות המרחב, הזמן, הגוף, המשאבים, התודעה ועוד.
אני לא בטוח שהמציאות היומיומית באמת כל כך קשה. ככלל, נדמה שמי שזוכה לשחק בסקנד לייף אינם דווקא אלה שחווים את המציאות הקשה, אבל בהחלט יתכן שחסרונות ה"מציאות" יגרמו לאנשים רבים  להגר אל הארץ המובטחת של הרשת. במאמר שלו A World of Warcraft World , דיוויד וונג חוזה בדיוק עתיד כזה שבו חלקים הולכים וגדלים מן החברה בורחים מן המציאות החברתית הקשה לתוך גן עדן וירטואלי. ככל שישנו מחסור רב יותר במציאות, מן הסתם ישנה גם מוטיבציה רבה יותר לברוח למקום שבו אין מחסור, ובמיוחד כשהמקום הזה הופך להיות ריאלי ומפתה מיום ליום.
 
 האם החברה המודרנית שבה הצלחתך נמדדת על פי המראה החיצוני שלך וגודל חשבון הבנק שלך לא דוחפת בעצם אנשים לאתרים כמו סקנד לייף שבו כל מי שתנארי הפתיחה שלו" גרועים" יכול בעצם ליצור לעצמו חיים אחרים "מוצלחים יותר"?  האם העובדה שהעולם הוירטואלי החדש שנבנה הפך להיות במהרה אולטרה קפיטלסטי ולא שיתופי מעידה משהו על האדם?
אני לא בטוח שהמודלים לבחינת ההצלחה בחברה המודרנית שונים בהרבה מאלו של חבורת קופים. הצלחה נמדדה לאורך ההיסטוריה לרוב בצורה גסה ואכזרית. כתרים נקשרו לראשו של החזק והחלשים או מעוטי היכולת נאלצו להתמודד עם חיים בשוליים. מה ששונה בחברה המודרנית הוא אולי האופן שבו אנחנו מעומתים ללא הפסק עם חוסר היכולת שלנו להתאים לתדמית מוקצנת שמשודרת לנו באופן סיסטמתי על ידי המדיה.
מציאויות וירטואליות הינן הבטחה להתחלה חדשה בשביל כל מי שאינו מרוצה מהתנאים במציאות הזו.
מכיוון שהמציאויות הללו הינן בדיוניות לחלוטין, הגבולות שלהן משקפים את גבולות התודעה שלנו. המציאויות הללו יכולות להיות נפלאות או אכזריות, שיתופיות או אולטרא קפיטליסטיות בדיוק מידה שהתודעה שלנו תדמיין אותן. אני חושב שכרגע אנחנו מתעמתים עם השאלה: עד כמה רחוק יכולה התודעה שלנו ללכת.
המציאות הוירטואלית היא הבטחה של אוטופיה, אבל לא בטוח שהמוח שלנו בנוי לאוטופיה. הנה נתנו לנו את האפשרות לצור עולם בלי מחסור. עולם שבו אנחנו לא חייבים להיות כבולים בגבולות הגוף שלנו, שבו יכול להיות לנו שטח בלתי מוגבל, משאבים בלתי מוגבלים, עולם שבו אנחנו יכולים לעוף, לרחף, לבצע טלפורטציה, לברוא יש מאין: לעשות הכל בעצם, להפוך לאלוהים. אבל אנחנו באים ויוצרים לתוכו שוב פעם את אותם החוקים המשעממים של העולם שאליו אנחנו רגילים. אנחנו בוראים לתוכו את המציאות של המחסור שאליה אנחנו רגילים.
אני לא בטוח שהעולם הוירטואלי החדש הוא באמת כזה אולטרא-קפיטליסטי. סקנד לייף מלא במרחבים שלמים שאנשים בנו אותם בשביל הכיף או בשביל אחרים ואפשר להסתובב בו ימים שלמים ולעשות מליון דברים מוטרפים בלי להוציא אגורה שחוקה. מצד שני אין ספק שמבחינות אחרות העולם הזה גם מקבל על עצמו באופן חשוד והיפראקטיבי את החוקים של העולם הישן ושהעולם הקפיטליסטי לוטש אליו עיניים רעבות.
השאלה הגדולה היא כמובן מה יזמן העתיד. הקוף עדיין צריך להתרגל למציאות של התודעה החדשה, הוא צריך להתרגל לרעיון של בריאת עולמות מחוסרת גבולות. והקוף עדיין לא מבין בכלל מה זה וירטואלי. באופן שהקוף הזה יגיב תלוי הרבה מאוד דברים. האם אנחנו נשתמש במציאות הוירטואלית בשביל לשחזר את הקבעונות והאחזויות הישנות שלנו או שנדע לפרוץ את הגבולות הישנים לתוך עולם חדש, אמיץ, מופלא וחסר גבולות.
 
מבחינה טכנולוגית. מה יהיו לדעתך ההתפתחויות הבאות בכל מה שקשור למציאות וירטואלית?
מציאות וירטואלית היא מציאות שחורגת מתחומי המציאות הממשית. למציאות הממשית האמיתית אין לנו שום גישה, כך שכל אחד מהחושים הוא דרך שלנו לפרש את המציאות באופן טכנולוגי שהוא במובן מסוים וירטואלי. במובן זה אני לא רואה מציאות שאינה וירטואלית. מצד שני ובלי להתחכם, להסתבך או להתמם, אני מתאר לעצמי שכשאתה שואל על מציאות וירטואלית אתה מתכוון למציאויות אינטראקטיביות המיוצרות על ידי מחשבים.
מהבחינה הזו, סקנד לייף הוא פשוט שלב נוסף בהגשמה של החזון המקורי של סייבר ספייס. כשהמושג סייברספייס הגיח לראשונה בהיסטוריה בספר הסייברפאנק נוירומנסר של ויליאם גיבסון, סייברספייס תואר כטריטוריה פיזית שניתן לנווט בתוכה כמו במרחב ממש. ה- WWW, שהגיח לפני קצת יותר מעשור, היה סוג של סייברספייס, אבל הוא נעדר ממדים פיזיים ונחווה יותר כשיטוט ביקום טקסטואלי. כמובן שהרעיון של יצירת עולם תלת ממדי העסיק הרבה מהמוחות הנועזים של עולם האינטרנט כבר אז, ובאמצע שנות התשעים היו אנשים כמו Mark Pesce שיצר את ה-VRML (Virtual Reality Markup Language) שמטרתו הי
תה יצירת רשת תלת ממדית. אלא שהטכנולוגיה של אותה תקופה לא הייתה עדין בשלה, ולכן סקנד לייף, העולם הוירטואלי התלת ממדית ובעצם אותה גרסה תלת ממדית מיוחלת של הרשת, היא תופעה שמגיחה באמצע-סוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת.
כמובן שסקנדלייף זה רק ההתחלה. מעבר למובן מאליו שיפור הגרפיקה והממשק, ומעבר לאנספור האפליקציות והשימושים שאנשים עוד ימצאו לעולמות הוירטואלים הרי שמהבחינה הטכנולוגית האתגר האמיתי הוא להוציא את המציאות הוירטואלית מתוך מסך המחשב ולהפוך אותה למשהו מקיף וחוויתי הרבה יותר, משהו שאפשר באמת לחיות בתוכו. בשנות התשעים היו נסיונות לעשות את זה עם קסדות HMD (Head Mounted Display) וכל מיני סוגים של כפפות שקולטות את תנועת היד. בסופו של דבר המציאות הוירטואלית בגרסת שנות התשעים הייתה פלופ.
אנחנו עדיין לא מבינים לחלוטין איך מציאות וירטואלית אמורה לתפקד ויש לכך סיבות שונות, אבל התחום הזה הוא כל כך מושך בשביל אנשים, שממשיכים לבצע בו נסיונות ופיתוחים חדשים כל הזמן, אבל קשה לומר מתי תגיע פריצת דרך משמעותית מהבחינה הזו, למרות שאפילו הבקר החדש של קונסולת הנינטנדו Wii החדשה מתקשר לעולם המציאויות הוירטואליות בכך שהוא מוציא את העולם הוירטואלי מהמחשב.  אחת האפשרויות המבטיחות לעתיד היא ננוטכנולוגיה, רובוטים ממוזערים בגודל מולקולרי שיכנסו לתוך המוח, יתרשתו עם מערכת העצבים ויאפשרו לנו לחוות מציאויות וירטואליות שישודרו הישר למערכת העצבים. עתידנים מובילים כמו ריי קורצוויל צופים שטכנולוגיה מהסוג הזה תהיה נפוצה בעוד כ-20 שנה, כך שיש עדיין זמן.
 
האם תסריט אימים כמו המטריקס שבה המין האנושי חי בעצם במציאות וירטואלית "טובה יותר" יכול לקרות? האם אתר כגון סקנד לייף הוא ההתחלה של תהליך כזה?
קודם כל, לא ברור לי למה אתה קורא למציאות שבה המין האנושי חי במציאות טוב יותר, תסריט אימים. נדמה לי שעצם השיפוט השלילי של אפשרות כזו נובע מההנחה שהמציאות שלנו עדיפה על מציאויות אחרות "וירטואליות", שהיא אמיתית יותר ורבת ערך יותר. לפי דעתי כל המציאויות הן וירטואליות, כי כולן נוצרות על ידי התודעה שלנו. המציאות הוירטואלית רק חושפת בפנינו בצורה בהירה יותר איכות כללית של המציאות בכלל. הסרט מטריקס מציג, בחלקו הראשון לפחות, עמדה דואליסטית ובעייתית לגבי טבע המציאות: מציאות אמיתית (ועלובה למדי) ולעומתה מציאות בדיונית שלא ברור מה הופך אותה לשונה כל כך מהמציאות "האמיתית". המטריקס שובר את התפיסה הזו ומעדן אותה למערכת משוכללת יותר דווקא בחלקים השני והשלישי שהושמצו כל כך.  בכל אופן, לצורך הדוגמה הייתי מעדיף את הסרט אקזיסנטס של דיוויד קרוננברג שהתיזה שלו היא שהמציאות שלנו היא דרגה אחת בסולם מציאויות אנסופי, כאשר כל מציאות שנתפסת מנקודת המבט של דרגות גבוהות יותר בסולם כמציאות וירטואלית מייצרת מציאויות וירטואליות נוספות מתוך עצמה. או במילים פשוטות, המציאות שלנו היא מעין משחק מחשב של מציאות גבוהה יותר, שהיא מעין משחק מחשב של מציאות גבוהה יותר,  כך שיש לנו שרשרת הולארכית ארוכה של מציאויות וירטואליות היוצרות מציאות מרובת ממדים. וכן, אני בהחלט חושב שסקנד לייף הוא התחלה של תהליך כזה.

המאסטר האינטרגלאקטי ברוס האק

התפרסם כאן באתר אנרג'י מעריב.

המאסטר האינטרגלאקטי ג'ימי הנדריקס

באנרג'י התפרסמה היום הכתבה השניה בסדרת המאסטרים האינטרגלאקטים שעוסקת בג'ימי הנדריקס. כל מי שקורא את הכתבה אני ממליץ לו לקרוא אותה כשהוא מסובה בנחת רוח, בתודעה פתוחה ושומע ג'ימי הנדריקס בקולי קולות.

בעתיד אולי אפרסם פה את הגרסה המלאה, כי נאלצתי לחתוך את המאמר לשליש בערך כדי לפרסם אותו באנרג'י. לעומת זאת, כשכתבתי אותו זה היה יומיים של שכרון חושים הנדריקסיאני שבו הבנתי לראשונה מה האדם הזה מדבר אלי.

אגב בין הנדריקס למאסטר האינטרגלאקטי הראשון ברוס לי יש כמה קשרים מעניינים.
ראשית כל שניהם נולדו באותו תאריך ושניהם מתו צעירים מדי כשהיו עדיין בתחילת דרכם, אחרי שחוללו מהפכה בשדות הפעולה שלהם.
שנית, שניהם היו בני מיעוטים שסרבו להכנע לסטיגמות של החברה מבתוכה פעלו. הם לא ראו עצמם כשחורים או כאסיאתים, אלא שיתפו פעולה עם אנשים מכל הגזעים לצורך יצירת משהו חדש לחלוטין בשביל האנושות כולה.
שניהם שברו את החוקים של העולמות שמתוכם באו ויצרו קונג-פו אישי לחלוטין משלהם. אחד עם הגוף שלו ואחד עם הגיטרה.
ההבדל בין שניהם הוא שברוס לי היה בעניין של שליטה מוחלטת בעוד הנדריקס היה בעניין של חוסר שליטה מוחלט. זה היה הדרך של כל אחד מהם לעזוב את התחומים המוכרים לבני התמותה.

 

קישור לכתבה

אני רואה אותו על הבמה, מנגן ועולה באש כמ כוכב שביט. הוא נשרף לנגד עינינו. כל כך צעיר, בן 24 והוא הראשון בעולם שעושה דבר כזה. הוא לבד בעולם, מחופף על LSD, אלפי שנות אור קדימה לפני כל המין האנושי. לבד על הבמה מול האנסוף. איך הוא חי? הוא כל כך חי! לא היה דבר כזה. לא אכפת לו מהעתיד בכלל, הוא חי לגמרי בהווה, והוא הולך ללכת על זה עד הסוף. יכולת הנגינה שיש לו זה לא כשרון, זה תופעה קוסמית, זה כוח על אנושי, זה סופרפאואר.