פייסבוק, אגו, גאולה

טיים אאוט מקדיש את הגיליון השבועי שלו לתופעת הפייסבוק, עם כמה וכמה כתבות מעניינות בנושא. אייל דץ ראיין אותי בנושא לצורך הכתבה הראשית בנושא. להלן התשובות שלי:
 
 
בעמוד 124 בספרך הגדרת את פייסבוק כ"כלכלה של תשומת לב". כתבת כי המכנה המשותף והקבוע לכל הדברים שעושים בפייסבוק זהו הדימוי העצמי העצמי של הגולש. הצגת את פייסבוק כדבר עגום. הייתי שמח לשמוע מעט הרחבה על הדברים שכתבת בגנות פייסבוק בעמוד 124.
 
כבני אדם יש לרובנו המכריע צורך מכריע באישורים על כך שאוהבים אותנו, אנחנו צריכים כל הזמן את הסימנים הללו שמישהו ער לקיומנו, שמישהו חושב עלינו, שמישהו אהב או רק שם לב למשהו שעשינו, כתבנו או צילמנו, זניח ככל שיהיה. עבורנו, כיצורים הזקוקים לתחושת אישור תמידי הבעת תשומת הלב הזו היא מעין אישוש לכך שאנחנו קיימים, אמיתיים, נושמים.
בעבר היו מנגנוני ההיזון הללו איטיים מאוד במושגים של היום: הקצב של המערכות הטכנולוגיות כמו מכתבים, או המערכות החברתיות שבכפר או בעיר הפרה-מודרנית הזינו את הנפש תוך הפסקות ממושכות יותר.
בשניםה אחרונות יישומי רשת כמו המייל, טוקבקים, בלוגים ורשתות חברתיות מאפשרים הזנה תמידית של התאווה האנושית בתשומת לב. אני מפרסם פוסט בבלוג וזוכה תוך שעה ל-5 או 20 תגובות, אני פותח את המייל אחרי שיצאתי לכמה שעות מהבית ומייד מחכות לי כמה הודעות שמיועדות רק לי. הדברים הללו הופכים מקור לריגוש גובר, שמחזק עוד יותר את הצורך שלנו באישוש מתמיד של הזהות שלנו על ידי אחר – ולכן ההתמכרות לבדיקת תיבת המייל או התגובות לפוסט שכתבתי.
פייסבוק מביא את הטרנד הזה לשיא. על ידי ריבוי היישומים שלו, ועל ידי הרישות המסועף שהוא יוצר, שבו האדם חושף כל הזמן עוד ועוד מעצמו. הארכיטקטורה הפייסבוקית בנויה על מנת לאפשר לי לקבל מקסימום טוקבקים על כל דבר שאני עושה: על תמונה מהיום בבוקר, על התוכניות שלי לאחה"צ ועל התחומים שמעניינים אותי.
 
חשוב לציין שבפייסבוק לא עושים – בפייסבוק מדווחים. אני לא הולך למסיבה בפייסבוק, אני מדווח על כך ברשימת האירועים שלי או מעלה תמונה משם. אני לא שומע מוזיקה, אני מדווח על כך בשורת הסטטוס שלי. בפייסבוק לא מבלים אלא מדווחים על איך שאנחנו מבלים (שזה גם סוג של בילוי), בפייסבוק לא הווים אלא מדווחים על מה שהווים (שזה גם סוג של הוויה). הפעילויות בפייסבוק הן אולי גם סוג של עשיה אבל הן קודם כל סוג של הצהרה שמכוונת להציג את התדמית שאותה אני מעוניין לחשוף בפני העולם. כמובן שכל זה לא היה עובד, אם לא היה לנו את היצר המציצני שמעודד אותנו לשים לב גם למה שאחרים עושים ולהשוות את עצמנו אליהם.
מה שפייסבוק יוצרת הוא בסופו של דבר את ההיפר-קישוריות שמאפשרת לנו בקצב הולך וגובר לדווח ולקבל בחזרה דיווחים מאחרים על מה שאנחנו עושים, על מה שאנחנו חושבים, על מה שאחרים עושים ועל מה שאחרים חושבים על מה שאנחנו עושים. בתוך המציאות המנוכרת שבה אנחנו חיים, שבה אנשים מעבירים את רוב חייהם מול מסכים מלבניים וזוהרים, לדבר הזה יש ערך רב. האדם הוא חיה חברתית והמסרונים הקטנים הללו שנשלחים ברשת, מאפשרים לנו להרגיש שאנחנו חייים, שאנחנו חלק ממשהו, שאנחנו לא בודדים מאחורי מסך מחשב.
זה כיף, זה יכול להיות בלתי מזיק, אבל צריך להיישיר עיניים לעובדה שחלק גדול מהפעילות הזאת מושתתת קודם כל על האגו שלנו ועל הצורך להזין אותו, ובמקרים רבים הוא יכול להפוך לממאיר – כלומר לסוג של התמכרות שמתבטאת בצורך לבדוק שוב ושוב את ההודעות שאולי השאירו לי בפייסבוק או במקום אחר, וחוסר יכולת להתנתק מהן. ההתמכרות הזאת הופכת לדבר שכיח יותר ויותר בימינו.
 
 
 כמו כן הייתי שמח לשמוע מה לדעתך הם הצדדים החיובים של פייסבוק (במידה ויש כאלו) הקסים אותי התיאור של דה שארדן. האם אתה באמת חושב שהרשתות החברתיות יממשו את החזון שלו?

פייסבוק הוא דגם לחברה אנושית חדשה. הוא בורא עולם חדש שלמרות מחלות הילדות שלו מבצע (עדיין באופן ראשוני, סבלנות) כל מיני דברים שצורות הארגון הישנות יכלו רק לחלום עליהם. הוא מארגן את החברה מחדש לפי דפוסים חדשים שאינם מבוססים על גבולות גיאוגרפיים אלא על קישורים אלקטרוניים, הוא מאפשר לאנשים שלא הכירו זה את זה להתאגד יחד למען מטרות, או תחת תחומי עניין. הוא מאפשר לאנשים לשמור על קשר עם אנשים מתקופות חיים קודמות. הוא הופך למפה המהימנה ביותר אי פעם של האנושות והקשרים שקיימים בתוכה: חברתית, רעיונית, אסתטית וכו'. בסופו של דבר, ככל שאנחנו הולכים ומתרשתים, המפה הזו הולכת והופכת יותר חשובה, עד שהיא הופכת לחלק מהנוף – ובוראת אנושות חדשה "פייסבוקית". וכאן נכנס דה-שארדן. האינטרנט הביא לתודעה שלנו את הלינק, ופייסבוק הוא המיצוי המשוכלל ביותר עד כה של הלינק: רשת לינקים חסרת תקדים בין אנשים, רעיונות, מחשבות, אירועים ועוד. האם הרשתות החברתיות יממש את החזון של דה שארדן לרישות האנושות כולה לכדי סופר-אורגניזם בעל תודעה אחת? זה יהיה מופרך מדי אם אומר שכן, אבל הן בהחלט שלב אחד ומאוד חשוב בדרך לשם.  

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיקמיק  On 9 באוקטובר 2009 at 15:42

    בתודעה המשותפת עליה מדבר דה שארדן ישנה תחושת היחד המועצמת עד כדי שבירת(ריכוך) האחיזה שלנו באני האישי דבר שיוצר תחושה של רבים הפועלים כגוף אחד
    הרשת יוצרת לינקים בין אנשים אבל האם אכן אתה חש תחושת יחד בזמן שיטוט ברשת
    ?

  • עידו  On 9 באוקטובר 2009 at 16:19

    מיקמיק יקר,

    איזה שם יפה בחרת לעצמך!

    אני מבין בהחלט לאן אתה מכוון. כמובן שכרגע יש את הניגוד הזה בין הרעיון של פייסבוק כהשתקפות של גוף חדש שמתעלה מעל לאגואים האינדיבידואלים, לבין העובדה שפייסבוק עוסקת בצורה אינטסיבית כל כך באגו.

    אין לי תשובה מוחלטת. אני יכול להזכיר את דה שארדן שמדבר על המאבק בין האינדיבידואליות של התאים לבין המבנה הגדול יותר במבעבר לצורה קולקטיבית.

    תחושת הביחד לא תמיד קיימת, אבל תוך שיטוט ברשת, בין אם אנחנו שמים לב לכך או לא, אנחנו הופכים להיות חלק ממסות אדירות שהופכות להיות סוג של גוף חדש – הגוף הזה שגוגל ופייסבוק מנסות היום לנתח אותו. תנועות של מידע, התקבצויות של צפיות, של לינקים, של תגובות – הופכות להיות מעין גוף חדש. ולצורך העניין התחושות שלנו בעניין פחות חשובות, גם אנחנו לא מרגישים נח לזה, ברגע שאנחנו מתרשתים אנחנו הופכים להיות חלק מהעצבים שמרכיבים את הגוף הזה. אני לא כותב את זה כי ככה צריך להיות, פשוט כי ככה זה.

    שבת שלום,

    עידו

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 9 באוקטובר 2009 at 19:37

    איך משתמשים בפייסבוק הזה בכלל? מישהו יודע?

  • אלי  On 9 באוקטובר 2009 at 19:37

    פוסט מאוד מעניין, אני באמת צריך להשיג את העותק הזה של טיים אאוט… אבל שאלה לגבי המושג כלכלה של תשומת לב – זו אכן דרך מעניינת לראות את האינטרקציה האנושית ברשתות חברתיות. אבל האם לדעתך זו באמת תופעה חדשה? האם זה בעצם לא שעתוק של התודעה הקפיטליסטית (לפי הניתוח המרקסיסטי הקלסי) אל תוך הרשת?

    בסופו של דבר נראה שהאינטרנט לא ממש שינה את הדרך שבה אנחנו מתייחסים לאנשים אחרים, בוודאי שלא לטובה, אלא פשוט העברנו את אותה תפיסה ישנה שרואה בבני אדם סחורות וביחסים האנושיים מעין מערכת כלכלית – אל תוך האינטרנט.

  • עידו  On 11 באוקטובר 2009 at 12:13

    יחס אינסטרומנטלי הוא לא דבר חדש, הוא לא הומצא עם הקפיטליזם ובטח לא עם הפייסבוק.

    הרעיון של אני אתן לך תשומת לב ואתה תיתן לי תשומת לב (או אני אתן לך אהבה ואת תתני לי אהבה) היה ועודנו הבסיס של לא מעט מערכות יחסים.

    פייסבוק הוא פשוט מדיום משומן במיוחד לקיים אותו מול כל העולם כולו ואחותו כל הזמן. אותו הדבר קורה כמובן (בקנה מידה קטן יותר) בעולם הבלוגים…

    במקום זה נראה לי שהיה שווה להתרכז קצת יותר במה אנחנו באמת מרגישים וחושבים במקום לנסות להשיג כל הזמן אשרורים על הדברים האלה. אבל זו כמובן סוגיה נרחבת בהרבה שיוצאת מגבולות הפייסבוק, ופייסבוק הוא רק הבט אחד (אבל כאוב במיוחד שלה).

    שבוע טוב,
    עידו

  • אלי  On 11 באוקטובר 2009 at 12:41

    אם היחס האינסטרומנטלי לזולת הוא משהו שהומצא בעקבות הקפיטליזם או היה קיים מאז ומתמיד זאת שאלה בפני עצמה שתלויה בכך שאנחנו מקבלים או לא מקבלים את הניתוח המרקסיסטי (אני אגב לא מרקסיסט בכלל, אני רק נעזר לפעמים בחלק מהתובנות שלו).

    אבל נראה לי שבכל מקרה מדובר במשהו שמאוד הועצם בחברה הקפיטליסטית, על זה נראה לי שקשה לחלוק (למרות שיש גישות אחרות, כמו למשל אווה אילוז בספרה אינטימיות קרה). לכן השאלה מבחינתי אם האינטרנט רק מעצים משהו שכבר קיים בחברה או באמת יוצר שינוי מהותי.

    אני בכל אופן מסכים איתך בהחלט שפייסבוק הופך את החיים החברתיים שלנו לסוג של סימולקרה, יצוג וירטואלי למשהו שבכלל לא קיים.

    אני מניח שזה גם תלוי במספר החברים שיש לנו בפייסבוק. לי בכוונה יש יחסית מעט, ולכן הקשר איתם יחסית נקי מהדברים האלה, עד כמה שדברים כאלה יכולים להיות נקיים כמובן.

    כאשר סובלים מאינפלציה של חברים בפייסבוק הקשרים איתם באמת הופכים להיות יותר משחק של חיפוש אישרורים וכלכלה של תשומת לב שלא עומדת מאחוריה שום כלכלה אמיתית של רגשות וקשרים חברתיים.

  • עידו  On 11 באוקטובר 2009 at 13:58

    נראה לי שגם עם רשימה של 10 חברים, אפשר להעביר את היום בנסיונות לסחוט תגובות. וגם עם רשימה של 5000 חברים אפשר להתרכז בתוכן. הכל בגישה. כמובן שהיחסים עם אותם 5,000 חברים אינם אותם יחסים שיש לך 10 חברים קרובים, אבל זה כבר קשור לשינוי במושג החברות בעידן שלנו.

    אני מסכים איתך שהיחס האינסטרומנטלי כנראה הוחרף בעקבות הקפיטליזם, אני רק חושב שהוא היה קיים מאז ומעולם, או לפחות זמן ארוך מאוד מאוד.

    עידו

  • אלי  On 11 באוקטובר 2009 at 16:43

    כן, אני מסכים שזה אפשרי, אבל התכוונתי לכך שכשיש לך מערכת יחסים וירטואלית עם כמות קטנה יחסית של אנשים (רצוי כאלה שגם יש לך קשר ממש איתם) אתה יכול עדיין להמשיך ולזכור שמדובר בבני אדם.

    אחת הבעיות באינטרנט לדעתי היא כשיש לנו כמות מאוד גדולה של קשרים חברתיים. אז אנחנו הרבה פעמים נוטים לשכוח שמדובר בבני אדם אמיתיים ולהתייחס אליהם כאל קליינטים/סוחרים ואל מערכת היחסים החברתית שלך כלפיהם כאל יחסי סחר-מכר.

    כמובן שיש בעיה בעצם המהות של רשתות חברתיות כמו פייסבוק שמעצם טבען מעודדות רכישת כמות גדולה של חברים ובכך למעשה מעודדות יחס אינסטרומנטלי כלפי הזולת.

  • עידו  On 11 באוקטובר 2009 at 17:33

    מסכים.

  • אבי לבקוביץ  On 11 באוקטובר 2009 at 22:12

    אני חושב שפייסבוק מספק לא את יצר האדם לתשומת לב ופייסבוק זה לא רק לדווח. פייסבוק הוא לשתף, ולהעניק אינפורמציה. הוא מספק את יצר לב האדם לשיתוף חוויות. ברגע שאתה חבר של מישהו ונכנס אל העולם הפנימי שלו, אתה הופך למעשה לחלק ממנו והוא לחלק ממך. אם כל העולם יהיה פייסבוק, אז תתגבש שכבת העל-תודעה שעליה מדבר דה-שרדאן. כולם יהיו חלק מכולם וכול יחוו את הכל. כתבתי על זה במקרה גם פוסט בבלוג שלי, שהתגובה שלי עכשיו היא פחות או יותר תמצות שלו: http://culture-agent.com/culture/the-altruist-gene

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: