כשהייתי בן 14 נסעתי לפסטיבל ערד והשתכרתי בפעם הראשונה בחיים. אני זוכר איך קניתי שלוש בירות והלכתי למדבר נחוש שלא לחזור משם עד שלא עזבתי את גבולות התודעה שלי וחוויתי סוג של תודעה חלופית.
אני זוכר איך יצאתי עם שלוש בירות ביד, ושרשרת ג'ים מוריסון שקניתי באותו יום על הצוואר שלי – נחוש לפגוש את הצ'יף האינדיאני שלי בתוך המדבר ולרכב על הנחש.
אחרי בירה וחצי (לא הצלחתי לסיים את הבירות כי לא לקחתי בחשבון כמה מגעיל זה בירה כששותים את זה בפעם הראשונה) הורדתי את החולצה שלי, עצמתי את העיניים והתחלתי להסתובב סביב עצמי. כשפקחתי את העיניים אחרי הרבה סיבובים גיליתי שהתרחקתי מהמקום שבו השארתי את הארנק, החולצה ושאר הדברים שלי. הייתי באמצע המדבר והגבעות החלו להחשיך. גם את העיר כבר לא ראיתי.
חיפשתי את הדברים שלי במשך זמן מסוים עד שהמדבר עטה חשכה. זה כבר התחיל להיות מלחיץ. אני זוכר שפחדתי להאבד במדבר או למות מקור. התחלתי לרוץ ולרוץ בלי לדעת לאן, רצתי בעיניים עצומות ודילגתי על השטח. עד שברגע מסוים… וזה אחד הרגעים בחיים של האדם שהוא שואל את עצמו שוב ושוב, האם הוא באמת קרה, וקשה לו כבר לזכור שהוא קרה, מלבד הידיעה שכל זה קרה באמת.
עד שברגע מסוים הרגשתי שאני רץ בירידה ושאני לא יודע לאן אני רץ ואני חייב לעצור. ובאותו הרגע כשעצרתי ופקחתי את עיני ראיתי שאני עומד על קצה תהום.
אני זוכר שהבטתי בה בתדהמה. הבנתי שעוד צעד או שניים וזה היה הסוף שלי. התחלתי לצחוק ולהגיד תודה לאלוהים, ולהבטיח לו שוב ושוב שלא ארצה יותר להתאבד ולא אבוא אליו בתלונות.
אחזתי בשרשרת שלי, שרשרת הג'ים מוריסון שלי, ונתתי לה להוביל אותי חזרה לערד, שם ביליתי את הלילה עם קבוצת חיילים בחופשה ובקבוק וודקה. למחרת בבוקר השרשרת הזו הובילה אותי למצוא את הדברים שלי באמצע המדבר, כנגד כל הסיכויים. הנס חזר.
שנה אחרי זה חזרנו לערד, והיה האסון בהופעה של משינה ואני לא חושב שאי פעם חזרתי לערד וגם ערד לא ממש חזרה לתודעה. זה הזכרון שלי מפסטיבל ערד, ואני כותב על זה כי עכשיו קיץ ופסטיבלים של מוזיקה הם צו השעה.
אלא שבמקום ערד או צמח היום שני הפסטיבלים הבולטים ביותר בשטח הם פסטיבל קוקה קולה ופסטיבל סלקום. אנשים רוקדים לצלילי מותגים. הפופ-הרוק הישראלי המיינסטרימי העלוב למדי גם ככה מזנה את עצמו לפי דרישה לסוחרי נשק רוסים או לחברות הנצלניות שמבשלות לו את המוח, גורסות לו את השיניים וגובות ממנו תעריפים מופרזים.
חיים בחברה של סטרא אחרא. בני נוער הולכים לפסטיבלים של סטרא אחרא. רוקדים לצלילי סטרא אחרא. היום להביע את עצמך זה להיות מותג. פעם אנשים היו פריקים, ערסים, רוקרים ופאנקיסטים היום הבחנה היא בין קוקה קולה לסלקום.
יש ציטוט של רוברט קראמב מ-1989 שאני רוצה לחלוק אותו כאן. לזכותו יאמר שלמרות שחלפו מאז כמעט 20 שנה, הוא ראה את כל הגועל נפש כבר אז.
"כולם פרסומות מהלכות. הולכים עם כתובת של 'אדידס' מרוחה להם על החולצה או כובעים של ה- 49ers. אלוהים! זה פאתטי. זה ראוי לרחמים. כל התרבות היא שדה מאוחד של שווקים נחקרים קנה-ומכור הכל. פעם אנשים התסיסו מתוכם תרבות. זה לקח מאות שנים וזה התפתח לאיטו לאורך הזמן. זה נעלם באמריקה. היום לאנשים אין אפילו מושג שאי פעם הייתה תרבות חוץ מהדבר הזה שנוצר בשביל לעשות כסף. לא משנה מה האופנה עכשיו, הם בעניין"
איזה ציטוט. כל מילה פצץ.
—
בעוד חודש אני מתחתן עם בחורה חוזרת בתשובה. אני ממש לא עושה אידאליזציה לחזרה בתשובה או לדת בהקשר הזה. אבל במקביל אני חייב לציין שהאפשרות לגדל ילדים במערכת החינוך הממלכתית ובתוך מערכת המותגים הכללית נראית לי מפחידה עד בלתי מוסרית. כמו לגדל ילד בשביל למסור אותו לשטן.
אוקי, אני מבין שהדימויים שלי עשויים להראות כאן קיצוניים. אני אספר לכם סיפור שהארוסה שלי ספרה לי השבוע.
אפרת (זה שמה) פגשה השבוע אמא ובנה. והאמא התחילה לספר להן סיפור ובסופו של דבר המשיך הילד וסיפר את הסיפור במקומה. הסיפור הולך ככה. הילד לומד בחדר והוא תימני והוא סובל מאכזריות וגזענות של הילדים שאיתו בכיתה. ילדים בני 7, אבל הם מתאכזרים אליו משום שהוא לא אשכנזי וקוראים לו טמא.
יום אחד אחד הילדים נגע בו וקרא "עכשיו אני טמא" וכל הילדים צחקו. באותו הרגע, כשחמתו בוערת בו, נזכר הילד בסיפור.
עכשיו הזמן לסיפור ביניים שמתגלגל בציבור הליטאי. זה סיפור על איש ממשפחה חשוכת ילדים שהלך לבקש ברכה מהרב קנייבסקי (אחד ממנהיגי הציבור הליטאי כיום). הרב אמר לו שהוא לא יכול לתת לו ברכה, ושבמקום זאת עליו לחכות שיהיה אדם שיעלבו בו, וכאשר אותו האדם הבליג על כעסו ולא הגיב – אז יבקש ממנו ברכה. לאחר כמה שבועות היה מקרה בבית הכנסת שבו עלבו באחד המתפללים ואותו האדם הפציר בו שלא יגיב והבטיח לו שיספר לו אחר כך למה. לאחר שהבליג המתפלל ביקש ממנו זה את ברכתו ומעט לאחר מכן נולדו לו ילדים.
באותו הרגע שבו נזכר הילד שלנו בסיפור זה גמלה בליבו ההחלטה שלא ילך בעקבות הזעם והעלבון שבליבו. הוא החליט להבליג. הוא נאבק עם הכאב שהיה בתוכו, ומתוך תחושה אדירה שכך הוא קונה לעצמו את מקומו בעולם ועושה את רצונו של השם, הוא הלך לפינה והתחיל להתפלל להשם שיעזור לו בקריאה.
אפרת אמרה שרק באותו הרגע הבינה את חשיבות הסיפורים הללו שלפעמים היא קצת מזלזלת בהם. וכיצד הם יוצרים את
המימד הפנימי. ולכן סיפורי הצדיקים מעצבים את הזהות של הילד וגורמים להם לרצות להדמות לצדיקים. (וזה גם מבחינה מסוימת הסיבה שאנחנו קוראים בתורה על דרך מפני שהוא חנון היה אתה חנון)
זה כל כך הגיוני שזה שטותי להגיד. אבל בחברה שבה מי שאחראי על המוח של הילדים זה הסטרא אחרא, חברות הסלולרי וחבורה של דוגמניות, בחברה שהערך המרכזי שלה הוא חזירות – הולכים לגדול לך חזירים.
אני מת על ילדים, אבל מה שעושים להם היום זה יותר גרוע מפרשת ילדי תימן. זה חטיפה של אוכלוסיות שלמות לתוך רשות הסטרא אחרא.
אני רואה אנשים שעובדים בחינוך או עובדים עם ילדים ושומע שוב ושוב את אותו הדבר. ואין בכלל טעם לתאר את זה פה כי אנחנו מכירים את מה שמסתובב פה. רבים מבני הנוער היום, עם תספורות האפרוחים נראים כאילו ינקו להם את המוח.
מי שגדל שמסביבו ערכים של אגו, סלבריטאים, מותגים, סקס וכוחניות הולך להפוך בנאדם מגעיל. מי שגדל כשהדוגמנים והדוגמניות בטלויזיה הם הגיבורים שלו הוא קורבן של ניסוי אנושי אכזרי שמשום מה מדינה שלמה משתתפת בו.
אין ברירה. הדרך היחידה להמלט היא להפוך ללוזר. היום בתוך אינקוטבטור של גועל נפש, האפשרות הכמעט יחידה של ילד להמנע מלהפוך למגעיל היא להפוך להיות גיק. רק על ידי אוטיזם ניתן להמלט ממתקפת מבול החריונים שהממשלה והתרבות הפופולרית גוזרים עלינו.
חוק חינוך חובה במתכונת הקיימת הוא חוק טמטום חובה.
עכשיו אני לא יודע איך אני רוצה לחנך את הילדים שלי. אני בטוח שלא בחינוך הממלכתי. אני גם בטוח שלא בחינוך הדתי או החרדי, לפחות לא משלב מסוים. אני חושב לפעמים על homeschooling ואפילו שזה נראה כמו פנטזיה אני יודע שבשעה אחת ביום אפשר ללמד ילד יותר ממה שהוא לומד כל היום בבית הספר. אבל על איזה דמויות אני אחנך את הילדים שלי. מי יהיו הצדיקים בסיפורי הצדיקים שלי, אם זה לא עופר שכטר ולא הרב קנייבסקי.
אולי המאסטרים האינטרגלאקטים. אני אלמד אותם סיפורים על הנדריקס וברוס לי, ודה שארדן, ומקלוהן ועל קווין קלי וסטיוארט בראנד.
קצת איבדתי את הפוקוס. רציתי בעיקר לומר:
א. שאף שזה בטח נאמר, שווה לומר שוב. פסטיבלי מוזיקה סלקום/קולה הם אחד השפלים הדוחים ביותר שהתרבות שלנו הגיעה אליו. אני מביע את קבסי.
ב. תחשבו איך אתם מחנכים את הילדים שלכם ואל תתמנו להם להפוך לזומבים.
נ.ב.
אני מת על בני נוער. הם הדבר הכי מעניין בעולם בערך. וגם ילדים. אני רק הרוס מבפנים ממה שעושים להם בימינו. הלוואי אמן שהם או ההורים שלהם יפקחו את העיניים ויעירו אותם משטיפת המוח המאסיבית הזו שעושים היום לדור שלם של ילדים.
-
על עידו הרטוגזון
-
רסס לבלוג זה
-
פרויקטים נוספים שלי
טכנומיסטיקה 
תגובות
הילדים היום כל כך דוחים –
זה משפט מכוער ויחס מכוער ומתנשא. עם כל הבקורת שתהיה לך על איך הילדים של היום ניראים ומרגישים לך, לכתוב משפט כזה, זה דבר בלתי יעשה.
אני מכירה באופן אישי עשרות רבות של ילדים שאין בהם נגיעה של גזענות, רדידות והקשבה לשטיפת המוח הקולקטיבית.
אתה לא יכול לכתוב משפט כזה ומולו להצהיר שכמה אתה אוהב ילדים עידו, מי שאוהב ילדים מצליח לראות את הטוב והנקי והאמיתי אצלם ואתה נפלת בפוסט הזה במלכודת הבנאליות והשטחיות בעצמך.
אני קצת מתנצלת על הבוטות, אבל האמת שממש הצלחת להרגיז אותי.
ואם אתה חושב שהמבוגרים חשבו עליך ועל חבריך כשהסתובבתם יחפים בפסטיבל ערד והרגשתם sooo cooool אחרת מכפי שאתה חושב עליהם היום, אתה טועה, ובגדול.
גם מתוך חבורות הנוער המצחקקות של היום, ומתוך המעריצות ה ש ר ו פ ו ת של נינט יצאו אנשים מבוגרים טובים לפחות כמוך וכמוני, מי היה מאמין, בדיוק כמו שיצאו מתוכם אנשים אחרים, שיחיו חיים שלך ולי יראו אולי שיטחיים, גסים ולא ראויים. אבל מי אנחנו שנחליט על מישהו אחר?
אין צורך לראות בשחור-לבן. יש אנשים חופשיים גם מכבלי הדת וגם מכבלי הצרכנות. צריך לדעת איפה לחפש.
הצעה ראשונה- גש לאתר "באופן טבעי" והתחל להכיר אותו. בנוי בסגנון "wiki" ויש בו דפים שחלקם ישמעו לך הזויים אבל אל תפסול. מאד פותח את הראש והלב. משתתפים בו מכל קצוות הארץ והעולם כולל דתיים, ימניים, שמאלניים. המשותף לכולם- עניין בחינוך (ובמיוחד בייתי), צמחונות, טבעונות, פשטות, משפחתיות וכו'.
הצעה שניה- לגור בישוב מרוחק מהמרכז שאנשיו מחוברים לטבע. יש מקומות כאלו. נשבעת לך. שם גרים אנשים שבאופן טבעי לא מתעניינים בצרכנות ומותגים וכך הם מגדלים את ילדיהם.
פעם דיברתי עם מישהו, שלא פגשתי לפני או אחרי זה, על כל מיני ענייני אקולוגיה ואיכות סביבה. באותו זמן גרתי באחד המקומות המזוהמים בארץ, וקיטרתי קצת על המצב שם. הוא אמר לי משהו כמו "טוב, אבל לא חייבים ללכת לגור ישר ביציאה של האגזוז…". נשמע מובן מאליו, ואז נשמע לי תבוסתני משהו, אבל בדיעבד אני חושב שזה משפט די חכם.
הכוונה: אפשר פשוט להזיז את עצמך למקום אחר. בלי מלחמות ובלי אוטופיות (וזה קשור גם לרשימה שלך על מעבר לג'ונגל).
אם החיים בעיר משעבדים אותך למעגל של הוצאות ועבודה, עבור למקום שזול יותר לחיות בו. אתה הרי עובד בתחום שלא מחייב שתהיה במקום מסוים.
אם אתה רוצה שהילדים שלך יגדלו עם ערכים אחרים, עבור למקום שמאפשר אותם.
תמצא לא מעט מקומות בארץ שעונים על שתי הדרישות האלה. בגליל, בדרום, בקיבוצים שמשכירים דירות. מצחיק שהזכרת את ערד, בעצם…
הסבה שאנשים חיים במירוץ אחרי פרנסה ונותנים לילדים שלהם לגדול ככה היא לא בגלל שאין להם ברירה, היא כי לא אכפת להם או שהם לא יודעים שאפשר אחרת או שאין להם מספיק אומץ/שכל לחיות אחרת ממה שמלמדים בטלוויזיה. אתה ממש לא חייב להיות כזה.
אתה בוחר לראות באופן סלקטיבי רק את המקרים שיצדיקו את האג'נדה שלך.
אתה רואה את הילדים שנוהים אחרי מותגים אבל לא את אלה שהולכים לצופים . אתה בוחר להאדיר את חוכמתו של הילד התימני כדוגמא לחינוך ראוי, אבל אתה מתעלם מכל אותם גזענים קטנים שרדפו אותו וקראו לו טמא ונהנו בעצם מאותו חינוך שאתה מעלה על נס.
גזענות גלויה שמטופחת ע"י המוסדות החינוכיים, חמורה בעיניי הרבה יותר מהערצה לנינט.
תודה על הפוסט המעניין.
ומאיפה הציטוט של קראמב?
שזה אחד הפוסטים הטובים , אתה יודע מה, אולי לא הטובים, אבל מעוררי ההזדהות שיצא לי לקרוא בזמן האחרון.
ואני גם שמח לראות חילוני מתחתן עם חוזרת בתשובה. אני דתי, ועבדתי בכמה מקומות חילוניים ודתיים, ואני יודע שהחינוך הדתי טוב יותר. גם לו יש הרבה חסרונות, אבל עדיין עדיף בהרבה.
ואני קצת מסכים עם חלי. טיפה.
הפוסט חשוב וחכם, הנוער והילדים של היום הם אכן בהמיים ומטומטמים. לרוע המזל, כל הנשים שענו מגוננות בציפורניהן על הילדים ולא מוכנות להודות שההשתעבדות של הילדים והנוער למותגים ולרבות הצריכה ראויה לכל גינוי.
לא טוב כי אתה כותב מנקודת מבט של מי שלא היה הורה בחייו.
יש לך עוד המון ללמוד איך להיות הורה. אל תתחיל עכשיו בהצהרות. זה לא עושה לך טוב ולא לאף אחד אחר.
הורים יודעים שמה שחשוב זה מה שמקבלים בבית, לא מה שרואים בטמבלוויזיוה ולא מה שמלמדים בבית הספר.
אתה שולח את הילדים שלך לעולם ואיך שהם יגיבו לעולם זה איך שאתה חינכת אותם בבית.
אם חינכת אותם שמכבים את הטמבלוויזיה כשלא רואים, זה יעביר להם את הערך שלה ושל מה שרואים בה יותר מכל נאום.
בשבילם, מילה שלך שווה פי אלף מהמילה של סלקום.
בשבילם, הקשבה אמיתית שלך אליהם שווה פי מליון מ"מה נשמע" של כל אחד אחר.
לחנך אותם זה להקפיד לאכול איתם בשקט לפחות כמה פעמים בשבוע, כשהטלוויזיה כבויה, ולספר להם על הבעיות שלך בעבודה ולשמוע מהם על הבעיות שלהם בחיים. ולספר להם סיפור לפני השינה, מספר או מהראש, ולא לתת לטלוויזיה להרדים אותם.
וואו, זה מעניין מדי פעם לראות איך זה להיות בני ציפר 🙂
האמנות של ציפר בפוסטים שלו בהארץ היא בעיקר לבחור בכותרות המרגיזות ביותר לפוסטים שלו וכך למשוך מאות תגובות.
כנראה שאותו הדבר עובד גם ברשימות, אם כי מאוד שמחתי לראות שאנשים ברשימות לא מפגינים את הגסות רוח שמופגנת בהארץ. תודה.
חלי, את נוגעת בדברים שלך בדברים שמטרידים מאוד גם אותי.
בוודאי שאני חושב כל הזמן אם הביקורת שלי על הנוער של היום היא לא סתם עוד ביקורת שמרנית שמאפיינת את הביקורת של כל דור על הדור שאחריו.
ובכן, אני עדיין חושד אבל אני נוטה לחשוב שלא. אלוהים, אני נשבע שאני אעריך אותם על כל דבר שהם יעשו – חוץ מלסגוד למותגים, לדוגמניות ולכסף. את זה אני לא יכול להעריך.
יש ילדים מקסימים עדיין. אני בטוח. כשהייתי בסטראטאפ סידס ראיתי שם ילדים נהדרים, ובגלל זה כתבתי שהמוצא העיקרי היום הוא להיות גיק.
אבל גם לגדול בקיבוץ, או מושב, או אולי אפילו באיזשהו מקום בפריפריה – כל מקום שמחוץ לסחרור המקולל הזה – זה יכול להיות נהדר. אם כי גם במקומות האלה יש עדיין טלויזיה.
SB אתה צודק במאה אחוז לגבי "אתה לא חייב לגור בקצה האגזוז". אלוהים, זה באמת משפט חכם. אני מקווה ליישם אותו בחיים שלי 🙂
עופר, הציטוט של קראמב הוא מתוך הסרט הדוקומנטרי המצוין והכל כך מצחיק על קרמב (1994) באותו השם crumb שהייתי ממליץ עליו לכל אדם כל עוד אין לו בעיה לראות קצת דברים "מעוותים" 🙂
ולאחת מהצפון: תודה על האתר באופן טבעי הוא נראה מקסים.
ולשרית, באמת השתדלתי שלא לעשות אידאליזציה רק לסיפור של הילד התימני. בגלל זה ספרתי על החברה הגזענית שהוא גדל בתוכה. ובגלל זה כתבתי שגם הצדיקים הישנים לא מספקים אותי לגמרי (אם כי הם עדיפים בעיני אלף מונים על הגיבורים התרבותיים של החברה החילונית).
ולכולם – סליחה שאני עונה ככה ביחד. אני פשוט ממש קצר הבוקר בזמן, ואחזור רק במוצ"ש. (נוסע קצת לטבע).
עידו
בכל מקרה, התגובה שלך מאוד הרשימה אותי ונותנת לי תקווה. אמן!
אז אתה לא מאלה שמאמינים שהחברים משפיעים יותר מההורים?
ואיך אנשים יוצאים כל כך שונים מהאחים שלהם???
"פעם אנשים היו פריקים, ערסים, רוקרים ופאנקיסטים"
תפתח כמה בלוגים אקראיים בישראבלוג, תראה שגם היום יש פריקים, ואימו, ופקאצות וערסים ופרחות וכל מיני הגדרות אחרות שאני (וגם אתה) כבר מבוגרים מדי בשביל להבחין בינהם.
צר לי על הבוטות, אבל הטון, כמו גם התוכן, של דבריך ילדותיים מאוד ונופלים לכל כך הרבה קלישאות.
כמעט מיותר לפרט, אבל גם אם אתה צודק (ואתה לא), חכה קצת, גדל ילד או שניים, תתמודד אם העולם לא דרך מאמרים וספרים של הוגים שונים, אלא דרך ילדים בשר ודם – ורק אז צא בהצהרות גורפות (גם אז לא מומלץ, אבל נראה לי שקשה לך בלי).
מסכים עם חנן (למרות שאני פחות אופטימי ממנו), אבל צריך לזכור שגם "הום-סקולינג" יכול לפתח את הילדים לסוג של אוטיזם חברתי. אתה רוצה לבודד את הילדים שלך מהעולם כדי שיהיו על פי האוטופיה שאתה מצייר בראשך.
בקיצור, תתבגר
(שמור את הפוסט הזה במגירה ותחזור אליו בעוד שש שנים ושני ילדים. מעניין אם זה ישעשע או יביך אותך)
אני גדלתי על הטלוויזיה ועל הקולנוע, 24 שעות ביממה, והתחנכתי במערכת חינוך שלא הייתה טובה מהיום או גרועה מהיום, ובכל זאת יצאתי בסדר גמור ואי אפשר להגיד שאני נעדר ערכים. בסופו של דבר אדם מתעצב על ידי תורשה ועל ידי סביבה, והחינוך של ההורים משמעותי פי אלף מהחינוך של בתי הספר. עיקר העיצוב נעשה עד גיל 7, ואז להורים יש משמעות הרבה יותר גבוהה.
אבל בשביל להמשיך את הקו של חנן:
http://www.notes.co.il/aviva/27099.asp
את כל השאר כבר אמרו לך.
יש המון דרכים לעשות הום סקולינג, אבל בעיקרון זה בסך הכל מאפשר לילד לשחק עם מי שהוא רוצה, ולא לשבת בכפייה 8 שעות ליד מי שהמורה קבעה לו, ולהיאלץ להתרועע כל יום עם קבוצה גדולה של ילדים שרובם לא שוחרי טובתו. הילד העומד בודד בחצר בית הספר, פן יציקו לו שוב, מבודד חברתית לא פחות מזה שלפחות גדל עם בני משפחתו.
אנחנו דורשים מהילדים הרבה דברים שלא היינו מסכימים לעבור בעצמנו. וכבר אמר יאנוש קורצ'ק, מי שאין לחשוד בו באידיאליזציה של הילדות:
"הילדים הם אוהבי קטטות? לא נכון, הם גם תמימים, נוחים, ותרנים – הסתכל נא יפה בתנאי עבודתם ובחייהם המשותפים. נסה נא להושיב ארבעים פקידים בחדר אחד, להחזיק אותם חמש שעות על ספסלים בלתי נוחים בעבודה אחראית, חת ביקורת קפדנית מתמדת של ממונה, אי את עיני רעהו ינקר".
אני לא בדיוק בדרך להיות הורה ולא כל כך עובד עם ילדים, אבל יש משהו בביקורת הנוקבת ביותר שלך. יש איזשהי הרגשה של ריקנות כזו באוויר, שאם לדורות הקודמים היו איזשהם מאפיינים, לדור החדש אין כאלה, ואם יש אז זה בדיוק הערכים הריקים שמנית (המסחור, ערך הסימן, וכו').
מה שיהיה מעניין זה יהיה לבדוק כתבות או מאמרים בנושא מהעבר, לראות האם מבוגרים התבטאו באופן דומה לפני 10-20 שנה לגבי התקופה שבה אנו הינו ילדים כמו שאתה מתבטא עכשיו. אולי אז ראו את הרובוטריקים כמסחריות מוחלטת? די אן די כמשחית הנוער? (ההורים שלי לא הרשו לי לשחק בשום אופן אחרי שילד אחד התאבד כשדמותו נהרגה) פסטיבל ערד כמסחרה של חרא של מוזיקה? יכול להיות מעניין לשמוע מה בני נוער חושבים על הזמנים שהם חיים בהם (אם מישהו מכיר בלוג רציני שכזה שיגיד).
סביר להניח בכל זאת שזו תופעה אוניברסלית, שכל דור יחשוב שהזמנים שלו היו טובים והזמנים החדשים נוראיים ומושחתים, ולכל דור יש את הסיבות שלו למה לחשוב ככה. אבל אתה יודע, גם אם נלך עם מה שאתה אומר זה גורם לי להיות מאוד אופטימי, כי זמנים שכאלה הם קרקע פוריה למהפכות, להתנגדות, ולחיים אלטרנטיביים. דווקא האינטרנט, אולי מאפיין מאוד חזק של הדורות החדשים האלה, בדיוק מאפשר להם את זה, להיות מי שהם רוצים ומה שהם רוצים (לפעמים אפילו במספר זהויות שונות). אז חלקם יעלו את הסרטון שלהם לאתר היפ וינסו לזכות באיזה תחרות שמקבלים בה מיליון סמס-ים חינם, ואחרים יעלו סרטים פירטיים סתם ככה ליוטיוב. צריך לתת צ'אנס, לראות מה יצא מבני הנוער של היום.
גם אסור לשכוח שיש פה ריקוד טנגו חריף. אם כבר אפשר להטיל אשמה הרבה יותר גדולה על התחרותיות חסרת המוסר, הקפיטליזם הקיצוני, והמסחריות המבחילה של אלה שעובדים בחברות הפלאפוניה וחבריהם ודוחפים לנו את זה לגרון כמו שמפטמים אווזים, והאנשים הללו הם מהדור שלנו ומעלה. כן, אני מסתכל דווקא על הרבה אנשים מהדור שלי ולא רואה בעיניים שלהם יותר מדי חוץ מדולרים. כמו שאיפה הילד שרו, אולי אפילו בפסטיבל ההוא שהיית בו "איפה הרוח?"
הגדול עולה לי"ב.
אני בכלל לא פוסל את מה שאתה מציע. כאמור, יתכן שזה הכל שמרנות טפשית מצדי. יתכן.
אני נוטה להסכים. לא הכל שחור ולבן. מצד שני מגמת הטמטומיזציה והבהמיזציה אכן לא מונה רק את הדור הצעיר – גם הדורות הקודמים סובלים ממנה מאוד.
מה שמיוחד בדור הצעיר זה שהוא לא מכיר שום דבר אחר.
בשנות השמונים היו אולי כבר רובוטריקים, אבל אנשים עדיין לא היו גאים בזה שהדבר היחיד שאכפת להם זה כסף, ועדיין הייתה תחושה שיש דמויות כלשהן לשאוף אליהן – לפחות ככה זה היה איפה שאני גדלתי.
באופן כללי ניתן לראות פה גם תהליך רציף, ואולי נוח לי למתוח את הקו איפשהו אחרי הדור שלי. אני גם לא שולל את הפוטנציאל של האינטרנט לשנות, ואת הפוטנציאל של המשבר לחולל משהו חדש. להפך.
עם זאת האינסטינקט שלי גורס שמשהו מסריח מאוד. אולי האינסטינקט שלי טועה אבל אלו הויברציות שהנוער העכשווי מוציא.
עידו
עידו היקר
ראשית ברכות לארוע שהולך להתרחש בקרוב
ושיהיה לכם מזל טוב
ואם במזל מדברים
אני מאמינה גדולה בהשפעה של ההורים
הרבה פחות בהשפעה של הסביבי ובית הספר
הורים מודעים וערניים כמו שאתם הולכים להיות בעזרת השם
יכולים הן לשמש דוגמא אישית של אנשים חושבים ויצירתיים והן להעביר לילדים תחושת ביקורת זהירה שלא תתקיל אותם עם כל מערכת חינוך שתבחרו.
אני מדברת מנסיון.
ההורים הם המשפיעים הנגדולים לפעמים לצערי גם בערכים לא בשלים שהם עצמם סובלים מהם. אבל בגדול מודעות ערנות ודוגמא אישית של פעלתנות אינטלקטואלית ו/או יצירתית הם המודל הטוב ביותר
והעיקר לא לפחד כלל
מירי
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=36