הקופים מגלים את ההייפרספייס – טרנס מקנה בועידה הפסיכדלית בסנטה ברברה 1983

במאי 1983 כשאחד מהדוברים בועידה הפסיכדלית בסנטה ברברה ביטל את הופעתו החליטו המארגנים לאפשר לדובר צעיר בשם טרנס מקנה למלא את מקומו. בשביל מקנה, שרק התחיל את הקריירה הציבורית שלו באותה תקופה הייתה זו הועידה הגדולה ביותר שהשתתף בה. הוא היה בן 35 בלבד והופיע לצד השמות הגדולים שהנהיגו את התנועה הפסיכדלית כבר משנות השישים, אבל הרעיונות שלו היו פורצי דרך כל כך שמאז אותה ועידה כולם בתנועה הפסיכדלית ידעו מיהו טרנס מקנה.

תרגמתי בשביל NRG ניו-אייג' את ההרצאה ההיא של מקנה וגרסה מקוצרת של ההרצאה התפרסמה שם שבוע שעבר. אני מביא כאן עכשיו את הגרסה המלאה של הטקסט.

תורגם בהתבסס על על ההרצאה שנשא טרנס מקנה בועידה הפסיכדלית של סנטה ברברה במאי 1983.

התכוונתי בתחילה לקרוא לשיחה הזו 'קופים מגלים את ההייפרספייס' אבל חשבתי שהשם הזה עשוי להיות מעט שערורייתי מדי ולכן התפשרתי על 'הלוצינוגנים לפני ואחרי הפסיכולוגיה'. אז לפני שאני נכנס לנושא הזה אספר מעט על איך התחלתי להתעניין בחומרים הללו ובהשפעות המאוד יוצאות דופן שלהם. לפני שנים רבות, לאחר טריפ לסד, דמיינתי שאני רואה קשר בין חווית הלסד והמוטיבים של האמנות הטיבטית הדתית ובהתאם לכך נסעתי לנפאל והתיישבתי בכפר של פליטים טיבטים. אלא שבמהרה גיליתי שהשמניזם שעליו רציתי ללמוד היה בלתי נגיש מסיבות של שפה, ומהסיבה שבודהיסטים שלימדו אותי טיבטית התייחסו בחשדנות לשמאן שעמו רציתי ליצור קשר.

כך הבנתי שהקשר בין שמאניזם לבין חומרים הלוצינוגנים הוא ששני הדברים הללו הם בדרכם טאבו. כאשר אתה עוסק עם תרבויות קדם-אלפבתיות אתה מגלה שהשמאן הוא דמות יוצאת דופן מאוד. הוא דמות מכרעת לחיים הפסיכולוגיים והחברתיים של הקהילה שלו אבל הוא בו זמנית שולי אליה. הוא גר בקצה הכפר. קוראים לו רק בעניינים של משברים חברתיים גדולים. היחס אליו הוא יחס של פחד ושל כבוד. וזה עשוי להיות תיאור של החומרים ההלוצינוגנים הללו. היחס אליהם הוא יחס של פחד ושל כבוד. הם נותרים בלתי מובנים וקוראים להם רק ברגעים של משבר גדול. והם חלק קבוע אבל תמיד שולי של הקהילה.

ראיתי את זה בנפאל בשאמאניזם הפרינפו הטיבטי שהוא שאמאניזם שאינו הלוצינוגני. ראיתי את זה באינדונזיה שבה פותחו טכניקות על מנת ליצור טראנס שאינן טכניקות כימיות, ובאופן ספציפי ריקוד. וראיתי זאת במידה רבה באמזונאס שם אני חושב שיצרתי קשר עם השאמאניזם הראשוני.

כפי שאתם יודעים יש מחלוקת בשאלה האם השמאניזם הנרקוטי, או כפי שאני מכנה אותו השאמאניזם ההלוצינוגני הוא צורה מנוונת או הצורה הראשונית של השאמאניזם. מירצ'ה אליאדה תמך בעמדה ששאמאניזם הלוצינוגני הינו מנוון[1] ואילו גורדון וואסון תמך בצדק לדעתי בעמדה ההפוכה וטען שהייתה זו כנראה הנוכחות של חווית הסמים ההלוצינוגנים בחיים הקדמוניים של המין האנושי שהניחה את הבסיס לתפיסת הנשמה.

בעוד אני עושה את דרכי דרך תרבויות שונות וחומרים הלוצינוגנים שונים שמתי לב שבדעתם של אלו שחקרו את הפטריות היו הנחות מסוימות לגבי פסילוסיבין שהיו שונות מהמיתוס שבקע סביב להלוצינוגנים אחרים.

הלוגוס הפסיכדלי
מתוך החומרים ההלוצינוגנים הנפוצים פסילוסיבין הוא הויזואלי ביותר לדעתי. והוא בהחלט ויזואלי אם מתנסים בו באופן המסורתי. ואני תמיד נדהם עד כמה מעט ידועה או מתורגלת הדרך המסורתית אז אני אתאר לכם אותה. הדרך המסורתית להתנסות בפסילוסיבין היא לקחת כמות בריאה מאוד של בערך 50 מיליגרם על קיבה ריקה ובחושך מוחלט. (צחוק בקהל)

ובסיטואציה הזו שהיא במובן מסוים סיטואציה של חסך חושי הפסילוסיבין מסוגל להביע את עצמו ברמה המלאה ביותר ולהראות לך את עצמו לא כנגד הרקע של המציאות שמקיפה אותנו בדרך כלל אלא כנגד רקע של חשיכה כך שניתן לראות את המהות הטהורה של הדבר. וזה דבר ביזארי בצורה יוצאת דופן, ושקשה בצורה יוצאת דופן להטמיע אותו לתוך לתוך תפיסת העולם שלכם בין אם אתה צעיר משבט הבורה שעובר טקס התבגרות, סטודנט בקולג' או חוקר כימיה.

האינטגרציה של הדברים הללו לתוך השפה אינה דבר פשוט. אם היא הייתה פשוטה הדברים הללו לא היו תופסים את המקום הפריפריאלי הזה בתרבות אנושית לאחר 10,000 שנה. אבל מעל ומעבר לאינטנסיביות הויזואלית של הפסילוסיבין, הדבר שמפריד אותו מחומרים הלוצינוגנים אחרים הוא לדעתי תופעה שניתן לתאר אותה כהזיה שמעית אבל למעשה לתאר אותה כך יהיה סוג של ז'ארגון רפואי רדוקציוניסטי. משום שהדבר הזה הוא למעשה קול בתוך הראש שנפרד מהאגו הנתפס.  במילים אחרות, ישנו קול שמדבר, אתה שומע אותו ונראה שהוא פועל בנפרד מהאגו. הוא פועל בתפקיד של מורה, כמספר של החזון שמתגלה לפני האדם באופן דומה לזה שבו הוביל ורגיליוס את דאנטה דרך מדורי הגהנום[2]. והציוד האינטלקטואלי המודרני אינו מסוגל להטמיע את הדבר הזה. זה סוג הדבר שאנחנו מקשרים אותו עם פסיכופאתולוגיה. קשה לדמיין משהו זר יותר לתודעה המודרנית מאשר קול מחוסר גוף שבוקע מתוך הראש. אלא שכשאנחנו מסתכלים על המחשבה המערבית בקנה מידה של אלפי שנה אנחנו מגלים שלא רק שאין מדובר בתופעה זרה אלא שלאורך חלקים ארוכים מההיסטוריה האנושית הוא היה חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית והוא נקרא, בהסתמך על היוונים 'הלוגוס'.

הלוגוס נשמע מתוך הראש והלוגוס היה ההגה המכוון של הציבליזציה האנושית לאורך מאות שנה עד הקריסה של דתות המסתורין העתיקות ועלייתה של הנצרות לסטטוס של דת עולם. אני בטוח שאתם מכירים את הסיפור של פלוטרכוס על הדייג ששמע רעש גדול וראה משהו נופל מהים ושמע קול מהשמיים אומר שפאן הגדול מת,  או במילים אחרות שהעפילו על האלים העתיקים. ולמעשה במונחים יוניגיאנים האלים העתיקים שנפלו לתוך הים הוטבעו בתת מודע ונעלמו מהחוויה של האנשים הרגילים.

העלמות הלוגוס
מאותו רגע עברו כ-1,500 עד 1,700 שנה. בזמן שהנצרות עיבדה את משמעות המסר שלה המדע התרחק מהנצרות ויצר את סט הפעולות שלו. העולם החדש התגלה, ההיגיון הוכתר כמלך והשיטה המדעית הוצבה כבוררת עליונה והציבליזציה שאנחנו מכירים התפתחה סביב אלו. אבל אז ב-1953 ואלנטינה וגורדון וואסון נסעו לסיירה מאזאטק שבמקסיקו וגילו שם את דת הפטריות. ואני מאמין שעד היום הזה אנחנו לא יודעים מה היה בדיוק הדבר הזה שבו נתקלנו שם.

פטריות. סם. דת. כל הרעיונות הללו לגבי מהות הדבר הזה מתבססים על הרעיון שאנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על תודעה. ולמעשה כל מה שנאמר בועידה הזו התבסס על ההנחה שאחנו יודעים על מה אנחנו מדברים כאשר אנחנו מעלים את הקונספט של תודעה. אבל אמת העניין, גבירותי ורבותי, היא שאחרי 2,000 שנה של עיסוק בבעיה מדענים עדיין אינם יכולים לומר לך איך אתה יוצר את התפיסה שתגרום לך לסגור את כף ידך הפשוטה לאגרוף קמוץ, וזה יקרה. זוהי התערבות של התודעה לתוך עולם של חומר שאף פילוסוף עד היום לא הצליח לתת לה הסבר מספק.

עם ההלוצינוגנים ההתערבות הזו של מימד אחד לתוך אחר, של תודעה לתוך חומר, או של חומר לתוך תודעה עולה לעוצמות מטלטלות של אינטנסיביות ואני מאמין שאחת הסיבות הבלתי מודעות שעומדת בבסיס הגישה המוזרה של הממסד כלפי ההלוצינוגנים היא שהם מביאים את המסתורין אל פני השטח כחוויה אינדיבידואלית. במילים אחרות, אתה לא מבין את החוויה הפסיכדלית על ידי כך שאתה מקבל עליה דיווח ממגזין טיים או אפילו מהאקונומיסט. אתה מבין את החוויה הפסיכדלית על ידי כך שאתה חווה אותה. ולכן להבין אותה הוא לצאת למסע של חינוך עצמי, מחוץ לקונטקסט של התרבות שלך, משום שלתרבות שלך אין שום תשובות לשאלה מה עשוי הדבר הזה להיות.

פסילוסיבין ובמידה פחותה יותר גם DMT, מעורר סוג של לוגוס או מציג מחדש את התופעה של הלוגוס לתוך החוויה של האדם המודרני. אז מה אנחנו צריכים להבין מזה? אני חושב שעלינו לקחת את זה ברצינות רבה מאוד. אני חושב שהמשבר התרבותי שאנחנו מעורבים בו ובזה אני מתכוון המשבר התרבותי הגלובלי המוביל אולי להכחדתו של המין האנושי – קשור לעובדה שהמודלים שפיתחנו ב-500 עד 1,000 השנה האחרונות הונו אותנו. הם לא עובדים.

אנחנו כבשנו תרבויות אחרות עם קפיטליזם וטכנולוגיה ודיכאנו את הקשר שלהם עם המימדים האינטואיטיבים. אנחנו יצרנו שיטה אחת על מנת למדוד בעזרתה את האמת וכל דבר שלא עובר דרך השער הצר הזה נדחק לתחום של מיתולוגיה או גרוע מכך של חוסר בגרות תרבותי. ובאותה העת אנחנו התרבות שנמצאת במשבר. כשאתה הולך ליערות הגשם אתה לא מוצא שם תרבויות במשבר, מלבד במידה שבה הן מושפעות מאיתנו.

חזרתו של הלוגוס
אז אני מאמין שזה לא מקרה שברגע זה של משבר תרבותי מקסימלי שאותו אנחנו מכנים המאה העשרים ההלוצינוגנים, האנתיאוגנים[3] הופיעו בתרבות המערבית. זה לא מקרה שוואסון עשה את הטיול שלו למרכז אמריקה ויצר קשר עם הפטריות. מה שהוא גילה שם היה לא פחות מהארוס הנמצא בתנומה אך חי עדיין. הגוף של אוזיריס ששומר דרך עידן אסטרולוגי שלם. במילים אחרות, שלקחת פטריות היה להתעלות מעל המומנטום התרבותי של אלפי השנה האחרונים ולחזור לעולם שבו הלוגוס היה תופעה מציאותית. אנחנו שמענו את קארל ראק מדבר אתמול בלילה על מיסטריות הלוצינוגניות. זו לא הייתה תופעה קטנה. במשך 2,000 שנה כל מי שהיה משהו עשה את המסע לאלויזיס והתנסה בחוויה והייתה לזה השפעה אדירה על הדרמה היוונית, הפילוסופיה היוונית והפוליטיקה הרומית.[4] כל הדברים הללו הושפעו על ידי החוויה ההלוצינוגנית.

התרבות שלנו שחקה את התפקיד של הבן החוזר בתשובה. הלוצינוגנים אקסטטיים וחזיוניים לא היו במאות השנים האחרונות חלק מהתרבות שלנו כפי שאולי היו צריכים להיות מסיבות של אידאולוגיה, בוטניקה גיאוגרפית ופקטורים אחרים. עכשיו הדבר הזה משתנה ועל מנת להבין את המשמעות של השינוי הזה מוטל עלינו להביט אחורה בזמן, להיסטוריה העתיקה למודל של השאמאן, אבל לא השאמאן כפי שהאנתרופולוגים מתארים אותו אלא השאמאן כחלום שאמאני. בגלל שכל שאמאן מסתכל אחורה אל שאמאן ארכיטיפי ראשון שהיה על אנושי, שעלה לכוכבים, שיכל לצלול לקרקעית הים, שיכל לנוע דרך השערים של המוות ולחזור עם נשמה אבודה. נראה לי שכאשר אנחנו מסתכלים בפרספקטיבה של אלפי שנה יכולה ההיסטוריה כולה להראות כשרטוט של המשאלה הזו, הציפיה, התקווה למצב על-אנושי, להתעלות מעל חוקי הכבידה, מעל החוקים של חיים ומוות לתוך מצב על אנושי שהינו ייחודי למין האנושי ככלל, ובמילים אחרות – השאמאן בתור האדם המתוקן הארכיטיפי.

היום אחרי הצהריים שמעתם את מצנר מתייחס לאלכימיה כאחת ההשתברויות של הרעיונות הללו על תיקון הרוח. האלכימיה עוסקת בייצור של החומר המושלם שהוא האני המטוהר אבל היא גם הובילה לעליית המדע המודרני, באופן בסיסי בעקבות חוסר הבנה. נראה לי שמה שקורה עכשיו הוא מה שמירצ'ה אליאדה קרא לו התשוקה האנושית להתעלות שמביעה עצמה דרך המוטיב של טיסה קסומה שפותח בחברה הטכנולוגית לרעיון של טיסה לחלל. ואני בטוח שאם טימותי לירי היה פה הוא היה יכול לדבר על הרעיון הזה בצורה רהוטה יותר ממני. הטיסה לחלל היא לא פחות מהמטאפורה החיצונית למסע השאמאני או במילים אחרות בשביל חווית הסמים ההלוצינוגנית. זוהי הדרך שבה מהנדסים חווים היי. הם עולים לירח.

חזון החברה הפסיכדלית
מה שאנחנו צריכים כדי להתעלות מעל הסכיזופרניה התרבותית שלנו ולתקן את הפער שבין הרוח והנשמה או בין העולם והאני הוא להבין משהו שכולנו משלמים לו מס שפתיים, שלפחות חלק מהאנשים בחדר הזה משלמים לו מס שפתים. והוא שהפנים והחוץ הם למעשה אותו הדבר. המשמעות של זה היא למעשה שכל החלומות שלנו לגבי טרנספורמציה צריכים להיות מוגשמים באותו הזמן, ושאנחנו לא יכולים לעלות לשמיים כשהרגליים שלנו תקועות בבוץ. ובאותו אופן אנחנו לא יכולים גם להפוך את עצמנו לתרבות הלוצינוגנית אקולוגית אלא אם כן נאחד את ההפכים הדיכוטומים הללו.

רק במצב הקואינצידנציה אופוזיטורום, אחדות ההפכים שלא דורשת פתרון נוכל למצוא שפיות תרבותית, וזהו הדבר שהאנתיאוגנים, ההלוצינוגנים מאפשרים בבהירות ובאופן סדיר כל כך. הם מעלים את הפרדוקס לרמה של אינטנסיביות שאיש לא יכול להתחמק ממנה ובכך הם מכינים את הבמה להפיכתך לסוג של אדם שלא מתעקש לקבל את העולם במונחים של או כך או אחרת, שחור או לבן. ותרבות שמורכבת מאנשים כאלה תהיה מתורבתת יותר מכל תרבות שבה נתקלנו עד היום. ואני אעשה כאן פאראפראזה על תייאר דה שארדן: "כאשר התרבות האנושית תבין את הפוטנציאל של חווית הסמים ההלוצינוגנים היא תגלה את האש בפעם השניה". וזהו הדבר שלו אנו מצפים. אנחנו מציפים לגילוי של האש על מנת שנוכל להתעלות מעבר לענייני הקופיפות ולעבור לעניינים הגדולים של יישוב הדמיון שלנו.

זה בלתי אפשרי לקחת את העמדה הזו בלי שמישהו יקרא "מנאכיסטים", "דואליסטים", "אויבי הגוף". אולי… אבל נראה שמאז ראשית התרבות אנחנו מתפקדים כחיות שלוקחות חומר גס ומפרישות אותו כשהוא טבוע ברעיונות, ואנחנו עושים זאת בקני מידה הולכים וגדלים ומצפים ליום שבו כל ההגבלות הפיזיות יוסרו מאיתנו, בדיוק כפי שזה  בדמיון שלנו, ואנחנו נוכל להקים את סוג הציבליזציה שאנחנו רוצים להקים ואת החזון הזה צפה נביא לא פחות מג'יימס ג'ויס.

נראה שאנחנו עומדים במפתן של דברים עצומים, העתיד של התודעה האנושית חייב להדהד במלוא עצמתו בעתידו של המין האנושי. אם הוא לא יהדהד במלוא עוצמתו אנחנו בצרות גדולות מאוד. אחד מהמונחים שבו עשו שימוש בעבר שימוש רב למרות שלא שמעתי אותו מוזכר בועידה הזו בהקשר להלוציניגונים הוא הוא סמים מרחיבי תודעה וזהו בהחלט מונח ניטראלי ומדויק מבחינה פנומנולוגית. אלו הם סמים מרחיבי תודעה והשאלה של מה היא התודעה לא יכולה להיות מופרדת מהשאלה: האם האדם טוב? וזוהי שאלה שעלינו לענות עליה עבור עצמנו משום שאני מאמין שאנחנו לא עומדים להשמיד את עצמנו, שאנחנו עומדים לחמוק מהמכשולים שניצבים בפנינו בצורה ברורה כל כך בשנים הבאות.

אנחנו עומדים לגעת בקצוות הגלקסיה, אבל באיזו צורה? ועל מנת שהצורה שבה אנחנו מגיעים לקצה הגלקסיה ומציגים את עצמנו להגמוניה של האינטיליגנציה המאורגנת שחייבת להתקיים שם – על מנת שהצורה הזו תהיה ראויה, אנחנו חייבים להגיע לשם כשהתודעות שלנו הולכות לפנינו מוארות לחלוטין. וזה אומר שאנחנו לא יכולים לחיות יותר עם הרעיון של התת מודע, של  חלק אפל ובלתי נגיש של התודעה האנושית שבלתי ניתן לשליטה. זהו בצורה ברורה תיאור של שלב ילדות מוקדם של מין אינטיליגנטי. ואני מאמין שההלוצינוגנים מסמנים את סופה של הילדות הזו.

תמיד היו שאמאנים אינדיבידואלים שעשו את המעבר הזה ובמובן הזה לקחת הלוצינוגנים היא תופעה אהיסטורית. היא תמיד התרחשה. אבל הרעיון של חברה פסיכדלית הוא משהו חדש, והמשמעות היא לא בהכרח שכל אחד לוקח את הסמים אלא רק שהמורכבות והמסתוריות של המיינד נמצאות במרכז התודעה של הציביליזציה בתור המסתורין שמתוכו הגיחה ושאליו עליה לכוון עצמה על מנת להיות רלבנטית.


[1] כלומר שהשאמאניזם המקורי פעל מבלי שימוש בחומרים הלוצינוגנים ושסמים הלוצינוגנים הינם סימן של תרבויות שאמאניות שהתרחקו ממקורן.
[2] בקומדיה האלוהית של דאנטה
[3] הסמים מעוררי חווית האלוהים.
[4] הדרך לאלויזיס הוא שמו של הספר שכתבו ביחד הכימאי אלברט הופמן שפיתח את הלסד, גורדון וואסון מגלה דת הפטריות הדרום אמריקאית ופרופסור העולם העתיק קארל ראק. הטענה העיקרית בספר היא שטקסי החניכה שהתקיימו בעיר העתיקה אלויזיס ושבהם השתתפה האליטה של העולם העתיק כללו שימוש בחומרים פסיכואקטיבים ושלאלו הייתה השפעה ניכרת על המחשבה היוונית הקלאסית ובמיוחד על הפילוסופיה של אפלטון.
מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בעז יניב  On 31 באוגוסט 2008 at 16:39

    פשוט תענוג לקרוא אצלך…

  • כרמל  On 1 בספטמבר 2008 at 9:19

    אם כי אני חייבת לומר שסמים הם קיצור דרך שלא מלמד אותך איך להחזיק בתובנות הללו ביומיום אחר כך, הוא מצב תודעה לא שלב התפתחותי. הטכניקות של השאמאן המקורי ללא סמים גם כן קיימות בעולם כיום והייתי סומכת את ידי על טיפוחן יותר מאשר על עולם של מסוממים. כלים רוחניים וסמים דומים בזה ש-99 אחוז מהאוכלוסיה תשתמש בהם בתור בריחה מכאב ולא כאמצעי התפתחות. אז מבחינתי אין חדש תחת השמש.

  • אוירה  On 1 בספטמבר 2008 at 10:27

    הפילוסוף הצרפתי הנודע גסטון בשלרד בספרו 'אויר וחלומות', מתאר את עולם המושגים הפסיכולוגיים של חווית המעוף. זאת תוך שימוש בכלי חקר הדמיון אותם פיתח, ובעיקר במושג 'הדמיון הדינאמי', מושג רב ערך לכל המעוניין בפיתוח יכולותיו היצירתיות.

    http://www.holylandmap.net/GastonBachelardPage.htm

  • עידו  On 1 בספטמבר 2008 at 10:48

    פה בדיוק אני חולק אליך. השימוש השלילי בביטוי "קיצור דרך" מסגיר לטעמי תפיסה פוריטנית שגורסת שעלינו לסבול (או להשתעמם) בדרך להתעוררות. סמים בעיני הם מדיה כמו כל מדיה אחרת, לא יותר קיצור דרך ממילים שמתווכות ידע שלא אתה רכשת באופן אישי [לדוגמה, דרך חווית סמים] בספר, או מוויקיפדיה שמתווכת ידע מורכב יותר שלא רכשת מקריאה ישירה במקורות (סתם עוד דוגמה שעלתה לאחרונה בעניין של ל"קיצורי דרך"). לכל קיצור דרך יש מחיר ויש יתרון, ואם הוא לא היה מקצר את הדרך לאנשהו לא היה בו עניין. מצד שני, את צודקת. קיצור הדרך מפספס חלק מהדרך, ולכן נכון שיש דברים שהוא מפספס ולדברים האלה כדאי לשים לב. ועדיין – הוא מוביל אותנו מ-A ל-B לעיתים באופנים שבכלל בלתי אפשריים בלעדיו.

    התפיסה ש"סמים" (אני חושב שמקנה מדבר כאן על צמחים פסיכדלים שהם בעיניו קטגוריה שונה לחלוטין, אבל זה כמובן דיון אחר) לא מלמדים אותך איך להחזיק בתובנות הללו הם עוד נקודה שבה אנחנו חלוקים. כל העבודה שנעשית עם הסמים הללו, איך שאני מבין אותה, מטרתה להרחיב את מה שקורה שם ולהוריד אותו אל העולם הזה. אני מתייחס כאן למי שמבצע איתם עבודה רוחנית ומתנגד לחלוקה הדיכוטומית המובלעת אצלך בין סמים לעבודה רוחנית. ועדיין, מעבר לזה, הייתי טוען שאפילו אם אנחנו לא מודעים לכך ולא עושים דבר בעניין, עצם השהיה במצב תודעה אחד כבר מאפשרת לדעת על קיומו באופן שמקל את ההגעה אליו בעתיד.

    והמחלוקת השלישית, המקבילה למחלוקת של מקנה עם מירצ'ה אליאדה. די ברור לי שהשאמאן המקורי כן השתמש בצמחים פסיכואקטיבים, בניגוד לכל מיני שאמאנים עכשווים שמקיימים יחסים נלבבים עם הרשויות ועם הדוגמות של הניו-אייג'. לבקש משאמאן לעשות את העבודה שלו בלי צמחים זה אם לשאול ממקנה את הביטוי "כמו לצפות מטייס פעלולים לעשות פעלולים באוויר בלי מטוס". בשביל מי שמכיר מקרוב את סוג העבודה של השאמאן הרעיון שיכול להיות שאמאן המתאים את עצמו להנחיות של האגודה למלחמה בסמים ומגביל את הטכניקות הפסיכואקטיביות שלו באופן שרירותי נראה מגוחך. שאמאניזם שוויתר על הקשר שלו עם עולם הצמחים הפסיכדלים הוא בעיני חלק מתהליך התאבנותה של החוויה הרוחנית שעוברת מהחוויה הרוחנית הישירה, האינטנסיבית ומשדדת עולמות של החוויה השאמאנית של הצמחים הפסיכדלים לעבר נוסח מסודר ומבוית של החוויה הדתית המבוסס על שימוש בדוגמות וריטואלים קבועים.

    "עולם של מסוממים" הוא כבר ביטוי שאני אישית רואה אותו כסוג של עלבון משעשע המסגיר שוב דעות קדומות בנוגע לתרבות הפסיכדלית. לטעמי עולם המדיה והצרכנות שבו אנחנו מתקיימים הוא "עולם של מסוממים" יותר מאיזושהי חברה מבוססת שאמאניזם בהיסטוריה.

    אני כן מסכים איתך שרוב מה שקורה עם סמים (ואפילו עם פסיכדלים, אם כי במידה פחותה) היום הוא לא עבודה לצרכי צמיחה אלא בריחה מכאב. העניין הזה הוא באמת פשוט הרחבה של דפוס פעילות כללי של האדם בעולמנו העכשווי.

    שלך,
    עידו

  • תל אביבי  On 2 בספטמבר 2008 at 4:05

    של כרמל שלטה גם ברופאה עד לפני 150 שנה.
    משהוא בסגנון "תרופות זה קיצור דרך לחלשים, רופאים אמתיים עובדים עם מסור."
    אם רוצים להבין את העולם, חייבים לחקור אותו בצורה מדעית. רק מחקר אמפירי על הסמים והשפעותיהם יקרב אותנו לאמת.
    מדהים שמחקרים כאלו עדיין רק בתחילתו, אלפי שנים אחרי תחילת השימוש, ומאות שנים אחרי המהפכה המדעית.

    מדע, סמים ורוק אן רול!

  • עמית  On 2 בספטמבר 2008 at 20:21

    ויש כל להם כל מיני מחשבות קדומות
    והם פוגשים דברים מופלאים
    ובכלל חווים פלאים
    תאמינו כן
    גם אוגרים רואים מפלצות
    גם תנינים שואגים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: