ההיפים והצ'יפים

מה הקשר בין מהפכת תרבות הנגד והפסיכדליה של שנות השישים לעולם המחשבים ולאינטרנט? מאמר שנכתב במקור עבור הכלכליסט, הוכרז כבלתי שמיש, שוכתב ושופץ עבור מצית, ולבסוף רואה כאן עכשיו אור לראשונה.

"תשכחו ממהמחאה נגד המלחמה, מוודסטוק ואפילו מהשיער ארוך. המורשת האמיתית של הסיקסטיז היא מהפיכת המחשבים", כתב היזם סטיוארט ברנד במגזין טיים ב-1995. הדברים של ברנד, אחת הדמויות הבולטות בתרבות הנגד של שנות השישים שהפך מאוחר יותר לאחד המבשרים העיקריים של מהפכת המידע משקפים את אחד הסיפורים המרתקים של עולם המחשבים, הקשר בין העולם הדיגיטלי למהפכה התרבותית של הסיקסטיז.

היפים עם פרח בשיער הארוך הם לא הדבר הראשון שעולה בראש בהקשר של התרבות היזמית של עמק הסיליקון אבל כנראה שזה לא ממש מקרה שמולדת הצ'יפים ומולדת ההיפים שוכנות שתיהן בקליפורניה, זו לצד זו בעמק הסיליקון ובסן פרנסיסקו. הסיפור של מהפכת המחשבים שהתרחשה בעמק הסיליקון בשנות השמונים והתשעים קשור באופן אינטימי במגמות שהתרחשו במחוזותיה הלומי הסמים של סן פרנסיסקו שנים קודם לכן, בשנות השישים.

המחשב זה ה-LSD של עולם העסקים

התפיסה של המחשב האישי כסמל לאינדיבידואליות וכלי לביטוי עצמי ולתקשורת נראית היום עם YouTube, בלוגים ורשתות חברתיות כמשהו מובן מאליו. בסיפור הזה, ששגור על הפה של רבים ממי שהלכו שבי בעקבות הרשת והווב 2.0, היווה המחשב האישי החלק הראשון במהפכה דיגיטלית שלקחה את הכח מהמוסדות הגדולים ושמה אותו על שולחנו של המשתמש הבודד.

 

מפגינים מתנועת זכויות האזרח עם כרטיסי ניקוב על צווארם לאות מחאה בברקלי 1964. (התמונה לקוחה מתוך הספר From Counterculture to Cyberculture).

בנרטיב הדיגיטלי הזה מופיע המחשב כסוג של אביר טכנולוגי, סמל להעצמה אישית ופיתוח יצירתי. אלא שזה לא תמיד היה ככה. בתחילת שנות השישים, כאשר המחשב האישי עוד לא היה אפילו חלום ומחשבים היו מפלצות ענק ששכנו בחדרים מיוחדים של קואופרטיבים ומוסדות ממשלתיים, היו המחשבים סמל בעיקר לתרבות ריכוזית ובירוקרטית של הממסד הצבאי-תעשייתי. ב-1964, בשיא המאבק של תנועת זכויות האזרח האמריקאית הפגינו סטודנטים בברקלי כשהם תולים על צווארם כרטיסיות למחשבים כמוחים על כך שבמערכת הבירוקרטית האוניברסיטאית הם לא הרבה "מכרטיס ניקוב של IBM" כמילותיו של פעיל זכויות האזרח מריו סאביו. בשביל פעילי זכויות האזרח של אותה התקופה, רגע לפני מהפכת שנות השישים, היו מחשבים סמל לדיכוי הממסדי שמבקש לצקת את כולנו לתוך אותן תבניות טכנוקרטיות שאותן ייצגו כרטיסי הניקוב של המחשבים.

אלא שעבור קבוצות קטנות של אמנים, היפים וחוקרי תודעה פסיכדלים נשאה בחובה תרבות המחשוב המתפתחת גרעין מהפכני. קבוצות אמנים טכנו-טרייבאליסטיות כמו USCO האמינו שהשילוב הנפיץ של סמים, מיסטיקה וטכנולוגיה הוא העתיד של המין האנושי. הארועים שארגנו USCO כבר באמצע שנות השישים קיבצו בין טכנופילים ופרוטו-האקרים של התקופה לבין ניאו-פגאנים ומחפשי הארה לסוגיהם השונים. הפרקטיקות של החבורות הללו הייתה אלקטרונית ומיסטית במפגיע. "פסטיבל הטריפים" שארגנו USCO ב-1966 בצוותא עם חבורותו של הסופר חובב הפסיכדליה קן קיזי ועם להקת הגרייטפול דד הייתה דוגמה קלאסית להתרחשויות מהסוג הזה. המשתתפים באירוע התנסו בסמים פסיכדלים כשהם עטופים בגירויים אלקטרונים שנוצרו על ידי מערכות סטריאו, אורות סטרבוסקופים, רשמקולים ומערכות הקלטה שהיו מפוזרות במקום, וטלויזיות במעגל סגור ששקפו לרקדנים את עצמם.

המסיבות הפסיכו-אלקטרוניות של USCO היו תחילת הדרך של תהליך שמוביל היישר ללבו של עמק הסיליקון של ימינו. סטיוארט ברנד, אחד החברים הבולטים בחבורת USCO, הקים בשנת 1968 את המגזין ה-Whole Earth Catalog, ששנים מאוחר יותר יציין אותו מנכ"ל אפל סטיב ג'ובס כאחת מההשפעות הגדולות של חייו ויכנה "גוגל בצורה של ספר, 35 שנה לפני גוגל".

 

המחשב שיחבר אתכם לטבע. פרסומת למחשב Altair מאמצע שנות השבעים.

קשה להפריז בחשיבות התרבותית של ה-Whole Earth Catalog. הקטלוג היה מעין מונטאז' המורכב ממודעות של טכנולוגיות להעצמה אישית, אביזרים ביזארים ורעיונות רדיקליים. בתקופה שבה מבקר המדיה מרשל מקלוהן קרא למחשב "ה-LSD של עולם העסקים" הרעיון המהפכני שהקטלוג הציג היה שהטכנולוגיות החדשניות שמוצגות בו יתנו לאדם כלים ליצור מחדש את החברה ואת עצמו בדגמים אלטרנטיבים, גמישים, יצירתיים וחכמים יותר. חלקו הגדול של הקטלוג היה מורכב אמנם ממודעות פרסומיות אבל בימים ההם של לפני eBay היה זה בלתי אפשרי להזמין את רוב המוצרים שהקטלוג פרסם. אנשים קראו בקטלוג לא בשביל לקנות את המוצרים שהוצגו בו אלא בשביל ללמוד מהם. בין דפי הקטלוג אפשר היה למצוא ז'קטים אינדיאנים מעור לצד מחשבים אישיים קדמוניים ודיונים המתנהלים בין היפים החיים בקומונות טבעיות לבין חוקרים מתעשיית הטכנולוגיה. אף אחד לא יכל להצליח לפענח ממש את ההיגיון שהניע את המגזין אבל הקישורים שיצר הקטלוג בין תיאוריה קיברנטית לבין מידע להשרדות בשטח עבור אלפי הקומונות שנפוצו באותה תקופה בארה"ב נראה היה רלבנטי בצורה משונה כלשהי. בשביל מליוני האמריקאים הצעירים שעברו לחיות בקומונות הפך הקטלוג למעין רשת חברתית שקשרה בין כוחות שוליים חברתיים, אקולוגים וטכנולוגיים של התקופה. בסך הכל שש חוברות חצי-שנתיות ותשע תוספות התפרסמו לקטלוג בין 1968 ל-1971 אבל אלו נמכרו מסביב לארה"ב ב-2.5 מליון עותקים והשפעתם הייתה מהפכנית.

בין קוראי המגזין היו גם אנשים כמו אלן קיי ואחרים חלק מצוות הפיתוח של Xerox PARC, אותה חברה שתפתח את הממשק הגרפי החלוצי ושממנה תגנוב מאוחר יותר אפל את הממשק הגרפי שלה (שאותו גנבה אחר כך מיקרוסופט למערכת ההפעלה "חלונות"). עבור האנשים הללו שפיתחו את האבא והאמא של כל הממשקים הגרפים הקיימים היום היווה המגזין השראה לאופן שבו ניתן לארגן מידע בצורה שמעבר למבנים הלינארים הישנים. עבור רבים מאלו שהחלו להתפכח מהחלום של שנות השישים היה הממשק החדש סמל לכך שלא חייבים לעזוב את החברה התעשייתית, אפשר לשנות אותה בדרכים יצירתיות.

ההאקרים הם ההיפים החדשים

 

סטיוארט בראנד. מייסד ה-Whole Earth Catalogue, ואולי הדוגמה המובהקת ביותר לקשר בין תרבות הנגד לתרבות הקיברנטית.

כשהסתיימו שנות השישים המהפכה התרבותית דהתה אבל מהפכת המחשבים רק תפסה תאוצה. "הסמים לא השתפרו, אבל המחשבים המשיכו להשתפר כל הזמן" אמר על כך בראנד שנים לאחר מכן. וכך בשנת 1972 כבר כתב בראנד למגזין הרולינג סטון כי "המחשבים עומדים להגיע אל העם וזה חדשות טובות, אולי הטובות ביותר מאז הסמים הפסיכדלים". מחשבים, הכריז בראנד, הם ה-LSD החדש.

"עבור סטיוארט בראנד ואנשי תרבות הנגד של אזור המפרץ מחשבים היו כלים לשינוי תודעתי – באופן דומה למה ש-LSD, סטריאו ותצוגות תאורה היו בשנות השישים. כאשר בשנות השבעים תרבות הנגד החלה לדשדש מחשבים כבר הפכו לקטנים יחסית. לכן הם יכלו לשמש ככלים לשינוי 'אינדיבידואליסטי'" אומר פרופסור פרד טרנר מאוניברסיטת סטנפורד כותב הספר From Counterculture to Cyberculture שמתמקד בבראנד ובקווים המחברים בין תרבות הנגד של שנות השישים ותרבות המחשבים של ימינו.

"בו זמנית, גם אנשי המחשבים אימצו לחיקם את אנשי תרבות הנגד לשעבר" אומר טרנר "עבור הרבה אנשי מחשבים שסבלו בשנות השישים מסטיגמה של אאוטסיידרים, יורמים וגיקים, האפשרות להיות משויכים עם גיבורי התרבות של שנות השישים הייתה מפתה מאוד. שנות השישים אולי דהו כבר, אבל אנשים כמו בראנד עדיין היו מאוד קוליים".

המשיכה ההדדית הזו בין שתי התרבויות היא זו שהובילה כעשור מאוחר יותר לאירועים כגון ועידות ההאקרים שארגן ברנאד יחדיו עם קווין קלי, פליט שנות שישים אחר, שהיה מהכותבים הקבועים בקטלוג והפך מאוחר יותר לעורך המייסד של מגזין Wired. בעזרת וועידות ההאקרים רצו בראנד וקלי לבדוק אם ההאקרים עשויים להוות עבור שנות השמונים את אותו האוונגארד התרבותי שאנשי הקומונות ההיפיות ניסו להיות עבור ארה"ב של שנות השישים. ועידת ההאקרים הראשונה שהתרחשה ב-1984 הפגישה לראשונה בין בראנד, קלי ופליטים נוספים משנות השישים לבין כ-150 האקרים שביניהם נמצאו מייסדי אפל סטיב ג'ובס וסטיב ווזניאק, מנהיג תנועת התוכנה החופשית ריצ'רד סטולמן וממציא ההייפרטקסט טד נלסון שהכריז בועידה בהתרגשות: "זהו הוודסטוק של אליטת המחשבים".

במפגש הראשוני הזה התברר לבוגרי שנות השישים שההאקרים, המורדים החדשים של העולם הדיגיטלי הם ממשיכי דרכם של ההיפים. ההאקרים של שנות השמונים היו עבור פליטי שנות השישים התגלמות של עקרונות האידאל ההיפי של יצירה דהצנטרליסטית שבה הפקטור הקובע הוא היצירתיות האינדיבידואליסטית ולא סמכות בירוקרטית. בראנד נתן לאבחנה הזו תוקף רשמי כשקרא להאקרים קבוצת האינטלקטואלים המעניינת והאפקטיבית ביותר מאז מייסדי האומה האמריקאית. ההאקרים היו הראשונים שהצליחו לקחת טכנולוגיה מהממסד ולשחרר אותה ובכך הפכה התנועה השקטה ביותר בין תרבויות הנגד של שנות השישים למקורית ולחזקה מכולן. האתיקה ההאקרית שהתפרסמה לראשונה באותה השנה בספרו של סטיבן לוי, אחת מכותבי הקטלוג, הייתה מעין גלגול מחודש של עקרונות תרבות הנגד של שנות השישים. בין עקרונותיה: גישה חופשית למחשבים, חופש המידע, התנגדות לסמכות וקידום הדה צנטרליזציה.

החליפות הכהות יורדות לנהר

לאורך שנות השמונים המשיך הרומן בין ההיפים לשעבר לתעשיית המחשבים ולבש פנים חדשות ומפתיעות. כאשר מהפכת המחשבים ורשתות המחשבים החלה להרעיד את המבנים של הכלכלה הישנה והאנשים בחליפות הכהות מחברות הענק החלו לחפש תשובות מסוג שונה, היו שם בראנד וחבריו על מנת לתת מענה לצרכים העסקיים החדשים.

הפורום שהקימו לצורך זה, ה-Global Business Network, חשף את המנהלים הבכירים בחברות ההיי-טק הגדולות מ-AT&T ו-IBM ועד למטה הכוחות המשולבים ומשרד ההגנה האמריקאי לרעיונות לא שגרתיים שיצאו מתוך תרבות הנגד בעזרת ספרים, הרצאות ואמצעים נוספים. בכירי מדד ה-S&P500 יצאו עם אקולוגים למסעות ראפטינג ארוכים בניו-מקסיקו שבהן בחנו את אקולוגיה של נהר הריו שאמה וניסו להבין בעזרתו את האקולוגיה של הכלכלה החדשה ומבוססת המחשבים. הבכירים יצאו מהמסעות אחוזי התרגשות עזה, כמעט אקסטטית, כשהם משווים בין אסטרטגיות ההשרדות של הצמחים המקומיים לבין אלו בהן צריכים לנקוט קואופרורטיבים בכלכלה החדשה ובין הדרכים שהפרחים באיזור מושכים אליהן את יונק הדבש לטכניקות שבהן עושה שימוש הפרסום בן ימינו. התורות האקולוגיות שהעסיקו את ההיפים בשנות השישים הפכו עתה לבסיס של הכלכלה החדשה.

היפים לשעבר היו באותה התקופה גם חלוצים בתחום רשתות המחשבים. בעיני פליטי שנות השישים כמו ג'ון פרי בארלו רשתות אלקטרוניות היו איזור הספר החדש, מעין קומונות וירטואליות, והאנשים שהצטרפו אליהן היו המתיישבים החלוצים של העידן הדיגיטלי. בארלו שכתב מאוחר יותר ב-1996 את "הצהרת העצמאות של הסייברספייס" היה באותה תקופה אחד החברים המשפיעים ב- WELL(World Earth 'Lectronic Link), קהילה מקוונת שהקימו בראנד וחבריו ב-1985 ושנחשבת לאחת הקהילות המשפיעות ביותר בתולדות המרחב הווירטואלי.

בימים הראשונים של ה-WELL, כשאיש עוד לא ידע מה זה קהילה אלקטרונית ומפעילי המערכת לא ידעו איך למצוא משתמשים לרשת אלקטרונית שאף אחד לא יודע מה עושים בה הפכו מעריצי הלקה הפסיכדלית הגרייטפול דד למשתמשים הראשונים של מערכת ה- WELL. השיחות הבלתי נגמרות שקיימו הדד-הדס על הלהקה האהובה עליהם בפורומים של ה-WELL היוו את מקור ההכנסות העיקרי של ה-WELL בשנים הראשונות לקיומה ויצרו את הבסיס הראשוני שאפשר ל-WELL להפוך לקהילה המקוונת המצליחה הראשונה בהיסטוריה.

ה-WELL יצרה שוב את העירוב בין קהילות של טכנופילים, אנשי תרבות נגד ועיתונאים שהיה מוכר מימי הקטלוג אבל היה לה עוד ייחוד שהבדיל אותה משאר המתחרים שלה בתקופה ההיא כמו Compuserve, Prodigy או ה-General Electric GEnie. בניגוד לרוב הקהילות המקוונות של התקופה שהתבססו על תוכן המוכתב מלמעלה, ה-WELL  לא ראתה את רשתות המחשבים כמדיום לשידור חד כיווני של אינפורמציה אלא לפיתוח שיחות רב כיווניות בין משתמשים. ובניגוד ליוזמות המסחריות ההן כאן הזכויות לתכנים שהעלו המשתמשים היו שייכים למשתמש ולא לאיזשהו תאגיד.

קהילת תרבות הנגד שהפעילה את ה-WELL התפתחה בסופו של דבר לקהילה שהקימה ב-1993 את Wired, מגזין המחשבים המפורסם ששימש ככרוז מהפכת האינטרנט של שנות התשעים. ב-Wired הסינתזה בין בין תרבות הנגד לבין התרבות הדיגיטלית המתעוררת כבר הגיעה לכלל שלמות. האינטרנט היה המשיח התרבותי ומחשבים אישיים היו הכלים שיאפשרו את השחרור הקולקטיבי, ממש כמו בימים ההם של הקטלוג בשנות השישים.

המרחב הסייברדלי

עוד טכנולוגית מחשבים שרגשה מאוד את פליטי שנות השישים באותה תקופה הייתה טכנולוגית המציאות המדומה שכבשה בסערה את הפנטזיות הטכנולוגיות של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. בעיני הקהילה הפסיכדלית של אותה התקופה הייתה אמורה המציאות המדומה להפוך לכלי המושיע שיוביל את המהפכה הפסיכדלית המיוחלת. איך זה קשור? ובכן, על פי רבים מההוגים הפסיכדלים עולם המידע המורכב מחוויה מנטלית טהורה ללא כל גבולות פיזיים הוא מקבילה די מדויקת לחווית הסמים הפסיכדלים. אחרי הכל גם טכנולוגיות של מציאות המדומה וגם סמים פסיכדליים מבקשים לסלול את הדרך למציאויות אלטרנטיביות.

ההוגה הפסיכדלי טרנס מקנה טען באותה תקופה כי "מחשבים וסמים הם שניהם כלים להרחבת התודעה, הם פשוט מרחיבים חלקים שונים בתודעה". בעיני מקנה המחשבים הם כח זכרי של רציונאליות בעוד הסמים הם כח נשי ומיסטי וחיבור שני הכוחות הללו יחדיו ירחיב את התודעה האנושית לרמות חדשות. הממשק הגרפי התפתח לטענת מקנה מתוך החוויה הפסיכדלית שבה מידע נמסר למתבונן בעזרות הזיות גרפיות. מקנה וחבריו אף נבאו באותה תקופה שהכח היצירתי שמשחררים הסמים הפסיכדלים יוביל לכך שהאומות שירצו להוביל את העולם העסקי בעידן המחשבים יאלצו להתיר את השימוש בסמים פסיכדלים על מנת לאפשר לעובדים שלהן להוביל את התעשיה.

בעמק הסיליקון ובאיזורים אחרים בעולם נפלו טענות מסוג זה על אוזניים כרויות. תעשיית המחשבים ובעיקר תעשיית הגרפיקה ותת-תרבויות כמו סצינת הדמו או סצינת המשחקים היו ידועות מאז ומעולם באהדה שלהן לחומרים מרחיבי תודעה. מארק פשה אחד מחלוצי המציאות המדומה וממציא שפת ה-VRML קיבל למשל את ההשראה ליצירת טכנולוגיית המציאות המדומה מטריפ LSD חזק במיוחד. אין פלא אם כך שבסוף שנות השמונים חברת התוכנה Autodesk בחרה בנביא הפסיכדליה טימותי לירי בשביל לפרסם את מוצריה.

 

מאמין באפקטט הפסיכדלי של הטכנולוגיה. לורנזו האגרטי מהסלון הפסיכדלי.

"קיים קשר עמוק בין הקהילה הפסיכדלית לקהילת המחשבים" אומר לורנזו האגרטי, כותב הספר The Spirit of the Internet שבוחן את הקשרים בין תרבות המחשבים לעולם הרוחניות והפסיכדליה. האגרטי שמארח באתר שלו את סדרת הפודקסטים הסלון הפסיכדלי מזכיר שם תכופות את מושג החלל סייברדלי – מושג שמציין את העניין שלו בשילוב בין החלל הקיברנטי והחלל הפסיכדלי. "כפי שכימיקלים פסיכדלים מהווים פורטל לחלל ההתעוררות רוחנית, כך גם החלל הסייברדלי" הוא אומר.

בספרו משווה האגרטי בין הרשת לחומר פסיכואקטיבי. לדבריו "ברגע שתוכל להעלות גרסה דיגיטלית של חומר פסיכואקטיבי מסוים לתוך מחשב ולהכנס לטריפ בלי לקחת את החומר עצמו תוכל לראות את ההגשמה של טכנולוגיית המציאות המדומה". האגרטי עוקב בעניין רב אחר הנסיונות של אנשי הקהילה הסייברדלית לפתח מחשבים ותוכנות שינסו לחקות את החוויה הפסיכדלית. לדוגמה משקפי וידאו שיציירו על העולם שכבה נוספת של גרפיקה ויצרו אצל מי שלובש אותם את האשליה כאילו הוא נמצא בטריפ. "הדמיון בין משחקי מחשב אינטראקטיבים לבין חוויות פסיכדליות עמוקות הוא משמעותי מאוד. בסופו של דבר לא תהיה ביניהם הפרדה" הוא טוען.

תיקון עולם בסגנון גוגל

בשנים האחרונות עם ההזדקנות דור המהפכה של שנות השישים וההתמסחרות הגוברת של הרשת נדמה שהשפעת המהפכנים של שנות השישים מתחילה לסגת. עם זאת מוקדם עדיין להספיד אותם. סטיוארט בראנד אמנם חגג לאחרונה את יום הולדתו השבעים אבל הוא ממשיך להוביל יחד עם קווין קלי את קרן ה-Long Now שבין חבריה נמצאות דמויות כמו עורך Wired כריס אנדרסון, ג'ימי ויילס מייסד וויקיפדיה ומפתח משחקי המחשב וויל רייט.

נדמה שחלק מהאידאלים של דור הראשונים של הרשת עברו לממשיכי הדרך וניתן לגלות אותם במידה זו או אחרת במיזמים כמו וויקיפדיה, ברוח של אתרי שיתוף הקבצים ואפילו בחברות הגדולות של עולם הטכנולוגיה. הגוגל דודל הראשון, אחרי הכל, היה זה שבו הציבו לארי פייג' וסרגיי ברין את דמותו של ה-Burning Man בתוך הלוגו של גוגל על מנת להודיע למשתמשים על כך שיצאו לחפש עצמם בפסטיבל ה-Burning Man, פסטיבל תרבות הנגד והפסיכדליה הנחשב ביותר של זמננו. וכשגוגל חשפה בינואר 2008 את המיזם הפילנתרופי google.org שבעזרתו היא מבקשת לתקן עולם, היא שמה בראשו את לארי בריליאנט, אקס-היפי שהיה בעבר הרופא של הגרייטפול דד, אותה להקה שניגנה בפסטיבלי הטריפים המקוריים של שנות השישים.

לדעתו של טרנר עולם המחשבים היה נראה שונה לחלוטין ללא הקשר שלו לתרבות הנגד. "הדגש ששמים היום על רשתות חברתיות הוא מאוד ברוח שנות השישים – אחרי הכל ההיפים החלו ליצור רשתות חברתיות רופפות בדיוק על מנת לארגן את החיים שלהם סביב תקשורת ותודעה – ולא בירוקרטיה".

איך היה נראה עולם המחשבים בלי ההשפעה ההיפית?
"דמיין לעצמך את עולם המחשבים במושגים של העולמות הצבאיים-הכלכליים שבתוכם הוא פותח, העולם של בקרת הטילים של המלחמה הקרה וחברות ביטוח גדולות. המחשב אולי היה הופך לקטן יותר אבל האם הוא היה הופך לכלי התרבותי העשיר שאליו הוא התפתח? האם אפל היו מצליחים להביא את המחשב האישי לבתי הספר באמריקה לולא היו מציגים אותו מראש ככלי שיחסל את הבירוקרטיה וישחרר את החשיבה האינדיבידואלית? אני בספק".

אז החשיבות של ההיפים הייתה ביצירת הדימוי החדש של המחשב?
"אני חושב שאנחנו נוטים לייחס את ההשפעה התרבותית האדירה שהייתה למחשבים לחומרה ולתוכנה שלהם. מחשבים בהחלט רבי עוצמה במובנים האלה, אבל חלק מהכח שלנו קשור גם בחיים שלהם כסמלים – וזה מה שבראנד וחבריו שינו".

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תומר  On 23 באוגוסט 2009 at 14:36

    ואני לא מבין מה בלתי ראוי במאמר הזה. לדעתי מאמר שמתאים יותר מכלכליסט לכתב העת "אודיסאה". בכל מקרה תודה רבה. השכלתי.

  • עידו  On 23 באוגוסט 2009 at 16:14

    תודה.
    אני לא יודע אם הכלכליסט חשבו שהוא לא ראוי, אבל הם כנראה חשבו שאין בו הרבה עניין לקוראים מוכווני הכלכלה.
    עידו

  • אליאב  On 23 באוגוסט 2009 at 18:01

    למה אתה אומר קיברנטיקה ולא סייברנטיקה כמו סייברספייס ןסייברדלי?

  • עידו  On 23 באוגוסט 2009 at 20:13

    האמת שאין לי תשובה מנומקת, אני חושב שככה מקובל וכתבתי כך מבלי לחשוב, ופשוט מתוך הרגל. קיברנטיקה מעלה בערך פי עשר יותר תוצאות בגוגל מאשר סייברנטיקה, כך שנדמה לי שזה המושג המקובל. קיברספייס לא מצאתי בכלל…

  • עלמה  On 24 באוגוסט 2009 at 9:41

    זה פשוט מאמר מצויין.
    ואז בהקשר שאתה מעלה- מעניין אותי לחשוב על המצב הזה שבו רוב הטקסטים האיכותיים/המעמיקים/מעוררי ההשראה שאני קוראת מוצאים את דרכם לבלוגים ולא לעיתונות המודפסת. עוד משהו שצריך לחשוב עליו בניסיונות מהסוג הזה להיסטוריזציה של הרשת והמורשת התרבותית שהיא יצרה- באיזה אופן גם העולם האינטלקטואלי השתנה, אפשר זירות אחרות של התרחשות.
    נראה לי שמצד אחד העיתונות האינטרנטית הממוסדת הופכת ליותר ויותר דלה וזולה, מוכתבת לחלוטין על ידי הצורך לצבור קליקים ולחסוך בעלות ההוצאות על תוכן, ומצד שני הבלוגים פורחים ומאפשרים לתוכן מאוד איכותי להתפרסם, גם אם אין בו מספיק ציצים/דם/דודו טופז.

  • עידו  On 24 באוגוסט 2009 at 10:06

    את צודקת. ובו בזמן, צריך לזכור שמאמר מושקע כזה לא היה כנראה נכתב לולא היה מי שהיה מתחייב לפרסם אותו מלכתחילה (ונסוג ברגע האחרון), כך שלצערי הדברים אינם ורודים כל כך…
    עידו

  • 3l4d2  On 10 באפריל 2012 at 12:28

    דימוי מעולה, חדר IRC של אנונימוס כאוהל בוודסטוק 🙂
    אגב, רכשתי לאחרונה את The Genesis Generation ("דור בראשית" יהיה תרגום הוגן לדעתי) של לורנזו שמדבר על מהפך מעובד בקוביות משרדיות לקיום קצת יותר "צבעוני" שאני מאוד מחכה לקרוא (אם כבר קראת אז אשמח לשמוע
    בכל מקרה, אני ממש מתרגש לקרוא על לורנזו, טרנס, האקסלי ולירי בעברית.
    המשך להפיץ את הבשורה!
    3l4d2

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: