ראיון עם אורי ברוכין

הראיון התפרסם במקור באתר נענע10

 

אורי ברוכין הוא אולי המרואיין המושלם. בראיון איתו נדמה לפעמים שהוא משורר והוגה דעות שהתחפש לאיש פרסום. הוא מדבר על עולמות המדיה והאינטרנט בפואטיקה מתומצתת וזורמת השמורה בדרך כלל לגורואים המועטים המסוגלים לסכם תורות סבוכות בשורה וחצי. גם זמן ארוך אחרי שהפלאפון מפסיק להקליט הוא עדיין מנפק אמרות שפר ומכריח אותנו לשלוף את העט ולכתוב. לא בשביל הראיון – פשוט כי זה כל כך יפה.

אבל ברוכין לא ידוע בעולם האינטרנט הישראלי בגלל הפואטיקה שלו. האיש שחי בלונדון כיועץ לאסטרגיה שיווקית משפיע משם על האינטרנט הישראלי לא פחות מהפורטלים הגדולים. ההבדל הוא שהאימפריה שברוכין חולש עליה היא לא אימפריה עסקית שבבעלות אחת ממשפחות ההון, אלא יקום בועט ומצליח של תוכן עצמאי.

המיזמים שברוכין היה ממייסדיהם (יחד עם אילן גליני, וירדן לוינסקי שהוא מתעקש ומדגיש שהוא המייסד האמיתי) – פורטל התרבות הדיגיטלית קונספציה, בלוג הלינקים האיכותי הקולקטיב ואתר הבלוגים היוקרתי רשימות – הם מהמיזמים התרבותיים המוצלחים והמצליחים בהיסטוריה הקצרה של האינטרנט הישראלי.

בארץ שרגילה למיזמים תרבותיים שקמים עם טונות של כוונות טובות ונופלים דקה מאוחר יותר מבלי להשאיר חותם, המיזמים האינטרנטיים-תרבותיים של ברוכין מהווים יוצא דופן. יותר מכך, הם מעידים כמה מעט מהפוטנציאל התרבותי של האינטרנט הישראלי מנוצל כיום.

 

ישראבלוג כבר יש מאז הקמתה של הבלוגיאדה 'רשימות', שהקים ברוכין במשותף עם ירדן לוינסקי ואילן גליני, הפך האתר לשם נרדף לתרבות איכותית וגם לאליטיזם תרבותי. האתר, שבניגוד לבלוגיאדות אחרות בבלוגוספירה העברית מסנן את הכותבים בו, מכיל כיום כ-300 בלוגים (כ-170 מתוכם פועלים בסדירות) של כמה מאנשי התרבות, העיתונות, האקטיביזם והמדיה הבולטים בישראל. 'רשימות' זוכה לכ-300 אלף משתמשים ייחודיים בחודש. אלו אומנם נתונים חריגים בנוף של אתרי התרבות ברשת, ומעבר לכך כמו שברוכין אומר "זה לא כמה , זה מי". אלא שיחד עם ההצלחה הניכרת לה זכה רשימות בגיוס הכותבים האיכותיים של הרשת ובהבאת קוראים, הגיעו גם ההאשמות על אליטיזם מתבדל.

אורי ברוכין. (צילום: טום בירקט)

ההאשמה הזו נובעת אולי ממשהו שברוכין מזהה אותו כאחד הדברים המרגיזים לטעמו בתרבות הישראלית. "ישראל היא תרבות נורא צעירה וכתוצאה מכך המאבק על הצביון התרבותי הוא הרבה יותר בפרונט. לכן בישראל, בניגוד להרבה ארצות שהן קצת יותר עתיקות ובטוחות בתרבות שלהן, כל בחירה תרבותית שאתה עושה כאינדיבידואל, אז כל מי שאתה בא איתו במגע מרגיש שזה משליך עליו. הרבה פעמים אתה יכול לעשות בחירה. זו הבחירה שלי. זה מה שאני אוהב. עם זה אני רוצה להתעסק. אני לא אומר ששאר הדברים זה לא טוב, אני לא אומר שמה שאני עושה זה יותר טוב. זה פשוט מה שאני אוהב. מה שאני חושב. מה שחשוב לי. אתה לא יכול להגיד את המשפט הזה 'מה שחשוב לי' בלי שיגידו. 'לא. אתה מתכוון מה שחשוב. נקודה'."

זה מה שקרה עם רשימות?
"רשימות הולך במודע נגד בון טון מסוים. הוא הולך נגד חלקים מסוימים של תרבות האינטרנט שאני מאמין בהם מאוד, אבל לא צריך אותם כי כבר היה ישראבלוג ויש פלטפורמות פתוחות. לרשימות יש תפקיד אחר, ריאקציה בשירות המהפכה". שומר הסף "ישראבלוג עשה לשוק הישראלי אפקט פריימינג שבסופו של דבר השתנה,ואני חושב שאנחנו גם היינו חלק מהשינוי",אומר ברוכין על המקום והתפקיד שמילאה רשימות מאז הקמתה. "הפריימינג שישראבלוג עשה זה שבלוג זה ג'ורנאל, יומן אישי, לרוב וידויי במהותו. אנחנו הסתכלנו החוצה ובחו"ל זה אחרת כי בחו"ל הבלוגים התחילו מהאליטה הטכנולוגית והתקשורתית. זה לא דווקא דבר טוב כי הגדולה של הבלוגים זה הדמוקרטיזציה שלהם, אבל מבחינת כל העניין של בלוגים ככח תקשורתי-תרבותי קצת קינאנו במה שראינו בחו"ל".

"באותה תקופה הייתי כל הזמן ממליץ על הטורים של יואב קרני בגלובס. אני עדיין חושב שהוא אחד מהעיתונאים הכי דגולים שנולדו לנו. ביזושהי פעם כאשר נתתי שם הפניה נלהבת:כתבתי שצריך ללמד את הטורים שלו בבית ספר ושזה פשוט פשע שמי שנחשף אליו זה רק הקוראים של גלובס. אני מאמין שגלובס זה עיתון שיותר משהוא נקרא הוא נערם. אז צביקה הבשור שלח לי מייל וכתב לי משהו בסגנון 'תשמע אורי, אם אתם כל כך אוהבים את מה שיואב עושה למה שלא תבנו לו בלוג?"

ומשם זה התחיל?
"מזה התחיל להתגלגל הרעיון: למה לא לבנות לקרנים של העולם בלוג. תראה, היום אני יכול לומר את זה: רשימות הוא מניפולציה מקיוואליסטית על תחום הבלוגים. הוא ריאקציה בשירות המהפכה. מה שרשימות אמר הוא שיש אנשים שכשהם מסתכלים על פלטפורמות הבלוגים בישראל, הם לא מוצאים את עצמם ולא יכולים לראות את עצמם כותבים באינטרנט, וזה מעצבן אותנו. אנחנו רוצים שהם יכתבו באינטרנט, ביי הוק אור ביי קרוק. אז בואו נבנה להם שכונה שתהיה הגיונית מבחינתם".

לפעמים שכונת היוקרה הזו מנקרת לאנשים את העיניים
"אנשים מפספסים את זה המון פעמים, אבל לרשימות אנשים מתקבלים לא לפי הטעם האישי שלי, אלא לפי זה שהם מצהירים על פוקוס ואומרים הנה הרקורד המוכח שלי בפוקוס הזה. אז הם מקבלים אתר ויכולים לעשות איתו מה שהם רוצים. לפעמים אני מקבל פניות מאנשים נורא מוכשרים אבל זה פשוט לא הפוקוס של רשימות. זה הופך אותנו לעורכים ואני לא רוצה להיות עורך של שום דבר. מה זה הטעם שלי? הטעם שלי לא שווה שום דבר."
אז אתה כמו מכונה?
"אני שומר על החוקים היבשים. אני בסך הכל בודק את התיקים בכניסה".

כמה אחוז מהאנשים שמנסים להכנס לרשימות נכנסים?
"משהו כמו אחד לעשרה. אבל זה בגלל שרוב הפונים לא טורחים בכלל לקרוא את עמודי האודות של האתר ולהבין אם הם מתאימים או לא. אין לי ספק שזה עושה לי רע מאוד לקארמה. אני מאוד מקווה שדברים אחרים שאני עושה משפרים לי את הקארמה."

כמה מהתוכן ברשימות אתה קורא?
"יש כותבי רשימות שאני לא קורא בכלל. יש כאלו שב-RSS ואפילו בעדיפות גבוהה כי אני אוהב לקרוא כל מה שהם כותבים ולקרוא את זה מהר. ויש כאלו שאני קורא מדי פעם. אבל אתה יודע, אי אפשר. רשימות זה כמות תוכן מטורפת. היום את רובם אני לא קורא. מדי פעם אני עוקב. אני אוהב פעם או פעמיים בשבוע להכנס ולפתוח את כל מה שיש באותו רגע בחלון של העדכונים האחרונים ולבדוק מה יש שם".
מה זה עושה לך?
"כשאני קורא דברים יפים זה משמח אותי וכשאני רואה אנשים שמחים זה משמח אותי. יש כל מיני אנשים אצלנו שגילו אותם מחדש כשהם התחילו לכתוב ברשימות. אני מאוד אוהב את זה, והכי אני אוהב לקרוא כשהכותבים עצמם שמחים באתרים שלהם והם כותבים על זה בפוסטים. זה נורא משמח אותי, כי if it's all about love אז איטס אול אבאוט לעשות לאנשים טוב".
כתבת פעם שיש בלוגים שיותר ממלאים את מה שהתכוונתם אליו כשהקמתם את רשימות וכאלו שקצת חוטאים למטרה, למה התכוונת בדיוק?
"תמיד באתרים לא ערוכים יש רעש. אני חושב שברשימות אחוז הרעש [לעומת] סימן הוא יחסית לטובת הסימן לאתר לא ערוך. אנחנו מקבלים אנשים לפי הקונספט שהצגתי לפניך אבל אחרי זה הם עושים מה שהם רוצים. יש אנשים שבשלב מסוים מאבדים כיוון ומתחילים לכתוב על דברים שלא קשורים לרקורד שלהם ואנחנו כבר לא יכולים לעשות הרבה בקשר לזה באותו שלב. בעיני מי שממלאים את המטרה שלשמה רשימות הוקם זה אנשים שרשימות הוא במה ציבורית לעשיה היותר רחבה שלהם".

 

 

יזמות תרבותית שוברת את הלב

  אבל למרות ההצלחה, גם רשימות ידעה לאחרונה רגעים קשים. באוקטובר 2007 פרסמו מייסדי רשימות פוסט מפתיע ומדאיג עם הכותרת "פרויקט רשימות במשבר- מכתב פתוח לבעלי האתרים ולציבור הקוראים". בפוסט הארוך הסבירו המייסדים כי ההצלחה של האתר ועלויות האחסון והתעבורה המתגברות שהצלחה זו קשורה בה מקשות על המשך תפעולו החינמי של האתר. האינטרנט געש ורגש, אולם כיום כשלושה חודשים מאוחר יותר ברוכין נשמע אופטימי יותר.

"כל מה שאני יכול להגיד זה שהתכנסנו לכיוון של שותף ספציפי, שאנחנו כרגע איתו בתהליך של גיבוש של הסכם. מבחינתנו, לפחות על פניו, בשלב הזה מצאנו את השותף המושלם מבחינת מה שהוא מוכן לתת ומה שהוא רוצה לקבל. היה לנו נורא חשוב לא לפגוע וזה מישהו שבאמת מוכן לתת לרשימות את התנאים שיבטיחו את הקיום ארוך הטווח שלו באופן שמה שמה שהוא מקבל בחזרה לא יפגע באתר בכלל".

יש לך הערכה של הסיכויים?
"אני כל הזמן הייתי אופטימי. גם כשהיינו במשבר, הכי פסימי זה היה 75% לחיוב, ועכשיו אני חושב שאנחנו מעל ל-90% לחיוב."

המשבר של הרשימות הראה כיצד בישראל אפילו פרויקט תרבותי מצליח בעליל כמו רשימות יכול לעמוד בסכנה בגלל בעיות פרוזאיות כמו מיעוט האמצעים ומיעוט זמן. "לכולנו יש קריירות תובעניות, שאנחנו מקווים להמשיך לפתח, ואתגרי פרנסה כמו לאזרחים מן השורה. לכולנו יש מחויבויות בכל מיני תחומים שרק הולכות וגדלות. בשנה האחרונה הבנו אמת כואבת: לא נוכל להמשיך לעמוד לבד בתובעניות של האתר לטווח ארוך", כתבו אז המייסדים.

יש הרבה אנשים שמתים לעשות משהו שיזכה לשבריר מההצלחה שרשימות וקונספציה זכו לה. יש לך עצות בשביל מי שרוצה להיות יזם תרבותי בישראל?
"צ'ארלס שולץ אמר פעם על קומיקס, שזה עוד תחום שאני אוהב ופעילו בוComics will ruin your life and break your heart. זה צריך לזכור, שלהיות יזם תרבותי בישראל will ruin your life and break your heart. זו עבודה נורא קשה ויש בזה כיף גם, אבל זו עבודה נורא קשה ולרוב בבדידות גם".

ואיך אתה בכל זאת מסביר את ההצלחה של הפרויקטים שלכם?
"מה אני אעשה, יש לנו קטע כזה. יש אנשים שפוצחים איתך בשיחה בתור לרופא ומתיידדים איתך בניגוד לרצונך. זה לא מאוד שונה מזה. אנחנו אוהבים דברים מסוימים ואנחנו אוהבים לפעול בתחומים האלה ולהביא את הדברים האלה ולספר עליהם. פשוט יצרנו לעצמנו את המנגנונים לחלוק את האהבה שלנו לדברים האלה".

 

לונדון היא מאהבת אכזרית

"המשמעות זה שריקה שאנחנו שורקים לעצמנו באפילת הקיום", אורי ברוכין.

אתה רואה עוד מיזמים באופק או שאתה עסוק בלשמר את מה שקיים?
"השנה האחרונה עומדת בסימן שינוי מתכונת שהמטרה שלהם היא קודם כל שנוכל להמשיך עם מה שקיים ולקבל בחזרה את החיים שלנו. אין לי ספק שאז יהיו רעיונות חדשים וחלק מהם נעשה, אבל יש גם טעויות שלא נחזור עליהם. אם דיברת על עצות, למרות שקשה, צריך לחשוב על הטווח הרחוק כמה שיותר אפשר. צריך להבין שדברים שאתה מתחיל להפעיל אותם, קשה מאוד להפסיק להפעיל אותם. אז באינטרנט יש את העניין הזה של דברים שמפעילים את עצמם. אבל גם הדברים שמפעילים את עצמם לא מפעילים את עצמם. זה דורש זמן וזה דורש השקעה ובעיקר בתחומים של תרבות. כשאתה יוצר מיזם תרבותי אתה בא עם אג'נדה. המון פעמים זה לא יכול להיות משהו שהוא לחלוטין פתוח ולחלוטין self-sustaining"

אתה חי בלונדון ופועל נורא בתוך התרבות הישראלית, אין פה סוג של סתירה? לא מעניין אותך לפעול גם בלונדון בתחומים האלה?

"אני חולה עברית ואני חולה על החלקים היותר טובים ויפים של התרבות העברית. אני חושב שהתחיה של התרבות העברית זה פשוט דבר גדול. בסופו של דבר העניין הוא כזה. אני חלק מקהילה של עשיה שהיא עברית במהותה וקשור קשר תרבותי וביוגרפי על גבול הביולוגי עם התרבות העברית. לצד זה מה שמניע אותי בחיים זה סקרנות ואני חושב שככל שנוצרות הזדמנויות לפעילות שם אז אני אהיה פעיל שם. אני לא חושב ששם אי פעם מישהו יעשה מזה כזה עניין, פשוט כי התחום הזה יותר גדול וענקי שם, וזה מצוין מבחינתי. אני חייב לומר לך, אנשים לא יאמינו כי אנשים אומרים, נו אז למה הוא מתראיין, אבל בתכ'לס הצד הציבורי של הפעילות שלי גרם לי יותר צרות וכאב לב מאשר סיפוק"

איזה מין צרות
"אתה יודע, צרות עין, טוקבקים מגעילים וכל מיני דברים כאלה שאתה לא אמור להעלב מהם אבל מעליבים אותך".

אתה אוהב את לונדון?
"תל אביב הייתה מרכז החיים שלי יותר יותר שנים, אבל במצטבר גרתי בלונדון יותר מאשר בתל אביב. אני נורא אוהב את לונדון. זה עיר שהיא נורא מתגמלת למי שהוא סקרן ואוהב תרבות. אני תמיד אומר על לונדון שהיא מאהבת נורא אכזרית. צריך להשקיע בה המון אבל הפידבק הוא מדהים. יש הבדל נורא מהותי בין המקומות שאתה גדל בהם לבין המקומות שאתה בוחר בהם, ואני חושב שהמקומות שאתה בוחר בהם כי הם מייצגים בשבילך משהו הם סוג של זוגיות, וזו זוגיות נורא מורכבת".

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אחת מהצפון  ביום 25 בינואר 2008 בשעה 10:47

    תבורכו, אתה ושותפיך, על האתר המקסים הזה.
    בהחלט אי של שפיות (רוב הזמן).

    הערה קטנה לי אליך, ומקווה שלא תפגע:
    מהראיון הזה קשה לראות שאתה אוהב עברית. שילוב של משפטים באנגלית ושימוש יתר במילה נורא.

  • ענת פרי  ביום 25 בינואר 2008 בשעה 11:09

    הראיון הזה עורר בי תחושת מבוכה

    אני מאד מאד מאושרת ברשימות, אבל מאד לא רוצה לחשוב על עצמי במושגים כמו "יוקרתי" או "אליטיסטי".

    ברשימות יש דברים יותר טובים ופחות טובים, כמו בכל מקום, ויש מגבלות טכניות שאינן מאפשרות לקבל את כולם, ויש בוודאי גם שיקולים אישיים שנכנסים, כי כולנו בני אדם.

    צריך להיזהר לא לעבור את הקו הדק בין גאוה במעשה ידיך, שזה דבר מובן ומוצדק, לבין התפארות, שאין לזה מקום.

    אם יש משהו שמפריע לי ברשימות זה כשאנשים כותבים שירי הלל לעצמם. אפילו אם כל מלה אמת זה לא נראה לי ראוי.

  • עידו  ביום 25 בינואר 2008 בשעה 11:27

    שלום עינת,
    תודה על ההערה. צריך לזכור שאת המאמר אני כתבתי לא ככותב ברשימות (למרות שהוספתי בנענע גילוי נאות בנושא) אלא ככתב נענע.
    וככתב מתבונן מהצד אין מה לעשות, לאתר יש שם יוקרתי ו'אליטיסטי' שזה הצד השני וה'אפל' או 'חשוד' יותר של יוקרתי – אפשר להסתכל לחיוב ואפשר להסתכל לשלילה (כמו שעושים לפעמים), ולמרות שהמבט שלי הוא עקרונית חיובי השתדלתי לא לטייח ולהציג את שני הצדדים של העניין הזה.

    בתור אתר שהבידול העיקרי שלו מול הבלוגיאדות האחרות הוא בכותבים שלו, לא יכולתי ככתב להתעלם מהסוגיה הזו. וכאמור בתארים האלה אין שיפוט אלא יותר תיאור מצב שעליו אפשר להתווכח (כמו שאנחנו עושים כאן).

    אגב המילים 'יוקרתי' ו'אליטיזם' באו שתיהן ממני בכתבה, כך שנראה לי שאפשר להוציא את אורי מהוויכוח הזה.

    עידו

  • חנן כהן  ביום 25 בינואר 2008 בשעה 12:42

    כל הכבוד לאורי וירדן.

    אסור להפסיק להגיד ולכתוב את זה כי צרי העין נוטים לעשות יותר רעש.

  • אורי ב.  ביום 25 בינואר 2008 בשעה 13:16

    אמת. גם אני נחרדתי מזה.
    אבל אהבה לחוד, ויכולת לחוד. בעיקר אחרי כמה שנים בגולה ומה שהן עושות.

    מעבר לזה – יש כמה נקודות שאני אעיר עליהן בבלוג שלי בהמשך.

  • תימורה  ביום 25 בינואר 2008 בשעה 13:28

    למראיין, למרואיין ולאכסנייה.

  • ענת פרי  ביום 25 בינואר 2008 בשעה 14:13

    ענת, לא עינת

    אחד הדברים שמבדיל בעיניי עיתונות מערבית במיטבה, למשל ה"ניו יורק טיימס", מהביצה המקומית שלנו, הוא שהיא לא עיתונות חנפנית, לא למימשל ולא למו"ל. העיתונות הישראלית היא הרבה יותר פראבדה מ"ניו יורק טיימס", וכותבים שמתחנפים למו"לים ולראש הממשלה הם אלה שמקודמים ומתוגמלים, ולאו דוקא הכותבים האיכותיים, שנוטים להיות יותר עצמאיים בדיעותיהם ופחות צפויים.

    אם אנחנו רוצים להשתחרר מהתופעות הלא נעימות של העיתונות הישראלית, צריך להשתחרר גם מהנטייה היהודית שלנו להתחנף ולפרכס אלה את אלה, שבעיניי לא מראה על כבוד אמיתי אלא על סוג של תחמנות שאותי לפחות מרתיעה.

    ואני אומרת את הדברים עם הרבה כבוד גם לעידו, גם לאורי ולכל המעורבים בפרויקט.

  • חני  ביום 25 בינואר 2008 בשעה 14:20

    אני אחת השמחות שעליהן דיברת, אורי. לא יודעת אם אנשים גילו אותי מחדש, אבל בטוח שאני גיליתי מחדש את עצמי. פתיחת האתר נתנה לי דחיפה לסיים סיפורים לא גמורים, ושינתה את סגנון כתיבת השירה שלי. תבורכו ונתברך גם אנחנו בכם. וביחס לביקורת ולצרות העין:אין מה לעשות, זאת מנת חלקם של העושים.מאחלת לכם שתמשיכו להיות בין העושים ותדעו הרבה הנאה וסיפוק.וא- פרופו קארמה,יש משפט אחד שאמרה לי חברה מהעבודה שמסייע לי ברגעים קשים:"היקום מתגמל אנשים אמיצים". ותודה,כמובן,גם לך, עידו.

  • אורי ב.  ביום 25 בינואר 2008 בשעה 16:01

    הערות שלי בעקבות הראיון:
    http://tinyurl.com/yu3944

  • אחת  ביום 25 בינואר 2008 בשעה 21:05

    קראתי לפני שעות אחדות את הפוסט, עד המילה "יוקרתי". שם הפסקתי.

    עתה שבתי בכדי לעיין בתגובות, וטוב (עבורי) שעשיתי כך כיוון שמצאתי את התגובה של ענת פרי, עמה אני מסכימה לחלוטין.

  • שרון רז  ביום 25 בינואר 2008 בשעה 21:20

    היה מעניין מאוד לקרוא את דברי אורי
    תודה עידו על הראיון והפוסט
    תודה גדולה שוב לאורי, אילן וירדן על המיזם וההשקעה

  • תומר  ביום 26 בינואר 2008 בשעה 16:42

    יופי של ראיון.

    ובעניין ה"יוקרתי", אני חושב שיש בהחלט מקום לאליטיזם מדי פעם. לא הכל אותו דבר, לא כולם שווים בכל ולא צריך להתבייש באיכות. כשצועקים "שוויון" צריך לשים לב שלא מקבלים בחזרה בינוניות, וה"ריאקציה בשירות המהפכה" של אורי היא לדעתי חיובית ואפילו הכרחית, לא כל שכן במצב בימינו.

  • עידו  ביום 26 בינואר 2008 בשעה 19:56

    שלום ענת,
    אני מצטער על הבלבול בשם, זה היה עניין של בלבול וקוצר זמן ברצון להספיק להגיב לפני שאני יוצא מהבית (חזרתי עכשיו).
    מצער אותי שאת רואה בפרגון לאורי חנפנות. מה אני יכול לומר, רק שאני באמת אוהב את מה שהוא עושה ולא ראיתי צורך להסתיר את זה.
    אני אוהב לפרגן לכל מיני אנשים, כשאני חושב שמגיע להם, בין אם זה מרואינים מחו"ל ובין אם זה אם זה מרואינים ישראלים. אורי לא הראשון ואני מאוד מקווה שהוא לא יהיה האחרון' ואני מתכוון להמשיך לשמור על זכות הפרגון החופשי למי שאחשוב שהדבר מגיע לו בעתיד, גם אם זה יגרום למי שרוצה לחשוב כך שמדובר בחנפנות.
    שבוע טוב,
    עידו

  • עידו  ביום 26 בינואר 2008 בשעה 20:17

    אני חייב להתעכב על זה עוד קצת, כי הטענות שלך מקוממות אותי למדי.

    שני דברים שרציתי לציין לגבי שני התארים שעליהם תקפת אותי 'יוקרתי' ו'אליטיסטי'.

    1. למה זה לגיטימי לכתוב את התואר היוקרתי בצירוף ל- 'מגזין סלון היוקרתי', או 'מגזין wired היוקרתי' וכו' וכו', אבל לא לגיטימי בנוגע למוסד מקומי? אולי את חושבת שרשימות לא ראוי לתואר כמו למשל מגזין סלון או wired שלא הייתי מהסס רגע לפני שהייתי מכנה אותם בתואר הזה, אבל זה כבר עניין של טעם וריח.
    אם את מתכוונת לכך שאני כותב במסגרת רשימות, אני חוזר להבהרה שלי על כך שכתבתי את הכתבה ככתב נענע ומתבונן מהצד (למרות ההבהרה שנתתי בכתבה שהתפרסמה בנענע על היותי כותב בלוג ברשימות). ככתב נאמן כתבתי את דעתי הכנה, שנדמה לי שהיא בכל זאת לא מופרכת עד כדי כך…

    2. בנוגע למילה 'אליטיסטי' אני חייב לחזור להאשמה שהיא מעידה על גאווה, כי היא כל כך שלא במקומה. המילה 'אליטיסטי', בשונה מ'יוקרתי' נושאת בחובה משמעויות שליליות לא פחות מחיוביות. היא מסמנת בכתבה בעיקר את ההתנגדויות שהיו לרשימות, ולא דווקא דברים חיוביים לכן אני לא חושב שיש בה שום דבר מה'חנפנות' הזו שאת רואה שם.

    אם יש דבר אחד שלא הייתי בטוח לגביו היה הפתיחה של הכתבה. למרות שחששתי שתעורר התנגדויות הכנסתי אותה משום שהיא ביטאה את התחושה שלי מהפגישה ולא רציתי לוותר עליה רק בגלל החשש מהתנגדויות. מעבר לזה אני שלם עם הכל, ואם יש לך טענות נוספות לגבי ה'חנפנות', אני אשמח לענות להן בהתאם הטענה.

    שבוע טוב,
    עידו

  • ענת פרי  ביום 26 בינואר 2008 בשעה 23:57

    אתה בעל אתר ברשימות ואורי מבעלי הפרוייקט, לכן כל אמירה שלכם מתייחסת גם לעצמכם

    ועל זה נאמר "יהללך זר ולא פיך".

    זה לא שונה הרבה למשל מזה שנחום ברנע יראיין את נוני מוזס ושניהם יחמיאו אחד לשני וישבחו את העיתון שלהם.

    גם לא מקובל בעיניי שאורי אומר כמה אנשים הוא דוחה על כל אחד שהוא מקבל. זה מידע שצריך להיות דיסקרטי. זה אתר של אנשים שכותבים ולא קורס טיס. איכות הכתיבה שלנו היא עניין להערכה וחוות דעת אישית, ולא דבר שאפשר למדוד אותו בצורה מדויקת. יכול להיות שהיו אנשים שנידחו שלא בצדק. זה קורה בכל מוסד שהוא סלקטיבי, ועצם הקבלה לפרוייקט לא מוכיחה כלום לכשעצמה.

    פירגון ברשות הפרט הוא דבר מצוין, וכל מי שאסיר תודה לאורי וירדן ואילן יכול לכתוב להם תודה כאוות נפשו, אבל כשעושים דברים ברשות הרבים צריך להתנהג אחרת. מה שברשות הפרט נראה כפירגון עלול להיראות ברשות הרבים כיוהרה בלתי נסבלת. אנחנו יושבים בחלון ראוה ולא כל ביקורת היא צרות עין. יש גם ביקורת צודקת.

  • עידו  ביום 27 בינואר 2008 בשעה 9:06

    טוב, כדי לסכם את הנושא מבחינתי.

    אני מבין את הטענות שלך. אני יכול רק לומר את זה. אני לא עובד אצל אורי. לא פגשתי את אורי מעודי עד הראיון. כתבתי את הראיון בגלל שכבר זמן רב שאני מתפעל מהפרוייקט כולו, ורציתי לתת לזה ביטוי, במיוחד מכיוון שאני בעצמי חיפשתי על זה מידע מהסוג הזה בעבר ולא מצאתי. פרגנתי בדיוק כמו שאני מפרגן לרבים אחרים, כמו שיודע כל מי שעוקב אחרי הכתבות שלי, וכמו שכתבתי אני אוהב לפרגן כשזה מגיע לאנשים, ואני אוסיף שאני משתדל לכתוב שאני גם אוהב לכתוב על אנשים שמגיע להם שיכתבו להם ולכן אני באופן טבעי מפרגן יותר ממה שאני מבקר, ואם להתייחס למשהו שאורי אמר בזמן הכתבה, טוב לי עם זה קרמטית 🙂

    מה שאני כן מודה, זה שבקטעים מסוימים בראיון הייתה לי תודעת היותי חלק מרשימות, לא באופן שזה גרם לי להלל או לשבח במקומות שלא הייתי עושה זאת באופן רגיל – אלא באופן שאני אוהב את הקהילה הזו ורציתי לתרום לה משהו קטן, להוסיף איזה טקסט שידעתי שעשוי לעניין את בעלי האתרים ולתרום למרקם של האתר, ואודה ואתוודה שזה שימח אותי.

    מהבחינה זאת היה לי אולי מניע נסתר בזה שכבר היה לי בראש גם קהל קוראים מהקהילה של רשימות. את יכולה לשפוט אותי על זה. אבל מגוחך לטעמי לומר שאני מתייהר על ידי זה שפרגנתי לרשימות. אני חלק כל כך קטן מהמפעל הזה והקשר בינינו הוא בסה"כ די רופף. אני ממש לא כותב בהרגשה שכשאני משבח את רשימות אני משבח את עצמי, זה נראה בעיני מופרך לחלוטין.

    לסיכום, אני יכול לראות למה זה נראה לך ככה. אני לא חושב שזה ככה, אין לי עוד מה לומר מלבד שחבל לי שכתבה די טריוויאלית מהסוג הזה צריכה לספוג כל כך הרבה ביקורת רק בגלל שאני אחד ממאות אנשים אחרים שמעורבים בפלטפורמה של אורי. כנראה שאני בנאדם שכשהוא חושב שצריך לעשות משהו פחות אכפת לו איך זה נראה ויותר מה שהוא חושב שזה, וכנראה שזה יכול לפעמים לסבך אותך עם אנשים אחרים.

    ושוב, כל מה שאמרת צריך להתייחס אלי ולא לאורי. לא נעים לי ש"סיבכתי" אותו בכל זה, ושהכוונה שלי לתת קצת גישה בלתי אמצעית למה שמאחורי הפרוייקט הפכה למתקפה עליו מצידך.

    שיהיה ברור. אורי לא הילל כלום אלא די הצטנע לאורך כל הראיון והקפיד להסתייג מהתשבוחות שלי. כל הילול בא ממני.

    עידו

  • אורי ב.  ביום 27 בינואר 2008 בשעה 14:29

    אנחנו _לא_ המו"לים של אף אחד שכותב באתר הזה.
    קל וחומר לא העורכים.

    אני לא הולך להיכנס לויכוח על זה בכלל, אבל המינוח הזה חוטא לחלוטין לזה שפה זה אינטרנט.

  • יאיר דקל  ביום 4 במאי 2008 בשעה 9:21

    דרוש אתר יוקרתי ואליטיסטי וצריכים שהיו כותבים בעלי איכות.
    בעבר, הרחוק, היתה הערכה בעם ישראל לידע, להשכלה, לאיכויות. היום יש הערכה לכסף, להצלחה (חומרית או כוחנית). אני מאד שמח על היוזמה להקים אתר בלוגים שעשוי (אני מקווה) לתרום לשיפור האיכות, להעלאת הרמה של החשיבה, להתייחסות יותר רצינית לאירועים ובעיות.
    ולבסוף, גילוי נאות – אני כותב חדש באתר רשימות. כתבתי כאן את דעתי על הנושא בכללותו ולא כדי להאדיר דווקא את את אתר רשימות.

כתוב תגובה לתומר לבטל