יומני הפטריות – אמסטרדם 2002

דוד אבידן, בספרו מסעלסד, תיאר את טריפ הלסד שלו בלילה תל אביבי ב-1967. היצירה של אבידן, הייתה הראשונה מסוגה שפורסמה בעברית אך נמצאת  בז'אנר פסיכדלי נפוץ שפעלו בו בין השאר אלדוס האקסלי, טימותי לירי, אן וסשה שולגין ורבים אחרים שכתבו תחת השפעת חומרים פסיכדליים והפכו את המסע התודעתי שלהם למסע ספרותי.

אני שמח לפרסם כאן, כמעט 7 שנים לאחר שנכתבו וכמעט במדויק כלשונם, את אחד מהיומנים שכתבתי לעצמי אני באחת מחוויות הפטריות הראשונות שלי, בספטמבר 2002, כשנה לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר – עובדה ששווה ציון, כי הפיגוע במגדלי התאומים הותיר אצלי אז כנראה חותם עז. הוא עולה בטקסט בשני מקומות שונים. למותר לציין שאני מתנער לגמרי מכל החלקים הבעייתיים בטקסט (יש לא מעט) ומייחס את כל הרעיונות המשונים המופיעים בו, ובמיוחד את ההסתה הגסה כנגד נשיא המדינה שמעון פרס, להזיות חזקות מאוד שתפסו אותי באותו הלילה.

ולסיכום זו הייתה חוויה מאוד אינטנסיבית, שנערכה בתחילת הדרך באופן לא דווקא הכי חכם, ושלא חייבים ללמוד ממנו, אבל שלמדה אותי הרבה מאוד.

תאריך: ספטמבר 2002
משתתפים: ג', ר' ועבדכם.
מקום: אמסטרדם, הולנד.
סוג הפעילות: השתתפות בצריכה משותפת של סמים הזייתיים Psilocybe Cubensis מזן מקסיקני.
עלות: 12 יורו לאדם כפול שלוש. 36 יורו לכלל החבילה.
סוג תשלום: במזומן.

 

בתקופת ההמתנה.

הערב מתחיל כשכולנו לוקחים חצי שקית. ר' הראשון להשבר ולחרוג מהכמות שקבענו לעצמנו תחילה. הוא לוקח את השקית כולה.אני שני. ג' שלישי.

כשאנחנו מטיילים ליד הפארק שבו ר' ניסה להשתין על היונים בפעם האחרונה, אנחנו רואים אופני תלת-מושב שעליהם שלושה אנשים. שניים מהם מפדלים ואילו השלישי מדבר למיקרופון המחובר למשדר. זהו ה- Schule  המודרני. היום כל אסכולה חייבת להיות ניידת וחמקנית, בתנועה מתמדת, כדי שלא תתפס על ידי ההגמוניה ויוצב עליה שלט 'למכירה'.  היום כל סלון ספרותי חייב לנוע על סירה מוסווה בתעלות אמסטרדם. ויכוחים מנהלים רק אנשים שקופצים מגשרים לסירות מירוץ.

עד עכשיו ג' רק צחק, אבל עכשיו הוא רציני ומתחת לעץ הוא מאוד רציני אפילו. הוא טוען שהוא במבחן הסמוראי: מלאך המוות מאחורי. לא הוא בפנים! אז – אסור להסתכל פנימה.

זהו רגע העדות. הרגע שבו קפצו האנשים מחלונות המגדל הצפוני בתאומים. הרי הם לא רצו לקפוץ, לא חשבו מה הם עושים, רק התרחקו מהאימה. לא הייתה זו האש הבוערת שגרמה להם לקפוץ. היה זה פרס. פרצופו הענקי והמגובנן גרם להם להתרחק ממנו באימה כמו מכוח לא מוסבר. וזה הסוד שלא ידע אף אדם לעולם.
כל אחד מאיתנו נעמד לבדו מול המוות, כל אחד נעמד לבדו מול האמת, כל אחד נעמד לבדו מול המילה. כך גם הם נעמדו לבדם מול פרס ואף אחד לא ידע. פרס היה שם עמד והסית נגד הערבים. אני יכול עוד לשמוע את מילותיו, הבוקעות דרך צעקות האימה שלהם:
„We are not a part of the free world. We are Soldiers“
פרס לא בסדר! הם קפצו באימה מהגדל הצפוני והיום כולנו נלחמים בערבים במקום להלחם בפרס. אבל פרס היה זה שבגללו קפצו. הם רוצים לשפוט את שרון, בדן האג? אנחנו נשפוט את פרס בבית המשפט הישראלי הבינלאומי שבמוזיאון הרייקס.

האיש שהולך בפארק וקורא „I love Amsterdam tourists“  נעצר מספר צעדים מאיתנו ליד פח אשפה, תוחב את ידו לתחתיתו ומפשפש בו ארוכות. לבסוף הוא שולף ממנו ערמות של זבל, מחזיק אותן בידיו מלוא החופן ובהמשיכו בדרכו הוא משליך אותן מעבר לראשו לכל עבר. תשליך.

ר': למה אני תמיד חושב על המתכננים בזמן שהאינדיבידואל יכול לתכנן את הפרט לעצמו?

נכנסים לאיזור הבילויים של אמסטרדם. כאן יש חוקי טבע. ההמון נע ביחסי גאות ושפל.
האנשים זורמים, המפלס עולה ואז לפתע הם נעלמים כמים במסננת ואתה נותר לבד מול הקירות העדים. יום ולילה, אור וחושך. מחזוריות. בערב העיר מתמלאת בזוהמה, בסוף הלילה היא מתנקה מחדש כדי לקום בבוקר כעיר בורגנית.
שתי קבוצות עצומות של ענקים וגמדות נעמדות אחת מול השניה. הן גוררות רגליהן על הקרקע ומעלות קולות מתגברים והולכים. עוד רגע הן עומדות להתנגש חזיתית כמו שני לוחות טקטוניים ולהרעיד איתן את האדמה כולה. הרחוב כולו מביט בהם באימה. ההתנגשות כבר נראית בלתי נמנעת אך לפתע נפתחים לצידם מהקיר שערי השחיתות (הגהינום?) והמון האדם נבלע בתוך הדלתות האדומות. הרמון האבנורמליות מכיל את כולם.

כאן בהרמון אבנורמליות יש לכל אחד מקום. גן חיות למפלצות, כמו אחד מהרמונות השחיתות של ג'אבה דה האט במלחמת הכוכבים. כל אחד מוצא לעצמו ייצור להתמזמז איתו. ויש פה רק ייצורים, לא בני אדם. צ'יפנדיילז עם אוביסיות במשקפי שמש וחולצת "I LOVE HAMBURGERS", ענקים עם גמדות. מצעד המפלצות הוא המציאות.

Amsterdam:
ASSEMBLAGE LA MIZMUZAITION
COLLECTIVE YEZURATION

אלו הם Zombie Flesh Eaters. הם מגפפים אחד את משנהו בצווארו, עסוקים בבליעה הדדית של האחר. אנחנו בעולם של כאוס מוחלט. כל הכאוס הזה מסביבנו וכאן רוצים רק להתמזמז. קוצ'י מוצ'י.

עוסאמה רואה את כל זה ונגעל. הוא לקח את הטריפ אבל לא יצא ממנו. הוא רוצה להשמיד את מצעד האוביסיות הזה, להכחיד את המפלצתי והמוטאנטי. אני מבין אותו.

אמסטרדם ב- 12 יורו – זה הקונספט. העיר באה קומפלט עם שקית הפלסטיק של הפטריות. הרפתקה מובטחת ושווה לכל נפש.

אני לא משתלט על כל הפתחים, הסוקטים והפורטים השונים שלי. אני זורם מכל הכיוונים לכל הכיוונים. ר' מצייר. אני שואל אותו אם אני כצופה כבר יצרתי את הציור. שאלה כנה. כבר שאלתי אותה פעם אחרונה. הוא אומר שלא. אני רק מפרש. אבל בלעדי אין יצירה. זה נכון.
אני מדבר, כותב, מצלם, מתעד או מקשיב, או צופה, או מפרש, או עד או נוכח כאובייקט שמישהו אחר מייצר אותו כאוות נפשו. ר' מדבר עלי עם ג' ואני שומע אותו מייצר אותי ומתרגש לראות את עצמי במקום אחר, כיצד נזלתי לעצמי בלי שהרגשתי ואני שם בעוד אני פה. ר' מספר עלי ומייצר אותי הלאה. שיכפולים שלי מיוצרים ונעים בחלל. או שאני נותן כסף או שאני צורך. אני מייצר? מוכר? קונה? צורך? אני עד?
אני כל הזמן במקום המוחלט שרבי מתן מדבר עליו. כן או לא. מקבל או לא מקבל. אלא שכלל אינני יודע מה האפשרויות העומדות בפני, ובכל זאת אני בוחר כל רגע. זהו הבלבול המוחלט, אני בוחר ללא הרף וללא לדעת לעולם מה. זה המקום המוחלט. בוחר במוחלט או לא בוחר בו; בוחר בדיאלוג על כל חוסר אפשרותו או לא בוחר בו.

הפוסטמודרניזם הזה כל הזמן זורם. לא ברור מאיפה זה בא ולאן זה נעלם. הוא לא נגמר, זה גם לא יגמר. זה מדבק את הכל וכולם נדבקים. אין ברירה אלא להיות חלק ממנו. טוב, כולם מסכימים. אני עלול לקרוס ליקום שבו אני לבד עם המילים ואין שום שאר ואין יקום ואין עולם וזהו היאוש מן הדיאלוג.

כיכר דאם באמסטרדם בשעה שלוש בבוקר
זה העולם שלאחר האפוקליפסה. ביקור במחוזות היום שאחרי. כמו בשליחות קטלנית. הליכה בשדות הקטל השרופים של המקום שבו פעם הייתה ציבליזציה. ממנה נותרו רק מוטאנטים מעוותים לגיחוך ואימה.

באמסטרדם כבר אין הגמוניה, אין סובייקט. רק קלאנים מפולגים ועויינים אחד לשני. יש קלאן של הארים החסרי פיגמנטים, ה- Inbrids הבהירים עד חולניות, הקלאן של הערבים, קלאן של שחורים, קלאן של אבנורמליים (ענקים, גמדים, אוביסים, מזריקי סמים, בעלי גדמים, כיפחים, בעלי פנים שרופות, או טיפוסים נאלחים באופן בלתי מוסבר). Minority Fight Club.
ומה איתנו? שני היהודים הממושקפים ורפי הגוף נזהרו שלא לבלוט על מנת שלא להיות  מורגשים בין קהל הקלאנים המפחידים. הקלאן היהודי, הנמוך ביותר, השנוא ביותר, המועט ביותר והחלוש ביותר. מרחרחים אחרינו ברחובות כדי למצוא אותנו ולהרביץ לנו. שני המונותאיסטים המומי הסם עומדים בשערי יום כיפור, בו יגורשו גם מהקלאן שלהם.

בתוך ים השיקוצים והפיגולים האנושי הזה למשטרה לא נותר כבר שום אובייקט להתייחס אליו כציבור בורגני שעליו צריך להגן מפני ים הפושעים. תפקידה היחיד הוא פשוט לרכב בברוטאליות לתוך ההמון על סוסים דורסניים ולהכות בו בכל כוחה מתוך תקווה לדכא את גאות הזוהמה. וזאת הם אכן עושים, ועולים על ההמון בפרסות סוסיהם. העיר לא יכולה עוד להכיל את הר הטוסטסטרון. אמסטרדם הכריזה על עצמה מלחמה.
עכשיו סוגרים את הפארק, מנקים את העיר. בשעה שלוש ניידות השוטרים מסתובבות חסרות מטרה בסיבובים חוזרים ונשנים מול ארמון המלכה בכיכר דאם. אולי השתלטו על הניידות מוטאנטים. המסוממים ועובדי הניקיון מנקים את העיר. הזומבים מדדים חזרה ומובלים לחוריהם במקדונלד'ס. כולם השתתפו בהצגת ענק, כאילו קרס הקפיטליזם ותמה ההגמוניה.  הגאות נסוגה ועוד מספר שעות יתחיל היום החדש, עד ללילה בו יזחלו היצורים שוב מחוריהם, ושוב תוקם ההצגה שהעיר הזאת מציגה ומוכרת לתיירים מדי ערב, של סדום ועמורה שלאחר האפוקליפסה.

ג' ואני ברכבת מדברים בתמהיל לשוני כדי שלא יבינו מי אנחנו וכדי שלא נבין מה אנחנו אומרים: עברית, אנגלית, צרפתית, איטלקית.
Encoding, decoding, switching the code around.
זה המקום שמעבר למילים ובכל זאת אתה חצוב במקום שבו חקקו אותך בשפה ובשיח. ויש אנשים שמתנגדים לעצם השיח שלך ורוצה למחוק אותך עם שפתך. מסביבי מתנגשות תרבויות ואני רק רוצה שלא יתנגשו עלי, שלא יטעו בי ויחשבוני לתרבות או לחלק מאחת, ושלא אקבר תחת אף תרבות.
הכרטיסנית השחורה מגיעה וג' שחצי כרטיסו כבר בתוך קיבתו מנסה להעלים את השיח על מנת שלא תתאכזר אלינו על שם דתנו ולאומנו הלא אהודים. הכרטיס נגוס, קרוע, לעוס. הוא רק חצי כרטיס. היא דורשת הסבר ולג' נפלט מהפה: I jewed my ticked.

למחרת:

 

 

אין כניסה לתת מודע.

חזרנו ביום להרמון המפלצות של אתמול באיזור הבילויים של אמסטרדם. בבתי הקפה ניגנו לסועדים סקסופון וכינור מוזיקה קיטשית של ויואלדי. עיר היום ועיר הלילה. נורמליות ביום ואבנורמליות בלילה. בלילה מורדות המסיכות והתחפושות והתת מודע מתפרץ. המודע אינו מנותק מהתת מודע, אלא הוא השתקפות שלו – ניסיון עלוב להלביש את המפלצתי בלבוש הסטרייטי. התוצאה היא הגרוטסקה.
הקרעים במודע שדרכם צץ ומבצבץ התת מודע הם למעשה החומרים שמהם הוא מורכב. לכן זה בלתי אפשרי שהמודע אכן יעלים את התת מודע, שכן הוא רק מדחיק אותו. הוא שיקופו הגרוטסקי והמעוות. כמו מפלצת שהתאפרה ביום ראשון בבוקר ויצאה לכנסיה. הלילה שהוא התת מודע הוא האמת; המודע הוא האמת שסולפה לכדי סיפור קוהרנטי.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידו הראל  On 30 ביוני 2009 at 12:32

    משום מה נזכרתי ב"ערבי פריז" של רולאן בארת.

    רשימה נפלאה, מחאתי כפיים בלב.

  • נעה  On 30 ביוני 2009 at 16:23

    אתה אמיץ.

    נהדר.

    נראה לי שלדברים כאלה מאוד מאוד כדאי לצרף הוראות שימוש.

    זה לא ממש משחק ילדים בימינו, עם דגש על הזמן והמקום הנוכחיים, כשאנשים לומדים להדחיק את עצמם השכם וערב.
    אנשים עלולים קצת להבהל כשיתקלו בעוד כמה רבדים משלהם…

    לדוגמא:
    אל תקחו את עצמכם יותר מידי ברצינות בטריפ.
    אל תלחצו.
    אל תקחו טריפ אם אתם לא נינוחים/בטוחים ברצונכם.

  • עידו  On 30 ביוני 2009 at 17:57

    האמת שבאמסטרדם (כשזה עוד היה חוקי) היו מצרפים הוראות שימוש. הצרה היא שאי אפשר להכריח אנשים לקחת אותן ברצינות.

    וכן את צודקת, זה לא משחק ילדים ובמיוחד לא בחברה שלנו כשאנשים הם אמני הדחקה.

    לא יודע אם הייתי אז אמיץ או טיפש (שניהם?) אבל בסוף זה היה חכם 🙂

    עידו

  • בן פ.  On 1 ביולי 2009 at 14:13

    הסגנון לוקח אותי לפחד ותיעוב בלאס וגאס המופלא.

  • זריזי  On 2 ביולי 2009 at 16:46

    צחקתי
    איך הראש שלו התקרב אליהם והם קפצו בגלל הפרצוף המגובנן ולא בגלל להבות האימה
    ותוך כדי הוא הסית נגד הערבים
    זה מצחיק

  • יהונתן  On 7 ביולי 2009 at 14:54

    ובאיזשהו שלב הרגשתי שתת המודע שלי מתפוצץ.
    הייתי באיזו תערוכה של ציור סוריאליסטי ופתאום הפגיזו אותי כל מיני פלשבקים מהילדות שלא זכרתי (או שזכרתי וכל כך הרבה זמן לא נזכרתי בהם). תפסתי לי איזה ספסל,נתתי לכל לעלות ופשוט הסתכלתי עליהם מרחוק. באיזשהו שלב פשוט ישבתי שם עם חיוך מאוזן לאוזן, הכל נעשה לי ברור יותר ומובן יותר. זו הייתה חוויה מאוד חזקה ומאוד מכוננת בשבילי.
    תמיד מזכירה לי מין פסיכואנליזת עשה-זאת-בעצמך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: