גן החיות האלכימי של דנה לין

הציורים הניאו-אלכימיים של דנה לין הם חלק מנסיון נואש לברוא מחדש את האני בעזרת סמלים על מנת לחזור לרגע ההארה האבוד.
 
כשהיא הייתה בת 21 חוותה דנה לין חוויה של התעלות רוחנית שנמשכה במשך מספר חודשים רצופים. "באותה תקופה הייתי מתכתבת כל הזמן בשידור ישיר עם משהו שהיה מלווה אותי תמידית. הוא היה מדבר אלי ואני הייתי מבקשת ממנו." סיפרה לי בראיון שערכתי איתה לפני כשלוש וחצי שנים. "כל דבר שקלטתי בחושים, הרגשתי איתו הזדהות נפשית. כאילו אני מתקשרת איתו ומקבלת ממנו מידע ואהבה. הייתי מרגישה שהצמחים אוהבים אותי וממש חברים שלי. הרגשתי שאני מקבלת אהבה מהאוויר."
 
ואז יום אחד הסתיימה תקופת ההארה של לין באחת והתחלפה בתחושה של כלים ריקים. "ראיתי ציפור מתעופפת בשמים, זכוכיות על החלונות והאור המשתקף בהן – והכל היה רק קליפות." סיפרה לי אז. מאז מחפשת לין את ההארה האבודה בדרך שאותה היא מכנה מדעית, בעזרת עבודה עם אלפי מדבקות גזורות שדנה יוצרת מהן אמנות פלסטית עמוסת פרטים בעלות מבנה מפורק ודמוי DNA.
 

"כל הציורים שלי קשורים לחוויות שהיו לי לפני כמה שנים. אני מנסה להגיש מנחות לאלוהים בשביל שהוא יקח אותי עוד הפעם" סיפרה לי לין בראיון שערכתי איתה לאחרונה לקראת עליית התערוכה החדשה שלה בגלריית גל-און בתל אביב. כדי לתת לי דוגמה היא מצביעה על דמות של האישה בגלימה בציור דמות בגלימה ומספרת לי שהיא מבוססת על דמות מלווה שהלכה איתה לכל מקום במשך חודשי ההתעלות ההיא. "ניסיתי לברוא אותה בציור מחדש כדי שתכנס לחיים שלי" היא מסבירה.
 
הדבורים בונות את דנה מחדש
המסלול האמנותי של לין הוא מסע אלכימי שעוסק בנסיון להרכיב מאנספור חלקיקים מולקולרים גזורים את הדימוי של ההארה. לין משתמשת באמנות שלה על מנת לברוא את עצמה מחדש. "התפקיד של הציור הוא להשפיע על החיים שלי. אני מכשפת את החיים שלי בעזרת הציור".
 
לפני שנתיים וחצי ביקרה לין באילת וקבלה חזון חדש, לבנות ציור מעצמות. "רציתי לבנות את הגוף שלי מחדש. החלטתי שזהו, כלו כל הקיצין, הגיעו מים עד נפש ואני חייבת לבנות את הגוף שלי מחדש. ואם אני אבנה את הגוף שלי מחדש אז יתחיל דף חדש. אבל אז חזרתי ולא ידעתי איך לעשות את זה אז השתמשתי במה שהיה לי. היו לי צילומי רנטגן של עצמי, אז השתמשתי בהם."
 
אם בתערוכה הקודמת של לין ניסתה לין באחד הציורים לחדור לתוך הבשר של הגוף, הרי שבניית הגוף מעצמות הייתה צעד נוסף פנימה. "החלטתי ללכת עד הסוף, עד העצמות. חשבתי שאם אני אבנה את הגוף שלי מחדש ואהיה אחראית על תהליך הבניה במקום להיות מופקרת למשהו שרירותי ומקרי שעיוות אותי ויצר אותי מה שאני – שאם תהיה לי שליטה על הבניה הזאת אז אני אוכל לבנות את עצמי בצורה טובה יותר."
 
את מלאכת הבניה מחדש של הגוף נתנה דנה לדבורים. בציור "עיר הדבורים" שבו מופיע גוף העצמות של לין אפשר לראות אותן עומלות בשקדנות על טוויתן של הרקמות בגוף האידאלי. "קראתי את הספר חיי הדבורים באותה תקופה והרגשתי שהכי טוב שהדבורים יעשו את העבודה. הן בונות הכל בצורה מאוד מדויקת וגם מאוד מצא חן בעיני שאפשר לתת להן צורה הנדסית, לא משנה איזה, והם ייצרו את הדבש איך שהן רגילות אבל זה עדיין יצא בתבנית הכללית. ואז החלטתי שאתן להן לבנות את העיר שלהן מסביב לשלד הזה שלי וזה מה שיצא."
 
החיות מסתערות
הדבורים הן רק חיה אחת מתוך סדרות של חיות שמופיעות בציורים של לין: זאבים, אריות, ג'וקים וסוס ים. כל אחת מהחיות הללו מבטאת חלק אחר בתהליך אלכימי-שאמאני פנימי שבו בוראת לין מחדש את פנימיותה.
 
הזאבים שעשו את ההופעות הראשונות שלהם כבר בתערוכה הקודמת של לין כיכבו לאורך שנים ביצירה של דנה. הם היו רצים בלהקות לאורכם ולרוחבם של ציורים, נוגסים בכל מוסכמה, מסתערים על צורות גיאומטריות וצדים בערבות של מדבקות.  "הזאב הוא חיה שאני קשורה אליה איכשהו" אומרת דנה "היא מביעה חלק מהאישיות שלי. יש לי רצונות או רגשות מסוימים שלובשים את הצורה של הזאב". אבל איכשהו התערוכה הנוכחית מוצאת את לין מפוכחת מן הזאב שנאלץ הפעם להאבק על מקומו מול האריות והג'וקים.
 
מקורו של השינוי היה בפגישה שערכה לין עם מטפלת שאמאנית. "היא אמרה לי שהחיה שלי באמת הייתה הזאב, אבל שהוא במצב ממש גרוע ושצריך להחליף אותו ולקבל חיה חדשה. היא עשתה לי את הטקס הזה ושאלה איזה חיה מתנדבת להיות לי לחיה שומרת חדשה. היא אמרה שהתנדב האריה ואז החלטתי שאני צריכה ליצור קשר עם האריה ועשיתי את התמונה הזאת" היא מספרת ומצביעה על התמונה "קרקס".
 
הבעיה שחיות הטוטם שלין יוצרת איתן קשר על מנת להכניס את כוחותיהן לחייה לא תמיד נשמעות לה. החיבור עם האריה לדוגמה התגלה ככשלון. "זה לא כל כך הצליח. הוא גדול עלי. אני לא יודעת מה עושים עם אריה" אומרת לין.
 
במקום האריה האציל הופיע בתוך החיים של לין דווקא הג'וק השנוא עליה כל כך. זה קרה בתקופה אחרי שדנה ציירה את מלאך המוות שעל פי התלמוד כולו מלא עיניים. לין ציירה ציור שמורכב כולו מעיניים מתוך מחשבה שאם ישכון מלאך המוות בביתה לא יוכל לפגוע בה עוד. הציור אמור היה לשמש למלאך המוות כמראה שתמנע ממנו לקרוב אליה. "זה כמו בובת וודו של מלאך המוות" היא אומרת.
 
אלא שמתוך העיסוק במלאך המוות נכנסו לחיה של דנה הג'וקים. "נכנס לי הרעיון שאני חייבת להפוך לג'וק בשביל להפסיק לפחד מג'וקים. שאם אני כל כך מפחדת מג'וקים כנראה שאני בעצמי ג'וק ושאני חייבת להפוך את עצמי לג'וק והדרך היחידה שלי להפוך את עצמי לג'וק היא ביצירת מודלים. כל מה שאני עושה זה יצירת מודלים. אני אומרת לבנות את השלד שלי מחדש, אז אני בונה מודל עד שזה יכנס לי למוח וישפיע עלי. אז בניתי מודל של אישה שהיא גם ג'וק".

 

 

מלחמה

 

מלחמה, הציור שבמרכזו עומדת אשת המקק מוקפת צבאות התיקנים הוא אולי הציור המרשים ביותר בתערוכה של לין והוא מבטא מאבק רוחני על דמותה של הנשיות החדשה. במרכז הציור עומדת מלחמה קבלית שעורכת אשת המקק בפרפרית הברבי שמייצגת על פי לין את "כל הנשים היפות באשר הן". כלי הנשק בעזרתם מתבצע המאבק הזה הם לגיונות של אותיות ונהרות דם שמחברים את השתיים במעין מערכה על דמותה של הווסת. במרכז שדה הקרב של השתיים מוטלת על הקרקע בתוך ערימה של אותיות דמות נשית שלישית, חצי מקקית, חצי ברבי מעין קורבן ששני הכוחות האדירים הללו נלחמים על השליטה בו. המחזה כולו הוא מזוויע, אפוקליפטי, נוטף דם וחיות.
 
למי ששאל את עצמו, הציור החדש לא עזר ללין לפחד מהג'וקים. "גם זה לא עבד. מזה נהייתי משוגעת, מהציור הזה. התחלתי לראות ג'וקים בכל מקום. לא יכולתי לדרוך על הרצפה, לא יכולתי ללכת באש, לא יכולתי לעצום את העיניים. לא יכולתי לסגור את האור. היה יורד חושך, הייתי עולה באש. לא ידעתי מה לעשות".
 
בינתיים, עד יעבור זעם, חזרה דנה לזאב. "הזאב עשה בשבילי כל כך הרבה, היה איתי כל כך הרבה" היא עונה לשאלה האם היא מוכנה לחזור מחדש ולהכריז על הקשר עם הזאב. "הוא נותן את כל הנשמה. זה כאילו אני חייבת לבחור בו. אבל אני יודע שבשביל לגדול באמת אני צריכה לשחרר אותו".
 
הגילוי המחודש של החיה
בתערוכה החדשה מוצאים מאבקי הטוטם בנפשה של לין את הדיהם באמנות שהיא ניאו-שאמאנית וניאו-אלכימית. הטכניקה הייחודית של המדבקות משמשת את לין על מנת לפרק ולבנות מחדש את הארכיטיפים של החיות הפנימית, החומרים של הקיום הפרטי שלה. היצירה שלה כל כך אישית, כאילו היא מתחוללת בתוך עמקי נפש שהיא עצמה לא מצליחה לפענח, אבל היא ממשיכה מסורת אמנותית בת אלפי שנה שמתחילה עוד מציורי המערות, של חיות שהן יותר מתיאור פסטורלי, יותר אפילו מסמל – חיות שהן כוח פועם של חיות בתוך הנפש. לא לטעות, החיות הללו קיימות בכולנו.
 
התערוכה של דנה לין, "מעשה מרכבה" עולה ב-6.9.2008 בגלריית גל-און, יהודה הלוי 79-81 ת"א. אוצרת: שירה אהרן.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איתי  On 6 בספטמבר 2008 at 1:29

    מזכיר לי סרט פסיכדלי מאוד מיוחד, קצת פסאודו-דוקומנטרי, קצת פסאודו-מדעי בשם
    Wax or The Discovery of Television Among The Bees
    של דייוויד בלייר
    קשה קצת לתאר בכמה מילים על מה זה, אבל ההיגיון דמוי-החלום שהוא משתמש בו לתיאור יצירת קשר עם ציוויליזציה של דבורים מזכיר קצת את הנושאים שהעלית. מומלץ.

  • אוירה  On 6 בספטמבר 2008 at 12:01

    גישה ראויה להתמודדות עם בעיה חשובה היא להתנתק מכל מה שידוע. למצוא נקודה רוחנית חדשה, להשעין עליה מנוף, ולהרים בעזרתו את העולם. אך הארה היא הבזק אור חד פעמי. כל אחד ממריא, ומעטים נוחתים בשלום. חווית הנחיתה היא בעלת משמעות מרכזית בטיסה למיניה. ספר זה מתמקד בחווית הנחיתה, באמצעות דימויים מתחומים שונים. הפרקים מעוצבים על פי הספרות מאחת ועד עשר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: